שבועות מד ע"ב

שבועות מד ע"ב - Steinsaltz

and Rav Yosef says that it is like that of a paid bailee, as while performing the mitzva of taking care of a lost item he is exempt from performing other mitzvot that involve the outlay of money, and the money that he saves is tantamount to payment received. Similarly, since safeguarding collateral is part of the mitzva to lend money to the needy, one who does so is exempt during that time from performing other mitzvot that involve the outlay of money. Therefore, Rabbi Eliezer’s ruling, that even if the collateral was lost the creditor collects the entire debt, is in accordance with the opinion of Rabba, and Rabbi Akiva’s ruling, that the creditor loses the value of the collateral, is in accordance with the opinion of Rav Yosef.

The Gemara asks: If so, shall we say that the opinion of Rav Yosef is the subject of a dispute between tanna’im? The Gemara rejects this suggestion: No, with regard to one who is safeguarding a lost item, everyone accepts the opinion of Rav Yosef. And here they disagree with regard to a case where the creditor needs the collateral and uses it with the permission of the debtor, deducting a usage fee from the debt. One Sage, Rabbi Akiva, holds that he is still performing a mitzva by safeguarding it, and is therefore exempt from performing other mitzvot during that time. Consequently, he has the status of a paid bailee. And one Sage, Rabbi Eliezer, holds that since he derives benefit from the collateral, he is safeguarding it for his own benefit, and is not performing a mitzva. Therefore, he has the status of an unpaid bailee.

§ The Gemara resumes discussion of Shmuel’s statement that if the creditor loses the collateral, the debt is canceled. Let us say that Shmuel’s ruling is the subject of a dispute between tanna’im, as it is stated in a baraita with regard to the halakha that the Sabbatical Year does not abrogate debts for which collateral was taken: If one lends money to another on the basis of collateral and the Sabbatical Year commences, then even if the collateral is worth only half the value of the loan, the Sabbatical Year does not abrogate the debt; this is the statement of Rabban Shimon ben Gamliel. Rabbi Yehuda HaNasi says: If the value of the collateral was commensurate with his debt, the Sabbatical Year does not abrogate the debt, but if it was not commensurate with the debt, the Sabbatical Year abrogates the debt.

The Gemara asks: What is the meaning of the statement: The Sabbatical Year does not abrogate the debt, which the first tanna, Rabban Shimon ben Gamliel, says? If we say it means that the Sabbatical Year does not abrogate that part of the debt that is commensurate with the collateral, but it does abrogate the rest, this indicates by inference that Rabbi Yehuda HaNasi holds that the Sabbatical Year abrogates the entire debt, including the part commensurate with the collateral as well. But if this is so, why did the creditor seize collateral from the debtor at all?

Rather, is it not that Rabban Shimon ben Gamliel says that the Sabbatical Year does not abrogate the debt at all, and the debtor is liable to pay an amount commensurate with the entire debt? And accordingly, they disagree with regard to Shmuel’s principle that collateral is considered equivalent to the entire debt, even if it is worth less than the debt.

The Gemara rejects this suggestion: No, actually, the statement of Rabban Shimon ben Gamliel that the Sabbatical Year does not abrogate the debt is referring only to the part of the debt commensurate with the collateral, and they disagree with regard to that part of the debt. The first tanna, Rabban Shimon ben Gamliel, holds that the Sabbatical Year does not abrogate the part of the debt commensurate with the collateral, and Rabbi Yehuda HaNasi holds that it abrogates the part of the debt commensurate with the collateral as well. And as for the question you said: For what purpose did he seize collateral from him at all, the answer is that he takes it merely as a reminder, to increase the likelihood that the debt will be paid.

MISHNA: All those who take an oath that is legislated by the Torah take an oath and do not pay. By Torah law, one takes an oath only in order to exempt himself from a monetary claim. And these litigants take a rabbinically instituted oath and receive possession of the disputed funds or property, i.e., their claim is upheld by means of the oath, even though they are not in possession of the property in question: A hired worker who claims that he has not received his wages; and one who was robbed and sues the person who robbed him; and one who was injured, who claims compensation from the person who injured him; and one whose opposing litigant is suspect with regard to the taking of an oath. When a person suspected of taking false oaths is liable to take an oath in order to exempt himself, the claimant takes an oath instead and receives payment. And a storekeeper relying on his ledger also takes an oath and is paid.

How does this halakha apply to the hired worker? The case is where one says to his employer: Give me my wages that are still in your possession. The employer says: I already gave them to you. And that worker says: I have not received them. In such a case, the worker takes an oath that he has not received his wages, and he receives payment from his employer. Rabbi Yehuda says: This oath cannot be administered unless there is partial admission on the part of the employer. How so? The case is where the worker said to him: Give me my wages, fifty silver dinars, which are still in your possession. And the employer says: You have already received one golden dinar, which is worth twenty-five silver dinars. Since the employer has admitted that he owes part of the sum, the worker takes an oath and is paid the whole sum.

How does this halakha apply to one who was robbed? The case is where witnesses testified about the defendant that he entered the claimant’s house to seize collateral from him without the authority to do so. The claimant said: You took items that belong to me. And the defendant said: I did not take them. The claimant takes an oath and receives payment of his claim. Rabbi Yehuda says: This oath cannot be administered unless there is partial admission on the part of the defendant. How so? The case is where the claimant said to him: You took two items. And he says: I took only one. Since the defendant admits that he took one item from the house, the claimant takes an oath and receives payment of his whole claim.

How does this halakha apply to one who was injured? The case is where witnesses testified about the injured person that he entered into the domain of the defendant whole but left injured, and the claimant said to the defendant: You injured me. And the defendant says: I did not injure you. The injured party takes an oath and receives compensation. Rabbi Yehuda says: This oath cannot be administered unless there is partial admission. How so? The case is where the claimant said to the defendant: You injured me twice. And the other says: I injured you only once. In such a case, the injured party takes an oath that he was injured twice and receives compensation for both injuries.

How does this halakha apply to one whose opposing litigant is suspect with regard to the taking of an oath and therefore is not permitted to take the oath?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מד - ב

דאיתמר: שומר אבדה. ^[58] אדם שמצא מציאה ושומר עליה מכח מצות השבת אבדה, רבה אמר: דינו כשומר חנם ופטור בגניבה ואבדה, ורב יוסף אמר: דינו כשומר שכר דמי - בשכר המצוה. ^[59]

ולפי זה, מחלוקת התנאים כך היא: רבי אליעזר סבר כרבה שהרי הוא שומר חינם בלבד ולכן נשבע המלוה שלא פשע ונוטל מעותיו. ואילו רבי עקיבא סבר כרב יוסף שחייב בגניבה ואבדה מדין שומר שכר.

אלא כעת יש להסתפק: זה ודאי שרבי עקיבא אינו סובר את דינו של רבה. כיון שמחייב רבי עקיבא את המלוה במשכון. אך האם אפשר להעמיד את דברי רב יוסף אף כרבי אליעזר, ולא נחלקו בדבריו, או לימא דדינו דרב יוסף מחלוקת תנאי היא?

ופושטת הגמרא: לא נחלקו דברי רב יוסף בשומר אבדה העוסק במצוה. דכולי עלמא אית להו דרב יוסף ששומר שכר בשכר המצוה הוא, וחייב בגניבה ואבדה.

והכא, במלוה צריך למשכון להשתמש בו ועל ידי כך מנכה ללווה מהחוב את דמי שכירות המשכון. ^[60] ובאופן זה קא מיפלגי. מר רבי עקיבא סבר מצוה קא עביד כיון שתוך כדי שמשתמש הוא במשכון - הולך החוב ופוחת ומצוה היא. ^[61] והרי הוא שומר שכר על ידי מצוה זו.

ומר רבי אליעזר סבר היכן שהמלוה משתמש לעצמו - לאו מצוה קא עביד. ^[62] כיון שלהנאתו מתכוין. ולכן הוא שומר חנם.

ועדיין מבררת הגמרא: לימא דברי שמואל שאם איבד המלוה את המשכון - איבד את ההלואה, אף אם המשכון פחות מן ההלואה.

כי הני ^[63] תנאי:

המלוה את חבירו על המשכון ונכנסה שנת השמיטה [והדין הוא שמלוה על המשכון אין שביעית משמטתו כיון דלא קרינן בה "לא יגוש" שהרי הוא אינו נוגשו אלא גובה מן המשכון], ^[64]

אף על פי שאינו שוה המשכון אלא פלגא מן החוב - אינו משמט [לקמן יבואר אם הכונה שאינו משמט את אותו החצי או את כל החוב] דברי רבן שמעון בן גמליאל.

רבי יהודה הנשיא אומר: אם היה משכונו כנגד חובו אינו משמט. ואם לאו משמט.

ודנה בזה הגמרא: מאי אינו משמט דקאמר תנא קמא, אילימא דאינו משמט רק כנגדו של המשכון אבל משמט את שאר ההלואה שאין בנגדה משכון,

מכלל, דרבי יהודה הנשיא, שחלק ואמר שאם אין המשכון כנגד כל החוב הרי הוא משמט, סבר כנגדו של המשכון נמי משמט, ונשמט כל החוב גם מה שהמשכון כנגדו חציו.

ואם כן קשה: אלא, אמאי תפיס המלוה את המשכון, והרי על חצי החוב יש משכון, ומדוע שלא יתפס מחצית החוב בו ולא ישמט?

אלא לאו, הא דאמר תנא קמא שאם יש משכון על חציו אינו משמט, היינו כנגד כולו.

וכשמואל. הסובר כי למרות שאין המשכון שוה כנגד כל החוב, נחשב הוא כאילו שוה כנגד כל החוב. ואין הלוה צריך להחזיר לו כלום מהחוב עד שיחזירנו את המשכון. ולפיכך אינו משמט כלל.

ובדשמואל קא מיפלגי: דתנא קמא סובר כשמואל אף אם שוה המשכון חציו - אינו משמט את כולו. ורבי יהודה הנשיא אינו סובר את דינו של שמואל, ולכן אינו משמט אלא רק כנגד מה ששווה המשכון.

ודוחה הגמרא: לא, אף אחד מן התנאים האלו אינו סובר כשמואל. וגם תנא קמא סובר כי לעולם כנגדו שחלק מן החוב שעליויש משכון בלבד, הוא שאינו משמט. לפי שאין המשכון עבור פלגא מן החוב נעשה למשכון על הכל.

ובהא קמיפלגי: תנא קמא סבר, כנגדו. היינו כנגד המשכון אינו משמט, והשאר משמט. ^[65]

ורבי יהודה הנשיא סבר שאפילו כנגדו דמשכון נמי משמט. שאין משכון זה עושה את החוב כגבוי בידו. ודקא אמרת - למאי תפיס ליה משכון, אם לא לצורך כך שיהא החוב כגבוי בידו?

תשובתך: לזכרון דברים בעלמא, שיהיה ביניהם, בין המלוה ללווה זכר לחוב, ולא כמשכון לגביה. ולכן, כיון שלא מיקרי כגבוי בידו, משמט החוב כולו.

הדרן עלך פרק שבועת הדיינין

הערות

^[58] כתבו התוספות בד"ה שומר אבדה, דשומר שכר לעכו"ם אינו מתחייב בגניבה ואבדה, כיון דגבי שומרים כתיב רעהו. ויש למעט עכו"ם כדממעטינן הקדש. וכתב התומים [סימן עב ס"ק יג] שמדברי התוספות מבואר שלא מוחלט פטור זה משמירה לעכו"ם, כיון שאין לזה ראיה מן הגמרא. והא דפסק השולחן ערוך סימן ש"א סעיף א' דישראל לא נעשה שומר לעכו"ם הוא מדברי הרמב"ם ומקורו במכילתא, ע"כ.

^[59] ובבבא קמא נו ב מבואר כך: רב יוסף אמר, [שומר אבדה] כשומר שכר דמי. משום שבאותה ההנאה שפטור הוא מלתת פת לעני [שהרי עוסק הוא במצוה] נחשב הוא מחמת הנאה זו, כשומר שכר. ויש המפרשים את דברי רב יוסף שם כך: כיון שנתחייב בהשבת אבדה, הרי שעבדתו התורה לצורך כך, והריהו כשומר שכר.

^[60] כך פירש רש"י. ור"ח פירש שצריך למשכון, כלומר שאינו רוצה להלוות לו בלי משכון. וצריך את המשכון לצורך החוב ובתוספות ד"ה במלוה צריך למשכון הקשה על כך דמשום כך לא נחשב כאילו אינו עושה מצוה? ובשולחן ערוך חושן משפט סימן עב סעיף א פסק שאסור למלוה עצמו להשתמש במשכון, משום החשד [שמא מלוה לו בריבית על ידי שימוש במשכון]. וכתב הבית יוסף והרמ"א דמכל מקום אם התנה כן בתחילה מותר להשתמש. והוכיחו כן מרש"י כאן. ובש"ך ס"ק ד תמה, דאם התנה כן מעיקרא, הריהו חייב מדין שוכר. ובביאור הגר"א שם כתב שמדובר כאן שעדיין אינו משתמש אלא שמתנה עם הלוה שאם יצטרך יהא רשאי להשתמש. וברשב"א בבא מציעא פב ב הביא בשם הראב"ד שזה דלא נעשה כאן שוכר, הוא משום שכלו ימי שכירותו ואמר ליה גמרתיו. ועי"ש.

^[61] כך פירש רש"י. ויש לעיין איזה מצוה היא זו שהרי אין זו הלואה אלא פירעון ההלואה. והפירעון אינו ממצות המלוה אלא מצוה הלוה. ושמא יש בזה שהוא מסייע ללווה לפרוע חובו ואף זה מצוה. [וראיתי למי שביאר, שכיון שסוף סוף מהנה הוא את הלוה על ידי שמשתמש במשכון, והנאה זו של פירעון הלואה גדולה היא ללוה, הרי שבהנאה זו - מקיים מצוה] הגמרא בבבא מציעא פב ב מוסיפה "שהלוהו" וכתב הנתיבות המשפט שלא קאמר רבי עקיבא שמצוה קא עביד אלא רק כאשר משלם ללווה את כל שכרו משכירות המשכון. אבל אם התנה שעל ידי השימוש מנכה לו בחובו. ויש למלוה הנאה בשכר הלואתו אין בזה שום מצוה.

^[62] והגמרא בבבא מציעא הוסיפה שלהנאתו מכוין. ובמגן אברהם [סימן לח ס"ק ח] דייק מדברי הרש"י בסוכה שלא נפטרו תגרי תפילין מן התפלה ומן התפילין כאשר מתעסקין בכדי להשתכר. ועיין בשו"ת כתב סופר [אורח חיים סימן קיט] שהעיר דלכאורה נחלקו בזה רבי אליעזר ורבי עקיבא כאן.

^[63] זו גירסת רש"י. ובגמרא שלפנינו: לימא כתנאי.

^[64] ובריטב"א בבא מציעא מט א, הביא דרשת הספרי, שהמלוה על המשכון אין השביעית משמטת. מדכתיב [דברים טו] "ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך". ודרשו - ולא שיהיה לאחיך בידיך. כלומר, המשכון שנותן הלוה בידיך. ובאופן זה אינו משמט. [וכן הובאה דרשה זו בתוס' בגיטין לו א ד"ה מי איכא בשם הספרי]

^[65] הרא"ש במסכת גיטין פרק ד' סימן י"ז הביא דברי הירושלמי, שאפילו אם נתן משכון חסר כל ערך ביחס להלואה כגון מחט, אינו משמט. וכתב הרא"ש, שזוהי דעת רשב"ג בפרק שבועת הדיינין. דאפילו אינו שוה אלא פלגא - אינו משמט. והכסף משנה בפרק ט' מהלכות שמיטה ויובל הלכה י"ד השיג על כך, שהרי מבואר כאן בסוגיא "דלעולם שכנגדו". ורק מה שכנגד החוב משמט ואילו השאר אינו משמט, ולא כמו שכתב הרא"ש. ואכן הרמב"ם שם כתב שהמלוה על המשכון אינו משמט. והוא שיהיה החוב כנגד המשכון. ואם היה יותר, משמט משמיט היתר על המשכון. וכן כתב הר"ן בגיטין שם דכי אמרינן שאינו משמט, דוקא כנגד החוב. אבל מה שהחוב יתר על המשכון, משמט. דהכי מסקינן סוף פרק שבועת הדיינים. וצ"ע דברי הרא"ש. ועיין בדברי הגר"א שם שכתב כי הרא"ש לשיטתו שפסק כשמואל דאבד קתא אבד אלפא זוזי. והיינו, שאין שייכות בין ערך המשכון לסכום החוב, ולכן אין המשכון משמט את כל החוב.

פרק שביעי - כל הנשבעים

בפרקים הקודמים נתבארו דיני שבועה מדאורייתא, אותה נשבעים על מנת להיפטר מתביעת ממון. כגון שומר הטוען שלא שלח ידו בחפץ שהופקד בידו אלא הוא נאבד ממנו באונס, הרי הוא נשבע שבועת השומרים כדי ליפטר מתשלום החפץ. וכך הוא הדין בכל השבועות שהן מן התורה, שאין בהן שבועה כדי להוציא ממון, אלא רק כדי להיפטר מתשלום.

לקמן בגמרא (מה א) נלמד דבר זה מן הפסוק הנאמר לגבי שבועת השומרים (שמות כב י) "ולקח בעליו, ולא ישלם". ודורשת הגמרא "ולקח בעליו" - בעל הפקדון יקח את השבועה מן השומר, וממילא - "ולא ישלם" השומר, כיון שנפטר בשבועה זו.

והוסיפו חכמים ותיקנו את 'שבועת הנוטלין' [המכונה 'שבועת המשנה', ^[1] ודינה וטעמיה, מבוארים לקמן, במשנה ובגמרא]. ועל ידי שבועה זו, יכולים אלו הנמנים במשנה להלן, ליטול ממון על ידי שבועתן. ולא רק ליפטר מן התביעה.

מתניתין:

כל הנשבעין שבתורה, החייבים שבועה מן התורה [שהם שומרים, מודה במקצת, וכנגד עד אחד], נשבעין על מנת להיפטר, ולא משלמין!

אין שבועה מן התורה כדי ליטול ממון על ידה, אלא כל הנשבע שבועה מן התורה, נשבע רק כדי להיפטר מתביעת ממון.

אלא שחכמים תיקנו, שתהיה אפשרות, באופנים מסויימים להשבע וליטול ממון באמצעות שבועה, וכפי שמבארת המשנה להלן.

ואלו ^[2] הם התובעים ממון, שתיקנו להם חכמים שיהיו נשבעין שבועה מדרבנן, ונוטלין ממון על ידה: ^[3]

השכיר, והנגזל, והנחבל, [להלן תבאר המשנה את האופן ואת הדין שכל אחד מאלו הרי הוא נשבע ונוטל].

וכן בכל תובע המחייב את הנתבע שבועה, והיה הנתבע שעומד כנגדו, חשוד על השבועה. כגון מי שהיה תובע את חבירו, והודה הנתבע במקצת, והתחייב שבועה, והיה הנתבע, העומד כנגדו של התובע, חשוד על השבועה, וממילא אינו יכול להישבע - תקנו חכמים שהתובע ישבע, ויטול! ^[4]

וכן הוא הדין בחנוני הרושם את חובות הלקוחות על פנקסו, ולקמן מפרשת המשנה את האופן שבו הוא זכאי להשבע וליטול. ^[5] השכיר ^[6] האמור לעיל שנשבע ונוטל, כיצד מתקיים בו דין זה?

אמר לו הפועל, השכיר, לבעל הבית: תן לי שכרי שיש לי בידך מחמת עבודתי אצלך! והוא, בעל הבית אומר: כבר נתתי לך שכרך. ואילו הלה הפועל, אומר: לא נטלתי!

הוא, השכיר, נשבע שלא קיבל שכרו ונוטל אותו מבעל הבית. וזוהי שבועת הנוטלין שנאמרה במשנתנו, שהשכיר נשבע ונוטל. ^[7]

רבי יהודה אומר: אין השכיר הזה נשבע ונוטל, אלא עד שתהא שם מקצת הודאה!

כיצד? - אמר לו השכיר: תן לי שכרי בסך חמישים דינר כסף שיש לי בידך. והוא, בעל הבית אומר התקבלת דינר זהב השוה עשרים וחמש דינרי כסף.

הרי זה בעל הבית מודה במקצת תביעת השכיר, ומתחייב ממילא בשבועה מן התורה, כיון שהודה במקצת.

וסובר רבי יהודה, שרק במקום כזה בלבד, תיקנו חכמים להפוך את השבועה. כלומר, ליטלה מן הנתבע, ולהטילה על התובע בתור שבועה מדרבנן, כדי שיוכל ליטול את שכרו על ידה.

וכן הוא הדין לדעת רבי יהודה בכל אלו שאמרה עליהם המשנה שנשבעין ונוטלין - שאינם נשבעין אלא אם כן היתה שם הודאת במקצת!

וכן שנינו לעיל שהנגזל נשבע ונוטל.

כיצד? - היו עדים מעידין אותו, את הגזלן, שנכנס לביתו של הנגזל למשכנו ליטול ממנו חפצים כמשכון עבור חוב הלואתו, ועשה זאת שלא ברשות.

ולא ראו העדים עם כמה ועם איזה חפצים יוצא הוא מבית הנגזל, אלא ראו רק שנכנס בידים ריקות ויוצא כאשר כלים תחובין לו בין כנפי ביגדו.

הוא הנגזל אומר: כליי נטלת. והוא הגזלן אומר לא נטלתי דבר!

הרי הוא, הנגזל, נשבע ונוטל את מה שטוען שנגזל ממנו. שהרי העדים מעידים שמשכנו ונטל ממנו שלא ברשות.

[ועל הכלים שנטל בתור משכון, אין ויכוח ביניהם. אלא שטוען הנגזל שהוא לקח דברים נוספים והחביאם תחת כנפי בגדו, ולפיכך לא הבחינו בהם העדים. ומחייבים את הגזלן לשלם על ידי שבועת הנגזל, משום שראו העדים את הגזלן, נכנס ליטול משכון שלא כדין.

ולכן, יש מקום לטענת הנגזל, שגזל ממנו דברים נוספים שאינם קשורים למשכון ולהלואה. ולפיכך תיקנו שישבע הנגזל ויטול].

רבי יהודה אומר: הנגזל אינו נשבע ונוטל אלא עד שתהא שם מקצת הודאה.

כיצד תהיה הודאה זו - אמר לו הנגזל: שני כלים נטלת בנוסף למשכון, והוא הגזלן אומר לא נטלתי אלא כלי אחד! ומודה הוא במקצת תביעת הגזילה שתובעו הנגזל. והרי הוא חייב שבועת מודה במקצת מהתורה.

ולפיכך הפכו חכמים את השבועה, והטילוה על הנגזל שישבע מדרבנן ויטול. ^[8]

נחבל, ששנינו לעיל שנשבע ונוטל - כיצד?

היו העדים מעידים אותו את הנחבל, שנכנס תחת ידו של החובל כשהוא שלם בגופו בלא פגע, ויצא מידיו של החובל, כשהוא חבול. ולא ראו העדים את מעשה החבלה עצמו, אלא ראו רק שיוצא חבול,

ואמר לו הנחבל: חבלת בי! וחייב אתה לשלם לי דמי נזק חבלתי! ^[9] והוא אומר לא חבלתי בך, אלא נחבלת מעצמך!

הרי זה הנחבל נשבע שהחובל חבל בו, ונוטל ממנו דמי חבלתו.

רבי יהודה אומר: אין הנחבל נשבע ונוטל את דמי החבלה, אלא עד שתהא שם מקצת הודאה!

כיצד? - אמר לו הנחבל: חבלת בי שתים. שתי חבלות. והלה החובל אומר: לא חבלתי בך אלא אחת. הרי החובל חייב בשבועת התורה, שהרי הודה במקצת. והפכו חכמים את השבועה והטילוה על הנחבל ויטול דמי החבלה. ^[10] וכן שנינו "שכנגדו חשוד על השבועה", כאשר נתבע אדם ונתחייב שבועה לחברו, וחשוד הוא על השבועה [כפי שמבארת המשנה להלן]

- הרי הוא, התובע, נשבע ונוטל. ^[11]

כיצד? על ידי מה נעשה הנתבע חשוד על השבועה?

הערות

^[1] השם הזה בא להוציא משבועת היסת של כופר הכל, שמזכיר רב נחמן, שהיה אחר זמן המשנה.

^[2] הקשו התוספות ועוד ראשונים: הלוא יש עוד הנוטלין בשבועה. כגון אשה הפוגמת כתובתה [שמודה שכבר נפרעה מקצת הכתובה, ועל ידי כך נפגם כח השטר, שהרי נפרע מקצתו]. והדין הוא שאינה נפרעת את השאר אלא בשבועה. וכן יש עוד הרבה הנשבעים ונוטלין, [ועיין במרדכי דף שד"מ שמנה י"ד הנשבעין ונוטלין]. ומדוע מנתה המשנה רק את אלו? ותירצו הראשונים בכמה אופנים: א. הר"ן, הרשב"א והריטב"א תירצו, שהתנא במשנתנו הביא רק את אלו שלולי השבועה לא היו נוטלים כלל, לפי שלא היתה להם כל אפשרות ליטול מידי הנתבע, ולכן תיקנו להם חכמים שיטלו בשבועה. ואילו כל אלו שלא נזכרו כאן, מעיקר הדין יש להם ליטול אף בלא שבועה, אלא שחכמים החמירו עליהם שישבעו ויטלו. ב. התוספות כאן [ד"ה כל הנשבעין], ובבבא מציעא לד ב כתבו, שהמשנה נקטה את אלו שהם עצמם נשבעים. ואילו על שכנגדם, כלומר הנתבע, אי אפשר להטיל את השבועה. [וכגון בחנוני ובעל הבית לקמן במשנתנו, אי אפשר להשביע את בעל הבית, שהרי אינו יודע אם נטלו הפועלים את הסלע מן החנוני. וכיוצא בזה שאר השבועות המובאות במשנה].

^[3] נחלקו הראשונים בגידרה של שבועה זו שתיקנו חכמים: דעת הגאונים [וכן הביאו הראשונים כאן] כי שבועה זו - כעין שבועה דאורייתא תיקנוה, ונשבעין אותה בנקיטת חפץ. [וכדברי הגמרא לעיל לח ב שהנשבע שבועת התורה צריך להחזיק חפץ של מצוה בשעת השבועה]. והרא"ש הוסיף, שאף לא הופכין שבועה זו לצד שכנגדו באם לא רצה או לא יכל התובע להשבע. כיון שדיניה הם כעין דיני שבועה דאורייתא. והוכיחו כן מלשון המשנה "כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמים. ואלו נשבעין ונוטלין". ומשמע מלשון זה שכל החילוק בין שבועת התורה לשבועת המשנה הוא רק בכך שמדאורייתא נשבעין ולא משלמין. אך בשאר הדינים שוות השבועות זו לזו. אולם דעת רש"י בכתובות פח א [ד"ה לידי שבועה דאורייתא] היא, כי שבועה מדרבנן אינה נעשית בנקיטת חפץ. [ואילו בגיטין לה א מבואר בדברי רש"י שאף שבועה מדרבנן משביעין בנקיטת חפץ. ועיין שם בתוס' שהקשה כן].

^[4] כתב הש"ך בספרו 'תקפו כהן' סימן כ"ז, שאם לאחר שנשבעו אלו כדי ליטול, לא רצה הנתבע לשלם - אין יורדים לנכסיו. כיון שאין זה אלא גזל מדבריהם [כלומר, גזל מדרבנן]. וכגון הגוזל מציאת חרש שוטה וקטן, דאין יורדים לנכסיו משום כך. ובקצות החושן סימן פ"ט ס"ק א חלק על כך, וכתב, כי הסיבה שבגזל מדרבנן אין יורדים לנכסיו, היא משום משום שגוף הגזילה אינה אלא מדרבנן. אך מן התורה אין זה גזל כלל, כיון שהדבר מעולם לא נקנה לחרש ולשוטה ולקטן. אולם כאן, גוף הגזילה הוא מדאורייתא. שהרי אילו אכן ידוע היה לנו בודאי שחייב בעל הבית לשלם לשכיר, והחובל לנחבל וכיו"ב - היו יורדים וגובין מנכסיו. וכיון שראו חכמים להאמין לנוטל בשבועה - כעין דאורייתא תיקנו זאת. ועל ידי שבועה זאת מתברר לנו כי ודאי חייב בעל הבית ויורדין לנכסיו!

^[5] כתב הרמב"ם בפרק ג מהלכות טוען ונטען הלכה ז: הורו רבותי שהנשבעין ונוטלים אינם צריכים טענת שתי כסף. כלומר, אין טענת הכפירה שכופר הנתבע, צריכה להיות על שתי כסף אלא אף בפחות מכך. והרמב"ם עצמו חלק על כך, וכתב: ואני אומר, שצריך הנתבע שיכפור בשתי מעין, ואחר כך ישבע התובע בתקנת חכמים, ויטול. והוכיח כן מסוף דברי משנתנו "אלו נשבעין שלא בטענה. השותפין והאריסין" וכו'. והעמידה הגמרא [לקמן מח ב] כי השבועה צריכה שתהא לכל הפחות על כפירת שתי כסף [עי"ש]. ומוכח ששבועת הנוטלין שבמשנתנו, תהיה לכל הפחות על כפירת שתי כסף. והראב"ד שם חלק על דברי הרמב"ם וכתב: מה יעשה השכיר העני שהשכיר עצמו במעה אחת או בכל מטבע קטנת ערך, וכי ילך בפחי נפש ללא שיקבל משכורתו! ? וחלק הראב"ד על הרמב"ם, וסובר כרבותיו של הרמב"ם. וכן כתב הרמב"ן. וע"ע בדברי הרשב"א על כך.

^[6] מבואר בירושלמי בתחילת הפרק. שאם מת בעל הבית והשכיר חי - תובע השכיר את היתומים מה שרצה לתבוע מאביהם. ברם, אם מת השכיר, לא תיקנו ליתומיו כלום. ואינם נשבעים ונוטלין. משום שתקנה זו תיקנו לשכיר בלבד, ולא ליורשיו. וכתב הריטב"א, שהירושלמי דקדק דין זה מלשון המשנה שכתבה "השכיר". כלומר, הוא ולא אחרים!

^[7] לקמן מה א מבארת הגמרא שני טעמים במה נשתנה שוכר שתיקנו לו שבועה זו. א. משום 'כדי חייו' של שכיר, כלומר פרנסתו הנצרכת לחייו, תיקנו תקנה זו לטובתו. [וכתבו הראשונים שם, שטעם זה נשאר אף למסקנת הגמרא]. ב. כיון שבעל הבית טרוד בפועליו, ומסתמא אינו זוכר כמה קצץ לפועל בשכרו, תיקנו שהשכיר ישבע ויטול.

^[8] כך משמע מפירוש רש"י. אולם בר"ן [כז א בדפי הרי"ף] מבואר שאף לדעת רבי יהודה, אין השבועה זו שהטילו על הנוטל, שבועת מודה במקצת מדאורייתא. אלא רק דומה לשבועת מודה במקצת. וכן משמע מדברי הגמרא לקמן [מו א] דלדעת רבי יהודה, לא צריך שיהא בעל הבית מחויב שבועה ממש, על מנת שנטילנה על התובע. אלא שתהא השבועה נוטה עליו כלומר, ששייכת אצלו. כדאמרינן [שם] כל זמן שהשבועה נוטה על בעל הבית - שכיר נשבע ונוטל. ומבואר שאין צורך שיחול חיוב שבועה ממש מדאורייתא, אלא די בכך שיש מקום לחיוב השבועה על הנתבע. ונפקא מינה בזה כתב הר"ן, דאפילו כאשר אמר לו הנתבע 'הילך' כלומר, טול מקצת מה שאתה תובע, שבאופן זה פטור משבועת מודה במקצת. [כמבואר בריש בבא מציעא]. אפילו הכי - כאן חייב. משום שאין צורך בחיוב שבועה מדאורייתא ממש. אלא רק שתחול עליו שבועה - כעין שבועה דאורייתא.

^[9] כדין המשנה בבבא קמא ח א החובל בחבירו חייב משום חמשה דברים. נזק, צער, ריפוי, שבת, בושת.

^[10] נחלקו הרמב"ם והראב"ד בפרק ה' מהלכות טוען ונטען הלכה א - ב, האם דין התורה שאין נשבעין על הקרקעות, נאמר רק על הקרקעות או אף על דמיהם אין נשבעים. כגון: הזיק אדם קרקע חבירו, ותובע הניזק לשלם דמי היזק קרקעו. והמזיק מודה לו במקצת ההיזק. דעת הרמב"ם היא שאין נשבעים על הודאה במקצת זו. כיון שהודאה זו היא הודאה על תביעת קרקע. ואילו הראב"ד חולק וסובר שכיון שאינו תובע ממנו אלא את דמי הקרקע עבור מה שהזיקו, הרי זה כתביעת מטלטלין - ונשבע. והוכיח זאת הראב"ד ממשנתנו. שהרי קיימא לן שהוקש אדם לקרקע. ובכל אופן כאשר מודה הנתבע במקצת מחיוב תשלום דמי החבלה - נשבע. [ולדעת רבי יהודה, נשבע רק באופן זה] ומוכח שנשבעים על חיוב דמי קרקע. ובמגיד משנה שם יישב את דברי הרמב"ם וכתב שההיקש של אדם לקרקע נאמר רק לגבי עבדים. דעבדים הוקשו לקרקעות. ואילו דעת התוספות שם בד"ה אם כן, שרק עבד הוקש לקרקע. אך לא כל אדם. ואם כן, דברי הרמב"ם מיושבים רק לפי שיטת התוספות. אולם לדעת רש"י הסובר שכל אדם הוקש לקרקע, עדיין קשה. ובקצות החושן סימן צ"ה ס"ק ח' ביאר על פי דברי הר"ן כאן, כי ממשנתנו אין כל ראיה. כיון שאין כונת רבי יהודה שההודאה במקצת תהיה סיבת החיוב. ועד כמה שאין חיוב שבועת מודה במקצת מדאורייתא, אין שבועה. אלא סובר רבי יהודה שתקנת חכמים בשבועת משנתנו היא כעין שבועת מודה במקצת של התורה. אך עיקר השבועה היא מדרבנן ואינה תלויה בדיני השבועה של שבועת מודה במקצת מדאורייתא. ולכן, אף במקום שפטור מן התורה, כגון על דמי חבלת אדם - במשנתנו חייבים. ואם כן, אין להוכיח ממשנתנו דלא כהרמב"ם.

^[11] התוספות בבבא מציעא ה א ד"ה שכנגדו, הקשו מאי שנא חשוד על השבועה, שהדין הוא כי שכנגדו נשבע ונוטל. ולא אומרים בזה את הדין "מתוך שאינו יכול לישבע - משלם" [כפי שמובא לקמן מז א גבי נסכא דרבי אבא, עי"ש] ונחייב את הנתבע החשוד על השבועה, בתשלום! ? ותירצו: א, בחשוד על השבועה, אי אפשר לומר מתוך שאינו יכול לישבע משלם. כיון שאם כן, כל אדם יוכל לטעון טענות אשר יביאו את החשוד לידי חיוב שבועה, וכיון שלא יוכל לישבע - ישלם, ומחמת כן יטלו התובעים את כל ממנו, ומשום כך תיקנו חכמים שמי שאינו יכול להישבע מחמת שהוא חשוד, הדין הוא "שכנגדו נשבע ונוטל". עוד תירצו התוס' שבכל מקום יכול התובע לומר לנתבע, חייב אתה לי שבועה דאורייתא; לכן, או תישבע או תשלם. וכיון שהוא הנתבע אינו רוצה או אנו יכול לישבע - משלם! אולם כאן, הרי החשוד רוצה ויכול לישבע. אלא שאין אנו מניחים אותו לכך, מחמת שחשוד הוא. ומשום כך אין לו חיוב תשלומין, ושכנגדו נשבע ונוטל. ובביאור דברי התוספות [בתירוצו השני], כתב בחידושי הגרנ"ט [בבא מציעא סימן קמ"ב] שלדעת התוספות, גם שבועת החשוד מועילה ושבועה היא. והא דאמרינן שהחשוד על הממון חשוד גם על השבועה, אין הכונה בזה שאין שבועתו שבועה. אלא שאין מוסרים שבועה לחשוד מפני חילול השם. או משום "לפני עיור לא תתן מכשול". אבל אם נשבע - מועילה שבועתו! ומשום כך אינו נחשב כמי שאינו יכול לישבע. ואף שרבנן פסלוהו לשבועה, ויש לחייבו כדין כל מי שאינו יכול לישבע וישלם, מכל מקום כיון שמן התורה יכול הוא לישבע, תיקנו חכמים לשכנגדו, שישבע ויטול. [ובעיקר קושית התוס', העיר בגליון רבינו עקיבא איגר בבבא מציעא שם, מדוע הקשו זאת התוספות על דברי הגמרא בבבא מציעא שמזכירה את דין זה של "שכנגדו חשוד על השבועה". והלוא עיקר הדין הוא כאן במשנתנו. שהחשוד על הממון, שכנגדו נשבע ונוטל. ואם כן, היה לתוספות להקשות קשיא זו כאן?]

ורב יוסף אמר: כשומר שכר דמי [נחשב], משום שבשעה שעוסק במצוה זו נפטר ממצוות אחרות שיש בהן הוצאה כספית.

אם כן, לימא [האם לומר] שדברי רב יוסף תנאי [מחלוקת תנאים] היא? שלדעת ר' אליעזר דינו כשומר חינם, ולכן אם אבד המשכון זכותו לקבל מעותיו, ולדעת ר' עקיבא דינו כשומר שכר, שחייב באבידה, ולכן איבד את מעותיו, וכרב יוסף? ודוחים: לא, בשומר אבידה — דכולי עלמא אית להו [לדעת הכל יש להם, מקבלים] את דברי רב יוסף, והכא [וכאן] במלוה צריך למשכון קא מיפלגי [חלוקים הם], במקרה שהמלוה רוצה להשתמש במשכון על מנת לנכות את דמי השימוש מן החוב, מר סבר [חכם זה, ר' עקיבא, סבור] שאף על פי כן מצוה קא עביד [הוא עושה], ונפטר ממצוות אחרות, ולכן עדיין שומר שכר הוא. ומר סבר [וחכם זה, ר' אליעזר, סבור]: לאו [לא] מצוה קא עביד [הוא עושה], משום שלצורכו הוא שומרה, ולכן איננו כשומר שכר. ושבים לדון בדברי שמואל, שאמר שהמאבד את המשכון, גם אם היה פחות ערך, איבד את חובו.

ומציעים: לימא כתנאי [האם לומר שמחלוקת תנאים] היא, ששנינו: המלוה את חבירו על המשכון ונכנסה שנת שמיטה שנשמטים בה החובות, אבל חוב שיש עליו משכון אינו נשמט, הרי אף על פי שהמשכון אינו שוה אלא פלגא [חצי] מן החוב — אינו משמט, דברי רבן שמעון בן גמליאל. ר' יהודה הנשיא אומר: אם היה משכונו שוה כנגד חובו — אינו משמט, ואם לאו [לא] — משמט.

ומבררים: מאי [מה פירוש] "אינו משמט" דקאמר תנא קמא [שאומר התנא הראשון רבן שמעון בן גמליאל]? אילימא [אם תאמר] שאינו משמט את סכום הכסף שהוא כנגדו, בשוויו של המשכון, מכלל שר' יהודה הנשיא סבר [סבור]: כנגדו נמי [גם כן] משמט? אלא הואיל וחובו ממילא נשמט בשמיטה אמאי תפיס [מדוע הוא תופס] את המשכון כלל?

אלא לאו [האם לא] נאמר בהכרח שתנאים אלה חלוקים אם המשכון משמט כנגד כולו, כנגד כל החוב, אף שאינו שווה כל כך, ובדברי שמואל קא מיפלגי [הם חלוקים] האם משכון נחשב כשקול לחיוב כולו?

ודוחים: לא, לעולם יש להבין שנחלקו אם משמט כנגדו, ובהא קמיפלגי [ובזה הם חלוקים], תנא קמא סבר [התנא הראשון, רבן שמעון בן גמליאל, סבור]: כנגדו כנגד ערך המשכון אינו משמט, ור' יהודה הנשיא סבר [סבור]: כנגדו נמי [גם כן] משמט; ודקא אמרת [ומה שאתה אומר]: אם כן, לדעת ר' יהודה הנשיא למאי תפיס ליה [למה הוא תופס] את המשכון? לזכרון דברים בעלמא [בלבד] שיהיה זכרון לחוב.

א משנה כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין שחובת שבועה מן התורה היא רק כדי להיפטר מתביעת תשלום. ואלו שתיקנו חכמים שיהיו נשבעין ונוטלין: השכיר שטוען שלא קיבל את שכרו. והנגזל שטען שגזלוהו ולא התברר הדבר. והנחבל שלא הוכח כיצד ועד כמה נחבל. ומי שכנגדו צריך להישבע ולהיפטר, אבל הוא חשוד על השבועה, והופכים את חובת השבועה. וחנוני על פנקסו.

ומפרטים: השכיר, כיצד? אמר לו השכיר: "תן לי שכרי שיש לי בידך", הוא בעל הבית אומר: "נתתי", והלה השכיר אומר: "לא נטלתי" — הוא השכיר נשבע ונוטל. ר' יהודה אומר: עד שתהא שם מקצת הודאה, כיצד? אמר לו: "תן לי שכרי חמשים דינר שיש לי בידך", והוא אומר: "התקבלת דינר זהב", שהוא עשרים וחמישה דינרי כסף — במקרה זה נשבע ונוטל.

נגזל, כיצד? היו מעידין אותו שנכנס לביתו למשכנו לקחת ממנו דברים שלא ברשות, הוא הנגזל אומר: "כליי נטלת", והוא אומר: "לא נטלתי" — הוא הנגזל נשבע ונוטל. ר' יהודה אומר: עד שתהא שם מקצת הודאה, כיצד? אמר לו: "שני כלים נטלת", והוא אומר: "לא נטלתי אלא אחד".

נחבל כיצד? היו מעידים אותו שנכנס תחת ידו (רשותו) שלם ויצא חבול, ואמר לו: "חבלת בי", והוא אומר: "לא חבלתי" — הרי זה נשבע ונוטל. ר' יהודה אומר: עד שתהא שם מקצת הודאה, כיצד? אמר לו "חבלת בי שתים", והלה אומר "לא חבלתי בך אלא אחת".

שכנגדו חשוד על השבועה, כיצד?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

How does this halakha apply to one whose opposing litigant is suspect with regard to the taking of an oath and therefore is not permitted to take the oath?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רב יוסף אמר כשומר שכר. ואסיקנא לא כולי עלמא אית להו דרב יוסף דאמר כשומר שכר [דמי] דקיימא לן המתעסק במצוה פטור מן המצוה. וזו היא פרוטה דרב יוסף. ומפורש בנדרים פרק [אין בין המודר] ובמלוה צריך למשכון פליגי מר סבר מצוה קא עביד ומר סבר לאו מצוה קא עביד:

לימא כתנאי המלוה את חבירו על המשכון ונכנסה שמיטה אע"פ שאינו שוה אלא פלג. פירוש חצי המלוה אינו משמט דברי רשב"ג. ר' יהודה הנשיא אומר אם היה משכונו כנגד חובו אינו משמט ואם לאו משמט:
ואוקימנא אע"פ שאין שוה המשכון אלא חצי המלוה אינו משמט מאי איני משמט דקתני רשב"ג אכולה מלוה וכדשמואל. רשב"ג אית ליה דשמואל. דאע"ג דלא שוה משכון שיעור זוזי קא מקבל ליה לפיכך תני אינו משמט.

ור' יהודה נשיאה לית ליה הא דשמואל:

ודחינן לא לעולם כולי עלמא לית להו דשמואל ובהא פליגי. רשב"ג סבר כנגד כולו הוא קונה מיהו מסר לו מקצת ונשאר לו מקצת לתת לו ונסתלקה תורת הלואה כיון שנכנס בינייהו תורת המשכון וחלה עליו תורת משא ומתן לפיכך אין בהן דין השמט. ור' יהודה הנשיא סבר משכון כנגדו קונה. פירוש שיעור דמי המשכון קנהו בחובו והשאר עליו במלוה לפיכך משמט:
איבעי תימא בנשאר מדמי המשכון כולי עלמא לא פליגי דמשמט. כי פליגי בדמי המשכון. רשב"ג סבר קנאו ואינו משמט וזכה המלוה במשכון שבידו אבל השאר משמט. ור' יהודה הנשיא סבר משמט הכל ומחזיר המשכון ללוה דהא לא קנאו. ואי לא קני ליה למשכון אמאי נקיט ליה לזכרון דברים בעלמא:
ירושלמי א"ר יוחנן נאמן המלוה לומר עד כדי המשכון הלויתיך עליו. ומניתא אמרה אף הלוה נאמן. דתנן סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה כו'. חד בר גש קם חבריה בשוקא ארים סביגתיה [אמר] לית הדין סבינתא נפקא מתותי ידי עד דאת יהיב לי מה דאית לי בידך. אתו קמי שמואל א"ל זיל הב ליה סבינתיה ואזל דון עימיה מה שמואל כדייני נהרדעי אמרי תמן הוחזק המשכון בידו הכא לא הוחזק המשכון בידו. ובהא דתנן הלוהו על המשכון שומר שכר כו' קי"ל לא שנא משכנו בשעת הלואה. ולא שנא משכנו שלא בשעת הלואה. ולא שנא הלוהו מעות ולא שנא הלוהו פירות בכולהו שומר שכר הוי. ואם נגנב או אבד והוה המשכון שוה יתיר מחובו מגרע דמי החוב והתוספת משלם המלוח ללוה ואם אבד המשכון בלסטים מזויין או בשביה וכיוצא בהן שהשומר שכר פטור בהן גם המלוה פטור בהן וחוזר חובו על הלוה ואם אין לו ראיה נשבע המלוה על זה ופורע הלוה למלוה חובו:

הדרן עלך שבועת הדיינין..

כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין כו'. מנא לן שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם.

מתניתין: ואלו נשבעין ונוטלין השכיר והנגזל והנחבל כו'. א"ל ולתני פוגם שטרו ועד אחד מעידו שהוא פרוע ומנכסים משועבדים ומנכסי יתומים ואשה כיוצא בהן כדקת' להו לקמן (מה,א).
וי"א כי קתני הני דמדינא לית להו ורבנן הוא דאמור נשבעין ונוטלין אבל אינך מדאוריית' בלא שבועה שקלי ורבנן אחמירו עלייהו ואין זה מספיק לכשנגדו תשוד על השבועה דמדינא בלא שבועה שקיל משום דה"ל מחוייב שבועה שא"י לישבע ומשלם כדרבי אבא ואפשר משום דרבי יוסי קתני לה דקאמר יחלוקו דלא ס"ל מחוייב שבועה שא"י לישבע משלם הילכך אי לאו משום תקנת חכמים חשוד פטור מכלום.
ואי ק"ל שכיר דאמרי' בגמרא וליתן ליה בלא שבועה משום דהו"ל מנה לי בידך והלה אומר לא ידעתי אם פרעתיך שהוא חייב לא קשי דרבנן הוא דאמו' בעל הבית טרוד בפועליו לפי שראו בדורות האחרונים דאמרי בדדמי אבל מדינא דאורייתא כיון דאמר ברי לא חיישינן לטרוד בפועליו משום דבעל הבית מידק דאיק ואלו מספקא ליה לא הוה אמר ליה אין לך בידי. ותנוני על פנקסו נמי לית ליה מדינא לחנוני ולא מידי ופועלים הוא דשקלי מדינא דאורייתא כיון דאמרי ברי לי אבל חנוני לא וכי קתני תנוני קתני ולא פועלים דהא לא תנן וחנוני על פנקסו ופועלים והוא הטעם למה ששנינו המכיר כליו וספריו ביד אחר ישבע כמה הוציא ויטול דלא קתני לה במתני' משום דמדינא בלא שבועה שקיל והכי אית' בירושלמי ובעי' למכתבא קמן.
ור"ח ז"ל כתב במסכת כתובות בהאשה שנפלו (עט,ב) בלשון הזה ואי ק"ל אמאי לא תני להא דתנן המוציא הוצאות על נכסי אשתו ישבע כמה הוציא ויטול בכלל הנשבעין ונוטלין הני כולהו דתניא במתני' הנתבע מכחיש התובע והאי נתבע לא ידע והויא ברי ושמא ברי עדיף. ומשום דלא דמי להו לא שנאן בכלל מיהא שמעינן דכל היכא דאיהו ידע ואיהו לא ידע נשבע איהו דידע ושקיל וה"מ בעושה ברשות ע"כ לר"ח ז"ל. וזה קרוב למה שכתבנו דהתם ברי ושמא ומדינא ברי עדיף כיון שהוציא ברשות והשביח ורבנן אחמור עליה שישבע אבל הכא מדינא אפי' בשבועה לית להו ולא מידי.
ולי נראה דאלו נשבעין ונוטלין אכולה מתני' קאי והפוגמת כתובה דסיפא וחברותיה בכלל נשנו אלא משום דתנינהו התם קתני הכא כשם שאמרו כו' והא דלא קתני מכיר כליו משום דלא דמי להנך דלא שקיל אלא ממה שברשותו וכן מוציא הוצאות ממה שהשביח בלבד הוא נוטל.
והוי יודע שרבותינו הגאונים ז"ל אמרו ששבועת המשנה כעין שבועה דאורייתא היא בנקיטת חפץ אבל שבועת היסת שתקן רב נחמן בלא נקיטת חפץ אלא שמחרימין אותו משביעין בשם או בכינוי אם יש לו ואינו פורע ובמשנה לא הוזכרה שבועת היסת כלל.
אבל רש"י ז"ל כתב גבי שלחני דתנן ישבע בעל הבית שבועת היסת וכן כתב גבי הא דאמרינן בדרבנן הוי תקנת' היכא דאין ההודאה במקצת דלא רמיא אב"ה אלא שבועת היסת היא גופא תקנתא היא כדרב נחמן.
ונראה מדבריו דכל שבועה שאינה של תורה שבועת היסת היא קרויה כלומר שהסיתוהו חכמים לישבע שלא מן הדין וכלן תכסיס אחד יש להן לענין אנקוטי חפצא בידיה ובודאי שהאומר מנה לי בידך אין לך בידי פטור היה לגמרי עד שבא רב נחמן ותקנה וכך כתב הרב עצמו בשילהי פרקין כשנשנית משנה זו עדיין לא תקנו שבועת היסת כי בימי רב נחמן תקנוהו פי' לפירושו לא תקנוה במנה לי בידך אין לך בידי כלום אבל תקנוה בבעל הבית ושולחני ושאר כל הנשבעין ונוטלין שבמשנתנו וכן כתב רש"י בפרק הכותב גבי ההיא דאמרי' אי פקח הוא מייתי ליה לידי שבועה דאורייתא שהיא בשם או ככינוי ואוחז ספר בידו כדאמרינן בשבועות וחמור' היא עד מאד אבל שבועה דרבנן קללה בעלמא בענין שלנו.
אבל בפרק השולח בגיטין פי' האמת (ע"ש בדף ל"ח ע"א בד"ה חוץ לב"ד) וכבר נהגו כל ישראל להשביע שבועת משנה חפץ ביד ושבועת היסת בלא חפץ שסמכו על קבלת רבותינו הגאונים ז"ל ולישנא דמתני' נמי דיקא דשבועת הנוטלין כעין כל הנשבעין שבתורה היא.

כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין. דהיינו שלשת הנשבעין שחייבה התורה שבועת השומרין ומודה מקצת ועד אחד מעידו.

ואלו נשבעין ונוטלין. כלומר מתקנת חכמינו ז"ל וכדמני ליה ואזיל וכדאמרי' בגמרא תקנות קבועות שנו כאן, ושבועת הנוטלין דמנו כאן בנקיטת חפץ היא כעין דאורייתא דכעין דאורייתא תקנום, תדע מדקתני כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ואלו נשבעין ונוטלין ומדקתני הכי ש"מ דכעין שבועת הנשבעין ולא משלמין תקנוה, והדין נותן אם להפטר חייבה תורה והחמירה לישבע בנקיטת חפץ כי תקינו רבנן ליטול אינו בדין שיחמירו שלא ליטול אלא בשבועה כעין דאורייתא, ותדע לך עוד דשבועת היסת דשלא בנקיטת חפץ רב נחמן תקנה וכדאיתא בפ' שבועת הדיינין ובימי חכמי המשנה עדיין לא נתקנה וכדאמרינן בהדיא בקדושין פרק האיש מקדש בו ובשלוחו (מ"ג ב') גבי הן הן עדיו הן הן שלוחיו והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבע ומשתבעי.

השכיר והנגזל והנחבל כו'. איכא למידק אמאי לא מני הכא נמי הנך דמתני' לקמן דלא יפרעו אלא בשבועה דהיינו פוגמת כתובתה ועד אחד מעידה שהוא פרועה והבא ליפרע מנכסי יתומין ומנכסים משועבדים, וי"ל משום דלא דמו אהדדי דהנך מדינא נוטלין בלא שבועה ורבנן הוא דאחמור עלייהו שלא ליטול אלא בשבועה אבל הני אדרבה אקילו רבנן בהו ואמרו ליטול בשבועה אע"ג דמדינא מפסדו לגמרי ואפי' נתבע אינו צריך שבועה, והיינו דקתני הכא ואלו נוטלין בשבועה ובהנך קתני לא יפרעו אלא בשבועה. וא"ת אמאי מני בהני שכיר דהא אוקימנא בשכרו בעדים והא דשדו רבנן אשכיר אמרי' טעמא משום דבעל הבית טרוד בפועליו כלומר ואינו זוכר אם פרע או לא משום טרדתו וכיון שכן מדינא הוה לי' לשלם בלי שישבע השכיר דהוה ליה כהלויתני מעות ואיני יודע אם פרעתיך אם לאו דתנן בפרק הגוזל (בבא קמא קי"ח א') שהוא חייב, וי"ל דמאי דאמר בעה"ב טרוד בפועליו רבנן הוא דחשו לכך אבל בעה"ב ברי הוא טוען שפרעו והוה ליה מדינא ככופר בכל דפטור. וא"ת עוד שכנגדו חשוד על השבועה מיהא לא לימני דמדינא שכנגדו נוטל בלא שבועה דהו"ל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם מן הדין בלי שישבע שכנגדו מדר' אבא, וי"ל דהן'נ כיון דאיהו טעין ברי ובעי לאשתבועי אלא דאנן לא שבקינן לי' הוה ליה כאלו החמירו עליו שיטול שכנגדו, אלא דקשיא לי דא"כ מאי שנא מנסכא דר' אבא דבעי לאשתבועי דדידיה שקל ואפי' הכי שקיל תובע בלא שבועה וכדכתיבנא בפרק שבועת העדות, אלא נ"ל יותר כדברי הרמב"ן ז"ל דאמר אפשר דר' יוסי קתני לה דתניא ברב הושעיא דר' יוסי אומר יחלוקו כלומר נששניהם חשודים ולית ליה חזרה שבועה למחויב לה, וא"ת עוד אכתי חנוני על פנקסו לא ליתני דהא פועלים אגרייהו גבי בעה"ב הוא ובעה"ב מודה ששכרם ואינו יודע אם פרע חנוני או לא וה"ל כאלו אמר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך אם לאו, וי"ל דאין ה"נ והכא לא קתני אלא משום חנוני דלגבי חנוני אינו יודע אם הלוהו ומדינא לא יטול כלום כיון דהפועלים מכחישין אותו.
וא"ת אמאי לא קתני הכא המוציא הוצאות על נכסי אשתו דתני בכתובות (ע"ט ב') דישבע כמה הוציא ויטול, ור"ח ז"ל כתב דלא דמי להני דבכל הני הנתבע טוען ברי כנגד התובע להבחישו אבל הך דאשה אינה יודעת אם הוציא כמו שאמר אם לאו אבל אינה מכחשת אותו וכל דהדין ידע והדין לא ידע דינא הוא דישתבע הדין דידע ויטול, וכן כתב הרב ז"ל דבכל כי הא בעלמא ישבע ויטול, וה"מ בעושה ברשות כבעל בנכסי אשתו. וא"ת אכתי ליתני במתני' המכיר כליו וספריו ביד אחר דתנן בפרק הגוזל ישבע כמה הוציא ויטול, ולא היא דהתם מדינא הוה ליה ליטול בלא שבועה אלא תקנה הוא שהתקינו שלא ליטול אלא ישבע כמה הוציא ויטול כדי שלא ירגילו בעלי בתים עצמן ליטול מן הגנבים ותקנת העולם היא, והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם הכי אמר ר' אבא בדין הוא דלא ישבע ומפני מה אמרו ישבע שלא ירגילו בעה"ב להיות מטופלין עם הגנבים.
הא דתנן בכל הני דמתני' דנשבעין ונוטלין כתב הרמב"ם ז"ל בשם רבותיו דאפי' אין בהם שתי כסף, אבל הוא ז"ל אינו מודה להם דלעולם אינן נשבעין עד שתהא ביניהם כפירת שתי כסף והביא ראיה לדבריו מהא דתנן לקמן ואלו נשבעין שלא בטענה השותפים והאריסים וכו' ואוקמי' בגמ' בדאיכא כפירת טענת שתי כסף, והראב"ד ז"ל כתב דנראין דברי רבותיו שאם לא כן מה יעשה השכיר העני שהשכיר עצמו בפרוטה ילך לו בפחי נפש אלא כל היכא שתהא הטענה פרוטה ישבע ויטול, ואני אומר שהראיה שהביא הרב ז"ל מהנך דנשבעין שלא בטענה ודי בכך ולא החמירו (נ"א שיחמירו) יותר בשלא בא בטענה משבא בטענה אבל כאן תקנות הן אלו שתקנו בבאין בטענה ובטענת ברי.

לימא כתנאי וכו' עד לא לעולם כנגדו ור"י וכו' פירוש דכ"ע לית להו דשמואל באבד ובהא פליגי הכא פי' לפי שהמשכון בענין שמטה מ"ס כנגדו הוא קונה ומ"ס כנגד כולו הוא קונה פי' דמ"ס דכנגד שיוויו בלחוד תפיס לי' שלא להיות משמט ושיהיה בו הלוה נגוש ועומד ומ"ס כנגד כל החוב תפיס לי' לענין זה שלא יהא כל החוב משמט ולשון קונה ואינו קונה דנקטי' אשגרת לישן הוא דנקט ממאי דאיפליגו רב ור"י בפ' הזהב לענין הנותן ערבון על המקח דרב סבר כנגדו בלבד הוא קונה פי' בקרקעות קנין גמור ובמטלטלין לענין מה שפרע ור"י סבר כולו הוא קונה והתם אייתי' עלה הא מתניתא בשמיטה ואתינן לומר כי הכא כהני תנאי מ"ס כנגדו הוא קונה ומ"ס כנגד כולו הוא קונה ובאשגרת לישן דהתם נקטיה הכא האי לישנא ומשום דטעמא דמלוה על המשכון אינו משמט הוא כדאמרי' בספרי ואת אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך ולא במה של אחיך בידך פרט למלוה על המשכון דהוי של אחיך בידך והוא כאלו קנוי לך שאינו משמט ואי בעית אימא דלעולם כדאמרי' מעיקרא דלא פליגי ר"ש ורבי אלא כנגד ההו' פלג חובו דשוה ודקשי' לך וכו'. ולענין פסק הלכה בדשמואל כבר הארכתי בפ' השוכר שהגאונים ז"ל פסקו דלית הלכתא כדשמואל משום דסוגיין דלא כוותיה דאמרי' לעיל בדלא שוי שיעור זוזי דכ"ע לית להו דשמואל והכא בדשוה שיעור זוזי קמפלגי ובדר' יצחק קמפלגי ובתוס' דחו ראיה זו דהא לא הוה יכיל תלמודא למימר דכ"ע (לית) [אית] להו דשמואל דהא עביד אוקימתא דפליגי בדשוה שיעור זוזי ואפ"ה סבר ר"א ישבע ויטול מעותיו דלא קביל עליה אחריות וכי אבד לא אבדו מעותיו וא"כ היאך יודה בדלא שוה שיעור זוזי שאבדו מעותיו אבל י"ל לדברי הגאונים ז"ל דשפיר ה"מ למימר דכ"ע אית להו דשמואל דאע"ג דכי שוה שעור זוזי לא מקבל עליה אחריות שאני התם דכיון שלא רצה להלוות מעותיו אלא על משכון שוה שיעור מעותיו דאגלי אדעתיה דמצוה הוא דניחא ליה למיעבד אבל אינו רוצה שיפסיד משלו כלום ולא להיות ש"ש אבל בשמואל שהלוה אלף זוז על שו"פ הא גלי אדעתי' דלא קפיד אהפסד מעותיו כולי האי ומקבל עלי' נטירותא דקתא דאי לא נטר ליה כדחזי שיאבדו מעותיו והרמב"ן ז"ל תי' בענין אחר שם כמ"ש שם משמו ז"ל אבל תירוץ זה יותר נכון בעיני ושם הארכתי בענין זה כל הצורך ומ"מ דעת התוס' דהלכתא כדשמואל כיון דליכא אמורא דפליג עליה וסוגיא דגמ' לא מכרעא לדידהו דלא כשמואל וכן היה נראה אלא שרבינו הרמב"ן ז"ל הסכים לדעת הגאוני' והרמב"ם ז"ל. ובהכי סליק לן פ' שבועות הדיינין בס"ד:

פרק שביעי
כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ואלו נשבעין ונוטלין פירשו כל הגאוני' ז"ל דשבועה זו בנק"ח כעין דאורייתא תקנוה ואפילו למאי דס"ל דשבועת היסת היא שלא בנק"ח משים דהויא דרבנן ההיא בתקנת אחרוני' אבל זו שהיא תקנת חכמי המשנה כעין דאורייתא היא וכן נראה ודאי מפשטה דמתני' דמייתי לה על הנשבעין ולא משלמין דאורייתא דאלמא תרווייהו חד טכסיסי נינהו וכן נראה דמאי דנוטלין כעין ולא משלמין הוא שלא תקנו אלא בשיש שם כפירת שתי כסף דומיא דרוב שבועות של תורה דהיינו מודה במקצת ושבועת השומרים וכן דעת הרמב"ם ז"ל אבל בשם רבותיו ז"ל כתב דכולם נשבעין ונוטלין על כפירת פרוטה חשוב ממון והרב אב ב"ד ז"ל כתב שנראין דברי רבותיו והראיה משכיר כי מה יעשה השכיר העני הזה שהשכיר עצמו בפרוטה וכי ילך בפחי נפש אבל רבותי ז"ל הסכימו לדברי הרמב"ם ז"ל דכיון דמדאוריית' אינו נוטל כלום דיו לעני זה שיתקנו לו לישבע וליטול כשיש שם שתי כסף כעין דאורייתא וכן נראה עיקר. וק"ל לרבנן ז"ל דמדקתני אלו נשבעין ונוטלין משמע אלו דוקא ותו לא והא איכא הא דתנן אין נפרעין מנכסי יתומים ומנכסים משועבדים אלא בשבועה וכן הפוגם שטרו וע"א מעידו שהוא פרוע כדאיתא בכתובות ואיכא נמי המוציא הוצאות על נכסי אשתו ישבע כמה יוציא ויטול ותנן בפ' הגוזל המכיר כליו וספריו ביד אחר ישבע כמה הוציא ויטול והנכון בתירוץ קושיא זו דהכא לא קתני אלא קולי דשבועה כלומר דמדינא לא הי"ל ליטול ואפי' בשבועה וחכמים הקילו שיהיו גובין בשבועה וכולהו אידך חומרי דשבועה נינהו שהי"ל לגבות שלא בשבועה והחמירו חכמים עליהם שלא יהו גובין אלא בשבועה ואילו הנפרע מנכסי יתומים ומנכסים משועבדים והפוגם שטרו וע"א מעידו שהוא פרוע פשיטא מילתא דהו"ל למגבי בלא שבועה כיון דנקטי שטרא בידייהו וכן המוציא הוצאות על נכסי אשתו כיון דברשות ב"ד ורבנן עבד שעשאוהו בנכסי אשתו כעין אפטרופוס בזה כדי שלא ישתבעו מכיון דלית ליה שירי בגווייהו דהיינו נכסי אשתו דקתני בכל דוכתא כמו ששנינו אין לאיש חזקה בנכסי אשתו כדאוקימנא בדוכתא בדלא אכיל פירי שורת הדין היה שיהא נאמן בלא שבועה כיון שהוא ברי ואידך שמא אלא דרבנן אחמור עליו בשבועה וכן המכיר כליו וספריו ביד אחר בדין הוא שאין לבעל הכלים עליו כלום שהרי ברשות לקח בשוק בכלים העשוים למכור ואי בעי למעבד ליה תקנתא לפי שיצא לו שם גניבה בעיר ילקח ללוקח הזה דמים שנתן בהם בלא שבועה או כדי שויים ואחמור רבנן על הלוקח שישבע ויטול מעותיו ומן הטעם שאמרו בירושלמי כדי שלא יהו בעלי בתים מוטפלים לגנבים דלאו עכברא גנב אלא חורה גנב אבל משנתינו כולה קולי דשבועה דאע"ג דאמרי' גבי שכיר טעמא משום דבעל הבית טרוד בפועליו הוא ונראית טענתו דטענת שמא וכאומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך זו היא תקנה לשכיר שאלו מן הדין הא טעין דברי שפרעו ודרמא אנפשיה ואדכר אלא דכיון דבעי למיעבד תקנתא לשכיר משוה כדי חייו ושיהא עסק שבועה כאן לא' מהם (שדינה) [שדינא] אשכיר דהוי ברי טפי כדבעי לפרושי בגמ' בס"ד וכן חנוני על פנקסו בדין הוא שלא יגבה אפי' בשבועה עד שיברר שנתן לפועליו ול"מ למ"ד מנה הלויתיך והלה אומר איני יודע פטור אלא אפי' למ"ד חייב שאני הכא דהא חנוני כשלוחו והו"ל למיתן בסהדי אלא דעבוד רבנן תקנתא לחנוני מפני שמקיף לבעלי בתים לגבות בשבועה מאי אמרת משום פועלים דהו"ל למגבי בלא שבועה דהוי בעל הבית לגבייהו כאומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך שהוא חייב כדאיתא בפ' הגוזל אה"נ ואנן לא מנינן הכא אלא החנוני דהא לא קתני רישא הכא החנוני והפועלים ואע"ג דלקמן גבי החנוני על פנקסו כיצד קתני בהדיא שבועה דפועלים משוה דבחדא אתקין שיהא חנוני ופועלים נשבעים ונוטלים מבע"הב ויפסיד בע"הב עם א' מהם דכיון דאיכא חנוני דטעין דפרעינהו והוי שלוחו של בע"הב אחמור על פועלי' שבוע' ועיקר התחנה דמנינן הכא לא היה אלא מפני החנוני שהקילו עליו והרי זה מבואר יפה. השכיר וכו' גרסינן בירושלמי דכל היכא דשכיר חי ומת בעל הבית דינו עם היתומים כדינו עם אביהם אבל אם מת השכיר לא תקנו ביתומיו כלום ואינו מוריש שבועתו לבניו שישבעו שפקדם אביהם שלא נפרע כי דיים שתקנו לשכיר עצמו בעודו חי והיינו דקתני תנא השכיר:

אף מלוה צריך למשכון ר"ל להשתמש בה והוא משתמש בה ברשות לא נפקע מפני זה מן המצוה והרי הוא שומר שכר עליה ומ"מ דוקא שהוא מנכה לו בשכר תשמישו שאם לא כן ריבית הוא ואף זו דוקא במשכון שאין פחתו גדול וכבר ביארנו במציעא פ"ב א' מלוה צריך למשכון בפנים אחרים וזו עקר:

אף שומר אבדה הואיל ויש בו מצוה ונפטר עליה מנתינת פת לעני הרי הוא נעשה שומר שכר עליה להתחייב בגנבה ואבדה ויש חולקין בפסק זה וכבר ביארנו עקרי הדברים בקמא פרק הכונס:

השביעית אינה משמטת את המלוה שיש עליה משכון כמו שביארנו שאין זה בכלל לא יגוש ואם היה החוב יתר על המשכון הרי שביעית משמטת אותו היתר ואין הלכה כדברי האומר שאע"פ שאינו שוה אלא פלג חובו אינו משמט אלא שיש לנו ללמוד משם דין אחד וכבר כתבנוהו במציעא פרק הזהב מ"ט א':

יש סוגיות בתלמוד שנראה מהם שדברי ר' יצחק בקניית משכון נאמרו לענין אונסין ויש סוגיות שנראה מהם שהם אמורות לענין גנבה ואבדה וכבר רמזנו עליהם בקצת ואף לענין פסק יש דברים שקנייה לענין גנבה ואבדה קרויים קנייה והוא שאמרוה בפסחים ה' ב' לצרך ביעור חמץ שכל קנייה לענין גנבה קנייה היא לענין חמץ וכמו שאמרו כיון דאלו מיגניב או מיתביד עליכו לשלומי וכו' ובפרק אלמנה לכהן גדול אמרו נהי דקני ליה לענין גנבה ואבדה לענין אונסין מי קני לה אלמא קנייה לענין גנבה לא כלום היא ושמא לא נאמרה אלא להאכילה כרשיני תרומה אבל לענין חיובן של בני אדם קנין הוא וכן לענין שביעית שאינו משמט וכן לענין קדושין כמו שביארנו:

חכמי ההר למדין מתוך דברים אלו שכל שמודה במקצת ואומר לו הילך משכון על אותו מקצת אם רצה התובע לקבלו הילך הוא ואע"פ שאינו קונהו אלא להיות עליו שומר שכר הואיל ויכול לגבות בו חובו והוא שאמרו במציעא ד' ב' והא שטרא כיון דקא מודה בה הילך הוא אלמא כל שיכול לגבות בו חובו הילך הוא:

מכלל מה שכתבנו בפרק זה עם מה שכתבנו בראש מציעא למדנו שאין מודה מקצת חייב שבועה אלא בעשרה תנאים א' שיודה ממין הטענה ב' שלא יטעון בה הילך ג' שלא יטעון באותו מקצת טענה הפוטרת מצד אחר כגון מחלם או נתנם לי ד' שתהא ההודאה במה שהיה בידו לכפור כגון שאין שם לא שטר ולא עדים ה' טענה והודאה שבמיטלטל וגופו ממון ו' שתהא הטענה באה בגדול פקח פרט לחרש שוטה וקטן אלא ששתי אלו והם חמשית וששית בכל שבועה נאמר כן ז' שתהא הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה ח' שתהא הטענה וההודאה דבר שבמדה או במשקל או במנין ט' שתהא הטענה וההודאה במלוה או פקדון הא באבדה פטור י' והיא ממון שתהא הטענה וההודאה מצד עצמם הא אם בא בטענת צואת אביו משיב אבדה הוא ופטור:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

כל הנשבעין וכו' כבר ביארנו בפרק שבועת הדיינין שהשבועות שהדיינין משביעין חלוקות לשלשה מינין שבועת התורה ושבועה המשנה ושבועת היסת וביארנו ששבועת המשנה הן שבועות שתקנו חכמים כעין של תורה פעמים על התובע ובטענת בריא לישבע ופעמים על הנתבע ובטענת שמא וזה הפרק ענינו בביאור זה המין מן השבועות ר"ל שבועת המשנה ששבועות התורה התבארו בפרק שבועת הדיינין במקצת אלא שלא הושלם ביאורם אלא בהצטרף עמו פרק שמיני ר"ל ארבעה שומרים וזה הפרק הפסיק ביניהם ובא לבאר עניני המשנה על תכלית השלמות ועל זה הצד לחלקו עניני הפרק לשני חלקים הראשון בביאור עניני הנשבעין ונוטלין והשני בביאור הנשבעין ושלא לשלם אלא שנשבעין בטענת ספק כגון שותפי' ואריסין והדומים להם על הדרך שיתבאר זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ואלו נשבעין ונוטלין השכיר והנגזל והנחבל ושכנגדו חשוד על השבועה וחנוני על פנקסו שכיר כיצד אמ' לו תן לי שכרי שיש לי בידך והלה אומר נתתי והוא אומר לא נטלתי הרי זה נשבע ונוטל ר' יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה כיצד אמ' לו תן לי שכרי שיש לי בידך חמשים דינר והוא אומר התקבלת משם דינר זהב אמר הר"ם אמ' רחמנא במחוייב לישבע ולקח בעליו ולא ישלם למדנו מזה שמי שלא ישלם ישבע ואין אדם נוטל שום דבר בשבועתו אבל מדרבנן תקנו שבועה כשבועת התורה על אלה ואע"פ שהם תובעים נשבעין ונוטלין וזהו לענינים עוד יתבארו אמנם השכיר הוא נשבע ונוטל לפי שבעל הבית טרוד בעסקיו והשכיר ידקדק הדבר יותר ובזה שני תנאים האחד שיהיה תובעו בזמנו והשני ששכרו בעדים אבל כששכרו שלא בעדים מתוך שהיה יכול לומר לא שכרתיך נאמן לומר פרעתי או כשתבעו שלא בזמנו ואומר בעל הבית פרעתי נשבע בעל הבית שבועת היסת וכמו כן אם היתה הכפירה בעקר השכירות ישבע בעל הבית שבועת התורה שכך וכך התנה עמו ויתן לו מה שיאמר ואין הלכה כר' יהודה. הנגזל כיצד היו מעידין אותו שנכנס לתוך ביתו למשכנו שלא ברשות ואמ' לו תן לי כלי שנטלת והוא אומר לא נטלתי הרי זה נשבע ונוטל ר' יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה כיצד אמ' לו נטלת שנים והוא אומר לא נטלתי אלא אחד זה הדין גם כן הוא בשני תנאים אחד מהם שיהיו שם שני עדים ראוהו שמשכנו והוציא כלים מביתו תחת כנפיו ולא ידעו הדבר שלקח מה וזה כשראוהו נכנס לבית חברו ואין בידו כלום ויצא והוא מחביא דברי' תחת כנפיו ובעל הבית אינו מצוי והתנאי השני שיטעון בעל הבית על אותו הגזלן בדבר שהוא אמוד אצל בני אדם שהוא ידוע בכגון זה אבל אם תבעו שלקח ממנו מרגליות ואבנים טובות והוא אינו מפורסם שיש אצלו כגון אלו הדברים אינו נאמן ואין נותנין לו בזה שבועה בשום פנים אבל ישבע שכנגדו או היסת או שבועה של תורה כפי מה שהודה ואין הלכה כר' יהודה הנחבל כיצד היו מעידין אותו שנכנס לתוך ידו שלם ויצא חבול ואמ' לו חבלת בי ועשית בי חבורה והוא אומר לא חבלתי בך ולא עשיתי בך חבורה הרי זה נשבע ונוטל ר' יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה כיצד אמ' לו חבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי בך אלא אחת כשתהיה החבלה במקום שאי אפשר בו שיחבול בעצמו והחבלה שבגופו מורה שהיתה ממעשה זולתו ולא היה ביניהם שלישי שנאמר שמא אמר לו הנחבל הכני פצעני כדי להעניש לזה האחד נוטל שלא בשבועה ואמנם הטיל שבועה על הנחבל או על הנגזל קנס לחובל ולגזלן כדי שלא ירבה נזק בני אדם והתגרותם ואין הלכה כר' יהודה ושכנגדו חשוד על השבועה כיצד אחת שבועת העדות ואחת שבועת הפקדון ואפי' שבוע' שוא היה אחד מהם משחק בקוביא ומלוי בריבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית שכנגדו נשבע ונוטל היו שניהם חשודים חזרה שבועה למקומה ר' יוסי אומר יחלוקו אומרי' בין שחלה שבועת העדות או שבועת הפקדון ואפי' לא פי' לו אלא שנשבע שבועת שוא שאין בה כפירת ממון הנה הוא חשוד על השבועה ואין נותנין לו שבועה וממשנה זו יתבאר לך שכל פסול לעדות בין מדאוריתא בין מדרבנן שהוא חשוד על השבועה זה הדין הוא בשבועת התורה בלבד כלומר השלשה מינין מן השבועות שעקר חיובן מדאורייתא כמו שביארנו בפרק שלפני זה אבל בשבועות שהם בתקנת חכמים אין נשבע שכנגדו ונוטל לפי שתקנה זו היא לפי שהוא מסרב ונשבע לשקר ותקנתא לתקנתא לא עבדינן וכמו כן שבועת היסת לא שכנגדו כשנתחייב בה לענין דברי ר' מאיר חזרה שבועה למקומה שחזרה למחוייב לה וישלם מה שתבעו בו בלי שבועה לפי שהוא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ואין לו על אותם שתבעו זולתי חרם סתם והלכה כר' מאיר לא כר' יהודה שאמר יחלוקו חנוני על פנקסו לא שיאמר לו כתוב על פנקסי שאתה חייב לי מאתים זוז אלא אמ' לו תן לבניו סאתים חטים תן לפועלי סלע מעות והוא אומר נתתי והם אומרים לא נטלנו הוא נשבע ונוטל והם נשבעין ונוטלין אמ' בן ננס כיצד או אלו או אלו באים לידי שבועת שוא אלא הוא נוטל שלא בשבועה והם נוטלין שלא בשבועה הטעם להטיל שבועה על החנוני מבואר לפי שהוא צוה לו שיתן וראוי שישבעו הפועלים או בניו במעמד החנוני שמא יתביישו קצתם מקצתם ואין הלכה כבן ננס אמ' לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו אמ' לו תן לי הדינר אמ' לו נתתיו לך ונתתו באנפלי ישבע בעל הבית שנתן לו את הדינר נתן לו את הדינר ואמ' לו תן לי פירות ואמ' לו נתתים לך והולכתם לתוך ביתך ישבע חנוני ר' יהודה אומר כל שהפירות בידו ידו על העליונה אמ' לשלחני תן לי בדינר מעות ונתן לו ואמ' לו תן לי את הדינר ואמ' לו נתתיו לך ונתתו באנפלי ישבע בעל הדינר שנתן לו את הדינר נתן לו את הדינר ואמ' לו תן לי את המעות ואמ' לו נתתים לך והשלכתם לתוך כיסך ישבע שלחני ר' יהודה אומר אין דרך שלחני ליתן איסר עד שיטול דינרו אנפלי שם כלי שנותנין בו הכספים והדינרין ואמ' ישבע בעל הבית שהיא שבועת התורה כמו שביארנו אמנם יתחייב כשהיו פירות צבורין ברשות הרבים וכל אחד משניהם טוען טענתו אבל כשהפירות ביד בעל הבית אינו חייב אלא שבועת היסת על העקר הידוע המוציא מחברו עליו הראיה ואמרו גם כן ישבע החנוני שהוא שבועת התורה אמנם יתחייב זה כשהיו הפירות גם כן צבורין ברשות הרבים ובעל הבית אומר בזה הדינר שנתתי לך לקחתי הם והחנוני אומר לו זה הדינר דמי הפירות שנתתי לך אבל אלה הפירות הצבורין לא מכרתי' לך מעולם אלא אני הנחתים בכאן עד שאמכרם ואם היו הפירות בחנות המוכר אינו חייב כלום אלא שבועת היסת על העקר המוציא מחברו עליו הראיה ואם אי אפשר ראיה הוא פטור ישבע שבועת היסת וזה שלא אמרנו באלה הפירות שהם ממון המוטל בספק לפי שבתביעה הראשו' הודה לו שהוא מכר לו ובתביעה השניה הודה המוכר הנה הודאתו במכר והיות הפירות חוץ לחנות חייב לבעל הבית שישבע ויקבל הפירות והודאת הלוקח במקח וכפירת החנוני המכר חייב החנוני שישבע ויטול ור' יהודה חולק על ההלכה השניה ואמר שני הענינים בעל הבית נשבע כיון שהפירות צבורין ואינם ביד החנוני והם לבעל הבית יותר קרובים וזהו פי' מאמרו כל שהפירות בידו והדין בשלחני גם כן על הדרך שביארנו בחנוני והפירות באותן הדברים בעצמם באותן התנאים ואותן התנאים בעצמן אבל חזרותם לענין שזכרו בתלמוד והוא שעלה על דעתנו שתנא קמא מודה לר' יהודה בשלחני כי אין דרכו להיות נותן איסר עד שנוטל את דינרו ולפיכך ישבע בעל הבית בשני הענינים ואלו השמיענו הדין בשלחני היינו אומרין שר' יהודה לא היה חולק אלא בשלחני שאינו נותן האסרין עד שיקח הדינרין אבל מוכר פירות לחריצותו על המכר הוא נותן הפירות קודם שיקח הדמים ולפיכך מודה לחכמי' שהחנוני נשבע והשמיענו שהם חולקין בשני הדינין ואין הלכה כר' יהודה בשני המאמרים:

אמר המאירי כל הנשבעין שבתורה כגון מודה מקצת ועד אחד ושבועת השומרים כלם הוטלו על הנשבע וליפטר מתביעת הטוען עליו וכדכתי' ולקח בעליו ולא ישלם ואלו נשבעין ונוטלין כלומר מתקנת חכמים וכעין שבועת התורה השכיר והנגזל והנחבל ושכנגדו חשוד על השבועה וחנוני על פנקסו ולא הוזכרו במשנה אלא אותם שמן הדין לא היה להם ליטול כלום אלא שיפטר האחר אם בהיסת אם בשבועת המשנה מתקנת סופרים וחכמים הוא שתקנו להם לתועלתם לישבע וליטול ויש לך אחרים שנשבעין ונוטלין כגון המוציא הוצאות בנכסי אשתו ולא הוזכרה כאן שזו אף בלא שבועה היה ראוי ליטול הואיל והוא בריא ושכנגדו שמא וחכמים הוא שהחמירו עליו לישבע וכן פוגם את שטרו ועד אחד מעיד שהוא פרוע ומנכסי יתומים ומנכסים משועבדים וכן יש דינין אחרים בדין נשבע ונוטל שלא הוזכרו כאן והונחו מטעם אחר כמו שיתבאר למטה בסוף סוגיית המשנה השניה:

השכיר כיצד הרי שאמר שכיר לבעל הבית תן לי שכרי והוא אומר נתתי הרי השכיר נשבע ונוטל מתקנת חכמים בנקיטת חפץ ופי' הטעם בגמ' מפני שבעל הבית טריד בפועליו וכתבו גדולי המחברים שאפי' היה השכיר קטן נשבע ונוטל וגדולי המפרשים חולקין שלא למסור שבועה לקטן אלא שמשביעין את בעל הבית אע"פ שאין תביעת קטן כלום:

ר' יהודה אומר עד שיהא שם מקצת הודאה כגון שתובע דינר והלה אומר שכבר פרעו חצי דינר שאין חלוק הודאת מקצת בין לא הלויתני אלא חמשים ובין פרעתיך חמשים וכן בכופר בכל בין לא היו דברים מעולם ובין לויתי ופרעתי ולענין שכיר מיהא אין הלכה כר' יהודה אלא אף בלא הודאת מקצת נשבע ונוטל ויש בענין שבועה זו של שכיר קצת תנאים כמו שיתבאר:

הנגזל כיצד הרי שנכנס לבית חברו ויש עדים בדבר שהעידו שראוהו שנכנס לביתו של חברו לגזלו או למשכנו שלא ברשות ר"ל שלא ברשות בעלים או שלא ברשות בית דין ופי' בגמ' שלא היה תחת כנפיו כלום וכשיצא ראו שהוא נושא כלים תחת כנפיו ולא ידעו מה או כמה בעל הבית טוען תן לי כך וכך כלים שנטלת והוא אומר לא נכנסתי או נכנסתי ולא נטלתי או נכנסתי ונטלתי ולא משלך אלא משלי או שנטלתי אחד והלה טוענו שתים הרי בעל הבית נשבע ונוטל שמכיון שנכנס שלא ברשות והוציא כלים גזלן הוא ועשו בו תקנה שאין מחייבין מתוך האומד ונפטר כל שנכנס ברשות לישבע היסת ואע"פ שראוהו מוציא אפשר שהוא עפר וכיוצא בו ואף זו שבעל הבית נשבע ונוטל פי' בגמ' דוקא בדברים שהוא אמיד בהם להיותם שלו או שהוא אמיד להיות אותן הדברים נפקדים אצלו ולש בזו תנאים אחרים גם כן יתבארו בגמרא בע"ה ר' יהודה אומר עד שיהא שם מקצת הודאה וכו' ופי' בגמ' שהוא סובר שלא עשו תקנה להפך השבועה לנוטל אלא בשבועת התורה ר"ל מודה מקצת אבל בכופר בכל שאין בו שבועה אלא מדרבנן אין תקנה לתקנה ואין הלכה כדבריו:

הנחבל כיצד באו עדים שתפשו והעידו שנכנס לתוך ידו שלם ויצא חבול אלא שלא ראוהו בשעה שחבל בו ואמר לו חבלת בי והלה אומר לא חבלתי הרי זה נשבע ונוטל ואע"פ שאין דנין באמתלא ואפי' מבוררת הרבה בזו תקנו ופי' בגמ' שאם היתה המכה במקום שאי אפשר לחבל בעצמו ושאין שם שלישי שיהא באפשר לתלות בו וכן שהמכה נכרת שהיא על ידי חבלה נוטל בלא שבועה שידיעה אף בלא ראייה מחייבת בממון וגאוני הראשונים שואלים במה שאמרו חבלת בי והלה אומר לא חבלתי שמשמען של דברים שאם הודה חייב והרי קנס הוא ומודה בקנס פטור ותירצו קצתם שעל הבשת והשבת והרפוי אמרם כן שהם ממון אבל נזק וצער דוקא בכפר שאם הודה פטור ויש מתרצים שאף אם הודה חייב שאין זה קרוי הודאה מאחר שראוהו עדים נכנס שלם ויוצא חבול ובתנאים שהזכרנו עדות גמור הוא ואין הודאתו אלא גלויי מילתא בעלמא ומ"מ עקר הדברים שכל חמשה דברים של חובל ממון הם והרי בקמא של קמא אמרו שלשה עשר אבות נזקין הם ומנה בהם חמשה דברים של חובל ועם כל זה נאמר שם בממונא קא מיירי בקנסא לא קא מיירי ואע"פ שאמרו בקמא קנסא קא מגבית בבבל מאחר שבבל אינו מקום ראוי לגביית קנסות אף חבלות אין ראוי להגבות שם דכל מילתא דלא שכיחא אין גובין בבבל ונמצא דין חבלות כדין קנסות שלא לגבות בהן אלא בארץ ישראל ובמומחין:

ושכנגדו חשוד על השבועה כיצד כל שהוא חשוד על שום שבועה בעולם אחד הנשבע לשקר בשבועת העדות כגון שנשבע שלא ראה או שלא שמע ונתברר שהוזמן לעדות ושבפניו היה או ששקר בשבועת הפקדון או בשבועת שוא והוא הדין לשבועת בטוי אע"פ שלא הוזכרה כאן ואפי' להבא כגון אוכל ולא אוכל אע"פ שבשעה שנשבע לא נשבע לשקר הואיל ועבר עליה נעשה חשוד ואע"פ שגדולי הרבנים חולקין בזו ומפרשים שכל כיוצא בה אינו נעשה חשוד עד שמכאן למדו שמי שעבר על החרם אין נמנעין מלהשביעו הואיל ובשעה שקבלה לא עבר והביאו ראיה ממה שאמרו בגמ' שבועת בטוי דקושטא משתבע לא קתני אין זה כלום שלא נתכונו לומר אלא שלא נתעסק בה במשנה ואע"ג דאכלתי ולא אכלתי שבועת בטוי ואשתבע בשקרא ההיא מיגו לשבועת שוא אייתי לה בהדה בגמרא אבל להבא דלא אשתבע בשקרא דהא אפשר דליקיים לשבועתיה לא קתני לה במתניתא ומ"מ אף בה הוא נעשה חשוד וכן נעשה חשוד אפי' בשבועה מדבריהם אפי' בשבועת היסת ואין משביעין אותו שום שבועה בעולם אפילו היסת וכן משחק בקוביא ומלוה בריבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית שהם פסולי עדות אם מן התורה כגון מלוה בריבית אם מדרבנן כגון משחק בקוביא הרי כל אחד מאלו חשוד על השבועה וכן הדין בכל פסולי עדות שמחמת סרך עבירה כגון רועים ומוכסים אם בעבירות של תורה בכל איסור אם בשל סופרים ובאיסור ממון שלא אמרו הלכה כאביי דלא בעינן רשע דחמס אלא בשל תורה על הדרך שביארנו בסנהדרין כ"ז א' ואין משביעין אותו כלל הואיל וחשד שלו בעדים כגון שבאו עדים שעבר עבירה פלנית אבל אם הודה מפי עצמו אינו נעשה חשוד וכל שהוא חשוד אם היה מחוייב שבועה על טענת ודאי אמרו במשנה זו שכנגדו שהוא תובע נשבע ונוטל ואין אומרין שמאחר שאינו יכול לישבע ישלם שאין אומרין כן אלא בשאינו יכול לישבע מצד פחיתות טענתו כשלא יוכל לישבע כשיתחייב מנה יטענוהו במאה מנה כדי שיודה מקצת ויפרע הכל ואם היו שניהם חשודים חזרה שבועה למקומה ופי' בגמ' למחוייב לה שהוא הנתבע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם ואין חוששין למה שכתבנו ששניהם חשודים לא שכיחי דברי ר' מאיר וכן הלכה ר' יוסי אומר יחלוקו ואין הלכה כן ויש פוסקין כר' יוסי ממה שאמרו בגמ' עבד רב נחמן עובדא כר' יוסי אלא שכבר הכריעו גדולי הפוסקים לפסוק כר' מאיר אבל אם היה החשוד מן הנשבעין בטענת ספק פטור לגמרי ואם היה מן הנשבעין נוטלין נשבע שכנגדו ונפטר ויש בדין זה גם כן דינין אחרים שכבר ביארנו ענינם בפרק הדיינין וכן כתבנו בדין זה בכתובות פרק הכותב פ"ה א' קצת דברים שראויות להשתלשל בכאן אלא שסמכנו בהם על מה שכתבנו שם:

ולחכמי הדורות ראיתי שכללו בדין חשוד שכל שהוא מן הנשבעין ונוטלין במה שהיה הדין ליטול בלא שבועה אלא שחכמי' החמירו להזקיקם שבועה כגון פוגם שטרו ועד אחד מעידו שנפרע ונפרע שלא בפניו ומנכסים משועבדים הואיל ובידו שטר מקוים נוטל בלא שבועה ואם מת יורשיו נשבעין שבועת היורשים ונוטלין ובבא ליפרע מן היתומים הפסיד מטעם שאין אדם מוריש וכו' והכי דלא לוסיף כמו שיתבאר ואם היה מאותם שהיה הדין שלא ליטול כלום הקלו בו ליטול בשבועה אי משום כדי חייו כגון שכיר אי משום רגלים לדבר כנגזל ונחבל ודומיהם אינו נשבע וכן חנוני על פנקסו אלא משביעין את שהרי השבועה היתה עליו ומשום טרדת פועליו עקרוה מבעל הבית ושדיוה אשכיר כל שהשכיר חשוד מחזירין אותה אצל בעל הבית ואע"פ שטריד הוא בוטחין על אמונתו דרמי אנפשיה ומדכר ואי לא מדכר פרע ואם היו שניהם חשודים פטור ואם הוא מן הנשבעין ולא משלמין אם בטענת ספק ומדברי סופרים לא נשבע ולא משלם והוא הדין להיסת ואין מהפכין אותה דתקנתא לתקנתא לא עבדינן ואם היה משל תורה כגון מודה מקצת ועד אחד הרי הוא כדין הנזכר במשנתנו ושם הוא [מבואר]:

תוס' בד"ה התקבלתי מהן כו' סוף הדיבור יותר פחות משליש פרוטה נ"ב פי' כי המעה הוא ל"ב פרוטות ופונדיון שהוא חצי מעה הוא ט"ז פרוטות נמצא שמ"ח שלישיות של פרוטה הוא פונדיון מכוון וק"ל:

רש"י ד"ה אלא לאו. ואתא ריה"נ כו' כנגד הלואתו לאו אינו משמט כו'. כצ"ל:

תד"ה התקבלת. דעכשיו כו' יותר מי' כו'. וכ"כ בבכורות (נ') אבל בכתובות (צ"ט) ובב"מ שם כתבו י"ב:

בסה"ד שלא היה עולה אותו חסרון אלא פחות כו'. כ"נ דצ"ל:

לימא דר"י תנאי הוא כו' פרש"י דרבה ודאי תנאי הוא והקשו בתוס' לימא בשמואל פליגי בדלא פירש מה שכנגד המשכון דכפירש דמי וכתב המהרש"א דהל"ל בקיצור דפליגי נמי במה שיתר על המשכון ולפע"ד לא רצו בזה דה"ל שמואל ממש כתנאי והל"ל הלכה כר"ע לכן כתבו דפליגי במה שכנגד המשכון ואשמועינן שמואל טובא דאמרינן סביר וקיבל. אמנם כבר כתבתי לעיל דאי פליגי במה שכנגד המשכון קם ליה ר' יהודה הנשיא דלקמן כר"א שמותי אם לא נאמר דפליגי ר' יהודה הנשיא ורשב"ג ביתר על המשכון הדר ה"ל שמואל כתנאי כמ"ש לעיל ודו"ק:

לא בשומר אבידה דכ"ע אית להו דר"י יש לדקדק דהל"ל במשכון כ"ע אית ליה דר"י והכא בצריך למשכון פליגי. ולולי דברי כל המפורשים הייתי מפרש דבשומר אבידה איתא לדרב יוסף דוקא ולא במשכון כלל משום דמצות ההלואה אזדא ליה משעת נתינת מעות ומה ששוטחה ומנערה בכל יום לטובתו עביד כיון שאם יפסיד שוב אין לו בטחון מוספק על ממונו נהי דיהיה ש"ח ולא יפסיד חובו מ"מ אין לו ממה לגבות ואי נמי יש לו ממה לגבות מ"מ צריך דינא ודיינא וע"כ שוטחה ומנערה לצרכו והנאתו והכא בשצריך למשכון ומשתמש בו כדי לפחות חובו וזהו מצוה יתירה ור"ע סבר דנעשה בו ש"ש ור"א ס"ל דנהי דמצוה הוא מ"מ לא שיעבדו רחמנא בכך ואינו מחויב לעשות כן וס"ל כאידך לישנא דפרק הכונס. ובהכי ניחא מה שהקשה בתוס' לוקמי מתני' דפרק האומנין כר"א ובאין צריך למשכון והשתא לפי הפי' הלז לכ"ע ש"ח הוה. וגם פי' ר"ח יש לישב בזה האופן דאין לו ממה לשלם כלל והוא צריך למשכון דאל"ה אין לו ממה לגבות ואם כן בכה"ג לא שיעבדיה רחמנא להלוות לעני כי יצטרך להיות שומר משכונו ולא צוה רחמנא כ"א בשיש לו קרקעות ומהני עדים או שטרות אבל לשמור משכון לא והאי דעביד הכי נהי דמצוה רבה עביד מ"מ לא שיעבדו רחמנא ובהא פליגי ודוק:

במלוה צריך למשכון קא מפלגי כו'. הקשה פ"י לימא ואב"א דכ"ע מלוה צריך למשכון לא הוה ש"ש ובדשמואל פליגי. ולפע"ד י"ל דא"כ הל"ל בסיפא דבאין צריך למשכון כ"ע מודים כמו שהקשה הרשב"א בשוין כמ"ש לעיל. אמנם לפמ"ש לעיל בסמוך דבאין צריך למשכון לכ"ע הוה ש"ח הדרא קושיא לדוכתא אלא ע"כ לית הלכתא כשמואל ודו"ק:

תנא קמא סבר כנגדו בספר שיטה מקובצת לב"מ בסוגיא דעירבון הקשה הלכתא אהלכתא דקיי"ל כת"ק לפי המסקנא דשכנגדו הוא דאינו משמט וקיי"ל נמי דעירבון כנגד כלו קונה. ולפע"ד לפמ"ש תוספות לעיל ד"ה מתני' בדפירש כו' בסוף הדיבור דלפיר"ח ההיא דעירבון בדפירש. אם כן איכא למימר רשב"ג מיירי בדלא פירש אינו משמט כנגדו והא דקאמר תנאי הוא ולא משני הא בדפירש הא בדלא פירש ז"א דמכ"ש אתאינן עלה כיון דאפילו בדלא פירש אמר רשב"ג אינו משמט כנגד כלו מכ"ש פירש. לכן מסיק דאיירי כנגדו ובדלא פירש ולק"מ א"ר יוחנן וכמו דכתיבנא לר"ח ה"נ איכא למימר לפרש"י בהיפוך ר' יוחנן בדלא פירש ות"ק דשמיטה בדפירש:

והנה הא דאין שביעית משמט המשכון מפיק ליה בפרק השולח מדר"י דבעל חוב קונה משכון ומקשו תוס' שם ובב"מ פרק האומנין דבשמעתין מסיק דלא איירי ר"י כ"א שלא בשעת הלואתו ומפני זה פסק הרמב"ן במלחמותיו דר"י קאי נמי בשעת הלואה ודחה סוגיא דהכא ובהכי הוה ניחא מה שפרש"י בפסחים בסוגיא דהרהינו אצלו דר"י לענין חיוב אונסין קאי והיינו משום דלמסקנא איירי בשעת הלואתו וקשה למאי צריך קרא תיפוק ליה דהוה שומר אבידה אלא ע"כ לחיוב אונסין (ומה שפרש"י בב"מ בשמעתין ג"כ חיוב אונסין כבר ישבנוה לעיל) אבל בלא"ה נמי יש לישב קו' תוס' הנ"ל לפי מה שהבינו תוס' בב"מ כוונת רש"י דבשוה נמי הוה לר"א זכרון דברים בעלמא והקשה התוס' אם כן תשמטנו שביעית כדמוכח הכא מר' יהודה הנשיא דכל דלזכרון נקטיה שביעית משמטתו ולא לשתמיט תנא בשום דוכתא דאית ליה הכי. ויש לישב דהטעם כתבו בספר שיטה מקובצת בשם הרשב"א משום דדעתו שהלוה יפדהו מידו ע"כ לא נקטי לגוביינא כ"א לזכרון בעלמא ואם כן כל זה כל זמן שלא תשמיטנו אבל כשיגיע שנת השבע ירא שלא תשמיטנו שביעית תופסו בחובו ואין לומר אז כבר עבר זמן הלואתו ומנין לו כח למשכנו לכן מייתי דר' יצחק דאף שלא בשעת הלואתו קונה משכון ומתורץ קו' תוס' וא"ל אם כן בפלגא נמי כשיגיע שביעית יתפסנו במקצת חובו ז"א לפי מה שכתבו המפורשים שם כיון [שאין] דרך לקח משכון בפחות ממה שיש לו עליו ע"כ על אמונתו הלוהו ולא נקט המשכון רק להזכירו שלא ישכח וכאלו התנה כן בתנאי שלא יתפוס בזה בשביל חובו כעין שאמרו אפי' אפותיקי לא הוה ודו"ק:

סליק פרק שבועת הדיינים. בעזרת דר במעונים:

אשא דעי לתמים דעים. יהיה עמנו בפרק כל הנשבעים:

לעיל במתני' שכנגדו חשוד על השבועה. ופירש"י ז"ל שמודה במקצת וכן דייק רש"י גם בגמ' מ"ז למחויב לה ע"ז שהודה במקצת ותמוה למה לא פי' בסתם שבועה דגם בעד אחד הדין כן ואינו לומר דסבר עד מסייע פוטר בנוטל ולא הי' זה צריך כלל לישבע דז"א דהדין דאין עד עושה ב' פעולות מוכרח בש"ס לעיל ל"ב ע"ב דאמר מי יימר דמשתבעת בעד אחד בחשוד ע"ש. וכן כתב רש"י שם להדיא בעד אחד. ולמה פי' כאן דוקא מודה מקצת. והנה בגוף הטעם דחשוד דכשכנגדו נשבע ונוטל. יש ב' טעמים תוס' ורא"ש בסוגיא זו כתבו דמדינא הוי מתוי"ש ואיל"מ והי' להלה ליטול בלא שבועה רק חז"ל תקנו משום לא שבקת חיי לכל חשוד שיצטרך הלה לישבע. ופ"ק בב"מ גבי האי רעיא כתבו עוד טעם דמה"ת לא שייך בחשוד מתוך כו' כיון שרוצה לישבע ואין מניחין אותו רק שהי' תקנה לטול בשבועה ע"ש. ובס' נודע ביהודה מהדורא תנינא סימן ט' כתב ידע מ' שדברי הב"ח חו"מ סימן צ"ב שכתב דהרמב"ם ז"ל ס"ל אידך שנוי' דתוס' דלא שייך בחשוד מתוך כו' הם שלא בדקדוק דודאי גם לתי' השני מדין תורה החשוד משלם רק שכיון שרוצה לישבע תקנו שישבע הלה וזה ברור ע"ש. והדבר ברור דליתא לכל מעיין בתוס' שכתבו שם אהא דתקנתא לתקנתא לא עבדינן ומשאיל"מ לא שייך הכא כדפרישית ע"ש. ומבואר כוונתם דאם הי' שייך מתוך שזה דאורייתא לא הי' כלל תקנתא לתקנתא רק משום דלא שייך מתוך אלא תקנה הי' ליטול והוי תקנתא לתקנתא וכדברי ב"ח ז"ל. ולכאורה מוכרח בש"ס תירוץ זה מהא דחשיב ליה תקנתא לתקנתא. וכן מוכח לכאורה כאן במשנה דלא חשיב רק אותן שדינן שלא לטול כלל והי' התקנה שיטול מיהא בשבועה כמ"ש רשב"א ור"ן. ומוכח דחשיד מדינא לא הי' משלם כנ"ל. אולם הר"ן ז"ל הקשה זה במשנה ותירץ דתני לי' משום דר' יוסי דלית ליה מתוך ולדידיה הי' התקנה לשלם ע"ש. וא"כ י"ל דתירוצי תוס' דתלוים בזה דלשיטת ר"ת שפסק בב' חשודין יחלוקו ור"י אית לי' דר' אבא א"כ אין לומר כתירוץ הנ"ל וע"כ מדינא לא שייך מתוך שאינו יכול לישבע משלם בחשוד כנ"ל מדתני ליה במתניתין. וכאן לשיטת שאר התי' דר"י לית ליה דר"א וי"ל כהר"ן הנ"ל ומדינא נוטל בלא שבועה כנ"ל. אולם תוספות כתובות פ"ז ע"ב ד"ה ואלו שינו קצת בלשון וכ' דבמתני' י"ל דלא תני רק הנך דס"ד שאין נוטלין אף בשבועה כו' ומשמע דקמ"ל שנוטלין אבל י"ל שפיר מן הדין משלם רק דזה הרבותא אבל לא שהאמת כן ע"ש. וכן בבא מציעא ל"ד כתב תירוץ אחר וכן כאן במשנה אהא דלא חשיב להו שאר נשבעין ונוטלין ואינו מוכרח כנ"ל. ומלשון רש"י ז"ל לעיל מ"א מבואר כתירוץ ב' שכתב תקנתא הוא שיהי' התובע נשבע ונוטל כו' ע"ש. וכן מלשון רמב"ם בפי' המשנה כאן מבואר כן עיין שם ואפשר לומר דבעד אחד לכ"ע מדינא חייב כמו שכתבו תוס' בבא בתרא גבי נסכא דר' אבא דלא מהני מיגו נגד העד דכיון שאמרה תורה אבל קם לשבועה כל זמן שאינו נשבע נגדו הוי כשנים. וממילא גם בחשוד מה מהני מה שרוצה לישבע מ"מ הוי כב' כל שלא נשבע וחייב והוא רק מתקנה שישבע שכנגדו דלא שבקת חיי שיוציא ממנו על פי עד אחד. דלכאורה במודה במקצת לא שייך כלל טעם תוס' דלא שבקת חיי דהא מ"מ היכא דאינו יכול לכפור הוי הילך ואינו חייב רק כשיכול לכפור ואיך שייך לא שבקת חיי הא מתירא שיכפור הכל כנ"ל. ורק בעד אחד שייך כנ"ל. ובמ"מ באמת להיפוך דמדינא פטור כיון שרוצה לישבע כנ"ל. ולכך כאן במשנה דתני רק אותן שמדינא לא הי' נוטלין כלל פי' רש"י במודה מקצת דבעד אחד להיפוך דחייב מדינא דהוי כב' כל זמן שלא נשבע כנ"ל. אמנם י"ל גם בעד אחד מדינא אינו נוטל כלל משום מתוך שאינו יכול לישבע משלם.

דהנה בהג"מ בשם מהר"מ ב"ר ברוך כתב דלכך אין העד מסייע פוטר שכנגדו בחשוד משבועה משום דא"כ יהי' עד אחד קם לממון והתורה אמרה לא יקום כו' דבשלמא באומר איני יודע א"כ עדותו הי' אפשר שיתחייב רק שבועה שיטעון ברי נזכרתי מה שאין כן בחשוד אם יטול בלי שבועה אינו אפשר צד שבועה רק ממון ולכך אינו פוטר. וכשנוטל בשבועה לא מיקרי קם לממון שאינו רק גורם לממון דמי יימר דמשתבע כדאמר פרק שבועת העדות עיין שם. וא"כ י"ל דמה"ת שאין נשבע ונוטל לא הי' שייך כלל שישלם דאינו קם לממון ולא הי' נוטל כלל. ורק מהתקנה נוטל. ולכך תני במשנה סתם בין במודה מקצת ובין בעד אחד אינו נוטל רק מתקנה כנ"ל. ובזה י"ל מה דאמר בש"ס דלא תני שבועת ביטוי דכי משתבע קא משתבע בקושטא. ותמוה מאד לתוס' דמ"מ פסול כשאר עבירות לזה לא תני ליה עיין שם. ולהנ"ל י"ל להיפוך דהא קי"ל אכלה כולה נשאלין עלי'. וא"כ אם ישאל על שבועתו אינו חשוד למפרע ויוכל לישבע. וא"כ בשבועת עד אחד שפיר כל שלא נשאל והוא חשוד חייב לשלם מדינא משום מתוך דהוי כב' ולא שייך שאינו קם לממון דהא כיון שאפשר שיהי' רק שבועה מיקרי קם לשבועה כמו שכתב מהר"מ באיני יודע. וא"כ כיון דכשישאל על שבועת ביטוי לא יהי' חשוד וישבע נגדו הוי רק קם לשבועה. ושוב מהני עדותו עכשיו שלא נשאל ומחוייב לשלם משום מתוך כנ"ל מדינא בלא שבועה שכנגדו. וא"כ לכך במשנה דתני בסתם שבועה בין מ"מ ובין עד אחד ולכך לא תני רק הנך דכי משתבע בשיקרא משתבע ואי אפשר לישאל על שבועתו ומיקרי קם לממון ולא הי' נוטל מדינא כלל מה שאין כן ביטוי דמשתבע בקושטא ואפשר לישאל שיהי' כשר למפרע ושוב בחשוד כזה גבי שבועת עד אחד נוטל מדינא בלא שבועה ובמשנה לא קתני רק אותן שמדינא לא הי' נוטלין כלל אף בשבועה כמו שכתב הר"ן ז"ל. ומשני שפיר דביטוי לא קתני אף שפסול כנ"ל. אך למהר"מ ז"ל קשה בשניהם חשודים דנוטל בלא שבועה נימא דאין עד אחד קם לממון ואיך נוטל וע"כ כיון דאמרה תורה דקם לשבועה א"כ ממון זה שבא מחמת שאינו נשבע לא מיעט רחמנא ואינו בכלל לא יקום כו' ודוחק:

ונראה הטעם כיון דדרשינן ע"פ ב' יקום דבר ולא חצי דבר היכא שאין מועיל עדותן בלא עוד עדים. וא"כ מה דמיעט קרא לא יקום עד אחד היינו ג"כ רק שלא יהי' דבר ע"פ עדותו לבד כמו ב'. אבל חשוד שצריך עוד עדים המעידים עליו שהוא חשוד וע"י צירוף זה יתחייב ממון ע"פ העד אבל לא ע"פ עדותו לבד א"כ לא מיקרי כלל שהוא קם לממון דהא בב' לא נקרא כהאי גוונא ע"פ ב' יקום דבר שהי' רק חצי דבר. ולא מיעט רק שלא יקום על פי אחד רק על פי ב' והיינו כשיועיל לבד כנ"ל. ולכך שפיר משלם:

ואפשר דבאמת מן התורה לא הי' נוטל על פי עד אחד בשניהם חשודין רק מדרבנן. ומהפ' נראה דאין חילוק בין עד אחד למ"מ. ולא מיקרי זה קם לממון דכיון דאמרה תורה אבל קם לשבועה ואם כן היינו דקם לענין זה שכשלא ישבע משלם וממילא משלם כשהוא חשוד כיון דאינו נשבע. ועוד דאיך נימא דיפטר לגמרי משום דאינו קם לממון הא קם לשבועה:

לכאורה במ"מ דלא מיחייב רק ביכול לכפור לרמב"ם א"כ להימן מיגו דכופר הכל דהוי לפטור מממון בחשוד דשכנגדו נשבע ונוטל כנ"ל וקי"ל דאמרינן מיגו דהעזה לפטור ממון. וצ"ל דבזה. כיון דלפטרו משבועה לא מהני המיגו דלא אמרינן וכיון שיש חיוב השבועה עליו ממילא חייב לשלם כל שאינו נשבע אף דמהני המיגו לממון מ"מ כאן שמסתעף הממון מחמת חיוב השבועה וכיון דלפטור משבועה לא מהני ממילא חייב לשלם כנ"ל. והטעם מ"מ אינו מובן כיון דעתה ממון. דהא דלא מהני לפטור משבועה כמו באיכא לברורי דמבררינן ולא מהני חזקה וגם זה ישבע. מה שאין כן בממון ואם כן גם חשוד כיון דאי אפשר לישבע מהני המיגו. וי"ל דילפינן ממ"מ דבכל השבועה אין המיגו פוטר מהחיוב ממון כשלא ישבע ונחתינו לנכסי' וכן בזה שאינו נשבע ומזה בא החיוב ממון. או אפשר דבאמת לכך בחשוד הוא רק תקנה שיהי' כנגדו נוטל בשבועה דמה"ת הי' נאמן במיגו דמהני לממון רק מדרבנן כיון דלשבועה לא מהני המיגו ויש עליו חיוב ויהי' חוטא נשכר שיפטר משבועה ג"כ ע"י שחשוד. ולכך פירש"י מתניתין בשבועה דמודה מקצת משום קושית הר"ן דלא איירי מתניתין רק באותן שמדינא לא הי' נוטל כלל והקשה מחשוד. ולהנ"ל אתי שפיר במ"מ דאיכא מיגו מן התורה. מה שאין כן בעד אחד דליכא מיגו. וגם אינו מועיל מיגו שהוא כב' כמו שכתבו תוס' בבא בתרא. ולכך הי' מן הדין נוטל בלא שבועה משום מתוך שאינו יכול לישבע משלם רק תקנו שישבע. והי' אפשר דדוקא במ"מ פליג ר' יוסי בשניהם חשודין דיחלוקו ולא אמר מתוך משום דמדינא לא הי' נוטל כלל. מה שאין כן בעד אחד דלהיפוך התקנה שישבע מודה דאמרינן מתוך ומיושב תמיהת תוס' לעיל מ"א הכל מודים בעד אחד בשניהם חשודין דאמרינן מתוך והא פסיק ר"נ יחלוקו עיין שם. ולמ"ש אתי שפיר דבעד א' מודה ר"י דאמרינן מתוך כו'. ולכך פירש"י מ"מ לישב הנ"ל. אך נראה שאין חילוק בין מ"מ לעד אחד. ולענין המיגו י"ל למ"ש מרדכי ריש בבא מציעא דמממון לממון לא אמרינן מיגו רק מ"מ בכופר הכל להציל משבועה אמרינן עיין שם. וא"כ לפטור ממון לא מהני בחשוד:

לכאורה הא תוס' סברי דבלא הוי ליה למידע לא אמרינן מתוך ואם כן איך כתבו בחשוד דמדינא מתוך שאינו יכול לישבע משלם והא לא גרע מלא הוי ליה למידע דיודעין אנו שאינו יכול לישבע והוא רוצה ואין מניחין אותו והוא תמוה. ונראה דהנה תוס' ב"ק הוכיחו דבלא הוי ליה למידע לא שייך מתוך דהא דייק שבועת ה' כו' ולא בין היורשין כו' דאמר נ' לא ידענא כו' ובלא טעם אין לפטרם דא"כ מה פריך אי נ' אית לך כו' מה לי הוא מה לי אבוה דלמא גזירת הכתוב לפטרם וע"כ דאין סברא וא"כ גם בנ' ידענא כו' מה טעם וע"כ משום דלא הוי ליה למידע כו' עיין שם. והוא תמוה כמו שכתב הר"ן דעדיין קשה הא אבוהן כהאי גוונא ג"כ הי' פטור בלא הוי ליה למידע ומה מיעט ולא בין היורשין. ואם הא גופי' השמיענו הוי למכתב הדין גבי דידיה והש"ך דחה דברי תוס' בשביל זה. ולעניית דעתי נראה דלא קשה כלל דהא לכאורה אינו מובן מה דפריך שבועת כו' ולא בין היורשין אי נ' אית לך כו' מה לי הוא מה לי אבוה מאי פירכא באמת הא זה מיעט רחמנא ולא בין היורשין ולא מצינן קושיא כזו. אמנם נראה הפי' פשוט דהא שבועת מודה מקצת לא בעי נתינה רק איזה תביעת חיוב שיהי' שכירות או מלוה וכהאי גוונא. וא"כ כיון דמחויב היורש לפרוע דאיירי בפקדון או גזלה כמו שכתב רשב"א וא"כ איך שייך למעוטי בין שניהם ולא בין היורשין במאי נקרא בין היורשין הא תובע אותו שחייב מנה והוא אומר נ' אית לך כו' א"כ התביעה עליו שחייב לו והוי בין שניהם ומה בכך שמסתעף ע"י הלואת אביו כיון שהוא חייב ולא בעי נתינה ופריך שפיר מה לי הוא מה לי אבוה הא גם אצלו הוי בין שניהם ולא מיקרי כלל בין היורשין כיון שאינו צריך לדון כלל מצד אביו הוי הוא כמו אביו דעכ"פ תובעו שחייב לו וזה מ"מ כנ"ל. ומשני דאמר נ' ידענא ונ' לא ידענא דכהאי גוונא היורש מצד עצמו ודאי דפטור דלא הוי ליה למידע ולא שייך מתוך. רק דהיו יכולין לחייבו מצד אביו דהא כיון שבודאי חייב נ' א"כ אבוהן הי' חייב שבועה דהוא הוי ליה למידע וכשהי' אומר איני יודע הי' מחויב לשלם וכשהי' טוען ברי כפירה הי' חייב שבועה וממילא כל זמן שלא נשבע יש עליו חיוב תשלומין ומחויב לשלם גם הם דלא עדיפי מאבוהן. אך ע"ז שפיר מיעט רחמנא בין שניהם ולא בין היורשין כיון דנחייב את היורש רק מצד יורש דאבוהן הי' חייב בזה שייך המיעוט ולא בין היורשין כיון שמצד תביעת עצמו שחייב אין לחייבו דלא הוי ליה למידע רק מצד אביו מיעטי' קרא שפיר כנ"ל ודייק שפיר דאבוהן כה"ג הי' חייב כנ"ל:

ומיושבים שפיר דברי תוס' שהוכיחו דלא הוי ליה למידע לא אמרינן מתוך דאי אמרינן א"כ שוב עדיין היורש חייב מצד עצמו מצד התביעה שעליו דשייך מתוך כו' והוי בין שניהם ועדיין מה לי הוא מה לי אבוה הא אין צריכין לחייבו מצד יורש כנ"ל ומוכח דלא הוי ליה למידע לא שייך מתוך כנ"ל. וזה ברור בפשט דברי התוס' לע"ד:

ומיושב ג"כ מה דקשה איך מייתי הש"ס הא דשבועת ה' כו' נ' ידענא כו' אשניהם חשודין הא באמת יש לחלק החילוק שכתבו תוס' בבא מציעא דחשוד כיון שרוצה לישבע ואנוס הוא שאין מניחין אותו מנ"ל דכהאי גוונא יהי' חייב. ולמ"ש מוכח שפיר דכיון דמיעט ולא בין היורשין הא אבוהן הי' חייב וע"כ דבלא המיעוט הי' גם הם חייבין מצד אבוהן שכל שלא נשבע יש עליו חיוב תשלומין. והא אין יודעין כלל שלא הי' נשבע דהא מת ואנוס הוא ושמא הי' נשבע אם הי' חזי. וע"כ דאף כהאי גוונא מ"מ כל שלא נשבע חייב תשלומין ברור רק כשנשבע נפטר ואף שאנוס מ"מ לא נשבע וחייב ולכך איצטריך למעט בין היורשין דפטור ומוכח שפיר דאבוהן כהאי גוונא היכא שאנוס וא"י לישבע חייב כיון דלא מיעט קרא וממילא בחשוד מוכח מה"ת שחייב דכיון שאינו נשבע ממילא חייב ומוכח שפיר מקרא כנ"ל. והא דלא הוי ליה למידע פטור אין הטעם דצריך חשש רמאות דוקא רק משום דכיון שאינו ראוי לידע אין עליו חיוב שבועה כלל וממילא לא שייך מתוך כנ"ל. וממילא בחשוד דיודע ויש עליו חיוב שבועה ואינו נשבע שפיר חייב לשלם מה"ת כל שאינו נשבע אף דאנוס כנ"ל:

או י"ל למאי שכתב רש"י ז"ל ב"מ צ' ורמב"ח דבעי כפירה במקצת לא מיחייב בחמשין ידענא כו' רק באומר חמשין אית לך וחמשין כופר וחמשין לא ידענא כו' משום דאינו יודע לאו כפירה הוא ולמאן דפליג ארמי בר חמא סבר דהודאה לחוד מחייב שבועה עיין שם. ולדידן דבהלואה צריך כפירה ולמה באמת חייב החמשין לא ידענא הא ליכא כפירה. וי"ל או דכמו דבהילך אף דלא חשיב הודאה מ"מ אם כמערים חייב עיין שם. וממילא לענין הכפירה ג"כ כיון דהוי ליה למידע אמרינן שהוא כמערים וחשיב כפירה וחייב כנ"ל דלא עדיף ולענין ההודאה כנ"ל. מה שאין כן בלא הוי ליה למידע אינו מערים וליכא כפירה. ואם כן בחשוד דאיכא כפירה גמורה שפיר חייב אף דאנוס כנ"ל. וביורש צריך למעוטי דאבוהן הוי ליה למידע והי' חייב שבועה כנ"ל:

או די"ל דהטעם דלדידן חשיב כפירה בא"י דכיון דא"י אם הלויתני פטור הוי זה כפירה מה שאומר איני יודע וכמו שכתב ש"ך סימן ע"ב פי' דברי רמב"ן באיני יודע כמה שוה דחשיב דבר שבמדה ומשקל כו' כיון דפטור עיין שם. אמנם י"ל כיון שבאמת אומר איני יודע ואינו כופר רק שיהי' כפירה מצד הדין דפטור ואם כן איך נדין בו מתוך שאינו יכול לישבע משלם ויהי' חייב על מה שאומר איני יודע אם כן שוב אין כאן כפירה ואין עליו חיוב שבועה כלל ולא שייך מתוך כנ"ל. ולכך דוקא בהוי ליה למידע שאין מאמינים שאינו יודע. ולכך בחשוד דכופר לגמרי ויש באמת כפירה גמורה מצד טענתו שפיר אמרינן מתוך אף שאי אפשר לו לישבע דבזה חייב בלא רמאות כנ"ל:

לכאורה להפוסקים דמחייב מקצת מתוך טענתו לא חשיב הודאה במקצת אם כן לענין הכפירה נימא גם כן כנ"ל דכשאינו רק כפירה מתוך טענתו לא חשיב כפירה ואם כן באינו יודע אף שיהי' הדין דפטור מ"מ מצד טענתו אינו כפירה רק ע"פ הדין וזה לא מהני כנ"ל. ויש לחלק בין הודאה דכ' אשר יאמר כי הוא זה שיהי' (חסר):

כשומר שכר דמי. שכר מצוה ומלוה על המשכון נמי מצוה עבד: לימא דרב יוסף תנאי היא. דמילתא דרבה ודאי תנאי היא דרבי עקיבא לית ליה דרבה אלא דרב יוסף מי לימא תנאי היא מי מצי לאוקמה לרבי אליעזר כוותיה: צריך למשכון. להשתמש בו ומנכה לו מן החוב דמי שכירות המשכון רבי אליעזר סבר כיון דצריך למשכון אין כאן מצוה ולהנאתו נתכוין והוי כשומר חנם ורבי עקיבא סבר כיון דפוחת עליו והולך מצוה היא ולא הוי עליו אלא כשומר שכר: לימא כי הני תנאי. הא דשמואל: המלוה על המשכון. אין שמיטה משמטתו דאין כאן משום לא יגוש שהרי אינו נוגשו: אינו משמט. לקמן מפרש אי בההוא פלגא קאמר אי בכוליה חוב קאמר: אי נימא כנגדו. הוא דאינו משמט דלההוא פלגא מיהא הוי משכון: מכלל דרבי יהודה. דפליג עליה דאמר אם אין משכון כנגד חובו משמט אכנגדו נמי משמע דאפי' ההוא פלגא דכנגדו לא חשיב משכון ומשמטא ליה שביעית: אלא משכון. דתפס למאי תפסיה אי לאו למשכון מיהת דההוא פלגא: אלא לאו כנגד כולו. קאמר תנא קמא אינו משמט דאע''פ שאינו שוה אלא פלגא הוי משכון כנגד כולו ואינו משמט כלום מן החוב והיינו כשמואל ואתא רבי יהודה הנשיא למימר דאם אין משכון כנגד הלוואתו אינו משמט כולו אלא כנגדו: לא לעולם כנגדו. קאמר רבי שמעון דאינו משמט דלההוא פלגא מיהא הוי משכון ולית ליה דשמואל ואההוא. פלגא גופיה פליג ר' יהודה הנשיא למימר דלא הוי משכון: כנגדו נמי משמט. דלא הוי משכון אלא לזכרון דברים תפסיה: מתני' מתני' כל הנשבעין. כל המחויבין שבועה מן התורה נשבעין ולא משלמין כלומר לא חייבה תורה שבועה לישבע וליטול אלא הנתבע ישבע לתובע ולא ישלם ובגמרא יליף לה: ואלו נשבעין ונוטלין. שתיקנו להם חכמים לישבע וליטול: השכיר והנגזל כו'. כולהו מפרש להו במתני': ושכנגדו חשוד על השבועה. התובע שהנתבע שכנגדו חשוד על השבועה ונתחייב הנתבע שבועה מן התורה ע''י הודאה במקצת נשבע התובע ונוטל: וחנוני על פנקסו. על מה שכתוב בפנקסו שהוא כותב עליה הקפות שהוא מקיף ולקמן מפרש היכי דמי: הרי זה נשבע ונוטל. ובגמרא מפרש מאי שנא שכיר דתיקנו ליה רבנן: עד שתהא מקצת הודאה. לרבי יהודה לא תיקנו שבועה ליטול אלא במקום שיש שבועה על הנתבע והפכוה חכמים על התובע באלו השנויות כאן: הרי זה נשבע ונוטל. שהדברים מוכיחים שהרי עדים מעידים שמשכנו שלא ברשות:

ורב יוסף אמר כשומר שכר. וא''ת דאמרינן בר''ה (דף כח) . המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעת מצוה והמודר הנאה מן המעין מותר לטבול בו טבילה של מצוה ואמאי ' הא מיתהני לרב יוסף דחשיב ליה בהכי כשומר שכר ויש לומר דשאני שומר אבידה ומשכון דכמה פעמים שיתעסק בה לשוטחה לצרכה ולהצניעה יפטר מליתן לו אבל התם יכול לכוין לתקוע ולטבול במקום שלא יבא שם עני באותה שעה: במלוה צריך למשכון. פירש בקונט' להשתמש ומנכה מן החוב דמי שכירות המשכון כי הא דאמר בפ' האומנין (ב''מ דף פ:) שוכר אדם משכונו של עני מפני שאינו אלא כמשיב אבידה לבעלים ור''ח פירש צריך למשכון שאינו רוצה להלוות לו בלא משכון וקשה דאטו משום הכי לאו מצוה קא עביד: אלא לאו כנגד חובו ובדשמואל קמיפלגי. ואע''ג דלמאן דלית ליה. דשמואל גבי אבד המשכון אינו מפסיד אפי' כנגד המשכון הכא מכל מקום נגד המשכון אינו משמט דגבי אבידה ודאי כיון דלית ליה דשמואל לא נקיט למשכון לענין שיפסיד: מתני' כל הנשבעין. ואלו נשבעין ונוטלין כו'. תימה דלא חשיב ההיא דתנן לעיל (דף מג.) מי נשבע מי שהפקדון אצלו למאי דמוקי לה אסיפא דרישא וכל הני דתנן לקמן בפירקין (דף מה.) הפוגמת כתובתה ועד אחד מעידה שהיא פרועה כו' וליכא לשנויי דתנא ושייר כיון דתני ואלו כדאמרינן בפ''ק דקדושין (דף טז: ושם) ויש לומר דלא חשיב אלא הנהו שאין כנגדן ראויין לישבע: התקבלת מהן דינר זהב. משמע שהוא כ''ה דינר כסף וה''נ מוכח בהדיא בריש הזהב (ב''מ דף מד:) וקשה לר''ת דאיך נשתנה כל כך דעכשיו אין זקוק של זהב יותר מי' זקוקים של כסף ואומר ר''ת דדינר זהב עב משל כסף והיה שוקל כפליים וכן משמע באלו טריפות (חולין דף נה:) שהיה משונה בעביו מדנקט אם נשתייר כעובי דינר זהב גבי ניקב הטחול לפיכך שוה כ''ה שהזהב שוה י''ב של כסף כדמוכח באגדת שמואל דפריך קראי אהדדי דבספר שמואל (ב כד) כתב גבי גורן ארונה כסף חמשים שקלים ובדברי הימים (א כא) כתיב שקלי זהב שש מאות ובפ' בתרא דזבחים (דף קטז: ושם) משני עלה שגבה מכל שבט נ' אבל במדרש משני שנתן לו שש מאות שקלי כסף שהם נ' של זהב וקרא דשמואל ה''פ כסף כל כך שהם נ' של זהב ודברי הימים שש מאות מכסף שהן נ' שקלים זהב דהיינו י''ב חלקים ודינר היתר אור''ת שהיו נותנין אותו להכרע כדמוכח בפרק יש בכור (בכורות דף נ. ושם) גבי פדיון הבן דקאמר יהיב ליה דינר דמזבנן בכ''ה זוזי דל זוזא ושתותא והנך לפדיון הבן והשתא אמאי לא קאמר דל חומשא דזוזא ושתותא היינו חומשא אלא משום דההוא זוזא שלא היה אלא להכרע מזכיר אותו בפני עצמו וכן מוכיח בפ''ק דשקלים (דף ב.) דהכרע אחד מכ''ה דמפרש במתני' כמה הוא קולבון חכמים אומרים חצי מעה ומחצית השקל הוא י''ב מעות דשקל דקרא הוא סלע ומה שאמרו חכמים ליתן סלע ופונדיון לכל שנה לפודה בית זרע חומר שעורים שהוא פונדיון יותר על נ' שקלים הכתוב בקרא למ''ט שנים אותו פונדיון לא בא להכרע אלא נקט סלע ופונדיון משום דאי אפשר לצמצם ולומר סלע ופונדיון חסר משהו שלא היה עולה אותו חסרון יותר פחות משליש פרוטה.:

שבועות מד ע"ב