שבועות מז ע"ב

דף מז - ב

אי אמרת בשלמא אם אביו, כאשר יטען טענה כי האי גוונא שחמישים ידענא וחמישין לא ידענא - מיחייב שבועה, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם -

שפיר איצטריך קרא למיפטר גבי יורשין. ולהשמיע כי אף שאביהן היה משלם - הם פטורין.

אלא אי אמרת דלא כרבי אבא. ויהיה הדין שאם יטען אביו כי האי גוונא את הטענה הזו, על יתרת התביעה ויאמר שאינו יודע - נמי יהיה פטור, כיון שהמחויב שבועה ואינו יכול לישבע פטור ולא משלם,

אם כן, קרא גבי יורשין לפוטרם, למה לי? והרי אביהם גם היה פטור באופן זה. וודאי שהיורשין יהיו פטורין כמותו!?

אלא מוכח מכך כדברי רבי אבא שהמחויב שבועה ואינו יכול לישבע - משלם!

ומשום כך צריך פסוק מיוחד להשמיענו, שהיורשים המחויבים שבועה ואינם יכולים לשלם - פטורין.

ומעתה יש לשאול: ורב ושמואל הסוברים שהמחויב שבועה ואינו יכול לישבע חזרה שבועה לסיני ואינו נשבע ואינו משלם,

הרי פסוק זה "שבועת ה' תהיה בין שניהם", שממנו הוכחנו שהמחויב שבועה ואינו נשבע - משלם, מאי קא דרשי ביה רב ושמואל?

ומתרצת הגמרא: פסוק זה מיבעי ליה לרב ושמואל, לכדתניא:

שמעון בן טרפון אומר: "שבועת ה' תהיה בין שניהם" - מלמד שהשבועה חלה על שניהם!

ושניהם, הלווה והמלוה נענשים עליה. ^[70] הלווה נענש לפי שנשבע לשקר, והמלוה נענש לפי שלא דקדק למסור ממונו בידי אדם נאמן, ועל ידי חוסר זהירותו, גרם לחילול ה' הנובע משבועת השקר של הלוה. ^[71]

[ובעקבות ברייתא זו מביאה הגמרא מימרות נוספות של שמעון בן טרפון]

שמעון בן טרפון אומר: אזהרה לעוקב אחר הנואף [שדואג לנואף, ומזמין ומרגיל לו נשים לניאוף]. מנין?

תלמוד לומר: "לא תנאף" - ומשמעו גם לא תנאיף! כלומר, לא תגרום לאחרים לנאוף. ^[72]

כתיב: ^[73] "ותרגנו באהליכם" [אחרי ששמעו בני ישראל את דברי המרגלים שהוציא דיבת הארץ, נאמר: "ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה' אלוקיכם. ותרגנו באהליכם" וגו']

שמעון בן טרפון אומר: תרתם את הארץ וגיניתם את המקום באהלו של מקום, שהשכין את אהלו ביניכם - שם גיניתם אותו.

כתיב: ^[74] "עד הנהר הגדול נהר פרת". שמעון בן טרפון אומר: קרב לגבי דהינא, ואידהן! [קרב אל מי שמשוח בשמן, ועל ידי קירבתך אליו תימשח גם אתה].

וענין זה משל הוא לנהר פרת. לפי שנהר פרת קטן הוא מן הנהרות האחרים הגדולים המוזכרים בתחילת ספר בראשית. ובכל זאת נקרא כאן "הנהר הגדול". וכל זה הוא משום סמיכתו לארץ ישראל החשובה!

דבי רבי ישמעאל תנא [את מוסר זה שלימדנו שמעון בן טרפון, אך בצורה שונה]:

חולקין כבוד לעבד מלך כמלך, משום קירבתו ויחוסו למלך!

שנינו במשנתנו: והחנוני על פינקסו... הוא נשבע ונוטל, והן נשבעין ונוטלין! ^[75] תניא: אמר רבי - טורח שבועה זו למה? מדוע תיקנו חכמים שיבואו שניהם לישבע כאשר ברור שאחד מהם ישבע לשקר? ^[76]

והנה, בשאלתו של רבי לא נתפרש האם סובר הוא שאכן שניהם יטלו מבעל הבית בלא שבועה, וכבן ננס. או שרק הפועלין נוטלין בשבועה מהחנוני.

אמר ליה רבי חייא לרבי: הרי כבר תנינא, שנית וסתמת במשנה: ^[77] שניהם, הפועלין והחנוני - נשבעין ונוטלין מבעל הבית?! ואם כן, הרי שלדעתך יש מקום לשבועה זו אצל שניהם,

ודנה הגמרא: קיבלה מיניה רבי מרבי חייא, וחזר בו משאלתו וסובר כמו שנכתב במשנתנו, או לא קיבלה מיניה?

תא שמע: דתניא - רבי אומר: פועלין נשבעין לחנוני שלא נתן להם. כלומר, נוטלין הפועלין בשבועה מהחנוני, והמפסיד הוא החנוני שאינו נוטל בשבועה מבעל הבית אלא רק משלם לפועלין.

ואם איתא ואם אכן קיבלה רבי מרבי חייא, וחזר בו ממשמעות שאלתו, וסובר כדברי המשנה ששניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית - מדוע אמר רבי בברייתא שפועלין נשבעין לחנוני,

נשבעין הפועלין לבעל הבית מיבעי ליה [היה צריך להיאמר]. ולא נשבעין לחנוני?!

והתירוץ: אמר רבא, אכן קיבלה רבי מרבי חייא. וסובר רבי ששניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית וכך אמר רבי: פועלים נשבעין לבעל הבית - במעמד חנוני, כי היכי דליכספו מיניה! ^[78] [על מנת לביישם, באם אכן קיבלו ממנו].

איתמר: שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו, כגון שני עדים אומרים שהרג פלוני את פלוני. ושני עדים אומרים שלא הרג.

ושתי כיתות עדים אלו - מכחישות זו את זו. וודאי שאחת מהן מעידה שקר. ואם כן, פסולה היא מחמת כן. אולם אין אנו יודעים איזה מביניהם הכשירה ואיזו הפסולה.

אמר רב הונא: כת הזו, כשרה ובאה בפני עצמה ומעידה, וכן זו השניה, כשרה, ובאה בפני עצמה ומעידה. ^[79] כיון שמעמידין אנו כל כת בפני עצמה על חזקת כשרות. ^[80]

רב חסדא אמר: בהדי סהדי שקרי למה לי? הלוא כיון שודאי לנו שאחת מהן העידה שקר ופסולה, ואין אנו יודעין מי היא, הרי שעלינו להחמיר, ולפסול את שתיהן מספק. ולא להעמידן בחזקת כשרות. ^[81]

ומעמידה הגמרא כמה מקרים שיש בהם הכחשת שתי כיתות:

א. אם היו שני מלוין ושני לווין, והיו להם שני שטרות בחתימת שתי הכיתות שהכחישו זה את זה - היינו פלוגתייהו!

זוהי מחלוקתם של רב הונא ורב חסדא. לדעת רב הונא השטרות הללו כשרים. ואילו לרב חסדא - פסולין.

ב. אם היה מלוה אחד ולוה אחד, ושני שטרות חוב היו ביניהם. ועל שתי השטרות חתומין שתי הכתות שהכחישו זו את זו.

הדין הוא שיד בעל השטר על התחתונה, ואינו גובה את שתי החובות, כי ודאי שאחת מן הכתות שקרנית. אלא גובה את הסכום הנמוך שבין שני השטרות. ^[82]

ג. היו שני מלוין ולוה אחד שלוה משניהם. ולשתי ההלואות היו שני שטרות החתומין על ידי הכתות הללו המכחישות זו את זו - היינו מתניתין! ^[83] וכשם ששנינו במשנתנו שגם החנוני וגם הפועלין נשבעין ונוטלין מבעל הבית, ולא איכפת לנו מכך שישנו הפסד ברור לבעל הבית, הרי שגם כאן יגבו שני המלוים את חובם מן הלווה. למרות שברור הוא, ששטר אחד פסול. ^[84]

ודין זה פשוט הוא, רק לדעת רב הונא. אולם לדעת רב חסדא הסובר כי שניהם פסולין להעיד, הרי שלא גובין באף אחד מן השטרות.

ד. אבל, אם היו ב' לווין ומלוה אחד ושני שטרות שחתומין עליהן שתי הכיתות המכחישות זו את זו, - מאי?

האם גם כאן אמר רב הונא שיכול אותו מלוה לגבות מכל אחד בנפרד, או שמא אף כאן נאמר שודאי אחד מן השטרות פסול הוא.

ואם כן, יכול כל אחד מן הלווין לדחות את המלוה הבא לגבות על ידי שטרות אלו, ולומר לו כי יתכן שהשטר שבכוחו הוא תובעו - פסול הוא. ויפסיד המלוה לגמרי את שני חובותיו.

והמסקנא היא - תיקו!

מתיב רב הונא בר יהודה: באו שני עדים להעיד על החודש.

אלא לאו בדטעין מנה לאבא ביד אביך וא"ל ג' ידענא וגו' לא ידענא:
אי אמרת אביו כי האי גוונא מיחייב שבועה וכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. האי נמי כיון דאמר לא ידענא מספקא ליה. ושבועה בספק ליכא הלכך משלם. איצטריך קרא למיפטר בכי האי גוונא היורש אלא אי אמרת כי האי גוונא פטור איצטריך קרא למיפטר גבי יורשין:

ורב ושמואל דאמרי מחויב שבועה שאינו יכול לישבע פטור שאין אדם מוריש שבועה לבניו. האי שבועת ה' תהיה בין שניהם מאי דרשי ביה. ואמרינן דרשי ביה (כר' דתניא) [לכדתניא] שמעון בן טרפון אומר שבועת ה' תהיה בין שניהם מלמד שהשבועה חלה על שניהם כלומר אי אפשר שאין אחד מהן על שקר או התובע תובע מה שאין לו עליו ומשביעו בחנם לפיכך השבועה חלה על המשביע בחנם. או הנשבע כופר ונשבע על שקר. ועוד [אמר] שמעון בן טרפון תשלום הברייתא אזהרה לעוקב אחר המנאף. פירוש מכין לו מקום ונשים לניאוף מניין שחייב.

ת"ל לא תנאיף לא תגרום ניאוף.

ותרגנו באהליכם שמעון בן טרפון אומר תרתם וגיניתם באהלו של מקום והאי דכתיב באהליכם בכינוי הוא.

עד הנהר הגדול נהר פרת. שמעון בן טרפון אומר קרב לגבי דאהינא ואידהן. פירוש כיון שנעשה פרת (גדול) [גבול] ארץ ישראל נקרא הנהר הגדול:
והאי דאמר בפרק השואל את הפרה ובזולתי זה המקום בתלמוד היכי דמי עסק שבועה כדרבא דאמר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא נ' והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם. עיקר דברי רבא בזה המקום הן והוא שאמר רבא כוותיה דר' אבא מסתברא דתני ר' אמי וכו' עד איצטריך קרא למיפטר יורש:

וחנוני על פנקסו כיצד כגון שאמר בעל הבית לחנוני תן לבני או לפועלים שלי כך וכך הוא אומר נתתי והן אומרים לא לקחנו. ישבע החנוני ויטול. אבל אם טוען כי לך נתתי או לשלוחך. וכך כתוב בפנקסי ובעה"ב אינו מודה בזה הרי הם כשאר כל הטענות:
ירושלמי לא במקיף אמרו שיכול לומר לו כתבתה בזו היד מחוק בזה היד ר' אומר אני שיהו נשבעין הפועלין בפני החנוני מפני [הבושה] הדאמר בשלא העמידן אצלו אבל אם העמיד את הפועלין אצל החנוני אין בעה"ב חייב לפועלין כלום:
תניא א"ר טורח שבועה זו למה א"ר חייא תניא שניהן נשבעין ונוטלין מבעה"ב.

ואסקה רבא פועלין נשבעין לבעה"ב במעמד חנוני. דלמא מיכספי מיניה:
ירושלמי בפרק האיש מקדש בתחילתו א"ר בא אתא עובדא קמיה רב ועשה שליח עד חד בר נש אפקיד גרבוי גבי קרפיפא דחבריה וכפר ביה א"ר פינחס אתא עובדא קומיה דר' ירמיה ועשה שליח עד וחייבו על ידי הכתף. אית מתניתא אמר (שלא) [שלוחו של] אדם כמותו:

איתמר שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו אמר רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה. ורב חסדא אמר בהדי שהדי שקרי למה לי פירוש רב הונא פסלם באותה העדות שהוכחשו בה ומכשירם בעדות אחרת כל כת בפני עצמה. ועד מכת זו ועד מכת זו בעדות אחרת פסולה. ורב חסדא פסלם בכל עדות שבעולם בין כל כת בפני עצמה ובין אחד מזו הכת ודייקי מדקתני רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה זו באה בפני עצמה ומעידה ולא קתני פסולין לעדות זו שהוכחשו וכשרים לעדות אחרת. ש"מ כת כת בפני עצמה כשירה. אבל עד אחד מזו הכת ועד אחד מזו הכת פסולין ואפי' לרב הונא הלכך שני לוין וב' לוין וב' שטרות. ובכל שטר כת בפני עצמה היינו פלוגתייהו. רב הונא מכשר ב' שטרות כדאמרן ורב חסדא פוסל ב' שטרות דסבר מכל מקום כת אחת מהן פסולה. וכל שטר ספק פסול הוא ומספיקא לא מפקינן ממונא.

מלוה ולוה ושני שטרות יד בעל השטר על התחתונה פירוש ראובן הוציא עד שמעון ב' שטרות באחד ק' ובאחד ר' ואלו שני כתות המכחישות כת האחת חתומין בשטר האחד והכת האחרת חתומין בשטר השני אומר ראובן מכל פני כת אחת מהן פסולה ברר אתה איזו כת מהן פסולה. וכיון שאינו יכול לברר אומר לו עדים החתומים בשטר של ר' הן הפסוליו. הלכך גובה שטר של ק' ובשטר של ר' נשבע הלוה ומיפטר:

שני מלוין ולזה אחד ושני שטרות היינו מתניתין דתנן שניהן נשבעין ונוטלין מבעה"ב הלכך שני מלוין נשבעין וגובין מן הלוה אע"פ שודאי א' מהן [פסולה] כמו הפועל והחנוני ששניהן נשבעין ונוטלין מבעה"ב:
שני לוין ומלוה אחד וכל אחד אומר השטר שעלי הוא הפסול והמלוה אינו יכול לברר אליבא דרב הונא דינא מאי ועלתה בתיקו וקי"ל כל תיקו דממונא לקולא ונשבעין שניהן ומיפטרי וי"א תיקו כי האי גוונא חולקין ומותבינן על רב חסדא אחד אומר גבוה שתי מרדעות היתה הלבנה ואחד אומר שלש עדותן קיימת.

שני מלוין ולוה אחד היינו מתני'. פרש"י ז"ל דכי היכי דבמתני' אחד מהם נוטל ממנו שלא כדין ואפ"ה משלם לשניהם ה"נ לא שנא ולפי זה לא למדנו שישבע אא"כ אמר אשתבע ליה ח) כשאר כל השטרות אבל רבינו הגדול ז"ל כתב דהיינו מתניתין לגמרי ונשבעין ונוטלין ולפ"ז אפי' כתוב בו נאמנות.

ורב ושמואל שבועת ה' מאי דרשי ביה. נ"ל קושטא דהדין שמעתא כך היא, דרב ושמואל לית להו דר' אבא אלא כל שמחויב שבועה ואינו יכול לישבע זוזי היכא דקיימי קיימי, ולא עוד אלא במקום שהוא נוטל בלא שבועה אלא שמן התקנה חייב שבועה כמת לוה בחיי מלוה ואחוכ מת מלוה דאין בני מלוה יכולין לישבע וזוזי היכא דקיימי קיימי, וכ"ש לדידהו בששניהם חשודים דמדינא כל שחשוד לוה חזרה שבועה לסיני אלא שהתקינו שיהא שכנגדו נשבע ונוטל וכי חשוד מוקמינן ליה אדיניה וזווי היכא דקיימי קיימי, וכן הדין לרב ושמואל בכל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע כמודה מקצת ואומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא אי נמי עד אחד מעידו שהוא חייב לו והלה אומר איני יודע וכן בנסכא דר' אבא חזרה שבועה לסיני, ולדידהו שבועת המשנה כשכנגדו חשוד על השבועה תקנת מלוה היתה דכיון דהלוה חשוד כדי שלא יהא חוטא נשכר תקנו למלוה שישבע ויטול. וא"ת א"כ לרב ושמואל כל מודה מקצת ואומר חמשין אית לך בידי וחמשין לית לך למה ישבע ליהמניה במגו דאי בעי אמר חמשין לא ידענא והיא טענה יפה לו טפי מחמשין לית לך דהוא מעיז טפי, לא היא דאף הוא נשבע שאינו יודע. ומסתברא דלדידהו נשבע בנקיטת חפץ דאי לא אתי לאערומי.
וא"ת השתא דאמרת דרב ושמואל לית להו דר' אבא כלל אף ר' אבא ע"כ לית ליה דרב ושמואל, וא"כ קשיא לן דהא ר' אמי דאית ליה דר' אבא איהו ניהו דאמר לקמן גבי הא דרב ושמואל נימא בה מילתא אם עמד בדין כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו אלמא כל שאינו יכול לישבע שבועת התקנה פקע ממונא ואע"ג דמדין תורה אית ליה, א"כ אף כשכנגדו חשוד שהתקינו שלא יטול המלוה עד שישבע כל שאינו יכול לישבע כגון ששניהם חשודים ליפקע ממדנא ולמה העמידוהו על דין תורה ואמרו חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. ויכולני לומר דר' אמי לית ליה דרב ושמואל והאי דקאמר נימא בה מילתא לטעמייהו דרב ושמואל קאמר וטעמייהו קא מפרש וליה לא ס"ל, אלא דאכתי לא ניחא דאנן אית לן דר' אבא ואית לן דרב ושמואל אלא דלא מוספינן עלה, ואם א"א לר' אבא ור' אמי דאית להו הא דרב ושמואל ורב ושמואל נמי א"א דאית להו דר' אבא ור' אמי אנן היכי מזכינן שטרא לבי תרי.
אלא ע"כ נראה דר' אבא ור' אמי אפשר דאית להו דרב ושמואל במת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה, ואע"ג דרב ושמואל לית להו דר' אבא ור' אמי, ומסתברא לי טעמא משום שאינו דומה שבועה שהתקינו שישבע שכנגדו של חשוד לשבועה שהתקינו שישבע הבא ליפרע מנכסי יתומים, לפי שתקנת הבא ליפרע מנכסי יתומים תקנה קבועה היא לכל מי שבא ליפרע מנכסיהן, ועשאוה לדברי רב ושמואל תקנה קבועה בין בחיי מלוה בין לאחר שמת מלוה והלכך כל שאינו יכול לישבע פקע וזוזי היכא דקיימי לוקמי, ולדברי רב ושמואל הוא הדין לכל השבועות הקבועות כגון זו דפוגמת כתובה ומתה וכן בעד אחד מעידה שהיא פרועה ומתה ואע"פ שדבר תורה נפרעין הן בלא שבועה, ואפשר דר' אבא ור' אמי אפי' בהני ס"ל כוותייהו וסבירא להו דבמקום תקנה קבועה מסיעין אותה מדברי תורה ומעמידים אותה על התקנה כאילו היא שבועת התורה, אלא דרב נחמן אמר בהני הבו דלא להוסיף עלה ואנן קיי"ל כוותיה בהא אבל כששניהם חשודים אינו כן לפי שהלוה מחויב שבועה דאורייתא ואינו יכול לישבע, ומדינא משלם, ותקנת שבועה כנגדו אינה קבועה אלא מטולטלת שהרי בכל שאר חביריו לא תקנו שבועה זו כלל אלא כל שמודה במקצת ואומר בשאר איני יודע וכן בעד אחד מעידו שהוא חייב לזה והוא אומר איני יודע וכן בנסכא דר' אבא כולן נוטלין בלא שבועה, וכדמוכח בהדיא בפ' שבועת העדות גבי הכל מודים בנסכא דר' אבא שהוא חייב, אלא שבחשוד תקנו מפני שחשו לו כדי שלא יהא כל אחד ואחד תובע יותר ממה שהוא חייב לו ולא שבקת לי' חיי, הלכך בשאפשר לשכנגדו לישבע ישבע אבל נל ששניהם חשודים מחזירין אותו אצל חבריו שמשלמין בלי שישבע שכנגדו, כך נ"ל. וא"ת א"נ נא ונאמר דאף רב ושמואל אית להו בששניהם חשודין כר' אבא ולמה אמרו דלדבריהם שאמרו ביתומין מן היתומין כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו אף כששניהם חשודין חורה שבועה לסיני, דלמא לא היא אלא אפילו לדידהו נמי ישלם, וי"ל דאין ה"נ דהכי הוה לן למימר אלא דהכא לאו חדא מגו חבירתה נפקא להו אלא בפירוש שמיע להו מדרב ושמואל דטעמא דידהו משום דקא סברי דכל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע חזרה שבועה לסיני, ולפיכך אמרו דאפי' בשבועת התקנה כי הא דרב ביתומין מן היתומין זוזי היכא דקיימי לוקמי ואע"ג דמדינא שקלי בלא שבועה מסיעין אותם מדבר תורה מפני ביטול שבועת התקנה, וכ"ש כששניהם חשודין דמדינא חזרה שבועה לסיני ולא משלם כלל אלא שהתקינו לשכנגדו שישבע ויטול אבל כשכנגדו נמי חשוד לא התקינו, דכל שאינו יכול לישבע מעמידין אותן על דבר תורה וזוזי היכא דקיימי לוקמו.
ורב נחמן דעבד עובדא יחלוקו ע"כ נמי לית ליה דרב ושמואל, והיינו דאמרי' לקמן אמר רב נחמן אי איתא לדרב ושמואל איתא ואי ליתא ליתא ואקשינן אם איתא איתא ומי מספקא ליה והא עבד רב נחמן עובדא יחלוקו כלומר וכל מאן דאמר יחלוקו אי אפשר דאית ליה דרב ושמואל, וטעמא דמילתא דהא רב נחמן דעבד כר' יוסי הוא דעבד וכדאיתא לעיל ורב ושמואל כר"מ ס"ל דאמר חזרה שבועה למקומה ומפרשי ליה אינהו חזרה לסיני, וכן פרש"י ו"ל לקמן גבי ההיא דאם איתא איתא. ועוד דהא טעמיהו דרב ושמואל משום דכל שהטילו עליו שבועה ואפי' שבועת התקנה ואינו יכול לישבע פקע וזוזי היכא דקיימי לוקמו, ואם איתא דרב נחמן אית ליה דרב ושמואל בששניהם חשודין נמי הוה ליה למימר שלא יטול כלום שהרי הוטלה על הלוה שבועה ואינו יכול לישבע, אלא ודאי דרב נחמן לית ליה דרב ושמואל אלא מעמידין אותם על דברי תורה אלא מיהו בהא דיתומין מן היתומין חייש ליה הואיל ונפקא מפומיהו ולא מוסיף עלה. ומסתברא דעיקר דברי ר' יוסי ורב נחמן דס"ל כותיה משום דמספקא להו דינא בכל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע אי אמרי' חזרה שבועה לסיני או חזרה שבועה למחויב לה הלכך מספק דיני' יחלוקו, כך נ"'ל, וכן בנסכא דר' אבא וכן בכל מקום שהוא מחויב שבועה מדאורייתא אינו יכול לישבע לר' יוסי ולרב נחמן דס"ל כותיה יחלוקו מספק דיני' דחזרה שבועה לסיני או למחויב לה.
אבל משמו של ר"ת ז"ל אמרו דרב נחמן אית ליה דר' אבא אלא דקסבר דהכא שניהם מחויבין שבועה וכיון שאינן יכולין לישבע זה מפסיד מחצה וזה מפסיד מחצה, והביא ראיה מדתנן בפרק השואל זה אומר שאולה מתה וזה אומר איני יודע חייב ואמרי' בגמ' לימא תיהוי תיובתא דרב נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ופרקי' הכא בשיש עסק שבועה ביניהם כדרבא דאמר רבא מנה לי בידך והלה אומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא חייב דהוה ליה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם אלמא רב נחמן כר' אבא ס"ל, ואינו מחוור דהא אמרי' הכא דהא דרב נחמן כר' יוסי אמרה ומשום דאית ליה כר' יוסי הוא דעבד עובדא יחלוקו ור' אבא כר"מ דאמר חזרה שבועה למקומה, ועוד דא"כ אפשר דרב נחמן אית ליה כרב ושמואל ביתומין מן היתומין דלגבי שניהם וושודין מתוך ששניהם מחוייבין שבועה זה מפסיד מחצה וזה מפסיד מחצה, ואע"ג דלוה מדינא משלם ואין על המלוה אלא שבועת התקנה, אם כן לגבי יתומין מן היתומין דשבועה לגבי יתומין של מלוה היא דכשאין יכולין לישבע דינא שיפסידו הכל וא"כ מאי קא מקשי' לקמן אי איתא והא עבד רב נחמן עובדא יחלוקו כלומר דלדידיה ליתא לדרב ושמואל, אלא ודאי ליתא להאי טעמא, וההיא דפרק השואל לאו ראיה היא דהתם מתני' היא ור"מ היא דאמר הכא חזרה השבועה למקומה, ור"נ לפום מאי דאמרי' התם פריש לה חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם אבל לדידיה לא סבירא ליה אלא כר' יוסי דאמר יחלוקו, ועל כן פסק הרי"ף ז"ל כר' אבא ודלא כרב נחמן אלא מתוך שאינו יכול לישבע משלם את הכל.

גמ' אמר רבי טורח שבועה זו למה כו'. פי' קס"ד דרבי דהא דקתני במתני' שניהם נשבעין ונוטלין לאו נוטלין מבעה"ב קאמר שאין בעה"ב חייב אלא סלע אחת אלא ה"ק שניהם נשבעין ונוטלין סלע אחת כיצד החנוני נשבע לבעה"ב ונוטל כיון שהמחה הפועלים אצלו ואמר לו שילוה לו ויתן להם ולא[] אמר בעדים תן להם, וחוזרין פועלין ונשבעין לחנוני ונוטלין ממנו, ולפיכך אמר רבי טורח שבועה זו למה כיון דסוף סוף הוא חייב ליתן לפועלים ישבעו עכשיו הפועלים ויטלו ולא ישבע חנוני כלל דאפוכי מטרתא ל"ל, ואמר ר' חייא תנינא שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית דשניהם אית להו תביעה עליה, דפועלים אמרי לי' [עבידתא[ גבי דידך היא וחנוני א"ל אפסידת אנפשך דלא אמרת לי בסהדי הב ליה.

אמר רבא פועלין נשבעין לבעה"ב במעמד חנוני כי היכי דליכספו מיניה. ודוקא בדאיתיה לחנוני הא ליתיה לחנוני אמרי לי' פועלים אייתי את לחנוני, וה"ה לחנוני שנשבע בפני פועלים דהוא הדין והוא הטעם ובדאיתנהו לפועלים.

שני מלוים ולוה אחד היינו מתני'. כתב הרמב"ן ז"ל פרש"י ז"ל דכי היכי דבמתני' אחד מהם נוטל ממנו שלא כדין ואפ"ה משלם הוא לשניהם ה"נ לא שנא, ולפי זה לא למדנו שישבע אא"כ אמר לי' אישתבע לי כשאר כל השטרות, אבל רבינו הגדול כתב דהיינו מתני' לגמרי ונשבעין ונוטלין, ולפ"ז אפי' כתוב בו נאמנות נשבע.

החנוני על פנקסו כיצד לא שיאמר לו כתוב בפנקסי שאתה חייב לי מאתים זוז פירוש איצטריך תנא למיתני לא שיאמר לו וכו' משום דדילמא קס"ד דאפילו בהא תקון רבנן שישבע חנוני ויטול מפני תקון העולם שימצאו בני אדם הקפות בחנויות. אלא שא"ל תן לבני סאתים חטין ולפועלי בסלע מעות והא דקתני בנו וקתני פועלים איצטריך דאי קתני בנו ולא קתני פועלים נהי דאשמעינן דין חנוני עם ב"ה מ"מ לא הוה ידעינן דין פועלים עם ב"ה והוה אמינא דפועלים לא משתבעי דכאומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך הוא שחייב כדאיתא בפרק הגוזל קמ"ל דאף פועלים אין מטלין אלא בשבועה ואי קתני פועלים ולא קתני בנו דילמא הו"א דוקא כי איתא פועלים דהדרי ושקלי מבעל הבית ובעל הבית מפסיד ודאי או עם חנוני או עם פועלים תקנו חכמים שלא יהא כל א' מהם נוטל מבעל הבית בלא שבועה אבל היכא דליכא פועלים דשקלי מבעל הבית אלא בנו למוד הרי חנוני נוטל בלא שבועה כיון דברשות עבד ואיהו ידע ובעל הבית לא ידע דב"ה פשע בנפשיה דלא א"ל הב לי' בסהדי קא משמע לן דאפילו בניו דליכא פועלים והבנים אומרים לא נתן לנו נשבע חצוני. הוא אומר נתתי והם אומרים לא נטלנו הוא נשבע ונוטל והם נשבעים ונוטלים פירוש שבועה בנקיטת חפץ וטעמא דחנוני נשבע ונוטל פירוש בעל הלכות ז"ל בבב"מ משום דא"ל לב"ה לא הימנתינהו את הימנתינהו עלך ופשעת בנפשך דלא אמרת לי בסהדי הב ליה והכי אמרינן בפרק הכותב בעובדא דבריה דאבימי דכל היכא דלא א"ל לשליח בסהדי הב ליה או דלא א"ל במלוה בשטר שקול שטרא לאו פושע הוי שליח ופטור. והם נשבעים ונוטלים כבר פירשתי לעיל דהאי שבועה חומרא דפועלים היא ודכולי עלמא לא מיפטר בעל הבית מן הפועלים משום דאמחינהו אצל חנוני דהא ליכא הכא דין מעמד שלשתן מדלא קתני תן לבני זה ולפועלי אלו או משום דלית ביה מעמד שלשתן אלא בשאותו שהעמיד לו היה לב"ה אצלו מלוה או פקדון וכדאמרינן התם מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן חנה אבל הכא דלא הוה לבעל הבית כלום אצל חנוני והלואה הוא דעביד ליה חנוני פשיטא דליכא מעמד שלשתן ואלו רצה חנוני לחזור בו שלא לתת כלום הרשות בידו ואם כן פשיטא דפועלים לא פטרי לב"ה הא בשהמחה ב"ה לפועליו אצל מי שהיה אצלו מנה במעמד שלשתן שהמקבל עליו אינו יכול לחזור בו בזה מחלוקת רבותינו ז"ל בדין פועלים במעמד שלשתן ולדעת הרמב"ם ז"ל דהתם כשם שהמקבל עליו לתת אינו יכול לחזור בו כך מי שיש לו לקבל המעות אינו יכול לחזור בו על מי שהומחה אותו אלא אם כן היה המחאה דטעות אבל י"א והיא דעת מורי הרא"ה ז"ל דהתם נמי פועלים לא פטר ולב"ה אלא רצה מזה גובה רצה מזה גובה ובפרק קמא דגיטין וכן בפרק המקבל הארכתי בענין זה בס"ד. אמר בן ננס כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא יש שפירוש אלו או אלו דודאי חד מינייהו בקושטא משתבע ויש לפרש אלו ואלו כלומר כלם ביחד באין לב"ד שתצא שבועת שוא מביניהם ושבועת שוא פירוש רש"י ז"ל דלאו דוקא דהא שבועת שקר היא אלא דלשקר קרי שוא ושוא ושקר א' הם ומשום דבחומרא דשבועה דכתיב בה לא ינקה כתיב שוא נקט הכי כלומר היאך נביא עצמנו לעונש שבועת שוא ויש לפרש עוד דקרי ליה הכי משום דלבן ננס ליכא שבועה גבי פועלים כלל דכאיני יודע אם פרעתיך הוא. וסברי רבנן דהכא תקנתא ובן ננס סבר דליכא למיעבד תקנתא להחמיר על הפועלים ומעתה הויא שבועת פועלים שבועה שאינה צריכה וכשבועה לבטלה שהיא שבועת שוא כנ"ל והלכתא כרבנן:

תניא אמר רבי טורח שבועה זו למה מתוך מה שהשיב לו ר"ח לרבי יש ללמוד מאי דק"ל לרבי דמשום דבמתני' לא קתני שהפועלים נשבעים לבעל הבית אלא דקתני הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין יש במשמע לפום פשטא דפועלים לחנוני הן נשבעין וממנו הן גובין והחנוני מפסיד לפי שלא נתן לפועלים בעדים ונמצאת שבועת חנוני לבטלה כי למה ישבע הוא ישבעו פועלים לב"ה במעמד שניהם ויטלו ממנו ויפסיד חנוני ולא ישבע והיינו דאהדר ליה ר"ח תנינא שהן נשבעין ונוטלים מבעל הבית ובעל הבית הוא לבדו מפסיד ואמרינן קבלה רבי או לא קבלה מיניה ותמיהא זו לי היאך ס"ד דלא קבלה והא מתרץ ליה קושיא דמתני' ועוד וכי רבי חייא שקורי משקר דלא תני הכי אם רבי לא שנאה לרבי חייא רבי חייא מנין לו ומתוך הדוחק יש לפרש דשפיר ידעינן דקבלה רבי מרבי חייא שכך שנה לו ברייתא אבל אנו מסופקים דרבי חייש דדילמא מסברא דידיה תנייה לר"ח בברייתא אבל רבותיו ששנו לו משנתינו לא כך דעתם מכיון ששנאוה לו סתם ולא ספרו לו שנשבעין ונוטלין מב"ה ועל זה אומרין קבלה רבי מר"ח שכך פורש לו משנתינו ממש ושכך היה דעת רבותיו או לא קבלה מיניה שכך פירשו לו רבותיו במשנתינו ואתינן למימר דלא קבלה מיניה מדקתני במתניתא אחריתי פועלים נשבעיו לחנוני וההיא מתניתא אליבא דתנא דמתני' תנייה רבי והא דידיה והא דרביה ומשנינן דלעולם קבלה שכך פירשו רבותיו ומאי לחנוני במעמד חנוני כנ"ל. כי היכי דליכספו מיניה פירוש וה"ה דחנוני נשבע במעמדם כי היכי דליכסיף מינייהו וחדא מנייהו נקט ומיהו ה"מ היכא דאפשר דאיתנהו לכולהו בעיר אבל אי ליתנהו לכולהו לא יפסיד הנמצא בשביל מי שאינו נמצא ואומר לבעל הבית הביאוהו לאידך וישבע בפני וכן דעת שני רבותי ז"ל וכן דעת הרמ"ה ז"ל וכי אמרינו נמי דלא שקלי אלא בשבועה הני מילי היכא דאיכא הכחשה בין חנוני ופועלים וכדקתני בהדיא זה אומר נתתי והן אומרים לא נטלנו הא כל דליכא הכחשה ואתי חנוני ואמר (לא נטלתי) [נתתי] או אתו פועלים ואמרי (לא נתן) [לא נטלנו] שקלי בלא שבועה וליכא עלייהו אלא חרם סתם:

איתמר ב' כתי עדים המכחישות זו את זו אמר רב הונא זו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע ומעידה פי' זו באה בפ"ע ומעידה לעדיות דעלמא וזו באה בפ"ע ומעידה ולאפוקי שאין ע"א מכת זו וע"א מכת זו מצטרפין דהא חד מנייהו סהדא שקרא ואילו באותה עדות שבה הוכחשו פשיטא דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מאריה לא נחלקו אלא בשכל א' בעצמה מעידה בעדיות דעלמא דר"ה סבר דכיון דלא ידעינן מאן מנייהו שקרנית כל חדא וחדא מוקמינן בחזקת כשרה ור"ח אמר בהדי סהדי שקרי למ"ל והאי לישנא משמע דרב חסדא בדרך חומרא א"ל לבער עדות שקר מן העול' דכיון דידעינן ודאי דחדא מנייהי שקרנית למה לנו לקבל מהם שום עדות ואמרי' ב' מלוין וב' לווין וב' שטרות היינו ודאי פלוגתייהו דהכא ליכא שום טעמא דמה נפשך הוא אבל מלוה א' ולוה א' וב' שטרות פי' דהשתא ודאי אם המלוה הזה גובה אותן ב' מן הלוה הזה חד מן ב' שטרות גובה שלא כדין ובגזל הלכך לד"ה יד בעל השטר על התחתונה פי' דכיון דבע"כ אין לו לגבות אלא א' מן השטרו' ולא ידעי' הי מנייהו יד בעל השטר על התחתונה ואין לו לגבות אלא הקטן שבהם ואפי' לר"ה וכ"ש לרב חסדא ומשום הודאה דר"ה איצטרך למינקט טעמא דיד בעל השטר על התחתונה והא פשיטא ומיהו אפילו לר"ח גובה הוא הקטן שבהם ממ"נ ולא אמרינן בהא בהדי סהדי שקרי למ"ל שהרי אם הלוה הזה מעכב ב' הפרעונות אצלו א' מהם גזל אצלו בודאי ויש שפי' דה"מ כשתובעם המלוה שניהם ביחד אבל אם תובע' בזה אחר זה לר"ה גוב' אותן שתיה' ולר"ח אינו גובה כלום ואין זה מחוור כי היאך יגבה ב' לר"ה והא ידעינן ודאי דחד מנייהו גובה שלא כדין א"ו אף לר"ה יפסיד מנה שאם הגדול תבע בתחלה בחזקת כשר שוב אינו גובה הב' ממ"נ שאם הב' הזה שקר אין לו כלום ואם הוא אמת והא' שקר לא סגיא לו שלא יגבה לו זה החוב הב' מפני מה שגבה ממנו שלא כדין בשטר הא' ואם השטר גדול הוציא באחרונה מנכה לו ממ"נ מנה שאפילו יהא זה האחרון כשר הא' הוא פסול וגבאו בגזל ולר"ח לא יגבה כלום דהא אמר אפילו בשטר הא' בהדי סהדי שקרי למ"ל וא"כ לר"ח עדיפא ליה שיתבעם ביחד ולר"ה עדיפא ליה בזה אחר זה דהשתא גובה הגדול שבהם ואפשר נמי דלרב הונא לעולם אינו גובה האחרון דכיון דהא אודי אנפשיה דשטרא קמא קושטא אידך בתרא כמאן דאודי עליה דשטרא דשקרא הוא ומיהו עדיפא לרב הונא כשהוציא הגדול בתחלה. ב' מלווין ולוה א' וב' שטרות היינו מתני' דתנן שניהם נשבעין ונוטלין מב"ה פי' דאע"ג דחד מנייהו שקיל שלא כדין כיון דכל חד וחד אתי בטעמא על ב"ה שקלי תרווייהו ה"נ ל"ש כן פי' רש"י ז"ל ולפי' זה לא למדנו שישבע כל א' מהם אלא א"כ א"ל לוה אשתבע לי כדין שטרא דעלמא כשאין בו נאמנות הוא אבל רבינו אלפאסי ז"ל כתב דהיינו מתני' לגמרי ושניהם נשבעים ונוטלים מב"ה כדין משנתינו ולפי' זה אפילו בשטר שיש בו נאמנות ג"כ אין א' מהם גובה אלא בשבועה ואע"ג דלא א"ל אידך אשתבע לי ונראין דברים כדברי מי שפי' דהא לרב הונא דוקא אבל לר"ח כיון דב' לווין וב' מלוין וב' שטרות אינו גובה כלום כ"ש בזו שהלוה א' והוא מפסיד ואע"ג דבמתני' ב"ה מפסיד מתני' לאו מכח עדות שקר היא אלא משום דכל חד וחד אית ליה טענתא עלייהו דפועלים אמרי ליה את ידעת דאחייבת לן ולא ידעת אי פרעתן וחנוני אמר ליה את פשעת בנפשך דלא אמרת לי בסהדי הב ליה אבל הכא בהדי סהדי שקרי למ"ל והא דנקטה הכא סתם ולא נקט היינו פלוגתייהו משום דמאידך קמייתא שמעינן לה בכל דכן אבל יש שפי' דכיון דנקטינן סתם היינו מתני' לכ"ע אמרינן לה ואפילו לר"ח וטעמא דמלתא דהא אמרי' לעיל דר"ח לאו מדינא אמר בהדי סהדי שקרי למ"ל אלא לתיקון העולם והכא כיון דאיכא דכוותה במשנתינו דעבוד רבנן תקנת' דלישקלו תרווייהו הכא נמי מוקמינן להו אדינא בדרב הונא ושקלי תרווייהו ואין זה מחוור ואליבא דהלכתא אין בזה כלום בעיקר הדין דהא הלכתא כרב הונא לגבי רב חסדא וכדכתי' בפ' חזקת וכן פסקו הגאונים ז"ל. ב' לווין ומלוה א' לרב הונא מאי פי' דאלו לרב חסדא פשיטא דלית ליה כלום תיקו והו"ל חומרא לתובע וקולא לנתבע ולא גבי מחד מנייהו דכל חד וחד מן הלווין מדחי ליה ואם תפס אפילו מתרווייהו לא מפקינן מני' דלכל חד וחד מדחי ואמר דמניה תפס כדין עד דעבדי הרשאה זה לזה:

כשם שהנשבע על שקר חייב כך אם הוא נשבע באמת המזקיקו לישבע חייב בדיני שמים והוא שאמרו שבועת יי' תהיה בין שניהם מלמד שהיא חלה על שניהם ר"ל זה או זה שאם נשבע על שקר חלה על הנשבע ואם נשבע באמת חלה על המשביע וי"מ חלה על שניהם בבת אחת ופירושה כשנשבע לשקר שהיא חלה אף על התובע המניחו לישבע ויודע בשקרותו ולא יראה כן:

המסייע ידי עוברי עבירה ונותן מקום לחוטא לעבור או שהוא משתדל בשבילו בכך הרי זה בכלל העונש וחייב בדיני שמים והוא שאמרו אזהרה לעוקב אחר נואף מנין שנ' לא תנאף קרי ביה לא תנאיף וכן כל כיוצא בזה:

כבר הארכנו במשנה בדין חנוני על פנקסו בכדי הצורך ומ"מ צריך שתדע שזה שאמרו שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית לא סוף דבר בשלא העמיד הפועלים אצל החנוני עד שתאמר שאם העמיד הפועלים אצל חנוני אין לפועלים עוד על הבעל הבית כלום אלא אף בהעמיד אצל חנוני כן הואיל ולא פטרו את הבעל הבית בפי' שאין דין מעמד שלשתן אלא בשיש לממחה חוב אצל אותו שהוא ממחה פועליו אצלו ואומר לו מנה שיש לי בידך תנהו לפלני אבל זו הרי אין לבעל הבית חוב אצל חנוני שיאמר לו שיתנהו לפועליו אלא שהוא לווה ממנו ולמדת שאם היה לו חוב אצלו אין לפועלים אצל בעל הבית כלום:

ומקצת גאוני ספרד חולקין בזו מטעם מה שאמרו שם בתלמוד המערב הדא דתימא בשלא העמיד פועלים אצלו אבל העמיד וכו' נפטר בעל הבית וכבר כתבנו בענין זה בכדי היכולת במציעא פרק המקבל קי"ב א':

שתי כתי עדים שהיו מעידות בעדות אחת והוכחשו כגון שזו אומרת כך היה וזו אומרת כך היה ונפלה הכחשה ביניהם שעל כל פנים אחת מהן משקרת ובטלה עדותם אלא שלא הוזמה אחת מהן עד שתפסל היא לגמרי ותכשר האחרת אלא שתיהן מוכחשות והדבר ידוע שאותה עדות בטלה לגמרי אם באו לעדות אחרת אחד מכת זו ואחד מכת זו אין מקבלי' עדותם שהרי על כל פנים אחד משתיהן שקר:

העידו שתי הכתות בעדויות אחרות זו בעדות אחת וזו בעדות אחרת גאוני הראשונים פסקו שאין מקבלין עדותם כלל אפי' לא העידה אלא כת אחת מהם לבד ומשעה שהוכחשו נפסלו כלם בין באו בבת אחת בין באו בזה אחר זה אפי' לא העידה אלא הכת האחת לבד כרב חסדא שאמר בכאן בהדי סהדי שקרי למה לי ומ"מ גדולי הפוסקים והמחברים וכן רוב גאונים מסכימים לפסוק כרב הונא שאמ' זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה ר"ל שכל שלא באו כאחת מקבלין עדותה כיצד הרי שהעידו כת ראשונה על לוי שלוה מנה משמעון או שחתמו על שטר אחד בענין זה הרי שמעון גובה בעדותם וכשתבא הכת השניה אח"כ ותעיד אחרת בין באותו הענין בין בענין אחר ובאותו האיש חוזר וגובה בו וכן בכל צד עדות שבעולם הואיל וכל אחת באה בפני עצמה וכן נראה דעת גדולי הפוסקים בהלכותיהם אלא שמגדולי תלמידיהם הכריחו דבשלוה אחד ושני לווים שכל שגבה מן האחד קורעין את השטר שאי אפשר בשום פנים לגבות בשתיהן אף בזו אחר זו:

באו הכתות בבת אחת יש בהן דינין חלוקים כיצד היו שני מלוים ושני לווים ושני שטרות כגון שבאה כת אחת וחתמה על שטר ששמעון לוה מראובן מנה וחתמה כת שניה בשטר אחר שלוי לוה מנה מיהודה הואיל וענינים חלוקים הם מכל וכל הרי זה כזו באה בפני עצמה וזו באה בפני עצמה ומגבין את שתיהן לדעת רב הונא על הדרך שפסקנו:

מלוה אחד ולווה אחד ושני שטרות כגון ראובן שהוציא שטר חתום בכת ראשונה ששמעון חייב לו מנה ושטר אחד חתום בכת שניה ששמעון חייב לו מאתים ושמעון כופר בשתיהן יד בעל השטר על התחתונה ומשלם הפחות ר"ל המנה ומבטלין עדות הכת האחרת אלא שנשבע היסת שאינו חייב לו המאתים שבשטר זה וקורעין אותה או כותבין בו שהוציא שטר אחר וגבה בו שבגוביינא שלו נפסל האחר שהוא מזמן פלני וסך פלני וכל הענין וגדולי המחברים כתבו ששבועתו שבועה גמורה ובנקיטת חפץ כדין מודה מקצת שהרי החזקת העדים המעידים במקצת בכשרים ולא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת עדים על הדרך שביארנו בראשון של מציעא והדברים מתמיהים אצל גדולי המגיהים שהרי כל מעשה שטר שעבוד קרקעות הוא ואם תמצא לומר בשטר שנתפרש בו שלא יהא שם שעבוד קרקע או בלא שטר מ"מ שתי טענות הם וכל שתובע שתי טענות ומודה באחת אין זה מודה מקצת וכל שכן בזו שיש שתי כתי עדים ואם הודה באחת אינו קרוי מקצת אצל האחרת ואף הם עצמם כתבו בטוען חמשים בשטר וחמשים על פה והודה באחת שאין זה מודה מקצת אלא שהדברים נראין להשביעו היסת:

היו שני מלוים ולוה אחד ושני שטרות כגון שראובן הוציא שטר חתום בכת ראשונה שלוי חייב לו מנה וכן שמעון הוציא שטר חתום בכת שניה שלוי זה חייב לו מנה ולוי כופר בשניהם הרי שני המלוים נשבעין שבועת המשנה ונוטלין מלוי שהרי ודאי אחד מהם יש לו אצלו והרי זה כדין חנוני על פנקסו שעל כל פנים אחד תובע בדין ויש שואלין והרי בבתרא קע"ב א' אמרו במי שחייב לשני יוסף בן שמעון ויש לו שובר מן האחד שאין אחד מהם יכול לתבוע כלום ונימא נמי שיהו שניהם נשבעין נוטלין שהרי האחד אומר אמת על כל פנים אינו שזו שבכאן אפשר ששתי הכתות מעידות כראוי אבל זו על כל פנים יוסף אחד פרוע וא"ת משנתנו שעל כל פנים האחד משקר כבר פירשנו הטעם שאין עליו להאמינו בשבועה כמו שכתבנו במשנה:

היו שני לווים ומלוה אחד ושתי שטרות כגון ראובן שהוציא שטר חתום בכת ראשונה ששמעון חייב לו מנה והוא בעצמו הוציא שטר חתום בכת שניה שלוי חייב לו מנה ושניהם כופרים בו הרי זה ספק שמא הואיל ומלוה אחד הוא ועל כל פנים אחד פסול כל שבא לגבות אומרין לו הבא ראיה שזהו הכשר או שמא הואיל והלווים שנים אומרי' לכל אחד זהו של כת הכשרה ומתוך כך הדבר ספק ומקצת גאונים דנין בו שיחלוקו ואין זה כלום שלא אמרו ממון המוטל בספק חולקין אלא בשאין הממון ביד אחד מהם אבל כל שהממון מוחזק ביד אחד מהם המוציא מחברו עליו הראיה הואיל ואין ראובן יכול לקיים אחד מן השטרות הרי הן כחרס והנטענין נשבעין היסת ונפטרין:

כל שביארנו שאינו גובה הן בשני לווים ומלוה אחד שלא לגבות מאחד מהם הן במלוה אחד ולווה אחד ושני שטרות שלא לגבות אלא הפחות אפי' היה הלווה או הלווים מודים שהם חייבים אין גובין בהם אלא מבני חורין אבל לא ממשועבדים כלל:

מתני' החנוני על פנקסו כיצד אמר לחנוני תן לפועלי בסלע מעות הוא אומר נתתי והן אומרים לא נטלנו הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין וכו' פי' האי חנוני חנוני המקיפו לבעל הבית שהוא נותן לו מן החנות כל מה שצריך בתורת הלואה עד שמתקבץ אצלו מה שמתקבץ ואחר כך נותן לו בעל הבית הכל בבת אחת ולפיכך נשבע כעין דאורייתא דהוה ליה נשבע ונוטל מבעל הבית כדקתני בהדיא הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין אבל אם הקדים לו בעל הבית אצל החנוני מעות ואמר לו תן לפועלי בסלע מעות הוא אומר נתתי והן אומרים לא נטלנו אם במעמד שלשתן המחה אותן עליו הרי נפטר בעל הבית בכך מן הפועלים ונעשה דינן עם החנוני ואין להן על בעל הבית כלום ואם שלא במעמד שלשתן המחה אותן עליו החנוני נשבע שבועת היסת שכבר עשה שליחות בעל הבית ונתן לפועליו מה שצוה אותו ליתן להן והפועלין נשבעין שבועת היסת שלא נטלו ממנו כלום ונוטלין מבעל הבית והא דמיא לההיא דגרסינן בפרק האיש מקדש בו ובשלוחו דף מ"ג האומר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בגירושין וכן בדיני ממונות דאמרינן בסיפא והשת' דתקון רבנן שבועת היסת משתבעי עדים דאמטויה למלוה ומשתבע מלוה דלא שקל ופרע ליה לוה למלוה דהוה ליה חנוני הכא שליח כמו העדים התם דהוו שלוחין לאמטויי ההוא ממון למלוה והוו להו הפועלין הכא כמו המלוה התם וכי היכי דעדים התם משתבעי דעבוד שליחותיה דלוה ואמטיוה לההוא ממון למלוה ומיפטרי מיני' דלוה הכי נמי חנוני משתבע שבועת היסת דעבד שליחותיה דבעל הבית לפועלים דיליה ומפטרי וכי היכי דמלוה התם משתבע שבועת היסת דלא שקל ושקל ממוניה מלוה הכי נמי פועלין הכא משתבעי שבועת היסת דלא שקיל מחנוני כלום ושקלי מיניה דבעל הבית:

ואם תשאל בשלמא חנוני לא מחייבינן ליה שבועה כעין דאורייתא אלא שבועת היסת דהא כיון דלאו נשבע ונוטל הוא אלא נשבע ולא משלם הוה ליה כעין מנה לי בידך והלה אומר אין לך אלא פועלין כיון דנשבעין ונוטלין הן מבעל הבית אמאי הויא שבועתן שבוע' היסת תיהוי שבועתן שבועה דרבנן כעין דאורייתא כדין כל הנשבעין ונוטלין תשובתך כי עבוד רבנן תקנתא דלא למישקל פועלין מבעל הבית אלא לבתר דמשתבעי שבועה כעין דאורייתא הני מילי היכא דאיכא חנוני דשקיל מבעל הבית ומשקר להו לפועלין דכיון דחנוני משקר להו לפועלין ושקיל מיניה דבעל הבית ופועלין משקרי ליה לחנוני ושקלי מבע"ה עבוד רבנן תקנתא דלא למשקל חד מינייהו מבעל הבית אלא בשבועה כעין דאורייתא אבל הכא כיון דחנוני הא לא שקיל מבעל הבית מידי מיפטר בעלמא הוא דקא פטר מיניה בטענתיה אף על גב דפועלים טענתייהו למישקל מיניה דבעל הבית הוא בכי האי גוונא לא עבוד רבנן תקנתא לחיובי פועלים שבועה כעין דאורייתא אלא שבועת היסת הוא דמשתבעי ושקלי כי היכי דמשתבע מלוה התם שבועת היסת ושקיל:

והאי מימרא גופה דבפרק האיש מקדש הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא אם תשאל היכי אמרינן דמשתבעי עדים דאמטונהו למלוה ומשתבע מלוה דלא שקיל ופרע ליה לוה למלוה כיון דלוה גופיה לא ידע אי אמטויה הני שלוחין אי לא אמטויה אמאי משביעינן שבועת היסת בין אינהו בין מלוה הא כי תקון רבנן שבועת היסת אטענת ברי הוא דתקון אבל אטענ' שמא לא תיקון כדאמרינן מנה לי בידך אין לך בידי פטור אר"נ ומשביעין אותו שבועת היסת.

תשובתך דשלוחין היינו טעמא דמחייבינן להו לאישתבועי שבועת היסת משום דלוה הא קא ידע בודאי דיהב להו הכי זוזי לאמטויינהו למלוה וכיון דמלוה הא קאמר דלא מטא לידיה מידי וקא אתי למישקל מיניה דלוה משום הכי מיחייבי' שלוחין לאישתבועי שבועת היסת לאפטורי נפשייהו מהנהו זוזי דיהב להו בודאי ואלו הוה מלוה במדינת הים וקאמרי שלוחין דאמטיונהו ניהליה ולא ידע ליה אי אמטיונהו או לא כיון דמלוה הא לא אתא למתבע לוה ולא אמר אי מטא לידי' מידי אי לא מטא לית ליה ללוה לאשבועינהו לשלוחין שבועת היסת אי עבדי שליחותי' אי לא עבדי דהא טענת שמא היא ולא משבעינן ליה אלא אי קשי' הא ודאי קשי' בשלמ' שלוחין משתבעי דהא קאמר לוה בודאי דיהב להו הכי זוזי לאמטיונהו למלוה ולאפטורי נפשיה מיניה והא לא איפטר מדקא אתא תבע ליה אלא מלוה אמאי משתבע והא לא ידע ליה אי מטא לידיה מידי אי לא מטא לידיה ומדמחייבינן ליה לאשתבועי שבועת היסת והדר שקיל איכא למימר דשמעינן מינה דכי אמרינן דשבועת היסת לא משביעינן לה על טענת שמא הני מילי בדקא טעין לה התובע למישקל בה ממונא מנתבע זה הוה ליה עיקר חיוב הממון שמא אבל כד טעין ליה הנתבע לאפטורי נפשיה מממון דאיכא עליה לתובע אף על גב דעיקר חיוב הממון ודאי והפרעון שמא כיון דתובע הא קא אתי לאפוקי מיניה דנתבע ההוא ממון משתבע שבועת היסת אההיא טענה דקא טעין נתבע אפרעון ושקיל ואף על גב דטענת שמא היא משום דאפוקי ממונא הוא ואפוקי ממונא שאני.

ונקטינן מינה דההיא דתנן בפרק הגוזל דף קי"ח האומר לחבירו גזלתיך והלויתני והפקדתה אצלי ואיני יודע אם החזרתי חייב לשלם וכיון דתקון רבנן בתר הכי שבועת היסת אי טעין ואמ' לוה לישתבע לי שבועת היסת דלא החזרתי הכי נמי דמשבעינן ליה והדר שקיל:

ואיכא למימר דשבועת היסת לעולם לא הויא על טענת שמא בין טעין ליה התובע למישקל בה ממון דכי היכי דכי טעין לה התובע למישקל בה ממון לא משבעינן ליה לנתבע על טענת שמא משום דעיקר חיוב הממון שמא הוא ולא משבעינן על טענת שמא הכי נמי כדטעין לה הנתבע לאפטורי נפשיה בהאי ממון דאיכא עליה לא משבעינן ליה לתובע על ההיא טענה משום דטענת שמא היא והוה ליה חיוב הממון ברי והפרעון שמא ולא משביעינן על טענת שמא.

וההיא ודאמרינן משתבע מלוה ושקיל שאני התם דהא איכא שלוחים ודקא אמרי בודאי דאמטיונהו להנהו זוזי לידיה ומשום הכי כי ואתי ואמר דלא מטי לידיה כיון דקא בעי לאפוקי ממונא מיניה דלוה והא איכא שלוחים דקאמרי לית ליה גביה מידי משום הכי חייבוהו רבנן לאישתבועי שבועת היסת והדר שקיל אבל אלו ליכא הני שלוחים דקא אמרי דודאי אמטיוה לההוא ממונא לידיה כגון דמייתו להו או אזלי להו למדינת הים וקא אתי השתא למיתבעיה לממונא דיליה מלוה כיון דלוה הא קא מודה דאיכא עליה ההוא ממון ולא ידע אי אמטו ליה שלוחים דידיה ההוא ממון או לא מיחייב לשלומי ליה ממונא דיליה דהוה ליה חיוב הממון ודאי והפרעון ספק ולא מחייבינן ליה למלוה לאשתבועי עלה כלל משום דטענ' שמא היא וליכא שלוחי' דקאמרי דאמטיוה ודאי לההוא ממונא לידיה והאי סברא בתרא טפי עדיף ודייק גבן מסברא קמא וכותיה עבדינן ומעשים בכל יום בימי רבינו הרב זצ"ל והכי הוה דאין.

תניא אמר רבי טורח שבועה זו למה אמר לו רבי חייא תנינא שניהן נשבעין ונוטלין מבעל הבית הא דאמר ר' שבועה זו למה הכין פירושיה כלומר שבועה דחנוני למה דהוה סליק אדעתיה דהא דאמור רבנן דפועלין נשבעין ונוטלין מחנוני הוא משום דהוה סבירא ליה דכיון דאודי חנוני דאמר ליה בעל הבית למיתן להו לפועליו וקאמר רבי דיהב להו ההיא מידי מכלל דקביל אנפשיה מאי דקאמר בעל הבית ושעבודי שעבד נפשיה להנהו פועלים למיתב להוא ההוא מידי וכיון דפועלים הא קא אמרי דלא שקלי מיניה כלום משתבעי על טענתו ושקלי מיניה דחנוני והיינו דקא מתמה ר' ואמר טורח שבועה דחנוני למה כלומר כיון דהא קא מישתבעי פועלים ושקלי מיניה דחנוני זוזי מה דהוה להו גבי בעל הבית כי הדר חנוני השתא למישקלינהו להנהו זוזי מבעל הבית אמאי צריך שבועה ואהדר ליה רבי חייא דהא דאמר רבנן נשבעין ונוטלין מבעל הבית הוא ומשום הכי כי הדר חנוני השתא למישקל מיניה מאי דטעין דיהב לה' לפועלים דיליה משתבע על טענתיה והדר שקיל.

ואמרינן קבלה מיניה או לא קבלה מיניה וכו' פשוט הוא.

אתמר שני כתי עדים המכחישות זו את זו פי' דודאי חד כת מינייהו שקרנית היא ופסולה לעדות ולא ידעינן הי מינייהו היא השקרנית אמר רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה.

פי' אם בא אחד מזו הכת ואחד מזו הכת ונצטרפו שניהם והעידו בעדות אחרת בודאי שאותה עדות פסולה היא ואין לסמוך עליה שהרי מכל מקום אחד מהן עד פסול הוא אבל אם באה כת זו בפני עצמה והעידו בעדות אחרת בלי שיצטרף עמה אחד מזו הכת השניה וכן זו הכת השניה אם באה והעידה בעדות אחרת בלי שיצטרף עמה עד אחד מן הכת הראשונה עדות כל כת מהן קיימת זו בעדות שהעידה בה וזו בעדות שהעידה בה לפי שבעל עדות זו יש לו לדחות ולומר מי יימר דשני עדים אלו שהעידו עכשיו הן היו השקרנים באותו עדות ראשונה שהוכחשו כדי שיהיו פסולין בעדות זו שהעידו לו עכשיו שמא הכת האחרת שהעידה עכשיו לחברי בעדותו היא היתה השקרנית ואלו באמת העידו בה וכשרים הם וגם בעל עדות זו האחרת יש לו לדחות ולומר מי יימר שזו הכת שהעידה לי עכשיו היא היתה השקרנית באותה עדות ראשונה שהוכחשו שיהיו פסולין בעדות זו שהעידו לי עכשיו שמא הכת האחר' שהעידו עכשיו לחבירי בעדותו היא הית' השקרנית בעדות ראשונה שהוכחשו בה והם הן הפסולין אבל אלו שהעידו לי עכשיו באמת העידו באותה עדות ראשונה שהוכחשו בה וכשרין הן:

ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרא למה לי פי' דקסב' רב חסדא דכיון דאנן סהדי דחדא כת מינייהו שקרני' היא ופסול' לעדו' ולא ידעינן הי מנייהו נהי פסלינן להו לתרווייהו ולא מכשרינן לחד מינייהו לאסהודי ואפילו בעדות אחרת דאמרינן דילמא היא השקרנית ופסולה היא ואמרינן דכולי עלמא שני מלוין ושני לוין ושתי שטרות זו העידה למלוה זה על לוה זה ובשטר זה ובזו האחרת העיד למלוה אחר ועל לוה אחר ובשטר אחר היינו פלוגתייהו דרב הונא ורב חסדא דרב הונא סבר שכל אחד מן המלוין יכול לדחות ולומר שלי היא הכשרה ושל חברי הפסולה ורב חסדא סבר כיון דכל כת מהן ספק פסולה היא לא מקבלינן סהדותייהו ומגבינן בה מספק:

שני מלוין ולוה אחד זו העידה למלוה זה על לוה זה ובזו האחרת העידה למלוה אחר על אותו לוה עצמו היינו מתני' דחנוני ופועלין עם בעל הבית שהרי שניהן תובעין את בעל הבית והדבר ידוע שאחד מהם תובע אמת והאחר תובע שקר ואעפ"י שאחד הוא הנתבע אין יכול לדחות ולומר לכל אחד מהן איני נותן לך כלום שמא אתה הוא המשקר אלא כיון שהתובעין שנים הן כל אחד מהם יכול לדחות ולומר אני הוא שתובע אמת וחברי הוא שתובע שקר ונוטלין שניהם ממנו והכי נמי אעפ"י שהלוה אחד הוא אינו יכול לדחות ולומר לכל אחד מן המלוין איני נותן לך כלום שמא העדים שלך היו השקרנים באותה עדות שהוכחשו בה ופסולין הם אלא כיון שהמלוין שנים הם כל אחד מהן יכול לדחות ולומר העדים שהעידו לחבירי עכשיו הם היו השקרנים באותה עדות ראשונה שהוכחשו בה והם הפסולין אבל העדים שהעידו לי עכשיו באמת העידו באותה עדות ראשונה וכשרים הן ונמצאו מלוין אלו שכל אחד מהם גובה מלוה זה מספק כמו החנוני והפועלין שכל אחד מהם גובה מבעל הבית מספק:

מלוה אחד ולוה אחד ושני שטרות זו העידה בשטר זה של מאתים וזו העידה בשטר אחד של מנה כיון ששני השטרות של מלוה אחד הן אין לו דרך לדחות לפי שאומר לו מכל מקום אחד משני שטרות אלו שלך עדיו פסולין הן ואין לגבות בו כלום וכיון שאין אנו יודעין איזה מהן כשר אמרינן יד בעל השטר על התחתונה ואין לו לגבות השטר של מאתים אלא השטר של מנה:

שני לווין ומלוה אחד בעיא ולא אפשיטא לפי שיש לומר שכיון שהמלוה אחד הוא הרי אין לו דרך לדחות שמכל מקום אחד משני שטרות אלו שרוצה לגבו' בהן עדיו פסולין הן וכיון שאין ידוע איזה הוא אומר לו הבא ראיה איזה הכשר והגבה בו וכיון שאינו יכול להביא ראיה כשיבא לגבות בשטר זה מהלוה אומר לו שמא זה השטר הוא הפסול וכשיבא לגבות בזה השטר האחר מהלוה האחר אומר לו שמא זה השטר הוא הפסול הואיל ושני שטרות הן והרי אנו יודעין שאחד מהן פסול הוא ויש לומר שכיון שהלוין שנים הם ואף על פי שהמלוה אחד הוא כשיבא לגבות מזה הלוה יכול הוא לדחות ולומר לו זה השטר שעליך הוא הכשר והשני שעל חברך הוא הפסול וכשיבא לגבות מחברו בשטר האחר שיש לו עליו יכול הוא לדחות ולומר לו זה השטר שיש לי עליך הוא הכשר והשני שהיה לי על חבירך הוא הפסול וכיון דלא איפשטה ועלתה בתיקו אינו יכול לגבות באחד מהן דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע:

וזה שאמרנו לענין מלוה אחד ושני שטרות דיד בעל השטר על התחתונה ובמלוה אחד ושני לווין שאינו גובה מאחד מהן כלום לא מבעיא אם הלווין כופרין בו ואומרים שאין לך אצלנו כלום שאינו יכול לגבות מהן בשטרות אלו אלא אעפ"י שמודין לו שהם חייבים לו באותו ממון אין הודאתן מועלת אלא לגבות מבני חורין אבל מנכסים משועבדין אינן יכולין לגבות בשטרות אלו לפי שכל שטר מהן יש לנו לומר שמא זה השטר הוא הפסול ואין גובין בו הלכך אעפ"י שהלוה מודה בו הוה ליה כמלוה על פה ואינו גובה אלא מנכסי' בני חורין.

בא"ד אבל ק"ק דמנא ליה לתלמודא בסמוך דרב ושמואל לית להו דר' אבא בנסכא כו' לא ידענא כו' עכ"ל ר"ל דאימא דכמו דרב ושמואל ס"ל דאינו יכול לישבע מפסיד אף בשבועה דרבנן אימא דמודו נמי בנסכא ואנא ידענא דאינו יכול לישבע משלם אבל הא לא קשיא להו דמנ"ל לתלמודא דרבי אבא לית ליה דרב ושמואל ביתומים מן היתומים אימא דמודה רבי אבא דאף בשבועה דרבנן אם אינו יכול לישבע מפסיד די"ל דהא רבי אלעזר לקמן דס"ל כרבי אבא אמר בהדיא יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין וע"כ היינו משום דרבי אבא לא קאמר אלא בשבועה דאורייתא אבל בשבועה דרבנן אפי' מפסיד לא אמרינן לרבי אבא ועוד כתבנו בזה בפ' ח"ה ע"ש:

חלה על שניהם כו' עיין בפרש"י לעיל ובתוס' דהכא:

אזהרה לעוקב אחר כו' עיין פרש"י ובערוך פי' מי שמרדף והולך על עקביו ומזמן לחבירו ניאוף עוד פי' מלשון מרמה ויעקבני זה פעמים כו' ע"ש ובמכילתא אמרו כתוב אחד אומר לא תחמוד וכתוב אחד אומר לא תתאוה כיצד כו' ה"ד אזהרה לעוקב אחר המנאף ע"ש ואפשר דהכא דריש לה מלא תנאף מדלא כתיב לא תשכב אשת רעך וגו' כדכתיב גבי עונש ואיש אשר ישבב את אשת רעהו וגו' וכה"ג דריש מינה פ' כל היד לא תנאף ביד ודו"ק:

ותרגנו באהליכם כו' באהלו של מקום כו' היינו אהל ומשכן שעשו לשכון שכינה שם דאי באהליכם ממש הא כתיב וילונו וגו' ויפול משה ואהרן על פניהם לפני כל עדת ישראל וגו' דמשמע שלא היו בשעת התלונה בביתם אלא במחנה כנגד המשכן כמפורש וכבוד ה' נראה באהל וגו' ודו"ק:

עד הנהר הגדול נהר פרת וכו' קרב לגבי דהינא וכו' והתוס' פ' מעשר בהמה הקשו אדהכא דמשמע שהוא קטן מג' נהרות כפרש"י והתם אמרינן דג' נהרות למטה מפרת והוא פרת דמעיקרא ולולי פרש"י נראה דה"נ הכא ס"ל דפרת גדול מכולם הוא מדקורהו הכא גדול ולא קורהו גדול בפ' בראשית שהוזכרו שם הד' נהרות וקאמר משום דהכא לגבי א"י הוזכר לכך קורהו גדול ע"ש קרב לגבי כו' וק"ל:

תוס' בד"ה מתוך כו' כדאשכחן דסבר ר' אבא בעלמא כו' נ"ב הג"ה ועוד י"ל דטעמא דרב נחמן בששניהם חשודים משום כיון דמחויב התובע נמי שבועה מדרבנן ואין יכול לישבע מפסיד החצי וזה התי' אין נראה דא"כ היתומים מן היתומים נמי יסבור רב נחמן ור' אבא כשמואל מתוך שאין יכולין בני המלוה לישבע יפסידו ובכולי שמעתין משמע דפליגי ואם בני הלוה נמי חשיבי דאין יכולים לישבע מ"מ לא יפסידו כי אם החצי ואמאי לר' אלעזר נשבעין ונוטלין הכל ומשמע דר"א הוי כר' אבא ורב נחמן ע"כ הג"ה:

גמרא אזהרה לעוקב כו' ת"ל לא תנאף כו'. עי' רש"א בח"א שכ' מדלא כתיב לא תשכב אשת רעך כדכתיב גבי עונש ואיש אשר ישכב כו' תקפה עליו משנתו דאדרבה גבי עונש בפ' קדושים כתיב אשר ינאף כו' ובאזהרה באחרי כתיב ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך כו':

רש"י ד"ה מלוה ולוה. לפי שא"ל זו היא הפסולה דמספיקא ל"מ ממונא. ואף לר"ה דש"ה דאיתחזקו פסולים כמו דיש חילוק באשם תלוי בין איקבע איסורא ללא איקבע בכריתות (י"ח) ע"ש:

רש"י ד"ה שני מלוין. ואחת מב' כתות הללו חתומה כו'. כצ"ל:

בא"ד לא קמבע"ל מ"ק ר"ה בה דהיינו כו'. ולר"ח נראה דהוה דינא שמניח דמי שטר קטן ביניהם ומסתלק כמו בלקח מקח מה' בנ"א כו' שביבמות (קי"ח ב') ועי' בב"מ (ל"ז) בסוגיא דאמר לשנים גזלתי כו' ובפוסקים שם חלוקי דינים בכיוצא בזה:

עֶבֶד מֶלֶךְ כְּמֶלֶךְ (דברים א, ז). יש להבין מאי נפקותא איכא דברי תנא דבי רבי ישמעאל לבין טעם רבי שמעון בן טרפון?
ונראה לי בס"ד דידוע קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא ואפילו בשניה שהיתה בימי עזרא הסופר ע"ה לא קדשו כל המקומות ונשארו אותם שבסוף הגבול הסמוכים לנהר פרת שלא קדשו לכן לפי טעם רבי שמעון בן טרפון שאמר 'קְרַב לְגַבֵּי דְּהִינָא וְאִידְהַן' יש לומר לא זכה פרת לכבוד זה של תואר הגדול אלא בבנינה של ארץ דנתקדשו קרקעות שלה לשעתה אבל בחרבנה דלא קדשה וליכא דיהנא לא אדהן פרת לקראו בתואר גדול אבל לתנא דבי רבי ישמעאל דאמר עבד מלך כמלך קונה תואר הגדול גם בחרבנה כי גם בחרבנה פרת עבד מלך הוא דמשמש את ארץ ישראל יען כי בו מסויים הגבול שלה.

גמ' קרב לגבי דהינא. עיין בכורות דף נה ע"ב תוס' ד"ה הוא:

חלה על שניהם וכתבו התוס' שנענש המשביע אפילו הדין עמו. והטעם דלא ה"ל להשתתף עם אנשים רעים כאלו. וה"ה לכל שארי עבירות שבתורה שנעשים ע"י צדיק אזי גם הוא נענש. ולפע"ד גם הא דמייתי עוקב אחר הנואף יש לפרשו דלא כפרש"י שהוא דחוק. מלשון עורב כמו ואת עקבו דאנשי עי דפירושו אורב שלהם וה"נ אזהרה שלא יהיה אורב ביותר על אשתו לשומרה מניאוף כמ"ש חז"ל על אשתו של פפוס בן יהודה שעל ידי כן מרגילה לניאוף ביותר כשסוגר דלת לפניה ויוצא ואי תימא מה יעשה שמכיר בה שאינה כשירה ולא סגי בלא"ה אם כן פשיטא שנענש שהיה לו לבודקה קודם שנשאה דומיא דשבועת ה' תהיה בין שניהם. דלעיל מיניה:

תרתם וגניתם באהלו של מקום דרש ותרגנו נוטריקון תרתם וגניתם ובאהליכ"ם דרש באלהיכ"ם ודרש באהלו של מקום דאל"ה קשה לו מה לי באהליכם או בחוץ אלא ע"כ באהלו של מקום קאמר. מיהו עדיין צריך ישוב וטעם מאי קאמר. בתחלה ניישב גם כן במאי פליגי שמעון בן טרפון קאמר קרב לגבי דהינא ואידהן ודבי ר' ישמעאל תנא עבד מלך מלך יש לומר בפלוגתת מפורשים אי א"י משובח בטבע התולדה או לא אלא בזכות ישראל ומשכן ה' המשיך לתוכו שפע כאשר באמת מעת החורבן נתמעט הכל ומגרע גרע וכמו שאמר זכריה קפיטל ח' ע"ש. וידוע שמלך בתולדה אין מושחין אותו רק הדיוט שנעשה מלך ולכן מדמה שמעון בן טרפון א"י לדהינא פרש"י משוח בשמן המשחה שבתולדתו היה א"י הדיוט ונעשה אחר כך חשוב על ידי ישראל ובאה בתוכה ברכת ה' וכן משמע מנהר פרת שבתחלה נמנה בסוף ד' נהרות ואחר כך נעשה גדול ע"י ישראל. ואם כן לא שקרו המרגלים רק שהיה להם להאמין בה' ושישתנה הכל על ידי משכן ה' ואם המטיר מן במדבר ונתן להם באר מים בארץ צמאון כ"ש שימשיך שפע בארץ נושבת והם לא האמינו ואם כן גניתם באהלו של מקום משכן ה' שאין יכולת להשפיע. אלא שעדיין אין ראיה מזה לשמעון בן טרפון דגם לתנא דר"י נהי דהמרגלים כזבו וכחשו בה' ומתו במגפה רעה מ"מ שאר העם לא חטאו כי לפי דברי שלוחיהם המרגלים הדין עמם וע"כ צ"ל מ"מ היה להם להאמין דאף לפי דבריהם יש כח במשכן ה' להפוך הכל לטובה ושפיר הוכיחם גניתם באהלו של מקום. ואין ראיה לשמעון ב"ט מכאן ויש לומר דלא היה צריך משה להוכיחם במה שגינו באהלו של מקום כיון ששלוחיהם כזבו ושקרו אין התנצלות מעתה דלא היה להם לשלוח שלוחים כאלו דוגמת שבועת ה' תהיה בין שניהם באופן שנקשרו כל ד' מימרות של שמעון בן טרפון אהדדי והארכתי בזה פ' דברים שנת תקנ"א לפ"ק:

וישבתי גם פסוקי הפטרה דחזון ישעיהו איכה היתה לזונה קריה נאמנה מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים כספך היה לסיגים סבאך מהול במים שריך סוררים וחברי גנבים שהנביא מתמה איכה יצוייר קריה נאמנה תהיה זונה שני הפכים בנושא אחד ותהיה מלאה משפט וצדק ואפ"ה מרצחים והיינו כנ"ל שמתחבר עם רעים רעים ע"ד שבועת ה' תהיה בין שניהם כמד"א בהתחברך לרשע פרץ ה' מעשיך ע"כ ממשיל הדבר לכסף סיגים שמתערב בו נחושת הרבה אף ע"ג שהכסף בעצמותו טוב הוא כשאר כסף מ"מ כל זמן שמעורב עם נחשת נקרא גם הכסף כסף סיגים וכן סבאך מהו"ל במים עד"ז והנמשל הוא שריך סוררים וחברי גנבים ודו"ק:

תנינא שניהם נשבעים ונוטלין מבעה"ב עי' בת"ח והוא מפי' הר"ן בשמעתין ומ"ש לישב קו' רש"י בב"מ דף ו' דמייתי הש"ס הך ברייתא להוכיח מינה דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ולא מייתי ממשנתינו דקתני הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין ע"ש. ולפע"ד יש לישב כך דאי ממתני' ה"א דלא חשוד חנוני כלל אלא דכיון דאיכא פועלים טובא היה טרוד וסבר ששילם לכלם ובאמת איזה מהם לא נשתלמו ולא ידענא מנו ע"כ נשבעין שבועת השכיר ונוטלין ולא נשבעין משום הימנותא אלא להפיס דעת בעה"ב וכן החנוני נשבע אחר כך להפיס דעת בעה"ב אבל בברייתא קתני שניהם נשבעין ונוטלין משמע דליכא אלא פועל אחד וחנוני אחד דה"ל שנים וליכא טירדא קשה שפיר אע"ג שכתבו תוס' לעיל דלא פלוג רבנן היינו בבעה"ב עצמו לא בחנוני ודו"ק:

ר"ש בן טרפון אומר שבועת ה' תהיה בין שניהם מלמד שהשבועה חלה על שניהם. כתב הריטב"א בחידושיו לעיל דף ט"ל ורבינו תם ז"ל פירש חלה על שניהם דרך כלל כלומר על אחד מהם והיינו דכתיב בין שניהם שאם נשבע שלא כדין עונש השבועה חלה עליו ואם חבירו משביעו שלא כדין העונש חל על חבירו ומסתברא דמשכחת לה דזמנין על שניהם ממש כשחבירו מהפך עליו השבועה ויודע שנשבע שלא כדין עכ"ל ופירוש זה כתבו מרן בב"י ח"מ סימן פ"ז בנס' זה וז"ל והגהות פרק הנזכר כתבו אבל התוס' פירשו ממ"נ אינה יוצאה בלא עונש וכו' ע"ש ומשמע דהתוס' פירשו כן וכן מוכח מבין ריסי הרב בכור שור דף קכ"ג ע"ג שהבין שהוא פירוש התוספות. והילך לשון סמ"ג עשין קכ"ג. ומפרש רבינו תם שאם נשבע שקר יש עליו עונש שבועת שקר וגם על המשביעו וכו' אמנם בתוספתא גרסינן בין שניהם אין השבועה יוצאה מבין שניהם וכו' וכן פירש רבינו חננאל עכ"ל וגם בהגמי"י סוף פי"א דשבועות כתבו אכן בתוס' גרסינן בין שניהם וכו' וכונתו על התוספתא כמו שכתב גרסינן. ומרן אגב שיטפיה כתב בלשון הגמי"י התוס' פירשו ומ"ש הריטב"א בשם רבינו תם הסמ"ג כתב דפירש כרש"י. ואפשר שצ"ל בהריטב"א ורבינו חננאל פירש. והדברים מבוארים ופשוטים:

עד הנהר הגדול נהר פרת רשב"ט אומר קרב לגבי דיהנא ואידהן דבי ר' ישמעאל תנא עבד מלך כמלך. אפשר דפלוגתייהו בדרשא זו דלרשב"ט הקרב לדיהנא בלי שום שייכות הא מיהא אידהן ומש"ה קראו נהר גדול דאין לו שייכות אבל מהקורבה דין גרמ"א זכה לשם גדול. ודבי ר' ישמעאל דקדק דיש לו שייכות מיקרי דהוא תחום א"י כמו עבד מלך ויש לו מעלה גדולה ולזה לא אמר עד נהר פרת הגדול דהיה הגדול מתפרש נמי במקרה רק כתב עד הנהר הגדול כי הוא שמו נהר הגדול וזה משום דעבד מלך כמלך:

החנוני על פנקסו כו' כיצד כו'. וקשה הא שניהם נשבעין ונוטלין ולמה הוזכר בהדי נו"נ רק החנוני ע"פ ולא גם הפועלים. וצ"ל משום דלא חשיב רק אותן שדינם שלא ליטול כלל כמ"ש תוס' ולכך נקיט רק החנוני דהוי א"י אם נתחייב ותקנו ליטול בשבועה משא"כ פועלים דהוי א"י אם פרעתיך כו'. אולם הלשון שניהם כו' משמע דשוים. וכן פ"ק דב"מ אמר על שניהם חד טעמא מאי אית ליה גבי כו' ע"ש. וכן קשה ב"נ דאמר כיצד אלו כו' אלא שניהם נוטלין בלא שבועה ותמוה יטלו הפועלים בלא שבועה דמדינא כן והחנוני ממילא יטול רק בשבועה כיון דמהדין לא יטול כלום די שיטול בשבועה ואין כאן ש"ש. וי"ל דהנה הא דהוגד מאחר לא חשיב ברי כדאמר ב"ב מנה לאחר בידך כו' משום דלאו בע"ד הוא. וא"כ למאי דאמר פ"ק דב"מ במכר באחריות דדינא דאזיל ראובן ומשתעי דינא ולא מצי א"ל לאו בע"ד כו' דאי מפקת עלי הדר כו' וא"ד אף שלא באחריות לא ניחא לי דלהוי לי' תרעומות עלי וחשיב מה"ט בע"ד לענין ברי שלו כמ"ש תוס' ע"ש. וא"כ כאן שע"י שפועל כופר שלא קיבל אין חנוני נוטל אלא בשבועה ודאי דחשיב בע"ד יותר מתרעומת שם דמפסיד ע"י כפירתו שאינו נוטל כל שלא נשבע והוי רק גורם לממון וחשיב נפסד ממש והוי בע"ד דידי' ושוב מהני ברי דידי' דלא חשיב בעה"ב א"י א"פ דחייב מצד ברי ושמא עם החזקת חיוב ובהנ"ל מהני ברי דחנוני כו'. דמצי משתעי דינא בהדי' אף שרוצה ליטול רק מבעה"ב כנ"ל. וא"כ ממילא כיון דהחנוני נשבע ונוטל שוב גם הפועלים מדינא אין נוטלין דהוי כטוען ברי פרעתי רק מתקנה וצריכין לישבע. גם י"ל דהוי בכלל תקנת שכיר דאלו אמר ב"ה ברי פרעתי ג"כ הי' הפועלים נשבעין ונוטלין ולא עדיף מה שפרע ע"י החנוני די"ל דשייך גם בחנוני טרוד כנ"ל. ולא חלקו. וא"כ מיושב דלא תני רק חנוני על פנקסו דאם הי' נוטל בלא שבועה גם הפועלים הי' בלא שבועה דמדינא א"י א"פ שאין נ"מ לחנוני ורק משום דחנוני צריך לישבע דמדינא א"ל כלום שוב גם הם מדינא אין נוטלין דהוי ברי ורק מתקנה ושניהם נו"נ כו':

וממילא ב"נ סבר כיצד אלו כו' דאא"ל שהחנוני ישבע ולא פועל משום דמדינא דאינו כלל מדינא אם החנוני נשבע כו'. לכך גם חנוני נוטל שלא בשבועה ושוב פועלים מדינא נוטלין בל"ש דלא הוי ברי דידיה ברי לגבי בעה"ב. ומיושב לשון ב"נ שחילקם אלא הוא נוטל בל"ש והן נוטלין בל"ש. ולא נקיט אלא שניהם נוטלין בל"ש כמו שהתחיל אלו ואלו כו' ולהנ"ל מיושב דאמר כיצד אלו ואלו דאם הוא נשבע משום דמדינא אינו נוטל גם הם ישבעו דמדינא אין נוטלין כו' אלא הוא נוטל שלב"ש ושוב הם נוטלין מדינא בל"ש כנ"ל:

ומיושב ג"כ דקשה למ"ד ברי ושמא ברי. עדיף גם בשמא טוב פ"ק דכתובות א"כ גם חנוני נוטל מדינא בל"ש ורק מתקנה ושוב הול"ל גם פועלים בהדי נו"נ כנ"ל. ולהנ"ל י"ל או דבכלל שכיר כנ"ל. או דכיון דשניהם נשבעין שוב טענת כל אחד ברי מהני להיות ברי דחשיב בע"ד כנ"ל. ובין חנוני ובין פועלים מדינא אין נוטלין רק מתקנה כנ"ל:

גם י"ל למ"ש תוס' גבי אמר לשנים גזלתי כו' דבין למ"ד ברי עדיף מודה כיון דעכ"פ א' שלא כדין דלענין זה טוען ברי רק לא' חייב ובין למ"ד לאו ברי עדיף מודה כיון דלא' עכ"פ חייב. א"כ גם כאן שוה חנוני דהוי נגדו א"י אם נתחייבתי דעכ"פ לא אמרינן חייב ובין פועל דהוי א"י אם פרעתיך כיון דלענין זה ברי שחייב רק לאחד וכמו דשוה שם בין למ"ד ברי עדיף ולמ"ד אוקי ממונ' כו' כן שוה בין א"י אם פרעתיך לא"י אם נתחייבתי כנ"ל. ושניהם מתקנה כנ"ל:

אמנם הפוסקים שחלקו בין שבועת חנוני לפועלים ע"ש בר"ן וש"ע ולא ס"ל כנ"ל. י"ל דס"ל דדוקא באמר לב' גזלתי דעכ"פ שניהם שוים או בתרווייהו ברי עדיף לכל חד בפ"ע או שהי' פטור לכל א' בפ"ע משא"כ כאן דלפועל בפ"ע הי' חייב ולחנוני בפ"ע הי' פטור לא דמי לשני שבילין ואף דבאין בב"א הי' ראוי להיות מדינא שהפועל יטול ולא החנוני דלא שייך לגבי חנוני סברא דאמר לב' דא"כ נפטר משניהם דהא ודאי חייב משא"כ בהנ"ל דלפועל יתחייב וכן להיפוך לגבי פועל לא שייך כנ"ל וכן טעם א' הנ"ל דיהי' מהני ברי דחנוני כמו במוכר שלא באחריות י"ל ג"כ החילוק דהתם הוא הלוה ומה שגובה מלוקח הוא מחמת שיעבוד הגוף דידי' שייך דחשיב בע"ד משום קצת יגיעה משא"כ כאן דמה אית ליה בהדי' חנוני ואינו בע"ד משום שנוגע לו ג"כ. וכמו שמחלקין תוס' פ"ק דפסחים בבהמת ארנונא כשהי' שלו ולא יצא לגמרי מרשותו משא"כ להיות נעשה שלו ע"ש. ובב"ק ק"ח ע"ב נגנבה באונס והוכר הגנב רצה נשבע רצה עושה עמו דין ולרבא בתרווייהו עושה עמו דין כו'. דוקא משום דשומר הוא ועליו לחזור ולהשיב ע"ש. אבל משום השבועה לחוד לא הוי חשיב בע"ד ע"ש. ובבעלים דאמר את עבדת מילתא יתירתא היינו דהי' בע"ד כמו במוכר הנ"ל. והא גבי הן הן שלוחיו בתר דתקון היסת משלם למלוה משום א"י א"פ ולא מהני ברי דשלוחים כשהם צריכין שבועה אף דלא שייך הטעם דבאמר לב' גזלתי כו' של א' חייב דסבר נתן לשליח ע"ש וע"כ כנ"ל:

ומיושב בזה לשון הש"ס פ"ק דב"מ מאי אית ליה גבי חנוני כו' היינו דלאו בע"ד דידיה שיחשב טענותו ברי נגדו כנ"ל. מ"מ אינו מוכרח די"ל דדמי לשומר דמ"מ בפשיעתו דיהיב בלא סהדי נפסד בעה"ב ואף דאינו חייב לשלם משום דלא א"ל הב בסהדי מ"מ כיון שבגרמתו נפסד חשיב בע"ד דהוי ליה תרעומת וי"ל דמתקנה. אך משליח מוכח כנ"ל ומ"מ י"ל בין היסת ל"ש המשנה. ולמ"ד ברי עדיף דלשניהם מדינא י"ל. למ"ד בלאו הול"ל ג"כ ברי עדיף אף שאין ריעותא בטענתו שוב י"ל דמהני הוגד מפי אחר נוגע וקרוב ג"כ דבשלמא שמא גרוע לא מהני ברי דאחר משא"כ באין ריעותא רק דמ"מ ס' לו י"ל שוב מהני ברי דאחר ולא קשה ממתני'. וכן ק' תוס' באמר לב' גזלתי מיושב. וכן ק' ממשאיל"מ די"ל הוגד לו דפטור ומשום מתוך חייב כנ"ל:

שם פועלים במעמד חנוני. וה"ה חנוני כו' ולמה תני רק אפועלים. וי"ל דרבותא נקיט אף דמדינא נוטלים בלא שבועה מ"מ במעמד כו' כ"ש חנוני. או כיון דנקט פועלים תרי יש בחנוני טעם יותר דלכסיף מינייהו דירא שיפסלוהו שיעידו אח"כ שנשבע שקר וודאי במעמד כמ"ש תוס' גבי שמא יוציא כו' לדחות פירש"י דאדרבה ידקדק שלא יפסול ע"ש. אבל חנוני חד:

שם ב' כתי עדים המכחישים. פירש"י כת אחת אומרים הרג כו' ותמוה למה לא פירש לוה דנוהג בזמן ר"ה ור"ח. ואין סברא דרש"י ז"ל סובר כיון דאין צריך דו"ח בממון הוי כבדיקות דאף שהוכחשו על היום אינו הכחשה על שלוה דהא לא רמיא עלי' כיון שא"צ. והוי א"ש דרי"ף מפרש עד זומם בשטר ע"ש משום דבשטר נ"מ בזמן לטרוף ממשעבדי הוי רמיא עליה ושייך הזמה אי לא אחרוהו בכ' בזמנו כתבוהו. אבל ע"פ דאין נ"מ בזמן ליכא הזמה רק בקנס וכה"ג דבעי דו"ח. וניהו דאפשר דאוקמוהו אדאורייתא לענין שהעדות בטל בהוכחשו בחקירות אבל לא שיפסלו עי"ז ומ"מ הא כל הפוסקים לא ס"ל הכי רק דגם בממון שייך הזמה והכחשה גם בע"פ. וצ"ל דאורחא דמילתא נקיט דבממון דאסור לדרוש ולחקור באיזו יום מסתמא אין אומרים הזמן ולא שייך הכחשה. ודוחק. וי"ל דנקיט לרבותא דבממון פועלין ב' הכתות גם האומרים לוה דמהני תפיסה ודאי נפסלין רק בכת א' הרג דכשהוכחשו תוך כ"ד אפשר ס"ד דלא הועיל עדותן כלום ולא מיפסלו. דאין נפסלין עד אחר כ"ד כדאמר פרק מרובה דא"י לחזור ואז כבר הוכחשו ולא היו צריכין לחזור בהם שנתבטל עדותן לגמרי קמ"ל דמ"מ פסולין. וי"ל דכוונת רש"י לתרץ למה נקיט ב' כתות ולנקוט רבותא ב' עדים המכחישים זא"ז לאפוקי מחכמי בריסק שהביא ש"ך כדמוכח לקמן מ"א א' ב' מרדעות כו' דג"כ שייך פלוגתא דר"ה ור"ח ולכך פי' הרג כו' דקמ"ל רבותא כנ"ל אף שאינו מועיל. ולכך נקיט ב' דא' אומר הרג י"ל דלא מיפסל כלל דאין מועיל עדותו לשום דבר מצד עצמו גם בלי הכחשה. דאינו ראוי להצטרף עם עוד א' דקי"ל בד"נ צריך הגדה כא' דמקשינן הגדה לראיה ודר"נ שומעין כו' דוקא בממון ע"ש. והגדה זו דחד אינו מועיל כלום. ורק בב' דמועיל מצד עצמו רק מחמת ההכחשה בטל פסולין. משא"כ אי הוי מיירי בממון הול"ל ב' עדים המכחישין דג"כ פסול דמועיל מצד עצמו לשבועה. והב' לפטור. אך רבותא הנ"ל לא הוי שמעינן בממון דגם אחר ההכחשה מחד לא בטל עדותו לגמרי דראוי להצטרף ועוד א' ויהי' אין א' במקום ב' וכיון שמועיל פסול וכן הב'. משא"כ בנפשות כשהוכחשו מב' לא יועיל כלום עוד. והיינו דדייק רש"י שנים אומרים הרג כו' משום דנקיט כתי ונקיט בשנים ע"כ בנפשות לאשמעינן כנ"ל:

שם ר"ה אמר כו'. טעם פלוגתייהו. דר"ה דהוי כב' שבילין דמה"ת מוקי לכל אחד אחזקי' אף דא' יצא מחזקתו. ולא חשיב ליה באו לשאול בב"א שא"צ לפסוק על העדים רק על העדות ולכך באה בפ"ע והוי זא"ז. ור"ח ס"ל דמיד פוסקין על כולם שהן ספק פסולין דעכשיו דנין בב"א על שתי הכתות. ובזה מיושב קושית תוס' דלר"ח למה הזמה חדוש. ולהנ"ל י"ל אדרבא כיון דעכ"פ הכשירה תורה המזימין שוב אין דנין רק על המזימין לחוד לפסלן ושפיר הוי רק בא בפ"ע לשאול וראוי שיהי' כשרין לאוקמי אחזקה והוי חדוש יותר מהכחשה כנ"ל. או דס"ל לר"ה דהא בב"א רק דרבנן כמ"ש תוס' פסחים פ"ק ולא אמרו לענין פסול עדים כנ"ל. או דטעם למ"ש הרי"ף פ"ב דכתובות בתרי ותרי על אדם א' שפסול מספק וכדפירש"י והחילוק דבתרי ותרי לא מהני חזקה כיון שדנין על האדם דעדים מפקי ליה מחזקה עכ"פ מדרבנן כדאמר יבמות פרק ד"א דלא עדיף חזקה מעוד עדים דב' כמאה. משא"כ מכחישים זא"ז אין דנין על העדים רק שמעורב פסולין עם כשרים מוקמינן כל חד אחזקה. ור"ח ס"ל דגם זה תרי ותרי על כל כת וכת שפסולין ודנין מיד על כל כת שמעידים כת עדים עליהם שפסולין וב' נגדם ופוסקין שפסולין כנ"ל. וג"כ לא קשה מחדוש דהזמה דמדאורייתא גם בתרווייהו על אדם א' מוקמינן ליה אחזקת כשרות. וטעם זה בהכחשת חד עם חד הי' מודה ר"ח דאין כאן תרי ותרי רק תערובת כשר ופסול ומוקמינן כל חד אח"כ אחזקה. ובגמ' מא' אומר כו' פריך אר"ח ומוכח דלא כנ"ל:

שם ר"ח. קשה דלר"ח בנשבע נגד ע"א יהי' שניהם פסולין לעדות ולשבועה ואיך יתנו שבועה ויהי' פסול לשבועה לעולם וכן במשנה חנוני ע"פ דשניהם נשבעין פסולין שניהם אח"כ מספק. והא אפילו חשש שמא יוציא כו' לרש"י אין משביעין כ"ש דיהי' מיד פסולין שניהם. ובע"א י"ל דדוקא על אסור אחד סבר ר"ח כיון דכת אחת עכ"פ העידו שקר לא שייך לאוקי אחזקה שלא העידו שקר דא"כ הכת אחרת העידו שקר אבל ב' איסורים שבועה ועדות י"ל דמוקמינן כל אחד על חזקתו כשבא העד אוקי אחזקה שלא העיד שקר ואף דא"כ יצא הבע"ד מחזקתו שנשבע שקר מ"מ לענין עדות לא יצא אף דממילא פסול וכן בע"ד הנשבע כנ"ל. ודוחק. ועוד בחנוני ע"פ אסור שבועה לשניהם. ואפשר דדוקא ב' עדים די"ל אסור לב"ד אל תשת רשע כו' לקבל עדות הרשע בזה אמר ר"ח דהוי כבאו לשאול בב"א דמדרבנן שניהם פסולין והיינו דדייק בהדי סהדי שקרי ל"ל דע"כ נעשה אסור אם יהי' שניהם כשרין והוי לדידן כב"א משא"כ לענין פסול שבועה דרק חשש כשהוא רשע שמא ישבע שקר דמדינא חשוד לדבר אחד כו' ואף לדבר זה מ"מ לא מצינו אסור ודאי רק ספק שמא ישבע שקר והוי כס"ס י"ל דלא פסלו כנ"ל:

שם יד בעה"ש עה"ת כו'. מבואר בעזה"י בחי' לח"מ סימן ל"א ע"ש. וגם למה נקיט הדינים בשטרות לא בע"פ ע"ש. היינו מתני' ג"כ מבואר שם. לכאורה איך הדין שניהם נשבעין. הא לפי' תוס' בשמא יוציא הפקדון הוא שתהי' שבועה לבטלה שיתברר שהאמת כן ע"ש. ומסיק בש"ס מי נשבע תחלה כו' דשמא לא ישבע זה שא"ב ויוציא הלה ויהי' לבטלה. ולכך זה תחלה שאינו ברשותו ע"ש. וא"כ איך ישבע מי תחלה שמא לא ישבע הלה ולא יטול ושוב דנין רק עליו דזו באה בפ"ע ויהי' בירור גמור ע"י העדים שלוה ויהי' שבועתו לבטלה וגם על הב' כנ"ל. וראוי להיות שיטלו בלי שבועה מטעם זה כמו שם. וי"ל דלא חשיב בירור ע"י שלא ישבע הב' ולא יטול דמ"מ אין שבועתו לבטלה דאם לא הי' נשבע לא הי' ברור כלל יותר דהי' שניהם שוים ששניהם לא נשבעו ועדיין בב"א ספק מי כדין והי' צורך לשבועתו ודוקא שכשיוצאים יהי' בירור שגם בלא שבועה הי' מבורר כנ"ל. וא"כ אפשר דכשהאחד אמר שאינו רוצה לישבע ולטול שוב הב' נוטל בלא שבועה דחשיב שדאין רק עלי' אף שתחלה הי' שניהם. ואינו מוכרח:

עוד ק' גבי מלוה ולוה א' דנשבע לוה על השאר דלענין השבועה יהי' כב' מלוין וב' לוין וב' שטרות. דכת אחת מעידה על לוה שנשבע שקר ויפסל. וי"ל (חסר):

לכאורה למ"ש תוס' לקמן דבשביל טרוד אינו סבור שיודע בודאי רק יודע שמסופק ומה שטוען ודאי משקר ולכך מהני מיגו ע"ש. וא"כ גם בלא מיגו יהי' נאמן כיון שלפי טענתו ברי לא שייך משום טרוד למה נימא שמשקר. וע"כ דתוס' ס"ל דאנן סהדי דמשום דטרוד ודאי אינו זוכר בבירור ומסופק ודאי משקר מה שטוען ברי. וא"כ י"ל דניהו דלא הוי לי' למידע פטור בא"י אם פרעתיך ואם הי' אומר איני זוכר הי' באמת פטור מ"מ עכשיו שטוען ברי שזוכר וזה וודאי שקר שוב הוחזק כפרן לאותו ממון ואמרינן דבאמת יודע שלא פרע ומשקר בכוונה כיון דעכ"פ משקר בזה שאומר שיודע ודאי שלא פרע והא גבי קיצותא דתרעא וכה"ג דרמיא עלי' ומשקר הוי הוחזק כפרן כו' עיין שם. וגם בזה כן ושפיר גרע מאם אומר איני יודע וחייב אף דלא הוי לי' למידע. ופריך שפיר וניתב לי' בלא שבועה כמו כל הוחזק כפרן דקי"ל אם צריך שבועה. וגם א"ש דפריך קצץ נמי דאף דהוי א"י אם הלויתני מ"מ ניהו שאם אמר איני יודע הי' פטור מ"מ עכשיו שאומר ברי שיודע וזה ודאי שקר חייב דהוחזק כפרן כנ"ל:

לכאורה לדעת שערים דר"א דבכל איני יודע אם פרעתיך שצריך כנגדו לישבע מה פריך דיטול בלא שבועה הא לא עדיף מאיני יודע אם פרעתיך ולמ"ש אתי שפיר. ובפשיטות י"ל דטעמא הוא כתירוץ ש"ס דהכא דשייך להפיס דעתו בכל איני יודע אם פרעתיך דלא כתוס' כיון דהאי ידע והאי לא ידע משתבע כדי להפיס כנ"ל:

שם וליתב לי' בעדים ולא יהי' נאמן שלא בעדים כמו אל תפרעני אלא בעדים. לכאורה עדיין יטעון פרעתי בפני עדים והלכו למדינת הים אך ע"ז לא שייך שוב טרוד. אך להפוסקים דנאמן במיגו א"כ עדיין אם יטעון פרעתי סתם יהי' נאמן מיגו דבפני עדים דאף דהוי העזה מהני כמו מיגו דלא שכרתיך. וי"ל דזמן מועט של השכיר כל היום כו' לא שייך זה. ועוד הוי נגד מנהג דלא מהני מיגו. ועוד דכיון שיהי' חייב מדינא לא יועיל שוב המיגו דהוי העזה פרעתיך בעדים דלא שייך טרוד. דדוקא עכשיו מהני מיגו דלא שכרתיך כיון דרק מתקנה חייב כמו שכתב הרא"ש מה שאין כן אם יתקנו דליתב בעדים דיהי' חייב מן הדין פרעתיך כנ"ל:

אביו כי האי גוונא מיחייב. שבועה ומתוך שאינו יכול לישבע דהא אינו יודע קאמר לישלם היינו דאיצטריך קרא למעוטיה למיפטר היורש בטוען טענה זו: לעוקב אחר המנאף. נעשה לו אפוטרופוס להרגיל לו נשים לניאוף: תרתם. את הארץ: וגיניתם. את המקום שהשכין את שכינתו ביניכם: קרב לגבי דהינא ואידהן. אם נגעת במשוח בשמן תהא גם משוח בנגיעתו כלומר פרת הוא קטן משלש נהרות שהוא מנוי אצלם לבסוף והנהר הרביעי הוא פרת (בראשית ב) וכאן הוא קורא אותו נהר גדול בשביל שהוא נזכר כאן על שם א''י שהיא חשובה נזכר גם הוא בחשיבות דהינא לשון שמן ומשיחה (ישעיה לד) הודשנה מחלב מתרגמינן אתדהינא: מתני' לא שאמר לו כתוב על פינקסי כו'. אלא בזמן שיש רגלים לדבר שבעל הבית מודה שאמר לו תן כו': שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית. דאמר ליה פועלים לא מהימנו לי בשבועה את האמנתינהו דלא אמרת לי בסהדי הב להו וכן פועלין אמרי ליה לא מהימן לן חנוני בשבועה: גמ' טורח שבועה זו למה. ששניהן באין לבית דין שתצא שבועת שוא מביניהם ולא פירש (לי) רבי מאי סבירא ליה אי נוטלין בלא שבועה כבן ננס או יפסיד חנוני בשבועת פועלים: תנינא שניהם נשבעין ונוטלין. כבר שנית לנו וסתמת במשנה שניהן נשבעין ונוטלין: קיבלה מיניה. רבי מר' חייא והדר ביה או לא: ת''ש. כי פריש רבי מאי סבירא ליה בגווה קאמר פועלים נשבעים לחנוני שלא קבלו ממנו כלום אלמא לא קיבלה וסבירא ליה חנוני יפסיד שהיה לו לתת להם בעדים: ואם איתא. דקיבלה נשבעין לבעל הבית מיבעי ליה דמה להן אצל חנוני לשבועה הואיל וחוזר וגובה מבעל הבית: אמר רבא. לעולם קיבלה מיניה והכי קאמר פועלין נשבעין לבעל הבית במעמד חנוני כלומר לפני חנוני כדמפרש ואזיל: המכחישות זו את זו. שנים אומרים הרג ושנים אומרים לא הרג: זו באה בפני עצמה ומעידה. בעדות אחרת וכן זו ואע''פ שהאחת פסולה אין לך לפסול לא זו ולא זו הואיל ואינך יודע איזה מהן פסולה אבל אחד מכת זו ואחד מכת זו אין נאמנין בעדות אחת דמה נפשך אחד מהן פסול והיינו דנקט ביה האי לישנא באה בפני עצמה ומעידה: בהדי סהדי שקרי למה לי. הואיל והאחת פסולה אין אחת מהן נאמנת לשום עדות: ה''ג שני מלוין ושני לווין ובשני שטרות היינו פלוגתייהו ול''ג דכ''ע: ב' מלוין וב' לווין וב' שטרות. וא' מב' כיתות הללו חתומה על זה והב' חתומה על זה דלרב הונא שניהן השטרות כשירין ולרב חסדא שניהן פסולין: מלוה ולוה ושני שטרות. שיש לו לאדם אחד שני שטרות על שתי הלואות על חבירו וא' מהן חתומה על זה וא' על זה יד בעל השטר על התחתונה בין לרב הונא בין לרב חסדא אין חולקין בזו שהרי זה בא עליו מכח שתי כיתות אחת כשירה ואחת פסולה אין אתה יכול לפסול את שניהן ולא להכשיר את שניהן הלכך שטר קטן שבהם גובה הימנו והגדול יפסיד לפי שאומר לו זו היא הפסולה דמספיקא לא מפקינן ממונא מיניה אבל ממה נפשך הקטן גובה דיש בכלל מאתים מנה: שני מלוים ולוה אחד. היינו מתני' שני מלוין הוציאו איש שטרו על לוה אחד ואחת משתי כיתות הללו אחת חתומה בזה ואחת בזה לא קמבעיא לן מאי קאמר רב הונא בה דהיינו מתניתין דקתני נשבעין ונוטלין מבעל הבית ואע''פ שאנו יודעין שאחד מהן שקר אין אנו יכולין להפסיד את אחד מהן ונזקקין להן ב''ד להגבותן והכי נמי לרב הונא דאית ליה גבי שני מלוין ושני לווין זו באה ומעידה וזו באה ומעידה הוא הדין לשני מלוין ולוה אחד ואע''פ שממה נפשך הלוה העני הזה לוקה באחד מן השטרות הללו על ידי עדות פסולה אין אתה יכול להפסיד את אחד מן המלוין שאינך יודע איזה הפסולה: שני לווין ומלוה אחד. הוציא מלוה זה שני שטרות זו חתומה בזה וזו חתומה בזה: מאי. אמר רב הונא בזה מי אמרינן כיון דחד גברא הוא דמייתי להו לקמן לא מזדקקינן ליה דמה נפשך בשטר פסול בא לפנינו זה דוחה אצל זה וזה אצל זה ויפסיד או דלמא כיון דעל שני לווין הוא מוציא זו באה ומעידה וזו באה ומעידה לרב חסדא לא מיבעיא ליה דהא אפי' בשני מלוין ושני לווין ושני שטרות פסול וכל שכן בשני לווין ומלוה אחד:

ולא בפוגם את שטרו כדאמרינן לקמן הבו דלא לוסיף עליה ור' אבא נמי סבירא ליה לדרב נחמן בשניהם חשודין דהלכה כרבי יוסי דאמר יחלוקו מטעמא דפרישית והא דקאמר רבותינו שבארץ ישראל ר' אבא לאו משום דסבר כר' מאיר אלא דר' אבא אית. לן לפרושי מילתא דר' מאיר דחזרה למחויב לה ומשלם כדאשכחן דסבר ר' אבא בעלמא: (הגה''ה) ועוד י''ל דטעמא דרב נחמן בששניהם חשודים משום כיון דמחויב התובע נמי שבועה מדרבנן ואין יכול לישבע מפסיד החצי וזה התירוץ אין נראה דאם כן היתומים מן היתומים נמי יסבור רב נחמן ור' אבא כשמואל מתוך שאין יכולין בני המלוה לישבע יפסידו ובכולה שמעתין משמע דפליגי ואם בני הלוה נמי חשיבי דאין יכולין לישבע מכל מקום לא יפסידו כי אם החצי ואמאי לרבי אלעזר נשבעין ונוטלין הכל ומשמע דר' אלעזר הוי כר' אבא ורב נחמן (ע''כ הגה''ה): אבל קצת קשה דמנא ליה להש''ס בסמוך דרב ושמואל לית להו דר' אבא בנסכא ובחמשין לא ידענא דקאמר האי שבועת ה' מאי דרשי ביה ונראה דאם איתא דאית להו מתוך שאינו יכול לישבע משלם היה להם לבני לוה לפרוע החצי מתוך שאינן יכולין לישבע שפרעו כדפי' בקונט' אלא ודאי לית להו האי סברא לענין לשלם אלא לענין להפסיד וצ''ע: אי אמרת בשלמא אביו כי האי גוונא מיחייב. תימה למ''ד בפ' השואל (ב''מ דף צז: ושם) מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב דברי עדיף היכי מוקי לה האי קרא אי בנ' ידענא ובנ' לא ידענא בהא ליכא חיוב שבועה לאבא אלא חיובא דממון דברי עדיף וי''ל דמוקי לה כרב ושמואל דבסמוך א''נ ה''ק הכתוב שבועת ה' תהיה בין שניהם היכא דשייכא ומי שאינו יכול לישבע משלם ולא כן היורשין דפטורין כשאין יכולין לישבע: חלה על שניהם. ונענש המשביע אפי' הדין עמו כדפי' בקונטרס בריש הדיינין (לעיל דף לט:) וכן נראה דהא דריש התם בברייתא ובאה אל הגנב זה הגונב דעת הבריות שתובע ממון ממי שאינו חייב לו ובתר הכי פריך משביע אמאי קאי בסורו ומשני משום דר' שמעון בן רבי טרפון ומדאיצטריך לאתויי הך ושביק ברייתא גופה משום דמיירי אפי' הדין עמו: בהדי סהדי שקרי למה לי. תימה דרבא אומר במרובה (ב''ק דף עב: ושם) ובמכות (דף ד ושם)) דעד זומם חידוש הוא דמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני אדרבה הא דמכשרינן למזים הוי חידוש דהא בהכחשה תרוייהו פסולים לרב חסדא ואומר ר''י דרבא סבר כרב הונא דבריש חזקת הבתים (ב''ב דף לא: ושם) מסיק אדרב נחמן ורבא דכ''ע כרב הונא ובסמוך דמשני רבא אליבא דרב חסדא ליה לא סבירא ליה ולמאי דבעי לאוקומי התם רבא כרב חסדא הוה מצי למימר וליטעמיך ועוד דלטעם אחר דלגבי עד זומם דמפרש משום פסידא דלקוחות מצי למיסבר כרב חסדא והלכה כרב הונא מדמוקי רב נחמן ורבא כוותיה בחזקת הבתים וכן פסק ר''ח משום דרב הונא היה רבו של רב חסדא כדאמרינן באלו מציאות (ב''מ דף לג.) ועוד דמתניתין דאחד אומר גבוה כו' דייק לכאורה כרב הונא: