שבועות לט ע"א

שֶׁכׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ נִזְדַּעְזַע בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּסִינַי לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא
וְכׇל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נֶאֱמַר בָּהֶן וְנַקֵּה וְכָאן נֶאֱמַר לֹא יְנַקֶּה וְכׇל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ וְכָאן מִמֶּנּוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ וְאֵין בְּשָׂרוֹ אֶלָּא קְרוֹבוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִּתְעַלָּם
וְכׇל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ וְכָאן מִמֶּנּוּ וּמִכׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר אָלֹה וְכַחֵשׁ
וְאֵימָא עַד דְּעָבֵיד לְהוּ לְכוּלְּהוּ לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ דִּכְתִיב מִפְּנֵי אָלָה אָבְלָה הָאָרֶץ וּכְתִיב עַל כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְאֻמְלַל כׇּל יוֹשֵׁב בָּהּ
וְכׇל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה אִם יֵשׁ לוֹ זְכוּת תּוֹלִין לוֹ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת וְכָאן נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ לְאַלְתַּר שֶׁנֶּאֱמַר הוֹצֵאתִיהָ נְאֻם ה' צְבָאוֹת וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְכִלַּתּוּ וְאֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו
הוֹצֵאתִיהָ לְאַלְתַּר וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב זֶה הַגּוֹנֵב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת שֶׁאֵין לוֹ מָמוֹן אֵצֶל חֲבֵירוֹ וְטוֹעֲנוֹ וּמַשְׁבִּיעוֹ וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר כְּמַשְׁמָעוֹ וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְכִלַּתּוּ וְאֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו הָא לָמַדְתָּ דְּבָרִים שֶׁאֵין אֵשׁ וּמַיִם מְכַלִּין אוֹתָן שְׁבוּעַת שֶׁקֶר מְכַלָּה אוֹתָן
אִם אָמַר אֵינִי נִשְׁבָּע פּוֹטְרִין אוֹתוֹ מִיָּד וְאִם אָמַר הֲרֵינִי נִשְׁבָּע הָעוֹמְדִין שָׁם אוֹמְרִים זֶה לָזֶה סוּרוּ נָא מֵעַל אׇהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְגוֹ' וּכְשֶׁמַּשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ אוֹמְרִים לוֹ הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא עַל דַּעְתְּךָ אָנוּ מַשְׁבִּיעִין אוֹתְךָ אֶלָּא עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת בֵּית דִּין
שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ כְּשֶׁהִשְׁבִּיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל אָמַר לָהֶן דְּעוּ שֶׁלֹּא עַל דַּעְתְּכֶם אֲנִי מַשְׁבִּיעַ אֶתְכֶם אֶלָּא עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעְתִּי שֶׁנֶּאֱמַר וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם וְגוֹ'
כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה אֵין לִי אֶלָּא אוֹתָן הָעוֹמְדִין עַל הַר סִינַי דּוֹרוֹת הַבָּאִים וְגֵרִים הָעֲתִידִין לְהִתְגַּיֵּיר מִנַּיִן תַּלְמוּד לוֹמַר וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ
וְאֵין לִי אֶלָּא מִצְוָה שֶׁקִּיבְּלוּ עֲלֵיהֶם מֵהַר סִינַי מִצְוֹת הָעֲתִידוֹת לְהִתְחַדֵּשׁ כְּגוֹן מִקְרָא מְגִילָּה מִנַּיִן תַּלְמוּד לוֹמַר קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ קִיְּימוּ מַה שֶּׁקִּבְּלוּ כְּבָר
מַאי אַף הִיא בִּלְשׁוֹנָהּ נֶאֶמְרָה
כְּדִתְנַן אֵלּוּ נֶאֱמָרִין בְּכׇל לְשׁוֹן פָּרָשַׁת סוֹטָה וִידּוּי מַעֲשֵׂר קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן וּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת וּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן וְקָאָמַר נָמֵי שְׁבוּעַת הַדַּיָּינִין אַף הִיא בִּלְשׁוֹנָהּ נֶאֶמְרָה
אָמַר מָר אוֹמְרִין לוֹ הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁכׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ נִזְדַּעְזַע בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא מַאי טַעְמָא אִילֵימָא מִשּׁוּם דְּאִתְיְהֵב בְּסִינַי עֶשֶׂר דִּבְּרוֹת נָמֵי אִתְיְהֵב
וְאֶלָּא מִשּׁוּם דַּחֲמִירָא וּמִי חֲמִירָא וְהָתְנַן אֵלּוּ הֵן קַלּוֹת עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה חוּץ מִלֹּא תִשָּׂא חֲמוּרוֹת זוֹ כָּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין וְלֹא תִשָּׂא עִמָּהֶן
אֶלָּא כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא וְכׇל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נֶאֱמַר בָּהֶן וְנַקֵּה וְכָאן נֶאֱמַר לֹא יְנַקֶּה
וְכׇל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה לֹא נֶאֱמַר בָּהֶן לֹא יְנַקֶּה וְהָכְתִיב וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה
הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּתַנְיָא רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר וְנַקֵּה שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר לֹא יְנַקֶּה אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר לֹא יְנַקֶּה שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר וְנַקֵּה הָא כֵּיצַד מְנַקֶּה הוּא לַשָּׁבִים וְאֵינוֹ מְנַקֶּה לְשֶׁאֵינָן שָׁבִים
כׇּל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ וְכָאן מִמֶּנּוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְכׇל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ לָא
וְהָכְתִיב וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְתַנְיָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אִם הוּא חָטָא מִשְׁפַּחְתּוֹ מָה חָטָאת לוֹמַר לְךָ אֵין לְךָ מִשְׁפָּחָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מוֹכֵס שֶׁאֵין כּוּלָּהּ מוֹכְסִין וְשֶׁיֵּשׁ בָּהּ לִסְטִים שֶׁאֵין כּוּלָּהּ לִסְטִים מִפְּנֵי שֶׁמְּחַפִּין עָלָיו
הָתָם בְּדִינָא אַחֲרִינָא הָכָא בְּדִינָא דִּידֵיהּ כִּדְתַנְיָא רַבִּי אוֹמֵר וְהִכְרַתִּי אוֹתוֹ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי יָכוֹל כׇּל הַמִּשְׁפָּחָה כּוּלָּהּ בְּהִיכָּרֵת תַּלְמוּד לוֹמַר אוֹתוֹ אוֹתוֹ בְּהִיכָּרֵת וְלֹא כׇּל הַמִּשְׁפָּחָה כּוּלָּהּ בְּהִיכָּרֵת
וְכׇל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ וְכָאן מִמֶּנּוּ וּמִכׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר אָלֹה וְכַחֵשׁ' וּכְתִיב עַל כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ' וְאֵימָא עַד דְּעָבֵיד לְהוּ לְכוּלְּהוּ לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ דִּכְתִיב מִפְּנֵי אָלָה אָבְלָה הָאָרֶץ
וְכׇל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה מִכׇּל הָעוֹלָם לָא וְהָכְתִיב וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו אִישׁ בַּעֲוֹן אָחִיו מְלַמֵּד שֶׁכׇּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לט - א

ואומרים לו בית דין, לנשבע: הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה בסיני "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא"! ^[30]

ועוד אומרים לו בית הדין: וכל עבירות שבתורה נאמר בהן "ונקה", שמנקה הקב"ה לעוון העובר את אותה העבירה. וכאן נאמר "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא"!

עוד אומרים לו: וכל עבירות שבתורה נפרעין את עונש העבירה רק ממנו בלבד, וכאן, בשבועת שקר, מענישין ונפרעין ממנו וממ שפחת ו!

שנאמר: "אל תתן את פיך לחטיא [לגרום שיענש על ידי חטאך] - את בשרך".

ואין "בשרו" אלא קרובו, שנאמר: "ומבשרך לא תתעלם"! ומוכח שאף "בשרו", דהיינו משפחתו, נתפשים ונענשים בחטאו. ^[31]

וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו בלבד, וכאן ממנו ומכל העולם כולו. ^[32] שנאמר [בספר הושע ד ב כאשר מונה הנביא את חטאי ישראל יושבי הארץ, ומונה כך] "אלה, וכחש, ורצח, וגנוב, ונאף" וגו'.

ו"אלה וכחש" - הוא עוון שבועת שקר. ובהמשך שם כתוב: "על כן תאבל הארץ ואומלל כל יושב בה" - בסיבתו של זה הנשבע לשקר.

וזהו שנפרעין ממנו ומכל העולם. ^[33]

וכל עבירות שבתורה - העובר עליהם, אם יש לו זכות תולין לו, ממתינין לו ואין מענישין אותו במשך שנים ושלשה דורות. ואילו כאן נפרעין ממנו לאלתר.

שנאמר בזכריה ה [לקמן תבאר הגמרא איך ילפינן מפסוקים אלו]:

"ואשא עיני ואראה מגילה עפה. ויאמר אלי

- זאת האלה [הקללה] היוצאת על פני כל הארץ... הוצאתיה [לאלה הזאת] נאם ה' צבאות ובאה [האלה] אל בית הגנב, ואל בית הנשבע בשמי לשקר, ולנה בתוך ביתו וכלתו, ואת עציו ואת אבניו!

ודורשת הגמרא פסוקים אלו:

הוצאתיה - לאלתר.

ובאה אל בית הגנב - זה הגונב דעת הבריות. היינו, שאין לו ממון אצל חבירו ובכל זאת טוענו שחייב לו ומשביעו.

ואל בית הנשבע בשמי לשקר - כמשמעו.

ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו - הא למדת: כי דברים שאין אש ומים מכלין אותן כמו אבני הבית - שבועת שקר מכלה אותן!

ולאחר שהזהירו בית דין את העומד להשבע בכל האזהרות החמורות האלו:

אם לאחר כל זאת אמר, איני נשבע! אלא מקבל עליו לשלם - פוטרין [משלחין] אותו מיד, כדי שלא יתחרט ויחזור בו ויבקש להישבע, אלא ישלם מיד מה שקיבל עליו על ידי כך שלא רצה להישבע.

ואם בכל אופן אמר: הריני נשבע! העומדין שם אומרים זה לזה: סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה! וגומר.

וכשמשביעין אותו, אומרים לו: הוי יודע שלא על מה שבדעתך אנו משביעין אותך אלא על דעת המקום ועל דעת ב"ד [לקמן בעמוד ב מבואר מה בין דעתו, לבין דעת המקום, ולדעת בית דין]. שכן מצינו במשה רבינו כשהשביע את ישראל [בפרשת אתם ניצבים] ^[34] אמר להן:

דעו, שלא על דעתכם אני משביע אתכם, אלא על דעת המקום ועל דעתי. שנאמר: ולא אתכם לבדכם, כלומר, לא אתכם, במה שיש בדעתכם ובמחשבות לבבכם, אנכי כורת את הברית הזאת - כי את אשר ישנו פה עימנו עומד היום לפני ה' אלהינו!

ומבארת הגמרא: אין לי מה שנאמר בשבועה זו שהשביע משה את ישראל אלא לאותן העומדין על הר סיני.

דורות הבאים, ^[35] וגרים העתידין להתגייר, מנין שאף הם בכלל זה?

תלמוד לומר: ואת אשר איננו פה עימנו היום. אלא העתיד להיות.

ואין לי בכלל הברית, האלה, והשבועה שנאמרו בסיני אלא מצוות שקיבלו עליהם מהר סיני, אבל מצות העתידות להתחדש כגון מקרא מגילה שלא נתקבלה בסיני, מנין שאף היא בכלל זאת?

תלמוד לומר: [במגילת אסתר] "קימו וקבלו היהודים עליהם" - קיימו מה שקבלו על עצמם כבר בהר סיני! ^[36]

ומבארת הגמרא את כל דברי הברייתא מתחילתה:

שנינו בברייתא: שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה.

ודנה הגמרא לבאר: מאי "אף היא בלשונה נאמ רה"?

כדתנן: אלו הדברים שדינם באמירה, ואף הם נאמרין בכל לשון: פרשת סוטה [כאשר משביעין את הסוטה שלא נטמאה - ישביעוה בלשון שהיא שומעת ומבינה].

וידוי מעשר, כשגומר אדם להפריש מעשרות של השנה השלישית, שנת המעשר, ומוציאן מביתו, מתודה: (דברים כו יג) "ביערתי הקודש מן הבית" זה מעשר שני, "וגם נתתיו ללוי" זה מעשר ראשון, "ולגר ליתום ולאלמנה" זה מעשר עני. ווידוי זה אף הוא נאמר בכל לשון.

קריאת שמע, ותפלה, וברכת המזון, ושבועת העדות, ושבועת הפקדון נאמרים אף הם בכל לשון שמבין. ^[37]

וקאמר התנא שבברייתא נמי שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה ולכן נשבע בכל לשון שמבין בו! ^[38]

אמר מר: אומרין לו לנשבע הוי יודע, שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא".

שואלת הגמרא: מאי טעמא הזדעזע העולם דוקא במאמר זה של הקב"ה?

אילימא משום דמאמר זה אתיהב [ניתן] בסיני, ולכן נזדעזע העולם,

הלוא מאמר עשר דברות אף הוא נמי בסיני אתיהב!? ולא מצינו שנזדעזע כך העולם,

ואלא, הסיבה שנזדעזע העולם בשעה שאמר הקב"ה "לא תשא", היא משום דחמירא שבועת שקר, יותר משאר עבירות!

ושואלת הגמרא: ומי חמירא שבועת שקר יותר מכולן? והתניא: אלו הן עבירות קלות [קלות הם בכך שמתכפרות בתשובה בלבד] - עבירת עשה ועבירת לא תעשה, חוץ מ"לא תשא", שהיא עבירת השבועה לשקר.

ואלו הן עבירות חמורות - זו כריתות ומיתות ב"ד ולא תשא עימהן! ומוכח שעבירת לא תשא אינה חמורה יותר מחייבי כריתות ומיתות בי"ד, אלא היא באותה חומרא שלהן. ומדוע נאמר ששבועת שקר חמורה מכולן?

אלא חומרתה היא, כדקתני טעמא בהמשך דברי הברייתא: וכל עבירות שבתורה נאמר בהן "ונקה" וכאן נאמר "לא ינקה"!

ומקשה הגמרא: וכי כל עבירות שבתורה לא נאמר בהן לא ינקה, והכתיב בי"ג מידות [שמות לד] "ונקה לא ינקה" ופסוק זה נאמר על שאר עוונות? ^[39]

ומתרצת הגמרא: ההוא, דברי הפסוק "ונקה" ו"לא ינקה" שנאמרו בי"ג מידות, מיבעי ליה למה שפירש כדרבי אלעזר, דתניא: רבי אלעזר אומר: אי אפשר לומר "ונקה", שהרי כבר נאמר באותו הפסוק "לא ינקה". אי אפשר לומר "לא ינקה" שכבר נאמר "ונקה", הא סתירה זו לכאורה, במשמעות דברי הפסוק, כיצד ניתן לבארה? אלא הביאור הוא שמנקה הוא לשבים, ואינו מנקה לשאינן שבים! ^[40] ואילו בשבועה אינו מנקה אפילו לשבים - אלא עד שיפרע מהם!

עוד נאמר בברייתא: כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו. וכאן ממנו וממשפחתו.

ומקשה הגמרא: וכי כל עבירות שבתורה ממשפחתו לא נפרעים? והכתיב בפרשת המעביר בנו למולך. "ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו", ותניא, אמר רבי שמעון: אם הוא חטא, משפחתו מה חטאת? ומדוע נענשת?

לומר לך: אין לך משפחה שיש בה מוכס שנוטל ממון שלא כדין, שאין כולה מוכסין,

ואין לך משפחה שיש בה לסטים שאין כולה לסטים, ומדוע? מפני שמחפין עליו. ומשום החיפוי נחשבים גם הם כמוהו, שאף הם נחשבים כליסטים ומוכסין. ואם כן, אנו רואים שבעוד עבירות נפרעים ממנו וממשפחתו. ולא רק בשבועת שקר!?

ומתרצת הגמרא: התם, במעביר בנו למולך, אמנם נענשת גם משפחתו. אך נענשים הם בדינא אחרינא. בדין ובעונש אחר. לפי שהפורענות הבאה על המשפחה, קלה היא מן הפורענות שלו.

אולם הכא בנשבע לשקר, בדינא דידיה, עימו באותו דין ובאותו עונש - נענשים גם בני משפחתו.

וחילוק זה בין עונשו של המעביר בנו למולך לדין עונשה של משפחתו, נלמד כדתניא: רבי אומר "והכרתי אותו" [האמור במעביר בנו למולך] מה תלמוד לומר מדוע נאמר "אותו" והלוא ודאי שכיון שהוא בעל העבירה, הוא נידון בכרת?

התשובה - לפי שנאמר "ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו" יכול להילמד מכך הדין שכל המשפחה כולה תידון בהיכרת,

תלמוד לומר "אותו" - אותו בהיכרת, ולא כל המשפחה כולה בהיכרת!

ומיעוט זה של דין המשפחה נאמר רק במעביר בנו למולך אך לא בנשבע לשקר, שאף משפחתו נידונת בדינו.

עוד נאמר בברייתא: וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו. וכאן ממנו ומכל העולם כולו.

שנאמר [הושע ד - א]: "שמעו דבר ה' בני ישראל כי ריב לה' עם יושבי הארץ כי אין אמת ואין חסד ואין דעת אלוקים בארץ. [פסוק ב:] אלה וכחש ורצח וגנב... " אלה וכחש - הרי זו שבועה לשקר. וכתיב, בהמשך שם נאמר [פסוק ג] "על כן תאבל הארץ ואמלל כל יושב בה... " ומשמע, שעל עוון שבועת שקר, נפרעים מכל מעולם.

שואלת הגמרא: ואימא עד דעביד להו לכולהו, יתכן כי אין העולם נענש אלא אם כן נעשו כל העבירות הללו?

- לא סלקא דעתך. לא יתכן לומר כך. דכתיב [ירמיהו כג י]: "מפני אלה אבלה הארץ". ו"אלה" הינה שבועה שקר. ומוכח שרק משום כך - נענש העולם כולו!

ומקשה הגמרא: וכי בכל עבירות שבתורה מכל העולם לא נפרעים? והכתיב "וכשלו איש באחיו" כשלו ונענשו איש בעון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה ונענשים בעוון חבריהם, ואם כן אנו רואים שגם בעבירות אחרות נפרעים מכולם?

הערות

^[30] כתב רבינו יונה בשערי תשובה שער ג' אות מ"ה: ואם חייבו בית דין את האדם להשבע שבועה. והוא יודע אשר פיו דיבר שוא, אסור לקבל עליו השבועה לאמור "אנכי אישבע" למען הפחיד את חבירו, אף על פי שאין לו בלבבו להשבע. שנאמר "לא תשא" ויש בכלל משמעו שלא תקבל להשבע לשוא!

^[31] בביאור לימוד הגמרא מהפסוק, עיין מהרש"א [חידושי אגדות] כתובות עב א.

^[32] פירשו התוס' ד"ה שנאמר [וכן הרמב"ן] דלאו דוקא כל עבירות שבתורה אין נפרעין מכל העולם, דהרי ברציחה וניאוף גם נפרעין מכל העולם. אלא הכונה היא כלפי חייבי לאוין. שרק בהם חמורה השבועה בכך שנפרעין ממנו ומכל העולם. והוסיף הרמב"ן, שנפרעין מכל מעולם אף מחמת שאר עבירות הכתובות במקרא בספר הושע. [ד ב] והם, גנוב ורצוח ונאוף. אבל בשאר חייבי כריתות, לא נאמרה חומרא זו.

^[33] העיר הבכור שור: מה הוא האיום לנשבע מכך ששאר בני אדם נענשים על ידו? ותירץ, שודאי נפרעין ממנו על שגרם פורענות לעולם ועונש הרבים תלוי בו. ובזה מאיימים עליו.

^[34] דברים כט יג.

^[35] העיר המהרש"א ממה שכתוב בגמרא במסכת נדה, שמשביעין את האדם בשעת לידה. וקשה, והלוא כבר השביעוהו בסיני, כמבואר בגמרא "דורות הבאין". וביאר, שהשבועה בסיני הינה על הנשמות של דורות הבאים, לפי שהיו הנשמות שם בהר סיני. ואילו בשעת לידה, משביעין את הגוף.

^[36] שיטת הרמב"ם היא שכל המקיים מצוה מדרבנן, הריהו מקיים גם מצוה מדאורייתא של "ועשית ככל אשר יורוך". וכן העובר על איסור דרבנן, עובר על "לא תסור", שאף הוא מן התורה. והקשה האילת השחר: אם קיבלו בסיני מצוות אלו של "ועשית" ו"לא תסור" שהם כוללות את כל מצות דרבנן. מדוע צריך ללימוד המיוחד של "קיימו וקיבלו"? וצ"ע.

^[37] במסכת סוטה [לב ב, לג א] מבארת הגמרא הטעם, מדוע דברים אלו נאמרים בכל לשון. קריאת שמע: דכתיב "שמע ישראל" - בכל לשון שאתה שומע. תפלה: משום שבקשת רחמים היא, וצריך האדם להבין מה שמבקש. ברכת המזון: דכתיב [דברים ח] ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך - בכל לשון שאתה מברך. שבועת העדות: דכתיב [ויקרא ה] ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה - בכל לשון שהיא שומעת. שבועת הפקדון - אתיא [בגזירה שוה] "תחטא - תחטא" משבועת העדות שאף אותה משביעין בכל לשון.

^[38] ברש"י לעיל דף לח ב פירש ש"בלשונה", בכל לשון שהוא מבין בו. אולם הר"י מיגא"ש פירש ש"בלשונה נאמרה" היינו בלשון הקודש. והקשה על זה הרמב"ן מדברי התוספתא במסכת סוטה פרק ז' שמפורש שם ששבועת העדים והדיינין, נאמרת בכל לשון. ולכן פירשו הרמב"ן והריטב"א דבלשונה, היינו בכל לשון, וכדברי התוספתא. הרמב"ם בפרק י"א מהלכות שבועות הלכה ח' והלכה י"ד, הביא אף הוא מחלוקת זו אם נשבע בלשון הקודש דוקא או שנשבע בכל לשון. ופסק שמשביעין אותו בלשון שיבין הנשבע. והיינו בכל לשון וכדברי הראשונים הנ"ל. ואכן צ"ע בדברי הר"י מיגא"ש. [ועיין בהערות הגרמ"ש שפירא שליט"א על חיודשי הר"י מיגא"ש ביישוב הדברים]. עוד כתב הר"י מגא"ש, כי אף שהשבועה עצמה תהא בלשון הקודש, אולם, כאשר מסדר את הכפירה או הטענה לפני הדיינין להשביעו עליה, אינו צריך לסדרה בלשון הקודש. אלא מסדרה בלשון חול שמדבר ומבין בה, ורק את השבועה מוציא בלשון הקודש.

^[39] רש"י בפירושו על הפסוק [שמות לד ז] פירש שלפי פשוטו משמע, שאינו מוותר על העוון לגמרי אלא נפרע ממנו מעט מעט.

^[40] כתב המהרש"א שאף בשאר עבירות, אין הקב"ה מכפר על ידי התשובה אלא התשובה תולה ויום הכיפורים הוא שמכפר. כמבואר במסכת יומא בפרק יום הכיפורים. אולם כאן, בשבועה אף יום הכיפורים אינו מכפר אלא רק על ידי פירעון! אבל הרמב"ן כתב, ששבועת שקר לא חמורה יותר מחייבי כריתות לענין זה. אלא חמורה היא יותר מחייבי לאוין, והרי היא כמו חייבי כריתות לענין כך שלא מועילה בה תשובה, ואף יום הכיפורים אינו מכפר. אלא רק יסורים מכפרים על כך.

שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא בסיני: "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא" (שמות כ, ז).

וכל עבירות שבתורה נאמר בהן "ונקה" (שמות לד, ז), וכאן נאמר "לא ינקה". וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו בלבד, וכאן ממנו וממשפחתו, שנאמר: "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך" (קהלת ה, ה), שהחוטא בפיו בשבועת שוא גורם להעניש גם את בשרו, ואין בשרו אלא קרובו, שנאמר: "ומבשרך לא תתעלם" (ישעיהו נח, ז).

וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו בלבד, וכאן ממנו ומכל העולם כולו, שנאמר: "אלה וכחש ורצח וגנב ונאף . . . על כן תאבל הארץ ואמלל כל יושב בה" (הושע ד, ב—ג).

ומקשים על דברי הברייתא: ואימא [ואמור] שאין נפרעים מכל העולם עד דעביד להו [שעושה אותם] את המעשים הרעים האמורים בכתוב זה לכולהו [כולם]! ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כן, דכתיב [שנאמר]: "מפני אלה אבלה הארץ" (ירמיהו כג, י), שמפני האלה — השבועה בלבד אבלה, וכתיב [ונאמר] בדומה לכך בכתוב שאנו עוסקים בו: "על כן תאבל הארץ ואמלל כל יושב בה" (הושע ד, ג).

וממשיכה הברייתא, ועוד אומרים לו: וכל עבירות שבתורה, אם יש לו זכות תולין לו שנים ושלשה דורות עד שנפרעים מצאצאיו, וכאן בשבועת שקר נפרעין ממנו לאלתר (מיד), שנאמר: "הוצאתיה נאם ה' צבאות ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו" (זכריה ה, ד),

"הוצאתיה" — משמע לאלתר, "ובאה אל בית הגנב" — זה הגונב דעת הבריות, כגון שאין לו ממון אצל חבירו וטוענו תביעת ממון ומשביעו, וגורם לשבועת חינם, "ואל בית הנשבע בשמי לשקר" — כמשמעו, "ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו" — הא [הרי] למדת, דברים שאין אש ומים מכלין אותן, כאבנים, שבועת שקר מכלה אותן. עד כאן האזהרה שמזהירים את הנשבע.

אם אמר: "איני נשבע" — פוטרין אותו מיד ודנים בו את דין הראוי לו, שחייב לשלם. ואם אמר "הריני נשבע" — העומדין שם אומרים זה לזה את הפסוק: "סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה" פן תיספו בכל חטאתם" (במדבר טז, כו). וכשמשביעין אותו, אומרים לו: הוי יודע, שלא על דעתך לפי כוונתך אנו משביעין אותך, אלא על דעת המקום ועל דעת בית דין לפי הכוונה שיש בליבם,

שכן מצינו במשה רבינו, כשהשביע את ישראל על קיום התורה אמר להן: דעו, שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי, שנאמר: "ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת" (דברים כט, יג), כלומר לא רק על דעתכם.

ואגב כך דורשים את המשך הכתוב: "כי את אשר ישנו פה" (דברים כט, יד), אין לי אלא אותן העומדין על הר סיני שהם בכלל שבועה זו, דורות הבאים וכן גרים העתידין להתגייר מנין? תלמוד לומר: "ואת אשר איננו" (דברים כט, יד).

ואין לי אלא שהשבועה כוללת מצוה שקיבלו עליהם מהר סיני, מצו‍ת העתידות להתחדש על ידי חכמים, כגון מקרא מגילה, מנין שגם הן בכלל הברית והשבועה? תלמוד לומר במגילת אסתר: "קימו וקבלו... להיות עושים את שני הימים האלה" (אסתר ט, כז), קיימו באותה שעה מצוות מה שקבלו על עצמם כבר בסיני בשבועה.

א ותחילה מבררים את הדברים שבברייתא: מאי [מה פירוש] "שבועת הדיינים אף היא בלשונה נאמרה"?

כדתנן [כמו ששנינו במשנה], אלו נאמרין בכל לשון: פרשת סוטה, וידוי מעשר (לאחר השנה השלישית לשמיטה, שאז בא כל אדם למקדש ומתוודה שנתן את כל המעשרות כראוי), קריאת שמע, ותפלה, וברכת המזון, ושבועת העדות ושבועת הפקדון; וקאמר נמי [ואמר גם כן] בברייתא זו ששבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה, שנאמרת בכל לשון.

ב ועוד שנינו בברייתא. אמר מר [החכם], אומרין לו: הוי יודע, שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא: "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא". ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר] שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה מצוה זו? אילימא [אם תאמר] משום דאתיהב [שניתנה] בסיני, שהעולם כולו נזדעזע אז, והרי עשר דברות כולן נמי אתיהב [גם כן ניתנו] בסיני!

ואלא תאמר משום דחמירא [שהיא חמורה], ושואלים: ומי חמירא [והאם היא חמורה יותר] משאר כל המצוות? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אלו הן עבירות קלות — עשה ולא תעשה, חוץ מ"לא תשא" שהיא חמורה, חמורות — זו כריתות ומיתות בית דין, ו"לא תשא" עמהן! על כל פנים, אינה חמורה יותר מדברות אחרות שיש בהן עונש מיתה!

אלא צריך לומר שהזעזוע והפחד המיוחד בזמן מתן מצוה זו, הוא כדקתני טעמא [כמו ששנה את טעם הדבר] בהמשך: וכל עבירות שבתורה נאמר בהן "ונקה", וכאן נאמר "לא ינקה".

ושואלים: וכל עבירות שבתורה לא נאמר בהן "לא ינקה"? והכתיב [והרי נאמר]: "ונקה לא ינקה" (שמות לד, ז)!

ומשיבים: ההוא מיבעי ליה [אותו פסוק נצרך לו] ונתפרש לכ דברי ר' אלעזר, דתניא [ששנויה ברייתא], ר' אלעזר אומר: אי אפשר לומר "ונקה" שהקב"ה מנקה על כל העבירות, שהרי כבר נאמר "לא ינקה", ומצד אחר, אי אפשר לומר "לא ינקה" — שכבר נאמר "ונקה"! הא כיצד? מנקה הוא לשבים, ואינו מנקה לשאינן שבים.

ג נאמר שם: כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו, וכאן ממנו וממשפחתו. ושואלים: וכל עבירות שבתורה ממשפחתו לא?

והכתיב [והרי נאמר] במי שעובד למולך: "ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו" (ויקרא כ, ה). ותניא [ושנויה ברייתא], אמר ר' שמעון: אם הוא חטא, משפחתו מה חטאת? ולמה הם נענשים? לומר לך: אין לך משפחה שיש בה מוכס שגובה מסים שלא כדין, שאין כולה מוכסין שכולם נחשבים כמוהו, וכיוצא בזה אין משפחה שיש בה לסטים שאין כולה לסטים, מפני שמחפין עליו ומגינים עליו!

ומשיבים: התם בדינא אחרינא [שם, בעבירות אחרות, נענשים הם בדין, בעונש אחר], קל יותר משלו, הכא בדינא דידיה [כאן, לענין שבועה, נענשת משפחתו בעונש שלו]. כדתניא [כמו ששנויה בברייתא], רבי אומר: "והכרתי אותו" האמור בעובד למולך (ויקרא כ, ה), מה תלמוד לומר? לפי שנאמר תחילה: "ושמתי אני את פני" ויקרא כ, ה), יכול כל המשפחה כולה בהיכרת? תלמוד לומר: "והכרתי אותו", להדגיש: אותו בהיכרת, ולא כל המשפחה כולה בהיכרת, אלא הם נענשים בעונש אחר.

ועוד נאמר בברייתא: וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו, וכאן ממנו ומכל העולם כולו, שנאמר: "אלה וכחש" (הושע ד, ב), וכתיב [ונאמר]: "על כן תאבל הארץ" (ויקרא כ, ג). ושואלים: ואימא [ואמור] שאין נפרעים מכל העולם כולו עד דעביד להו [שעושה אותן] את כל העבירות הללו לכולהו [כולן] האמורות באותו פסוק, "אלה וכחש ורצח וגנב ונאף"! ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך], דכתיב [שנאמר]: "מפני אלה אבלה הארץ" (ירמיה כג, י), הרי שדי בעבירה זו להאביל את הארץ.

ושואלים: וכל עבירות שבתורה מכל העולם לא? והכתיב [והרי נאמר]: "וכשלו איש באחיו" (ויקרא כו, לז), וכוונתו איש בעון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה. ואם כן, משמע שבכל חטא מחייב את כל העולם כולו בחטאיו!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that the entire world trembled when the Holy One, Blessed be He, said at Mount Sinai: “You shall not take the name of the Lord, your God, in vain, for the Lord will not hold guiltless one who takes His name in vain” (Exodus 20:7).

And be aware that with regard to all of the other transgressions in the Torah it is stated: “And will…clear the guilty [venakkeh]” (Exodus 34:7); whereas here, with regard to taking a false oath, it is stated: “Will not hold guiltless [lo yenakkeh].” And be aware that with regard to all of the other transgressions in the Torah, punishment is exacted only from the transgressor, whereas here, punishment is exacted from him and from his family, as it is stated: “Do not allow your mouth to bring your flesh into guilt” (Ecclesiastes 5:5). The verse indicates that one who sins with his mouth, by taking a false oath, causes his flesh to be punished as well; and one’s flesh is nothing other than his relative, as it is stated: “And that you not hide yourself from your own flesh” (Isaiah 58:7).

And be aware that with regard to all of the other transgressions in the Torah, punishment is exacted only from the transgressor; whereas here, punishment is exacted from him and from the entire world, as it is stated: “Swearing, and lying, and murdering, and stealing, and committing adultery, they break all bounds…Therefore, the land mourns, and everyone who dwells therein languishes” (Hosea 4:2–3).

The Gemara suggests: And why not say that punishment is not exacted from the entire world unless he commits all of the sins mentioned in the verse? The Gemara answers: This should not enter your mind, as it is written: “Because of swearing the land mourns” (Jeremiah 23:10), indicating that taking a false oath is sufficient to cause the land to mourn. And it is similarly written in the verse in Hosea: “Therefore, the land mourns, and everyone who dwells therein languishes.” Both verses employ a term of mourning.

The baraita continues with the judges’ forewarning: And be aware that with regard to all the other transgressions in the Torah, if the transgressor has merit, God suspends his punishment for two or three generations, and only if his descendants follow in his ways are they punished. Whereas here, punishment is exacted from him immediately, as it is stated: “This is the curse that goes forth over the face of the whole land…I cause it to go forth, says the Lord of hosts, and it shall enter into the house of the thief, and into the house of he who swears falsely by My name; and it shall abide in the midst of his house and shall consume it, with its timber and its stones” (Zechariah 5:3–4).

The baraita analyzes the verse: “I cause it to go forth” means immediately. “And it shall enter into the house of the thief”; this is referring to one who deceives people, e.g., one who has no money in the possession of another, but claims money from him and administers an oath to him in court, thereby causing an oath to be taken in vain. “And into the house of he who swears falsely by My name” is as it indicates, in accordance with its straightforward meaning. From the end of the verse: “And it shall abide in the midst of his house and shall consume it, with its timber and its stones,” you have therefore learned that a false oath consumes things that even fire and water do not consume, such as stones.

The baraita continues: If the defendant says at this point: I will not take an oath, the court dismisses him immediately, and rules him liable to pay. And if he says: I will take an oath, the people standing there say to each other: “Depart, I pray you, from the tents of these wicked men, and touch nothing of theirs, lest you be swept away in all their sins” (Numbers 16:26). And when the judges administer the oath to him, they say to him: Be aware that we administer an oath to you not according to your understanding of the oath, but according to the objective understanding of the Omnipresent and according to the understanding of the court, i.e., the judges’ intention.

This is as we have found written with regard to Moses, our teacher. When he administered an oath to the Jewish people in the plains of Moab so that they would accept the Torah upon themselves, he said to them: Know that it is not according to your understanding that I administer an oath to you, but according to the understanding of the Omnipresent and according to my understanding. As it is stated: “Neither with you only do I make this covenant and this oath” (Deuteronomy 29:13), which is homiletically interpreted to mean: Not only according to your intention.

Having quoted a verse, the baraita tangentially interprets the subsequent verse. From the phrase: “But with he who stands here with us this day” (Deuteronomy 29:14), I have derived only that those who stood at Mount Sinai were included in this covenant. From where do I derive that the subsequent generations, and the converts who will convert in the future, were also included? The verse states: “And also with he who is not here with us this day” (Deuteronomy 29:14).

And I have derived only that the mitzvot that the Jewish people accepted upon themselves at Mount Sinai were included in the oath. From where is it derived that mitzvot that were to be initiated in the future, for example, the reading of the Megilla, the Scroll of Esther, on Purim, were also included? The verse states: “The Jews ordained and took upon themselves…that they would keep these two days” (Esther 9:27), which is homiletically interpreted to mean: They ordained, in the generation of Esther, mitzvot that they had already accepted upon themselves by oath in the plains of Moab.

§ The Gemara analyzes the baraita. What is the precise meaning of the statement: An oath imposed by the judges may also be recited in its language?

The Gemara answers: It is as we learned in a mishna (Sota 32a): These are recited in any language and it is not required that they be recited in Hebrew: The portion of the warning and the oath administered by the priest to a woman suspected by her husband of having been unfaithful [sota]; the declaration of tithes, which occurs after the third and the sixth year of the seven-year Sabbatical cycle, when one declares that he has given his tithes appropriately; the recitation of Shema; and the Amida prayer; and Grace after Meals; and the oath of testimony, where one takes an oath that he does not have any testimony to provide on a given issue; and the oath on a deposit, where one takes an oath that he does not have possession of another’s deposit. All these may be recited in any language. And the baraita also states, as an addendum to this halakha, that an oath imposed by the judges may also be recited in its language, i.e., in any language.

§ The Master said in the baraita above that the judges say to him: Be aware that the entire world trembled when the Holy One, Blessed be He, said: “You shall not take the name of the Lord, your God, in vain.” What is the reason that the entire world trembled? If we say it was because this prohibition was given at Mount Sinai, this is difficult, as when the entire world trembled, the rest of the Ten Commandments were also given at Mount Sinai. This quality is not unique to this specific prohibition.

And if it is rather due to the fact that this prohibition is severe, is it more severe than all the other prohibitions? But didn’t we learn in a baraita: These are minor transgressions: Violation of an ordinary positive mitzva and an ordinary negative mitzva, except for: “You shall not take the name of the Lord, your God, in vain.” And these are major transgressions: Those for which one is liable to receive excision from the World-to-Come [karet] or a court-imposed death penalty; and “You shall not take the name of the Lord, your God, in vain” is also among them. Evidently, this transgression is no more severe than transgressions that incur karet or the death penalty.

Rather, the reason the world trembled particularly when this prohibition was given is as it is taught subsequently in the baraita: And with regard to all of the other transgressions in the Torah it is stated: “And will…clear the guilty,” whereas here, it is stated: “Will not hold guiltless.”

The Gemara asks: And is it not stated with regard to all of the other transgressions in the Torah that God “will not hold guiltless [lo yenakkeh]” one who transgresses? But isn’t it written: “And Who will by no means clear the guilty [venakkeh lo yenakkeh]” (Exodus 34:7)?

The Gemara answers: That verse is necessary for that which is derived through the homiletic interpretation of Rabbi Elazar, as it is taught in a baraita: Rabbi Elazar says: It is not possible to say: And will clear the guilty [venakkeh], about all transgressions, since: Will not clear the guilty [lo yenakkeh], is already stated. And it is not possible to say: Will not clear the guilty [lo yenakkeh], since: And will clear the guilty [venakkeh], is already stated. How can these texts be reconciled? The Holy One, Blessed be He, clears those guilty ones who repent and does not clear those who do not repent.

§ It is stated in the baraita that with regard to all of the transgressions in the Torah, punishment is exacted only from the transgressor, whereas here, punishment is exacted from him and from his family. The Gemara asks: And is punishment not exacted from the transgressor’s family with regard to all of the other transgressions in the Torah?

But isn’t it written in the Torah with regard to one who worships Molech: “Then I will set My face against that man, and against his family, and I will cut him off” (Leviticus 20:5)? And it is taught in a baraita: Rabbi Shimon said: If he sinned, how did his family sin? Why are they punished? This serves to tell you that there is no family that has an unauthorized tax collector among them in which all of the family members are not regarded as unauthorized tax collectors, and similarly, there is no family that has a bandit [listim] among them in which all of the family members are not regarded as bandits. This is because they cover for him. Evidently, punishment is exacted from the transgressor’s family with regard to transgressions other than taking a false oath.

The Gemara answers: There, with regard to other transgressions, the transgressor’s family is punished with another punishment, less severe than the one the transgressor receives, whereas here, with regard to a false oath, the transgressor’s family is punished with his punishment. As it is taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi says: Why must the verse state with regard to one who worships Molech: “And I will cut him off”? Since it is stated earlier in the verse: “Then I will set My face against that man, and against his family,” one might have thought that the entire family is liable to be punished with karet. Therefore, the verse states: “And I will cut him off,” indicating that only he is liable to be punished with karet, whereas his entire family is not liable to be punished with karet.

§ The baraita teaches: And with regard to all of the other transgressions in the Torah, punishment is exacted only from him, whereas here, punishment is exacted from him and from the entire world, as it is stated: “Swearing and lying, and murdering, and stealing, and committing adultery,” and it is written: “Therefore, the land mourns.” The Gemara suggests: And why not say that punishment is not exacted from the entire world unless he commits all the sins mentioned in the verse? The Gemara answers: This should not enter your mind, as it is written: “Because of swearing the land mourns” (Jeremiah 23:10), indicating that a false oath is sufficient to cause the land to mourn.

The Gemara asks: And with regard to all of the other transgressions in the Torah, is punishment not exacted from the entire world? But isn’t it written: “And they shall stumble one upon another” (Leviticus 26:37)? This verse is homiletically interpreted to mean that they shall stumble spiritually, one due to the iniquity of another, which teaches that the entire Jewish people are considered guarantors for one another. Apparently, any transgression makes the entire world liable to be punished.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלא כי הא שבועה בתפיסת ס"ת ות"ח לכתחלה בתפישת [תפלין]. שבועה מעומד ות"ח מיושב:
ת"ר שבוע' הדיינין אף היא בלשונה נאמרה.

אומרים הוי יודע שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה למשה בסיני לא תשא.

מאי טעמא כל העבירות שבתורה נאמר בהן ונקה וכאן נאמר לא ינקה כ' וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו וממשפחתו שנאמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וגו' ואין בשרו אלא משפחתו שנאמר ומבשרך לא תתעלם.

וגם מכל העולם נפרעין משבועת שוא שנאמר אלה וכחש וגו' וכתיב על כן תאבל הארץ וגו'. וכל עבירות שבתורה אם יש לו זכות תולין לו ובשבועה לא שנאמר הוצאתיה לאלתר נאם ה' ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע וגו' אל בית הגנב זה וגנב דעת הבריות שאין לו אצלו ממון וטוען ומשביעו. ואל בית הנשבע בשמי לשקר זה שבועת שקר כמשמע'. ולנה בתוך ביתו זו האלה וכלתו את עציו ואת אבניו הא למדת כי האבנים שאין האש מכלתן שבועת שקר מכלתן. אם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד. ואם אמר הריני נשבע העומדים שם אומרים סורו נא מעל אהלי [האנשים] הרשעים האלה. וכדתניא ר' שמעון בן טרפון אומר שבועת ה' תהיה בין שניהם מלמד שחלה על שניהם. פי' על זה שנשבע לשקר ועל זה שנתן לו בלא עדים וגרם לו לשפור ולישבע. ואסיקנא כל עבירות שבתורה נתפש איש בעון אחיו שנא' וכשלו איש באחיו [בעון] אחיו מלמד שכל ישראל ערבין זה לזה. והני מילי שיש בידו למחות ולא מיחה אבל שאר ישראל לא. ובשבועת שקר נתפשין הכל וכשמשביעין אותו אומרים לו הוי יודע שלא על מה שבדעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתנו ואל דעת ב"ד. ואמרינן למה ליה למימר הכי. משום קניא דרבא והאי קניא דרבא מפורש בנדרים פרק ד' נדרים התירו וכן מצינו כשהשביע משה את ישראל על דעתו ועל דעת המקום השביעם שנאמר ולא אתכם לבדכם אנכי כלומר על דעתי. אשר ה' אלהים כורת עמך היום כלומר על דעת המקום. דההוא גברא דאתחייב ליה שבועה לחבריה והוה נקיט [קניא] בידיה ומסתמיך עליה כדבעי לאשתבועי. אמר לתובע נקוט לי הדין קניא דבעינא למיתפס ס"ת בידי ושקלה מיניה ונשבע לו שפרעתיך. וכיון דחזיא דאשתבע שדייה ברוגזיה לההוא קניא ואיתברא ואישתפוך זוזי לארעא. ואשתכח דבקושטא אשתבע דהא יהיב ליה קניא ובגוה הנהו זוזי דראשי ביה:

וכל עבירות שבתור' נפרעין ממנו וכאן ממנו ומכל העולם. לאו דוקא כל עבירות שבתורה , אלא בר מהנך דכתיבי הכא קאמרינן דברוצח וגנוב ונאוף נמי נפרעין מכל העולם כדאמרינן בפירקא קמא דקידושין וקשין לעולם יותר מאנשי דור המבול כו' וכן הא דאמרינן וכל עבירות שבתורה נאמר בהם ונקה לאו דוקא הוא דלא חמיר שבועת שוא אלא משאר חייבי לאוין אבל בדין חייבי כריתות הוא כדתניא בסוף יומא לפי שנאמר בחורב (שבועה) [תשובה] ונקה יכול אף לא תשא עמהן ת"ל לא ינקה יכול אף שאר חייבי לאוין ת"ל את שמו שמו הוא דאינו מנקה אבל מנקה הוא שאר חייבי לאוין משמע מדין חייבי לאוין שנאמר בהן ונקה ובלא פרעון כגון בתשובה או בתשובה ויום הכפורים ממעיט אבל בדין החמורין כריתות ומיתות ב"ד דצריכין יסורין למרק הוא והיינו דאמרינן ולא תשא עמהן ומיהו בעונש (דאחרים) [דחייבי לאוין אחרים] חמירא מכולהו ודאי והיינו דנזדעזע העולם דחמירא מכולהו (בהא) [הא] לא קילא (מינייהו בשאר דוכתי) [מינה חייבי כריתות] אלא דכותייהו הוא.
וכל מאי דמדכרינן הכא לא תשא ושבועת שוא לאיומיה עליה משום דאתמר ביה לא ינקה ומיהו הך שבועת שקר היא ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר אלא דלענין חומרא תרוייהו כי הדדי נינהו ומדכר הך דמפר' בקרא.

ה"ג: מאי היא אף בלשונה נאמרה דתנן ואלו נאמרין בכל לשון כו' ושבועת העדות ושבועת הפקדון וקאמר נמי שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה. כלומר אף שבועת הדיינין כשבועת הפקדון היא ונאמרה בכל לשון וכן כתב רש"י ז"ל ורבינו יצחק אלפסי ז"ל תדע דשבועת הפקדון גופה שבועת הדיינין היא ברוב ומצאנו בתוספתא במס' סוטה פ"ז מפורש שבועת העדים והדיינים נאמרת בכל לשון כו' וכאן טעה הרב הלוי ז"ל.

אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד. פרש"י ז"ל פוטרין אותו מיד ואין משהין אותו כאן שלא יחזור בו ועל כרחו ישלם משקבל עליו בב"ד ע"כ, ולמדנו מדבריו דכל שיצא מב"ד הרי הוא כגמר דין ואינו יכול לחזור בו אבל כל שלא יצא עדיין יכול לחזור בו, אבל ר"ת ו"ל סבור דלעולם יכול לחזור בו ודייק לה מההיא דאיבעיא לן בריש פרק המפקיד אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם מהו דאלמא יכול לחזור בו, וליתא דהתם משום דמטריח לי' בב"ד הוא דלמא לא מקני לי' כפילא, והרב אלפסי ז"ל כתב דמשקבל עליו אפי' מיד אינו יכול לחזור בו מההיא דאמרינן עבדי גנבת מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי רצונך השבע וטול נשבע ואינו יכול לחזור בו, וכבר כתבתיה בארוכה בפרק המפקיד ובב"ב פרק יש נוחלין בההיא דעבדי גנבת בס"ד.

מאי אף היא בלשונה נאמרה כדתנן ואלו נאמרין בכל לשון וכו' וקאמר נמי שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה זה מוכיח כפי' רש"י ז"ל שפי' בכל לשון נאמרה דהא מייתי לה על אלו נאמרין בכל לשון ודקתני בלשונה של שבועת העדות ושבועת הפקדון והרא"ם ז"ל פי' בלשונה שבתורה כלומ' בלשון הקודש והא דמייתי (ואל) מתני' דואלו נאמרין בכל לשון רישא דמתני' נקט ואסיפא דידיה סמך דקתני ואלו נאמרין בלשון הקודש וכו' ועלה קאמר אף היא בלשונה נאמרה ולא גמירא לי דבריו שיש לטעות ולא הי"ל לתנא לקצר אלא שיביא סיפא דהתם לחוד וכן הגיה עליו הרמב"ן ז"ל ואמר בכאן טעה הרב הלוי ז"ל שהרי בתוס' שנינו במס' סוטה בפירוש שבועת העדות ושבוע' הדיינין נאמרה בכל לשון: ומי חמירא טפי מכל התורה וכו' והתנן פי' אלמא לא חמירי מכריתות ומיתות ב"ד אלא הא דקתני שנזדעזע כל העולם כדקתני טעמא דבכולהו כתיב ונקה וכאן כתיב לא ינקה ופרישנא דאע"ג דבעלמא כתיב בי"ג מדות ונקה ההוא שמנקה לשבים משא"כ בזו שאפילו לשבים אינו מנקה ופי' הרמב"ן ז"ל דבהא נמי כל עבירות שבתורה ל"ד דהא לא חמירא מכריתות ומיתות בית דין וכדקתני לעיל חמורות כריתו' ומיתות ב"ד ולא תשא עמהן ותדע דבכריתות ומיתות ב"ד אין להם כפרה בתשובה וגם ביוה"כ עד דאיכא יסורין או מיתה כדאיתא בפרק בתרא דיומא ועוד תניא התם לפי שנאמר ונקה יכול אף לא תשא כן ת"ל לא ינקה יכול אף שאר חייבי לאוין כן דאינו מנקה ת"ל את שמי שמי הוא דאינו מנקה אבל מנקה הוא שאר חייבי לאוין ע"כ אלמא כל עבירות שבתורה דקתני הכא לאו דוקא אלא כל עבירות דכוותה שהם חייבי לאוין דהנהו אית להו כפרה בתשובה ויוה"כ כדאית' התם ומה שאין כן בלא תשא ומיהו בעונש דאחרים חמירא מכולהו ואפילו מכריתות ומיתות ב"ד דהא לא קילא מנייהו לענין תשובה אלא דכוותייהו היא. אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד פי' רש"י ז"ל ואין משהין אותו כאן כדי שלא יחזור בו ולפי שיטת הרמב"ן ז"ל שכתבנו בפ' המפקיד ופ' חזקת הבתים ובסנהדרין דכל שקבל עליו בב"ד אע"פ שלא קנו מידו אינו יכול לחזור בו החזרה שבכאן אינו אלא בתוך כדי דבור או שעסוקין באותו ענין דמכאן ואילך ע"כ ישלם משקבל עליו ולדברי הרמב"ם ז"ל שסובר דכל זמן שלא קנו מידו יכול לחזור בו ואפילו יצא מב"ד פוטרין אותו כשיאמרו לו שישלם כדי שלא יוכל לחזור בו:

איומין אלו שהזכרנו הכל לפי לשון הדיין ומערכי לבבו ומ"מ סדרו בכאן שמאיימין אותו על דרך זה והוא שאומרין לו בדרך שיהא הוא מבין באותן הדברים הוי יודע שכל העולם כלו נזדעזע בשעה שאמ' לו הקב"ה למשה לא תשא את שם יי' אלהיך לשוא מפני שעבירה זו אע"פ שאינה מחייבי כרת ומיתת בית דין חמורה היא מכלם בקצת דברים ששאר עבירות יתנקו בתשובה מכל וכל וזו כתוב בה לא ינקה ר"ל עד שיפרע ויענש על חלול השם ואע"פ שבכל העבירות כתי' ונקה לא ינקה פירושו ונקה לשבים ולא ינקה לשאינן שבים והוא שסומך לדברים אלו כל עבירות שבתורה נאמר בהם ונקה וכאן נאמר לא ינקה כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו וממשפחתו ואע"פ שבשאר עבירות כתו' באיש ובמשפחתו ומטעם שאמרו אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כלה מוכסין שכלן מחפין עליו כבר אמרו עליה יכול תהא כל המשפחה בהכרת תלמוד לומ' אותו אותו בהכרת ואין כל המשפחה בהכרת אבל בזו כל שבידו למחות ומחפה עליו הוא נענש בדינו ולא עוד אלא שבזו אף כל העולם נענש עליה שנ' אלה וכחש וכו' על זאת תאבל הארץ ואע"פ שבשאר עבירות אמרו וכשלו איש באחיו מלמד שכל ישראל ערבים זה לזה דוקא באותם שיש בידם למחות בודאי אבל בזו חייבין להשתדל במחייתו אע"פ שאין יודעין אם בידם למחות וכן כל עבירות שבתורה תולין לו אם יש לו זכות כל ימי חייו שהם עד שנים ושלשה דורות וכאן מיד נפרעין שנ' הוצאתיה נאום י"י ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר הוצאתיה לאלתר ובאה אל בית הגנב זה הגונב דעת הבריות ומרמה אותם כגון שטוענן בחנם ומביאם לידי שבועה וכמו שאמרו שבועת י"י תהיה בין שניהם מלמד שהשבועה חלה על שניהם כלומר שכשם שהעונש מוטל על הנשבע לשקר כך הוא מוטל על המשביעו בחנם אם זה נשבע באמת ואל בית הנשבע בשמי לשקר כמשמעו ולנה בתוך ביתו וכלתו את עציו ואת אבניו דברים שאין אש ומים מכלים אותם שבועת שקר מכלה אותם אמ' איני נשבע פוטרי' את הנתבע מיד אם היתה שבועה זו לתובע כדי ליטול או מחייבין אותו ליתן אם היתה לנתבע וליפטר ואינו יכול עוד לחזור בו וי"מ פוטרין אותו שמוציאין אותם מבית דין מהרה מלשון נפטרו והלכו להם והטעם כדי שלא יחזור בו לשעתו אלמא שרשאי הוא לחזור וראשון עקר:

אמ' מתחלה הריני נשבע עם כל אותן האיומים העומדים לשם אומרין סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה שהרי אחד מהם רשע בודאי הואיל ושבועה זו על טענת ודאי היא באה ומשביעין אותו ואומרין לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתנו ועל דעת בית דין שלא יסמוך על תחבולה שהיא אמת אלא שאינה נכרת כגון מעשה האמור בנדרים בקניא דרבא על הדרך שביארנוהו בפרק שלישי:

ובמדרש ויקרא רבה אמרו שמשביעין את האדם בספר תורה ומביאין לפניו נאדות נפוחים כלומר הנאד הזה היה מלא גידין ועצמות ועכשו ריקם מכלום כך המשביע את חברו לשקר סוף יוצא ריקם וכל שכן הנשבע לשקר ובקצת מקומות נהגו על פי גאוניהם להביא שם מטה שנושאין בה את המת ומניחין אותה באמצע הכנסת ונאדות נפוחים שמקרעין אותם או מתירין קשריהם בשעת השבועה ומפזרין שם אפר מקלה ושקים מוטלין שם על שם שק ואפר ושליח צבור מסדר טענת המשביע והנשבע או המחרים ומקבל החרם והלה נשבע ובטרם אומר שליח צבור שאם יש אצלו וכו' ליהוי ההוא גברא בשמתא בחרם בית דין העליון וכו' ובכל האלות וכו' ותוקעין בשופרות ומכבין נרות והמקבלים עונין אמן ויי' יכפר בעד וכו' וכל ישראל נקיים חוץ מהעובר:

אף משה רבינו כשהשביע את ישראל לא על דעתם השביעם אלא על דעתו ועל דעת המקום שנ' לא אתכם לבדכם אנכי כורת ברית כי את אשר ישנו פה וכו' ומ"מ פשוטו של מקרא שאף הדורות העתידים לבא והגרים העתידים להתגייר והמצות העתידות להתחדש כגון מקרא מגלה כלם בכלל הברית:

אלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וודוי מעשר וקריאת שמע ותפלה וברכת המזון ושבועת העדות ושבועת הפקדון כמו שיתבאר ענין כלם במקומו במסכת סוטה ופירושן בכל לשון המובן לאותו האומרן באותו לשון וכן שבועת הדיינין על הדרך שביארנו וכבר ביארנו בעדות ופקדון שאינו בדין שבועה אלא בלשון שהם מכירים וכך היא בתוספתא:

הא דאמרינן כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו וממשפחתו וכו' נקיטינן מינה דבשבועה נפרעין מהן ממנו וממשפחתו ומכל העול' כולו ואעפ"י שאין בידם למחות והיינו חומרא דשבועה דעונשא מטאי לכל הארץ ואפילו למי שאין בידם למחות כדכתיב על זאת תאבל הארץ וכו' מיהו הוא ורשעים דמשפחתו בדיני' דהוא דין חמור רשעים דעלמא בדין אחר אלא שהוא דין חמור צדיקי דהכא ודהכא בדין הקל ובשאר עבירות הוא ומשפחתו נפרעין מהן בין שיש בידם למחות בין שאין בידם למחות משום דמחפו עליה כדאמרינן אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולם מוכסין וכו' וכל העולם כולו אם יש בידם למחות ולא מיחו נפרעין מהן ואם אין בידם למחות אין נפרעין מהם מיהו הוא בדיניה רשעים דמשפחתו בדין אחר אלא שהוא דין חמור רשעי' דעלמא שיש בידם למחות בדין אחר צדיקי דהכא ודהכא פטירי ואעפ"י שיש בידם למחות.

שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה לא תשא כו'. הוא מבואר ששמו של ית' הגדול הוא קיומו של עולם ויסודו שבו ברא העולמות כמ"ש כי ביה ה' צור עולמים ולזה המשיא שמו לשוא הוא מתיש כח פמליא של מעלה ויסוד הזה והוא הטעם בזה שאמרו דברים שאין אש ומים מכלה אותן שבועת שקר מכלה אותן כדכתיב וכלתו את עציו לפי שמסלק מהן כח ויסוד הבריאה המקיימם שהם אותיות השם וכדמסיק לקמן דהיינו טעמא דכתיב בהו לא ינקה ואפי' לשבים וע"פ מה שאמרו ראה שאין העולם מתקיים ברא התשובה והכא דאין התשובה מועלת נזדעזע קיומו של עולם:

אין בשרו אלא קרובו כו' עיין בתוס' ובחדושינו פרק המדיר:

וכאן ממנו ומכל עולם שנאמר אלה וכחש וגו' מה שיש לדקדק בזה עיין בחידושינו בהלכות פ"ק דקדושין דף י"ג:

אם יש לו זכות כו' והוצאתיה לאלתר כו'. הא דאין תולין לו ב' וג' דורות משמע ליה שפיר מדכתיב אל בית הגנב וגו' משמע לגנב גופיה ולנשבע שקר גופיה ולא לדורותיו אבל והוצאתיה לאלתר משמע לא ידענא ואפשר משום דכבר כתיב בקרא דלעיל מיניה זאת האלה היוצאת וגו' וחזר למכתב כאן והוצאתיה לסמכיה לובאה אל בית לומר מיד ולאלתר שיוצאת היא באה אל בית הגנב וגו' ודריש זה הגונב דעת הבריות כו' וטוענו ומשביעו משום דגנב ממש אינו חמור כ"כ לכלות עציו ואבניו אלא בטוענו ומשביעו דהוה בכלל לא תשא וגו' לשוא לחנם ודו"ק:

שלא על דעתך כו' וכן מצינו במשה כו' מפורש פ' שבועות שתים ע"ש:

דורות הבאים וגרים כו' ת"ל ואת אשר איננו פה כו'. לענין שבועה דהר סיני מייתי לה הכא ולגבי גרים קאמר פ' חבית אע"ג דאינהו לא הוי מזלייהו הוו אבל דורות הבאים מישראל לא הוה צריך למימר הכי אלא דנשמותיהן הטהורים היו שם כשהשביעם ומה שאמרו פ' המפלת דמשביעים את האדם בשעת לידה היינו הגוף שלא היה נברא עדיין בהר סיני ועוד כתבנו תירוץ אחר שם ועיין עוד בחדושינו במסכת נדרים ודו"ק:

אין לי אלא מצוה שקבלו כו' קיימו מה שקבלו כבר כו'. וזכר את זה במקרא מגילה אע"ג שלא הוזכר בכל המגילה שם הקב"ה האי טעמא אצטריך נמי לדרשא דפ"ק דמגילה דאסתר ברוח הקודש נאמרה קיימו למעלה מה שקבלו למטה וק"ל:

מנקה הוא לשבים כו' פרש"י וכאן אף לשבים נא ינקה בלא פרעון עכ"ל. ר"ל דבשאר עבירות חמורות נמי לשבים אינו מנקה אלא התשובה תולה וי"כ מכפר כדאמרינן פ' י"ה אלא דהכא אף התשובה וי"ה אינן מכפרין אלא בפרעון קצת ועיין בזה פ' י"ה וק"ל:

אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולה כו' לאו דוקח כולה אלא כדמסיק אותן שבידן למחות והיינו שמחפין עליו ואין מוחין בידו ועוד דהא צדיקי דמשפחתו נמי פטירי כדלקמן והיינו אותן שמיחו או שלא היה בידן למחות ודו"ק:

ואימא עד דעביד להו לכולהו כו' מפורש פ"ק דקדושין בחדושי הלכות:

וכשלו איש באחיו איש בעון אחיו מלמד כו' מפורש פ' זה בורר ע"ש:

תוס' בד"ה ואם אמר כו' לא מקני ליה כפילה כו' נ"ב קאי על שומר חנם שטען טענת גנב בפקדון ואינו רוצה לישבע אלא לשלם שאז אם נמצא הגנב שלו אז הוי הכפל שלו ולא לבעלים וק"ל:

גמרא שכה"ע כולו נזדעזע בשעה כו' ל"ת כו' לשוא. לכאורה מזה סיוע לר"ד לעיל (כ' ב') דאכלתי ול"א שוא ותיובתא לרבין שם וי"ל דסמיך אסיפא דקרא כי לא ינקה כו' שמו לשוא דאמרי' שם אא"ע כו' תנהו ענין לשבועת שקר ואדרבה לקמן בברייתא ק"ל שבועת שקר:

גמ' שם שנאמר אלה וכחש וכתיב ע"כ תאבל כו' יושב בה ואימא עד כו'. כצ"ל כדלקמן בסה"ע אבל הגר"א מחק האי ואימא כו' מכאן (וכן ליתא ברי"ף ורא"ש) כי זה אינו מהברייתא אלא הגמרא הוא דקא מקשה עלה והגמרא שקל וטרי עלה בכסדרה ולקמן שפיר גרסינן לה:

אוֹמְרִים לוֹ: הֱוֵי יוֹדֵע שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזְדַּעֲזַע וְכוּ' (במדבר טז, כו). יש לדקדק למה אמר לו 'הֱוֵי יוֹדֵע' יאמר לו דַּע וכו'? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער רוח הקודש) שהנשבע לשקר פוגם בה"א אחרונה שבשם הוי־ה שהוא סוד המלכות עיין שם. ובזה פרשתי הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָו‍ֹן (ישעיה א, ד) חֹטֵא לשון חסרון שמחסר אות ה"א אחרונה ונשארו אותיות 'הוי' ולזה אמר עַם כֶּבֶד עָו‍ֹן כי 'עָו‍ֹן' זה כבד מכל העונות כמו שאמרו כאן בברייתא. לכן אומרים לו לשון זה 'הֱוֵי יוֹדֵע' כלומר דע פגם שלך שאתה גורם להשאר אותיות 'הוי' בלבד.

שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזְדַּעֲזַע וְכוּ' (במדבר טז, כו). צריך להבין למה נזדעזע בדבר זה יותר מהשאר? ונראה לי בס"ד מה שנאמר לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם הֳ' אֱלֹקֶיךָ לַשָּׁוְא (שמות כ, ו) כי תיבת 'לַשָּׁוְא' ראשי תיבות 'לֹא שֶׁקֶר וְלֹא אֱמֶת' כי אפילו על אמת לא תשבע ולהכי נזדעזע העולם דקשה להשמר בזה דאפילו במותר צריך להזהר. ונראה לי שבועה [383] עולה מספר יגעש [383] כי געש העולם כשנתנה השם יתברך ברחמיו יעזרינו על דבר כבוד שמו.

כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נֶאֱמַר בָּהֶן: 'וְנַקֵּה', וְכָאן נֶאֱמַר: 'לֹא יְנַקֶּה' (שמות לד, ז). נראה לי בס"ד טעם לזה דאיתא בירושלמי על פסוק וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם הֳ' יִמָּלֵט (יואל ג, ה) מעשה במושל אחד שמו אלכסנדר שדן את לסטים אחד לתלותו אחר כך שמע ששמו כשמו ופטר אותו, והדברים קל וחומר ומה הנקרא כשם מושל בשר ודם נמלט ישראל שנקראו בשמו של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה לכך אמר הכתוב 'וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם הֳ' יִמָּלֵט' עד כאן.
והנה זו הסנגוריא להציל האדם מן כליה עד שישוב בתשובה ולא יתקיים בו נֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת (יחזקאל יח, ד) וְחַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה (משלי יג, כא) יש לאומרה על כל עבירות דאז כיון דנקרא 'בְּשֵׁם הֳ' יִמָּלֵט' אבל הנשבע בשם לשקר דמבזה ח"ו את השם איך ימלט מכח סנגוריא זו שיש מן שמו יתברך? לכן כתיב בשבועה 'לֹא יְנַקֶּה'.
ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דעון השבועה פוגם באות ה"א אחרונה שהוא סוד המלכות ששם הוא שם אדני וידוע כי שם אדנ־י במלואו ומלוי מילואו עולה ל"ה אותיות כמנין שם אגל־א שהוא ראשי תיבות אַתָּה גִּבּוֹר לְעוֹלָם אֲדֹנָ־י שהוא סוד גדלות המלכות וכיון שפוגם שם אזי נוסף מספר ל"ה על מספר וא"ו של וְנַקֵּה ויהיה מספר מ"א ואז נקרא 'לֹא יְנַקֶּה'.

כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, אִם יֵשׁ לוֹ זְכוּת תּוֹלִין לוֹ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת, וְכָאן נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ לְאַלְתַּר שֶׁנֶּאֱמַר: "הוֹצֵאתִיהָ נְאֻם הֳ' צְבָקוֹת וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב" (זכריה ה, ד). קשא מהיכא משמע דבר זה של לאלתר? ונראה לי בס"ד דקשיא ליה בכתוב דלא הוה צריך לומר 'נְאֻם הֳ' צְבָקוֹת' ועוד הכי הוה ליה למימר נְאֻם הֳ' צְבָקוֹת הוֹצֵאתִיהָ וּבָאָה וכו', על כן מפרש שרמז הכתוב שהוצאתה וביאתה תהיה לאלתר והוא דכתיב הַשֹּׁלֵחַ אִמְרָתוֹ אָרֶץ עַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ (תהלים קמז, טו) והכי קאמר הוֹצֵאתִיהָ לאלתר כדרך האמירה של הֳ' צְבָקוֹת דכתיב בה 'עַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ' כן זו תרוץ ביציאתה בטהרה.

"וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב", זֶה הַגּוֹנֵב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת שֶׁאֵין לוֹ אֵצֶל חֲבֵרוֹ וּמַשְׁבִּיעוֹ (זכריה ה, ד). נראה לי בס"ד על פי מה שהביא הרא"ף ז"ל בשם השל"ה ז"ל כי עשרת הדברות כנגד עשר אצבעות שבאדם ואצבע הנקרא אמה שביד ימין הוא כנגד לֹא תִשָּׂא (שמות כ, ו) ואצבע הנקרא אמה שביד שמאל הוא כנגד 'לֹא תִּגְנֹב' עיין שם ונראה לכך שתים אלה הנזכרים בפסוק זה שנאמר 'וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר' הם כנגד אמה של ימין ואמה של שמאל שהיא ארוכה מכל האצבעות כי (אין) אלו עונשם ארוך וגדול ורב יותר משאר עבירות אשר בעשרת הדברות.
ומה שאמר 'כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ וְכָאן מִמֶּנּוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתּוֹ' קשא למה עשה זו לחלוקה בפני עצמו ונראה דבא לרמוז דחלוקים הם זה מזה דעונש משפחתו בנפשות ושל העולם ממון דוקא.

וְאֵימָא עַד דְּעָבִיד לְהוּ לְכוּלְּהוּ? לָא סַלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: (ירמיהו כג, י) "כִּי מִפְּנֵי אָלָה אָבְלָה הָאָרֶץ", וּכְתִיב: (הושע ד, ג) "עַל כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְאֻמְלַל כָּל יוֹשֵׁב בָּהּ" (ויקרא כו, לז). יש להקשות למה נקיט לשון 'אבלות בארץ' ולא אמר 'אבדה הארץ' כדנקיט בחרבן בית המקדש עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ (ירמיה ט, יא) ונראה לומר דאמרו רבותינו ז"ל בשביל עון שבועה יהיה רעב בעולם וכמו שאיתא בר"ח ז"ל בשערי קדושה עיין שם. גם אמרו בגמרא דתענית (תענית ו:) מטרא בעלה דארעא לכך נקיט לשון רביעה עיין שם. ואם כן בשביל שבועה יהיה רעב שיפסק המטר שהוא בעלה דארעא לכן 'אָבְלָה הָאָרֶץ' כאשה שמתאבלת על בעלה.

הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא עַל דַּעְתְּךָ אָנוּ מַשְׁבִּיעִין אוֹתְךָ, אֶלָּא עַל דַעְתֵּנוּ וְעַל דַּעַת בֵּית־דִּין. קשא כיון דאומרים שכן מצינו במשה רבינו ע"ה שמע מינה שהיו נוהגים להשביע על דעת בית דין מימי משה רבינו ע"ה ולפי זה איך חשב אותו אדם בעל קניא דרבא בנדרים (נדרים דף כה.) להערים על ידי הנחת הדינרין בקנה והלא אומרים לו אנחנו משביעים אותך על דעתינו כדי שלא יערים?
ונראה לי דאותו האיש לא היה יודע מנהג בית דין שאומרים כך לפיכך עשה הערמה בקנה והם אומרים לו כן בשעת שבועה שכבר עמד לישבע הנה אם עתה חוזר בו ואינו נשבע בוש הוא בדבר כי יחשדו אותו שבא לישבע בשקר והדר ביה לכך הוכרח לישבע אף על פי שלא הועילה לו תקנתו.
ומה שאמרו 'עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעְתֵּנוּ' תרתי למה לי? ונראה כדי לחזק הדבר יותר ולהריך לבו יותר.
והא דהוצרכו לומר לו שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם כְּשֶׁהִשְׁבִּיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכוּ' נראה מביאים לו דוגמה מזה כדי שלא יתרעם עליהם לומר אתם חושדים אותי בערמה שאתם אומרים לי 'הֱוֵי יוֹדֵעַ דְּעַל דַּעְתֵּנוּ אֲנַחְנוּ מַשְׁבִּיעִים אוֹתְךָ' לכן מביאים לו דוגמה דמצינו גם משה רבינו ע"ה אמר כן לכל ישראל ואין לך להקפיד כי לא טוב אתה מישראל.

גמ' אותו בהכרת. עי' תוי"ט פרק א משנה ב דחלה:

אל תתן את פיך לחטוא את בשרך אלו קרובין מפני שמחפין עליו כדלקמן ומסיים קרא וחבל מעשה ידיך ודרשינן פרק במה מדליקין לבניו קטנים פי' אע"ג דלא שייך שמחפין עליו מ"מ נתפסין בעון אבותיהם וגרעי מצדיקים דליתא אלא בדין הקל ואלו בניו הקטנים נתפסין בעונו ונידונין כרשעים שבמשפחתו בדיני': ולק"מ קושית תוס' ד"ה ואין כו' דתרווייהו צריכי קרוביו ובניו הקטנים כנ"ל. ומיושב נמי קו' המהרש"א דלקמן כדמשני הש"ס הכא בדיני' הו"מ לשנויי איכא בינייהו צדיקים דבדין הקל והשתא הוי קרא דמייתי בקרוביו הרשעים איירי וצדיקים נפקא לן מקרא אחריני כמ"ש לקמן בסמוך אי"ה:

אלה וכחש כו' שגירת לישנא דמסכת קידושין נקט דהתם איצטרך להך קרא דאלו הכא מקרא מפני אלה אבלה ארץ לחוד נפקא. מיהו י"ל דמהאי קרא לחוד ה"א דישראל שבאותו הדור כלם נכשלים באלה לשבע על שקר ומנ"ל כשהאחד נשבע נפרעין מכל העולם לכן מייתי נמי מקרא דהושע דהוכיח בכל הנהו אלה וכחש וגו' וקשה מדוע השמיטם ירמיה וכי אכשר דרי אדרבא הלא בימיו נחרב הבית והיה מקולקלים ביותר ע"כ צ"ל דיש מהם בשבועות שוא ויש מהם בכחש ויש מהם בנאוף. גנוב רצוח. ועי"ז כלם נכשלים באלה שהנשבע על שקר נפרעים ברשעים דכל העולם בדין החמור וטעמא נ"ל משום דגוררין גם עלייהו מה שעברו על שבועת הר סיני לכן בעונו אתו ימקו גם הם וע"כ צוח ירמיה מפני אלה אבלה הארץ ומוכח מזה רשעים דעלמא בדין החמור דהרי כתיב אבלה הארץ:

ועדיין לא ידעינן צדיקי בדין הקל מנ"ל ונלפע"ד דזה נפיק לן מקרא דהושע אלה וכחש וגו' על כן תאבל הארץ וגו' וגם דגי הים יאספו ואין לך צדיקי דור מדגי הים שאפי' בדור המבול שחטאו והשחיתו דרכם כל הבהמות חיות ועופות חוץ מדגי הים ואפ"ה נלכדים בעונות אלו. והיינו כל ישראל נכשלו מהם בשבועה ומהם בגנוב כו' ועי"ז נענשו הדגים בדין חמור שמע מינה דבחטא השבועה לחוד היה נענשים דין קל וכן מכחש וגנוב והשתא שנצטרפו שכל ישראל חטאו זה באלה וזה בכחש נענשו בדין חמור. והא דאמרינן בקידושין קשין מדור המבול היינו שגורמין לדגים דין קל ואלו בדור המבול לא נענשו כלל ומקשה דלמא עד דעביד לכלהו פי' עד דעבד איש אחד לכלהו דאילו לדידן אף ע"ג דאה"נ דקרא איירי עד דעביד לכלהו פי' שכל ישראל עברו בכלהו זה באלה וזה בכחש וכל מאן דעביד הא לא עביד הא. והנהו דנשבעו לשקר גרמו דין קל והנהו דבכחש ג"כ ועי"ז נצטרפו ונעשו ממנו דין חמור אבל התם מקשה הש"ס עד דעבד גברא חדא לכלהו:

ובזה מיושב קו' תוס' בשמעתין ד"ה שנאמר כו' דמה שנשתוו הנהו עבירות לשבועה שקשין כדור המבול היינו לענין דין הקל דצדיקים אבל בהא דרשעים בדין חמור לא משכחת אלא באלה ומקרא דירמיה וטעמא כנ"ל שכלם נלכדים בחטא זה ע"י שעברו שבועת הר סיני משא"כ בשארי עבירות אין דין חמור על שארי רשעי עולם. ובזה מיושב קו' המהרש"א דלקמן כדמשני הש"ס התם שיש בידו למחות כו' דה"ל לשנויי צדיקי איכא בינייהו כו' והא"ש דבצדיקי איכא נמי כל הנהו דדמי לשבועה משא"כ ברשעים ואולי נמי בדין החמור דרשעים נמי דמו כל הנהו לשבועה משום דחמירו טובא הנהו עבירות מיהו להנהו שהיו בידם למחות אבל מי שלא היה בידו למחות רק שהוא רשע בעבירות אחרות מאי עבידתיה שילכוד גם בעבורו של זה הנואף והמכחש משא"כ בשבועה הכל תלוי בשבועת הר סיני כנ"ל:

ומיושב נמי קו' תוס' דלקמן ד"ה התם שבידו למחות כו' לא הוה צריך לשנויי אלא התם בדין הקל כו' והא"ש דבזה גם כחש נאוף וגנוב שוה לשבועה משא"כ בהא דבידו למחות ודו"ק:

והא דאמרינן נמי הכא שכל העולם נזדעזה כו' נלע"ד דנפקא להש"ס מדכתיב משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה ודרשינן במסכת שבת פ' ר"ע בתחלה יראה ולבסוף שקטה שהיתה יראה שמא לא יקבלו התורה ויחזור העולם לתוהו ומשמע שזה היה כשהשמיע משמים דין שזהו לא תשא שנאמר במדת הדין לא ינקה אפי' לשבים אם לא במיתה הממרקת דבחילול ה' לא מהני תשובה ובזה חששה הארץ ויראה שלא יקבלו ישראל מפני חומרה ואולי יש לישב בזה קו' תוס' בשבת דלמאי הוצרך לכוף עליהם ההר כגיגית הלא כבר הקדימו נעשה לנשמע י"ל דהיינו על אותן הדברים שמהני תשובה אי יעברו עליהם שכבר נודע להם ממצות תשובה מימי ראובן שפתח בתשובה תחלה ששב לשקו ולתעניתו כידוע במדרש אבל לא תשא לא ירצו לקבל ובכללו כל חטא של חילול ה' לכן כפה עליהם ההר כגיגית וע"ז קאמר התם מכאן מודעא רבא לאורייתא על חטא של ח"ה דלשאר עבירות אין צורך לטענת המודעא דמהני תשובה משא"כ ח"ה:

והנה במעשה דאחשורש שהיה עליהם חטא הצלם של נ"נ שהיה חילול ה' בפרהסיא ולכן אמרו תלמידי ר' שמעון בן יוחי וכי משא פנים יש בדבר דבח"ה לא מהני תשובה לחוד ומה הועילו תעניותיה של אסתר ואף לפי תירוצו הם לא עשו אלא לפנים מ"מ צריך לתיקון גדול והעיקר לחזור ולקדש השם ברבים כאשר חולל. וזה נתקן במקרא מגילה ברבים והיינו דכתיב והיה לה' לשם לאות עולם לא יכרת ודרשו חז"ל זה מקרא מגילה וזהו שאמרה אסתר בתפלתה אספרה שמך לאחי בתוך קהל אהללך לקדשו ברבים. ואי היו רוצים אז לא היו צריכין לכל זה כיון דע"ז ממש לא היה כאן רק אנדרטי בעלמא וגם את זה לא עשו אלא לפנים ולכל זה מהני תשובה רק משום ח"ה הו"מ למטען מודעא רבא לאורייתא ואפ"ה לא טענו ותקנו מקרא מגילה א"כ מעתה קבלוהו ברצונם ולכן מרמז קימו מה שקבלו כבר שהדר קבלהו בימי אחשורש ודו"ק:

והשתא מיושב נמי קו' תוס' ד"ה קימו כו' דלית פירכא לשמואל דממילא מוכח דאסתר ברוה"ק נאמרה דאם לא כן מנא ידעו כותבי המגילה שקיימו מה שקבלו כבר דילמא באמת כל אחד מישראל בפני עצמו טען זאת המודעא לפני השי"ת וא"נ לא תיקון מרדכי ואסתר קריאת [המגילה] ולא היתה מתפללת אספרה שמך לאחי מ"מ השיבה אחור גזרת המן מפני שכלם טענו המודעא ואם כי מרדכי ואסתר וסנהדרין שבדור לא טענו כן מ"מ העולם נדון אחר רובו ומנא ידעו שקימו מה שקבלו כבר אלא ע"כ שברוה"ק נאמרה וא"ש. וכה"ג קאמר התם במסכת מגילה מקרא ובבזה לא שלחו את ידם מנא ידעו אלא ברוה"ק נאמרה אלא דאהא דחו דילמא פריסתקא שדור וזה לא שייך הכא דמי יכנוס בלבות בני אדם ומי יגלה מצפוני נעלומיו אם לא ברוה"ק נאמרה. ועי' בחידושי פ"ק דמגילה ובקונטרס לוית חן שלנו דרשות השייכים לפורים והשייכים לשבועות וישובים על קו' התוס' באופנים שונים:

ובקונטרס כבוד ה' בדרוש לפורים ובשבועות ישובים שונים ונכונים בעזה"י:

וכל עבירות שבתורה נאמר בהן ונקה וכו'. עיין מ"ש הרב עיון יעקב ז"ל כאן והלשון מגומגם ויש קצת טעות אבל כונתו מבוארת כאשר יראה הרואה וק"ל:

שכל העולם כלו נזדעזע וכו'. הקשה מהרימ"ט פרשת יתרו דרוש א' מ"ט נזדעזע בדיבור זה מכל הדברות נהי דאמרו בגמרא משום שנאמר בה לא ינקה ועוד דנפרעין ממנו ומכל העולם מ"מ זעזוע למה ותירץ ע"ש. ואפשר במ"ש בזוהר הקדוש פרשת יתרו דכשברא העולם כביכול חקק שמו על פני תהום כדי שלא יציף העולם והנשבע לשקר גורם להגביה השם וזהו לא תשא לא תגביה את שם הנתון על התהום וכשישבעו ח"ו לשקר התהום רוצה להציף העולם וכביכול רומז שיחקקו שם וכו' ע"ש ומשום הכי כשאמר לא תשא דע"י השבועה מגביה השם ויכול התהום להציף לזה נזדעזע שהוא בספק ליאבד בכל שבועה שנשבע כל אחד ודא עקא להיות זע וחרד בכל פעם שישבעו עד שהקב"ה רומז ברחמיו לכתוב שם ואפשר גם כן דבו בפרק ישבע אחר והוא תמיד בצרה זו ועל כן נזדעזע ויותר נראה דעדיין לא ידע העולם שהקב"ה רומז לכתוב שם אחר רק העולם שמע לא תשא לא תגביה וסבר כי כאשר ישבע א' לשוא נאבד העולם ואין עוד תקומה לזה נזדעזע. ומדוקדק בזה שנזדעזע בשעה שאמר לא תשא דוקא אבל אח"ך אף שישבעו לא קם ולא זע. ובהכי ניחא דפריך הגמרא אמר מר אומרים לו וכו' מ"ט ומסיק שנאמר לא ינקה. דמוכרח דמזה שאומרים יגיע לו פחד ולכך אומרים הוי יודע וכו' ומה יגיע אליו מזה ומסיק דיש בו טעם נמי משום לא ינקה ומזה יתפחד. וזהו שאמרו בש"ס אמר מר אומרים לו הוי יודע שכל העולם וכו' מ"ט וכו' דהול"ל אמר מר שכל העולם וכו' מ"ט. אלא שאינו שואל מ"ט נזדעזע די"ל כדאמרן אך שואל דממה שאומרים לו כן מוכח דזה מפחדו [ואיך במה שנזדעזע יהיה לו פחד] ומשני משום לא ינקה ומתפחד. אחר זמן ראיתי להרב תורת חיים שפירש טעם בנזדעזע במ"ש בזוהר וכתב דהגם דמפרש הש"ס משום לא ינקה ד"ת כפטיש יפוצץ סלע ע"ש ועוד ראיתי במעשה רקח דמפורש בזוהר דרומז למלאך יעזריאל דממנא על ע' מפתחן לחקוק השם. וזה טעם שהמזכיר ה' לבטלה אומר בשכמל"ו שהוא גימטריא שם הנזכר ועוד ע' דממונה על ע' מפתחאן ע"ש:

וכאן ממנו ומכל העולם וכו'. פירוש ועתיד הוא ליענש עונש נוסף על שלקו העולם בשבילו. הר"ב שמלה חדשה בבכור שור דף קכ"ג ע"ג וע"ש שהאריך עוד. ואפשר שרמז זה התנא באומרו נפרעין ממנו וממשפחתו נפרעין ממנו ומכל העולם והול"ל בקצרה כל עבירות נפרעין ממנו וכאן נפרעין גם ממשפחתו ומכל העולם אלא רמז שנפרעין ממנו גם על עונש משפחתו החמור ועל עונש כל העולם הקל:

שכל העולם נזדעזע. לקמיה בעי ליה: את פיך. שבועת שקר: לחטיא את בשרך. את קרובך: פוטרין אותו מיד. ואין משהין אותו כאן שלא יחזור בו וע''כ ישלם. מיד שקיבל עליו בב''ד: הרשעים. מפרש לקמיה: אלא על דעתנו. הא פרישנא טעמא משום קניא דרבא בפרק ג' (לעיל דף כט:): לא אתכם. כלומר לא כשאתכם במחשבות לבבכם: פרשת סוטה. כשמשביעין אותה ישביעוה בלשון שהיא שומעת: וידוי מעשר. בערתי הקודש (דברים כו) וטעמא דכולהו מפרש במסכת . סוטה: ולא תשא עמהן. אלמא לא חמירא מכריתות ומיתות ב''ד: מנקה הוא לשבים. וכאן אף לשבים לא ינקה בלא פרעון: בדינא אחרינא. בפורענות קלה ולא בפורענות הבאה עליו:

ואין בשרך אלא קרובים. ואע''ג דבפרק במה מדליקין (שבת דף לב:) נפקא לן מהאי קרא דבעון נדרים בנים מתים כשהן קטנים אבל גדולים לא וכ''ש ממשפחתו לא היינו בנדרים אבל שבועה אפילו כל משפחתו נענשים דקרא איירי בתרוייהו אל תתן את פיך איירי בשבועה ולמה יקצף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך דמשמע בנים דוקא איירי בנדר: שנאמר אלה וכחש וגו'. כל עבירות שבתורה לאו דוקא אלא כלומר הנך דלא הוו כיוצא בשבועה דהא מוכח בפ''ק דקדושין (דף יג.) דמשום עריות לחודייהו אבלה הארץ: אם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד. פי' בקונטרס שלא יחזור בו קודם שיצא מב''ד והא דאמרינן בריש המפקיד (ב''מ דף לד.) אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם מהו מי אמרינן מהדר קהדר ביה או דלמא דחויי קא מדחי היינו קודם שיצא מב''ד א''נ אפילו אחר שיצא ואי דעתיה למהדר אע''פ שאינו יכול לחזור בו לא מיקני ליה כפילא דבעי אטרוחי לבי דינא כדאמרי' התם (דף לה.) גבי ההוא דאפקיד כיפי ואדרבה משם ראיה היא דלא מצי הדר דאי מצי הדר ביה אמאי אית לן למימר לדחויי קמכוין ועל כן נראה פירוש הקונטרס ולא כמו שפר''ת בספר הישר בפרק זה בורר (סנהדרין דף כד. ושם) בשמעתא דנאמן עלי אבא דמצי הדר ביה ומביא ראיה מההיא דהמפקיד והכי פירושא דפוטרין אותו מב''ד שמתוך כך יהא בוש מלחזור בו ועוד דשוב נמצא בשם ר''ת דההיא דהמפקיד איירי באומר הריני משלם חוץ לב''ד א''נ לא יצא מב''ד כדפי' אבל אם אמר בב''ד וחזר ואמר חוץ לב''ד איני משלם לא מצי הדר ביה ובההוא דזה בורר גופיה משמע כפי' הקונטרס דתניא היה חבירו חייב לו שבועה ואמר לו דור לי בחיי ראשך ר''מ אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו ואמרינן בגמרא לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כדברי חכמים משמע לאחר גמר דין אע''פ שלא נדר לו בחיי ראשו עדיין ומיהו י''ל דלא קרי גמר דין אלא כשנדר לו כבר בחיי ראשו וכן משמע בפ' יש נוחלין (ב''ב דף קכח.) לפי גי' ר''ח גבי עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך כו' דגרס רצונך השבע וטול ונשבע אינו יכול לחזור בו משמע דוקא כשנשבע אבל קודם שנשבע יכול לחזור בו ויש ספרים דגרסי התם נשבע ואינו יכול לחזור בו.: קיימו מה שקבלו כבר. תימה דבפ''ק דמגילה (דף ז.) איכא תנאי טובא דדרשי דאסתר ברוח הקודש נאמרה מקראי ושמואל דריש ליה מקיימו וקבלו קיימו למעלה מה שקבלו למטה ומסיק רבא דלכולהו אית להו פירכא בר מדשמואל והא אדשמואל נמי אית ליה פירכא דאצטריך למידרשה נמי כי הכא ורבא גופיה דרש כי הכא קיימו מה שקבלו כבר בשבת פ' ר''ע (דף פח.) והא דאצטריך לדרשא אחריתי רבא גופיה חשיב ליה פירכא בסוף פ''ק דחגיגה (דף י.) גבי היתר נדרים פורחין באויר דמייתי קראי טובא שיש להם על מה שיסמכו ומסיק רבא כולהו אית להו פירכא דאתו לדרשא אחריתי לבר מדשמואל ויש לומר דבסוף פרק קמא דחגיגה ודאי חשיב להו פירכא משום דלשמואל ליכא פירכא כלל דלא מיבעי ליה לדרשא אחריתי אבל בפ''ק דמגילה (דף ז.) פריך לכולהו אגופיה דקרא לבר מדשמואל דליכא פירכא כולי האי אלא דאצטריך לדרשא אחריתי (ובחגיגה ד''ה דלמא תירצו באופן אחר): ואלו נאמרין בכל לשון כו' תימה דלא תני במתניתין שבועת הדיינין ושבועת ביטוי דכיון דתנא אלו ליכא למימר תנא ושייר וי''ל דאיכא שום גוונא בהנהו דתני דליתיה בהני להכי תני להו לחודייהו: [ועיין תוספות יבמות פד: ד''ה אלא ותוספות כתובות כט. ד''ה ועל ותוספות זבחים פד. ד''ה הלן ועי' תוספות שבת עה: ד''ה חסר אחת]:

שבועות לט ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף לט - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד