דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 220ימים לסיום הש״ס

עבודה זרה ד ע"א - פירוש שטיינזלץ

בה, — דכתיב [שנאמר]: "[כי] הנה היום בא בער כתנור והיו כל זדים וכל עשה רשעה קש ולהט אתם היום הבא אמר ה' צבאות אשר לא יעזב להם שרש וענף" (מלאכי ג, יט), ומפרש: לא יישאר להם שורש — בעולם הזה, ולא יצמח להם ענף לעולם הבא, ומכאן שהשמש של יום ה' היא עצמה תשרוף ותשמיד אותם.

מצד שני, למדים שצדיקים מתרפאין בה — דכתיב [שנאמר] בהמשך אותו כתוב: "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה" וגו' (מלאכי ג, כ); ולא עוד, אלא שמתעדנין בה, שנאמר: "ויצאתם ופשתם (כלומר, תשמינו ) כעגלי מרבק" (מלאכי ג, כ). ושבים לפרש את הפסוק "ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו" (חבקוק א, יד).

דבר אחר: מה דגים שבים — כל הגדול מחבירו בולע את חבירו, אף בני אדם — אלמלא מוראה של מלכות, של השלטון, כל הגדול מחבירו היה בולע את חבירו. והיינו דתנן [וזהו ששנינו במשנה] שר' חנינא סגן הכהנים אומר: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שיתמיד שלטונה, שכן אלמלא מוראה של מלכות, היה איש את רעהו חיים בלעו, ומורא המלכות הוא המסדיר את החיים בעולם.

א רב חיננא בר פפא רמי [השליך, הראה סתירה] בין הפסוקים, כתיב [נאמר]: "שדי לא מצאנהו שגיא כח" (איוב לז, כג), שאין רואים את כוחו, וכתיב [ונאמר] במקום אחר: "גדול אדונינו ורב כח" (תהלים קמז, ה), וכתיב [וכן נאמר]: "ימינך ה' נאדרי בכח" (שמות טו, ו), הרי שכוחו נראה! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן שאין רואים את כוחו, הרי זה בשעת הדין, שהוא נוהג ברחמים, כאן שרואים את כוחו — בשעת מלחמה, כשנלחם באויביו.

כיוצא בזה ר' חמא בר' חנינא רמי [השליך, הראה סתירה] בין פסוקים, כתיב [נאמר]: "חמה אין לי" (ישעיהו כז, ד), וכתיב [ונאמר]: "נקם ה' ובעל חמה" (נחום א, ב)! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן שחימה אין לו — בישראל, כאן באומות העולם. רב חיננא בר פפא אמר בפירוש הפסוק שהוזכר: "חימה אין לי מי יתנני שמיר שית במלחמה אפשעה בה אציתנה יחד", חמה אין לי, איני כועס, לפי שכבר נשבעתי שלא אכלה את ישראל, אבל מי יתנני כלומר, הלואי שלא נשבעתי, שאם לא השביעה — אהיה שמיר ושית במלחמה אפשעה בה אציתנה יחד.

והיינו [וזהו] שאמר ר' אלכסנדרי, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "והיה ביום ההוא אבקש להשמיד את כל הגוים" (זכריה יב, ט), אבקש ממי? וכי צריך הקדוש ברוך הוא לבקש רשות? אלא "אבקש" משמעו כמו אחפש, אבדוק, אמר הקדוש ברוך הוא: אבקש בניגני (ברשימה) שלהם, אם יש להם זכות — אפדם, ואם לאו אשמידם.

והיינו [וזהו] שאמר רבא, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "אך לא בעי ישלח יד אם בפידו להן שוע" (איוב ל, כד)? אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: כשאני דן את ישראל, אין אני דן אותם כאומות העולם, דכתיב [שנאמר]: "עוה עוה עוה אשימנה" וגו' (יחזקאל כא, לב), שאיני מצרף את כל העוונות לחשבון אחד גדול ונפרע מהם, אלא אני נפרע (מעניש) מהן כפיד (כניקור) של תרנגולת, שנוטלת בכל פעם רק דבר מועט.

דבר אחר: אפילו אין ישראל עושין מצוה לפני כי אם מעט, כפיד של תרנגולין שמנקרין באשפה, אני מצרפן לחשבון גדול, [שנאמר: "אם בפידו] להן שוע", שאף שעושים ישראל מעט מעט ("בפידו") תהיה להם תשועה ("שוע"). [דבר אחר]: בשכר שמשוועין ומתפללים לפני ("שוע") אני מושיע ופודה אותם ("בפידו" מלשון פדיון).

ודרך זו שהקדוש ברוך הוא נפרע מישראל מעט מעט, ומחסר מממונם ולא מכלה אותם בחמתו, היינו [זהו] שאמר ר' אבא, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "ואנכי אפדם והמה דברו עלי כזבים" (הושע ז, יג)? אני אמרתי אפדם בממונם מה שמפסידים ממנו בעולם הזה, כדי שיזכו לעולם הבא, והמה דברו עלי כזבים שהקדוש ברוך הוא זועם עליהם ואינו חפץ בהם.

והיינו [וזהו] גם מה שאמר רב פפי משמיה [משמו] של רבא, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "ואני יסרתי חזקתי זרועתם ואלי יחשבו רע" (הושע ז, טו)? אמר הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי איסרם ביסורין בעולם הזה כדי שיחזקו זרועותם לעולם הבא, ואם כן כל זה הוא לטובה, ואלי יחשבו רע.

ובענין ייסוריהם של ישראל מסופר, משתבח להו [היה משבח אותו] ר' אבהו למיני [למינים] את רב ספרא שאדם גדול הוא, שבקו ליה מיכסא דתליסר שנין [הניחו לו, ויתרו לו, על המכס של שלוש עשרה שנים], שסמכו על ר' אבהו, וחשבו שראוי שיעשו הנחה לאדם גדול. יומא חד אשכחוהו [יום אחד מצאוהו], את רב ספרא, אמרו ליה [לו], כתיב [נאמר]: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקד עליכם את כל עונתיכם" (עמוס ג, ב), והוא תמוה: אם ה' אוהב את ישראל מפני מה דווקא עליהם פוקד עוון? וכי מאן דאית ליה סיסיא [מי שיש לו כעס], ברחמיה מסיק ליה [וכי באוהבו הוא מעלה אותו]? אישתיק [שתק] ולא אמר להו [להם] ולא מידי [דבר]. רמו ליה סודרא בצואריה וקא מצערו ליה [השליכו לו סודר בצוארו והיו מצערים אותו], מושכים אותו ומבזים אותו.

אתא [בא] ר' אבהו אשכחינהו [מצא אותם] שהם עושים כן לרב ספרא, אמר להו [להם]: אמאי מצעריתו ליה [מדוע אתם מצערים אותו]? אמרו ליה [לו] לר' אבהו: ולאו אמרת לן [והאם לא אמרת לנו] שאדם גדול הוא? [והרי לא ידע למימר לן פירושא דהאי פסוקא] [אינו יודע לומר לנו את פירושו של פסוק זה]! אמר להו [להם] ר' אבהו: אימר דאמרי לכו — בתנאי, בקראי מי אמרי לכו [גם אם אמרתי לכם שאדם גדול הוא — הרי זה במשניות, בתורה שבעל פה, אבל במקרא בתורה שבכתב האם אמרתי לכם שהוא יודע]?

אמרו ליה [לו]: מאי שנא אתון דידעיתון [במה שונים אתם, חכמי ארץ ישראל, שאתם יודעים] גם במקרא? אמר להו [להם]: אנן דשכיחינן גביכון — רמינן אנפשין ומעיינן [אנו, שאנו מצויים איתכם ומתווכחים איתכם בפירוש מקראות — אנו מטילים על עצמנו את החובה ומעיינים במקרא], אינהו לא מעייני [הם, חכמי בבל, שאינם צריכים להתווכח עמכם, אינם מעיינים במקרא].

אמרו ליה [לו] אותם המינים לר' אבהו: אם כן, לימא לן את [אמור לנו אתה] את פירושו של פסוק זה. אמר להו [להם]: אמשול לכם משל, למה הדבר דומה? לאדם שנושה משני בני אדם שחייבים לו כסף, האחד הוא אוהבו ואחד הוא שונאו, אוהבו — הריהו נפרע ממנו את חובו מעט מעט, שונאו — נפרע ממנו בבת אחת, והוא מה שנאמר בכתוב שה' בכל פעם פוקד על ישראל את עוונותיהם, כדי שלא ייענשו בבת אחת.

ועוד בענין האופן בו נפרע הקדוש ברוך הוא, אמר ר' אבא בר כהנא, מאי דכתיב [מהו שנאמר] בתפלת אברהם לה', כשהודיעו שהוא עומד להפוך את סדום: "חלילה לך מעשת כדבר הזה להמית צדיק עם רשע" (בראשית יח, כה)? מהו "חלילה"? כך אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, חולין ("חלילה") הוא לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע.

ושואלים: ולא? האם אין הקדוש ברוך הוא עושה כן? והכתיב [והרי נאמר]: "והכרתי ממך צדיק ורשע" (יחזקאל כא, ח)! ומשיבים: שם מדובר בצדיק שאינו גמור, שיכול להיכרת עם הרשע.

ותוהים: אבל בצדיק גמור לא? והכתיב [והרי נאמר] בנבואת חורבן שאמר ה' למשחיתים: "וממקדשי תחלו" (יחזקאל ט, ו), כלומר, תתחילו, ותני [ושנה] רב יוסף בביאור מקרא זה: אל תקרי [תקרא] "ממקדשי" אלא "ממקודשי", אנשים המקודשים לי, אלו בני אדם שקיימו את התורה מאל"ף ועד תי"ו, כלומר, את כל מצוותיה ודבריה, ובכל זאת נכרתו עם הרשעים! ומשיבים: התם נמי [שם גם כן] למרות שקיימו את כל התורה כולה, כיון שהיה בידם למחות ברשעים לבל יחטאו ולא מיחו, הוו להו [הרי הם] נחשבים בשל כך כצדיקים שאינן גמורים.

רב פפא רמי [השליך הראה סתירה], כתיב [נאמר] בכתוב אחד: "אל זעם בכל יום" (תהלים ז, יב), ובכל זאת העולם מתקיים, וכתיב [ונאמר] בכתוב אחר: "לפני זעמו מי יעמוד" (נחום א, ו)! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן ביחיד שאין יכול לעמוד בפני זעמו, אינו זועם, כאן בצבור שזכותו מרובה, זועם.

תנו רבנן [שנו חכמים]: "אל זעם בכל יום" — וכמה זעמו? רגע. וכמה הוא רגע? אחת מחמש ריבוא ושלשת אלפים ושמונה מאות וארבעים ושמנה בשעה, כלומר, פרק זמן קצר ביותר, וזו היא רגע, ואין כל בריה יכולה לכוין אותה רגע חוץ מבלעם הרשע, דכתיב ביה [שנאמר בו]:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ד - א

ורבי שמעון בן לקיש מבאר: רשעים נידונין  בה, דכתיב [מלאכי ג] "כי הנה היום בא בוער כתנור, והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש, וליהט אותם היום הבא, אמר ה' צבאות, אשר לא יעזוב להם שורש וענף" -

ודרשינן: "היום הבא" - השמש הבאה, תלהט אותם, ולא יעזוב להם לא שורש בעולם הזה, ולא ענף לעולם הבא. והוא מה שאמר רב יהודה אמר שמואל: כך בני אדם, הרשעים, כיון שקדרה עליהם חמה, מתים, לעולם הבא.

ואילו צדיקים - מתרפאין בה. דכתיב [שם] בהמשך "וזרחה לכם יראי שמי, שמש צדקה ומרפא בכנפיה".

ולא עוד, לא רק שהשמש מרפאה אותם, אלא שמתעדנין בה, בשמש. שנאמר [שם] בהמשך "ויצאתם ופשתם [תתרבו ותתעבו בשומן] כעגלי מרבק [כעגלים הנמצאים במקום פיטום העגלים]".

דבר אחר: למה נמשלו בני אדם כדגי הים? לומר לך: מה דגים שבים, כל הגדול מחבירו בולע את חבירו, אף בני אדם, אלמלא, אם לא מוראה של מלכות, כל הגדול מחבירו בולע את חבירו [1].

והיינו כמו דתנן במסכת אבות:

רבי חנינא סגן הכהנים אומר: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, אפילו בשלום מלכות אומות העולם, כמו שאמר הנביא ירמיה [כט] "ודרשו את שלום העיר אשר הגלתי אתכם שמה", שאלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו [2].

ובכך נמשלו לדגי הים.

ועתה הגמרא מביאה מאמר של רבי חיננא בר פפא בענין יום הדין [3].

רב חיננא בר פפא רמי, הקשה שיש לכאורה סתירה בדברי המקראות -

כתיב [איוב לז]: "שדי לא מצאנוהו שגיא כח". לא מצאנוהו לעורר משפטיו על הבריות בגודל כוחו, כי אם ברחמים. [4]

הרי שאין הקדוש ברוך הוא ממציא לנו את כחו הגדול -

ואילו במקום אחר כתיב [תהלים קמז]: "גדול אדונינו ורב כח", ועוד כתיב [שמות טו]: "ימינך ה' נאדרי בכח". הרי שהקב"ה ממציא לנו את כחו הרב והנאדר?

ומתרץ: לא קשיא:

כאן מה שנאמר "לא מצאנוהו שגיא כח", מדובר בשעת הדין, שאז אינו ממציא כחו הגדול, כי לו ישגיא כחו, יתחייבו כולם כלייה.

כאן, מה שנאמר שהקב"ה ממציא לנו את כחו, מדובר בשעת מלחמה.

רבי חמא בר חנינא רמי הקשה סתירת המקראות, לכאורה -

כתיב [ישעיה כז], שאומר הקב"ה "חימה אין לי".

ואילו במקום אחר כתיב [נחום א]: "נוקם ה' ובעל חמה".

הרי שיש לו חימה!

ומתרץ: לא קשיא:

כאן שנאמר "חימה אין לי", מדבר הכתוב בישראל -

כאן, מה שנאמר "נוקם ה' ובעל חמה", מדובר בעובדי כוכבים שהקב"ה בעצמו נפרע מהם.

והגמרא מביאה עוד תירוץ על סתירת המקראות בשם רב חיננא בר פפא. [5]

רב חיננא בר פפא אמר: אין המקראות סותרים, ושניהם מדברים על ישראל, ופירושם: אכן, הקב"ה הוא נוקם ובעל חמה, אבל "חימה אין לי", מפני שכבר נשבעתי מלקצוף על בני ישראל [לשון המקרא הוא "חמה אין לי, מי יתנני שמיר ושית"]. "מי יתנני", שלא נשבעתי, כי אלמלא השבועה שלא לקצוף, אהיה "שמיר ושית", הייתי עושה את ארצם לארץ גזירה וחורבן.

ועתה הגמרא חוזרת למאמר האמוראים על יום הדין של לעתיד לבוא, שאמרו שם שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, ונותן להם אפשרות לקיים מצות סוכה. [6]

והיינו, זה מתאים, עם מה דאמר רבי אלכסנדרי:

מאי, מהו הביאור בהא דכתיב [זכריה יב] אמר הקב"ה "והיה ביום ההוא [ביום הדין] אבקש להשמיד את כל הגוים"?

שהרי יש לדון: "אבקש" - ממי?!מי מעכב בעד הקב"ה?

אלא, אמר הקדוש ברוך הוא: אבקש בניגני שלהם, אחפש בספר זכרון מעשיהם, אם יש להם זכות, אפדם. ואם לאו, אם יבעטו במצות סוכה שאתן להם - אשמידם. ואז ההשמדה תהיה בדין, כי עליהם הקב"ה מדקדק.

והיינו דאמר רבא, שהקב"ה מדקדק על אומות העולם, ממקרא אחר:

מאי, מהו הביאור בהא דכתיב [איוב ל] "אך לא בעי ישלח יד, אם בפידו להן שוע". [7]

ומבאר רבא ש"עי" הוא חורבן גמור, ו"פיד" הוא ניקור התרנגולים. והוא משל, כמו שהתרנגולים מנקרין מעט מעט, כן נפרע הקב"ה מעט מעט.

אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: כשאני דן את ישראל, אין אני דן אותם כעובדי כוכבים, דכתיב בעובדי כוכבים [יחזקאל כא] "עוה עוה עוה אשימנה", כלומר, עיווי עיוותה [עשו עוונות], ולכן אשים אותם "עוה" - חורבן גמור, וזה פירושו של "אך לא בעי ישלח יד" -

אלא, אני נפרע מהן [נוסח אחר: אבל ישראל אני פורע מהן מעט מעט], כפיד של תרנגולת. וזה פירושו של "אם בפידו להן שוע" [8].

דבר אחר, אמר הקב"ה: אפילו אם אין ישראל עושין מצוה [9] לפני כי אם מעט, כפיד של תרנגולין שמנקרין באשפה, אני מצרפן לחשבון גדול, שנאמר "אם בפידו להן שוע". ודרשינן, "שוע" הוא מלשון "תשועה", והיינו שהקב"ה נותן להם פדיון.

דבר אחר: אמר הקב"ה: בשכר שמשוועין [מלשון תפילה] לפני - אני מושיע אותם.

ומה שאמר רבא שהקב"ה ברוב חסדו נפרע מישראל מעט מעט, היינו דאמר רב אבא:

מאי, מהו הביאור בהא דכתיב [הושע ז]: "ואנכי אפדם, והמה דברו עלי כזבים"?

אמר הקב"ה: אני אמרתי אפדם בממונם בעולם הזה, אענישם לישראל בממונם, והוא פדיון נפשם, מעט מעט, כדי שיזכו לעולם הבא. ואף שריחמתי עליהם בחסד זה, המה דברו עלי כזבים. הכחישו חסדי ה', ואמרו שה' מענישם בחנם.

ודרשות אלו, היינו דאמר רב פפי משמיה משמו דרבא:

מאי, מהו הביאור בהא דכתיב [שם]: "ואני יסרתי, חזקתי זרועותם, ואלי יחשבו רע"?

אמר הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי איסרם ביסורין בעולם הזה, [10] כדי שיחזקו זרועותם לעולם הבא. והם אלי יחשבו רע. אינם מבינים שהיסורים הם מחסדי ה', אלא חושבים שרצונו לעשות להם רע.

ובהמשך למאמרי האמוראים ודרשת המקראות מביאה הגמרא עובדה.

משתבח ליה רבי אבהו למיני, רבי אבהו [שהיה שתדלן אצל מלכות רומי ששלטו בארץ ישראל, והיה מקורב למלכות, וניהל וויכוחים עם המינים - הנוצרים] התפאר לפני המינים ברב ספרא, דאדם גדול הוא, סיפר להם מעלת רב ספרא שהינו איש חשוב.

שבקו ליה מיכסא, השלטונות פטרו את רב ספרא מתשלום מסים דתליסר שנין, של שלש עשרה שנה, עקב חשיבותו, לפי המלצתו של רבי אבהו.

יומא חד אשכחוהו, פעם כשפגשו המינים את רב ספרא, התחילו להתכווח אתו.

אמרו ליה: כתיב [עמוס ג]: אמר הקב"ה: "רק אתכם ידעתי [אהבתי] מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם".

ושאלוהו, שלכאורה הדברים סותרים, כי אם הקב"ה אוהבם מכל האומות - וכי "לכן" הוא פוקד עליהם את כל עונותיהם?! ואמרו בלשון משל: מאן דאית ליה סיסיא, מי שיש לו זעם על אדם מסויים, וכי יתכן לומר כי ברחמי מסיק ליה, שהוא מעלהו [מחשיבו] בין אוהביו?!

[גירסא אחרת: מאן דאית ליה סוסיא בישא, מי שיש לו סוס מתפרע - ברחמיה מסיק ליה?!מעלה עליו את אוהבו כדי שימות?!]

אישתיק שתק רק ספרא, ולא אמר להו ולא מידי, לא ענה להם כלום.

רמו ליה סודרא בצואריה, שמו לו המינים סודר בצווארו, כאילו חונקים אותו, וקא מצערי ליה וציערוהו, על שבחנם פטרוהו מן המסים, ואינו יודע לענות להם.

אתא הגיע רבי אבהו, אשכחינהו ומצאם מצערים את רב ספרא.

אמר להו שאל אותם רבי אבהו: אמאי מצעריתו ליה, למה אתם מצערים אותו?

אמרו ליה: ולאו אמרת לן, וכי לא אמרת לנו דאדם גדול הוא?![ולא ידע למימר, ואינו יודע לומר פירושא דהאי פסוקא, פירוש פסוק זה].

אמר להו אמר להם רבי אבהו: אימר דאמרי לכו, במה אמרתי לכם שהוא איש חשוב, בתנאי, בדברי התנאים שבמשניות ושבברייתות, שהינו חכם בהם, אבל בקראי, בפירושי המקראות - מי אמרי לכו, וכי אמרתי לכם כן?!

אמרו ליה המינים לרבי אבהו: מאי שנא אתון דידעתון? למה אתם כן יודעים פירושי המקראות?

אמר להו ענה להם רבי אבהו: אנן אנו, דשכיחינן גביכון, שאני נמצא ביניכם, רמינן אנפשין, אנו מטילים זאת על עצמנו, ומעיינין, ומעיינים במקראות כדי לדעת אותם היטב לצורך הוויכוחים שאתם מנהלים אתנו -

אבל אינהו, הם, שאר החכמים, לא מעייני כל כך, אלא במשניות ובברייתות.

אמרו ליה המינים לרבי אבהו: לימא לן את! אמור לנו אתה תירוץ על קושיתינו.

אמר להם רבי אבהו: אמשול לכם, אתרץ לכם ב"משל" -

משל למה הדבר דומה? לאדם שנושה תובע חובו משני בני אדם, אחד אוהבו ואחד שונאו. מאת אוהבו, הוא נפרע ממנו מעט מעט, מרוב אהבתו לו, ויודע שקשה לו לפרוע בבת אחת. אבל מאת שונאו נפרע ממנו בבת אחת.

והנמשל: מאת ישראל, אהוביו, נפרע הקב"ה את כל עונותיהן מעט מעט בעולם הזה, כדי שיזכו ליום הדין. ואילו מהעובדי כוכבים, אינו נפרע מהן כלל בעולם הזה - כדי לחייבן ולטורדן מן העולם הבא, ושם הוא נפרע מהם בבת אחת על הכל.

וזה פירוש המקרא: "רק אתם ידעתי [אהבתי] מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד [מעט מעט כאדם שפוקד את חבירו לפרקים] עליכם את כל עונותיכם".

וזוהי תשובתו למינים שאינם מאמינים בשכר ועונש לעולם הבא.

ומענין לענין דורשת הגמרא בענין מידת הגמול של הקב"ה, הגומל טוב לעושי רצונו ומעניש לעוברי רצונו.

אמר רב אבא בר כהנא: מאי, מהו הביאור בהא דכתיב [בראשית יח] בתפילת אברהם אבינו על אנשי סדום, "חלילה לך מעשות כדבר הזה, להמית צדיק עם רשע"?

"חלילה" לשון חולין הוא. וכך אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! חולין הוא לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע [11].

ומקשינן: ולא?!וכי הקב"ה אינו מעניש את הצדיק עם הרשע?!

והא כתיב והרי נאמר [יחזקאל כא], שאמר הקב"ה "והכרתי ממך צדיק ורשע".

ומתרצינן: מה שנאמר "והכרתי ממך צדיק ורשע", מדובר בצדיק שאינו גמור. אבל בצדיק גמור - לא. אין הקב"ה מענישו עם הרשעים.

ומקשינן: וכי צדיק גמור אין הקב"ה מענישו עם הרשעים?!

והא כתיב בספר יחזקאל [ט] "וממקדשי תחלו" [בנבואת יחזקאל מתוארים ששה משחיתים הבאים להשחית את ירושלים, ונאמר להם: "עברו בעיר אחריו [אחרי איש לבוש הבדים] והכו, אל תחוס עינכם ואל תחמלו. זקן בחור ובתולה וטף ונשים תהרגו למשחית... וממקדשי תחלו"], כלומר, התחילו מבית המקדש.

ותני רב יוסף: אל תקרי "ממקדשי", שהוא בית המקדש, אלא תקרי "ממקודשי", והיינו הצדיקים, אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאל"ף עד תי"ו. [כי נאמר שם שאמר הקב"ה לאיש לבוש הבדים: "והתוית תו על מצחות האנשים". ודרש רב יוסף שהם הצדיקים, ועליהם התווה תי"ו, לומר, ששמרו על התורה מאל"ף ועד תי"ו].

הרי שאף צדיק גמור מעניש הקב"ה עם הרשעים?

ומתרצינן: אכן יש חילוק בין צדיק גמור לצדיק שאינו גמור. אבל התם נמי, צדיקי ירושלים, כיון שהיה בידם למחות על תועבות ירושלים, ולא מיחו, הוו להו הרי הם כצדיקים שאינם גמורים [12].

רב פפא רמי הקשה סתירה לכאורה בין שני מקראות:

כתיב [תהלים ז] "אל זועם בכל יום", ואילו במקום אחר [נחום א] כתיב "לפני זעמו מי יעמד". ואם כן, קשה: אם הוא זועם כל יום, האיך יש קיום לעולם?

ומתרץ: לא קשיא. אין המקראות סותרים. כי כאן, מה שנאמר שהקב"ה זועם, מדובר ביחיד, שאין לו עמידה כשהקב"ה זועם עליו. ואילו כאן מדובר בציבור, שהם מתקיימין אף שהקב"ה זועם כל יום.

וכיון שדרשו את המקרא "אל זועם בכל יום", מביאה הגמרא עוד דרשה על מקרא זה.

תנו רבנן: נאמר "אל זועם בכל יום".

וכמה זמן הוא זעמו? - רגע.

וכמה הוא רגע? - אחת מחמש ריבוא ושלשת אלפים ושמונה מאות וארבעים ושמונה בחלקי שעה - זו היא רגע.

ואין כל בריה יכולין לכוין אותה רגע. חוץ מבלעם הרשע, שידע לכוין השעה שהקב"ה זועם,

הערות

[1] לשון המקרא הוא: "ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו". ולפי דרשה זו מתפרש: ותעשה אדם כדגי הים כרמש - אם לא מושל בו, דהיינו, אלמלא מוראה של מלכות. מהרש" א.

[2] בספר מדרש שמואל על אבות מבאר בכמה אופנים: אלמלא מוראה של מלכות היה בולע אפילו את רעהו - רעו ומיודעו אשר יחדיו ימתיקו סוד. ובשם רבי משה אלשאקר - דגים בים בולעים הגדול את הקטן, ולא את השווה לו, ואלמלא מוראה של מלכות היה בולע אפילו את השוה לו. ועיין שם עוד.

[3] יתכן שהוא רבי חנינא בר פפא בעל המאמר לעיל על יום הדין. ולפי זה מה שאמר שבשעת הדין אינו משגיא כחו, הוא מה שאמר שם "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו".

[4] רש"י שם.

[5] גירסת רש"י: רב אחא בר חיננא.

[6] כן פירש רש"י. התוס' סוברים שהביאו את רבי אלכסנדרי כהמשך ישיר על מה שאמרה הגמרא דהקב"ה הוא בעל חמה לעובדי כוכבים, ועל כך הביאו את מאמר רבי אלכסנדרי שגם אמר כן, וכן הוא מאמר רבא הבא.

[7] פשט הכתוב הוא: "עי", משמעותו השחתה, "פיד" הוא שבר. ואמר הכתוב שלא בהשחתה שולח הקב"ה ידו, ואם היה שולח שבר לבריותיו, אזי "להן שוע" - היה משעשע אותן במקצת תנחומים.

[8] ומבאר העיון יעקב: באומות העולם אומרים חז"ל [סוטה ט] שאין הקב"ה נפרע מהן תיכף בעברם על רצון ה', אלא ממתין להם עד שתתמלא הסאה ותגיע שעת שילוחיהם, ומאבדם מן העולם. אבל ישראל, מרוב חסדי ה' ומתוך השבועה שנשבע לאברהם יצחק ויעקב, אינו מכלה אותם, כמו שנאמר [ויקרא יט], "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, להפר בריתי אתם". ולכן כשהם חוטאים, נפרע מהם טרם שתתמלא סאתם. וזה פירושו של מה שאמרו "נפרע מהן מעט מעט", ו"נפרע מהם בממונם", ו"נפרע מהם ביסורין".

[9] כתב התורת חיים: מצוה בלשון יחיד, והיא מצות "צדקה", ובא לומר שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול כאילו נתן כל הפרוטות ביחד.

[10] כתב המהרש"א, שדרשה זו "נפרע מהם ביסורין" היא בעצם אותה דרשה הקודמת "נפרע מהם בממונם", אלא שיש לך אדם שחביב עליו ממונו יותר מנפשו ויש לך אדם שנפשו חביבה עליו מממונו. ומי שחביב עליו ממונו - מדברים על הקב"ה כזבים מרוב אהבת ממונם, ומי שחביבה עליו נפשו - יחשבו רע מתוך אהבת נפשם.

[11] רש"י בפירושו על התורה מוסיף ביאור: יאמרו אומות העולם כך הוא אומנתו, שוטף הכל צדיקים ורשעים, כך עשית לדור המבול ולדור הפלגה. והקשה הרא"ם, איך יאמרו כן, הלא שקר הוא, בדור המבול הציל את נח ובניו. ותירץ המהרש"א, שיאמרו שהיו בדור המבול עוד צדיקים והקב"ה השחית אותם עם הרשעים, ואת נח הציל לקיום הבריאה.

[12] ומה שאמר רב יוסף שקיימו את כל התורה כולה מאלף עד תי"ו - הוא לאו דוקא, שהרי לא קיימו מצות תוכחה. תורת חיים.

בה, — דכתיב [שנאמר]: "[כי] הנה היום בא בער כתנור והיו כל זדים וכל עשה רשעה קש ולהט אתם היום הבא אמר ה' צבאות אשר לא יעזב להם שרש וענף" (מלאכי ג, יט), ומפרש: לא יישאר להם שורש — בעולם הזה, ולא יצמח להם ענף לעולם הבא, ומכאן שהשמש של יום ה' היא עצמה תשרוף ותשמיד אותם.

מצד שני, למדים שצדיקים מתרפאין בה — דכתיב [שנאמר] בהמשך אותו כתוב: "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה" וגו' (מלאכי ג, כ); ולא עוד, אלא שמתעדנין בה, שנאמר: "ויצאתם ופשתם (כלומר, תשמינו ) כעגלי מרבק" (מלאכי ג, כ). ושבים לפרש את הפסוק "ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו" (חבקוק א, יד).

דבר אחר: מה דגים שבים — כל הגדול מחבירו בולע את חבירו, אף בני אדם — אלמלא מוראה של מלכות, של השלטון, כל הגדול מחבירו היה בולע את חבירו. והיינו דתנן [וזהו ששנינו במשנה] שר' חנינא סגן הכהנים אומר: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שיתמיד שלטונה, שכן אלמלא מוראה של מלכות, היה איש את רעהו חיים בלעו, ומורא המלכות הוא המסדיר את החיים בעולם.

א רב חיננא בר פפא רמי [השליך, הראה סתירה] בין הפסוקים, כתיב [נאמר]: "שדי לא מצאנהו שגיא כח" (איוב לז, כג), שאין רואים את כוחו, וכתיב [ונאמר] במקום אחר: "גדול אדונינו ורב כח" (תהלים קמז, ה), וכתיב [וכן נאמר]: "ימינך ה' נאדרי בכח" (שמות טו, ו), הרי שכוחו נראה! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן שאין רואים את כוחו, הרי זה בשעת הדין, שהוא נוהג ברחמים, כאן שרואים את כוחו — בשעת מלחמה, כשנלחם באויביו.

כיוצא בזה ר' חמא בר' חנינא רמי [השליך, הראה סתירה] בין פסוקים, כתיב [נאמר]: "חמה אין לי" (ישעיהו כז, ד), וכתיב [ונאמר]: "נקם ה' ובעל חמה" (נחום א, ב)! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן שחימה אין לו — בישראל, כאן באומות העולם. רב חיננא בר פפא אמר בפירוש הפסוק שהוזכר: "חימה אין לי מי יתנני שמיר שית במלחמה אפשעה בה אציתנה יחד", חמה אין לי, איני כועס, לפי שכבר נשבעתי שלא אכלה את ישראל, אבל מי יתנני כלומר, הלואי שלא נשבעתי, שאם לא השביעה — אהיה שמיר ושית במלחמה אפשעה בה אציתנה יחד.

והיינו [וזהו] שאמר ר' אלכסנדרי, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "והיה ביום ההוא אבקש להשמיד את כל הגוים" (זכריה יב, ט), אבקש ממי? וכי צריך הקדוש ברוך הוא לבקש רשות? אלא "אבקש" משמעו כמו אחפש, אבדוק, אמר הקדוש ברוך הוא: אבקש בניגני (ברשימה) שלהם, אם יש להם זכות — אפדם, ואם לאו אשמידם.

והיינו [וזהו] שאמר רבא, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "אך לא בעי ישלח יד אם בפידו להן שוע" (איוב ל, כד)? אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: כשאני דן את ישראל, אין אני דן אותם כאומות העולם, דכתיב [שנאמר]: "עוה עוה עוה אשימנה" וגו' (יחזקאל כא, לב), שאיני מצרף את כל העוונות לחשבון אחד גדול ונפרע מהם, אלא אני נפרע (מעניש) מהן כפיד (כניקור) של תרנגולת, שנוטלת בכל פעם רק דבר מועט.

דבר אחר: אפילו אין ישראל עושין מצוה לפני כי אם מעט, כפיד של תרנגולין שמנקרין באשפה, אני מצרפן לחשבון גדול, [שנאמר: "אם בפידו] להן שוע", שאף שעושים ישראל מעט מעט ("בפידו") תהיה להם תשועה ("שוע"). [דבר אחר]: בשכר שמשוועין ומתפללים לפני ("שוע") אני מושיע ופודה אותם ("בפידו" מלשון פדיון).

ודרך זו שהקדוש ברוך הוא נפרע מישראל מעט מעט, ומחסר מממונם ולא מכלה אותם בחמתו, היינו [זהו] שאמר ר' אבא, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "ואנכי אפדם והמה דברו עלי כזבים" (הושע ז, יג)? אני אמרתי אפדם בממונם מה שמפסידים ממנו בעולם הזה, כדי שיזכו לעולם הבא, והמה דברו עלי כזבים שהקדוש ברוך הוא זועם עליהם ואינו חפץ בהם.

והיינו [וזהו] גם מה שאמר רב פפי משמיה [משמו] של רבא, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "ואני יסרתי חזקתי זרועתם ואלי יחשבו רע" (הושע ז, טו)? אמר הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי איסרם ביסורין בעולם הזה כדי שיחזקו זרועותם לעולם הבא, ואם כן כל זה הוא לטובה, ואלי יחשבו רע.

ובענין ייסוריהם של ישראל מסופר, משתבח להו [היה משבח אותו] ר' אבהו למיני [למינים] את רב ספרא שאדם גדול הוא, שבקו ליה מיכסא דתליסר שנין [הניחו לו, ויתרו לו, על המכס של שלוש עשרה שנים], שסמכו על ר' אבהו, וחשבו שראוי שיעשו הנחה לאדם גדול. יומא חד אשכחוהו [יום אחד מצאוהו], את רב ספרא, אמרו ליה [לו], כתיב [נאמר]: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקד עליכם את כל עונתיכם" (עמוס ג, ב), והוא תמוה: אם ה' אוהב את ישראל מפני מה דווקא עליהם פוקד עוון? וכי מאן דאית ליה סיסיא [מי שיש לו כעס], ברחמיה מסיק ליה [וכי באוהבו הוא מעלה אותו]? אישתיק [שתק] ולא אמר להו [להם] ולא מידי [דבר]. רמו ליה סודרא בצואריה וקא מצערו ליה [השליכו לו סודר בצוארו והיו מצערים אותו], מושכים אותו ומבזים אותו.

אתא [בא] ר' אבהו אשכחינהו [מצא אותם] שהם עושים כן לרב ספרא, אמר להו [להם]: אמאי מצעריתו ליה [מדוע אתם מצערים אותו]? אמרו ליה [לו] לר' אבהו: ולאו אמרת לן [והאם לא אמרת לנו] שאדם גדול הוא? [והרי לא ידע למימר לן פירושא דהאי פסוקא] [אינו יודע לומר לנו את פירושו של פסוק זה]! אמר להו [להם] ר' אבהו: אימר דאמרי לכו — בתנאי, בקראי מי אמרי לכו [גם אם אמרתי לכם שאדם גדול הוא — הרי זה במשניות, בתורה שבעל פה, אבל במקרא בתורה שבכתב האם אמרתי לכם שהוא יודע]?

אמרו ליה [לו]: מאי שנא אתון דידעיתון [במה שונים אתם, חכמי ארץ ישראל, שאתם יודעים] גם במקרא? אמר להו [להם]: אנן דשכיחינן גביכון — רמינן אנפשין ומעיינן [אנו, שאנו מצויים איתכם ומתווכחים איתכם בפירוש מקראות — אנו מטילים על עצמנו את החובה ומעיינים במקרא], אינהו לא מעייני [הם, חכמי בבל, שאינם צריכים להתווכח עמכם, אינם מעיינים במקרא].

אמרו ליה [לו] אותם המינים לר' אבהו: אם כן, לימא לן את [אמור לנו אתה] את פירושו של פסוק זה. אמר להו [להם]: אמשול לכם משל, למה הדבר דומה? לאדם שנושה משני בני אדם שחייבים לו כסף, האחד הוא אוהבו ואחד הוא שונאו, אוהבו — הריהו נפרע ממנו את חובו מעט מעט, שונאו — נפרע ממנו בבת אחת, והוא מה שנאמר בכתוב שה' בכל פעם פוקד על ישראל את עוונותיהם, כדי שלא ייענשו בבת אחת.

ועוד בענין האופן בו נפרע הקדוש ברוך הוא, אמר ר' אבא בר כהנא, מאי דכתיב [מהו שנאמר] בתפלת אברהם לה', כשהודיעו שהוא עומד להפוך את סדום: "חלילה לך מעשת כדבר הזה להמית צדיק עם רשע" (בראשית יח, כה)? מהו "חלילה"? כך אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, חולין ("חלילה") הוא לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע.

ושואלים: ולא? האם אין הקדוש ברוך הוא עושה כן? והכתיב [והרי נאמר]: "והכרתי ממך צדיק ורשע" (יחזקאל כא, ח)! ומשיבים: שם מדובר בצדיק שאינו גמור, שיכול להיכרת עם הרשע.

ותוהים: אבל בצדיק גמור לא? והכתיב [והרי נאמר] בנבואת חורבן שאמר ה' למשחיתים: "וממקדשי תחלו" (יחזקאל ט, ו), כלומר, תתחילו, ותני [ושנה] רב יוסף בביאור מקרא זה: אל תקרי [תקרא] "ממקדשי" אלא "ממקודשי", אנשים המקודשים לי, אלו בני אדם שקיימו את התורה מאל"ף ועד תי"ו, כלומר, את כל מצוותיה ודבריה, ובכל זאת נכרתו עם הרשעים! ומשיבים: התם נמי [שם גם כן] למרות שקיימו את כל התורה כולה, כיון שהיה בידם למחות ברשעים לבל יחטאו ולא מיחו, הוו להו [הרי הם] נחשבים בשל כך כצדיקים שאינן גמורים.

רב פפא רמי [השליך הראה סתירה], כתיב [נאמר] בכתוב אחד: "אל זעם בכל יום" (תהלים ז, יב), ובכל זאת העולם מתקיים, וכתיב [ונאמר] בכתוב אחר: "לפני זעמו מי יעמוד" (נחום א, ו)! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן ביחיד שאין יכול לעמוד בפני זעמו, אינו זועם, כאן בצבור שזכותו מרובה, זועם.

תנו רבנן [שנו חכמים]: "אל זעם בכל יום" — וכמה זעמו? רגע. וכמה הוא רגע? אחת מחמש ריבוא ושלשת אלפים ושמונה מאות וארבעים ושמנה בשעה, כלומר, פרק זמן קצר ביותר, וזו היא רגע, ואין כל בריה יכולה לכוין אותה רגע חוץ מבלעם הרשע, דכתיב ביה [שנאמר בו]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

by it, as it is written: “For, behold, the day comes, it burns as a furnace; and all the proud, and all that work wickedness, shall be stubble; and the day that comes shall set them ablaze, said the Lord of hosts, that it shall leave them neither root nor branch” (Malachi 3:19). This verse is interpreted as follows: Neither a root shall remain for them in this world, nor will a branch grow for them in the World-to-Come. This teaches that the sun itself will burn and consume the wicked in the future.

And the righteous will be healed by it, as it is written in the next verse: “But to you that fear My Name shall the sun of righteousness arise with healing in its wings” (Malachi 3:20). And moreover, not only will they be healed by it, but they will even be rejuvenated by it, as it is stated in the continuation of that verse: “And you shall go forth and leap as calves of the stall.”

Alternatively, just as in the case of fish of the sea, any fish that is bigger than another swallows the other, so too in the case of people, were it not for the fear of the ruling government, anyone who is bigger than another would swallow the other. And this is as we learned in a mishna (Avot 3:2) that Rabbi Ḥanina, the deputy High Priest, says: One should pray for the continued welfare of the government, as were it not for the fear of the government, every man would swallow his neighbor alive.

§ Rav Ḥinnana bar Pappa raises a contradiction between the following verses. It is written: “The Almighty, Whom we have not found out His excellent power” (Job 37:23), which indicates that His power has not been seen. And it is written elsewhere: “Great is our Lord, and mighty in power” (Psalms 147:5), and it is also written: “Your right hand, O Lord, glorious in power” (Exodus 15:6), from which it may be inferred that His power is discernable. The Gemara answers: This is not difficult; here, in the first verse, God’s strength is not seen at a time of judgment, where He acts mercifully, whereas there, in the other verses, they are referring to a time of war, when He wages war against His enemies and His power is seen.

Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, raises a contradiction between the following verses. It is written: “Fury is not in Me” (Isaiah 27:4), and it is written: “The Lord is a jealous and furious God” (Nahum 1:2). The Gemara answers: This is not difficult; here, where it states that God has no fury, it is speaking with regard to the Jewish people, whereas there, where it says that God has fury, it is speaking with regard to the nations of the world. Rav Ḥinnana bar Pappa says in explanation of the verse: “Fury is not in Me; would that I were as the briers and thorns in flame! I would with one step burn it altogether” (Isaiah 27:4). “Fury is not in Me,” as I have already taken an oath that I will not destroy the Jewish people; “would that I” had not taken this oath, since then I would be active “as the briers and thorns in flame! I would with one step burn it altogether.”

And this is the same as that which Rabbi Alexandri says: What is the meaning of that which is written: “And it shall come to pass in that day, that I will seek to destroy all the nations” (Zechariah 12:9)? “I will seek” from whom? Does God need to seek permission? Rather, the Holy One, Blessed be He, says: I will seek and search in their records [benigeni]; if they have merit, I will redeem them, and if not, I will destroy them.

And this is the same as that which Rava says: What is the meaning of that which is written: “Surely none shall put forth his hand to a ruinous heap, neither because of these things shall help come in one’s calamity [befido]” (Job 30:24)? The Holy One, Blessed be He, says to the Jewish people: When I judge the Jewish people, I do not judge them as I judge the nations of the world. When judging the nations of the world, I punish them for all of their transgressions together, as it is written: “A ruin, a ruin, a ruin, will I make it, this also shall be no more” (Ezekiel 21:32). Rather, I punish the Jewish people like the pecking [kefid] of a hen, which picks up only a tiny amount each time it pecks.

Alternatively, even if the Jewish people perform but a few mitzvot before Me, like the pecking of hens that peck in a dunghill, I will combine them to a large reckoning, as it is stated: “Though they peck [befido],” i.e., perform mitzvot a little at a time, “they will be saved [lahen shua]” (Job 30:24). Alternatively, in reward for the manner in which they cry out [shua] and pray before Me, I will save [moshia] them. In other words, God punishes the Jewish people for each individual infraction, but He does not destroy them entirely in a moment of fury.

And this is the same as that which Rabbi Abba says: What is the meaning of that which is written: “And though I will redeem them, they have spoken lies against Me” (Hosea 7:13)? I said that I would redeem them through taking away their money in this world so that they should merit the World-to-Come, but they have spoken lies against Me, by saying that I am angry and uninterested in them.

And this is the same as that which Rav Pappi says in the name of Rava: What is the meaning of that which is written: “Though I have trained [yissarti] and strengthened their arms, yet they consider evil against Me” (Hosea 7:15)? The Holy One, Blessed be He, says: I said that I would visit them [ayasserem] with afflictions in this world for their benefit, so that their arms would be strengthened in the World-to-Come, but they consider that which I have done as evil.

With regard to the afflictions of the Jewish people, the Gemara relates: Rabbi Abbahu would praise Rav Safra to the heretics by saying that he is a great man. Therefore, they remitted Rav Safra’s obligation to pay taxes for thirteen years, as they relied upon Rabbi Abbahu’s word and wanted to reward a great man. One day they found Rav Safra and said to him: It is written: “You only have I known of all the families of the earth; therefore, I will visit upon you all your iniquities” (Amos 3:2). The meaning of this verse is unclear, as why would God punish specifically the Jewish people because He loves them? One who has wrath [siseya], does he raise it against his beloved? Rav Safra was silent and did not say anything in response to them. They threw a scarf around his neck and tormented him, by pulling and denigrating him.

Rabbi Abbahu came and found them doing this to Rav Safra. Rabbi Abbahu said to them: Why are you tormenting him? They said to him: And didn’t you say to us that he is a great man? But he did not even know how to tell us the explanation of this verse. Rabbi Abbahu said to them: You can say that I said this praise of Rav Safra to you only with regard to the Oral Law and the statements of tanna’im, but did I say to you that he is knowledgeable with regard to the Bible?

They said to Rabbi Abbahu: What is different about you Sages of Eretz Yisrael, that you know the Bible as well? Rabbi Abbahu said to them: We, who are situated among you heretics and are forced to debate the meaning of verses, we impose upon ourselves this obligation and analyze verses in depth. By contrast, those Sages of Babylonia, who are not forced to debate you, do not analyze the Bible in such depth.

The heretics said to Rabbi Abbahu: In that case, you should tell us the meaning of this verse. Rabbi Abbahu said to them: I will relate a parable to you. To what is this matter comparable? It is comparable to a person who lends money to two people, one of whom is his beloved, and the other one is his enemy. In the case of his beloved, he collects the debt from him little by little, whereas in the case of his enemy he collects the debt from him all at once. So too, with regard to the Jewish people, God punishes them for each transgression as it occurs, so that they should not receive one severe punishment on a single occasion.

§ The Gemara continues discussing the manner in which God metes out punishment. Rabbi Abba Bar Kahana says: What is the meaning of that which is written as part of Abraham’s prayer to God, when God informed him that He was going to destroy Sodom: “That be far [ḥalila] from You to do after this manner, to slay the righteous with the wicked” (Genesis 18:25)? This is what Abraham said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, it is a sacrilege [ḥullin] for You to do after this manner, to slay the righteous with the wicked.

The Gemara asks: And does God not act in this manner? But isn’t it written: “And I will cut off from You the righteous and the wicked” (Ezekiel 21:8)? The Gemara answers: There the verse is referring to a righteous person who is not completely righteous, and he will therefore be destroyed along with the wicked.

The Gemara raises a difficulty: But is it true that one who is completely righteous cannot be destroyed along with the wicked? But isn’t it written in a prophecy about the destruction of the Temple that God says to the destroyers: “And begin at My Sanctuary [mimmikdashi]” (Ezekiel 9:6); and Rav Yosef teaches: Do not read the word as “mimmikdashi,” but rather read it as mimmekudashai, those sanctified to Me. He explains: These are people who observed the Torah in its entirety, from the first letter of the Hebrew alphabet alef through its final letter tav. These people observed every mitzva in the Torah, and yet they were destroyed along with the wicked. The Gemara answers the difficulty: There too, since they had the power to protest against the wicked and prevent them from sinning and they did not protest, they are considered as righteous people who are not completely righteous.

Rav Pappa raises a contradiction between the following verses. It is written: “A God that has indignation every day” (Psalms 7:12), and yet the world still exists, and it is written: “Who can stand before His indignation?” (Nahum 1:6). The Gemara answers: This is not difficult; here, where the verse states that no one can stand before His indignation, it is referring to an individual, whereas there, when it is written that God is indignant every day, it is referring to the community, which can withstand the indignation of God, due to its cumulative merits.

The Sages taught with regard to the verse: A God that has indignation every day. And how long does His indignation last? It lasts a moment. And how long is a moment? One in 53,848 parts of an hour, a very small amount of time, that is a moment. The Gemara adds: And no entity can precisely determine that moment when God is indignant, except for Balaam the wicked, that it is written concerning him:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר ריש לקיש אין גיהנם לעולם הבא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה ומקדירה ורשעים נדונין בה שנאמר כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וגו' לא שורש בעולם הזה ולא ענף לעולם הבא וצדיקים מתרפאין בה דכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה וגו' ולא עוד אלא שמתעדנין בה שנאמר ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק:

ותעשה אדם כדגי הים. מה דגים שבים כל הגדול מחבירו בולע את חברו אף בני אדם הגדול בולע את הקטן והיינו דתנן ר' חנניה סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את [רעהו] חיים בלעו:

הא דכתיב שדי לא מצאנוהו שגיא כח בעת הדין ימינך ה' נאדרי בכח בשעת מלחמה בעובדי כוכבים. הא דכתיב חמה אין לי בישראל והא דכתיב אל קנא ונוקם ה' נוקם ה' ובעל חמה בעובדי כוכבים:

והיה ביום ההוא אבקש להשמיד את כל הגוים אבקש בגנוני שלהם פי' בפינקס שמפרשין בו מעשיהן אם יש להם בו זכות אניחם ואם לאו אשמידם:

ואני יסרתי חזקתי זרועותם ואלי יחשבו רע אני אמרתי איסרם בעוה"ז כדי שיתחזקו זרועותיהן לעתיד לבא ואלי יחשבו רע כלומר מתרעמין עלי ביסורין:

כתיב חלילה לך מעשות (זאת) כדבר הזה להמית צדיק עם רשע בצדיק גמור והכרתי ממך צדיק ורשע בצדיק שאינו גמור.

והדכתיב וממקדשי תחלו ותני רב יוסף ממקודשי אלו בני אדם שקיימו התורה כולה אפ"ה כיון שהיה להם למחות ולא מיחו הוו להו כצדיקים שאינם גמורים:

ת"ר ואל זועם בכל יום וכמה זעמו רגע ורגע הוא חלק מה' ריבוא וששת אלפים ותתפ"ח בשעה וזהו רגע ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה אלא בלעם שנאמר בו ויודע דעת עליון.

חייב אדם להתפלל על שלומה של מלכות תמיד שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלענו:

ראוי לו לאדם למחות במה שבידו למחות מן העברות וכל שיש בידו למחות ולא מיחה אפילו קיים את כל התורה הרי זה צדיק שאינו גמור ומקבל את דינו:

לא שורש בעוה"ז ולא ענף בעוה"ב כו'. יש לדקדק כיון דבעונש לרשעים בעוה"ב קמשתעי מאי קאמר דלא יעזוב להם שורש בעוה"ז שכבר עבר ויש לפרש מהידוע כי יש לעתיד לצדיקים שכר גופני ושכר נפשי קאמר לא שורש בעוה"ז דהיינו תענוג גופני כמו בעוה"ז ולא ענף בעוה"ב דהיינו שכר ותענוג נפשי בלחוד כמו בעוה"ב ועי"ל לא שורש בעוה"ז דאינו מניח בן ליורשו ואין גזעו מחליף כמ"ש וזרע רשעים נכרת וק"ל:

מה דגים כל הגדול כו' אף בני אדם אלמלא כו'. ולפי זה הדרש יהיה פירוש הכתוב ותעש אדם כדגי הים וכרמש המים אין מושל דהיינו מלכות אין בו וק"ל:

וכתיב גדול וגו' ורב כח וכתיב נאדרי בכח כו'. האי קרא דכתיב באורייתא ה"ל לאתויי מקמיה אלא דהאי קרא ורב כח מפורש טפי היפך דלא מצאנוהו שגיא כח ובגירסת עין יעקב לא מייתי קרא דורב כח כלל וניחא טפי וק"ל:

חימה אין לי שכבר נשבעתי כו'. עיין פרש"י בספר ישעיה וכתבו התוס' ואין להקשות מפ"ד נדרים דמוכח דמשה הרגו לחימה דאיכא לשנויי תרי כו' עכ"ל וק"ק לדבריהם מאי תקנו בזה דהא אהאי קרא גופיה דחימה אין לי קמפרש התם דהרגו לחימה ועוד קשה דלעיל משני כאן בישראל כו' אמאי לא מוקי ליה בהאי חימה דהרגו משה כדקאמרינן התם ודו"ק:

אבקש אם יש להם זכות אפדם כו'. עיין פרש"י ותוספות ול"נ לפרש אבקש אם יש להם זכות כדקאמר להם הש"י במאי עסקתם אפדם בממונם כמ"ש כסף וזהב הרבינו בשביל ישראל ואם לאו כדקאמר להו הכל לצורך עצמכם עשיתם כו' אשמידם מקדיר עליהם חמה ואסוגיא דלעיל קאי אלא שהפסיק קצת לפי ענינו וק"ל:

איני דן אותם כעובדי כוכבים דכתיב עוה עוה עוה אשימנו וגו'. עיין פי' רש"י וכ"ה בגירסת ע"י אבל לפי ענין כתוב זה בספר יחזקאל בישראל הוא מדבר ונראה לפי גרסתנו לפרש דכל הני לישני מתפרשים מלשון שם עון ומייתי מהאי קרא דבישראל אינו דן כעובדי כוכבים דכתיב בישראל עוה עוה וגו' דמחלק עונם ואינו נפרע מהם בפעם א' וק"ל:

אני נפרע מהם כפיד של תרנגולת כו'. הכא לענין פרעון אמר האי לישנא ולענין צירוף מצוה דרש ליה בלשון אחר כפיד של תרנגולין שמנקרים באשפה ויש לפרש דהכא ה"ק כפיד של תרנגולת שמנקרת לקרוא אפרוחים לאכול ממנו והיא אינה אוכלת ממנו כ"א מעט כן נפרע מישראל בוהיו לאכול ולענין מצוה קאמר שאף אם אין עושין לפני כ"א מצוה מועטת וקלה שאדם דש בעקביו כתרנגולין שמנקרין ברגליהן באשפה שאין מוצאין שם רק מאכל שפל וקל אעפ"כ הקב"ה מצרפה לחשבון גדול למצות גדולות להיות חשבון גדול כמ"ש תרי"ג מצות אף שאין המצות שוין וע"ז אמר למען צדקו יגדיל תורה וגו' וק"ל:

אני אמרתי אפדם וגו' אני אמרתי איסרכם כו'. הני תרי קראי ואנכי אפדם וגו' ואנכי יסרתי אתכם וגו' סמוכים הם בספר הושע ודרשו אותם ע"פ מ"ש (ברכות סא: וש"נ) יש לך אדם שחביב לו נפשו ויש לך אדם שחביב לו ממונו ולזה אמר בחד קרא אני אמרתי אפדם מהם במעט בוהיו לאכול רק בממונם בעולם הזה כדי שיזכו לעולם הבא והם דברו עלי כזבים כי חביב עליהם ממונם ביותר וכן בהיפך אני אמרתי ליפרע מהם רק ביסורין בעוה"ז כדי לזכותם בעוה"ב והם יחשבו עלי רע שחביב להם גופם ביותר ודו"ק:

מאן דאית ליה סיסיא ברחמיה מסיק כו'. כנראה מפירוש רש"י דמאן דאית ליה זעם בעלמא וכי ברחמי מעלהו יש להקשות דהא לא דמיא דהכא הזעם על אוהביו גופייהו בעבור עונותיהם ונראה לפרש דהוה קשיא להו למיני מלת עליכם דה"ל למכתב על כן אפקוד לכם כל וגו' וקאמרי מאן דאית ליה זעם ברחמיה שפשע נגדו וכי מסיק ליה להעלותו עליו דמשמע לגלות כדכתיב אפקוד עליכם וגו' דאדרבה מכסהו תמיד בשביל אהבתו שהיה תמיד אתו וע"ז השיב ר' אבהו דאילו הוה כתיב אפקוד לכם הוה משמע שנפרע מהם אבל אפקוד עליכם לא משמע שנפרע מהם אלא שתמיד חס עליהם שאינו נפרע מהם אלא מעט דהפורע פרוטה פרוטה אין הפרעון ניכר כלל וכאילו לא הוה נפרע כלל וק"ל:

מ"ד חלילה לך כו' חולין הוא מעשות כו' והכתיב והכרתי ממך צדיק ורשע וכו'. איכא למידק בלאו האי פירושא דקאמר חולין הוא מגופיה דקרא חלילה וגו' להמית צדיק עם רשע ה"מ למיפרך והכתיב והכרתי ממך צדיק ורשע ונראה לפרש דודאי ידע המקשה לפלוגי כדאמר בעלמא משניתן רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע והכא לפי ענינו עדיין לא ניתן רשות למשחית לחבל דהא נצולו לוט ובנותיו כמ"ש לא אוכל לעשות דבר וגו' שזהו עונשן של מלאכים שאמרו כי משחיתים אנחנו כפרש"י שם דהיינו שאמרו כי ניתן להם רשות לחבל אבל למאי דמפרש חולין הוא כו' כלומר שזהו מדת ב"ו שלא ידע להבחין בין צדיק לרשע אבל כלפי שמיא ודיניו חולין הוא מעשות כדבר הזה לא הוא ולא כיוצא בו דהיינו שלא ידע להבחין וא"כ אין לחלק בין ניתן רשות למשחית ובין לא ניתן ופריך והכתיב והכרתי ממך צדיק וגו' ומשני בצדיק שאינו גמור ודאי ניתן רשות למשחית לחבל דאין זה חולין כלפי שמיא ודו"ק. ודע בחומש פרש"י חולין הוא לך יאמרו כך היא אומנתו שוטף הכל צדיקים ורשעים כך עשה לדור המבול כו' עכ"ל וכתב הרא"ם פירוש העולם יאמרו זה לא שהאמת כן הוא כו' והלא בדור המבול לא שטף את נח ובניו וכו' וחלילה לך אדלעיל קאי חלילה לך מעשות זאת שלא תשא למקום בזכות הצדיקים כו' וכדי לתקן מאמר להמית צדיק כו' עכ"ל ומתוך סוגיא דהכא אין נראה כן למימר דחלילה אקרא אחרינא אדלעיל קאי אלא אהאי קרא דלהמית צדיק עם רשע קאי ואהא פריך והכתיב והכרתי ממך וגו' וה"ק חולין אתה עושה בענין מעשה סדום עצמו להמית צדיק עם רשע שמתוך כך יאמרו כך עשית לדור המבול שהיו בהן צדיקים ולא הצלתם ומה שהקשה שהרי ניצול נח ובניו לאו קושיא היא דלא יחויב מהצלתו שצדיקים ניצולים מבין הרשעים דפשיטא ע"י תחבולה ישמרם מהשחית בצווי הש"י כמו שעשה נח התיבה אפשר להציל אף משניתן רשות למשחית לחבל דהא באמירת ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו וגו' ניצולו אף משניתן רשות למשחית לחבל ולא להבחין בין צדיק לרשע ודו"ק:

שקיימו תורה מאל"ף עד תי"ו. עש"ה והתוית תי"ו ועיין פרש"י פרק במה בהמה:

גמרא לא שורש בעה"ז כו'. סנהדרין (קי ב):

שם רחבפ"א חמה אין לי שכבר כו'. גי' רש"י ר' אחא ב"ר חנינא וכ"ה בע"י וע"ש ברי"ף:

רש"י ד"ה שמיר כו' השאת והשבר. נ"ב נ"ל ט"ס וצ"ל ועלה שמיר ושית (ישעיה ה):

צַדִּיקִים מִתְרַפְּאִים בָּהּ דִּכְתִיב "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ" (מלאכי ג, כ). נראה לי בס"ד דאמר 'בִּכְנָפֶיהָ' כי שֶׁמֶשׁ כנפים של שמה הוא 'שש' שי"ן מכאן ושי"ן מכאן והם שני שינין דתפלין של ראש דעליו נאמר וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם הֳ' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ (דברים כח, י) ואמר רבי אליעזר אלו תפילין שבראש (ברכות ו.) ולכן אמר 'וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי' אלו בעלי תפילין של ראש שנקרא שם ה' 'שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ' הם שני שיני"ן שבתפלין של ראש הרמוזים בכנפיה של שמש.

מַה דָּגִים שֶׁבַּיָּם הַגָּדוֹל מֵחֲבֵירוֹ בּוֹלְעוֹ (מלאכי ג, כ). נראה לי בס"ד מה שנאמר וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ (בראשית מח, טז) כלומר וידגו כדגים לענין רבוי דוקא ולא ידמו להם בענין אחר שיהיה הגדול מחבירו בולעו.

כְּשֶׁאֲנִי דָּן אֶת יִשְׂרָאֵל, אֵין אֲנִי דָּן אוֹתָם כְּאוּמּוֹת הָעוֹלָם, דִּכְתִיב "עַוָּה עַוָּה עַוָּה אֲשִׂימֶנָּה" אֶלָּא אֲנִי נִפְרָע מֵהֶן כְּפִיד שֶׁל תַּרְנְגוֹלֶת (יחזקאל כא, לב). יובן בס"ד על פי מה שאמרו המקובלים בפסוק אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט (תהלים צג, א) כי בתחלה אות 'אלף' במילואו אף בלא למ"ד וראה הקדוש ברוך הוא שאין העולם מתקיים באף הטיל בו ל' ונעשה 'אלף' וזהו אַף תִּכּוֹן מלשון בריח התיכון שהטיל בו אות ל' באמצע ואז תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט עד כאן דבריהם. לכן אמר הקדוש ברוך הוא אם ישראל מקבלים התורה שרמוזה באות למ"ד שהוא לשון לימוד מוטב שבזה יבא אות ל' בתוך 'אף' ויהיה 'אלף' שיתבטל ואם לאו אחזיר העולם לתוהו ובהו שלא יבא אות ל' באמצע וישארו אותיות 'אף' לבדם ואין העולם מתקיים.
ולפי זה האף אינו בטל אלא לגבי ישראל שקבלו עליהם לימוד התורה הרמוז באות ל' אבל העכו"ם שלא קבלו התורה נשארו אותיות אף כמו שהן ולכן כתיב בהו 'עַוָּה עַוָּה עַוָּה אֲשִׂימֶנָּה' כי עַוָּה [81] הוא גימטריא אַף [81] וישראל נצולים מן עַוָּה שהוא אַף, ופורע מהם בשביל עונות שבידם כפיד של תרנגולים.
ונראה לרמוז פִיד [94] בגימטריא צַד [94] ולזה אמר וּבְנֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה (ישעיה ס, ד) וכן הוא אומר עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ (ישעיה סו, יב) גם פִיד בגימטריא מַזָּל טוֹב [94] שיהיה להם מזל טוב בזה שיהיו קיימים בעולם.
ודע דאף על גב דפסוק 'עַוָּה עַוָּה עַוָּה אֲשִׂימֶנָּה' בנבואה של ישראל כתיב דהוא פסוק ביחזקאל כ"א 'עַוָּה עַוָּה עַוָּה אֲשִׂימֶנָּה גַּם זֹאת לֹא הָיָה' נראה דהכי קאמר מן הראוי כפי גודל חטאם 'עַוָּה עַוָּה עַוָּה אֲשִׂימֶנָּה' כמו אומות העכו"ם שדינם הוא כך 'עַוָּה עַוָּה' אך גם זאת לא היה להם אלא נהגתי עמהם כפיד של תרנגולים.

אֲפִילּוּ אֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין מִצְוָה לְפָנַי כִּי אִם מְעַט, כְּפִיד שֶׁל תַּרְנְגוֹלִין שֶׁמְּנַקְּרִין בָּאַשְׁפָּה אֲנִי מְצָרְפָן לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל. נראה לי בס"ד דהמצוה צריך שתהיה שלימה במעשה שהיא בעשיה ובדבור שהוא ביצירה ובכונה שהיא בבריאה ובמחשבה שהיא באצילות. והנה עמא דארעא יש להם מעשה ודבור אך חסרים כונה ומחשבה מה שאין כן הגדולים שלמים גם במחשבה ועל ידי כך מעלים המצוה עד אצילות ואפשר שיהיו המעשים של עמא דארעא שחסרים מן כונה ומחשבה שיהיו גם הם עולים עד אצילות מחמת שיהיו מקושרין במעשים של הגדולים ומושכים אותם עמהם כמו ספינה של אש שמושכת עמה ספינה פשוטה.
ולזה אמר 'אֲפִילּוּ אֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂים מִצְוָה לְפָנַי אֶלָּא מְעַט' כלומר חסירה היא מן כונה ומחשבה דאז מקומה למטה דוקא בעולם האחדים שהיא העשיה 'אֲנִי מְצָרְפָהּ לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל' שאקשר אותה ואתלה אותה במצות של הגדולים שעולים לאצילות ששם מספר גדול שהוא בחינת האלפים וזהו שנאמר עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ (ישעיה סו, יב) היינו צַד [94] גימטריא פִיד [94] כלומר אף על פי שעושין מעט כפיד שהוא גימטריא צד, אפילו הכי תנשאי לצרף מעשיכם לחשבון גדול.
או יובן שעושין מעט פחות משוה פרוטה דאינו חשוב ממון אני מצרפו לחשבון גדול.

אֲנִי אָמַרְתִּי אֲיַסְּרֵם בְּיִסּוּרִין בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּדֵי שֶׁיִּתְחַזְּקוּ זְרוֹעוֹתָם לָעוֹלָם הַבָּא, וְאֵלַי יְחַשְּׁבוּ רָע (הושע ז, טו). יש להקשות למה מכנה שכר עולם הבא בזרועותיהם? ונראה לי בס"ד כי היסורין הם תיקון באותיות י־ה כמו שנאמר אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ‏־הּ (תהלים צד, יב) וכנזכר בכתבי רבינו האר"י ז"ל והמעשים של המצות יתייחסו לזרוע כי כל מעשה היא תלויה בידים והיד יש בה טו"ב [17] פרקים דהיינו האצבעות הם י"ד פרקים ועם כף וזרוע ופרק המחובר לכתף הרי טו"ב פרקים לרמוז שהאדם צריך לעשות בידו מעשה טוב ולא מעשה רע. והנה יש עושה מעשה טוב המתייחסת לזרוע שהוא הידים של האדם אך חסירה מצד הכונה והמחשבה שאין כונתו ומחשבתו לשם שמים ובזה יחלש השכר שלה וידוע דהכונה והמחשבה הם באותיות י־ה כי המחשבה ביו"ד והכונה בה"א ראשונה ולזה אמר אֲיַסְּרֵם בְּיִסּוּרִין שבאים מן אותיות י־ה בסוד 'אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ‏־הּ' כדי לתקן החסרון שהיה להם בכונה ומחשבה שהם בסוד י־ה כְּדֵי שֶׁיִּתְחַזְּקוּ זְרוֹעוֹתָם רצונו לומר המעשים טובים המתייחסים לזרועותיהם שהיו חסרים מכונה ומחשבה ועתה יתחזקו שנתקן החסרון שהיה מצד שם י־ה על ידי היסורין שבאים מצד שם י־ה.
ועוד נראה לי בס"ד דידוע (סוטה כא.) התורה גדולה מן המצות כי עבירה מכבה מצוה ואינה מכבה תורה אלא אדרבה תורה מכבה עבירה ומבטלת אותה והיינו כי עבירה נקראת על שם העון שנקרא רע 'כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו' (בראשית ח, כא) ולכן נקראת עבירה אותיות 'רע בה' והתורה זכותה גדול מקנחת עבירה ומבטלת אותה והופכתה לחלק טוב והיינו דתורה שבכתב הם ז' ספרים כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קטו:) על פסוק חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה (משלי ט, א), ותורה שבעל פה ו' סדרים הרי הם אותיות 'זו'.
לכך נאמר עַם זוּ קָנִיתָ (שמות טו, טז) רצונו לומר עַם של זוּ שקבלו תורה שבכתב ושבעל פה שהם 'זוּ' קָנִיתָ אותם. ולכן אמר עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי (ישעיה מג, כא) בשביל 'זוּ' תורה שבכתב ושבעל פה יָצַרְתִּי אותם לִי, לכן תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ תמיד.
ולכן התורה מבטלת הרע ועושה אותו זרוע שאם תשים אות ז' על אות ר' של 'רַע' ותשים אות וא"ו על ע' של 'רַע' יהיה צירוף 'עוֹזֵר' נמצא נהפך לאותיות 'זָרוּעַ' שהוא אותיות 'עוֹזֵר' וזהו שנאמר אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק (תהלים צז, יא) כלומר תורה שהיא אור כמו שנאמר וְתוֹרָה אוֹר (משלי ו, כג) עושה צירוף 'זָרוּעַ' לצדיק העוסק בה ובאותיות 'זָרוּעַ' יש שני משמעות לשון זריעה ולשון יד וגם הוא אותיות 'עוֹזֵר'.
והנה ידוע מה שאמר רבותינו ז"ל שלשה נקנים על ידי יסורין והם תורה וארץ ישראל ועולם הבא וילפי לה מקראי (ברכות ה.) ולזה אמר אֲנִי אָמַרְתִּי אֲיַסְּרֵם בְּיִסּוּרִין בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּדֵי שֶׁיִּתְחַזְּקוּ זְרוֹעוֹתָם לָעוֹלָם הַבָּא, כי על ידי היסורין קונין התורה קנין גמור ושלם ואז הרע יתבטל ויתהפך לצירוף זָרוּעַ וכמו שנאמר אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק.
אי נמי נראה לי בס"ד המות נקרא 'רַע' וכמו שנאמר חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה (משלי יג, כא) זו מיתה וכאשר השם יתברך ירחם על האדם להצילו מן המות שהוא 'רַע' משבר אות עי"ן של 'רַע' ועושיהו אותיות 'יס' ואז אותיות 'רַע' יהיו אותיות 'יסר' שיספיקו לו היסורין ולא יראה 'רַע' זה המות.
ולזה אמר דוד המלך ע"ה יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּ־הּ וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי (תהלים קיח, יח) רצונו לומר לַמָּוֶת שהוא 'רַע' לֹא נְתָנָנִי כי עשה אותיות 'רַע' צירוף 'יסר' על ידי היסורין ונצולתי.
ולזה אמר אֲנִי אָמַרְתִּי אֲיַסְּרֵם בְּיִסּוּרִין בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּדֵי שֶׁיִּתְחַזְּקוּ זְרוֹעוֹתָם לָעוֹלָם הַבָּא כי החלפתי להם הרע שהוא המות דאותיות 'יסר' אך הם יְחַשְּׁבוּ רָע דחושבים אותיות יסר למספר רע שיאמרו יסורין אלו הם רע שהוא מות ממש בר מינן.

אָמְרוּ לֵיהּ כְּתִיב "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי" (עמוס ג, ב). נראה לי בס"ד הביאו לו פסוק זה המדבר באהבת ישראל בשביל שהם שבקו ליה מכסא דתליסר שני כמנין אהבה [13] ולכן בקשו לו פסוק המדבר באהבה של ישראל לבדוק אותו בו.

רְמוּ לֵיהּ סוּדָרָא בְּצַוָּארֵיהּ וְקָא מְצַעֲרוּ לֵיהּ. נראה לפרש הטעם שרצו לעשות לו חנק כי התורה היא נחשבת בסוג אשה לתלמיד חכם כמו שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים מט:) על פסוק תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב (דברים לג, ד) אל תקרי 'מורשה' אלא 'מאורסה' וידוע כי הסודר הוא סימן ואות שזה הלובשו הוא בעלה של תורה לכך נקרא 'סודרא דרבנן' וידוע כי הבא על אשת איש מיתתו בחנק, ולכך אחר שראו אותו לובש סודר שהוא סימן שהוא בעלה של תורה והרי הוא משתמש בכתרה של תורה ולדעתם חשבו שאינו תלמיד חכם דנמצא משתמש באשה שאינה שלו אלא של זולתו לכן עשו לו צער של חנק בסודר עצמו.
ודע דאין להקשות למה לא לקחו מכס דשבקי ליה דיש לומר הם שבקו ליה על מכאן ולהבא עד י"ג שנים שכתבו לו 'פירמאן' בדבר זה ואפשר שהוא עדיין לא הוציא כלום מן המכס כדי שיחזרו ליקח ממנו מה שוותרו לו.

אֶמְשׁוֹל לָכֶם מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. קשא למה האריך לומר 'אֶמְשׁוֹל לָכֶם'? ונראה לי בס"ד רצונו לומר להם זה המשל מלבד שהוא תשובה לטענה שלכם הנה עוד יועיל המשל הזה אשר אמשול לצרככם והנאתכם שגם אתם מעתה ומעכשיו תתנהגו עם האוהב כך ועם השונא כך כי כפי הנראה אין לכם השגה וידיעה בהנהגה זו עדיין.
ומה שאמר 'אוֹהֲבוֹ נִפְרָע מִמֶּנּוּ מְעַט מְעַט' יש להקשות מנא ליה זה? ועיין רש"י ז"ל. ונראה לי בס"ד דאיכא כלל ידוע 'אין רבוי אחר רבוי אלא למעט' וכאן אמר 'אֵת' שהוא לשון רבוי כי כל את הוא לרבות ואמר גם כן כל שהוא לשון רבוי הרי רבוי אחר רבוי נקיט באומרו 'אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם' (עמוס ג, ב) ואינו אלא למעט.
אי נמי 'אֶפְקֹד' לשון תביעה וגם הוא לשון חסרון ואמאי נקיט לשון אפקוד שהוא לשון חסרון? אלא לרמוז שתובעו מעט מעט, ונרמזה הפקידה על עולם הזה באומרו עַל 'כֵּן' [70] שמספרו שבעים ועולם הזה בנויה על פי שבעת ספירות הבנין שהם חג"ת נהי"ם [חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות] שכל אחת כלולה מעשר הרי שבעים כמנין 'כֵּן' ולכן ימים הקצובים לאדם הם שבעים שנה (תהלים צ, י).

אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, חוּלִּין הוּא מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע. וְלֹא? וְהָכְתִיב "וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע" בְּצַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָּמוּר . מקשים למה מקשי קושיא זו על דברי רבי אבא שדרש 'חולין הוא לך' ליקשי קראי אהדדי?
ונראה לי בס"ד דעל הפסוק ליכא קושיא דיש לומר 'חָלִילָה' (בראשית יח, כה) לשון מניעה כמו רוּחַ צָפוֹן תְּחוֹלֵל גָּשֶׁם (משלי כה, כג) והכונה דאומר אף על פי ששורת הדין מחייבת בכך הנה אתה 'רַב חֶסֶד' (שמות לד, ו) מטה כלפי חסד (ראש השנה יז.) ולפי מדת טובך וחסדיך ראוי שיהיה נמנע דבר זה להמית צדיק עם רשע. וכיון דמניעה זו אינה אלא רק על פי מדת החסד אם בעידן רתחא אמר רחמנא 'וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע' (יחזקאל כא, ח) שלא אתנהג עמך במדת החסד אין כאן תימא וכמו שאמרו בעידן רתחא מענשי גם על העשה מה שאין כן שלא בעידן רתחא לא מענישי.
אך לדברי רבי אבא שדרש חָלִילָה 'חולין הוא לך' כלומר יהיה חלול השם אם תמית צדיק עם רשע משמע שגם שורת הדין מחייבת בכך שלא להמית צדיק עם רשע דאם הדין הוא כך לא יש בזה חלול השם לכך מקשי שפיר.

אפילו אין ישראל עושין מצוה לפני אלא מעט כפיד של תרנגולין שמנקרין באשפה אני מצרפו לחשבון גדול שנאמר אם בפידו. אפשר דבכל מעשה המצות שעושין ישראל הם מבררין ניצוצות הקדושה מן הקליפות ולזה דימה אותם כתרנגולין מנקרין באשפה שאפילו מעט הם מנקרין בקליפה ומבררין. וברוב רחמיו מצרפו לחשבון גדול דמלבד מעשה המצוה מצרף מחשבה ודבור למצות אחרות והוא היודע רוב היסורין ותוקף היצה"ר וצרת הגלות ולזה המעט שעושים נחשב להרבה:

אמשול לכם משל למה הדבר דומה לשני בני אדם וכו'. כבר כתבנו כמה פעמים דלא יש אפילו אות בתלמוד הקדוש ובכל דברי רז"ל לבטלה והכל בדקדוק גדול. ומעתה יש להבין דתיבות אמשול לכם יתרות ותסגי לומר אמר להו משל למה הדבר וכו' אמנם אפשר דכתוב בש"ס אמר להו אמשול לכם ללמדנו דזה אמר להם. אבל יש עוד לפרש והא והא איתא אבל להם לבדם יש לומר זה ולרמוז זה נכתב בש"ס אמר להו אמשול לכם והוא דכתב מז"ה חסד לאברהם ז"ל דישראל נשמות שלהם קדושות הם באוצר בפ"ע ולכן בחטאתם ח"ו הם פוגמים במדות כביכול אבל א"ה בחטאתם אינם פוגמים למעלה אלא בשר שלהם. ויצטרף לזה מ"ש רבינו מהרח"ו ז"ל דאוצר הנשמות אצל אוצר האורות כביכול ואחר זה המלאכים בסוד הן אראלם צעקו חוצה. וז"ש רק אתכם ידעתי וחיבבתי מכל משפחות האדמה דאוצר הנשמות שלכם בפ"ע אצל האורות ולכן חטאתכם עושה רושם ופוגם למעלה משא"כ א"ה. על כן אפקוד עליכם את כל עונותכם ומיהו עם כל זה ארחם עליכם ואפקוד מעט מעט כאוהב דנפרע ממנו מעט מעט ולהכי נקט אפקוד דמשמע מעט מעט כמ"ש רש"י ז"ל:

דרש רבי אבא בר כהנא חלילה לך מעשות כדבר הזה וכו' חולין הוא לך וכו'. אפשר דדייק מילת לך דהול"ל חלילה מעשות כדבר הזה ועוד הול"ל בקצרה חלילה להמית צדיק עם רשע ולהכי דריש חלילה לך חולין הוא לך ולאו דוקא להמית צדיק עם רשע אלא אפילו דבר כיוצא בו וזהו כדבר הזה שהוא חולין לך. ומשו"ה לא פריך תרי קראי לחוד אף בלי דרשת ר' אבא בר כהנא דהכא כתיב חלילה לך להמית צדיק עם רשע והתם כתיב והכרתי ממך צדיק ורשע דיש לומר גזרה שאני דהתם גזר כך אבל בלי גזרה לא ימית צדיק ורשע ובסדום לא גזר כך וז"ש אברהם אע"ה חלילה דלא גזרת כך בסדום. אבל עתה דדרש רבי אבא בר כהנא חולין הוא לך וגם דריש כדבר הזה אפילו כיוצא בו שהוא גנאי לך א"כ אין לומר והכרתי ממך דגזרה שאני דודאי אינו גוזר דבר שהוא גנאי לא הוא ולא כיוצא בו ומשני צדיק שאינו גמור. והיינו בדאיכא גזרה אבל בסדום שלא היה גזרה לא וז"ש חלילה לך להמית צדיק עם רשע רמז אפילו צדיק שאינו גמור כמ"ש ר"ת דהיכא דקאמר עם הוא עיקר וזה רמז צדיק עם רשע דהרשע עיקר והצדיק הוא שאינו גמור מאחר שלא יש גזרה וזהו רמז אבל אינו בכלל חולין הוא לך דהחולין הוא להמית צדיק ורשע ודוק הטב:

משתבח להו ר' אבהו למיני ברב ספרא וכו'. כתבתי על זה המאמר בעניותי בספרי הקטן ראש דוד ריש פרשת תבא בס"ד ע"ש באורך:

היום הבא. השמש הבאה דבכמה דוכתין קרינן לשמשא יומא: ויצאתם ופשתם. סיפא דוזרחה לכם הוא ופשתם לשון שומן וריבוי ועובי כמו (תרגום בראשית א) פושו וסגו וכמו (איוב לה) ולא ידע בפש מאד: לא מצאנוהו שיהא שגיא כח בעת הדין. אם ישגיא כחו יתחייבו כולם כלייה: ר' אחא בר חנינא אמר תרוייהו בישראל. וה''ק אע''פ שבעל חימה אני חימה אין לי כבר נשבעתי מקצוף עליך: מי יתנני. סיפא דהאי קרא הוא: שמיר ושית. לשון ארץ גזירה וחורבן ודוגמתו (איכה ג) השאת והשבר: והיינו דרבי אלכסנדרי. אדלעיל קאי דאין הקב''ה בא בטרוניא עם בריותיו: בניגני שלהן. בספר זכרון מעשיהם: ואם לאו אשמידם. ובדין אפקוד עליהם ולא בחמלה כי אם בדקדוק כדאמרינן לעיל מקדיר עליהם חמה מנרתקה אולי יבעטו: והיינו נמי דאמר רבא. שהקב''ה דן עובדי כוכבים בדקדוק: עוה עוה עוה אשימנה. עיווי עיותה ולעוה אשימנה וכן תרגום יונתן חוביהון חבו בחוביהון אתפרע מינהון: כפיד. ניקור ביקדור''א בלע''ז שמנקרין מעט מעט וכן נפרע מהן מעט מעט בהסתר פנים בוהיה לאכול לפדותם מעונותיהן כדי שיזכו לעוה''ב: להם שוע. אני נותן להם פדיון כמו (שמות יד) ויושע ופרק וכמו (ב''ק דף פ.) ישוע הבן פדיון: והיינו דא''ר אבא. אפדם לישראל בממונם והיינו כפיד של תרנגולין פורעין מעט מעט ונוגשיך בצדקה: ידעתי. אהבתי כמו (תהלים א) יודע ה' דרך צדיקים וכמו (שמות לג) ואדעך בשם: מאן דאית ליה סיסיא. זעם: ברחמיה מסיק ליה. מעלהו על אוהבו והנם זועפים (בראשית מ) מתרגמינן נסיסין לשון אחר סוסיא סוס שעסקו רע את אוהבו מעלין עליו כדי שימות: נפרע ממנו מעט מעט. כן ישראל נפרע מהן הקב''ה את כל עונותיהן בעוה''ז כדי שיזכו ליום הדין ועובדי כוכבים אינו נפרע מהן כלל כדי לטרדן מן העוה''ב ופקידה משמע מעט מעט כאדם שפוקד את חבירו לפרקים: ממקדשי תחלו. גבי (ארבעה) משחיתים שבאו להשחית את ירושלים כתיב ביחזקאל: זועם בכל יום. ואפילו הכי קיימין וכתיב מי יעמוד: ביחיד. מי יעמוד: בצבור. אף על גב דבכל יום זועם מתקיימין:
חימה אין לי שכבר נשבעתי. ואין להקשות מפרק ד' נדרים (נדרים לב.) דמוכח דמשה הרגו לחימה דאיכא לשנויי תרי חימה הוו כדמשני נמי התם: והיינו דר' אלכסנדרי. פ''ה דקאי אההיא דקאמרינן לעיל דאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו ולא נהירא פירושו דהא איפסיק ליה טובא ונראה לר''ת דקאי אהא דסליק כאן בישראל כאן בעובדי כוכבים וקאמרינן דבעל חימה קאי אעובדי כוכבים והיינו דרבי אלכסנדרי דקאמר ביום ההוא אבקש שאם לא ימצא להם זכות ישמידם והיינו נמי דרבא דאמר שיש חילוק בין ישראל לעובדי כוכבים: בניגני שלהם. פירוש במעשה שלהם מה נורא מעשיך (תהלים סו) מתרגמינן מה דחילין אינון מניגניא דילך: שהיה בידם למחות. והא דאמרי' בסוף חזקת הבתים (ב''ב דף ס:) מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין היינו בדבר שידוע שלא יקבלו אם ימחו:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד