עבודה זרה ה ע"א

דף ה - א

לומר לך: גזירת הקב"ה היא, ליתן פה לחוזרים בתשובה, שאם חטא יחיד, אומרים לו: כלך, לך לך, אצל יחיד! ולמד ממנו שיד הקב"ה פתוחה לקבל אותך בתשובה. ואם חטאו צבור, אומרים להו "לכו אצל ציבור!", ולמדו מהם לחזור בתשובה.

וצריכא, הגמרא מבארת למה הוצרכה גזירת המקום בין על היחיד ובין על הציבור ^[1] -

דאי אשמועינן, אם היה משמיענו רק ביחיד, יש מקום לומר, שלכן קיבלו הקב"ה, משום דלא מפרסם חטאיה, ואין בחטאיו חילול ה'. אבל ציבור שחוטאים, דמפרסם חטאיהו, שחטאיהם מפורסמים, ויש בכך חילול ה', אימא, יכולנו לומר כי לא תתקבל תשובתם. לכן משמיענו "ציבור".

ואי אשמועינן, אם היה משמיענו רק ציבור, היה מקום לומר, שלכן קיבלם הקב"ה, משום דנפישי רחמייהו [גירסת הב"ח: זכותייהו], רחמי שמים מרובים עליהם, לפי שיש להם זכות הרבים. אבל יחיד, דלא אלימא זכותיה, אין זכות היחיד חזקה, אימא, יכולנו לומר כי לא תתקבל תשובתו. לכן משמיענו "יחיד".

והקב"ה מקבל תשובת יחיד כרבים, ורבים כיחיד.

ודרשה זו, היינו היא הדרשה דדרש רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן. דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי, מהו ביאור הא דכתיב [שמואל ב כג] "נאום דוד בן ישי ונאום הגבר הוקם על"? -

אל תיקרי "הוקם על", אלא "הוקם עול". וכך אמר הכתוב: נאום דוד בן ישי, שהקים עולה של תשובה ^[2].

ועתה הגמרא מביאה עוד מאמר הדומה למאמרו של רבי יהושע בן לוי "כל מצות שישראל עושין בעולם הזה, באות ומעידות אותם לעולם הבא".

ועוד אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל העושה מצוה אחת בעולם הזה, המצוה מקדמתו והולכת לפניו, הולכת לפני מיטתו ומכרזת לפניו. ^[3] שנאמר [ישעיה נח] "והלך לפניך צדקך, וכבוד ה' יאספך".

וכל העושה עבירה אחת [בעולם הזה], העבירה מלפפתו, עוטפתו כמו מלבוש, ומוליכתו ^[4] ליום הדין. שנאמר [איוב ו]: "ילפתו ארחות דרכם, יעלו בתהו, ויאבדו". ודרשינן כך: "ילפתו", יאחזום, "ארחות דרכם", העבירות שעשו הרשעים, ו"יעלו בתהו" אתם, "ויאבדו" בעולם הבא.

רבי אלעזר ^[5] אומר: העבירה קשורה בו כמו כלב. שנאמר אצל יוסף הצדיק עם אשת פוטיפר [בראשית לט]: "ולא שמע אליה לשכב אצלה, להיות עמה". ודרשינן את כפילות הלשון: "לשכב אצלה" - בעולם הזה. "להיות עמה" - בעולם הבא.

ועתה הגמרא מביאה מאמר ריש לקיש בענין עון העגל.

אמר ריש לקיש: בואו ונחזיק טובה לאבותינו עושי העגל ! שאלמלא הן לא חטאו, שאם הם לא היו חוטאין בעגל, והיו נשארים במעמדם כמלאכים בשעת מתן תורה - אנו לא באנו לעולם!

ומנין אנו למדים שאבותינו הגיעו לדרגת מלאכים, ובעקבות העגל חזרו להיות כבני אדם?

שנאמר [תהלים פב]: אמר הקב"ה: "אני אמרתי אלהים אתם, ובני עליון כולכם. [אבל משעה שחטאתם בעוון העגל], אכן, כאדם תמותון, וכאחד השרים תפלו".

ודרשינן כך: "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם" בשעת מתן תורה. אבל - חבלתם מעשיכם, כאשר עשיתם את העגל. ולכן, "אכן, כאדם תמותון", והרי אתם כבני אדם, בני תמותה.

ומקשינן: למימרא, האם בא ריש לקיש לומר, דאי לא חטאו, לא הוו מולדו!? לא היו מולידים. והאיך יתכן לומר כן, והא כתיב [בראשית ט] שהקב"ה צוה "ואתם פרו ורבו". הרי שנצטוו על מצות פריה ורביה!?

ומתרצינן: רק עד סיני יפרו וירבו, ולא משם ואילך.

ומקשינן, הרי בסיני נמי נצטוו לפרות ולרבות, שהרי כתיב [דברים ה] שאמר הקב"ה למשה אחרי מתן תורה "לך אמור להם: "שובו לכם לאהליכם". הרי שנצטוו גם אז על מצות פריה ורביה!?

ומתרצינן: לא נצטוו אז על פריה ורביה, אלא אמר הכתוב שיחזרו לשמחת עונה - לפקוד נשותיהם בעונתה. שכל ימי מתן תורה היה אסור להם כמו שנאמר [שמות יט] "אל תגשו אל אשה".

ומקשינן: והכתיב בסיני [שם] "למען ייטב להם ולבניהם לעולם". הרי משמע שיולידו?

ומתרצינן: אין הכוונה לבנים העתידין להוולד להם, אלא לאותן שכבר נולדו, והם העומדים על הר סיני.

ועתה הגמרא מביאה מאמר של ריש לקיש בעצמו, ושל רבי יוסי, לסתור את דברי ריש לקיש.

והאמר ריש לקיש: מאי, מהו ביאור הא דכתיב [בראשית ה] "זה ספר תולדות אדם", וגומר. ויש לשאול: וכי ספר היה לו לאדם הראשון?! והיה לו לומר "זה תולדות אדם"?

והתירוץ, אכן היה לו ספר ^[6] -

מלמד הכתוב שהראה לו הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון, דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור ופרנסיו -

כיון שהגיע לדורו של רבי עקיבא, שמח בתורתו ונתעצב במיתתו.

שנאמר בפרק הנדרש על אדם הראשון [תהלים קלט] "ולי מה יקרו רעך אל, מה עצמו ראשיהם".

אמר אדם הראשון "ולי, מה יקרו רעך אל", והוא דורו של רבי עקיבא, שהיו "רעי אל", כביכול, לפי שמסרו נפשם על קדוש ה' ^[7].

הרי שגם אחרי מתן תורה, היו עתידים להוליד, והקב"ה אף הראה לאדם את כל הדורות?

ועוד קשה -

ואמר רבי יוסי [גירסא אחרת: רב אסי]: אין בן דוד, מלך המשיח, בא - עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, הנמצאות באוצר הנשמות הנקרא "גוף". והיינו, כל הנשמות נבראו בימי בראשית, ונתנם הקב"ה שם באוצר ["גוף"], ועד שלא תכלינה כל הנשמות שבאוצר על ידי שתינתנה בבני אדם, תתעכב הגאולה -

שנאמר [ישעיה נז]: אמר הקב"ה: ["כי לא לעולם אריב, ולא לנצח אקצוף]. כי רוח מלפני יעטוף, ונשמות אני עשיתי".

ודרשינן: לא אאחר זמן הגאולה לעולם, ולא לנצח אקצוף מלגאלם. ומה שהגאולה מתעכבת מלבוא, "כי רוח מלפני יעטוף", הנשמות שעדיין נמצאות לפני באוצר ושמו "גוף", הנשמות שאני עשיתי, הן המעכבות את הגאולה, וכשיכלו - אז אביא את הגאולה ^[8].

הרי שעד זמן הגאולה, עוד יוולדו להם, והרבה נשמות יבואו לעולם הזה? ^[9] ומתרצינן: לא תימא, אין כוונת ריש לקיש לומר: "אנו לא באנו לעולם", כי ודאי שהיו עתידים להוליד עוד -

אלא כך היא כוונת דברי ריש לקיש: "אנו, כמי שלא באנו לעולם". דהיינו, שהם נתעלו אז לדרגת מלאכים החיים לעולם. וכיון שהם היו קיימים גם עתה, ממילא, אנו לא היינו חשובים כלום, ביחס אליהם.

ומקשינן: למימרא, האם ריש לקיש בא לומר, דאי לא חטאו בעון העגל, לא הוו מייתי, לא היו מתים? והאיך יתכן לומר כן?!

והא כתיב בתורה, פרשת יבמות, ופרשת נחלות, ירושות, שמצוותיהן מתקיימות בעקבות מיתה, ואם לא היו מתים, למה כתבתן התורה? ^[10]

ומתרצינן: התורה כתבתן על תנאי. שאם יחטאו, ותיגזר עליהם מיתה, יקיימו פרשת יבמות ופרשת נחלות.

ועל כך אמר ריש לקיש, שאלמלא לא חטאו, לא היו מתים.

ומקשינן: ומי כתיבי קראי על תנאי? האם נכתבו פרשיות בתורה בספק, ועל תנאי?!

ומתרצינן: אין, אכן -

דהכי אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי, מהו ביאור הא דכתיב [בראשית א]: "ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי"? - מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר: אם מקבלין ישראל את התורה - מוטב, ואם לאו - אחזיר אתכם לתהו ובוהו! כמבואר למעלה.

מיתיבי: הגמרא מקשה על ריש לקיש שאמר שאם לא היו חוטאים בחטא העגל לא היו מתים, מברייתא, שנאמר בה, שגם אם לא היו חוטאים, היו מתים, אלא שהיו מבטלים מעליהם גלות ושלטון הגוים.

דתניא: נאמר בתורה [דברים ה]: "מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי ולשמור את כל מצותי כל הימים, למען ייטב להם ולבניהם לעו לם".

ומה היא אותה ההטבה?

אמר הקב"ה: הרי לבטל מהם מלאך המות - אי אפשר, היות שכבר נגזרה גזרה על אדם הראשון "כי עפר אתה ואל עפר תשוב"

הא, הוי שומע מכאן, שלא קיבלו ישראל את התורה לקבל שכר בעולם הזה [כגון, שלא ימותו], אלא, כדי שלא תהא אומה ולשון של הגוים שולטת בהן ^[11]. וזו ההטבה, שנאמר "למען ייטב להם ולבניהם לעולם".

הרי שלא נתבטלה מהם מיתה בשעת מתן תורה, וקשה על ריש לקיש? ומתרצינן: הוא, ריש לקיש, דאמר, סובר הוא, כי האי תנא, כמו שדרש רבי יוסי:

דתניא, רבי יוסי אומר: לא קיבלו ישראל את התורה - אלא, כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן.

שנאמר [תהלים פב] אמר הקב"ה: "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם", ואתם חבלתם מעשיכם - "אכן כאדם תמותון", משמע, שלפני שחבלו מעשיהם, לא היו מתים.

וריש לקיש סובר כרבי יוסי.

ועתה הגמרא מבררת דרשות הכתובים.

ורבי יוסי נמי, מה הוא יענה? הא כתיב "למען ייטב להם ולבניהם לעולם", ויש לדייק מכאן, טובה הוא דהויא, רק ייטב להם, כגון שלא ישלטו בהם אומה ולשון - הא, אבל מיתה איכא, ועדיין ימותו. ואיך דורש רב יוסי, שלפני שחבלו מעשיהם ניתן להם שכר שלא ימותו?

ומתרצינן: אמר לך רבי יוסי: זו עצמה היא ההטבה שעליה דיבר הקב"ה, כיון דליכא מיתה - אין לך הטבה גדולה מזו.

ומבררינן: ותנא קמא של הברייתא הראשונה, שאמר לא נתבטל מהם המות, נמי, גם עליו יש לשאול: מה יענה - הא כתיב "אכן כאדם תמותון", ומשמע שלפני שחבלו מעשיהם, כן נתבטל מהם המות?

ומתרצינן: מאי מיתה הנאמרת בכתוב "אכן כאדם תמותון"? - "עניות". ^[12] לפי שעני חשוב כמת. דהיינו, שהקב"ה אמר, כיון שחבלתם מעשיכם ישלטו בכם אומה ולשון המכלים את ממונכם [כמו שנאמר בנבואת משה [דברים כה] "והסתרתי פני מהם והיה לאכול", ודרשינן, שהגוים יכלו את ממונם של ישראל].

ואילו לא חטאו היו עשירים, והיו פנויים ליראת ה' ושמירת מצותיו.

הגמרא מביאה מאמר חכמים ש"עני" חשוב כמו "מת".

דאמר מר, כמו ששנינו בברייתא: יש ארבעה בני אדם, שהם חשובים כמו מתים. אלו הן: מי שהוא עני, או סומא, ומצורע, ומי שאין לו בנים.

עני - מנין אנו למדים שחשוב כמת? דכתיב [שמות ד], שאמר הקב"ה למשה לשוב ממדין למצרים, ואין לו לירא משונאיו "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך". ומאן נינהו? מי הם אותם האנשים שביקשו את נפשו של משה? הלא הם דתן ואבירם, הם שהלשינו את משה לפרעה, כשאמר להם "רשע! למה תכה רעך" ^[13]. ויש לתמוה: וכי מתו במצרים?! הרי מתו במדבר בעדת קורח. אלא נתרץ: מיהוי הוו, אכן חיו, אלא שירדו מנכסיהם, ^[14] ולכן הם נחשבים כמת.

סומא - דכתיב [איכה ג] "במחשכים הושיבני כמתי עולם", הרי שאדם הנתון במחשך ואינו רואה, נחשב כמת.

מצורע - דכתיב [במדבר יב] במרים בעת שנצטרעה "אל נא תהי כמת", הרי שמצורע נחשב כמת.

ומי שאין לו בנים - דכתיב [בראשית ל] שאמרה רחל אל יעקב "הבה לי בנים, ואם אין מתה אנכי", הרי שנחשב כמת.

הגמרא מביאה ברייתא המדברת בגודל שכר הליכה בדרכי ה' [ומשמע ממנה ששכרם יהיה שבני ישראל ישלטו על האומות, וזו השייכות למה שאמרו: הא לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא ישלטו בהם אומה ולשון].

תנו רבנן: נאמר בתורה [ויקרא כו]: "אם בחקתי תלכו... ונתתי גשמיכם בעתם", ונאמרו שם כל היעודים וההטבות שיהיו לבני ישראל "אם" ילכו בחוקות התורה.

ודרשינן, אין פירוש "אם" לשון ספק, ^[15] אלא לשון תחנונים, שהקב"ה מתחנן, כביכול, לפניהם לשמור את התורה.

וכן הוא אומר [תהלים פא]: "לו עמי שומע לי, ישראל בדרכי יהלכו". ודרשינן, "לו" בלשון "הלואי", היינו שהקב"ה מתחנן לפניהם לשמוע בקולו וללכת בדרכיו, ומבטיח להם ברוב חסדיו "כמעט [מיד] אויביהם אכניעם, ועל צריהם אשיב ידי". ואומר, ועוד נאמר [ישעיה מח]: "לו הקשבת למצותי - ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים. ויהי כחול זרעך, וצאצאי מעיך כמעותיו".

הגמרא מביאה ברייתא הדורשת עוד דרשה על הפסוק [דברים ה]: "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעולם".

תנו רבנן: אמר הקב"ה "מי יתן, והיה לבבם זה להם".

אמר להן משה לישראל: אתם, כפויי טובה, אינכם מכירים להחזיק טובה למי שעושה לכם טובה, והינכם בני כפויי טובה, בני אדם הראשון שהיה כפוי טובה! [כמו שיבואר בהמשך].

כי בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל "מי יתן, והיה לבבם זה להם" - היה להם להכיר בטובתו של הקב"ה, ה"נותן", והיה להם לומר "תן אתה!" ולא אמרתם כן ^[16], אלא הייתם כפויי טובה, והתלוננתם על המן,

ומפני מה עשו שאם חטא צבור אומר הנה בימי משה חטא צבור ואם הוא יחיד אומר הנה יחיד חטא וחזר בתשובה והיינו דכתיב נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על גבר שהקים עולה של תשובה:

העושה מצוה מקדימתו לעולם הבא שנאמר והלך לפניך צדקך וכל העובר עברה מלפפתו בעולם הבא שנאמר ילפתו ארחות דרכם וגו':

אמר ריש לקיש בואו ונחזיק טובה לאבותינו שחטאו ונקנסה מיתה בעולם שאילולי כן לא באנו אנו לעולם שנאמר אני אמרתי אלהים אתם אבל חבלתם עצמכם אכן כאדם תמותון וגו'. ומקשינן וכי אילו לא היו חוטאין לא הוו מולדי והכתיב ואתם פרו ורבו ופרקינן שלא היו מוזהרין בפו"ר [אלא] עד יום מתן תורה בלבד.

איני והכתיב למען ייטב להם ולבניהם לעולם. ועוד כתיב זה ספר תולדות אדם מלמד שהראהו הקב"ה כל דור ודור כיון שהגיע בדורו של ר' עקיבא שמח בתורתו ונעצב במיתתו. ועוד אמר ר' אמי אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף שנאמר ונשמות אני עשיתי. ופרקי' לא תימא לא באנו לעולם אלא אימא כמי שלא באנו לעולם. למימרא דאי לא חטאו לא הוו מייתי והכתיב פרשת יבמין ופרשת נחלות איש כי ימות. על תנאי פי' אם יחטאו ימותו. וכי כתיב קרא על תנאי אין דכתיב ויהי ערב ויהי בקר מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית וכו' ומותבינן מי יתן והיה לבבם זה להם לבטל מלאך המות אי אפשר שכבר נגזרה מיתה הא לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהם שנא' למען ייטב להם ולבניהם. ופרקי' ריש לקיש דאמר כר' יוסי דתני לא קבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן שנא' אני אמרתי אלהים אתם וגו' והכתיב למען ייטב להם ולבניהם ופרקי' הא להיטיב להם אבל מיתה ימותו אמר לך ר' יוסי טובה שהבטיחם היא הטובה שלא ימותו שאין לך טובה גדולה מזו:

ואקשי' לתנא קמא דר' יוסי והכתיב אכן כאדם תמותון מכלל שאילו לא חטאו לא היו מתים.

ופריק מאי מיתה זו דאמר קרא עניות שאילו לא חטאו היו עשירים כיון שחטאו נתקללו בעניות שהיא כמיתה דאמר מר ד' חשובין כמת עני שנאמר כי מתו כל האנשים ומאן נינהו דתן ואבירם והרי לא מתו אלא שירדו מנכסיהן וקרי להו מתים. מצורע שנאמר אל נא תהי כמת מכלל שהמצורע חשוב מת.

סומא דכתיב במחשכים הושיבני כמתי עולם. מי שאין לו בנים דכתיב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי.

ת"ר אם בחקתי תלכו אין אם אלא לשון תחנונים שנאמר לו עמי שומע לי וגו' כמעט אויביהם אכניע וגו'. וכתיב לו הקשבת למצותי וגו' ויהי כחול זרעך וגו':

שהקים עולה של תשובה כו'. יש לפרש דנקט עולה של תשובה ע"ש כי העולה באה על המחשבה והנה דוד לא חטא במעשה בת שבע כדאמרינן פרק במה בהמה דגט כריתות היה כותב לאשתו והוה גט למפרע אבל לפי העולה על המחשבה חטא מיהת ונענש עליו דאי הוה בא אוריה ולא נהרג הות א"א גמורה ודו"ק:

עושה מצוה אחת מקדמתו והולכת לפניו כו' וכל העובר עבירה אחת מלפפתו כו' וקשורה בו ככלב כו'. כבר הקדמנו בזה כי לפי המעשה נברא לו מלאך רוחני אם סניגור ואם קטיגור ושינה לשונו במצוה מקדמתו והולכת לפניו ובעבירה מלפפתו ומוליכתו ע"ד משל כי למוליכין למקום שמחה וטובה א"צ המוליכו לאחוז בידו דודאי ילך אחר המוליכו ולא ישמט ממנו כן הוא במצוה אבל ההולך לגרדום צריך המוליכו ללפתו ולאחזו שלא ישמט מלילך אחריו כן הוא בעבירה ור"א הוסיף לומר בעבירה קשורה בו ככלב כמו שהכלב נקשר לגנותו בתשמיש כן הבועל כנענית ערלתו מבשקר ליה להיות עמה בעוה"ב דאברהם אינו מכניסו לג"ע כדאמרינן במדרשות (ועירובין יט א) וק"ל:

שנאמר אני אמרתי וגו'. דרשוהו במעשה עגל אבל האי קרא אינו שייך בזה המזמור שמדבר כולו בדיינים רשעים אלא במזמור דלעיל מיניה שמדבר בהכי שמע עמי וגו' לא יהיה בך אל זר וגו' ולא שמע עמי לקולי וגו' ולמאי דבעי למימר השתא לא באנו לעולם היינו אלהים ובני עליון ממש כמלאכים כפרש"י בספר תהלים ולמאי דמסיק כמי שלא באנו כו' לא הוה מדמה להו למלאכים אלא לענין שלא היו מתים כאדם הראשון ודו"ק:

שהראה הקב"ה לאדם כו'. יראה כל הענין נדרש מזה המזמור שהתחיל גלמי ראו עיניך וגו' ואמרו בב"ר עד שאדם הראשון מוטל גולם כו' הראהו דור דור ודורשיו כו' וז"ש ועל ספרך כולם יכתבו ימים יוצרו ולא אחד בהם וגו' ר"ל כל שיוצרו בימים העתידים לא יחסר אחד מהם שלא הראהו והיה נכתב כ"א על ספר כדאמרינן פ' הפועלים לדידי חזי לי ספרא דאדם הראשון וכתוב ביה שמואל כו' רבי ור' נתן סוף משנה כו' ע"ש ואמר ולי מה יקרו רעיך אל מה עצמו ראשיהם שהיה משמח בתורתם של ראשי ומנהיגי כל דור אספרם מחול וגו' אם תקטול אלוה תקטול הרשע ולא הצדיק היינו שנתעצב במיתתם ועיין פירוש מאמר זה בפרק הספינה ובפרק אד"מ ודו"ק:

אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות כו'. עיין בחידושינו בנדה פרק כל היד:

והא כתיב פרשת יבמות ופרשת נחלות. דאינו דומה שנכתבו פרשות אלו לאחר שחטאו דא"כ התורה חסרה נתנה דהא כל תרי"ג מצות מסיני נתנו וק"ל:

אכן כאדם תמותון מאי מיתה עניות כו' ד' חשובים כמתים אלו כו'. משמע ליה זו המיתה עניות ולא כל אינך דחשיב ליה נמי כמיתה דהכי משמע קרא אכן כאדם הראשון שחטא ונגזר עליו מדת עניות כדכתיב ארורה האדמה וגו' ואכלת עשב השדה בזעת אפיך וגו' כן אתם חבלתם מעשיכם נגזר עליכם עניות בוהיו לאכול היפך שא"ל למען ייטב וגו' וד' חשובים כמתים מפורש במסכת נדרים וע"ש בתוספות וכאן וק"ל:

ת"ר אם בחקותי תלכו אין אם אלא לשון תחנונים וכה"א לו כו'. נראה דה"פ לפי שמלת אם בכל התורה כולה נאמר בלשון ספק ותלוי ויצאו מן הכלל כגון אם כופר יושת עליו ואם כסף תלוה כפרש"י בחומש ומצינו קרוב ללשון זה במבקש כמו אם יהיה אלהים עמדי וע"כ אמר דאם בחקותי תלכו אל תפרשהו בלשון ספק ותלוי כחברו בפרשה זו ואם לא תשמעו וגו' אך תפרשנו בלשון מבקש ותחנונים דכן מצינו דהקב"ה מבקש דבר זה מהם שנאמר לו עמי שומע לי וגו' וק"ל:

מי יתן והיה לבבם וגו' ה"ל לומר תן כו'. גם שאמרו הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים מ"מ פשיטא דביד הקב"ה להטות לב בני אדם לטובה דכמה כתובים מורים ע"ז וכמ"ש לעיל וקאמר דמשה לא רמזה כו' דכתיב ולא נתן לכם לב לדעת וכו' דהיינו שרמזה להם שיש ביד הקב"ה לתת ולהטות לבם לטובה והם כפויי טובה ולא שאלו לו על כך אז כשא"ל מי יתן והיה וגו' ורש"י פירש לקמן בע"א בדוחק ע"ש וענין כפויי טובה כתבו התוספות שלא רצו לומר תן אתה לפי שלא רצו להחזיק לו טובה עכ"ל והוא דחוק ונראה לפרש דהיינו כפויי טובה שלא חשבו להם זה לטובה שיתן להם הקב"ה ויטה לבבם לטובה כלל והוי השתא דומיא שפיר דבני כפויי טובה שאדם הראשון לא חשב לו נתינת אשה לטובה כמ"ש זה פ' אד"מ וכן כפויי טובה דלחם הקלוקל כפירוש רש"י ודו"ק:

ד"ה וצריכא פי' לכתוב וכו'. נראה דמדברי התוס' מבואר בהדיא דאינהו לא מפרשים כפרש"י שפירש לא היו ישראל ראויים לאותו מעשה ולא היה דוד ראוי לאותו מעשה לומר שגזרת מלך היתה וכו' אלא שהתוס' מפרשים לא היה דוד ראוי שיכתב הקב"ה המעשה על שמו וכן לא היו ישראל ראוים שיכתב המעשה על שמם כי לא לכבוד הוא להם ולמה נכתב לומר שאם חטא יחיד וכו' וע"ז נמשך ג"כ וצריכא לכתוב חטאם ותשובתם של שניהם דאי אשמועינן יחיד וכו' וההכרח שהביא להתוס' לפרש כן ולא פירשו כפרש"י משום דלפרש"י צריכין אנו ע"כ לפרש וצריכא דבתר הכי דהוה פירושו שהקב"ה היה צריך שתהיה גזרתו לשלוט היצה"ר בשניהם בישראל ובדוד משום דאי אשמועינן וכו' ואין זה סוגיית הגמ' וגם הלשון בעצמו דחוק לפרש כן ועוד מימות ישראל שעשו העגל עד ימות דוד שהוא כמעט שמנה מאות שנה היאך ידע היחיד לשוב בתשובה והיה ליחיד פתחון פה כל אותן השנים והיה לו להקב"ה להיות גזרתו על הרבים ועל היחיד בזמן אחד אבל לפי הפירוש שכתבנו לפי דעת התוס' עולה הכל כהוגן:

גמרא ואם חטאו ציבור אומרים לו כלך כו'. הגרי"פ הגיה להו. לכו. ול"נ דא"צ כי ציבור הוא שם לקבוץ פרטים בל"י כמו עם וכן מצינו בפסחים (ט ב) תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ וכן בכל הסוגיא שם:

שם אבל יחיד (דלא אלימא זכותיה) אימא לא. הנך ג"ת אשר סבבתים ליתנייהו בע"י:

רש"י ד"ה דתן ואבירם. והכא במבקשי נפשו כתיב כו'. כצ"ל:

תד"ה אלא. וי"מ דמשמע ליה כו'. כצ"ל:

גמ' כמי שלא באנו לעולם. נ"ב כדא"ל ריב"ק לר' [מגילה כח א] אחריך בהמות ירעו:

שם כיון דליכא מיתה א"ל טובה גדולה מזו. נ"ב תימה הא תנן התם יפה שעה א' של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי עוה"ז. ודוחק לומר ההיא לאחר שגרם החטא שנתקלקל העולם. כי בודאי אינו דומה טובת עולם הגשמי לטוב עולם הנשמות שכולו טוב. ותדע שאפילו האבות שהטעימן הקדוש ברוך הוא בעוה"ז מעין עוה"ב וראו עולמם בחייהם הוצרכו למות. ונראה דדחויא בעלמא הוא. א"נ כי ליכא מיתה עד עולם אחר קאמר (דודאי כשיחדש הקדוש ברוך הוא יפשטו הכל כתונת החומר ויהיו הצדיקים כמלאכים) ועד אותו זמן היא טובה גדולה כי יפה שעה א' בתשובה ומע"ט כו':

תד"ה כי. משיח כו'. נ"ב וכדכתיב עליו ורוח אלהים מרחפת [כמ"ש בב"ר פ"ב]:

נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי שֶׁהֵקִים עוּלָּהּ שֶׁל תְּשׁוּבָה (שמואל ב כג, א). יש להקשות היכא רמיז תשובה בפסוק 'הֻקַם עָל'? ונראה לי בס"ד כי התשובה נרמזה בתורה בפסוק וְשַׁבְתָּ עַד הֳ' אֱלֹקֶיךָ (דברים ד, ל) כי דרשו רבותינו ז"ל (יומא פו.) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד דכתיב שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד הֳ' אֱלֹקֶיךָ (הושע יד, ב) וכן במה שנאמר וְשַׁבְתָּ עַד הֳ' אֱלֹקֶיךָ. נמצא רמוזה בתיבות עַד הֳ' שמורה עד כסא הכבוד ומספר עַד הֳ' [100] עולה מספר עָל [100] ולכן אומרו 'הֻקַם עָל' היינו התשובה ונרמז המספר של עַד הֳ' בשתי אותיות 'עָל' כי אותיות 'עָל' הם ראשי תיבות 'עין לב' ואמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי ברכות א, ה') עינא ולבא תרי סרסורי דעבירה העין רואה ולב חומד ולכן עיקר תיקון התשובה בשני אברים אלו 'עין לב' שהם ראשי תיבות 'עָל'.
גם אמר הוקם על, תיבת 'הוקם' בהפוך אתוון 'מקוה' כי בתשובה כתיב מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל הֳ' (ירמיהו יז, יג) מה מקוה מטהר את האדם גם הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל בתשובה שעושין ולכך עשרת ימי תשובה הם ר"מ שעות כמנין שיעור מקוהשהוא ר"מ [240] קבין וכמו שאמרו המפרשים ז"ל ולזה אמר 'הוקם על' ודו"ק.

הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת, מְקַדַּמְתּוֹ וְהוֹלֶכֶת לְפָנָיו לָעוֹלָם הַבָּא (ישעיה נח, ח). נראה לי בס"ד הטעם כי אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו לכן 'מְקַדַּמְתּוֹ' כדי שתאמר כל שבחו שלא בפניו אך המשחית שנברא מהעבירה אדוק עמו כדי שיעיד על כל רעתו בפניו.

קְשׁוּרָה בּוֹ כְּכֶלֶב (בראשית לט, י). פירוש על המשחית שנברא מן העבירה. ונראה לי בס"ד הטעם שדמה אותו לכלב והוא דכתיב וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה (ישעיה נו, יא) והכונה דאיכא עזות נמי כנמר וכמו שאמרו (משנה אבות ה, כ) 'הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר' יש הפרש בינו לכלב כי הנמר עז בהיותו שבע אבל כשהוא רעב יחלש כוחו ותחלש עזותו אך הכלבים הם עזי נפש אף על פי שלא ידעו שבעה שהם רעבים, ולהם ידמו המשחיתים הנבראים מעונות האדם שבחייו הם יונקים ממנו והם שבעים ואחר מותו הם רעבים כי לא נשאר בידו טוב שיונקים ממנו ואותו זמן הם יהיו מייסרים אותו בגיהנם וכמו שנאמר וַתְּמוּגֵנוּ בְּיַד עֲו‍ֹנֵנוּ (ישעיה סד, ו) וכן הוא אומר תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ (ירמיה ב, יט) והם יהיה מקטרגים והנה קימתם עליו תחשב לעזות גדולה כי הוא אביהם אשר ילדם וזה דומה למה שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה מט:) בעקבות משיחא חוצפא יסגי בת קמה באמה וכלה בחמותה בן מביש את אביו, וכן אלו המשחיתים שבראם מעונותיו הם קמים עליו ומיסרים אותו ומוכיחין אותו ומביישין אותו ביום הדין בגיהנם ובאותו זמן הם רעבים כי אין בידו טוב לינק ממנו ולכך דומים לכלבים שהם 'עַזֵּי נֶפֶשׁ' אף על פי 'שֶׁלֹּא יָדְעוּ שָׂבְעָה' וכן אלו. לכן אמר על העבירה שהוא רצונו לומר המשחית שנברא מהעבירה 'קְשׁוּרָה בּוֹ כְּכֶלֶב' כלומר קשורה עמו בגיהנם ליסרו ולנקום ממנו בעזות מצח ככלב שהוא עז נפש.

מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם הָרִאשׁוֹן דּוֹר דּוֹר וְדוֹרְשָׁיו דּוֹר דּוֹר וַחֲכָמָיו, דּוֹר דּוֹר וּפַרְנָסָיו (בראשית ה, א). נראה לי בס"ד דוֹרְשָׁיו אלו הנשיאים שהם דורשים טובת ישראל ומשגיחים לקרב להם התועלת וכמו שנאמר דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ (אסתר י, ג) וַחֲכָמָיו כפשוטו הם המורים להם איסור והיתר ובדיני ממונות וגיטין וקדושין וּפַרְנָסָיו הם הממונים בצרכי ציבור ומשגיחים על עניים ותלמוד תורה וב"ח וכיוצא.
והא דלא אמר נמי 'דּוֹר דּוֹר וּנְבִיאָיו דּוֹר דּוֹר וּמְלָכָיו' משום דמלכים ונביאים לא שכיחי בכל הדורות אך אותם שלשה שזכר לא יחסרו לעולם מישראל ונהוגים לדורות עולם.

הָא נַמִי כְּתִיב "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם" לְשִׂמְחַת עוֹנָה (דברים ה, כו). הנה מדברי הגמרא כאן הוכחתי בס"ד בתשובה דמצוה לקיים מצות עונה אף על פי שאשתו פסקה ואינה ראויה להתעבר דהא מכאן מוכח להדיה דאף על פי שאין מולידים צוה אותם לקיים מצות עונה והטעם כי מולידים נשמות מן הזווג הזה וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל ועיין במדבר קדמות מה שאמר רבינו חיד"א ז"ל מזוהר הקדוש בענין זה עיין שם.

אָמַר: "וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵ־ל מֶה עָצְמוּ רָאשֵׁיהֶם" (תהלים קלט, יז). הא דנקט פסוק זה על רבי עקיבה טפי משאר צדיקים אשר בכל דור ודור שהראה לו הקדוש ברוך הוא, נראה לי בס"ד משום דרבי עקיבה דרש אֶת הֳ' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא (דברים ו, יג) לרבות תלמידי חכמים (פסחים כב:) ובזה הגדיל תפארת החכמים שהשוה מוראם למורא המקום ברוך הוא, ולכן אחר ששמח בתורתו שחידש בה חדוש זה של דרשת ה'אֶת' של פסוק 'אֶת הֳ' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא' אמר מעתה 'לִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵ־ל' הם התלמידי חכמים דחייב אדם ליקרם במורא לירא מהם כמורא שמים.
ועוד נראה לי בס"ד דידוע שהשם יתברך קרא לישראל בשם אחים וריעים דכתיב לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי (תהלים קכב, ח) וידוע דלאו כל אדם זוכה למדרגה זו אלא רק אותם המוסרים עצמם על קדוש השם שהם עושים יחוד חו"ב [חכמה ובינה] ולכן נקראים אחים וריעים כי חו"ב [חכמה ובינה] הם בסוד אחים וריעים אבל תו"מ [תפארת ומלכות] הם בסוד בנים כנודע וידוע מה שאמר רבינו ז"ל (בשער הכונות בדרוש נפילת אפים דרוש ה') אף על פי שהמוסר עצמו על קדוש השם מיחד חו"ב [חכמה ובינה] זהו לפי שעה אבל אינו נעשה מרכבה תמיד לכך אלא אם כן ימסור עצמו למיתה על התורה ועל המצות ועל קדוש השם בפועל כמו שעשו רבי עקיבה וחביריו הרוגי מלכות עיין שם. ולפי זה שפיר קאמר אדם הראשון על רבי עקיבה וחביריו 'וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵ־ל' שהם נקראים ריעים ולכך קראם 'רֵעֶיךָ' כיון דמסרו עצמם בפועל ונעשו מרכבה תמיד לחו"ב [חכמה ובינה] הנקראים ריעים.
ומה שנאמר 'מֶה עָצְמוּ רָאשֵׁיהֶם' נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הכונות בכונת אֵ־ל נְקָמוֹת הֳ') שבעולם העשיה הקליפות עצומות וחזקות ולכן אחר חרבן בית שני שנתרבו המינין לא היה כח להוציא ניצוצי קדושה משם אלא בכח עשרה הרוגי מלוכה דנהרגו עשרה אבירי ישראל כדי שיהיו יכולים הנשמות שלהם ללקוט אותם ניצוצות הנשמות שבעשיה מיום שנהרגו עד ביאת המשיח, וזהו מה שאומרים בכל יום 'אֵ־ל נְקָמוֹת הֳ אֵ־ל נְקָמוֹת הוֹפִיַע' (תהלים צד, א) שינקום נקמת עשרה הרוגי מלוכה ועל ידי זכירה זו מתגברים הנשמות שלהם ולוקטים הניצוצות הנתונות תוך הקליפות בעשיה עד כאן דבריו עיין שם. נמצא הם ישע לניצוצות לכך נרמז בשלשה גדולים שבהם ראשי תיבות ישע שהם רבי ישמעאל ורבן שמעון ורבי עקיבה והם אותיות 'ישע' מן עשיה ולזה אמר 'מֶה עָצְמוּ רָאשֵׁיהֶם' רמז לאותיות 'ישע' הרמוזים בראשי שמותם.

כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּף (ישעיה נז, טז). נראה לי בס"ד גּוּף במלואו גימ"ל וי"ו פ"ה [190] עולה קֵץ [190] לרמוז דהקץ תלוי בתיקון אוצר גוף.

אַרְבָּעָה חֲשׁוּבִים כְּמֵתִים כְּמֵת. נראה לי בס"ד דנקיט להו כסדרן במציאותם בעולם ולא נקיט להו כסדר הכתובים והיינו עני שכיח טפי ממצורע ומצורע שכיח טפי מסומין יען כי יש כמה חולאים שהם נחשבים בכלל צרעת וסומין שכיחי טפי מחשוכי בנים.

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" אֵין "אִם" אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה (ויקרא כו, ג). הנה בזה פרשתי בס"ד הכתוב לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵהֳ' וּמֵאֱלֹקַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ (ישעיה מ, כז) פירוש למה תאמר שהקדוש ברוך הוא בא עמכם בדין ובטרוניא הלא אתה ידעת האמת דלאו הכי הוה יען וכי 'אִם לֹא שָׁמַעְתָּ' רצונו לומר לא שמעת תיבת 'אִם' שאמר 'אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ' שאין 'אִם' אלא לשון בקשה ותחנונים שהקדוש ברוך הוא כביכול מתחנן לפני ישראל שישמרו התורה כדי להטיב להם דנמצא חפץ בטובתכם ומשתדל להטיב לכם, ואיך תאמר נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵהֳ' וּמֵאֱלֹקַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר?! וזהו שנאמר אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה (שיר השירים ג, ה) ודו"ק.

אָמַר לָהֶן משֶׁה לְיִשְׂרָאֵל כְּפוּיֵי טוֹבָה בְּנֵי כְפוּיֵי טוֹבָה. קשא הוה ליה למימר בני כפוי טובה כי אדם הראשון שאמר 'הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי' (בראשית ג, יב) יחיד הוה? ויש לומר אמר לשון רבים לכלול גם דור המבול שהיו כפויי טובה שאמרו כלום אנו צריכין לו אלא לטיפה של גשמים יש לנו נהרות ומעיינות שאנחנו מסתפקים מהם וכנזכר במדרש רבותינו ז"ל (סנהדרין קח.) וגם דור המבול נחשבים אבות לדור שאחריהם כמו שאמרו בגמרא (שבת קיג:) כל האוכל מעפרה של בבל כאלו אוכל מבשר אבותיו דכתיב שם וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם (בראשית ז, כג).

הָיָה לָהֶם לוֹמַר: תְּנָהּ לָנוּ אַתָּה (דברים ה, כה). קשא מה שייכות יש לתוכחה זו בהא דכפוי טובה? ומה שכתבו התוספות ז"ל דוחק, דאם הם לא רצו לקבל המתנה טובה לא שייך לקרותם בעבור זה כפויי טובה.
ונראה לי בס"ד הכונה דאחר שאמר השם יתברך 'מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם כָּל הַיָּמִים' (דברים ה, כה) היו צריכים לומר לב טוב זה שיש לנו עתה שאתה משבחו ואמרת 'מִי יִתֵּן וְהָיָה זֶה כָּל הַיָּמִים' וכי זה משלנו הוא? והלא שלך הוא שאתה נתת לנו לב טוב זה, אם כן בידך הוא לתתו לנו 'כָּל הַיָּמִים'! ולכן אמר שהם כפויי טובה שלא רצו להודות בפיהם שהלב הטוב שיש להם עתה שהקדוש ברוך הוא משבחו הוא מאתו יתברך.

תוס' ד"ה וצריכא. וקבלת תשובתם. עי' תשובת שער אפרים סי' נ':

דאמר רב שמואל בר נחמני א"ר יונתן מאי נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על שהקים עולה של תשובה. אפשר דק"ל דהכתוב נראה כפול דהול"ל נאם דוד בן ישי הוקם על ותיבות ונאם הגבר יתירות לזה דריש בענין זה דשב בתשובה וכונת הכתוב דאחר שהיה דוד בן ישי דומה לאביו דמת בעטיו של נחש אתא א"ד ופסיק שחטא והרפתקי עדו עליה והיה ענין אחר ולכך כתיב ונאם הגבר דהגם שהיה יכול להתגבר על יצרו כדכתיב ולבי חלל בקרבי עם כל זה חטא להורות תשובה ליחיד וזהו הגבר יחיד הוקם על שהקים עולה של תשובה ללמד יצא דיחיד יש לו תשובה. ואפשר לרמוז מ"ש הרב פרשת דרכים ז"ל באורך דעל ידי דבענין אבשלום בברחו היה מתכפר בשעירה כהדיוט כמשז"ל א"כ כשחזר למלכותו פנים חדשות באו לכאן וגדולה מכפרת וזה רמז נאם דוד בן ישי שהיה מלך ונחשב הדיוט וז"ש ונאם הגבר הדיוט בעלמא לזה זכה הוקם על שחזר למלכותו וגדולה מכפרת היא העול"ה משיח אלהי יעקב. ועוד רמזתי בדרושים הקם ע"ל ר"ת ענוה לימוד דשתים זו עזרו ומגינו הענוה כמ"ש ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם רמז ואנכי תולעת ומפני שיש תולע דקדושה כמ"ש רבינו האריז"ל בסוד עולת תמיד דתולע דקדושה הוא עולת ומבטל תולע דסט"א וז"ש ואנכי תולעת ואינו דקדושה אלא מ"ש תולעת היינו ולא איש. חרפת אדם שאני ניצוץ אדם הראשון ונפגם וזהו חרפת אדם ובזוי עם אפילו מעם שאינם הגונים כמשמעות עם בכל מקום ובא וראה עד היכן גברה ענותנותו. ועסק תורתו תמיד בחשק מופלא כמ"ש באלפא ביתא ובפרט בחצות והני בי תרי שתים כהלכתן רוח הקדש אומרת הגבר הוקם על ר"ת ענוה לימוד שכל א' מטהרת כמקוה וזה רמז אותיות מקוה כמו אותיות הוקם. ור"ת ונאם הגבר הוקם על גימטריא אלהים שנעשה מרכבה לשכינה וס"ת גימטריא שי שזכה לשי עולמות עוד רמזתי כמ"ש בזהר חדש דאלו חי דוד הע"ה מאה שנה היה נתקן העולם והיה הוא המשיח וזה הגבר הוקם ע"ל גימטריא ק' שהיה חי ק' שנה אז היה משיח אלהי יעקב:

רבי אלעזר אומר קשורה בו ככלב. עמ"ש הרב מהרש"א בח"א. ורבינו האר"י ז"ל הראה במופת שקשורה עמו ממש הסט"א ההיא כמ"ש במעשיות בדפוס:

א"ר יוחנן משום ר' בנאה מ"ד אשריכם זורעי וכו' אשריכם ישראל שבזמן שהם עוסקים בתורה ובגמילות חסדים יצרן מסור בידם וכו'. אפשר במ"ש במ"א כי תורה גימטריא ס"מ לי' וכן גמילות חסדים מספר זה ומהני לבטלם וז"ש דבזמן שעוסקים בתורה ובגמילות חסדים יצרן מסור בידם וידוע דג"ח הוא בנפש דהוא מעשה ותורה דיבור ברוח ולכן תורה וג"ח אהני להרחיק הנזכר מהנפש ורוח ששם עיקר היצה"ר ולא בנשמה וא"ש דעוסקים בתורה ובג"ח יצרן מסור בידם. והנה צור"פ מ"ש רז"ל דאין עבירה מכבה תורה וכתב רבינו האר"י ז"ל דגם צדקה אין עבירה מכבה אותה ומאחר שכן הני בי תרי הני מיגנ"ו דיצה"ר מסור בידם ודאי. ועוד אפשר לומר בסגנון כי תורה מספר ב' פעמים יצ"ר ונוסף אחד עשר שהם ו"ה רומזים לקב"ה ושכינתיה והרמז כי עוסק בתורה מבטל יצר דדכורא ויצר דנוקבא דסט"א. ומיח' קב"ה ושכינתיה. וזה בחלק הרוח שהתורה כנגדו. וכן גמילות חסדים מספר ב"פ יצר ונוסף ו"ה ליחד קב"ה ושכינתיה וזה בחלק הנפש ולפי פשוטו דכתיב משלחי רגל השור והחמור על היצה"ר וכמו שפירש"י ז"ל אפשר ב' פעמים יצר לבטל רגל השור והחמור בתורה ובג"ח וליחד קב"ה ושכינתיה כמדובר: