שבועות לג ע"א

הא קיימא [הרי עומדת] הכת השניה שיכולה להעיד, ומה הפסידוהו כשהם אומרים שאינם יודעים עדות!

אמר רבינא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כגון שהיתה כת שניה בשעת (בזמן) כפירת עדי הכת הראשונה קרובין זה לזה בנשותיהן, שנשאו שתי אחיות, ופסולים לעדות, וכל העדות תלויה בכת הראשונה. ואולם היו נשותיהן של הכת השניה גוססות. מהו דתימא [שתאמר]: רוב גוססים עומדים למיתה, ולכן הם נחשבים אז כראויים להעיד עדות זו, קא משמע לן [משמיע לנו]: השתא מיהא לא שכיב [הואיל ועכשיו עדיין לא מתו נשותיהם], אין הם נחשבים כראויים להעיד.

א משנה אמר התובע לעדים: "משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני פקדון ותשומת יד (הלואה) וגזל ואבידה", והם אמרו לו "שבועה שאין אנו יודעין לך עדות" — אין חייבין אלא משום שבועה אחת.

אבל אם הם אמרו: "שבועה שאין אנו יודעין שיש לך ביד פלוני פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה" ונמצאו שקרנים — חייבין על כל אחת ואחת, שהם כנשבעים על כל אחד מהפרטים הללו.

וכן אם אמר: "משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידו שיש לי ביד פלוני פקדון של חטין ושעורין וכוסמין", אם אמרו לו: "שבועה שאין אנו יודעין לך עדות" — אין חייבין אלא אחת, אבל אם פירטו ואמרו

"שבועה שאין אנו יודעין לך עדות שיש לך ביד פלוני חטין ושעורין וכוסמין" — חייבין על כל אחת ואחת.

אמר להם: "משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני נזק" וכן "שיש לי ביד פלוני חצי נזק", שמשלם בעל שור תם שנגח שור, וכיוצא בזה תשלומי כפל שמשלם הגנב, ותשלומי ארבעה וחמשה שמשלם גונב כבש או שור וטובחו או מוכרו, או: "אם לא תעידוני שאנס איש פלוני את בתי" או "ש פתה את בתי", וכן "שהכני בני", ו"שחבל בי חבירי", ו"שהדליק את גדישי ביום הכפורים", אם נשבעו שאינם יודעים לו עדות — הרי אלו חייבין משום שבועת העדות.

ב גמרא איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: משביע עדי קנס כלומר, שמשביעם שיעידו על שחבירו חייב לשלם לו תשלום קצוב שנתנה תורה על נזקים שונים, מהו? האם הוא נחשב כמשביע עדי ממון, או לא?

אליבא [לפי שיטת] ר' אלעזר בר' שמעון לא תיבעי [תישאל] לך השאלה, ובוודאי חייבים הם, שאמר [שהוא אומר]: מי שהיו עליו עדי קנס, והוא עצמו קדם והודה, אינו נפטר בכך, אלא יבואו עדים ויעידו וישלם את הקנס. ונמצא שתשלומי הקנס תלויים רק בעדותם.

כי תיבעי [כאשר נשאלת] לך השאלה הרי זה אליבא דרבנן [לפי שיטת חכמים] החולקים עליו שם, דאמרי [שהם אומרים] מי שמודה בקנס ואחר כך באו עדים — פטור. וכאן מדובר שתבע מן העדים להעיד קודם שהודה הנתבע בקנס.

ותחילה מבררים: ורבנן דהתם כמאן סבירא להו [ואותם חכמים של שם, במחלוקת בענין מודה בקנס קודם שבאו עדים, כמי סבורים הם]? אילימא [אם תאמר] כר' אלעזר בר' שמעון דהכא [של כאן], שהבאנו דבריו קודם, הא קאמר [הרי הוא אומר] שדבר הגורם לממון כממון דמי [נחשב] לענין שבועת העדות. ועדי קנס אלה אף הם יכולים להיחשב כדבר הגורם לממון, שהרי אם לא יודה הנתבע — מתחייב על פיהם.

אלא צריך לומר שהחכמים של שם סבורים כרבנן דהכא [כחכמים של כאן], דאמרי [שאומרים]: דבר הגורם לממון לאו כממון דמי [אינו נחשב כממון], ולפיכך יש מקום לשאול מאי [מה] יהא הדין? האם לומר כי כיון שאילו היה החייב מודה בקנס מיפטר [היה נפטר] מן הקנס, אם כן העד שנשבע שאינו יודע עדות לאו ממונא קא כפר ליה [לא ממון הוא כופר לו], או דלמא השתא מיהא לא אודי [שמא עכשיו על כל פנים לא הודה] החייב, והקנס תלוי איפוא בעדותם של אלו?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממשנתנו: "משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני נזק וחצי נזק" — הרי אלו חייבים משום שבועת העדות. והא [והרי] חצי נזק קנסא [קנס] הוא! ודוחים: צריכים לפרש זאת כמאן דאמר פלגא נזקא ממונא [כדעת מי שאומר חצי נזק ממון הוא].

ושואלים: הניחא למאן דאמר פלגא נזקא ממונא [זה נוח לשיטת מי שאומר חצי נזק ממון הוא], אלא למאן דאמר קנסא, מאי איכא למימר [לדעת מי שאומר קנס הוא, מה יש לומר]? ומשיבים: צריכים לפרש שמדובר בתובע שיעידו בחצי נזק של צרורות, שאדם משלם כשהלכה בהמתו וצרורות אבן נתזו על ידי הליכתה והזיקו, דהלכתא גמירי לה [שהלכה למשה מסיני למודים אנו] שדבר זה אינו נחשב כקנס אלא דממונא [שממון] הוא. ואם כן, מכאן אין להוכיח לענין קנס.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] מההמשך במשנתנו: על עדות של תשלומי כפל, שמשלם הגנב פי שנים, חייבים העדים, והוא קנס! ואומרים: אין הכוונה שהעדים חייבים משום תביעת הקנס (הכפל), אלא משום קרנא [הקרן] דמי הגניבה עצמה, שהיא תביעת ממון גמורה.

ומציעים עוד: שנינו שם "ותשלומי ארבעה וחמשה"! ומשיבים: גם שם החיוב הוא משום קרנא [הקרן] של הגניבה, ולא בשל הקנס.

ועוד מקשים ממה ששנינו: "שאנס איש פלוני ופתה את בתי", והרי האונס והמפתה משלמים קנס חמשים סלעים! ודוחים: שם חייבים משום תביעת בושת ופגם שהיו באונס ובפיתוי, שהם חיוב ממון, שאינם תשלום קצוב.

ושואלים: לפי דרך זו, מאי קא משמע לן [מה הוא משמיע לנו] בריבוי הדוגמאות הללו? הרי כולה ממונא הוא [כל הדברים האלה יש בהם תביעת ממון]! ומשיבים: רישא, חדא קא משמע לן [בהתחלה, דבר אחד של חידוש השמיע לנו], סיפא, חדא קא משמע לן [בסוף, דבר אחד השמיע לנו]; רישא, חדא קא משמע לן [בתחילה, דבר אחד השמיע לנו], שחצי נזק צרורות ממונא [ממון] הוא ולא קנס,

סיפא חדא קא משמע לן [בסוף דבר אחד השמיע לנו] במה ששנינו ו"שהדליק את גדישי ביום הכפורים", לאפוקי מאי [להוציא ממה]? לאפוקי [להוציא] מדברי ר' נחוניא בן הקנה. דתניא [ששנויה ברייתא]: ר' נחוניא בן הקנה היה עושה ודן את יום הכפורים כשבת לתשלומין, מה שבת המדליק גדיש חייב מיתה בסקילה ולכן פטור מהתשלומים, אף ביום הכיפורים, כיון שיש עליו חיוב כרת הרי הוא מתחייב בנפשו ופטור מהתשלומים. ומשנתנו אינה סבורה כן.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] מברייתא: "משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לג - א

אמר רבינא: הכא במאי עסקינן, כגון שהיתה הכת השניה בשעת כפירת הכת הראשונה פסולה להעיד, באופן שהיו עדי הכת השניה קרובין בנשותיהן, והיו נשותיהן גוססות.

דהיינו, שהיו נשואים שתי אחיות. ונמצא, כי בשעה שכפרה הכת הראשונה, רק היא היתה יכולה להעיד. אלא שאם כן, יש לתמוה, מאי קא משמע לן? יש לומר, שהיו שתי האחיות, נשותיהן של עדי הכת השניה, גוססות בשעת כפירת הכת הראשונה. מהו דתימא, רוב גוססים למיתה והרי הם כמתים, ונמצא שהכת השניה כשרה לעדות כי מתו האחיות, קא משמע לן שהגוסס הרי הוא כחי. ולפיכך פסולה הכת השניה, וחייבת הכת הראשונה על כפירתה.

מתניתין:

א. משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה, ואמרו העדים: שבועה שאין אנו יודעין לך עדות - אין חייבין אלא אחת!

אבל, אם ענו לו: שבועה שאין אנו יודעין שיש לך ביד פלוני פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה, חייבין על כל אחת ואחת.

ב. משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני פקדון חיטין ושעורין וכוסמין, וענו לו: שבועה שאין אנו יודעין לך עדות - אין חייבין אלא אחת.

אך אם ענוהו: שבועה שאין אנו יודעין לך עדות שיש לך ביד פלוני חטין ושעורין וכוסמין חייבין על כל אחת ואחת.

ג. משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני נזק וחצי נזק [של שור תם שנגח], תשלומי כפל של גנב ותשלומי ארבעה וחמשה, ושאנס איש פלוני את בתי ופתה את בתי ושהכני בני [הכאה בלא חבורה, שאין בה חיוב מיתה, אלא בושת בלבד], ושחבל בי חבירי ושהדליק את גדישי ביום הכפורים [והיינו, שגם החבלה וגם הדליקה היו ביוהכ"פ], הרי אלו חייבין.

גמרא:

איבעיא להו: משביע עדי קנס שיבואו ויעידוהו מהו שיהיו חייבין על כפירתם?

אליבא דרבי אלעזר ברבי שמעון, דאמר בכל מודה בקנס, יבואו עדים ויעידו

, ויחייבוהו, שאין מודה בקנס פטור אלא כשכל חיובו צריך לבוא מכח הודאתו. אבל אם יש עדים לא מועילה הודאתו לפוטרו, לא תבעי לך. לפי שהתובע עדי קנס, הרי הוא כתובע עדי ממון, וחייבים. כי תיבעי לך, אליבא דרבנן, דאמרי מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור. והוא עדיין לא הודה, והשביע התובע שיבואו ויעידוהו. והבעיה היא כיצד להתייחס לתביעה בשעה שהנתבע יכול להודות ולהפטר, האם כל זמן שלא הודה הרי זו תביעת ממון רגילה. או שמא אין זו תביעת ממון גמורה, שהרי כל זמן שלא העידו, עדיין יכול הנתבע לפטור עצמו בכך שיקדים את הודאתו לעדותם.

ומוסיפה הגמרא, שאין בעיה זו אליבא דכולי עלמא:

ורבנן דהתם, דאמרי מודה בקנס ואחר באו עדים פטור, כמאן סבירא להו בפלוגתא דלעיל בדין משביע עד אחד אם אמרינן גורם לממון כממון דמי אם לאו?

אילימא כרבי אלעזר ברבי שמעון דהכא, המחייב עד אחד על כפירת עדותו, הא קאמר דבר הגורם לממון כממון דמי, שאף על פי שיתכן והנתבע ישבע ויפטר, בכל זאת הוא מחייבו על כפירת עדותו, כי יתכן שהוא לא ישבע אלא יודה. ואם כן, קל וחומר בעדי קנס שאינם גורמים לממון באמצעות שבועה אלא באים לחייב ממון בעדותם, שיהיו חייבים על כפירתם, ולא נחשוש להודאתו של הנתבע.

אלא, בהכרח, רבנן דהתם סברי כרבנן דהכא, דאמרי בעד אחד שפטור משום שדבר הגורם לממון לאו כממון דמי. ולפיהם יש להסתפק במשביע עדי קנס, כשצידי הספק הם: מאי? כיון דאילו מודה הנתבע, מיפטר, לאו ממונא קא כפר ליה העד. או דילמא, השתא מיהא לא אודי. [ואין זה גורם לממון אלא ממון ממש].

תא שמע: משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני נזק וחצי נזק. ומדייקת הגמרא: והא חצי נזק, קנסא הוא

, וקתני חייבין עליו.

ודוחה הגמרא: הבעייה היא כמאן דאמר פלגא נזקא ממונא.

הניחא למאן דאמר פלגא נזקא ממונא. אלא למאן דאמר פלגא נזקא קנסא, מאי איכא למימר? תיפשוט ממתניתין שהמשביע עדי קנס חייב!

ושוב דוחה הגמרא: איכא לאוקמי למתניתין בחצי נזק צרורות, שהילכה הבהמה, והתיזה צרורות, והזיקו. דהלכתא גמירא לה דממונא הוא.

תא שמע: תשלומי כפל חייבין על כפירתם.

ודוחה הגמרא: משום קרנא, דהוא ממונא.

ומביאה הגמרא ראיה נוספת מהמשנה:

ותשלומי ארבעה וחמשה חייבים על כפירתם.

ודוחה באותו האופן: משום קרנא.

וגם מדין שאנס איש פלוני ופיתה את בתי אין ראיה, כי חיובו הוא משום כפירת תביעת בושת ופגם, שהיא תביעת ממון.

ומקשה הגמרא: אי הכי, שכל המשנה אינה מתייחסת לתביעת קנס, מאי קא משמע לן המשנה? והא כולה כפירת ממונא הוא! ומה צורך בדוגמאות כה מרובות? ומתרצת הגמרא: רישא חדא קא משמע לן, וסיפא חדא קא משמע לן.

רישא חדא קא משמע לן, דחצי נזק צרורות ממונא הוא. [וכיון ששנה התנא דין זה, הוא שנה יחד עמו גם תשלומי ד' וה' ואונס ומפתה, שהם ממון "שאין משתלם בראש". והיינו, שאין משלמים תשלום - קרן רגילה, ובדומה לחצי נזק].

סיפא חדא קא משמע לן, את הדין "ושהדליק את גדישי ביוהכ"פ", שאינו נפטר בקם ליה בדרבה מינה של כרת דיוהכ"פ [ואגב דין זה תני נמי "שהכני בני", שקרובה הכאתו לחייבו מיתה אם היה בה חבורה, וקא משמע לן שהיות שלא עשה חבורה, הוא חייב בתשלומין].

ומסבירה הגמרא: לאפוקי מאי באה המשנה להשמיענו שחייב על חבלה ושריפה ביוהכ"פ? - לאפוקי מדרבי נחוניא בן הקנה.

דתניא: רבי נחוניא בן הקנה היה עושה יוהכ"פ כשבת לתשלומין, מה שבת מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין, אף יום הכיפורים מתחייב בנפשו ופטור מתשלומין.

הא קיימא [הרי עומדת] הכת השניה שיכולה להעיד, ומה הפסידוהו כשהם אומרים שאינם יודעים עדות!

"שבועה שאין אנו יודעין לך עדות שיש לך ביד פלוני חטין ושעורין וכוסמין" — חייבין על כל אחת ואחת.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] מברייתא: "משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But the second set of witnesses still stands available to testify, so what loss did the first set cause the plaintiff when they denied knowledge of the matter?

Ravina said: What are we dealing with here? We are dealing with a case where the two witnesses in the second set were relatives through their wives at the time of the denial of the first set of witnesses. The two witnesses in the second set were married to two sisters, and brothers-in-law are unfit to serve as witnesses together. Therefore, the claim of the plaintiff is entirely dependent upon the testimony of the first set of witnesses. And the sisters who were wives of the witnesses in the second set were moribund. Lest you say that since, presumably, the majority of individuals who are moribund will actually die very soon, and therefore these two witnesses are fit to testify together, therefore, the tanna teaches us that since now in any event, the wives had not yet died, their husbands remain unfit to testify together.

MISHNA: In a case where the plaintiff said to the witnesses: I administer an oath to you concerning your refusal to testify if you do not come and testify on my behalf that I have in the possession of so-and-so a deposit, and an outstanding loan, and a stolen item, and a lost item, and they lied in reply: On our oath we do not know any testimony on your behalf, they are liable for taking only one false oath of testimony.

But if they lied in reply: On our oath we do not know that you have in the possession of so-and-so a deposit, and an outstanding loan, and a stolen item, and a lost item, they are liable for each and every one of the components of the claim. It is as though they took a separate oath with regard to each of the details of the claim.

In a case where the plaintiff said to the witnesses: I administer an oath to you concerning your refusal to testify if you do not come and testify that I have in the possession of so-and-so a deposit of wheat, and barley, and spelt, and they lied in reply: On our oath we do not know any testimony on your behalf, they are liable for taking only one false oath of testimony.

But if they lied in reply: On our oath we do not know any testimony on your behalf that you have in the possession of so-and-so wheat, and barley, and spelt, they are liable for each and every one of the components of the claim.

In a case where the plaintiff said to the witnesses: I administer an oath to you concerning your refusal to testify if you do not come and testify on my behalf that I have in the possession of so-and-so an outstanding payment for damage; or an outstanding payment for half the damage, which the owner pays for damage caused by his innocuous ox goring another animal; or with regard to an outstanding payment of double the principal that a thief must pay the owner of the stolen item; or with regard to an outstanding payment of four or five times the principal that a thief pays when he stole a sheep or an ox, respectively, and then slaughtered or sold it; or in a case where the plaintiff said: I administer an oath to you concerning your refusal to testify if you do not come and testify that so-and-so raped my daughter; or, he seduced my daughter; or, that my son struck me; or, that another injured me; or, that he set my stack of grain on fire on Yom Kippur; if in any of these cases the witnesses took an oath falsely denying any knowledge of the matter on behalf of the plaintiff, these witnesses are liable for taking a false oath of testimony.

GEMARA: A dilemma was raised before the Sages: In a case where one administers an oath to witnesses concerning a fine if they do not come and testify that one performed an action that renders him liable to pay a sum fixed by the Torah as penalty for that action, what is the halakha? Is it like any other case of an oath administered to witnesses in monetary matters or not?

The Gemara refines the dilemma: According to the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, do not raise the dilemma, as he says in a case where one performed an action in the presence of witnesses for which he is liable to pay a fine, and before the witnesses testified, he admitted his liability, even though the principle is: One who admits that he is liable to pay a fine is exempt from paying the fine, the witnesses shall come and testify and render the one who performed the action liable to pay the fine. In his opinion, payment of the fine is dependent upon their testimony, and therefore if they lie, they are liable for taking a false oath of testimony.

When should you raise the dilemma? Raise it according to the opinion of the Rabbis who disagree with Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, as they say: One who admits he is liable to pay a fine is exempt, even if afterward witnesses came and testified to his liability. The case in the mishna is one where the plaintiff demanded that the witnesses testify on his behalf before the defendant admitted knowledge of the fine.

The Gemara seeks to clarify: And the Rabbis, who expressed their opinion there that one who admits he is liable to pay a fine is exempt, even if afterward witnesses come, in accordance with whose opinion do they hold? If we say that they hold in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, cited here (32a), doesn’t he say: A matter that causes financial loss is considered to have monetary value with regard to the oath of testimony? Witnesses who testify concerning a fine also cause financial loss, as, if the individual does not admit his liability, he will be liable to pay the fine based on their testimony.

Rather, apparently, the Rabbis there hold in accordance with the opinion of the Rabbis here, who say: A matter that causes financial loss is not considered to have monetary value. It is according to that opinion that the dilemma is raised: What is the halakha in the case of witnesses to a fine? Does one say: Since if the one liable to pay the fine admits his liability, he is exempt from paying the fine, the witness taking the oath denying knowledge of the matter is not denying a monetary claim, and therefore, he is not liable for taking a false oath of testimony? Or perhaps since now, in any event, he has not yet admitted liability, payment of the fine is dependent upon the testimony of these witnesses and it is considered a monetary matter for which they are liable for taking a false oath of testimony.

The Gemara suggests: Come and hear proof from the mishna to resolve the dilemma: I administer an oath to you concerning your refusal to testify if you do not come and testify on my behalf that I have in the possession of so-and-so an unpaid payment for damage; and likewise, an unpaid payment for half the damage. In those cases the witnesses can be held liable for the oath of testimony. But isn’t payment for half the damage payment of a fine? The Gemara rejects this proof: This mishna is in accordance with the opinion of the one who says that payment of half the damage is monetary restitution and not a fine.

The Gemara asks: This works out well according to the one who says that payment of half the damage is monetary restitution. But according to the one who says that payment of half the damage is payment of a fine, what can be said? The Gemara answers: In his opinion, the mishna is referring to a case where the plaintiff demands that the witnesses testify with regard to liability to pay for half the damage caused by pebbles inadvertently propelled by the foot of a walking animal, as they learned this halakha through tradition transmitted to Moses from Sinai that payment of half the damage in that case is monetary restitution, not a fine. Therefore, no proof may be cited from the mishna with regard to liability for taking a false oath of testimony concerning a fine.

The Gemara suggests: Come and hear proof from the mishna to resolve the dilemma: I administer an oath to you concerning your refusal to testify if you do not come and testify that I have in the possession of so-and-so an unpaid payment of double the principal, for which the witnesses are also liable for taking a false oath of testimony. But isn’t that payment of a fine? The Gemara responds: The liability for taking a false oath of testimony in that case is not due to their denial of knowledge of the matter with regard to the fine; rather, the liability is due to their denial of knowledge of the matter with regard to the principal, which is a full-fledged monetary payment.

The Gemara cites another proof from the mishna: I administer an oath to you concerning your refusal to testify if you do not come and testify that I have in the possession of so-and-so payment of four or five times the principal, which is a fine. The Gemara answers: There too, the liability is due to their denial of knowledge of the matter with regard to the principal, not due to the fine.

The Gemara cites another proof from the continuation of the mishna: I administer an oath to you concerning your refusal to testify if you do not come and testify that so-and-so raped my daughter; or, he seduced my daughter. Isn’t the payment for rape and seduction a fine of 50 sela? The Gemara rejects this: There, the liability of the witnesses is due to their denial of knowledge of the matter with regard to payment for humiliation and compensation for degradation of the value of the young woman resulting from the rape or the seduction. Those are categorized as monetary restitution, not as fines.

The Gemara asks: According to this understanding, what is the tanna teaching us with the multiplicity of cases in the mishna? All the cases in the mishna are of monetary restitution. The Gemara answers: In the first clause, the tanna teaches us one novel element, and in the latter clause, the tanna teaches us one novel element. In the first clause, the tanna teaches us one novel element, that liability to pay for half the damage caused by pebbles is monetary restitution, not a fine.

In the latter clause, the tanna teaches us one novel element: I administer an oath to you concerning your refusal to testify if you do not come and testify that he set my stack of grain on fire on Yom Kippur. What does this halakha serve to exclude? It serves to exclude the opinion of Rabbi Neḥunya ben HaKana, as it is taught in a baraita: Rabbi Neḥunya ben HaKana would deem Yom Kippur like Shabbat with regard to payment of damages. Just as in the case of one who intentionally desecrates Shabbat, he is liable to receive the death penalty and is therefore exempt from liability for payment for damage that is caused while desecrating Shabbat, so too, in the case of one who intentionally desecrates Yom Kippur, he is liable to receive the death penalty and is therefore exempt from liability for payment for damage that is caused while desecrating Yom Kippur. The tanna of the mishna disagrees.

The Gemara suggests: Come and hear proof from a baraita to resolve the dilemma: I administer an oath to you concerning your refusal to testify if you do not come and testify on my behalf

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מהו דתימא רוב גוססין למיתה וכיון שהן גוססות כאילו מתו כבר וכת השניה כשרין לעדות הן:
קמ"ל השתא מיהא הא לא מתו. ומשכחת לה כגון שראו עדות זו והן רחוקין שהיו כשרים ונתקרבו ונפסלה עדותן כל זמן שהן קרובין ואם מתו נשותיהן ונתרחקו חזרו לכשרותן וכשרין הן להעיד העדות שהיתה מסורה בידם קודם שנתקרבו. דגרסינן בערכין פרק השג יד בנודר (דף יז:) אלא מעתה והוא עד עד שיהא כשר מתחלתו ועד סופו בעינן. וכי תימא הכי נמי והתניא היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו פקח ונתחרש פיתח ונסתמא שפוי ונשתטה פסול. עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו פקח ונתחרש וחזר ונתפקח שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כשר. זה הכלל תחלתו וסופו בכשרות כשר תחלתו וסופו בפסלות פסול ופרקינן שאני התם דכתיב או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו (אם לא יגיד) בראיה והגדה תלה רחמנא והאיכא:

מתני' משביע אני עליכם כו' שיש לי ביד פלוני פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה. [כו']:

גמ' איבעיא להו משביע עדי קנס מהו.

אליבא דרבנן דאמרי מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור.

וכרבנן דאמרי דבר הגורם לממון לאו כממון דמי.

ת"ש משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני נזק וחצי נזק כו' ואוקימנא בחצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה דממונא הוא:

שאנס איש פלוני ופתח את בתי כו'. אוקימנא משום בושת ופגם.

מאי קמ"ל כולה ממונא הוא [כו']:

כגון שהיתה שניה בשעת כפירת ראשונה קרובין מנשותיהן ונשותיהן גוססות. פי' רב חננאל ז"ל שהיו קרובין (למונין) [לנדונין] ולא משכחת לה ג) אלא כגון שראו בשעה שהן רחוקין ונתקרבו דהא בעינן תחלתו וסופו בכשרות ודייקא נמי דקאמרי' בשעת כפירת הראשונה ולפי פי' רש"י אפי' אחת מהן גוססת ומאי ונשותיהן לאו דוקא ולפר"ח ז"ל אם אחת מהן גוססת עדיין השני מכת ראשונה חייב והראשון פטור דהא איכא תרי סהדי בעידן כפירה וכיון דבשעת כפירה פטור אין לך לחייבו משום שלא חזר והודה בשכפר חברו.

גמ': הא דאיבעיא להו משביע עדי קנס מהו. אליבא דרבנן בעו דר' יוסי הגלילי פטר להו כדמפורש לקמן והא דלא פשטוה מדרבי עקיבא ורבי אלעזר משום דאיכא למימר בעידי קרקע פליגי.

שהיתה שניה בשעת כפירת הראשונה קרובין בנשותיהן. פירש רש"י ז"ל: שהעדים של כת שניה היו קרובין זה לזה בשנותיהן, ולפי פירושו קשה קצת הא דקאמרי ונשותיהן גוססות, דהא אפילו היתה אחת מהן לבד גוססות הדבר כן, שאלו היתה הגוססת כמתה נפטרה כת ראשונה, שהרי כת שניה ראויה להעיד. ור"ח ז"ל פירש: קרובין בנשותיהן לתובע או לנתבע, ולפיכך נקט נשותיהן גוססות דוקא דאלו אחת אכתי כי חשבת לה כמתה אין כאן אלא עד אחד, דעד אחד אינו קם לממון, והכא כשהיו יודעין לו עדות עד שלא נשאו נשותיהן משום דתחלתו וסופו בכשרות בעי'.
ואיכא למידק אשמעתין מאי קא מקשה במתניתין דשתי כתות, ראשונה אמאי חייבת דהא קיימא שניה, ורבינא א"ל לתרוצי הכי אלא אפילו שתיהן ראויות להעיד' תתחייב, דאפילו בכפירת דברים בעלמא משמע לקמן בפרק שבועת הפקדון שהן חייבין דהא רבה אמר התם הכופר בממון שיש עליו עדים פטור, ואותבי' עליה מיהא מתניתין דהיו לו שתי כתי עדים בשלמא שניה תתחייב דהא כפרה ראשונה, אלא ראשונה אמאי הא קיימא שניה, ופרקינן לה אליבא דרב כדרבינא דאמר בשהיו קרובים בשנותיהן ונשותיהן גוססות, דמשמע דלרב קשיא ולדידיה הוא דצריכין לפרוקיה דרבינא הא למאן דלית ליה דרבה וכופר בממון שיש עליו עדים חייב אפילו שתיהן ראויות להעיד בשעה שכפרה הראשונה אפילו ראשונה חייבת, ורבה הא איתותב התם ולא קיל"ן כותיה, וא"כ מאי קא קשיא לן עלה הכא ורבינא ל"ל לאוקומא בהכין, והא ליתא, דאנן בכפירת עדים בעינן ודאי כפירת ממון, דלא חייבה תורה אלא בזמן שבכפירתן מפסיד התובגע ממון, ואפילו בגורם לממון פטור לרבנן, וקי"ל כותיהו, אבל כופר בפקדון בעת שיש עדים בפקדון חייב משום דכתיב (ויקרא ה, כא) וכחש בעמיתו, ואמרינן (לב, א) וכחש ואפילו כל דהו, וכי אקשינן דרבה מיהא מתניתין דשתי כתי עדים מכ"ש אקשינן עליה, דהשתא אפילו בפקדון דכתיב ביה וכחש בעמיתו אמר רבה דכל שיש עדים פטור בשבועת העדות לא כל שכן, והא דפרקינן לה כדרבינא קושטא דמילתא קאמרינן, דההיא ע"כ בכה"ג בלחוד היא לכ"ע, וכי אתותב רבה התם מעיקר דבריו דאמר דכופר בפקדון שיש עליו עדים הוא דאיתותב, הא בשבועת העדות בודאי אינו חייב אלא בשאין שם עדים ממקום אחר.

משביע עדי קנס מהו אליבא. וה"ה נמי דלא מיבעיא לן אליבא דר"י הגלילי, דהא בהדיא פטר להו איהו לקמן (עמוד ב').

אמר רבינא הב"ע כגון שהיתה שנייה בשעת כפירת ראשונה קרובין בנשותיהן וכו' דוקא נקט בשעת כפירת ראשונה לומר דבשעת ראיית העדות רחוקים וכשרים היו דאי בשעת ראייה היו קרובין כי מתו נשותיהן ונתרחקו מאי הוי דהא הוי תחלתן בפסלות וסופן בכשרות ואע"ג דאמצעתן בפסלות לית לן בה כדקי"ל פקח ונשטתה וחזר ונתפקח כשר. והא דאמרינן שהיו קרובים בנשותיהם פי' רש"י ז"ל שהיו העדים קרובים זה לזה מחמת נשותיהן שהיו בעלי אחיות ולפי זה כשמתה א' מהם היו שניהם כשרים וכשתהא א' מהם גוססת הוה סגי לן לעיל אלא דנקט שהיו שתיהם גוססות לרבותא דהוה ס"ד דכיון דרוב גוססין למיתה הדבר היה קרוב שתמות אחת מהם לכל הפחות ויהיו כשרים ותוכל כת א' לומר הא קיימא ב' ואפ"ה אשמעינן תנא דכיון דהשתא מיהת שתיהן בחיים לא מצי אמרי הא קיימי שנייה דהשתא מיהת שנייה פסולה היא דגוססת הרי הוא כחי לכל דבריו ור"ח ז"ל פי' שהיתה כת שנייה קרובין בנשותיהן לא' מבעלי דבר ולהכי נקט שתיהן גוססות דעד דמיתן תרווייהו לא מתכשרא ולשון הגמ' נוח יותר לפי' רש"י ז"ל דקאמר דלישנא דקאמר שהיו קרובין בנשותיהן שהיו הם עצמם קרובים זה לזה משמע טפי ולפר"ח ז"ל אם א' מהם גוססת עדיין הי"ל שיהא הב' מכת ראשונה חייב והא' פטור דהא איכא תרי סהדי בעידן כפירתו וכיון דבשעת כפירתו פטור אין לחייבו לפי שלא חזר והודה כשכפר חבירו וכ"כ הרמב"ן ז"ל:

משביע אני עליכם אם לא תבאו ותעדוני שיש לי ביד פ' פקדון ותשומת יד אינן חייבין אלא א' פי' שאע"פ שהיו תביעות חלוקות הרבה אין כאן אלא שבועה א' לכולם אבל בסיפא דאמרי שבועה שאין אנו יודעים לך עדות פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה חייבין על כל א' וא' דשבועה אכל חדא מינייהו קיימא וי"א דסיפא אע"ג דמשביע לא פריט דתובע פרטי טובא אלא דאמר משביע אני עליכם שאין אתם יודעים לי עדות חייבין על כל א' וא' דלמה להו למיפרט אלא ודאי לחייב שבועה על כל א' וא' אבל יש מפרשים דדוקא משום דפרטינהו תובע נמי דהשתא לא צריכים למיהדר ולמיפרט [אבל] היכא דלא פרטינהו תובע ופרטינהו עדים אינן חייבין אלא א' דדילמא להכי פרטינהו עדים משום דדילמא ידעי ליה עדות בפרטי אחריני וכן נראה עיקר ודכולי עלמא רישא לא צריכא למיתני אלא דתנייה משום סיפא ואידך דקתני בחטין וכוסמין ושעורים וכו' מרישא שמעינן להבין לרישא בין לסיפא אלא דניחא ליה למיתני כולהו אנפי דאפשר דהוו תביעו' חליק' במין א' או במינים הרבה כמין תביעה א' שכולן מלוה או פקדון או גזל או אבידה וכדפי' רש"י ז"ל והא דקתני שאנס איש פלוני ופתה את בתו פי' רש"י בשם רבותיו ז"ל דבתו דנפשיה קאמר והוא תובע לאבי הבת קנס בתו ופטור משום דקים ליה בדרבה מיניה ודומיא דהדליק גדישו בשבת והקשה עליהם רש"י ז"ל דלמ"ל מהאי טעמא תיפוק לי דאפי' בא עליה אחר קנסא לאביה וזה תימה שהרי שנינו בפ' אלו נערות ואלו שאין להם קנס הבא על בתו ועל בת בתו וכו' אלא שיש בהם מיתת ב"ד אבל זו כבר שאלו עליה בירושלמי אילו אחר בא עליה קנסה לאו דאביה היא ופריקו תיפתר ביתומה בחיי האב ואליבא דר"י דאמר יש לה קנס וקנסא לעצמה וא"ת ניחא באנוסה אבל במפותה מאי קנסה שלה מאי קנס איכא הרי מחלה לו וי"ל בקטנה דפיתוי קטנה אונס הוא ובמקומה כבר כתיבנא בס"ד ורש"י ז"ל פי' דאנס פלוני ופתה בתו של פלוני אחר קאמר ופטור משום דליכא תובע דאע"ג דעבד ליה הרשאה אינו כלום דלא כתבי' אדרכתא אמאי דלא אתא ליה מעולם ונראה מדבריו ז"ל דדוקא אהני לא כתבי הרשאה ואפילו על בושת ופגם דהוי ממונא משום דלא אתא לידיה מעולם שאין אדם זוכה בהם אלא לאחר העמדה בדין אבל במלוה ע"פ ודכוותה דאתו לידיה כבר אע"ג דהשתא בשעת הרשאה לא יכול לאקדושינהו אלא לאקנויינהו כתבי' עליה הרשאה כדעת הגאונים וכ"ש לפי' רבותיו ז"ל דאפי' בקנס ובושת ופגם כתבינן הרשאה וא"ת וללישנא קמא דנהרדעי דס"ל דלא כתבינן אדרכתא אמטלטלי למ"ל למיתני אנס ופתה דהא אפי' יש לפלוני מלוה אצל פלוני נמי פטורין י"ל דלדידהו מוקמינן מתני' בשהיתה שם הבת ומנייה אנטלר דהא ודאי מפי תובע הוא ופטורין משום דקים ליה בדרבה מיניה כפי' רבותיו ז"ל והכי ודאי משמע מדקתני בהדיה הדליק את הגדיש בשבת:

משביע עדי קנס מהו אליבא דר"א בר"ש לא תיבעי לך דאמר יבואו עדים ויעידו פי' בב"ק גבי מודה בקנס שיש עליו עדים שהוא חייב כי תיבעי לך אליבא דמ"ד התם פטור (וה"ק) וה"נ דמצי לומר דלא מבעי' ליה אליבא דר"י הגלילי דאמרי' לקמן בהדי' משביע עדי קנס פטור ומשום דבעי למנקטיה באידך דבסמוך משום האי דקתני לעיל בדבר הגורם לממון:

בחצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה דממונא הוא פי' דהלכתא גמירי לה דהוי חצי נזק אבל בלאו גמ' ידעינן דממונא הוא ולא קנסא דהא אורחא הוא ותולדה דרגל ולא איצטרכא גמ' אלא לפוטרה בחצי נזק אע"ג דכל תולדות דרגל נזק שלם וזה ברור וכן פי' רש"י ז"ל:

משום בושת ופגם דממונא הוא האי לישנא מוכח דאיהו סתמא תבעיה שאנס או פתה אלא דמשמע לן שיש בכלל תביעה סתם אף בושת ופגם ואפילו למ"ד התם גבי שבועת הפקדון דכי תבע סתם קנסא בלחוד תבע וכדאיתא בפרק אלו נערות י"ל דהתם הוא גבי תביעת אונס ומפתה גופייהו אבל לגבי עדים לא בעינן לאטרחינהו תרי זימני וכי תבע סתם שיבואו ויעידו בין אקנסא ובין אבושת ופגם משביע להו כנ"ל:

זו שכתבנו במשנה בשתי כתי עדים ששתיהן חייבות והעמדנוה בשכת שניה קרובה מצד אישות בשעת עדות הראשונה כתבוה גאוני ספרד שראו את העדות בעודן רחוקים ונתקרבו ואח"כ נתרחקו ונמצאו תחלתן וסופן בכשרות כמו שכתבנו למעלה ויש לפרשה שהיתה הכת עצמה קרובים זה לזה בנשותיהם ומה שאמר ונשיהם גוססות לאו דוקא אלא אפי' אחת מהן והרי הן כל שעתן בכשרות לבעלי דין אלא שאין שניהם ראויים לעדות אחת:

המשנה השלישית והכונה בה גם כן בביאור זה החלק ובפרט לבאר שאין דין שבועת העדות נאמר אלא בשעדות זו היתה באה לחייב ממון אבל אם השביע עידי קנס הואיל ואין החיוב תלוי בעדותם לבד אלא בהצטרף כפירתו עם עדותם שהרי מודה בקנס אפי' יבאו עדים אח"כ פטור כמו שהתבאר במקומו ב"ק ע"ד ב' ומעתה אם השביע עדים בתביעה שיש שם ממון מעורב עם קנס חייב מצד הממון והוא שאמר משביע אני עליכם אם לא תבאו ותעידוני שיש לי ביד פלני נזק וחצי נזק ותשלומי נזק ותשלומי ארבעה וחמשה ושאנס איש פלני ופתה את בתי ושהכני בני ושחבל בי חברי ושהדליק את גדישי ביום הכפרים הרי אלו חייבין משביע אני עליכם אם לא תבאו ותעידוני שאני כהן שאני לוי שאיני בן גרושה שאיני בן חלוצה שאיש פלני כהן שאיש פלני לוי שאינו בן גרושה שאינו בן חלוצה שאנס איש פלני ופתה את בתו שחבל בי בני ושהדליק את גדישי בשבת הרי אלו פטורין אמר הר"ם פי' אלה הדברים כלם אם העידו לו בשום דבר מהם לא יקח ממון בשום פנים לפי שמעקרינו אין אדם מת ומשלם וכבר שמעת זו פעמי' והדבר שראוי לבנו על מה שהכהו אינו שלו אבל הוא לבנו ולפיכך אם כפרו פטורין לפי שמה שאמרה תורה והוא עד או ראה או ידע וגו' מפי הקבלה למדנו בתביעת ממון הכתו' מדבר ואמרו שפתה פלני בתי כעין אמרו שהכה את בני שהיא תביעה שאין לו בה ממון לפי שלא ישבע בשביל זולתו ולפיכך פטורים ואפי' היה המשביע אותם מרשה לאותו כהן אבל מורשה תביעת ממון אם כפרו הם חייבין לפי שמעקר הדין גם כן שהעדים כשמשביעין המורשה וכפרו חייבין ואע"פ שהעדות אינה לו אלא מי שהרשהו משביע אני עליכם אם לא תבאו ותעידוני שאיש פלני אמ' ליתן לי מאתים זוז ולא נתן הרי אלו פטורין שאין חייבין אלא על תביעת ממון בלבד כפקדון פי' אמ' רחמנא ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע ואמר עוד בכפירת הפקדון נפש כי תחטא וכמו שהפקדון תביעת ממון שיש לו כמו כן גם כן העדות צריך שתהיה בממון שיש לו והוא בכאן הוא תובעם שיעידו לו בממון שאין לו בה זכות ואע"פ שיעידו כמו שהוא אומר לפי שאין חייב בעל דינו שיתן לו בממון שאין לו בו זכות ואפי' ממון בשאמ' לו אתן לו ולפיכך כשכפרו פטורין ועל זה תקיש כל עדות יתבע אותה בעל דין אם אינה מועלת לו בתביעתו כשיעידו בה העדים ואין הדיינין חייבים לשאל את העדים אותה עדות בשום פנים:

אמר המאירי משביעני עליכם אם לא תבאו ותעידוני שיש לי ביד פלני נזק שהוא ממון וחצי נזק לדעת פלגא נזקא ממונא ומ"מ לדעת האומ' פלגא נזקא קנסא שכך הלכה פירשוה בגמ' בחצי נזק צרורות שהוא ממון שהרי אין תמות והעדה בנזקי רגל כמו שהתבאר במקומו ומתוך כך הוא חייב וכן תשלומי כפל וארבעה וחמשה מצד הקרן שבו ושאנס פלני ופתה את בתי מצד הבשת והפגם שהוא ממון ושאין הודאתו פוטרתו בהם שהרי נשום לפי המבייש והמתבייש ואע"פ שבפרק החובל פ"ד ב' אמרו עליהם קנסי קא מגבית בבבל טעם הדברים מפני שאין בהם חסרון כיס ואין עושין שליחותם לדין בבבל אף בממון אלא בדבר המצוי (ושאין) [ושיש] בו חסרון כיס כמו שביארנו בסנהדרין ג' א' ובבבא קמא פ"ד ב' וכן אם אמ' משביעני עליכם שתבאו ותעידוני שהכני בני ר"ל בלא חבורה שהוא בתשלומין של בשת וכן שחבל בי חברי שחייב בחמשה דברים ושהדליק גדישי ביום הכפרים אע"פ שמתחייב בכרת שהרי חייב אדם כרת ומשלם ואין הלכה כדברי ר' נחוניא שהיה עושה יום הכפרים כשבת לתשלומי' ובכל אלו חייב שהרי יש כאן ממון הא כל שאין שם חיוב ממון פטורים והוא שאמר משביעני עליכם שתבאו ותעידוני שאני כהן שאני לוי שאיני בן גרושה ובן חלוצה פטור שאין זה עדות ממון וכל שכן שאיש פלני כהן שהוא לוי שאינו בן גרושה ובן חלוצה שהרי אין כאן ממון ולא תביעת עצמו וכן כל שהופקע ממונו מצד שיש שם חיוב מיתה וקם ליה בדרבה מניה והוא שאמר שאנס פלני ופתה את בתי המאורסה ויש גורסין את בתו של עצמו שהוא בשריפה ועל כרחך אתה צריך לפרשה שלא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה שקנסה לעצמה ובבא בהרשאת בתו ואינו נראה כלל ויש גורסין שאנס פלני את בתו של פלני ופירשוה מצד שאינה תביעת עצמו ואף על פי שבגמרא העמידוה בבא בהרשאה למדים מכאן שאין הרשאה מועלת במה שלא בא ליד התובע מעולם ואין אלו אלא דברי נביאות וכן אם השביע שחבל בי בני או שהדליק גדישי בשבת שכל אלו פטורין שמכל מקום אין כאן חיוב ממון שאלו העידו כן הרי הוא במיתת בית דין וכן כל שאין שם חיוב ממון אע"פ שהיא תביעת ממון כגון משביעכני שתעידוני שאמ' איש פלני ליתן לי מאתים זוז ולא נתן וכפרו הרי אלו פטורים משבועת העדות שהרי אפי' יעידו שכן אין הנתבע מתחייב בבית דין בכך שאין אמירתו כמסירתו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' ממה שלא ביארנו במשנה אלו הן:

כבר ביארנו שכל שאמר משביעכני שתבא ותעיד שיש לפלני מנה ביד פלני פטורים שאין זו תביעת עצמו ומ"מ אם הוא בא בהרשאה חייב ואע"פ שאמרו אין כותבין אדרכתא על המטלטלין לא אמרו אלא במטלטלי דכפריה אבל כל שאינו כופר בהם כותבים אפי' בהלואה ויש חולקין שלא לכתוב אלא בפקדון ומעמידין זו שבכאן בשהוא משביעם על פקדון ולא יראה כן וכבר הארכנו בדין זה כראוי בקמא פרק מרובה ע' א':

כבר ידעת מה שאמרו רבותי' ז"ל פסחים ס"ו א' שאין אדם דן גזירה שוה אא"כ למדה מרבו ורבו מרבו עד סיני מעתה יש לך לתמוה כשאמרו בכאן מנין שאין הכתו' מדבר בשבועת העדות אלא בענין ממון והוא לומדה מגזירה שוה של או או כלומר נאמר בשבועת העדות או ראה או ידע ונאמר בפקדון או בתשומת יד או בגזל מה להלן ממון אף כאן ממון היאך הוא משיבו או או דרוצח יוכיחו ושמא לא היתה הקבלה אלא באו או מפקדון לעדות תדע שפי' הדברים כך הוא שאין אדם דן גזרה שוה אא"כ הוא מקבל מרבו שיש לדרוש גזרה שוה על אותה מלה אבל מכיון שהוא מקובל כן אע"פ שאינו מקובל עם איזו מלה הוא דן אותה גזרה שוה יכול הוא לדונה והבחירה בידו לדון במה שיראה לו שהיא דומה לו ביותר מן האחרות וכן אתה צריך לפרש ענין זה בכל מקום:

עדות ממון מתקיים ראייה בלא ידיעה וידיעה בלא ראייה מה שאין כן בשאר עדיות ידיעה בלא ראיה כיצד מנה הודית לי והלה אומר לאו יבאו פלני ופלני ויעידו שבפניהם הודית והעידו שכן חייב ובאתם עדי על הדרך שביארנו בסנהדרין כ"ט א' זו היא ידיעה בלא ראייה ראייה בלא ידיעה כיצד הרי שמנה לו מאה דינרין וקבלם הלה מידו ולמחר אמ' תן לי מנה שהלויתיך והלה אומר לא היו דברים והלה טוען והלא אתמול מניתים לך וקבלתם מידי והלה אומר בבית דין לא היו דברים ובאו עדים על כך הרי זה חייב והוחזק כפרן אע"פ שאין עדים אלו יודעין אם בתורת הלואה היה אם פרעון או מתנה וכיוצא בו הואיל והוא כפר אף במה שראו להם מחייבין אותו וזו היא ראייה בלא ידיעה אבל אם אמ' בבית דין אמת הוא שמנית וקבלתי מידך אבל מתנה נתתם לי או פרעת אותם לי וכיוצא בדברים אלו נאמן ואין עדות ראיית הענין והקבלה כלום אלא שנשבע היסת:

בתלמוד המערב הזכירו ראייה בלא ידיעה אף בדיני קנסות והוא שאמרו שם אנסת ופתית את בתי והוא אומר לא אנסתי אשה מימי והעדים מעידים אותו שאנס אשה אם ברתיה דהאי לא ידעין אם אתת חרי לא ידעית ואע"פ שבסוגיא זו יראה שאין ראייה בלא ידיעה נמצאת בקנס אינו אלא מפני שאין הדבר מצוי:

כבר ביארנו ל"א ב' בשבועת העדות שאם השביע ארבעה וחמשה פעמים בבית דין וכפר בכלן שאינו חייב אלא אחת וביארנו הטעם מפני שאין יכול לחזור ולהודות אחר שכפר בבית דין מעתה בשבועת הפקדון אינו כן אלא השביעו ארבעה וחמשה פעמים בין בבית דין בין שלא בבית דין וכפר בכלן חייב קרבן על כל אחת ואחת מפני שאם הודה אחר שכפר חייב לשלם אע"פ שכפר בבית דין ונמצא פוטר עצמו בכל שבועה ושבועה וכשם שיתרה שבועת הפקדון על שבועת העדות בזו כך היא יתרה שנוהגת אף בנשים ובכל פסולי עדות כמו שיתבאר ל"ו ב' וכן שהיא באה אף בלא תביעה מה שאין כן בעדות ואע"פ שאמרו כאן תבעיה ועבריה כלומר שעדות ופקדון באות על ידי תביעה ובמה שעבר לא לענין חיוב נאמרה אלא לענין סתם הדברים שסתמן על ידי תביעה היא באה ושתיהן שוות להיות מושבע מפי אחרים נדון בה כנשבע מפי עצמו ולהתחייב קרבן על המזיד כשוגג כמו שהתבאר ולענין קרבן שלהן כבר ידעת ששבועת העדות בחטאת ועולה ויורד כשבועת בטוי ושבועת הפקדון באשם קבוע ותוספת חומש לבעליו:

הא דאיבעיא לן משביע עדי קנס מהו פי' מי אמרינן כיון דאלו מודה הנתבע היה פטור לאו עדות הוא דקא כפרי ליה דאילו הוה אית ליה ממון ממש גבי נתבע לא היה מיפטר בהודאתו ומדאיפטר בהודאתו כמאן דלית ליה גבי' מידי דמי דהא לא ממון ממש אלא חיוב בעלמא הוא ולא הוי ממון עד דמטי לידיה או דילמא כל זמן דלא אודי ממונא אית ליה גביה ואע"ג דקנס הוא מכל מקום תביעת ממון דקנס הוא וכפירת עדות ממון היא:

אליבא דרבי אליעזר ב"ר שמעון לא תיבעי לך דאמ' יבואו עדים ויעידו כלומר אע"ג דהודה כיון דבאו עדים בתר הכי מתחייב אלמא ממונא דקנסא אית ליה גביה ולאו חיובא בעלמא הוא כי תיבעי לך אליבא דרבנן דאמרי מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור מאי כיון דמיפטר בהודאתו לאו ממונא דקנסא הוא אלא חיובא בעלמא הוא ולא שאין בו שום תביעת ממונא אלא תביעת חיוב בעלמא הוא דאלו הוה ליה ההוא קנסא דאית ליה גביה תביעתה דממונא לא הוה מיפטר בהודאה או דילמא השתא מיהא לא הודה ופריך דאי בעיא לך אליבא דידהו כמאן דסבירא להו אי כר' שמעון הא אמר דבר הגורם לממון כממון דמי פי' ואי נמי סבירא ליה דהאי תביעת ממונא דקנסא אינו אלא תביעת חיובא בעלמא מכל מקום ההוא חיובא גרמא הוא דהא כדמפיק ליה מיניה הוה ליה ממונא ודבר הגורם לממון כממון דמי אלא כרבנן ס"ל דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי מאי ואתינא למיפשטיה מדקא תני משביעני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני נזק וחצי נזק:

ואוקימנא בחצי נזק צרורות אבל לעולם תביע' קנס תביעת חיובא בעלמא הוא ולא תביעת ממונא וכן נמי אוקימנא להא דקא תני תשלומי כפל משום קרנא ולהא דקתני שאנס איש פלוני ופתה את בתי משום בושת ופגם דממונא הוא כמתברר בסוף פרק אלו נערות דף מ"א.

תא שמע משביעני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שפלוני הוציא ש"ר על בתי חייבים הודה מפי עצמו פי' קודם שיבואו העדים פטור בהודאתו וכיון שפטור אין העדים חייבין על כפירתן מני אילימא רבי אליעזר ב"ר שמעון הא אמר אף על פי שהודה יבואו עדים ויעידו אלא לאו רבנן היא ושמע מינה משביע עדי קנס חייב.

לא לעולם רבי אליעזר ב"ר שמעון היא והכי קאמר לא משכחת לה דפטור אלא אם כן הודה מפי עצמו בלא עדים ע"ב הא דקתני בסוף מתני' שאנס איש פלוני ופתה את בתו ושחבל בי בני ושהדליק גדישי בשבת הרי אלו פטורין פי' משום דהכי כולהו לאו תביעת ממון הוא דהא אמר שאנס איש פלוני ופתה את בתו אעפ"י שהעידו בכך נמי פטור הוא אותו פלוני מן הממון דקים ליה בדרבה מיניה דהא הבא על בתו בשריפה קאי וכן נמי שחבל בי בני אע"ג דהעידו עדים בכך פטור הוא הבן מתשלומין משום דקיימא לן המכה את אביו ועשה בו חבורה בסקילה קאי ושהדליק גדישי בשבת אעפ"י שהעידו העדים בכך נמי פטור משום דקים ליה בדרבה מיניה וכו'.

ת"ר מנין שאין הכתוב מדבר אלא בתביעת ממון רבי אליעזר אומר נאמר כאן אואין ונאמר להלן אואין פי' דכתיב והוא עד א ראה או ידע ונאמר כאן בשבועת פקדון אואין דכתיב או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו וגומר מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון וכו' והדר מקשה אואין דסוטה יוכיחו דכתיב או עבר עליו רוח קנאה וכתי' נמי או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה וכו' והדר מקשה אואין דשבועת ביטוי יוכיחו דכתיב או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להטיב מסתברא מפקדון הוה ליה למילף שכן תחטא במזיד תבעוה עברוה פירוש בשבועת העדות ובפקדון תרוייהו כתיב בהו נפש כי תחט' מה שאין כן בשבועת ביטוי ותרוייהו חייב בהו על המזיד דהא לא כתיב בהו ונעלם מה שאין כן בשבועת ביטוי ותרוייהו אין חייבין עד שישמעו מפי התובע בשבועת העדות עד שיאמר להם התובע בואו והעידו אבל אם נשבעו קודם שישאל אותם להעיד פטורים ובשבועת הפקדון נמי אינו חייב עד שיתבע אותו ויאמר לו תן לי פקדון שיש לי בידך אבל אם נשבע קודם שיתבע אותו פטור לאפוקי שבועת ביטוי שאין שם תובע ונתבע ותרוייהו לא מחייב אלא לשעבר לפי ששבועת העדות אינה אלא עדות שכבר ישנה אצלו ושבועת הפקדון נמי אינה אלא על הפקדון שכבר הפקיד אצלו ולא משכחת לה להבא דהא לענין שבועת העדות אם אמר להם משביע אני עליכם לכשיהיה לי אצלכם עדות שתבואו ותעידוני פטורים הן ולגבי פקדון נמי אם אמר לו לכשיהיה לך אצלי פקדון שבועה שאין לך בידי פטור לאפוקי שבועת ביטוי שהיא נמי להבא דכתיב להרע או להטיב.

גמ' השתא מיהא לא שכיב נמחק ונ"ב לפי' התוס' ל"ג:

גמרא ונשותיהן גוססות מ"ד כו'. הקשה התוי"ט דתרוייהו גוססות למאי כו'. וי"ל דלרבותא יותר קאמר דאף ששתיהן גוססות ואיזו שתמות יתכשרו אפ"ה הראשונים חייבים:

במשנה שבועה שאא"י לך עדות כו'. הקשה התוי"ט שבועה זו למה ור"ל דבאא"י לך עדות לבד סגי דזה הוה מושבע מפי אחרים דמיירי עיקר קרא ותירץ בתירוץ הב' דאיידי דבבא השניה נקטה ע"ש. לכאורה אף שם מיותרת דכיון דפרטו פקדון ותשו"י כו' בלא צורך דהא כבר הזכירם המשביע ש"מ שכוונו לקבל השבועה אכל חדא וחדא ואולי סברתו דהואיל דהמשביע לא כוון להשביעם אכל חדא וחדא אלא דפרט תביעתו לא מהני קבלתן השבועה בפרט לחלק וצ"ע בזה:

במשנה שם ושחבל בי חבירי. פירש"י משום יוה"כ נק"ל כו'. לכאורה גם בלא יוה"כ אית ביה לאו דלא יוסיף ואשמעינן דממונא משלם עי' כתובות (ל"ב) והא דקאמר בגמרא סיפא חדא קמ"ל ושהדליק כו' חדא מתרי נקט דגם לפירש"י צ"ל כן ולעד"נ כן גם מדקדוק לשון המשנה דכאן נקטה ושהדליק בו' ולקמן גבי פטורי נקטה בלא ו' (ובמשניות שהוא בו' אולי ט"ס הוא) משום דשם קאי בשבת על שניהם:

גמרא שאנס כו' משום בשת ופגם. וכ' התוי"ט דמסתבר דכשם שחולק ר"ש בשה"פ לקמן כמו כן חולק בכאן ונדחק בפ' דלקמן מ"ג ליישב מדוע לא העמיד רבי דבריו בהך דקדים. ולכאורה תימה ע"ד דהא ר"ש ס"ל בעלמא דהגל"מ כממון דמי וא"כ לדידי' בקנס נמי חייבים כדאמר הש"ס לעיל לראב"ש דהכא ולהי"מ שכ' התוס' בכתובות (ל"ד) ד"ה ס"ל י"ל דאף אנו נאמר גם לר"ש דאין להכריח דלחייב משום גורם לממון בשה"ע אך מ"מ תמוה דמנ"ל להקשות דילמא ס"ל לר"ש דהגל"מ כממון דמי גם לענין שה"ע ולהכי ל"פ כאן גם בפסחים (רד"ו) משמע דלכל אמרינן לר"ש כממון דמי ואולי יש לכוון דבריו למאי דמסקינן בכתובות (מ"ב ב') דר"ש בפקדון לדבריהם דרבנן קא"ל ולכן גם הכא הל"ל לדבריהם ולפמש"כ לעיל (ל"ב) לחלק בין דהגל"מ דר"ש לדראב"ש א"ש דבריו בפשיטות אבל קשה הא דאמר הש"ס רישא חדא קמ"ל כו' הלא גם אונס איצטריך לאפוקי מדר"ש ועוד ק"ל בשלמא בפקדון טעמייהו דרבנן שפיר דלא שביק כו' וקתבע מידי דכי מודה ביה מיפטר אבל בעדות אדרבה איפכא מסתברא דקנס דכי מודה בי' מיפטר לכן תובעם שיעידוהו קודם דלא תהני לו הודאתו אח"כ אבל בו"פ דגם אם יודה יהא חייב וכן אימתי שיעידו יהא חייב לא בהיל עליהם לתובעם. אשר ע"כ נלע"ד דאף דילפינן תחטא תחטא משה"פ דבעינן תביעת ממון מ"מ אמרינן דלהכי לא כתבי' בגופי' לומר דאפי' לא תבעו על הממון גופיה רק שיש בו ממון ג"כ חייבים וסברא זו מצינו לאביי בפסחים (כ"ה) ע"ש וכה"ג ביומא (מ"ח ב') ע"ש ברש"י ד"ה הולכה בשמאל מהו וכן כתבתי בפסחים (ה' ב') בס"ד ע"ש וכן לענין קנס אע"ג דבפקדון פטור הכא י"ל דחייב מטעמא דאמרן ומתורץ תמיהת התוס' ד"ה א"ד דעל תירוצם ק"ל למאי דמסקינן בכתובות שם דר"ש פוטר אפי' כשעמד בדין דכי הוה מודה היה חייב א"כ לדידי' גם בשה"ע יפטר וה"ל להש"ס לומר אליבא דר"ש לא תיבעי לך כדאמר אליבא דראב"ש וכן מתורץ תמיהתו לקמן ע"ב בד"ה ונאמר. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה לי חכם אחד לדעת הנ"י בשם הריטב"א בהאשה שלום דבע"א במיתה בעינן נמי שהביאתו לב"ד שיתירוה אבל לכתובתה לא מהימן א"כ איך אר"פ לעיל הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב דממ"נ אי דתבעתו להעיד לכתובתה אינו נאמן אי להתירה הא בעינן תביעת ממון דוקא כדמוכח מפלוגתת ר"ש ורבנן ובמש"כ א"ש דלעולם בתובעתו להתירה וכיון דיש בו ממון חייב:

רש"י ד"ה משום בושת ופגם. וכן נ' של אונס כו'. כצ"ל:

בא"ד וכן פגם בתולה גובה מאתים כו'. מה שהקשה התוי"ט דלא אשכחן זכותא לאבוה בכתובתה אין אשכחנא בכתובות (מ"ג ב') במשנה ונוכל לחשוב הטה"נ שיש לו בה:

תד"ה א"ד (בסופו). אבל הכא בשה"ע הוה קנס כשאר ממון שאם היו מעידים היה מתחייב הנתבע ממון כממון אחר. כצ"ל והשאר מיותר:

גמ' רוב גוססין למיתה קמ"ל. עי' בהרא"ש סוף מ"ק:

הא קיימא שניה. ומה הפסידוהו הראשונים: קרובים בנשותיהם. נשאו שתי אחיות ואינן כשירין בעדות אחד נמצא שלא היה לו עדות כשכפרה ראשונה אלא הם לבדם וכי תימא למה לי למתנייה איצטריך כגון ששתי האחיות הללו גוססות: למיתה. הוו להו כאילו מתו ותפטר כת ראשונה דהא קיימא כת שניה: קמ''ל השתא מיהא הא לא שכיב. ולימדך שהגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו ואף על פי שרובן למיתה: מתני' תשומת יד. הלואה ששם בידו ממון ואבידה. שמצא אבידה: חטין ושעורין וכוסמין כו'. רישא אשמועינן מין אחד ותביעות חלוקות וסיפא אשמועינן תביעה אחת כולה פקדון ומינין חלוקין: ושהכני בני. הכאה שאין בה חבורה שאינו חייב עליו מיתה שהמכה אביו אינו חייב אא''כ עשה בו חבורה וכיון דליכא מיתה איכא ממון דבושת: ושחבל בי חבירי. משום יוה''כ נקט ליה דאע''ג דענוש כרת חייב ממון והנך דלעיל נקט משום חצי נזק כדמפרש בגמרא א''נ לאשמועינן דהמשביע עדי קנס חייבים ושהכני בני נקט לאשמועינן דהואיל ואין בה חבורה אין בה מיתה וחייב ממון: גמ' דר' אלעזר בר''ש. בפרק מרובה (ב''ק דף עה.): יבואו עדים ויעידוהו. ויתחייב ואינו נפטר בהודאה ראשונה דכי אמרי' מודה בקנס פטור דנפקא לן ב''ק (דף סד:) מאשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו ה''מ היכא דלא אתו עדים לא משלם קנס אפומיה דידיה אבל אתו סהדי בתר הכי משלם: לא תיבעי לך. דחייבין שהרי הפסידוהו בכפירתן: כי תיבעי לך כו'. וזה השביען קודם שהודה בעל דין ואם העידוהו היה מתחייב ומיהו הא מיבעיא לן אי מיחייבי או לאו משום דאיכא למימר קנס לאו ממון גמור הוא דהא אי הוה מודה מיפטר לגמרי ואיכא למימר נמי כל כמה דלא אודי ממון הוא: ורבנן דהתם כמאן סבירא להו. הש''ס פריך עלה דהא בעיא ורבנן דהתם דפליגי במודה בקנס דבעי' להא בעיא אליבייהו כמאן סבירא להו באידך פלוגתא דאיפלגו לעיל רבנן ור' אלעזר בר''ש במשביע עד אחד: אי כר''א בר''ש. סבירא להו בהא דדבר הגורם לממון כממון דמי מאי מספקא לן במשביע עדי קנס א''נ לאו ממונא הוא בציר מגורם לממון לא הוי דהא כי לא מודה משלם ממון ותפשוט לך דמיחייבי קרבן שבועה משום גורם לממון: אלא כרבנן דהכא כו'. הכי מבעיא לן אי רבנן דהתם דפטרי במודה בקנס ואח''כ באו עדים סבירא להו כרבנן דהכא דגורם לממון לאו כממון דמי קנס קודם הודאה מאי מדמית ליה לממון או גורם לממון מי אמרינן כיון דאי הוה מודה קודם עדים מיפטר עולמית אין זה ממון: או דלמא השתא מיהא. כשמשביע זה את העדים לאו אודי ואי הוה מסהדי הוו מחייבי ליה ואין זה גורם לממון אלא ממון גמור: הניחא למ''ד כו'. פלוגתא היא בב''ק (דף טו.) ובכתובות (דף מא.): חצי נזק צרורות. בהמה שהיתה מהלכת בדרך והיו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושיברה את הכלים משלמת חצי נזק ואע''פ שאין זה שינוי דהא אורחא בהכי והויא תולדה דרגל ולאו תולדה דקרן תמה וה''ל לשלומי נזק שלם הלכה למשה מסיני הוא לחצי נזק וההוא חצי נזק ממונא הוא דהא לאו תולדה דקרן הוא: משום בושת ופגם. דהא איכא ממון דקנס דבר הקצוב בתורה כגון ל' של עבד בין עבד יקר בין עבד זול וכן נ' של אונס ושל מפתה שוים בכל הנשים אבל בושת הכל לפי המבייש והמתבייש לכן הוי ממון וכן פגם. בתולה כתובתה מאתים ובעולה מנה: אלא כיון דתרצת כולה מתני' בממון: מאי קמ''ל. נימא אחת או שתים ונשתוק: רישא קמ''ל דחצי נזק צרורות ממונא הוא. ואיידי דתנייה הא תנא בהדי' תשלומי ד' וה' ואונס ומפתה דממון שאין משתלם בראש הוא דומיא דחצי נזק שאין משתלם בראש ודכוותה משנינן בשמעתא קמייתא דסנהדרין (דף ג.): סיפא קמ''ל. שחבל בי חבירי ביום הכפורים או הדליק גדישי לאפוקי מדר' נחוניא דאמר המתחייב כרת פטור מן התשלומין ואיידי דתנן להך תנא בהדייהו שהכני בני דקרובה לצד מיתה ואשמועינן דהואיל ואינו חייב מיתה בהכאה בלא חבורה חייב בתשלומין:

הא קיימא שניה אמר רבינא כו'. וא''ת ומאי פריך הא בריש שבועת הפקדון (לקמן דף לז.) פריך הכי לרבה דאמר הכופר בממון שיש עליה עדים פטור ממתני' דהכא אלא ראשונה אמאי הא קיימא שניה אלמא הכופר במלוה שיש עליה עדים חייב ורבה איתותב התם וא''כ אתי שפיר דחייבים וי''ל דאע''ג דכופר במלוה שיש עליה עדים וליתנהו קמן סבירא לן דחייב דלא כרבה לקמן מ''מ היכא דקיימי עדים קמן ס''ל להש''ס דחשיב כפירת דברים בעלמא ואע''ג דבלאו מילתא דרבה הוצרך רבינא לשנויי כאן כגון שהיו קרובים בנשותיהן כו' מ''מ פריך מינה לקמן לרבה דאי לאו דרבה ה''מ למידחי דאפילו קיימי עדים קמן חשיב כפירה: קרובים בנשותיהם. כגון שבשעת ראיית העדות היו רחוקים דבעינן תחלתה וסופה בכשרות כדאמרינן בפרק י''נ (ב''ב דף קכח. ושם) וההוא דחזקת הבתים (שם דף מג. ושם) דבני העיר שנגנב ס''ת שלהן אין דנין בדייני אותה העיר דפריך ולסלקו בי תרי מינייהו ולידייני אע''ג דאין תחלתן בכשרות אין לדמות פסול דמחמת שנוגעין בעדות לפסול דקורבה או לשאר פסולין: קא משמע לן. אין לפרש קמ''ל דאין רוב גוססין למיתה דבהדיא מוכח בפ' כל הגט (גיטין דף כח.) דרובן למיתה אלא פירוש אע''ג דרוב גוססין למיתה השתא מיהא לא שכיב: או דלמא השתא מיהת הא לא אודי. תימה דתפשוט ממתניתין דס''פ שבועת הפקדון (לקמן דף לח:) דאנסת ופתית את בתי ר''ש פוטר משום דאינו משלם קנס ע''פ עצמו ואפילו רבנן לא מחייבי אלא משום דקסברי בושת ופגם קתבע ושבועת העדות מינה ילפינן מג''ש דתחטא דעיקר שבועת העדות דמיירי בתביעת ממון לא גמרה אלא משבועת הפקדון ולאו פירכא היא דלקמן גבי שבועת הפקדון טעמא משום דלא כפר ליה ממונא שלא היה מתחייב בהודאתו כדאמרינן לקמן אבל הכא בשבועת העדות הוי קנס כשאר ממון שאם היו מעידין היה מתחייב בהודאתו כדאמרינן לקמן שאם היו מעידין היה מתחייב הנתבע כממון אחר: ושאנס איש פלוני או פתה את בתו. פי' בקונט' די''מ בתו של עצמו וטעמא דפטורין משום דאיכא חיוב מיתה ואי אפשר להעמידו דאפילו בלא חיוב מיתה מאן קתבע