שבועות לו ע"ב

דף לו - ב

ומסקינן: אלא, בהכרח, עלינו לומר איפוך. ואפילו באיסורא לית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן.

מתקיף ליה רבינא: ובאיסורא לית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן?!

אלא, מעתה, כהנים שעבדו במקדש כשהם שתויי יין או פרועי ראש, דחיובם במיתה נלמד על ידי הכלל של "מכלל לאו אתה שומע הן", האם הכי נמי דלית ליה לרבי מאיר, שאין הם חייבים מיתה? [שהרי לא נאמר בהם חיוב מיתה באופן ישיר, אלא כתיב "יין ושכר אל תשת - ולא ימותו". הא אם תשתו בבואכם לעבוד באהל מועד, תמותו!]. והרי זה לא יתכן. כי -

והתנן בסתם משנה ללא חולק: אלו שבמיתה - שתויי יין ופרועי ראש!?

אלא, כך יש לנו לומר אליבא דרבי מאיר: לעולם תיפוך, דלית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן. אלא, כי לית ליה - בממונא, אבל באיסורא, אית ליה! ולכן, גם לרבי מאיר כהנים שעבדו במקדש כשהם שתויי יין ופרועי ראש, חייבים מיתה. ושאני סוטה, דאיסורא דאית ביה ממונא הוא. שהרי גביית הכתובה, תלויה בשאלה אם היא זינתה או לאו. ולפיכך, לא אמרינן בה מכלל לאו אתה שומע הן, אלא בעינן למיכתב בה לשון קללה ישירה: הנקי - חנקי ואת כי שטית!

וכן במשנתנו, שתובע את העד לבוא ולהעידו על ממון, הוי איסורא דאית ביה ממונא, לית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן.

הדרן עלך פרק שבועת העדות

פרק חמישי - שבועת הפקדון

מתניתין:

א. שבועת הפקדון, שהיא השבועה שנשבע הנפקד למפקיד התובע אותו להחזיר את פקדונו [או תביעת ממון אחרת]], כי אין בידו דבר. ונמצא ששיקר הנפקד בשבועתו, וחייב על כך קרבן אשם, והוספת חומש על תשלום החוב, נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקים ובקרובים, בכשרים ובפסולים. ^[1]

ושבועה זאת נוהגת בין בפני בי"ד, ובין שלא בפני בי"ד, אם נשבע הנפקד לשקר מפי עצמו, שאם הוציא את השבועה בפיו, או שענה אמן אחר השבעת התובע [ואמירת אמן נחשבת כמי שנשבע בעצמו], אז הוא מתחייב בקרבן שבועת הפקדון אפילו אם כפר בשבועה שלא בפני בית דין.

ואולם, אם לא נשבע מעצמו, אלא הושבע מפי אחרים, שהושבע על ידי התובע אותו, ולא ענה אמן על שבועתו, וכגון שתבעו המפקיד, ואמר לו: משביעני עליך שתחזיר לי פקדוני! וענהו הנפקד, אין לך בידי כלום! אזי אינו חייב בקרבן שבועת הפקדון אלא עד שיכפרנו בבי"ד, דברי רבי מאיר. ^[2]

וחכמים אומרים: בין נשבע מפי עצמו ובין נשבע מפי אחרים, אפילו חוץ לבית דין, כיון שכפר בו במפקיד ובהשבעתו, ואחר כך הודה שהיה זה שקר ^[3] - הרי הוא חייב בקרבן שבועת הפקדון. ^[4]

וחייב הנפקד הנשבע לשקר להביא קרבן שבועת הפקדון, בין על זדון השבועה, שהיה מזיד ביודעו שנשבע לשקר וכן היה מזיד בידיעתו שחייב קרבן, ובין על שגגתה עם זדון הפקדון, שלא ידע מחיוב הקרבן על שבועתו, אך היה מזיד ביודעו שנשבע לשקר על הפקדון.

ואולם, אינו חייב בקרבן על שגגתה גרידתא. אם היה סבור שאכן שבועתו היא אמת, משום שלא היה זכור שהופקד הפקדון בידיו, הרי הוא פטור מן הקרבן, כיון שאנוס הוא בשבועתו.

ומה חייב על זדונה על שבועת הפקדון? - קרבן אשם בכסף שקלים, שמחירו שני שקלי כסף!

ב. שבועת הפקדון - כיצד הוא חיובה?

אמר לו המפקיד לנפקד: תן לי פקדוני שיש לי בידך! וענהו הנפקד: שבועה שאין לך בידי! או שאמר לו הנפקד למפקיד התובעו: אין לך בידי. ואמר לו המפקיד: משביעך אני על טענתך זו ואמר הנפקד אמן - הרי זה חייב בקרבן שבועה. ^[5] השביע עליו המפקיד חמש פעמים, בין בפני בי"ד ובין שלא בפני בי"ד, וכפר הנפקד בכל חמשת הפעמים, חייב הנפקד בקרבן על כל אחת ואחת מחמשת הכפירות.

אמר רבי שמעון: מה טעם חייב קרבן על כל כפירה וכפירה? - מפני שיכול לחזור ולהודות לתביעת המפקיד, בין כפירה לכפירה, ולהתחייב ממון על פי הודאתו, וכיון שלא הודה, אלא חזר וכפר, הרי בכל פעם כפירתו בשבועה היא כפירת ממון מחודשת, ולכן היא מחייבת קרבן נוסף. ^[6]

ג. היו חמשה תובעין אותו את פקדנותיהם שהפקידו בידו. ואמרו לו: תן לנו פקדון שיש לנו בידך, וענה להם: שבועה שאין לכם בידי! -

אינו חייב אלא אחת.

אבל, אם ענה להם בהתייחסו לכל אחד: שבועה שאין לך בידי, ולא לך, ולא לך - חייב על כל אחת ואחת! כי אמירתו לא לך ולא לך מפצלת את השבועה לחמש שבועות נפרדות.

רבי אליעזר אומר: אינו חייב חמש עד שיאמר שבועה באחרונה. שרק אם אמר אין לך בידי. לא לך, ולא לך - בשבועה, מתייחסת השבועה כשבועה נפרדת לכל אחד מהחמשה, אבל אם הזכיר את השבועה בתחילת דבריו - ורק אחר כך פירט, נחשבת שבועתו כשבועה אחת לכולם.

רבי שמעון אומר: אינו חייב משום חמש שבועות עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד, בנפרד!

ד. אמר לו התובע לנתבע: תן לי פקדון ותשומת יד [הלואה או כל ממון אחר שהושם בידך], גזל ואבידה [שנאבדה ממנו ומצאתה] שיש לי בידך. וענהו התובע: שבועה שאין לך בידי! אינו חייב אלא אחת. אבל אם ענהו: שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד גזל ואבידה - חייב על כל אחת ואחת!

ה. אמר לו התובע: תן לי חיטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך! וענהו הנפקד: שבועה שאין לך בידי! אינו חייב אלא משום שבועה אחת.

אבל אם אמר: שבועה שאין לך בידי חיטין ושעורין וכוסמין! - חייב על כל אחת ואחת.

ו. רבי מאיר אומר: אפילו אמר התובע חיטה ושעורה וכוסמת, חייב על כל אחת ואחת. והשמיעה המשנה, שלא אמרינן ששבועתו על חיטין בלשון רבים אינה מתייחסת לחיטה האחת שתבעו התובע. אלא אמרינן שתביעת חיטה בלשון יחיד הרי היא כתביעת חיטין כדכתיב 'והחיטה והכוסמת לא נוכו' וברור שהכונה היא למין החיטה ולא לחיטה בודדת.

ז. תבע אבי הנערה את המאנס או את המפתה את בתו, ואמר: אנסת ופיתית את בתי וממילא חייב אתה לשלם מה שחייבה תורה את האונס והמפתה ! והוא האונס אומר: לא אנסתי ולא פיתיתי! ואמר האב: משביעך אני! ואמר הנתבע אמן, חייב ^[7] המאנס והמפתה בקרבן כיון שכפר בחיוב ממון. ^[8]

רבי שמעון פוטר את המאנס או המפתה מקרבן שבועת הפקדון [אם כי הוא חייב קרבן עולה ויורד על שבועת ביטוי] משום שאינו משלם קנס חמישים כסף שחייב לאבי הנערה, על פי עצמו ^[9] , וכיון שאילו הודה שאנס או פיתה היה פטור מלשלם כדין כל מודה בקנס, הרי שגם כשכפר ונשבע - לא כפר בחיוב ממון. ופטור מקרבן אשם של כופר בממון, אך חייב משום שבועת ביטוי! אמרו לו חכמים לרבי שמעון: אף על פי שאינו משלם קנס של חמישים כסף על פי עצמו, הרי הוא משלם בושת ופגם שהטילה עליו התורה, ותשלום זה הינו חיוב ממון, ומשלם אותו אף אם הודה על פי עצמו.

ומכיון שתביעת האב כוללת גם את תביעת הממון של בושת ופגם, ונמצא שבשבועתו כפר בחיוב ממון אם כן מדוע רבי שמעון פוטר?! ^[10]

[ובגמרא מבואר, שרבי שמעון סובר שתביעת האב באומרו אנסת ופיתית מתייחסת לקנס ולא לבושת ופגם, משום דלא שביק איניש מידי דקיץ, שהם נ' שקלים הכתובים בתורה, ותבע מידי דלא קייץ של בושת ופגם. והיינו, כיון שסתם את דבריו ולא פירט את התביעה, אמרינן שעיקר תביעתו הוא הקנס הקצוב].

ח. אמר התובע: גנבת את שורי [ובתביעה זו כלול תשלום ה"קרן" שהוא ממון, וכפל שהוא קנס], והוא אומר: לא גנבתי! משביעך אני! ואמר הנתבע אמן! - חייב בקרבן על שכפר בתביעת הקרן, על אף שתבע גם קנס, שעליו אין מביאים קרבן.

אבל, אם הודה הנתבע, ואמר גנבתי, אלא שהוסיף ואמר: אבל לא טבחתי ולא מכרתי. ואז תבעו הנגנב ואמר: משביעך אני שלא טבחת ולא מכרת. ואמר הגנב אמן על השבעתו - פטור הגנב מקרבן אשם שהרי לא נשבע על כפירת ממון אלא רק על כפירת קנס. שהרי תשלום ארבעה וחמישה על טביחה ומכירה - קנס הוא, ולכן פטור. אבל חייב בקרבן חטאת "עולה ויורד" של שבועת ביטוי.

ט. המית שורך המועד ^[11] את שורי! והוא, בעל השור הנוגח אומר לא המית! משביעך אני, ואמר אמן - חייב על כפירת הממון.

י. ואם תבעו ואמר, ^[12] המית שורך את עבדי, והרי אתה חייב בשלושים של עבד [סכום זה הוא קנס שהטילה התורה היכן שהמית עבד], והוא אומר לא המית! אמר בעל העבד לבעל השור משביעך אני! ואמר בעל השור אמן! פטור מקרבן. משום דהכופר בשלושים של עבד הווי כופר בקנס, שהרי גם אם שוה העבד דינר אחד בלבד חייב לשלם שלשים שקלים. ואם כן אין דמי העבד בתורת "ממון" אלא קנס הוא.

אמר התובע: חבלת בי ועשית בי חבורה! והוא אומר לא חבלתי ולא עשיתי בך חבורה! משביעך אני! ואמר אמן! חייב על כפירת ממון שחייבה התורה את החובל בחבירו ^[13].

אמר לו עבדו: הפלת את שיני וסימית את עיני! והרי הוא תובעו בכך לצאת לחירות כדין רב שחבל באחד מכ"ד איברים של עבדו - שמוציאו לחרות, והוא אומר לא הפלתי ולא סימיתי! משביעך אני! ואמר אמן! פטור על כפירתו משבועת הפקדון, כי יציאתו לחירות אינה אלא קנס שקנסתו תורה, שהרי העבד הוא כבהמתו ובכל זאת חייבתו תורה לשחררו אם מפיל שינו או מסמא עינו. ^[14]

זה הכלל: כל המשלם על פי עצמו - חייב על כפירתו בממון, בקרבן שבועת הפקדון, ושאינו משלם על פי עצמו - פטור! ^[15]

גמרא:

שנינו במשנתנו "וחייב על זדון הפקדון".

ודנה הגמרא להלן בענינו של הנשבע במזיד:

רב אחא ורב שמואל בריה דרבה בר בר חנה ורב יצחק בריה דרב יהודה תנו מסכת שבועות בי [בבית מדרשו של] רבה.

ואסיקנא לענין איסורא כי הא.

וכגון פרועי ראש ושתויי יין דכתיב בהו שלא ישתו יין בבאם אל אהל מועד ולא ימותו. מכלל שאם ישתו ויבואו אל אהל מועד ימותו. כי האי גוונא דהיא איסורא. א"ר מאיר מכלל לאו אתה שומע הן. אבל לענין ממונא כגון תנאי בני גד ובני ראובן לא אמר ושאני סוטה דאע"ג דאיסורא היא (כגון) [כיון] דאית ביה ממונא דצריכה להפקיעה כתובתה לא אמר מכלל לאו אתה שומע הן:
ירושלמי הא דתנן עובר בלא תעשה מהו ללקות. חברייא אמרין אינו לוקה. א"ר יוסי משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה. גרסינן בכריתות [פרק] אמרו לו אכלת חלב (דף יב:) אמר אביי מודה ר' מאיר שאם [אמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני והוא אומר לא ידעתי פטור דאי] בעי אמר לא נתכונתי לעדות:
תוספתא המשביע נשים קטנים או קרובים ופסולין פטורין:

הדרן עלך שבועת העדות.

שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשרים ובפסולין בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד מפי עצמו ומפי אחרים אינו חייב עד שיכפור בב"ד דברי ר' מאיר וחכמים אומרים בין זה ובין זה כיון שכפר בו חייב. וחייב בין בזדון השבועה בין בשגגת הקרבן. והוא דידע בפקדון דאיתיה גביה וכפר ביה. אבל אם שגג בפקדון [פטור] מומהו חייב על הזדון אשם בכסף שקלים:

רב אחא ורב שמואל ורב יצחק בעא מיניהו רב כהנא הזיד בשבועת הפקדון והתרו בו מהו.

ה"ג: לעולם איפוך כי לית ליה בממונא באיסורא אית ליה. ודקא קשיא לך סוטה ועדים איסורא דאית ביה ממונא שאני. וכן גריס רש"י ז"ל. ולשון מר רב יהודה גאון ז"ל מוגה בספרים לא אתמר בלא איפוך אלא משום שתויי יין לרבנן, וכן פירש"י ז"ל.
ויש עוד טעם אחר דכיון דבסוטה לית ליה כדרבי תנחום וטעמא משום דאית ביה ממונא אף בעדים נמי משמע לן דלית ליה דאית בה ממונא שעל עסקי ממון הם באים ויש נוסחאות שכתוב בהן לעולם לא תיפוך וכי לית ליה בממונא באיסורא אית ליה ודקא קשיא לך סוטה איסורא דאית ביה ממונא שאני וכן נראה גירסת ר"ח ז"ל ופירוש' דעדים כיון דלדידהו איסורא אית בה ולא מיחייבי ממונא איסורא מיקרי.
ואי קשיא לך שתויי יין לרבנן הא דפטרי רבנן הכא לאו משום דלית להו מכלל לאו אתה שומע הן אלא דהכי משמע להו אם תעיד יברך ואם לאו איני אומר שיברך ולא שיקלל וכן וייטיב לך אם תעיד ואם לא תעיד איני מתפלל שייטיב ולא שירע וכדאמרינן במסכת קידושין אם תטיב אגרא ואם לא תטיב לא אגרא ולא דינא ולהאי פירושא באל יכך לא פליגי רבנן. והשתא לא קשיא מאי דקא מקשינן לעיל דרבנן אדרבנן.
ואי קשיא לך הא דאמרינן אלא איפוך ואפילו באיסורא לית ליה. ואקשינן משתויי יין דילמא לעולם אימא לך איפוך וחכמים מחייבין ורבי מאיר פוטר וכי פטר איברך וייטיב לך וטעמא כדפרישנא לרבנן לא קשיא משום הכי אמרי' איפוך משום דקס"ד דבאיסור' לית ליה וכדר' תנחום ועלה דייקינן משתויי יין ומיהו בתוספתא תני רבי יהודה פוטר אפי' אאל יכך ואיכא לפרושי דבהכי פליגי רבי מאיר סבר עדים איסור' גרידא הוא לדידהו ואית לן מכלל לאו אתה שומע הן ורבנן סברי כיון דאית בה צד ממון מתנאי בני גד גמרינן ולית לן מכלל אתה שומע ודלא כרבי חנינא בן גמליאל כדפירש הרב אב ב"ד ז"ל.
ולי נראה דטעמא דרבנן אי פטרי לא קשיא לן בכולא שמעתין דודאי לאו משום דלית להו מכלל אתה שומע אלא משום דבעו קרא כדכתיב ושמעה קול אלה ולא ששמעה ברכה ולמדה אלה מן הכלל.
ואסיקנא דבאיסורא אית ליה לרבי מאיר ואי קשיא לך הא אמר לא חולין לא אוכל לך מותר במס' נדרים. לא קשיא ההיא נמי איסורא דאית ביה ממונא הוא דקא אסר חפצא עליה וכן בגיטין ובקידושין דבעינן תנאי כפול כדאמרינן אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אי לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט ואם לא מתי יהא גט משום תנאי כפול אלמא בעינן תנאי כפול בגיטין וקידושין משום דאיסורא דאית ביה ממונא הוא דהיינו כתובה ותנאיה.
ורבינו הגדול ר' יצחק ז"ל כתב בתשובותיו דכי בעינן תנאי כפול הני מילי בגיטין וקידושין אבל בדיני ממונות לא בעינן תנאי כפול. והשיבו עליו מזו השמועה דאסיקנא דכי אית ליה באיסורא אבל בממונא תנאי כפול בעינן וגיטין וקידושין משום ממונא דאית בהו הוא דבעינן תנאי כפול.
ואני משיב על המשיבים שהיה להם להשיב מעיק' הכתוב דכי כתיב תנאי בני גד ובני ראובן בממונא הוא דכתיב אבל צריכין הן למודעי בדברי רבינו הגדול ז"ל וכך הוא דאנן לא קי"ל כרבי מאיר דבעי תנאי כפול משום דיחידאה הוא ולא סבירא לן כותיה אלא מיהו בגיטין וקידושין חיישינן לדרבי מאיר לחומרא לתקנ' שמואל בגיטין ומיהו ודאי רבי מאיר כי אמרה למילתיה בממונא או באיסורא דאית ביה ממונא קאמר אבל אנן לא קי"ל כותיה אלא דחיישינן למילתא באיסורא דאית ביה ממונא ולחומרא וכדאמרינן התם אתקין רב בגיטין מיומא דנן ולעלם לאפוקי מדרבי יוסי ואיהו גופא פסק כוותיה בבבא בתרא וכבר כתבה רבינו ז"ל בהלכותיו, כן נ"ל.
ומצאתי לרב רבי שמואל דומרוגי ז"ל בפירושיו בפרק יש נוחלין בלשון הזה ואע"ג דלגבי גיטין קי"ל כרבי מאיר דבעי תנאי כפול כדאמרינן בפרק מי שאחזו אתקין שמואל כו' הני מילי לענין גיטין וקידושין הוא דבעינן תנאי כפול לכתחילה לרוחא דמילתא דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן ומיהו לגבי דיני ממונות לא בעי' תנאי כפול אלא גלויי דעתא בעלמא דתנאי הוי אפילו היכא דלא פריש כלום ואיכא למיתלי באומדן דעתא בפירקא דלעיל גבי דינין הרבה כגון הכותב נכסיו לאשתו ולקמן בפרק מי שמת גבי שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים וגם מי ששמע שמת בנו הו' ואתה יכול ללמוד שאף דעת רבינו הגדול ז"ל כן דבי תקין שמואל בגיטא דשכיב מרע תנאי כפול לרוחא דמילתא הוא דחש לדר"מ ולחומרא ולאו משום דקי"ל כותיה, ויפה כיון.

מתני': ומה הוא חייב על זדונו אשם בכסף סלעים. גמר לה בסיפרא בגזירה שוה דערכך ערכך מה ערכך האמור בפרשת מעילות אשם בכסף שקלים דכתיב בערכך כסף שקלים בשקל הקדש לאשם אף זה כן ואשם תלוי נמי גמר התם מגזירה שוה דערכך ערכך והכי נמי איתא בפרק דם שחיטה ואיכא התם מאן דלית ליה ג"ש וגבי אשם תלוי נמי גמר לה מדכתיב ואם נפש וילמד תחתון מעליון וגבי אשם גזלות נפקא ליה מזאת תורת האשם תורה אחת לכל האשמות מה אשם מעילות בכסף שקלים אף אשם גזילות בכסף שקלים אבל גבי אשם תלוי יש למיגמרה מהכא דהוה אמינא שלא תהא ספיקו חמור מודאו דאלו ודאו אשם בת דנקא וספיקו היאך אפשר, דצריך אשם בכסף שקלים לפיכך צריך יתורא דקראי למגמרה והכי איתא בהדיא בפרק דם שחיטה.

רבי אליעזר אומר עד שיאמר שבועה באחרונה. פי' רש"י לעיל ז"ל אין לך בידי ולא לך בשבועה דהשתא קיימא שבועה אכולהו ובירושלמי פירשו דאף באחרונה קאמר כגון דאמר שבועה לא לך ולא לך ולא לך שבועה דהואיל ואמר שבועה יתירה ודאי אפרטי קאי ולשון ברייתא השנויה בגמ' דיקא טפי כדברי רש"י ז"ל אלא דחזינא בנוסחי דברייתא תרי מתלתא קתני רבי אליעזר אומר לא לך ולא לך שבועה ומשמע דאדרבי יהודה קאי דאמר שבועה לא לך ולא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת ואמר ליה רבי אלעזר בהני תרי עד שיאמר בהם לא לך ולא לך שבועה.

גירסת הספרים שלנו והיא גירסת רש"י: אלא לעולם איפוך וכי לית ליה במונא באיסורא אית ליה ודקא קשיא סוטה ועדים איסורא דאית ביה ממונא הוא. דאף על גב דעדים הנשבעין אינהו לא מפסדי ממונא, מכל מקום כיון דממונא מתפסד בשבועתיהו בממונא הוא, ורבנן ר' חנינה בן גמליאל היא (קידושין סא, א) אבל ר"ח ז"ל גריס לעולם לא תיפוך וכי לית ליה בממונא באיסורא אית ליה, ודקא קשיא סוטה, איסורא דאית ביה ממונא הוא פירוש דעדים איסורא גרידתא חשבינן לה משום דעדים המושבעין אינהו גופייהו לא מפסדי ממונא, אבל סוטה דאיהי גופא מיפסדא כתובה חשבינן בממונא ורבנן דפליגי במתניתין ולית להו מכלל לאו אתה שומע הן לאו ר' חנינא בן גמליאל הוא, אלא ר' יהודה לפי גירסת קצת הספרים, אי נמי חד מהנך תנאי דבני פלוגתיה דר"מ, וסבירא להו דעדים נמי איסורא דאית ביה ממונא הוא וכממונא דמי דעל עסקי ממון הן באין. והרמב"ן ז"ל כתב דהכא אפילו ת"ל דהני רבנן אית להו מכלל לאו אתה שומע הן לאו בלאו מכלל הן פליגי, אלא דסבירא להו דכיון דאמרה תורה (ויקרא ה, א) ושמעה קול אלה לעולם בעינן דשמעי אלה ממש, אבל לא לאלה שאינה נשמעת אלא מבכלל לאו, ויפה פירש. וא"ת היכי קאמרינן הכא דר' מאיר באיסור אית ליה, והא אמרינן בנדרים (יא, א; יג, ב) בלא חולין לא אוכל לך דר' מאיר לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן, לא היא דהתם נמי איסורא דאית ביה ממונא הוא דהא אסר חפצא עליה, וכן נמי בגיטין וקידושין אית בהו ממונא דהיינו כתובה ותנאי כתובה, ומ"ה אתקין שמואל בגיטא (גיטין עה, ב) דשמ' אם מתי ואם לא מתי, והריא"ף ז"ל שהשיב בתשובה (סי' לא) דכי בעי תנאי כפול הני מילי בגיטין וקידושין, אבל בדיני ממונות לא בעי, והקשו אחרים עליו דאדרבה עיקר תנאי בני גד ובני ראובן דמיניה יליף ר' מאיר בממון הוא ולא באיסורא, והכי נמי אפילו ר"מ מודה באיסורא וכי לית ליה בממונא הוא דלית ליהולאו קושיא היא לפי שהרב לית ליה כר"מ כלל אפילו בממון, אלא דבגיטין וקידושין חושש שמא יבא ב"ד ויסבור כר' מאיר ויפסול הגט, ומשום חששא זו הוא דאתקין שמואל אם מתי אם לא מתי וכדחשש רב נמי (בגיטין פה, ב) דאתקין בגיטי מיומא דנן ולעולם ולאפוקי מדר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, ולא לאפוקי מיניה ממש לומר דלית הלכתא כותיה, דהא איהו גופיה דפסק כותיה בפ' יש נוחלין (ב"ב קלו, א) גמ' הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו, אלא לחוש שלא יבא הדבר לידי קלקול, ואף כן כתב רבנו שמואל ז"ל שם בפרק יש נוחלין, ושם כתבתיה בסיעתא דשמיא.

מתני': וחייב על זדון השבועה. דילפינן משבועת העדות בגזירה שוה דתחטא תחטא כדאיתא לעיל בפרק שבועת העדות (שבועות לד, א), ואמרינן הכי בהדיא בפרק ארבע מחוסרי כפרה (כריתות ט, א).

ואינו חייב על שגגתו. דאנוס הוא.

ומהו חייב על זדונו אשם בכסף שקלים. דילפינן ממעילה בגזירה שוה ערכך ערכך.

אלא מעתה שתויי יין וכו' פי' דנפקא לן שהן במיתה מדכתיב יין ושכר אל תשת ולא תמותי הא אם תשתי תמותי ופרועי ראש ילפי משתויי יין מדאיתקש בדברי יחזקאל ופרע לא ישלחו ויין לא ישתו:

ה"ג (והתנן) [והתניא] אלו שבמית' דלא אשכחן מתני' בשום דוכתא וא"ת א"כ מנ"ל דמודה בה ר"מ כיון דלאו סתם מתני' היא וי"ל דקי"ל דההיא ד"ה היא ולהכי אסקינן מינה תיובתא לרב ששת פ' הנחנקין. ה"ג אלא לעולם לא תיפוך ואיסורא לית ליה ושאני סוטה דאיסורא דאית ביה ממונא פי' משום כתובה ותנאי כתובה והיינו טעמא נמי דבעי ר"מ בגיטין וקידושין תנאי כפול ובקונמות נמי הא איכא הפסד ממון דמיתסר בההוא קונם וא"ת עדות נמי דמתני' יש בו ממון וי"ל דכיון דאין הממון לעדים הנשבעים לא חשיב אלא איסורא בלא ממונא כך פי' גי' זו אבל רש"י ז"ל הקשה דא"כ תיקשי אדרבנן ממתני' אמתני' דשתויי יין ופרועי ראש דאלו במתני' פטרי רבנן ואע"ג דהוי איסורא ולא ממונא וכן כתב רבי' יהודאי גאון ז"ל לא מיתמר לא תיפוך משום דקשייא שתויי יין ופרועי ראש לרבנן ונראה שאין למחוק הגי' בכך שהרי י"ל דרבנן דהכא בשיטת ר"מ הם דבעו תנאי כפול בממונא או באיסורא דאית ביה ממונא מיהת וס"ל דעדות נמי איסורא דאית ביה ממונא הוא כיון שעל תביעת ממון היא באה לשבועה אע"פ שאינה ממון אבל בשתויי יין דליכא ממונא באה לשבועה ואע"פ שאין הממון לעדים אבל בשתויי יין דליכא ממונא כלל מודו ורש"י ז"ל גרס וכן הגאונים ז"ל לעולם איפוך וכי לית ליה לר"מ בממונא אבל באיסורא דלית ליה ממונא אית ליה ושאני סוטה ועדים דאיסורא דאית ביה ממונא הוא ע"כ פי' ורבנן דמחייבי במתני' משום דס"ל דאפי' בממונא ממש לא בעי תנאי כפול וכר"ח ב"ג דהתם ואין צורך למחוק הגי' לפי מה שכתבתי ולענין פסק היא ודאי לית ליה הלכתא כר"מ אפילו בממונא וכ"ש באיסורא דלית ביה ממונא והא דאתקין רב בגיטא דש"מ תנאי כפול אם מתי ואם לא מתי לרווחא דמילתא תקין לחוש לדברי ר"מ לכתחלה בדבר שבערוה וכדכתיבנא בדוכתא בס"ד וז"ש רבי' אלפאסי ז"ל בתשובותיו דכי בעינן תנאי כפול ה"מ בגיטין וקידושין אבל בדיני ממונות לא בעינן וכוונתו למ"ש דבממונא לא חיישינן לדר"מ ואף על גב דעיקר ראייתו מתנאי בני גד אבל בגיטין וקידושין חוששין לדבריו וכן תי' דבריו הרמב"ן ז"ל וכענין ההוא כתב רבינו שמואל בפרק יש נוחלין:

פרק חמישי
שבועת הפקדון נוהגת וכו' כולה מתני' מיפרשא ממאי דכתיבנא בפרקין דלעיל והא דקתני סיפא ומהו חייב על זדונו אשם בכסף שקלים בספרא גמר לה בג"ש דערכך ערכך מאשם מעילות דכתיב בה כסף שקלים בשקל הקדש לאשם והתם נמי איכא מאן דגמר כן בג"ש לאשם תלוי דעלמא דאע"ג דודאי חטאת בת דנקא ספיקו כסף שקלים והחמיר הכתוב בספיקו יותר מודאי כדי שישמר אדם בהם והתם איכא מאן דלא גמר ג"ש ואין אדם דן ג"ש מעצמו ומייתי לה לאשם של פקדון שהוא כסף שקלים באשם של מעילות מדכתיב וזאת תורת האשם תורה אחת לכל האשמות ומיהו לא מייתי אשם תלוי מהתם דאיכא למימ' דשאני אשם תלוי שלא יהא ספיקו חמור מן ודאו ואין תורה האשם בא אלא לכל אשמות ודאין ומייתי אשם תלוי מדכתיב ביה ואם נפש וילמד תחתון מן העליון והכי איתא בהדיא בכריתות פ' דם שחיטה וכן כתב רבינו הרמב"ם ז"ל כאן:

שתויי יין ופרועי ראש שנכנסו במקדש הרי הן במיתה בידי שמים ולענין עבודתם מיהא אם עבדו בשתויי יין חללו ובפרועי הראש לא חללו וכבר ביארנו ענין זה בשני של סנהדרין כ"ב ב':

ונשלם הפרק תהלה לאל:

שבועת הפקדון וכו' כבר ביארנו בראש המסכתא ששבועת הפקדון היא הרביעית שבארבעת מיני השבועות וענינה הוא שכל שיש לחברו תביעת ממון עליו באיזה צד וכפר בו ונשבע ואח"כ הודה שדינו לשלם קרן וחומש ולהביא אשם גזילות האמור בסדר ויקרא בפרשת וכחש בעמיתו וכן ביארנו שכל שבועות שהדיינין משביעין על קצת הכפירות הם מכלל שבועה זו וייחדנו על עניני שבועה זו שהיא החלק החמשי שבמסכתא ושכל אלו הפרקים הבאים הם מעניני חלק זה ואמנם זה הפרק בא לבאר עניני שבועת הפקדון לבד מבלי שישגיח למה שהדיינין משביעין כלל ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון במי נוהגת שבועה זו ועל איזה צד חייב בה ומהו חייב בה השני בתכונת השבועה היאך היא ועל איזה צד חייב עליה קרבן אחד לבד ועל איזה צד חייב עליה כמה קרבנות השלישי באיזה ממון יתחייב בדין שבועת הפקדון ובאיזה ממון אינו בדין זה זה שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תיוחד לבאר החלק הראשון והוא שאמר שבועת הפקדון נוהגת באנשי' ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשרים ובפסולים בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו ומפי אחרים אינו חייב עד שיכפור בו בבית דין דברי ר' מאיר וחכ"א בין מפי עצמו בין מפי אחרים כיון שכפר בו חייב וחייב על זדון שבועה ועל שגגתה עם זדון הפקדון ואינו חייב על שגגתו ומה הוא חייב על זדונו אשם בכסף שקלים אמר הר"ם פי' שגגתה על הדרך שנתבאר בשבועת העדות והוא שידע שהשבועה אסורה ולא ידע שחייב עליה קרבן ושגגת הפקדון מבואר והוא שלא נזכר שיש לו אצלו הפקדון ואמרה תורה וכחש בעמיתו מורה שהוא יודע בפקדון בשעת השבועה והלכה כחכמים:

אמר המאירי שבועת הפקדון שנאמר עליה בפרשת ויקרא שכל שאדם תובע לחברו ממון וכפר בו ונשבע ואח"כ הודה שמשלם קרן וחומש לבעלים ומביא אשם בכסף שקלים כדכתי' בערכך כסף שקלים נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשרים ובפסולים ומפני שנתמעטו קצתן בשבועת העדות לסבה שכבר הזכרנו ל' א' נגרר אחריה לומר בזו שנוהגת בכלן וכן אמר שהיא נוהגת בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין בין מפי עצמו כגון שנשבע הוא בין מפי אחרים כגון שהשביעו התובע ואע"פ שלא ענה אמן וכן הדין אם השביעוהו בית דין ואח"כ הודה וכן אין צריך שתהא הכפירה בבית דין לדעת חכמים שהלכה כמותם והם דורשים בזו דון מינה ואוקי באתרה כמו שביארנו בפרק עדות נמצא בין שנשבע בין שהושבע בין שקבל בין שלא קבל כל שכפר אחר השבועה באיזה מקום שתהא השבועה או הכפירה חייב כדין שבועת הפקדון ואפי' נשבע בלא תובע כגון שראהו רץ אחריו ואמ' לו מה אתה בא אחרי שבועה שאין לך בידי וכיוצא בזה בין שנשבע לבעל הממון בין לבא בהרשאתו כמו שביארנו בעדות ל"א ב' וחייב על זדון שבועה ועל שגגתה עם זדון הפקדון ופי' זדון השבועה שהוא מזיד בכל ר"ל שיודע שהפקדון בידו ושהשבועה אסורה עד שיתחייב עליה קרבן מפני ששבועת הפקדון לא נאמר בה ונעלם ונעשה בה מזיד כשוגג לענין קרבן וביאור שגגתה עם זדון הפקדון שיודע שהפקדון בידו וכן שהשבועה אסורה אלא שאינו יודע שהוא חייב עליה קרבן ואינו חייב על שגגתו ר"ל אם שגג בפקדון והוא שאינו זוכר הפקדון ושוגג בעקר השבועה ר"ל שאינו יודע שהשבועה לשקר בממון אסורה הרי זה אנוס ופטור מכלום ומהו חייב על זדונה אשם בכסף שקלי' כמו שביארנו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שבארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

מתני' שבועת הפקדון נוהג באנשים ובנשים וכו' כבר קדמנו בפרק שבועת העדות שבפני בית דין לא הצריך הכתוב אלא בשבועת העדות דכתיב אם לוא יגיד ונשא עונו לא אמרתי אלא במקום שאילו מגיד מתחייב זה ממון אבל שבועת הפקדון דהכי לא שנא בפני בית דין ולא שנא שלא בפני בית דין מתחייב ושמושבע מפי אחרים בשבועת העדות הוא שמצינו שמתחייב דכתיב ביה ושמעה קול אלה אבל בשבועת הפקדון לא אשכחן ביה בהדיא מושבע מפי אחרים דהא לא כתיב ביה ושמעה קול אלה מיהו ילפינן בג"ש לשבועת הפקדון דמושבע מפי אחרים חייב משבועת עדות ובהא פליגי ר"מ ורבנן ר"מ סבר דון מינה ומינ' מה שבועת העדות בפני ב"ד הוא מיחייב שלא בפני בית דין פטור אף מושבע מפי אחרים דפקדון דילפינן לה משבועת עדות בפני בית דין חייב שלא בפני ב"ד פטור אבל מושבע מפי עצמו דשבועת הפקדון כיון דבהדיא כתיב ביה ולא ילפינן לה משבועת העדות כדקיימה קיימה בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין והיינו דקתני במתני' בשבועת הפקדון בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו ומפי אחרים כלומר מפי אחרים אינו חייב עד שיכפר בו בבית דין דברי ר"מ ורבנן סברי דון מינה ואוקי באתרא מה שבועת העדות מושבע מפי אחרים חייב אף שבועת הפקדון מושבע מפי אחרים חייב ואוקי באתרא מה מושבע מפי עצמו דשבועת הפקדון גופיה בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין חייב אף מושבע מפי אחרים דיניה בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין חייב והיינו דקתני וחכמים אומרים בין מפי עצמו בין מפי אחרים כיון דכפר בו חייב כלומר כיון שכפר בו בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין חייב וכו'.

פיסקא וחייב על זדון שבועה ועל שגגתה עם זדון הפקדון פי' כלומר חייב על זדון שבועה עם זדון הפקדון פי' דהא לא כתיב ביה ונעלם הילכך אפילו מזיד נמי חייב בקרבן א"נ שגגת השבועה עם זדון הפקדון כגון שא"ל יודע אני בפקדון שהוא אצלי וכבר פירשתי שגג' שבוע' עם זדון העד' כגון דאמ' יודע אני ששבוע' זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו והכין נמי מיפרש' שגגת שבוע' עם זדון פקדון אבל אינו חייב על שגגתה כלומר אינו חייב על שבוע' הפקדון לפי שהוא אנוס כדרב הונא וכבר פרישנא לה לעיל.

רב אחא בר הונא ורב שמואל בר בר חנה תאנו שבועו' בי רבה פגע בהו רב כהנא אמר להו הזיד בשבועת הפקדון והתרו ביה מהו כיון דחדוש הוא דבכל התורה לא אשכחן מזיד דמייתי קרבן והכא מייתי אע"ג דאתרו ביה קרבן מייתי מילקא לא לקי או דילמא הני מילי היכא דלא אתרו ביה הוא דמייתי קרבן דכיון דלא מיחייב מלקות מייתי קרבן אבל היכא דאתרו ביה כיון דמחייב מלקות לא מייתי קרבן או דילמא היכא דאתרו ביה הא והא עבדינן ביה מלקינן ליה וחייבינן לי' קרבן:

ואם תשאל אמאי קא שאיל להו רב כהנא האי שאלה לענין מזיד בשבוע' הפקדון היכא דאתרו ביה ולא קא שאיל להו נמי לענין מזיד דשבועת העדות היכא דאתרו ביה אי מחייב מלקות ולא קרבן או קרבן ולא מלקות או מלקות וקרבן כדקא שאיל להו נמי לענין שבועת הפקדון היינו טעמא דלא שאיל להו הא שאלתה לענין שבועת העדו' משום דלא משכחת לה לעולם דמיחייב מלקות בשבועת העדות חדא דאתרו לא משכחת לה בהו לעולם דהיכי מתרי בהו אי דאמרי להו קום אסהידו מאי דידעיתו דאי לא מסהידו מחייבתו מלקות היכי דמי אי דהנך דאתרו בהו ידעי דהני סהדי ידעו בההוא סהדותא אינהו נמי הא קא ידעי לה וכיון דקא ידעי לה אמאי מחייבי הנך משום שבועת העדות הא קיימי הני וליתיה ולסהדי משום שבועת ביטוי לשעבר הוא דמחייב ולא משום שבוע' עדות דלא הויא שבועת עדות אלא היכא דאי לא מסהדי הני הא קא מפסיד האי ממונא כדמתברר מפרקא דשבוע' העדות ואי לא ידעי דהני סהדי ידעי בההוא סהדותא מנא ידעי כי היכי דנתרו בהו ועוד אי נמי הוו הני תרי דמתרי בהו בהני סהדי קרובים למארי סהדותא ורחוקים להני סהדי דחזו לאסהודי עלייהו ולא חזו לאסהודי האי סהדותא אכתי לא משכחת לה דמחייבי הנך סהדי מלקות על זדון שבועה דאע"ג דהא איכא הני תרי דמתרו בהו ידעי דהני סהדי סהדותא ידעו היכא ידעינן אנן דעד השתא ידעי בהא סהדותא כי היכא דמהימנינן להו למלקות ודילמא לבתר דידעי לה אינשו וכי קא משתבעי השתא בקושטא הוא דקא משתבעי ואילו קא מודו נמי דבעידן שבועה מידע הוו ידעי בההיא סהדותא היכי מלקינן להו אפומא דנפשייהו והא אין אדם משים עצמו רשע הילכך לעולם לא קא משכחת לה במזיד דשבועת עדות אורחא דמתחייב בה מלקות ומשום הכי לא קא בעי לה רב כהנא מהני דתנו שבועת ביה רבה לענין שבועת העדות וקא שאיל לה לענין שבועת הפקדון:

ואתינן למיפשטה מהא דתניא חמורה ממנו שבוע' הפקדון פי' חמורה שבועת הפקדון שחייבין על זדון מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים כדכתיב ואת אשמו יביא לה' בערכך כסף שקלים וגומר פי' והאי שגגת שבועה היא ולא שבועת הפקדון דאי שגג בפקדון הא אמרינן דאנוס הוא אי אמרת בשלמא אתרו ביה משום הכי לקי אלא אי אמר' לא אתרו ביה אמאי לקי בר אשם בלחוד הוא אלא לאו דאתרו ביה ושמע מינה דהיכא דאתרו ביה הא והא עבדינן ליה מלקינן ליה ומחייבינן ליה קרבן ולהכי קתני חמורה ממנו שבועת הפקדון משבועת העדות דקרבן מייתו מילקא לא לקי ואלו שבועת הפקדון מחייבי' ליה מלקות ומחייבינן ליה קרבן אמר להו רבא בר איתי מאן תנא שבועת הפקדון לא נתן לכפרה ר"ש היא כלומר לרבנן כיון דסבירא להו דזדון שבועת הפקדון מיחייב נמי קרבן ואע"ג דאתרו ביה נמי קרבן מייתי מילקא לא לקי והא מתני' דהכא קתני חמורה ממנו ושמע מינה במזיד דשבועת הפקדון מיחייב מלקות ר"ש דסבר שבועת הפקדון לא ניתן לכפרה והאי דתני חמורה לא משום דשבועת העדות נמי מחייב ביה קרבן בלחוד ובשבועת הפקדון נמי מחייב תרתי קרבן ומלקו' הוא דקתני חמורה דהא רבי שמעון לית ליה קרבן בשבועת הפקדון אלא לעולם בזדון שבועת העדות חדא מיחייב דהוא קרבן וזדון שבועת הפקדון חדא מיחייב דהוא מלקות וכי תימא כיון דחדא מתחייב וחדא מתחיי' מאי חמור' משו' דניחא ליה לאינש לאתויי קרבן ולא לילקי ולא היא כלומ' לעול' ר"ש היא כדקא אמרת ולאו מהאי טעמא דקתני חמור' אלא משום דשגגת שבועת העדות סגי ליה בחטאת בת דינקא דהוא קרבן עולה ויורד ואלו גבי שבועת הפקדון לא סגי ליה אלא באשם בכסף שקלים.

ועיקר מימריה דר"ש מפרש בפרק שבועת העדות דגרסי' התם ר"ש נאמר כאן חייב וחייב בשבועת הפקדון מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון וכו' עד מה לפקדון שכן לא עשה בו מושבע כנשבע ומזיד וכו' ופרישנא התם דהיינו טעמא דר"ש דגמר לה ממעילה מה מעילה במזיד פטור מן הקרבן אף שבועת הפקדון במזיד פטור מן הקרבן.

ולאחר שהעמדנו ברייתא זו כר"ש אמר להו רב כהנא בר מינה דההיא כלומר אי אתם מצינן להעמידה כר"ש דאנן מתנינן לה ולאו כדקא מתניתו לה מתניתא לה אנא כי היכי דאצטריך לאוקמה כר"ש אלא הכי מתניתא לה חמורה ממנו שבועת הפקדון שאחד זדונה ואחד שגגתה אשם בכסף שקלים חייב בה ומאי חמור' דאלו התם בשבוע' העדות בחטאת בת דינקא סגי ליה דהוא קרבן עולה ויורד ואלו בשבועת הפקדון לא סגי ליה אלא באשם בכסף שקלים כמו שאמרנו:

ואמרינן אי הכי ליגמר מינה דזדון שבועת הפקדון קרבן מייתי מילקא לא לקי. ודחינן דילמא כשלא אתרו ביה מבעיא לן.

בד"ה ה"ג בקונטרס כו' ונראה לתרץ כו' דבעינן שם המיוחד ואינהו אאלהים קאי אע"ג דכבר כו' עכ"ל יש לדקדק בזה דהא גבי שבועה ברישא דמתני' לא פליגי חכמים דמתני' ומחייבין בכינוי וכן במקלל חבירו ועצמו נמי לא פליגי ומחייבין בכינוי אלא דבמברך השם ומקלל אביו הוא דפליגי למפטר בכינוי ממיתה ואם כן בסיפא גבי אלה וקללה בעדות מהיכא תיתי להו לחכמים למפטר בכינוי וי"ל בזה להאי תירוצא לפום הך גירסא דגרסינן לא תיפוך דלית ליה לתלמודא הא דקאמר רבי ינאי לעיל גבי מקלל עצמו וחבירו ודברי הכל אלא לר' מנחם בר יוסי קרא יתירא אתא לרבות כל המקללים אפי' עצמו וחבירו נמי אינו אלא בשם וחכמים דפליגי ופוטרין בכינוי במתני' במקלל אביו ה"נ דפוטרים גבי מקלל עצמו וחבירו דההוא קרא יתירא לכל המקללים אתי דאינו חייב אלא בשם וזה שכתבו התוס' אע"ג דכבר איפליגו דהיינו ברישא גבי מקלל אביו וסמכו חכמים עצמן גבי מקלל עצמו וחבירו אמאי דפליגי כבר גבי מקלל אביו א"כ לא ה"ל למפלג נמי גבי אלה ומקלל דעדות דה"ל למסמך אמאי דפליגי ברישא וע"ז תירצו דפטורא דחכמים לא הוה אצטריך למתני הכא אלא משום חיובא דר"מ אע"ג דבעלמא בעי תנאי כפול גבי ממונא הכא איסורא גרידתא הוא לגבי עדים ולא בעי תנאי כפול אלא מכלל לאו אתה שומע הן כן נראה לי ליישב דבריהם ודו"ק:

בפרש"י בד"ה בפני ב"ד ושלא כו' ואח"כ הודה חייב קרבן כו' עכ"ל הוצרך לפרש ואח"כ הודה לרבה דבעדים לא מיחייב דהוי כפירת דברים אלא למאי דמסיק תלמודא דביש לו נמי עדים לא הוי כפירת דברים וחייב מצינן לאוקמא מתניתין נמי בהכי וק"ל:

בא"ד דכתיב וכחש בעמיתו כל דהו עכ"ל מפי' מהרש"ל וצ"ל דרש"י בא לפרש דחייב מפי עצמו אף בלא טענת תובע כו' וזהו שמעינן מוכחש בעמיתו כל דהו כדלעיל (שבועות דף ל"ב) עכ"ל אבל אין לזה מקום כאן ועוד נראה לפרש משום דגבי שבועת עדות קתני דבעי כפירה בב"ד והכא בשבועת הפקדון לא קתני ליה וקאמר דהיינו מדכתיב וכחש כל דהו כפירה אפי' שלא בב"ד ודו"ק:

רש"י בד"ה ושאני סוטה כו' בספרים ישנים דלא אתמר בלא תיפוך כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ה"ג כו' ואינהו אאלהים קאי ואע"ג כו' גבי נדר דלית ליה כו' כצ"ל:

סליק פרק שבועת העדות:

גמ' תובעין אותו ואמרו לו כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה בפני ב"ד כו' וכחש בעמיתו כל דהו נ"ב לא ידענא למאי הזכיר רש"י קרא זה אי לאשמועינן מינה בין בפני ב"ד בין שלא בפני ב"ד הלא מונשבע על שקר שמעי' כדפרש"י לעיל דף ל"א. ואם על מפי עצמו קאי לא שייך לומר כל שהוא דהא עדיף ממושבע מפי אחרים כדיליף לעיל בפ' שבועת העדות ק"ו כו' ועוד קרא דאשר ישבע עליו היינו מפי עצמו וצ"ל דרש"י בא לפרש דחייב מפי עצמו אף בלא טענת התובע ואמר לו תן לו פקדוני כו' לאו דוקא קאמר וזהו דשמעי' מוכחש בעמיתו כל דהו כדלעיל דף ל"ב [עיין במהרש"א]:

תד"ה ה"ג. ונראה לתרץ דהא דפטרי כו'. והר"ן בשם הרמב"ן פי' דמש"ה פטרי רבנן דבעינן קרא כדכתיב ושמעה קול אלה אבל לא ברכה ונשמעת מתוכה קללה לכאורה לפ"ז יקשה דר"מ אדר"מ ור"י אדר"י (דחכמים דהכא היינו ר"י כמו שהביא השעה"מ בפ"ו מהלכות אישות הלכה ב' בשם הרשב"א ושכן איתא בתוספתא ע"ש) דבסוטה (י"ז) א"ל לר"מ אלות אלות ממש האלות לרבות קללות הבאות מחמת ברכות ור"י דריש התם ה' דהאלות למעוטי קללות הבמ"ב משמע דמאלות הוה משתמע אפי' קללות הבמ"ב ואולי י"ל דאדרבה כ"א לשיטתיה משום דילפינן מהתם כדלעיל (ס"ד ל"ה) וגם זה אינו אלא גילוי מילתא וכה"ג אמרינן בברכות (ט"ו ב') סד"א נילף כתיבה כו' מה התם אלות אין צוואות לא כו' ע"ש:

בא"ד בשלמא לר"מ היינו דכתיב אם בחקותי וגו'. כצ"ל:

בא"ד וי"ל דאם בחקותי כו' ואם תאבו איכא כמה מצות כו'. תימה דת"ל דעיקר השכר דכתיב בהו מפורש הנאת גופנית וזהו ממונא וכמו בתנאי דב"ג וב"ר:

בא"ד ואומר הררי"ט דוקא כו'. עי' בנדרים (י"א) ובסוטה (י"ז) שתירצו בענין אחר וכן הר"ן כאן:

בא"ד וכן נמי גבי שבועה שלא אתן לך בפרק ב' דנדרים (ט"ז). כצ"ל. לפי גי' הספרים דקיימי השתא דלא תיפוך הוה ליה לאתויי ממתניתין דלפנינו:

במשנה ומה חייב על זדונה. עמש"כ בפ"ב דפאה מ"ז בס"ד:

במשנה שם אשם בכסף שקלים. ל"י מדוע שייר לחומש ויותר קשה לקמן בברייתא דתני חמורה הימנה שה"פ כו' דשיירו:

רש"י ד"ה בפני ב"ד. ואח"כ הודה כו'. עי' מהרש"א ותוי"ט ותמיהני שנעלם מכ"ת שע"י עדים בלתי הודאתו אינו מתחייב בקרבן וחומש כמ"ש רש"י לקמן ברפ"ח ד"ה ה"ג דאינה באה עד שמודה ושב מרשעו ולהכי קתני שם והעדים מעידים כו' משלם אה"ק הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם וכ"מ בד"ט ויותר מבואר בב"מ (ג' ב') וע"ש בתד"ה אשם:

בא"ד דכתיב וכחש בעמיתו כל דהו. עי' מהרש"ל ודברי מהרש"א בזה תמוהין מאד ולא אשכחנא להו פתרי זולת ע"פ דברי הר"ן שהבאתי לעיל (ל"א) דאף לר"מ בשה"ע דמושבע מפ"ע חייב חוץ לב"ד אם באו אח"כ לב"ד והודו פטורין משא"כ בשה"פ דחייב בזה משום דכתיב וכחש בעמיתו כל דהו אכן המהרש"א עצמו לא הלך בדרך הר"ן לעיל (ל"א ב') בתד"ה משביע וכמש"כ שם:

רש"י ד"ה וחייב על זדון השבועה. דלא כתיב בה ונעלם. כצ"ל:

רש"י ד"ה ועל שגגתה. דיודע בפקדון כו'. כצ"ל:

במשנה גרידתא. נמחק [וכן ליתא בירושלמי וברי"ף ואינו לשון המשנה כי אם לשון גמרא. וברש"י צ"ל הנקודה קודם מלת גרידתא וכמו במשנה דלעיל דף ל' אף דלא קתני גרידתא מ"מ פירושו כן]:

גמ' דאיסורא דאית ביה ממונא הוא. עי' לעיל דף לג ע"ב ובתוס' שם ד"ה אואין:

פרש"י ד"ה בפני ב"ד כו' ואחר כך הודה חייב קרבן כו' פירש שאז חייב אפי' בטוען פרעתי משא"כ בעדים בלא הודאת פיו לא משכחת כ"א באומר לא לויתי כמ"ש תוס' לקמן ל"ז ע"א ד"ה פרט כו' ואין צורך למ"ש המהרש"א כאן וק"ל:

(לו ב רש"י) ד"ה ושאני וכו' וכן מצאתי לשון בבלי בספרים ישנים לא איתמר לא תיפוך וכו'.—פי' כלשון הזה מצא בספר הבא מבבל, שטעם זה היה כתוב שם מאיזה חכם. ואין שום צורך בהגהת רש"ל.

שתויי יין. דבמיתה לא שמעינן לה אלא הן מכלל לאו (סנהדרין פג:) דכתיב (ויקרא י) יין ושכר אל תשת ולא תמותו הא אם תשתו בבואכם אל אהל מועד תמותו: פרועי ראש. נפקא לן (סנהדרין שם) מדאיתקש לשתויי יין בספר יחזקאל (מד): והתנן אלו שבמיתה. ולא פליג איש עליה: ה''ג אלא לעולם איפוך וכי לית ליה בממונא. כלומר אלא כי מפכת לה לא תימא אפילו באיסורא לית ליה אלא ודאי אית ליה ומשום הכי ליכא פלוגתא גבי שתויי יין: ושאני סוטה דאיסורא דאית ביה ממונא הוא. גביית כתובתה ושבועה דמתני' נמי ע''י ממון באה הלכך ר''מ פוטר כדאפכינן ובלאו איפוך ליכא לתרוצה דא''כ לר''מ שבועה דמתניתין איסורא גרידתא היא דע''כ בהכי איצטריך לן לאוקומיה (והוא השבעת עד אחד שאינו בא לממון) ואי רבנן פטרי בה אלמא לית להו מכלל לאו אתה שומע הן אפילו באיסורא גרידתא א''כ שתויי יין דבמיתה לרבנן מנא להו וכן מצאתי לשון בבלי בספרים ישנים. לא איתמר לא תיפוך משום קושיא דשתויי יין לרבנן: מתני' שבועת הפקדון. באנשים ובנשים כו'. איידי דתנא בשבועת העדות באנשים ולא בנשים כו' תננהו נמי לכולהו: בקרובים. שבעל הפקדון קרוב לזה שהפקדון אצלו: בפני ב''ד ושלא בפני ב''ד. אם מפיו נשבע שהוציא שבועה מפיו או שענה אמן אחר שבועה ואח''כ הודה חייב קרבן דכתיב (ויקרא ה) וכחש בעמיתו כל דהו: ומפי אחרים. שלא ענה אמן כגון משביעני עליך שתחזיר לי פקדוני ואמר אין לך בידי אינו חייב עד שיכפור בב''ד. משום דמושבע מפי אחרים בפקדון לא כתיב ומשבועת העדות גמרינן ליה וסבירא ליה לר''מ דון מינה ומינה והתם בב''ד כדפרישנא בפירקין לעיל (דף לא.): וחכ''א כו'. דסבירי להו דון מינה ואוקי באתרה כדפרישנן בפירקין דלעיל (שם): וחייב על זדון שבועה. דלא כתיב בהו ונעלם זדון השבועה שזכור על הפקדון ויודע שמתחייב על כפירתו קרבן: ועל שגגתה עם זדון הפקדון. ששגג בקרבן והזיד בפקדון דיודע דהזיד בפקדון וכפר אבל אינו יודע אם חייב עליו קרבן וכו': ואינו חייב על שגגתה גרידתא. אם סבור לישבע באמת משום דאנוס הוא: בכסף שקלים. הקנוי בשני סלעים דהכי כתיב (ויקרא ה) גבי איל האשם בערכך כסף שקלים: מפני שיכול לחזור ולהודות. אחר כפירה נמצא שבכל שבועה הוא כופרו ממון: שבועה באחרונה. אין לך בידי לא לך ולא לך בשבועה דהשתא קיימא שבועה אכולהו: אפילו אמר חטה ושעורה וכוסמת. בגמרא מפרש לה: שאינו משלם קנס על פי עצמו. וכיון דאי אודי לא מיחייב לשלומי כי כפר נמי לאו ממונא קא כפר ליה: אבל משלם בושת ופגם וכו'. הילכך ממונא כפריה ובגמרא מפרש פלוגתייהו: המית שורך את עבדי קנסא הוא דמשלם שלשים סלעים אפילו. אינו . שוה אלא דינר: אמר לו עבדו הפלת את שיני. קנסא הוא שיוציא את עבדו לחרות בשביל אבר והרי הוא כבהמתו: גמ'

ה''ג בקונטרס ור''ח אלא לעולם איפוך ובאיסורא אית ליה ובממונא לית ליה ושאני סוטה דאיסורא דאית ביה ממונא הוא ובספרים היה כתוב לא תיפוך והקשה בקונטרס דלרבנן דפטרי מי לית להו דשתויי יין במיתה ונראה לתרץ דהא דפטרי משום דבעינן שם המיוחד ואינהו אאלהים קאי אע''ג דכבר איפליגו איידי דתנא ר' מאיר מחייב תנא נמי וחכמים פוטרין ואם תאמר התינח סוטה דלית ליה לר''מ מכלל לאו אתה שומע הן משום דאית ביה ממונא אבל אכתי תיקשה מכל הנהו קראי דמייתי פ''ג דקדושין (דף סא:) בשלמא לר''מ היינו דכתיב ואם בחקותי וגו' וכן אם תטיב ואם תאבו ואם לא יתחטא משמע דמצריך ר''מ כפילא אף על גב דליכא אלא איסורא גרידא וי''ל דאם בחקותי ואם תטיב ואם תאבו איכא כמה מצות דאית בהו ממונא והוא יתחטא נמי שייך לענין ממון כגון מטמא תרומה אבל קשיא לר''ת דבספ''ק דנדרים (דף יג:) גבי נדר לית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן אע''ג דליכא אלא איסורא ואומר הר''ר י''ט דוקא באיסור חמור הוא דאית ליה לר''מ מכלל לאו אתה שומע הן כגון שתויי יין ופרועי ראש דבמיתה וכן נמי גבי שבועה שלא אוכל לך בפ''ב דנדרים (דף טז.) משמע דאית ליה משום דאיסור חמור הוא דחשיב בפרק בתרא דיומא (דף פו.) חייבי כריתות ולא תשא עמהן ולקמן בריש שבועת הדיינים (דף לט.) נמי אמרינן נזדעזע כל העולם כשאמר הקב''ה לא תשא וא''ת והלא בקדושין (שם) בעי רבי מאיר תנאי כפול בשבועה גבי אז תנקה מאלתי וי''ל דהתם איכא ממונא דכתיב וכל טוב אדוניו בידו: מתני' שבועת הפקדון. אשם בכסף שקלים. באשם מעילות כתיב ומיניה ילפינן שאר אשמות: