שבועות לה ע"ב

דף לה - ב

ובמי שהוא רחום קאמר, ובכך הרי הוא כמשביע בשם עצמו על אף שאינו מזכיר את שם ה'.

אמר ליה רבא לאביי: אי הכי שאפשר לפרש את כוונת המשביע ואת משמעות דבריו שהוא משביע בשם עצמו, המכונה כן, אם כן המשביע בשמים וארץ, נמי נימא במי שהשמים והארץ שלו קאמר, ונמצא שמשביע בה' עצמו, ואמאי פטרינן להו מקרבן שבועה? ומשנינן: הכי השתא, התם, במשביע ברחום וחנון, כיון דליכא מידי אחרינא דאיקרי רחום וחנון [כי כולם מייחסים תואר זה לבורא ית'] ודאי במי שהוא חנון, ודאי במי שהוא רחום, קאמר, והרי הוא כמשביע בשם עצמו. אבל הכא, כיון דאיכא שמים וארץ - בשמים וארץ עצמם קאמר. ולא במי שהשמים והארץ שלו.

תנו רבנן: כתב אותיות אלף למד מהמילה אלהים, או אותיות י-ה משם הויה, הרי זה אינו נמחק, שהרי שתי אותיות אלו כשלעצמן מהוות שם בפני עצמו, על אף שכוונתו היתה לכתוב שם אחר. אך אם כתב שין דלת משדי או אלף דלת מא - דני, או צדי בית מצבאות - הרי זה נמחק!

רבי יוסי אומר: 'צבאות' - כולו נמחק, שלא נקרא צבאות אלא על שם ישראל, שנאמר: "והוצאתי את צבאותי, את עמי בני ישראל מארץ מצרים".

אמר שמואל: אין הלכה כרבי יוסי!

תנו רבנן: כל אות הטפל לשם ה' בין מלפניו ובין מלאחריו הרי זה נמחק.

לפניו כיצד: לה' - האות ל' נמחק, בה' - האות ב' נמחק, וה' - האות ו' נמחק, מה'

- מ' נמחק, שה' - ש' נמחק. הה' - ה' נמחק. כה' - כ' נמחק. לאחריו כיצד: א-להינו - אותיות נ'ו' נמחק. א-להיהם - ה'ם' נמחק. אלהיכם - כ'ם' נמחק.

אחרים אומרים: אות שלאחריו אינו נמחק, שכבר קדשו השם, שאותיות אלו מתיחסות לשם אחרי שכבר נכתב ולפיכך קיבלו קדושה בעת כתיבתם. מה שאין כן האותיות שלפניו, שבשעת כתיבתן עדיין לא נתקדש השם וכל התייחסותם לשם נעשת רק לאחר כתיבתן, ואז אינן מתקדשות.

אמר רב הונא: הלכה כאחרים.

[אברהם, דלטיא לנבות בגבעת בנימן שלמה דניאל - סימן!]

כל שמות האמורים בתורה באברהם בפרשת המלאכים הם קדש חוץ מזה שהוא שם חול שנאמר "ויאמר: אדני, אם נא מצאתי חן בעיניך" [שאמר אותו אברהם למלאך מיכאל, וקראו אדון].

חנינא בן אחי רבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה משום רבי אלעזר המודעי אמרו: אף זה שם קדש הוא [שפנה אברהם להקב"ה ובקשו שימתין עד שיכניס את האורחים].

כמאן אזלא הא דאמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה? כמאן - כאותו הזוג שאמרו שא - דני המוזכר בפרשה הוא קודש. ומלמדנו שפנה אברהם אל הקב"ה ובקשו שימתין עד שיכניס את האורחים, ומכאן שהכנסת אורחים גדולה מהקבלת פני השכינה.

כל שמות האמורים בלוט - חול, חוץ מזה, שהוא קודש, שנאמר "ויאמר לוט אליהם - אל נא, א-דני, הנה נא מצא עבדך חן בעיניך" וגו', [וכך עלינו לקרוא פסוק זה: ויאמר לוט אליהם למלאכים - אל נא תעשו כן! וחזר ופנה אל הקב"ה ואמר - א-דני, הנה נא מצא עבדך חן בעיניך!] והראיה שכך היא משמעות הפסוק מכך שביקש לוט על חייו, ובקשה כזאת יש לבקש אצל מי שבידו להמית ולהחיות - זה הקדוש ברוך הוא!

כל שמות האמורים בנבות ["ברך נבות אלהים"] קודש, אבל השמות האמורים בתיאור פסל מיכה הרי הם חול.

רבי אליעזר אומר: השמות האמורים בנבות כולם קדש, במיכה - יש מהן חול ויש מהם קודש: השמות הכתובים בו באלף - למד - הא - יוד - מם, הם חול. והכתובים ביוד - הי - וו - הי, הם קדש. חוץ מזה, שכתוב באלף למד והוא קודש "כל ימי היות בית האלהים בשילה!"

כל שמות האמורים במעשה של פילגש בגבעת בנימין - רבי אליעזר אומר: הרי הם חול!

רבי יהושע אומר: הרי הם קודש!

אמר לו רבי אליעזר הרי הכתוב אומר "וישאלו בני ישראל בא - להים ויאמרו: מי יעלה לנו בתחלה למלחמה עם בני בנימין? ויאמר ה': יהודה בתחילה". ולדבריך שכל השמות הם קודש, וכי יתכן שהקב"ה מבטיח שיצליחו במלחמה, ואינו עושה?

אמר לו רבי יהושע: מה שהבטיח הקב"ה הוא עשה. אלא שהם לא ביחנו [לא העמידו למבחן בשאלת האורים ותומים] אם לינצח אם לנצח. אלא רק שאלו אם לעלות למלחמה אם לא, ולכן נכשלו. אבל באחרונה, שביחנו באורים ותומים והוסיפו על שאלתם אם לעלות גם את השאלה "אם אחדל"? הסכימו על ידן. שנאמר "ופנחס בן אלעזר בן אהרן עומד לפניו בימים ההם, לאמר: האוסיף עוד לצאת למלחמה עם בני בנימין אחי אם אחדל?" וגומר.

כל "שלמה" האמורין בשיר השירים - קדש. שמשמעות "שיר השירים לשלמה" היא - שיר למי שהשלום שלו! חוץ מזה "כרמי שלי לפני, האלף לך שלמה".

[כונת הפסוק היא ללמדנו שזכותו של שלמה המלך ליטול מכלל ישראל חמש שישיות מהאוכלוסיה לעבודת המלך ואת השישית הנותרת עליו לשחרר כדי שיוכלו לעסוק בתורה - מהרש"א].

וכך אומר הפסוק: האלף לך שלמה - מכל אלף ומאתיים איש נוטל שלמה לדידיה אלף. ומאתיים - לנוטרים את פריו, שהם רבנן, העוסקים בתורה ומגינים בכך על כלל ישראל.

ויש אומרים אף שם זה חול הוא: "הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה... מפחד בלילות", לפי שהיה שלמה המלך נבעת מאשמדאי.

ומדייקת הגמרא מדברי היש אומרים, דאמרי אף שם זה חול הוא, ולא מיבעי האיך, בפסוק הקודם, אודות כרמו של שלמה. ואם כן תיקשי -

אלא, הא דאמר שמואל: מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא - לא מיענשה, שיש זכות למלכות לקחת אנשיה לעבודת המלך, ואפילו אם ייהרגו ששית מהאוכלוסיה בעבודתם הקשה ובמלחמות הרשות אין מענישים את המלכות על כך, שנאמר "כרמי שלי לפני: האלף לך - שלמה" למלכותא דרקיעא הנקראת "שלמה", "ומאתים לנוטרים את פריו" למלכותא דארעא! [והיינו שישית].

ואם כן, שמואל, דקרי בהאי פסוק ש"שלמה" הוא קודש, הוא לא כתנא קמא ולא כיש אומרים, שלפי כולם הרי הוא חול!?

ותריץ: אלא, הכי קאמר תנא דמתניתא: ויש אומרים דשלמה האמור בכתוב "האלף לך שלמה" זה קודש. וזה הוא חול - דמטתו של שלמה ! ושמואל דאמר כיש אומרים, ש"האלף לך שלמה" הוא קודש.

כל מלכיא האמורים בדניאל של חול, חוץ מזה שהוא קדש "אנת מלכא, מלך מלכיא, די אלה שמיא, מלכותא חסנא ותקפא ויקרא - יהב לך!". והיינו, שמלך מלכי המלכים נתן לך חוסן ותוקף, ויקר.

ויש אומרים, אף זה קודש. שנאמר "מָרִי חֶלְמָא לְשַׂנְאָךְ וּפִשְרֵה לְעָרָךְ! [תרגומו: אדוני! החלום - לשנאך. ופתרונו - לאויבך!

ופשט הכתוב הוא, שאמר דניאל לנבוכדנצר: אדוני, החלום הרע הזה שחלמת, יהיה לשנאך, ופתרונו יחול על אויבך. אך לפי פשוטו זה של מקרא יהיה קשה]

למאן, כלפי מי קאמר דניאל "מרי" - "אדוני"? אי סלקא דעתך לנבוכדנצר קאמר ליה, שאמר לו שיחולו החלום ופשרו על שונאיו. לא יתכן, שהרי שנאותיה דנבוכדנצר מאן נינהו? - ישראל. וכי מילט קא לייט להו האם קילל דניאל לישראל שיחול עליהם החלום הרע שחלם נבוכדנצר?

אלא, בהכרח, תלה דניאל את עיניו אל הקב"ה, ואמר לו: מרי חלמא, אדון החלומות! חלום זה ופתרונו יתקיים בנבוכנצר, שהוא שנאך ואויבך! ולכן, הוי הא "מרי חלמא" שם קודש.

ותנא קמא, שאמר שם זה חולין הוא, סבר - וכי לנבוכדנצר, שונאי ישראל בלבד איכא, שונאי עובדי כוכבים ליכא? ולכן, כונת הכתוב היא שפנה דניאל לנבוכדנצר, ואמר לו: אדוני, החלום הרע הזה יחול על שונאך ואויבך! והתכוון דניאל לשונאיו של נבוכדנצר מקרב העכו"ם.

שנינו במשנה: משביעני אני עליכם... בכל הכינויין הרי אלו חייבין!

ורמינהי סתירה לכך מבריייתא: דתניא, כתיב בפרשת סוטה "יתן ה' אותך לאלה ולשבועה". ויש לדון, מה תלמוד לומר בפסוק זה? והלא כבר נאמר "והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה"?

אלא, בא הכתוב ללמדנו: לפי שנאמר בשבועת העדות "ושמעה קול אלה". ואיני יודע אלה זו שבפרשת העדות מה היא? מעתה יש לנו ללמוד מהפסוק המיותר שבסוטה -

נאמר כאן, בעדות, "אלה". ונאמר להלן, בהשבעת סוטה "אלה". מה להלן בסוטה, "אלה" היא שבועה, שנאמר "והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה", אף כאן, בעדות, "אלה" היא שבועה!

וכמו כן אתה למד מאותו הפסוק המיותר שבסוטה - מה להלן משביעה בשם, שנאמר "יתן ה' אותך לאלה ולשבועה". אף כאן, בעדות, צריך להשביע את העד בשם!

ומוכח מברייתא זו שצריך להשביע בשם עצמו. ואילו משנתנו אומרת שאפשר להשביע גם בכינויין!?

אמר אביי: לא קשיא. הא, רבי חנינא בר אידי, המצריך שבועה בשם. הא, רבנן, שאינם מצריכים השבעה בשם, אלא דיינו בהשבעה בכינויין.

דתניא: רבי חנינא בר אידי אומר: הואיל ואמרה תורה: השבע, בשבועה בין בעלי דינין, שנאמר "שבועת ה' תהיה בין שניהם", ואמרה תורה גם אל תשבע בשמי לשקר. וכמו כן אמר תורה: קלל את הסוטה, ואל תקלל, לא את ה', ולא את חברך. לכן אמרינן הכי:

מה השבע בשם, שנאמר "שבועת ה' תהיה בין שניהם", אף לא תשבע - בשם!

וכן, מה קלל בשם, שנאמר "יתן ה' אותך לקללה", אף לא תקלל, איסורו הוא - בשם!

והוינן בה: ורבנן, המחייבים אפילו על משביע בכינויין - אי גמירי גזירה שוה של אלה - אלה מסוטה לעדות, ניבעי שם המיוחד כמו בסוטה. ואי לא גמירי גזירה שוה מסוטה, "אלה" האמורה בעדות "ושמעה קול אלה", דשבועה היא, מנא להו?

ומשנינן: נפקא להו מדתניא: "אלה" האמורה בעדות - אין אלה אלא לשון שבועה, שזוהי משמעות הכתוב בעצמו ! וכן הוא אומר בסוטה, "והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה"!

ופרכינן: התם בסוטה, "שבועת האלה" כתיב, ולכן משמעות הכתוב היא, אלה זו שבועה שהיא בקללה. אבל הכא, דכתיב אלה גרידא, מנין לנו שהיא שבועה?

ומשנינן: הכי קאמר: אין אלה [קללה] אלא בשבועה המצטרפת אליה. וכן הוא אומר "והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה"!

דהא אשכחנן דאיקרי רחום ואיקרי חנון:

תנו רבנן כל הטפל לשם בין מלפניו בין מלאחריו נמחק. הה' ה"א נמחק.

לאחריו כיצד אלהינו נ"ו נמחק. אלהיכם כ"ם נמחקים כו'. אחרים אומרים שלאחריו אינו נמחק שכבר קדשו השם. אמר רב הונא הלכה כאחרים:
ת"ר כתב א"ד מאדני. אל מאלהים. יה מיהוה. אין נמחקין. ש"ד משדי. צ"ב מצבאות נמחקין. ר' יוסי אומר צבאות כולו נמחק. אמר שמואל אין הלכה כר' יוסי:

כל שמות הכתובים באברהם קדש. כגון הנה נא הואלתי לדבר אל ה'. חוץ מזה ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור וגו'.

חנניה בן אחי ר' יהושע ור' אלעזר בן עזריה אומר' אף זה קדש. וקיימא לן כותייהו. דהא רב אמר כותייהו דאמר גדול הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה. שהניח השכינה ואמר אל נא תעבור מעל עבדך והלך להכניס אורחין:

כל שמות האמורין בלוט כגון הנה נא אדני חול. חוץ מזה ויאמר לוט אליהם וגו' דכתיב ביה להחיות את נפשי. מי שיכול להמית ולהחיות:

כל שמות האמורין בנבות קדש. במיכה חול. ר' אליעזר אומר כל האמורין בא"ל חול בי"ה קדש. חוץ מזה שאע"פ שאמור בא"ל שהוא קדש כל ימי היות בית האלהים בשילה:

כל שמות האמורין בגבעת בנימין ר' אליעזר אומר חול. ר' יהושע אומר קדש.

א"ל ר' אליעזר וכי הקדש מבטיח עשה. הן שלא ביחנו אם לנצח אם לינצח.

באחרונה שביחנו הסכימו כו':

כל שלמה האמור בשיר השירים קדש למי שהשלום שלו. חוץ מזו האלף לך שלמה לדידיה ומאתים לנוטרים את פריו רבנן. וי"א אף זה חול הנה מטתו שלשלמה.

אלא הא דאמר שמואל כל מלכותא דקטלא חד משיתא לא מיענשא דכתיב האלף לך שלמה מלכותא דרקיע. ומאתים לנוטרים את פריו מלכותא דארעא. כמאן לא כתנא קמא ולא כיש אומרים. אלא אימא וי"א אף זה האלף לך שלמה קדש. הנה מטתו שלשלמה חול.

ושמואל דאמר כי"א:

כל מלכיא האמורין בדניאל חול חוז מזה שהוא קדש אנת מלכא מלך מלכיא די אלה שמיא וגו'.

וי"א אף זה קדש מרי חלמא לשנאך דשנואתיה דנבוכדנצר מאי נינהו ישראל ודניאל לייט להו לישראל אלא לסנוותיה דהקב"ה:
(וכן) [תנן] המשביע בכל הכנויין חייב ורמינן עלה הא דתנינא יתן ה' אותך לאלה ולשבועה מה ת"ל והלא כבר נאמר והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה.

לפי שנאמר ושמעה קול אלה. מה אלה האמורה בסוטה שבועה בשם. אף אלה האמורה בעדות שבועה בשם המיוחד דתניא ר' חנינא בר אידי דבעי שבועה בשם המיוחד.

דתניא ר' חנינא בר אידי [אומר] נאמר השבע והשביע הכהן את האשה ונאמר לא תשבעו בשמי לשקר. נאמר קלל ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל וי"א ושמעה קול אלה. וי"א יתן ה' אותך לאלה ולשבועה. ונאמר אלהים לא תקלל. מה השבע בשם אף לא תשבע בשם ומה קלל בשם אף לא תקלל בשם.

ורבנן דמתניתין אי גמירי אלה אלה בג"ש. ליבעו שם המיוחד אמאי בכל הכנויים. אלה דהיא שבועה מנא להו.

נפקא להו מדתניא אלה. אין אלה אלא לשון שבועה. וכן הוא אומר והשביע הכהן את האשה וגו'.

כל שלמה האמורין בשיר השירים קדש. אפשר דלענין מחק קאמר ולא דמי לכנוי רחום וחנון דאיכא כינוי שהוא שם כגון אל"ף למ"ד אל"ף למ"ד וכן שלמה האמור בשיר השירים קדש ואינו נמחק אבל מלך מלכיא האמור בדניאל שהוא קדש נראה לי דלאו לענין מחק קאמר שהרי זה כנוי ואינו שם ודמי לחנון ורחום ומותר למחקו שהרי מלך גדול אני והמלך הקדוש מותר למחקן ולא מצאנו בו איסור אלא לענין שבועה קאמר שאם השביעו במלך מלכיא האמור בדניאל קדש הוא. אי נמי קמ"ל פירושא דקראי אגב אורחיה ואף בשלמה האמור בשיר השירים לא ראיתי הסופרים נמנעים מלמחוק בהן. וכן נראה מדברי הרב ר' משה ז"ל, ועיקר.

השבע ולא תשבע מה השבע. בשם פרש"י ז"ל השבע שבועת השם תהיה בין שניהם ולא דייק דהא אמרינן בריש פרק הדיינין משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה דהיינו שם המיוחד ואקשינן כמאן כרבי חנינא בר אידי אלמא לרבנן השבע לאו בשם היא והיכי פשיטא ליה לרבי חנינא לפיכך נראין דברי רבינו חננאל ז"ל השבע והשביע הכהן את האשה אבל שבועת השם לאו בשם קאמר.

אמר שמואל הלכה כר' יוסי. כך גירסת הספרים שלפנינו, אבל ר"ח וכן בהלכות הריא"ף ז"ל גריס אין הלכה כר' יוסי, ואני תמיה לפי גירסתם למה להו למימר אין הלכה כר' יוסי פשיטא דיחיד ורבים הלכה כרבים, והוה להו לאקושיי בגמרא כן פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים, שכן דרך התלמוד בכל מקום, ולתרץ איצטריך משום דמסתבר טעמיה כלו' דאותו יחיד החולק, כמו בנדה בפרק המפלת (נדה ל, ב) וביבמות (מז, א) ובשאר מקומות בתלמוד, ואפילו ת"ל דה"נ משום דאמרינן ר' יוסי נמקו עמו, אכתי לא ניחא, דמ"מ ה"ל לאקשויי פשיטא ולמימר משום דר' נמקו עמו. ועוד דלא אמרו נמקו עמו במקום רבים.

כל שלמה האמור בשיר השירים קדש. לאו למימרא שאין נמחקין אלא כשהמשביע בו חייב, וכן הדין במלכיא האמורים בדניאל (ב, לז) דאפילו מלך גדול אני (מלאכי א, י) יי' מלך אין אדם נזהר מלמחוק מלך.

ואידך דאמר כל מלכותא דקטלא חד משית' דעלמ' לא מיענשא דכתיב האלף לך שלמה מלכותא דרקיעא. פירוש האלף דהיינו ה' חולקין דעלמא מתים בדרך כל הארץ או ע"פ סנהדרין ששכינה עליהם, ואין רשות למלך לדונן להורגן בדיני המלכות וכדכתיב האלף לך שלמה דסבר שמואל שהוא קדש, ומאתים לנוטרים את פריו מלכותא דארעא שיכול להרגן בדיני המלכות והוא חילק חד משיתא וכן פירש רבנו מאיר הלוי (הלוי) ז"ל, י"ב מאות מאתים חלק ששי.
ה"ק אף זה קדש ואידך חול פירוש דהא קאמר יש אומר אף זה קדש קאמר והשאר שלמה דספרא קאי שהן קדש ולומר שאף זה האלף לך שלמה קדש כמותו חול.

הא דאמרינן: אין גמירי ג"ש ובעי שם מיוחד אי לא גמירי ג"ש אלא שבועה מנ"ל. קשיא לי דהכי ה"ל למימר אם לא גמירי ג"ש כינויין מנ"ל, וליתא, דהא דאמר אלא שבועה מנ"ל טפי עדיף, משום דהא קושיא כוללת את הכל, דדילמא אפילו שבועה לית ליה, ואסיקנא דמגופא משתמע הכי, דתניא אין אלה אלא שבועה ור' אבהו אמר אלה שבועה מדכתיב ויבא אותו באלה, וכיון שכן מסתברא לי דלרבן דלית להו ג"ש ואית להו דלשון אלה שבועה, תו לא צריכי' לשבועת העדות לא לשם מיוחד ולא לכינויין, אלא בין אלה שאין עמה שבועה ולא שם ובין שבועה שאין עמה אלה הרי היא כאלה שיש עמה שבועה, דאיתרבו מדכתיב ושמעה קול אלה ושמעה אלה ושמעה קול.
וכבר כתבתי למעלה (לה, א) שאין נראה כן מדברי רש"י, וכן כתב כאן רבינו יוסף הלוי וז"ל: לפי' השתא מכלל האי שמעת' דבין שבועה ממש בין שבועת האלה לא מחייב בה אלה עד דהוי בשם או בכינוי השם כרבנן, אבל שבועה זו שבועת האלה בלי שם או בלא כינוי לאו שבועה היא כלל ע"כ, ואני מה שנ"ל כתבתי. ועוד קשה לי לדברי הרב הלוי ז"ל דקא פסיק ואזיל שאין שבועה בלא שם ובלא כינוי, והא משמע בריש פרק קמא דנדרים (י, א) דאפילו שבועה גרידתא ואפילו כינוי שבועה כשקוקה ושבותה הויא שבועה, דאלו בשם אפילו בלא הזכרת שבועה, ושקוקה הויא שבועה אי אלו לא אמר בשם כך שלא אוכל או שאוכל או אכלתי ולא אכלתי חייב, ושמא כונת הרב לומר דוקא בשבועת הדיינין א"נ לשבועת העדות קאמר בין שהשביע בשם בלא אלה ובין שהשביע בשבועת האלה צריכה שם או כינוי.

הא דאמרינן: אמרה תורה השבע ואל תשבע. פירש רש"י ז"ל: השבע שבועת ה' תהיה בין שניהם, ויש מקשים עליו דמדקאמר מה השבע בשם, משמע דמילתא פשיטא לכ"ע דהשבע דאמרה תורה בשם היא, ואלו שבועת הדיינים דהיינו שבועת ה' תהיה בין שניהם ליתא בשם אלא לר' חנניה בר אידי ולא לרבנן, מדאמרינן בריש פרק שבועת הדיינין (שבועות לח, ב) משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה, ופרישו בגמרא היכי משביעין אמר רב יהודה אמר רב משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה דכתיב ואשביעך בה' אלהי השמים, ואמר ליה רבינא לרב אשי כמאן כר' חנניה בר אידי, דאלמא רבנן לית להו הכין, ונראין דברי ר"ח ז"ל שפירש אמרה תורה השבע, והשביע הכהן את האשה.

כיון דליכא מידי אחרינא דאיקרי חנון ורחום וא"ת והא אמרינן מה הוא רחום אף אתה היה רחום וי"ל דאפ"ה לא מיקרי אינש רחום וחנון סתם אלא משום והלכת בדרכיו שחייב להיות רחום וחנון כלומר נוהג עם הבריות בחמלה וחנינה ומכאן קשה למה שהיה אומר ה"ר יונה ז"ל דמאי דכתיב זרח בחושך אור לישרים חנון ורחום וצדיק דעל האיש ירא ה' דמיירי לעיל קאי וא"כ הא אשכחן מידי דאיקרי בתורה רחום וחנון וי"ל דלפי דבריו דמ"מ לא מיקרי כן בלשון בני אדם בסתם. אינו נמחק לפי שכבר קדשוהו שמים והלכתא כאחרים בלפניו אפילו אחרים מודו שהוא נמחק ונראין דבריו דנמחק אפילו שנכתב כל השם דאי קודם לכן אפי' צ"ב מצבאות וש"ד משדי וא' מאלהים נמי ואין לומר כיון שנכתב כל השם קדשוהו שמים לשלפניו דלא מקרי קדשוהו שמים אלא בשקדשוהו בשעת כתיבה שכבר היה נכתב השם. צ"ב מצבאות וה"ה טפי כל שלא נכתב כולו אלא איידי דנקט משדי ש"ד נקט נמי הכא צ"ב. שלא נקרא צבאות אלא ע"ש ישראל ומיהו מצינו שנקרא כן ע"ש שהוא אות בצבא שלו כדאיתא בחגיגה. כל שמות האמורי' בלוט חול חוץ מזה וכו' הא ודאי ליכא חוץ מזה אלא א' שהוא חול דכתיב הנה וגו' סורו נא והא דנקט כל שמות אגב ריהטא דאידך נקט הכי. ויאמר לוט אליהם אל נא אדני וגו' עד מי שיש בידו להמית ולהחיות אלמא לקב"ה קאמר אל נא אדני וגו' והא דכתיב ויאמר אליהם פי' בפניהם והא דאמרינן גבי שמות האמורים במיכה יש מהם קדש יו"ד ה"א וא"ו ה"א פשיטא שזה השם המיוחד בכל מקום הוא קדש אלא דאגב ריהטא משום דבעי לומר ואידך חול:

כל שלמה האמור בשיר השירים קדש נראין דברי רבינו הרמב"ן ז"ל שפי' דלאו לענין שאינו נמחק קאמר שהרי אין זה כינוי אלא למלך שהשלום שלו אלא שבא ללמדנו שהוא קודש לדרשא דקראי או אפשר לענין הנשבע בשלמה האמור בשיר השירים שהוא הנשבע בא' מהכנויים וכן אתה למד ממ"ש לקמן למלך מלכייא האמור בדניאל דודאי נמחק דלא עדיף מהמלך הקדוש וכיוצא בו האמור בהקב"ה שלא שמענו בו איסור מחק וגם לא נהגו בו איסור אלא ודאי פירוש' דקראי קמ"ל או לענין הנשבע בו שהוא כנשבע ברחום וחנון וכ"נ מל' הרמב"ן ז"ל:

האלף לך שלמה לדידיה פי' לאנפוקינון בקובא ולמעבד בהו אנגרייא ומאתיים לנוטרים את פריו רבנן וכו' פי' למתעסק בתורה שאין עליו עול מלכות ואידך דאמר כל מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מענשא דכתיב האלף לך שלמה פי' דהאלף דהיינו ה' חולקי דעלמא מתים בדרך כל הארץ או ע"פ סנהדרין ששכינה עליהם ואין רשות למלך לדונם להרגם בדיני המלכות וכדכתיב האלף לך שלמה דסבר שמואל שהוא קודש ומאתים לנוטרים את פריו מלכותא דארעא שיכול להרגן בדיני המלכות והוא חלק חד משיתא וכן פי' רמ"ה ז"ל. אלא ה"ק אף זה קודש ואידך חול פי' דהא דקאמר י"א אף זה אף זה קודש קאמרי ואשאר שלמה דספרא קאי שהן קודש ולומר שאף זה האלף לך שלמה קודש כמותן וחול הנה מטתו שלשלמה. מה השבע בשם פי' רש"י ז"ל השבע שבועת י"י תהיה בין שניהם ואינו נכון דהא לרבנן שבועת הדיינין לא בעייא שם כדאיתא בהדייא בריש פ' שבועת הדיינים דתנן ומשביעין אותו השבועה האמורה בתורה דהיינו שם מיוחד ואמרינן כמאן כר"ח בר אידי דאלמא לרבנן לאו בשם הוא וא"כ היכי נקיט עליה הכא בפשיטותא כר"ח לכך הנכון כמו שפר"ח ז"ל להשבע בשם היינו שבועת סוטה דכתיב בהדייא שם יתן ה' אותך וגו' אבל שבועת ה' תהיה וגו' לא משמע בהכרח שיש בה שם אלא דשבועה גרידא נקרא שבועת ה' אליבא דרבנן:

כל הטפל לשם מלפניו נמחק לאחריו אינו נמחק שכבר קדשו השם כיצד ביי' כיי' ליי' מיי' אותיות בכל"ם נמחקות וכן ויי' ו' נמחק אלהינו אף נ"ו אינו נמחק אלהיכם אף כם אינו נמחק אלהיהם אף הם אינו נמחק וכן כל כיוצא בזה ומ"מ אין לוקין על מחיקה זו אלא שמכין אותו מכת מרדות:

וגדולי המפרשי' כתבו שכל אלו האמור בהם שהם נמחקים דוקא שנכתבו שלא במקומן אבל אם נכתבו במקומן קדושים הם ואין נמחקים ואף שלא במקומן לא אמרו אלא שנכתבו לבדן אבל אם נכתבו עם כל הפסוק הרי הוא כמקומן הא שאר השמות שאין נמחקין אין שנוי מקום מפקיע קדושתן ואפי' נכתבו לבדן ואין הדברים נראין שאם במחיקה שלא לצורך אף כל מחיקה אסורה אלא שלא בא בכאן אלא לומר שבאלו אף לצורך כגון שטעה אין נמחקין ושאר האותיות לצורך נמחקין לכתחלה אף במקומן ואף שלא לצורך אין לוקין עליהן ואפילו אבדן או שרפן דרך פרוק עול או הכעסה אינו לוקה אלא שמכין אותו מכת מרדות:

כל שם מן השמות שאין נמחקין שנכתב לשם חול הרי זה נמחק כגון זובח לאלהים שנכתב לשם ע"ז או נתתיך אלהים לפרעה שנאמר במקום שופט והדומים לו מעתה יש מקומות שיש לפקפק אם הם קדש אם הם חול ואתה צריך לידע איזהו קודש ואיזהו חול והוא שאמרו כל שמות האמורים באברהם קדש ואף מה שכתו' בו ויאמר י"י אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך קדש הוא ומדרשו שאמ' לו להקב"ה שלא יסתלק ממנו מתוך טירדא זו שהיה מכניס את האורחים שהטרדות מערבבות את השכל ומסלקות את השכינה והיה מתפלל שלא תסתלק הימנו בכך ומכאן אמרו גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה כלומר שראוי לאדם לבטל שקידתו והתבודדותו לכבוד הבריות ולהכנסת אורחים:

כל שמות האמורים בלוט חול חוץ מזה אל נא אדני הנה מצא עבדך חן ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי מי שבידו להמית ולהחיות:

כל שמות האמורים בנבות קדש במיכה חול כל שמות האמורים בגבעת בנימין קדש ושמא תאמר וכי יש מבטיח ואינו עושה שהרי שאלו האעלה וכו' מה שהבטיח עשה אלא שאורים ותומים לא בחנו אם לנצח אם לאו שהרי לא אמר להם ליתנו בידם ובאחרונה שבחנו שאמר להם מחר אתנהו בידיך הסכימו והצליחו:

כל שלמה האמור בשיר השירים אע"פ שאמרו שהם קדש אינו בדין שמות למחיקה אלא להיות כשאר התארים ואפשר שלענין קללה אם אמ' במי שנקרא שלמה בשיר השירים שילקה וכן הודיעו בכל מלך האמור בדניאל שהם חול חוץ מזה שהוא קדש אנת מלכא מלך מלכיא מלכותא רבה יהב לך לא נאמ' מלך מלכיא אלא כנגד הקב"ה:

כשם ששבועת שוא ושקר בלאו כך מצות עשה שישבע מי שחייב שבועה בבית דין בשם שנ' ובשמו תשבע והוא שאמרו נאמר השבע ונאמר לא תשבע נאמר קלל ר"ל אלה האמורה בסוטה ונאמר לא תקלל כמו שביארנו וכלם צריך בהם שם או כנוי כמו שביארנו:

ורבנן דלא ילפי גזירה שוה אלה דשבוע' היא לגבי שבועת העדות מנא להו ומהדרינן אלה אין לי אלא אלה שבועה כלומר שבועה ממש ולא קללה וכן הוא אומר והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה כתיב דאלמא קללה היא ולא שבועה הא אמר אין אלה שבועת האלה וכו' פשוט על זה הדרך.

ילפינן השתא מכלל הא שמעתא בין שבועת ממש בין שבועת האלה לא מיחייב בא אלא הראוי בכינוי השם כרבנן אבל שבועה או שבועת האלה בלי שם או בכנוי לאו שבועה היא כלל.

גמרא התם שבועת האלה כתיב וה"ק כו' ק"ק דלמ"ד נמי דגמרי ג"ש תקשה ליה דשבועה בלאו אלה לא משתמע בג"ש מהתם ואפשר דנטר עד הכא ולתרוייהו פריך וק"ל:

בפרש"י בד"ה השבע שבועת ה' תהיה גו' עכ"ל לולי פירושו היה נראה לפרש השבע היינו והשביע הכהן דסוטה דמהכא יליף ליה אלה אלה לג"ש ואפשר דהשבע ולא תשבע לא משמע ליה השבע דסוטה ולא תשבע דעדות דההיא נמי השבע הוא כמו בסוטה אלא במלתא אחריתא קמיירי השבע דפקדון ולא תשבע דשקר ומיהו מייתי שפיר מר' חייא בר אידי דאית ליה בעדות ג"ש מסוטה דאי לאו ג"ש הכא לא הוה אמרי' התם לא תשבע כמו תשבע אלא לסמוך התם אג"ש דהכא ודו"ק:

תוס' בד"ה דקטלא חד כו' בהוצאת למלחמת הרשות קאמר עכ"ל [דלשון דקטלא] לא משמע להו באנגריא כפרש"י אלא [דקטלא ממש] ומשמע להו דבמלכי ישראל איירי קרא בהוצאה למלחמת הרשות דבמלחמת מצוה כתיב לא תחיה כל נשמה וק"ל:

כל שמות כו' שנאמר ויאמר אדני אם נא מצאתי וגו' ופרש"י למלאך האמצעי קראו אדון כו' והיינו מדכתיב כל הענין בלשון יחיד וג' מלאכים היו אלא שעם הגדול שבהם היה מדבר וכפרש"י בחומש אך ממה שפי' כאן למלאך האמצעי קראו אדון כו' נראה דנכתב אדני בחירי"ק כמו בי אדני דמתפרש בלשון יחיד אבל בחומש פרש"י לכלם קרא אדונים ולגדול שבהם אמר אל נא תעבור וגו' ולפי זה לא נשתנה כאן ונכתב אדני בקמץ כמו שמות קדושים דמתפרשו לשון רבים ע"ש רוב יכולתו ואדנותו והכא שהוא חול כתיב לשון רבים ע"ש ג' מלאכים א"ק לפירושו דהכא אמאי אצטריך ליה למימר דהוא חול דהא ודאי כיון דכתיב בחירי"ק יצא מכלל שאר שמות הקדושים והוא חול כמו בי אדוני וי"ל שלא תטעה לומר שהוא נקוד בקמץ כסברת הזוג שהוא קדש וק"ל:

גדול הכנסת אורחים יותר כו' מפורש פרק מפנין ובפרק הפועלים:

כל שמות האמורים בלוט כו' היינו שמות של א"ד אבל שמות י"ה. שכתובים בלוט ודאי דקודש הם כדמוכחי המקראות וק"ק מאי קאמר כל שמות דלוט חול חוץ כו' הא לא מצינו שם א"ד בלוט שיהיה חול כי אם אחד הנה נא אדני סורו נא וגו':

ויאמר לוט אליהם אל נא אדני הנה נא כו' מי שיש בידו להמית ולהחיות כו'. ולכך עד ויאמר אליהם וגו' נכתב כולם בלשון רבים לגבי מלאכים אבל מכאן ואילך נכתב בלשון יחיד הנה נא מצא עבדך חן וגו' ומפרש"י כאן נראה דמלת אדני לחוד מחובר למקרא שלאחריו אבל מלת נא מחובר שפיר למקרא של מעלה וה"ק ויאמר לוט אליהם אל נא יהי כן וחזר כלפי הקב"ה וא"ל אדני כו' ע"ש אבל הרא"ם הבין שגם מלת נא מחובר למקרא שלאחריו ע"ש ואין צורך כדמשמע מפרש"י כאן וק"ל:

כל שמות האמורים בנבות קדש כו'. והא ודאי דקאמר נבות חלילה לי מה' מתתי וגו' דהוא קודש אלא דגם ברכת אלהים ומלך וגו' בירך נבות אלהים וגו' דאיכא לפרשו שקלל ע"ז שלהם דבית אחאב עע"ז היו דא"כ לא ה"ל למכתב בירך אלא קלל ועוד דמשמע בקרא דשני העדים שהעידו עליו אנשי בליעל היו אבל הזקנים והחורים היושבים על המשפט כשרים היו ולא היו יודעין בעדותם שקר וא"כ לא היו דנין אותו סקילה על שקלל הע"ז שלהם וק"ל:

במיכה פרש"י כגון לו בית אלהים וכגון הקדש וגו' לה' כו' וכן נוכח ה' דרכם כלפי שכינה אמר עכ"ל הוא מגומגם דהא לת"ק דקיימינן הכא כולן חול נינהו ולר"א נמי הא אינן שוין ומאי וכגון הקדש כו' דקאמר ודו"ק:

חוץ מזה שאל"ף למ"ד כו'. קאי נמי את"ק דס"ל כולן חול דחוץ מזה כל ימי היות בית ה אלהים בשילה דזה ודאי קודש הוא וק"ל:

כל שמות האמורים בגבעת בנימין ר"א אומר כו' לאו דוקא כל שמות דהא ודאי הא דכתיב בפעם ג' ופנחס בן אלעזר וגו' לאמר האוסיף וגו' ויאמר ה' עלו וגו' הוא קודש אלא כל שמות דכתיבי בב' פעמים הראשונים וישאלו באלהים וגו' וישאלו בה' וגו' הוא דקאמר דמבטיח ואינו עושה:

כל שלמה כו' כרמי שלי לפני האלף לך שלמה לדידיה כו' ר"ל האי כרמי הוא כ"י כמ"ש כי כרם ה' צבאות בית ישראל ואמר שמכלל ישראל היו אלף לעבדים לשלמה ליוצאי מלחמה כמ"ש מבני ישראל לא נתן שלמה עבד כי הם אנשי המלחמה ועבדיו וגו' ואמר שהותיר מישראל מלצאת במלחמה חלק ששית מאלף שהם מאתים לנוטרים פריו שהם הרבנן שאסור לעשות אנגריא בת"ח כמ"ש בסוטה באסא שנענש על כך ושמואל דריש בהיפך דיש להניח אלף מכלל ישראל לשלמה למלכותא דרקיעא שיהיו עוסקין בתורה וחלק ששית שהם ר' אם יעשה מלכותא דארעא אנגריא לא מיענש עלייהו ובמלכותא דישראל איירי דהיינו כרמי שהוא כ"י וכמ"ש בחדושי הלכות על דברי התוס' ודו"ק:

אנת מלכא מלך מלכיא כו' כפרש"י דדניאל לא הוי קרי ליה מלך מלכיא כו' גם שהיה מולך בכיפה על שאר מלכיא לא הים דניאל קורא לו כן ועי"ל דאי קאי מלך מלכיא על נ"נ לא לכתוב מלת מלכא אלא אנת מלך מלכיא וק"ל:

וי"א אף זה קדש שנאמר מארי חלמא וגו'. דהיינו מלת מארי הוא קודש שתלה עיניו להקב"ה ואמר חלום זה יתקיים על שונאך זה כפרש"י בספר דניאל ומתוך שמעתין משמע שהוא קודש לענין זה שאינו נמחק ועדיף מארי מלשון חנון ורחום כו' דנמחקין לפי שהוא תרגומו של שם א"ד ודו"ק:

גמ' בסוף עמוד ה"ק ומנין לעשות שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה ת"ל ושמעה קול אלה ושמעה אלה ושמעה קול א"ר אבהו כו' כצ"ל והשאר נמחק:

רש"י בד"ה כתב אלף כו' דהאמצע קרא אדון כו' נ"ב ותימה דהא נקט בקרא אדנ"י בקמ"ץ ואם היה קורא לאחד אדון הל"ל אדני בחירי"ק אלא לכולם קראם אדונים ולגדול שבהם אמר אל נא תעבור וגו' וכן פי' בחומש:

בד"ה במיכה כו' לבני וגו' הס"ד ואח"כ צריך להתחיל הדבור י"ה קודש וה"ק הקדש הקדשתי הכסף וגו' והס"ד. ואח"כ מ"ה הרי הוא אסור כו':

בד"ה הם לא כו' אלא האלך ולא התתנהו בידי כצ"ל:

בד"ה ומאתים כו' הניחום ויעסקו כו' כצ"ל ונ"ב פי' תניחם מאנגריא של מלך וק"ל:

בד"ה מה כאן צ"ל מה להלן וד"ה ומה כאן צ"ל ומה להלן:

בד"ה דשבועה צ"ל אלה דשבועה כו' קול אלה דמשמע דבשבועה משתעי כצ"ל:

גמרא ופנחס בן אלעזר בן אהרן עומד כו'. כצ"ל ומלת הכהן ליתא בקרא:

גמ' שם יתן ה' אותך לאלה ולשבועה מת"ל והלא כבר נאמר כו'. לכאורה תמוה לפי שפירש"י בחומש שיהיו הכל מקללין כו' א"כ זהו ענין אחר ונ"ל דהברייתא הזאת מפרשת יתן כו' היינו שהיא עצמה תהיה לאלה ולשבועה וכהס"ד דבמדרש שם ופי' המ"כ שיתקיימו בה האלה והשבועה ע"ש:

רש"י ד"ה חוץ מזה. למלאך האמצעי קרא אדון. עי' רש"ל ורש"א בח"א שהבינוהו דר"ל שנקוד היו"ד בחירק ונעלם מכ"ת דלשון אדנות מצינו הרבה בלשון רבים ליחיד כמו דבר האיש אדוני הארץ אם אדוניו יתן לו אשה והרבה כאלו:

גמ' דקטלא חד משיתא כו'. נ"ב ששיתו של אלף מלבר. מדאמר בוא"ו ומאתים משמע הכי:

שם כל מלכיא. נ"ב הלשון אינו מדויק צריכא למימר ואף מלכיא דמלך מלכיא אינו קדוש אלא מלך בלבד הוא הקדוש. ועיין במ"ב לפנה ב' דאוצר הטוב ובמו"ק דף יד:

כָּל שֵׁמוֹת הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה בְּאַבְרָהָם 'קֹדֶשׁ' חוּץ מִזֶּה שֶׁהוּא חֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ" (בראשית יח, ג). פירש רש"י למלאך האמצעי שהוא מיכאל קראו אדון, ויש להקשות למה דבר את מיכאל בלבד והלא רוצה בשלשתם והיה לדבר בלשון רבים דאף על גב דמיכאל הוא גדול שבהם הנה הוא רוצה בשלשתם.
ונראה לי בס"ד דמיכאל הוא שר החסד ואברהם אבינו ע"ה אחוז בחסד לכך קראו 'אֲדֹנָי' כלומר אתה אדון במדה שלי והוא רצה להזמין את שלשתם בשביל לקיים מצות גמילות חסדים אך אפשר שהם יסרבו מפני שרוצים לילך מהר לעשות שליחותם שנשלחו בעבורה לכך דבר עם מיכאל שהוא שר החסד אשר מצוה של גמילות חסדים שרוצה אברהם אבינו לקיים היא במקום מיכאל שהוא מדת החסד לכן אמר לו 'אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ' שהוא מדת החסד אשר אתה רואה ששם מקומך הנה יש לי כח חזק לומר לך 'אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ' מאחר שאני עושה בנין ופועל טוב בביתך ומקומך ועל כן מוכרח שתכריח את השנים גם כן לבא אצלי על שלחני.

"וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ", רַבָּנָן (שיר השירים ח, יב). פירש רש"י לרבנן הניחם שיעסקו בתורה אחד מששה שבהם. ונראה לי בס"ד טעם למספר זה דאחד מששה פטרם מן האנגריא שהניחם לעסוק בתורה והוא דקיימא לן פחות משתות מחילה ושתות קנה ומחזיר אונאה ויתר משתות ביטול מקח (בבא מציעא נ:) וידוע דהמלך כל העם קנויים לו לאנגריא שלו ונחשבים עבדיו.
ולכן עד עתה מלכי ישמעאל כל מלך אשר ימלוך יעמדו ביחד השרים הגדולים הפקידים ומקנים עצמם ואת כל העם כולו להמלך וקורין זה בלשון ערבי מבאייע"ה דאלו השרים הגדולים הם נחשבים על כל העם כולו אשר במלכותו ובזה קונה את כולם לעבדים.
והנה כשעמדו השרים בברית הקנין להקנות העם כולו למלך ודאי הכניסו גם את החכמים בכלל ובאמת אין לו קנין עליהם באנגריא אך הוא פוטר חד משתא ונמצא מחזיר השתות ואינו משעבד ואם לא היה שתות הוה דין ביטול מקח והיה בטל הקנין מעיקרו אך כיון דמחזיר אונאה שהוא השתות נשאר המקח קיים לכן חד משתא פוטרם מן אנגריא ומניחם לעסוק בתורה.

וְתַנָּא קַמָּא סָבַר: שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל אִיכָּא, שׂוֹנְאֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לֵיכָּא? בתמיהא.. רצונו לומר כיון דיש לו שונאים עכו"ם אז דניאל ע"ה כיון על שונאים העכו"ם אבל תנא דפליג סבירא ליה כיון דאמר שונאיו בסתם לא סמכינן אכונת לבו. והנה בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רפ"ד) איתא במגן אברהם סעיף קטן ז' על מנהגם לברך ביום שבת למלך ויפיל שונאיו תחתיו ויש לשאול בזה אם מזדמן שני מלכים נלחמים זה בזה וכל אחד מהם יש לו יהודים במלכותו דאז הם מתפללים עליו שיפלו שונאיו תחתיו ונמצאו תפילות ישראל סותרים זה את זה? ותירץ מגן אברהם ז"ל שהקהל כונתם להתפלל על שונאים אשר לו במלכותו ולא על אותם שהם חוץ למלכותו וממשלתו, ועיין מחצית השקל עיין שם.
ואני אומר עדיפה מזה דמלבד שתפלותיהם סותרים הנה כל אחד מתפלל על היהודים אשר אצל המלך השני שיפלו דודאי הם שונאים אליו כיון דלוחמים עמו ודא עקא להתפלל על אחיהם היהודים שיפלו! אך בזה התירוץ שכתב שהם מכוונים על שונאים שבמלכותו דוקא נתרץ שפיר הדבר והנה מדברי תנא קמא דסבירא ליה שיכוין רק על אותם שבמלכותו ולאו על כל שונאים יש סייעתא לדברי המגן אברהם וסברתו בזה ודלא כהחולקין.

כרמי שלי לפני האלף לך שלמה לדידיה ומאתים לנוטרים את פריו רבנן כו' יש לפרש באופן דלא פליגי ומר אמר חדא אלו ואלו דברי אלהים חיים וכל דברי חכמים קיימים. הנה דרך משל לקח י"ב אלף אלף למטה לכל מטות ישראל והיינו אלף לדידיה ללחום מלחומותיו ולעבוד עבודתו ומאתים רבנן הפריש מכל שבט שיהיו שומרים משמרת הקודש לעבוד עבודת ה' וטעמא נ"ל דוקא מאתים כידוע בז' ימי בנין שלמעלה יש בכל אחד ב"ד הנקרא סנהדרי קטנה של כ"ג לבד מהשביעי שבו סנהדרי גדולה שבו נידון כל אדם חשוב שש פעמים כ"ג ופ"א ע"ב עולה מאתים ועשר והכא חסר הנך עשרה הוסיף עליהם עשרה ספירות יהיה איך שהיה הפריש י"ב פעמים מאתים רבנן להיות מיושבי בה"מ והם חוזרים חלילה אלף לכל יום על שם אלף המגן תלוי עליו כל שלטי הגבורים והיינו דרש השני האלף למלך שהשלום שלו ומאתים הם לעבודת המלך ולא כראשונים כ"א שומרי משמרת המלך להגן מאשמדי שמתפחד המלך ממנו והחכמים שומרים אותו סביב למטתו ששים גבורים ג' משמורת הוה לילה ג' פעמים ס' הרי ק"פ וי"ח שרי עשרות וב' שרי מאות הרי מאתיים לנוטרים פריו המה ששים גבורים סביב לה ומזה מוכח כיון שהסכין ר' חכמים מאלף בסכנת אשמדאי ולא חס עליהם ש"מ דמלכא דקטלא חד משיתא כו' ודו"ק:

לפי שנאמר ושמעה קול אלה כו' צ"ע כיון דגמירי גז"ש לאיזה צורך תהיה מופנה כיון שאין להשיב כלל ויש לומר דאיצטרך קרא לחייב נמי אשבועה בלא אלה ואאלה בלא שבועה ולאפוקי ממה שסבר המהרש"א לקמן דקושית הש"ס התם שבועת האלה כתי' אתרווייהו כתיב וליתא אלא לרבנן הקשה אף ע"ג דלדידהו נמי מצינן למימר אף ע"ג דלא גמירי גז"ש מ"מ מיתורא דהאי קרא מפיק להו אלה בלא שבועה ושבועה בלא אלה יש לומר דרבנן לית להו הך מה מצינו דאמרה תורה השבע ואל תשבע קלל ואל תקלל ואם כן מסתבר טפי למוקמיה קרא באא"ע לסוטה תנהו לכל אלות ושבועות שבתורה דמודו בהו רבנן דשם בעינן חוץ מעדות דחמיר דמושבע מפי אחרים חייב לא ילפינן לקולא דבעינן שם דוקא. והא"ש נמי מאי דמייתי מדר' חנינא בר אידי מהשבע ואל תשבע אף ע"ג דהתם לא קאי אעדות כלל כמו שהקשה המהרש"א והא"ש דמדנפק ליה כל שבועות ואלות שבתורה ממה מצינו אייתר קרא לעדות ודוק:

ודע מ"ש המהרש"א דה"ל לרש"י לפרש ואל תשבע קאי אעדות. לא הבנתי מידי שבועה בעדות כתיב כ"א קללה אלא בתר דילפינן מסוטה ידעינן דבשבועה מיירי קרא אבל בתחלת הילפותא לא שייך לומר אמרה תורה אל תשבע:

כל מלכותא דקטלא חד משיתא וכו'. עמ"ש פני דוד פרשת בשלח אות ג' ע"ש ודוק:

כל שמות האמורים בלוט חול וכו'. הקשה מהרש"א דלא אשכחן אלא אחד והרב עיון יעקב כתב דקושיא גדולה היא ומכה זה כתב דכל שמות היינו אפילו שמות הוי"ה הכתובים בלוט עכ"ד ואשתמיט מינייהו כי כבר הריטב"א עמד על זה בחידושיו והביא דבריו מרן בכ"מ פ"ו מהלכות יסודי התורה וז"ל הא ודאי ליכא אלא אחד שהוא חול הנה נא אדוני סורו נא והא דנקט כל שמות אגב ריהטא נקט הכי. ומדבריו הראת לדעת דלא כהרב עיון יעקב. ועמ"ש התוספות לעיל דף כ"ט ע"א ד"ה דע"ז איקרי אלוה שכתבו אפילו יזכירו שם המיוחד ומייתו ראיה משמעתין משמות האמורים במיכה חול אפילו אותם שכתובים בשם המיוחד לר' יהושע וכן שמות דגבעת בנימין לר' אליעזר עכ"ל וכ"כ הרא"ש בתוספותיו ומייתי ראיה משמות מיכה. ומשמע דגם הם ז"ל סברי כהריטב"א בשמות לוט דאי לא לייתו ראיה משמות לוט דהוא אליבא דכ"ע וקדים ודלא כהרב עיון יעקב דפשיטא ליה דגם שמות הויה דלוט חול והשיג על מהרש"א. וכן תראה דהריטב"א נמי בדף כ"ט כתב בשם יש מתרצים דגם שם הגדול דרך עע"ז לכנותו לשם ע"ז וכדכתיב אז הוחל לקרא בשם ה' ואמרו בב"ר שהיו קורין לע"ז בשמא רבא. ועם כל זה הכא בשמעתין כתב דבלוט ליכא אלא חד כמדובר. שוב ראיתי בתוספי הרא"ש כ"י בשמעתין שכתב וז"ל כל שמות האמורים בלוט חול תימה מאי כל שמות דלא כתיב אלא הנה נא אדוני סורו ובהא ליכא למטעי ונ"ל דעיקר הדבר אתא לאשמועינן דהאי אדני קדש הוא ואגב דנקט באחריני כל שמות נקט נמי הכא כל שמות עכ"ל עין רואה דאע"ג דהקשה הקושיא יותר חזקה דליכא אלא חד וליכא למטעי ביה עכ"ז לא עלה על לב לומר כהרב עיון יעקב ומסיק דנקטה באגב כדברי הריטב"א:

כל שלמה האמורים בשה"ש וכו'. כתב הרא"ש בתוספותיו פירושא אתא לאשמועינן ולא לענין שאינן נמחקין עכ"ל. וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ג' סימן ט"ו וכ"כ הריטב"א בחידושיו וכתב משם הרמב"ן עוד דאתא לאשמועינן אם נשבע בשלמה דשיר השירים דהוי כנשבע באחד מהכנויים ועמ"ש הר"ב נקודות הכסף סימן רע"ו ומ"ש בעניותי שם וא"ח סימן פ"ה בס"ד ומחזיק ברכה בי"ד סימן רע"ו בס"ד:

(לה ב) בגבעת בנימין רא"א חול.—עי' ס' מעשי ה' מעשי אבות פי"ז שמשער שב' פעמים ראשונות שאלו אולי מפסל מיכה (וע"ש שנעלמה ממנו סוגיא דהכא).

במי שהוא חנון. ולאו דחנון שם הוא אלא בשם מי שהוא חנון. כתב אלף למד מאלהים. שהתחיל לכתוב אלהים וכתב אלף למד אין נמחקין ואע''פ שלא גמר את השם שהרי ב' אותיות הללו שם לעצמו: חוץ מזה כו'. למלאך האמצעי קרא אדון שכך. באו לפניו מיכאל באמצעו גבריאל מימינו רפאל משמאלו: אף זה קדש. דכתיב לעיל מינה וירא אליו יי' והדר כתיב והנה שלשה אנשים ואמר להקב''ה אל נא תעבור מעל עבדך המתן לי כאן עד שאכניס האורחין: מי שיש בידו כו'. וה''ק ויאמר לוט אליהם באזניהם אל נא יהי כן וחזר כלפי השם ואמר לו אדוני הנה נא מצא עבדך: בנבות. כתיב (מלכים א כא) ברך נבות אלהים: במיכה. כגון (שופטים יז) לו בית אלהים וכגון (שם). הקדש הקדשתי הכסף לה' מידי לבני וגו' הרי הוא אסור עלי כהקדש. גמורים שהן לשם עד שאתננו מידי לבני לעשות פסל ומסכה וכן (שם יח) נכח ה' דרככם כלפי שכינה אמר: אלף למד חול. כגון (שם יז) לו בית אלהים (שם יח) את אלהי אשר עשיתי לקחתם: שמות האמורין בגבעה. וישאלו בני ישראל בה' (שם כ): וכי מבטיח. שיצליחו ואינו עושה: הם לא ביחנו. הם לא שאלו אלא האלך ולא אמרו התתנהו בידי: באחרונה שביחנו. באורים ותומים כי מחר אתננו בידך הסכימו לדבריהם: ומאתים לנוטרים כו'. לרבנן הניחם ויעסקו בתורה אחד מששה שבהם: הנה מטתו. חול שהיה נבעת מאשמדאי כדאמר במסכת גיטין (דף סח:): דקטלא חד משיתא. באנגריא דעבודת המלך: כל מלכיא האמורים בדניאל. כל מקום שנאמר שם מלך: חוץ מזה. מלך מלכיא דאילו לנבוכדנצר לא הוה קרי ליה דניאל מלך מלכיא אלא ה''ק אנת מלכא נבוכדנצר מלך מלכיא דהוא אלהא דשמיא מלכות חסנא יהב לך: והלא כבר נאמר בשבועת האלה. מהכא משמע תיהוי לאלה ולשבועה ותו לא הוה ליה למיכתב אלא יתן ה' את ירכך נופלת: מה להלן שבועה. דכתיב והשביע: ומה להלן בשם. דכתיב יתן ה' וגו': השבע. שבועת ה' תהיה וגו' (שמות כב): [ואל תשבע]. לא תשבעו [בשמי] לשקר (ויקרא יט): קלל. יתן ה' אותך לאלה לא תקלל. בין קללת השם בין קללת חבירו לא תקלל חרש: מה השבע בשם כו'. וברייתא רבי חנינא ומתניתין רבנן: ג''ש. דנאמר כאן אלה ונאמר להלן אלה: דשבועה היא מנא להו. ושמעה קול אלה מנא להו דבשבועה משתעי: נפקא להו מדתניא. מגופיה דמשמעות דקרא הכי משמע: וכן הוא אומר. אלמא אלה היא שבועה כו' ופרכינן התם שבועת האלה כתיב שבועה שהיא בקללה אבל שבועה שאינה בקללה לא משתמע מהכא:

באחרונה שביחנו. שבכולן לא כתב אם אחדל אלא באחרונה דכתיב האוסיף לצאת למלחמה עם בני בנימין אחי אם אחדל: דקטלא חד משיתא בעלמא כו'. בהוצאת למלחמת הרשות קאמר: מה כאן שבועה. תימה ותיפוק ליה משבועת הפקדון מג''ש דתחטא וכ''ת דעיקר דאיצטריך למילף מה כאן בשם כו' אכתי לקמן דפריך לרבנן אלה דשבועה היא מנ''ל ליגמר מפקדון: