שבועות לב ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לב - א

והוינן בה: מאי קא משמע לן שמואל? והא תנינא להא לקמן: שילח התובע ביד עבדו להשביע את העדים שיבואו ויעידוהו, או שאמר להן הנתבע לעדים: משביע אני עליכם שאם אתם יודעין לו לתובע עדות שתבואו ותעידוהו! הרי אלו פטורים! שאין העדים חייבין על שבועת העדות עד שישמעו מפי התובע את התביעה: בואו והעידוני!?

ומשנינן: דין רץ אחריהן, איצטריכא ליה לשמואל לאשמועינן. כי סלקא דעתך אמינא, כיון דרץ אחריהן והם הבינו את פשר ריצתו, כמאן דאמר להו דמי. קא משמע לן שמואל, דבעינן אמירה בפה ממש.

ופרכינן: והא נמי תנינא: שבועת העדות כיצד - אמר לעדים בואו והעידוני, וענו לו: שבועה. ומדייקת הגמרא: אמר - אין, לא אמר - לא!

ומשנינן: לשון 'אמר' שנקטה המשנה, לאו דוקא הוא. והראיה - דאי לא תימא הכי, אלא כונת המשנה ל'אמר' בדוקא, גבי שבועת הפקדון, דקתני: שבועת הפקדון כיצד - אמר לו תן לי פקדוני שיש לי בידך! האם הכי נמי נימא אמר - אין. לא אמר - לא? הא, הרי בשבועת הפקדון נאמר "וכחש בעמיתו", הכחשה כל דהו, שאפילו תבעו בלא אמירה מפורשת, ונשבע הנתבע לשקר, הרי הוא חייב ! אלא, בהכרח, לשון 'אמר'

המופיע במשנת שבועת הפקדון לאו דוקא. הכא נמי, בשבועת העדות, לשון המשנה 'אמר' לאו דוקא הוא. ולפיכך היה שמואל צריך לחדש שבשבועת העדות אמר בדוקא הוא, שבלא אמירה מפורשת של התובע, שתובע להעיד, פטורים העדים משבועת העדות.

ומקשינן: האי מאי? אי אמרת בשלמא [כמו: בשלמא אי אמרת] 'אמר' דהכא בשבועת העדות דוקא הוא, תנא התם, לקמן בשבועת הפקדון, לשון 'אמר' אטו הכא, על אף דהתם 'אמר' לאו דוקא הוא.

אלא אי אמרת דלא 'אמר' דהתם דוקא ולא 'אמר' דהכא דוקא - 'אמר' 'אמר' שנקטה המשנה פעמיים, בין בעדות ובין בפקדון, למה לי למיתנייה?

ומתרצינן: עדיין הייתי אומר אילולי דברי שמואל, דלמא אורחא דמילתיה נקט התנא שנשבעים בעקבות אמירתו. אך אין האמירה של התובע תנאי בשבועת העדות, קא משמע לן שמואל, שבלא אמירה מפורשת אין חיוב של שבועת העדות.

תניא כוותיה דשמואל: ראוהו העדים לתובע שבא אחריהן. אמרו לו: מה אתה בא אחרינו? שבועה שאין אנו יודעין לך עדות! הרי הן פטורין משבועת העדות, ואם בפקדון היה כדבר הזה, שבא התובע אחר הנתבע, ואמר לו הנתבע: מה אתה בא אחרי לתובעני? שבועה שאיני חייב לך, חייבים. ומשום שרק בעדים צריכים אמירה ולא בפקדון.

שנינו במשנה: השביע עליהן חמשה פעמים וכו'.

מנלן דאכפירה בבית דין הוא דמחייבי אבל אחוץ לבית דין לא מחייבי?

אמר אביי: "אם לא יגיד - ונשא עונו". לא אמרתי לך שחייב העד אלא במקום שאילו מגיד זה, מתחייב זה ממון. והיינו, כפירת העד הנלמדת מלא - יגיד צריכה להיות דוקא בבית דין, במקום שהגדתו מחייבת ממון.

אמר ליה רב פפא לאביי: אי הכי, דילפינן מלא יגיד דבעינן מקום הראוי להגדת עדות, אימא נמי: שבועה גופא שמשביעים את העדים - בבית דין, אין, ושלא בבית דין לא. כי לכאורה, כולל הלימוד של לא יגיד גם את הכפירה וגם את השבועה.

אמר ליה אביי: לא סלקא דעתך! לפי שיש לנו מקור לחלק, ולומר שחייבין על השבועה אפילו מחוץ לבית דין.

דתניא: "והיה כי יאשם לאחת מאלה" - לחייב, כשנשבע העד כמה פעמים שאינו יודע, על כל אחת ואחת!

ואי סלקא דעתך שחייב דוקא בנשבע בבית דין, מי מחייב על כל אחת ואחת!? והתנן: השביע עליהן חמשה פעמים בפני בית דין וכפרו - אין חייבין אלא אחת. אמר רבי שמעון מה טעם, הואיל ואינם יכולים לחזור אחרי כפירתם הראשונה ולהודות.

אלא לאו, שמע מינה מהברייתא, הדורשת מהפסוק 'לאחת' לחייב על כל אחת ואחת, כי שבועה חוץ לבית דין, מחייבת. ורק כפירה הוא דבעינן בבית דין דוקא.

שנינו במשנה: כפרו שניהן כאחת, חייבין.

ותמהה הגמרא: כיצד יתכן שכפרו שני העדים ביחד? הא אי אפשר לצמצם את הזמן שתהיה כפירתם כאחד!

אמר רב חסדא: הא מני - רבי יוסי הגלילי היא, דאמר אפשר לצמצם.

רבי יוחנן אמר: אפילו תימא רבנן היא, דאמרי אי אפשר לצמצם, כאן מדובר בכגון שכפרו שניהן בתוך כדי דבור. וקיימא לן, ש"תוך כדי דיבור" - כדיבור דמי.

אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: מכדי, הרי, "תוך כדי דיבור", כמה הוי? - כדי שאילת שלום של תלמיד לרב [והיינו: שלום עליך רבי, שהן שלש מילים]. ואילו עדים אלו, עד דאמרי "שבועה שאין אנו יודעין לך עדות", טובא הוי! הרי הן שש מילים, שהם יותר משלש מילים. וכיצד אמרת שכפרו שניהם בתוך כדי דיבור?

אמר ליה רבינא: אין הכוונה שכפרו שניהם ביחד במשך תוך כדי דיבור, אלא כל אחד ואחד היתה כפירתו תוך כדי דיבור של חבירו. שהראשון כפר, ולאחר שסיים הראשון את כפירתו, כפר העד השני בתוך כדי דיבור מסיום כפירתו של הראשון. וכל שהיו דברי שניהם סמוכים זה לזה, בלי הפרש של תוך כדי דיבור בין שניהם, הרי הם כאילו כפרו בעת ובעונה אחת.

שנינו במשנה: אם היתה כפירתן בזה אחר זה - הראשון חייב והשני פטור.

מתניתין דלא כי האי תנא -

דתניא: משביע עד אחד שיבוא ויעידהו - פטור העד שכפר מקרבן שבועת העדות. ורבי אלעזר ברבי שמעון מחייב! ואילו מתניתין, שפוטרת את השני עקב היותו עד אחד לאחר כפירת הראשון, חולקת על רבי אלעזר ברבי שמעון!

לימא בהא קמיפלגי - דמר, תנא דמתניתין, סבר, עד אחד כי אתא, לשבועה הוא דקא אתא. לממונא לא קא אתא. וקרבן שבועת העדות הוא רק על עדות ממון. ומר, רבי אלעזר ברבי שמעון סבר: עד אחד כי אתא, לממונא קא אתא, שמתקבלת עדות עד אחד לממון [ורק למכות ועונשין צריכים שני עדים], ולכן חייב על כפירתו, דהווי כפירת עדות של ממון.

ודחינן: ותיסברא, היתכן שלפי רבי אלעזר ברבי שמעון יחייב עד אחד בלבד ממון, הא אמר אביי:

א. הכל מודים בעד סוטה.

ב. והכל מודים בעדי סוטה.

ג. ומחלוקת בעדי סוטה.

ד. הכל מודים בעד אחד.

ה. והכל מודים בעד שכנגדו חשוד על השבועה!

[וכפי שיבואר כל זאת בסמוך].

ומכיון שאמר אביי הכל מודים בעדות עד אחד [וכוונתו לומר שאינו קם לעדות ממון], הרי אי אפשר לומר שרבי אלעזר ברבי שמעון חולק.

אלא, דכולי עלמא סברי עד אחד כי אתי, לשבועה בלבד קא אתי, ולא לממון. והכא, בהא קמיפלגי תנא קמא ורבי אלעזר ברבי שמעון:

מר, רבי אלעזר ברבי שמעון, סבר, דבר הגורם לממון כממון דמי. שאילו היה העד האחד בא ומעיד, היה מחייב את הנתבע להשבע, ועל פי רוב אין הנתבע עומד להשבע כנגד העד, כי רוב בני אדם אינם נשבעין לשקר אלא מעדיפים לשלם. ונמצא, שכפירתו של העד היתה בדבר הגורם לממון, שהרי הוא כממון.

ומר, תנא קמא הפוטרו לעד אחד, סבר שגורם לממון לאו כממון דמי, ונמצא שלא היתה כפירתו בממון.

גופא - אמר אביי: א. הכל מודים בעד סוטה. ב. והכל מודים בעדי סוטה. ג. ומחלוקת בעדי סוטה. ד. הכל מודים בעד אחד. ה. והכל מודים בעד שכנגדו חשוד על השבועה!

ומבארת הגמרא:

א. הכל מודים בעד סוטה שחייב קרבן שבועת העדות כשכפר ונשבע לשקר - בעד טומאה. שאם קינא לה בעלה, ונסתרה אחר כך [ויש שני עדים על הקינוי ועל הסתירה] ויש עד אחד שראה שנטמאה בסתירה זו, דרחמנא הימניה לעד זה לפטור את הבעל מחיוב הכתובה. דכתיב "ועד אין בה" [וכפי שיבואר הלימוד לקמן], ותבעו הבעל שיבוא להעיד ולפוטרו מחיוב הכתובה, וכפר העד ונשבע לשקר שאין הוא יודע בטומאה זו, הרי הוא חייב בקרבן שבועת העדות. שהרי כפר בשבועה בממון, שהיה הבעל יכול להפטר מתשלום הכתובה. ^[8]

והמקור לנאמנות עד אחד בטומאה לפטור את הבעל מתשלום הכתובה, נלמד מהפסוק "ועד אין בה - והיא לא נתפשה", ודרשינן מהאי קרא: כל שיש בה עדות כל שהיא, ואפילו של עד אחד, הרי היא נאסרת לבעלה, ומפסידה את כתובתה.

ב. והכל מודים בעדי סוטה שפטור, אפילו נשבעו שני העדים - בעדי קינוי, ששמעו כיצד קינא לה הבעל שלא תסתר עם איש פלוני. ופטורים הם מקרבן שבועה מחמת שאין המנעותם מלהעיד גורמת הפסד ממון ישיר לבעל אלא רק דהוה גורם דגורם להפסד ממון. שהרי גם אם יעידו על הקינוי, עדיין חייב הבעל בכתובתה עד שיביא את עדי הסתירה, וגם עדי הסתירה אינם פוטרים אותו מחיוב הכתובה, אלא שיתכן והאשה תרתע מאימת שתיית המים המאררים ותודה שזינתה, ובכך יפטר הבעל מחיוב הכתובה. ולפיכך על כזה גורם דגורם להפסד ממון, הכל מודים שאין ההמנעות מעדות מחייבת קרבן שבועת העדות.

הערות

^[8] מכאן מוכח, שהנאמנות של עד אחד בסוטה, וכן במיתת הבעל, אינה נאמנות גרידא, שנאמנים בה גם קרובים ופסולים, כי שבועת העדות נאמרה רק בעדים כשרים, אלא, חידשה התורה שעד אחד בסוטה או עד אחד במיתת הבעל יהיה נאמן בתורת עד. ר' חיים הלוי [הלכות רוצח ט טו והלכות גירושין יב כא]. והסביר בכך את ההלכה שעד אחד בסוטה ובמיתת הבעל כנגד מאה עדים פסולים נחשב כפלגא ופלגא, בעוד שעד אחד פסול כנגד שני עדים פסולים, אינו כלום. כי עד אחד נאמן כאן לא מדין נאמנות של פסולים, אלא מדין נאמנות של עד כשר, ובכך הוא יכול לעמוד גם כנגד מאה פסולים. לפי שהפסולים מתקבלים כאן בגדר נאמנות, ואילו עד כשר מתקבל כאן בתורת עדות, והראיה, כאמור, שאין קרבן שבועה אלא בעדות של עד כשר.

עד שישמעו מפי התובע!

ומשיבים: רץ אחריהן איצטריכא ליה [הוצרך לו] לומר, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר]: כיון שרץ אחריהן כמאן דאמר להו דמי [כמי שאומר להם להעיד נחשב הדבר], קא משמע לן [משמיע לנו] שמואל שאף שמובנת כוונתו — אין חייבים עד שיאמר להם בפירוש.

ומקשים: והא נמי תנינא [והרי גם זו שנינו במשנתנו]: שבועת העדות כיצד? אמר לעדים בואו והעידוני, שבועה כו'. ונדייק מכאן: אמר — אין [כן], לא אמר — לא!

ודוחים: מכאן אי אפשר להוכיח, שאפשר לומר כי "אמר" לאו דוקא [איננו מדוקדק], והוא הדין כשלא אמר.

דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך], אלא שהלשון מדוייקת, גבי [אצל] פקדון דקתני [ששנה] שם: שבועת הפקדון כיצד? אמר לו: "תן לי פקדון שיש לי בידך", הכי נמי [כך גם כן] תאמר שאם אמר — אין [כן], לא אמר — לא? הא [הרי] "וכחש בעמיתו" (ויקרא ה, כא) כל דהו [שהוא] משמע, בכל אופן שהוא מכחש!

אלא חייב אתה לומר ש"אמר" לגבי שבועת הפקדון לאו דוקא [אינו מדוייק], הכא נמי לאו דוקא [כאן גם כן, בשבועת העדות, אינו מדוייק].

את ההוכחה הזו דוחים: האי מאי [דבר זה מהו]? אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] ש"אמר" דהכא דוקא [של כאן הוא מדוייק], תנא התם אטו הכא [שנה שם בפקדון "אמר" משום כאן], שהמשניות מדברות באותו סגנון, אף על פי ששם אין זו לשון מחוייבת. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי לא הביטוי "אמר" דהתם דוקא [של שם הוא מדוייק] ולא "אמר" דהכא דוקא [של כאן מדוייק], אם כן, "אמר" "אמר" למה לי למיתנייה [לו לשנותו]?

ודוחים: דלמא אורחא דמילתא קא משמע לן [שמא הדרך הרגילה משמיע לנו], שבדרך כלל התובע אומר, אבל אין זה אומר שבלי זה לא יתחייב העד. וכיון שאין הדבר מוכח מן המשנה, היה חידוש בדברי שמואל.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של שמואל לגבי שבועת העדות: ראוהו העדים שבא התובע אחריהן, אמרו לו: "מה אתה בא אחרינו? שבועה שאין אנו יודעין לך עדות" — פטורין, ואם היה זה בפקדון — שהתובע רץ אחריהם והם מעצמם הכחישו — חייבים, כפי שאמרנו, שעל שבועת פקדון חייבים בכל דרך.

א שנינו במשנה: השביע עליהן חמשה פעמים חוץ לבית דין והודו בבית דין — פטורים. ואם כפרו בבית דין — חייבים על כל שבועה כו'.

ושואלים: מנלן [מנין לנו] שעל הכפירה בבית דין דווקא הוא דמחייבי [שהם מתחייבים], ועל הכפירה מחוץ לבית דין לא מחייבי [אינם מתחייבים]?

אמר אביי, אמר קרא [הכתוב] בענין זה: "אם לא יגיד ונשא עונו" (ויקרא ה א), לומר: לא אמרתי לך אלא במקום שאילו מגיד זה העד, היה מתחייב זה ממון כלומר, בבית דין. אבל לא במקום שההגדה אין לה ערך.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: אי הכי [אם כך], אימא [אמור] שדווקא אם השבועה גופא [עצמה] היתה בבית דין — אין [כן] חייב, ושלא בבית דין — לא!

ודחה אביי, לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] לומר כך, דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר "והיה כי יאשם לאחת מאלה" (ויקרא ה, ה) — לחייב קרבן על כל אחת ואחת כשעבר יותר מפעם אחת על העבירות בפרשת קרבן עולה ויורד. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] שצריך להישבע בבית דין, מי מחייב [האם חייב הוא] על כל אחת ואחת? והתנן [והרי שנינו במשנתנו]: השביע עליהן חמשה פעמים בפני בית דין וכפרו — אין חייבין אלא אחת, אמר ר' שמעון: מה טעם? הואיל ואינם יכולין לחזור ולהודות אחרי שכפרו! אלא לאו שמע מינה [האם לא תשמע מכאן] ששבועה היא גם חוץ לבית דין, ובמקרה זה מתחייב על כל אחת ואחת, אבל כפירה שמתחייב עליה היא בבית דין דווקא.

ב שנינו במשנה: כפרו שניהן כאחת — חייבין. ושואלים: הא [הרי] אי אפשר לצמצם, אי אפשר שיקרו שני דברים ממש בבת אחת, ואם כן בהכרח קדם אחד לחבירו!

אמר רב חסדא: הא מני [זו כשיטת מי היא]? כשיטת ר' יוסי הגלילי היא, שאמר בכלל שאפשר לצמצם, וייתכן שיקרו שני דברים בבת אחת.

ר' יוחנן אמר: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת רבנן [חכמים] החולקים עליו, יש לומר שמדובר כגון שכפרו שניהן בתוך כדי דיבור, ותוך כדי דיבור כדיבור דמי [נחשב],

שאף שאינו ממש בבת אחת, הרי הוא נחשב כבת אחת. אמר ליה [לו] רב אחא מדיפתי לרבינא: מכדי [הרי] תוך כדי דיבור כמה הוי [הוא] שיעורו? כדי שאילת תלמיד לרב (שאומר שלוש מלים "שלום עליך רבי"), איכא דאמרי [יש שאומרים]: כדי שאילת הרב לתלמיד, שאומר שתי מלים "שלום עליך". על כל פנים, עד דאמרי [שהם אומרים] שניהם "שבועה שאין אנו יודעין לך עדות" טובא הוי [הרבה הוא] יותר מכדי שלוש מלים, וכיצד ייתכן שיכפרו שניהם תוך כדי אמירת שלוש מלים? אמר ליה [לו]: הכוונה היא שכל אחד ואחד צריך להתחיל עדותו תוך דיבורו של חבירו.

ג שנינו במשנה: כפרו בזה אחר זה — הראשון חייב והשני פטור כי השני נשאר רק עד אחד, והואיל ואינו יכול לחייב בעדותו — פטור משום שבועת העדות. ומעירים: מתניתין דלא כי האי תנא [משנתנו שלא כשיטת תנא זה], דתניא [ששנויה ברייתא]: משביע עד אחד — פטור מקרבן על שבועת העדות, ור' אלעזר בר' שמעון מחייב. ולדעת ר' אלעזר בר' שמעון, במקרה של משנתנו, צריך היה השני להיות חייב.

ומציעים: לימא בהא קמיפלגי [האם לומר שבנושא זה הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה, תנא קמא, סבור]: עד אחד כי אתא [כאשר הוא בא] להעיד — לשבועה בלבד הוא דקא אתא [שהוא בא], לחייב את הצד האחר שישבע, ואין יכולים לחייב ממון בעדותו, ומר סבר [וחכם זה, ר' אלעזר בר' שמעון, סבור]: עד אחד כי אתא [כאשר הוא בא] להעיד לממונא קא אתא [להוציא ממון הוא בא], ומשום כך נחלקו האם הכפירה של עד אחד נחשבת כפירה בדבר שבממון או לא?

ודוחים: ותיסברא [וכי סבור אתה שכך הוא]? האמר [הרי אמר] אביי: הכל מודים בעד סוטה שחייב משום שבועת העדות, והכל מודים בעדי סוטה, ומחלוקת בעדי סוטה. ועוד: הכל מודים בעד אחד, והכל מודים בעד שכנגדו חשוד על השבועה. וכפי שיוסבר להלן, הכל מודים שאין עד אחד מחייב ממון!

אלא, דכולי עלמא [לדעת הכל] עד אחד כי אתי [כאשר הוא בא] להעיד, לשבועה קא אתי [הוא בא]. והכא בהא קמיפלגי [וכאן בזה הם חלוקים], מר סבר [חכם זה, ר' אלעזר בר' שמעון, סבור]: דבר הגורם לממון כממון דמי [נחשב], ואף שאין העדות של עד אחד מחייבת ממון, פעמים שאינו רוצה להישבע על פי אותו עד וחייב לשלם, ונמצא שעדות זו גורמת לממון, ומר סבר [וחכם זה סבור]: לאו כממון דמי [אינו נחשב כממון].

ד גופא [לגופה] של האימרה שהזכרנו קודם, אמר אביי: הכל מודים בעד סוטה, והכל מודים בעדי סוטה, ומחלוקת בעדי סוטה. הכל מודים בעד אחד, והכל מודים בעד שכנגדו חשוד על השבועה.

ומבארים: הכל מודים בעד סוטה — שחייב אם נשבע שאינו יודע עדות, ומדובר בעד טומאה, שהבעל קינא לה תחילה בפני עדים, שאמר לה שלא תיסתר עם פלוני, והעידו עדים שנסתרה עם אותו איש, ועד אחד מעיד שהאשה אכן נטמאה, דרחמנא הימניה [שהתורה האמינה לו], דכתיב [שנאמר] בסוטה שהיא נבדקת במים המרים במקרה ש"ועד אין בה" (במדבר ה, יד) שנטמאה, ומשמע: כל עד שיש בה אוסרה, ובעלה מגרשה בלא כתובה. ונמצא שעד טומאה הוא ממש עד ממון (על כסף הכתובה).

והכל מודים בעדי סוטה ל— שפטור משום שבועת העדות, ומדובר פה בעדי קינוי, שהם מעידים שהבעל קינא לאשתו, דהוה [שהריהו] רק גורם של גורם, שהיא צריכה גם עדי סתירה, ורק לאחר מכן אם יבוא עד טומאה, או שתשתה את המים ויתברר שזנתה — תפסיד את כתובתה. ונמצא שעדי קינוי הם רק גורם של הגורם להוצאה של ממון, ולכן אינם מחייבים כשהבעל משביע אותם.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

until they hear a demand to testify directly from the mouth of the plaintiff.

The Gemara answers: Mentioning the case of the plaintiff pursuing them was necessary for Shmuel, as otherwise it could enter your mind to say: Since the plaintiff is pursuing them, it is like the case of one who says to them directly to testify. Therefore, Shmuel teaches us that although the intent of the plaintiff is for them to testify, the witnesses are liable only if he tells them so explicitly.

The Gemara asks: But this too, we learn in the mishna: Liability to bring a sliding-scale offering for taking a false oath of testimony, how so? In a case where the plaintiff said to two witnesses: Come and testify on my behalf, and they replied: On our oath, etc., from which it can be inferred that if the plaintiff said this to the witnesses, yes, they are liable, and if he did not say this to the witnesses, no, they are not liable.

The Gemara rejects this: No proof may be cited from the mishna, as perhaps when the tanna states: In a case where the plaintiff said, he did not mean that this is the halakha only in a case where he specifically verbalized his demand that they testify; rather, the same would be true even if he conveyed his intent in a non-verbal manner.

As, if you do not say so and assert that the language of the mishna is precise and one is liable only if the oath was in response to a verbal demand, then as for the mishna (36b), which teaches with regard to a deposit: Liability to bring a guilt-offering for taking a false oath on a deposit, how so? In a case where the owner said to the bailee: Give me the deposit that belongs to me and is in your possession, would you say there, also, that if the owner said this to the bailee, yes, he is liable, and if he did not say this to the bailee, no, he is not liable? But doesn’t the verse “And deals falsely with his colleague in a matter of deposit” (Leviticus 5:21) indicate that the bailee is liable for any denial of the deposit at all, unrelated to the nature of the claim raised by the owner of the item?

Rather, it must be that when the tanna says with regard to the oath on a deposit: In a case where the owner said to the bailee, he did not mean that this is the halakha only in a case where he specifically verbalized his demand. Here too, with regard to the oath of testimony, the tanna did not mean that this is the halakha only in a case where the plaintiff specifically verbalized his demand.

The Gemara asks: What is this comparison? Granted, if you say that here, when the tanna says in the mishna with regard to the oath of testimony: In a case where the plaintiff said to two individuals, it is specifically in a case where the plaintiff verbalized his demand, one could explain that the tanna taught there, with regard to the oath on a deposit: In a case where the owner said, due to the fact that he employed that formulation here in the mishna. Tanna’im frequently employ uniform language in different cases, even though there are halakhic differences between them. But if you say that neither there with regard to the oath on a deposit is it specifically in a case where the owner verbally said, nor here with regard to the oath of testimony is it specifically in a case where the plaintiff verbally said, why do I need to teach: Said, said, in both instances?

The Gemara answers: Perhaps the tanna is teaching us the matter in the manner in which it typically occurs, as both a plaintiff and the owner of a deposit typically articulate their claims verbally. It may still be that if the demand was conveyed non-verbally, the witness is liable. Since there is no proof from the mishna, the statement of Shmuel is necessary to teach that if the demand is not articulated verbally, the witness is not liable for taking a false oath.

The Gemara notes that it is taught in a baraita in accordance with the opinion of Shmuel: In a case where the witnesses saw that the plaintiff was pursuing them, and they said to him: For what reason are you pursuing us; on our oath we do not know testimony on your behalf, they are exempt. And if it is with regard to an oath on a deposit, in a case where the owner is pursuing the bailee and he denies that the deposit is in his possession, the bailees are liable, as they are liable for any denial of the deposit at all, irrespective of the nature of the claim raised by the owner of the item.

§ The mishna teaches: If he administered an oath to them five times and they came to court and admitted that they had knowledge of the incident and testified, they are exempt. But if they denied knowledge of the incident in court as well, they are liable for each and every one of the oaths administered to them outside the court.

The Gemara asks: From where do we derive that it is specifically for denial in court that they are liable, and they are not liable for denial outside court?

Abaye said: It is derived as the verse states with regard to the oath of testimony: “If he does not utter it, he shall bear his iniquity” (Leviticus 5:1), from which it is derived: I said this halakha to you only in a place where, were this witness to utter his testimony, that other individual becomes liable to make a monetary payment, i.e., in court. He is not liable for denial in a place where his testimony would not render one liable to pay.

Rav Pappa said to Abaye: If so, say that it is not the denial but the oath itself; if it is taken in court, yes, he is liable, and if it is that which is not taken in court, no, he is not liable.

Abaye said to Rav Pappa: That should not enter your mind, as it is taught in a baraita that the verse: “And it will be when he is guilty of any one of these” (Leviticus 5:5), serves to render one liable to bring an offering for each and every instance when one repeatedly performs the transgressions for which one is liable to bring a sliding-scale offering. And if it enters your mind that one is liable only for an oath taken in court, is one liable for each and every oath? But didn’t we learn in the mishna: If he administered an oath to them five times before the court, and they denied knowledge of any testimony relating to the incident, they are liable for taking only one false oath. Rabbi Shimon said: What is the reason for this ruling? Since once they denied that they had any knowledge of the matter they can no longer retract that denial and admit that they have knowledge of the matter. Abaye explains: Rather, must one not conclude from it that one is liable for each and every oath taken outside court; but one is liable only if the denial is in court?

§ The mishna teaches: If both of the witnesses denied knowledge of the incident together, both of them are liable. The Gemara asks: But isn’t it impossible for two events to coincide precisely? By necessity, one denial must have preceded the other.

Rav Ḥisda said: In accordance with whose opinion is this mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who says: It is possible for two events to coincide precisely.

Rabbi Yoḥanan said: Even if you say that the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis who disagree with Rabbi Yosei HaGelili, the mishna can be interpreted in a case where both of them denied knowledge of relevant testimony within the time required for speaking a short phrase, and the halakhic status of a pause or retraction within the time required for speaking a short phrase is like that of continuous speech. Although the two statements did not coincide precisely, their halakhic status is as if they did.

Rav Aḥa of Difti said to Ravina: After all, how long is the duration of: Within the time required for speaking a short phrase? It is an interval equivalent to the duration of the three-word greeting of a student to his teacher: Shalom alekha rabbi. Some say that it is a briefer interval, equivalent to the duration of the two-word greeting of a teacher to his student: Shalom alekha. According to either opinion, in the time that elapses until the two of them say: On my oath we do not know any testimony for you, it is an interval greater than the time required to utter those words. How, then, can the mishna be interpreted as referring to a case where they stated their denials within the time required for speaking those words? Ravina said to Rav Aḥa of Difti: The case in the mishna is one where each and every potential witness will issue his denial within the time required for speaking, starting from the end of the statement of the other.

§ The mishna teaches: If they denied knowledge one after the other, the first one who denied knowledge is liable, and the second one is exempt, as once the first witness denies knowledge of the incident, the second is an individual witness, whose testimony is not decisive, and he is exempt from the oath of testimony. The Gemara notes: The mishna is not in accordance with the opinion of this tanna, as it is taught in a baraita: In the case of one who administers an oath to one witness, the witness is exempt from bringing an offering for taking a false oath of testimony; and Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, deems the witness liable to bring an offering. In his opinion, the second witness in the case in the mishna would be liable, not exempt.

The Gemara suggests: Let us say that they disagree about this: One Sage, the first tanna, holds: When one witness comes to testify, it is to render the one against whom he is testifying liable to take an oath, and that is the reason that he is coming, as one witness cannot render him liable to make a monetary payment. And one Sage, Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, holds: When one witness comes to testify, it is to render the one against whom he is testifying liable to make a monetary payment, and that is the reason that he is coming. The tanna’im disagree whether denial by one witness constitutes a denial with regard to monetary matters.

The Gemara rejects this: And how can you understand their dispute in that way? Doesn’t Abaye say: All concede with regard to a witness in the case of a sota that he is liable for taking a false oath of testimony; and all concede with regard to witnesses in the case of a sota; and there is a dispute with regard to witnesses in the case of a sota. All concede with regard to one witness that he is not liable for taking a false oath of testimony because he cannot render another liable to make a monetary payment; and all concede with regard to a witness testifying on behalf of the claimant when his counterpart, the defendant, is suspect about the oath.

The Gemara suggests: Rather, all concede that when one witness comes to testify, it is to render the one against whom he is testifying liable to take an oath, and that is the reason he is coming. And here they disagree about this: One Sage, Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, holds: A matter that causes financial loss is considered to have monetary value. Although the testimony of one witness does not render one liable for monetary payment, occasionally the party against whom he testified will prefer to pay rather than take the oath that the witness rendered him liable to take. In those cases, the testimony of one witness does in fact cause money to be paid. And one Sage, the first tanna, holds: A matter that causes financial loss is not considered to have monetary value.

§ With regard to the matter itself, Abaye says: All concede with regard to a witness in the case of a sota that he is liable for taking a false oath of testimony; and all concede with regard to witnesses in the case of a sota; and there is a dispute with regard to witnesses in the case of a sota. All concede with regard to one witness, and all concede with regard to a witness testifying on behalf of the claimant when his counterpart is suspect about the oath.

The Gemara elaborates: All concede with regard to a witness in the case of a sota that he is liable for taking a false oath of testimony in the case of a witness of impurity. This is referring to a case where the husband issues a warning to his wife in the presence of two witnesses that she may not enter into seclusion with a certain man and witnesses testify that she entered into seclusion with him, and one witness testifies that she engaged in intercourse with that man, as in that case the Merciful One accorded credibility to the witness, as it is written with regard to a sota: “And there is no witness against her” (Numbers 5:13), that she engaged in intercourse. From that verse it is derived that any witness that there is against her is sufficient to render her forbidden to her husband and enable him to divorce her without paying the sum stipulated in the marriage contract. Therefore, the witness who testified that she engaged in intercourse with that man is for all intents and purposes a witness to a monetary matter.

And all concede with regard to witnesses in the case of a sota that each witness is exempt from liability due to a false oath of testimony. This is referring to the case of witnesses of warning, who testify that the jealous husband warned his wife not to enter into seclusion with a certain man, as each witness is the cause of a cause of financial loss, not a direct cause of that loss. In order to lose payment of her marriage contract, in addition to the witnesses of warning, witnesses of seclusion would also be required, after which either a witness would testify that she engaged in intercourse or she would be required to drink the bitter water of a sota, either of which would confirm that she engaged in an adulterous relationship.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תניא כוותיה דשמואל וכן הלכתא אבל בפקדון אע"ג דלא שמע מפי התובע אלא הוא נשבע מעצמו חייב שנאמר וכחש בעמיתו כל דהו:

השביע עליהן ה' פעמים חוץ לב"ד ובאו לב"ד והודו פטורין. מנא לן ואמר אביי (שאם) [שנאמר אם] לא יגיד ונשא עונו. אימתי נושא עון בזמן מגיד במקום שמתחייב הנתבע ממון ומקשי רב פפא אימא גם השבועה עצמה אם לא תהא בב"ד לא יהו חייבין. ודחי' לא מצית למימר הכי דתניא לאחת לחייבו על כל אחת ואחת והתנן השביע עליהן ה' פעמים בב"ד וכפרו אין חייבין אלא אחת כו' אלא לאו ש"מ שבועה חוץ לב"ד כפירה בב"ד ש"מ:

מתני' כפרו שניהן כאחד חייבין. פירוש אין חייבין שניהם אלא עד שיכפרו שניהם בבת אחת:
והא אי אפשר לצמצם.

אמר רב חסדא הא מני ר' יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם. דתנן בבכורות פרק ב' רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשים כאחת. ר' יוסי הגלילי אומר שניהן לכהן שנאמר הזכרים לה' וחכ"א אי אפשר לצמצם אלא אחד לו ואחד לכהן.

ר' יוחנן אמר אפילו תימא רבנן הכא במאי עסקינן כגון שכפרו בתוך כדי דבור כדי שאילת שלום תלמיד לרב כל אחד ואחד בתוך בדי דבור של חבירו:
פיסקא כפרו זה אחר זה הראשון חייב והשני פטור.

מתני' דלא כר' אלעזר בר' שמעון דתניא המשביע עד אחד פטור ור' שמעון מחייב נימא בהא פליגי תניא קמא סבר עד אחד לשבועה הוא דאתא הלכך פטור. דהא ליתא תביעת ממון. ור' אלעזר בר' שמעון סבר עד אחד לממון הוא דאתא:

איני והאמר אביי הכל מודים בעד סוטה שחייב. בעד טומאה דכתיב ועד אין בה כל שיש בה כו'. ואמרינן אלא כולי עלמא עד אחד לשבועה הוא דאתא ובהא פליגי. תנא קמא סבר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ור' אלעזר בר' שמעון סבר כממון דמי:

גופא אמר אביי הכל מודים במשביע עד סוטה וכפר בו שחייב בעד טומאה דרחמנא אמר ועד אין בה כל שיש בה. והכל מודים במשביע עדי סוטה וכפרו שפטורין בעדי קינוי דהא גורם דגורם עדי קינוי גורמין לעדי סתירה ועדי סתירה גורמין לממון:

גמ': כגון שכפרו תוך כדי דיבור. קס"ד אדעתיה דרב אחא מדפתי דכפרו שניהן ואין בין השלמת כפירתו של זה להשלמ' כפירה של זה כדי דיבור ומשום הכי אקשי שבועה שאין אנו יודעין לך עדות טובא הוי כלומר שאם כפר הראשון ואחר כך אמר שני שבועה שאין אני יודע לך עדות טובא הוי ולאו קושיא הות אלא שאלה בעלמא דהא משכחת לה כגון שאמרו שניהם בבת אחת שבועה שאין אנו יודעים לך שאף על פי שהשלים האחד קודם השני משום שאי אפשר לצמצם מכל מקום בתוך כדי דבו' התחילו והשלימו אלא הכי איבעיא ליה מי משכחת לה בשבועה זה אחר זה או לא ועשה לו רב להסתלק מן הספק ואמר ליה כל אחד בתוך כדי דיבורו של חבירו שאחר שהשלים הראשון שבועתו התחיל השני לשבע ואין בין השלמת דיבורו של זה להתחלתו של זה כדי דיבור ורבינא קושטא אמר ליה דמשכחת לה נמי בהכי ולאו דמתני' דוקא בהכי אי נמי כיון דמתני' בבת אחת קתני [דשניהם חייבים] זה אחר זה [הראשון חייב והשני פטור] וזה אחר זה לא משכחת דפטור השני אלא באחר כדי דיבור של חבירו הילכך בת אחת דקתני כל שהוא בתוך כדי דיבורו של חבירו הוא דמיקרי הכי.

מכדי תוך כדי דבור כמה הוי... שבועה טובא הוי. לכאורה משמע דר"א מדפתי דסבירא ליה דכפרו שניהם ר"ל שאין בין השלמת כפירתו של זה להשלמת כפירתו של זה כדי דיבור קאמר, ומשום הכי אקשי ליה הכי, ואינו מקשה אלא כשואל. ותדע לך, דה"מ לאוקומי כגון שאמרו שניהם בבת אחת שבועה שאין אנו יודעין לך עדות שאע"פ שהשלים האחד קודם שהשלים הב' מפני (שאין אנו יודעין לך עדות שאע"פ שהשלים הא' קודם שהשלים הב') שאי אפשר לצמצם, מכל מקום בתוך כדי דבור התחילו והשלימו, אלא דהכי איבעיא ליה אי משכחת לה כגון שנשבע זה אחר זה או לא, וא"ל משכחת לה כגון שכפר בתוך כדי דבור של חבירו, כלומר שאחר שהשלים האחד שבועתו נשבע הב' תוך כדי דבור וחייב משום דאכתי יכול ב' למיהדר ביה הא'.

עד אחד כי אתי לממונא אתי. פירש רש"י ז"ל: לממונא ממש, דאע"ג דכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת דסבר דהיינו למכות ולעונשין אבל לממון קם, ולא נהירא לי דנשוי הא מקשה טועה גמור, והנכון בעיני מה שפירש הרמב"ן ז"ל דחשבינן ליה לממון הואיל וראוי לה להצטרף עם אחר להוציא ממון, חשבינן ליה דאתי לממונא.

ותסברא. פירוש: ותסברא דבהא פליגי, והא אביי וכו' דלא פליגי אלא בגורם לממון אי כגורם לממון ואין לשון ותסברא מיושב בעיני לפי' זה דהכי ה"ל למימר אלא כגורם לממון פליגי, והאמר אביי, אבל לשון תסברא משמע דמאי דאמר דעד אחד כי אתי לממונא אתי קשי' לי', כלומר וכי אפשר לומר כן דאית לי' לר' אליעזר בר"ש דעד אחד כי אתי לממונא קאתי, ומ"ה נ"ל דהפ' וכי אפשר לומר דמשום דראו להצטרף חשבינן ליה כגורם לממון להתחייב בשבועת העדות, והאמר אביי הכל מודים בעידי קנוי דפטירי ואף על גב דראויין להצטרף לאבד כתובתה בהדי עידי סתירה, ועד טומאה, דאלו עידי סתירה ועד טומאה בלא קנוי לא אבדה כתובת' ואפילו אגברא לא מתסרא ובעידי קנויי מתסרה, כנ"ל.

הכא בהא קא מפלגי מר סבר דבר הגורם לממון כממון דמי ומר סבר לאו כממון דמי. ומי' מתניתין דפטר עד אחד דלא כר' אלעזר בר"ש דלדידיה אפילו עד אחד חייב משום דגורם לממון מיהא הוא, והא דאמרינן ותסברא, לאו לדחויי מאי דאמרינן מתניתין דלא כר' אלעזר בר"ש, אלא לדחויי מאי דאתינן לאוקומי פלוגתייהו בעד אחד אי אתי לאפוקי ממונא או לא, והיינו דאמרינן מתניתין דלא כי האי תנא, ולא אמרינן לימא מתניתין דלא כי האי תנא, וקיימ"ל כרבנן דרבים נינהו, ועוד דסתם מתניתין כוותיהו, וקשיא לי דהא קימ"ל גבי נזקין כמאן דאית ליה דינא דגרמי, וכל מאן דאית ליה דינא דגרמי כל שכן דאית ליה גורם לממון כממון וכדמוכח בהדיא בב"ק (צח, ב) וכמו שכתבתי שם וגם רבותינו בעלי התוספות כתבו שם כן, ואם כן קשיא הלכתא אהלכתא, ולא היא דהכא שני דלא חייבה תורה אלא בכפירה שמאבד ממון ממש זה מחמת כפירתו של זה, וכדאמרינן לעיל אם לא יגיד ונשא עונו לא אמרתי אלא במקום שזה מגיד וזה מתחייב, ואף אנו נאמר לא אמרתי אלא בזמן שזה מגיד וזה מתחייב, אבל גורם לא אמרינן לדעת רבנן, וקימ"ל כוותייהו, אבל לגבי נזקין כל שגורם לממון מזיק חשבינן ליה כנ"ל, ועיקר.

אמר קרא אם לא יגיד ונשא עונו לא אמרתי לך אלא במקום שאלו מגיד זה מתחייב זה ממון פי' רש"י ז"ל דכיון דקפיד קרא בחיוב קרבן זה אהגדה מסתמא אהגדה חשובה קפיד דהיינו בב"ד ויותר נ"ל דאמר קרא אם לא יגיד ונשא עונו מכלל דהגדה בב"ד היא שיש בה חיוב ממון ואינו יכול לחזור ולהגיד דאי לא נשיאות עון למה. גי' כל הספרים שלא הוגהו א"ה שבועה גופה בב"ד היא ויש שמחקו והגיהו ואימ' שבועה גופה בב"ד ושאלה בעלמא היא ויש לקיים הגי' הישנה וה"פ דבשלמא לדידי הא דבעו רבנן כפירה בב"ד לאו מקרא הוא דאדרבא קרא סתמא כתיב בכל מקום וגזירת הכתוב הוא לחייבו קרבן בכך אלא סברא הוא דבמקום דמהנייא הודאה דעדים לחייב בכפירה והיינו בב"ד אבל שבועה איתא אפי' חוץ לב"ד אבל לדידך דמייתית לה מקרא שבועה נמי דמנא לך לחלק המקרא מקצתו בב"ד ומקצתו חוץ לב"ד ומהדר דקרא גופיה מכריע דשבועה חוץ לב"ד מדכתיב אחת לחייב על כל א' וא' ולא משכחת חלוק חטאות אלא בשבועה חוץ לב"ד שיכול לחזור ולהודות וכדמפרש ואזיל:

ואי ס"ד בב"ד מי מחייב והתנן וכו' לאו ממתני' דייקינן לה דאנן הכרחא מקרא בעינן מנלן אלא מקרא דלאחת דייקינן לה כדפרישית:

השביע עליהם ה"פ בב"ד וכפרו אין חייבין אלא א' וכו' מכאן דקדק רבינו מאיר הלוי ז"ל דהא דקתני כפרו לאו סוף דבר כפרו בין כל א' וא' אלא אפי' שתקו בין כל א' וא' וכפרו כפירה איק חייבין אלא א' דכיון דשתקו בתחל' לא היו יכולים לחזור ולהודות דאי לא הא מצינן למימר דלעולם אין חיוב קרבן אלא בשבוע' בב"ד וכי כתיב לא' ליחייב על כל א' וא' בשהשביעם ה"פ או יותר ושתקו בין כל שבוע' ושבוע' ומעת' נלמוד מכאן לפ"ז כדברי הרמב"ן ז"ל דשתיקה בב"ד כפירה היא אבל יש לי לדחות דהא דמשמע מהכא שאפי' שתקו אינן חייבין אלא א' לאו משום דשתיק' כפיר' אלא דאתייא עלה ממ"נ דאי כפיר' היא אינן יכולין לחזור ולהודות ואי הודאה היא אינן יכולין לחזור ולכפור שכבר הודו וכיון שהגידו שוב אינן חוזרין ומגידין ומיהו הא ק"ל טובא דלעולם אימא לך שבועה בב"ד נמי חייב על כל א' וא' בשחוזר ומשביעם תוך כדי דבור שיכולין לחזור ולהודות וי"ל דהא ליתא דסתם שבוע' היינו שבוע' שאין אתם יודעין לי עדות והא טפי מכדי דבור כדאיתא לקמן וא"כ בשעת גמר השבוע' לא היו יכולין לחזור ולהודות כנ"ל. והא דתנן כפרו שניהם כא' חייבים פרכינן עלה בגמ' והא א"א לצמצם פי' רש"י ז"ל דהא דר"י הגלילי אומר שניהם לכהן ואיכא למידק דשאני הא דאיכא למימר דהתם הוו בידי שמים אבל בידי אדם א"א לצמצם ושתמצא לומר דרבי יוסי הגלילי סבר דוקא בידי שמים הויא מתני' דאידך תנא ונקטה רבי יוסי הגלילי דהוא עיקר תנא בהאי עניינא התם וידיעה מתניתיה דוקא ודכוותה בב"ק אמרינן הא מני רבי יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר וכדפרישית בדוכת' ונראה דסוגיין קשיא על הרמב"ן ז"ל שסובר דשתיקת עדים דבתר שבוע' בב"ד ככפיר' דא"כ למאי דס"ד דמתני' כפרו ממש בבת אחת היא וכדקבלה רב חסדא מאי ק"ל ומאי דחיק רב חסדא נפשיה לאוקומיה כר"י הגלילי ולא כרבנן נימא דמתני' מיירי בששתקו דחשיבא כפירה דבשלמא לאוקומה כשענו אמן לא ניחא דבאמן נמי א"א לצמצם לרבנן אבל בשתיקה א"ש ובשלמא לתירוצא דר"י דבסמוך לא ק"ל מידי בהא דאיהו לא קבלה לקושיא דש"ס וניחא ליה טפי לאשמועינן דאפי' בזה אחר זה משכחת לה (לא) [הא] דחשיב כא' והוי רבותא טפי אבל לקושיא דש"ס ופירוקא דר"ח ק"ל וכ"ת דש"ס ורב חסדא משמע להו דקתני כפרו דלישנא משמע דכפרו בדבור ולא בשתיק' א"כ תיקשי לן על מרן ז"ל דהא בכוליה פרקין לא קתני תנא בחיוב שבועת העדות אלא כפירה דמשמע כפיר' היכי לא אישתמיט למיתני הכי בשום דוכתה לכך נ"ל יותר כדברי רש"י ז"ל:

ר"י אמר אפי' תימא רבנן כגון שכפרו בתוך כדי דבור פירוש ר"י אתא לאשמועינן דלאו כא' ממש בדבור אלא כא' בענין שכפרו בקירוב (כר') [כא'] שדינו כדין כפרו בדבור א' וכגון שכפרו תוך כדי דבור וכל תוך כדי דבור כדבור דמי:

א"ל רב אחא מדפתי לרבינא תוך כדי דבור כמה הוי עד שבועה שאין אנו יודעין לך עדות טובא הוי פי' דקס"ד דרב אחא בתוך כדי דבור דאר"י היינו שלא היה מסוף כפירתו של א' עד סוף כפירתו של ב' אלא כדי דבור ולהכי פריך דהא שבוע' שאין אנו יודעים לך עדות שאמר האחרון יותר מכדי דבור הוא ויפה פירוש הרמב"ן ז"ל דהא דרב אחא לאו קושיא גמורה היא אלא שאלה בדרך קושיא לעשות לו רב להסתלק מן הספק דהא מנ"ל שכפרו לגמרי זה אחר זה עד שיהא כל ההפסק הזה בין א' לב' דהא ודאי משום דא"א לצמצם דק"ל דיינו שתהא סוף כפירתו של זה מאוחרת מעט לסוף כפירתו של זה והוי סוף כפירתם תוך כדי דבור אלא דבעי למידע בדרך קושיא אם אפשר להעמידה אפי' כשכפרו זה (את) [אחר] זה ורבינא ג"כ פירש לו דאה"נ דכל א' וא' תוך כדי דבורו של חבירו כלומר שהתחילה כפירתו של אחרון תוך כדי דבור דסוף כפירתו של א' ובכי הא חשיב כאלו כפרו כא' וכפירוש רש"י ז"ל וטעם הדבר משום דכל שהתחיל הב' תוך כדי דבור דכפירת הא' כדבור דא' חשיב דב' עדים פתיכא סהדותייהו דחד בדחבריה וכעדות א' חשביה קרא וכדכתיב ע"פ ב' עדים ואחרים פירשו דטעמא דמלתא משום שהא' היה יכול לחזור ולהודות תוך כדי דבור שלו וא"כ בשהתחיל חבירו לכפור תוך כדי דבור שלו והוא עמד בכפירתו דיינינן ליה לראשון כאלו עתה נשלמה כפירתו עם כפירת הב' ותדע שאל"כ למה הב' חייב לימא כיון שכבר כפר הא' אין בעדותו עדות ממון וכפירת דברים הוא אלא ודאי כדאמרן ולפי זה אפשר להתיישב לשון הגמר' שאומר כל א' מהם תוך כדי דבור של חבירו דקש' מאי כל א' מהם דקאמר שהרי הב' הוא לבדו שכפר תיך כדי דבורו של חבירו אבל לפי זה ניחא שאף הא' חשוב כופר תיך כדי דבור של ב' לפי שאלו היה רוצה לחזור ולהודות היה מודה כנ"ל:

מתני' דלא כהאי תנא פירוש רש"י ז"ל דלא כר"א ברבי שמעון דמחייב ולישנא דגמר' דנקט לאו כי האי תנא (קאמר) [קשה] דה"ל למימר דלאו כר"א בר"ש וי"ל מתני' דתני לה בלא פלוגתא. ולאו דתהוי מתניתא משבשתא דהא שקלינן וטרינן עלה במאי פליגי אלא דמתניתא פריש לן טפי דאשמעינן דמתני' לאו לד"ם סתמא אלא כת"ק דר"א בר"ש. לימא בהא קמפלגי דת"ק סבר עד א' בשבועה אתי ור"א בר"ש סבר דלממונא אתי פי וקרא דכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת היינו למלקות ושאר עונשי הגוף ובכל דוכתא דתנינן דעד א' מחייב שבועה דלא כר"א בר"ש. ותסברא והאמר אביי הכל מודים וכו' ומחלוקת בעידי סוטה ופרישנא לקמן דהיינו בעידי סתירה דהוי גורם ומייתי לה לשבועת האלה בעלמא ושמא תודה ותתחייב ממון אלמא פלוגתא דעד א' דאפליגו אינו אלא משום דעד א' גורם לממון דדלמא לא ניבעי נתבע אלא לשלם. ת"ק סבר דבר הגורם וכו' פי' דבהא מיהת דשבועת העדות גורם לממון כממון דמי ואע"ג דבעלמא אפשר דאמר כל חד מינייהו איפכא ולהכי לא מייתי' ליה מתניתא דאפליגו בדבר הגורם לממון בב"ק ודנימא דהני תנאי כי הני תנאי. גופא אמר אביי וכו' גירס' דיוקא דבקמא גרסינן בעד ובאידך גרסינן בעידי וכדמפרש ואזיל ומאן דגריס בכולהו בעידי אגב שיטפא קמא נקטיה וכלישנא דקרא דכל מקום שאמרה תורה עד הרי כאן שנים. הכל מודים בעד סוטה דחייב בעד טומאה ואפי' בעד א' דרחמנא אמר ועד אין בה כל שיש בה פי' דכל שיש בה אפי' בעד א' דטומאה אסורה לו וחייב להוציאה ואינה שותה דלהכי כתיב ועד אין בה כלומר ועד טומאה אין בה כלל דאע"ג דבעלמא כל מקום שאמרה תורה עד הרי כאן שנים עד שיכתוב עד א' כדכתיב לא יקום עד א' באיש שאני הכא דלהכי כתיב לשון ועד אין בה לומר עיין עליה שאפי' עד א' אין בה שאלו היה בה עד א' דטומאה לא היתה שותה והכי מפ' בדוכת' בריש מס' סוטה ומיהו דוקא בעד סוטה שרגלים לדבר כיון שקינא לה ולכך אוסרה הכתוב בעד א' של טומאה אבל בעלמא אין האשה נאסרת על בעלה אלא בב' עדים וכדאיתא בפ"ק דכתובות וכדאית' נמי בפ' כיצד דיבמות בעדים הוא דמפקן וכדפרישנא התם בס"ד:

השביעם הנתבע ואמ' משביעני עליכם שאם תדעו עדות זו לפלני שהוא תובעני שתעידו לו ואל יאמר שמחמת יראתי אתם נמנעים וקבלוה וכפרו פטורים עד שישמעו מפי התובע או מפי שלוחו לדעת קצת:

בשבועת הפקדון אינו כן אלא כל שנשבע שאין בידו מחברו כלום אפי' מפי עצמו ר"ל שלא מפי תובע וכן אפי' הושבע מפי אחר ולא קבל ולא ענה אמן הואיל וכפר אחר השבועה הכפירה מחייבתו בשבועת הפקדון בלא קבלת שבועה וכן שבועתו בלא תביעת האחר כמו שיתבאר ל"ו ב':

רחל שלא בכרה עד עכשו וילדה שני זכרים אפי' ילדה שניהם כאחד אי אפשר לצמצם ואי אפשר שלא הוציא האחד רוב ראשו קודם חברו ומעתה שניהם ספק והכהן נוטל פחות שהרי מוציא מחברו הוא ועליו הראיה:

הא דאמרינן דאי לא תימא הכי גבי פקדון אמר אין לא אמר לא פי' משום דשבועת העדות הוא דאיכא למימר אמר אין לא אמר לא דהא ושמעה קול אלה כתיב דמשמע שתבעו להעיד ולא העיד לו אבל גבי פקדון דלא כתיב ביה הכי ליכא למימר אמר אין לא אמר לא דהא ומעלה מעל בה' כתיב לא שנא אמר ולא שנא לא אמר:

הא דתנן השביע עליו ארבעה וחמשה פעמים וכו' ואמרינן עלה מנ"ל דאכפירה בבית דין הוא דמחייב אדחוץ לבית דין לא מיחייב אמר אביי דאמר קרא אם לוא יגיד ונשא עונו לא אמרתי אלא במקום שאם זה מגיד זה מתחייב ממון ואמרינן אי הכי אפילו שבועה נמי וכו' דשמעת מינה דשבועה חוץ לבית דין וכפירה בבית דין ואפי' כפר חוץ לבית דין אם חזר והודה בבית דין פטור לא משכחת לה אלא במושבע מפי אחרים ובעונה אמן כדגרסינן בסוף פרק שבועת בתרא דף כ"ט ע"ב לא קשיא הא דענה אמן הא דלא ענה אמן והיינו טעמא דכי חזר והודה בבית דין פטור משום דאכתי לא הוציא שבועה מפיו הילכך כיון דקיימא לן דכפירה חוץ לבית דין לאו כפירה היא אם חזר והודה בבית דין נפטר משום דאכתי לא נשבע כלום אבל במושבע מפי עצמו מכי נשבע כבר עבר על השבועה הלכך לר"מ דסבר מושבע מפי עצמו חוץ לבית דין חייב מיחייב ולא מהני ליה הודאתו אחר כן בבית דין ולרבנן דסברי מושבע מפי עצמו חוץ לבית דין פטור לא מיחייב עד דמשתבע בבית דין.

נקטינן השתא דמושבע מפי אחרים בבית דין לעולם מיחייב חוץ לבית דין אי עונה אמן וכפר בבית דין מיחייב ואם לא ענה אמן ואע"ג דכפר בבית דין אי נמי ענה אמן ולא כפר בבית דין פטור ומושבע מפי עצמו בבית דין לעולם מיחייב חוץ לב"ד לר"מ מיחייב בין כפר אח"כ בב"ד בין לא כפר אח"כ בב"ד לרבנן אם לא כפר אח"כ בב"ד בודאי פטור ואם כפר אח"כ בב"ד איכא למימר דפטור דלא מהניא כפירה בתר הכי בב"ד לחיוביה אלא במושבע מפי אחרים משום דכיון דלא הוציא שבועה מפיו כמה דלא כפר בבית דין אכתי לא נשבע כלום הילכך כשכפר בבית דין ההיא שעתא הוא דעבר על השבועה אבל במושבע מפי עצמו מכי נשבע כבר עבר על השבועה הילכך כיון דס"ל לרבנן חוץ לבית דין לא מיחייב עליה כלום אף ע"ג דכפר בתר הכי בבית דין נמי לא מהניא מידי לאחיוביה ואיכא למימר כיון דמושבע מפי עצמו דלא מחייב חוץ לבית דין ממושבע מפי אחרים ילפינן ליה כדאמרינן לעיל ומה מושבע מפי אחרים חוץ לבית דין כי הדר כפר בבית דין מיחייב אף מושבע מפי עצמו חוץ לב"ד נמי כי הדר כפר בב"ד מיחייב וצריך עיון.

מתני' כפרו שניהם כאחת שניהם חייבין זה אחר זה הראשון חייב פי' שבשעה שכפר הראשון ראויה היתה העדות להתקיים לולי כפירתו שהרי עדין השני לא כפר ואעפ"י שהרי כפר השני לאחר מכאן מעת שכפר הראשון נתבטלה העדות תדע שהרי אלו הודה השני ולא כפר לא היה בעדותו ממש לפי שהוא עד אחד הרי למדת שמכפירת הראשון נתבטלה העדו' ולפיכך הראשון חייב והשני פטור ועלה אמרינן מתני' דלא כי האי תנא פי' דלא כר"א ב"ר שמעון דתניא המשביע עד אחד פטור ור' אלעזר ב"ר שמעון מיחייב ואי ב"ר שמעון אעפ"י שכבר כפר הראשון והוה ליה שני עד אחד כיון שכפר מיחייב דהא אמר משביע עד א' חייב ודייקינן לימא בהא קא מיפלגי דמר סבר עד אחד כי אתי לשבועה קא אתי הילכך כי כפר לאו עדות ממון כפר אלא עדות שבוע' ואכפירת עדות ממון הוא דחייב רחמנא אכפירת עדות שבועה לא חייב רחמנא ומר סבר עד אחד כי אתי לממון אתי שהרי עדותו ראויה שתצטרף עליה עדות אחרת ויתחייב בה הנתבע ממון ודחינן ותסברא והא אמר אביי הכל מודים בעד סוטה פי' קיימא לן שהסוט' אינה נעשית סוטה אלא עד שיקנא לה ותסתר ואם נסתרה בלא קינוי או קינא לה בלא סתירה אינו מועיל לה כלום עד שיקנא לה ותסתר ולאחר שמעידין עליה שנסתרה אם יבוא עליה אפי' עד אחד שנטמאה מפסדת כתובת' ונאסרת עליו לעולם ואם לא יבא עליה עד שנטמאה הרי היא אסורה עליו עד שמשקין אותה מי סוטה לברר אם נטמאה אם לאו ואם יגלה עליה מי סוטה שנטמאת הפסידה כתובתה ואין אנו צריכין לומר שנאסרה עליו שהרי מתה לה ואם יגלה שלא נטמאת תחזור להיתרה:

נמצא עכשו שהטומאה עצמה היא מפסדת אותה כתובת' והמעיד בה בממון עצמו הוא שמעיד דהוה ליה כמאן דאמר בפני נפרעה כתובתה זו או מחלה עליה דהיא עדות ממון דמה לי העיד על כתובה זו שהבעל פטור מלפרעה מחמת טומאה שנטמאה או מחמת שמחלה עליה או נפרעה אותה הלכך עדות ממון הוא והכופר בה מתחייב קרבן שבועה והסתירה גורמת לטומאה שאילולי הסתירה לא היינו יכולין להשקותה ולגלויי עליה אם נטמאת אם לאו הילכך עדות סתירה עדות גרמא היא שהרי הסתירה אינה מפסדת אותה כתובתה הטומא' היא שמפסדת אותה כתובתה כמו שאמרנו והסתירה גורמת לגלות אם נטמאת אם לאו בהשקייתה מי סוטה והיכא דאתא נמי עד אחד שנטמאה נמי אילולי הסתירה לא היו מאמינים אותו אלא עד שיעידו שני עדים שנטמאת כדגרסינן במסכת' סוטה (דף ב' ע"א) מן התורה עד אחד מהימן מנא לן דכתיב ועד אין בה וכו' ואמרינן נמי וטומאה בעלמא בלי קינוי ובלא סתירה מנ"ל דלא מהימן עד אחד דכתיב כי מצא בה ערות דבר נאמר כאן דבר ונאמר להלן דבר מה להלן שנים אף כאן שנים.

נמצא עכשו שהסתירה גורמת לנו להאמין עד אחד לטומאה הילכך המעידין בה למאן דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי עדות ממון היא ואם כפרו בו ונשבעו חייבין קרבן שבועה ולמאן דאמר לאו כממון דמי לאו עדות ממון הוא ופטורים.

והקינוי הוא גורם דגורם שהוא גורמת לסתירה כמו שאמרנו:

למדנו עכשו מדברי אביי במשביע עד סוטה וכפר שהוא חייב בקרבן שבועת העדות משום דאע"ג דעד אחד הא המניה רחמנא דכתיב ועד אין בה וכיון שאילו העיד היתה יוצאה שלא בכתובה נמצא שכפירתו הפסידתו כתובתה ולפיכך חייב קרבן שבועה והכל מודים בעדי סוטה במשביע עדי קינוי שהן פטורין שאלו העידו בקינוי עדין צריך הוא לעדי סתירה הלכך הוה ליה גורם דגורם שהקינוי גורם לסתירה לפי שהסתירה בלי קינוי אינה מועילה כלום והסתירה גורמת להשקות אותה מי סוטה ולגלויי עלה אם נטמאת אם לאו ואלולי הסתירה לא היינו יכולין להשקותה מי סוטה וכשמשקה אותה ומתברר שנטמאת מפסדת כתובתה מחמת הטומאה.

נמצא שהטומאה היא המפסדת אותה כתובת' והסתיר' גורמת לגלות אם נטמאת אם לאו והקינוי גורם לסתירה ומחלוקת במשביע עדי סתירה פירוש כשמעידין בסתירה אינן מעידין על הטומאה ממש שהיא המפסדת אותה כתובתה אלא על סתירה בלבד הוא שמעידין והסתירה גורמת להשקות אותה מי סוטה לגלות אם נטמאת אם לאו וכיון שכן נמצא שכשמעידין אינו על דבר המפסיד אותה כתובתה ממש אלא על דבר הגורם לגלות אותו דבר המפסיד אותה כתובתה ולברר אותו:

וכיון שעדות גרמא היא ולאו עדות ממון ממש לתנא קמא דאית ליה דבר הגורם לממון לאו כממון דמי פטורים ולרבי אלעזר בר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי חייבין והרי למדנו מדברי אביי שמחלוקתן בדבר הגורם לממון הוא ועלה אמרינן ותסברא:

אלא דכ"ע ע"א כי אתי לשבועה קא אתי והכא בהא קמיפלגי מ"ס דבר הגורם לממון כממון דמי וכיון שהשבועה גורמת לממון שהרי אפשר שיפרוש מן השבועה וישלם מה שהוא תבעו נמצא עדותו עדות ממון וכשכפר מתחייב קרבן שבועה ומ"ס דבר הגורם לממון לאו כממון דמי וכיון דלא עדות ממון הוא אינו מתחייב קרבן שבועה על כפירתו.

בפרש"י בד"ה בעדי קינוי כו' ושמא מיראת המים תודה שנטמאת ותפסיד כתובתה עכ"ל וה"ה אם תשתה ותמות ירויח הוא כתובתה אלא דלא פסיקא ליה אם תשתה שתמות ושמא זכות תולה לה ולא תפסיד כתובתה כמ"ש התוספות:

רש"י בד"ה בעד טומאה כו' וכפר עדותו חייב דהא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה שבועה שאין כו' וא"ת לימא כגון כו' נ"ב האי לישנא משמע דעל התרצן פריך דלישני הכי וע"ז תירצו התוס' דלא ניחא ליה לשנויי הכי כי אין רגילות בכך כו' ואף דרב חסדא משני הכי משום שמוכרח לכך דאפשר דלא ס"ל דמהני תוך כדי דיבור כה"ג ותדע דהא שניהם כא' בצמצום לכ"ע אין רגילות בכך וחידוש גדול הוא אפי' לר"י הגלילי דאמר אפשר לצמצם ודו"ק. ומש"ה נמי הוכרח הרי"ף לפסוק הלכתא דתוך כדי דיבור מהני וק"ל. אבל על המקשה אין כאן קושיא דלישנא דכפרו שניהן כו' לא משמע הכי דא"כ הל"ל כגון שסיימו שניהם תוך כ"ד וק"ל ותדע דעל התרצן קפריך דהא משני אחר כך התוס' להדיא דברי התרצן וק"ל:

גמרא מ"ס דהגל"מ כממון דמי ומ"ס לכמ"ד. לכאורה גם ב' עדים אינן אלא גרמא דהכובש עדותו פטור מד"א אף בתרי כמ"ש הסמ"ע בסי' כ"ח סק"י והגר"א שם סק"ז אולם שם ברי היזקא אבל אחד לא ברי היזקא ואין דהגל"מ זה דומה לדהגל"מ דאיפלגו ביה ר"ש ורבנן דהתם ברי היזקא אלא שאינו ממון ועי' פסחים רד"ו ובמש"כ שם ומצינו הרבה שהלשון אחד על כוונות מתחלפות:

גמ' שם הכל מודים בעד סוטה שחייב בעד טומאה. וכל הסוגיא נראה דאף בעדי קינוי אם כבר הביא עדי סתירה ועד טומאה הכ"מ שחייבין וכן בעדי סתירה אם כבר יש לו עדי קינוי ועד טומאה ואם אין לו עדיין עדי קינוי לכ"ע פטורין וכן בעד טומאה אם עדיין אין לו עדי קינוי וסתירה אלא דאורחא דמילתא נקיט:

רש"י ד"ה בעד טומאה. אם הביא כו' שהתרה בה כו'. כצ"ל:

תד"ה הכל. ואין כו' תשתה ותמות כו'. בסוטה (ו') תד"ה ושבאו משמע דמסקי דאפילו יש לה ע"א במד"ה שנטמאה אין המים בודקין אותה וא"כ איך יאמר תשתה ותמות שהרי ידיעתו מעכבת מלבודקה והמל"מ בפ"ג מהל' סוטה הכ"ג הכריע מזה שאין כוונתם שם שע"א יעכב על בדיקותה אלא לענין שנאמן אפי' לאחר שתייתה ע"ש ול"נ דהכא שכבר נשבע העד שא"י ושוב לא מהימנינן ליה אף אם יחזור בו לכן הוה כמו שאינו:

ד"ה ואי ס"ד בב"ד מי מחייב כו' חטין ושעורין וכוסמין כו' עיין לעיל כ"ה ע"ב תוס' ד"ה אחת כו' משמע דאיכא ב' דרשות מדכתיב לאחת ולא כתיב אחת והתם בעי אביי למדרש מניה למעט עדים מקרבן שבועת בטוי ולבסוף מסיק דהדר ביה אביי או חדא מינייהו רב פפא אמרה וא"כ למסקנא אייתר הך דרשא לדהכא:

ואולי למסקנא דחדא מינייהו רב פפא אמרה איכא למימר רב פפא הוה ס"ל כס"ד דאביי ואיצטרך קרא לאפוקי עדות מבטוי לכן הקשה הכא לאביי אימא שבועה גופא בב"ד ואביי השיב לו כהלכתא ודו"ק:

גמ' איכא דאמרי כדי שאילת רב לתלמיד יש לדקדק דהאי לישנא מיותר הכא דהשתא בכדי שאילת תלמיד לרב קשיא מכ"ש לאידך לישנא וי"ל דהתוס' ד"ה שבועה כו' הקשו לימא כגון שהתחילו כו' שא' מיהר יותר כו' ויש לישב קו' זו בקו' שהקשו תוס' ד"ה בתוך כו' דכל א' יטעון אני הייתי האחרון ומדחבירי לא הודה גם אני לא אתחייב ותי' תוס' דלשם לא שייך כ"א לבתר דמסיק כאו"א בכדי דיבורו של חבירו איכא למימר דהראשון יכול לחזור בכ"ד של שני אבל אי לא משני הך שינויי ליתא נמי לתי' תוס' וא"ש. מיהו זה ליתא דלא הוה צריך הש"ס לחדש לן הך דכל א' בכ"ד של חבירו אלא בכפירה דטובא הוה ששה תיבות אבל בהודאה בלא"ה לק"מ דלא הוה רק ג' תיבות יודע אני העדות והוא כמו תכ"ד דהוה ג' תיבות ושפיר ק' קו' תוס' דהו"מ לשנויי שלא מיהר יותר וסיימו שניהם בתכ"ד מיהו להך לישנא כדי שאילת הרב לתלמיד דהוה רק ב' תיבות שלום עליך והוא פחות מכדי הודאה מתורץ קו' תוס' והש"ס מקשה שפיר לכך מייתי ליה הכא ודו"ק:

טובא הוי הרשב"א הקשה דלמא איירי לענין אמן אחר השבועה וזהו רק דבר אחד נהי דגם אמן א"א לצמצם מ"מ תכ"ד מתורץ ע"ש ויש לומר דעכ"פ היה קשה קו' תוס' ד"ה בתוך כו' דהשני פוטר עצמו כיון שלא הודה הראשון בתכ"ד של השני דה"ל ד' תיבות עניית אמן ויודע אני העדות ע"כ הוצרך לתרץ בתכ"ד של חבירו ואז שייך תי' תוספות ודו"ק:

כפרו שניהם כא'. ופריך הא א"א לצמצם וקשה לר' אושעי' פ"ב דחולין שפי' מחצה על מחצה אי כרוב אף דא"א לצמצם יש ב' צדדים ע"ש. א"כ מאי פריך כאן אף דא"א לצמצם מ"מ חייב כל א' ק"ש דיש ב' צדדים לחיוב אם היה הראשון ואם הי' בב"א רק צד א' לפטור וכן הב' ואף דאם באו לשאול בב"א אפשר דא"י לפסוק חייבין דלענין שאין שניהם חייבין יש ב' צדדים מ"מ כשבא כל א' לבדו ומודה י"ל דחייב שפיר כנ"ל. ואפשר דדייק למה תני שניהם חייבין הא סגי שיביאו בשותפות על תנאי אם זה הראשון הוא שלו ויש ב' צדדים דסגי בזה כנ"ל. או אפשר דלא חשיב ידיעה בסוף. אך נראה דחשיב ידיעה ע"י הרוב דהא אפי' בידיעת ספק פליגי.

עד שישמעו מפי התובע. בואו והעידוני ולקמן יליף לה מקראי: אמר לאו דוקא. אלא אורחא דמילתא נקט ואי לא שמואל לא שמעינן לה ממתניתין: הכא נמי. הוה אמינא לאו דוקא אי לא דאשמועינן שמואל: תנא התם. בפקדון אמר אטו דתנייה הכא: פטורין. דיליף לה לקמן (דף לה.) מאם לוא יגיד שכתוב מלא למדרש אם לו לא יגיד ונשא עונו שמשמע שהוא תובעם: לא אמרתי כו'. דכיון דאהגדה קפיד קרא על כרחך במקום הראוי להגדה קאי: והא אי אפשר לצמצם. וקס''ד דכאחת דקתני מתניתין מצומצמין אמר: רבי יוסי הגלילי. במסכת בכורות (דף יז.) רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים רבי יוסי הגלילי אומר שניהן לכהן דאפשר לצמצם שיוציאו שניהם ביחד ראשם וחכ''א אי אפשר שלא יצא ראשו של אחד מהם תחלה והאחד אינו בכור ושניהם ספק וירעו עד שיסתאבו והאחד לו והאחד לכהן: תלמיד לרב. שלום עליך רבי: רב לתלמיד. שלום עליך: טובא הוי. אין שניהם יכולין לומר שש תיבות הללו בשיעור זה: כל אחד בתוך כדי דיבור של חבירו. כשגמר זה כפירתו התחיל זה לדבר בתוך כדי שאילת שלום: דלא כי האי תנא. דלא כר' אלעזר ברבי שמעון: המשביע עד אחד. וכפר פטור העד מקרבן שבועת העדות: מר סבר. תנא קמא: עד אחד כי אתי לשבועה אתי. אם מעיד עליו שהוא חייב מנה אינו מחייב ממון אלא שבועה לפיכך אין הגדתו חשובה: ומ''ס לממונא אתא. ודריש קרא הכי לכל עון ולכל חטאת דהיינו למכות ועונשין הוא דאינו קם אבל קם הוא לממון: ותיסברא. דמחייב ר' אלעזר בר' שמעון ממון על פי עד אחד וטעמא משום הכי הוא: והאמר אביי הכל מודים בעד סוטה והכל מודים בעדי סוטה כו'. ומפרש לה לקמן הכי יש עדות בסוטה שהכל מודים בה שהמשביע עד אחד חייב ויש עדות בסוטה שאף אם השביע שניהן וכפרו פטורין ומחלוקת בעדי סוטה יש עדות בסוטה שנחלקו בה חכמים ורבי אלעזר ברבי שמעון במשביע את שניהן וכפרו במחלוקתן שנחלקו במשביע עד אחד דממון ומפירושא דמילתא דאביי לקמן שמעינן דטעמא דרבי אלעזר משום דקסבר דבר הגורם לממון כממון דמי ועד אחד גורם לממון הוא שאילו הוא העיד היה מחייבו שבועה ורוב בני אדם אין נשבעין לשקר והיה משלם: בעד טומאה. אם הביא שני עדי קינוי שהתרה בה אל תסתרי עם פלוני ושני עדי סתירה שנסתרה עמו אחרי כן ויש עד אחד שנטמאת בסתירה זו והשביע הבעל את העד להעיד ויפטר מכתובתה וכפר עדותו חייב דהא מפסידו ממון ממש: דרחמנא הימניה. כדאמר במסכת סוטה (דף לא.) ואם העיד היה פוטרו מכתובתה והואיל וכפר עדותו חייב: ועד אין בה. ודרשינן במסכת סוטה (שם:) כל מקום שנאמר עד שנים קאמר עד שיפרוט לך הכתוב אחד וקאמר רחמנא ועד אין בה תרי אלא חד והיא לא נתפשה אסורה דעל כרחך היא לא נתפשה להחמיר עליה בא ולאוסרה: והכל מודים בעדי סוטה. שאפילו השביע שניהם וכפרו פטורין: בעדי קינוי דגורם דגורם הוא. אף אם העדנוך עדיין אתה צריך לעדי סתירה וכשיבואו עדי סתירה אף הן אין מחייבין אותה להפסידה אלא גורמים הם שמביאין אותה לידי שתיית מים המאררים ושמא מיראת המים תודה שנטמאת ותפסיד כתובתה:

ואי ס''ד בב''ד מי מחייב. תימה דלמא קרא כי אתא לשבועה שאין אנו יודעין לך עדות שיש לך ביד פלוני חיטין ושעורין וכוסמין דתנא לקמן (דף לג.) דחייבין על כל אחת ואחת: שבועה שאין אנו יודעין לך עדות טובא הוי. דס''ד דצריך שתהא כפירה שניה תוך כדי דיבור של כפירה ראשונה ואם תאמר לימא כגון שהתחילו וסיימו בבת אחת אלא שאחד מיהר מעט יותר מחבירו וסיימו שניהם תוך כדי דיבור ויש לומר שאין רגילות כלל להעיד ב' עדים כאחת דתרי קלי לא משתמעי אי נמי הוה מצי לשנויי הכי אלא שמתרץ האמת: בתוך כדי דיבור של חבירו. פירוש רק שיתחילו תוך כדי דיבור של חבירו אע''פ שלא יהיו הכפירות תוך כדי דיבור ואם תאמר אמאי שני חייב לימא אני לא עשיתי כלום שכפר הראשון כבר ואילו היה חוזר בו תוך כדי דיבורו גם אני הייתי חוזר בי תוך כדי דיבורי ואומר ר''י דכיון שהעיד זה תוך כדי דיבור של ראשון חשיב כאילו שניהם העידו בבת אחת בצמצום ויכול גם הראשון לחזור ולהודות תכ''ד של עדות שני כמו השני ואין לשני יותר שהות לחזור מלראשון אלא לשניהם שוין ולכך אין השני יכול לתלות כלום בחזרת הראשון: הכל מודים בעד טומאה. ואין . העד יכול לומר בלא עדותי ע''י עדי קינוי וסתירה תשתה ותמות ויפטר בעלה מן הכתובה דהרבה פעמים זכות תולה ונפסדת ע''י העד יותר ממה שנפסדת ע''י עדי ' סתירה משום דאיכא למימר שמא זכות יתלה לה ולא חשיבי אלא גורמים:

דף לב - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד