עבודה זרה ד ע"ב

"וידע דעת עליון" (במדבר כד, טז), ויש לתמוה: וכי אפשר לפרש את הדבר כפשוטו שהיתה בו דעת רבה כל כך? אפשר, דעת בהמתו לא הוה ידע [היה יודע], דעת עליון מי הוה ידע [האם היה יודע]?

ותחילה מבררים: מאי [מה] פירוש "דעת בהמתו לא הוה ידע" [היה יודע]? בעידנא דחזו ליה דהוה רכיב אחמריה [בזמן שראו אותו שרי מואב שהיה רוכב על חמורו], אמרו ליה [לו]: מאי טעמא לא רכבתא אסוסיא [מה טעם אין אתה רוכב על סוס], שהוא ראוי לך יותר? אמר להו [להם]: ברטיבא שדאי ליה [באחו הנחתי אותו], את הסוס, לרעות, ולכן אני רוכב על חמור. מיד: "ותאמר האתון אל בלעם, הלא אנכי אתנך" (במדבר כב, ל) שאתה משתמש בי כל הזמן! אמר לה: לטעינא בעלמא [למטען בלבד] אבל לא לרכיבה.

אמרה ליה [לו] האתון: "אשר רכבת עלי"! (במדבר כב, ל). אמר לה: אקראי בעלמא [במקרה בלבד], לא בקביעות. אמרה ליה [לו]: "מעודך ועד היום הזה" (במדבר כב, ל)! ולא עוד, הוסיפה האתון, אלא שאני עושה לך רכיבות ביום ומעשה אישות בלילה, ומסבירים: כתיב הכא [נאמר כאן], בדברי האתון: "ההסכן הסכנתי", (במדבר כב, ל), וכתיב התם [ונאמר שם], אצל אבישג ודוד המלך: "ותהי לו סכנת ושכבה בחיקך" (מלכים א א, ב), משמע שלשון זו מרמזת לענין של משכב.

ושבים לשאלה הראשונה: אלא מאי [מה] פירוש "ויודע דעת עליון"? הכוונה היא שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה. והיינו דקאמר להו [וזה שאמר להם] הנביא לישראל: "עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השטים ועד הגלגל למען דעת צדקות ה'" (מיכה ו, ה),

אמר ר' אלעזר, אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: עמי, ראו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי עליכם כל אותן הימים שביקש בלעם לקלל את ישראל, ולא יכול היה לכוון לשעת כעס ולקללם, שאם כעסתי עליכם אז, לא נשתייר משונאיהם של ישראל (לשון נקייה, והכוונה לישראל) שריד ופליט. והיינו דקאמר ליה [וזהו שאמר לו] בלעם לבלק בענין זה: "מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה'" (במדבר כג, ח), שכיון שה' לא זעם איני יכול לעשות דבר.

ומבררים: וכמה הוא זעמו של ה'? רגע. וכמה הוא רגע? אמר אמימר, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רבינא: רגע כמימריה [כאמירתו] כמשך הזמן שלוקח להגיד את המלה הזו. ועוד שואלים: ומנלן [ומנין לנו] שרגע הוה ריתחיה [הוא כעסו] של הקב"ה? דכתיב [שנאמר]: "כי רגע באפו חיים ברצונו" (תהלים ל, ו). ואיבעית אימא, מהכא [ואם תרצה אמור זאת מכאן]: "חבי כמעט רגע עד יעבר זעם" (ישעיהו כו, כ).

ושואלים: אימת רתח [מתי הוא כועס], מה הוא הזמן של כעסו? אמר אביי: בתלת שעי קמייתא, כי חיורא כרבלתא דתרנגולא [בשלוש השעות הראשונות של היום, כאשר מלבינה כרבולת התרנגול] זוהי השעה. ושואלים: הלוא כל שעתא ושעתא מחוור חיורא [כל שעה ושעה היא מלבינה], ואם כן מה הסימן שבדבר! ומשיבים: כל שעתא אית ביה סורייקי סומקי, ההיא שעתא לית ביה סורייקי סומקי [בכל שעה יש בה, נשארים בה עדיין ורידים אדומים, באותה שעה אין בה ורידים אדומים].

מסופר, ר' יהושע בן לוי הוה מצער ליה ההוא מינא [בקראי [היה מצער אותו אחד המינים בשאלות ובפירושי מקראות]. יומא חד] נקט תרנגולא [ואוקמיה בין כרעיה דערסא] [יום אחד לקח ר' יהושע בן לוי תרנגול והעמיד אותו בין רגלי המיטה] ועיין ביה [והתבונן בו], סבר [חשב]: כי מטא ההיא שעתא אלטיה [כאשר תגיע אותה שעה של זעם אקללנו], את אותו מין, ואז תחול הקללה. כי מטא ההיא שעתא נימנם [כיון שהגיע אותה שעה התנמנם] ר' יהושע בן לוי ולא הצליח לקללו, שכן חלפה השעה.

אמר: כיון שאירע לי כך, שמע מינה לאו אורח ארעא למיעבד הכי [משמע מכאן שאין זה דרך ארץ לעשות כך], שהרי ["ורחמיו על כל מעשיו" כתיב [נאמר] (תהלים קמה, ט)], וכתיב [ונאמר]: "גם ענוש לצדיק לא טוב" (משלי יז, כו), כלומר, לא טוב לצדיק להעניש.

ובעניין זעמו של הקב"ה, תנא משמיה [שנה החכם משמו] של ר' מאיר: בשעה שהמלכים קמים משנתם ומניחין כתריהן בראשיהן ומשתחוין לחמה, מיד כועס [הקדוש ברוך הוא], ולכן הכעס הוא בשלש שעות ראשונות. אמר רב יוסף: לא ליצלי איניש צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא דיומא, ביומא קמא דריש שתא [אל יתפלל אדם תפילת המוספים בשלש שעות הראשונות של היום ביום הראשון של ראש השנה ] כשהוא מתפלל ביחיד, דלמא כיון דמפקיד דינא, דלמא מעייני בעובדיה ודחפו ליה מידחי [שמא כיון שאז נפקד הדין על העולם, שמא יעיינו במעשיו וידחפו אותו וידחוהו] מן העולם.

ומקשים: אי הכי, דצבור נמי [אם כך, תפילה של ציבור גם כן] לא תהא בזמן זה! ומשיבים: הצבור נפישא זכותיה [מרובה זכותו] ואין דוחים אותו גם כשמתפללים בשעה זו. ושואלים: אי הכי, דיחיד דצפרא נמי לא [אם כך, תפילה של יחיד של בוקר, של שחרית, גם כן לא] יתפלל באותן שעות, ולא רק תפילת מוסף! ומשיבים: כיון דאיכא צבורא דקא מצלו, לא קא מדחי [שיש ציבור שמתפללים באותה שעה, אינו נדחה], ומקבלים תפילתו עמם.

ושואלים: והא [והרי] אמרת במקום אחר: שלש שעות ראשונות הקדוש ברוך הוא יושב ועוסק בתורה, ולא בדין! ואומרים: איפוך [הפוך] את סדרי השעות.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם לא תיפוך [אל תהפוך], וטעם הדבר שלא יתפלל היחיד מוסף בשלוש השעות הראשונות שבהן הקב"ה עוסק בתורה, הוא משום שלגבי התורה דכתיב [שנאמר] בה "אמת", דכתיב [שנאמר]: "אמת קנה ואל תמכר" (משלי כג, כג) — אין הקדוש ברוך הוא עושה בשעת התורה לפנים משורת הדין, אבל בזמן שעת הדין דלא כתיב ביה [שלא נאמר בו] "אמת", אלא דין הוא ענין של משפט ושל הערכה — הקדוש ברוך הוא עושה גם לפנים משורת הדין.

א ושבים לדיון לעיל (עבודה זרה ג,א), ומביאים את גופא [גופם] של הדברים שאמר ר' יהושע בן לוי, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "אשר אנכי מצוך היום לעשותם" (דברים ז, יא)? מכאן נלמד: "היום לעשותם" — ולא למחר (לעולם הבא) לעשותם, "היום לעשותם" — ולא היום ליטול שכרן.

ועוד אמר ר' יהושע בן לוי: כל מצו‍ת שישראל עושין בעולם הזה, באות ומעידות אותם לעולם הבא, שנאמר: "יתנו עדיהם ויצדקו ישמעו ויאמרו אמת" (ישעיהו מג, ט), וכך הוא מפרש: "יתנו עדיהם ויצדקו" — אלו ישראל, "ישמעו ויאמרו אמת" — אלו אומות העולם.

ואמר ר' יהושע בן לוי: כל מצו‍ת שישראל עושין בעולם הזה, באות וטורפות אותם לאומות העולם לעולם הבא על פניהם, שנאמר: "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" (דברים ד, ו), "נגד העמים" כלומר, מול העמים לא נאמר, אלא "לעיני העמים" — על עיניהם ממש, מלמד שבאות וטורפות לאומות העולם על פניהם לעולם הבא.

ואמר ר' יהושע בן לוי: לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שנאמר לאחר מתן תורה: "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אתי כל הימים" וגו' (דברים ה, כו), ואם היו במעלה גדולה זו, כיצד הגיעו לעשות את העגל? אלא לא באו לידי חטא אלא כדי ללמד שאפשר לעשות תשובה על כל עבירה שבעולם, שאפילו עבירה חמורה זו של העגל יש לה תיקון.

והיינו [וזהו] שאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי: לא דוד ראוי לאותו מעשה של בת שבע, ולא ישראל ראוין לאותו מעשה של עגל; לא דוד ראוי לאותו מעשה של בת שבע, דכתיב [שנאמר]: "ולבי חלל בקרבי" (תהלים קט, כב), שיצרו היה כהרוג בקרבו, ולא היתה סיבה שיוכל לשלוט בו עד כדי כך,

ולא ישראל ראוין לאותו מעשה, דכתיב [שנאמר] באותה שעה: "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים" (דברים ה, כו), אלא למה עשו את מה שעשו?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ד - ב

דכתיב ביה [במדבר כד]: שאמר על עצמו "ויודע דעת עליון".

ודבר פלא הוא: וכי אפשר שבלעם הרשע, שאפילו דעת בהמתו לא הוה ידע, [כמו שיבואר] - דעת עליון, מי הוה ידע?! ^[13] והגמרא מספרת איך מצאנו שלא ידע דעת בהמתו.

מאי "דעת בהמתו לא הוה ידע"?

בעידנא דחזו ליה, כשראוהו שרי מואב דהוה רכיב אחמריה, שהנו רוכב על אתונו, אמרו ליה: מאי טעמא לא רכבתא אסוסיא? למה לא מיהרת לבוא על גבי סוס?

ואמר להו בשקר: ברטיבא, באחו מקום המרעה, שדאי ליה, השארתי את סוסי, וסוסי לא היה מוכן לרכיבה.

מיד - "ותאמר האתון אל בלעם: הלוא אנכי אתונך, אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה. ההסכן הסכנתי לעשות לך כה!?" ואם כן, למה אתה משקר?

אמר לה: את שימשת אותי רק לטעינא בעלמא, לישא משאות, ולא לרכיבה.

אמרה ליה: שקר ! "אשר רכבת עלי!"

אמר לה: את שימשת לי לרכיבה רק באקראי בעלמא, במקרה ואין לי סוס מזומן.

אמרה ליה: שקר הדבר! הלא רכבת עלי תמיד, "מעודך עד היום הזה".

ולא עוד, אלא שאני עושה לך רכיבות ביום ואישות בלילה, שאתה בועל אותי ^[14].

כי כתיב הכא "ההסכן הסכנתי", וכתיב התם [מלכים א א]: "ותהי לו סוכנת". כמו ששם זה לשון חימום, כך גם באתון בלעם - הרי שבלעם לא ידע דעת בהמתו, ואיך ידע דעת עליון?!

אלא, מאי, מהו הביאור בהא דכתיב "ויודע דעת עליון"? - שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה.

והיות וידע לכוין את השעה, עשה ה' צדקה עם ישראל, ובאותם הימים לא כעס אפילו רגע.

וצדקה זו, היינו דקאמר להו נביא לבני ישראל.

נאמר [מיכה ו]: "עמי! זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב, ומה ענה אותו בלעם בן בעור, מן השטים עד הגלגל, למען דעת צדקות ה"'. מעת שחטאו בשטים ועד שנכנסו לארץ ישראל וחטאו בגלגל - עשיתי עמהם צדקות הרבה.

ומה הן אותן הצדקות?

אמר רבי אלעזר: אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: עמי! ראו כמה צדקות עשיתי עמכם! שלא כעסתי עליכם כל אותן הימים. שאם כעסתי עליכם - לא נשתייר מעובדי כוכבים משונאיהם של ישראל [בלשון סגי נהור] אפילו שריד ופליט.

והיינו, זה הפירוש מה דקאמר ליה בלק לבלעם [במדבר כג]: "מה אקב - לא קבה אל, ומה אזעום - לא זעם ה'". כי באותם הימים לא זעם ה'.

וכמה זמן הוא זעמו? - רגע. וכמה זמן הוא רגע? ^[15]

אמר אמימר ואיתימא או שאמר כן רבינא, "רגע" הוא כמימריה, כאורך הזמן שאורך לומר המלה "רגע". ^[16]

ומנלן מנין לנו דרגע הוי ריתחיה, שהזמן שהקב"ה כועס הוא רק "רגע"?

דכתיב [תהלים ל]: "כי רגע באפו, חיים ברצונו". הרי ש"אפו", והוא הכעס, הוא "רגע".

ואיבעית אימא, נלמד מהכא, ממקרא זה: נאמר [ישעיה כו]: "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם". הרי שזמן הזעם הוא רגע.

אימת רתח, מתי הוא זמן זעמו?

אמר אביי: בתלת שעי קמייתא. בשלשת השעות הראשונות של היום, שהוא זמן קימה מהמטה, ואז כשקמים המלכים ומניחין כתריהן בראשיהן ומשתחווים לחמה - כועס הקב"ה בזמן קצר, ^[17] כי חיורא כרבלתא דתרנגולא, כשמתלבנת כרבולת התרנגול.

ומקשינן: כל שעתא ושעתא רוב הזמן, מחוור חיורא, מתלבנת הכרבולת, שאינה כל הזמן בחוזק האדמימות? ומתרצינן: כל שעתא, כל שעות היום, אפילו כשהיא מתלבנת - אית ביה יש בהן סורייקי סומקי, חוטין אדומים. ואילו ההיא שעתא, בזמן שהקב"ה כועס - לית ביה סורייקי סומקי, אלא היא לבנה לגמרי.

ומספרת הגמרא עובדא בהקשר לכך.

רבי יהושע בן לוי, הוה מצער ליה ההוא מינא, ציער אותו איש אחד נוצרי [בקראי, בוויכוחים במקראות. יומא חד] רצה לקללו בעת שהקב"ה זועם, נקט תרנגולא לקח לו תרנגול [ואוקמיה בין כרעיה דערסיה, ושם אותו בין כרעי מיטתו, כדי להיות קרוב אליו] ועיין ביה והביט עליו כל הזמן, כי סבר, כי מטא ההיא שעתא, כשתגיע העת ההיא שמתלבנת בה כרבולת התרנגול, והיא עת כעס הקב"ה - אלטייה, אקללנו!

כי מטא ההיא שעתא, כשהגיע עת ההיא, נימנם נרדם רבי יהושע בן לוי -

אמר: שמע מינה, אפשר להבין מכך, שלאו אורח ארעא למיעבד הכי, אינו דרך ארץ, כלומר, אינו הגון לעשות כן לכוין שעת הזעם, כי ["ורחמיו על כל מעשיו" כתיב [תהלים קמה], וכן כתיב [משלי יז] "גם ענוש - לצדיק לא טוב". אינו טוב לצדיק שהבריות ייענשו בשבילו, ואפילו לא המינים. ^[18]

תנא שנינו משמיה משמו דרבי מאיר: בשעה שהמלכים מלכי אומות העולם מניחין כתריהן בראשיהן ומשתחוין לחמה, והוא בשלש שעות הראשונות ביום, מיד כועס הקדוש ברוך הוא.

אחרי שאמרנו ששלש שעות ראשונות הוא זמן "חרון אף" שהקב"ה כועס, והוא זמן דין, מסיקה מכך הגמרא הלכה.

אמר רב יוסף לא ליצלי איניש לא יתפלל אדם צלותא דמוספי תפלת מוסף, בתלת שעי קמייתא דיומא בשלש שעות הראשונות ביום, שהוא עת שכועס הקב"ה, ^[19] ביומא קמא דריש שתא, ביום הראשון של ראש השנה, ^[20] ביחיד, בתפלת יחיד, והטעם - דלמא יתכן כיון דמפקיד דינא שפוקדים את דינו ^[21] - דלמא מעייני בעובדיה, יעיינו במעשיו, ודחפו ליה מידחי, וידיחו אותו.

ומקשינן: אי הכי, אם יש לחשוש לכך, למה חושש רק ביחיד, בציבור נמי, למה לא נחשוש כן גם בתפילת הציבור?

ומתרצינן: דצבור נפישא זכותיה, זכותם גדולה, ותתקבל אף בשעות אלו.

ומקשינן: אי הכי, אם יש לחשוש לכך, למה דוקא תפלת מוסף? - דיחיד דצפרא, תפלת שחרית ביחידות, נמי לא יתפלל היחיד אז תפלת שחרית?

ומתרצינן: כיון דאיכא ציבורא דקא מצלו, שמתפללין תפלת שחרית בכל המקומות באותה עת, נכללת תפלתו בתוך תפלת הציבור - ולא קא מדחי ולא ידחו את תפלתו ^[22]. אבל תפלת מוסף, הואיל וזמנה כל היום, יש מתפללין אותה בבוקר ויש מאחרין, לכן אינו מובטח שתפלתו היא בעת תפלת הציבור, ואינו נכלל עמהם ^[23].

ומקשינן: איך אמרו שידונו אותו באותן שלש שעות -

והא אמרת הרי אמרו [בסוגיא לעיל]: שלש שעות ראשונות - הקדוש ברוך הוא יושב ועוסק בתורה, ורק בשלש שעות השניות הוא יושב ודן את העולם.

הרי שאינו דן את העולם בשלש שעות ראשונות?

ומתרצינן: איפוך, הפוך את דברי רב יהודה אמר רב, וכך שנה אותם: שלש הראשונות יושב ודן את כל העולם כולו, שלש השניות יושב ועוסק בתורה. ולפי זה, אכן בשלש שעות הראשונות הוא זמן הדין.

ואיבעית אימא, לעולם לא תיפוך, אכן אין צורך להפוך, ובשלש שעות ראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה, ובשניות יושב ודן את העולם כלו - כדברי רב יהודה אמר רב.

והטעם למה שאמר רב יוסף "דלמא מעייני בעובדיה ודחפי ליה מידחי", הוא, כי בשעה שהקב"ה יושב ועוסק בתורה, דכתיב ביה "אמת", דכתיב [משלי כג] "אמת קנה ואל תמכור" ^[24] - אין הקדוש ברוך הוא עושה אז לפנים משורת הדין, ולכן אין השעות הללו העת המתאימה לעמוד מכסא דין ולשבת על כסא רחמים.

ואילו דין, כלומר, בשעות שהקב"ה דן את העולם, דלא כתיב ביה "אמת", ^[25] באותה עת הקדוש ברוך הוא עושה לפנים משורת הדין, וכדברי רבי יהודה אמר רב, שעומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים.

יום, מעיד, טרף, בעגל - סימן. אלו הם ארבעה מאמרים שאמרם רבי יהושע בן לוי, השייכים לנאמר למעלה.

גופא, שנינו למעלה: אמר רבי יהושע בן לוי: מאי, מהו הביאור בהא דכתיב [דברים ז]: "אשר אנכי מצוך היום לעשותם" -

היום לעשותם, ולא למחר לעשותם. היום לעשותם, ולא היום ליטול שכרן, כמבואר למעלה.

ועוד אמר רבי יהושע בן לוי: כל מצוות שישראל עושין בעולם הזה באות ומעידות אותם לעולם הבא. שנאמר [ישעיה מג]: "יתנו עידיהם ויצדקו ישמעו ויאמרו אמת".

"יתנו עידיהם ויצדקו" - אלו ישראל, "ישמעו ויאמרו אמת" - אלו עובדי כוכבים, כמבואר למעלה.

ועוד אמר רבי יהושע בן לוי: כל מצות שישראל עושין בעולם הזה - באות וטורפות מכה אותם לעובדי כוכבים לעולם הבא על פניהם. שנאמר [דברים ד]: אמר משה רבינו: "ושמרתם ועשיתם, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים".

"נגד העמים", שהיה במשמע ביחס לעמים, לא נאמר. אלא "לעיני העמים" נאמר, שמשמע מול עיניהם ממש. מלמד הכתוב שבאות וטורפות לעובדי כוכבים על פניהם לעולם הבא.

ועוד אמר רבי יהושע בן לוי: לא עשו ישראל את העגל, כלומר, בני ישראל היו גבורים ויכלו לשלוט ביצרם ולהימנע מעשיית העגל, אלא שהתגבר עליהם יצרם מגזירת הקב"ה. והטעם, כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה שבכל דור ודור. שאם יאמר החוטא "מה לי לשוב בתשובה, הקב"ה לא יקבלני", אומרים לו "צא ולמד ממעשה העגל, שחטאו חטאה גדולה, וכפרו בה' לאחר מעמד הר סיני, ובכל זאת קיבל אותם הקב"ה, כששבו בתשובה" -

שנאמר [דברים ה] אמר משה רבינו לישראל בסיני בשם הקב"ה: "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי, ולשמור את כל מצותי כל הימים, למען ייטב להם ולבניהם לעולם". הרי שהיו גבורים ואמיצי לב ביראת ה'.

והיינו, מאמר דומה לזה, הא דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: ^[26] לא דוד המלך היה ראוי לאותו מעשה של בת שבע, ולא ישראל ראוין לאותו מעשה העגל ^[27] -

לא דוד ראוי לאותו מעשה, דכתיב [תהלים קט] שאמר דוד על עצמו "ולבי חלל בקרבי", ודרשינן, יצר הרע הוא בקרבי כ"חלל" כמת, ואין לו כח לשלוט בקרבי -

ולא ישראל ראוין לאותו מעשה. דכתיב "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים".

אלא למה עשו?

הערות

^[13] פירשו התוס': הקשו כן משום שאמר "ויודע דעת עליון", משמע שהוא יודע מעצמו, ולכן הקשו שמעצמו אינו יודע אפילו דעת בהמתו. אלא שכל מה שידע היה רק בנבואה.

^[14] ולכן לא רכבת על סוס, כי הנך זקוק לי לאישות דלילה. מהרש"א.

^[15] הקשה המהרש"א, הרי כבר אמרו לעיל, כמה רגע? עיין שם מה שתירץ.

^[16] כן פירש יד רמה [סנהדרין קה ב]. הקשו התוס': מה היה יכול לקלל את ישראל ברגע כמימריה? ותירצו: שרצה לומר "כלם", כלומר, "כלה אותם"! והקב"ה הפך את האותיות ואמר "מלך" - "ותרועת מלך בו". ולכן נאמר: "ויפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה". ועוד תירצו בשם רבינו אליהו: אין צריך באותו רגע אלא להתחיל קללתו.

^[17] התוס' מפרשים: בשעה השלישית, שאז זמן קימת המלכים.

^[18] כתבו התוס': אף שמותר אפילו להרוג את המינים בידים, מכל מקום אינו הגון לדחוק בידי שמים ולהעניש את מי שאין רוצים מן השמים להענישו.

^[19] מדברי רש"י משמע שהוא עת חרון אף מטעם שאז כל המלכים משתחוים לחמה. ולפי זה כתב המגן אברהם [אורח חיים סימן תקצא], שקפידת רב יוסף היתה רק על שעה השלישית. [ועיין הערה 4], ואילו בשתי שעות ראשונות, מותר. אבל לשון השלחן ערוך שם הוא: "לא יתפלל ביחיד מוסף בראש השנה עד אחר שלש שעות היום". משמע שבכל שלש השעות, לא יתפלל ביחיד. וכן הקשה השאגת אריה [סימן ה]. ועוד הקשה, דאם כן, מה מקשה הגמרא ממאמר רב יהודה אמר רב שהקב"ה דן בשלש שעות השניות, הרי רב יוסף לא דיבר כלל מ"שעת הדין" אלא מ"שעת החרון". ומסיק השאגת אריה שגם כוונת רש"י היא על שלש השעות שבהן הקב"ה דן את כל העולם כולו. ובאמת שהמגן אברהם הרגיש בקושיא זו, [ועיין במחצית השקל שם] ותירץ, שמכל מקום אף בלי הטעם של "חרון אף" בגלל שהמלכים משתחווים לחמה משמע מדברי רב יוסף שאז "מיפקיד דינא" - כלומר, שהוא עת הדין, לכן הקשתה הגמרא הרי בשלש הראשונות אינו דן. [והריא"ף מבאר: אף שאין הקב"ה דן באותן השעות, מכל מקום, כיון שהוא מתפלל שיזכרהו הקב"ה - מעיינים במעשיו]. והמגן אברהם מקשה עוד על רש"י, מה תירצה הגמרא בתירוץ השני: "תורה דכתיב בה אמת: ", הרי לפי תירוץ זה אינו שעת דין כלל, אלא מוכרחים לומר דאף שאינו "שעת דין" על כל העולם - על היחיד הזה מיפקיד דינא היות ומלכי האומות משתחוים לחמה, אם כן למה הוצרכו לומר שאינו שעת רחמים מטעם שבתורה כתיב אמת, היה להתרצן לומר בפשטות שהוא עת שהקב"ה כועס על מלכי מזרח ומערב המשתחוים לחמה.

^[20] כתב רש"י: שאר מוספי השנה הן דברי שבח וסיפור מעשה קרבנות היום, אבל בראש השנה שאומרים "מלכיות זכרונות שופרות" נזכר דינו ביותר. וכנראה כוונתו על פי מה שאמרו חז"ל: אמרו לפני מלכיות, כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני - ובמה בשופר. לכן הקפיד רב יוסף דוקא על תפלות ראש השנה. והקשה המהרש"א, אם כן מה הקשתה הגמרא מתפלת שחרית, הרי אין אומרים בה "מלכיות שכרונות שופרות". וכן הקשה המגן אברהם, ומתרץ, שגם תפלת שחרית של כל השנה היא בקשת רחמים ושאלת צרכים. ולדבריו יש להקפיד להתפלל שחרית כל השנה, רק בשעה שהציבור מתפללין - אם בשעה ראשונה, אם בשניה. [והרש"ש מביא דעת ראשונים שהיו שנהגו בראש השנה לומר מלכיות זכרונות שופרות בכל התפלות, ואם כן אתי שפיר שקושית הגמרא היא על שחרית של ראש השנה.]

^[21] "מיפקיד" היא מלה נרדפת לזכרון בתפלות ראש השנה, והיא מלשון התפלה כגון: "זכרוננו ופקדוננו" "ויזכר ויפקד" "מי לא נפקד כיום הזה", "ובריות בו יפקדו".

^[22] כתבו התוס' בשם רבינו תם, דאף שאמרו כאן שהתפלה מהני ביחידות ב"שעה שהציבור מתפללין", מכל מקום אינה כדרגת תפלה בציבור ממש, שהרי אמרה הגמרא [ברכות ו א]: אין תפלתו של אדם נשמעת אלא "עם" הציבור והחילוק ביניהם הוא שאם מתפלל "עם הציבור", אז תפלתו "נשמעת", ואילו אם מתפלל "בשעה שהציבור מתפללים" אז "אינה נדחית". והבין המחצית השקל, שאם מתפלל בשעה שהציבור מתפללים אין תפלתו נשמעת, ותתקבל ברצון למעלה ויקבל עליה שכר כשאר קיום המצוות. אבל אם מתפלל "עם הציבור" ממלאין את בקשתו. והקהלות יעקב מקשה עליו, שמדבריו משמע, שאם מתפלל ביחידות ממש - לא עם הציבור ולא בשעת תפלת הציבור, אינה תפלה כלל ולא יקבל עליה שכר. ותימה גדולה לומר כן. ומבאר: החילוק הוא כן. אם מתפלל עם הציבור ממש, תפלתו נשמעת. ואם מתפלל ביחידות אף על פי שבודאי מקיים מצות תפלה, מכל מקום, מעיינים בדינו, ואם לפי שורת הדין אינו ראוי, דוחים את תפלתו, והוכרע בבית דין של מעלה לדחותו. ואילו לא היה מתפלל כלל, לא היו מעיינים בדינו בפרטות, אלא היה נדון עם הציבור. ואילו אם מתפלל "בשעה שהציבור מתפללים" אינה נכרעת לא לזכות ולא לחובה. ועוד מוסיף, שמה שאמרו חז"ל שביחיד "אין תפלתו נשמעת", היינו בדרך כלל, אבל ודאי שלפעמים נשמעת תפלתו ומועילה ומתקבלת ברצון. ועיין שם שמוכיח כן.

^[23] כן ביאר רש"י. הטורי זהב מבאר החילוק בין שחרית למוסף, שמוסף אינו צריך להתפלל דוקא בשלש שעות, לכן יש לו לאחר אותה, אבל תפלת שחרית יעבור זמנה. והקשה עליו השאגת אריה, שמלשון הגמרא לא משמע כן.

^[24] פירוש המקרא לפי רש"י הוא: "אמת קנה" - הוצא הוצאות על תלמוד תורה! "ואל תמכור", אלא בחנם למד את אחרים!

^[25] כתב רש"י: מה שנאמר [תהלים יט]: "משפטי ה' אמת", היינו משפטי התורה שציוה לעם ישראל לעשות, שהרי כל הפסוקים שם מדברים מגודל ערך התורה. ואין הכוונה לדין שהקב"ה דן את העולם.

^[26] לפי ביאור המהר"ם בדעת תוס' [דף ה'] פירוש הגמרא הוא: לא היו ישראל ולא היה דוד ראוים "שהתורה תגלה על מעשיהם", ואינו לפי כבודם. ולמה כתבתם התורה? אלא כדי ליתן פתחון פה וכו'.

^[27] המהרש"א מבאר, שישראל היו ראוים שהקב"ה יצילם מחטא גדול כזה, כיון שזה עתה קיבלו התורה, ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, והתורה מגינה ומצילה מן החטא. וזה ביאור בדרשת המקרא: "מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים" שלבבם היה שלם עם ה' ורצונם הי' כרצון ה' וכרצון יראיו. וכן דוד המלך עליו השלום, כיון שהיה עוסק בתורה בשעה שכל מלכי מזרח ומערב שכבו על מיטותיהם, היה ראוי שהקב"ה יצילו מן החטא. והעיון יעקב מבאר שאין הקב"ה מביא תקלה ועבירה גדולה בפעם אחת על הצדיק, אם לא שנכשל תחלה בעבירה קלה הימנה. והיות ולא מצינו בבני ישראל וכן בדוד שנכשלו על עבירה קלה, אלא אדרבה היו צדיקי עולם, לכן דרשו שהוא מפני ליתן פתחון פה וכו'.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

“And knows the knowledge of the Most High” (Numbers 24:16). Now, this should not be understood to mean that Balaam knew the thoughts of God, as is it possible that Balaam did not know the mind of his animal, and yet he did know the mind of the Most High?

The Gemara clarifies: What is meant by the claim that Balaam did not know the mind of his animal? When the princes of Moab saw that Balaam was riding on his donkey, they said to him: What is the reason that you do not ride upon a horse, which is more fitting for you? Balaam said to them: I am riding on a donkey because I left my horse in a meadow to graze. Immediately: “And the donkey said to Balaam: Am not I your donkey?” (Numbers 22:30), i.e., the donkey you always use. Balaam said to it: For carrying burdens only, not for riding.

The donkey further said to Balaam: “Upon which you have ridden.” Balaam said to it: Merely at irregular occurrences. The donkey said to him: “All your life long unto this day” (Numbers 22:30). The donkey added: And moreover, I perform for you riding during the day, and marriage, i.e., intercourse, during the night. The Gemara explains: This is derived from the following comparison: It is written here that Balaam’s donkey said: “Was I ever wont [hahasken hiskanti] to do so to you” (Numbers 22:30), and it is written there, with regard to Abishag the Shunammite and King David: “And be a companion [sokhenet] unto him; and let her lie in your bosom” (I Kings 1:2). This teaches that the term hiskanti alludes to sexual intercourse.

The Gemara returns to its previous question: Rather, what is the meaning of: “And knows the knowledge of the Most High” (Numbers 24:16)? It means that he was able to determine precisely the hour at which the Holy One, Blessed be He, is angry. At that moment Balaam would utter his curse and, through God’s anger, it would be fulfilled. And this is what the prophet said to the Jewish people: “O My people, remember now what Balak, king of Moab, devised, and what Balaam, son of Beor, answered him; from Shittim unto Gilgal, that you may know the righteous acts of the Lord” (Micah 6:5).

Rabbi Elazar says, in explanation of that verse: The Holy One, Blessed be He, said to the Jewish people: My nation, see how many acts of kindness I performed for you, that I did not become angry at you during all of those days when Balaam attempted to curse the Jewish people, and he was not able to find a moment of divine anger. As, had I become angry at you, there would not have remained a remnant or a refugee among the enemies of the Jewish people, a euphemism for the Jewish people themselves. Instead, God restrained His anger and Balaam’s curse went unfulfilled. And this is what Balaam said to Balak: Since God is not becoming angry, I can do nothing, as: “How shall I curse whom God has not cursed? And how shall I execrate whom the Lord has not execrated”? (Numbers 23:8).

The Gemara further discusses this matter: And how long does His indignation last? It lasts a moment. And how long is a moment? Ameimar, and some say Ravina, said: It lasts as long as it takes to say the word moment [rega]. The Gemara asks: And from where do we derive that God’s anger lasts for only a moment? As it is written: “His anger is but for a moment; His favor, for a lifetime” (Psalms 30:6). And if you wish, say instead that it is derived from here: “Hide yourself for a brief moment, until the anger passes” (Isaiah 26:20), meaning that God’s anger passes in a mere moment.

The Gemara asks: When is God angry? Abaye said: During the first three hours of the day, when the crest of the rooster whitens in the sun, as though life has left the rooster and it suddenly turns white, that is when God is angry. The Gemara asks: Doesn’t its crest whiten each and every hour? How can this serve as a sign? The Gemara answers: The difference is that every other hour there remain red streaks [surayekei] in the rooster’s crest, whereas at that hour of His anger there are no red streaks in its crest.

The Gemara relates: A certain heretic would distress Rabi Yehoshua ben Levi by incessantly challenging him as to the meaning of verses. One day, Rabbi Yehoshua ben Levi took a rooster and placed it between the legs of the bed upon which he sat, and looked at it. He thought: When that moment of God’s anger arrives, I will curse the heretic and be rid of him. When that moment of God’s anger arrived, Rabbi Yehoshua ben Levi fell asleep and missed the opportunity to curse the heretic.

Upon awakening, Rabbi Yehoshua ben Levi said: I can conclude from the fact that I fell asleep that it is not proper conduct to do this, to curse people, even if they are wicked, as the verse: “And His tender mercies are over all His works” (Psalms 145:9) is written even with regard to sinners. And moreover, it is inappropriate to cause the punishment of another, as it is written: “Punishment, even for the righteous, is not good” (Proverbs 17:26). Even for a righteous person, it is improper to punish another.

In explanation of the cause of God’s anger, it is taught in the name of Rabbi Meir: When the kings wake up and place their crowns on their heads and bow down to the sun, the Holy One, Blessed be He, immediately grows angry. This is why God’s anger occurs during the first three hours of the day. Rav Yosef says: A person should not recite the additional prayers during the first three hours of the day on the first day of Rosh HaShana if he is praying individually, as, since the judgment of the entire world is reckoned then, perhaps the Heavenly court will scrutinize his actions and reject him.

The Gemara raises a difficulty: If that is so, the prayer of the community should not be recited at that time as well. The Gemara explains: The prayer of the community is not rejected even at this time, due to its many merits. The Gemara asks: If that is so, then shouldn’t the morning prayer of one who is praying individually also not be recited at this time? The Gemara answers: Since there is in all places a community that prays the morning prayer at that same time, his prayer is not rejected. By contrast, the additional prayer is recited at different times by different communities, as unlike the morning prayer it does not have a fixed time but can be recited at any point during the day.

The Gemara raises another difficulty: But didn’t you say that during the first three hours of the day The Holy One, Blessed be He, sits and engages in Torah study, and He engages in judgment only during the second set of three hours? The Gemara answers: Reverse the order so that it is stated that He sits in judgment during the first three hours of the day.

And if you wish, say instead: Actually, do not reverse the order. Rather, this is the reason that an individual should not recite the additional prayer during the first three hours of the day when God is engaged in Torah study: In the case of the Torah, with regard to which it is written: Truth, as it is written: “Buy the truth, and sell it not” (Proverbs 23:23), the Holy One, Blessed be He, does not act in a manner that is beyond the letter of the law. But with regard to judgment, with regard to which it is not written: Truth, but it is a process that involves mercy and compromise, the Holy One, Blessed be He, can act in a manner that is beyond the letter of the law.

§ The Gemara presents a mnemonic for the ensuing statements of Rabbi Yehoshua ben Levi: Today, bear witness, shake, the golden calf. The Gemara returns to an earlier discussion (3a), first by citing the matter itself. Rabbi Yehoshua ben Levi says: What is the meaning of that which is written: “Which I command you this day, to do them” (Deuteronomy 7:11)? This verse teaches that today is the time to do them, i.e., to perform the mitzvot, in this world, but tomorrow, in the World-to-Come, is not the time to do them. Furthermore, today is the time to do them, but today is not the time to receive one’s reward, which is given in the World-to-Come.

Rabbi Yehoshua ben Levi says: All of the mitzvot that the Jews perform in this word will come and bear witness for them in the World-to-Come, as it is stated: “Let them bring their witnesses that they may be justified, and let them hear, and say: It is truth” (Isaiah 43:9). He explains: “Let them bring their witnesses that they may be justified”; these are referring to the Jews. “And let them hear, and say: It is truth”; these are referring to the nations of the world.

And Rabbi Yehoshua ben Levi says: All of the mitzvot that the Jewish people perform in this world will come and strike the faces of the nations of the world in the World-to-Come, as it is stated: “Observe therefore and do them; for this is your wisdom and your understanding in the eyes of the nations” (Deuteronomy 4:6). It is not stated: Before the nations; rather, the verse states: “In the eyes of the nations,” which taken literally teaches that they will come and strike the faces of the nations of the world in the World-to-Come.

And Rabbi Yehoshua ben Levi says: The Jewish people fashioned the Golden Calf (see Exodus, chapter 32) only to give a claim to penitents, as it is stated after the revelation at Sinai: “Who would give that they had such a heart as this always, to fear Me, and keep all My commandments, that it might be good for them, and with their children forever” (Deuteronomy 5:26). If the nation was truly at such a lofty spiritual state, how could they worship the Golden Calf? Rather, their sin occurred so that it would be made clear that one can repent for any sin, as even a sin as severe as the Golden Calf was forgiven.

And this is similar to that which Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: David was not fit to act as he did in that incident involving Bathsheba, and the Jewish people were not fit to act as they did in that incident of the Golden Calf. David was not fit to act as he did in that incident involving Bathsheba (see II Samuel, chapter 11), as it is written: “And my heart is wounded within me” (Psalms 109:22), i.e., he had vanquished his evil inclination, and therefore it should not have been able to rule over him to that extent.

And likewise the Jewish people were not fit to act as they did in that incident of the Golden Calf, as it is written with regard to the Jewish people of that time: “Who would give that they had such a heart as this always, to fear Me and keep all My commandments, that it might be good for them, and with their children forever” (Deuteronomy 5:25). Rather, why did they perform these sins?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומתמהינן השתא דעת בהמתו לא ידע וכו' תנא אותו היום שנתכוין בלעם לקלל את ישראל לא זעם הקב"ה שנאמר מה אקב לא קבה אל ומה אזעום לא זעם ה':

זעם הוא רגע שנא' כי רגע באפו וכתיב חבי כמעט רגע ואימת זועם בתלת שעי קמייתא כד חוורא כרבלתיה דתרנגולא ולא פיישי בה שורייקי סומקי וקאי בחדא כרעא וכו':

אמר רב יוסף לא ליצלי איניש בריש שתא צלותא דמוסף בתלת שעי קמייתא וכו':

ירושלמי א"ר יוסי בר בון רב סבר בראש השנה נברא העולם. דתני בתקיעתא דבי רבי זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון וכו':

א"ר יהושע בן לוי כל מצות שישראל עושין בעולם הזה מעידות להן לעולם הבא שנאמר יתנו עדיהן ויצדקו וגו'.

א"ר יהושע בן לוי לא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה כי לא היו הם אלא צדיקים כדכתיב מי יתן והיה לבבם זה להם:

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי לא ישראל היו ראוין למעשה העגל ולא דוד היה ראוי למעשה דבת שבע שנאמר ולבי חלל בקרבי.

אמר רב יוסף לא ניצלי אינש צלותא דמוספי בחלת שעי קמייתא ביומא קמא דריש שתא ביחיד כו' בשלהי פ' תפלת השחר תנן ר' אלעזר בן עזרי' אומר אין תפלת המוספין אלא בחבר עיר וחכ"א בחבר עיר ושלא בחבר עיר. ר' יהודה אומר משמו כל מקום שיש חבר עיר היחיד פטור מתפלת המוספין ואמרי' בגמרא. ר"י היינו ת"ק איכא בינייהו יחיד שלא בחבר עיר ת"ק סבר יחיד שלא בחבר עיר נמי פטור. ור' יהודא סבר יחיד שלא בחבר עיר חייב ואמרי' התם דפליגי ר' חנן ור' ינאי דר' חנן אמר הלכה כר' יהודא שאמר משום ראב"ע ור' ינאי אמר אין הלכה כר' יהודא. הנה אליבא דר' ינאי יחיד חייב בתפלת המוספין אפילו היכא דאיכא חבר עיר ואליבא דר' חנן נהי דפטור היכא דאיכא חבר עיר היכא דליכא חבר עיר חייב דאין הלכה כת"ק. אליבא דר"א דאמר אע"ג דליכא חבר עיר פטור.

בפרש"י בד"ה מוספי כל השנה הן שבח כו' מלכיות זכרונות שופרות כו' עכ"ל נראה מפירושו דבתפלות ר"ה מלכיות זכרונות ושופרות תליא מלתא וק"ק לפי זה מאי פריך מתפלת שחרית דר"ה כיון דלית ביה מלכיות זכרונות ושופרות ויש ליישב ודו"ק:

דעת בהמתו לא הוה ידע כו'. כדמסיק שהיא נצחתו בדבריה ולא בעי למימר בפשיטות דעת בהמתו לא הוה ידע שהיא ראתה המלאך והוא לא ראה כמ"ש חטאתי כי לא ידעתי וגו' וכפרש"י בחומש שאפשר שזה הוא לטובת האדם שאינו רואה כמו הבהמה והכי אמרינן בעלמא וק"ל:

בעידנא דחזו דהוה רכיב חמרא א"ל כו'. גם שמצינו בחשובים וגדולים שרכבו על חמורים כמו אברהם ובכמה מקומות בתלמוד אלא מאי טעמא לא רכבת אסוסיא למהר דרכך והליכתך למלא רצון בלק למהר לבא שם והשיב ברטיבא שדאי כי לא היה מוכן לי אתמול שלא היה דעתי לילך עמכם עד היום בבוקר שהותר לי בלילה לילך עמכם כמפורש בקרא אבל החמור היה מוכן בביתי לטעינה לצרכי בית והשיב לו דאינו כך אלא אני מוכן לך לרכיבה מעודך ועד היום הזה ומטעם דמסיק משום אישות דלילה:

למען דעת צדקות ה' וגו' כמה צדקות עשה כו'. לפי שהוא אמר ויודע דעת עליון שעת זעמו קאמר דאין יודע אבל הוא דעת צדקת ה' ולא עת כעס וק"ל:

כי רגע באפו כו'. כי אפו וכעסו אינו רק רגע ובזאת הרגע גופה אם רוצה הקב"ה לא תועיל קללה בו רק חיים לישראל כמ"ש שלא כעסתי עליכם כו' ומשמע ליה רגע כמימריה מדלא כתיב כמו רגע וכן באידך קרא דכתיב חבי כמעט רגע ולא כתיב חבי מעט כרגע וק"ל:

וכמה רגע כו'. כבר מפורש שיעור רגע כמה שהיא אחד מה' מאות רבוא כו' אלא דה"ק וכמה יוכל לדבר באותו רגע ולקלל וקאמר רגע כמימריה דהיינו שהיה יכול לדבר כל"ם והקב"ה הפכן למלך כמ"ש התוס' וע"ז נאמר ויהפך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה וגו' ויש לדקדק בהך עובדא דריב"ל מה היה יכול לומר ולקללו דמלת כלהו טפי מרגע כמימריה בין באותיותיו בין בנקודותיו ובזה יש לומר דהוה מצי למימר ימות וע"ק היאך היה רוצה לכוין אותה שעה והאמרינן דאין כל בריה יכולה לכוין חוץ מבלעם ועוד היכי רוצה לכוין שעת זעם על המינא דהוה יחיד וההוא זעמו דבכל יום הא מוקמינן לה בציבורא אבל איחיד אינו זועם הקב"ה בכל יום דלפני זעמו מי יעמוד וי"ל דה"ק אצבורא זועם בכל יום ואפ"ה קיימין וכיון דאינו יוצא לפועל קאמר דלא הוי אלא כרגע אבל איחיד לאו בכל יום רתח אלא פ"א בבא זמן קצו ומיהו בכל יום איכא עידן ריתחא ליחיד אההוא דבא זמן קיצו שלא יוכל לעמוד וההוא שיעורא אפשר הוי טפי מרגע כמימריה כיון דיוצא ההוא ריתחא לפועל וריב"ל רצה לכוין ההוא עידנא שיהא גם ההוא מינא באותו היום בההוא ריתחא דליחיד ויבא זמן קיצו אז דרצון יראיו יעשה ותגזר אומר ויקם לך וגו' ושוב אמר ענוש לצדיק וגו' שיענש הרשעים טרם יבא זמן קיצם לא טוב לפני האלהים כדאמרינן בעלמא מאריך לרשעים בעוה"ז כדי לטרדם מעוה"ב וק"ל:

לא ליצלי איניש מוסף בתלת שעי קמייתא ביומא קמא דריש שתא כו'. ומסיק איפוך דאז בג' קמייתא הקב"ה יושב ודן ועד"ז נראה לפרש מ"ש בירושלמי (פ"ד דר"ה) שמעה ה' צדק זו ק"ש הקשיבה רנתי זו רינון תורה האזינה תפלתי זו תפלה בלא שפתי מרמה זו מוסף מה כתיב בתריה מלפניך משפטי יצא דה"פ ע"פ מ"ש לגבי תפילין וציצית שאם אינן עליו בשעת ק"ש ה"ז מעיד עדות שקר בעצמו ה"נ הכא בשחרית שאומר יום תרועה ואינו תוקע בה הוי שפתי מרמה אבל מוסף שתוקעין בה הוה בלא שפתי מרמה ואמר מה טעם שהתקיעה במוסף ולא בשחרית ואמר מלפניך משפטי יצא בתקיעות וברכות כדאמרינן (ר"ה טז א, לד ב) אמרו לפני מלכיות שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לטובה ובמה בשופר שאז במוסף אף תפלת היחיד מקובלת שתהא משפטי יצא לזכות שתחזינה מישרים משא"כ בשחרית בג' קמייתא דמפקיד דינא ודלמא מעייני בעובדיה דיחיד ודחפי ליה וק"ל:

תורה דכתיב בה אמת כו' אין הקב"ה עושה לפנים משורת הדין כו'. ונראה דהיינו טעמא דאמרינן פ"ק דסנהדרין משתשמע דברי בעלי דינין ואתה יודע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לעשות לפנים משורת הדין כיון דיודע היכן הדין תורה נוטה שהוא אמת הדין אי אתה רשאי לעשות לפנים משורת הדין וק"ל:

אלא לעיני העמים מלמד שבאות וטורפות לעובדי כוכבים כו'. הענין כמו שכתבתי בר"פ כי בעשיית המצוה נברא מושכל רוחני והם באות וטורפות לעובדי כוכבים וז"ש כי היא המצוה היא חכמתכם שממנה נברא מושכל מלאך רוחני לטרוף עובדי כוכבים על פניהם וק"ל:

לא היו ישראל ראוים לאותה מעשה כו'. עיין במפרשים ול"נ לפרש דה"פ דהיו ישראל ראוים שהקב"ה יצילם מחטא גדול כזה דאע"ג דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים מ"מ בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו ועוד אמרינן (בסוטה כא א) דהתורה מצלת מן החטא וכן בדוד מטעם זה היה ראוי להיות ניצול מחטא ולזה מייתי מקרא והיה לבבם זה כל הימים וגו' שהוא רצונם ולבבם ליראה את ה' וכן בדוד לבי חלל בקרבי לעשות רצון אבי שבשמים והיו ראוים להצילם מן חטא גדול כזה אלא למה עשו ולא נצולו מעשיית החטא לומר לך כו' וק"ל:

גמרא עמי זכר נא כו' עד הגלגל כו'. כצ"ל:

שם ואריב"ל כ"מ כו' באות ומעידות כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה בתלת שעי קמייתא. בשעת חרון. המ"א בסי' תקצ"א סק"ט הבין כוונתו דעל שעת זעמו קאמר ולכן העלה דבשעה א' וב' שרי דהא כ' התוס' דזעמו הוא בשעה ג'. אבל הש"א בתשובה ה' כתב דרש"י יכוון על חרון דמחמת הדין כדאמרי' לעיל (ב ב) מקמי דליפוש חרון אף. אך מה שהבין שם דעת התוס' בדברי רב יוסף שעל שעה ג' דוקא קאמר. ל"ד במחכ"ת דפשוט דציונם הוא על הא דאביי המוקדם. והראיה דבתר הכי ציינו על ש"מ הקדום ג"כ לדרב יוסף. וכבר נדפס זה בשמי בק"א שם:

רש"י ד"ה מוספי כה"ש. מתוך שהוא מתפלל מלכיות כו'. עי' מהרש"א. והמ"א שם פי' דקושיית דצפרא נמי הכוונה על דכל ימות השנה ע"ש. ואם נייחס דעת המאור בסוף ר"ה דמשורש הלכה כל התפלות דראש השנה בין דערבית בין דשחרית כו' תשע הן לרש"י ז"ל א"ש כפשטיה:

גמ' ההסכן הסכנתי כו'. נ"ב אף על גב דלשון תמיהא הוא. יתורא דהסכנתי קדריש:

שם דלא כתיב ביה אמת כו'. נ"ב והא דכתיב אמת ומשפט שלום שפטו דרשינן [סנהדרין ו ב] אביצוע. והיינו נמי לפנים משורת הדין:

רש"י ד"ה צבורא מצלו. שיחת כו'. נ"ב נקט לשון שיחה דקרא אשיחה ואהמה מניה ילפינן [ברכות לא] לשלש תפלות ואמר שחרית וצהרים כלומר אין זמנה קבוע כשתים אחרות לפי דשל מוספין מתחיל מיד בבקר ויש מתפללין אותה עם תפלת שחרית ויש מאחרין אותה עד הצהרים. ובב"י סי' תקצ"ו יש נ"א ע"ש:

"הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם" וְלֹא הַיּוֹם לִיטּוֹל שָׂכָר שְׂכָרָם (דברים ז, יא). נראה לי בס"ד חלוקה זו תליא בחלוקה הראשנה שאמר 'הַיּוֹם' לַעֲשׂוֹתָם וְלֹא לְמָחָר לַעֲשׂוֹתָם, דידוע מה שאמרו המפרשים איך יהיה השכר נתון בעולם הבא דשכר בהאי עלמא ליכא, והלא כתיב בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ (דברים כד, טו) ותירצו דהדין כמאן דאמר (בבא מציעא סה.) 'אין שכירות משתלמת אלא לבסוף' והסוף הוא אחר פטירת האדם שאז נעשה חפשי מן המצות. וזהו שאמר כיון ד'הַיּוֹם' לַעֲשׂוֹתָם וְלֹא לְמָחָר לַעֲשׂוֹתָם דנמצא דפטירת האדם מן עולם הזה הוא הסוף לכן 'הַיּוֹם' לַעֲשׂוֹתָם וּלְמָחָר לִיטּוֹל שְׂכָרָם ואין צריך לשלם בעולם הזה דהדין הוא 'אין שכירות משתלמת אלא לבסוף'.

בָּאוֹת וְטוֹרְפוֹת עַל פְּנֵיהֶם שֶׁל עַכּוּ"ם (דברים ד, ו). הכונה על כוחות הקדושה שנבראים ממצות ישראל שהם כמו מלאכים וכמו שכתב מהרש"א ז"ל, אך צריך להבין למה 'עַל פְּנֵיהֶם' ואין מטפחין על ראשיהם?
ונראה לי בס"ד כי מידות האדם הטבעיות רשומים בשרטוטי המצח וכמו שכתב הרב חומת אנך בישעיה סימן ג' בפסוק (ישעיה ג, ט) הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם וְחַטָּאתָם כִּסְדֹם הִגִּידוּ לֹא כִחֵדוּ, דהצדיק אף על פי שיש לו מדות טבעיות לרוע כאשר רשום בפנים שלו הנה הוא גובר על יצרו ומשנה ממה שרשום בפניו וכההוא עובדא דהוה באותו פלפוס עיין שם*. ולכן טופחים 'עַל פְּנֵיהֶם' על אשר לא יכלו לשנות מדות הטבעיות שרשום בפניהם מרעה לטובה כאשר עשו ישראל.
ועוד נראה לי בס"ד הטעם שטופחים 'עַל פְּנֵיהֶם' כי ידוע מה שכתב הגאון השל"ה ז"ל שעשה הקדוש ברוך הוא רמז לשמו הגדול בפנים של האדם בחוטם ושתי עינים שהם דוגמת וא"ו ושני יודין שמספרם כ"ו כמנין שם הוי־ה ברוך הוא כדי שתהיה יראת ה' על פני האדם תמיד וכמו שנאמר וּלְמַעַן תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם (שמות כ, טז) ולכן הם שלא היתה יראת השם על פניהם מכח זה הרמז הרמוז בצורת הפנים אבל ישראל עשו מצותיו יתברך מחמת שהיתה יראתו על פניהם לכך באים המלאכים הנבראים מן המצות וטופחים 'עַל פְּנֵיהֶם' של העכו"ם.
ועוד נראה לי 'עַל פְּנֵיהֶם' רצונו לומר על אנשים החשובים שבהם.
[*פירש הרב מהר"י ן' נעים ז"ל במעשה שהיה דפילוסוף גדול ראה פרצופו חכם בחכמת השרטוט ואמר שהכיר בשרטוט שיש לו מדות רעות כגון קנאה תאוה וכיוצא. והפילוסוף אמר שהאמת אתו שהמדות והטבע שלו קשה ומכוער אבל ה' חונן הדעת ובשכלו גובר על טבעו ומדותיו. וזה שאמר הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם דפרצופם מעיד על רוע מעלליהם וְחַטָּאתָם כִּסְדֹם. ולא תימא דמכל מקום שכלם גובר על תכונתם לזה אומר לֹא כִחֵדוּ מעשיהם ופרצופם שוים ולא כחדו לפרצופם שקולים הם לרעה. (חומת אנך שם)]

לֹא עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הָעֵגֶל אֶלָּא לִיתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְבַעֲלֵי תְשׁוּבָה (דברים ה, כה). נראה לי בס"ד הא דנקיט לשון זה של 'פִּתְחוֹן פֶּה' כי ידוע דתשובה עלאה היא בבינה וגם ידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל שערי תפלה הם בפה שהם בסוד הבינה ולכן 'לִיתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה' שהוא בסוד בינה לבעלי תשובה.
ועוד נראה לי בס"ד דנקיט לשון 'פִּתְחוֹן פֶּה' כי בעל תשובה עיקר תיקון שלו הוא בפה כי ודוי וחרטה הם בפה ועסק התורה בפה דכתיב כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם (משלי ד, כב) למוציאהם בפה (עירובין נד.) ולימוד התורה בפה הוא מועיל גם כן במקום הקרבנות והפה הוא המזבח שמקריב עליו קרבנות וכן התפלה גם כן היא בפה ולזה אמר 'לִיתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְבַעֲלֵי תְשׁוּבָה'.
גם נרמז ב'פֶּה' [85] מספר 'לֵב אֶבֶן' [85] שהוא בגימטריא פ"ה שהחוטא לבו אטום כאבן ונפתח על ידי התשובה וכן הוא אומר וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר (יחזקאל לו, כו). גם על ידי תשובתו ימשך חמשה פעמים טוב לנרנח"י [לנפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה] שלו וחמשה פעמים טוב עולים מספר 'פֶּה' [17×5=85].

ואמר ריב"ל כל מצות שישראל עושין בעה"ז באות וטורפות על פניהם של א"ה לעה"ב שנאמר וכו' לעיני העמים וכו'. צריך להבין מה הלשון אומרת באות וטורפות וגם להבין הענין ומאי דיליף מדכתיב לעיני העמים. ואפשר במה שנודע דא"ה אין להם חיות כי אם בניצוצי הקדושה כדכתיב ואתה מחיה את כלם וכשניטלים מהם ניצוצי הקדושה נשארו פגרים מתים ופירשו המקובלים מ"ש נתן עיניו בו ועשאו גל של עצמות דהצדיק היה מצמצם ניצוצי הקדושה שבו שהם עינים להם. לנגד הרשע ואז ניצוץ הקדושה שברשע שמחיה אותו אז ידלג להתחבר עם ניצוצי הקדושה של הצדיק דהחלק מתדבק בכל ואזדא ליה חיות הרשע ונשאר גל של עצמות עכ"ד ואפשר זש"ה עינים להם ולא יראו כלומר יש בהם ניצוצי הקדושה אבל החשיכו אותם ולא יראו. וידוע דמכל מצוה נברא מלאך כדתנן עשה מצוה א' קנה לו סניגור אחד. ואפשר שז"ש שכל המצות שישראל עושין שנבראים מהם מלאכים ונקראים על שם המצות כמ"ש רז"ל ע"פ למה זה תשאל לשמי והוא פלא דהיה נקרא על שם נזירות דכתיב כי יפליא וז"ש למה זה תשאל לשמי הרי נודע דהמצוה נברא מלאך ונקרא על שם המצוה. אך אפילו דנסתפקת אם נקרא נזיר וכיוצא דע והוא פלא על שם כי יפליא. גם נודע דניצוצות הקדושה הם בראשו של רשע וכמשז"ל דעל כן ראש עשו נקבר אצל האבות גם יעל הלמה ומחצה ראש סיסרא להוציא ניצוצות הקדושה אשר בו וז"ש כל המצות שישראל עושין שנבראים מלאכים באות וטורפות על פניהם של א"ה טורפות דייקא שהמלאכים לוקחים מניצוצות הקדושה אשר בראשם שבה' חיותם והם טורפות מהם וז"ש לעיני העמים רמז לניצוצות הקדושה אשר בתוכם שהם עיניהם וחיותם והם בראשם והמלאכים שנבראו מהמצות טורפים מהם מניצוצי הקדושה ודוק הטב:

אמר ריב"ל לא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה וכו'. אפשר לומר במה שפסק הרמב"ם ז"ל פ"י דשגגות דכל קרבנות שהאשה חייבת בעלה חייב להביא על ידיה שהבעל חייב בכפרת אשתו. איכו השתא למשל שאמרו רז"ל ויש רמז גדול בכתובים דישראל כביכול נמשלו עם ה' כאשה ובעלה א"כ כיון דכביכול למשל הדין הוא דחייב בכפרת אשתו הי"ל להקב"ה לסייעם לישראל להתגבר על יצרם שלא יחטאו ולז"א אדרבא משום שהוא רוצה בכפרת ישראל וכביכול עליה דידיה הדר כפרת ישראל. לכן חטאו בעגל להורות תשובה וישובו ישראל ויהיה להם כפרה כי הוא רוצה בכפרתם:

דאר"י משום רשב"י לא היה דוד ראוי לאותו מעשה וכו'. עמ"ש הרב מהר"ש פרימו ברמזי דרשותיו פרשת תשא ומ"ש אני בעניי בספרי הקטן ראש דוד פרשת האזינו ובספרי הקטן דברים אחדים דף ק"ס ע"ב ע"ש:

תוס' ד"ה אין בן דוד וכו' ואומר הר"ר אלחנן דנשמות של ישראל ושל נכרים אינם בגוף אחד. עכ"ל כיוין רבינו אלחנן לדברי חכמי האמת וכמ"ש מז"ה בפירוש המשנה פ"ג דנדרים וז"ל הנודר מזרע אברהם אסור בישראל ומותר בגוים. והטעם בזה נעלם מאד ואגלה טפח כי קודם דור הפלגה היו הנשמות טהורות ואינן טהורות יוצאות מאוצר אחד ומדור הפלגה שנבחר אברהם אע"ה לחלקו יתברך כל הנשמות טהורות של האומה ישראלית יוצאות מאוצר אחד לבדם וכל הנשמות של ע' אומות מאוצר בפני עצמו ולזה אין ישראל בכלל ב"נ ולא ב"נ בכלל ישראל עכ"ל ובזה פרשתי אני בעניי פרשת האזינו בהנחל עליון גוים בהפרידו וכו' כמ"ש בספרי הקטן ראש דוד ע"ש באורך:

טריפה מלהחיות זרע נפקא וכו'. בימי חרפי הבאתי ראיה מכאן למה שנסתפק הרב פר"ח בקונטרס התשובות אי זכר טריפה מוליד כמו שכתבתי בספרי הקטן מחזיק ברכה י"ד סימן ז"ן בס"ד ושם ביארתי דיש לדחות ע"ש ודוק הטב:

ברטיבא. באחו: שדאי ליה. השלכתיו לרעות: סוכנת. לשון מחממת: מן השטים ועד הגלגל. עד באכם אל הגלגל שהפלתי לפניכם שונאיכם: כי רגע באפו. אלמא דרגע הוי אפו: סורייקי. נוקייש לשון לע''ז כמו חוטין חוטין ולשון ישמעאל קורין לחוט סוריאק: לאו אורח ארעא. לכוין שעת זעמו: בתלת שעי קמייתא. בשעת חרון: דצפרא נמי. בתפלת יוצר: צבורא מצלו. שחרית בכל מקומות. תפלת מוספין הואיל וזמנה כל היום והיא שיחת שחרית וצהרים יש שמתפללין אותה בבקר ויש מאחרין: והא אמרת. ראשונות יושב ועוסק בתורה שניות דן והכא אמרת בקמייתא דן: אמת קנה. הוצא הוצאות על תלמוד תורה: ואל תמכור. בחנם למוד אחרים: דין לא כתיב ביה אמת. והא דכתיב (תהלים יט) משפטי ה' אמת במשפטים הכתובים בתורה וציום לישראל קא משתעי דלעיל מיניה כתיב פקודי ה' ישרים: מוספי כל השנה הן שבח וסיפורי מעשה אבל מוסף ראש השנה מתוך שהוא מתפלל מלכיות זכרונות שופרות מיפקד דינא טפי ואל יפרוש אדם עצמו מן הצבור: ולא למחר לעשותם. דאין מצות לעתיד: לא עשו ישראל את העגל. כלומר גבורים ושליטים ביצרם היו ולא הי' ראוי להתגבר יצרם עליהן אלא גזירת מלך היתה לשלוט בם כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה שאם יאמר החוטא לא אשוב שלא יקבלני אומרים לו צא ולמד ממעשה העגל שכפרו ונתקבלו בתשובה: מי יתן והיה לבבם זה וגו'. בסיני נאמר אלמא גבורים ואמיצי לבב ביראתם היו: [לאותו מעשה. דבת שבע]: לבי חלל. יצר הרע חלל בקרבי ואין לו כח לשלוט בקרבי:

ויודע דעת עליון. משמע מעצמו ולא בנבואה ולהכי פריך דעת בהמתו לא הוה ידע: רגע כמימרא. וא''ת מה היה יכול לומר בשעה מועטת כזאת ויש לומר היה אומר כלם והקב''ה הפכו ואמר מלך כדכתיב (במדבר כג) ותרועת מלך בו ורבי אליהו היה מפרש שאין צריך רק להתחיל קללתו באותו רגע תדע שהיה רוצה להאריך בקללתו כדאיתא בחלק (סנהדרין דף קה:) מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו: ה''ג ומנלן דרגע הוי ריתחיה שנאמר כי רגע באפו. ול''ג ומנלן דרגע כמימריה דאם לא כן היכי מפיק מהאי קרא דרגע כמימריה: בתלת שעי קמייתא. פי' בשלישית כדאמרינן בסמוך בשעה שהחמה זורחת מלכי מזרח ומערב מניחים את כתריהן ודרכן של מלכים לעמוד בג' שעות כדאמרינן פ''ק דברכות (דף ט:): שמע מינה לאו אורח ארעא. לספרים דגרסי' ההוא עובד כוכבים ניחא דעובדי כוכבים לא מעלין ולא מורידין (לקמן כו.) והוא שבקש לקללו להזיקו בקללתו נתכוין ולא להרגו ולא דמי להורדה לבור ואפילו לספרים דגרסי ההוא מינא אע''פ שהכופרים מורידין לבור נמי ניחא דודאי ביקש להרוג בקללתו ומ''מ קאמר בתר הכי ש''מ לאו אורח ארעא כי לא היה לו לדחוק בידי שמים ולהעניש מי שאינם רוצים להעניש אע''פ שבזמן הבית הי' מותר להרגו בידים: כיון דאיכא צבורא דמצלי לא מדחי. פי' ר''ת הא דמשמע הכא דמהני אפי' כשהצבור מתפללין במקום אחר היינו דוקא דלא מדחי אבל אינה נשמעת אלא במקום שהצבור מתפללין כדאמרינן בפ''ק דברכות (דף ו.) אין תפלתו של'. אדם נשמעת אלא עם הצבור:

עבודה זרה ד ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף ד - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד