עבודה זרה ב ע"א

פרק ראשון - לפני אידיהן

דף ב - א

הקדמה למשנה הראשונה

בפרק ראשון ובתחילת פרק שני, מבואר האיסור להתעסק עם עובדי כוכבים בתקופת חגאותיהם, וכן מבואר מהם הדברים שאסור להתעסק עמהם בכל ימות השנה.

המשנה הראשונה דנה באיסור משא ומתן עם הגוים לפני חגאותיהם.

מתניתין:

בימים אשר לפני אידיהן, חגאותיהם ^[1] של עובדי כוכבים, שהם שלשה ימים הקודמים לחגא שלהם, אסור לשאת ולתת עמהם, למכור להם, או לקנות מהם.

וכן אסור להשאילן בהמה או כלים, ולשאול מהן.

וכן אסור להלוותן מעות, וללוות מהן. וכן אסור לפורען חוב שחייב הישראל להגוי. ולפרוע מהן חוב שחייב הגוי לישראל.

והטעם בכל אלו, משום שהגוי "אזיל ומודה", לפי שמרוב שמחתו בכל הדברים הללו, הוא הולך ביום אידו, ומודה על כך לאלילים. ^[2]

רבי יהודה אומר: נפרעין מהן, מותר לגבות מהם חוב שהם חייבים לנו, מפני שמיצר הוא לו, שפריעת החוב מצערת אותו.

אמרו לו חכמים לרבי יהודה: אף על פי שמיצר הוא לו עכשיו, בשעת הפרעון, בכל זאת, שמח הוא לאחר זמן, למחרתו, על שירד מעליו עול חובו לבעל חובו.

גמרא:

המשנה מכנה את האלילים "אידיהן". והגמרא מבררת את גירסת המשנה, ומבארת אותה.

נחלקו בכך רב ושמואל.

חד, אחד משניהם [לא נתפרש מיהו] תני, שנה בגירסתו, "אידיהן", באל"ף, כמו שיבואר.

וחד, והשני תני, שנה בגירסתו, "עידיהן" בעי"ן, כמו שיבואר.

ואומרת הגמרא: מאן דתני "אידיהן", לא משתבש, אין גירסתו משובשת, כי יש מקום ופירוש לגירסא זו.

ומאן דתני "עידיהן", גם הוא לא משתבש.

מאן דתני "אידיהן" לא משתבש, כי כינוי גנאי כזה נאמר בתורה כלפי אלילים, דכתיב ^[3] בשירת האזינו [דברים לב] "כי קרוב יום אידם". ו"איד" הוא לשון "שבר", וכך מאחל להם הכתוב.

ומאן דתני "עידיהן" לא משתבש, כי לשון זה מיוסד על לשון המקרא, דכתיב [ישעיה מג] "יתנו עידיהם, ויצדקו". וכך נאמר שם "כל הגוים נקבצו יחדיו, ויאספו לאומים. מי בכם מגיד זאת, וראשונות ישמיעונו, יתנו עידיהם, ויצדקו. וישמעו, ויאמרו אמת".

ומה שנאמר "יתנו עידיהם ויצדקו", אמור על אומות העולם עובדי כוכבים, שכאשר ידון אותם הקב"ה ביום הדין הגדול בעתיד, הוא יאמר להם בלשון תמיה ולעג: אתם בטחתם והאמנתם באלילים, ואם כן, יבואו נא האלילים עתה, ויעידו עליכם כדי להצדיק אתכם.

לכן נקט התנא לשון "עידיהם", והוא כינוי לעג לאלילים.

ומאן דתני "אידיהן" - מאי טעמא מה הטעם לא תני אינו שונה "עידיהן"?

אמר לך: לשון "אידיהן", שמשמעותו הוא "תברא", שבר - עדיף.

ומאן דתני "עידיהן" - מאי טעמא לא תני "אידיהן"?

אמר לך: מאן קא גרים להו תברא, מה גורם להם את שברם? - עדות שהעידו האלילים בעצמן ביום הדין, שאכן עבדו להם הגוים. הלכך לשון "עדות" עדיפא, שהיא סיבת ומקור ה"שבר".

ומקשה הגמרא על מאן דאמר "עידיהן":

וכי האי קרא "יתנו עידיהם ויצדקו" - בעובדי כוכבים כתיב, שאומות העולם יביאו אליליהם לעדות?! -

הא, הרי בישראל כתיב! שה"עדות" תהיה לזכות ולטובת בני ישראל! -

דאמר רבי יהושע בן לוי: כל ^[4] מצוות שישראל עושין בעולם הזה - באות ומעידות להם ^[5] לעולם הבא, שנאמר "יתנו עידיהם, ויצדקו" - אלו ישראל. ומסיים הפסוק "ישמעו ויאמר אמת" - אלו עובדי כוכבים. שהגוים ישמעו את העדות, ויאמרו "אמת", דין צדק הוא! כי ראויים הם בני ישראל לקבל שכר עולם הבא.

הרי ש"עידיהם" אין משמעותו אלילים, אלא, אדרבה, מצוות!

ומתרצינן: אכן, "עידיהם" הוא כינוי גנאי לאלילים. אך יש לדרוש זאת ממקרא אחר -

אלא, אמר רב הונא בריה דרב יהושע: מאן דאמר "עידיהן" - דורשו מהכא, מפסוק זה [ישעיה מד] "יוצרי פסל, כולם תוהו. וחמודיהם, בל יועילו. ועידיהם המה". ^[6]

דברי הכתוב "ועידיהם המה", משמעותם היא, שהאלילים יבואו ויעידו על עובדיהם כדי לחייבם. הרי שהפסוק מכנה את האלילים בשם גנאי, "עידיהם" המה.

ועתה הגמרא מביאה מאמר ארוך, המתאר את יום הדין לעתיד לבוא, כשיבוא הקב"ה לתת שכר לבני ישראל, ויבואו אומות העולם לבקש גם הם שכר, ולקטרג על בני ישראל. ^[7]

והמאמר נסוב על המקרא הנזכר, "כל הגוים נקבצו יחדיו ויאספו לאומים, מי בכם מגיד זאת וראשונות ישמיעונו, יתנו עידיהם ויצדקו, וישמעו ויאמרו אמת".

דרש רבי חנינא בר פפא, ואיתימא, או שדרש כן רבי שמלאי:

לעתיד לבוא, מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה, ומניחו בחיקו, ^[8] ואומר "כל מי שעסק בה בתורה, יבוא ויטול שכרו".

מיד מתקבצין ובאין אומות העולם עובדי כוכבים, ^[9] בערבוביא, כשהם מעורבים יחד, ולא כל אומה ואומה בפני עצמה. ^[10]

שנאמר "כל הגוים נקבצו יחדו", בערבוביא.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: אל תכנסו לפני בערבוביא, אלא תכנס כל אומה ואומה בפני עצמה,  וסופריה, חכמיה".

לפני אידיהן של גויים שלשה ימים וכו'. אסיקנא בגמרא (ו, א) דהני שלשה ימים בלא אידיהן. ומיהו בגולה אינו אסור אלא יום האיד בלבד, כדאמר שמואל (ז, ב), בגולה אינו אסור אלא יום האיד בלבד, והלכה כמותו. וכן פסק הרי"ף והרב בעל התרומות ז"ל (ספר התרומה סי' קלד).

אסור לשאת ולתת עמהם. בגמרא (ו, א) איבעיא לן חטעמא דמתניתין, אי משום לפני עור בלחוד הוא, וכי אית ליה בהמה לדידיה שרי, או אפילו משום הרוחה היא, ואפילו אית ליה בהמה לדידיה, משום דאזיל ומודה על הרוחתו, ואיכא משום "לא ישמע על פיך" (שמות כג, יג). ולא איפשיטא בעיין בהדיא. ומיהו סוגיא דשמעתא מוכחא דמשום הרוחה היא, מדאמר בגמרא (ו, ב) בהדיא, בשלמא להשאילן דקא מרווח ליה, ורבא נמי (דקא) [קא] פשט, דבכולי מתניתין משום דמודה הוא. ואפילו אביי דקאמא דלשאול וללוות גזירות נינהו, בלהשאילן (והלואתן) [ולהלוותן] נראה דמודה משום [ד]משום דאזיל ומודה הוא. מדאמרינן אמר אביי גזירה לשאול אטו להשאיל, ולא קאמא אביי מתניתין משום "ולפני עור לא תתן מכשול" הוא, וגזירה הני אטו הני. ועוד, מדקאמר רבא, כלה משום דמודה הוא, ולא קאמא, משום דמודה הוא, שמע מינה דאביי במקצתן מודה דמשום דאזיל ומודה הוא, ובלשאול ולוות הוא דפליג, משום דבההיא פורתא לא אזיל ומודה. [ומיהו] לאו ראיה גמורה היא, דאיפשר לומר דלא [מיבעיא] להו בגמרא אלא בלשאת ולתת עמהם בלחוד, אבל בלהשאילן ולהוותן ולפרען על משום דאזיל ומודה הוא. ורבא דקאמא כלה משום דאזיל ומודה הוא, לאו כלה מתניתין קאמא, אלא כלפי שאמר אביי להשאילן ולהלוותן משום דאזיל ומודה, ולשאול מהם וליפרע מהם גזירה, אמר רבא – כלה, כלומר להשאילן ולשאול מהם לפרען וליפרע מהם, כלהו משום דאזיל ומודה. וזה עקר.

לשאת ולתת. יש מפרשים לקנות ולמכור. וטעמא דמילתא, משום דאזיל ומודה על מה שהוא מרויח ומשתכר במה שלקח או במה שמכר. ורבינו תם ז"ל מפרש: לשא ולתת – למכור לו, דבמכירה לבד איכא משא מעות ומתן המכר, וכתב שלא אסרו למכור להם אלא דברים הראויים לתקרובת, אבל שאר דברים שרי, דלא שייך אזיל ומודה במקח וממכר, כיון דתחת החפץ שקונה נותן מעות, או תחת המעות שלוקח נותן חפץ חליפין, וגם כן אינו בטוח שירויח בסחורה זו שקנה. והביא ראיה מדפריך תלמודא (ה, ב) ומי בעינן שלשה ימים, והתנן המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי וכו', ומשני, הכא דלהקרבה בעינן לה בעי תלתא יומי, אלמא מתניתין גמרי, [ד]במידי דתקרובת דוקא קא מיירי. ומיהו נראה לי שזאת אינה ראיה גמורה, ודילמא הכי קאמא, הכא דלפעמים להקרבה בעי לה, ואז ודאי דין הוא דלבעי תלתא משום בקור, אסרו כל מקח וממכר כל תלתא יומי בדבר המתקיים, כדי שלא תחלוק בין מכר למכר, דאיפשר נמי דליום אידו בעי לה ואז ילך ויודה. ומן הטעם הזה אתה צריך לאסור דבר הראוי לתקרובת אפילו הוא דבר שאינו צריך ביקור, כגון כלי תשמיש, דאי לא, כיון שאינו בר ביקור אמאי בעינן כולי האי, אלא כדי שלא תחלוק בין מכר למכר הראוי להקריבו ביום אידו. ועוד הוא מביא ראיה מדאבעיא לן (ו, א), טעמא דלשאת ולתת משום הרוחה הוא, פירוש, שמשתכר ומרויח בסחורתו ואזיל ומודה, או משום לפני עור לא תתן [מכשול] הוא, דאינו אסור אלא מידי דתקרובת, ונפקא מינה כגון דאית ליה בהמה לדידיה, ואמאי לא קאמא ונפקא מינה למכור להם מידי דאינו ראוי לתקרובת, דאי אמרת משום הרוחה איכא, ואי אמרת משום ולפני עור ליתא, אלא שמע מינה שלא אסרו אלא מידי דתקרובת, ופירש דהרוחה אינו לשון שמרויח ומשתכר, אלא לשון ריוח ובהמות רבות שיכול להקריב אי זו מהן שירצה. והוצרך לפרש כי מה שאמר הגמרא בברייתא דרב זביד (ו, ב), דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל לא לוקחין מהם, לא – לוקחין מהם – במקח קאמא, אלא בדורון, דומיא דההוא דינרא דשדר ההוא מינאה לר' יהודה נשיאה (ו, ב). ונראה דהא נמי אינה ראיה, דהיכי לימא ונפקא מינה למכור להם מידי דאינו ראוי לתקרובת, שזו היתה עיקר שאלתו (או) [אי] איסורא דמתניתין בדברים הראוים לתקרובת דוקא ומשום לפני עור, או דילמא אפילו בדברים שאינם ראויים לתקרובת ומשום דאזיל ומודה על הריוח שהוא מרויח ומשתכר בו. אבל מאי דקאמא ונפקא מינה כגון דאית ליה בהמה לדידיה, היא נפקותא מחודשת וצריכא תלמוד, ולומר דאפילו בדברים הראויים לתקרובת גופייהו נמצא צד היתר, כגון דאית ליה בהמה לדידיה וכו'. ועוד, דמה שפירש לא לוקחין מהם בדורון, קשה, כי בודאי לא לוקחין מהם דומיא להם קאמא, דדבר והפכו הוא, ומה מוכרין במעות או בחליפין, (אבל) [כן] לא לוקחין במקח קאמא. ועוד, דלשון חכמים לעולם בלקיחה [בדרך מקח] אומר לשון לקיחה, לקח ממנו בדינר (בבא מציעא ס, ב), לוקחין מהם עבדים (להלן עבודה זרה יג, א), ובקבלה אחרת שלא בדרך מקח אומר, המקבל ממנו אין רוח חכמים נוחה הימנו (בבא קמא צד, ב), והרבה בדומה לו. ועוד, לדבריו למה אסרו להלוותן ולפורען משום שהוא מרויח וממציא להם מעות, והלא לא אסרו ליקח מהם כל דבר ואע"פ שהמציא להם מעות, אלא שזו אינה קושיא כל כך, דאיכא למימר דבהלואה ופריעה שהוא מרויח עליו במה שלא היה לו כלל לא הוא ולא חליפיו, זה ודאי הרוחה גדולה לו ואזיל ומודה עליה, אבל במקח וממכר, אף על פי שהוא מרויחו במעות מחסרו בחליפיו ולא אזיל ומודה.
ומכל מקום עדיין קשה דאפילו לדבריו שאסר למכור לו מידי דתקרובת [בלבד] מכל מקום היה לו לאסור לקנות מהם כל דבר במעות משום הרוחה, דמידי דתקרובת או נויין הוא, כדתנן (נא, ב) מצא בראשו מעות וכו' הרי אלו מותרין, ואוקימנא לה בגמרא (שם) בכיס תלוי בצוארו, (הוא) [הא] מונחין לפניו אסורין משום נויין. אי נמי שנותן מהם לכומר ביום אידם, וכיון דקימא לן דטעמא דמתניתין משום הרוחה הוא, ואע"ג דאיכא למימר דכולהו אית להו מעות אם מעט ואם הרבה שיספיק להם לאותו תקרובת, שאין נותנין לכומר אלא דבר מועט, מכל מקום הוא אסור, דלטעמא דהרוחה אפילו כי אית ליה נמי לדידיה אסור. ועוד שיש כאן הרוחה גדולה, שאם לא היה לוקח ממנו אותו חפץ לא היה נותן לכומר כלום, לפי שאין דרכם לתת להם חפץ ששוה הרבה, ועכשיו תהיה לו הרוחה לתת לו כמה שירצה בין רב למעט. ויש לומר לדבריו, דלא שייך למימר הרוחה אלא בריבוי דברים שיש שינוי בגופם, כגון בהמות שזו שמנה וזו כחושה, ויש בזה הרוחה לפי חפץ המקריב, שיש רוצה (בהכחשה) [בכחושה] ויש רוצה בשמנה, אבל במעות כל שם מעות אחד הוא, וכיון שיש לומר שיש לו שיספיק למתן הכומר, אם אנו ממציאין לו יותר אין בכך כלום, דלמה ילך ויודה על זה, והוא כבר היה בידו די ספקו.
נמצא עכשיו לפי פסק הלכה, לדברי רבינו תם ז"ל מותר לקנות ממנו כל דבר, ואפילו ביום אידו, דלא אזיל ומודה, ומותר למכור לו כל דבר שאינו ראוי לתקרובת, ואסור ליקח ממנו שום דבר בדורון, ואסור למכור לו כל דבר הראוי לתקרובת ואפילו אית ליה לדידיה, משום הרוחה, ובלבד [שהוא] דבר המתקיים עד יום אידו, ולדברי שאר המפרשים אסור למכור להם כל דבר המתקיים עד יום אידם, אבל דבר שאינו מתקיים עד יום אידם הוא מותר, דודאי לאכילת השתא קא בעי ליה, ולא אזיל ומודה ביום אידו, דלאו מודה אלא בדבר דקאי קמיה ביום אידו, ואסור לקנות מהם דברים שאינם מתקיימים כגון ירק וכיוצא בו, דמתוך שאינו מתקיים מתאוה למוכרו ואזיל ומודה, וכדאמר בגמרא ברייתא דרב זביד (ו, ב), דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל לא לוקחין מהם, אבל לקנות מהם דברים המתקיימים מותר, וכן פירש רש"י ז"ל בשמועה זו, ולקמן גבי מתניתין דחנויות המעוטרות ושאינם מעוטרות (יב, ב, ד"ה שאין), משום דסתם מוכר דבר המתקיים הוא עצב, ולא אזיל ומודה. ומה שאמר בבריתא אחריתי (ו, ב) באסרו לשאת ולתת עמהם, לא אמרו אלא בדבר המקתיים, לא קאי אלא אמכירה לבד, כי מכירה עצמה יש בה משא ומתן, משא המעות ומתן החפץ, אבל הקנייה לא אסרו בו דבר המתקיים, אבל הראב"ד ז"ל (ו, ב) מוסיף בה דברים, דלוקח מהם אסור בכל דבר כי מכל מקום [המעות] מתקיימים הם בידם.

להשאילן ולשאול מהם וכו'. נראה דאפילו לדברי רבינו תם ז"ל אסור להשאילן ולהלוותן אפילו דברים שאינם ראויין לתקרובת כמו שכתבנו למעלה (סוף ד"ה לשאת). דכיון שהוא מרויחו במה שלא היה לו כלל לא הוא ולא חלופו, בהרוחה גדולה כזו ודאי אזיל ומודה. והגע עצמך, דאלו לשאול וללוות שמיעטו מהם אסור משום דמגו דחשיבא ליה מילתא אזיל ומודה, כל שכן ה[מ]שאילן וה[מ]לוה להם שמרויחו שאסור, ואפילו במידי דאינו ראוי לתקרובת.

ולהלוותן וללוות מהם. פירש רבינו תם: דדוקא בחנם, אבל ברבית מותר, דלעולם מיצר הוא ולא אזיל ומודה, וכדאמר בקדושין (כ, א), ליזבון איניש ברתיה ולא לוזיף ברביתא.

לפורען וליפרע מהם. אסיקנא בגמרא (ו, ב) דהלכה כרבי יהושע בן קרחא דאמר מלוה בשטר אין נפרעין ממנו [מלוה על פה נפרעין ממנו], לפי שאינו אלא כמציל מידן. וכתב הרב בעל התרומות זצ"ל (ספר התרומה סי' קלד): דאפילו מלוה בשטר יש להתיר לתבוע וליפרע מן הגוי ביום אידו, מדאמר בירושלמי אפילו מלוה בשטר אובדת היא שלא כל שעה אדם זוכה ליפרע מהם, ונראה לי דהא דירושלמי פליג אדידן, דאם כן איך נמצא לעולם אין נפרעין מהם, ואם תמצא לומר שפסקו (דרבי) [כרבי] יהודה ודלא מטעמא, הא נמי דלא כגמרין, דהא רב הונא פסק כרבי יהושע בן קרחא דאמר דוקא במלוה על פה (כרבי יהושע בן קרחא) ודלא כרבי יהודה.
ויום אידו שאסרו במתניתין אפילו התדיר, ואף על פי שאינובא מזמן רחוק לזמן חרחוק, ולא חכמו שכתבו בשם רש"י ז"ל. והראיה מדאמר בגמרא (ז, ב), אמר רב תחליפא בר אבדימי אמר שמואל, נוצרי לדברי ר' ישמעאל לעולם אסור, פירוש העושה יום ראשון של שבת לשם הנוצרי לעולם אסור לשאת ולתת. ומסתברא שזהו עקר דברי רב תחליפא, דאי לא מאי קמ"ל פשיטא.
כתב בעל התרומות (ספר התרומה סי' קלה) בשם רש"י ז"ל, דעכשיו הוא מותר לשאת ולתת עמהם ואפילו ביום אידם, דקים לן בגוייהו דבזמן הזה לא אדיקי כולי האי ולא אזלי ומודו. ומהאי טעמא נמי שרי תלמודא פרקא בתרא (סד, ב), כדאמר, רב יהודה שדר קורבנא לאבי דורני ביום אידו, אמר קים ליה בגויה דלא פלח לע"ז, וכן (סה, א) רבא שלח קורבנא לבר ששך אפילו ביום אידו, אמר קים לי בגויה דלא פלח לע"ז. וכי תימא הואיל וגזרו אע"פ שבטל דבר לא בטלה גזרה, הא אמר שמואל (יא, ב) בגולה אינו אסור אלא יום האיד בלבד, אלמא לפי המקומות אסרו ולפיהן התירו, הילכך אפילו יום האיד מתירין. ועוד כתב דמותר משום איבה, כדאמרינן בגמרא (ו, ב), ההוא מינאה דשדר דינרא קיסרנאה לר' יהודה נשיאה, יתיב ריש לקיש קמיה, אמר היכי איעביד, אשקליה אזיל ומודה, לא אשקליה הוה להו איבה וכו'. ואף על גב דאמר ליה טול וזורקו לבור לפניו, יש לומר כל היכא דאיכא למיעבד תקנתא דרך חסידות ולהתרחק עבדינן. (והא) [וכן] לקמן פרק אין מעמידין (עבודה זרה כו, א) יהודית מולדת ארמית בשכר, ומפרש רב יוסף משום איבה, אבל לא בחנם. ועוד יש להתיר משום שהוא כמחניף לו, וכדאמרינן בירושלמי (בסוגיין) תאני עבר ונשא ונתן אסור בגוי שאינו מכירו, אבל בגוי דמכירו מותר דאינו אלא כמחניף לו, תאני נכנס לעיר ומצאן שמחים שמח עמהם שאינו אלא כמחניף להם.
עוד יש מתירין לקנות מהם בירוד וביום השוק ואפילו ביום האיד כל דבר שהוא צריך ללוקחו, דדילמא לא משכח ליה אלא בירוד וביום השוק, והוה ליה לגבי דידיה דבר האבד. וגבייהו דידהו ליכא רווחא, דירוד זילי (וגרעי) [תרעי] טפי משאר יומי. והיינו דאמר לקמן (עבודה זרה יג, ב) מיעוטינהו הוא, כל היכא דממעט להו שפיר דמי, דממעט להו רוחא. ומוכחי להאי טעמא מההיא דגרסי עלה במשקין (מועד קטן י, ב), רבינא מסיק זוזי בבני אקרא, אתא לקמיה דרב אשי, א"ל כיון דהאידנא משכחת להו וביומא אחרינא לא משכחת להו, כפרקמטיא האבודה דאמי ושרי, ותנן נמי גבי ע"ז כי האי גוונא (יג, א), הולכין בירוד של גויים ולוקחין מהם עבדים ושפחות וכו' מפני שהוא כמציל מידם, אלמא היינו טעמא לירוד. ושמעינן מיהא שאם היתה לו פרקמטיא האבודה מוכרה בירוד, וכן כתב רבינו האיי זצ"ל.

מתני׳ לפני אידיהן של גוים כו׳. פירשו תלמידי רש״י ז״ל משמו דדוקא אידים רחוקים כדקתני סיפא ואלו הן אידיהן כו׳ והקשו בתוספות ז״ל מדאמרינן בגמ׳ נוצרי לדברי רבי ישמעאל לעולם אסור והיינו משום איד דעבדי בכל שבוע ביום ראשון אלמא מתני׳ אפילו באיד קרוב והא דקתני אלו הן אידיהן דבר התנא במה שהיה נוהג בזמן ההוא.

שלשה ימים מפרש בגמ׳ משום דלתקרבא בעי שלשה ימים לומר דמאז היא מקריב צרכי ע״ז שלו וא״ת הניחא לענין מה שאסור למכור להם מידי דתקרוב׳ משום לפני עור אלא להלוותן ולהשאילן דטעמא משום דאזיל ומודה הני שלשה ימים מאי עבידתיהו ויש לומר דכל הרוחה דאתי ליה משעה שהוא מסתכל בצרכי עבודה זרה שלו תולה בע״ז שלו ואזיל ומודה לה ביום אידו.

אסור לשאת ולתת עמהם. פי׳ רש״י ז״ל משום דאזיל ומודה לע״ז ביום אידו ואיכא למידק דהא בגמרא איבעיא לן האי אסור לשאת ולתת עמהם אי משום הרוחה אי משום ולפני עור ולא אפשיט בעיין וכיון דכן נקטינן לקולא דטעמא משום ולפני עור וכל היכא דאית ליה בהמה לדידיה שרי ואפשר היה לומר דמרן ז״ל סובר דאף על גב דהתם לא אפשיט בתר הכי איפשיטא מדרבא דאמר כלה משום דאזיל ומודה הוא. ומה שמחק רש״י ז״ל מאי דאיכא בנסחי בגמ׳ וצריכא דאי תנא לשאת ולתת עמהם משום דקא מרווח להו וכתב דלא גרסי׳ משום דקא מרווח להו לאו משום דסבירא ליה דטעמא דלשאת ולתת משום לפני עור הוא אלא משום צריכותא דסלקא דעתיה דתלמודא לא עביד צריכותא אלא גבי לשאיל וללוות וליפרע דקאמר רבא דכלה משום דמודה הוא. ומכל מקום נראה מדברי רש״י אלו דלפום מסקנא דגמרא אפי׳ בלמכור איכא טעמא דאזיל ומודה ואסור למכור להם אפי׳ מידי דלא חזי לתקרובת וכן פי׳ לקמן על משנת עיר שיש בה ע״ז והיו שם חנויות מעוטרות ועוד כתב שם שלא אסרו אלא למכור להם שהלוקח שמח ודלמא רוח ואזיל ומודה אבל לקנות מהם מותר שסתם מוכר עצב הוא אלא כשלוקחין ממנו דבר שאינו מתקיים וכדקתני בברייתא דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל לא לוקחין מהם. אבל הראשונים ז״ל פירשו לשאת ולתת לקנות ולמכור ואם תאמר אם כן היכי אמרינן לקמן בגמ׳ אסו׳ לשאת ולתת עמהם משום הרוחה היא או משום ולפני עור דהא גבי לקנות מהם לא שייך טעמא דלפני עור כי היכי דלא שייך גבי להלוותן ולא איתמר בגמ׳ דלפני עור אלא ברישא בלחוד מדאמרינן איבעיא להו אסור לשאת ולתת עמהם אי משום הרוחה אי משום לפני עור דאי לא תימא הכי הל״ל איבעיא להו מתני׳ משום הרוחה הוא או משו׳ ולפני עור וגבי סיפא לא אדכר אלא טעמא דאזיל ומודה וכן בדין דהא סתם הלואה במעות דלא חזו לתקרובת ולא שכיח נמי דליעבדו מנייהו נוי לע״ז ואי משום דיהבי מנייהו לכומרין בשכרן כזו לא נאסרו בני נח ואי משום דזבני מיניהו בהמה לע״ז האי בלפני דלפני היא ולא מפקדינן ואם כן הוא הדין דלקנות מהן דיהבינן להו זוזי דחד טעמא הוא והיכי נקטינן טעמא דאסו׳ לשאת ולתת אי משום הרוחה או משום ולפני עור דהא אמרת שיש איסור קנית מהם בכלל לשאת ולתת עמהם ויש לומר דאע״פ שיש בכלל הלשון איסור קניה אנן לא נקטי׳ בעיין על כולה לשאת ולתת אלא על איסור מכירה בלבד דבדידיה נמי איכא משא ומתן ואי אפשר לנו לחלק הלשון ונקטינן ליה כוליה והיינו נמי דאמרינן לקמן כשאמרו אסו׳ לשאת ולתת לא אמרו אלא בדבר המתקיים וקאי המכיר׳ בלחוד כדמוכחא סיפא דבריתא בהדיא.

מעתה לפי שיטת הראשונים ז״ל אסור לקנות מהן כל דבר ואסור למכור להם כל דבר המתקיים ואף על גב דלא חזי לתקרובת דילמא רוח ואזיל ומודה אבל ר״ת ז״ל פירש דמותר לקנות מהן כל דבר ואינו אסור למכור להם אלא מידי דתקרובת ההא לא אפשיט בעיין ולקולא נקטינן ואסור לשאת ולתת דקתני אין בכלל הלשון הזה אלא לשון מכירה בלחוד ולשאת מהן המעות ולתת להם המקח ולא שייך במכירה ולא בקניה טעמא דאזיל ומודה דכיון שהגוי נותן חליפי מה שהוא לוקח הן במעות הן במטלטלין לא אזיל ומודה בהאי ומאי דקתני בבריתא אבל לא לוקחין מהן לאו בתורת מקח הוא אלא בתורת דורון ודומיא דעובדא דמייתי עלה בסמוך. ואיכא דקשיא ליה דאם כן הוה ליה למיתני אבל אין מקבלין מהן דהאי לישנא מיתמר בכל דוכתא גבי מתנה ונראה לו לתרץ דאיידי דקתני לישנא דמוכרין להם נקט אבל לא לוקחין מהם והביא רבינו תם ראי׳ לדבריו דהא ברישא דשמעתיו בגמ׳ מפרש תלמודא להדיא דטעמא דשלשה ימים היינו משום דלהקרבה בעינן תלתא יומי ואם כן היכי מבעיא לן בתר הכי אי הוי טעמ׳ משום הרוח׳ דאזיל ומודה ועוד מדאמרינן בגמ׳ על ההיא בעיא דנפק׳ מינה להיכא דאית ליה לגוי בהמה אחריתי ולמה לי האי נפקותא דהא נפקא מינה לענין לקנות מהם אי נמי למכור להן מידי דלא חזי לתקרובת אלא ודאי דלכ״ע ליכא דאסור לשאת ולתת טעמא דאזיל ומודה כלל ומאי דאמרי׳ משום הרוחה היא לאו משום דרוח ואזיל ומודה כדפרש״י ז״ל אלא משום הרוחה וריבוי ממון שיהו לו בהמות לרוב להרבות בתקרובת ע״ז שלו דאפילו הא נמי׳ אסור והיינו דאמרינן דנפקא מינה להיכא דאית ליה בהמה לדידיה וכיון דבעיין לא אפשיטא הוי לקולא ואינו אסור אלא למכור מידי דחזי לתקרובת והוא דלית ליה לגוי כיוצא בו כלל.

ומאי דקאמר רבא כולה משום דאזיל ומודה הוא לאו משום כולה מתני׳ ממש אלא משום לשאול וללוות ולהפרע מהן ולאפוקי מדאביי דאמר דהנהו משום גזירה נינהו והלשון הזה נראה יותר נכון בסוגיא הגמ׳ ומכל מקום אין ראיותיו ראיות גמורות לסתור בהן פי׳ הראשונים ז״ל דמאי דקאמר מרן ז״ל דנקט תלמודא טעמא דשלשה ימים משום הקרבה היינו משום דלכולי עלמא יש אסור מכירה משום חשש תקרובת ואנן לא איבעיא לן בתר הכי אלא אי טעמא דמתני משום לפני עור בלחוד או משום הרוחה נמי וכיון דלכ״ע איכא איסור הקרבה ובעי שלשה ימים אסרו אף לקנות ולהלוות ולהשאיל כל שלשה ימים שלא לחלוק ועוד מן הטעם שפירשהו לעיל שהוא תולה שבא לו הריוח ההוא מפני שהם ימי הזמנת ע״ז שלהם ודקאמר מרן ז״ל אמאי נקט דנפקא מינה להיכא דאית ליה בהמה ולא נקט אידך נפקותא י״ל דניחא ליה למנקט האי נפקותא לאשמועינן אגב אורחיה דכל היכא דאית ליה בהמה לדידיה ליכא משום לפני עור ותדע דהא ס״ד דלא הוי הכי דינא וכדפרכינן עלה מההיא מתני׳ דלא יושיט הילכך והא ניחא ליה טפי לאשמועינן דאפילו במידי דחזי להקרבה נפקא לן מיניה.

להלוותן. פי׳ ר״ת ז״ל דדוקא בחינם אבל ברבית מותר דהא ממעט ליה וכדאמרינן בעלמא ליזבן איניש ברתיה ולא לוזיף ברביתא ואינו נכון מדלא מפרש לה בגמ׳ אלא ודאי אפי׳ ברבית אסור דאף ע״ג דמצר הוא ולקמן השתא שמא הוא שנזדמנו מעות הצריכין לו וגם הוא סבור שלא יפרעם לעולם.

שמח הוא לאחר זמן. פי׳ לאחר הפרעון בתוך האיד וכן פר״שי ז״ל שמת הוא למחר דאילו לשמח׳ דלבתר האיד לית לן בה.

הקדמה

אמר מנחם בן שלמה לבית מאיר י"א זאת המסכתא ר"ל מסכת עבודה זרה אמנם היא מסדר נזיקין והורגלנו בלמודה אחר מסכת שבועות לסבה אשר הזכרנו בפתיחת זה החבור והיא כוללת חמשה פרקים וסדרם לפי שטתנו א. לפני אידיהן ב. אין מעמידין ג. כל הצלמים ד. ר' ישמעאל ה. השוכר את הפועל וענין המסכתא כלו אמנם הוא סובב לבאר עניני ע"ז וההתרחק מעובדיה בקצת דברים תחייב הרחקתם אחת משתי סבות הראשונה שלא להתערב בהם ושלא ללכת בדרכיהם עד שנשמר מעשות כמעשיהם כמו שידוע בטעמי מקצת מצות התורה והשנית שלא להיותנו סבה לעבודתם או לקיום מחשבתם באמונת עבודת האלילים כמו שיתבאר בפרטים ועל זה הצד יחלקו עניני המסכתא לארבעה חלקים הראשון באיסור משא ומתן שלנו עמהם בשום מקח וממכר מהם בזמן ידוע ומהם לעולם וקצת דברים שאסור לנו להתעסק בהם עמהם השני בדברים שלהם האסורים לנו הן איסור גמור אף בהנאה הן באכילה לבד ואת שהם אסורים לנו עד שיעשו בהם איזה תקון והתקון הראוי לעשות בהם השישי בענין הצלמים והצורות והפרצופים העשויים לעבודת האלילים וגופי העבודות הזרות על איזה צד נאסרו הרביעי בענין איסור יין נסך בפרט החלק הראשון יתבאר בפרק ראשון ובתחלת פרק שני החלק השני יתבאר בפרק שני החלק השלישי יתבאר בפרק שלישי ובקצת פרק רביעי החלק הרביעי יתבאר בקצת פרק רביעי ובפרק חמישי וקצת חלקים ממנו בפרק שני זהו יסוד המסכתא דרך כלל אלא שבאו בה קצת ענינים על ידי גלגול כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם כמו שיתבאר:

והפרק הראשון ממנה יסוד הכונה לבאר בו ענין איסור משא ומתן שלנו עמהם ורבו יסוב על שלשה ענינים הראשון לבאר במה שמשאו ומתנו אסור בזמן ידוע ומותר בזמן אחר איזהו זמן איסורו והשני לבאר מה שמשאו ומתנו אסור לעולם והשלישי לבאר הודעת ימי חגי האמות הקדומות אשר היו בזמן רבותינו ע"ה לעובדי אלילים ואשר עליהם חברה לה זאת המסכתא זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר ולהודיע זמן האיסור במה שהוא אסור בזמן ידוע לבד ופרטי המשא ומתן ואמר על זה לפני אידיהן של גוים שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהם להשאילן ולשאול מהם להלוותם וללות מהן לפרעם ולהפרע מהם ר' יהודה אומר נפרעין מהם מפני שהוא מיצר אמרו לו אע"פ שמיצר עכשו שמח הוא לאחר זמן ר' ישמעאל אומר שלשה לפניהם ושלשה לאחריהם אסור וחכמים אומרים לפניהם אסור לאחר אידיהן מותר אמר הר"ם אידיהן הבליהם כנוי למועדיהם ואסור לקרותם מועדים לפי שהם הבל על האמת ואלה שלשה ימים מלבד יום האיד עימו ואסרנו שישאל מהם או ילוה מהם לפי שהם משבחים לע"ז שלהם על זה ויהיה הוא סבה לשבח לע"ז ואם הוא מלוה על פה מותר לקבלה מהם לפי שהוא מציל מידם ואין הלכה כר' יהודה ר' ישמעאל אומר פסק הלכה בגולה אין אסור אלא יום אידיהן בלבד וכל מה שלוקחין ומוכרין עמהם ביום אידיהן אסור כלומר שאסור ליהנות ממנו ואין הלכה כר' ישמעאל:

אמר המאירי לפני אידיהן של גוים שלשה ימים אסור שאת ולתת עמהם ופי' בגמ' שלשה ימים חוץ מן האד אסור לשאת ולתת עמהם ר"ל מקח וממכר ואע"פ שלשון משא ומתן הוא שם כללי לכל התעסקות שבין אדם לחברו לא נאמר כאן אלא על מקח וממכר ובגמ' ו' א' שאלו על איסור זה של מקח וממכר איזהו טעם איסורו אי משום רווח אי משום ולפני עור ופירשו רבים אי משום הרוחה כלומר מפני שמרויח במקחו או בממכרו וכל שהוא תוך שלשה ליום אידו זכור היא ואזיל ומודה וכל שאנו גורמים בהודאתו אנו עוברים על לא ישמע על פיך או שמא עקר האיסור משום לפני עור מפני שמוכרין לו דבר הראוי להקרבה או לתקרובת או לתשמיש ע"ז ונמצאנו גורמים לו לעבוד והרי אנו עוברים על ולפני עור אחר שבני נח מוזהרים על ע"ז ונפקא מינה שאם מטעם מכשול הוא כל מי שיש בידו אותו דבר שמוכרין לו אין לו מכשול שהרי יש לו אף בזולתנו ואע"פ שאנו מרבים לו לתוספת לא חיישינן ואי משום רווחא אסור ואע"פ שאף בהרווחה שיך טעמא דמכשול משום דאזיל ומודה אין זה מכשול בעקר האיסור ר"ל בעבודתה ועוד שעקר האיסור אינו אלא לנו מצד שנשמע על פינו ולא הובררה השאלה ומתוך כך פסקו בה רבים דמשום רווחא הוא ולא משום מכשול כלל ומצד שבשאר הנזכרים במשנתנו ר"ל להשאילן וכו' אמרו בגמ' שם בשלמא להשאילן ולהלוותן ולפרען דקא מרווח להו כלומר שהוא מרויח באותו הכלי או באותן המעות ואזיל ומודה אבל לשאול מהן וללוות מהן וליפרע מהם אמאי ותירץ אביי גזרה הני אטו הני ומשמע דטעמא דהני משום הרווחה ועוד דרבא תריץ בה כולה משום דמודה הוא והם מפרשים כולה מתניתין בין להשאילן בין לשאול מהן דלשאול נמי מודה הוא כשיש לו בכדי לשאול וללוות ממנו וכולה דקאמר אכולהו קאי אף על לשאת ולתת ואף על להשאיל ואלמלא טעם כולם משום דמודה וא"כ בין דאית ליה לדידיה בין דלית ליה אסור משום ריוחא וכי לית ליה נמי לאו משום נתינת מכשול הוא כלל והילכך כל למכור להם בדבר המתקיים אסור מחשש הודאה ביום אידו בשאין מתקיים מותר שמקח שאינו בעין ביום אידו אין בו חשש הודאה ולוקח מהם כשאין מתקיים אסור שמתוך שאדם קופץ למכור דבר שאין מתקיים אזיל ומודה ביום אידו במתקיים מותר אא"כ הוא דבר הנמכר בסחורה דרך ריוח מחשש הודאה על הריוח ומ"מ קשה לפרש היאך אפשר שכשאין לו מיהא לא יהא עובר משום ולפני עור אחר שאפשר לו להשתמש בו לע"ז אם להקרבה אם לתקרובת אם לתשמיש שהרי ודאי אסור לפני עור אסור ברור הוא בכל מקום וכן שהסוגיא מוכחת שמשנתנו מחשש הקרבה שהרי תלו בגמ' זמן שלשה מפני שלהקרבה הוא רוצה את הבהמה וכמו שאמר הכא דלהקרבה בעינן תלתא יומא ונתנו אותו שיעור לכל הדברים שלא תחלוק בין מכר למכר ומתוך כך עיקר הפירוש לדעתנו שסתם משנתנו מחשש מכשול הוא שמא ישתמש באותו דבר או יקנה דבר לעבודת הע"ז ומה ששאלו בגמ' אי משום רווחא אי משום לפני עור פירושו שנחוש אף לרווחא עד שאם יפקע משום דין לפני עור כגון שיש לו אותו דבר על הדרך שביארנו יהא נשאר שם אסור הודאה ואם אין לו שיעבור על שתיהן ולא הובררה ומחמירין בה ומה שאמרו דלהשאילן משום דמרווח לא ממין רווחא האמור כאן הוא דלא שביק איסור מכשול ונקיט איסור הודאה אלא מלשון רווח ביתא כלומר שמרחיב לו את הדרך ונותן לו מקום לעבוד ליראתו או שמא לרווחא דמילתא קאמר הכי לאסור אף במקום שאין בו דין לפני עור לא תתן מכשול ומה שתירץ רבא כולה משום דמודה לאו כולה מתניתין קאמר אלא על הצדדין השניים שבה ר"ל לשאול מהם וללוות מהם וליפרע מהם שהרי על אלו באה הקושיא וא"כ כל שיש בו חשש מכשול הוא הוא עקר האיסור ואסור הודאה נטפל עמו וכל שנפקע דין מכשול נאסר משום הודאה ולדעת זה כל שאין מעות לגוי אסור ליקח ממנו אף דבר המתקיים וכל שיש לו מותר ליקח ממנו דבר המתקיים ושאין מתקיים אסור משום הודאה ולמכור להם דבר המתקיים אסור שאין מתקיים מותר שאין כאן לא ריוח ולא הודאה אחר שאינו מתקיים ליום האיד שאינו מודה במה שכבר עבר יומו ושאר הנזכרים להשאילן ולהלוותן ולפרען אסור מטעם מכשול ומצרוף הודאה ולשאול מהם וללוות מהם ולהפרע מהם אסור מחשש הודאה לבד וענין שאלה הוא נאמר בדבר החוזר בעין והלואה במעות שאין חוזרין בעין וכן כל כיוצא בהן:

יש בדברים אלו דעה אחרת לאחרוני הרבנים והוא שהם פי' לשאת ולתת דוקא במכירה ודעתם שיקח מהם לא נאסר לעולם שאין כאן הודאה אחר שהוא מחליף לו חפצו בדמים ואף במכירה להם דווקא בדבר הראוי לתקרובת ומה שאמרו בגמ' דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל לא לוקחים הם מפרשים אותה במקח שבדרך דורון ואין נראה כן שזה לשון קבלה הוא ולא לשון מקח שלא נאמר לשון מקח אלא בקנין וכל שכן במקום שהוזכר עם לשון מכר ומ"מ בהשאלה והלואה אף הם מודים באיסור אחר שהנאתם באה להם בחנם והדברים זרים ואע"פ שהם מביאים ראיה לדבריהם אינם כלום ואף לקצת רבנים דעות אחרות בענינים אלו הן לענין פירוש הן לענין פסק ועיקר הדברים כמו שכתבנו אלא שבזמנים אלו אין שום אדם נזהר בדברים אלו כלל אף ביום אידם לא גאון ולא רב ולא חכם ולא תלמיד ולא חסיד ולא מתחסד וקצת מפרשים כתבו בה הטעם מפני שעכשו אין מקריבים לפני ע"ז ואין כאן מכשול ואף המכירות והקנינים מצויים בכל שעה ואין בהם חשש הודאה ויש באים בהתרה משום איבה וכדאמרינן בגמ' לא אשקליה הויא ליה איבה וכן בפרק שני כ"ו א' דרב יוסף שרא לאולודי בשכר משום איבה ואף בתלמוד המערב אמרו הנכנס למדינה ומצאם שמחים שמח עמהם שאינו אלא כמחניף וכן במה שאמרו כ' א' לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם אמרו בתוספתא במה דברים אמורים בגוי שאין מכירו או שהוא עובר ממקום למקום אבל היה אוהבו או שכנו מותר שאינו אלא כמוכרו לו ולטעם ראשון מיהא שמתירין מפני שעכשו אין להם הקרבה ואף הודאה בדברים אלו אין להם על הדרך שכתבנו:

יש מקשים בה מצד דבר שבמנין שאע"פ שבטל דבר לא בטלה גזרה ומתרצים שאף הם לא גזרו אלא לפי מה שראו במקומות שהרי שמואל אמר ז' ב' בגולה אינו אסור אלא יום אחד והלכה כמותו והילכך כל שנראה לפי המקום להתיר אף ביום האיד מתירין והראיה שהרי בפרק אחרון ס"ה ב' אמרו רבא שדר תקרובתא לבר שישך ביום אידו אמר קים לי בגוואי דלא פלח לע"ז וכל שכן בדבר שאין הצבור יכול לעמוד בו ושיש פסידא לישראל במניעתו כגון שהוא ירוד ויום השוק ואם לא עכשו אימתי והרי זה כדבר האבד ומשום רוחא דידהו ליכא דבירוד זילי זביני ואי נמי כל שיש במניעתו פסידא אצלנו אין לנו ולהודאתם כלום וכדאמרינן בראשון של מועד קטן י' ב' רבינא אסיק זוזי בבני אקרא אתי לקמיה דרב אסי אמר ליה כיון דהאידנא משכחת להו וביומא אחרינא לא משכחת להו כפרקמטיא אבודה דמי ותנן נמי גבי ע"ז כי האי גוונא הולכין ליארוד של גוים ולוקחין מהם עבדים ושפחות וכו' מפני שהוא כמציל מידם ולא עוד אלא שעכשו כל הימים כיארוד שהסוחרים מצויים לקנות ביחד ואינו מוצא כשירצה אלא ביוקר ומ"מ לפי הסוגיא יש לי לדון שאיני מוצא שיהא ניתר משום איבה אלא מה שאין בו אלא חשש הודאה אבל מה שיש לחוש בו למכשול שבגוף העבודה לא וכן מצד גוים שבחוצה לארץ לא הותר אלא לפני האיד אבל יום האיד עצמו אסור והרי מנהג ההיתר אף ביום האיד הוא ומתוך כך עקר הדברים נראה לי שדברים אלו כלם לא נאמרו אלא על עובדי האלילים וצורותיהם וצלמיהם אבל בזמנים הללו מותר לגמרי ומה שאמרו בגמ' נצרי לעולם אסור אני מפרשו מלשון נוצרים באים מארץ מרחק האמור בירמיה שקרא אותם העם נוצרים על שם נבוכד נצר וידוע שצלם השמש היה בבבל ושכל עם נבוכדנצר היו עובדים לו וכבר ידעת שהחמה משמשת ביום ראשון כענין ראשי ימים ומתוך כך היו קורין לאותו יום נצרי על שם שהיה קבוע לנבוכד נצר על צד ממשלת חמה שבו והדברים נראין וברורים:

ומעתה נשוב לפירוש משנתנו והוא שבענין אסור הלואה כתבו אחרוני הרבנים לפי שטתם דדוקא הלואת חנם אבל ברבית מותר דאדרבה צער הוא להם ואין בזה הודאה וכל זה לפי שטתם שלא חששו למכשול אבל לשטתנו אף ברבית אסור אבל להפרע מהם שאמרו על זה ר' יהודה אומר נפרעין מהם מפני שמצר הוא בכך ואינו מודה וחכמים אסרו מפני שמ"מ שמח הוא לאחר זמן ביום האיד ואזיל ומודה והלכה כחכמים פי' בגמ' דוקא מלוה בשטר אבל מלוה על פה נפרעין מפני שהוא כמציל מידם וכל שבמקום הצלה אין חוששין להודאתו במקום שאין שם מכשול בגוף ע"ז וכן הלכה ובתלמוד המערב אמרו אף מלוה בשטר אובדת היא שלא כל שעה אדם זוכה ליפרע ואף הרבה גאונים פוסקים כן ואע"פ שחלקו עם תלמוד שלנו מ"מ טעמא דמסתבר הוא הא מלוה על המשכון לא אא"כ בזמן... ביניהם שאין להם בעבודת האלילים דין ודברים כמו שהזכרנו ר' ישמעאל אומר שלשה לפניהם ושלשה לאחריהם אסור אם מגזרת לפניהם אטו לאחריהם אם שמא עדיין אדיקותם עליהם ומודים וחכמים אומרים שלאחר אידיהם מותר מכיון שעבר יומו אינו חוזר אצלה להודות על ריוח הבא לידו ואם מטעם גזרה אין גזרה מאחר האיד ללפני האיד וכן הלכה ומ"מ שאלו בגמ' חכמים היינו תנא קמא ותירץ נשא ונתן איכא ביניהו דלתנא קמא מותר דאסור לשאת ולתת קאמר לכתחלה הא דיעבד מותר ולתנא בתרא אף דיעבד אסור דהא אסור סתמא קאמר אלמא אף דיעבד והלכה כתנא קמא:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא להשלמת ביאור ענין זה עם שאר דברים שבאו בה אלו הם:

לעולם אל יקל אדם בעשיית המצות הן קלות הן חמורות שהקלות הם מבא לדבר נכבד ונצחי יותר מאותן שאדם חושב עליהם שהן חמורות יותר מהן לפעמים והוא שאמרו במקום אחר הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות וכמו שביארנו בחבור התשובה וכלל ידוע בכל המקיים את המצות כראוי שהוא זוכה בקיומן לחיים הנצחיים ותכלית שלו הוא עדות לו אם קיימן כראוי והוא שאמרו כל מצות שישראל עושין בעולם הזה באות ומעידות להם לעולם הבא:

לפני אידיהן כו' ומנן דחשיבא בתרא דכתיב וארי חיוא אחרי תנינה תני רב יוסף אלו הפרסיים שאוכלין ושותין כדוב ומסורבלין בשר כדוב פי' האי ראי' וארו חיוא תניי' לאו למשמע מינה דמשום דהוא תניני' חשיבא דא"כ יותר היא חשיב' מלכות בכל שהיא ראשונה אאלא עיקר חשיבותיה של פרס יותר משאר אומות אינואלא משום דמשכא מלכותא עד דאתי משיחא כדאמרי' לקמן ומ"ש הני דקא חשיבי ומ"ש הנך דלא חשיבי משום דהנך משכא מלכותייהו עד דאתי משיחא והאי דקא מייתי להאי קרא לומר לך דמלכות חשיב' שהוזכרה בארבע מלכיות כדתני רב יוסף דהאי דוב הוא מלכות פרס ואע"ג דבבל היתה ראשונה כבר באה פרס והשפילה ולקחה מלכותה ואע"פ שמלכות יון השפילה מלכות פרס הנ"מ שלא תמלוך על ישראל שהיו בא"י בבית שני אבל היא מולכת במלכותא וכל גליות של בבל משועבדים תחתי' עד ביאת המשיח וזהו מה שאומר לפנינו סברי אינהו מישתעבדי בישראל אכן לא משתעבדינן בהו דאע"ג דכמה אומות שיעבדו ישראל כגון מצרים ובבל ויון מ"מ אלו שיעבדו לפי שעה וכלה שיעבודם אבל רומי ופרס משעבדים בישראל עד ביאת המשיח שהרי עד אז מושלת מלכותם ורומי היא משעבדת בגליות מלכות רומי ופרס היא משעבדת בגליות בבל ויא מלכות ישמעאל המולכת עכשיו ומסורבלין בשר פי' בערוך גדלי בשר תרגומינ' מסרבלא בישרא:

הרי הוא ככהן גדול לאו דוקא שהרי אין להן שכר כמצוה ועושה וכ"ג הוא מצוה אלא גוזמא היא ולחשיבותא בעלמא נקטי' כדתנן בפ"ק דכתובות היתה מעוברת מה טיבו של עובר זה מאיש פלוני וכהן היא דלאו דוקא כהן שהרי אינה נאמנת בזה להחזיקו כהן אלא גוזמא בעלמא קאמרה שהוא כשר כאלו היה כהן ובפ' ארבע מיתות מוקים לה בשבע מצוות דידהו אבל בשאר תורה חייב מיתה:

תוס' בד"ה אסור לשאת כו' פ"ה משום דאזל כו' ומתוך לשונו משמע שר"ל אף ממקח כו' עכ"ל. האי לישנא גופיה איתא בגמרא דקאמר וצריכי דאי תנא לשאת ולתת עמהן משום דקא חשיבא להו מילתא ואזיל ומודה כו' וע"כ ר"ת לשטתו מפרש ליה במידי דתקרובת דוקא ומשום דאית ליה בהמות רבות בהרווחה אזיל ומודה לעבודת כוכבים אבל ברא"ש מפורש דמתוך רש"י בגמרא משמע כן שר"ל אף מקח וממכר שהוא פי' משום הרווחה דרווח ואזיל ומודה לעבודת כוכבים ועבר ישראל משום ולא ישמע על פיך עכ"ל (א) דהאי טעמא משום ולא ישמע על פיך שייך בכל מקח וממכר ודו"ק:

בא"ד למכור ולקנות וכן לשאול ללוות ולפרוע כו' כצ"ל:

בא"ד ולפי פי' ר"ת אין לתמוה על מנהגנו כו' עכ"ל היינו מה שהקשו על מה סמכו לשאת ולתת עמהם כו' אבל מה שנהגו גם העולם עכשיו להשאילן ולשאול מהן ולהלוותן כו' דשייך בהו אזיל ומודה לעבודת כוכבים אף במידי דלאו תקרובת עבודת כוכבים ע"כ גם לפירוש ר"ת אין לנו אלא כמו שכתבו התוס' לעיל דקים לן בגוייהו דלא פלחו לעבודת כוכבים וק"ל:

בד"ה מ"ט לא תני כו' ומשני תברא עדיף פי' לשון שבר כו' עכ"ל היינו לפי' זה אפשר דלא ידע כלל דאידיהן לשון שבר אבל לפירוש ראשון דהוה מסתבר למקשה לשון עדות לשברם ע"כ דהוה ידע דאידיהן לשון שבר וק"ל:

דכתיב כי קרוב יום אידם וכו'. פרש"י היינו עבודת כוכבים דכתיב בההיא פרשה יקומו ויעזרכם עכ"ל וה"מ לאתויי טפי לעיל מניה בההיא ואמר אי אלהימו וגו' והיינו למ"ד דאי אלהימו קאי אעבודת כוכבים אבל למ"ד דאי אלהימו קאי אהקב"ה לא מצי לאתויי מיניה כפי' רש"י בחומש דאיכא פלוגתא בהכי בספרי ע"ש:

יתנו עדיהן וגו' פרש"י ס"ד השתא דאתמוהי מתמה וכו' עכ"ל ואין צורך אלא דכולה מלתא הקב"ה א"ל לעובדי כוכבים מי בכם יגיד זאת התורה והראשונות ישמיעונו שהן שבע מצות כדלקמן ואמר להם ג"כ שיתנו על כל זה עדיהן ויצדקו בדין ולמאי דמסיק דיתנו עדיהן בישראל כתיב היינו שישראל יתנו את נביאי עובדי כוכבים שיהיו עדיהן ויצדקו וישמעו אותן נביאי עובדי כוכבים ויאמרו אמת הוא ולפי דרשא דריב"ל בסמוך הא דאמר בישראל כתיב היינו נמי שהמצות מעידות עליהן קאמר וישמעו נביאי עובדי כוכבים עדותן ויאמרו אמת וכדלקמן בסוף שמעתין ודו"ק:

באות ומעידות וכו'. הענין כמ"ש המקובלים כי בכל מעשה ידי אדם נברא דבר רוחני לפי המעשה כמ"ש שעושה המצוה נותן כח בפמליא של מעלה וכן בהפך עושה העבירה מתיש כח פמליא של מעלה ונותן כח לצד הטומאה והם עדים המעידים עליו כמ"ש יוצרי פסל וגו' ועדיהן וגו' והוא העד המעיד שאמרו בפרקי אבות הקב"ה הוא העד הוא הדיין היינו הוא העד הרואה שהוא נעשה דיין וק"ל:

עדיהן מהכא יוצרי פסל כולם. פרש"י בספר ישעיה סיפא דקרא בל יראו כו'. פסילי עבודת כוכבים יהו עדים על בושתם של עובדיהם שהרי אנו רואין שאינם לא רואים ולא יודעים והם עובדים להם עכ"ל. וק"ק דזה העדות אנו רואים גם בעוה"ז ומפרש"י הכא משמע דממש יעידו הפסילים בהם דה"ק קרא דבל יראו ובל ידעו וגו' דגם שעד שלהם אין רואים ולא יודעים בעוה"ז שם ביום הדין קאמר דבנס יהיו יודעים להגיד עדות על עובדיהם למען יבושו וק"ל:

מביא הקב"ה ספר תורה בחיקו וכו'. שבתחלה לא ידעו כי ספר תורת משה הוא בחיקו אבל כל אומה סבורה כי דתה הוא ולכך מתקבצים כולם כי לפי דעת כל אומה דתה הוא אמת עד אשר יפרש להם הקב"ה יש בכם מגיד זאת תורת משה שנא' וזאת התורה אשר שם משה וגו':

בערבוביא וכו'. מדכתיב ברישא נקבצו יחדו ובסיפיה יאספו לאומים ולא כתיב יחדו דרשו כן וק"ל:

רש"י ד"ה לפני חגיהם של עובדי עבודת כוכבים. ונראה שכ' רש"י כן כדי לתרץ קושית התוס' שנוהגים העולם עכשיו לשאת ולתת עמהם ביום חגם לכך כתב עובדי עבודת כוכבים לאפוקי נכרים שבזמן הזה דידעינן בהו דלא פלחי לעבודת כוכבים בשביל זה ביום חגם ואפשר נמי שהוצרך רש"י לכתוב כן משום דשם נכרים כולל כל האומות אפי' אינם עובדים עבודת כוכבים לכן כ' דוקא עובדי כוכבים העובדים עבודת כוכבים:

ד"ה שמח לאחר זמן למחר. נראה דלאו דוקא למחר קאמר אלא כלומר לאחר שעת הפרעון מיד הוא שמח אפילו בו ביום דאל"כ ביום החג בעצמו יהא מותר ולא כתכ רש"י כן אלא כדי שלא תאמר לאחר זמן מרובה דהיינו לאחר שעובר יום החג וק"ל אבל התוס' אין מפרשין כן ועיין לקמן (עבודה זרה דף ו' ע"ב) בתוס' ד"ה אמר אביי:

תוס' ד"ה לפני חגיהן ומיהו מכות ושבועות דשייכי בסנהדרין וכו'. ר"ל מכות ושבועות שייכי טפי בסנהדרין מע"ז משום דמכות ושבועות שייכי בדיני דסנהדרין גופייהו אבל ע"ז לא תני להו בסדר נזיקין אלא איידי דתני בסנהדרין בעבודת כוכבים לכן הקדים מכות ושבועות לע"ז:

ד"ה אסור לשאת ולתת עמהן וכו' משמע שר"ל אף ממקח וממכר. ר"ל כל מקח וממכר בעולם אפי' אינו תקרובת עבודת כוכבים ולפי ריהטא נראה דהתוס' דייקי הכי מדפרש"י בכולהו משום דאזיל ומודה ואי סבירא ליה דדוקא בתקרובת עבודת כוכבים איירי הוי טעמא משום לפני עור לא תתן מכשול אבל הרא"ש כתכ כך ומוכיח מתוך פירושו שפירש לקמן בפרקין משום דאזיל ומודה לעבודת כוכבים ואסור משום לא ישמע על פיך וכו' כן פרש"י לקמן (עבודה זרה דף ו') משמע דהרא"ש ס"ל דממאי דפרש"י וכולהו משום דאזיל ומודה לעבודת כוכבים ליכא להוכיח דדלמא ר"ל שיקריב לעבודת כוכבים אבל ממה שפירש לקמן ואסור משום לא ישמע על פיך מוכח שפיר דר"ל דאיירי בכל מיני מקח וממכר ולא בתקרובת עבודת כוכבים דוקא דהא בתקרובת אסור נמי משום דגורם להקריב לעבודת כוכבים ולא משום לא ישמע על פיך לבד:

בא"ד מ"מ בכל שבוע יום אחד יש להם דלר' ישמעאל לעולם אסור וכו'. נראה הא דהוצרך להביא זה דר"י משום דלא תימא יום חגם שיש להם בכל שבוע לא נקרא יום חגם כי אם אותן המפורשים לקמן במתני' קלנדא וקסטרוני' לכך מביא דקאמר בגמ' דלר"י דס"ל דג' ימים לפני חגיהן וג' ימים לאחריהן אסור יום חגם לעולם אסור א"כ ש"מ דהוה יום חגם ועיין בהר"ן ובאשר"י ותמצא דעות שונות בסברת רש"י:

בא"ד לכך נראה דטעם ההיתר משום דעכו"ם שבינינו קים לן בגוייהו דלא פלחי לעבודת כוכבים וכו'. פי' דאין דרכן דאזיל ומודה לעבודת כוכבים בשביל איזה הנאת משא ומתן וכיוצא:

בא"ד מפני שהוא כמחניף וכו'. פי' דאפי' יקבל איזה הנאה מהיהודי ע"י אותו משא ומתן יודע הוא שהיהודי עשה זה מדעתו ורצונו הטוב מפני שמחניף לו ולא שייך ליזיל לאודי לעבודת כוכבים בשביל כך:

בא"ד ור"ת היה מפרש וכו' דוקא במידי דתקרובת. פי' שאסור למכור בהמה לתקרובת וכיוצא כל מידי דדרך להקריב:

בא"ד אבל לקנות מהם ודאי שרי בין ללישנא דאזיל ומודה וכו'. ר"ל דלקמן בגמ' בעי טעמא דמתני' משום הרוחה או משום לפני עור לא תתן מכשול ופרש"י הרוחה דרווח ואזיל ומודה אבל ר"ת מפרש בענין אחר כדבסמוך לפנינו לכך נראה לי לגרוס בין ללישנא דהרוחה בין ללישנא דלפני עור לא תתן וכו' וק"ל וכן מה שכתבו התוס' אח"כ ומביא ראיה מדבעיא בגמרא וכו' פי' משום שמרויח ומשתכר זהו פרש"י אבל לפי האמת מפרש ר"ת בענין אחר כמו שמבאר והולך ולפי פי' ר"ת טעם דאזיל ומודה לא אתמר על איסור דמו"מ אלא על איסור להלוותן ולהשאילן כדאיתא בגמ' דף ו':

בא"ד ולפי פירוש ר"ת אין לתמוה על מנהגנו וכו'. יש לדקדק הא אף לפירוש ר"ת מ"מ טעמא דלהשאילן וכו' ולהלוותן וכו' הוא מטעם דאזיל ומודה א"כ אף לפי' ר"ת יש לתמוה על מנהגנו שאנו מלוים להם ואפילו אינו אומר הלויני מעות לשקרי וכו' יאסר משום דאזיל ומודה וא"כ לר"ת נמי נצטרך לומר דטעם ההיתר הוא משום דעכו"ם שבינינו קים לן בגווייהו דלא פלחי לעבודת כוכבים כמו לרש"י כדלעיל ושמא דלר"ת אין תמיה כ"כ משום דאינו רגיל הוא להלוותן בחנם אלא בריוח ובריוח הוא שרי כמו שכתבו התוס' בשם ר"ת בדיבור שאח"ז:

תד"ה לפני אידיהן ג"י. מנינא בסוף כי הכא כו'. אין זה ממש בסוף כי לפני אידיהן הוא הגבלת זמן המנין והוא חלק ממנו ושוה להא דבז"ד בודקין אה"ז ולבג"ד שוו גיטי נשים דהמנין קודם להענין רק הוא נגד להא דז"י קודם יוה"כ. ועי' לשונם בריש קדושין:

גמרא הא בישראל כתיב דאריב"ל כו'. כצ"ל:

שם ואומר למי שעסק בה. בע"י הגי' כל מי שעסק כו':

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל מִצְו‍ֹת שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בָּעוֹלָם הַזֶּה, בָּאוֹת וּמְעִידוֹת לָהֶם לָעוֹלָם הַבָּא. נראה לי בס"ד נקיט תיבת 'כָּל' לומר בין מצות דאורייתא בין מצות דרבנן בין הידור מצוה, מכולם נבראים מלאכים כפי המדרגה של אותה מצוה ואותם המלאכים באים ומעידים עליהם שנאמר יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ (ישעיה מג, ט) עדיהם לשון עדי וקשוט כמו אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב (שמות לג, ו) דכחות הקדושים הנבראים מן המצות הם עדי וקשוט לבעליהם.
גם אמר 'הֵן בָּאוֹת וּמְעִידוֹת' רמז בתיבת 'הֵן' לומר דאין הדבר כמו בית דין של מטה שהבעל דין הוא מביא את עדיו לזכות את עצמו אלא כאן הן באות מאליהן על דרך שאמר הכתוב וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ (ישעיה נח, ח). גם פירש ואמר 'שֶׁעוֹשִׂין יִשְׂרָאֵל' לשלול בני נח דאין נברא כח קדוש ממצותם.

לֶעָתִיד לָבֹא מֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְסֵפֶר תּוֹרָה וּמַנִּיחוֹ בְּחֵיקוֹ. נראה ענין זה הוא על דרך שאמר הכתוב וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה (הושע יב, יא) והכונה כאן שיהיה נדמה לעיני נשמות הצדיקים והמלאכים כך כדי להורות ולהודיע בזה שכל מצוה ומצוה שעשו ישראל אפילו גדר וסייג לכולם יש רמז ושורש בספר תורה.
מיהו נראה דחכמינו ז"ל אמרו כן בלשון מליצה לרמוז בזה על כמה דברים יקרים כי רוּחַ הֳ' דִּבֶּר בָּם וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנָם (שמואל ב' כג, ב) והוא דידוע דחלק המעשה הוא בעשיה וחלק התלמוד ביצירה ששם שורשו ומקומו 'וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לוֹקֵחַ לְסֵפֶר תּוֹרָה' הוא התלמוד שלמדו ישראל שהתלמוד נקרא 'ספר התורה' אשר מקומו ביצירה 'וּמַנִּיחוֹ בְּחֵיקוֹ' הוא עולם הבריאה שנקרא בשם חיק כנודע שהוא עמוד אמצעי בין היצירה לבין האצילות שמעלה התלמוד שלמדו ישראל מן היצירה לבריאה דמעלה עליהם כאלו עשו פועל בתלמוד בעולם הבריאה שהיא חיק, ואומר 'כָּל מִי שֶׁעָסַק בָּזֶה יָבֹא וְיִטֹּל שְׂכָרוֹ' כפי ערך הבריאה ששם ערך שכר התיקון עשר ידות על ערך שכר התיקון הנעשה ביצירה יען כי היצירה בחינת עשרות והבריאה בחינת מאות הרי כאן עשר ידות בערך וכן היצירה היא עשר ידות על העשיה כי בעשיה אחדים וביצירה עשרות כמו שאמרו בכתבי רבינו האר"י ז"ל.
ועוד נראה לי בס"ד 'סֵפֶר תּוֹרָה' הוא לימוד תורה שבכתב שהיא בחינת תפארת 'וּמַנִּיחוֹ בְּחֵיקוֹ' הוא לימוד תורה שבעל פה שהיא בחינת המלכות הנקראת חיק שכולל שני הלימודים של תורה שבכתב ותורה שבעל פה ביחד ונותן שכרם כי שכר התורה דומה לערך אבנים טובות ומרגליות דאם ירבה משקל האבן דהיינו שמשקלה עשרה קיראט יגדל הערך שלה שתהיה שוה אלף זהובים שכל קיראט שבה יהיה ערכו מאה זהובים אף על פי שאם היתה האבן משקל קיראט אחד לא היתה שוה האבן אלא רק עשרה זהובים ולכן כולל שני לימודים אלו ביחד שירבה משקלם ואז ירבה השכר של כל פרט ופרט עשר ידות.
או יובן קרוב לזה מביא 'לְסֵפֶר תּוֹרָה' הוא חלק הפשט 'וּמַנִּיחוֹ בְּחֵיקוֹ' זה לימוד חלק הסוד שהיא פנימי וכוללם יחד ונותן שכר וגם כן הוא על דרך האמור כדי להרבות השכר כפי חשבון ערך אבנים טובות.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד הסוד הכמוס בלשון הקדוש הזה דידוע סוד ספר תורה הוא בחינת יסוד דאבא המתלבש תוך קו האמצעי דז"א [זעיר אנפין] וכנזכר בשער הכונות בדרוש ספר תורה עיין שם. גם ידוע כי אורות דיסוד דאבא אינם מתגלים תמיד כי אם על ידי ההכנות שעושים ישראל בתפלה אז נבקע יסוד אבא להוציא אורות שלו מתוך להאיר במקום הצריך לזה וגם זה יהיה לפי שעה ואחר כך חוזר הדבר כמו שהיה וכאשר ביאר הענין הזה בפרטות בשער הכונות שם. וידוע כי המעלה של הזמן העתיד לבוא הוא כך דהיינו מה שיהיה עתה הארה לפרקים תהיה לעתיד לבוא בקבע ובתמידות.
והשתא בִּין תָּבִין דברי רבותינו ז"ל כמין חומר באומרם 'מֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְסֵפֶר תּוֹרָה וּמַנִּיחוֹ בְּחֵיקוֹ' אומרם 'ספר התורה' דייקא ואומרם 'בְּחֵיקוֹ' דייקא כי יסוד דאבא מתלבש תוך קו האמצעי דז"א [זעיר אנפין] וזהו בְּחֵיקוֹ' והכונה שלעתיד תתגלה הארה זו ותאיר בקבע ובתמידות ולא תחזור להתעלם כאשר הוא עתה. ואחר גילוי הארה זו הוא אומר 'כָּל מִי שֶׁעָסַק בַּתּוֹרָה יָבוֹא וְיִטֹּל שְׂכָרוֹ' והבן בדברים.
ועיין לרבינו הרש"ש ז"ל שכתב מצות עסק התורה שהוא שורש התרי"ג מצות הוא באבי"ע [באצילות, בריאה, יצירה, עשיה] הפנימי דכולל נרנח"י דנרנח"י [נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה] דחיה מוחין דאבא הכולל עיין בדברי קדשו ז"ל והשתא לפי זה בִּין תָּבִין היטב השייכות של משא ומתן שכר עסק התורה אחר גילוי הארה הנזכר וההי"ב.

מִיָּד מִתְקַבְּצִים וּבָאִים אוּמּוֹת הָעוֹלָם בְּעִרְבּוּבְיָא (ישעיה מג, ט). הכונה קאי על השרים שלהם וגונדא דילהון שבאים בערבוביא כי זה טבעם ומזגם מצד שרשם וזהו חשקם ותאותם לערבב ולסכסך וכך דרכו של בדאי.

תוס' ד"ה לפני. בספר שם הגדולים להרב ר' יוסף אזולאי באות ח כתב בשם רבינו בצלאל בשיטה מקובצת חולין כי התוס' על מס' ע"ז שבידנו הם תוס' רבינו פרץ:

ד"ה אסור וכו' שר"ל אף ממקח וממכר. עיין לקמן דף יב ע"ב תוספות ד"ה עיר:

אמר ריב"ל כל מצות שישראל עושין בעה"ז הן באות ומעידות עליהם לעוה"ב שנאמר יתנו עדיהם ויצדקו. אפשר דאמר כל מצות שעושין כל לרבות מ"ש ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה. ואפשר שהשכינה אם בישראל תעיד עלינו וזה רמז יתנו עדיהם ויצדקו ר"ת גימטריא אלהים וס"ת גימטריא שם ב"ן שרומזים לשכינה:

אריב"ל כל מצות שישראל עושין בעה"ז הן באות ומעידות עליהם לעה"ב. פירוש דעל ידי המצות בעשייתן נבראים מלאכים ויהיו נקראים על שם המצות בעצמן כמ"ש במדבר רבה פרשת נשא דמלאך מנוח נקרא פלא על שם מצות הנזירות דכתיב איש כי יפליא וכ"כ מהר"ם אלשיך דהמלאכים הנבראים על ידי המצות קראו בשמותם של המצות [באיזה מקומות מקונטריסי כתבתי זה משם מהר"ם אלשיך לבד ולא אתיא זכירה שהוא מדרש רז"ל כמו שכתבתי פה והנה צור"ף דברי מהר"ם אלשיך. הוא יתברך יצילנו משגיאות] וז"ש מצות שישראל עושין הן באות ומעידות כלומר המלאכים הנעשים ע"י המצות בקיומן הן הן המצות ובאות ומעידות. והיינו דקאמר הן באות ומעידות דהול"ל הן מעידות אמנם בביאתן לבד היינו עדותן דמי ילד אלה כי אם על ידי המצות שקיימו ישראל וזהו באות ומעידות דביאתן לחוד יק"ר סהדותא:
ואפשר לדקדק אומר כל מצות וכו' במ"ש בזהר פרשת במדבר שמצות ה' זאת אומרת פלניא עבד יתי ומפלניא אנא ופירש הרב המג"ן בספר זבח השלמים סימן ק"ו דיש מצות שהאדם מעצמו נטה לבו לעשותם ויש על ידי שראה אחרים עושים המצוה למד מהם ועשאה ולכן בעשות האדם מצוה אומרת המצוה פלניא עבד יתי ואם למד מאחרים אומרת ומפלניא אנא על המלמד הראשון עכ"ד וז"ש כל מצות שישראל עושין וכו' כלומר כל מצות בין מצות שנתעוררו מעצמן לעשותן בין אם קדם אחד ועשה המצוה ולמדו ממנו אידי ואידי באות ומעידות עליהן לעה"ב הגם שכבר בזמן עשייתן סלקין לעילא לומר מי עשאם וכמ"ש בזהר כמדובר עוד יוסיפו להעיד עליהן לעוה"ב:

כל מי שעסק בה יבא ויטול שכרו. פירוש כל מי שעסק בין רב בין מעט כמ"ש פרק קמא דברכות אי משום תורה דלא אפשת שנינו אחד המרבה וכו' והיינו דקאמר כל מי שעסק. א"נ דאפילו עסק בתחילה שלא לשמה והיינו להתכבד כמ"ש התוס' קובע לו שכר אפילו אם נטרפה שעה ולא זכה לבא לעסוק לשמה. וזה דקדוק שכרו דהול"ל יבא ויטול שכר אמנם דייק לומר שכרו פירוש הראוי לו לפי לימודו אם לשמה או להתכבד וכמה מדרגות בכל צד ופנים מפנים שונים וכפי ערכו בא בשכרו:

(ב א משנה) ג' ימים לפני אידיהן וכו'.—טעם ג' ימים הללו הוא ע"פ מה שמצינו בס' חשמונאים א' (י לו), שהמלך דימיטריוס היוני כתב ליונתן כה"ג חשמונאי: "שלשת ימים לפני החג ושלשת ימים אחרי החג יהיו ימי חופש והרוחה לכל היהודים אשר בארצי". וזה מראה שכן היה מנהג היונים להוסיף ימי חופש ג' ימים לפני אידיהם וג' ימים לאחריהם. ובל"ס שזהו טעמו של ר' ישמעאל שאמר (לקמן ז ב): אף שלשה לאחריהם אסור.

מתני' לפני אידיהן של עובדי כוכבים ג' ימים אסור לשאת ולתת עמהן. וכולהו משום דאזיל ומודה לעבודת כוכבים ביום אידו: שאלה במידי דהדר בעין כגון בהמה וכלים דכתיב (שמות כב) כי ישאל איש מעם רעהו וגו' מלוה במידי דלא הדר בעין כגון מעות דכתיב (שם) אם כסף תלוה את עמי דמלוה להוצאה נתנה ומשלם לו מעות אחרים: שמח הוא לאחר זמן. למחר: גמ' יום אידם. היינו עבודת כוכבים כדכתיב בההיא פרשה יקומו ויעזרכם: יתנו עידיהם ויצדקו. השתא סלקא דעתיה דבעובדי כוכבים כתיב ואתמוהי מתמה יתנו עובדי כוכבים עידיהם יבואו עבודות כוכבים שעבדו ויעידו עליהם ויצדיקום: עדות שהעידו בעצמם. ביום הדין שעבדו לעבודת כוכבים בעולם הזה: ישמעו. עובדי כוכבים את העדות שמצות מעידות ויאמרו אמת דין הוא שראוין ישראל להצטדק: ועידיהם המה. עבודת כוכבים תבוא ותעיד על עובדיה לחייבם: בערבוביא. כולן מעורבבין ולא אומה ואומה בפני עצמה:

מתני' לפני אידיהן. בתר דתני סנהדרין דאיירי בעובד כוכבים ומזלות תנא נמי להא מסכת דע''ז בסדר ישועות ומיהו מכות ושבועות דשייכי בסנהדרין להכי תני להו בתר סנהדרין ואחרי כן חוזר לסדרו ושונה מס' ע''ז והוריות: לפני אידיהן ג' ימים. זימנין דתני מנינא בסוף כי הכא וכן (קדושין ב.) האשה נקנית בג' דרכים (בכורים פ''ב מ''ו) ואתרוג שוה לאילן בג' דרכים וזמנין דתני מנינא ברישא (נזיר סה:) בשבעה דרכים בודקין את הזב (יומא ב.) שבעת ימים קודם יוה''כ (גיטין ט.) בג' דרכים שוו גיטי נשים וכו': אסור לשאת ולתת עמהם. פ''ה משום דאזיל ביום אידו ומודה לעבודת כוכבים מתוך לשונו משמע שר''ל אף ממקח וממכר וקשה על מה סמכו העולם לשאת ולתת ביום איד העבודת כוכבים עמהם נהי דרוב אידיהם מן הקדישים הם מ''מ בכל שבוע יום אחד יש להם דלרבי ישמעאל (לקמן ו.) לעולם אסור ואין לומר דהיינו טעמא משום (חולין יג:) דעובדי כוכבים שבח''ל לאו עובדי עבודת כוכבים אלא מנהג אבותיהם בידם דהא אמר שמואל בגמ' (לקמן ז:) בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד משמע הא יום אידם מיהא אסור לכך נראה דשרי משום איבה כדאמר בגמ' (שם דף ו:) גבי ר' יהודה נשיאה דשדר ליה ההוא מינא דינרא קסריינא ביום אידו אמר היכי איעביד לא אישקליה הויא ליה איבה מיהו אין משם ראיה גמורה דשמא לאו משום איבה לישתרי אלא היה נוטל עצה כיצד יעשה שלא יהיה לו איבה ועוד אי טעמא משום איבה תינח להלוותם ולהשאילם ולפרעם כשהעובד כוכבים תובע חובו אבל לשאת ולתת עמהם דהיינו מקח וממכר מאי איבה איכא וכי לא יוכל ישראל לומר איני צריך עתה למכור ולקנות וכן לשאול ללוות ולפרוע מה ידע העובד כוכבים שמניח משום אידו לכך נראה דטעם ההיתר משום דעכו''ם שבינינו קים לן בגוייהו דלא פלחו לעבודת כוכבים ומהאי טעמא שרי לקמן בפ''ב (דף סה.) רב יהודה דשדר ליה קורבנא לאבידרנא ביום אידו אמר קים לי בגויה דלא פלח לעבודת כוכבים וכן רבא (שם) דשדר ליה קורבנא לבר שישך ביום אידו אמר קים לי בגויה דלא פלח לעבודת כוכבים א''נ יש לסמוך אההיא דתנא בירושלמי על מתני' דאסור לשאת ולתת תני בד''א בעובד כוכבים שאינו מכירו אבל בעובד כוכבים שמכירו מותר מפני שהוא כמחניף ותניא הנכנס לעיר ומצאן שמחים שמח עמהם שאינו אלא כמחניף להם ור''ת היה מפרש אסור לשאת ולתת עמהם דוקא במידי דתקרובת ולא איירי כלל בלקנות דודאי שרי בין ללישנא דאזיל ומודה בין ללישנא דלפני עור לא תתן דלא אסרו אלא למכור דוקא מידי דתקרובת ולשאת ולתת הכי פי' לשאת מהן המעות ולתת להם מידי דתקרובת חליפי המעות ומביא ראיה מדאיבעיא (לקמן דף ו.) בגמרא טעמא דלשאת ולתת עמהם אי משום הרווחה פירוש משום שמרויח ומשתכר ואזיל ומודה לעבודת כוכבים או דלמא משום ולפני עור לא תתן מכשול וקאמר נפקא מינה דאית ליה בהמה לדידיה ואי מידי דלאו תקרובת אסור אמאי לא קאמר נפקא מינה למידי דלאו תקרובת דמשום הרווחה איכא אלא וודאי מידי דלאו תקרובת שרי דלא שייכא אזיל ומודה במקח וממכר כיון שנותן המעות תחת החפץ והוא לוקח וגם אינו בטוח כ''כ שירויח בסחורה ובעיא דגמרא הכי מפרש טעמא דאסור לשאת ולתת עמהם במידי דתקרובת משום הרווחה שיהיה לו בהמות רבות בריוח אפי' אית ליה לדידיה נמי אסור שמתוך שיהיה לו הרבה בהמות יקריב מן המובחר או משום לפני עור ונפקא מינה דכי אית ליה בהמה לדידיה שרי ולפי פר''ת אין לתמוה על מנהג העולם שאפילו אם היו מחזיקין אותם כעובדי עבודת כוכבים שהרי אינם עושים שום תקרובת אלא במעות ובזה לא שייך הרווחה והרבה מעות מצויים להם לאותו דבר ומיהו נכון הוא להחמיר כשבא העובד כוכבים ואומר הלויני מעות לשקרי שקורין אופרי''ר אבל ר' אלחנן אמר כי גם באותם אופרי''ר אין שום איסור כי מה שהם נותנים אותם לגלחים ולכומרים אינו ממש לשם עבודת כוכבים אלא לצורך הנאתם: להלוותם. פר''ת דוקא בחנם אבל ברבית שרי משום דמצטער טובא כדאמרינן בקדושין (דף כ.) ליזבין איניש ברתיה ולא לוזיף ברבית: ולפרוע מהן. בגמרא (לקמן דף ו:) פסקינן כרבי יהושע בן קרחה דמלוה על פה נפרעין מהם מפני שהוא כמציל מידם ויכול להיות דאפי' מלוה בשטר נמי נפרעין מהם כדאמר בירושלמי אפי' מלוה בשטר אובדת היא שלא כל שעה אדם זוכה ליפרע מחובו ולכך נראה לר''י דאותה מלוה שבשטרינו או אפי' אותם שיש לנו מהם חותמות שמותר ליפרע מהם ואפי' הוא אזיל ומודה שלעולם הוא חשיב כמציל מידם והא דאמר רבי יהושע בן קרחה מלוה בשטר אין נפרעין היינו כשידנו תקיפה עליהם ואפי' הכי מלוה על פה נפרעין שלא יכפור פעם אחרת והיכא דאיכא משכון אומר בירושלמי דאין מלוה אובדת במשכון מיהו בכל ענין חשיב כמציל מידם שכמה פעמים אובדת אפי' במשכון: מ''ט לא תני עידיהן. פרק משילין (ביצה דף לה:) איכא חד תני משילין וחד תני משחילין וכן בהגוזל בתרא (ב''ק דף קטז:) חד תני מציקין וחד תני מסיקין ולא דייק כי האי גוונא ושמא לא שייך לדקדק משום דאידי ואידי חד משמעות לשון הוו להו אכן קשיא מההיא דפרק החליל (סוכה דף נ: ושם ד''ה וחד) שואבה חשובה וכן בפ''ב דיבמות (דף יז. ושם) ראשונה ושניה דלא חד משמעות נינהו ולא דייק הכי וי''ל הכא היינו טעמא דדייק הכי משום דמסתבר ליה טפי לשון עדות לפי שהוא עדות לשברם וקשיא לי על תירוץ זה דמאי מקשה תו ומאן דתנא עידיהן מ''ט לא תני אידיהן הא כבר פירשנו דהמקשה נמי היה יודע אותו טעם דלשון עדות עדיף ול''נ דהכי הקשה מאן דתני אידיהן אמאי לא תני עידיהן דהא עידיהן ממש כתיב בהדיא בקרא אבל אידיהן ממש לא כתיב בתרא אלא אידם ומשני תברא עדיף פי' לשון שבר ופריך א''כ מ''ט דמאן דתני עידיהן הא ודאי דתברא עדיף: