שבועות מח ע"ב

דף מח - ב

כיון שהבן גובה מיורשי הלוה בין בשבועה [שבועת היורשין] ובין שלא בשבועה, כאשר היו עדים שאמר האב בשעת מיתתו ששטר זה אינו פרוע.

ואילו האב אינו גובה - מיתומי הלוה, אלא בשבועה!

ומדייק רב נתן בר הושעיא: היכי דמי שהאב אינו גובה אלא בשבועה. - כגון, דמת לוה בחיי מלוה, והתחייב האב שבועה ליורשין כדין הבא ליפרע מנכסי יתומין.

וקתני במימרא שהביא רב נתן בר הושעיא: שהבן גובה מיתומי הלוה בין בשבועה ובין שלא בשבועה.

ועל כרחך שבשבועה - היינו שבועת יורשין, וכן כאשר גובה שלא בשבועה - הרי זה כדברי רבי שמעון בן גמליאל!

שאמר רבי שמעון בן גמליאל במשנתנו, שאם יש עדים שאמר האב בשעת מיתתו ששטר זה אינו פרוע - פטורין משבועה.

ומוכח בכל זה, שאדם מוריש שבועה לבניו. שהרי במקום שגובה האב בשבועה, גם הבן גובה בשבועה!

והתירוץ: אמר רב יוסף: הא מני, מימרא זו שהביא רב נתן בר הושעיא - בית שמאי היא! דאמרי בית שמאי, שטר העומד לגבות - כגבוי דמי! ^[95]

ולפיכך, סוברים הם שעל אף שחייב האב שבועה על מנת לגבות בשטר זה, יכול הוא להורישה לבניו. כיון שאין הוא מוריש חוב אלא מוריש להם ממון ממש.

ובאופן זה סוברים בית שמאי שאין את החסרון שמוריש אדם שבועה לבניו, כיון שמוריש הוא ממון שהוא כגבוי!

איקלע, נזדמן, רב נחמן לסורא. עול לגביה [נכנס אצל] רב חסדא ורבה בר רב הונא. אמרו ליה ליתי יבוא מר, נעקרא להא דרב ושמואל. [נעקור את דינם של רב ושמואל שפסקו שאין אדם מוריש ממון שיש עליו שבועה לבניו!

אמר להו רב נחמן: איכפלי [טרחתי] ואתאי כל הני פרסי [ובאתי והלכתי דרך כל אותם פרסאות רבות] כדי למעקרא להא דרב ושמ וא ל!?

אלא, הבו דלא לוסיף עלה!

בואו ונפסוק שאין אנו מוסיפין על דינם, ולא נלמד מדבריהם על מקומות אחרים - כגון מאי?

דאמר רב פפא: הפוגם את שטרו והודה שכבר נפרע מקצת החוב וחייב לישבע שלא פרע את השאר, ומת המלוה, ^[96] יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין. והנה במקרה זה, היה חייב האב שבועה ובכל אופן נשבעין היורשין ונוטלין. ולא אמרינן לדינא דרב ושמואל שאין אדם מוריש שבועה לבניו. ^[97]

וכמו שאמר רב נחמן שאין לנו אלא את מה שתיקנו רב ושמואל. אולם שבועה זו של פוגם שטרו, שלא נזכרת בתקנתם - נשבעין היורשין!

ההוא לוה דשכיב מת בחיי המלוה, ושבק והשאיר אחריו ערבא. [אדם אחר שהיה ערב לחובו].

ונתחייב המלוה שבועה לבני הלוה. ואחר כך מת המלוה ובאו יורשי המלוה לגבות חוב אביהם מהערב.

[שהרי מיורשי הלוה אינם יכולים לגבות, כיון שכבר נתחייב להם אביהם שבועה, ואין אדם מוריש שבועה זו לבניו].

סבר רב פפא למימר: הא נמי, מקרה זה שבו השאיר הלוה ערב, הוא גם כן בכלל מה שאמרנו לעיל "דלא לוסיף עלה" הוא [על דברי רב ושמואל].

כיון שכאן אין היתומים גובין מן יורשי המלוה, אלא גובין הם מהערב. ורב ושמואל אמרו את דינם על גביה מהיורשים עצמם ולא מהערב. ואכן מן הערב יכולים היתומים לגבות בשבועה.

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא: אטו ערבא, האם ערב זה לאחר שיגבו ממנו, לאו בתר יתמי אזיל?

ונמצא, שאף שאין יורשי המלוה גובין ישירות מן היורשין, הרי גורמים הם שילך הערב לגבות מן היורשין.

ואם כן, נחשבת גביתם מן הערב כגביה מן היורשים. ושוב חוזרים אנו לדברי רב ושמואל שאין אדם מוריש שבועה לבניו כאשר גובים הם מן היורשים. ואין הבדל בין גביה מן הערב לגביה מן היורשים. ^[98]

ההוא מלוה דשכיב [מת] לאחר שמת הלוה בחייו, והתחייב המלוה שבועה לבני הלוה. ושבק אחא, לא השאיר אחריו המלוה בנים אלא רק אח היורש אותו, ובא אותו אח לגבות את הממון שיש עליו דין שבועה.

סבר רמי בר חמא למימר: הא נמי, אף מקרה זה, הוא בכלל מה שאמר רב נחמן דלא לוסיף עלה הוא. כאמור לעיל.

שהרי רב ושמואל אמרו את דינם לגבי ירושת הבן שאינו יורש ממון שחייבים עליו שבועה. אך לא נכלל בזה ירושת האח. ואם כן, ישבע האח שבועת היורשין כגון שלא פקדני אחי - ויטול!

אמר ליה רבא: מה לי שבועה שלא פקדני אבא, ומה לי שבועה שלא פקדני אחי?

אלא שניהם שוים בשבועה זו. וכמו שאין אדם מוריש שבועה לבניו, כך אין אדם מוריש שבועה לאחיו. [ואף זה בכלל דינא דרב ושמואל].

אמר רב חמא: השתא דלא איתמר הלכתא לא כרב ושמואל, ולא כרבי אלעזר החולק עליהם, האי דיינא [דיין] דעבד, שעשה מעשה ופסק כרב ושמואל - עבד, ודינו קיים!

ודיין דעבד כרבי אלעזר - עבד! ^[99]

אמר רב פפא: האי שטרא דיתמי שטר חוב היוצא כנגד היתומים, שמת אביהם הלוה, לפני שמת המלוה [ונחלקו עליו רב ושמואל ורבי אלעזר אם גובין בו או לאו],

הרי שהדיין למגיע לידיו שטר זה - לא מקרע קרעינן ליה. וגם לא אגבויי מגבינן ביה. לא גובין את החוב שבשטר זה.

ומבארת הגמרא: אגבויי לא מגבינן ביה - דלמא סבירא לן כרב ושמואל. והרי אי אפשר לפרוע את החוב שבשטר זה אלא בשבועה, והם לא נשבעין שבועה זו! ומקרע לא קרעינן ליה - דהאי דיינא דעבד כרבי אלעזר - עבד! ויתכן שיבוא השטר לפני דיין הסובר כרבי אלעזר ויגבו בו.

ההוא דיינא דעבד כרבי אלעזר והורה ליתומין שיגבו את חוב אביהם בשבועה.

הוה צורבא מרבנן במתיה, בעירו של הדיין, אמר ליה אותו צורבא דרבנן לדיין: אייתינה איגרתא ממערבא [הגיע כתב איגרת מא"י] דלית הלכתא כרבי אלעזר! ואם כן, היאך אתה פוסק כמותו?

אמר ליה הדיין: לכי תייתי. כאשר תביא לי את האיגרת הזו אשמע לדבריך!

אתא לקמיה דרב חמא ליטול האיגרת, אמר ליה רב חמא: האי דיינא דעבד כרבי אלעזר - עבד.

וכיון שכך, אין לך להחזיר את הדיין מן הדין שפסק. אף שנפסקה הלכה כרב ושמואל.

שנינו במשנתנו: ואלו נשבעין שלא בטענה.

ותמהה הגמרא: אטו בשופטני עסקינן?

האם עוסקת משנתנו באנשים שוטים, שנשבעים בלא שיתבעו להשבע?

והביאור: הכי קאמר: ואלו נשבעין שלא בטענת ברי, אלא שחייבים הם להישבע אף בטענת שמא. והם: השותפין והאריסין. ^[100] כגון שתובעם השותף או בעל הבית 'שמא עיכבת לעצמך משלי'. כלומר, חושדו שנטל מהממון שהיה ביניהם בשותפות או באריסות. ^[101]

עוד מנתה משנתנו את 'בן הבית'. שאף אותו משביעין בשבועת שמא, שלא נטל כלום מממון הבית.

ומבארת הגמרא מה הפירוש 'בן הבית', עליו אמרה המשנה שנשבע אף בטענת שמא.

תנא: בן בית שאמרו במשנה שחייב להישבע, לא אמרו זאת על בן הבית שנכנס ויוצא ברגליו, ונוהג בבית ככל אחד מבני הבית,

אלא אמרו זאת על בן הבית שמכניס לו, לבית, פועלין ומוציא לו פועלין, מכניס לו פירות ומוציא לו פירות. ומנהל את עסקי הבית.

ומשום כך צריך להישבע לשאר היורשין, בני הבית, שלא נטל לעצמו כלום אלא הכניס והוציא הכל כפי שאמר להם.

ושואלת הגמרא: ומאי שנא הני שדוקא אותם חייבו בשבועה זו אפילו על טענת שמא?

והתירוץ: משום דאלו האריסין והשותפין ובן הבית - מורו בה התירא מורים הם לעצמם היתר ליטול מנכסים אלו כיון שהם טורחין בהם.

אמר רב יוסף בר מניומי, אמר רב נחמן: והוא, חיוב שבועה זו על טענת שמא, אינו אלא כאשר שיש טענה בינייהו לכל הפחות בשתי כסף.

כלומר: שתבעו שמא עיכבת בידך משלי שתי כסף. וזה הנתבע, מודה לו במקצת הטענה. ^[102]

[ואילו היתה טענתו טענת ברי, היה חייב שבועה מדאורייתא. ותיקנו חכמים שישבע אפילו על טענת שמא, באופן שמודה לו על מקצת טענתו].

ודין זה שצריכה השבועה שתהא לכל הפחות על טענת שתי כסף, כמאן?

כשמואל!

לעיל לט ב, נחלקו רב ושמואל באופן שבו חל דין שבועת מודה במקצת. האם צריכה התביעה שתהא על שתי כסף ומתוכם יודה לו הנתבע על פרוטה, וכך היא דעת שמואל.

או, שתהא התביעה על שתי כסף ופרוטה, ואילו הכפירה [שכופר חוץ ממה שמודה] תהא על שתי כסף, וכך היא דעת רב.

ואם כן, דברי הגמרא כאן שיהיה בין התובע והנתבע שתי פרוטה - לכאורה הם כדעת שמואל.

אך קשה: והתני רבי חייא לעיל בפרק שבועת הדיינים [מ א] הוכח מדברי רבי חייא לסיועיה לרב. שרק הכפירה צריכה להיות על שתי כסף. אולם טענת התביעה צריכה להיות בשתי כסף ופרוטה,

והתירוץ: אימא, מה שאמרנו לעיל שצריך שיהיה ביניהם טענת שתי כסף, הכונה היא שתהיה ביניהם כפירת טענה שתי כסף.

אולם הטענה עצמה תהיה שתי כסף ופרוטה, וכרב!

שנינו במשנתנו: אם חלקו השותפין והאריסין האמורים לעיל. וסיימו ביניהם את העסקה ואת חלוקת הממון או השכר - שוב אין אף אחד מהם יכול להשביעו לאחר החלוקה, בטענת שמא! ^[103]

איבעיא להו: מהו, האם ניתן לגלגל על שותף או אריס את שבועת השותפין, לאחר שחלקו ונפטרו משבועה זו, על ידי שבועה אחרת בדרבנן.

וכגון: לגלגל משבועת היסת או משבועת הנשבעין ונוטלין.

[והשאלה בגמרא היא שאלה כללית, האם מגלגלין שבועה על ידי שבועה דרבנן]

תא שמע: לוה הימנו ערב שביעית, והגיעה השביעית והשמיטה את חובו. ולמוצאי שביעית נעשה לו, הלוה למלוה שותף או אריס. ונתחייב לו שבועת השותפין.

הדין הוא שאין מגלגלין עליו כעת שבועת היסת מדרבנן על ההלואה [אם כפר לו אז על ההלואה]. כיון שכבר השמיטה השביעית את ההלואה.

ומדייקת מכך הגמרא: טעמא דאין מגלגלין, הוא משום דהלוה לוה הימנו בערב שביעית.

דבנתיים, אתיא שביעית ואפקעתיה. הפקיעה את ההלואה.

ורק משום כך אין מגלגלים. כיון שההלואה אינה קיימת.

הא שאר שני שבוע, בשאר שנים שאינם שביעית, הרי שבמקרה מעין זה - מגלגלין עליו שבועת היסת, וכשנשנית זו בימי התנאים עדיין לא תיקנו שבועת היסת כי בימי רב נחמן תקנוה (רש"י), על ידי שבועת השותפין שנתחייב בה. למרות ששבועת השותפין היא רק דרבנן. ומוכח שמגלגלין שבועה בדרבנן!

ודוחה הגמרא: לא תימא לא נדייק שהא שאר שני שבוע, מגלגלין.

אלא אימא, נדייק כך: נעשה לו שותף או אריס ערב שביעית וחלקו את השותפות וממילא נפטרו מן השבועה, ולמוצאי שביעית לוה הימנו והודה לו על מקצת התביעה ונתחייב שבועת התורה.

הדין הוא שמגלגלין עליו על ידי שבועת מודה במקצת מדאורייתא, גם את שבועת השותפין.

ובאה מימרא זו להשמיענו, שאין השביעית משמטת את שבועת השותפין אלא רק את שבועת ההלואה בלבד. ואם כן, אין כל ראיה שמגלגלין שבועה על ידי שבועה מדרבנן!

ופורכת הגמרא דיוק זה: הא דין זה שאין שביעית משמטת אלא שבועה של מלוה, בהדיא קתני לה במימרא זו:

נעשה לו שותף או אריס ערב שביעית, וחלקו ביניהם ונפטרו מן השבועה. ולמוצאי שביעית לוה הימנו - מגלגלין!

ובהכרח שהרישא האומרת שאם לוה הימנו בערב שביעית ולמוצאי שביעית נעשה לו שותף, הדין הוא אין מגלגלין - באה ללמדנו שרק אם לוה ממנו ערב השביעית אין מגלגלין. אך בשאר שני שבוע - מגלגלין בדרבנן. ושמע מינה כי מגלגלין בדרבנן!

ומסקנת הגמרא היא: שמע מינה!

והאב אינו גובה אלא בשבועה הא דתני האב אינו גובה אלא בשבועה היכי דמי. כגון שמת לוה בחיי מלוה. כדתנן אין נפרעין מנכסי יתומין אלא בשבועה וקתני בה שהבן גובה בשבועה זו שבועת יורשין.

כדתנן שבועה שלא פקדנו אבא ושלא אמר לנו אבא ושלא מצינו שטר בין שטרותיו ששטר זה פרוע. העיד ר' יוחנן בן ברוקה שאפילו נולד הבן לאחר מיתת אביו הרי זה נשבע ונוטל ופעמים גובה הבן שלא בשבועה כגון שיש עדים שאמר האב כי שטר זה אינו פרוע.

כרשב"ג דאמר אם יש עדים שאמר האב בשעת מיתתו שטר זה אינו פרוע גובה הבן שלא בשבועה ופריק רב יוסף הא מתניתא בית שמאי היא דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי.

ואסקה רב נחמן דהא דרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש [שבועה] לבניו הבא בלחוד. וכן אמר הבו דלא לוסיף עלה דאמר רב פפא הפוגם שטרו ומת לא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו אלא יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין:

ההוא לוה דשכיב בחיי מלוה ושבק ערבא. אתו בני מלוה תבעי לערבא וכן ההוא לוה דשכיב בחיי מלוה ושבק אחא ירית לית למלוה ואתא אחוה דמלוה ותבע לפרועי מיתמי דלוה סבר רב פפא למימר הבו ליה דלא לוסיף עלה. כלומר כי אתמר דרב ושמואל ביתמי לוה ומלוה בלבד אבל אי ירתי ליב אחי למלוה או ללוה או איכא ערבא לא. ונדחו דברי רב פפא ואיתוקמא דברי רב ושמואל בשמת לוה בחיי מלוה לא שנא ירתי ליה בני ולא שנא ירתי ליה אחי הדין אחד. ואסיקנא כיון דלא אתמר הלכתא בהדיא כרב ושמואל ולא כר' אלעזר דיינא דעבד כרב ושמואל עבד דיינא דעבד כר' אלעזר עבד:
כתב רבינו האי גאון זצ"ל מנהג הראשונים מאחרי סתימת התלמוד לדון כרב ושמואל שאין אדם מוריש שבועתו לבניו ופירש בהלכות פסוק דינא דאיפסיק במעבד רבנן כסדר הזה ואנחנו ככה מנהגנו לדון כרב ושמואל ואע"ג דאמר רב חמא דיינא דעבד כר' אלעזר עבד לא משגחינן בהאי סברא אלא שדעתנו כדעת ראשונים לעשות כרב ושמואל שאין אדם מוריש שבועה לבניו:

אמר רב פפא שטרא דיתמי לא קרעי ליה עד דגדלי יתמי דלמא משכחי דיינא דעבד כר' אלעזר ולא גבינן ליה משום הא דרב ושמואל.

ההוא דיינא דעבד כר' אלעזר א"ל ההוא צורבא מרבנן אנא אזלנא ומייתינא איגרתא ממערבא דלית הלכתא כר' אלעזר א"ל לכי תייתי:
ירושלמי רב אמר מת הלוה והמלוה נשבע ליורשיו ואפילו מת מלוה יורשי מלוה נשבעין ללוה אבל מת לוה תחלה ואח"כ מת מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו שמע ר' יוחנן ואמר יאכל הלה וחדי:
חד בר נש אזל בעי מידן קומי ר' זעירא וחייבו שבועה על תרין דינרין א"ל לאו תרין אנא חייב לך הא טרפין לך. א"ל ומלת פלן ופלן. א"ל ר' זעירא או הב ליה כל דתבע מינך. או אישתבע ליה על כל מה דמגלגל עלך. וקשיא לן הא דגרסינן בפרק המפקיד בתחלתו בתלמוד ארץ ישראל. אמר הריני נשבע ראה אותן מגלגלין עליו חזר ואמר הריני משלם חוששין. א"ר יוסי [לא] חייבתו התורה שבועה להחמיר עליו. אלא להקל עליו דאם רצה לשלם ישלם. ואם אינו רוצה לשלם ישבע. ושנינן כי א"ר יוסי בשבועה הכתובה בתורה כגון שבועת השומרין וכיוצא בה אבל שבועה שהיא תקנת חכמים לא כי היכי דלא תיקשי לן הא דר' זעירא דחייביה לאישתבועי על [כל] מה דמגלגל עליה:

מתני' ואלו נשבעין בלא טענה השותפין כו'. אוקימנא ואלו נשבעין ולא משלמין שלא בטענת ברי אלא בטענת שמא. השותפין והאריסין והאפוטרופין והאשה הנושאה ונותנת בתוך הבית ובן הבית והוא שמכניס לו פועלין ומוציא לו פועלין ומכניס לו פירות ומוציא לו פירות א"ל מה אתה טענני רצוני שתשבע לי חייב. ואם חלקו הללו כולן לא.

ומאי שנא הני דרמו רבנן שבועה עלייהו משום דמורו היתירא לנפשיהו. כלומר כיון שאנו נושאין ונותנין ומשמשין לו מותר לנו ליהנות מממונו הלכך רמו עליהו שבועה כי היכי דלירחקו:

אמר רב נחמן והוא שיש ביניהן כפירת טענה שתי כסף כרב דקי"ל כותיב דרב. ולא קשיא שבועת יורשים דהיא טענת שמא. דהא משום שבאין ליפרע מן היתומין נשבעין שבועת יורשין ונפרעין מן היתומין היא:

חלקו השותפין והאריסין אין יכול להשביעו. נתגלגלה לו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל:
איבעיא להו מהו לגלגל שבועה דרבנן.

ת"ש לוה הימנו ערב שביעית ותבעו וכפר בו (ונתחייב שבועה דרבנן) ולמוצאי שביעית נעשה לו שותף או אריס [ונתחייב שבועה דרבנן] אין מגלגין. ודייקינן מינה טעמא דלוה ממנו ערב שביעית דאתאי שביעית אפקעתה לשבועה. כדתנן והשביעית משמטת את השבועה הא שאר שני שבוע מגלגין ש"מ מגלגלין שבועה דרבנן.

ודחינן לא תימא הא שאר שני שבוע מגלגלין דמגלגין שבועה דרבנן בשבועה אלא אימא נעשה לו שותף כו'.

ואמרינן הא בהדיא קתני לה נעשה לו שותף או אריס ערב שביעית ולמוצאי שביעית לוה הימנו מגלגלין אלא לעולם כדאוקימנא מעיקרא וש"מ מגלגלין בדרבנן ש"מ:

א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא אטו ערבא לאו בתר יתמי אזיל. הרמב"ן ז"ל הביא ראיה מכאן בגט פשום דכשם שאין נפרעין מן היתומין עד שיגדלו כך אין נפרעין מן הערב של יתומין עד שיגדלו דערב בתר יתמי אזיל, ונ"ל דלא דמי דהכא אם אינו נפרע מן הערב לא יפרע מן היתומין לעולם והלכך אם אתה אומר שיפרע מן הערב הרי אתה כאילו נוטל מן היתומין מה שאינן חייבין לעולם אבל ערב של יתומין דעלמא מה שאין נפרעין מן היתומין הוה טעמא משום חשש צררי וא"נ משום שובר ולפיכך אין נזקקין לו עד שיגדילו היתומים ויחפשו אחר וכותם ולפיכך הערב במקום היתומין קאי ויכול הוא לחפש היתומין לאחר שיגדלו והלכך אפילו מעכשיו נפרעין מן הערב, וזה נ"ל נכון.

האי דיינא דעביד כר"א עביד. מהכא איכא למשמע דאם קדמו יתומין ותפסי לא מפקינן מינייהו וכן כתבו מקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל, אבל הר"י הלוי ז"ל כתב שרבינו האי גאון ז"ל כתב דמנהג ראשונינו לדון כרב ושמואל, והא דאמרי' האי דיינא דעביד כר"א עביד ליתא ולא סמכינן עלה, והרב אלפסי ז"ל פסק כמ"ד דמאן דעביד כר"א עביד.

והוא שיש ביניהם טענת שתי כסף. ואסיקנא

כפירת טענה שתי כסף כרב. פי' הר"י הלוי ז"ל טענת ב' כסף שהן כפירת הטענה והן כופרין בו ואומרין לא נטלנו לך כלום, ואני תמיה א"כ שהן כופרין בכל, האי דקאמר מעיקרא והוא שיש טענה ביניהם ב' כסף כשאינו תובע אלא שתי כסף פחות פרוטה קאמר, והן כופרין בו שלא נטלו כלום, וא"כ מאי טענת ב' כסף דקאמר דהא לא תובע אלא שתי כסף פחות פרוטה, אלא ודאי נראין הדברים כמו שפרש"י ז"ל וז"ל שיש ביניהם טענה ב' כסף שוה טוענו שמא עכבת משלי ב' כסף וזה מודה לו במקצת דקרובה היא לשבועה דאורייתא אלא שטענת שמא היא, והתני ר' חייא לסיועי' לרב בפ' שבועת הדיינין דאמר כפירת הטענה ב' כסף לבד מפרוטת הודאה עקכ, וזה ודאי נכון, ומכאן נ"ל שאין להביא ראיה מהני לשכיר שיהא צריך לטענת ב' כסף כמו שכתב הרמב"ם ז"ל וכמו שכתבתי בריש פרקין שא"כ נבעי כפירה והודאה בשכיר כמו באלו, וליתא דרבי יהודה בלחוד הוא דקאמר עד שתהא שם מקצת הודאה ולא קיי"ל כוותיה.

כל שמת לווה בחיי מלוה כשם שאין יתומי' אלו נפרעין מן היתומים האחרים כלל כך אם היה שם ערב אין נפרעין מן הערב שאע"פ שהנפרע ממנו אינו נפרע מן היתום מ"מ הרי הוא חוזר ונפרע מן היתום וכן כשם שאמרו ביתום מן היתום כך במלוה שלא היו לו בנים והוריש את אחיו הם במקום יתומים בענינים אלו הן לישבע שבועת היורש ר"ל שלא צוני אחי אם מת מלוה בחיי לווה ושלא לגבות כלום אם מת לווה בחיי מלוה שלא אמרו אין אדם מוריש שבועה לבניו לבד אלא אף לאחיו או שאר יורשים:

שני דברים אלו אע"פ שהוזכרו בגמרא דברים פשוטים הם ולא הוצרכנו לכתבם אלא מפני שדין זה ר"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו אין דנין בו לדומה לו וכמו שאמרו הבו דלא לוסיף עלה ומעתה הפוגם את שטרו ומת קודם שישבע יורשיו גובים בשבועת היורשים וכן בכל שאר השבועות כגון עד אחד מעיד שהוא פרוע ונכסים משועבדים ודומיהם נשבעי' שבועת היורשים ונוטלין והוצרכת לידע שזה שמת והניח ערב דינו כבא ליפרע מן היורש עצמו וזה שמת ונעשה האח יורשו דינו כבן עצמו ואינו בכלל הבו דלא לוסיף עלה שאותו דין בעצמו הוא על הדרך שביארנו:

זה שביארנו בלווה שמת בחיי מלוה שאפי' הניח ערב אינו נפרע מן הערב שהרי מ"מ הערב חוזר ונפרע מן היתום לא סוף דבר בשיש נכסים ליתומים מצד ירושת אביהם אלא אפי' אין ליתומים נכסים מחמת ירושת אביהם הדין כך שהרי מ"מ מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם אף משלהם כמו שהתבאר באחרון של כתובות צ"א ב' וכן כתבוה גדולי קדמונינו שבנארבונאה ואני אומר אף בשאין להם שום נכסים שהרי מ"מ החיוב מוטל עליהם ומ"מ אם באו ליפרע ממשועבדים שביד לוקח ואין ביתומי הלווה נכסים שיוכל הלוקח לחזור עליהם הם כתבו שגובין בשבועת היורשים ואין אומרין לקוחות בתר יתמי אזלי אחר שאין להם כלום מצד אביהם שעל דעת הקרקע ירדו ועביד איניש דזבין ליומיה ואין צריך לומר בחיי לווה שגובין ואין דנין אותם כיתומים ועוד נראה לי טעם אחר בזה מצד שכבר יצא זה מדין שבועת בא ליפרע מנכסי יתומים ובא לו לכלל שבועת בא ליפרע מנכסים משועבדים והרי הוא בכלל הבו דלא לוסיף עלה:

יתומים שבאו ליפרע בשבועת היורשים במקום שהדין כן ומת אחד מיתומי המלווה ר"ל מן הגדולים גדולי קדמונינו שבנארבונאה כתבו שאין שאר האחים גובין חלקו בשבועתם שמא לאותו האח צוה אלא הם נשבעין ונוטלין חלקם ויש לפקפק בזו שהרי יכולין לישבע שלא צונו אבא ולא אחא:

אמ' אחד מן האחים אמ' לי אבא שטר פרוע הוא ושאר האחים אומרין לא פקדנו אבא אם אותו שטר יוצא מתחת ידי זה שאומר שהוא פרוע הפסידו כלם וכמו שאמרו סנהדרין ל"א א' מיגו דאי בעיא קנתה אבל אם אין שטר יוצא מתחת ידו נאמן על שלו ואינו נאמן על של אחיו כך כתבוה גדולי קדמונינו שבנארבונאה ויש חולקין בה ממה שאמרו מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך אתה נאמן להפסיד ספר תורה ואין הנידון דומה לראיה כלל אף הם כתבו שאם היו אחים גדולים ואח קטן עמהם שהגדולים תובעים וגובים את הכל שהרי הקטנים אינם בני צואה וכן אין להם לישבע שלא מצאוה בין שטרות קרועים שהרי הגדולים הוציאוה והילכך גובין את הכל ונותנין חלקם לקטנים וכן ראוי לדון אף באפוטרופוסים שתבעו בשביל הקטנים:

יתומים בני יתומים שהיו גדולים בשעת מיתת אבי אבי האב ובא ליפרע מן היתומים בשבועה שלא פקדנו לא אבא ולא אבי אבא יש אומרין שגובין בשבועה זו וחכמי הנשיאים שבבארצאלונאה כתבו בו שאין היתום מוריש שבועה לבנו:

שכיר ונגזל ונחבל שאין בידם שטר ושבועתם תקנת חכמים וכן שבועת היסת שנהפכה לתובע ומת אין היורשים נשבעין ונוטלין והוא שאמרו בתלמוד המערב מת בעל הבית שכיר נשבע ליורשים הא מת שכיר יורשי שכיר נשבעי' לבעל הבית כלום תקנוה אלא בשכיר שמא ביורשים:

מלוה שמנה אפטרופסין ומת יש אומרים שאם באו לגבות מן היתומים שמשביעין אותם שלא פקדנו אבי היתומים הא אם מנוהו בית דין אין משביעין אותו כלל וי"א שאף מנוהו אבי יתומים אין משביעין אותו שאין אדם חוטא בשביל יתומים וחכמי ההר חולקין בזו לומר שאין משביעין אותו כלל כמו שכתבנו תחלה:

כבר ביארנו במקומו שיש צדדין בממון המוטל בספק שהם חולקין שמא תאמר א"כ מהו שאמרו כאן ומי מספקא ליה והא עבד איהו גופיה עובדא דיחלוקו תדע שפירושו לפי מקומו כך הוא כלומר שבממון זה הואיל והוא מוחזק תחת ידו של אחד מהם לא היה לנו לומר שיחלוקו אלא המוציא מחברו עליו הראיה שלא אמרו חולקין אלא בשאין ברשות של אחד מהם על הדרך שביארנו בראשון של מציעא ומאחר שדן הוא בכיוצא בזה ר"ל בשניהם חשודים שיחלוקו משמע שדין אחד בפני עצמו שהוא סובר בו בחלוקה ולא מתורת ספק וגדולי הרבנים פירשוה ממה שאמרו למעלה בחזרה שבועה למקומה שהיא באה כרב ושמואל ומאחר שהוא פסק כדברי האומר יחלוקו הודה שאינו סובר כרב ושמואל:

ממה שכתבנו למדת שהאלמנה שבאה לגבות כתובתה מן היתומים אינה גובה אלא בשבועה ומעתה אם מתה בלא שבועה אין יורשיה נוטלין כלום הא כל שנשבעה יורשיה נוטלין כתובתה ואין בזה גבול אלא גובין לעולם שכל ששטר כתובתה יוצא מתחת ידה נשבעת וגובה כתובתה אף לאחר מאה שנה בין שהיתה בבית בעלה בין שהיתה בבית אביה ואפי' יורשיה הא כל שאין לה כתובה אם היא במקום שכותבין אינה גובה כלום ואפי' תבעה ביום מיתה ואם היא במקום שאין כותבין אלא שסומכין על תנאי בית דין אם היתה בבית בעלה גובה לעולם ואם בבית אביה עד כ"ה שנה הא לאחר כ"ה שנים לא שאלו לא מחלה לא שתקה כל כך אא"כ היתה שם סבה שהיא שותקת עליה כגון שהיה היורש עצמו מביא לה מזונות לשם כמו שיתבאר במקומו וכן הדין ביורשיה שגובין אותה עד כ"ה שנה הואיל וכבר נשבעה:

כבר ידעת שהבעל יורש את אשתו אם דבר תורה לדעת קצת אם מדברי סופרים לדעת קצת כמו שביארנו במקומו אלא שחכמים תקנו להיות בנים זכרים שלה יורשין כתובתה אחר מיתת הבעל יתר על חלקם עם שאר אחים ואף זו על צדדין ידועים כמו שיתבאר במקומו נשא את הראשונה ומתה שנמצא שאין בניה נוטלין אלא מתקנת חכמים ונשא שניה ומת הוא שניה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה שהשנית בעלת חוב ובני הראשונה יורשים וכמו שאמרו שם יירתון תנן ומ"מ יורשי שניה אין נוטלין כלום אא"כ נשבעה היא כמו שביארנו:

מי שהתנה עם אשתו שתהא גובה כתובתה ממנו בלא שבועה הרי זו גובה בלא שבועה כמו שהתנה אם באה ליפרע ממנו כגון שגרשה אבל אם מת הוא יורשין משביעין אותה ואם גרשה שהיה דינה ליפרע ממנו בלא שבועה ומתה יורשים משביעין את יורשיה שאם נתאלמנה ומתה אין יורשיה נוטלין אף בשבועה הואיל ולא נשבעה ואם התנה שתהא נאמנת אף על יורשיו נוטלת אף מיורשיו בלא שבועה לדעת גדולי המחברים אלא שיש מפקפקין בזו לומר שאין נאמנות מועילה כלל לגבות מן היתומים בלא שבועה ומ"מ חכמי נארבונאה פירשו מכח סברא ותקנה שכל שטר שיש בו נאמנות שבאו לגבות בו יורשים מן היורשים דנין בו לכתחלה כר' אלעזר ומגבין בו בשבועת היורשים ולא נדון כרב ושמואל אלא בשעה שאין בו נאמנות הא כל שיש בו נאמנות אין מקילין בו משני צדדין ר"ל שלא להיות נאמנות מועלת בו ושלא להוריש בו שבועה לבנים והדברים מתקבלים:

מי שקנא לאשתו ונסתרה בעדים ושהתה כדי טומאה ומת הבעל קודם שישקנה אין לה כתובה שמא זנתה ואין מגבין לה מספק ואין אומרין ששטר העומד לגבות כגבוי דמי והנכסים בחזקת בעל השטר כאלו גבה המעות אלא הרי הם בחזקת בעל הממון כמו שיתבאר במקומו:

כל אלו שכתבנו הם נשבעין ונוטלין ויש בתלמוד ענינים אחרים שהם בדין נשבע ונוטל מלבד אלו שלא הוזכרו כאן וטעם הנחתם מפני שאינם לגמרי כעין אלו שבמשנתנו שכל אלו שבמשנתנו הנתבע מכחיש להדיא את התובע ושאר הדברים שאנו מזכירים עכשו כל שהן במשנה אין הנתבע מכחיש את התובע להדיא והם מי שבעל דינו תובעו לישבע לו שלא נפרע אע"פ שלא היה ראוי לכך והוא ענין אשתבע לי דלא פריעת כמו שהתבאר במסכתא זו מ"א א' ומי שהוחזק כפרן לאותו ממון כמו שהתבאר בראשון של מציעא י"ז א' ומי שקבל פרעון ואמ' סטראי נינהו שנשבע כנגדו ויטול מתוך שהיה יכול לומר לא היו דברים כמו שהתבאר בכתובות פ"ה א' וכן שנים אוחזין בטלית כל אחד נשבע ונוטל מחצה על הדרך שהתבאר בראשון של מציעא ומי שנמצא חפץ חברו אצלו וטוען שפקדון הוא בידו וזה טוען שמשכון הוא אצלו שנאמן עד כדי דמיו ובשבועה והמלוה על המשכון ונחלקו לווה ומלוה על הדרך שביארנו שיש שם שבועה ליטול על התנאים שהתבארו במסכתא זו מ"ג ב' והמוציא הוצאות אשתו שישבע כמה הוציא ויטול על הדרך שיתבאר במסכת כתובות ע"ט ב' וכן המכיר כליו וספריו ביד אחר וטוען שאחר מכרם לו שנשבע כמה נתן ויטול על הדרכים שהתבארו בפרק הגוזל קי"ד ב' וכן המאבד ממון חברו בטמון באש או שמסר ממונו למלכות וכל אחד מהם יתרחבו בו הדברים איש על מקומו בע"ה:

המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר ואלו נשבעין שלא בטענה השותפין והאריסין והאפטרופין והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית ובן הבית אמ' לו מה אתה טוענני רצוני שתשבע לי חייב חלקו השותפין והאריסין אינו יכול להשביען נתגלגלה לו שבועה ממקום אחר מגלגלי' עליו את הכל והשביעית משמטת את השבועה אמר הר"ם אמרו שלא בטענה ר"ל שלא בטענת בריא אלא בטענת שמא כי הוא לא הונה אותו במה שהיה ביניהם ובלבד שיפול לו הספק שהונה אותו בשתי כסף או יותר אבל אם היה ספק האונאה פחות משתי כסף אינו חייב שבועה וכבר נתבאר בפרק חמשי מגיטין שאפטרופוס שמנוהו בית דין הוא שחייב שבועה והוי יודע כי כמו שיגלגל בשבועת התורה כמו כן יגלגל בשבועת היסת אמ' רחמנא וזה דבר השמטה שמוט אפי' דבר משמטת ולפיכך משמטת השבועה:

אמר המאירי ואלו נשבעין שלא בטענה פי' בגמ' לא שלא בטענה דוקא שאין בית דין נזקקין להשביען שלא על ידי תובע אלא פירושו שלא בטענת בריא ר"ל שכל זמן שיאמר החושד לאחד מהם הריני מפקפק וחושד בך שלא חשבת עמי באמונה או שמא עכבת משלי נשבע לו בנקיטת חפץ כשאר שבועת המשנה וכל שכן בטוענו בריא אלא שבזו אם הודה מקצת חייב שבועת התורה האחים שנעשו שותפים בתפישת הבית ונעשה אחד מהם מתעסק בממון וכן השותפים והאריסין והאפטרופסין ר"ל שנתמנה אפטרופוס להתעסק בממונו בחייו או אפטרופוס שמנוהו בית דין שאם מנהו אבי יתומים אינו נשבע בטענת ספק והאשה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית או שהושיבה בעלה חנונית ובן הבית ופי' בגמ' בן הבית שמכניס לו פועלים ומכניס לו פירות אבל אם לא היה מכניס ומוציא לו פירות אלא שהיה נכנס ויוצא ברגליו תמיד אין זה משביעו מספק שמא גנב לו אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן וכן באשה הנושאת ונותנת בתוך הבית פירשו במקום אחר שאם לא נעשית אפטרופיא בחיי בעלה ולא נשאה ונתנה אחר קבורת בעלה אע"פ שנשאה ונתנה בין מיתה לקבורה אינה נשבעת מספק על מה שנשתמשה בין מיתה לקבורה שאם תזקיקנה לישבע תמנע שלא להשתדל בקבורה ונמצא המת מתנוול ופי' בגמ' טעם לכל שבועות הללו מפני שהם מורים היתר לעצמם ממה שהם טורחים בדבר ודורשין לעצמם תורא מדיישיה קא אכיל וכן פי' בגמ' שאין אחד מכל אלו נשבע אא"כ הוא אומר שהוא חושדם בשתי כסף והוא כופר בכל וי"א עד שיודה בקצת וכן כתבוה גדולי הרבני' ואין נראה כן שאם כן אף הם כופרים בכל או מודים בפחות משוה פרוטה להפקיע שבועתם ומה הועילו בתקנתם:

ומקצת גאונים כתבו שאם מת השותף אין היורש יכול להשביעו בטענת שמא שהרי אינו יודע אביו במה חשדו ואין הדברים נראין הואיל וחשד זה אינו אלא דרך סברא לא משום ידיעה אף היורש יכול לחשדו במה שירצה:

וכתבו גאוני ספרד שאפי' אין עדים שהיא אריסו או שותפו אלא שהוא מודה מפי עצמו ואומר שותף הייתי אלא שלא גזלתיך כלום הרי זה נשבע בנקיטת חפץ שאין דנין במגו לפטור משבועה אלא לפטור מממון כמו שביארנו וכן קבעוה אחריהם גדולי המחברים:

ומשנה זו לא סוף דבר בשהנזקק להשבע נהנה באותה סחורה או באותו משא ומתן אלא אפי' שלא בידו מעות לסחורה ולא נתן לו שכר כלל ולא שום חלק בריוח כלל ולא הגיעתהו שום הנאה הואיל ומ"מ נשא ונתן בממונו יכול להשביעו מספק ואם שני השותפין או שני האחים וכיוצא בהם נשאו ונתנו זה בכה וזה בכה או כאחד או שהפקידו זה אצל זה הסחורות בלא מדה משקל ומנין הרי שניהם נשבעין כל אחד לחברו אבל אם האחד לבד הוא שנשא ונתן ושהופקדו הסחורות אצלו ולא אצל האחר כלל אין שבועה אלא לזה שהוא נושא ונותן אבל אם חלקו בגוף השותפות כגון זה אומר נשתתפנו וזה אומר לא נשתתפנו או ששניהם אומרים נשתתפנו אלא שזה אומר אף אתה נתעסקת בממון השתוף וזה אומר לא נתעסקתי וכיוצא בזה הרי האחר נשבע היסת:

ומפרש במשנה זו בדין שבועה זו כיצד אמ' לו מה אתה טוענני והוא אומר רצוני שתשבע לי כלומר שאני חושדך חייב וזקוק להשביעו חלקו השותפין והאריסין אינו נשבע בטוענו שמא אלא שאם טוענו בריא נשבע היסת וכן כל שנסתלק בן הבית משם וכן האשה שנתגרשה וכן השליח מסר לו סחורתו ושתק הלה והלך לו השליח וכן אפטרופוס שהחזיר לו ושתק ולא תבען מיד אינו יכול לחזור ולהשביען בטענת ספק וגאוני הראשוני' כתבו בשיעור זה שלשים יום ואפי' נשאר להם בשותפותם חובות אצל אחרים אין זה כלום שמה שנשאר להם בשותפות דבר ידוע הוא וכל שיפרעו יטול זה חלקו וזה חלקו וכל שכן אם נשאר להם מעות שהרי כחלוקי' הם וכן כל שחלקו ונשאר אצל אחד מהם דבר קצוב וידוע אבל כל שנשאר ביניהם דבר שאין מדתו או משקלו ידוע או דבר שלא באו עליו לחשבון ולא נודע לאחד מהם כמה הוא חלקו אע"פ שחלקו השאר הרי זה שותף עדין ומשביעו כל זמן שירצה:

נתגלגלה לו שבועה ממקום אחר פי' אע"פ שחלקו אם היה לו להשביעו בטענת ודאי משביעו ומגלגל עליה שלא גזלו בשותפותו אע"פ שחלקו אחר שלא מחלו בפי' וכן אריסותו או אפטרופוסותו ובכל השאר וכתבו חכמי הדורות שלא נאמר להיות טענת שמא מגולגלת אלא באלו שמאחר שכבר היה בהם עקר שבועה בשמא אע"פ שהופקעה חוזרת ונעורה על ידי גלגול אבל בדבר שאין בו עקר שבועה בשמא מצד עצמה אע"פ שיש לו שבועה עליו ממקום אחר אינו מגלגל עליו טענת שמא וכן דנו חכמי הדורות למעשה וראיה להם בתלמוד מציעא פרק השואל צ"ז ב' במשנת המשאיל אומר שאולה מתה וכו' וכבר כתבנוה שם:

והשביעית משמטת את השבועה פי' שביעית מלוה ושאר דברים שאם היה מודה בהן עכשו היתה השביעית משמטתן וכשם שמשמטת גוף הענין אם הודה בו כך משמטת השבועה אם חייבוהו בית דין לישבע אבל שבועת השומרים והשותפין והאריסין והפקדון וכל הדברי' שאם הודה בהם אין השביעית משמט אינו משמט את השבועה ולמדת מדבר זה שהמלוה שכפר בה קודם שביעית אין שביעית משמטתה שאם היתה נשמטת מה צריך להשמטת השבועה ומה הוא נשבע לו והרי נשמט ואע"פ שאפשר להעמידה בהקפת חנות ושכר שכיר שאינו משמט מ"מ סתם נאמרה וכן היא שנויה בהדיא בתוספתא מלוה כפרנית אינה משמטת וכך פסקוה גדולי המחברים:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרכים שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מי שלוה מחברו ערב שביעית ומוצאי שביעית נעשה לו שותף או אריס והשביעו אין זה מגלגל עליו שבועת ההלואה אם כופר בה שהרי הפקיעתה שביעית הא בשאר שני שבוע מגלגל לה נעשה שותף או אריס ערב שביעית ומוצאי שביעית לוה הימנו וכופר לו מגלגל לו על ידי שבועת השתוף שלא השמיטתו שביעית מכאן אתה למד שכשם שמגלגלין על שבועת התורה כך מגלגלין על שבועת המשנה וכן הדין אפי' על שבועת היסת מעתה כל שנתחייב שבועה בין של תורה בין של שבועת המשנה בנשבעין ונוטלין בין שבועת המשנה בנשבע ולא משלם לטענת שמא או אפי' שבועת היסת מגלגל עליו כל מה שירצה מדברים שאם יודה בהם יתחייב לשלם ממון אפי' אמ' לו השבע לי שלא נמכרת לי בעבד עברי כמו שהתבאר בקדושין כ"ח א' ובתלמוד המערב של מציעא התבאר שאם ראה הנתבע שהתובע מגלגל עליו הרבה שבועות ואמ' איני רוצה לישבע אלא הריני משלם עקר הטענה שעליה נתחייבתי שבועה אין שומעין לו אלא אומרין לו או השבע על הכל או שלם כל מה שהוא מגלגל עליך בטענת ודאי ונסח דבריהם חד בר נש אזל למידון קומי ר' זעירא וחייבו שבועה על תרין דינרין אמ' לאו תרין דינרין אנא חייב לך הא טריפין לך אמ' ליה ומלת פלן ופלן ואמ' ליה ר' זעירא או הב ליה כל מאי דתבע לך או אשתבע ליה על כל מאי דהוא מגלגל עלך וכבר הקשו על דברים אלו מסוגיא שבפרק המפקיד ותירצוה כראוי על הדרך שכבר ביארנו שם ואם הנתבע היה מהפך שבועתו לכשכנגדו ליטול שהוא רשאי בהיסת כמו שביארנו אומ' לו או השבע והפטר על הכל או הפך שבועתך מכל וכל אצלו ויטול את הכל וכתבו גדולי המפרשים שאם אמ' הנתבע הרי נשבע על הגלגולין אבל בעקר הטענה השבע וטול הרשות בידו:

יראה שהשבועה המגולגלת דינה כאותה שבועה שמגלגלין עליה ר"ל שאם אותה שמגלגלין עליה היא של שבועת התורה או של משנה אף זו בנקיטת חפץ כמוה ואם אותה שמגלגלין עליה היא שבועת היסת אף זו המגולגלת נשבע שלא בנקיטת חפץ כמוה:

ההוא דשכיב ושבק ערבא כלומר האי מלוה דשכב לבתר דשכב לוה ושבק ערבא אתו בני מלוה קא תבעי ליה לערבא סבר רב פפא למימר האי נמי הבו דלא לוסיף עלה פירוש כלומר דהא דרב ושמואל היכא דאתו בנו מלוה ותבעי להו לבני לוה הוא אבל הכא דלא תבעי להו לבני לוה אלא לערבא הוא דתבעי תוספת היא על מימרא דרב ושמואל ולית לן לאוסופי לה דקא אמרינן הבו דלא לוסיף עלה.

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע האי ערבא לאו בתר יתמי אזיל פירוש וכיון דאי תבעי ליה אזיל ערב ותבע להו לבני לוה אין גובין בני מלוה כלל ואפילו מן הערב כרב ושמואל.

ההוא דשכיב ושבק אחא כלומר ההוא מלוה דשכיב לבתר דשכיב לוה ולא שבק בנים אלא אח סבר רמי בר חמא למימר הבו דלא לוסיף כלומר כי עבדינן כרב ושמואל היכא דשבק המלוה בנים כדקא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו אבל היכא דלא שבק בנים אלא אחים תוספת על הא דרב ושמואל ולא מוספינן לה דהא אמרינן דלא לוסיף עלה הילכך האח נשבע שלא פקדהו אחיו וגובה אמר ליה מה לי פקדנו אחא כלומר דברי רב ושמואל אינו על הבנים ממש אלא על היורשין בין שהיו בני' או אחין וכיון שכן לאו תוספת היא על דבריהם ממש.

מתני' ואלו נשבעין שלא בטענה וכו' פרישנא להאי מתני' בגמרא הכי ואלו נשבעין שלא בטענת ברי אלא בטענת שמא פירוש שכיון שאלו כגון דקתני במתני' נתבעין הן וקיימא לן שכל נתבע שמתחייב שבועה מן התורה כגון מודה במקצת ועד אחד מעידו וכדומה להן אין חייבין אותה שבועה אלא כשאומר לו התובע ברי לי שיש לי אצלך כך וכך אבל אם אינו אומר ברי לי אלא שמא אין מתחייב התובע שבועה על כך.

וקתני בהאי מתני' דהני ודאי אף על גב דתביעות התובע אותן טענת שמא היא חייבין להשבע לו כעין דאוריי'.

ודייקינן מאי שנא הני שהן נשבעין ונשבעין ולא משלמין מכל נשבעין ולא משלמין שבעולם שאין נשבעין על טענת שמא.

ומהדרינן משום דמורו פירוש כיון שהן מתעסקין בצרכי בעל הבית מורו ואמרי תורא מדיישיה אכיל לפיכך רמו רבנן שבוע עלייהו ואפי' טענת שמא.

אמר רב יוסי בר מניומי אמר רב נחמן והוא שיש ביניהם טענת שתי כסף ואוקימנא הכי והוא שיש ביניהן כפירת טענה שתי כסף כלומר והוא שחושד אותן בעל הבית בכך שתי כסף שהן כפירת טענה והן כופרים בו ואומרין לא נטלנו לך כלום.

פיסקא חלקו השותפין והאריסין אינו יכול להשביען פירוש אינו יכול להשביען על טענת שמא אלא על טענת ברי.

איבעיא להו מהו לגלגל בדרבנן פירוש קיימא לן דמגלגלים בשבועה שהיא מן התורה כדגרסינן בפרק האשה נקנית דף כ"ז ע"א אמר עולא מנין לגלגול שבועה מן התורה וכו' וקא מיבעיא לן השתא מהו לגלגל בדרבנן כלומר בשבועה שאינה מן התורה אלא מדרבנן כגון אלו הנשבעין ונוטלין דקתני בהאי פרקין וכגון אלו הנשבעין שלא בטענה.

ופשטינן לה מהא דתניא לוה הימנו ערב שביעית ולמוצאי שביעית נעשה לו שותף פירוש ונתחייב לו מדרבנן שבועה על טענת שמא אין מגלגלין בה פירוש אם יש ביניהן טענה וכפירה באותה מלוה שהיתה לו ערב שביעית אין מגלגלין אותה בשבועה זו שנתחייב לו עכשיו מדרבנן לאחר שביעית מפני שאותה מלוה מעיקרא שהיתה לו עליו קודם שביעית כבר השמיטתו שביעית טעמא דלוה הימנו ערב שביעית דאתיא שביעית משמטא ליה הא בשאר שני שבוע מגלגלין שמע מינה דמגלגלין ואפילו בשבועה שהיא מדרבנן ודחינן לא תימא הא בשאר שני שבוע מגלגלין אלא אימא הא נעשה לו שותף ערב שביעית ולמוצאי שביעית לוה הימנו ונעשית ביניהן טענה וכפירה באותה מלוה ונתחייב בה שבועה מן התורה מגלגלין בה עסק אותה שותפות שהיתה ביניהם ערב שביעית משום דלא משמטא שביעית אלא חוב שהוא ודאי דקרינא ביה לא יגוש אי נמי שבועה שהיא מן התורה דכתיב וזה דבר השמיטה אפילו דבור משמיט אבל שבועה שהיא מדרבנן לא משמיט דהא לא קרינא ביה לא יגוש:

ואקשינן והא בהדיא קא תני לה וכו'.

ואסיקנא אלא שמע מינה דמגלגלין בדרבנן שמע מינה.

בד"ה אם אמר כו' דשמא להשביע את בניו אמר כן כו' עכ"ל ר"ל שאמר כן בפני עדים שאינו פרוע כדי לאחשבינהו את בניו בפני הבריות ושמא כנגדה אמר האמת שהוא פרוע ולכך צריכין לישבע שלא פקדנו כו' וק"ל:

רש"י בד"ה והאב אילו כו' בשבועה ומדקתני כו' כצ"ל:

בד"ה הא שאר כו' שאין הודאה אטו כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה הבו. הבא ליפרע מנכסי יתומים. כצ"ל:

גמ' ב"ש היא דאמרי שטר העומד לגבות. עיין ב"ח סי' ערה ס"ד:

שם השתא דלא אתמר הלכתא. עיין ב"ב דף ס ע"ב תוס' ד"ה איתמר:

(מח ב) א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא אטו ערבא וכו'.—כעין זה במכות ז א.

שהבן גובה. בשטר מן היתומין בשבועת יורשין כשאין לו עדים שאמר האב בשעת מיתתו שטר זה אינו פרוע ושלא בשבועה כשיש עדים שאמר האב בשעת מיתתו כו': כרבן שמעון בן גמליאל. דמתניתין והאב אילו היה קיים לא היה נאמן אלא בשבועה ומדקתני והאב אינו גובה אלא בשבועה על כרחך היכי דמי דמית לוה בחיי מלוה וקתני הבן גובה בשבועה אלמא אדם מוריש שבועה: בית שמאי היא. במסכת סוטה פרק ארוסה ושומרת יבם דקתני מת בעלה עד שלא שתתה נוטלת כתובתה ולא שותה דבעינן והביא האיש את אשתו וגו' וליכא אע''ג דשמא זינתה גובה מספק דקסבר מי שהנכסים משועבדין לו ידו על העליונה והנכסים בחזקת בעל השטר עומדין כאילו הוא גבוי ועומד לפיכך . הוא גובה מספק שאינה באה להוציא מהם שתהא הראיה עליה להביא אלא הם באים להוציא ממנה ודכוותה גבי מת לוה בחיי מלוה נמי ואע''ג דתקון רבנן שלא יפרע אלא בשבועה ממון גמור הוא להוריש לבניו: איכפלי ואתאי כל הני פרסי. טרחתי. ובאתי לבא ממקומי לכאן לעקור לדרב ושמואל: הבו דלא להוסיף עלה. הזמינו עצמכם שלא ללמוד ממנה במקום אחר הם אמרוה בשבועה הבא ליפרע מנכסי יתומים שאינו מוריש אותה לבניו אם מת לוה בחיי מלוה אל תלמדו ממנה המחויב שבועה אחרת ומפרש הש''ס כגון הא דאמר רב פפא הפוגם שטרו שהודה בב''ד שנתקבל קצת ותנן לא יפרע את השאר אלא בשבועה ואם מת יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין ולא עבדינן בה כרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו: ההוא דשכיב ושבק ערבא. ראובן הלוה לשמעון על ידי ערב ובשטר ומת לוה בחיי מלוה ונתחייב מלוה שבועה ואחר כך מת מלוה ובאו יתומין ליפרע מן הערב: דלא לוסיף עלה הוא. שהם אמרוה ביתומים הנפרעים מן היתומים וכאן נפרעין מן הערב: בתר יתמי. דלוה אזיל והוה ליה כיתומין מיתומין: ההוא. דמת לוה בחיי מלוה ואח''כ מת מלוה בלא בנים ושבק אחיו ליורשו ואחיו הוציא השטר על יתמי לוה: דלא לוסיף עלה הוא. שאמרוה ביתומין מן היתומין וזה לא יתום הוא: האי שטרא דיתמי. דמת לוה בחיי מלוה: לא מקרע קרעינן ליה. שמא יבאו לפני דיין שידון כר' אלעזר דאמר לעיל יורשין נשבעין ונוטלין: מתני' שלא בטענה. משמע שאין אדם תובעו כלום בגמ' פריך אטו בשופטני עסקינן: השותפין והאריסין. בגמ' מפרש מאי שנא הני: והאפוטרופין. שנתעסקו בממון אדם להכניס ולהוציא ולישא וליתן אבל בנכסי יתומין פלוגתא דתנאי היא במסכת גיטין בהניזקין (דף נב.): והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית. שהושיבה בעלה חנוונית או שמינה אפוטרופ' לעסוק בנכסיו ובן הבית. אחד מן האחין שנתעסק בנכסים משמת אביהם: חלקו. ולא השביעו בשעת חלוקה: נתגלגלה לו שבועה. עליהן אחרי כן מגלגלין גם את זו עליו: והשביעית משמטת את השבועה. לאו אהך שבועה דשותפות קאי דאין שביעית משמטת שותפות ולא שבועתה אלא מלוה ושבועתה: גמ' בטענת שמא. שטוענו שמא עכבת משלי: מאי שנא הני. שהטילו עליהם שבועה בטענת שמא: משום דמורו בה התירא. לעצמם לפי שטרחו בנכסים: שיש טענה ביניהם שתי כסף. שזה טענו שמא עכבת משלי שתי כסף וזה מודה לו במקצת דקרובה היא לשבועה דאורייתא אלא שטענת שמא היא: והתני רבי חייא לסיועיה לרב. בפרק שבועת הדיינין (לעיל ד' מ.) דאמר כפירת טענה שתי כסף לבד פרוטה של הודאה: מהו לגלגל. שבועת האריסין שחלקו על ידי שבועה דרבנן כגון שבועת היסת או של נשבעין ונוטלין דתקנתא בעלמא נינהו: ולמוצאי שביעית נעשה לו שותף. אין מגלגלין עליו שבועת הלואה דערב שביעית אם כפר הכל דשביעית שעברה עליו שמטתה: הא שאר שני שבוע מגלגלין. שבועת הלואה שאין הודאה אטו שבועת השותפין אלמא מגלגלין בדרבנן וכשנשנית זו בימי התנאים עדיין לא תיקנו שבועת היסת כי בימי רב נחמן תיקנוה: לא תימא כו'. דאף בשאר שני שבוע נמי אין מגלגלין על ידי שבועת שותפין דרבנן והאי דנקט שביעית לאו לאפוקי שאר שני שבוע אלא אימא הא נעשה לו שותפות ערב שביעית וחלקו ובמוצאי שביעית לוה הימנו ונתחייב לו עליה שבועה דאורייתא כגון בהודאה במקצת מגלגלין ואשמועינן שאין שביעית משמטת שבועת השותפין ולא שותפות אלא הלואה כדכתיב (דברים טו) שמוט כל בעל משה ידו:

שאמר האב כו'. ות''ק סבר דאפי' הכי אין נוטלין אלא בשבועה דשמא להשביע את בניו אמר כן כדי לאחשובינהו: דמורו בה התירא. פסק ר''ת דבמלוה למחצית שכר אין יכול להשביעו דכיון דלוקח שכר עמלו לא מורי התירא: