שבועות לה ע"א

דף לה - א

ומתרצינן: להכי כתבה רחמנא לדין שבועת העדות גבי שבועת ביטוי וגבי טומאת מקדש וקדשיו [באותה פרשה] דבכולן נאמר בהן 'ונעלם', וכאן, ואילו בעדות, לא נאמר בהן 'ונעלם'. ללמדך, לחייב על המזיד כשוגג בשבועת העדות!

מתניתין:

א. משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתיים זוז, ולא עמד אותו איש פלוני בהבטחתו, ולא נתן לי - הרי אלו פטורים, שאין חייבין בשבועת העדות אלא על תביעת ממון כפקדון, שאם היו מעידים היו מחייבים אותו, ולא על תביעת קיום הבטחה.

ב. משביע אני עליכם כשתדעו לי עדות בעתיד שתבואו ותעידוני - הרי אלו פטורים, מפני שקדמה שבועה לעדות.

ג. עמד בבית הכנסת, ואמר: משביע אני עליכם, את הנמצאים כאן, שאם אתם יודעין לי עדות שתבואו ותעידוני - הרי אלו פטורין, משום שלא ייחד את העדים אלא פנה לכלל הציבור.

ד. אמר לשנים: משביע אני עליכם איש פלוני ופלוני שאם אתם יודעין לי עדות שתבואו ותעידוני, וענו לו העדים: שבועה שאין אנו יודעין לך עדות. והם אכן יודעין לו עדות אלא שאותה עדות היתה עדות של עד מפי עד, או שהיה אחד מהן קרוב או פסול - הרי אלו פטורין, שהרי אין הם ראוים להגדת עדות. [ואפילו היו שנים כשרים והשלישי פסול - תוס'].

ה. שלח התובע ביד עבדו להשביע את העדים, או שאמר להן הנתבע עצמו: משביע אני עליכם שאם אתם יודעין לו, לתובע, עדות, שתבואו ותעידוהו - הרי אלו פטורין, שאין חיוב שבועת העדות עד שישמעו מפי התובע בלבד.

גמרא:

תנו רבנן: משביעני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתיים זוז ולא נתן לי. יכול יהיו חייבין? תלמוד לומר "תחטא - תחטא" לגזירה שוה משבועת הפקדון. נאמר כאן, בשבועת העדות, תחטא, ונאמר להלן, בשבועת הפקדון תחטא. מה להלן בתביעת ממון ויש לו ממון אצל חבירו ולא הבטחה בלבד, אף כאן בתביעת ממון ויש לו אצל חבירו ממון.

שנינו במשנה: משביע אני עליכם כשתדעו לי עדות בעתיד, וכו'.

תנו רבנן: משביע אני עליכם כשתדעו לי עדות שתבואו ותעידוני, יכול יהיו חייבין? תלמוד לומר "ושמעה קול אלה - והוא עד, או ראה, או ידע!" ללמדך - מי שקדמה עדות לשבועה חייב קרבן שבועת העדות ולא מי שקדמה שבועה לעדות!

שנינו במשנה: עמד בבית הכנסת ואמר משביעני עליכם.

אמר שמואל: אפילו עדיו ביניהן הרי הם פטורים.

ותמהינן: פשיטא שמדובר באופן שעדיו ביניהם! שהרי אם אין עדיו ביניהם, מי הוא זה שיתחייב, ומדוע צריכה המשנה לפוטרו?

ומשנינן: לא צריכא, דקאי התובע עילויהו, שעמד בסמוך לעדים. מהו דתימא שעמידתו בסמוך אליהם משמעותה כמאן דאמר להו דמי, קא משמע לן דבעינן לייחדם במפורש!

תניא נמי הכי, שאף על גב שעמד גבייהו אין זה כייחד עדיו. דתניא: ראה סיעה של בני אדם עומדין, ועדיו ביניהן, ואמר להן, בלי שייחד את העדים אלא רק עמד בסמוך אליהם: משביעני עליכם אם אתם יודעין לי עדות שתבואו ותעידוני, יכול יהיו חייבין? - תלמוד לומר "והוא עד" - שצריך לייחד את העד, והרי זה לא ייחד עדיו אלא רק עמד סמוך אליהם.

יכול אפילו אמר "כל העומדין כאן" [שמשמעות דבריו: כאן - העומדים בסמוך], תלמוד לומר "והוא עד", והרי ייחד עדיו באומרו "כל העומדין כאן" שמשמעות דבריו - כל העומדים בסמוך אלי!

שנינו במשנה: אמר לשנים משביע אני עליכם.

תנו רבנן: אמר לשנים משביע אני עליכם פלוני ופלוני, אם אתם יודעין לי עדות שתבואו ותעידוני. והן יודעין לו עדות שהיא עדות של עד מפי עד, או שהיה אחד מהן קרוב או פסול, יכול יהיו חייבין? - תלמוד לומר "אם לא יגיד ונשא עונו" - בראויין להגדה הכתוב מדבר.

שנינו במשנה: שלח התובע ביד עבדו להשביעם וכו'.

תנו רבנן: שלח ביד עבדו, או שאמר להן הנתבע במקום התובע: משביעני עליכם שאם אתם יודעין לו, לתובע, עדות שתבואו ותעידוהו, יכול יהיו חייבין, תלמוד לומר: "אם לא יגיד ונשא עונו".

והוינן בה: מאי תלמודא, היכן נרמז בפסוק הזה שצריכים שהתובע עצמו יתבע שיעידוהו?

אמר רבי אלעזר: "אם לוא יגיד" כתיב, שכתב "לוא" מלא למדרש - לו לא! והכי קרינן: אם לו, לתובע, לא יגיד ונשא עונו, אך אם לאחר שאינו התובע לא יגיד - הרי זה פטור.

מתניתין:

א. המשביע עדים שיבואו ויעידוהו ואמר להם: משביעני עליכם, או שאמר מצוה אני עליכם, או שאמר אוסרכם אני, הרי אלו חייבין. [ובגמרא מתבאר שאמר "מצוה אני עליכם בשבועה" או "אוסרכם אני בשבועה"].

ב. עדים שהושבעו בשמים ובארץ, על אף שכוונתם היתה להשבע במי שבראם, כיון שהזכירו שנשבעים בשמים ובארץ, הרי אלו פטורין.

ג. ואם השביע את העדים בשם אלף - דלת - נון - יוד, או ביוד - הי - וו - הי, בשדי, בצבאות, בחנון ורחום, בארך אפים, ברב חסד, ובכל הכינויין, הרי אלו חייבין.

ד. המקלל בכולן [בשמות ה' ובכינוייו, והיינו: ש"מברך" את ה' באומרו יכה שם פלוני את שם פלוני] חייב מיתה, דברי רבי מאיר. וחכמים פוטרין את ה"מברך" בכינויים, ואינם מחייבים אותו מיתה עד שיברך בשם המפורש.

ה. המקלל אביו ואמו בכולן - חייב מיתה, דברי רבי מאיר, וחכמים פוטרים אותו ממיתה עד שיקלל את אביו ואמו בשם המפורש.

ו. המקלל את עצמו וחבירו בכולן, עובר בלא תעשה, ולוקה על קללתו [ודין זה הוא בין לחכמים ובין לרבי מאיר, שהכל מודים שחייבים מלקות על מקלל חבירו בכינויים].

ז. ואם אמר לעדים: יככה ה', וכן אם אמר להם: וכן יככה אלהים, אם לא תבואו ותעידוני! הרי הם מושבעים בשבועת העדות, כי זו היא ה"אלה" הכתובה בתורה [בשבועת העדות: "ושמעה קול אלה"].

והיינו: שאם אמר לעדים - יככם ה' בשחפת או בסוג אחר של קללה המוזכרת בתוכחה, הרי זה כאילו אמר להם במפורש יככם ה' באלה הכתובה בתורה. כי כל הקללות המוזכרות בתוכחה הרי הן אלות, וכדכתיב "ככל אלות הברית".

וכן אם היה אחד קורא בתורה את הקללות שבתוכחה ושמע התובע ואמר לעדים: וכן יככם א-להים אם לא תעידוני הרי זה כאילו השמיע להם לשון אלה והרי הם חייבים עליה קרבן שבועת העדות.

ואם אמר להם: אל יכך ה' אם תעידוני [שמשמעותו היא, אם לא תעידוני הוא כן יכך] או שאמר יברכך ה' וייטיב לך אם תעידוני [שמשמעתו היא, שאם לא יעידוהו הם יקוללו] -

רבי מאיר מחייב. דאית ליה מכלל לאו אתה שומע הן ומכלל הן אתה שומע לאו.

וחכמים פוטרים, על אף שמזכיר את שם ה', כיון שלא השביעם במפורש.

גמרא:

והוינן בה בהא דקתני ברישא דמתניתין "משביעני עליכם" - מאי קאמר? [שהרי לשון "משביעני" מתייחס רק להגדרת הפעולה של המשביע, ואילו לשון ההשבעה עצמה היא כשאומר המשביע למושבע שהוא משביעו בה', או שמשביעו בשבועה, או באלה]?

אמר רב יהודה: הכי קאמר המשביע - משביע אני עליכם בשבועה האמורה בתורה [שהיא שבועה בה'], מצוה אני עליכם בצוואה האמורה בתורה [כאמור בפרשת נדרים: "אלה החקים אשר צוה ה', אלה המצוות" ובכך הרי הוא כמזכיר שם שמים ומשביעם בה'], אוסרכם אני באיסור האמור בתורה [גם הוא כמשביע בה', שהוא האוסר איסורים אלו]. ^[13]

אמר ליה אביי לרב יהודה: אלא הא דתני רבי חייא שגם האומר לעדים בלשון "כובלכם אני" הרי אלו חייבין בקרבן שבועת העדות, וכי "כובל" באורייתא מי כתי ב?

אלא, אמר אביי, הכי קאמר המשביע - משביע אני עליכם בשבועה בה', מצוה אני עליכם בשבועה בה', אוסרכם אני בשבועה בה', ועל זה מוסיף רבי חייא - כובלכם אני בשבועה בה'.

שנינו במשנה: באלף דלת, ביוד הי, בשדי, בצבאות, בחנון ורחום, בארך אפים, ברב חסד, ובכל הכינויים.

והוינן בה: למימרא, ד"חנון ורחום" שמות ה' נינהו, ולא כינויים.

ורמינהי: יש שמות שנמחקין ויש שמות שאין נמחקין. אלו הן שמות שאין נמחקין - כגון: א-ל, א-לוה, א-להים, א-להיכם, א-היה אשר א-היה, אלף דלת, ויוד הי, שדי, צבאות - הרי אלו שמות שאין נמחקין! אבל, הגדול הגבור הנורא האדיר והחזק והאמיץ העזוז חנון ורחום, ארך אפים ורב חסד הרי אלו נמחקין, משום שאינם שמות אלא כינויים ותארים בלבד. ואם כן מדוע מנתה המשנה את תואר רחום וחנון בתור אחד משמותיו של הקב"ה?

אמר אביי: מתניתין איירי כשכוונת המשביע אינה להשביעו בכינוי של רחום וחנון, אלא משביעך אני במי שהוא חנון,

ופרקינן להכי כתב רחמנא לעדות גבי שבועת ביטוי וגבי טומאת מקדש וקדשיו דבכולהו כתיב ונעלם ובעדות לא כתיב ונעלם ללמד שחייב המזיד כשוגג:

מתני' משביע אני עליכם שתעידו לי שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז ולא נתן. וכפרו פטורין.

דיליף תחטא תחטא מפקדון. מה פקדון תביעת ממון (כלו) [ויש לו] אף בעדות תביעת ממון ויש לו עליו ממון של תובע.

משביע אני עליכם כשתדעו לי עדות תעידו לי. וידעו לו עדות אח"כ. וכפרו בהן פטורין.

שנאמר ושמעה קון אלה והוא עד. כלומר מקודם האלה. בעינן שקדמה עדות לאלה ולא שקדמה האלה לעדות.

עמד בבית הכנסת ואמר משביע אני עליכם כו' עד פטורין. וכן אם יודעין לו עדות עד מפי עד. או שהיו קרובין או פסולין פטורין:
ת"ר עמד בבית הכנסת ואמר משביעני עליכם שתבואו ותעידו לי יכול יהו חייבין. ת"ל ושמעה קול אלה והוא עד. עד שיהא מתכוין לעד אמר שמואל ואפילו עדים ביניהן. וחזי להו ודעתיה עילויהו.

מהו דתימא כמה דמתכוין ואמר להו דמי קמ"ל.

תניא נמי הכי ראה סיעה של בני אדם ועדיו ביניהן כו' עד יכול אפי' אמר כל העומדין כאן. ת"ל והוא עד וכיון שאומר כל העומדין כאן ייחד עדיו וחייבין.

אמר לשנים [כו'] שאם אתם יודעין לי עדות שתבואו ותעידוני. והן יודעין לו עדות עד מפי עד. יכול יהו חייבין.

ת"ל אם לא יגיד ונשא עונו בראוין להגיד הכתוב מדבר:
מתני' שלח ביד עבדו או שאמר להן הנתבע משביע אני עליכם כו' הרי אלו פטורין עד שישמעו מפי התובע.

ופרשה ר' אלעזר מדכתיב אם לוא יגיד כלומר אם לו לא יגיד ונשא עונו. הא לאחר אם לא יגיד פטור:
הני כולהו דתנן משביע אני עליכם.

פירשה רב יהודה משביע אני עליכם בשבועה האמורה בתורה. ודחה אביי ואוקמה משביע אני עליכם בשבועה. מצוה אני עליכם בשבועה. ולא צריך האמורה בתורה אלא המשביע בלבד חייב (אבל המשביע בשבועה בלבד חייב). אבל המשביע עדיו בשמים ובארץ פטורין. המשביע (בה') [באל"ף דל"ת] ביה בשדי בצבאות בחנון ברחום בארך אפים ברב חסד ובכל הכנויים חייב. ואקשינן עלה וכי חנון ורחום שם הוא [ורמינהי] אלו שמות שאין נמחקין אל אלהים אלהיכם אלהיהם אלהיך אהיה אשר שדי צבאות הרי אלו אין נמחקין.

ואלו שנמחקין הגדול הגבור הנורא החזק האמת עיזוז חנון ורחום ארך אפים רב חסד.

ופירק אביי מתני' משביעם במי ששמו רחום במי ששמו חנון.

הא דאקשינןוהן שיודעין לו עדות עד מפי עד כו'. תמיהא לי פשיטא דכפירת דברים בעלמא היא והא קתני בראויין להעיד וליכא למימר דהכא קמ"ל דעד מפי עד פסול דהא פשיטא ועוד הא קתני לה בסנהדרין (כט,א) בהדיא ואחד קרוב או פסול הא קתני לה במסכת מכות ואפי' כעד אחד ליתיה ולרבי אלעזר נמי פטור.
ונראה לי דאפילו אמר ליה נאמן עלי עד מפי עד או קרובין ופסולין קתני מתני' דבראוין להעיד הכתוב מדבר ובירושלמי להוציא עד אחד כשאמרו לו מקובל עלינו כשנים חייב ת"ל והוא עד או ראה וגו' את שכשר להעיד עדות ממון יצא אחד שאינו כשר להעיד עדות ממון.

מתני': משביע אני עליכם פלוני ופלוני שתבואו ותעידוני והן שיודעין לו עד מפי עד או שהיה אחד מהם קרוב או פסול הרי אלו פטורין. הקשה הרמב"ן ל"ל למתני הכי, פשיטא, דאי משום פסולי קרובים הא קתני ברישא שבועת העדות אינן נוהגות בקרובים ואינה נוהגת בפסולין, ואי משום עד, הא עד מפי עד אינו כשר אפילו בדיני ממונות, ואין דין שבועת העדות אלא בזמן שזה מגיד וזה מתחייב, ותניא בברייתא והוא עד בראויין להעיד הכתוב מדבר, ותירץ אפילו האמינם הנתבע על עצמו אם יבואו ויעידו הוא יתן אפילו כן הוא פטורין, כענין שאמרו בירושלמי(ה"א), דגרסינן התם עד אחד כשאמרו לו הרי את מקובל עלינו כשנים יהא חייב ת"ל והוא עד או ראה עד שכשר להעיד עדות ממון ממון מעצמו.
ירושלמי (ה"ב) ר' ירמיה בעי קרוב מפי עצמו בשבועת העדות מהו שיהא חייב נשמעינא מן הדא הואיל ולא לימדו מפי עצמו אלא משבועת הפקדון מה להלן קרובים חייבים אף כאן קרובים חייבים, ע"כ.

אלא ה"ק משביעני עליכם בשבועה. פירש רש"י ז"ל: מזכיר את השם עם אחד מכל לשונות הללו ע"כ, ונראה מדבריו שאינו אומר מצוה אני עליכם בשבועה אלא מצוה אני עליכם בשם, ובשבועה דקאמר הכא היינו בשם, וכן משמע ודאי לקמן (בע"ב) דשבועת העדות צריכא שם או כנוי, אלא דקשיא לי אם כן אמאי לא קאמר אביי בהדיא משביע אני עליכם בשם מצוה אני עליכם בשם, ואפיק השם בלשון שבועה, ועוד דאלו לפרושי הא דרב יהודה דאמר משביע אני עליכם בשבועה האמורה בתורה מצוה אני עליכם בשבועה האמורה בתורה, מוכח דלא אמר בה שם, דאלו במזכיר בה שם למאי אצטריך בו בשבועה האמורה בתורה ובצואה האמורה בתורה, אלא ודאי משמע דלרב יהודה לא בעיא שם ומיניה נשמע לאביי, אלא אפילו בלא שם כל שאמר משביע אני עליכם בשבועה או מצוה אני עליכם בשבועה חייב, ולא בעי לא שם ולא כינוי כל שהזכיר בשבועה, ולפי זה נראה לי דמתניתין תרי גווני שבועות קתני, משביע אני עליכם בשבועה מצוה אני עליכם בשבועה אפילו בלא הזכרת השם חייבים, וכן אלו לא אמר בשבועה אלא שהשביען בשם או בכינויין חייבין, וכשבועות דעלמא כן שבועת העדות לרבנן דלית להו גזירה שוה דאלה אלה, אלא דלר' חנינא בר אידי דאית ליה ג"ש בעינן שם ושם המיוחד בלבד, כנ"ל, ולקמן (ד"ה הא) אכתוב יותר בה בסיעתא דשמיא.

והן שיודעין לו עדות... או קרוב. וא"ת והא פשיטא ליה, דכפירת דברים בעלמא הוא, והתנ' במתני דאינה נוהגת אלא בראויין להעיד, וליכא למימר דאתיא לאשמעינן בעד מפי עד שהוא פסול להעיד, דהא נמי הא תניא ליה בהדיא בסנהדרין (כט, א). וי"ל דהא קמ"ל דאפילו אם אמר נאמן עלי עד מפי עד או קרוב או פסול קתני מתני' דפטור, משום דלא משתעי קרא אלא בראויין להעיד מדינא, והכי מוכח בירושלמי (ה"א) דגרסינן התם: עד א' כשאמ' לו הרי את מקובל עלינו בשנים יהא חייב ת"ל והוא עד או רעה, את שכשר להעיד עדות ממון יצא א' שאינו כשר להעיד עדות ממון, הרמב"ן.

וחייבין על זדון השבועה. דילפינן משבועת העדות בגזירה שוה דתחטא כדאיתא לעיל בפרק שבועת העדות (שבועות לד, א), ואמ' הכי בהדיא פרק מחוסרי כפרה (כריתות ט, א).

ומה הוא חייב על זדונו אשם כסף שקלים. וגמ' לה בסיפרא (ויקרא ה, כה) בג"ש דערכך ערכך מה ערכך האמור בפ' מעילות אשם בכסף שקלים דכתיב ביה (שם שם טו) בערכך כסף שקלים בשקל הקדש לאשם, אף זה כן.

פשיטא פי' דאי כשאין עדיו ביניהם היכי ס"ד דלחייבו בשבועה כלל. גירסת הספרים לא צריכא דקאי גבייהו ואי' דגריס דקאי עלייהו ומיעוטא דנוסחי גרסי דאחוי עלייהו והכל דרך א' דאחוי עלייהו לא בעי לומר דאחוי בידיה עלייהו דא"כ הרי ייחד עדיו אלא לומר שעמד כנגדם. תניא כוותיה דשמואל פי' דקתני בהדיא ועדיו ביניהם כדפי' שמואל אמתניתין ואע"ג דפשוטה מקמיה מתניתא ע"כ בדקאי דהא הוא דאיצטריכינן לומר דתניא כוותיה דהא לפשוטה הא אמרי' אדשמואל גופא פשיטא. ה"ג יכול אפילו אמר כל העומדים כאן כלומר שיהיו פטורין ת"ל והוא עד. והרי ייחד עדיו והא דתנן במתני' ותניא בברייתא והם יודעים לו עדות עד מפי עד או שיהיה א' מהם קרוב או פסול איכא למידק דהא ברישא דפרקין דקתני שאינה נוהגת בקרובים ופסולים ולא בשאינן ראוין להעיד עד מפי עד אינו ראוי להעיד כדתנן לה בסנהדרין ובכל שא' מהם קרוב או פסול הא תנן במס' מכות דאפי' שניהם פסולין וכ"ש למאי דתנן לעיל דמשביע ע"א פטור וי"ל שלא נצרכה משום זו אלא לשקבל עליו בעל דבר עד מפי עד או קרוב או פסול ואשמעי' דאע"ג דאיכא כפירת ממון אפ"ה פטורין דכי כתיב ביה והוא עד או ראה בראוין להעיד לחייב ממון בכח עדותן משמע וכן פי' בירושלמי והוא עד להוציא א' שא"ל הרי את מקובל עלינו כב' עדים:

משביע אני עליכם בשבועה פי' ואי מתני' ר' חייא בר אידי צריך שיזכיר בה את השם ואי רבנן היא אע"פ שלא הזכיר בה שם ולא כינוי ואביי לא נחית להא פלוגתא הכא ונקטיה סתם ומיהו לר"י דמפ' ה"ק משביע אני עליכם בשבועה האמורה בתורה אפשר אפי' לר"ת לא בעי טפי דכיון דאמר האמורה בתורה כמי שהזכיר את השם דמי וכדפרישית בריש מסכת נדרים בס"ד:

המשנה הרביעית והכונה בה גם כן בביאור זה החלק ובפרט בתנאים שלא הוזכרו שאין מקום לשבועת העדות בזולתם והם שתהא עדות קודמת לשבועה ושיהא מיחד את עדיו ושישמעו העדות מפי התובע בעצמו והוא שאמר משביע אני עליכם לכשתדעו לי עדות שתבאו ותעידוני הרי אלו פטורין מפני שקדמה שבועה לעדות אמר הר"ם פי' לפי שנ' ושמעה קול אלה והוא עד צריך שתהיה העדות קודמת לשבועה ולכפירה עמד בבית הכנסת ואמר משביע אני עליכם אם אתם יודעים לי עדות שתבאו ותעידוני הרי אלו פטורין עד שיהא מתכוין להם פי' צריך שייחד אותם לפי שנאמר והוא עד או שייחד את עדיו אמר לשנים משביע אני עליכם איש פלני ופלני שאם אתם יודעין לי עדות שתבאו ותעידוני והם יודעין לו עדות עד מפי עד או שהיה אחד מהם קרוב או פסול הרי אלו פטורין פי' זה מבואר לפי שאם הודו לא תועיל עדותם ולפיכך פטורין הם כשכפרו שלח ביד עבדו או שאמר להם הנשבע משביע אני עליכם שאם אתם יודעין לי עדות שתבאו ותעידוהו הרי אלו פטורין עד שישמעו מפי התובע פי' אמר השם ית' אם לא יגיד ונשא עונו והוא כתו' בוא"ו ואל"ף ולמדנו מפי השמועה שזה לעורר על שני הענינים הקנייה והשלילה כאלו אמר אם לא יגיד ונשא עונו ר"ל לתובע זכותו אבל לנתבע אם לא יגיד לפטור אותו פטור:

אמר המאירי משביעני עליכם כשתדעו לי עדות שתבאו ותעידוני וקבלו את השבועה וידעו לו עדות אח"כ ותבעם וכפרו בו פטורים שנ' ושמעה קול אלה והוא עד או ראה וכו' שכבר ראה או ידע בשעה שהושבע וכן אם עמד בבית הכנסת או ראה סיעה של בני אדם ואמ' משביעני על כל מי שיודע לי עדות שיבא ויעיד או אם אתם יודעים לי עדות שתבאו ותעידו וקבלו כלם את השבועה והיה שם מי שהיה יודע לו עדות ותבעו וכפר פטורים ואפי' היה מראה פנים כנגדם הואיל ולא ייחדם תחלה וי"מ את זו דוקא לקרבן אבל למלקות חייבים אף בזו מדין בטוי ולמדים ממנה בזמן הזה לכל שהחרים בבית הכנסת שכל שיודע לו עדות ואינו מעיד יהא בחרם שכל שכובש עדותו מכין אותו מרדות במקום מלקות ויתבאר בגמ' שאם אמר משביע אני כל העומדים כאן שאם ידעו לי עדות שיבאו ויעידו וענו אמן והיו עדיו לשם ותבעם אח"כ וכפרו שחייבים שהרי ייחדם בכלל האחרים אחר שהזכיר העומדים וכן אם תבעם להעיד לו ואח"כ עמד בבית הכנסת והשביע כל מי שיודע לו עדות וענו כלם אמן ועדיו בכלל חייבים הואיל ותבעם תחלה:

אמר לשנים משביעני עליכם שאם אתם יודעין לי עדות שתבאו ותעידו וכפרו ונמצא שיודעין לו עד מפי עד או שהיה אחד מהם קרוב או פסול פטורין שהרי לא היתה עדותם מחייבת את הנתבע וזו באה בכאן שלא לצורך שכבר למדנוה:

ובא אח"כ להשמיענו תנאי שלישי שכתבנו ואמר שם שלח התובע ביד עבדו שישביעם לבא ולהעיד לרבו שלא על ידי הרשאה או שאמר להם הנתבע משביעני עליכם שאם תדעו לו שתעידו ולא יאמר שמחמת יראה אתם נמנעים פטורים עד שישמעו מפי התובע בעצמו כמו שהתבאר ל"א ב':

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו:

ממה שכתבנו למדת שאין מקום לשבועת העדות אלא באחד עשר תנאים מהם מיוחדים לשבועת העדות לבד והם א' שישמעו מפי התובע או המורשה ממנו ב' שתהא עדותם עדות שיהו בית דין מחייבין לזה ממון על פי אותה העדות ג' שלא תהא שם עדות אחרת שיהא באפשר לזה להוציא הממון על פיהם ד' שתהא כפירתם בבית דין ומהם שהם משתפים אף לשבועת הפקדון והם א' שתהא תביעת העדות בממון ב' שתהא תביעת העדות בדבר המיטלטל ג' שיכפרו אחר השבועה באיזה מקום שישביעוהו ד' שתהא העדות קודמת לשבועה שאף בפקדון אלו אמ' משביעכני על כל פקדון שיבא לידך ממני שתתנהו לי וקבלה ובא אח"כ פקדון לידו וכפר בו פטור וכן כתבוה גאוני ספרד ה' שייחד את עדיו בשעת השבועה או התביעה על הדרך שביארנו ויראה שכן הדין בפקדון ו' שתהא השבועה בלשון שיהו מכירין אותה ומהם אחת שהיא שוה לכל השבועות והיא שתהא השבועה בשם או בכנוי על הדרך שיתבאר:

אע"פ שביארנו שכל שפטור משבועת העדות חייב בבטוי כבר ביארנו כ"ה ב' במי שנשבע לחברו שיודע לו עדות ואינו יודע פטור בין מעדות בין מבטוי עדות אין כאן שאין שבועת העדות אלא לנתבע להעיד ונשבע שאינו יודע ובטוי אין כאן שהרי לאו שלו אינו בדין בטוי וכן ביארנו שהנשבע שהעיד או שלא העיד ונמצא שקרן חייב בשבועת בטוי ואין כאן דין שבועת העדות כלל:

המשנה החמשית והכונה בה בביאור החלק השני ובא להודיע שכל ארבעת מיני השבועות בין שנשבע מאליו בין שהושבע מפי אחרים צריך הזכרת השם ומ"מ כל שהזכיר אחד מן הכנויין דיו ואין צריך להזכרת שם המיוחד והוא שאמר משביע אני עליכם מצוה אני עליכם אוסרכם אני הרי אלו חייבין בשמים ובארץ הרי אלו פטורין באל"ף דל"ת ביו"ד ה"א בשדי בצבאות בחנון וברחום בארך אפים וברב חסד ובכל הכנויין הרי אלו חייבין המקלל בכלן חייב דברי ר' מאיר וחכמים פוטרין המקלל אביו ואמו בכלן חייב דברי ר' מאיר וחכמים פוטרין המקלל עצמו וחברו בכלן עובר בלא תעשה יכהו י"י וכן יכהו אלהים זו היא האלה האמורה בתורה אל יכך ויברכך וייטיב לך ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרין אמר הר"ם פי' אמרו מצוה אני עליכם וכו' הוא שיאמר להם מצוה אני עליכם בשבועה אוסרכם אני בשבועה והמחלקת בין חכמים ור' מאיר בכנויין לבד ובחנון ורחום ומה שזכר אחריהם אבל אלף דלת ויוד הא ושין דלת וצבאות אין צריך לומ' כי הם שמות מיוחדים וכמו כן אלהים ומה שאמר ר' מאיר המקלל בכלם חייב ר"ל מברך את השם באחת מהם חיוב סקילה וחכ"א על השם המיוחד מיתה ועל הכנויין באזהרה והטעם שלא נחלקו בשבועת העדות ואמרו כי היא חייבת בכל הכנויין ומה שאמ' הכתוב ושמעה קול אלה ואסור לאדם לקלל עצמו שנ' השמר לך ושמור נפשך מאד וכבר ביארנו בסוף מכות שלמד השמר מורה על לא תעשה וכן אסור לו לקלל חברו שנ' לא תקלל חרש ולמדנו מפי הקבלה ר"ל לא תקלל מי שאינו עושה מעשה שיהיה ראוי לקלל בשבילו אבל הוא חרש באותו דבר ואמרו יכהו יכהו כנוי על קללת אדם עצמו או חברו ור' מאיר סבר בכאן שאין הפרש בין שיאמר אל יברכהו אלהים או יקללהו ואמרו בכאן אל יכך אמנם רצה להפריש בין אל יכך ובין יברכך וייטיב לך כדי שלא יהיה בו לשמע מאמר זה קללה וכבר ביארנו בפרק אחרון של מכות שהמקלל עצמו וחברו לוקה ואע"פ שהוא לאו שאין בו מעשה וזכרנו העקר שהוא כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם ודין מקלל חברו ועצמו אחד ואמנם עדים זוממין בא מקרא בתורה ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו וכבר ביארנו זה והלכה כחכמי' בכל דבריהם:

אמר המאירי משביעני עליכם כלומר ביי' או בשדי וכיוצא באלו וכן מצוה אני עליכם בשבועה ביי' או בשדי וכן אוסרכם אני בשבועה ביי' או בשדי שכל שאינו אומר משביע אני ביי' צריך הוא להזכיר לשון שבועה שאם יאמר מצוה אני ביי' אינו כלום אלא מצוה אני בשבועה ביי' וכן הזכירו בגמ' עוד כובלכם אני בשבועה ביי או בשדי וכל כיוצא בזה הרי הן בדין שבועה וחייבין נשבע או הושבע בשמים ובארץ אע"פ שכונתו למי שבראם אינה שבועה כלל עד שיזכיר שם או כנוי או שיאמר בפי' במי שעשה שמים וארץ והוא שפירש אחר כן באדני או ביהוה בשדי בצבאות ברחום וחנון בארך אפים ברב חסד ובכל הכנויין הרי אלו חייבין ואע"פ שרחום וחנון וארך אפים ורב חסד נמחקים הרי מ"מ כונתו לומר במי שהוא נקרא חנון וכו' אלא הוא הרי הוא כמזכיר במי שהוא חנון וכו' אבל בשמים ובארץ הואיל ושמים וארץ שמות הם לקצת דברים אע"פ שכונתו למי שבראם אינו כלום אא"כ מזכיר בפי' במי שעשאן ומשנה זו אע"פ שעל לשון עדים היא שנויה הוא הדין לכל מיני השבועות ובסוף המשנה בא להודיע שאף באלה חייבין כגון שיאמר אלה ביי' שאעשה כך או שאיני יודע כך וכו' ופי' בדין זה על אלה האמורה בתורה שהיא יככה אלהים ופי' יככה אלהים הוא שאומר בפי' יככה אלהים באלה הכתובה אם תדע לי עדות אם לא תבא ותעידני והוא מקבל ואמר שאף זו שבועה וענין וכן יככה אלהים הוא שהיה אחד קורא בקללות שבתורה ואמר לעדים כן יככה אלהים אם אתה יודע לי עדות אם לא תבא ותעידני והוא מקבל אבל אם אמר אל יככה אם תעידני או יברכך אם תעידני אע"פ שמזכיר את השם אין זה כלום לדעת חכמים שהלכה כמותם וכן פי' בגמ' ל"ו א' על ארור שהוא שבועה וכן על ימין ועל שמאל ועל לאו לאו ועל הן הן וכלן פירושם בהזכרת שם או כנוי כגון בארור ליי' או לחנון אם לא אעשה וכו' או שאיני יודע וכו' או שאין לך בידי וכו' או שזה אשה וכו' וכן הן הן ביי' או לאו לאו ביי' שהיו שואלין אותו על דבר והוא אומר הן הן ביי' ומאחר שכופל דבורו ומזכיר את השם או כנוי הרי זו שבועה וכן בימינו של שם בשמאלו של שם ממה שנ' נשבע יי' בימינו ובזרוע קדשו וכן ביארנו כ' א' במבטא ובאיסור שהוא בהזכרת השם וכן בכלם זו היא שטתנו וכן כתבוה גדולי המחברים אלא שכתבו שכל אלו בלא הזכרת השם אסור הוא בדבר הנשבע עליו אלא שאין שם מלקות או קרבן ויש מקשים לשטה זו ממה שאמרו בגמ' שרב יהודה פירשה באומר משביע אני בשבועה האמורה בתורה ואם יש בה הזכרת השם מה ענין להזכיר שבועה האמורה בתורה והלא כשאומר משביעכני ביי' או בשם פלני דיו ואע"ג דהא דרב יהודה לא קמה מ"מ לא מטעם זה נדחית אלא מטעם אחר כמו שהוזכר בגמ' אלא שאפשר שכל שאומר בשבועה האמורה בתורה הרי זה כמזכיר את השם שהרי הנודר בתורה ובמה שכתו' בה פי' במסכת נדרים י"ד ב' שהוא כאלו התפיסו בקרבן אחר שהקרבן כתו' בתורה ומ"מ גדולי המפרשי' כתבו בהגהותיהם שלא נאמרה משנה זו אלא בעדות ופקדון בעדות לפי שנאמר בו אלה וקול ולמדנו אלה אלה מסוטה ופקדון לפי שלמדנוהו תחטא תחטא מעדות אבל בטוי אפי' מבטא או איסר בלא הזכרת שם או כנוי כלל הואיל ולשם שבועה אמר כן אע"פ שלא הזכיר גם כן לשון שבועה הרי זו שבועה וכן לאו לאו והן הן אם נתכון ללאו והן האמור בדברי השם ר"ל לא אוסיף עוד לקלל וכו' ולא יהיה עוד המים למבול וכתי' נשבעתי מעבור מי נח וודאי דנין הן הן כלאו לאו וכן ימין ושמאל אם נתכון לימינו הכתו' עליו ית' כמו שהזכרנו ומ"מ אף הם כתבו שלא אמרוה כן אלא לקרבן ולבל יחל אבל למלקות לעולם צריך הזכרה שנ' לא תשא את שם יי' אלהיך וכן לא תשבעו בשמי לשקר:

ונתגלגל אח"כ במשנה זו מענינים אלו לענין מקלל בשם ואמר שהמקלל את השם בכלן ר"ל בכל הכנויין ר' מאיר מחייב וחכמי' פוטרין והלכה כחכמי' ואין מברך את השם חייב סקילה עד שיברך שם המיוחד בשם המיוחד וגדולי המחברים פסקו שם המיוחד באחד מן הכנויים וכל שכן בשם המיוחד אבל אם קלל את הכנוי לוקה כמו שביארנו הכל בשביעי של סנהדרין וביאר אח"כ שמחלקת זו היא גם כן בקללת אב ואם ולענין סקילה והלכה כחכמי' שאינו נסקל עד שיקלל בשם המיוחד כמו שביארנו בסנהדרין אבל במקלל את חברו ולענין מלקות דיו בכנויין והוא שאמר לדברי הכל המקלל את עצמו או חברו בכלן עובר בלא תעשה ולוקין עליו כמו שידעת בנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם או בכנוי שלוקה אע"פ שאין שם מעשה וכן אם קלל אביו בכנוי לוקה בחברו אמרו כל שכן באביו ואזהרת עצמו מאמרו השמר לך ושמור נפשך ואזהרת חברו מאמרו לא תקלל חרש:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצדדין שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

אסור לאבד או למחוק שם משמותיו של הקב"ה וכל העושה כן לוקה מן התורה שנ' ואבדתם את שמם ונאמר אחריו לא תעשון כן ליי' אלהיכם ומ"מ אין המדה שוה בכלם אלא יש שמות נמחקים ויש שאין נמחקין אלו הן שאין נמחקין אלהים וכל לשון שבו כגון אל אלהי אלהיך אלהיכם אלהיהם אלהינו וכן אהיה שדי צבאות ואין צריך לומר אדני או יהוה או יה וכל המוחק אפי' אות אחת מהן לוקה אבל שאר התארים כגון הגדול הגבור והנורא החזק האמיץ הכביר העזוז רחום חנון ארך אפים ורב חסד ודומיהם כלן נמחקין וכן חצי השמות שאין בהם משמעות לאזכרה כלל כגון אד' מאדני שד' משדי צב' מצבאות כלם נמחקין ואינו דומה לאל מאלהים ויה מיהוה שהרי אלו יש אזכרה בהן מצד עצמן ואע"פ שהותחלו לשם (כלם) [כלו] אין נמחקין:

מתני' משביעני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זו וכו' ת"ר משביעני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז ולא נתן לי יכול יהיו חייבין תלמוד לומר תחטא בגזירה שוה מה להלן לענין פקדון תביעת ממון ויש לו כלומר אלו הודה בתביעתו היה מן הדין ליקח ממנו אותו ממון שתבעו אף כאן לענין עדות תביעת ממון ויש לו לאפוקי האי דאפילו הודה לו הנתבע שאמר ליתן לו מאתים זוז לא מתחייב מן דינא למיתן ליה מידי דאמירה בלחוד היא לא קא קנו אפילו קנו ממנו אגב קרקע דמקני ביה מטבע הכא קנין דברים בעלמא הוא ולא קנו מידי.

מתני' עמד בבית הכנסת ואמר משביעני עליכם אם לא תבואו ותעידוני הרי אלו פטורין אמר שמואל ואפי' עדיו ביניהם פשיטא לא צריכא דקאי עלייהו מ"ד כמאן דאמר להו דמי קמ"ל ולא תימא הני מילי היכא דלא ענו אמן אבל ענו אמן חייבין דהא אמר שמואל כל העונ' אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי אלא אע"ג דענו אמן נמי פטורין דכיון דבעינן עד שיאמר להם התובע בואו ותעידוני ולא קא סגי לן בעמידתו בבית הכנסת ואפי' עדיו ביניהם אלא עד דאמר להו לעדי' גופייהו בואו ותעידוני:

ואע"ג דענו אמן נמי דהוה כמוציא שבועה מפיו הוה ליה כמי שנשבע מפי עצמו בלי שיתבע אותו חבירו שהוא פטור אלא מיהו הני מילי במזיד דמזיד בשבועת ביטוי פטור אבל בשוגג מחייבינן קרבן משום שבועת ביטוי ואע"ג דהא קיימא לן דמושבע מפי אחרים בשבועת ביטוי ליכא הכא כיון דענה אמן כנשבע מפי עצמו דמי כדאמרינן כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי וכו' ואמרינן נמי בסוף פרק שבועת בתרא שבועת בטוי נוהגת באנשים וכו' עד בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו אין מפי אחרים לא קתני סיפא זה וזה מושבע מפי אחרים חייב קשיין אהדדי אלא לאו ש"מ הא דענה אמן הא דלא ענה אמן אלמא מושבע מפי אחרים בשבועת ביטוי היכא דענה אמן מיחייב:

והכי מימרי כולהו לענין חיובי קרבן שבועה הוא דאמרינן להו אבל לענין מיקם באיסורא במזיד מסתברא לן דכיון דאלו אסהיד ליה הוה מתהני בסהדותיה ומדינא מתחייב לאסהודי לא מבעיא היכא דענה אמן דקאים באיסורא מתרי אנפי חדא מדקא מתחייב מדינא לאסהודי ליה ולא קא מסהיד ליה ועוד דהא ענה אמן שהוא כמוציא שבוע' מפיו והוה ליה כמזיד בשבועת ביטוי דחייב מכות אלא אפי' לא ענה אמן נמי קאי באיסורא דהא מדינא מחייב לאסהודי מיהו לא מיחייב מכות בדין מזיד דשבועת ביטוי דהא לא הוציא שבועה מפיו ולא ענה אמן ודין שבועת ביטוי לא הויא לא לענין קרבן ולא לענין מכות אלא עד דמפיק ליה לשבועה מפומיה או עד דענה אמן דהוא כמאן דאפיק ליה שבועה מפומיה.

נקטינן השתא דהיכא דעמד בבית הכנסת והשביע על מי שיש בידו עדות שיבוא ויעיד אי דאמר להו לעדים גופייהו מיקמי שבועה בואו ותעידוני ל"ש ענה ול"ש לא ענה אמן בין בשוגג בין במזיד חייבין קרבן שבועה דהיינו שבועת העדות ודוקא בפני ב"ד כלומר כשיעמוד בבית הכנסת בשעת הדין והשביע על מי שהיה בידו עדות אבל שלא בפני בית דין כלומר שלא בשעת הדין אם ענו אמן חייבין ואם לא ענו אמן פטורין דקיימא לן כדרבנן דאמרי מושבע מפי אחרים אינו חייב אלא בבית דין אבל חוץ לבית דין פטור אלא אם כן ענה אמן כדמתברר בפרק שבועת בתרא ואם לא אמר לעדים גופייהו מקמי הדין בואו אי ענו אמן בשוגג מיחייבי קרבן שבועת ביטוי במזיד חייב מכות.

בין השביעו שבועת האלה בין השביעו בלי אלה דאיתרבי ליה מושמע קול כדבעינן למימר בסוף האי שמעתא לא מיחייב אלא עד דמליט ליה בשם המיוחד או עד דמשתבע ליה בשם המיוחד והיינו דקא רמינא להא כרבנן דמתני' ופרקינן לא קשיא הא רבי חנינא הא רבנן דתניא רבי חנינא אומר הואיל ואמרה תורה תשבע ולא תשבע קלל ולא תקלל פי' תשבע דכתיב והשביע הכהן את האשה לא תשבע דכתיב לא תשבעו בשמי לשקר קלל דכתיב כי יתן ה' אותך לאלה שהיא קללה ולא תקלל דכתיב ולא תקלל חרש מה הכא בשם המיוחד דהא יתן ה' כתיב אף הכא נמי בשם המיוחד ורבנן פליגי עליה ומיחייבי נמי בכנויין.

ורבינו חננאל פירש קלל דכתיב ואלה יעמדו על הקללה ופירושא דלא דייק הוא דההוא קרא נמי לית ביה ראיה אי בשם המיוחד הוא או לא דהא לא כתיב ביה ה' הילכך האי פירושא דפרישנא טפי דייק מפירוש דיליה.

תוס' בד"ה באלף כו' בפר"ח גרס אלף כו' ושמא משום דשם המיוחד הוא כו' עכ"ל ר"ל דקרינן שם המיוחד בא' ד' כמ"ש לא כשאני נכתב אני נקרא אני נכתב בי"ה ונקרא בא' ד' וק"ל:

גמ' מפקדון דמזיד דלאו כשוגג כו' כצ"ל:

שם במתני' וכן יככה אלהים כו' נ"ב ברי"ף גרס בתרוייהו שם י"ה ולא אלהים אכן גם גירסא זו ישרה וקמ"ל אף שזה הקורא בתורה קורא בשם של יו"ד ה"א והוא אומר וכן יככה אלהים אפי' הכי הוי אלה וק"ל:

רש"י בד"ה זו היא כו' לעדים וכן כצ"ל:

בד"ה אל יככם כו' תעידוני וכפרו כצ"ל:

בד"ה ר"מ מחייב דמכלל כו' אם תעידוני ואם לא תעידוני יככם כצ"ל:

בד"ה בצואה כו' דכתיב בפ' נדרים כצ"ל:

במשנה שאמר כו' ליתן לי מאתים זוז כו'. וכ' התוי"ט ואפי' הוא עני כו' אלא מטעם נדר כו' שאין ב"ד יורדין לנכסיו כו'. מאין ליה הלא תנן בערכין פ"ה חייבי ערכין ממשכנין אותן ואולי דוקא גזברין אבל לא ע"י ב"ד עי' ב"ק (מ') תד"ה חייבי כופר ובמהר"ם שם וכאן אין לומר דגבאי צדקה ימשכנוהו כיון דאיננה רק לעני פרטי אין להם להזדקק לזה:

במשנה שם משביע אני עליכם כשתדעון לי עדות שתבואו ותעידוני כו'. בתור"ע כתב שאם ענו אמן ואח"כ ידעו ולא העידו הוי כשבועת ביטוי ול"נ דהוה כנשבע לקיים אה"מ כמו בפ' דלעיל דשבועה שלא נעידך הוי נשבע לבטל אה"מ:

במשנה שם עד שישמעו מפי התובע. לעיל אמרינן דע"י שליח א"ח אלא בבא בהרשאה ובתור"ע אות ל"ד תמה על הרמב"ם בפ"ט מהל' שבועות ה"ו שכ' סתם שלוחו וסיים ול"מ מי שהערה בזה וצע"ג ותמיהני שנעלם ממנו שכבר העירו התוי"ט לקמן פ"ה מ"ב והלח"מ בפ"ז שם וישבוהו וכן תמיהני על הפ"מ בפי' לירושלמי שהביא ת"כ דממעט שליח וכ' דדחהו הרמב"ם מפני גמרא דילן דאמרה דמהני בבא בהרשאה ונעלם מכ"ת לחלק בין שליח סתם לבא בהרשאה:

תד"ה או. דאפי' אם יש שם ג' עדים כו'. נראה דר"ל ומשביע כולם שיעידוהו ואם העידוהו כאשר השביעם היו עדות כולם בטלה או אפי' שלא השביע את הקרוב כדמשמע לישנא דאמר לשנים כו' מ"מ כיון דהוא ביניהן כדאמר אחד מהן (וע"כ פירושו אחד מהעומדים שם) אם נתכוון להעיד בשעת ראיה יכולין לומר אילו העדנו גם זה היה מעיד אתנו (ומה שהזמין הכשרים לבדן לא מהני כמ"ש הש"ך בסי' ל"ו סקי"ז) וא"ש מתניתין כרבי במכות ומיושב קושיית התו"ח. מש"כ התוי"ט וצ"ל שסברתם דמה ששמענו במס' אחרת כו' ל"ד במחכ"ת דהא טובא אשמעינן כאן למיסתם כרבי ולאפוקי מדר' יוסי שם וגם לפי' התוס' בסנהדרין (מ"א ב') בד"ה כמאן ר"ש דמכות שם ל"ל כלל הא דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וא"כ אשמעינן למיסתם דלא כוותי' ולאפוקי גם מסתמא דסנהדרין שם לפי מאי דמסיק רבא שם דסתמה כוותי':

גמרא כגון אל אלקיך כו'. עי' גי' הרי"ף שמיושבת טפי:

רש"י ד"ה יככה ה' אלקים. התוי"ט מחק תיבת אלקים ע"ש:

תד"ה באלף. שאין מתכוון לשם כו'. אולי יכוונו למש"כ בסוכה (ה) ע"ש:

תד"ה ה"ג ואיצטריך. דלא תימא נימוקו עמו. גמרא מפורשת בכיוצא בזה בבכורות (לז):

גמ' אמר רב יהודה ה"ק כו' א"ל אביי. נ"ב נ"ל תיבת אביי [או מלת "ליה" וכ"ה סגור בפנים בכ"י] ט"ס כי כמו שרבא לא ראה רב יהודה [כמ"ש בקדושין ע"ב:]. גם אביי לא ראהו. כדמשמע פשש"א [ברכות דף מ"ח ע"א וע"ש בהגהותיו. ולגירסת בה"ג ותר"י שם ניחא הכל]:

שם אלהיכם. נ"ב פשוט דה"ה אלהינו (עי' "שאילת יעב"ץ" קנב) וכן אלהיהם כדאיתא לקמן דהכנוי בלבד נמחק לת"ק. ולאחרים דהלכתא כותייהו גם הכנוי אינו נמחק. ונראה שהסופר השמיטם כאן אגב שטפיה:

תוס' ד"ה באלף. שאינו מתכוין לשם. נ"ב אלא להשביע בו. דכתיב ובשמו תשבע:

גמ' להכי כתבה רחמנא לעדות בשבועות בטוי כו'. יש להבין אכתי מה צורך למכתב גבי שבועת בטוי ת"ל בלא"ה נדע מדאיצטרך ונעלם גבי שבועות בטוי ש"מ דלא נילף מפקדון דאל"ה גם בטוי נילף וי"ל דמשו"ה כתיב בבטוי ונעלם ולא יליף מפקדון כי היכי דלא ניליף נמי מניה למושבע כנשבע אבל עדות שפיר ה"א דיליף מיניה לכן כתבה גבי שבועות בטוי. ובזה מיושב קו' המהרש"א דמוכח ע"כ דבבטוי לא הוה מושבע כנשבע מדכתבה גבי שבועות בטוי ודו"ק:

ובזה מיושב מה שהקשתי לעיל דה"ל להקשות למעלה ותהדר עדות. והא"ש דא"ל מה לפקדון שכן לא עשה מושבע כנשבע ואין לומר פקדון ניליף מעדות והיינו דוקא מקל וחומר כמ"ש לעיל והשתא איכא למימר בטוי תוכיח דאין לומר היא גופא ניליף דא"כ ונעלם למה לי הקצרתי ודו"ק:

ותירוצו של המהרש"א לא יכלתי להבין דכ' ניליף מרוצח ודבר תימה מה ענין מושבע כנשבע לרוצח וכי התם משבועה איירי. ובפלפול אמרתי דלכאורה יש לישב קו' המהרש"א דליכא למילף מפקדון דמפסיד ממון חבירו וגם נשבע על שקר לכן חייב מושבע כנשבע משא"כ בטוי וצ"ל מ"מ קשה היא גופא ניליף דיהיה בטוי שייך דוקא דמפסיד ממון לחבירו ויהיה נמי מושבע כנשבע וע"ז תי' המהרש"א דיליף מרוצח דלא איירי דוקא מתביעת ממון ודו"ק. ועוד חידושים בסוגיא זו וישוב דעת הרמב"ם עי' בחידושי הו"ת שלי בפנקס שני:

תוספות ד"ה באלף דלת. עמ"ש בקונטריס ככר לאדן דף קצ"ב ע"ש:

ומשני להכי כתבה כו': מתני' אלא על תביעת ממון כפקדון. שאילו העידוהו היו מחייבין אותו ממון אבל זה אם העידוהו לא היה מחויב שהיה יכול לומר חוזרני בי: משביע אני עליכם. כולה מתני' מפרש בגמרא: גמ' ויש לו. שיש ממון עליו: והוא עד. שהיה עד באותה שעה: פשיטא. דאי לא עדים ביניהן מאי איצטריך למיתני במתניתין פטורין: לא צריכא דקאי עלייהו. שעומד בצד עדיו: מהו דתימא. ודאי להנך דקיימי גביה קאמר והרי ייחד עדיו קמ''ל: תניא נמי הכי. דאף על גב דגבייהו קאי פטורין: ראה סיעה של בני אדם ועדיו ביניהן. ע''כ בדקאי גבייהו קאמר מדקאמר סיפא כו' אפי' כל העומדין כאן ת''ל והוא עד: הרי ייחד עדיו. דכיון דאמר עומדין כאן אותן העומדין אצלו ייחד וחייבין ואי לא פריש הכי בהדיא תנא ברישא פטורין: אם לוא יגיד. כתיב מלא למדרש ביה לו לא: מתני' מצוה אני עליכם. בגמרא מפרש: באל''ף דל''ת. שם הכתוב באל''ף דל''ת: ביו''ד ה''י. שם הכתוב ארבע אותיות הכתוב ביו''ד ה''י: המקלל בכולן. מברך את השם באחד מהם כגון יכה פלוני את פלוני שזה הוא חיובו כשמקלל שם בשם: חייב. מיתה: המקלל עצמו כו'. מפרש בגמרא: יככה ה' אלהים וכן יככה אלהים גרס במתני' וכן כתוב ונקוד בסדר משנה מוגהת ודווקנית: זו היא אלה. אם אמר לעדים אחד מן המקראות שבקללות יככה השם בשחפת וגו' אם לא תעידוני וכן יככה השם כגון שהיה אחד קורא קללות שבתורה ואמר לעדים כן יככה אם לא תעידוני זו היא אלה דהא כתיב בהם ככל אלות הברית: אל יכך. אם תעידוני או יברכך אם תעידוני . (וכפר): ר' מאיר מחייב. מכלל לאו אתה שומע הן אל יככה אם תעידוני ואם לא תעידוני יכך: גמ' בצוואה האמורה בתורה. אלה המצות. (כתב) בפרשת נדרים (ויקרא כז): כובלכם. לשון אסירה בכבלי ברזל (תהלים קמט): אוסרכם אני בשבועה. מזכיר את השם באחד מכל הלשונות הללו:

או שהיה אחד מהן קרוב או פסול הרי אלו פטורין. אף על גב דכבר שמענו דאין נוהגת אלא בראוין להעיד איצטריך למיתני הכא דאפי' אם יש שלשה עדים והשנים כשרים פטורין דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. מתוספות ה''ר משה: באלף דלת ביוד ה''י. אע''ג דההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק כו' שמא כיון שאינו מתכוין לשם מותר. גם זה מתוספות רבינו משה: בפר''ח גרס א''ד מן השם אינו . נמחק ותימה דמאי שנא מצ''ב מצבאות וש''ד משדי דנמחקין לפי שאין שם בפני עצמו ושמא משום דשם המיוחד הוא יש להחמיר בו יותר: ה''ג אין הלכה כרבי יוסי ואיצטריך דלא תימא נימוקו עמו וכן [גרס] ר''ח: