שבועות לז ע"א

דף לז - א

פגע בהו רב כהנא, אמר  להו: הזיד ^[16] בשבועת הפקדון והתרו בו לפני שנשבע, מהו חיובו? - האם הוא חייב בקרבן או במלקות [כיון שעבר על "לאו" במזיד והתראה], או בשניהם יחד? ^[17]

ויסוד הספק הוא: כיון דחידוש ^[18] הוא שנתחדש בשבועת הפקדון, דהרי בכל התורה, לא אשכחן אדם העובר עבירה במזיד, דמייתי קרבן, שהרי לא ניתן קרבן אלא לשוגג, והכא מייתי קרבן במזיד, לכן יתכן שכל חיובו הוא בקרבן בלבד. לא שנא אתרו ביה לפני שעבר ונשבע, ולא שנא לא אתרו ביה. ונשבע במזיד ללא התראה, וחידשה התורה שחיובו הוא בקרבן ולא בעונש אחר.

או דלמא, הני מילי שמתחייב קרבן על שבועה במזיד, רק היכא דלא אתרו ביה, שפטור ממלקות, לפי שאין עונש מלקות אלא בהתראה. אבל היכא דאתרו ביה וחייב מלקות, מילקא לקי, אך קרבן לא מייתי. כיון ששני חיובים, קרבן ומלקות לא מחייבין אותו.

או דלמא - הא והא עבדינא - קרבן וגם מלקות? ^[19]

מעמידה הגמרא להלן כמה דרכים לפשוט את ספיקו של רב כהנא:

א. אמרו ליה: תנינא, ספק זה שנינו בברייתא.

דתניא, חמורה הימנה [משבועת העדות] שבועת הפקדון. וחומרתה היא בכך שחייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה אשם בכסף שקלים!

מהא דקאמר ליה חייב על זדונה מכות, מכלל זה אתה למד, שהנידון הוא במקום דאתרו ביה, ומשום כך לוקה. וקאמר - מכות, אין. קרבן, לא!

ומאי חומרא יש בעונש המכות של שבועת הפקדון במזיד, יותר מבעונש הקרבן של שבועת העדות?

דניחא ליה לאיניש דמייתי, [להביא] קרבן, על אף ההוצאה הכספית, ולא לילקי! ולכן חמור עונש המלקות מחיוב הקרבן.

אמר להו רבא בר איתי לרבנן: אין ראיתכם מברייתא זו ראיה, כיון שברייתא זו הינה רק לפי רבי שמעון ולא לפי חכמים. כי מאן תנא בפרקין דלעיל "זדון שבועת הפקדון לא ניתנה לכפרה" - רבי שמעון. ולפיו חייבים על שבועת הפקדון במזיד רק מכות. אבל לרבנן, קרבן נמי מייתי כאשר נשבע במזיד, בצירוף למכות.

אמר להו רב כהנא לרבנן: בר מינה דההיא!

דהיינו, לא תדחקו להעמיד את הברייתא לפי רבי שמעון כפי שהעמידה רבא בר איתי, אלא יכולים אתם להעמידה אפילו לרבנן, הסוברים שזדון שבועת הפקדון ניתן לכפרה בקרבן. אך אף על פי כן, אינכם יכולים לפשוט מכאן את הספק ששאלתי אתכם, מהו חיובו של מזיד בשבועת הפקדון היכן שהיתרו בו, היות דאנא בעצמי הוא זה דתנינא לה, ששניתי את אותה הברייתא, באופן דלהלן, והכי תנינן לה:

חמורה שבועת הפקדון משבועת העדות. משום ששבועת הפקדון אחד זדונה ואחד שגגתה - קרבן אשם בכסף שקלים!

ומאי חומרא יש בזו על זו, [והרי גם שבועת העדות חייבים על זדונה ושגגתה קרבן]?

דאילו התם, בשבועת העדות, יכול להביא העד חטאת בת דנקא, דהיינו במחיר זול של ששית הדינר בלבד. והכא, בשבועת הפקדון, הוא חייב להביא אשם בכסף שקלים! ואם תשאלוני: וליגמר מינה שהחיוב כאשר הזיד והתרו בו, הוא רק קרבן ולא מכות.

תשובתכם - דלמא מדובר דלא אתרו ביה. שהרי ברייתא זאת לא באה אלא לומר את החומרה שיש בשבועת הפקדון יותר מאשר שבועת העדים, ולא באה לומר את דין שבועת הפקדון בכל האופנים. ^[20] ולכן גם אם חייב מלקות היכן שהיתרו בו, מכל מקום לא נזכר דין זה בברייתא, כיון שהיא מדברת באופן שלא התרו בו.

ב. לישנא אחרינא [בפשיטות ספיקו של רב כהנא]:

תא שמע: שנינו במשנתנו: אין חייבים על שגגתה גרידתא של שבועת הפקדון, דבר. ומה הם חייבים על זדונה - אשם בכסף שקלים!

ומדייקת הגמרא: מאי לאו, היאך מתחייב על זדונה, בדאתרו ביה, ומוכח שכאשר הזיד והתרו בו - חייב רק קרבן.

ודוחה הגמרא: לא ! הכא נמי בדלא אתרו ביה! אלא הזיד בלא התראה. ואם כן, ממשנתנו אין להוכיח דבר.

ג. [לפי גירסת הר"ח] תא שמע: שנינו בספרי דבי רב, ^[21] מנין לנזיר שאסור הוא בטומאה, ואם טימא את עצמו במזיד שחייב קרבן? אמרת קל וחומר: ומה שבועת הפקדון, שלא חייב את השוגג בקרבן אשם, חייב בה את המזיד בקרבן. נזיר, שחייב בו את הנטמא בשוגג בקרבן אשם, אינו דין שיהא חייב קרבן במזיד.

ופרכינן בספרי לקל וחומר זה - לא, אם אמרת בשבועת הפקדון, משום דאינו לוקה במזיד, לפיכך מביא קרבן אשם, תאמר בנזיר שנטמא במזיד שלוקה. והואיל ולוקה לא יביא קרבן. תלמוד לומר: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש"!

ומדייקת הגמרא: מדקאמר נזיר שנטמא לוקה, מכלל, זאת אומרת שהמדובר הוא דאתרו ביה, כיון שאם לא היתה התראה - אין מלקות. וקאמר: תאמר בשבועת הפקדון, שאף כאשר התרו בו שאינו לוקה! אבל קרבן מייתי! ומוכח, שבמזיד והתראה - מביא קרבן, ואינו לוקה. ^[22]

ודוחה הגמרא: מאי אינו לוקה על שבועת הפקדון - דאינו נפטר מחיוב עונשו במלקות בלבד, אלא חייב בקרבן יחד עם המלקות, ועל ידי זה מתכפר.

אולם דחיה זו, קשה היא. כיון שאם כן, מכלל, דנזיר טמא נפטר במלקות שמקבל, ואינו מביא קרבן, ודבר זה לא יתכן. כי הא, הרי בנזיר טמא, קרבן כתיב ביה במפורש! [ולכאורה, למידין מכך שאינו נפטר אלא בקרבן].

והתירוץ הוא: התם, הא דמייתי קרבן, הוא כי היכי דתיחול עליה נזירות בטהרה [על מנת שהנזירות שמתחיל למנות עכשיו - תחל בטהרה], ואין זה קרבן לכפרה, אלא רק כדי לטהרו, ושפיר אמרינן שכפרתו של הנזיר היא במלקות בלבד. ואילו הקרבן אינו מיועד לכפר עליו. ^[23] אמרוה אותם רבנן, שנשאלו על ידי רב כהנא, את שאלתו קמיה דרבה.

אמר להו רבה: מכך שהסתפק רב כהנא על המקרה הנ"ל שהתרו עדים בנתבע שלא יכפור בשבועה אלא יודה ויחזיר את הפקדון, משמע, שיש כאן עדים היודעים את האמת שהפקדון בידו. ומחמת כן מתרים בו שלא ישבע לשקר. ואם כן, מכלל דבריו של רב כהנא אתה למד, דכי לא אתרו ביה, ואיכא עדים היודעים שכפירתו היא בשקר, בכל זאת מחייב בקרבן. וקשה: אמאי מחייב, והרי לא הועילה כפירתו לפוטרו אלא כפירת דברים בעלמא הוא! שהרי יש עדים שיעידו שכפירתו אינה נכונה, וממילא חייב בפקדון, ואין בכפירתו כלום! ^[24] ומדייקת הגמרא מקושייתו של רבה על ספיקו של רב כהנא: אלמא, קסבר רבה - הכופר בממון שיש עליו עדים, פטור מקרבן שבועת הפקדון! ^[25]

אמר ליה רב חנינא לרבה: תניא דמסייע לך - נאמר בחיוב שבועת הפקדון:

"וכחש בה" - בפקדון, וחייב, פרט לאדם המחזיק ממון ששייך לאחים, ומודה לאחד מן האחים שיש לו חלק בממון זה, שאותו נתבע להשיב. וכופר לאח השני.

או שמודה לאחד מן השותפין, ^[26] וכופר לשותפין האחרים.

ובשני מקרים אלו הרי מחייב הוא את עצמו בהודאתו בממון, אך מודה רק לאחד מן התובעים ולא לכולם. ולמעשה, בכפירתו אינו מרויח כלום.

"ונשבע על שקר" - פרט ללווה בשטר, וללוה בעדים. ^[27] שאין הוא יכול להפטר מחובו בשבועתו כיון שיש עדים ושטר בדבר!

ומוכח, שבכפירת דברים בעלמא שאינה פוטרתו מממון, שהרי ממילא מחויב בו [אם על ידי הודאתו לאחד מן האחים או אחד מהשותפין, אם על ידי העדות או השטר], אין עליה חיוב קרבן שבועת הפקדון.

אמר ליה רבה לרב חנינא: אי משום הא, לא תסייען. מברייתא זו שרצית להוכיח כדברי

- אין ראיה. כיון שאפשר להעמיד דברי הברייתא זו באופן שאינו כופר בממון אלא מודה בו, באומר לויתי, אלא שלא לויתי בעדים. או לויתי, אבל לא לויתי בשטר. ומכיון שאינו כופר בחיוב הממון עצמו אלא רק בעדים או בשטר, הרי הוא פטור מקרבן.

ומוסיף רבה להוכיח שזהו ביאור הברייתא: ממאי דהכי הוא, שהנידון הוא במודה בממון? -

מדקתני בברייתא ללימוד מהפסוק "וכיחש בה" - פרט למודה לאחד מן האחים, או לאחד מן השותפין!

האי דהודה לאחד מן האחים, היכי דמי?

אילימא דאודי ליה לאותו אח בפלגא דידיה - בחלקו בלבד, אמאי פטרינן ליה מן הקרבן?

הא איכא כפירה דאידך, בחלקו של השני, ועל כפירה זו הוא מתחייב קרבן.

אלא לאו, דאמרי ליה האחים התובעים אותו - מתרוינן יזפת [לוית משנינו יחד]. ואמר להו: לא, מחד מינייכו יזפי את הסכום כולו ! דהויא ליה כפירת דברים בעלמא, שהרי מודה הוא בחובו אלא מתווכח עמהם למי הוא חייב.

ומדרישא [במודה לאחד מן האחים] כפירת דברים, סיפא [בלווה בשטר או בעדים] נמי כפירת דברים בעלמא, ולא בעצם החוב.

ומעמידה הגמרא כמה אופנים להוכיח דלא כרבה.

(סימן: חובה, כיתות דבעל הבית, חומר נזירא)

א. תא שמע ממשנתנו: אינו חייב על שגגתה - של שבועת הפקדון. ומהו חייב על זדונה - אשם בכסף שקלים!

ומדייקת הגמרא: מאי לאו, זדון על ידי עדים, המתרים בו שיודעים מהחוב, וקשיא לרבה, הפוטר מי שכופר בממון שיש עליו עדים [ואף יש לפשוט מכאן את שאלת רב כהנא שהחיוב הוא רק קרבן].

ודוחה הגמרא: לא! כונת המשנה היא זדון עצמו, שהוא עצמו יודע בשיקרו מבלי שיהיו עדים שמתרים בו.

ב. תא שמע מהסיפא של משנתנו, ששנינו בה: היו שתי כתי עדים שנתבעו על ידי פלוני להעיד על חבירו שחייב לו ממון, אם כפרה הראשונה בעדות, ואחר כך כפרה השניה - שתיהן חייבות קרבן שבועת העדות, מפני שיכולה עדות להתקיים בשתיהן, וכיון ששתיהן כפרו בעדות, הפסידוהו ממון!

ומדייקת הגמרא: בשלמא שניה תתחייב, דהא כפרה לה כת ראשונה, ושוב אינה יכולה להעיד. ונמצא שבשעה שכפרה הכת השניה, היה תלוי גורל הממון של התובע אך ורק בעדותן.

כיון [דמייתי] קרבן על המזיד כשוגג לא לקי [או דלמא כו'] או דלמא תרוייהו מיחייב. א"ל מדתנינן חמורה ממנו. פירוש משבועת העדות שבועת הפקדון שחייב על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים ש"מ שאם הזיד לוקה ואין מביא קרבן. ואוקמוה להא לרבי שמעון דסבר לא ניתנה זדון שבועת הפקדון לכפרה בקרבן.

ומאי חומרא דשבועת הפקדון משבועת העדות דניחא ליה לאיניש דניתי קרבן ולא לילקי. אי נמי בשבועת העדות כתיב נקבה מן הצאן כשבה וגו' אפילו תימא בת דנקא. ובפקדון אשם בכסף שקלים.

ואמר להו רב כהנא הא מתניתא לאו הכי שנויה כדקאמריתו. אלא הכי שנויה שבועת הפקדון אחד שגגתה ואחד זדונה אשם בכסף שקלים.

ונפשוט מינה דלא לקי ואפי' בזדונה. ואמרינן דלמא מתניתא בדלא אתרו ביה. ואתינן למפשטה מהא דתניא בספרי דבי רב לא [אם] אמרת בשבועת הפקדון דאינו לוקה תאמר בנזיר שנטמא שלוקה הואיל ולוקה לא יביא קרבן ת"ל וכפר עליו מאשר חטא על הנפש דברי ר' יאשיה רבי יונתן אומר בפתע זה שוגג. פתאום זה אונס. מדקתני בנזיר שלוקה.

מכלל דאתרו ביה וקתני לא אם אמרת בשבועת הפקדון שאינו לוקה. ש"מ דאע"ג דאתרו ביה בשבועת הפקדון לא לקי.

ודחי' מאי אינו לוקה דקתני דלא מיפטר במלקות אלא צריך קרבן. ואקשינן אי הכי האי דקתני תאמר בנזיר שלוקה מכלל דנזיר שנטמא מיפטר במלקות. והא בהדיא כתיב ביה וביום השמיני יביא שתי תורים וגו'. ושנינן האי קרבן דמייתי נזיר זה למיחל עליה נזירות בטהרה הוא ולא משום דהזיד בטומאה:

אמרוה להא שמעתא קמי דרבא אמר להו לדידכו דאמריתו דלא מיפטר במלקות היכא דאתרו ביה אלא צריך נמי קרבן אי לא אתרו ביה מילקא הוא דלא לקי הא קרבן חייב. ואע"ג דאיכא שהדי דהאי פקדון בהאי שעתא דמישתבע איתיה גביה אמאי כפירת דברים בעלמא נינהו. דהא הני שהדי מחייבי ליה בפקדון וליכא הכא כפירת ממון. וכל הנשבע כי האי גוונא היכא דאיכא שהדי פטור הוא:
א"ל רב חנניה לרבה תניא דמסייעא לך ונשבע על שקר פרט ללוה בשטר וללוה בעדים.

אמר ליה הא איכא לאוקומא בטוען לויתי ולא לויתי ממך לא בשטר ולא בעדים דבממון מודה ואינו כופר אלא בעדים. דהא ודאי לאו כפירת ממון היא. ורישא דהא מתניתא מוכחא הכי דקתני וכחש בה פרט למודה לאחד מן השותפין או לאחד מן האחים כו' ופשוטה היא:
ת"ש אין חייבין על שגגת הפקדון. ומה הן חייבין על זדונו אשם בכסף שקלים.

מאי לאו זדון עדים כגון דאיכא שהדי דהאי פקדון איתיה לגביה וקתני חייב אשם. ודחינן לא בזדון עצמו. פירוש כגון שהודה כי הזיד בשבועתו. דאמרי' לא מיכפר לך עד דמייתית אשם:

גמ': הא דתניא חומר בשבועת הפקדון שחייבין על זדונה מכות. מבשבועת העדות קאמר משום דהתם אי אפשר בהתרא' דאמרי אשתלון ההוא סהדותא.

ה"ג בנוסחי:אמר להו רבא בר איתי כו' ומאי חומרא. והכי פירושא דאי אמרת בשלמא רבנן הכי קתני ששבועת הפקדון חייבין על זדונה כרת וקרבן דהא והא עבדינן ליה מה שאין כן בעדות אלא אי אמרת רבי שמעון אדרבא שבועת הפקדון קילא דלא מייתי קרבן במזיד ולא אתרו ביה ולא לקי ואלו בעדות מייתי קרבן.

דילמא בדלא אתרו ביה. וא"ת וליתני נמי חומרא דמלקות, איכא למימר כיון דגבי עדות לא איפשר בהתראה לאו חומרא חשיב לה.

לא אי אמרת בשבועת הפקדון. כתב רבינו ז"ל [רש"י] לא ידענא היכא קאי וברייתא היא בסיפרי בפרשת נשא ואיברא דלאו הכי מתניא התם אלא לא אי אמרת בשבוע' העדות ורישא דברייתא הכי איתא התם בפתע פתאום בפתע להביא אונס פתאום להביא את השוגג והדין נותן מה אם במקום שלא חייב את המזיד חייב את השוגג כאן שחייב את המזיד אינו דין שנחייב את השוגג ומנין שחיי' את המזיד אמרת קל וחומר מה שבועת העדות שלא חייב את השוגג חייב את המזיד כאן שחייב את השוגג אינו דין שנחייב את המזיד לא אם אמרת בשבועת העדות שאינו לוקה תאמר כאן שלוקה הואיל ולוקה לא יביא קרבן ת"ל וכפר עליו מאשר חטא על הנפש דברי רבי יאשיה רבי יונתן אומר כו'.
ואיפשר דשיבושא דנוסח' הוא דאיכא התם ורב חננאל ז"ל כתב דתניא בסיפרי דבי רב לא אם אמרת בשבועת הפקדון נראה שהוא גורס שם שבועת הפקדון אבל י"ל דהתם שבועת העדות תניא אלא דרבנן דגמ' ידעי דהוא הדין לשבועת הפקדון וחדא מינייהו נקט דאי ס"ד בשבועת הפקדון לוקה לגמרה למילת' משבועת הפקדון כדגמר לה משבועת העדות ותו ליכא למיפרך מה לשבועת הפקדון שאינו לוקה כדפריך בשבועת העדות שהרי בפקדון לוקה אלא ודאי חדא מינייהו נקט ומשום דידעי דשבוע' הפקדון איתא על כרחין בההוא כללא מייתי לה כאלו ההיא מתניאתא בהדיא מתניא הכי. וכבר כתבתי כי דרך בעלי התלמוד להביא משניות בחסר וביתר לפי הצורך וכל שכן בברייתות.
ואיכ' למידק אשמעתין למאי דקס"ד מעיקר' דבשבוע' הפקדון אינו לוקה הא קולא הוא וכ"ש דאלי' קל וחומר.
ואיכא למימר דהכי קאמר לא אם אמרת בשבועת העדות והפקדון שאינו לוקה אלא מביא קרבן אלא חדא הוא דמיחייב אבל כאן א) שלוקה היכי נעביד ביה תרתי מה שאין כן בשבועת הפקדון וכיון דבאתרו ביה ליכא קרבן אפי' לא אתרו ביה נמי חיוב מלקות הוא דאיכא עליה אלא שהוא מחוסר התראה הילכך לא מייתי קרבן דחייבי מלקות הוא ובמסקנא הכי פירושא לא אם אמרת בשבועת הפקדון שאינו נפטר מן העונש של שבועה במלקות הילכך חמיר וכי לא אתרו ביה מייתי קרבן דחיוב קרבן נמי הוא תאמר בנזיר טמא דהיכ' דאתרו ביה נפטר מן העונש במלקות ואפי' אם תחייבו קרבן לא מייתי ליה אלא למיחל עליה נזירותו בטהרה הילכך קיל ולא גמרי' משבועה לחיובי קרבן בשום מזיד כלל שאין דנין קל מחמור בכלום וברייתא גופה צריכה לפנים דקתני כאן שחייב את המזיד אינו דין שנחייב את השוגג ולפרוך שבועת הפקדון ושבועת העדות יוכיחו שחייב את המזיד ולא חייב את השוגג ותו דאמרינן כאן שחייב את השוגג אינו דין שנחייב את המזיד ונפרוך כל התורה יוכיח שחייב את השוגג ולא חייב המזיד והכי מפרישנא לה לכולא דתלתא קראי כתיבי פתע זה אונס פתאום זה שוגג מאשר חטא על הנפש זה מזיד ואמרי' מעיקר' דהדין נותן שיתחייב שוגג מאחר שחייבה תורה מזיד מה אם במקום שלא חייב את המזיד היינו בכל התורה חייב את השוגג כאן שחייב את המזיד דכתיב מאשר חטא על הנפש אינו דין שנחייב את השוגג.
ואם תאמר שבועת הפקדון ושבועת העדות יוכיחו שאני התם משום דאנוס הוא אבל שוגג דעלמא לאו אנוס הוא דה"ל למיגמר ומיפרך מיניה וביה עדיף ועוד דאתי מאונס דכאן שחייב את המזיד ואת האנוס אינו דין שנחייב השוגג ובודאי דהאי קל וחומר ליתיה אלא אי כתב רחמנא מזיד ולא כתב שוגג ומשום הכי אמר ומנין שחייב את המזיד כלומר אם שמענו מזיד ודאי אתי שוגג מיניה אבל מנין לך מזיד דאמרת קל וחומר כלומר וחוזר ונידון דין אחר שיכתוב הכתוב שוגג ולא מזיד ויבוא מק"ו מה שבועת העדות שלא חייב את השוגג או משום אונס או משום טעם אחר חייב את המזיד כאן שחייב את השוגג אינו דין שנחייב את המזיד וליכא למיפרך הכא טעמא מאי משום דאנוס הוא דגבי נזיר טמא נמי אנוס חייב וא"ת כל התורה יוכיח שלא חייב את המזיד איכא למימר אין הכי נמי אלא עדיפא ליה למיפרך מיניה וביה ועוד דלא דמיא דאלו כל התורה פטר בה אונס אבל כאן שחייב את השוגג ואת האונס דין הוא שנחייב את המזיד ופריך מיניה וביה לא אם אמרת בשבועת הפקדון שכן אינו נפטר מענשו במלקות ומשום הכי חמיר תאמר [בנזיר] שעל כרחך נפטר מן העונש במלקות וכיון דקיל לא מייתי ליה מחמור כלל הילכך אי כתב רחמנא פתאום דהיינו שוגג לא אתי מזיד ת"ל וכפר עליו לרבות מזיד.
וא"ת כיון דאי כתב רחמנא מזיד אתי שוגג מיניה דהא לא איפריך ק"ו קמא תרי קראי למה לי זו אינה תורה דאי לא כתב רחמנא פתאום הוה אמינא מאשר חטא על הנפש היינו שוגג דשוגג נמי נקרא (שוגג) [חוטא] בכל התורה אבל אי אתו כל חד וחד מחבריה בין שוגג ממזיד בין מזיד משוגג וכדקס"ד בתחיל' דינא לא צריך אלא חד אבל השתא כיון דמזיד לא אתי תרוייהו צריכי.
ומורי החכם ר' נתן נ"ר בה"ר מאיר ז"ל פי' דה"ק ומנין שחייב את המזיד אמרת ק"ו ומה שבועת העדות שלא חייב את השוגג מפני שהוא אנוס חייב את המזיד כאן שחייב את השוגג דכתיב בפתע זה אונס ושוגג דומיא דפקדון קאמר וליכא למימר השתא כל התורה יוכיח שהרי פטור בה אונס.

מכלל דכי לא אתרו ביה ואיכא עדים מיחייב כפירת דברים בעלמא הוא. שמעתי שהקשה הרב אב ב"ד אל הרב ר' יוסף אבן פלאט ז"ל מנא ליה לרבה הא דילמא כי קא מיבעיא לן בדליכא עדים בפקדון קא מיבעיא לן ומשכחת לה דליכא עדים בפקדון ואתרו ביה כגון שהיו קרובים למפקיד ולא מהימ' [למימר] האי פקדונא דפלוני הוא ויכולין להתרות בנפקד שהן רחוקים אצלו ובתרי גופי ודאי פלגינן דבורא ועוד דהכא בלאו מפלג דיבורא נמי לקי נפקד דהא לא קא מסהדי אפקדון אלא עליו להלקותו ואיפשר דכיון דמתרו ביה לא תשבע שהפקדון לפלוני הוא לא מהימני משום דבפסול קורבא לא פלגינן דיבורא אלא לגבי עצמו וזו לדברי מי שמפרש כן במסכת מכות כמו שכתבתי שם ויש לתרץ כאן דאין הכי נמי דמצו לתרוצי ליה לרבה הכי אלא אקשויי נמי קא מקשו ליה למימרא דאפילו בכשרין נמי מיחייב ומסקנא נמי הכי.

[פרט למודה לאחד מן האחים וכו'.] גרסינן בגמ' דבני מערבא בהאי פירקא וכחש בעמיתו לכשיצא וידויו בשבועה פרט למכחש באחד מן השותפין פרט למכחש בעדים ובשטר א"ר יוסי הדה אמרה שנים שלוו מאחד אע"ג דלא כתבין ערבאין ואחראין זה לזה ולא עבדין כן שנים שהפקידו כאחת ובא ליטול את שלו אין שומעין לו יעשה ככופר על חלקו ויהא חייב [אחד] שהפקיד לשנים כפר בו זה חייב כפר בו זה חייב הפקיד להם שוה פרוטה לא נמצא (להם) מביא קרבן על חצי פרוטה תמן כל שבועה חלה (שוה מצא) על פרוט' הכא שבועה חלה על חצי פרוטה.
והכי פירושא: וכחש בעמיתו לכשיצא וידויו בשבועה כלומ' שיצא ונפטר מהודאתו באותה שבועה שאלו הודה היה חייב לשלם זה ובשבועה זו נפטר ממנו פרט למכחש באחד מן השותפין פי' כגון שבא לו אחד משנים שהפקידו שניהם אצלו ותבעו וכפר בו הוא ונשבע פטור מפני שלא חייב ולא רשאי ליתן לאחד מהן חצי מן הממון עד שיבא חברו עמו ויתן לשניהם כדמפרש ואזיל ואע"פ שהיתה הודאתו מחייבתו בממון דמעכשיו פקדון אית להו וגבי שבועת הפקדון וכחש כל דהו אמר רחמנא אפ"ה כיון שתבע ממנו תן לי מנה שיש לי בידך והוא נשבע שאין לו בידו כלום פטור (ליה בידו כולם מנה) [שאין לו בידו] ולא כלום עד שיבא חבירו עמו דממון דזה דתרוייהו חשיב ולית לחד מינייהו בגויה כלום.
א"ר יוסי הדה אמרה שנים שלוו מאחד אע"פ שאינן כותבין אלא אנו פ' ופ' לוינו מפ' מנה חייב כל אחד לשלם הכל.
ופי' הדה אמרה דאמרת באחד [משנים] שהפקידו אצל אחד פטור שאם בא ליטול את שלו אין שומעין לו ולא יכול למימר לכל א' ממנו (נתחייבתי) [נתחייבת] אלא (לשניכם) [לשניהם] אף שנים שלוו מאחד יכול לומר לשניכם הפקדתי או הלויתי הילכך כל אחד מהם חייב לשלם לו הכל ולא עבדין כן פי' ולא נהגו כן אלא כולן כותבין ערבאין ואחראין זה לזה על דרך שופרא דשיטרי והדר מפרש לברייתא שנים שהפקידו כאחד ובא ליטול את שלו אין שומעין לו אין גרסי' בחיר"ק תחת האל"ף ופירושו אם שומעין לו יעשה ככופר על חלקו של זה ויהא חייב שהרי כבר יצא ידי שבועה מזה ולכשיבוא חבירו (אומר) [או] יודה לו בחלקו או יכפור שהרי כל אחד שלו הוא תובע ואין לזה בחלק זה דין ודברים שהרי אתה אומר כל אחד מכיר שלו ונוטל אלא מדקא פטר ליה בבריית' ש"מ שאין שומעין לו.
אחד שהפקיד לשנים כפר בו זה חייב כפר בו זה חייב שכל אחד מהן חייב על הכל הילכך כופר בממון הוא.
ואקשי' אם אתה אומר שחייב כל אחד על הכל נמצאת אומר שאם הפקיד להם פרוטה והשבי' את זה וחזר והשביע את זה כל אחד חייב ונמצאת מחייב קרבן על פחו' מפרוטה והתורה אמרה לאשמה בה פרט לפחות משוה פרוטה כדאיתא בירושלמי פד' שבועת הדיינין.
ומפרקינן תמן כל שבועה חלה על פרוטה שהרי כל אחד מהן חייב על הכל התם במפקיד חצי פרוטה כל שבועה חלה על שוה פרוטה בתמי' הואיל ועל חצי פרוטה השביעו פטור.
ורבינו הגדול רבי יצחק פסק כרבי יוסי דאע"ג דלא כתבין אתראין וערבאין זה לזה וכן דעת רב חננאל ז"ל וש"מ דשנים שהפקידו אצל אחד ובא זה ליטול את שלו אין שומעין לו אלא דאי איתיה לחבריה במתא ושמע ולא אתא שליחותיה עבד ובכל נמי מישתעי דינא בהדיה ואי מודה יהיב ליה כולי ממונא כיון דידע ביה חבריה דהאי תבע ליה ולא אתי אלמא לא קפדי אהדדי וניחא להו במאי דעביד כל חד מינייהו.
והרב ר' אפרים ז"ל דוחה הירושלמי הזה משום דהא בגמרא דילן לא אשכחן כופר באחד מן השותפין דפטור בכה"ג אלא כגון דאתו תרוייהו ואמרי מתרוינן יזפת ויפה דקדק אלא שיש לומר דבנמרא דילן תניא פרט למודה אלמא משום הודאתו הוא פטור הילכך לא משכתת לה אלא כגון דאתו תרוייהו והודה לאחד וכפר לאחד והתם תניא פרט למכחש אף על פי שעכשיו אינו מודה לחבירו ותרתי מתניתא איתנהו ויש מי שהורה דערבין הוו ולא יתבע ערב תחלה אלא לכל אחד ואחד יתבע תחלה על חלקו וכבר כתבתיה בפ' המפקיד.
ואיכא דקשיא ליה דתניא בפ"ק דמציעא בתוספתא שנים שלוו בשטר אחד ופרע אחד מהם את שלו השטר במקומו והלה כותב לו התקבלתי את שלך מדקתני את שלך משמע דלא מיחייב ליה בחלק חבירו ולאו קושיא היא דהתם בשפירשו פ' לוה מנה ופ' לוה מנה אחד וכך משמע.
והרב אב ב"ד ז"ל כתב בלשון הירושלמי פ' הדה אמרה מדקאמר פרט למכחש באחד מן השותפין דהוה ליה כפירת דברים שהרי חבירו יכול לתבעו החוב אשתכח כי היכי דשנים שהלוו אחד מהם יכול לתבוע כל החוב הכי נמי שנים שלוו ונמצא אחד מהן פורע הכל.
ואינו מחוור לי שאין הירושלמי מתפרש לו יפה ועוד דודאי אם אחד מהן יכול לתבוע הכל כיון שקדם זה (ונתבע) [ותבע] נפטר הלה משנים בשבועה כיון שתבע זה ונשבע לא הפקדתם לי אין חבירו יכול לתבוע אלא בחלקו ואפילו בחלקו נמי אם תבעו ונתחייב לו שבועה הראשונה אינו חוזר ונשבע ונפטר בראשונ' דאמרי שבועה לא' שבועה לק' כדאיתא בפ' מי שהיה נשוי.

גמ': ה"ג רש"י ז"ל: אמרו ליה תניתה חמורה ממנה שבועת הפקדון שחייבי' על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים אי אמרת בשלמא דאתרו ביה מ"ה לקי אלא אי אמרת לא אתרו ביה אמאי לקי וקאמר על זדונה מכות אין קרבן לא ומאי חומרא דניחא ליה לאיניש דניתי קרבן ולא ללקי ואמר להו רבא בר אידי מאן תנא שבועת העדות לא ניתן לכפרה ר"ש היא, א"ל רב כהנא בר חנינה בר מינה דההוא דאנא תנינא לה והכי תנינא לה אחד זדונה ואחד שגגתה אשם בכסף שקלים ומאי חומר' דאלו חטאת בת דנקא והכא אשם בכסף שקלים ע"כ. וה"פ אמרו ליה תניתה חמורה ממנה שבועת הפקדון משבועת העדות שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים, ומדקאמר דעל שגגתה אשם ש"מ דעל זדונה מכות בלבד הא קרבן לא ומדלקי ודאי בדאתרו ביה, וא"ת אם כן מאי חומרא, דאי אמרת בשלמא דא ודא עבדינן ליה היינו חומרא דהכא חדא והכא תרתי, אלא אי אמרת מכות לחוד ולא קרבן מאי חומרא, דהכא חדא והכא חדא, בפקדון מכות ולא קרבן ובעדות קרבן ולא מכות, היינו חומרא דניחא לאיניש דניתי קרבן ולא ללקי.
אמר להו רבא בר אידי לא תיתו ראיה מההיא דההיא ר"ש תני לה דקאמר דאין מביא קרבן על זדונה דילפינן מעלה מעל ממעילה כדאמ' לעיל בפ' שבועת העדות, אבל לרבן אפשר דתרתי עבדו ליה, ואמר להו רב כהנא דרבנן היא אלא דלאו הכי מתנו לה אלא הכי תני לה איהו אחד זדונה ואחד שגגתה אשם בכסף שקלים ורבנן היא, אלא דמספקא לן דילמא ההיא בדלא אתרו ביה ולא לקי.
ור"ח ור' יוסף הלוי גורסים גירסא אחרת, וכך היא גירסתן: אמרו ליה תניתה וכו', אי אמרת בשלמא דאתרו ביה וכו' אמר להו רבא בר אידי מאן תנא זדון שבועת (העדות) [הפקדון] לא ניתן ... ניתן לכפרה ר"ש היא, אמאי חומרא דניחא ליה לאיניש דניתי קרבן ולא לילקי, ולא היא התם חטאת בת דינקא והכא אשם בכסף שקלים, אמר ליה רב כהנא בר מינה דההיא דאנא תנינה לה וכו', וה"פ תנינא דדא ודא עבדי ליה דמלקי ודאי בדאתרו ביה, ואפ"ה קאמר דמייתי אשם, דקס"ד דמאי דקאמר על זדונה מכות אף מכות קאמר, דאי לא מאי חומרא, ומאי דקאמר על שגגתה אשם שאינו אלא באשם מה שאין כן בזדונה, דאף על גב דמייתי אשם אפ"ה לקי, ואמר להו רבא בר אידי דמכות בלבד הוא דאיכא ואפילו הכי ליכא מינה ראיה, דר"ש תני לה דאית ליה דלא ניתן זדונה לכפרה, ומאי דקא קשיא להו א"כ מאי חומרא דניחא ליה דניתי קרבן ולא לילקי, ולא היא כלו' ר"ש הוא דתני לה כדאמרינן, ומיהו לאו היינו חומרא כדאמ' אלא דהתם חטאת בת דינקא והכא אשם בכסף שקלים, ואמר להו רב כהנא לא תדחקוה לאוקומ' כר"ש אלא רבנן תנו לה, ולאו הכי תנינן דאנא תנינא לה והכיתנינא לה אחד זדונה ואחד שגגתה אשם בכסף שקלים וחומרא משום דהתם חטאת בת דינקא והכא אשם בכסף שקלים.

לא אי אמרת בשבועת הפקדון שאינו לוקה תאמר בנזיר טמא שהוא לוקה. בספרי (במדבר ו, ט) תנו לה להא, ורישא דברייתא הכין וכי ימות עליו מת בפתע פתאום בפתע זה שוגג פתאום זה אנוס, מזיד מנין אמרת ומה שבועת העדות שאינו חייב על השוגג חייב על המזיד נזיר טמא שחייב על השוגג אינו דין שחייב על המזיד, לא אי אמרת בשבועת העדות וא"ת א"כ היכי מייתי מינה הכא לשבועת הפקדון והתם לא אמרת בפקדון אלא בשבועת העדות, י"ל דהתם הוא דנקט שבועת העדות ה"ה והוא הטעם לשבועת הפקדון דדא ודא חייב על המזיד ולא על השוגג וחדא מנייהו נקט, א"נ אפשר דהתם טעות יש בגיר' ושבועת הפקדון קאמר, ור"ח ז"ל גריס שבועת הפקדון.

אלא דאמרינן ליה מתרוינן יזפת ואמר להו מחד מנייהו יזפי דה"ל כפירת דברים בעלמא. דכיון דשותפין נינהו כל חד וחד כבעל הממון, ומינה איכא למשמע דתרי שותפי או תרי אחי דהלוו לאחד כל אחד ואחד מהן כבעל כל הממון ויכול לתבוע כל החוב, ואין הלווה יכול לומר לאו בעל דברים דידי את, בין איתיה לחבריה במתא בין ליתיה במתא, והכין דייקי שמעתא דפרק מי שהיה נשוי לפי דעתי דגרסינן התם גמ' מי שהיה נשוי ד' נשים (כתובות צד, א) אמר רב הונא הני תרי אחי ותרי שותפי דאית להו דינא בהדי' חדא, ואזל חד מנייהו בהדיה לדינא, ולא מצי אידך למימר ליה לאו בעל דברים דידי את אלא שליחותיה עבד, כלומר ובין לזכות בין לחובה, מאי דעבד עבד, ואסיקנא דאי ליתיה במתא מצי למימר אי הואי התם הוה טענינא טפי אבל איתיה במתא לא מצי טעין דאי בעי למיתי, מ"מ ש"מ דמצי לאשתעויי דינא בהדיה אפילו ליתיה במתא דמיגו דמשתעי דינא אפלגא משתעי אכוליה, והיינו נמי בעל בנכסי אשתו היכא דאיכא פירא בארעא דמשתעי דינא אכולהו נכסי ולא בעי הרשאה, וכ"ש דלא מצי לוה או נפקד לטעון ולומר לחד מנייהו לאו בעל דברים דידי את אפילו בפלגא עד דאתיתו תרוייהו, ואעפ"י שראיתי לאחד מרבותי אומר כן, ובעי למידק לה מגיר' ירוש' שבפרקין (ה"א) גבי וכחש בעמיתו פרט למכחש לאחד מן השותפין, והר"א אב ב"ד ז"ל כן כתב כאן כדרך הראשון שכתבתי.

חומר בשבועת הפקדון. כלומר משבועת העדות, וטעמא משום דלא אפשר גבי שבועת העדות בהתראה דדלמא אשתלין סהדי ההוא סהדותא, אבל הכא משכחת לה כגון דאיכא עדים שהפקיד אצלו ועתה יוצא מתחת ידו.

גרש"י: על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים מדקא' על זדונה מכות מכלל דאתרו ביה וקאמ' מכות אין קרבן לא. ולפום הך גי' גר' הכא ומאי חומרא דניחא ליה לאיניש דניתי קרבן ולא לילקי. ואחר זה גר' א"ל רבא בר איתי / ור"ח גר' על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים, מדק' על זדונה מכות מכלל דאתרו ביה, וכ"ש דמיתי קרבן דכתיב ביה בהדיא, וש"מ מלקי לקי וקרבן מיתי, א"ל רבא בר איתי מאן תנא ר"ש, כלומר לעולם אימא לך אליבא דרבנן קרבן מיתי מילקא לא לקי והא דתנן דחייבין על זדונה מכות ור"ש היא דקסבר דאין מביאין קרבן על שבועת הפקדון, ומ"ט דאי אמרת בשלמא רבנן היא היינו חומרא דמייתי קרבן ולקי מה שאין כן בשבועת העדות, אלא אי אמרת ר"ש אדרבה שבועת העדות קולא דלא מייתי קרבן במזיד ולא אתרו ביה ולא לקי, ואלו בעדות מייתי קרבן, ומתרץ דאכתי חמירא טפי שבועת הפקדון משום דניחא ליה לאיניש דניתי קרבן ולא לילקי.

דלמא בדלא אתרו ביה. כלומר אבל לעולם אימא לך דהיכא דאתרו ביה מלקא לקי. וא"ת אם כן ניתני נמי חומר בשבועת הפקדון משבועת העדות שזה לוקה וזה אינו לוקה. וי"ל דלא חשיב הכא אלא מאי דאיפשר למהוי הכא והכא, אבל מלקות דלא אפשר למהוי גבי שבועת העדות משום דלמא אשתליין לא קחשיב.

לא אם אמרת. ברייתא היא בסיפרי (במדבר ו, ט) גבי נזיר, ורישא דברייתא הכי איתא וכגר"ח, כי ימות מת עליו בפתע פתאום, בפתע להביא אונס פתאום להביא את השוגג, ומנין לחייב על המזיד כשוגג אמרת ק"ו ומה שבועת הפקדון שלא חייב את השוגג חייב את המזיד נזיר טמא שחייב את השוגג אינו דין שיתחייב את המזיד, לא אם אמרת בשבועת הפקדון שכן אינו לוקה תאמר בנזיר טמא שלוקה. ואיכא למיפרך דהיכי דחי לק"ו בטענה זו, דאדרבה היא הנותנת, דמדחזינן בשבועת הפקדון דקילא דאינו לוקה מביא קרבן כל כן בנזיר טמא דחמיר דלקי שהדין נותן שיהא מביא קרבן, ואיכא למימר דהכי קאמר לא אם אמרת בשבועת הפקדון שכן אינו לוקה, כלומר דחיוב אחד חיבה בו תורה ועל כן הואיל ואינו לוקה דין הוא שיביא קרבן אבל כאן שלוקה היכי נעביד ביה תרתי, ולמסקנא שבועת הפקדון חמיר טפי מנזיר טמא וכדמפרש ואזיל, ואית דגרסי התם ומה שבועת העדות, ולזה ק' דהיכי קא מייתי מינה הכא ראיה שהתם לא אמ' בפקדון אלא בשבועת העדות, וי"ל דלאו דוקא נקט שבועת העדות התם דהוא הדין והוא הטעם לשבועת הפקדון וחדא מינייהו נקט, אי נמי אפשר דהתם טעות יש ושבועת הפקדון קאמר וכגר"ח.

מכלל דכי לא אתרו ביה. הק' הראאב"ד וכי לא משכחת לה דאיכא עדים והוי כפירת ממון, מכחתלה כגון דאיכא עדים קרובים למפקיד ואתרו ביה, דלא מיהמני למימר האי פקדון דפלוני הוא, ויכולין להתרות לנפקד דרחוקים הם אצלו, והא קי"ל (ב"ב קל"ד, ב) דבתרי גופי פלגינן דבורא, ועוד דהכא בלאו מיפלג דבורא נמי לקי, דהא לא מסהדי סהדי אפקדון אלא עליו להתרותו, דכיון דמתרו ביה לא תשבע, שהפקדון לפלוני קרובי הוא לא מיהמני, ובפסול קורבה לא פלגינן דבורא אלא לגבי עצמו, והכי מוכח במכות (ז, א) ועוד דאנן ה"נ דה"מ לתרוציה ליה לרבא הכי, אבל אי הוו מתרצי ליה הכי, הוה משמע דלא משכחת לה בעדים כשרים למפקיד, ולמסקנא אפילו בכשרים נמי חייב וכדמוכח בסמוך.

משום דה"ל שטר שעבוד. ויש מקשים בכאן והא עדים נמי לר' יוחנן שעבוד קרקעות הוא, דהא אמר ר' יוחנן בסוף פרק גט פשוט (ב"ב קעה, ב) שמלוה בעדים גובה [בין] מן היורשין בין מן הלקוחות מאי טעמא שעבודא דאורייתא, ואם כן מאי אולמה שטרא מעדים, ותו קשיא לדידן דקיי"ל שעבודא דאורייתא שבועת מוה מקצת דחייב רחמנא היכי משכחת לה, דהא מלוה על פה כמלוה בשטר דמיא וגובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות וכי היכי דשטר הוי שעבוד קרקעות. וזו אינה קושיא דמשכחת לה במודה מקצת במלוה על פה [בלא שטר ובלא עדים] דלכולי עלמא אינה גובה ממשעבדי. והא דר' יוחנן נמי לא קשה, דמשכחת לה במלוה בעדים וכגון שהעדים במדינת הים בשעת שבועה, דההיא שעתא לאו שעבוד קרקעות מקריא דהא לא גבי ממשעבדי כלל עד בא עדים, כ"כ הריא"ם (ב"ב קכח, ב ד"ה ואפילו).
אבל לזה ק' דהכא דומיא דשטר נקט לה, ומה שטר ר"ל דמנח הכי ואפ"ה אינו נשבע אף מ"ש דבעדים נשבע מיירי בדקימי הכא. ולמה כשתבתי נמי דמודה מקצת משכחת לה כגון בלא עדים ק', דהא מעשים בכל יום דב"ד משביעין מודה מקצת ואפילו בעדים, וקי"ל שעבודא דאורייתא. ויש מתרצים דבין הא דהכא דר' יוחנן בין מה שנהגו להשביע מודה מקצת בעדים הוא בתר דתקון רבנן דמלוה ע"פ לא תגבי ממשעבדי משום דלית ליה קלא, הלכך לאו שעבוד קרקעות הוא. וזה אינו נכון, דאפילו קודם תקנה נמי קי"ל כר' חייא קמייתא דתני ר' חייא (ב"מ ג א) האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו ישנו בידו ן' נשבע וגובה ן', ודאי ר' חייא קודם תקנה היה ומדינא מחייב ליה שבועה. ויש מי שאומר דבעדים אע"ג דאיכא שעבוד קרקעות איכא נמי שעבוד מטלטלי והם עקר שעבוד והלכך מחייב שבועה, אבל לשטר עקר שעבודא על הקרעות דשטרא למטלטלי לא כתבי אינשי, הלכך כי תבע מקרקעי קתבע ואין נשבעין על הקרקעות. ולזה ק' דא"כ נימא דשטר לא גבי אלא מקרקעי ואפילו ממטלטלי דידיה לא גבי, וטעמא משום דאין דעתו עליהן וכדאמרינן (כתובות סז, א) גבי כתובה. והתירוץ הנכון בשמועתינו וכן נמי במודה מקצת שנשבע ואפילו בעדים, ואע"ג דקיי"ל דשעבודא דאורייתא, מפני ששני חלוקי דינין יש במלוה בעדים למ"ד שעבודא דאורייתא, דהיכא דאיכא עדים דאמרי אנן סהדי דלא פרע ליה גובה ממשעבדי, וכל היכא דאיכא עדי מלוה אבל לא ידעי אי פרע להו או לא לא גבי ממשעבדי, משום דטענינן להו ללקוחות מאי דמצי בעל חוב טעין והיינו פרעתי, הלכך כל מודה מקצת נשבע ואפילו היכא דאיכא עדי הלואה דלאו לשעבוד קרקעות הוא, וכן נמי דר' חייא קמייתא לאו לשעבוד קרקעות הוא, דמיירי בדאיכא עדי מלוה אבל לא ידעי אי פרע ליה או לא, וכן העמידה רבנו האי בס' משפטי השבועות שחבר. וכן נמי הא דאמר ר' יוחנן הכא דבעדים נשבע, מיירי בכה"ג, אבל במלוה בשטר לעולם אינו נשבע משום דהוה ליה שטר שעבוד קרקעות, ודוקא בשטר מלוה אבל כופר בשטר פקדון חייב שבועה משום דשטר פקדון לעולם לא גבי מלקוחות ואע"ג דאיכא עדים דאפקדיה גביה ולא אהדרינהו ניהליה משום דטענינן להו דנאנסו.

בהא אפילו ר"א מודה. כתב רש"י בהא אפילו ר"א מודה, ואע"ג דאתרבו להו לענין השבה לא אתרבו להו לענין חומש ואשם, דכי אהדר קרא ונקט לענין חומש ואשם כתיב או מכל, ולפי זה נראה שגורס לעיל מכל אשר יעשה האדם חזר וריבה, דתרי קראי כתיבי באותה פרשה חד מכל אשר יעשה האדם לחטוא בהנה (ויקרא ה, כב) ואידך מכל אשר ישבע עליו (שם שם כג), ומוקי איהו חד לריבויי ומיעוטי וחד למעט קרקע משבועה. ור"ח גר' בין לעיל בין הכא מכל אשר ישבע, וה"פ דר"א ודאי ריבויי ומיעוטי דריש בכל התורה כולה הלכך הוא הדין נמי דהכא דריש להו נמי, ולפיכך ע"כ אית לן למימר דמאי רבי רבי קרקעות, דאי ממעטי קרקע היינו נמי אליבא דמאן דדריש כללי ופרטי, אלא ודאי שמעינן ליה דאתרבו קרקעות, אבל מ"מ מדכתיב מכל משמע ולא הכל ומאי הכל למעט קרקעות משבועה.

אמר רב אחא. פירש רש"י דקמ"ל שאם תובע אדם לחבירו חטה אחת ויש בה שוה פרוטה והוא נשבע שאין בידו משלו חטים, אם אמת הדבר שיש בידו חטה חייב, שלא תאמר הואיל והוא תובע ממנו חטה והוא נשבע שאין בידו חטים אע"פ שיש בידו חטה אחת לא יהא חייב שהוא לא נשבע אלא שאין בידו חטים אבל מחטה אחת לא נשבע, קמ"ל דחטה בכלל חטין וחייב. וריא"ם פירש דה"ק מי שתבע לחבירו תן לי חטים ושעורים שיש לי בידך, אפילו אמר לו הנתבע שבועה שאין לך בידי חטה ושעורה וכוסמת חייב על כל א' וא', שלא תאמר הואיל ותבע חטין ושעורין אם אמר שבועה שאין לך בידי אין במשמע אלא חטים אבל עדין נאמ' דחטה אחת יש בידו, הלכך השתא שאמר לו שבועה שאין לך בידי חייב, משום הכי פריט להו, ולגופא אצט' ולאו לאיחיובי כל א' וא', קמ"ל חטה בכלל חטים ובין דאמר חטה בין דאמר חטים כל ששוה פרוטה משמע בין חטה אחת בין חטים הרבה, ובשביל כן לא היה צריך לפרט, הלכך כי פריט להו לאיחיובי אכל חדא וחדא פריט להו.

הזיד בשבועת הפקדון והתרו בו מהו והא דלא בעי לה בשבועת העדות שלד"ה חייב בו הכתוב מזיד בשוגג כדאיתא לעיל משום דהתם א"א לאחרים להתרות בו בוודאי דמנא ידעי שהעדים מזידין בכפירה זו אי משום דהוו בהדייהו באותו עדות דלמא אישתלו אבל בפקדון שראו כשהפקיד לו והוא בא לישבע שלא הפקיד בו כלל יכולין הם לומר לו שלא ישבע דבשקרא ודאי משתבע או דלמא הא והא עבדינן פירוש לגבי קרבן שהוא לגבוה לא דרשינן ואי אתה מחייבו שתי רשעיות. תנינא פירוש בברייתא וכדאמר רב כהנא בסמוך אנא תנינא לה ולא אשכחן לה בשום דוכתא במתני'. חמורה הימנה שבועת הפקדון פירוש חמורה משבועת העדות דאיירי בה ברישא דהא מתניתא. ה"ג חמורה ממנה שבועת הפקדון שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים וא"ל רבא בר איתי לרבנן מאן תנא שבועת הפקדון לא ניתן זדונה לכפרה ר"ש היא ומאי חומרא דניחא ליה לאיניש דליתי קרבן ולא לילקי א"נ התם חטאת בת דנקא הכא אשם בכסף שקלים. א"ל רב כהנא בר מינה דההיא דאנא תנינא לה והכי תנינא לה א' זדונה וא' שגגה אשם בכסף שקלים ותיפשוט מינה דלמא בדלא אתרו ביה ע"כ הגירסא הישנה שבספרים ופירוש דמעיקרא פשטינן מינה דמדקתני שחייבין על זדונה מכות בכי אתרו ביה מלקות איכא ודחי רבא בר איתי דהא פשיטותא לר"ש היא דהא מתני' כוותיה היא ומשום דס"ל דבשום מזיד דפקדון ליכא כפירה בקרבן דלא יליף מעדות אלא ממעילה שהמזיד פטור בה אלא לרבנן דמחייבי קרבן למזיד כשוגג דילפי מעדות אכתי תיבעי לן היכא דאתרו ביה מאי דיניה כדלעיל דשייל ש"ס ומאי חומרא וכו' ולכאורה אין שאלה זו אלא על מאי דאוקמה רבא בר איתי כר"ש. וקשה דכי הוה ס"ל דרבנן היא תיקשי נמי מאי חומרא דשבועת הפקדון שזדונה מכות משבועת העדות שזדונה קרבן דההוא לאו בר מלקות הוא ויש מתרצין דכי אוקימנא כרבנן דאית להו כפרה בקרבן בזדון שבועת הפקדון היכא דלא אתרו ביה לכל הפחות משמע לן דהא דתנן שחייבין על זדונה מכות דהיינו היכא דאתרו ביה שאין מלקות בלא התראה דאף מכות קתני לומר דהא והא עבדינן ליה והיינו פשיטותא דידן וא"כ שפיר קתני חמור' דאלו בזדון שבועת העדות אפילו אתרו בו ליכא אלא קרבן והכא איכא קרבן ומלקות אבל השתא דמוקים לה כר"ש ולדידיה אין קרבן בזדון פקדון כי קתני זדונה מכות מכות בלחוד קתני ולהכי ק"ל מאי חומרא משבועה בעדות דבעדות נמי איכא חדא דהיינו קרבן ולא ניחא לתרץ כן דהא מנ"ל דלמא לרבנן נמי מכות בלחוד הוא דס"ל דכי אמר רחמנא זדון פקדון לכפרה בקרבן ה"מ היכא דלא אתרו ביה אבל אתרו ביה דבר מלקות הוא מלקא לקי בלחוד לכך יש מוחקין גירסא זו וגורסי' כגירסת רש"י ז"ל ולי נראה כפי ג"ה דהא דבעינן ומאי חומרא בין לרבנן ובין לר"ש שיילי' ומפרשינן לה והכניס הש"ס עצמו בין דברי ר"א לדברי רב כהנא לברר הפשיטות דהוה עבדינן לבעיין לרבנן ולר"ש והדר אהדרינן דאהדר להו רב כהנא וכן דרך הש"ס בכמה מקומות אבל רש"י ז"ל יש לו גירסא אחרת וזו היא חמורה ממנה שבועת הפקדון שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים מדקאמר על זדונה מכות מכלל דאתרו ביה וש"מ מכות אין קרבן לא ומאי חומרא ניחא ליה לאיניש דליתי קרבן ולא לילקי וא"ל רב איתי לרבנן מאן תנא שבועת הפקדון דלא ניתנה שגגתה לכפרה ר"ש הוא דא"ל רב כהנא בר מינה דההיא דאנא תנינא לה וכו' עד שקלים ע"כ ולגירסא זו אתינן למיפשט מעיקרא דכי אתרו ביה מלקות איכא קרבן ליכא דמשמע לן דמכות דוקא ומפרשינן דמאי חומרא דשבועת העדות משום דהתם בשבועת העדות חטאת בת דנקא ובאשם זה איכא מלקות בלחוד וניחא ליה לאיניש דלייתי קרבן ולא לילקי וכי א"ל רבא בר איתי דהא ר"ש היא לא אצטריכינן למשאל מאי חומרא דהא פרישנא אליבא דרבנן א"נ דהתם חטאת בת דנקא והכא אשם בכסף שקלים והוא התירץ בעצמו לר"ש ודחי להו רב כהנא דאיהו תני לה לברייתא ולא תנינא בה לעולם אלא דאח' שגגתה וא' זדונה יש להם כפרה לקרבן ולהכי אצטריכנן לשייולי מאי חומרא דהא חומרא דא דכרינן לעיל דהכא מלקות והתם קרבן אזדא לה דה"נ ליכא אלא קרבן אבל לגירסא הא' לא אצטרכינן לפרושי לרב כהר מאי חומר' משום דהא פרישנא בה לעיל תרי חומרי ונהי דהשתא ליתיה לחדא חומרא דהא לתרווייהו כי אתרו ביה ליכא אלא קרבן לחוד אכתי אשתיירא אידך חומרא דפרישא דניחא בחטאת בת דנקא מאשם בכסף שקלים וזה ברור:

ת"ש וכו' תאמר בשבועת הפקדון שאינו לוקה וכו' רישא דהא מתניתא איתא בספרי בפרשת נשא בענין נזיר טמא והכי איתא התם וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וכו' עד וכפר עליו ותניא בפתע זה אונס פתאום זה שוגג פי' לומר שמביא קרבן על כל א' מהם ואמרינן והדין נותן ומה במקום שלא חייב קרבן את המזיד חייב את השוגג כאן שחייב קרבן על המזיד אינו דין שיחייב על השוגג ומנין שחייב כאן את המזיד ק"ו ומה שבועת הפקדון שלא חייב בה את השוגג חייב את המזיד כאן שחייב את השוגג אינו דין שיחייב את המזיד לא אם אמרת בשבועת הפקדון שאינו לוקה תאמר בנזיר טמא שהוא לוקה ע"כ לשון הברייתא בספרי ויש נוסחאות שגורסים שם שבוע' בעדות וטעות הוא דא"כ היכי אמרינן בסמוך בה"ג אם אמרת בשבועת העדות שאינו לוקה דבעי לומר שאינו נפטר במלקות דהא בשבועת העדות לא שייך בה מלקות ועוד דהכא לשבועת הפקדון דאיירי בה מייתינן לה פשיטותא לבעיין אלא ודאי דגירסא כמ"ש ומיהו גם לגירסא זו קשה עד מאד דשבועת הפקדון לא חייב קרבן את השוגג דהא ליכא מ"ד לה ועוד היכי קאמר בסיפא כאן שחייב את השוגג אינו דין שחייב את המזיד והלא כל הקרבנות הן בשוגג ולא חייב את המזיד והנכון בתירוץ קושיות אלו דשוגג דאמרינן הכא משום שגגת אונס נקטינן ליה ולכלול בין שוגג ממש בין שוגג אנוס ששניהם חייבין קרבן בנזיר וכדקתני בפתע זה אונס פתאום זה שוגג והיינו דקתני דשבועת הפקדון לא חייב כל שוגג ואפילו אנוס דאנוס פטור בו כדתנן ואין חייבין על שגגתו דהיינו מדרב כהנא ור"א ומעתה ליכא למימר כל התורה תוכיח שבכל התורה אנוס פטור מקרבן וכדדרשינן התם ואמרינן לא אם אמרת בשבועת הפקדון שאינו לוקה וכו' והשתא קס"ד דמתני' כפשוטה דבשבועת הפקדון אינו חייב מלקות אע"ג דאתרו ביה ובנזיר טמא לוקה וא"ת וא"כ מאי פירכא דבנזיר טמא חייב את המזיד לפי שהוא חמור וי"ל דלמאי דקס"ד השתא אין תשובה זו שהתנא משיב מפקדון לנזיר טמא לחייב את הנזיר (בנזיר) [במזיד] קרבן אינו ק"ו דאתינן עלה דבתורת טעמא דבשבועת הפקדון שאין בה מלקות חייב וקרבן (אחר) [תחת] מלקות אבל בנזיר טמא שחייב מלקות אינו מתחייב קרבן דתרתי לא עבדין ליה אבל כי הדר ש"ס ודחי דה"ק אם אמרת בשבועת הפקדון שאינו נפטר במלקות תאמר בנזיר שנפטר במלקות הויא תשובת הברייתא כפשוטה מתורת ק"ו אם בשבועת פקדון שחייב בה קרבן את המזיד בשלא אתרו ביה שהוא חמור אינו נפטר במלקות היכא דאתרו ביה תאמר בנזיר טמא שהוא קל שהרי נפטר במלקות היכא דאתרו ביה וא"כ אף קל שאינו חייב קרבן היכא דלא אתרו ביה שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו ופרכינן מכלל דנזיר טמא נפטר ממלקות פירוש דאתרו ביה דלא נחייביה קרבן והא קרבן כתיב בה וכפר עליו וכו' וכבר ריבה אותו התנא אפילו למזיד ופרקינן דקרבן דידיה אינו מכפר על טומאתו אלא למיחל עליה נזירות בטהרה שאינו יכול לחזור ולמנות ימי נזירות טהרה עד שיביא קרבן טומאה:

אמרוה רבנן פי' תלמידי דרבא דלעיל להאי בעיי' דבעא מינייהו רב כהנא לעיל קמיה דרבא. א"ל מכלל דכי לא אתרו ביה ואיכא עדים מחייב קרבן כפירת דברים בעלמא הוא כלומר דבעייא זו בשבוש נאמרה ונשאלה דהא כל היכא דאיכא עדים דידעי שהוא חייב לו פקדון זה אין בו חיוב קרבן על כפירתו דכפירת דברים הוא שהרי יבואו עדים ויעידו שהוא חייב לו וכל מזיד בפקדון שאמרו שהוא חייב קרבן על שבועתו אינו אלא בזדון עצמו שהודה בכך שנשבע במזיד בשקר ולא בשידעו עדים והתראה לא שייכא אלא היכא דידעי המתרים בו שהוא חוטא ועובר במזיד וכגון דידעי בפקדון שהפקידו אצלו בפניהם וזה שכפר בו שלא הד"מ ונשבע לו על הדבר בשקר נשבע ומעתה אע"ג דלא אתרי ביה למלקות אינו בר קרבן וכ"ש היכא דאתרו והויא לה בעייא דרב כהנא משובשת והקשה הרב אב ב"ד ז"ל מאי קאמר רבא דהא אפילו לסברתו של רבא משכחת לה שפיר דלא הויא כפירת דברים ואע"ג דידעי עדים שהוא חייב לו ואתרו ביה למלקות כגון שהיו אלו שיודעין בדבר קרובים לתובע ורחוקים לנתבע דממונא לא מחייבי לי' אבל מלקו' מחייבי לי' ויש מי שתירצו דודאי אף קרבן ומלקות לא מחייבי ליה דהויא לה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דכי אמרינן דבתרי גופי פלגינן דבורא וסהדותא ואע"ג דלא מהימן אאידך ה"מ היכא דההוא מידי דמסהיד ולא מהימן ביה הוה מילתא דמסהיד לחיובי נפשיה כההוא דאמר שרבעו לחבירו לרצונו דמסהיד אנפשיה לא מקרייא עדות אלא הודאה ולא שייך לומר בה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אבל כל שב' הדברים שאמר בעדותו הם עדות שמעיד על אחרים אע"ג דתרי גופי נינהו לא פלגינן דבורא כלל דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכאותה שאמרו בירושלמי בשטר שהיו עדים חתומים בו שנתן נכסיו לב' בני אדם והעדים קרובים לזה ורחוקים לזה דאר"י מתוך שפסולה עדותן לזה פסולה לזה אבל י"א שזה אינו דאפילו בעדים פלגינן דבורא ושאני ההיא דירושלמי דעל קרקע א' מעידין שאילו היה כתוב בו שנתן קרקע מסויים לזה וקרקע מסויים לזה פלגינן דבורא וכ"כ הרמב"ם ז"ל ואחרים עמו (ועוד י"ל דשאני התם שהיא עדות בשטר והחתימה דעדות א' הוא נדון ולא פלגינן לה אבל בעדות ע"פ ותרי גופי פלגי' אף בעדים ונראה דבר מכל דין אין כאן טעם לומר שתבטל כל עדות זו ומטעם עדו' שבטלה מקצתה בטלה כולה חדא דאפי' אלה המתרי' בו התרו בו בב"ד וא"ל לא תשבע כדי שלא תלקה כי אנו יודעים שאתה חייב לפלוני דפקדון הזה שהוא תובעך אין כאן עדות לחיוב ממון כי הם לא באו להעיד עליו לחייבו ממון שיתן לאותו פלוני קרובם אלא להתרות בו על העביר' ולסלקו מן השבועה וא"כ ליכא למימר בהא מתוך שבטל' עדותן בחיוב הממון מפני הקורבה שתתבטל לענין ההתרא' וכ"ש אם לא אמרו לו חייב אתה להחזיר הפקדון אלא שא"ל יודעים אנו שאם תשבע לשקר תשבע ותלקה וכ"ש אם ההתראה היתה חוץ לב"ד שאנו מקום עדות לחיוב ממון כלל וא"כ הדרא קושיא דמרן הרב אב ב"ד ז"ל דהא שפיר משכחת לה התראה למלקות וכפירת ממון ולחייבו קרבן אם היו קרובין לתובע ורחוקים לנתבע) אבל הנכון בתי' קושיא דרבא שפיר ידע דמשכחת לה חייב קרבן בעדים קרובין לתובע וכדאמרן ולא קאמר איהו דהויא שיבושא בבעייא דרב כהנא אלא משום דאיהו סתמא בעי לה ואפילו בעדים כשרים בין לתובע בין לנתבע שיכולין לבא ולהעיד בב"ד להעיד על הנתבע ולחייבו ממון דסבר רבא דכל פקדון שיש עליו עדים אין חיוב קרבן לנפקד על כפירתו בשבועה דכפירת דברים חשיבה והא קי"ל דכפירת דברים פטור מקרבן ומיהו רב כהנא סבר כר"י דלקמן שהכופר ונשבע בפקדין שיש עליו עדים חייב קרבן וכפירת ממון חשיבא דהא ממון גמור שאילו הודה בו לא הי' חייב גם בלא עדי' הוא כופר לו ולא אמרו כפיר' דברים פטור אלא בדבר שאפילו הודה בו לא היה חייב א"כ כשמודה בחיובו וכופר בד"א כגון הא דאמרי' לקמן בסמוך שאומר לויתי ולא לויתי בשטר או לויתי ולא לויתי בעדים וכגון אידך דאתו תרי ואמרי מתרווינן יזפת מנה וא"ל לא יזפתיה אלא מחד מינייהו שאין כאן כפירת הפסד ממון לגבי תובע כיון דתרווייהו מודו אהדדי דמתרווייהו יזיף ולאפוקי היכא דשמעון א"ל ממני ומראובן זה יזפת וראובן אומר ממני לחוד יזף והנתבע ג"כ אומר מראובן יזיפנא דהשתא אע"ג דגבי נתבע ליכא כפירת ממון כיון דלגבי שמעון אית כפירת ממון מחייב קרבן על כפירתו ולהכי לא נקטיה בגמ' אלא כדאמרי תרווייהו מתרווינן יזפת כנ"ל ובכך מתפרשת כל ההלכה:

ת"ש היו שם שתי כתי עדים וכו' ואמאי והא קיימא שניה וקושיא לרבא אבל לא לר"י דלקמן דאמר דכופר בפקדון שיש עליו עדים חייב מתני' כפשיט' דאע"ג דקיימא שניה מחייבי עדים על כפירתם וכולהו אוקימתיה דעבדינן דרבא נינהו וכיון דאיתותב רב' הדר' מתני' כפשוט' וכדכתיבנא לעיל בפ' שבועת העדות:

מזיד שאמרו שחייב קרבן בשבועת הפקדון לא סוף דבר כשלא התרו בו הא אם התרו בו שיהא חייב מלקות אינו כן אלא אפי' התרו בו אין כאן מלקות כלל שהכתו' עשה בו מזיד כשוגג לענין קרבן ואע"פ שקרבן במזיד חדוש הוא התורה חדשתהו בארבעה דברים והם עדות ופקדון ובא על שפחה חרופה ונזיר שנטמא ובעדות מיהא אע"פ שנעשה בו מזיד כשוגג לא הוזכר בו דין זה מפני שמן הסתם אין התראת ודאי בשבועת העדות ומי יאמר שהם יודעים לו עדות אם תאמר שאחרים ראו בהזמנתם ובעקר המעשה יבאו הם ויעידו והרי אין הממון נפסד בעדותן של אלו ואם שהמתרים שראו עמהם קרובים ואין ראויים להעיד אעפ"כ אין כאן התראת ודאי שמא שכחו עדותם ואפי' הודו שיודעי' היו אף בשעת השבועה אין מלקין אותם על פי עצמם אבל פקדון אפשר שהם יודעים שהיא תחת ידו עדין וי"מ הטעם מפני ששבועת העדות אין בה אזהרה מפורשת אלא אם לא יגיד ונשא עונו ואין זו אזהרה אלא עונש ואחר שכן לא הוצרך לכתבה:

נזיר שנטמא במזיד לוקה ולא עוד אלא שלוקה שלש מלקיות משום לא יטמא ומשום לא יחל ומשום לא תאחר לשלמו שהרי משהא נדרו בשעת מעשה ופעמים שלוקה אף משום בל יבא אם היתה טומאה וביאה באין כאחת כגון שנכנס לאהל המת בשדה תיבה ומגדל ופרש גג התיבה מתחתיו אבל אם נכנס כדרכו כבר נטמא משהכניס חוטמו או אצבעות רגליו וחיוב ביאה אין בו עד שיכנס כלו ונמצא בשעת ביאה שכבר הוא עומד בטומאתו ואין טומאה על טומאה לענין מלקיות אף בהתרו בו על כל אחת א"כ פירש מן הראשונה כמו שיתבאר במקומו נזיר מ"ב ב' ואע"פ שמ"מ נזיר שנטמא במזיד לוקה לא הופקע קרבנו אלא מביא קרבן טומאה והוא שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת וכבש בן שנתו לאשם כדי שתחול עליו נזירות חדשה בטהרה וסותר מנינו ומונה מתחלה עד שישלים ויביא קרבנות טהרה האמורות בענין:

ולענין ביאור השמועה הוזכרה כאן בריתא שלא נמצא מקומה להדיא אלא שבספרי שנו בדומה לה וקצת מגיהים שנו את הגירסא בספרי כמו ששנויה כאן וענין גרסתם הוא פתע להביא את האונס ר"ל אם נטמא באונס שהיה בדין אם במקום שעשה בה ספק כודאי כגון סוטה לא עשה בו אונס כרצון בנזיר שלא עשה ספק כודאי אינו דין שלא עשה אונס כרצון ת"ל פתע פתאום להביא את השוגג וכן בדין במקום שלא חייב את המזיד ר"ל קרבן כגון חלב ודם חייב את השוגג כאן שחייב במזיד אינו דין לחייב את השוגג ומנין שחייב את המזיד אמרת קל וחומר ומה פקדון שלא חייב בו את השוגג ר"ל שהרי אנוס הוא חייב בו את המזיד כאן וכו' לא אם אמרת בפקדון שאינו לוקה דין הוא שיתחייב קרבן תאמר בנזיר טמא שכן לוקה הואיל ולוקה לא יביא את הקרבן ת"ל וכפר ומ"מ בספרי שלנו גורסין עדות במקום פקדון ושמא מתוך הדמיון שנאוה כאן בפקדון ויש גורסין כאן לא אם אמרת בנזיר טמא שכן לוקה תאמר בפקדון שאינו לוקה כלומר אם אמרת בנזיר לחייב את האונס תאמר בפקדון וכו' ופי' מדקאמ' לוקה כלומר על הדרך שאמרת לוקה בנזיר תאמר שאינו לוקה בפקדון ועקר הדברים כגירסא ראשונה:

הכופר בממון שאין עדותו מועילה לו כלל ונשבע והודה אינו חייב בשבועת הפקדון ר"ל שאם היה שואל והדבר תחת ידו וטען שנגנב ממנו ונשבע והודה פטור שהרי אין גנבה פוטרתו ונמצא שאין הכפירה מועלת לו כלום וכן אם הלה טוענו מלוה בשטר או בעדים והלה מודה בעקר הלואה וכפר בשטר ובעדים ר"ל לויתי אבל לא בשטר לויתי אבל לא בעדים ונשבע והודה שכל אלו אינן אלא כפירת דברים בעלמא ואינן בדין שבועת הפקדון שמא תאמר הכופר במלוה שיש עליו עדים ואומר לא היו דברים מעולם יהא פטור שהרי אין כאן אלא כפירת דברים שהרי העדים יעידו הואיל ולא מעל בטענת פרעון אלא בלא לוה אין זה כלום שהרי כפירתו מועלת לו עכשו והעדים שמא לא יבאו או ישכחו או ימותו ואפי' היה שם כתב ידו אפשר שתאבד ומ"מ מלוה בשטר הואיל ושטר יש בו שעבוד קרקעות אף בסתם הרי הוא כטענת קרקע ואין שבועת הפקדון חלה אלא בממון המטלטל כמו שיתבאר הא מ"מ בשטר שכתו' בו בפירו' שלא יהא שם שעבוד קרקע שבועת הפקדון חלה עליו ואומרין עליו שטרא עביד דמירכס:

מי שהיה חייב לשני אחים או לשני שותפין מנה ותבעוהו שניהם מנה אם הודה חציו לאחד וכפר לשני חייב משום שני הודה כלו לאחד וכפר לשני והוא שאמר ממך לויתי ולא מחברך אם זה שהוא מודה לו תובע כל אותו המנה לעצמו ומאמינו לתועלתו הרי נמצא השני נפסד וחייב משום שני אבל אם היו שני השותפין טוענין ששניהם הלווהו ונמצא שהודה הנתבע לאחד בכלו ואף זה שהוא מודה לו מודה לשני שיש לו חלק בו אין זה אלא כפירת דברים ופטור וזהו שאמרו וכחש בה פרט למודה לאחד מן האחים או לאחד מן השותפין:

בתלמוד המערב אמרו על שמועה זו הדא אמרה שנים שלוו מן האחד אע"פ שלא כתבו אחראין וערבאין זה לזה הרי הם אחראין וערבאין זה לזה ונראה פי' הדברים ממה שלא מעטו מוכחש בה שנים שלוו מן האחד מנה ותבע המלוה כלו לאחד וכפר בו אלמא שכיוצא בזה חייב אף בחלק חברו הואיל ובידו לתבעו כלו ממנו ואפשר לפרש שכיון שמודה לאחד פטור אלמא כל אחד נעשה כמורשה מחברו וכל אחד נקרא בעל הממון ויכול לתבוע לו כל החוב ואם כן אף שנים שלוו כל אחד נעשה לווה וחייב בכל הממון אע"פ שחלקוהו אחר שלוו וכבר הסכימו כל הפוסקי' לפסוק כדברי תלמוד המערב והביאוהו כלם בהלכותיהם ובחבוריהם (ומכל מקום כלם) ואע"פ שבראשון של מציעא שנו בתוספתא שנים שלוו בשטר אחד ופרע אחד מהם את חלקו השטר במקומו עומד והלה כותב לו התקבלתי את שלך דמשמע שאין האחד חייב בחלק חברו אפשר בשאף המלוה רוצה ליפרע מכל אחד חלקו או שמא כשנתפרש בשטר פלני מנה ופלני מנה ופי' זה מ"מ הוא ללשון תלמוד שלנו שאמ' פרט למודה אבל ללשון תלמוד המערב שאמר למכחש נראה פי' הדברים דמאחר שכשהפקידו שנים לאחד אם בא אחד ליטול את שלו אין שומעין לו שהרי זה אומר משניכם לויתי אף בשלוו שנים ממנו יכול לומר לשניכם הלויתי הכל ונמצא כל אחד מכם חייב הכל ואמרו שם על זה ולא עבדין כן כלומר אין נוהגין לסמוך על כך אלא שכלם כותבין שיהו אחראין וערבאי' זה לזה וקצת גאוני ספרד דוחין דברים אלו שבתלמוד המערב מפני שהם לפי דעתם כנגד התלמוד שלנו שלא מצאו פטור אלא בשאמרו מתרוינן יזפת ומדין [כפירת דברים] בעלמא אלא שיש [אומרים שבתלמוד שלנו] אמרו פרט למודה וכו' אלמא הודאתו לאחד פוטרתו ומצד שאף זה מודה לחברו ומתוך כך צריך שיהו שניהם לשם והודה הלוה לזה וזה לשותפו ובתלמוד המערב אמרו פרט למכחש אע"פ שעכשו אינו מודה זה לחברו ומדין שאינו חייב לו בלא חברו [ואם כן] ראוי לפסוק כדברי תלמוד המערב וללמוד הימנו ששנים שהפקידו אצל אחד ובא זה ליטול את שלו אין שומעין לו אלא שאם חברו בעיר ואינו בא עמו יש לומר ששליחותו הוא עושה ולא קפדי אהדדי וכן למדנו שאין צרך לכתוב אחראין וערבאין זה לזה וכן כתבו רוב פוסקי' אלא שמ"מ כלם הסכימו שאין האחד בחלק חברו אלא כערב ולא יתבע ממנו תחלה ומתוך שלא נתבאר דין זה ר"ל היותם אחראין וערבאין זה לזה בתלמוד שלנו ראינו לבאר בכאן אע"פ שלעקר הדין מיהא לא היה זה מקומו ורוב מה שנכתוב בענין זה הוא על פי קדומי חכמי ההר שהאריכו בדין זה הרבה ונאמר כל שלוו שנים מאחד בשטר נפרע מכל אחד חלקו ואין לו לתבוע חלק אחד לחברו תחלה שאינו אלא כערב אבל אם תבע את חברו ונמצא שאין ממון לחברו נפרע מן האחר וכן אם הלך האחד למדינת הים שאף בערב דנין כן ואין אומרין לא יפרע מן הערב תחלה אלא כשהלווה במקום שיוכל לתבעו הא כל שהלך למדינת הים אין אומרים להוציא מנה על מנה ומ"מ אם לא הלך בדרך רחוקה או שהוא במקום שאפשר להזמינו לכאן יראה לי שאינו נפרע מן הערב תחלה:

אף כשהוא נפרע מן האחד חלק חברו אינו גובהו אלא בשבועה שמא פרע לו השותף חלקו אפי' תוך זמן והרי הוא כבא ליפרע ממשועבדים וכן הדין בכל ערב אבל חלק שלו נפרע בלא שבועה:

טען זה שבכאן חברי שבמדינת הים פרעך אף מחלקי אם טען זה בבריא כגון שיאמר מעות הנחתי לו לפרעך או הוא אמר לי שפרעך או אם הם שותפים שחלקו ואמר כשחלקנו עכב לעצמו מן השתוף כדי אותו החוב יראה לחכמי' אלו שהזכרנו שיכול להשביעו על הכל עשויים השותפים לפרוע זה בשביל זה כשהשתוף בידם אבל אם טען בשמא כלומר שמא פרעך אם כבר חלקו השתוף או שלא היה להם שתוף אין יכול להשביעו על חלקו כלל אלא פורע לו חלק חברו בשבועה וחלקו שלא בשבועה וכערב דעלמא שאין יכול לומר הלווה שמא פרעך הערב שאין דרך ערב לפרוע תחלה ואם הם שותפים עדין רשאי:

ולעקר הדין יש מי שאומר שלא נאמרו דברים אלו [אלא] שנודע והוחזק השותפות שלהם הא בשאינן שותפין אינם אחראין זה לזה ולא עוד אלא שיש אומרים שאינו כלום עד שיעמד בשטר שהם שותפים וזה הבל אלא שיש מכריעים לומר דוקא בשההלואה מעורבת ביניהם כלומר שפלני ופלני לוו מפלני מנה אבל אם נתחלקה ההלואה בשטר ר"ל פלני הלוה לפלני ופלני מנה חמשים לזה וחמשים לזה אינן אחראין זה לזה וכן הדברים נראין:

לוו שנים מאחד בעל פה בעדים או שלא בעדים אף הם נעשין אחראין זה לזה ומ"מ אם הלך האחד למדינת הים אינו פורע חלק שותפו אף בשבועה שטוענין לו שמא פרעך חברי חלקו וכן כל מלוה על פה אינה נגבית מן הערב אף בשבועה מטעם זה ואין ערב בעל פה כלום אלא בשהלווה לפנינו ואינו טוען שפרע אבל חלקו פורע לו שלא בשבועה ואף בחלקו כתבו חכמי' אלו שאם טען שותפי פרעך שכבר הנחתי לו מעות על זה או הוא אמ' לי שפרעך נשבע שכך הוא ונפטר שהרי אף השותף היה נאמן לומר פרעתי הכל מפני שהמלוה יכול לכוף את האחד על הכל ויש מפקפקין בזה שאע"פ ששותפין עשויים לפרוע אחד בשביל חברו אין יכול להכריחו לפרעו בלא רשותו או רשות בית דין ומ"מ פשוט הוא שאם טען אני ראיתי שפרעך נשבע היסת ונפטר וכן אם היו שניהם לפנינו וטען אחד אני פרעתי הכל נשבע ויפטרו שניהם וכן בערב שפרע מדעת הלווה נשבע ופטור לווה וערב אם היא מלוה על פה:

היו שניהם לפנינו והאחד עני שאין לו כלום וזה חוזר לגבות הכל מן העשיר והעשיר טוען שפרעו העני מחלקו והעני מודה שלא פרע יראה להם שחייב זה בהודאתו של עני לגבות שלא בשבועה ואין באין בה מטעם חשש קנוניא וכן כל ערב שבעל פה בהודאת הלווה וגובה שלא בשבועה ואע"פ שבא ליפרע ממשעבדי אע"פ שחייב מודה אינו גובה אלא בשבועה מחשש קנוניא אין זו כמשועבד גמור וי"א דוקא בשבועה שכל חשש קנוניא נשבע וי"א בזו הואיל ואין כאן שטר ויש בה חשש קנוניא אף בשבועה אינו נוטל ולא יראה כן שאם כן לא מצינו ערב מתחייב בעל פה שהרי יאמר כבר פרעך הלווה אלא ודאי מחייבין אותו אם בשבועה אם שלא בשבועה אלא שנראין הדברים דוקא בשבועה אבל כל שיש שטר ולווה מודה שלא פרע גובה שלא בשבועה חשש קנוניא במקום שטר טענה קלושה היא ואין מדמין ערב לנפרע ממשעבדי אלא בשאין הלווה לפנינו שטוענין לו מה שהיה יכול הלווה לטעון והוא אשתבע לי דלא פריעת כמו שיתבאר במסכתא זו אבל כל שהלוה בפנינו מחייבין את הערב בכל מה שהלווה חייב וי"א מ"מ בדין זה שמשביעין את העני או את הלווה שאין לו כלום ומכיון שנשבע מפקיעין חשש וקנוניא מכל וכל:

אף הם האריכו בשנים שלוו מלוה מן האחד בתורת עסק שידוע בו שחציו בדין מלוה וחציו בדין פקדון כמו שביארנו במציעא וכתבו שנפרע מכל אחד חלקו ואם טוענין שנאנס ישבע כל אחד מחלקו שנאנס ומפסיד המלוה החצי שבתורת פקדון ונפרע משניהם החצי שבתורת מלוה ואם נתעסקו בו יחד ונשבע האחד שנאנס פטור השני בשבועתו של זה לא היה ממון לאחד נפרע כלו מן האחר אם לא נאנס משלם כלו ואם נאנס משלם חציו הלך האחד למדינת הים משלם זה שבכאן בשביל חברו חלק המלוה בשבועה שהרי יכול לומר אשתבע דלא פריעת שטוענין לערב כמו שכתבנו ובחלק הפקדון אינו משלם כלום בשביל חברו ואפי' בשטר שיכול לומר לו אלו היה חברי בכאן היה טוען שנאנסו אלא שנשבע שלא הניח לו שותפו כדי לפרוע:

היו שניהם לפנינו ותבע זה לאחד מהם ואמר לו כל השתוף ביד חברי ותבע השני ואמ' לו בהפך שהכל ביד חברו אם היה ממון לשניהם גובה משניהם על הדרך שביארנו היה אחד מהם עני והלה מזקיק את העשיר לדין ואומר לו הריני משלם החצי שבתורת מלוה אבל החצי שבתורת פקדון אני רוצה ליפטר בשבועת נאנסו שאין לך אונס גדול מזה שחברי כופר לי בה זה היה מעשה לפני חכמים שהזכרנו והיה שם מי שחייב את העשיר ומטעם פשיעה שלא היה לו להאמין את חברו בלא שטר שהרי המלוה לא האמינו אלא בשטר ואע"פ שהאמינו לענין החזרתיו לך דוקא בשבועת התורה כמו שביארנו בבתרא פרק הבית ומעתה כשהקפיד לחברו בלא בשטר פיחת את שמירתו וחייב ואפי' על חלק חברו שלא אמרו טוענין לערב אלא בשאין הלווה בפנינו והרי חברו טוען שלא נאנס ושמא תאמ' והרי כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד וכן בכאן על דעת שותפו אינו כן שהשותפין אין סומכין על שותפיהן כל כך וקצת חכמי' שהיו עמהם בדין זה חלקו לומר שהמפקיד לשני שותפין בכיס אחד מפקיד הוא על דעת כל אחד מהם ואין כאן פשיעה וגירוע שמירה שהרי שותפין שומרי שכר זה לזה ומחייבין לזה העשיר בחלק המלוה אבל בחלק הפקדון פטור אם בחלקו שהרי אונס הוא ואם בחלק חברו אע"פ שהוא נעשה ערב מפני שאין מחייבין את הערב במה שהלווה עצמו נפטר מחמת אונס ולי נראה שמחייבין אותו ולא מטעם פשיעה אלא שאין זה נקרא אונס שהרי אין אחד מהם טוען בודאי שנאנס אלא כל אחד אומר על חברו שבידו הוא והרי הוא ערב עליו ויש בדבר גמגום ויש דנין בדין זה לחייב את העשיר בשלשת חלקי הממון חצי שבמלוה ורביע שבפקדון והוא חלק חברו שבפקדון שבחלק עצמו פוטרין אותו מצד שהוא טוען שנאנס אבל חלק חברו אומרין אם אתה מאמין לדברי חברך הרי הוא אומר שבידך הוא ואם אי אתה מאמינו לא נאנס שהרי הוא טוען שלא בא לו אונס אחר אלא זה וכיון שאין לו ממון ישלם הוא בעבורו ואין זה נראה והיאך מחייבין את הערב במה שהלווה עצמו היה פטור בו אלו היה לו ממון:

אף הם האריכו בדין אחד שלוה מן השנים וכתבו ששני המלוים שותפין באותו חוב עד שיפרע ויחלקו המעות או שיתרצו ויטלו חוב כנגד חוב וכל שלא חלקו יש רשות לאחד לתבוע הכל ואין הלווה יכול לומר לא אדון עמך אלא בחציו לפי שכל אחד נקרא בעל הממון ומורשה מחברו וכמו שאמרו מגו דמשתעי דינא אפלגא משתעי אכלה וכן אם הודה לאחד וכפר לאחד אינו אלא כפירת דברים כמו שכתבנו ואפי' מת אחד מן השותפין אף הוא באותו חוב שותף ליתומים וכמורשה מהם ומעתה אף אם הוא טוען שפרע לחברו הכל נאמן בשטר לענין שנאמר לזה אשתבע דלא פריעת ר"ל שלא אמר לך חברך שנפרע ובעל פה להפטר מכל וכל בהיסת:

ירד לדין עם האחד ויצא זכאי התבאר בכתובות שאם היה השני בעיר פטור משניהם שמאחר שהיה בעיר ולא בא לטעון מתרצה הוא בטענות של חברו ואם לא היה בעיר יכול לומר אנא טעיננא טפי ומזקיקו לדין פעם אחרת ואע"פ שכתבנו שמורשה הוא ממנו דוקא לזכותו ואם בא הלווה לומר הואיל וחברך אינו בעיר לא אדון עמך אלא בחלקך שהרי חברך יכול להזקיקני פעם אחרת כתבו חכמים אלו שאין משגיחין בו ועל כרחו ידון בכל ואם יתחייב פורע הכל לזה וכל שיפרע לזה נפטר ונסתלק אף מן האחר ואין השני יכול לחזור ולדון אלא אם יצא זכאי אבל אם יצא חייב ופרע לחברו אין טענה עוד לשני וטעם הדבר אצלם שאף הוא אומר אין כאן חלק מבורר ואלו לא אדון אלא על החצי ואזכה בדין חברי גובה מהם מחצה שאין לאחד לחלוק בלא רשותו ונמצא שהכל מעורב ומ"מ גדולי המחברים כתבו בהפך שכל שאין חברו בעיר אין יכול לכופו לדון אלא על החצי ומ"מ יצא זכאי מן הראשון והזקיקו השני לדין ויצא חייב אין משלם אלא חצי החוב שכבר יצא זכאי מן הראשון ואף הראשון אין יכול לומר לשני תן לי חלקי במה שיצא זה חייב שהרי זה אומר לו כבר נסתלקת מחלקך משעה שיצא הוא זכאי בדינך ואם יצא הלווה חייב באותו חצי נוטל האחר שאינו בכאן חלקו בהם ומאחר שנפרעו המעות יכול הוא לחלוק ולהניח ביד בית דין ואם נתפשר זה ובא האחר הבחירה בידו אם יקבלנה אם לאו ואם לא יקבלנה מחזיר הלה ללווה חלק שהיה ראוי לזה ודן עמו:

גדולי המפרשי' כתבו בשנים שערבו לאחד והעני או הלך ובא המלוה וגבה כל חובו מן האחד שאין דנין בהם כשנים שלוו להיות זה הערב חוזר וגובה ממנו מחצה אלא מה שפרע פרע ומ"מ אם פרשו על עצמן כבעלי חוב גמורים חוזר וגובה ואף בלשון ערבות לבד אם נעשו שלוחים זה לזה חוזר וגובה חלקו וחכמי ההר כתבו שאם נתערבו בלשון השטר וכגון שיאמרו ובפנינו נכנסו פלני ופלני ערבים וכך אמרו לנו וכו' הרי הם כשני לווים אבל אם היה הלשון זוכרם אחד אחד אין לאחד על חברו כלום ואין הדברים נראין אלא כל שהם בשטר אחד שטר מערבם והרי הם כשני לווים:

איש ואשתו שלוו ומת הוא ונשארו ממנו והנושה בא לגבות חובו מן האשה שהיא שותפת בחוב זה כדי שיפטר מן השבועה זה היה מעשה ודנו בו גדולי המפרשי' שחצי החוב נפרע ממנה בלא שבועה אא"כ תאמר אשתבע לי דלא פריעת אבל החצי האחר אינו גובה אלא בשבועה אי משום יתומים אי משום ערב שאף הבא ליפרע מן הערב נשבע תחלה מפני שהוא כמשועבד אא"כ הוא קבלן או שיש בו נאמנות על גופו של ערב:

בתלמוד המערב בסוף השמועה שהזכרנו למעלה אמרו שנים שהפקידו אצל אחד כאחד ובא אחד ליטול את שלו אין שומעין לו יעשה ככופר את שלו ויהא חייב והקריאה הנכונה אין בחרק תחת האלף והוא כמו אם כלומר אלו היינו אומרי' לשמוע לו נמצא חייב בכפירתו לאחד שהרי נעשה ככופר את שלו [אלא] שמאחר שאין לו ליתן לו אפי' חלקו עד שיבא חברו עמו שכל שהפקידו שנים לאחד בכרך אחד אין מחזיר אלא לשניהם אם כפר לאחד אינו כפירה ואין אומרין שנעשה ככופר בחלקו וחייב שאין זו כפייה שאין כאן בעלים גמורים כמו שביארנו למעלה:

אחד שהפקיד לשנים כפר בו זה חייב כפר בו זה חייב פי' שאלו החזירו האחד אין יכול לתבעו לשני וכן אין לחברו תרעומת עליו על שהחזירו הואיל ונעשין אחראין וערבאין זה לזה ושאלו אח"כ הפקיד להם שוה פרוטה לא נמצא מביא קרבן על חצי פרוטה ותירץ תמן כל שבועה חלה על פרוטה הכא שבועה חלה על שוה פרוטה ומקצת קדמונינו מפרשי' שהשואל דקדק אם ישתנה דין זה כשהפקיד פרוטה לשניהם עד שאין מגיע אלא חצי פרוטה לאחד שאם אתה אומר שישתנה לומר שכל שכפר האחד פטור נמצאת מחלק ביניהם עד שאין חלקו של זה מצטרף לחלקו של זה לדון הכל בפרוטה וא"כ אף ביתר משוה פרוטה נאמ' שנחלק ביניהם ולא יתחייב זה בכפירת חלקו של זה וחזר הוא והקשה אלו נשבע אחד וחזר ונישבע לא נמצא מתחייב על חצי פרוטה כלומר אף כשהפקיד אחד פרוטה או יותר ונשבע וחזר ונשבע שתי פעמים שחייב על כל אחת ואחת לא נמצא כל אחת כחצי פרוטה ותירץ תמן ר"ל ביתר מפרוטה אע"פ שחזר ונשבע כמה פעמים חלה על זה בפרוטה ומאחר שחלה באחת חלה על כלן אבל כשלא הפקיד אלא פרוטה לשניהם לא חלה על זה בחלקו ואין כאן שבועה וי"מ הפקיד להם שוה פרוטה אם אתה אומר שיתחייב אחד על הכל אם השביע את זה וחזר והשביע את זה ששניהם חייבים לא נמצא כל אחד מהם מתחייב על חצי פרוטה והתורה אמרה לאשמה בה פרט לפחות משוה פרוטה ותירץ תמן ר"ל בשאלה זו ר"ל שבועה חלה על פרוטה הואיל וכל אחד חייב על הכל אבל הכא ר"ל בקרא דלאשמה בה שבועה חלה על חצי פרוטה ויש גורסין שם הכא כל שבועה חלה על פרוטה (בתנאייה) [בתמיה]:

שנים שלוו או נפקדו באחד וכפרו שניהם הרי שניהם חייבין וכן כתבנוה בקמא פרק הגוזל קמא בסוגיא הבאה על המשנה הרביעית:

בתוספתא של מציעא אמרו בפרק ראשון שנים שלוו בשטר ופרע אחד את חלקו השטר במקומו והלה כותב לו התקבלתי על שלו ר"ל שאפי' רצה לחדש שטר על הנשאר אינו מקבל ממנו אלא ישמור את שוברו:

שתי כתי עדים שהיו יודעין בתביעתו של זה ותבעם לעדות וכפרה הראשונה ואח"כ כפרה השניה פעמים ששתיהן חייבות בשבועת העדות ופעמים שהראשונה פטורה וכבר ביארנוה בפרק עדות ולא באה בכאן אלא ללמוד ממנה לענין שבועת הפקדון והרי אין אנו צריכים לה שהרי פסקנו הכופר בממון שיש עליו עדים חייב:

ת"ש דתניא לא אם אמרת בנזיר טמא שכן לוקה תאמר בשבועת הפקדון שאינו לוקה עיקר' בספרי בענין וכי ימות מת עליו בפתע פתאום ולא איפשוט

בעיא דרב כהנא וכיון דלא איפשטה חע ג דאיכא עדי' ואתרו ביה קרבן מייתי מילקא לא לקי דלית לן לאפטורי' מקרבן דכתיב בהדיא ולחיוביה מלקות מספיקא:

הא דאמרינן ההוא דמייתי קרבן כי היכי דתיחול עליה נזירות בטהרה פי' דקיימא לן דנזיר טמא סותר בקודמין כלומר היכא שנדר בנזיר מאה יום ועבר מהן חמשים יום כשיטהר מטומאתו צריך הוא לישב בנזי' ק' יום ואותן חמשי' שעברו אינן עולין לו מן המנין לפי שהטומאה שותקתן כדכתיב והימים הראשונים יפלו והאי מילתא מיפרש במס' נזיר דף מ"ט ע"ב ואיתא נמי במס' נדה דף ס"ח ע"ב וכיון שכן נמצא שהקרבן שמביא אינו מביא אותו אלא להטהר בו מאותה הטומאה כדי שימנה לאחר כך נזירות בטהרה מתחלה וכן מצינו שהקרבן שמביא הטמא לשום טהרה הוא מביא אותו תדע שהרי קודם לכן אסור שיאכל בקדש עד שיביא קרבנו כדאמרינן הביא כפרתו אוכל בקדשים אלמא קרבן זה טהרה הוא עושה והיינו דאמרינן ההוא דמייתי קרבן כי היכי דתיחול עליה נזירות בטהרה כלו' להשלים בו טהרתו הוא מביאו כדי שיתחול לאחר כך נזירו' למנות בטהרה ולא השלים בו חיובו.

אמרוה רבנן קמיה דרבה אמר להו מדקא בעיא ליה לרב כהנא היכא דאיכא עדי' ואתרו מכלל דהיכא דאיכ' עדי' ולא התרו ביה מחייב קרבן ואמאי חייב כפירת דברים בעלמא הוא דכיון דאיכא עדים דידע דהאי פקדון גביה הוא כפירה לא מהניא ליה ולא מידי דהא הני סהדי מסהדי דאיכא גביה פקדונא ומפקינן ליה מיניה בסהדותייהו וכיון דכפירה לא מהניא ליה ולא מידי הויא ליה כפירת דברים ולא כפירת ממון וכיון שכן אמאי חייב בקרבן שבועת הפקדון.

אלמא קסבר רבה הכופר בממון שיש עליו עדים פטור דכפירת דברים היא ולא כפירת ממון דהא בסהדותא דהני סהדי מפקינן ליה ממונא מיניה ולא קא מהניא ליה כפירתו ולא מידי.

אמר ליה רבי חנינא לרבה תניא דמסייע לך וכחש בה פרט למודה לאחד מן האחין או לאחד מן השותפין ונשבע על שקר פרט ללוה בשטר וללוה בעדים אלמא כיון דלא קא מהניא ליה מידי משום דהא איכא עליה שטר' בההוא ממונא לא מיחייב קרבן שבועה ש"מ הכופר בממון שיש עליו עדים פטור אמר ליה משום הא לא תנן דהאי דקתני ללוה בשטר בעדים לאו למעוטי מי שכפר בעדים שיש לו שטר או עדים הוא הוא אלא למעוטי מי שהודאתו לתובע שלוה ממנו אותו ממון שנתבעו לו אלא שהתובע אומר לו הלויתיך ממון זה בשטר והלוה כופר ואומר לויתי ממך ממון זה אבל לא לויתי ממך בשטר ולא בעדים מעולם דכיון דקא מודה ליה דאית ליה גביה ההיא הלואה ובשטר בלחוד הוא דכפר ליה הויא ליה כפירת דברים בעלמ' דהא מכל מקום קא מיחייב בהודאתו למפרע הלואה.

ממאי מדקתני וכחש פרט למודה לאחד מן האחין או לאחד מן השותפין פשוט הוא:

ואם תאמ' מאי שנא האי כפירת דברים מהך כפירת דברים לא דמי דהתם איהו גופיה קא מודה בההוא ממונא ובענין שטר ועדים הוא דכפר ליה הילכך הויא ליה כפירת דברים ואלו הכא איהו גופיה כפר ליה בההוא ממונא ומשום דאיכא ביה עדים הוא דאיכא למימר דכפירת דברי' היא וכיון דמ"מ הא כפר ביה בההוא ממונא לאו כפירת דברים הוא אלא כפירת ממון.

תא שמע אינו חייב על שגגתה ומה הוא חייב על זדונה אשם בכסף שקלים מאי לאו זדון עדים כלומר שדון שהעידו בו עדים שהפקדון אצלו הוא שיודע היה בו בשעת תביעתו אלמא אכפירת דברים מתחייב לא זדון עצמו כלומר אין עליו עדים בכך.

ואם תאמר וכיון שאין עליו עדים מנא ידעינן דההוא פקדון גביה הוא כי היכי דליחייב כגון שחזר הוא עצמו והודה שהפקדון אצלו היה בשעת שבועה והיינו דאמרינן לא בזדון עצמו והודה שהפקדון הי' אצלו אבל אלו כפר ובאו עדים כיון שכפר כפירת דברים היא ופטור.

תא שמע היו שני כתי עדים וכפרה הראשונה ואחר כך כפרה השניה שתיהן חייבות מפני שהעדות יכולה להתקיים בשתיהן בשלמא שניה מתחייב דהא קא כפרה ליה ראשונ' דאשתכח דכפירת שניה השתא קא מפסיד האי ממונא והויא ליה כפירת עדות ממון אלא ראשונה אמאי והא קיימא שניה דאכתי לא כפרה עליה הויא כפירת הראשונה כפירת דברים בעלמא דהא לאו בההיא כפירה מפסיד ממונא אלא בכפירת שניה וכיון שכן הוא אי ס"ד כפירת דברים לא מחייבי עלה הכא ראשונה אמאי מחייבה אלא לאו שמע מינה דכפירת דברים נמי מחייב עלה קרבן שבועה פי' ומדלענין שבועת העדות מיחייבי עלה לענין שבועת הפקדון נמי מיחייב עלה.

תוס' בד"ה הזיד כו' דמי יודע שהם יודעים לו עדות ואין נראה כו' עכ"ל הקשה מהר"י אבן ל"ב דמאי קאמרי מי יודע שהם יודעים לו עדות משכחת לה כגון דהוי עדי אחריני בהדייהו כשהעידו על אותו עדות וא"ת א"כ אינן חייבים קרבן דהוי כפירת דברים כו' הא ליתא דרב כהנא ס"ל כו' דהוי כפירה כו' עכ"ל ע"ש וי"ל כמ"ש התוס' לעיל בפרק שבועת העדות דבאיתנהו הנהו סהדי קמן לכ"ע הוי כפירת דברים ולא פליגי הכא ר"כ ורבה אלא בליתנהו קמן וא"כ הנהו דמתרו בהו אינם יודעים שהם יודעים לו עדות גם מה שהקשה מהרש"ל לפרש"י שמא המתרים שמעו מהם שיודעים לו עדות א"נ כו' אלא שהם קרובים כו' עכ"ל לאו קושיא היא דהא לענין מלקות קאמר הכא ועל פיהם ששמעו מהם ולא ע"פ קרובים אין מלקין אותם אלא ע"כ דאיכא סהדי אחריני כשרים שיודעים שהם יודעים לו עדות שהיו עמהם כשהעידו על אותו עדות כמ"ש אבן ל"ב אלא דליתנהו קמן ומש"ה הוה התראת ספק אך קשה דא"כ תקשי ליה דבפקדון נמי כיון דע"כ בליתנהו להני סהדי הכשרים קמן דאל"כ הוה כפירת דברים וא"כ ה"ל התראת ספק דמי יודע שיש לו פקדון אצלו ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה מילקא לקי קרבן לא מייתי ואע"ג דגבי שפחה כתיב בקורת כו' עכ"ל ומה שכתבו דהתם לא עבדינן ביה תרתי אלא הוא מביא קרבן והיא לוקה לא קשיא להו הכי לפי הסברא א"ד הא והא עבדינן להו דהתם גלי קרא דלא עבדינן ביה הני תרתי קרבן ומלקות אבל הכא מהיכא תיתי דלא ליעביד ביה הני תרתי אלא דלפום הך סברא מילקא לקי קרבן לא מייתי מהיכי תיתי למימר הכי אי לאו משום דלא מצינו דליעביד ביה הני תרתי קרבן ומלקות ואהא קשיא להו ואע"ג דגבי שפחה כו' ודו"ק:

בד"ה מאי אינו לוקה כו' דה"פ כו' שכן כפרתו תלוי במלקות הקל ולא בקרבן כו' עכ"ל ודפריך מכלל דנזיר טמא נפטר במלקות הקל הא קרבן כתיב ביה כו' אדברי המקשה נמי פריך ודו"ק:

בא"ד שלא חייב את השוגג פי' שגגתה גרידתא חייב כו' עכ"ל והיינו אונס אבל פתאום להביא את השוגג והדין נותן כו' לאו בהאי שוגג גרידתא קמיירי אלא בשגגת קרבן עם זדון העבירה והכי איתא בהדיא בספרי בפתע להביא את האונס דהיינו שוגג גרידתא ובתר הכי תני פתאום להביא את השוגג והדין נותן כו' דהיינו שגגתה בקרבן עם זדון העבירה וכן הבין מהרש"ל שמועה זו ואין מקום לתמיהת מהר"י אבן ל"ב במקום זה שכתב יש לתמוה דאם שוגג למדין ממזיד היכא מהדרינן ללמוד מזיד משוגג כו' עכ"ל ע"ש דשפיר אנו למדין שוגג ממזיד היינו שגגת קרבן עם זדון העבירה מזיד גופיה למדין משוגג היינו משוגג גרידתא דהיינו אונס אך מ"ש מהרש"ל אסיפא דברייתא וכפר עליו מאשר חטא לאו דוקא דמכפר ילפינן אלא מפתאום רק שמביא האי קרא מדכתיב ביה קרבן ואפתאום קסמיך עכ"ל נראה מדבריו דשוגג דנקט ברישא לא אתיא מק"ו אלא מהאי קרא אבל קשה דא"כ לא ה"ל למנקט ק"ו אחרינא גבי שוגג אלא האי ק"ו דעדות הוה נמי מצי למנקט גבי שוגג דהיינו שגגת קרבן עם זדון העבירה וה"ל נמי לדחויי בהך פרכא מה לשבועת עדות שאינו לוקה וע"כ אני אומר דהאי ק"ו דברישא קאי גבי שוגג ואצטריך קרא בסיפא וכפר עליו מאשר חטא למזיד ושוב למדין שוגג מק"ו דמזיד וה"ק ברישא פתאום להביא שוגג ובלא קרא נמי הדין נותן ומה במקום כו' ודו"ק:

גמ' ת"ש אינו חייב על שגגתה כו' מאי לאו זדון עדים כו' ק"ק מאי קא קשיא דהא ע"כ גבי שבועת עדות דתני נמי כה"ג ומה הן חייבין על זדון השבועה קרבן עולה ויורד דהיינו זדון עצמן דזדון עדות ליכא בהו כמ"ש התוס' לעיל דא"א לעולם לידע אם הם מזידים שיכולין לומר שכחנו ויש ליישב:

גמ' והכא מייתי קרבן לא שנא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה לא אם אמרת כו' קאי לא אם אמרת כצ"ל:

בד"ה פרט למודה כו' והשני כפר נ"ב היינו כמו שמפרש לקמן:

תוס' בד"ה הזיד כו' דמי יודע שהם כו' נ"ב ותימה שמא המתרים שמעו מהם שיודעין לו עדות א"נ שהם היו אצלם כשראו עדות זו אלא שהם קרובים ותדע דאל"כ גבי פקדון אין יכולין להתרות כו' מאחר שהם יודעים יעידו עליו אם לא שהם קרובים ודו"ק [עיין במהרש"א]:

מאי אינו כו' גבי נזיר בפתע להביא את אונס פתאום כו' כצ"ל:

בא"ד כאן שחייב את השוגג כו' נ"ב פי' שוגג גרידתא והוא אונס דלעיל וק"ל:

בא"ד וכפר מאשר חטא וגו' נ"ב לאו דוקא דמוכפר ילפי' אלא מפתאום רק שמביא האי קרא דכתיב ביה קרבן ואפתאום קסמיך וק"ל [עיין במהרש"א]:

גמרא כיון דחדוש הוא כו'. משמע דבכל חייבי כריתות אף דקיי"ל כריו"ח בשבת (ס"ט) דהזיד בלאו ושגג בכרת חייב קרבן אם התרו בו על הלאו לוקה וא"מ קרבן. אולם עי' בפסחים (כ"ט) בתד"ה ר' נחוניא דיש לחלק ובדבריהם שם י"ל בפשוט הא דלא מבע"ל בשה"ע (דנדחקו רש"י ותוס') דהתם פשיטא דלוקין ומביאין קרבן רק בשה"פ דאיכא קרן וחומש קמבע"ל דאולי יפטור מאשם כיון דאין קרן וחומש דאין לוקה ומשלם ועי' ב"ק (ס"ה רע"ב) ונכון בעז"ה:

גמ' שם תניא דמסייע לך כו' פרט כו' וללוה בעדים. לפי' התוס' לעיל (ר"ד ל"ג) קשה דלמא היינו דקיימו קמן:

רש"י ד"ה הזיד. בשה"פ דמי יודע כו' ויכול להתרות בו. ועי' בתוס' לכאורה יקשה לשיטתו הא דכתיב בנביא השקר וכ"ת בלבבך איכה נדע אה"ד וגו' ולא יהיה הדבר וגו' (דברים י״ח:כ״א) מ"מ בשעת התראה אכתי ספק הוא וי"ל דהתראה תוכל להיות ע"י נביאים אחרים כמו בכובש נבואתו דאמרינן בסנהדרין (פ"ט ב') דלוקה ע"י התראת נביא ע"ש אבל להרגו א"א רק ע"י ידיעה אנושית. אך לפ"ז גם ללקות אינה אלא ע"י ידיעה כזאת ואיך מ"ל מלקות בכובש נבואתו ועמ"ש לקמן בתוס':

רש"י ד"ה ה"ג (בסופו). ובעדות קרבן עוי"ר. ל"י מדוע שינה מטעם הגמרא לקמן דאלו התם חטאת בת דנקא:

תד"ה הזיד. דמי יודע שהם כו'. הרש"ל תמה שמא המתרים שמעו מהם כו' והרש"א כ"ע דע"פ מה ששמעו מהם אין מלקין אותם ואני אומר אלמה לא הרי כ' הנ"י בפ' חזקת במשנת ג' אחים וא' מצטרף עמהן כו' שכן ראובן העיד על אשה שהיא א"א ואח"כ בא עלה כו' ה"ז נהרג כו' וכיוצא בזה כתב הרמב"ם בפט"ז מסנהדרין הל"ו ע"ש ועוד י"ל כגון שיבואו אח"כ עדים שהיו עמהם בשעת ראייה (וכזה לא נקרא חצי דבר כשתעיין בב"ב נ"ו ב' בהרשב"ם ובנ"י) והתראה דאלו מועיל כדא"ר במכות (ו' ב') מתרה שאמרו אפי' מפ"ע ופי' הרמב"ם שם בפי"ב הל"ב העובר עצמו: עוד כתב הרש"ל דמ"ל דהמתרים בעצמם היו עמהם בשעת ראייה אלא שהם קרובים ור"ל להתובע או להנתבע ולהעדים רחוקים ולכן ילקו על פיהם לבדם משא"כ בפקדון דאם היו קרובים אפי' להתובע שוב לא נוכל להאמינם שהפקדון אצלו וא"א שילקו ע"י כי אם שבאו עדים רחוקים אח"כ (ולכן קאמר עלה רבה שפיר דה"ל כפ"ד ומפירש"י לקמן נראה דאפי' המתרים בעצמם הם רחוקים ס"ל לר"כ דחייב) ומ"מ התראתם מועיל דלא גרע מפ"ע ובכה"ג מ"ל בין בפקדון ובין בעדות שיהיו קרובים לכולם או פסולים והתראתם מועלת כדכתב הרמב"ם שם דאפי' ע"י אשה כו' מועיל התראה והרש"א במחכ"ת לא ירד לכ"ז:

בא"ד דהא בעדים זוממין כו' אע"ג דהמתרין כו'. וא"ל דהמזימין עצמן יתרו בהן דא"כ איך תתקבל עדותן כיון שיש לפנינו עדים המזימין אותן אבל לכאורה מ"ל בחד ואכמ"ל:

תד"ה מאי. ודלא כמ"ד לעיל ניחא כו'. עי' כתובות (ל"ב) ואי ממונא לקולא:

בא"ד ת"ל וכפר מאשר חטא וגו'. עי' מהרש"ל ולפי שהבינו המהרש"א יקשה דמנ"ל באמת מזיד בנזיר (ולפי' המהרש"א יקשה פתאום למ"ל) ואולי יכוון להגמרא דכריתות (ט) דדריש פתאום זה מזיד והק"ו נשאר קיים על שוגג ופליג אגמרא שם דיליף גם שוגג מקרא ועי' בספרי עצמו:

גמ' מדקאמר ליה. מלת ליה נמחק [וכן ליתא בדפו"י וברש"י]:

הזיד בשבועת הפקדון והתרו בו מהו. רש"י כתב דבשבועת העדות לא משכחת ליה דה"ל התראת ספק ומהרי"ן לב הקשה דמשכחת ליה שהעדים המתרים ראו ג"כ העדות. ונלפע"ד כוונתו דמשכחת ליה לפי מאי דקיי"ל כרבנן דר"מ דשבועה חוץ לב"ד בעי וכפירה בב"ד בין מפי עצמו בין מפי אחרים בשבועות העדות אם כן איכא בשעה שנשבע חוץ לב"ד התרו בו עדים שראו ג"כ ההלואה ואחר כך כשכפרו בב"ד להתחייב קרבן עי"ז לא היו העדים האחרים כאן ונמצא דה"ל כפירת ממון כיון שאין כאן עדים זולתם. כל זה כתבתי להציל המהר"י בן לב מקו' המהרש"א דלא לשוויה טועה כל כך. מיהו מ"מ איכא למימר דבהא לא איבעיא לן דלקי כיון דנתחייב חוץ לב"ד תו לא פקע מיניה כששנה באולתו לכפור ג"כ וע"כ לא איבעיא לן אלא כשהשבועה והכפירה היה במעמד אחד ושפיר דחה המהרש"א. ומה שהקשה המהרש"א מפקדון לק"מ דע"כ ליכא לפלוגי אלא בשבועת העדות דכשאין העדים בפנינו איכא למיחש דמייתי עדים משא"כ כשהן בפנינו כיון דסוף סוף ילך לב"ד עם בע"ד מה לי אלו השני עדים או ב' אחרים ולא מקרי כפירת ממון משא"כ בפקדון אפי' כשהעדים עומדים אצלו מ"מ ה"ל כפירת ממון דהיה לו להודות ולשלם מיד מבלי שיצטרך לדינא ודיינא ולחקירת עדים ופשוט הוא זה ובזה ניחא לקמן דמסייעא והשתא מנ"ל לסייעא דלמא ברייתא איירי כשהעדים בפנינו דומיא בשטר שהוא בידו מסתמא ואשמועינן רבה אפי' כשאינו בפנינו אלא ע"כ בפקדון אין לחלק ודו"ק:

גם מה שהקשה המהרש"ל דמשכחת ליה בקרובים שפיר הקשה וכוונתו קרובים עם הבע"ד ומ"מ כשרים להתרות ולהלקות העדים וזהו ברור:

ואולי כוונת רש"י דה"ל התראת ספק ששכחו מה שראו אז וע"ז הקשו תוס' דלהם לא הוה ספק שיודעים שלא שכחו ומסקו תוס' דמ"מ א"א להלקותם עד שיודו שלא שכחו וה"ל מפי עצמם:

דחידוש הוא דבכל התורה לא אשכחן לאו דמייתי קרבן כו' רש"י ותוספות נדחקו דמצינו עוד בשפחה חרופה ונזיר טמא ושבועת העדות. הנה לפמ"ש תוס' בחולין ס"ד ע"ב משמע דבר שלא נמצא בתורה רק ג' פעמים הוה חידוש וה"נ לא נמצא אשם במזיד כ"א ג' פעמים נזיר ושבועת הפקדון ושפחה חרופה אבל עדות חטאת מייתי:

ועוד נ"ל דהנהו תרי נמי מלתא אחריתי אית בהו שמביאין קרבן אחד על כמה עבירות כדאיתא התם במתני' דכריתות משא"כ שבועות הפקדון דחייב על כל אחד ואחד:

תנינא כו' מכות אין קרבן לא ור"ח גרס מכות וקרבן ומאי חומרא דהתם חדא והכא תרתי. עי' בחי' רשב"א ולדבריו ניחא לן מה דמקשין לפי סברת המקשה מדוע לא הקשה בלא"ה אהדדי דהכא משמע מכות אין ומברייתא דלא אם אמרת בנזיר טמא משמע ליה קרבן ולא מלקות והא"ש דהוה ס"ל להמקשן דכל זמן דלא ידעינן בנזיר גופא דאיכא קרבן במזיד ודאי ליכא בפקדון כ"א קרבן גרידא דומיא דשבועת העדות והבא על שפחה חרופה דבתרווייהו איכא קרבן ולא מלקות וברייתא דלקמן איירי קודם דידעינן דאיכא קרבן בנזיר טמא כמ"ש תוס' לקמן גירסת ספרים והך ברייתא דהכא איירי לקושטא דמלתא דאיכא בנזיר קרבן ומלקות ילפינן פקדון מנזיר לתרווייהו דהכי עדיף כמ"ש המהרש"א בתוס' ד"ה מלקא כו' ועי' מ"ש מוז"ה במהרשש"ך:

והנה יהיה נלפע"ד דלמסקנא דמסקינן דקרבן דנזיר טמא להכשיר בא ולא לכפר ליכא למילף מניה כ"א מלקות ומספקא לן אי ניליף מנזיר ושפחה חרופה עצמה דבמלקות בלא קרבן או משבועת העדות ובועלה של שפחה חרופה דבקרבן בלא מלקות. אך הרמב"ם פ"ז מהל' שבועות הלכה ח' פסק דמביא אשמו ואינו לוקה וכ' הלח"מ דאיבעיא דקרבן נפשוט מברייתא דלא אמרת כו' ע"ש. ולפי הנ"ל לא נפשט מידי ודו"ק:

פרט למודה לאחד מן האחים או לאחד מן השותפין. עי' ברי"ף שהביא לשון הירושלמי אר"י הדא אמרה שנים שלווים מאחד אע"פ שלא כ' אחראין וערבאין נעשין אחראין וערבאין זה לזה עי"ש ועי' הפי' בר"ן ורא"ש והדברים ארוכים נלאתי להעתיקם עי' הכל היטב במקומו ובחו"מ סימן ע"ז:

והנה הרמב"ם פסק בפכ"ה מהל' מלוה ולוה כהירושלמי דנעשין ערבאין ואחראין זה לזה ובפרק ח' מהלכות שבועות הלכה י"ב פסק דנשבע לאחד מן השותפין חייב בקרבן שבועה ובכל הפוסקים משמע דהנך דינין תליין אהדדי דמשו"ה פשיטא להירושלמי דב' לווים נעשים ערבאין זה לזה משום שדרשינן פרט לנשבע לאחד מהשותפין תו קשי' לי דמשמע בהרא"ש והר"ן דבב' מלווים אינו יכול לתבוע אפי' חלקו שלא בפני חבירו דעי"ז תליין הני דינין אהדדי. ואלו הרמב"ם בפ' ג' מהל' שלוחין ושותפין כ' להדיא שאמר לו או טול חלקיך או הבא הרשאה משמע דחלקו מצי לתבוע. וצע"ג בב"י סימן ע"ז שהביא מדברי הטור שם שכתב סעיף י' דליטול חלקו אין שומטין לו כ' הב"י ז"ל וכ"כ הרמב"ם בפרק ג' מהל' שלוחין ולא הרגיש דפליגי:

ופסק הרמב"ם יש לישב כך לפמ"ש הש"ך שם סק"ב דדוקא בשני לווים בשטר נעשו אחראין ולא בעל פה דאיכא למימר דה"ה בשני מלוין דוקא בשטר אחד דהרי בחדא מחתא מחתינהו הירושלמי והרמב"ם בפרק ח' מהל' שבועות ובפרק ג' מהל' שלוחין ושותפין בלא שטר איירי ולק"מ. וכן משמע להדיא מלשון הרשב"א שהביא ב"י סימן ע"ד מחודש ה' ע"ש:

ואין להקשות איך מצי איירי הברייתא דשני מלווין בשטר דאם כן מאי אריא בכחש לאחד מן השותפין אפי' לשתיהם נמי פטור משום דאיכא שטרא כדאמר בסיפא פרט לעדים ולשטר י"ל דסתם ירושלמי ר' יוחנן דמוחק בירושלמי עדים אמר ר' יוחנן לית כאן עדים ולא פטר אלא בשטר והיינו מטעמא דתלמודא דילן דה"ל שיעבוד קרקעות וא"כ רישא איירי בשטר ומחל השיעבוד. וסיפא בלא מחל כמ"ש תוס' לקמן בשמעתין ד"ה ואין מביאין כו' ובזה מיושב קו' ר' אפרים שהביא הרא"ש לדחות הירושלמי מהלכתא מדלא אשכח לרבה מכחש באחד מן השותפין דאמרי ליה מתרוינן יזפת ולא מוקי ליה כהירושלמי והא"ש רבה לטעמיה לא מצי מוקי ליה כהירושלמי דלדידיה פטור בשטר אפי' נמחל שיעבודו משום דה"ל כפירת דברים ואם כן ממ"נ אי איירי רישא בלא שטר לית כאן דינא דשני מלווין ואי בשטר אפי' מכחש בשניהם פטור:

אמנם אחר העיון זהו שיבוש מכמה טעמים חדא דטעמא דבעי שטר דוקא כ' הש"ך משום דבלא"ה אמרינן כל אחד לוה לעצמו וזוזי כמאן דפליגי דמי ומפני זה כתבתי' בגליון ש"ע שלי דגם הרמ"א לא כתב אלא בפקדון בהפקיד לשנים שאז אין לחלק בין בע"פ לשטר דלא שייך כמאן דפליגי דמי וכן מורה לשונו ע"ש וחזר ממ"ש בד"מ כשם שחזר המחבר ממ"ש בב"י ודלא כסמ"ע ואם כן בשותפין ידועין בשותפות אין צריך שטר וכן מורה לשון הרמב"ם בפכ"ה מהל' מלוה ולוה הנ"ל שנים שלוו בשטר אחד כו' וכן שותפין שלוה אחד מהן כו' משמע דלא בעי שטר וא"כ הירושלמי דמיירי ג"כ פרט לאחד מן השותפין וכן מיירי ש"ס דילן וכן הרמב"ם פרק ח' מהל' שבועות ופרק ג' מהל' שלוחין הכל בשותפין איירי להדיא ולא צריכין שטר וליתא לכל מ"ש לעיל. גם מ"ש טעמיה דשטר משום שיעבוד קרקעות לא משמע כן במסקנא דמשני אקושיית שטר נמי מרכס משני דעדים עבדי דשכחי מה שראו ע"ש משמע דליתא כרב הונא בריה דר' יהושע:

והנה בישוב ק' הר"ר אפרים הנ"ל היה אפשר לומר כך דלפי הבנת הרמב"ן בפי' הירושלמי הביאו הר"ן והרא"ש. מבואר דשנים שלוו מא' ונעשו ערבאין זה לזה כשנשבע א' וכפר חייב קרבן שבועה אפי' כששניהם לוו פרוטה א' ע"ש ונלפע"ד דזהו דוקא הירושלמי דס"ל דר' יוחנן דכופר בממון שיש עליו עדים חייב ומוחק עדים מהברייתא דחיישינן דילמא מייתא עדים או ישכחו מה שראו הה"נ חייב הך לוה דאע"ג דאיכא אידך מ"מ חיישינן שמא ימות ויצטרך לשבע להיתומים או ישתדף נכסיו וכה"ג משא"כ לרבה נהי דמצי סבר בעיקר הדין דנעשים ערבאין ואחראין אבל מ"מ בהא ודאי פליג דאין חייב הלוה דמצי למימר מה הפסדתיך זיל וגבה מאידך:

והשתא היה קשה לרבה אי איירי רישא דברייתא בשני מלווין ונשבע לאחד שלא בפני חבירו אם כן אדנקט בסיפא עדים ושטר דפטור מטעם דלא כפר ליה מידי שיש לו עדים לינקט שני לווין ונשבע אחד שלא בפני חבירו דפטור מה"ט גופא דהניח אידך לגבות ממנו והוה בגוונא דרישא ב' מלווין וב' לווין אלא ע"כ דלא איירי אלא זה בפני זה ומודה באחד ומכחש באחר ומתורץ קו' רבינו אפרים דרבה לשיטתו לא הו"מ לאוקמי כהירושלמי:

מיהו זהו דוקא להפוסקים דס"ל דאם מחל החוב לאחד מהלווין נמחל גם להשני וזהו שיטת הרא"ש וסייעתו משא"כ לאידך פוסקים מ"מ מחייב גם לרבה דמצי למימר מחלתי לחבירך שיעבודו ואתה הפסדתני ממון עי' פלוגתא זו היטב בטור שו"ע סימן ע"ז ס"ז ח':

אבל פסק הרמב"ם דלעיל לא נתיישב עדיין. ולולי דמסתפינא היה אמינא פי' הירושלמי בשינוי קצת מכוונת הרמב"ן ז"ל וז"ל הירושלמי:

וכחש בעמתו לכשיצא וידויו בשבועה פרט למכחש באחד השותפין פרט למכחש בעדים ובשטר אמר ר"י הדא אמרה שנים שלוו מאחד אף ע"ג דלא כתבין אחראין וערבאין זה לזה נעשו אחראין וערבאין. ולא עבדין כן שנים שהפקידו כאחד ובקש האחד ליטול שלו אין שומעין לו ויעשה ככופר בחלקו ויהא חייב עכ"ל לענינינו ועי' פי' הרמב"ן בר"ן ורא"ש ומה שפי' ולא עבדין כן שאין המנהג כן הוא דוחק גם אין שומעין גרס אין בחירק הוא דוחק וגם וי"ו העיטוף דויעשה ככופר בחלקו אין לו שחר. לכן נלפע"ד לפרש כן לכשיצא וידויו בשבועה שהודאתו יצא ע"י שבועה שא"א לו להודות על הממון להאחר ויעמוד בשבועתו לאמור לא נתחייבתי כלל וכן בעדים ושטר אפשר לשלם הממון והוא עומד בשבועתו אבל מה אעשה שעדי שקרים או שטר מזויף הוציאו ממוני ממני בע"כ. אמר ר' יוסי הדא אמרה ב' שלוו מא' אף ע"פ שלא כתבו אחראין וערבאין זה לזה פי' מדלא ממעט נמי אחד מב' לווין שנשבע דפטור נמי משום שאפשר שיעמוד בשבועתו ואידך ישלם ש"מ דאפי' בדלא כתב נעשים אחראין וערבאין ויכול לגבות ממי שירצה ויאמר ממך אני רוצה לגבות וחייב זה קרבן שבועה כדמסיק ירושלמי באמת להלן אחד שהפקיד לשנים כפר בו זה חייב כפר בו זה חייב והביאו הפוסקים ומ"ש דיכול לגבות ממי שירצה דהוא דעת הרא"ש. והטור לפי גירסתו ברמב"ם. והב"י כתב שבעל התרומות גרס כגי' שלפנינו ואפ"ה כ"כ ע"ש הרמב"ם. ומסיים הירושלמי ולא עבדין כן שנים שהפקידו כאחד ובקש האחד ליטול את שלו אין שומעין לו פי' בשני מלווין אין הדין כן אלא אם לא כתבו בהדיא שכל אחד הוא בעל בפני עצמו אינו יכול ליתן לו חלקו שלא בפני חבירו אע"ג דבשני לווין מוכח דאפי' בדלא כתב כל אחד בפני עצמו הוה בע"ד וחייב לשלם הכל וחייב נמי קרבן שבועה דלהכי לא ממעט ליה מ"מ בב' מלווין אין הדין כן אם לא כ' כן בהדיא וע"ז מקשה הירושלמי ויעשה ככופר בחלקו ויהא חייב מ"מ הוא נגד השכל נהי דבשני לווין כל אחד הוה בע"ד של כל החוב משא"כ בשני מלווין שאינו יכול (לכופו) לפרוע לו כל החוב מ"מ אחלקו יכול לכופו ואי כפר בו לחייב ולא נמצא תי' אקושיא זו בירושלמי וזהו קושית רבה בשמעתין אלימא דאודי ליה אפלגא דידיה האיכא כפירה דאידך ולא בעי לאוקמא כהירושל' מפני קו' הירושלמי הנ"ל בעצמו ומוקי לה בגווני אחרינא ולכן פסק הרמב"ם בה' שבועות דחייב קרבן שבועה לאחד השותפין וכן בפרק ג' דה' שלוחין פסק דחייב לפרוע להשותף חלקו עכ"פ ומ"מ דינו של ר' יוסי אמת דב' שלוו נעשים ערבאין זה לזה מדלא ממעט בברייתא שנים שלוו ש"מ דחייב באמת קרבן שבועה משום שיכול לתבוע לכל איזה מהם שירצה וא"ש פסק הרמב"ם בלי פקפוק:

ודע דצל"ע טיבא לפמ"ש הרמ"א ז"ל בהג"ה סי' ע"ז ס"ט בשם תשובת רשב"א דאם מת המלוה יכול ליתן לאחד מבניו חלקו המגיע בלי דעת השני והש"ך שם ס"ק כ"ה רצה לדקדק כן מלשון הר"ן והרא"ש אם כן אמאי נדחקו כ"כ בישוב ק' הר' אפרים הנ"ל עי' ברא"ש ור"ן ולא תי' בקיצור דהירושלמי מיירי להדיא רק משותפין דשם פטור כשכחש לאחד מהם ורבה מדייק להדיא מאחים האי לאחד מהאחים ה"ד ובאחים ודאי חייב וצ"ע גדול לפע"ד:

זדון עדים לא זדון עצמו הקשה המהרש"א אם כן דזדון עדים קאמר וזהו א"א דאיך ידעו שיודעים לו עדות ולק"מ דבמתני' דשבועות העדות נקט ומה חייב על זדון השבועה וזדון השבועה שפיר משכחת בעדים כגון שהוא מודה שיודע לו עדות אלא שרוצה להכחיש שהיה יודע אז שהשבועה אסורה יכולין עדים להכחישו הרי דברנו עמך באותה השבועה מדין קרבן השבועה ולק"מ:

והטעם דנקט במתני' דשבועות העדות חייב על זדון השבועה והכא נקט סתם ומה חייב על זדונה היינו טעמא דכל המסכת מדברת משבועת בטוי והיינו זדון הבטוי שיודע שאכל או לא אכל ואפ"ה נשבע דאל"ה לא הוה אדם בשבועה. ושגגת שבועה ומייתי קרבן עולה ויורד ובשבועת העדות יצא לדון בדבר החדש דחייב נמי על זדון השבועה לכן שאל מהו חייב על זדון השבועה אבל שגגת השבועה עם זדון העדות פשיטא דבשבועות בטוי קאי בעולה ויורד. אבל בשבועת הפקדון דהכל מחודש דמייתי אשם לכן שאל סתם מהו חייב על זדונה וק"ל: