שבועות לא ע"א

שבועות לא ע"א - Steinsaltz

the chain [kolar] of culpability for the miscarriage of justice be placed around the neck of the false witnesses? It is derived as the verse states: “Distance yourself from a false matter.”

The Gemara provides a mnemonic for additional halakhot derived from the verse: “Distance yourself from a false matter.” Three relating to a student; and three relating to creditors; and three relating to a judge: Rags, hears, and explain.

From where is it derived with regard to a student who is sitting before his teacher and sees a claim that provides advantage for a poor person and disadvantage for a wealthy person that he shall not remain silent? It is derived as the verse states: “Distance yourself from a false matter.”

From where is it derived with regard to a student who sees his teacher who is erring in judgment that he shall not say: I will wait for my teacher until he concludes the trial and then I will contradict him and construct a ruling of my own so that the verdict will be attributed to my name? It is derived as the verse states: “Distance yourself from a false matter.”

From where is it derived with regard to a student whose teacher said to him: You know concerning me that even if one were to give me one hundred times one hundred dinars, I would not fabricate a claim. Now, I have one hundred dinars in the possession of so-and-so, to whom I lent money, but I have only one witness of the two required to testify about the loan and enable me to collect payment; from where is it derived that the student shall not join with the other witness and testify? It is derived as the verse states: “Distance yourself from a false matter” (Exodus 23:7).

The Gemara asks: Is it from the verse “Distance yourself from a false matter” that this matter is derived? But isn’t he certainly lying in that case, and this is already stated, as the Merciful One states: “You shall not bear false witness against your neighbor” (Exodus 20:13)? Rather, the reference is to a case where the teacher said to him: It is certain that I have one witness, and you come and stand there beside him and do not say anything, as in that manner you do not express a lie from your mouth. Your silent presence will create the impression that I have two witnesses and lead the debtor to admit his debt. Even so, it is prohibited to do this, due to that which is stated: “Distance yourself from a false matter.”

There are three halakhot with regard to a creditor: From where is it derived with regard to one who is seeking repayment from another of a debt of one hundred dinars, and there are no witnesses to that effect, that he shall not say: I will claim that he owes me two hundred dinars so that he will admit that he owes me one hundred dinars, and he will become liable to take an oath to me, the oath of one who admits to part of a claim, and on that basis I will extend the oath and compel him to take an oath with regard to a debt that he owes me from another place? It is derived as the verse states: “Distance yourself from a false matter.”

From where is it derived with regard to one who is seeking repayment from another of a debt of one hundred dinars and claims that the debtor owes him two hundred dinars, that the debtor shall not say: I will completely deny his claim in court, and I will admit to him outside court so that I will not become liable to take an oath to him and he will not extend the oath and compel me to take an oath with regard to a debt that I owe him from another place? It is derived as the verse states: “Distance yourself from a false matter.”

From where is it derived with regard to three who are seeking repayment from one individual for a total of one hundred dinars, that one of the three should not assume the role of a sole litigant and claim one hundred dinars, and the other two will assume the role of witnesses so that they will exact payment of one hundred dinars from the debtor and divide it among them? It is derived as the verse states: “Distance yourself from a false matter.”

There are three halakhot with regard to a judge: From where is it derived with regard to two individuals who came to judgment, one dressed in rags and one dressed in a garment worth one hundred times one hundred dinars, that the judges say to the wealthy person: Dress like the poor person or dress the poor person in a garment like yours? It is derived as the verse states: “Distance yourself from a false matter.” The Gemara relates: When individuals would come before Rava bar Rav Huna for judgment he would say to them: Remove your fine shoes [puzmukaikhu] and descend for judgment, so you will not appear more distinguished than the other litigant.

From where is it derived that a judge should not hear the statement of one litigant before the other litigant comes to court? It is derived as the verse states: “Distance yourself from a false matter.”

From where is it derived that a litigant shall not explain the rationale behind his statements to the judge before the other litigant comes to court? It is derived as the verse states: “Distance yourself from a false matter.” Rav Kahana teaches that this halakha is derived from that which is written: “You shall not accept [lo tissa] a false report” (Exodus 23:1), which he interprets as though it is written: You shall not cause others [lo tassi] to accept a false report.

The verse states: “And did that which is not good among his people” (Ezekiel 18:18). Rav says: This is referring to one who comes to court with authorization to present claims on behalf of another. And Shmuel says: This is referring to one who purchases a field concerning which there are those who contest ownership of it, as in that way, he involves himself in the disputes of others.

§ The mishna teaches that the oath of testimony is practiced only with regard to those fit to testify. The Gemara asks: This statement serves to exclude what person not allowed to testify who was not mentioned explicitly in the mishna? Rav Pappa said: It serves to exclude a king who, although he is neither a relative nor otherwise disqualified from testifying, does not testify in court. And Rav Aḥa bar Ya’akov said: It serves to exclude one who plays with dice, who is disqualified as a witness by rabbinic law.

The Gemara notes: According to the one who says that the mishna excludes one who plays with dice from the oath of testimony, all the more so should a king be excluded, as he does not testify by Torah law. And according to the one who says that the mishna excludes a king from the oath of testimony, it may exclude only a king, but perhaps one who plays with dice is not excluded, as by Torah law he is fit to testify and it is the Sages who disqualified him. Therefore, he is not excluded from the oath of testimony, which is by Torah law.

§ The mishna teaches: The oath of testimony is practiced both in the presence of the court and not in the presence of the court, when the potential witness takes the oath on his own. And if the oath is administered by others he is liable only when he denies, in court, any knowledge of the incident in question. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: Whether the witness takes the oath on his own or whether the oath is administered by others, he is liable only when he denies, in court, any knowledge of the incident in question. The Gemara asks: With regard to what do they disagree?

The Sages said the explanation before Rav Pappa: They disagree with regard to the method of derivation by means of a verbal analogy. Is the method to infer the halakha from the source of the verbal analogy and derive the details from that source as well, or is the method to infer the halakha from it but interpret the halakha according to its own place?

The Gemara elaborates: Rabbi Meir holds: Infer from it and derive the details from it. The halakha of the oath of testimony is derived from the halakha of an oath on a deposit: Just as in the case of the oath on a deposit, one who takes the oath on his own is liable, so too in the case of the oath of testimony, one who takes the oath on his own is liable. And derive the details from it: Just as in the case of the oath on a deposit one is liable whether he took the oath in court or he took the oath not in court, so too in the case of the oath of testimony, one is liable whether he took the oath in court or he took the oath not in court.

And the Rabbis hold: Infer the halakha from it but interpret the halakha according to its own place. The halakha of the oath of testimony is derived from the halakha of an oath on a deposit: Just as in the case of the oath on a deposit, one who takes the oath on his own is liable, so too in the case of the oath of testimony, one who takes the oath on his own is liable. But interpret the halakha according to its own place and derive the details of the halakha from the halakhot of the oath of testimony: Just as in the case of one who was administered an oath by others, if he denies knowledge of the matter in court, yes, he is liable, and if his denial does not take place in court, no, he is not liable; so too, one who took the oath on his own, if he did so in court, yes, he is liable, and if he did not take the oath in court, no, he is not liable.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לא - א

[סימן: תלת"א, תלמי"ד, ותל"ת, בעל"י חו"ב, סמרטו"ט, שומ"ע, ומטעי"ם].

מנין לתלמיד שיושב לפני רבו הדן את הדין, ורואה התלמיד זכות לעני וחוב לעשיר, ורבו אינו רואה זאת, מנין שלא ישתוק התלמיד, אלא יעיר על כך לרבו? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק!

מנין לתלמיד שרואה את רבו שטועה בדין, שלא יאמר: אמתין לו עד שיגמרנו, ואסתרנו, ואבננו משלי, כדי שיקרא הדין על שמי? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק! [השקר הוא בשתיקתו, שאינו מתקן את רבו לפני שיגמור את הדין].

מנין לתלמיד שאמר לו רבו: יודע אתה בי שאפילו אם נותנים לי מאה מנה איני מבדה [משקר]. ועתה, אומר אני לך כי מנה יש לי אצל פלוני, ואין לי עליו אלא עד אחד! מנין שלא יצטרף התלמיד עמו עם העד האחר, להעיד לטובת רבו בתור עד שני? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק!

ותמהינן: וכי האי, "מדבר שקר תרחק" נפקא?! הא ודאי שקורי קא משקר, שמעיד התלמיד שהוא עצמו ראה איך נוצר החוב, בעוד שהוא לא ראה אלא רק האמין לרבו, ורחמנא אמר: לא תענה ברעך עד שקר?!

ומשנינן: אלא, כאן מדובר בכגון דאמר ליה רבו: ודאי חד סהדא אית לי, ותא אתה, קום התם, ולא תימא ולא מידי, דהא לא מפקת מפומך שקרא, אלא כוונתי היא שהנתבע יודה מעצמו על האמת, כי בראותו אותך יחד עם העד יחשוב שיש לי שני עדים. ואפילו הכי אסור לעשות כן, משום שנאמר: מדבר שקר תרחק!

מנין לנושה בחבירו מנה, שלא יאמר אטעננו במאתיים כדי שיודה לי במנה ויתחייב לי שבועה, ואגלגל עליו שבועה ממקום אחר, על תביעת קרקעות שיש לי עליו, ואין נשבעין עליה? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק! מנין לנושה בחבירו מנה, וטענו הנושה לחברו מאתיים, שלא יאמר הנתבע, הנדרש לשלם מאתיים שלא כדינו, אכפרנו על כל תביעת המאתיים בבית דין, ואודה לו אחר כך על האמת שאני חייב לו מנה, מחוץ לבית דין, כדי שלא אתחייב לו שבועה, ולא יגלגל עלי שבועה ממקום אחר שאיני צריך להשבע לו? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק!

מנין לשלשה שנושין מנה באחד, שלא יהא אחד מהם בעל דין ויתבע את כל המנה, ושנים האחרים יהיו עדים, כדי שיוציאו מנה ויחלוקו אותו ביניהם? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק! שאין בעלי דין רשאים להעיד, על אף שזאת האמת, ורק בצורה כזאת יוכלו לגבות את המגיע להם.

מנין לשנים שבאו לדין, אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלית בת מאה מנה, שאומרין לו לעשיר - לבוש בגד כמותו של העני, או הלבישהו בגד כמותך? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק! כי הלבוש היקר עלול לגרום משוא פנים מצד הדיינים, ועלול לסתום את טענות הצד שכנגד. ונמצא, שזה הלבוש איצטלא, מעמיד בהופעתו המרשימה את השקר.

כי הוו אתו בעלי דינין לקמיה דרבא בר רב הונא לדון לפניו, אמר להו: שלופו פוזמוקייכו, הורידו את האנפילאות החשובות שברגליכם, וחותו לדינא!

מנין לדיין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבוא בעל דין חבירו? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק!

מנין לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חבירו? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק!

רב כהנא מתני היה שונה את האיסור לדיין לקבל את דברי בעל דין לפני שיבוא חבירו, מ"לא תשא שמע שוא". שמשמעותו "לא תקבל". ואילו את האיסור לבעל דין להטעים דבריו לדיין לפני שיבוא חבירו, מ"לא תשיא שמע שוא" [דהיינו, שאת "לא תשא" אפשר גם לקרוא באופן נוסף - "לא תשיא"], לומר, שהמטעים דבריו שלא בפני בעל דינו אינו בוש מדברי שקר, והיינו "שמע שוא".

הא דכתיב בספר יחזקאל [יח] "ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו - והנה מת בעונו". מאי "לא טוב עשה"? - פליגי בה רב ושמואל: רב אמר: זה המתעבר על ריב לא לו, דהיינו, הבא בהרשאה מחבירו לגבות עבורו חוב שחייבים לו. ואין מעשהו מעשה טוב משום שהנושה עצמו יתכן והיה מתפשר עם החייב, ואילו הוא, שבא לגבות בתור מורשה, אינו רשאי להתפשר, ונמצא שהחייב מפסיד את האפשרות להתפשר עם הנושה שלו.

ושמואל אמר: זה הלוקח שדה שיש עליה עסיקין, שיש מערערין עליה שהיא שלהם, ובכל זאת הוא קונה אותה, מתוך שמסתמך על כח הזרוע שלו שלא יוכלו המערערים להוציאה מידו, והרי יתכן שהמערערים צודקים, ונמצא זה מחזיק בשדה גזולה.

שנינו במשנה: שבועת העדות אינה נוהגת אלא בראויין להעיד

לאפוקי מאי?

אמר רב פפא: לאפוקי מלך, שלא מעיד ולא מעידים לו, ואין זה משום פסול אלא משום כבודו של מלך.

ורב אחא בר יעקב אמר: לאפוקי משחק בקוביא, שפסול רק מדרבנן.

מאן דאמר לאפוקי משחק בקוביא, כל שכן מלך, שאינו מעיד, מדאורייתא, ולכן אין שבועת העדות נוהגת בו.

ומאן דאמר לאפוקי מלך, רק במלך אין נוהגת שבועת העדות. אבל משחק בקוביא כן נוהגת בו שבועת העדות, כי מדאורייתא מחזא חזי ראוי הוא משחק בקוביא להעיד, ורק רבנן הוא דפסלוהו. ולפיכך, מן התורה חלה עליו שבועת העדות, וקרינן בו "נפש כי תשמע קול אלה". ולכן, לגבי חיוב קרבן שבועת העדות, שהוא מדאורייתא, אנו מעמידים אותו על דינו מן התורה, וחייב קרבן על שבועת העדות שלו. ^[7]

שנינו במשנה: שבועת העדות נוהגת בפני בית דין ושלא בפני בית דין, מפי עצמו, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים אינן חייבין עד שיכפרו בהן בבית דין.

והוינן בה: במאי קמיפלגי רבנן ורבי מאיר?

אמרוה רבנן קמיה דרב פפא: בדון מינה ומינה או בדון מינה ואוקי באתרה - קא מיפלגי.

והיינו: דבר הלמד מחברו בגזרה שוה, האם חייבים ללמוד את כל הפרטים מהמקום המלמד, וכאילו נכתב הדבר הלמד במקומו של המלמד [וזהו "דון מינה, ומינה" - כאילו הוא "מינה" ממש]. או שניתן ללמוד רק פרט מסוים בלבד, ואמרינן "דון מינה" בגזרה שוה את הפרט המסוים, אבל עדיין "אוקי [לדבר הלמד] באתריה", שלגבי שאר הפרטים הוא "נשאר במקומו", שאינו דומה לדבר המלמד לגמרי.

שבועת העדות האמורה בתורה היא ב"מושבע מפי אחרים", כדכתיב "נפש כי תשמע קול אלה - והוא עד". ולקמן מובא הלימוד של גזרה שוה מ"שבועת הפקדון", לכך שגם עד הנשבע מפי עצמו גם הוא חייב בקרבן שבועת העדות.

"שבועת הפקדון" היא שבועה שנשבע הנפקד בעצמו, והיא כוללת את כל סוגי תביעות ממון שכופר הנתבע בשקר, ונשבע לשקר על כפירתו, שחייב על כפירתו בשבועה - קרבן שבועת הפקדון!

וכיון שלמדים אנו את דין הנשבע בעצמו בשבועת העדות בגזרה שוה מהנשבע בעצמו בשבועת הפקדון, נחלקו רבנן ורבי מאיר כיצד היא מסקנת הלימוד של הגזירה שוה?

רבי מאיר סבר, דון מינה ומינה מפקדון.

והיינו, דון את דינה של שבועת העדות, "מינה", משבועת הפקדון.

"ומינה" של שבועת הפקדון יש לך ללמוד גם את כל פרטי דין שבועת העדות, כאילו נאמרה שבועת העדות בכלל פרשת שבועת הפקדון.

וכך ילפינן משבועת הפקדון -

מה פקדון, מושבע מפי עצמו חייב - אף עדות, מושבע מפי עצמו חייב. והיינו "דון מינה"!

"ומינה" של שבועת הפקדון, יש לך ללמוד גם את יתר הפרטים בשבועת העדות -

מה שבועת פקדון נוהגת בין אם נשבע הנתבע לשקר בבית דין, ובין שלא בבית דין - אף שבועת העדות חייב עליה קרבן, בין היתה השבועה בבית דין, ובין שלא בבית דין!

ורבנן סברי, דון מינה ואוקי באתרה. שאמנם יש לנו ללמוד משבועת הפקדון לחייב גם את הנשבע בעצמו שבועת העדות. אך לגבי פרט זה בלבד נלמדת הגזירה שוה, ומכאן ואילך, לגבי יתר הפרטים, "אוקי באתרה", העמד את דין שבועת העדות במקומו, ודון אותו כמשפט האמור בתורה במקומה, בפרשת שבועת העדות, שהיא בבית דין. כי לא נאמר בה שחייב קרבן על שבועת העדות אפילו שלא בפני בית דין.

וכך ילפינן מפקדון: מה פקדון, מושבע מפי עצמו חייב - אף עדות מושבע מפי עצמו חייב. והיינו "דון מינה".

אבל, "ואוקי באתרה" - מה מושבע מפי אחרים, האמור בשבועת העדות, בבית דין, אין. שלא בבית דין, לא. אף מושבע מפי עצמו בעדות, [על אף שלמדת את עצם דינו משבועת הפקדון], בבית דין, אין. שלא בבית דין, לא. משום ד"אוקי באתרה", כמשפט שבועת העדות, שנאמרה בתורה בבית דין דוקא!

הערות

^[7] האחרונים דנו בטעמו של רב פפא המחייב משחק בקוביא בשבועת העדות על אף שפסלוהוה חכמים לעדות, כיון שמדאורייתא הוא ראוי להעיד. התוס' סוברים, שעל אף שאינו יכול להועילו בעדותו, שהרי הוא פסול מדרבנן, כיון שמן התורה הוא נקרא עד, הוא חייב בקרבן. אבל הרשב"א סובר שלא יתכן שיהיה חייב קרבן שבועת העדות במקום שאין תועלת בעדותו, ולכן הוא ביאר את דברי רב פפא בשני אופנים: האחד, שאדם התופס ממון מחברו, מועילה עדות הפסולים מדרבנן להחזיק את הממון בידי התופס, כי רק להוציא ממון פסלום חכמים להעיד, ולא פסלום להעיד כדי להחזיק ממון בידי התופס. והשני, גם אם לא תתקבל עדות הפסול מדרבנן, יש להתחשב בכך שאם הוא יבוא להעיד, יתכן ויתבייש הנתבע מפניו, ונמצא שבכך שנמנע מלהעיד, הוא גורם הפסד ממון לחברו. והטורי אבן במסכת ראש השנה [כב א] דן במקרה שבאו שני עדים כשרים והעידו שאדם הרג נפש, ובאו שני עדים פסולים מדרבנן, והכחישום, האם גם בכהאי גונא אמרו חכמים שלא נשמע כלל את עדות העדים הפסולים מדרבנן, ונהרוג את הנידון, או שמא לא תיקנו חכמים אלא שלא לפסוק על פיהם אפילו בדיני נפשות, אבל לא תיקנו שלא נשמע אותם אפילו להכחיש ולהציל את הנידון, כי סוף סוף מן התורה הם כשרים, ומן התורה אי אפשר להרוג את הנידון.

קולר (שלשלת של צוואר הנידונים, כלומר העבירה) תלוי בצואר עדים שהם שיקרו? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק". (שמות כג, ז).

א (סימן לדברים הנלמדים להלן מן הפסוק "מדבר שקר תרחק": תלת"א [שלושה] בענין תלמי"ד, ותל"ת [ושלושה] בענין בעל"י חו"ב, ועוד שלושה לדיין: סמרטו"ט שומ"ע ומטעי"ם).

מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחוב לעשיר, מנין שלא ישתוק? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק".

ועוד, מנין לתלמיד שרואה את רבו שטועה בדין, שלא יאמר: אמתין לו לרבי עד שיגמרנו את הדין, ואז אסתרנו ואבננו משלי כראוי, כדי שיקרא הדין על שמי? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק".

ועוד, מנין לתלמיד שאמר לו רבו: יודע אתה בי (מכיר אתה אותי) שאם נותנין לי אפילו מאה מנה איני מבדה (משקר), אולם חוב של מנה (מאה דינרים) יש לי אצל פלוני שנתתים לו בהלוואה ואין לי עליו אלא עד אחד שיעיד על כך, ונדרשת עדות שני עדים כדי להוציא את החוב מידו, מנין שלא יצטרף התלמיד להעיד עמו עם אותו עד? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק".

ושואלים: האי [דבר זה] מהאיסור "מדבר שקר תרחק" נפקא [הוא יוצא]? שיש בזה רק משום התרחקות מן השקר? הא [הרי כאן] ודאי שקורי קא משקר [משקר הוא], ורחמנא אמר [והתורה אומרת] במפורש: "לא תענה ברעך עד שקר" (שמות כ, ג), ויש בזה איסור חמור מן התורה! אלא כגון דאמר ליה [שאומר לו] רבו: ודאי חד סהדא אית [עד אחד יש] לי, ותא [ובוא] אתה קום התם [עמוד שם] ליד העד ולא תימא ולא מידי [תאמר דבר], דהא לא מפקת מפומך שקרא [שהרי אינך מוציא מפיך שקר], ואילו הצד השני יחשוב שיש שני עדים בדבר ויודה — אפילו הכי [כך] אסור, משום שנאמר: "מדבר שקר תרחק". ועוד דברים הנוגעים בענין זה לבעל חוב.

מנין לנושה בחבירו מנה ואין לו עדים, שלא יאמר: אטעננו מתחילה במאתים דינרים כדי שיודה לי במנה ויתחייב לי שבועה של מודה במקצת, ואגב אותה שבועה אגלגל עליו שבועה על חוב אחר שהוא חייב לי ממקום אחר? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק".

ועוד, מנין לנושה בחבירו מנה וטענו מאתים, שלא יאמר החייב: אכפרנו בבית דין ואומר שאינני חייב בכלל, ואודה לו חוץ לבית דין, כדי שלא אתחייב לו שבועה ולא יגלגל עלי שבועה ממקום אחר? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק".

ועוד, מנין לשלשה שנושין (תובעים) יחד מנה באחד, שלא יהא אחד מהם נעשה בעל דין כתובע, ושנים יהיו עדים, כדי שלבסוף יוציאו אותו מנה מן החייב ויחלוקו? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק". ומביאים דברים נוספים הנלמדים מפסוק זה לדיין.

מנין לשנים שבאו לדין, אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלית (כסות, מעיל) בת (ששווה) מאה מנה, שאומרין לו לעשיר: לבוש כמותו או הלבישהו כמותך? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק". ומסופר, כי הוו אתו לקמיה [כאשר היו באים לדין אנשים שונים לפני] רבא בר רב הונא, אמר להו [היה אומר להם]: שלופו פוזמוקייכו וחותו לדינא [הורידו את הנעלים היפות שלכם ובואו לדין], שלא תיראו מכובדים יותר.

ועוד, מנין לדיין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק".

ועוד, מנין לבעל דין שלא יטעים (יסביר ויתן הוכחה) את דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק". רב כהנא מתני [היה שונה] ולומד זאת ממה שנאמר "לא תשיא שמע שוא" (שמות כג, א), והוא מפרש אותו כאילו היה נאמר "לא תשיא" כלומר, אל תגרום לאדם לקבל דבר שקר.

נאמר "ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו" (יחזקאל יח, יח) — רב אמר: זה הבא בהרשאה, שנעשה שליח לחבירו בבית הדין לטעון עבורו. ושמואל אמר: זה הלוקח שדה שיש עליה עסיקין (עוררין), שהוא נכנס לסכסוכים אף על פי שהוא לא גרם אותם.

ב שנינו ששבועת העדות אינה נוהגת אלא בראוין להעיד. ושואלים: לאפוקי מאי [להוציא את מה] בנוסף לכל האמורים לעיל? שהרי כבר מנה את הפסולים לעדות מכל הסוגים! אמר רב פפא: לאפוקי [להוציא] מלך, שאף שאינו לא קרוב ולא פסול, מכל מקום אינו מעיד בבית דין. ורב אחא בר יעקב אמר: לאפוקי [להוציא] משחק בקוביא, שהוא פסול לעדות מדברי סופרים.

ומעירים: מאן דאמר [מי שאומר] כי אינה נוהגת במשחק בקוביא, כל שכן במלך, שמן התורה איננו מעיד. ומאן דאמר [ומי שאומר] שאינה נוהגת במלך, אבל משחק בקוביא אפשר לומר שנוהגת בו, לפי שמדאורייתא מחזא חזי [מן התורה ראוי הוא], ורבנן הוא [וחכמים הם] שפסלוהו, ולכן שבועת העדות שמן התורה חלה עליו.

ג שנינו במשנתנו ששבועת העדות נוהגת בפני בית דין ושלא בפני בית דין אם נשבע העד מעצמו. ומפי אחרים — דווקא בבית דין, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים שבכל מקרה חייבים רק כאשר כופרים בפני בית דין. ושואלים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים]? מהו יסוד המחלוקת?

אמרוה רבנן קמיה [חכמים לפני] רב פפא שנחלקו בשאלה של דרכי הלימוד בגזירה שווה: האם הולכים בשאלה בדרך של דון מינה ומינה [למד ממנה וממנה] כלומר, כשלומדים דבר מדבר האם חוזרים ולמדים דברים נוספים מאותו מקור באמצעות גזירה שווה זו, או האם הולכים בדרך של דון מינה ואוקי באתרה [למד ממנה והעמידה במקומה] שלומדים בגזירה שווה רק דבר אחד, ובשאר הפרטים ממשיכים לדון בדבר לפי עניינו, בזה קא מיפלגי [הם חלוקים],

ר' מאיר סבר: דון מינה ומינה [למד ממנה וממנה], שהוא לומד בגזירה שווה דין שבועת עדות מדין שבועת פקדון, מה בשבועת פקדון מושבע מפי עצמו — חייב, אף שבועת עדות מושבע מפי עצמו — חייב, ומינה [וממנה] הוא ממשיך ללמוד עוד, מה שבועת פקדון חייב עליה בין כשנשבע על כך בבית דין ובין שלא בבית דין, אף שבועת עדות חייב בין בבית דין ובין שלא בבית דין. ואילו

רבנן סברי [חכמים סבורים]: דון מינה ואוקי באתרה [למד ממנה והעמידנה במקומה], שאכן הם למדים: מה פקדון מושבע מפי עצמו — חייב, אף עדות מושבע מפי עצמו — חייב, ואולם אוקי באתרה [העמידנה במקומה], ולמד משבועת העדות עצמה על שבועת העדות, מה מושבע מפי אחרים, אם כפר בבית דין — אין [כן] חייב, שלא בבית דין — לא, כמבואר להלן, אף מושבע מפי עצמו בהשבעה זו, בבית דין — אין [כן], שלא בבית דין — לא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וכן תלמיד שראה זכות לעני (או) חובה לעשיר שלא ישתוק. וכן תלמיד שראה רבו שטועה בדין שלא יניחנו עד שיגמר הדין ואח"כ יחזירנו על שמו.

וכן תלמיד שאמר לו רבו הלא ברי לך שאיני משקר ועכשיו אני נושה לפלוני מנה וכופר בו בוא עמי כדי שתראה כי להעיד באתה ולא תאמר כלום שאסור לעשות כן. וכן ג' שנושים באחד מנה שלא יעשו שנים מהן עדים ואחד בעל דין.

וכן הנושה בחברו מנה שלא יטעננו מאתים כדי שיודה לו במנה ויגלגל עליו שבועה גם בדברים אחרים. וכן מי שנושין בו מנה וטוענין בו מאתים שלא יכפרנו גם במנה שנושה בו כדי שלא יגלגלו עלין שבועה.

וכן לשנים שבאו לפני הדיין אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש אצטלא בת מאה מנה שאין דנין ביניהן עד שיהיה מלבושן שוה. וכן הדיין שאינו רשאי לשמוע דברי בעל דין עד שיבא חברו. הני כולהו אסמכינהו רבנן כל חד וחד מינייהו אהאי קרא מדבר שקר תרחק:

מנין לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבוא חברו ת"ל מדבר שקר תרחק. רב כהנא מתני בדיין לא תשא שמע שוא. ובנידון מלא תשיא:

ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו. רב אמר זה הבא בחרשאה ושמואל אמר זה הלוקח שדה שיש עליה עסיקין שיקנה מריבות לעצמו:

ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד למעוטי מאי. רב פפא אמר למעוטי מלך.

אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזא חזי. ורבנן הוא דפסלוהו. רב אחא בר יעקב אמר למעוטי משחק בקוביא וכל שכן מלך:
וחכ"א בין מפי עצמו בין מפי אחרים אין חייבין עד שיכפרו בהן בב"ד ואמרו (רבי) [רבנן] ר' מאיר סבר דון מינה ומינה. כלומר למידין שבועת העדות ונפש כי תחטא משבועת הפקדון.

מה פקדון מפי עצמו חייב שנאמר וכחש בעמתו בפקדון. אף עדות נשבע מפי עצמו חייב. ומינה מה פקדון בין בב"ד בין שלא בב"ד אם כחש בעמיתו חייב אף שבועת העדות כן. והני מילי בנשבע מפי עצמו. אבל בנשבע מפי אחרים אינם חייבים עד שיכפרו בב"ד.

וחכמים סברי דון מינה ואוקי באתרה מה פקדון מושבע מפי עצמו חייב שנאמר וכחש. אף שבועת העדות נשבע מפי עצמו [חייב] ואוקי באתרה מה מושבע מפי אחרים בשבועת העדות אינו חייב אלא בב"ד שנאמר ושמעה קול אלה והוא עד אם לא יגיד. (אלא) כפר בו במקום שמתקיימת ההגדה חייב אף מושבע מפי עצמו בב"ד אין שלא בב"ד לא.

מאן דאמר שחק אבל משחק בקוביא ומחזא חזי ורבנן הוא דפסלוה. תמיהא לי מ"מ כיון דפסלוה רבנן ואפילו יגיד לא יתחייב הלה ממון למה יגיד, והלא לא חייבתו התורה, אלא בשמפסיד התובע ממון בכפירתו, ומתוך הדחק יש לי לומר דמשחק בקוביא ופסולין דרבנן אעפ"י שאין מוציאין ממון בעדותן מהניא עדותן דאי תפס ואפילו בעדים לא מפקינן מיניה, ומההיא שמעינן להא, וא"נ איפשר לומר דרב פפא ורב אחא פליגי בפלוגתא דר' אלעזר בר"ש ורבנן בדבר הגורם לממון אי כממון דמי או לא כממון דמי (לקמן שבועות לב, א), דרב פפא סבר כממון דמי, והלכך אלו העיד זה שמא האחר יתבייש שאינו יכול להעיז פניו בפניו עד זה וכיון דמדאורייתא כשר הוא והוא גורם לממון חייב מש"כ בקרובים ופסולים דאורייתא דאין חייבים בכך לפי שאינן חייבין להעיד דאורייתא, ורב אחא סבר לאו כממון דמי, וכיון דפסלוה רבנן הרי הוא כפסולין דאורייתא ולא אמרינן דילמא מסתפי ומודה, כנ"ל.
ועדיין אינו מיושב בעיני דהא אמרינן לקמן (שבועות לב, ב) הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה ואמרינן חשוד מאן, אילימא חשוד לוה וכו', ולימא ליה מי יימר דמשתבעת והכא נמי מדינא דאורייתא ה"ל למישקל בלא שבועה ככל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע דמשלם ואין שכנגדו צריך לישבע, אלא דרבן תקנו לחשוד, ואפילו הכי כיון שזה אינו מפסידו להדיא דשמא לא ישבע, אפילו הכי פטור זה שאין מקבלים עדותו כלל לא כל שכן שיהא פטור צל"ע.

ויחלקו ביניהם פי' [דאי] בשסלקו נפשייהו כראוי הא קי"ל דשותפין מעידין זה לזה ומיהו אפי' בשסלקו עצמן כראוי צריך להודיע כן משום חשד דמדבר שקר תרחק. כדי שלא אתחייב לו שבועה ולא יגלגל עלי שבועה וכו' לרבותא נקטינהו דאפי' משום מפטר נפשיה משתי שבועות לית לן למעבד הכי: או הלבישהו כמותך פי' לאו כמותך ממש שזה דבר רחוק הוא אלא לאפוקי שלא יהא הוא לבוד איצטלית וחברו סמרטוט. זה הבא בהרשאה אומר היה מורי הרב ז"ל דבמקום דאיכא חשש קטטא בבע"ד זה עם זה דמצוה נמי עביד מפני דרכי שלום והיינו דתקון רבנן אורכתא למי שהתובע בעיר [אחרת] זה הלוקח שדה שיש עליו עסיקין פי' עוררין דוקא לוקח אבל אם נותן לו במתנה מותר לו לקבל למאן דדחיקא ליה שעתא ואינו בכלל שונא מתנות דלא מיחזי בהא כמאן דזבין דיני. למעוטי מלך נראין דברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל האומרים דמסתמא קאמר בכל מלך ואפי' מלכי בית דוד ואע"ג דהא דתנן בפרק כ"ג מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו אוקימנא מאי דקתני לא דן ולא דנין אותו במלכי ישראל דוקא אבל לא למלכי בית דוד דהא כתיב בהו דינו לבקר משפט וכיון דכן דיינינן להו משום התקוששו וקושו היינו דוקא לגבי דן ודנין אותו ומטעמא דכתיבנא אבל לגבי מה שאינו מעיד משום כבודו בכל מלך דהא מדאוריי' הוא ודומיא דצורבא מרבנן דלא אזיל לקמיה דיינא דבציר מיניה לאסהודי והכי משמע בסוגיין דמלך שאינו מעיד מדאורייתא וכדאמרינן מלך (דאין) [אבל] משחק בקובייא מדאורייתא מיחזא חזי דאלמא מלך אפילו מדאורייתא לא חזי למיזל לאסהודי והא דלא אמרינן הכא למעוטי כ"ג שאינו מעיד כדאיתא התם משום דלא פסיק' מילתא דהא מעיד לבן מלך כדאיתא התם למעוטי משחק בקובייא פי' נקט חדא מינייהו וה"ה לכל שאר פסולי עדות דרבנן:

מנין לתלמיד שיושב לפני רבו וראה זכות לעני וחובה לעשיר שלא ישתוק (מיד את) [מאימת] העשיר ת"ל מדבר שקר תרחק וכן תלמיד שראה ברבו שטועה בדין אל יאמר אניח לו עד שיחתכנו ואסתרנו ואבננו משלי ויקרא הדין על שמי אלא יאמר לו מיד שנ' מדבר שקר תרחק:

תלמיד שאמ' לו רבו יודע אתה בי שאם נותנין לי מאה מנה איני מכזב מנה יש לי על פלני ואין לי עליו אלא עד אחד בא והזדווג עמו כשאביאנו לפני הדיין ולא שתעיד שום דבר שלא תעבור על לא תענה אלא שתבא עמו ובעל דיני רואה וחושב עליך שתעיד ויודה אל יעשה כן שנ' מדבר שקר תרחק:

היה נושה בחברו מנה אל יאמר אטעננו מאתים כדי שיודה במנה ויתחייב לי שבועה ואגלגל לו שבועה ממקום אחר שנ' מדבר שקר תרחק וכן אם היו נושים בו מנה וטענוהו במאתים לא יאמר אכפור את הכל בבית דין ואודה לו מנה חוץ לבית דין כדי שלא אתחייב לו שבועה ויגלגל עלי שבועות ממקום אחר שנ' מדבר שקר תרחק:

היו שלשה שהלוו מנה לאחד וכפר בהם לא יעשו עצמם אחד בעל דין ישנים עדים ויוציאו ממנו המנה לחלוק אותו ביניהם אע"פ שהוא אמת הואיל ודבורם שקר שנ' מדבר שקר תרחק:

אסור לדיין לשמוע דברי בעל דין אחד קודם שיבא בעל דין חברו שנ' לא תשא שמע שוא וכן הבעל דין מוזהר שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חברו שנ' לא תשא קרי ביה לא תשיא:

לעולם יזהר אדם שלא יבא לדין אלא בהכרח ולא יעשה עצמו כעורכי הדיינין להיותו מתעבר על ריב לא לו שעריכת הדיינין מחדשת שנאות בין בני אדם וכל שכן במי שנכנס בה מצד הרצון ושלא מחמת עניני עצמו דרך עצה אמרו ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו זה הבא בהרשאה וכגון שהם בעיר אחת הא אם היה שם דרך רחוקה ואינו רוצה לטרוח וזה הולך ומביא הלואתו או פקדונו אינו בכלל לא טוב עשה אדרבא מצוה הוא עושה וכן נכנס בכלל לא טוב עשה לוקח שדה שיש עליו עסיקין וערערין והוא סומך על תקפו ואלמותו שלא יערער אדם עליו וכן כל כיוצא באלו הדברים:

ממה שכתבנו למדת שהעדים צריך שיהא עדותם מעומד ובדיעבד אם העידו מיושב י"א שאין עדותם כלום אא"כ הוא תלמיד חכם שמושיבין אותו אף בשעת עדותו כמו שביארנו והביאוה ממה שאמרו בשני של שחיטת קדשים ט"ז א' מה ליושב שכן פסול לעדות ותירץ מיושב תלמיד חכם שאינו פסול ולמדו מזו שבעם הארץ פסול ובתלמיד חכם כשר בדיעבד אלא שלכתחלה אין מושיבין מיהא בשעת עדות ומ"מ נראה שבדיעבד בכלן כשר שאלו בדיעבד פסול לא ויתרו כל כך לכתחלה לתלמיד חכם לישב לכתחלה משום כבוד תורה אלא ודאי פסול לכתחלה קאמ' הא בדיעבד כשר לא נאמר ועמדו אלא למצוה ולהדור הדיינין ולא לעבור וכמו שאמרו שם כ"ג א' ביושב לעבד יעמוד לשרת מצוה כשהוא אומר העומדים שם שנה עליו לעבור ולא אמרו שם פסול אלא דרך משא ומתן ודחיה בעלמא ואף מה שכתבנו בבעלי דין שבשעת גמר דין צריכין עמידה דוקא לכתחלה אבל בדיעבד הדין דין ואף הדיינין שדינם בישיבה אם קבלו עדותם עומדים מה שעשו עשו וכן היא שנויה בתלמוד המערב שבתלמוד סנהדרין פרק ארבע מיתות:

מה שביארנו למעלה בדיין שלא יעשה את דבריו סניגור יש בו רמז לדבר אחר והוא שלא יוציא דבריו בצד שיראה מהם עזר וסעד לאחד מבעלי הדין שלא ילמד לשקר מתוך דבריו והוא שאמרו שאם הביא בעל דינו עד אחד לא יאמר מה ענין לעד אחד ואין מגבין ממון על פי עד אחד וכיוצא בדברים אלו אלא יאמר לנטען הרי זה מעיד כדברי בעל דינך ואם יודה יודה ולא יאמר הוא שאין עד אחד כלום עד שיטעון הלה שאינו חייב לו כלום ושזה העד שקר הוא מעיד וכן כל כיוצא בזה ומ"מ כל שהוא מכיר בבעל דינו טענה שהוא רוצה לאמרה ועלגות שפה או בלבול דברים מעכבתו מותר לסעדו מעט בראשי פרקים אין זה אלא גלויי מלתא בעלמא ופתח פיך לאלם ויזהר בזה שלא להרבות עד שיעשה כעורכי הדיינין ועליו נאמר ויראת מאלהיך:

הא דקתני במתני' ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד דייקינן עלה בגמרא לאפוקי מאי כלומר אי לאפוקי קרוב ופסול הא קתני לה בהדיא שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים ברחוקים ולא בקרובים בכשרים ולא בפסולים ומהדרינן רב פפא אמר לאפוקי מלך שאינו ראוי להעיד לא מחמת שהוא קרוב ולא מחמת שהוא פסול אלא מדכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ולאו אורח ארעא לזלזולי במלכא לאסהודי בבי דינא.

רב אחא בר יעקב אמר לאפוקי משחק בקוביא וכו'.

הא דקתני במתני' בפני בית דין ושלא בפני בית דין דייקינן עלה בגמ' במאי קא מיפלגי אמרוה רבנן קמי דרב פפא בדון מינה קא מיפלגי ר"מ סבר דון מינה ומינה פי' דשבועת העדות לא מיפרש בה המושבע מפי עצמו אלא המושבע מפי אחרים הוא דמיפרש דכתיב ושמעה קול אלה ועד שיהא בפני בית דין מדכתיב ואם לא יגיד ונשא עונו ולא אמרתי אלא במקום שאם מגיד זה מתחייב זה ממון ושבועת הפקדון לא מיפרש בה מושבע מפי אחרים דהא לא כתיב בה ושמעה קול אלה אלא ומעלה מעל בה' כתיב דהוא מושבע מפי עצמו לא שנא בבית דין ולא שנא שלא בבית דין וכיון דכתיב ביה בשבועת העדות נפש כי תחטא וכתיב בה נמי בשבועת הפקדון נפש כי תחטא ילפינן ליה לשבועת העדות דמושבע מפי עצמו חייב משבוע' הפקדון וילפינן לה לשבועת הפקדון דמושבע מפי אחרים חייב משבועת העדות וקא מיפלגי השתא ר"מ ורבנן בדון מינה ומינה ובדון מינה ואוקי באתרא קא מיפלגי ר"מ סבר כיון דמושבע מפי עצמו בשבועת העדות מפקדון ילפינן לה ואמרינן מה שבועת הפקדון בין בבית דין בין שלא בבית דין אף מושבע מפי עצמו דשבועת העדות נמי בין בבית דין בין שלא בבית דין יהא חייב ורבנן סברי דון מינה ואוקי באתרא כיון דקם לן חיוב מושבע מפי עצמו שבועת העדות משבועת הפקדון מוקמינן לה באתר' ולא מחייבינן לה אלא בבית דין כדינה דשבועת העדו' במושבע מפי אחרים וכו' פשוט הוא.

בד"ה שלא אתחייב כו' וא"ת למה ירא מגלגול שבועה יותר כו' עכ"ל משמע להו דלא איירי במי שטוען כן ורוצה לגזול ולעכב ממון חבירו אלא משום מלתא דמדבר שקר תרחק נגעו בה הכא ולכך לא קשה להו ברישא גבי תובע דמיירי שהתובע יודע שטענת הגלגול הוא אמת ולא ישבע לו בשקר ויודה לו בגלגול אבל הכא גבי נתבע אם הוא ירא מגלגול שלא ישבע אפי' באמת למה לא ירא כן משבועה זאת אף שהיא באמת שאינו חייב לו רק מנה וק"ל:

ורואה זכות לעני וחובה לעשיר כו'. לאו דוקא ונקט הכי משום דמפני כבודו של עשיר עביד לשתוק מלהגיד חובתו והיינו דבפ"ק דסנהדרין יליף ליה מלא תגורו מפני איש וגו' דהיינו מיראת העשיר וק"ל:

אסתרנו ואבננו משלי כדי כו'. בלאו הכי לא יעשה כן משום כבוד רבו וכן נראה מדברי הטח"מ סי' ט' ע"ש:

מנין לנושה בחבירו מנה כו' אטענו במאתים כו' ואגלגל עליו שבועה כו'. והסימן ע"ז מדבר שק"ר וגו' אותיות ק' מנה ר' מאתים ש' שבועה וכן באידך שלא יאמר אכפרנו כו':

בתוס' בד"ה שלא אתחייב שבועה כו' וא"ת למה ירא מגלגול שבועה כו' ע"ש בחדושינו בהלכות על דבריהם ועוד נראה בזה ע"פ דברי הרמ"ה בטור ח"מ סימן ע"ה בטוען איני יודע על הגלגולים דקרינן ביה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם ובכה"ג מיירי הכא דהנתבע טוען אינו יודע על הגלגולים ואם נתחייב שבועה יתחייב לשלם הגלגולים ודו"ק:

בגמרא מלא תשא לא תשיא כו' מפורש בפרק אלו הן הלוקין:

ואשר לא טוב עשה וגו' זה הבא בהרשאה כו'. רישא דהאי קרא אביו כי עשק עשק גזל גזל אח וגו' שכן דרך אב עם בנו והאחים אם יש לזה על זה שגזלו ועשקו אין הוא בעצמו תובעו בפני הדיינים מפני שהוא בוש בדבר בפני הדיינים ומרשה את אחר לתובעו ואמר שזה המורשה לא טוב עשה בתוך עמיו לעשות מריבה ביניהם וזה מתעבר על ריב לא לו כי לולא הוא אפשר שימחול לו התובע או שיודה לבעל דינו שאינו חייב לו כגון שגם הוא גזל ממנו כ"כ והוא שכפל לכתוב עשק עשק גזל גזל ר"ל שהוא עשקו על שכבר גם הוא עשקו וגזלו על שכבר גם הוא גזלו דמזה הטעם אחז"ל דאין הנתבע יכול לעשות מורשה ודו"ק וכן יש לפרש גבי הלוקח שדה שיש עליה עסיקין היינו מאב עם בן או מהאחים זה עם זה וק"ל:

גמ' ומנין לתלמיד שיושב כו' כצ"ל וכן בכל העמוד צ"ל ומנין:

רש"י בד"ה משחק בקוביא בעירבון והמראה כו' נ"ב נראה שהוא מלשון ממירין היונים דסנהדרין פ' זה בורר וחבירו פרק במה מדליקין שהמרו זה בזה בהלל ע"ש נ"ל:

גמרא דמ"ס דון מינה ומינה כו'. לכאורה א"כ מפי עצמן אפי' נשים וקרובין ופסולין נמי וי"ל כמש"כ הר"ן במתניתין דלקמן דאפי' לר"מ אם באו אח"כ לב"ד והודו פטורין משום דבעדות כה"ג כפירת דברים בעלמא היא ע"ש והנך נמי דכוותי':

תד"ה שלא אתחייב. וי"ל כגון כו'. לכאורה מ"מ יקשה דתיפוק ליה דבכפירת הטענה הגדולה עובר על מדב"ש תרחק:

רש"י ד"ה כש"כ מלך. והבא להעיד צריך לעמוד כו'. זה שלא כתירוץ הראשון שבתוס' לעיל ד"ה עשה דכ"ת:

מִנַּיִן לְדַיָּן שֶׁיּוֹדֵעַ בַּדִּין שֶׁהוּא מְרֻמֶה, שֶׁלֹּא יֹאמַר: הוֹאִיל וְהָעֵדִים מְעִידִים, אֶחְתְּכֶנוּ וִיהֵא קוֹלָר תָּלוּי בְּצַוָּאר עֵדִים? (שמות כג, ז). יש להקשות למה נקיט לשון 'קוֹלָר' והוה ליה למימר וִיהֵא 'עָוֹן' תָּלוּי בְּצַוָּאר עֵדִים?
ונראה לי בס"ד דרש"י פירש 'קוֹלָר' שלשלת העון, והכונה דכאן איכא שלשה עונות שנים ביד שני עדים ואחד ביד בעל דין השוכרן וכל אחד מסייע לחביריו בעון שלהם נמצא שיש ביד כל אחד שלשה עונות אחד שלו ושנים מצד שני חביריו והרי יש ביד כל אחד ג' עונות שהם שלשלת אחת ולכן אמר 'קוֹלָר תָּלוּי' רצונו לומר שלשלת העון כמו שפירש רש"י ז"ל.
ומה שאמרו על זה תַּלְמוּד לוֹמַר 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק' מסתמות המאמר משמע דאומר לו הכתוב שיסלק עצמו מדין מרומה וכמו שפירש מהרש"א ז"ל. וצריך להבין למה אמר 'תִּרְחָק' ולא אמר 'תִּבְרַח'? ונראה לי אמר 'תִּרְחָק' בהפוך אתוון 'תַּחְקֹר' כלומר לא תרחק במהרה אלא תחלה תחקר עליו ויתאמת אצלך שהוא דין מרומה אז תרחק ממנו שאם הוא נראה לך בהשקפה ראשונה שהוא מרומה ותרחק ממנו הרי אתה מזיק לבעל דין כי אפשר אתה טועה בדמיונך אלא צריך שתחקור בו ויתברר לך על ידי חקירה שהיא דין מרומה אז תרחק ממנו.

מִנַּיִן לְתַלְמִיד שֶׁאָמַר לוֹ רַבּוֹ: יוֹדֵעַ אַתָּה בִּי, שֶׁאִם נוֹתְנִין לִי מֵאָה מָנֶה אֵינִי מְבַדֶּה. יש להבין למה נקיט 'מֵאָה מָנֶה'? ונראה לי בס"ד בא להפליג בצדקותו שהוא מן הצדיקים הגדולים שכתוב בהם יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ (תהלים צא, ז) נמצא יש להם כח של רבבה שהיא עשרת אלפים שהם מאה מנה כי מנה הוא מספר מאה, ומאה פעמים מאה הוא עשרת אלפים שהוא מספר רבבה, ולכן במאה מנה שהוא מספר רבבה רמז לו על כח צדקתו שהוא שולט ברבבה ובודאי אינו מבדה ולא חשוד לשקר.

מִנַּיִן לִשְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לַדִּין, אֶחָד לָבוּשׁ סְמַרְטוּטִין וְאֶחָד לָבוּשׁ אִיצְטְלִיתבַּת מֵאָה מָנֶה. יש להבין למה נקיט התנא לובש סמרטוטין ברישא? ונראה לי בס"ד כי התובע הוא המקדים לבא לבית דין לקבול על הנתבע ולזה אמר אפילו התובע הוא העני שלובש סמרטוטין ואחד הוא הנתבע לובש אצטלית אפילו הכי גזרינן על הנתבע ואמרינן ליה לבוש כמו התובע או הלבש אותו כמותך וכל שכן אם התובע הוא העשיר והנתבע הוא העני דאמרינן לתובע אין אנחנו נזקקין לתביעתך אלא אם כן תלבוש כמו הנתבע או תלבישו כמותך.

שֶׁאוֹמְרִים לוֹ: לְבַשׁ כְּמוֹתוֹ, אוֹ הַלְבִּישֵׁהוּ כְּמוֹתְךָ. יש להקשות למה נקיט חלוקה של לבוש כמותו ברישא? ונראה לי בס"ד דתקנה שילבוש כמותו עדיפה מתקנה שילבישהו כמותו כי העשיר אם ילבוש סמרטוטין יתבזה בעיני רואיו אף על פי שיודעים שהוא עשיר ולכן אופן זה הוא תקנה יפה לבית דין שלא ישאו לו פנים כי בזה יהיו הוא והעני שוים בעיני בית דין אבל תקנה השנית שילביש את העני כמותו אין זו תקנה יפה כל כך להשוותם זה בזה בעיני בית דין כי העני אפילו ילבש בגדי מלכים כיון שיודעים בו שהוא עני אינו מתכבד כל כך בלבוש היקר והחשוב.

"וַאֲשֶׁר לֹא טוֹב עָשָׂה בְּתוֹךְ עַמָּיו". רַב אָמַר: זֶה הַבָּא בְּהַרְשָׁאָה (יחזקאל יח, יח). נראה אין דבר זה חלוט לכל מי שבא בהרשאה דיש בא בהרשאה ועשה טוב כגון שטר ששם המלוה יוסף בן שמעון ואיכא עוד יוסף בן שמעון אחר בעיר וזה הלוה שהוציא עליו את השטר רוצה לאכול המעות ואינו פורע לו באמרו לאו בעל דברים דידי את דאין אתה שהלותני אלא יוסף בן שמעון אחר וזיל הכא מדחי ליה וזיל הכא מדחי ליה דאין תקנה לזה הדבר אלא אם כן יכתוב אחד מהם הרשאה לחבירו ואז יתבענו ויהיה מוכרח לשלם.
וכן נמי בכור ופשוט שניכרו ונודעו תחלה ואחר כך נתערבו אין אחד מהם נוטל חלק בכורה משאר אחין מה תקנתם יכתבו הרשאה זה לזה וכנזכר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן עז"ר סעיף י״א) עיין שם. וכן נמי כיוצא בזה בענין פדיון בכור וכנזכר בשולחן ערוך (יורה דעה סימן ש״ה סעיף כ״ט) עיין שם.
ועוד יש עניינים כיוצא בזה דהבא בהרשאה עושה טוב ולכן לא אמר 'וַאֲשֶׁר רַע יַעֲשֶׂה בְּעַמָּיו' זֶה הַבָּא בְּהַרְשָׁאָה כי יש בא בהרשאה ועושה טוב ולכך לא רצה להזכיר שם רע על הבא בהרשאה בסתם אלא אמר 'לֹא טוֹב עָשָׂה'.

תוס' ד"ה ורבנן כו' עי' יישוב לקו' מ"ש לקמן ל"ב ע"ב ד"ה מי יימר כו' ע"ש והדבר נכון:

קולר. שלשלת העון: ורואה זכות. ורבו החליף: איני מבדה. משקר: וקום התם. ושיהא סבור בעל דין שאתה בא להעיד ויודה אמת: ואגלגל עליו שבועה. שאינו מודה לי במקצת ואשביענו על ידי גלגול או שבועת קרקעות שאין נשבעין עליהן אלא על ידי גלגול: שלא יהא אחד בעל דין ושנים עדים. והם בעלי דין: לבוש כמותו. שלא תגרום לנו לישא לך פנים או יסתתמו דברי שכנגדך מפני חשיבותך ואמר איך יאמינו בי בית דין על אדם חשוב כזה: מדבר שקר תרחק. וכיון שאיש מריבו מסותם מעמיד זה את שקרו: פוזמוקייכו. כמין אנפיליאות חשובים קלצונ''ש בלע''ז: לא תשא. אזהרה למקבל: קרי ביה לא תשיא. אזהרה לבעל דין: שמע שוא. שהמטעים דבריו שלא בפני בעל דינו אינו בוש מדברי שקר: ואשר לא טוב עשה. פסוק זה בספר יחזקאל: זה הבא בהרשאה. ומתעבר על ריב לא לו ושמא הראשון נוח לו ונוח לפשרה יותר מזה שאינו יכול לעשות פשרה בממון אחרים: שיש עליה עסיקין. עוררין כמו (בראשית כו) כי התעשקו עמו שמערערין על המחזיק בה וזה בא וקונה אותה ובוטח על חזקו שהוא איש זרוע: למעוטי מלך. דתנן סנהדרין (דף יח.) לא מעיד ולא מעידין אותו: משחק בקוביא. בעירבון. והמראה שקורין פרמייל''ה: כל שכן מלך. דמדאורייתא לא חזי דכתיב (דברים יז) שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך והבא להעיד צריך לעמוד לפני הדיין כדאמרן לעיל (דף ל.) ודרך בזיון הוא לו: אבל משחק בקוביא מדאורייתא חזי. שלא פסלה תורה אלא עד חמס שנוטל בחזקה כמו (שופטים ט) ויגזלו את כל (העובר) דבעלי שכם ורבנן גזרו ביה ועשוהו גזלן מדבריהם ואמרו אסמכתא היא ולא קניא וכיון דמדאורייתא חזי חיילא עליה שבועה ורב אחא סבר הואיל וסוף סוף אי מסהיד לא מקבלינן ליה לא קרינן ביה והוא עד: בדון מינה ומינה בדון מינה ואוקי באתרה פליגי. פרשה שלמדה דבר מחבירתה בגזירה שוה אם תעמיד אותו דבר בזו בתורת מה שהיה עומד במקום שלמדתו משם דהואיל ולמדתו ממנו על כרחך ממנו תחזור ותלמדנו לכל משפטו או דון מינה ואוקי באתרה כלומר לאחר שלמדתו משם והבאתו לכאן העמידהו כאן בתורת שאר דברים המפורשים כאן והשתא מפרש לה ואזיל: ר' מאיר סבר דון מינה ומינה. לקמן (דף לד.) ילפינן שבועת העדות בגזירה שוה דתחטא תחטא משבועת הפקדון למושבע מפי עצמו דכתיבא בשבועת הפקדון ולא כתיבא בשבועת העדות: דון מינה. מה פקדון מושבע מפי עצמו חייב דכתיב (ויקרא ה) אשר ישבע עליו אף עדות מפי עצמו חייב ומינה מה פקדון אפי' שלא בב''ד דהא ונשבע על שקר בין בבית דין בין שלא בבית דין משמע: אף בעדות. אע''ג דמושבע מפי אחרים האמור בשבועת העדות אינו אלא בב''ד כדאמרינן לקמן בשמעתין מפי עצמו דילפינן מפקדון אפילו שלא בבית דין ומייתינן ליה הכא כי התם: ורבנן סברי דון מינה. מה פקדון מושבע מפי עצמו חייב אף עדות מושבע מפי עצמו חייב: ואוקי באתרה. כלומר לאחר שהבאתו לכלל שבועת העדות העמידהו כמשפט המפורש בשבועת העדות מה מושבע מפי אחרים האמור בשבועת העדות אינו אלא בבית דין אף מפי עצמו שהבאת לה ממקום אחר אינו אלא בבית דין:

ורואה זכות לעני שלא ישתוק. בפ''ק דסנהדרין (דף ו:) נפקא לן מלא תגורו וכן דרך [הש''ס] בכמה דוכתי: שלא אתחייב לו שבועה ולא יגלגל עלי שבועה ממקום אחר. ואם תאמר למה ירא מגלגול שבועה יותר משבועה זאת שעתה תובעו וי''ל כגון שאין לו כדי לפרוע כל מה שיגלגל עליו כגון שחייב לו הרבה ממקום אחר וסבר אכפור גם זה ואשתמיטנא עד דליהוו לי זוזי כנגד כל החוב ופרענא ליה: שלא ישמע דברי בעל דין. בפ''ק דסנהדרין (דף ז:) מפיק ליה משמוע בין אחיכם: זה הבא בהרשאה. כשעושה בשביל שהוא אלם ובעל טענות שמתעבר על ריב לא לו אבל כשטורח להביא לחבירו מעותיו שאין חבירו יכול לטרוח מצוה קעביד: ורבנן הוא דפסלוהו. ואף על גב דאמר לקמן (דף לב:) הכל מודים בעד מיתה דחייב משום דרבנן אכשרוה ואזלינן בתר דרבנן בתר תרוייהו אזלינן לחייבו דהתם כיון דמדרבנן מועלת עדותו הרי יש כאן הפסד ממון במה שלא העיד והכא אע''ג דמדרבנן לא מהני עדותו מידי כיון דמדאורייתא מהני מיחייב:

שבועות לא ע"א