שבועות לז ע"ב

שבועות לז ע"ב - Steinsaltz

Doesn’t the second set stand ready to testify, so that the refusal of the first set of witnesses does not affect a monetary claim? Evidently, a denial of a monetary claim to which there are witnesses is still considered a denial.

Ravina said: Here we are dealing with a case where at the time of the denial by the first set, the second set of witnesses were related to one another through their wives, so that the second set was unfit to provide testimony; and their wives were moribund. Lest you say: Most moribund people actually die soon thereafter, and the witnesses are considered fit to provide testimony, the baraita teaches us that in any event they are currently alive and have not died. The second set was therefore unfit to provide testimony.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from a baraita: In the case of a homeowner acting as a bailee who falsely claimed that a thief stole a deposit from him, and the homeowner took an oath to that effect and then admitted that he was lying, and witnesses came and testified that the item was not stolen from the homeowner, the halakha depends on the circumstances. If he admitted to his lie before the witnesses came and testified, he pays the principal value of the item and the additional one-fifth payment for denying that he possessed the deposit, and he brings a guilt-offering as atonement for a false oath on a deposit. If he admitted his guilt after the witnesses came and testified, he pays the double payment and brings a guilt-offering. The baraita indicates that even in the case of a monetary claim to which there are witnesses, one is liable to bring a guilt-offering.

The Gemara responds: Here, too, explain this baraita as Ravina explained the previous baraita, that at the time the homeowner took his oath, the witnesses were related through their moribund wives and were unfit to provide testimony.

Ravina said to Rav Ashi: Come and hear another proof from that which is taught in a baraita: The halakhot of an oath on a deposit are more stringent than the halakhot of an oath of testimony, as one is liable to receive lashes for intentionally taking a false oath on a deposit, and one is liable to bring a guilt-offering worth at least two silver shekels for taking the oath unwittingly. Ravina infers: From the fact that the baraita states that one is flogged, by inference it can be understood that the baraita is referring to a case where there are witnesses to the fact that the deposit is in the defendant’s possession and the defendant was forewarned, and yet it states: One is liable to bring a guilt-offering worth at least two silver shekels for taking the oath unwittingly.

Rav Mordekhai said to them: Apart from this, you cannot cite this baraita as a proof. As, didn’t Rav Kahana already say to the students (37a): I am the one who teaches this baraita and this is how I teach it: An oath on a deposit is more stringent than an oath of testimony, since for taking a false oath on a deposit either intentionally or unwittingly one is liable to bring a guilt-offering worth at least two silver shekels. The baraita is not referring to a case in which there were witnesses who forewarned him.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from another baraita: No, if you said that the halakha that baraita discusses is true with regard to an impure nazirite, who is indeed flogged for intentionally becoming impure, shall you also say that this is the case with regard to one who took an oath on a deposit, who is not flogged? The Gemara elaborates: What are the circumstances of the baraita? If it is a case where there were no witnesses, why is the nazirite flogged? Rather, isn’t it obvious that there are witnesses, and yet, the baraita teaches: Shall you also say that this is the case with regard to one who took an oath on a deposit, who is not flogged? It may be inferred that he does not receive lashes but does bring an offering, even though there are witnesses. The Gemara concludes: The refutation of the opinion of Rabba is indeed a conclusive refutation.

§ Rabbi Yoḥanan says: One who denies a monetary claim to which there are witnesses is liable to bring a guilt-offering for a false oath on a deposit. But if he denies a debt concerning which there is a promissory note, he is exempt. Rav Pappa said: What is the reasoning of Rabbi Yoḥanan? It occurs that witnesses die, and it is therefore possible that he would not be found liable through their testimony; he is therefore considered to have denied a monetary claim. By contrast, a promissory note remains in its place, and his denial would never have exempted him from payment.

Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said to Rav Pappa: This cannot be the reasoning of Rabbi Yoḥanan, as it also occurs that a promissory note becomes lost. Rather, Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: This is the reasoning of Rabbi Yoḥanan: It is because a promissory note comprises a lien on land, since the promissory note places a lien on the debtor’s property, and one does not bring an offering for an oath on a deposit for denying a lien on land, since one does not take an oath concerning land.

It was stated: In a case where one administers an oath to witnesses who deny knowing information with regard to ownership of land and they deny knowledge of the matter, Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar disagree: One says that the witnesses are liable to bring a sin-offering for a false oath of testimony, and one says that they are exempt. The Gemara notes: It may be concluded that it is Rabbi Yoḥanan who says they are exempt. This can be inferred from the fact that Rabbi Yoḥanan says: One who denies a monetary claim to which there are witnesses is liable, but one who denies a claim concerning which there is a promissory note is exempt. And this conclusion is in accordance with the explanation of Rav Huna, son of Rav Yehoshua, that the reasoning of Rabbi Yoḥanan is that a promissory note comprises a lien on land, and one does not bring an offering for denying a lien on land. The Gemara affirms: Indeed, it may be concluded.

Rabbi Yirmeya said to Rabbi Abbahu: Shall we say that Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar disagree with regard to the issue that is the subject of the dispute of Rabbi Eliezer and the Rabbis? As we learned in a baraita: In the case of one who robbed another of a field and then a river flooded it, he is liable to provide the field’s owner with a different field, since the value of the flooded field was significantly decreased and the robber must return the value of that which he stole; this is the statement of Rabbi Eliezer. And the Rabbis say: He is exempt from doing so, as he can say to the owner: That which is yours is before you. The robber may return the flooded field to its owner without reimbursing him for the loss in its value, since according to the Rabbis, land cannot be stolen. Consequently, the field is considered to be in the possession of its owner, and the thief is not obligated in the mitzva of returning a stolen item.

Rabbi Yirmeya continues: And we say: With regard to what do they disagree? Rabbi Eliezer interprets the verses that discuss an oath on a deposit and the mitzva to return stolen items according to the hermeneutical principle of amplifications and restrictions, and the Rabbis interpret them according to the hermeneutical principle of generalizations and details.

He explains: Rabbi Eliezer interprets the verses: “If anyone sin, and commit a trespass against the Lord, and deal falsely with his neighbor in a matter of deposit or of pledge, or of robbery, or have oppressed his neighbor…or of anything about which he has sworn falsely, he shall restore it in full” (Leviticus 5:21–24), according to the hermeneutical principle of amplifications and restrictions. The phrase “if anyone sin, and commit a trespass against the Lord, and deal falsely with his neighbor” amplified the halakha. When the verse states: “In a matter of deposit or of pledge,” it has restricted the halakha to the case of a deposit. When the verse then states: “Or of anything about which he has sworn falsely, he shall restore it in full,” it has then amplified the halakha again.

Accordingly, as the Torah amplified and then restricted and then amplified again, it has amplified the halakha to include everything except for the specific matter excluded by the restriction. What is included due to the fact that the verse has amplified the halakha? The verse has amplified the halakha to include everything that one steals. And what is excluded due to the fact that the verse restricted the halakha? It restricted the halakha to exclude financial documents, which are dissimilar to a deposit in that their value is not intrinsic but rather due to their function. Consequently, according to Rabbi Eliezer, land that was stolen is included in the halakhot stated in these verses, and one who steals land must reimburse the field’s owner.

And the Rabbis interpreted these verses according to the hermeneutical principle of generalizations and details. The phrase “and deal falsely with his neighbor” is a generalization, while the subsequent phrase, “in a matter of deposit or of pledge, or of robbery,” is a detail. When the verse then states: “Or of anything about which he has sworn falsely, he shall restore it in full,” it has then generalized again. In the case of a generalization, and a detail, and a generalization, you may deduce that the verse is referring only to items similar to the detail.

Accordingly, just as the detail, i.e., a deposit, is explicitly a case of movable property and has intrinsic monetary value, so too, the verse includes anything that is movable property and has intrinsic monetary value. Consequently, land has been excluded, as it is not movable property. Canaanite slaves have been excluded, as they are compared to land with regard to many areas of halakha. Financial documents have been excluded because although they are movable property, they do not have intrinsic monetary value.

Rabbi Yirmeya concludes: Shall we say that the one who deems the witnesses liable in a case of an oath of testimony concerning land, i.e., Rabbi Elazar, holds in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, that land is included in the mitzva of returning stolen property and in the halakhot of an oath on a deposit, and by extension, in the halakhot of an oath of testimony; and the one who deems them exempt, i.e., Rabbi Yoḥanan, holds in accordance with the opinion of the Rabbis, that land is excluded from these halakhot?

Rabbi Abbahu said to Rabbi Yirmeya: No, the two disagreements do not completely correspond. The one who deems the witnesses liable must in fact hold in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer. But the one who deems them exempt could have said to you: In this case of an oath of testimony, even Rabbi Eliezer concedes that they are exempt from bringing an offering, as the Merciful One states: “Of anything about which he has sworn falsely,” and not: Everything about which he has sworn falsely. The verse indicates that only certain items are included in the halakhot of an oath of testimony. Therefore, land is excluded, since it is dissimilar to the specific instances mentioned in the verse.

Rav Pappa said in the name of Rava: The mishna is also precisely formulated, as it teaches: In a case where one accuses another: You stole my ox, and the defendant says: I did not steal your ox, if the claimant replied: I administer an oath to you, and the defendant said: Amen, he is liable. The mishna discusses a claim of a stolen ox, whereas it does not teach a claim of: You stole my Canaanite slave. What is the reason? Is it not due to the fact that a Canaanite slave is compared to land, and one is not liable to bring an offering for a denial in a matter of a lien on land?

Rav Pappi said in the name of Rava: There is no proof from the mishna, as say the last clause of the mishna: This is the principle: For any claim that the defendant would have to pay based on his own admission, he is liable. And for any claim that he would not pay based on his own admission, but by the testimony of witnesses, he is exempt, even if he denies the claim against him and takes an oath to that effect. Rav Pappi asks: What is added by the phrase: This is the principle? Is it not to include even an accusation of: You stole my Canaanite slave, in the halakha of oaths on a deposit?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לז - ב

אלא הכת ראשונה - אמאי מחייבא? הרי בשעה שכפרה הראשונה בעדות, הא קיימא שניה, והוי כפירת הראשונה כפירת עדות על ממון שיש עליו עדים אחרים שיכולים להוציאו באמצעותם, וכפירתם היא כפירת דברים. ומדחייב, מוכח דלא כרבה!

אמר רבינא: הכא במאי עסקינן, כגון שהיתה כת שניה פסולה לעדות בשעת כפירת עדי הכת הראשונה. והפסול היה משום שהיו העדים נשואים שתי אחיות, והיו קרובין זה לזה בנשותיהן, ולפיכך חייבים עדי הכת הראשונה, כי בשעת כפירתם הם היו העדים הכשרים היחידים.

וחידוש המשנה הוא שאפילו היו נשותיהם של עדי הכת השניה גוססות.

מהו דתימא, רוב גוססין אזלי למיתה, ומחמת רוב זה הוו להו הנשים הגוססות כאילו הן מתות, והוכשרו בעליהן להעיד, ואם כן, ממון זה יש עליו עדים נוספים, ולא תתחייב הכת הראשונה,

קא משמע לן כיון דהשתא מיהת חיי נינהו, ולא שכיבי - אין זה נחשב כאילו מתו, וממילא אין גם עדים נוספים.

ד. תא שמע: בעל הבית, נפקד שטען טענת גנב בפקדון, היינו שנגנב הפקדון ממנו לפיכך פטור מהשבה, ונשבע, והודה שנשבע לשקר, ובאו עדים שהפקדון נמצא בידו - אם עד שלא באו עדים הודה הרי הוא פטור מהכפל כדין מודה בקנס. ומשלם קרן וחומש ומביא קרבן אשם. ^[28] ואם משבאו עדים הודה, הרי הוא משלם תשלומי כפל ואשם. וקשיא לרבה הפוטר מי שכופר בממון שיש עליו עדים. ^[29]

ודוחה הגמרא: הכא נמי מדובר שהיו העדים בשעה שכפר - פסולים. שהיו קרובים בנשותיהן. ונמצא שכפר בממון שאין עליו עדים, ואחר כך מתו נשותיהן ונהיו ראויין להעיד. וכדרבינא, שהעמיד דברי מתניתין דלעיל באופן זה. "וכגון שהיו נשותיהן גוססות". וקא משמע לן שבינתיים פסולים הם להעיד.

אמר ליה רבינא לרב אשי: תא שמע: חמורה ממנה משבועת העדות שבועת הפקדון, שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים!

ומדייק רבינא: מדקאמר לוקה, מכלל דאיכא עדים. וקאמר: על שגגתה אשם בכסף שקלים, ומוכח שחייב אפילו על ממון שיש עליו עדים!?

אמר להו רב מרדכי: בר מינה דההיא.

דהאמר להו רב כהנא: אנא תנינא לה להאי ברייתא, והכי תנינא לה: אחד זדונה ואחד שגגתה של שבועת הפקדון אשם בכסף שקלים! ולא מדברת הברייתא במכות. וממילא אין ראיה שהיו שם עדים.

תא שמע: דאמרינן לעיל, דאיתא בספרי: נזיר שטימא את עצמו במזיד, חייב קרבן בקל וחומר משבועת הפקדון, ודחינן להאי קל וחומר הכי:

לא תדון קל וחומר זה. כי אם אמרת בנזיר טמא, שכן לוקה על שטימא עצמו במזיד, ולפיכך יתכן שאינו חייב קרבן. תאמר בשבועת הפקדון, שאינו לוקה במזיד, ולפיכך מביא קרבן.

ומדייקת הגמרא: היכי דמי?

אי דליכא עדים, אמאי לוקה בנזיר? והלוא לא התרו בו.

אלא פשיטא, דאיכא עדים. וקתני "תאמר בשבועת הפקדון, שאינו לוקה"! ומוכח שיש עדים נגד שבועתו. מילקא הוא דלא לקי, אבל קרבן מייתי! [ללקות, אינו לוקה אבל קרבן מביא אף שיש עדים].

תיובתא דרבה, דאמר ממון שיש עליו עדים פטור - תיובתא!

רבי יוחנן אמר: הכופר בממון שיש עליו עדים חייב קרבן שבועת הפקדון. אבל הכופר בממון שיש עליו שטר, פטור! אמר רב פפא: מאי טעמיה דרבי יוחנן לחלק בין עדים לשטר? -

עדים עבידי דמייתי [עדים יכולים למות], והועילה כפירתו אם ימותו העדים. אבל שטר, הא מנח, ולא הועילה כפירתו לפוטרו מממון.

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא: שטרא נמי עביד דמירכס [עשוי להיאבד], ונמצא שהועילה כפירתו אם יאבד השטר.

אלא, אמר רב הונא בריה דרב יהושע: היינו טעמיה דרבי יוחנן - משום דהוה שטר ממון שיש בו שיעבוד קרקעות. ^[30] שהרי השטר משעבד את קרקעותיו של הלווה למלוה, ונמצא שהכופר בממון שיש עליו שטר הרי הוא ככופר בקרקע, וקיימא לן שאין נשבעין על קרקעות. הלכך, גם כשנשבע על כפירה בקרקע, אין מביאין קרבן על כפירת שיעבוד קרקעות!

איתמר: משביע עדי קרקע, שיבואו ויעידוהו על קרקעותיו ששלו הם. וכפרו ואמרו שאין הם יודעים להעיד לו עדות.

פליגי בה רבי יוחנן ורבי אלעזר: חד אמר חייב העד קרבן שבועת העדות, וחד אמר פטור. ולא ידוע לנו מי המחייב ומיהו הפוטר.

תסתיים, דרבי יוחנן הוא דאמר פטור.

והראיה היא מדאמר רבי יוחנן: הכופר בממון שיש עליו עדים, חייב בקרבן שבועת הפקדון. אבל הכופר בממון שיש עליו שטר, פטור.

וטעמו של רבי יוחנן הוא כדרב הונא בריה דרבי יהושע, שכפירת ממון בשטר נחשבת כפירת שיעבוד קרקעות. וכשם שאין נשבעין על הקרקעות, כך גם לא נחשבת שבועת הפקדון על מנת להתחייב קרבן שבועה. והוא הדין שלא נחשבת שבועת העדות על הקרקע, להתחייב עליה קרבן שבועת העדות.

ומסקנת הגמרא היא: תסתיים דרבי יוחנן הוא דאמר פטור!

אמר ליה רבי ירמיה לרבי אבהו: לימא רבי יוחנן ורבי אלעזר - בפלוגתא דרבי אליעזר ורבנן קמיפלגי!?

דתנן: הגוזל שדה מחבירו, ושטפה נהר - חייב להעמיד לו שדה, דברי רבי אליעזר. דסבר קרקע נגזלת, וכיון שגזלה וניזוקה ברשותו - חייב לתקנה ולהשיבה לבעליה כמו שהיתה בשעת הגזילה.

וחכמים אומרים: קרקע אינה נגזלת, וכי שטפה נהר, ברשותו של בעל הקרקע הזיק, כי הרי היזק זה ברשותו של בעל השדה נעשה. לכן אומר לו - הרי שלך לפניך! ^[31] ואינו חייב לפצותו.

ואמרינן: במאי קמיפלגי? - רבי אליעזר דריש ריבויי ומיעוטי, ורבנן דרשי כללי ופרטי! ויבואר להלן.

רבי אליעזר דריש ריבויי ומיעוטי, נאמר בתורה "וכיחש בעמיתו" - הרי שריבה כל הכחשה, כיון שלא פירט באיזה הכחשה ובאיזה חפץ מדובר.

"בפקדון או בתשומת יד" - מיעט כל מה שלא דומה לאלו. ונשארו רק דברים הדומים לפקדון ותשומת יד.

"או מכל אשר ישבע" - חזר וריבה את הכל.

וקיימא לן: כאשר הפסוק ריבה ומיעט וריבה - ריבה הכל! מאי ריבה? - ריבה כל מילי לחיוב קרבן שבועת הפקדון.

ומאי מיעט? - מיעט שטרות ^[32] שאין גופן ממון, ^[33] אלא הם משמשים לראיה בלבד.

ורבנן דרשי כללי ופרטי [ויבואר להלן]: "וכחש בעמיתו" - כלל.

"בפקדון או בתשומת יד או בגזל" - פרט. "או מכל אשר ישבע עליו" - חזר וכלל.

וקיימא לן: כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. [כאשר בענין אחד נאמר דין באופן כולל ולאחר מכן מפורט, וחוזר וכולל - נקבע אותו דין רק כלפי הדברים המפורטים. וכגון כאן, "וכחש בעמיתו" - הרי כלפי כל הכחשה נאמר דין זה, וזהו "כלל". "בפקדון או בתשומת יד" - הרי פירט לדברים אלו. "או מכל אשר ישבע"

- חזר ודן באופן כולל - וזהו כלל. ואין דנים אלא כעין מה שבפרט. וכדלקמן]:

מה הפרט מפורש, דבר המיטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון.

יצאו קרקעות - שאין מטלטל. ^[34]

יצאו עבדים - שהוקשו לקרקעות.

ויצאו שטרות, שאף על פי שמטלטלין, אין גופן ממון!

ומבארת הגמרא: מאן דמחייב במשביע עדי קרקע בקרבן שבועת העדות, סבר כרבי אליעזר. כשם שמחייב רבי אליעזר להשיב את הנזק שאירע לקרקע הנגזלת, ולמד כן מן הריבוי דלעיל, כך גם כן נלמד מריבוי זה לכל האמור בפרשה, שבה נאמר גם דין קרבן שבועת הפקדון - שקרקע דינה כמטלטלין. ולפי זה, חייבים קרבן אשם וחומש על כפירת קרקע, וכן קרבן שבועת העדות על כפירת עדות קרקע.

ומאן דפטר עדי קרקע מקרבן שבועת העדות, סבר כרבנן, דסבירי שקרקע אינה כמטלטלין, לפי שהם לומדים מכלל ופרט וכלל שהקרקע התמעטה מהפרשה.

אמר ליה רבי אבוה לרבי ירמיה: לא נחלקו רבי יוחנן ורבי אלעזר במחלוקת רבי אליעזר וחכמים. אלא, מאן דמחייב, סבר כרבי אליעזר. ומאן דפטר, אמר לך, גם אני בהא, כרבי אליעזר סבירא לי.

כי בהא, בקרבן, אפילו רבי אליעזר מודה שפטור, ^[35] בין בכפירת ממון בקרקע, ובין בכפירת עדות בקרקע. דרחמנא אמר בקרבן וחומש בשבועת הפקדון "מכל אשר ישבע עליו לשקר". ומילה "מכל" מיעוטא היא - "מכל" ולא "הכל"! ובא הכתוב למעט קרקע, שאינה דומה לפרט, רק לענין חיוב קרבן, על אף שהתרבתה לענין חיוב השבה.

אמר רב פפא משמיה דרבא: מתניתין נמי דייקא כרבי יוחנן, שאין חיוב קרבן שבועה על כפירת קרקע. דקתני: גנבת את שורי, והוא אומר לא גנבתי. משביעך אני, ואמר אמן, חייב!

ואלו "גנבת את עבדי" לא קתני.

מאי טעמא? לאו, משום דעבד איתקש לקרקעות, ואין מביאין קרבן על כפירת שיעבוד קרקעות!

אמר רב פפי משמיה דרבא: ראייתך ממשנתנו אינה מוכרחת. כי אימא סיפא - זה הכלל: כל המשלם על פי עצמו חייב, ושאינו משלם על פי עצמו פטור!

"זה הכלל", לאתויי מאי?

לאו, לאתויי גנבת את עבדי, שעל אף שהוקש לקרקע חייב עליו קרבן שבועת הפקדון, כי גם על כפירת קרקע חייבים קרבן! ואם כן אין להוכיח מן המשנה לאף צד בנידון זה.

הערות

^[28] אבל כפל אינו משלם. וכתב הריטב"א שדין זה לרבנן הוא. דסברי (בבא קמא סה ב) מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור.

^[29] פירש רש"י שחומש אינו משלם, דדרשינן במסכת בבא קמא דף סה ב, מן הפסוק (ויקרא ה כד) "או מכל אשר ישבע עליו לשקר ושלם אותו בראשו, וחמישיתו יוסף עליו". ופירש רש"י על הפסוק שם "בראשו" - הוא הקרן, "ראש הממון" ואמרינן בגמרא: ממון המשתלם בראש, היינו הקרן - מוסיף חומש. ממון שאין משתלם בראש, כגון כפל - אינו מוסיף חומש. ולכן כאשר הודה אחר שבאו עדים וכבר נתחייב כפל - אינו משלם חומש.

^[30] הראשונים הרבו להקשות על טעם זה, שהרי רבי יוחנן עצמו אומר ששיעבודא דאורייתא (במסכת בבא בתרא קעה ב), לגבי מלוה על פה, שגובה בין מן היורשים ובין מן הלקוחות היות דשיעבודא דאורייתא. ועל כן הבעל חוב גובה מלקוחות. והקשו על זה מכמה מקומות: א. מדין המודה במקצת החוב, שחייב בשבועה. ואם כל שיעבוד קרקע מחמת חוב פוטר משבועה, האיך נשבע? הרשב"א דחה קושיא זו, כיון שמודה במקצת יתכן אף בהלואה שהיא בלא שטר ובלא עדים, שהלוהו בינו לבין עצמו, ובאופן זה ודאי אינו גובה מן הלקוחות, שהרי אין עדים בדבר. וכאשר אינו יכול לגבות - אין שיעבוד! וכן כתב הרמב"ן. אולם הרא"ש חולק על זה, וסובר שכל עוד לא ברור שלא פרע, עדיין נחשבות קרקעותיו משועבדות, אפילו אם בפועל אינו גובה! ב. במסכת בבא מציעא ג א נאמר: האומר לחבירו מנה לי בידך! והלה אומר אין לך בידי כלום! והעדים מעידין אותו שיש לו חמישים זוז - נשבע וגובה מחצה. וקשה, איך ישבע? הלוא אין נשבעים על כפירת שיעבוד קרקעות? ותירצו הראשונים, הרשב"א, הרמב"ן, והר"ן שאמנם העדים מעידין שלוה, אך אינם יודעים אם לא פרע בינתיים. ובאופן זה לא גובה מן הקרקעות המשועבדות, כיון שיתכן שפרע. ולכן אין כפירה זו נחשבת ככפירת שיעבוד קרקעות. וכדברי הרשב"א לעיל. והוסיף הר"ן, שאם יעידו העדים שלא זזה ידם מתוך ידם של הלווה והמלוה, ויודעים הם שלא פרע - גובה מן הלקוחות, ופטור מקרבן! לפי שאין נשבעים על כפירת שיעבוד קרקעות. התוספות תירץ את קושית הראשונים והעמיד שמחל על השיעבוד. ולכן אין הכפירה נחשבת לכפירת שיעבוד קרקעות. [למד מכך רבי עקיבא איגר, שאף התוס' סוברים כמו הרא"ש שכל עוד החוב קיים - הקרקעות משועבדות, אף אם בפועל אינו יכול לגבות]. הריטב"א תירץ את קושית הראשונים, שהרי תיקנו חכמים תקנה ללקוחות שאין בעל החוב גובה מהם. ואם כן, מדרבנן אין הקרקעות משתעבדות למלוה. ומעתה, הכופר במלוה - אינו כופר בנכסים משועבדים. ומביא קרבן, על אף דשיעבודא דאורייתא ומן התורה הנכסים משועבדים. ולכאורה תימא, הרי נמצא שהמביא קרבן על שבועה זו, מביא מדאורייתא חולין לעזרה?! ויישב הריטב"א, שהיות והפקר בי"ד הפקר, הרי כיון שמדרבנן אין הנכסים משועבדים, אף מן התורה הדין הוא כך. ולכן מביא קרבן, וחייב שבועה הן מדאורייתא והן מדרבנן! [ועדיין יש לבאר, שאמנם אף שאינו גובה ממשועבדין, עדיין יכול לגבות מקרקעות בני חורין, ושוב כופר הוא בחוב קרקע? יש לומר: קרקעות בני חורין אינם נחשבים כקרקע לענין שבועה. כיון שהגובה מהם, אינו גובה בתורת "קרקע" של הלוה. אלא גביה זו היא ככל גביה מנכסיו. ולדידו אין הבדל בין קרקעות למטלטלין. וגובה אפילו מ"גלימא שעל כתפיה" ולכן רק נכסים שנמכרו או נפלו בירושה, יש להם דין "קרקע", הרי מטלטלין שנמכרו אינם משתעבדים אלא רק בקרקע חל דין שיעבוד].

^[31] וכך פסק השולחן ערוך חושן משפט סימן שעא סעיף ב. וכתב הש"ך ס"ק ג שלא רק אם שטפה הנהר והזיקה פטור, אלא אפילו עקרה לגמרי או שירדה עליה אש ושרפה לגמרי - פטור. כיון שבא ההפסד מאיליו ברשות הנגזל, ואמר לו הגזלן הרי שלך לפניך.

^[32] עיין בתוספות בד"ה מיעט שטרות, שהסיק, שמיעוט זה נדרש לפי רבי מאיר, דדאין דינא דגרמי. [היינו, הגורם הפסד ממון לחבירו כגון ששורף את שטרו, אף שהשטר עצמו אינו שווה ממון, מכל מקום, כיון שעל ידי השריפה מפסיד חובו - חייב]. ולכן, צריכים אנו למיעוט זה, שלולא כן הגונב או מאבד שטרו של חבירו וכפר בו - חייב שבועה. דחשיב היזק מדינא דגרמי וחייב על היזקו. ולכן בעינן דרשא למיעוטי משבועה. בספר התרומות (שער כט חלק ב סעיף ח), נראה שחלק על התוספות. וכתב שלרבי מאיר דדאין דינא דגרמי - נשבעים על השטר. וכגון שטען בעל השטר לשורף שטרו שבשטר היה כתוב מאה, והודה השורף בחמישים - נשבע שבועת מודה במקצת. הש"ך בסימן שפו ס"ק ד הרבה להוכיח שלא כדברי בעל התרומות, שהרי דעת התוס' כאן וכן נקטו הפוסקים שאין נשבעים על השטרות - אף לרבי מאיר. וכל הרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי. ומסקנת הש"ך שאכן נשבעים אך שבועה מדרבנן. ה"קצות החושן" בסימן שפו ס"ק ד יישב את דברי בעל התרומות מסתירת התוספות כאן. וביאר שכוונת התוס' היא דלרבי מאיר דדאין דינא דגרמי, והשורף שטרו של חבירו חייב, דרשינן הכא שבגזילה הוא פטור. ודברי הגמרא "מיעט שטרות" - היינו מדיני גזילה. אך בענין השבועה לא דן התוס' כלל. ואם כן אין להוכיח מן התוספות שלא כדברי ה"תרומות".

^[33] כן פירש רש"י ששטרות אין גופן ממון אלא משמשים לראיה בלבד. הקשה ה"חתם סופר": לפי דברי רש"י שאין כל ערך לשטר אלא משום הראיה שבו, מה יהא הדין כאשר השטר עצמו שוה פרוטה, או כאשר נכתב על טס של זהב? וביאר, שכונת רש"י היא דכיון שהשטר עשוי לראיה שבו שהיא שוה הרבה מאוד, שהרי ללא ראיה - אין חוב, [וודאי אף אם השטר עשוי מזהב, לא יתיך המלוה את הזהב ויפסיד את החוב!] נמצא, שלשווי גוף השטר - אין ערך ואין שימוש מלבד הראיה שבו. ואכן הראיה - אין גופה ממון.

^[34] כתב הטור בחושן משפט סימן צ"ה: אלו דברים שאין נשבעים עליהם מן התורה. קרקעות ועבדים ושטרות והקדשות. לא שנא אם מודה במקצת או כופר הכל ועד מכחישו - פטור. וכן הדין בשבועת השומרים שפטורין בדברים אלו. [ולענין תשלומין, נחלקו הרמב"ם והטור. דעת הטור שאף אם פשעו בהם השומרים ונאבדו, פטורים מלשלם. והרמב"ם בפרק ב' מהלכות שכירות הלכה ג' כתב שאינם פטורים מתשלום אף ששומרים הם. כיון שאם פשעו חייבים מדין מזיק. ואין הפרש בין מזיק קרקע למזיק מטלטלין. אולם הטור סבר שאף אם פשעו, אין זה נחשב להיזק בידים, אלא כפשיעה בשמירה, ודינם של שומרים שפטורים בדברים אלו].

^[35] פירש רש"י בד"ה אפילו רבי אליעזר מודה, שאף על גב שהתרבו לענין השבה [דקרקע נמי "או בגזל" קרינן ביה, ר"י מיגאש] לא התרבו לענין חומש ואשם. שבזה הוא מודה שפטור. דאמר רחמנא "או מכל" ולא אמר "הכל", להשמיענו שרק "שם גזילה" התרבה בקרקע. אך לא חומש וקרבן אשם. ועיין הרמב"ן וברשב"א מה שגרסו בדרשת הגמרא.

הא קיימא [הרי עדיין עומדת] כת שניה שיכולה להעיד, ואין בכך כפירת ממון. ומכאן משמע שכפירת ממון שיש בו עדים כפירה היא!

אמר רבינא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שהיתה כת שניה של עדים בשעת כפירת הראשונה קרובין זה לזה בנשותיהן ולכן היו פסולים לעדות, אבל נשותיהן היו אז גוססות, מהו דתימא [שתאמר]: רוב גוססין למיתה ולכן הם נחשבים כראויים להעיד, קא משמע לן [משמיע לנו] שהשתא מיהת חיי נינהו ולא שכיבי [עכשיו על כל פנים חיות הן ולא מתו], ולכן הם קרובים ואינם יכולים להעיד.

ומנסים להביא ראיה נוספת, תא שמע [בוא ושמע] ברייתא : בעל הבית שטען טענת גנב בפקדון שטוען שנגנב הפקדון ממנו, ונשבע על טענתו זו, והודה אחר כך ששיקר, ובאו עדים והעידו שלא נגנב ממנו, אם עד שלא באו עדים הודה מעצמו ששיקר — הרי הוא משלם קרן (הסכום שלקח) וחומש קנס על מה שכפר, ואשם לכפרת שבועת הפקדון. אם משבאו עדים הודה — משלם תשלומי כפל כגנב, ומשלם אשם, ומכאן שגם ממון שיש עליו עדים — מביא עליו קרבן!

ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר במעשה כעין זה של רבינא, שהיו העדים קרובים בשעת שבועה ולא היו יכולים לחייבו ממון, ולכך חייב קרבן על השבועה.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי, תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת ממה ששנינו בברייתא: חמורה ממנה שבועת הפקדון משבועת העדות, שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים. מדקאמר [ממה שהוא אומר] לוקה — מכלל הדברים אתה למד דאיכא [שיש] עדים בדבר שראו את הפקדון ברשותו, והתרו בו, וקאמר [והוא אומר]: חייב על שגגתה אשם בכסף שקלים!

אמר להו [להם] רב מרדכי: בר מינה דההיא [חוץ ממנה מברייתא זו] אין להוכיח ממנה, דהאמר להו [שהרי אמר להם] רב כהנא לחכמים בסוגיה הקודמת, אנא תנינא לה והכי תנינא לה [אני שניתי אותה וכך שניתי אותה]: אחד זדונה ואחד שגגתה של שבועת הפקדון — אשם בכסף שקלים, ואין מדובר שם בעדים שהתרו בו.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא: לא, אם אמרת בנזיר טמא שכן לוקה, תאמר בשבועת הפקדון שאינו לוקה? ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי דליכא [אם שאין] עדים, אמאי [מדוע] הוא לוקה? אלא פשיטא דאיכא [פשוט הוא שמדובר במקרה שיש] עדים, וקתני [והוא שונה]: תאמר בשבועת הפקדון שאינו לוקה. ונדייק מכאן: מלקא [ללקות] הוא דלא לקי [שאינו לוקה], אבל קרבן מייתי [מביא], אף שיש עדים, הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על רבה! ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה] היא, ונדחו דבריו.

א ובאותו ענין ר' יוחנן אמר: הכופר בממון שיש עליו עדים — חייב (שלא כשיטת רבה), אבל הכופר בממון שיש עליו שטר — פטור. אמר רב פפא: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' יוחנן? עדים עבידי דמייתי [עשויים שימותו], וגם אם יש עדים יתכן שלא ישלם על פיהם, ונמצא שהוא כופר ממון בשבועה זו. שטר — הא מנח [הרי הוא מונח], ונמצא שלעולם אינו נפטר ממון בכפירתו.

אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרב פפא: טעם זה אינו נכון, שהרי שטרא נמי עביד דמרכס [שטר גם כן עשוי שיאבד]! אלא אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: היינו טעמיה [זהו טעמו] של ר' יוחנן, משום דהוה [שהריהו] שטר שעבוד קרקעות, ששטר יש בו סעיף אחריות ושעבוד על הקרקע של החייב, ועל ידו משתעבדת הקרקע, ואין מביאין קרבן של שבועת הפקדון על כפירת שעבוד קרקעות, לפי שאין נשבעים על הקרקע.

איתמר [נאמר] שחלקו אמוראים בשאלה הבאה: משביע עדי קרקע שיעידו שקרקע זו שלו היא, ונשבעו שאינם יודעים לו עדות — פליגי [נחלקו] בענין זה ר' יוחנן ור' אלעזר, חד [אחד מהם] אמר: חייב העד בקרבן משום שבועת העדות, וחד [ואחד מהם] אמר: פטור. ומעירים: תסתיים [תוגדר] שר' יוחנן הוא שאמר פטור, מדוע? ממה שאמר ר' יוחנן בענייננו: הכופר בממון שיש עליו עדים — חייב משום שבועת הפקדון, בממון שיש עליו שטר — פטור, והוא כדברי רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע, שהטעם הוא משום שטר שעבוד קרקעות, ואין מביאים קרבן על כפירת שעבוד קרקעות. ומסכמים: אכן, תסתיים [תוגדר] שכך הדבר.

אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' אבהו: לימא [האם נאמר] שר' יוחנן ור' אלעזר בפלוגתא [במחלוקתם] של התנאים ר' אליעזר ורבנן [וחכמים] קא מיפלגי [הם חלוקים]? דתנן [ששנינו במשנה]: הגוזל שדה מחבירו ושטפה נהר — חייב להעמיד לו שדה אחר, שהרי עתה פחת ערכה הרבה, ועליו מוטל להשיב לנגזל את הגזילה שגזל, דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים: אומר לו "הרי שלך לפניך", שיכול להחזיר את השדה כמו שהיא, למרות שעכשיו נתמעט ערכה, משום שלדעתם הקרקע אינה נחשבת גזולה, כדי שתחול עליה חובת ההשבה, אלא הריהי כמצויה ברשות בעליה.

ואמרינן [ואומרים היינו]: במאי קמיפלגי [במה חלוקים הם]? בדרך שבה דורשים את פרשת שבועת הפקדון, שבה מצויה גם חובת ההשבה של הגזילה לבעליה, ר' אליעזר דריש רבויי ומיעוטי [דורש בדרך ריבויים ומיעוטים], ורבנן דרשי כללי ופרטי [וחכמים דורשים בדרך כללים ופרטים]. וכיצד?

ר' אליעזר דריש רבויי ומיעוטי [דורש ריבויים ומיעוטים]: נאמר שם: "וכחש בעמיתו" (ויקרא ה, כא) — הרי זה ריבה הכחשה בכל דבר, "בפקדון או בתשומת יד" — מיעט, לומר שמדובר רק בדברים מסויימים, "או מכל אשר ישבע" (ויקרא ה, כד) — חזר וריבה, אם כן נמצא שיש פה

ריבה ומיעט וריבה, ולפי כללי מדרש ההלכה במקרה כזה ריבה הכל, מאי [מהו] ריבה? ריבה כל מילי [דבר], ומאי [ומה] בכל זאת מיעט? מיעט דבר אחד: שטרות. ואילו

רבנן דרשי כללי ופרטי [חכמים דורשים בדרך כללים ופרטים]: "וכחש בעמיתו" — הרי זה כלל, "בפקדון או בתשומת יד או בגזל" — פרט, "או מכל אשר ישבע עליו" — חזר וכלל, אם כן, הרי זה כלל ופרט וכלל, ובמקרה זה אי (אין) אתה דן אלא כעין הפרט:

מה הפרט מפורש, דבר המטלטל וגופו ממון — אף כל דבר המטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות — שאין הם דבר המטלטל, יצאו עבדים — שהוקשו (הושוו במקרא) לקרקעות, יצאו שטרות — שאף על פי שהם מטלטלין אין גופן ממון, אלא הם רק ראיה לממון.

ואם כן, האם נאמר: מאן דמחייב [מי שמחייב] עדי קרקע משום שבועת העדות, כלומר ר' אלעזר, הוא סבור כדברי ר' אליעזר, שקרקע נכללת בכלל השבת גזילה ושבועת הפקדון, וממילא גם בשבועת העדות שנלמדת ממנה, ומאן דפטר [ומי שפוטר], כלומר ר' יוחנן, סבור כרבנן [כחכמים], שמוציאים קרקעות מכלל זה?

אמר ליה [לו] ר' אבהו לר' ירמיה: לא, מאן דמחייב [מי שמחייב] אכן סבור כר' אליעזר, ומאן דפטר [ומי שפוטר] אמר לך [יכול לומר לך]: בהא [בדבר זה] בענין שבועה אפילו ר' אליעזר מודה שאין מביא קרבן, דרחמנא אמר [שהתורה אמרה] "מכל אשר ישבע עליו לשקר" (ויקרא ה, כד), ומשמעות הדברים היא — חלק ולא הכל, ולפיכך ממעט קרקעות מחיוב זה, שהרי אינם דומים לפרטים שבתורה.

אמר רב פפא משמיה [משמו] של רבא: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת] שאין דין שבועת הפקדון בכפירת שעבוד קרקעות, דקתני [ששנה] בה: "גנבת את שורי", והוא אומר: "לא גנבתי", אמר לו: "משביעך אני", ואמר: "אמן" — חייב, ואילו "גנבת את עבדי" לא קתני [שנה], מאי טעמא [מה הטעם] מדוע לא שנה אותו? לאו [האם לא] משום שעבד איתקש [הוקש] לקרקעות, ואין מביאין קרבן על כפירת שעבוד קרקעות?

אמר רב פפי משמיה [משמו] של רבא בדחייה: אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה], זה הכלל: כל המשלם על פי עצמו — חייב, ושאינו משלם על פי עצמו — פטור. ונברר: "זה הכלל" לאתויי מאי [להביא את מה]? מה החידוש שנוסף על ידי הכללה זו? לאו לאתויי [האם לא להביא] הלכה נוספת, בטוען "גנבת את עבדי"?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ש היו [ב'] כתי עדים כפרה הראשונה כו' הא דאמר רבינא כגון שהיו קרובים לנשותיהן והיו נשותיהן גוססות כו'. וכבר פרשנוהו למעלה.

ואמר רבינא לרבא אמאי חייבת הכת הראשונה. הא איכא עלייהו סהדי דמשהדי דידעי בהאי סהדותא דפקדון כגון שהיו קרובין לנשותיהן כו'. אבל השניה כיון שכפרה כת הראשונה כמי שאין שם עדות כלל דמי. ועלתה בתיובתא דרבא תיובתא. הא דתנן במתני' וחייבין על זדון השבועה עם שגגתה כו'. פירושא בתוספתא היא. איזוהי זדון העדות עם זדון השבועה שהוא חייב בה היודע וזכור לעדות ויודע שכל הנשבע חייב קרבן זהו זדון העדות עם זדון השבועה שחייב. וכן מי שיודע לעדות אבל אינו יודע שכל הנשבע חייב קרבן זהו זדון העדות עם שגגת השבועה שהוא חייב. ואיזו היא שגגת שבועת העדות שהוא פטור. כגון שהיה יודע לו עדות ושכחה בשעת השבועה שהוא פטור. כגון שהיה יודע לו עדות ושכחה בשעת השבועה שהוא פטור. שנא' ונשבע על שקר. מי שיודע שוהא שקר בשעת השבועה. וכן בענין הפקדון היודע בפקדון שהוא אצלו ויודע שכל הנשבע בפקדון על שקר חייב קרבן. זהו זדון הפקדון עם זדון השבועה שחייב. וכל היודע שהפקדון אצלו אע"פ שאינו יודע שכל הכופר ונשבע בפקדון מציא קרבן חייב. וזהו זדון הפקדון עם שגגת השבועה שהוא חייב. אבל מי שאינו יודע שיש לו פקדון בידו או שהיה יודע ובשעה שנשבע נעלם ממנו פטור הוא שנאמר ונשבע על שקר:

ר' יוחנן אמר הכופר בממון שיש עליו עדים ונשבע חייב. בשטר פטור. מאי טעמא רב פפא אמר עדים עבידי דשכבי וכמאן דליתניהו דמו. אבל שטר הא מנח.

ורב הונא בריה דרב יהושע אמר אפילו שטרא נמי עביד דאירכס. אלא היינו טעמא דר' יוחנן משום דשטר שעבוד קרקעות דקי"ל מלוה בשטר גובה מן הקרקע ואפילו ממשעבדי. ואין מביאין קרבן על כפירת שעבוד קרקעות:

המשביע עדי קרקע. אסיקנא ר' יוחנן פוטר ור' אלעזר מחייב נימא בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן פליגי דתניא הגוזל שדה מחבירו ושטפה נהר חייב להעמיד לו שדה דברי ר' אליעזר וחכ"א אומר לו הרי שלך לפניך. ואמרינן במאי פליגי ר' אליעזר דריש ריבויי ומיעוטי ורבנן דרשי כללי ופרטי. ר' יוחנן כרבנן ור' אלעזר כר' אליעזר. ודחי' ר' אלעזר ודאי כר' אליעזר. אבל ר' יוחנן אמר לך [בהא] אפילו רבי אליעזר מודה דפטור.

שנאמר או מכל אשר ישבע עליו לשקר.

ולא כל למעוטי קרקעות.

אמר רב פפא מתני' נמי דיקא דקתני גנבת שורי והוא [אומר] לא גנבתי כו' ופשוטה היא.

אלא משום דהוה ליה שטר שעבוד קרקעות. איכא דקשיא ליה, אי הכי עדים נמי הא שעבוד קרקעות הוא לרבי יוחנן דהא אמר רבי יוחנן שמלוה על פה גובה מן היורשין וגובה מן הלקוחות מאי טעמא שעבודא דאורייתא היא כדאיתא בשילהי גט פשוט ומאי אולמה דשטר מעדים ותו קשיא למאן דאמר שעבודא דאורייתא מודה מקצת הטענה דחייב רחמנא היכי משכחת לה דהא מלוה על פה כמלוה בשטר דמי וגובה מן היורשין ומן הלקוחות וכי היכי דשטר הוי שעבוד קרקעות והא בורכא דכל מודה מקצת שאין לו עדים כאן חייב דאפי' תבעו נמי מנה לי בידך בשטר ואבד ממני והלה אומר אין לך אלא חמשים בשטר מתחייב הוא בשבועה דאורייתא דכיון דאין השטר כאן ואינו יכול לגבות בו מן המשועבדין לאו שעבוד קרקעות מיקרי וכדכת' הרב ר' יוסף הלוי ז"ל בפירושיו בפרק יש נוחלין וכל שכן בעדים שאינן כאן שאין תביעה זו שעבוד קרקעות דהא לא גבי ממשעבדי כלל א) (בכאן חסר כשיעור שיטה א') הכא (בכאן חסר כשיעור שיטה) דתרוייהו אמרי דעדים הוה במיל (בכאן חסר כשיעור שיטה) תא או במנה או בחמשים ונמצא שעבוד קרקעות אין מחייבין אותו שבועה וכן יש לומר בטוען אבדתי את שטרי אינה דומה לההיא דסלעין דינרין ולא לעדים מעידין שפרעו כולו דהתם לעולם לא אתי לידי שעבוד קרקעות אלא שכבר הורה הרב ז"ל ואחרים העמידו דין מודה מקצת של תורה בדלא אוזפיה בסהדי או שהן אומרין שמתו וא"ת והא מעשים ומחייבי רבנן [שבועה] ואפי' בעדים וקי"ל שעבודא דאורייתא איכא למימר כיון דתקון רבנן דמלוה על פה לא מיגבי ממשעבדי משום דלית ליה קלא לאו שעבוד קרקעות הוא ואין דברים הללו נכונים כלל.
ובין לדברי זה בין לדעת ראשון שחייבוהו כשאין העדים לפנינו אכתי קשיא דרבי חייא קמייתא דאיהו מדינא מחייב ליה ולא מבתר תקנתא דוקא ועוד דשמעתין לב איפריקא דחיוב קרבן אדינא דאורייתא הוא והא אית ליה לרב"י שעבוד' דאוריתא והכא בשבאו עדים עסקינן דהא אתרו ביה וכל שכן דגבי פקדון הכופר בממון ואחר כך נמצא עליו שטר פטור ובמשבי' עדים חייב (דעידי) [והא עדי] קרקע נינהו.
ויש מי שאומר דבעדים אע"ג דאיכא שעבוד קרקעות איכא נמי שיעבוד מטלטלין ומיחייב אבל שטרא משום קרקעות הוא דכתבי לה אינשי דשטרא למטלטלי לא כתבי ועיקר שעבודא אמקרקעי וכמאן דתפיס להו דמי הילכך כי קא תבע מקרקעי תבע אבל במלוה על פה לא דהא איכא נמי שעבוד מטלטלי ואין טעם זה מחוור.
אלא הטעם לפי שכל מה שאדם טורף מן הלקוחות עיקר שעבודו עליו עוקר טענתו אותו הוא תובע.
ואני אומר דבעדי' לא משכחת לה דגבי מן הלקוחות אלא כגון דאמרי אנן סהדי דלא פרע ואיפשר דגבי בדלא מטא זימניה כדגבי מיתמי משום דלא עביד אינש דפרע בגו זימניה אע"פ שאין סברתנו כן אבל לבתר זמניה ודאי אעפ"י שחייב מודה לא גבי דהא טענינן להו ללקוחות הילכך מצו למימ' פרע וכי גבי מיניה גבי ומיניה ואפי' מגלימא דעל כתפיה הילכך שעבוד מטלטלין הוא דרמי על כל מאי דאית לדידי' שעבוד' דאורייתא כדמוכח בפרק גט פשוט מוהאיש אשר אתה נושה יוציא אליך העבוט ומשום הכי (בלמודה) [כל מודה] מקצת נשבע דלאו שעבוד קרקעות הוא וכן נמי דר' חייא קמייתא לאו שעבוד קרקעו' הוא אלא אם כן אמרו שהם עדים שלא פרעו ואליבא דמאן דאמר שעבודא דאורייתא.
ולענין קרבן, לעולם הכופר בפקדון חייב משום דלעולם לא גבי מלקוחות ואע"ג דאיכא עדים דאפקיד ליה ולא אהדריה ניהליה אבל איפשר שאם טענו מלוה ובאו עדים והעידו שהלוהו ולא פרעו פטור דשעבוד קרקעות הוא לרבי יוחנן וכשטר דמי ולאו בהכי עסקינן בשמעתין.

הא דאמרינן בהא אפילו רבי אליעזר מודה דרחמנא אמר מכל ולא הכל. היינו טעמא דלא מישתמע ליה הך מיעוטא לגזילה עצמה משום דאי הכי הא מיעוטא ורבויא דדרשי' הכא כבכל התורה כלה מאי אהני לי כיון דממעטינן נמי קרקעות בכלל ופרט הוא משו' הכי לא ממעטי' מהאי מיעוטא אלא חדא למיפטר מקרבן ואיתרבו להו קרקעות לגזילה משום וכחש אשר ישבע עליו דמידרשו כדינייהו בריבויי ומיעוטי.
ורש"י כתב, בהא אפי' רבי אליעזר מודה דאע"ג דאיתרבו להו לענין השבה לא איתרבו להו לענין חומש ואשם דכי אהדר קרא ונקט לענין חומש ואשם כתיב או מכל ומשמע דאיהו גריס ה) מכל אשר יעשה האדם חזר וריבה דאי לאו הכי ריבויא גופיה מהתם אתי להשבה.

הא דאוקי רבינא מתניתין דהיו לו ב' כיתי עדים כשהיתה כת שניה בשעת כפירת ראשונה קרובין בנשותיהן ונשותיהן גוססות. קושטא דמלתא הכין הוא אפילו לדידן דלית לן דרבה, וכבר כתבתי במקומה בפרק שבועת העדות (שבועות לג, א ד"ה שהיתה).

מדקאמר לוקה מכלל דאיכא עדים וקאמר על שגגתה אשם בכסף שקלים א"ל רב מרדכי בר מינה דההיא וכו'. וה"ה דהוה מצי למימר בדאתרו ביה עדים קרובים לתובע ורחוקים לנתבע, אלא דקושטא דמילתא קאמר ליה.

הא דאמרינן: אלא משום דהוה ליה שעבוד קרקעות. איכא למידק אי משום הא, אפילו בעדים נמי, דהא ר' יוחנן גופיה אית ליה שעבודא דאורייתא כדאיתא בשלהי פרק גט פשוט (ב"ב קעה, ב) דא"ר יוחנן מלוה על פה גובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות שעבודא דאורייתא, ותו למ"ד שעבודא דאורייתא, מודה מקצת דחייב שבועה דאורייתא היכי משכחת לה דהא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות כמו שאין נשבעין על הקרקעות, ותניא (לקמן שבועות לח, ב) טענו כלים וקרקעות כפר בכלים והודה בקרקעות פטור במקצת קרקעות פטור, והא ודאי ל"ק דה"ק מודה מקצת משכחת לה בתובע בעל פה בלא שטר ובלא עדים, ואפילו הלוהו בשטר או בעדים ונאבד השטר או שהלכו עדים למדינת הים כל שאין כאן לא שטר ולא עדים לכ"ע אינו גובה מן הלקוחות ואין כאן שעבוד קרקעות עכשיו, והילכך מודה מקצת בכי הא משכחת לה דנשבע, וכן כתב הרב ר' יוסף הלוי ז"ל בבבא בתרא בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קכח, ב ד"ה ואפילו) וא"ת מ"מ קשיא דר' חייא קמייתא דאמרינן בפ"ק דמציעא (ג, א) מנה לי בידך אין לך בידי כלום והעדים מעידים שיש בידו חמשים נשבע וגובה מחצה שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת עדים מק"ו, והא התם דאיכא עדים דאמרי שיש בידו חמשים אלא שהלה כופר ואומר לא לויתי ממך מעולם כלום והעדים מעידים שלוה חמשים, אבל אינן יודעין אם פרעם אם לאו דעכשיו אינו גובה בעדות זו מן המשועבדים, וכן העמידה רבינו האיי גאון ז"ל בספר משפטי השבועות שחבר וכבר כתבתי' אני בארוכה שם בריש פרק קמא דמציעא, ופקדון נמי אינו גובה מן המשועבדים וכדאמ' בפרק המוכר את הבית (ב"ב ע, ב), שטר כיס היוצא על היתומים נשבע וגובה מחצה (מן) שהנפקד יכול לומר נאנסו, וא"נ החזרתי מיגו דאי בעי אמר נאנסו כדאיתא התם.

בהא אפילו ר' אליעזר מודה דרחמנא אמר או מכל ולא הכל. פירש רש"י ז"ל: דאף על גב דאתרבו להו לענין השבה לא אתרבו להו לענין חומש ואשם, דכי אהדר קרא ונקט לענין חומש ואשם כתיב ואו מכל, ומתוך דבריו ז"ל משמע דהא דאמרינן לעיל מכל חזר וריבה לא גרסינן או מכל אשר ישבע עליו (ויקרא ה, כד), אלא מכל אשר יעשה האדם לחטוא בהמה (שם כב), ובגירסת כל הספרים כתיב או מכל אשר ישבע עליו חזר וריבה, ומינה ודאי שמעינן ריבוייא ומיעוטא דכל או מכל על כרחין לרבויי הוא דאתא על מה שכבר אמר, והיינו דדרשינן ליה בריבה ומיעט וריבה, דאי לא מאי קא אהני לן כי דרשינן ליה בריבה ומיעט וריבה, והלא ממעטינן קרקעות כדאמעיט למאן דדריש פרשתא בכל ופרט וכלל, ומדכתיב מכל ולא כתיב כל שמע מינה דאחר שריבה מיעט והילכך דרשינן ריבוייא להשבת גופא של גזילה משום דכתיב וכחש ולרבות קרקעות להשבה ומיעוטא לענין חומש ואשם.

ה"ג נשבע והודה ובאו עדים ול"ג ואח"כ דהא מפרש ואזיל דאי משבאו עדים הודה אבל כי גרסינן נשבע והודה ובאו עדים אפשר לאומרה כשהודה תחילה או כשבאו עדים תחלה אלא דמהדר מאי דהוי התם שבועה והודאה ועדים וזה פשוט. אם עד שלא באו עדים הודה משלם קרן וחומש ואשם פי' אבל אינו משלם כפל ורבנן הוא דסברי מודה בקנס ואח"כ באו עדי' פטור ואם משבאו עדים הודה פטור מן החומש דאמרינן התם בפ' מרובה דממון שאינו משתלם בראש אינו מוסיף חומש:

הכא נמי כדרבינא פי' שבשעה שכפר ונשבע היו עדים אלו קרובים בנשותיהם ונשותיהן גוססו' ואח"כ מתו. ת"ש לא אם אמרת וכו' תאמר בשבועת הפקדון שאינו לוקה ממש ובין שנפרש שאינו לוקה פי' נפטר במלקות יש במשמע שיש עדים בדבר שיודעים שהפקיד אצלו:

היינו טעמא דר"י משום דה"ל שטר שעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעו' ולפ"ז דוקא שטר מלוה ושעדים חתומין בו דהיינו סתם שטר. אבל מלוה בכתב ידו חייב ולא הוי שעבוד קרקעות דתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין וכן שטר של פקדון אפילו בעדים שהרי אינו גובה בו מנכסים משועבדים דמגו דאי בעי אמר נאנסו יכול לומר החזרתיו ועוד שאין חיובו ושעבודו אלא בשעת פשיעת האונס ולית ליה קלא דליזדהרו לקוחות וכדפרישנא בפ' המוכר על שטר היוצא על היתומי' רבינו ז"ל ואיכא למידק אי משום כפירת שעבוד קרקעות אפילו מלוה בעדים נמי ליפטר לר"י דהא אית ליה לר"י שעבודא דאורייתא כדאיתא בב"ב וכל דאית ליה שעבודא דאוריית' אית ליה דבר תורה אפילו מלוה בעדים גובה מנכסים משועבדים אלא שאמרו חכמים אינו גובה משום תקנת לקוחות דלית ליה קלא וכיון דמדאורייתא איכא שעבוד קרקעות והוא פטור מקרבן היאך יהא חייב קרבן משום תקנה דרבנן שאין בה שעבוד קרקעות דהא חולין לעזרה קא מייתי וי"ל דכיון דמדרבנן ליכא שעבוד קרקעו' והפקר ב"ד הפקר הא הויא לה בשעת כפירה מטלטלין והתורה חייבו קרבן על כל שבשעת כפירה הוא כפירה ומדאוריי' נמי מחייב השתא וזה ברור וזה התשובה יש למה ששאלו רבים דהא ק"ל שעבודא דאורייתא וק"ל שאין נשבעין שום שבועה דאורייתא על כפירת שעבוד קרקעות כדאית' בפ' שנים אוחזין וא"כ היאך אנו נוהגין לחייב שבועה למודה במקצת על מלוה שהיו עליה עדים וכן בדר' חייא קמייתא דתני מנה לי בידך אין לך בידי כלום והעדים מעידים שיש לו בידו חמשים ישלם חמשים וישבע על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו וא"כ הו"ל כהודה בקרקעות וכפר במטלטלין שהוא פטור כדאיתא התם וה"ה כשהעדים עדותן בשעבוד קרקעות וזו היתה קושיא חזקה אבל פי' עם מה שאמרנו דכיון שכבר אחז"ל דמלוה בעדים אינו גובה אלא מבני חרי אין כאן שעבוד קרקעות עכשיו בעדים והכל הולך אחר שעתו דהפקר ב"ד הפקר עוד תירצו רבותי' ז"ל ומכללם הרמב"ן ז"ל והיא שיטת רבותינו ז"ל שלא אמרו דמלוה בעדים יש בה שעבוד קרקעות למ"ד שעבודא דאורייתא אלא כשהעדים מעידין שהוא חייב לו עדיין שיודעין שלוה ולא פרע אבל כל שאין יודעין אלא מן ההלואה אלא מפני שאמר לא לויתי הוחזק כפרן ואינו נאמן לומר פרעתי אין זה שעבוד קרקעות שזה עיקר חיובו מפי עצמו שאלו אמר מתחלה לויתי ופרעתי היה פטור וכשם שבמלוה שאין עליו עדים אלא שהודה בחיובו אינו גובה מנכסים משועבדים. כך אינו גובה בהודאה הבאה עליו מחמת כפירתו וזה גם כן טעם ברור ונכון:

חייב להעמיד לו שדה דר"א פי' דקסבר קרקע נגזלת וכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה אבל רבנן סברי קרקע אינה נגזלת וכששטפה ברשותה דמאריה הוה קיימא והלכתא כוותייהו:

בהא אפי' ר"א מודה פי' דכתיב מכל אשר ישבע עליו מכל ולא כל פירוש רש"י ז"ל ולא איתרבו קרקעות מדרשה דריבה ומיעט וריבה אלא לענין חיוב השבה בשעת הגזילה כדלעיל אבל לא לענין חיוב חומש ואשם דמחמת כפיר' כלומ' דרבוי' דעבדינן לעיל היינו מקר' דמיירי בהשבה (וא"כ) [וא"ת] נימא נמי מכל ולא כל וי"ל דלר"א מכל רבויא הוא ולא ממעיט מידי אלא דהכא לענין שבועה כעין ייתורא היא דלישתוק קרא ואנא ידענא דבכל מאי דאית ביה חיוב השבה איכא חיוב חומש ואשם על הכפירה בשבועה דכוליה חד עניינא הוא אלא ודאי להכי אהדריה קרא לומר דלענין שבועה ריבויא אלא כעין הפרט ולמעוטי קרקעית ועבדים נמי:

במתניתין שבועת הפקדון כיצד וכו' ר"א אומר עד שיאמר שבועה באחרונה פי' רש"י ז"ל כגון דאמר אין לך בידי כלום ולא לך ולא לך בשבועה דהשתא קיימא שבועה אכל חד מינייהו אבל בירושלמי אמרו דאף באחרונה קאמר כגון דאמר שבועה לא לך ולא לך ולא לך שבועה דהואיל ואמר שבועה יתירא אפרטי קאי ולשון הברייתא שהיא בגמרא בלשונו של ר"א דייקא טפי כפרש"י ז"ל:

בעל הבית שטען טענת גנב בפקדון ונשבע והודה ובאו עדים אם עד שלא באו עדים הודה משלם קרן וחומש ואשם כדין שבועת הפקדון ואם משבאו עדים הודה משלם תשלומי כפל ולא חומש ואשם שאין אלו משתלמין במקום כפל ולענין כפל מיהא דוקא בשנשבע או קבל בבית דין וכן כתבנוה בקמא פרק מרובה:

הקרקעות והשטרות והעבדים אינם בדין שבועת הפקדון לחומש ואשם שלא נאמרה פרשה זו אלא לדבר המיטלטל וגופו ממון כעין הפרט ר"ל תשומת יד וגזל ופקדון ואבדה יצאו קרקעות שאין מיטלטלין ויצאו עבדים שהוקשו לקרקעות ויצאו שטרות שאין גופן ממון ומ"מ לענין השבה אף העבדים והשטרות בכלל מטלטל להתחייב בגזלתם בכל אונסין שיארעו בהם אבל קרקע אינה נגזלת ואינו חייב באונסיה מעתה גזל שדה ושטפה נהר אומר לו הרי שלך לפניך ואינו חייב להעמיד לו שדה אחר וזה שמעטנו שטרות מדין שבועת הפקדון פירושו בין לממון שבהן לדעת מי שדן דיני דגרמי בין לגופן כלומר הקלף לצור על פי צלוחיתו ואפי' הוא בשוה פרוטה או יותר:

ממה שכתבנו למדת במי שאמר שורי גנבת והוא אומ' לא גנבתי משביעכני ואמר אמן והודה שחייב עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי [משביעכני] ואמר אמן ואח"כ הודה פטור וכן כל כיוצא בזה וכן אין שבועת הפקדון נוהגת אלא בממון המשתלם על פי עצמו אבל לא בקנס כמו שיתבאר:

ואוקמה רבינא כגון שהיתה שניה בשעת כפירת ראשונה קרובין בנשותיהן ונשותיהן גוססות מהו דתימא רוב גוססים למיתה וראוין היו להעיד בשעת כפירת הראשונה כפירת דברים בעלמא הוא ולא ליחייבו קא משמע לן דהשתא מיהא לא שכיב:

תא שמע בעל הבית שטען טענת גנב בפקדון ונשבע והוד' ובאו עדים אם עד שלא באו עדים הודה משלם קרן וחומש ואשם כדין שבועת הפקדון ואינו משלם כפל לפי שאין משלם קנס על פי עצמו ואם משבאו עדים הודה משלם תשלומי כפל ואשם פי' אשם על שבועת הפקדון ותשלומין משום דטען טענת גנב כדכתיב אם לא ימצא הגנב ודרשינן אם לא ימצא כמו שאמר אלא שהוא גנבו וכו' כדמפרש במס' ב"ק דף ס"ג ע"ב והא הכא דאיכא עדים דההוא פקדון גביה הוי דהויא ליה כפירתו כפירת דברי' בעלמא ואפי' הכי מחייב אשם אשבועתיה.

ומהדרינן הכא נמי כרבינא כלומר כגון שהיו עדים שלו קרובים בשעת שבועה ונתרחקו לאחר כן.

אמר ליה רבינא לרב אשי תא שמע חמורה ממנו שבוע' הפקדון פי' משבועת העדות שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים מדקאמר חייבין על זדונה מכות מכלל דאיכא עדים דאי לאו דאיכא עדים אף על גב דאודי נמי אינו חייב מלקות על פיו לפי שאין אדם משים עצמו רשע וקאמר ליה על שגגתה אשם בכסף שקלים אלמא אע"ג דאיכא עדים דההוא פקדון גביה נינהו דהויא ליה כפירת דברים מיחייב אשם אשבועתיה.

אמר ליה רב מרדכי בר מינה דההוא וכו' פשוט הוא.

תא שמע לא אמרת בנזיר טמא שכן לוקה תאמר בשבועת הפקדון שאינו לוקה וכו' וסלקינן הא דרבה בתיובתא.

אמר רבי יוחנן הכופר בממון שיש עליו עדים פי' דהא סלקא דרבה בתיובתא דחייב:

בשטר פטור ואוקימנא משום דהוה ליה שעבוד קרקעות וכו'.

איתמר משביע עדי קרקע רבי יוחנן ורבי אלעזר חד אמר חייב וחד אמר פטור תסתיים דר' יוחנן הוא דאמר פטור דאמר רבי יוחנן הכופר בממון שיש עליו שטר פטור וכדרב הונא בריה דרב יהושע משום דהוה שטר שעבוד קרקעות אלמא חיוב קרבן דשבועת הפקדון ליתא בקרקעות ומדקרבן שבועת הפקדון אינה בקרקעות קרבן דשבועת העדות משבועת הפקדון ילפינן מאואין נאמר כאן אואין ונאמר להלן אואין וכו' ואמרינן לימא ר"י ור' אלעזר בפלוגתא דרבי אליעזר ורבנן קמפלגי דתניא הגוזל שדה מחבירו ושטפה נהר חייב להעמיד שדה אחר דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים אומר לו הרי שלך לפניך ואמרינן בהאי קמיפלגי דרבי אליעזר דריש רבוי ומיעוט דכתיב וכחש בעמיתו רבה בפקדון או בתשומת יד מיעט או מכל חזר ורבה ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל מאי רבי רבי כל מילי פי' ואפי' קרקעות ומאי מיעט מיעט שטרות וכיון דהאי קרא דכתיב ביה או בגזל איתרבי ביה אפילו קרקעות אשתכח קרקע נמי בת גזלה היא וכיון דבת גזלה היא חייב להחזיר לו גזלתו והיינו דקאמר חייב להעמיד לו שדה ורבנן דרשי כללי ופרטי וכו' מאן דמחייב בקרקע קרבן שבועת העדות סבר לה כרבי אליעזר דמרבי ליה לקרקע בהאי קרא דפקדון וכיון דאיתרבי בהאי קרא דפקדון ילפינן ליה נמי לקרבן שבועת העדות דחייב משבועת הפקדון בתחטא תחטא ומאן דפטר סבר כרבנן דלא מרבו לקרקע בהאי קרא.

ומהדרינן בהא אפילו רבי אליעזר מודה כלומר עד כאן לא מרבי רבי אליעזר לקרקע בהאי קרא אלא לענין שם גזלה בלחוד למימר דקרקע נמי או בגזל קרינן ביה וכיון דגזל מיחייב להעמיד לו שדה כדקתני בהדיא חייב להעמיד לו שדה אבל לענין קרבן שבועה מודה דפטור רחמנא או מכל ולא הכל לאפוקי קרקע דאיתרבי לענין שם גזלה דלא ליחייב עליה קרבן שבועה וכיון דקרבן שבועת הפקדון לא מחייב בקרקע לענין שבועת העדות דיליף מינה נמי לא מיחייב אמר רב פפא משמיה דרבה מתני' נמי דייקא דקתני גנבת את שורי וכו' פשוט הוא.

שם אימא סיפא זה הכלל כו' אלא מהא ליכא למשמע מינה הקשה מהר"י אבן ל"ב יש לתמוה דאמאי קאמר דליכא למשמע מינה והלא אורחא הכי הוא דברישא קאמר גנבת שורי וזה הכלל אתי לרבויי אפי' גנבת עבדי והוי כעין לא זו אף זו קתני עכ"ל ואין כאן קושיא דרב פפי נמי הוה ידע דאיכא נמי מלתא אחריתא לרבויי בזה הכלל וליכא למשמע מסיפא לרבויי עבדי גנבת אלא דליכא למשמע נמי מרישא מידי כיון דאיכא למימר דהתנא סמך אסיפא לרבות עבדי גנבת וכעין לא זו אף זו וק"ל:

גמ' חיי נינהו ולא שכיבי כו' חייב בשטר פטור כו' קרקע פליגי ר' יוחנן ור"א כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ואין מביאין כו' וצ"ל דאליביה משכחת כו' כצ"ל:

תד"ה מתניתין (בסופו). דא"נ על כפירת ש"ק א"כ אין כאן קרבן. עי' ב"ק (ס"ד ב') ובב"מ (נ"ז ב') בתד"ה כי יתן דממעטינן קרקעות משבועה אף אם דרשינן ברבויי ומיעוטי ולא תליין זה בזה כלל (ולכן גם דבריהם בב"מ (ד' ב') בד"ה אין נשבעין הב' צ"ע) והראיה דהא בשה"פ חייב אפי' בנשבע מעצמו היכא שאינו מחוייב עפ"י ב"ד דכ"מ מתניתי דכולה פרקין וכן בשלהי מכילתין אמר לשואל כו' א"ל מה אתה סח כו' חייב ועתוי"ט מ"ב בפרקין ובב"ק (ק"ח) אמר לאחד מן השוק כו' וברש"י שם ד"ה או דלמא ואולי יש לחלק בין דברים שמחויבין עליהם שבועה לשאינם מחויבין בשום צד. ועי' לקמן (מ"ב ב') בתד"ה על דמ"ל שבועה ע"י גלגול. ועי' מש"כ בב"ק (ק"ג) בתד"ה הגוזל בס"ד:

תנינא "ליה" והכי תנינא "ליה". צ"ל לה:

גמרא ה"נ כדרבינא. מבואר אף דהכפל בא על שעת הכפירה ובאותה שעה היו העדים קרובים בנשותיהם מ"מ לא מקרי תחלתו בפסול דמ"מ עתה שנתרחקו מעידים על החפץ שהוא פקדון וממילא חייב כפל ע"י העדים אחרים ששמעו אז דנשבע דמעידים עתה שנשבע בשקר. ותמוה לי דא"כ גם לענין התרו בו לחייב מלקות משכחת לה בכה"ג דהעדים שהתרו בו לא ידעו שהוא פקדון (דמ"מ מקרי התראת ודאי כיון דידוע להמותרה כמ"ש תוס') יהיו עדים קרובים בנשותיהן שידעו שהוא פקדון ואח"כ נתרחקו ונאמנים להעיד עתה שזה פקדון וממילא חייב מלקות על העדים שהתרו שמעידים שכפר ונשבע ואין מקום לחלק בין קרבן למלקות. ולומר דהוי התראת ספק דהמותרה מסופק שמא לא ימותו הנשים ולא יהיו עדים כשרים להעיד עליו דנראה כיון דהעבירה ודאי והספק רק אם הב"ד יענשו עליו לא מקרי התראת ספק. ועיין יבמות דף פ ע"א בתוס' ד"ה נעשה ומש"כ בזה וצ"ע:

אמר רב פפא מתני' נמי דייקא כר' יוחנן דאין חייב קרבן שבועה בקרקעות עכ"ל רש"י וצ"ע מי הגיד לנו דר' יוחנן ס"ל אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות דהך תסתיים דקאמר הש"ס לעיל היינו לרב הונא בריה דר' יהושע והכא רב פפא איירי ולדידיה לא מוכח מידי דהרי קאמר שטר קא מנח ויש לדחוק דס"ל לרש"י דרב פפא נמי מודה דר' יוחנן ס"ל אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות מה"ט גופא דמתני' דייקא הכי ור' יוחנן ס"ל בכל מקום הלכה כסתם משנה והא דקאמר לעיל טעמא דר' יוחנן שטרא קא מנח ולא קאמר כרב הונא בריה דר' יהושע משום דבעי לתת טעם אפי' בנמחל שיעבודו ודוק:

ואלו גנבת את עבדי לא קתני הקשו בתוס' אמאי לא מייתי בקיצור ממתני' דפרק שבועת הדיינים דאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות הקשה בת"ח מה ענין שבועה שמשביעין אותו הב"ד לקפץ ונשבע מעצמו להתחייב קרבן והתוס' ע"כ מחלקין בכך מדכ' בד"ה מיעוט כו' דאיצטרך קרא למעטי שטרות מקרבן והשתא למאי איצטרך דכבר אימעט לקמן משבועת ב"ד. ולפע"ד דמשום הא לק"מ דס"ל להתוס' כל שאינו יכול להוציא ממונו בדין לא מקרי ממון לחייב עליו קרבן ולכן קרקע כשאין להתובע עדים שהקרקע שלו איך יוציאו ממנו אם יתבענו בב"ד לא ישביעהו שיהיה מוכרח להודות וא"כ לא מקרי ממון וכשכחש בו פטור מקרבן משא"כ שטר משכחת ליה שיתברר הדבר בלא שבועה כשימצאו אצלו השטר הכתוב בשמו של המפקיד וק"ל:

אבל אא"ז במהרשש"ך הקשה דלהתוס' לפטור מקרבן שבועה בכופר הכל וזה לא נשמע מעולם וקו' אלימתא הוא זו. לכן נלפע"ד דכוונתם כיון דאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות ש"מ דדרשינן קרא דכי יתן איש אל רעהו כסף או כלים בכלל ופרט ולא בריבוי ומיעוטי וממילא ה"ה לקרא דוכחש בעמיתו דרשינן בכללא ופרטא וממעט קרקעות ממילא דו"ק:

מיהו לולי דבריהם היה נלע"ד דמייתי ראיה ממתני' דר"א מודה לענין קרבן ודרש מכל ולא הכל והיינו מדפליג ר"א ברישא דמתני' עד שיאמר שבועה באחרונה ולא מייתי נמי דפליג אסיפא דלר"א חייב אפי' בגנבת עבדי ש"מ דלא פליג ודו"ק:

הא קיימא שניה. אלא לאו ש''מ כפירת ממון שיש עליו עדים הויא כפירה: קרובין בנשותיהן. נשואי שתי אחיות דההיא שעתא לא חזו לאסהודי ואם תאמר למה לי למיתנא איצטריך כגון שהיו גוססות באותה שעה: מהו דתימא. קיימא לן רוב גוססות למיתה והוו להו כמתות והוה ליה ממון שיש עליו עדים דלא תתחייב ראשונה קמ''ל השתא מיהא לא שכיבי ואף על גב דרוב גוססין למיתה כל זמן שלא מת חי הוא לכל דברים: טענת גנב. פטר עצמו על ידי גניבה שטען נגנב הימני ושומר חנם פטור מגניבה וקיימא לן בב''ק (דף סג:) שאם נשבע ובאו עדים משלם כפל כגנב עצמו אבל אם הודה אח''כ אין כאן כפל דמודה בקנס פטור אבל חומש ואשם יש משום שבועת הפקדון: ונשבע והודה ובאו עדים. גרסי' ולא גרסינן אחרי כן: משלם תשלומי כפל. משום עדים: ואשם. משום שבועה אבל חומש לא משלם וילפינן לה בבבא קמא מהאי קרא ושלם אותו בראשו וחמישיתו יוסף עליו ממון המשתלם בראש מוסיף חומש ושאינו משתלם בראש כגון זה שישלם עליו כפל אין מוסיף חומש: כדרבינא. שהיו עדים קרובים בנשותיהן בשעת שבועה לפיכך חייב קרבן כמאן דליתניהו: בר מינה דההיא. אין ללמוד הימנה דלא איירי במכות כלל ודלמא בזדון עצמו קאמר ולא בזדון עדים: אי דליכא עדים. דאתרו בנזיר אמאי לוקה: עבידי דמייתי. הלכך מהניא ליה כפירתו אם ימותו העדים: משום דהוה ליה. האי שטר ממון שהקרקעות משועבדים לו והכופר בו ככופר בקרקעות וקיימא לן לקמן (דף מב:) דאין נשבעין על הקרקעות הלכך כי אישתבע נמי אין לה דין חיוב שבועה להביא עליה קרבן: וכדרב הונא בריה דרב יהושע. דפריש טעמא דרבי יוחנן משום דאין חייבין על כפירת [שעבוד] קרקעות: חייב להעמיד לו שדה. דקסבר קרקע נגזלת וקיימא לה ברשות גזלן וקרינן ביה והשיב את הגזלה (ויקרא ה). הרי שלך לפניך. קסבר קרקע אינה נגזלת וכי שטפה נהר ברשותיה דמרא קמא היא קיימא: מיעט שטרות. שאין גופן ממון שאינן אלא לראיה שבהן: מאן דמחייב. עלייהו דין קרבן שבועה כרבי אליעזר כי היכי דמרבה להו. לענין השבה מרבה להו נמי לכל האמור בענין וקרבן בההיא עניינא כתיב: אפילו רבי אליעזר מודה. דאף על גב דאיתרבו בענין השבה לא איתרבו לענין חומש ואשם דכי אהדר קרא ונקט ענין חומש ואשם כתיב או מכל אשר ישבע עליו לשקר וגו' וחמישיתו יוסף עליו את אשמו יביא מכל ולא הכל ואימעיט להו דבר שאינו דומה לפרט: מתניתין נמי דיקא. כרבי יוחנן דאין חיוב קרבן שבועה בקרקעות: דעבד איתקש לקרקעות. והתנחלתם אותם [וגו'] לרשת אחוזה (שם כה) כאחוזה:

הכא נמי כדרבינא. שהיו קרובין בנשותיהן אבל נשותיהן גוססות לא צריך למימר דהא הכא ליכא לאקשויי פשיטא דהא קמ''ל דהודה ואח''כ באו עדים דמשלם קרן וחומש וכי באו עדים ואח''כ הודה משלם תשלומי כפל: ואין מביאין קרבן על כפירת שעבוד קרקעות. תימה והא רבי יוחנן גופיה אית ליה בסוף בבא בתרא (דף קעה:) דשעבודא דאורייתא וא''כ אפילו בעל פה היכי משכחת לה לשבועת העדות ולשבועת הפקדון והכי נמי קשה מהשולח (גיטין דף לז.) דאמר רבי יוחנן שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט ואם כן אפילו בעל פה לא משכחת לה לדידיה וכן בפרק קמא דב''מ (דף ד: ושם) גבי מודה מקצת ובפרק הכותב (כתובות דף פז: ושם) ואיתא נמי התם גבי עד אחד דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ולמ''ד שעבודא דאורייתא לעולם לא משכחת שבועה וצ''ל דאליביה משכחת כשמחל השעבוד: מיעט שטרות. אפילו מאן דלא דאין דינא דגרמי בהגוזל קמא (ב''ק דף צח.) ופטר שורף שטרותיו של חבירו מכל מקום כיון דכי איתנהו בעינייהו מחייב ליה לאהדורינהו ה''א דכי כפר חייב ומיהו לבסוף דמסיק דלענין השבה דוקא פליגי אי אומר לו כשנשתנו הרי שלך לפניך ולא לענין שבועה קשיא מה שייך למעוטי שטרות הא אפילו שרפן פטור כ''ש נשתנו וצריך לומר דסבר כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי אי נמי כי פטרינן היינו כי קלינהו באתרייהו אבל נטלן ושרפן חייב: מתניתין נמי דיקא. אע''ג דמאן דמחייב נמי מודה דלרבנן פטור מ''מ מייתי דסתם מתניתין דיקא כמאן דפטר ומיהו קצת תימה דמייתי ממתניתין דדחי לה לייתי ממתניתין דשבועת הדיינין (לקמן דף לח:) דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות אם כן אין כאן קרבן:

שבועות לז ע"ב