שבועות ל ע"ב

שבועות ל ע"ב - Steinsaltz

Alternatively, Rav Yosef informed me that Rav Ulla is a Torah scholar with regard to circumstances where the ruling is not clear-cut and the decision is rendered based on the discretion of the judges, that is, when the court is unable to rule solely based on the testimony presented in court and the judges arrive at their ruling based on their sense of the matter. Rav Yosef informed Rav Naḥman that if the case is decided based on judicial discretion, Rav Ulla is worthy of having the decision ruled in his favor.

§ Ulla says: The dispute between the Rabbis and Rabbi Yehuda with regard to the obligation to stand in court is only with regard to the litigants; but with regard to the witnesses, everyone agrees that they testify while standing, as it is written: “Then the two men shall stand” (Deuteronomy 19:17). Rav Huna says: The dispute whether the litigants are required to stand is only at the time of the deliberation, but at the time of the verdict, everyone agrees that the judges issue the verdict while sitting and the litigants receive the verdict while standing, as it is written: “And Moses sat to judge the people and the people stood” (Exodus 18:13).

The Gemara presents an alternative version of the statement of Rav Huna: The dispute whether the litigants are required to stand is only at the time of the deliberation, but at the time of the verdict, everyone agrees that the judges issue the verdict while sitting and the litigants receive the verdict while standing, as concerning the witnesses, the status of the stage of their testimony is like that of the stage of the verdict, and it is written concerning them: “Then the two men shall stand.”

The Gemara relates: The wife of Rav Huna had a trial pending before Rav Naḥman. Rav Naḥman said: What should we do? If I will arise before her in deference to her status as the wife of a Torah scholar, the claims of the other litigant will be suppressed, as it will be mistaken as a display of preference for the wife of Rav Huna, since not everyone is aware that one is required to show deference to the wife of a Torah scholar. If I will not arise before her, that would run counter to the principle that in terms of deference, the status of the wife of a ḥaver is like that of a ḥaver, who is devoted to the meticulous observance of mitzvot. Rav Naḥman said to his attendant: Go outside and cause a duck to fly and cast it onto me, and in that way I will be forced to arise in a manner that will fulfill the obligation to rise, without intimidating the other litigant.

The Gemara asks: But doesn’t the Master, Rav Huna, say: The dispute between Rabbi Yehuda and the Rabbis whether the litigants are required to stand is only at the time of the deliberation, but at the time of the verdict, everyone agrees that the judges issue the verdict while sitting and the litigants receive the verdict while standing? How, then, can Rav Naḥman rise? The Gemara responds: One may fulfill both requirements in a case where he sits like one who unties his shoe, neither completely standing nor completely sitting, and says his verdict: So-and-so, you are innocent, and so-and-so, you are guilty.

§ Rabba bar Rav Huna says: In this situation where a Torah scholar [letzurva merabbanan] and an am ha’aretz have a court case with one another, we seat the Torah scholar, and to the am ha’aretz we also say: Sit. And if he chooses to stand due to deference, we have no problem with it.

The Gemara relates: Rav bar Sherevya had a trial pending before Rav Pappa. Rav Pappa seated him and also seated his litigant counterpart, who was an am ha’aretz. An agent of the court came and kicked and stood the am ha’aretz on his feet to show deference to the Torah scholars there, and Rav Pappa did not say to him: Sit. The Gemara asks: How did Rav Pappa act in that manner by not instructing the am ha’aretz to sit again? But aren’t the claims of the am ha’aretz suppressed by Rav Pappa’s perceived preferential treatment of Rav bar Sherevya? The Gemara responds: Rav Pappa said to himself that the litigant will not perceive bias, as he says: The judge seated me; it is the agent of the court who is displeased with me and compelled me to stand.

And Rabba bar Rav Huna says: In this situation where a Torah scholar and an am ha’aretz have a court case with one another, let the Torah scholar not come to court early and sit with the judge in order to learn from him, due to the fact that by doing so he appears as one who is consulting the judge to arrange his legal claims, and that is prohibited. And we said this only in a case where there is not a fixed time for the Torah scholar to study with the judge at that hour; but if there is a fixed time for him to study with the judge at that hour, we have no problem with it, as the other litigant will say: He is occupied with his fixed study time, and the fact that he sat before the judge is unrelated to the case.

§ And Rabba bar Rav Huna says: In the case of a certain Torah scholar who knows testimony relevant to a certain individual, but it is a demeaning matter for him to go to the court consisting of a judge who is less prominent than he in order to testify before him, let him not go and testify. Rav Sheisha, son of Rav Idi, said: We learn that halakha in a mishna (Bava Metzia 29b) as well: If one found a sack or a basket, and it is not his typical manner to take it, he shall not take it in order to return it to its owner. Evidently, a Torah scholar may refrain from performing the mitzva to return a lost item (see Deuteronomy 22:1–3) if it is not in keeping with his stature.

The Gemara notes: This matter applies only with regard to cases involving monetary matters; but in cases involving ritual matters, the dignity of the Torah scholar is not a consideration, as it is written: “There is neither wisdom nor understanding nor counsel against the Lord” (Proverbs 21:30), from which it is derived: Wherever there is desecration of the name of the Lord, one does not show deference to the teacher. Rather, the Torah scholar forgoes the honor due him in order to avoid violation of any prohibition that would desecrate the name of God.

The Gemara relates: Rav Yeimar knew testimony relevant to the case of Mar Zutra. He came before Ameimar, who seated all the witnesses in deference to Rav Yeimar. Rav Ashi said to Ameimar: But doesn’t Ulla say that the dispute between the Rabbis and Rabbi Yehuda with regard to the obligation to stand in court is only with regard to the litigants, but with regard to the witnesses, everyone agrees that they testify while standing? Ameimar said to him: This, i.e., witnesses standing during testimony, is a positive mitzva, and that, i.e., treating Torah scholars with deference and allowing Rav Yeimar to sit, is a positive mitzva, and the positive mitzva of deference to the Torah takes precedence. Ameimar seated Rav Yeimar in deference to the Torah. In order to prevent a miscarriage of justice, he seated all the witnesses.

§ The Gemara provides a mnemonic for the ensuing discussion: Advocacy, ignoramus, robbery, fraud.

The Sages taught: From where is it derived that a judge should not engage in advocacy [saneigeron] for his own statements and devise various pretexts to justify his erroneous rulings? It is derived as the verse states: “Distance yourself from a false matter” (Exodus 23:7). And from where is it derived with regard to a judge that a student who is an ignoramus should not sit before him to discuss the proceedings? It is derived as the verse states: “Distance yourself from a false matter.” When an ignorant student engages in the proceedings, he is apt to cause the judge to err in judgment.

From where is it derived that a judge who knows that another judge is a robber and is disqualified from serving as a judge; and likewise, a witness who knows that another witness is a robber and is disqualified from serving as a witness; from where is it derived that he should not join him in judgment or testimony? It is derived as the verse states: “Distance yourself from a false matter.”

From where is it derived that in a case where a judge who knows that the witnesses testifying before him are lying even though he is unable to prove it through their cross-examination and with regard to the verdict the result will be that it is fraudulent, that he should not say: Since the witnesses are testifying and I cannot prove their deceit, I will decide the case based on their testimony, and let

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ל - ב

אי נמי, כוונתו של רב יוסף היתה למקרה של שודא דדייני, שהדיין צריך להכריע לפי ראות עיניו למי לתת, משום שהדבר אינו יכול להיות מוכרע לפי הדין [וכגון: מי שצווה את נכסיו לאדם בשם מסוים, ובאו שני אנשים בעלי אותו השם, ואי אפשר להכריע מי הוא הזוכה. ואז מכריע הדיין כראות עיניו]. ולפיכך הודיעו רב יוסף שעולא ראוי לקבל, בהיותו חכם וצדיק.

אמר עולא: מחלוקת רבי יהודה וחכמים אם חייבים בעלי הדין לעמוד לפני הדיינים, היא רק בבעלי דינין. אבל בעדים, דברי הכל - בעמידה! דכתיב "ועמדו שני האנשים".

וילפינן בגזרה שוה דהיינו עדים.

אמר רב הונא: מחלוקת רבי יהודה וחכמים היא רק בשעת משא ומתן של הדיינים. אבל בשעת גמר דין, דברי הכל - דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה. דכתיב: "וישב משה לשפוט את העם - ויעמוד העם"!

לישנא אחרינא:

מחלוקת בשעת משא ומתן. אבל בשעת גמר דין, דברי הכל דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה. דהא עדים, כגמר דין דמו, וכתיב בהו "ועמדו שני האנשים".

דביתהו [אשתו] דרב הונא הוה לה דינא קמיה דרב נחמן. אמר רב נחמן היכי נעביד? אי איקום מקמה - מסתתמן טענתיה דבעל דינא, כשיראה כיצד אני מכבדה. ואי לא איקום מקמה, הרי אשת חבר היא, ואשת חבר הרי היא כחבר, שמצוה לקום לכבודה?!

אמר ליה רב נחמן לשמעיה [משרתו]: צא ואפרח עלי בר אווזא ושדי עלוואי [הפרח עלי בר - אוזא וזרקהו עלי], ואיקום, ובכך אקום מפניה, מבלי שבעל דינה יבחין בכך, היות והוא יחשוב שקמתי מחמת פריחת הבר - אוזא.

ותמהינן: מה הרויח רב נחמן במעשהו? והאמר מר: מחלוקת בשעת משא ומתן. אבל בשעת גמר דין, דברי הכל דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה. ואם כן, היה חייב רב נחמן לשבת מכח דין זה. וכיצד הוא נעמד? ומתרצינן: דיתיב רב נחמן כמאן דשריה מסאני, שישב בשעת הפרחת הבר - אווזא כמו מי שמתיר נעליו, שאינו עומד ואינו יושב, ואמר בקצרה: איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב!

אמר רבה בר רב הונא: האי צורבא - מרבנן ועם הארץ דאית להו דינא בהדי הדדי - מותבינן ליה לצורבא מדרבנן, עומדים הדיינים על כך שהוא יישב. ולעם הארץ נמי אמרינן ליה: תיב! אבל, ואי קאי העם הארץ ועמד בפני הדיינים, לית לן בה. אין אנו חוזרים ופונים אליו בבקשה לשבת כשם שאנו פונים אל התלמיד חכם.

רב בר שרביא הוה ליה דינא קמיה דרב פפא. אותביה רב פפא לרב בר שרביא, ואותיב נמי לבעל דיניה. אתא שליחא דבי דינא, בטש ביה, בעט, ואוקמיה לעם הארץ, ולא אמר ליה רב פפא לעם הארץ: תיב!

ומקשינן: היכי עביד רב פפא הכי? והא מסתתמן טענתיה דעם הארץ!

אמר רב פפא: מימר אמר העם הארץ - איהו [רב פפא], הא אותבן [הרי הוא הושיב אותי בתחילה], ורק שליחא דבי דינא הוא דלא מיפייס מינאי, שלא עשיתי לו טובה ואינו אוהבי.

ואמר רבה בר רב הונא: האי צורבא מרבנן ועם הארץ דאית להו דינא בהדי הדדי - לא ליקדים צורבא מדרבנן וליתיב לפני הדיין, לפני שיגיע בעל דינו העם - הארץ, על אף שהוא יושב ושותק. משום דמיחזי נראה הדבר כמאן דסדר ליה דיניה, יחשדו שהוא מטעים דבריו לדיין לפני שהגיע בעל דינו, ואמרינן לקמן, מי שמטעים את דבריו לדיין שלא בפני בעל דינו, עובר בלא תשא שמע שוא.

ולא אמרן שאסור לו לצורבא מדרבנן להקדים ולשבת לפני הדיין, אלא דלא קביע ליה עידניה, שאין לו זמן של קביעות ללמוד עם הדיין. אבל אי קביע ליה עידניה לאותו צורבא מרבנן ללימוד עם הדיין - לית לן בה. כי מימר אמר העם הארץ: בעידניה טריד! טרוד הוא בקביעות זמן הלימוד, ואין הוא חושד שמא יסדר הצורבא מדרבנן את דבריו לפני בואו.

ואמר רבה בר רב הונא: האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא, וזילא ביה מילתא למזיל לבי דיינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה, שאין זה לכבודו להופיע ולהעיד בפני דיינים הקטנים ממנו, לא ליזיל! מותר לו להמנע מלהעיד, משום כבודו.

אמר רב שישא בריה דרב אידי: אף אנן נמי תנינא שכבוד תלמידי חכמים דוחה עשה שבתורה: דתניא, מצא שק או קופה, ואין דרכו של המוצא ליטול לעצמו משום היותו זקן או תלמיד חכם, שאין זה מתאים לכבודו, הרי זה לא יטול, ואינו עובר על "לא תוכל להתעלם", לפי שנאמר 'והתעלמת' - פעמים שאתה מתעלם!

והני מילי שמותר לו לצורבא מדרבנן להמנע מלהעיד משום כבודו, בממונא. אבל באיסורא, שעל ידי עדותו הוא יכול למנוע עשיית איסור ^[5] [כגון שעומדים להתיר אשה להנשא משום שפסקו לה שמת בעלה והוא יודע שבעלה עדיין חי] - "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'"! [משלי כא].

וכן אמרו: כל מקום שיש בו חילול ה', אין חולקין כבוד לרב. כי עדיף לעשות רצון ה' במניעת איסורים, יותר מאשר כבודו של התלמיד חכם.

רב יימר הוה ידע ליה סהדותא למר זוטרא. אתא לקמיה דאמימר להעיד לפניו. אותבינהו אמימר לכולהו.

אמר ליה רב אשי לאמימר: כיצד הושבת גם את העדים? והאמר עולא: מחלוקת רבי יהודה וחכמים אם מותר לשבת לפני הדיינים היא רק בבעלי דינין, אבל בעדים דברי הכל בעמידה!?

אמר ליה אמימר: האי עשה והאי עשה ["ועמדו האנשים" הוא מצות עשה, וכבוד תלמידי חכמים גם הוא מצות עשה]. ועשה דכבוד תורה עדיף!

[סימן: סניגרון, בור, גזלת, מרמה].

תנו רבנן: מנין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו, שלא ינסה לחזק את יסוד דינו בשעה שהוא עצמו לבו נוקפו אם הוא אמת. [או שלא ימליץ בפני בעל הדין כיצד לטעון - פירוש הר"ח] -

תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק"!

ומנין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו כדי שלא יטעהו בדבריו? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק! ומנין לדיין שיודע בחבירו שהוא גזלן, וכן עד שיודע בחבירו שהוא גזלן, מנין שלא יצטרף עמו, לא לדין ולא לעדות, על אף שהוא עצמו יודע שזוהי האמת, תלמוד לומר: מדבר שקר ^[6] תרחק!

מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה, שהכיר מתוך דברי עדים שאין עדותם אמת, אך כי אין הוא יכול להוכיח זאת, שלא יאמר הואיל והעדים מעידים ואין אפשרות להפריך עדותם' אחתכנו לדין כפי שמתקבל בעדותם ויהא קולר [שלשלת העוון] תלוי בצואר העדים? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק!

הערות

^[5] בתוס' ד"ה אבל איסורא, כתבו, שגנאי גדול מתיר באיסורין, ואילו בממון יש היתר אפילו בגנאי קטן. ומבאר הגר"ש [בשיעורים למסכת בבא מציעא סימן כד] שההיתר מצד כבוד הבריות יש לו שני אופנים: האחד, באופן של דחיה, כמו עשה דוחה לא תעשה, והשני, באופן של פטור במצוה. ובזה חלוקים איסורים מממון, שכבוד הבריות באיסורים הוא רק באופן של דחיה, ולכן רק גנאי גדול דוחה. אבל בממונות הוא פטור במצוה, וכגון בהשבת אבידה, שאם ההשבה אינה לכבודו של המוצא, נאמר פטור במצות השבת אבידה, וזה נאמר גם בגנאי קטן.

^[6] הקשה המהרש"א, מדוע עד אחד המעיד עדות אמת אך מצטרף לעד גזלן, עובר באיסור "מדבר שקר תרחק", והרי עדותו אמת היא! ? ותירץ, שמדובר באופן שהתובע טוען שחייב לו הנתבע מאתיים, והנתבע כופר בכל, והעד הכשר בא עם העד הגזלן ומעידים שהוא חייב לו מאה, שבעקבות עדותם מחייבים את הנתבע להשבע על המאה האחרים, שבכך גרם העד הכשר לדבר שקר, שהרי לפי האמת הנתבע חייב רק מאה ואינו חייב שבועה על המאה האחרים. אך הרמב"ם [הלכות עדות י א] כתב שהעבירה שעובר העד היא משום "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס". וביאר הלחם משנה, שהאיסור "מדבר שקר תרחק" נאמר רק בדיין כשר היושב עם דיין גזלן, אך לא בעד אמת המעיד עם עד גזלן, כיון שאין בעדותו דבר שקר. ורק בדיין הוא נאמר, כי הצריכה בתורה בירור האמת בשלשה דיינים כשרים, ואין האמת מתבררת לאמיתה כאשר אחד הדיינים הוא גזלן.

אי נמי [או גם כן] יש טעם להודיע שהוא תלמיד חכם, לענין שודא דדייני [השלכת הדיינים] שפעמים אין בידם לפסוק על פי ראיות אלא לפי ראות עיניהם, והודיע לו רב יוסף שאדם זה ראוי שיחליטו לטובתו.

א אמר עולא: מחלוקת חכמים ור' יהודה אם חייבים לעמוד או לא, היא דווקא בבעלי דינין, אבל בעדים — דברי הכל עדותם צריכה להיות בעמידה, דכתיב [שנאמר]: "ועמדו שני האנשים" (דברים יט, יז). אמר רב הונא: מחלוקת זו אם צריכים בעלי הדין לעמוד, היא דווקא בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין — דברי הכל דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה, דכתיב [שנאמר]: "וישב משה לשפט את העם ויעמד העם" (שמות יח, יג).

לישנא אחרינא [לשון אחרת] בדברי רב הונא: מחלוקת — בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין — דברי הכל יהיו דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה, דהא [שהרי] עדים כגמר דין דמו [נחשבים], שעדותם היא סיום הענין והכרעתו מבחינתם, וכתיב בהו [ונאמר בהם]: "ועמדו שני האנשים".

מסופר, דביתהו [אשתו] של רב הונא הוה [היה] לה דינא קמיה [דין לפני] רב נחמן, אמר: היכי נעביד [כיצד נעשה] בענין זה? אי איקום מקמה [אם אעמוד לפניה] משום כבודה כאשת תלמיד חכם, על ידי כך מסתתמן טענתיה דבעל דינא [יסתתמו טענותיו של בעל הדין] שאין הכל יודעים שצריך לחלוק לה כבוד משום שהיא אשת חכם, ויחשוב הצד השני שרב נחמן מעדיף אותה משום מה. ומן הצד האחר, אם לא איקום מקמה [אעמוד לפניה], הרי אמרו שאשת חבר הרי היא כחבר, וכבוד התורה הוא! אמר ליה [לו] רב נחמן לשמעיה [לשמשו]: צא ואפרח [והפרח] עלי בר אווזא [ברווז] ושדי עלוואי, ואיקום [וזרוק אותו לעברי, ואעמוד], כביכול בגלל הברווז, שאז אקיים את מצות העמידה, אבל לא ייראה הדבר כך.

ושואלים: ומה מועילה עצה זו? והאמר מר [והרי אמר החכם, רב הונא]: מחלוקת ר' יהודה וחכמים היא בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין — דברי הכל דיינים בישיבה ובעלי דינין בעמידה! ומשיבים: ניתן לקיים דבר זה באופן דיתיב כמאן דשרי מסאניה [שהדיין יושב כמי שמתיר את מנעלו] שאין זו ישיבה גמורה אלא מעין חצי עמידה, ואמר [ואומר] את דינו: איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב.

ב אמר רבה בר רב הונא: האי צורבא מרבנן [תלמיד חכם] ועם הארץ דאית להו דינא בהדי הדדי [שיש להם דין זה עם זה], מותבינן ליה לצורבא מרבנן [מושיבים אנו אותו את התלמיד חכם], ולעם הארץ נמי אמרינן ליה: "תיב" [גם כן אומרים אנו לו: "שב"], ואי קאי [ואם הוא עומד], מחמת כבוד או בושה, לית לן [אין לנו] בה ואין אנו צריכים להקפיד על כך.

מסופר, רב בר שרביא הוה ליה דינא קמיה [היה לו דין לפני] רב פפא, אותביה ואותיב נמי לבעל דיניה [הושיבו והושיב גם כן את בעל דינו], אתא שליחא דבי דינא בטש ביה ואוקמיה [בא שליח בית הדין בעט בו והקימו] את עם הארץ, שהוא יושב במקום גדולים, ולא אמר ליה [לו] רב פפא: "תיב" [שב]. ושואלים: היכי עביד הכי [כיצד עשה כך] רב פפא? והא [והרי] בכך מסתתמן טענתיה [מסתתמות טענותיו] של אותו האיש כשרואה שמעדיפים את בעל דינו! ומשיבים: במקרה זה אמר רב פפא לעצמו, מימר אמר [אומר הוא אותו בעל דין בליבו]: איהו הא אותבן [הוא הדיין הרי הושיב אותי], שליחא [השליח] הוא זה דלא מפייס מינאי [שאינו מרוצה ממני] ומציק לי, ואין הוא סבור שהדבר נוגע לדיין.

ואמר רבה בר רב הונא: האי צורבא מרבנן [תלמיד חכם] ועם הארץ דאית להו דינא בהדי הדדי [שיש להם דין זה עם זה], לא ליקדום צורבא מרבנן וליתיב [שלא יקדים התלמיד חכם וישב לפני הדיין ללמוד], משום דמיחזי כמאן דסדר ליה לדיניה [שנראה הדבר כמי שמסדר את דינו, טענותיו, לפניו] ואסור הדבר. ולא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא בתלמיד דלא קביע ליה עידניה [שלא קבוע לו זמנו] לבוא ללמוד לפני חכם זה באותה שעה, אבל כאשר קביע ליה עידניה לית לן בה [קבוע לו זמנו אין לנו בה], לפי שאז מימר אמר [אומר הצד השני]: בעידניה טריד [בזמנו, בלימודו הוא עסוק] ולכן הוא יושב לפניו.

ג ואמר רבה בר רב הונא: האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא [תלמיד חכם היודע בעדות לאדם מסויים], וזילא ביה מילתא למיזל לבי דיינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה [ומזולזל בו הדבר ללכת לבית דין של דיין קטן ממנו להעיד לפניו], לא ליזיל [שלא ילך]. אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] ראיה לדבר שמפני כבודו של חכם יכול הוא להימנע ממצוה, ששנינו: מצא אדם שק או קופה בדרך, ואין דרכו ליטול לטלטל דברים כאלה — הרי זה לא יטול כדי להשיבו לבעליו. משמע שמפני כבוד תלמיד חכם מבטלים מצות השבת אבידה שמן התורה.

ומעירים: הני מילי בממונא [דברים אלה אמורים בעדות ובשאר עניינים של ממון], אבל באיסורא [בדבר איסור] אין חוששים לכבוד החכם, שהכלל הוא: "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' "(משלי כא, ל), לומר: כל מקום שיש בו חלול ה' — אין חולקין כבוד לרב, וצריך החכם למחול על כבודו כדי שלא ייגרם על ידי כך איסור, שהוא חילול השם.

מסופר, רב יימר הוה ידע ליה סהדותא [היה יודע לו עדות] למר זוטרא, אתא לקמיה [בא לפני] אמימר, אותבינהו לכולהו [הושיב את כולם] את כל העדים, מפני כבודו של רב יימר. אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר, והאמר [והרי אמר] עולא: מחלוקת — בבעלי דינין, אבל בעדים — דברי הכל שמעידים בעמידה! אמר ליה [לו]: האי [זו] מצות עשה שיעמדו העדים, והאי [וזו] מצות עשה על כבוד התורה להושיב את רב יימר, עשה של כבוד תורה עדיף, ולכן אני מושיב אותו, וכדי שלא לעוות את הדין, אני צריך להושיב את כולם.

ד תנו רבנן [שנו חכמים]: מנין לדיין שלא יעשה סניגרון (סניגור) לדבריו? כלומר, שלא יצדיק את הדברים המוטעים שאמר בכל מיני תואנות? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז). ומנין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק", וכשיושב תלמיד כזה לפניו יכול לגרום לדיין לטעות.

ועוד, מנין לדיין שיודע לחבירו הדיין שיושב עמו בדין שהוא גזלן ופסול לדין, וכן עד שיודע בחבירו שהוא גזלן ופסול לעדות, מנין שלא יצטרף עמו? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק".

מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה, שהוא מרגיש שדברי העדים הם שקר, אף שאינו יכול להוכיח זאת בחקירה ודרישה, שלא יאמר: הואיל והעדים מעידין את הדין, ואין אני יכול להוכיח את שקרם, אחתכנו כפי העדות, ויהא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

§ The Gemara provides a mnemonic for the ensuing discussion: Advocacy, ignoramus, robbery, fraud.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר עולא אמר רב הונא מחלוקת בבעלי דינין בשעת משא ומתן. אבל בשעת גמר דין דברי הכל בעמידה. ודיינין בישיבה כדכתיב (ויעמד העם על משה וגו' וכתיב) וישב משה לשפט את העם [ויעמד העם על משה וגו'] אימת הוא גמר דין כדבעי דיינא למימר איש פלוני אתה חייב. פי' ערקתא דמסני. תרגום שרוך נעל:

אמר רבה בר רב הונא צורבא מרבנן דידע בשהדותא וזילא ביה מילתא למיזל ומיסהד קמי דיינא דבציר מיניה לא ליזיל.

דתנן מצא שק או קופה וכל דבר שאינו דרכו ליטול הרי זה לא יטול. והיינו דכתיב והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם. כיצד זקן ואינה לפי כבודו.

והני מילי בעדות ממון. אבל איסורא אין חכמה ואין תבונה וגו' כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב. עמידת העדים עשה הוא שנאמר ועמדו שני האנשים וכבוד תורה עשה הוא שנאמר והדרת פני זקן קיום עשה דכבוד תורה עדיף:
פי' סניגרון כמו מליץ יושר הוא. כלומר מראה לבעל דין היאך יטעון.

וכן שלא ישב תלמיד בור לפני הדיין. וכן אם יודע אדם בחברו שהוא גזלן שלא יצטרף עמו לא לדין ולא לעדות.

וכן היודע בדין שהוא מרומה שלא יחתכנו.

אבל בעדים דברי הכל בעמידה. יש מי שאומר שאם העידו בישיבה אין עדותן עדות וגמרי לה מדאמרינן במס' זבחים פרק שני מה ליושב שכן פסול לעדות מיושב תלמיד חכם ומשמע דדיעבד נמי מדקאמר פסול.
ולא נראה כן, דאם תמצא לומר דיעבד כשר ומצוה לכתחלה בעמידה משו' הכי תלמיד חכם לכתחילה בישיבה משום דכבוד תורה עדיף אלא אי אמרת דיעבד נמי אין עדותן עדות תלמיד חכם היאך מושיבין אותו ואי משום עשה דכבוד תורה לא יעיד כלל אלא ש"מ דיעבד כשר והתם בזבחים פסול לכתחילה קאמר וכן בבעלי דינין בשעת גמר דין נמי דינם דין וכן דיינין שקבלו עדותן כשהן עומדין מה שעשו עשוי בדיעבד והכי איתא בפרק ארבע מיתות בירושלמי רבי שמעון בן לקיש אמר מכאן לדיינין שקבלו עדותן עומדין שדינם דין פי' מדתנן והדיינין עומדין על רגליהם וקורעין ולא מאחין כו'.
והא דאמרינן בגמרא גבי דביתהו דרב הונא והא אמר מר אבל בשעת גמר דין דברי הכל דיין בישיבה ובעלי דינין בעמידה לאו למימרא דאינו רשאי להושיבן שניהן שהרי עד תלמיד חכם מושיבין אותו וכל שכן בעל דין בשעת גמר דין ורבינו גורס אותבינהו לתלתייהו ומשמע אפי' בגמר דין אלא שאשת חבר אינה כחבר מן התורה וליכא עשה דכבוד תורה.
ותמיהא לי דאפי' קרובו של חבר איכא כבוד תורה כדאמרינן בכתובות בפרק הנושא.
ולא קשיא דאין כאן בזיון לחבר אם בשעת גמר דין עומדת אשתו אי נמי לאחר מיתה הוה כמו שפי' ואין כאן עשה מן התורה וכן משמע דבחבר עצמו לא מצרי' לבני אווזא אלא קאים מקמי תרוייהו ואי איניש זילא הוא דלאו בר מיקם מקמיה הוא קאי מקמיה חבר וליכא משום מסתם טענתא דכולי עלמא ידעי והדרת פני זקן ומושיב את שניהם.

א"נ לשודא. פירש רש"י: רואין הדיינים ואומדין בדעתם למי היה אומר ליתן המתנה הנותן ואי זה מהם דעתו יותר קרובה לנותן ונותנין לו. וקשה דאם כן אין יכולין הדיינין לתת למי שירצה דמוכרחים הם ליתן למי שיראה בעיניהם שהיתה דעת הנותן ליתן יותר. ובירושלמי (כתובות פ"י ה"ד) אמר שודא שוחדא דדיינא כלומר תנו שוחד לדיין שהכל תלוי בו ומה שירצה יעשה. וכן נראה נמי ודאי בכתובות (פה, ב) שזה הכל תלוי בדיין, ובכ"מ דשייך למימר שודא דדייני אין הולכין אחר לב הנותן כלל, דאמר התם גבי מי שאמר נכסי לטוביה והיו בעיר ב' טוביה, שאם אחד מהם ת"ח והאחר ע"ה ת"ח קודם, שכן וקרוב שכן קודם, שניהם שודא דדייני, הרי בכאן שאין אנו יכולין לדעת דעת הנותן, ולפיכך אנו אומרים שודא דדייני כלומר שהכל תלוי בדיין. ועוד ראיה מדאמר (קידושין עד, א) גבי נאמן הדיין לומר לזה זיכתי ולזה חייבתי, במה דברים אמורים בזמן שהדין לפניו אבל אם יצא הדין מלפניו אינו נאמן, ואקשינן וכי יצא הדין נמי ליהדר לידיניה, כלומר דכיון שהכל תלוי בדיין יחזור ויסדרם להם פעם אחת, ופרקינן בשודא דדייני, כלומר דכיון דדין שודא הכל תלוי בדעת הדיין אינו נאמן עכשיו דשמא דעת אחרת הי"ל בשעת פסק דין.

אבל בעדים דברי הכל בעמידה. יש מי שאומר דאם העידו בישיבה אין עדותן עדות, והביאו ראיה ממה שאמר בפ"ב דזבחים (טז, א) מה ליושב שכן פסול לעדות מיושב ת"ח, ומדקאמ' פסולה משמע דאפילו בדיעבד נמי פסול, והר"ם ב"נ ז"ל כתב דאינו נראה כן, דהא התם אמרו ביושב ת"ח, ובשלמא אי אמרת דבעלמא בדיעבד מיהא עדותו עדות אלא דלכתחלה מצוה בעמידה דכתיב ועמדו, בת"ח עבדי' אפילו לכתחלה משום דכבוד תורה עדיף דעדות מיהא עדות בישיבה, אלא אי אמרת דבעלמא אפילו בדיעבד פסולה ת"ח היאך מושיבין אותו, וא"ת משום כבוד תורה דזילא ביה מילתא, לימרו דלא ליסהיד וכדאמרינן במלך, ואני יש בידי ראיה מפורשת ממה שאמרו בגיטין פרק מי שאחזו קורדיקוס (עא, א)בודקין אותו למשאות ולמתנות ולעדיות, וגרסינן בירושלמי (פ"ז ה"א) אמר ר"ל זאת אומרת מעידין מיושב, הנה שהכשירו בירושלמי בקורדיקוס דהוי כדיעבד, ולמדוה מדקתני בודקין אותו לעדיות, והתם בזבחים פסול לכתחלה קאמר, והוא הדין לבעלי דינין בשעת גמר דין, ואם תאמר אם כן מה אמרו (סנהדרין יט, א) לינאי המלך עמוד על רגליך, והאיכא כבוד מלכות, אמרו מקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל דדילמא דיני נפשות לעולם בעמידה, אי נמי שהוא ישב מעצמו עד שלא נתנו לו ב"ד רשות.
ודיינים שקבלו עדות כשהן עומדים מה שעשה עשוי בדיעבד, והכין איתא בירושלמי בפרק מיתות ב"ד (סנהדרין פ"ז ה"ח) דתנן גבי מגדף והדייני' עומדין על רגליהן שקורעין ולא מאחין, וגרסינן עלה בירושלמי ר"ש בן לקיש אמר מכאן לדיינין שקבלו עדותן עומדין דינם דין.
ומה אמרו בסמוך גבי דביתהו דרב הונא והאמר מר אבל בשעת גמר דין דברי הכל ב"ד בישיבה ובעלי הדין בעמידה, לאו למימרא שאם בא להושיב שניהם שאינו רשאי, שהרי אפילו עד ת"ח מושיבין וכ"ש בעלי דין בעת גמר דין אלא דביתהו דרב הונא לאחר מיתת רב הונא הוה וכמו שפירש רש"י ז"ל (ד"ה דביתהו) ואין כאן עשה מן התורה. וכתב הרמב"ן ז"ל שכן ודאי נר', מדאלו לת"ח לא הוה צריך לבר אווזא, אלא מיקם הוא קאים להדיא מקמיה, ואפילו הוי בעל דיניה איניש אי לא הוי קאים מקמי חבר ולא חייב לסתום טענת' דאידך, שהכל יודעים דחייב אדם להדר פני חכם דכתיב (ויקרא יט, לב) והדרת פני זקן להושיב את שניהם, ועכשיו נהגו להושיב את הכל מפני המחלוקת.

אבל בעדים דברי הכל בעמידה פי' בעמידת עדים ובעלי דינים והיינו דאמרינן בפ' כ"ג בעובדא דינאי מלכא עמוד על רגליך ויעידו בך והכי מוכח מהא דאמרינן בסמוך דהא בבעלי דינים נמי כתיב ועמדו ואי בגמר דין לא מוקים ליה ר"י לקרא במאי מוקים ליה אלא ודאי משום דאפשר דמוקים ליה בשעת עדות בלחוד מש"ה איצטרך למיהב טעמא לאוקמה נמי בשעת גמר דין מטעמא דשעת עדות כגמר הדין דבעלי דינין דמו לענין עדות מיהת ואמר רחמנא ועמדו אלמא קים להו דבשעת עדות אפילו בעלי דינין בעמידה דהא בתרווייהו כתיב ועמדו ב' האנשים אשר להם הריב כך פי' בתוס' ומיהו הא דאמרינן בעדים ד"ה בעמידה ה"מ לכתחלה כל היכא דאפשר אבל כל היכא דלא אפשר אפילו לכתחלה בישיבה דהא אמרינן בפרק הגוזל שאם היו העדים חולים מקבלים העדים שלא בפני בעל דין שלא ימותו וסתם חולים אינם יכולים לעמוד ועוד מדאמרינן בפ' מי שאחזו קורדייקוס כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו לעדות וכן דקדק שם בירושלמי הדא אמרה מקבלים עדות מיושב לא מפסיל דאי ס"ד דמפסיל גבי ת"ח היכי שרינן לכתחלה כדאיתא לקמן אי משום כבודו לא ליזיל כלל כדאמרי' היכא דבי דינא זוטר מיניה אלא ודאי דלא מפסיל בעלמא בדיעבד וגבי צורבא מרבנן עשאוהו כדיעבד וכן אנו מוצאים מהא דאמרינן שהדיין בישיבה שאינו מעכב בדיעבד מדאמרינן בסנהדרין גבי עדי מגדף והדיינים בשעת עדות עומדים על רגליה' וקורעים ואמרי' עלה בירושלמי מכאן לדיינים שקבלו עדות עומדים דינם דין והא דאמרי' בזבחים מה ליושב שכן פסול לעדות התם פסול לכתחלה קאמר וכן פסקו רבינו הרמב"ן ורבותי ז"ל ועכשיו יש טעם למה שנהגו (בעלי דינין להושיב אכל) [הכל להושיב בעלי דינין] ואפילו בשעת עדות ובשעת גמר דין שעשו כן מפני המחלוקת שלא יהיו עשירים עומדים ועניים יושבים דכיון שאין זה מעכב עשאום כדיעבד וכן כתבו הגאונים והרמב"ם ז"ל:

דביתהו דרב הונא וכו' עד והאמר מר וכו' אבל בשעת גמר דין ד"ה דיינים בישיבה בעלי דינין בעמידה ואע"ג דהשתא לא הוה גמר דין פירש"י ז"ל כי שאלה היא ששואל הש"ס מה יעשה בשעת גמר דין ולשון והאמר מר קושיא משמע לכן הנכון כמו שפי' רבינו מאיר הלוי ז"ל מה הועיל לה הכבוד הזה שסופו לבא לידי קלון דבשעת גמר דין יצטרך להעמידה ויהא הוא בישיבה. וא"ת והא אמרינן לקמן דצורכא מרבנן מותבינן ליה משום כבוד וי"ל דההוא דצורבא מרבנן גופיה אבל כבוד אשתו וקרוביו אינו אלא מדרבנן ונהי דשרייה תגריה ברישא דאיכא רווחא לחבריה כדמוכח ההיא דפ' שני דייני גזילות עמידה דגמר דין לא דחינן אמטו להא ורש"י ז"ל פי' דהאי עובדא הוא לאחר מיתה ולפ"ז י"ל שאין בזיון לחבר שתהא אלמנתו עומדת בשע' גמ"ד דהא דאמרי' דאפרח בר אווזא דוקא באשת חבר או בקרוביו אבל בת"ח עצמו א"צ לזה אלא שעומד לפני שניהם (ואי אניסא זילא הוא קמיה) [ואי אינש זילא הוא אידך קאים] מקמיה חבר לחוד וליכא משום מסתם טענתיה דכ"ע ידעי והדרת פני זקן. לא ליקדום צורבא מרבנן וליתיב וכו' גירסת רש"י ז"ל ולא אמרן אלא דלא קביע ליה עידנא אבל קביע ליה עידנא לית לן בה פי' שאם יש לו זמן קבוע לתורתו עמו ליכא חשדא דהא ידעי דלעידנא אתא ויש גורסים דלא פתח ליה בעידנא אבל פתח ליה בעידנא לית לן בה ופי' בו שלא פתח בדינו כלל אפילו להזמינו לדין לפניו על תרעומות זו אבל פתח להזמינו לדין ליכא חשדא דהא ידע דלעידנא אתא ואקדים ולא עוד אלא שבעל דין יודע דכיון שהרב יודע שיש לו דין עמו לא יסבול לזה לסדר טענותיו לפניו ואגב אורחין שמעינן מהכא דהרב דן לתלמידו ואף על פי שחשוב עליו כבנו כדאי' בירושלמי:

האי צורבא מרבנן דידע סהדותא וזילא בי' מלתא למיזל גבי דינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה לא ליזיל פי' לישנא דלא ליזיל משמע שאפי' רצה לילך אין לו לילך ואין לו למחול כבודו בכך לבזות תורתו ואע"ג דאיכא פסידא דהאי דידע ליה בסהדות' דהא מתנית' דמצא שק או קופה פסיד' דאבידה איכא ואפ"ה פטור מאותה מצוה משום כבודו ואע"ג דהתם אם רצה להשיב משיב שאני התם דאיכ' כמה ת"ח שעושים כן בשלהם אבל להתבזות לפני דינא דזוטר מיניה לא (כ"ש) [כבוד תורתו] ודעת רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל דה"ה לצורב' מרבנן דזילא ביה מילתא למיזל לדינא בהדי עם הארץ או למיזל לגבי דיינא דבציר מיניה דלא ליזיל אלא משלחין לו שלוחי ב"ד או מוקי' אנטלר למאן דסבר דנתבע ממנה אנטלר או אזיל לפני ב"ד חשוב ולא אמרינן בהא עבד לוה לאיש מלוה דעשה כבוד תורה עדיף וכן היה דן מורי ותלמידו מ"ו הרא"ה ז"ל ולפ"ז הא דנקט הכא דידע סהדות' לרבותא הוא דאע"ג דלא שייך בה אנטלר ודאיכ' פסידא להאי דליכ' ב"ד חשוב לא ליזיל:

אף אנן נמי תנינא מצא שק או קופה וכו' ושמעי' מהכא דזקן ואינו לפי כבודו האמור גבי השבת אבידה היינו צורבא מרבנן ומשום כבוד תורתו ולא באינש דעלמא משום כבוד עושרו דעשה של מצוה עדיף או שיתן מי שיעשה במקומו דהכא לגבי סהדות' לא אמרו לא ליזיל אלא לצורבא מרבנן. אבל באיסור' אין חכמה וגו' לנגד ה' ודוקא במילת' דמקבלין סהדות' כגון דאיכא אחרינא בהדיה או במקום שעושים ע"פ אחד לעשות סייג לתורה הא לא"ה הוא אסור להעיד יחידי כדאית' בעובד' דזיגוד וטוביה במסכת מכות דף ל"א:

רב יימר הוה ידע לי' סהדות' אותבינהו לכוליה ופי' בין לעדים ובין לבעל דין דכיון דרב יימר ומר זוטרא דהוו צורבי מרבנן הוה מותיב להו משום עשה דכבוד תורה אך לאידך הוה מותיב מפני כבודם שלא יהא א' יושב וא' עומד אמר האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף. והקשו בתו' א"כ למה העמידו לינאי המלך דהא איכא עשה דמורא מלכות וכבודו דעדיף מעשה דכבוד תורה דאילו הרב שמחל על כבודו כבודו מחול ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ותירץ דלגבי מילי דידן עשה דמלכות עדיף כדי שתהא מוראתו על העם אבל לגבי שכינה מחמירין טפי לגבי מלך להכניע לבו לפני השי"ת וכדכתיב לבלתי רום לבבו וזהו שא"ל לינאי עמוד על רגליך ויעידו בך שלא מלפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם ובמקומה בפ' כ"ג יש לי בזה תירוץ אחר:

שלא יעשה סניגרון לדבריו עיקר הפירוש מלשון סניגור שהוא מליץ שלא יאמר בדבריו לשון שיהא בו שום מליצה לבעל הדין לטענותיו שיהא כעורני הדיינין:

אחתכנו פי' ואפילו אחר הדרישה וחקירה דאי לא פשיטא דהא ק"ל דאפילו בדיני ממונות בעינן דרישה וחקירה בדין מרומה כדאית' בפרק דיני ממונות בתרא:

כל שהדיין יכול להראות כבוד לתלמיד חכם או לאשת חבר בכדי שאין האחר מכיר בדבר עד שיסתתמו טענותיו הרי זה עושה מעשה היה באחד מן הגדולים שבאה אשת חבר לפניו לדין ובשעת גמר דין שהיתה היא צריכה לעמוד היה פוסח אם יעמוד מלפניה שמא יסתתמו טענותיו של בעל דינה ואע"פ ששעת גמר דין היה מ"מ הרי עדין בידו לטעון ואם לא יעמוד יזלזל בכבוד אשת חבר וצוה לשלוחו שיפריח את העוף עליו עד שיהא נראה כעומד מפני טיסת העוף ואחר שעמד עמד ולמדת שכל שרצה לכבד בעלי הדין בשעת גמר דין ולהיות עומד עמהם אע"פ שאמרו בעל דין בעמידה ודיין בישיבה דכתי' וישב משה וכו' אם רצה לעמוד עמהם כאדם הרוצה להתיר קשרי מנעלו עושה וכן כל כיוצא בזה:

דברים אלו ואזהרות אלו לא נאמרו אלא אצל הדיין אבל שלוחי בית דין שבאו לכבד את התלמיד או בן המעלה אין קפדין בכך שאין טענות בעל דין מסתתמות אלא מצד הדיין ומ"מ ראוי להם שלא להרבות בכך:

תלמיד חכם היודע לחברו בעדות והוא מזדקק בכך לילך אצל פחות ממנו אם לא רצה למחול על כבודו ולילך אין הכרח בכך לחלל כבודו בשביל אחרים וכענין מה שאמרו באבדה מצא שק או קפה אם אין דרכו ליטול אם היה שלו לא יטול ודוקא בדברים שבממון אבל בדברים של איסור אין חכמה ואין תבונה לנגד י"י כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב ודיני נפשות ומכות בכלל איסורין הם ומזקיקין אותו כמו שביארנו בסנהדרין:

אע"פ שרוב דברים שכתבנו יצאו לנו מן המקרא שכתבנו ר"ל בצדק תשפוט עמיתך יש בו סרך רמז לדבר אחר והוא שלעולם יהא אדם דן את חברו לכף זכות בפעלה שיש לדון בה בשתי דרכים ואין הכרע באחת מהן אלא מצד האומד וכן שיוצאה מבן אדם שאין הכרעה אצלנו בענינו אם רשע אם צדיק הא כל שהפעולה מכרחת לצד אחד במי שאין לנו הכרעה בענינו דנין אחר הכרע הפעולה ואם יש לנו בבעליה ידיעה בענינו דנין אחר הנהגתו ואפי' היה בפעולה הוראה להפך הדברים כמו שכתבנו בילדותנו בחבור התשובה:

אף זה שאמרה תורה בענין הדין מדבר שקר תרחק הרבה דברים למדין ממנו לענין הדין היה לתלמיד חכם דין עם עם הארץ לא יבא התלמיד לפני הדיין תחלה מפני שנראה כרוצה להטעים לו דבריו ואם היה הדיין רבו ויש לו עתים קבועים לפניו וזו העת הוא מן השעות הקבועות לו עמו נכנס ואין בכך כלום:

ראה הדיין שיצאה שגגה מפיו והכיר בשגגתו לא יעשה לה סניגור ר"ל שיחזקנה בראיות ובפלפולין אלא יחזור למה שלבו נוטה שהוא אמת וכן לא יושיב הדיין תלמיד בור לפניו שנ' מדבר שקר תרחק:

ומנין לדיין שהיה יודע בחברו שהוא גזלן או פסול לדין וכן עד שיודע בחברו שהוא גזלן שלא יצטרף עמו שנ' מדבר שקר תרחק:

מנין לדיין שהיה יודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר הואיל ועדים מעידים לפני אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר עדים אלא שיסלק עצמו ממנו ת"ל מדבר שקר תרחק ולא סוף דבר יודע שכן בודאי אלא כל שהוא מכיר בראיות הטענות או ברמאות הבעל דין ומ"מ אין לו להעביר עליו את דינו ולהטותו מתוך רמאותו שאין לו לסמוך כל כך על דעתו ולא אמרו קיים לית ביה מילתא היא אלא בסמך עד אחד שיודע בו שאינו משקר לו כמו שיתבאר בכתובות פ"ה א' בע"ה:

בד"ה א"נ לשודא כו' שכנגדו ת"ח כו' ולכך שלח ליה שגם זה ת"ח כו' עכ"ל כתב מהרש"ל דלר"ת דמפרש שודא על הדיין כו' איירי בשניהם ת"ח כו' בשלמא לפרש"י הא דיהבינן לת"ח ולא לע"ה זהו נקרא שודא וא"כ שפיר קאמר א"נ לשודא עכ"ל אבל בפרק הכותב מוכח בהדיא דלא מיקרי שודא בת"ח וע"ה אלא בב' ת"ח דהכי איתא שם שכן ות"ח ת"ח קודם כו' שניהם קרובים שניהם שכנים שניהם ת"ח שודא דדייני וכן הקשה אבן ל"ב על דברי התוס' דהכא ונראה ליישב דבריהם דודאי לפרש"י נמי שודא דקאמר הכא איירי בב' ת"ח אלא משום דלפרש"י אתיא בפשיטות הא דשלח לו הכי וסיפר בו [כל] המעלות עולא חבירינו כו' שאף אם גם חבירו ת"ח היה יכריע רב נחמן דעת הנותן שלזה נתכוין ליתן אבל לפי' ר"ת בב' ת"ח אין אומדין דעת הנותן למי נתכוין אלא שהדיין יתנו למי שירצה צ"ל נמי הכא דלא שלח ליה הכי כדי שיתנו לו אלא כיון שגם זה ת"ח יתנו רב נחמן למי שירצה וזה ברור בדברי התוס' ודו"ק:

בד"ה והאמר מר כו' איכא למימר שלא רצה להושיבה שלא לסתום כו' עכ"ל מיהו אכתי קשה מאי קשיא ליה מהא דדיינין בישיבה היכא הוה קאים הא איכא למימר דעשה דכבוד תורה עדיף ולהכי היה עומד מפניה שהיתה אשת חבר ויש ליישב דלא נימא דעשה דכבוד תורה עדיף בכה"ג דלקמן בת"ח דב' העשין בגופיה דטוב לו לעבור בעשה דהעמדה כדי לקיים עשה דכבוד תורה ולישב אבל עשה דדיינין בישיבה לא נידחית מפני עשה דכבוד תורה של אחר ועוד מקשים לתירוצם שלא רצה להושיבה שלא לסתום טענת בעל דינה כו' אכתי אמאי לא הושיבה ואותיב נמי לבעל דינה כדאמרינן בהני עובדי דלקמן וי"ל דהני עובדי דלקמן מצינן לאוקמא בתחלת דין ולכך הביאו בקושייתם מההיא דאמרינן בסמוך דעשה דכבוד תורה עדיף דאיירי בעדים דומיא דגמר דין אבל מהנהו עובדי דלקמן דהושיבו ת"ח מצינן לאוקמא שפיר דוקא בתחלת דין וק"ל:

ע"ב שלא יעשה סניגרון לדבריו כו' פרש"י אם דן ולבו נוקפו כו' לא יחזיק דבריו כו' ע"ש ויהיה לפירושו כינוי לדבריו קאי אדיין אבל הטח"מ סימן י"ז כתב שלא יעשה מליץ לדבריו של בעל דין כו' ע"ש ויש לדקדק לפרש"י אם דעתו נוטה לחזור ואינו חוזר ומחזיק דבריו הרי הוא בכלל לא תטה משפט וי"ל דמיירי במסתפק בדין ואינו בודאי שיחזור אם ישא ויתן בזה עם הדיינים חביריו דהשתא לא קעבר אלא אמדבר שקר תרחק וק"ל:

מנין כו' שהוא גזלן וכן עד כו'. ויש לדקדק דבשלמא בדיין דאפשר דאם היה יושב עם דיין כשר ע"י משא ומתן בדין לא היו דנין כך והגזלן הדיין שעמו הטעהו לפסוק שלא כדין אבל בעד כיון שהוא יודע שהאמת כן הוא למה לא יעיד דלא שייך בזה שעד הגזלן הטעהו להעיד כן דהא אין שומעין העדים זה בפני זה ועוד דאדרבה נימא האיך לא יעיד לו והרי גם בעדותו יתחייב שבועה ושמא לא ישבע וישלם י"ל דע"י צירופו יהיה מחייב את האחד בדבר שאינו חייב ואינו אמת כגון שטענו במאתים והוא אינו יודע להעיד לו אלא על מנה יצרף את הגזלן גם להעיד על מנה דבעדותו מחייבו שבועה על מנה שניה מדר"ח ברפ"ק דב"מ ודו"ק:

מנין לדיין כו' שהוא מרומה כו' ת"ל מדבר שקר תרחק וגו' מהכא משמע דיסלק עצמו מדין מרומה ולא ידין בו כלל ומה שיש לדקדק בזה עיין בתוס' וברא"ש פרק ד"מ בסנהדרין:

גמ' ומנין לדיין שיודע בחבירו כו' ומנין לדיין שיודע בדין כו':

רש"י בד"ה לא ליקדים וליתב כו' כצ"ל:

בד"ה לא יעשה כו' להעמיד וכשהוא בוש לחזור כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה א"נ לשודא כו' בעל דין שכנגדו ת"ח כו' נ"ב פי' דלר"ת דמפ' שודא על הדיין דוקא א"כ בע"כ הכא איירי דשניהם תלמידי חכמים ושייך בהו שודא ויעשה הדיין שודא למי שירצה דאי לאו הכי ליכא שודא כלל ויהבינן בע"כ לת"ח בשלמא לפרש"י הא דיהבינן לת"ח ולא לעם הארץ זהו שנקרא שודא וא"כ שפיר קאמר אי נמי לשודא ודו"ק [עיין במהרש"א]:

גמרא מימר אמר בעידניה טריד. גי' הרי"ף הוה יתיב:

גמ' שם האי עשה והאי עשה עשה דכ"ת עדיף. בס' מ"א בסנהדרין (י"ט) מביא מזה ראיה להסמ"ע בסי' י"ז סק"ה דעשה דועמדו אינו אלא אסמכתא דאי הוה עשה גמור לא הוה נדחה מפני עשה דכ"ת דהא יכול למחול ע"כ וכדאמרינן (בכתובות מ') ע"ש ולי יש לדחות דכמו שכ' התוס' (בפסחים נ"ט) דעשה החמור דדוחה לעשה הקל לא בעינן בעידנא (וגם התם באה ע"י פשיעה שלא הקריב כפרתו קודם התמיד) וכה"ג אין עשה דוחה ל"ת כמש"כ התוס' (בעירובין ק') ה"ה נמי דתנאי זה דלא יוכל למחול לא בעינן:

רש"י ד"ה ומשני דיתיב. לא עומד ולא יושב כו'. ועי' ש"ך סי' י"ז סק"ה דזה חשיב עמידה וישיבה וכה"ג ברפ"ג דמגילה לא עומד ולא יושב אלא שוחה ור"ל דבזה מתורץ דקרי לה קרא עמידה וישיבה:

תד"ה אבל. והוה מצי לשנויי שב ואל תעשה כו' אלא כו' או שמא כו'. לכאורה בפשיטות י"ל דהאמת משני דשק כו' דהבזיון מועט לא הוה מידחא איסורא מקמי' אפי' בשב ואל תעשה כהכא:

תד"ה עשה. א"נ כו' חמיר כ"ת. עמש"כ בסנהדרין שם ראיה לזה:

בֹּא וְאַפְרַח עָלַי בַּר־אַוְזָא, וְשָׁדִי עִילוּאִי וְאֵיקוּם. פירוש כשראה אותה מרחוק ידע שבאה אצלו לדין דקדמה לו הידיעה מכח קובלנא דידיה ואמר לשמעיה שיצא לגג ויפריח עליו בר אווזא שהיה נמצא שם כדי שיקום והרואה לא ירגיש שקם בפניה אלא יחשוב שקם בשביל בר אווזא. אך קשא למה להמצאה זו דאית בה טרחא היה לו לקום להביא דבר מן הזיז או מן החלון ואז לא ניכר לבעל דין שקם מפניה? ונראה לי בס"ד רצה שידע שמעיה שהוא מקפיד שלא לעשות לה כבוד בגלוי ובפרהסיא בשביל שלא יהיו מסתתמין טענות בעל דין דלכך גם שמעיה יהיה נזהר בכך שלא לעשות לה כבוד בפרהסיא שמא יחשוב בעל דין שהוא צוה את שמעיה לעשות לה אותו כבוד.

אָמַר לֵיהּ: הַאי עֲשֵׂה וְהַאי עֲשֵׂה, עֲשֵׂה דִּכְבוֹד תּוֹרָה עָדִיף. נראה לי מלבד כי הסברה מחייבת בזה עוד נפיק מזה כבוד לכל התורה כי כבוד תלמיד חכם הוא מן תיבת אֶת הֳ' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא (דברים י, כ) ועל ידי דרשה זה אנחנו דורשין כל אתין שבתורה שלא נכתבו לבטלה ולולי דרשה זו היינו מוכרחים שלא לדרוש האתין כמו שאמרו בגמרא גבי שמעון העמסוני שהיה דורש כל אתין שבתורה (פסחים כב:).

מִנַּיִן לְדַיָּן שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה סָנִיגְרוֹן לִדְבָרָיו? תַּלְמוּד לוֹמַר: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג, ז). נראה לי בס"ד מלת סָנִיגְרוֹן היא מורכבת משתים והם 'סני וגרון' והיינו סני לשון סנסן כמו אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו (שיר השירים ז, ט) וגרון כפשוטו מקום שיוצא ממנו הדבור כמו קרא בגרון אל תחשוך והכונה לאותו הדבור הראשון שיצא מן הגרון שלו לא יעשה לו סנסנים להעמידו ולחזקו אפילו אם נראה בעיניו אחר כך שטעה בו בראשנה מפני שהוא בוש לחזור מדבריו הראשונים.

מִנַּיִן לְדַּיָּן שֶׁיּוֹדֵעַ בַּחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא גַּזְלָן, וְכֵן עֵד שֶׁיּוֹדֵעַ בַּחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא גַּזְלָן, מִנַּיִן שֶׁלֹּא יִצְטָרֵף עִמּוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג, ז). הקשה מהרש"א ז"ל בשלמא בדיין אפשר לומר שהדיין הפסול מטעהו בסברא שלא כדין אבל בעד שמעיד לפי ראות עיניו ומשמע אזניו איך אפשר שיטעהו להעיד שקר?
ונראה לי בס"ד דהחשש הוא שלא יצטרף עמו דלפעמים יהיו העדים כותבים שטר ומוכרח שיכתבו בפנינו אנחנו עדים חתומים מטה וכו' דכיון שאמרו אנחנו עדים נמצא כל אחד מעיד על חבירו שהוא בר עדותו וכשר להעיד ואם הוא גזלן ופסול לעדות איך יגיד עליו שהוא בר עדות במה שאמר אנחנו עדים?
או יובן בס"ד אפילו בעדות שמעיד בעל פה בפני בית דין עם חבירו גם כן יגיע לזה שמעידין עליו הפסד כי אף על גב דגוף העדות היא אמת עם כל זה אם יזדמן שיש לאותו אדם שמעידין עליו איזה טענה של מגו שבזו הטענה יוכל לפטור עצמו בדין מאותו דבר שמעידין עליו ואף על פי שהוא אמת אך מחמת שיש שני עדים שמעידים על אותו דבר הפסיד זכות זה שיש לו מן טענת מיגו דקיימא לן 'מיגו במקום עדים לא אמרינן' (תוספות בבא בתרא לא:) ובאמת אם עד אחד מהם פסול ליכא שני עדים וממילא יש לו מגו אך עתה שנצטרף זה עם הפסול נעשו שני עדים ואין יכול לטעון מיגו ועיין לכנסת הגדולה (חושן משפט סימן פב הגה"ט אות ס') שהביא מן מהרשד"ם (חלק ב') שכתב דהרמב"ם ז"ל ושאר פוסקים סבירא ליה 'מיגו במקום עדים פסולים אמרינן' ועיין עוד שם באות ע"ג וקל"ז שכתב הא ד'מיגו במקום עדים לא אמרינן' אינו אלא במקום שני עדים אבל לא במקום עד אחד עיין שם ועיין במטה שמעון ז"ל ואם כן זה שיודע שהעד השני הוא פסול ועם כל זה מצטרף עמו להעיד שבזה נעשו שני עדים בדבר הוא מפסיד לזה בעל הדבר מזכות שיש לו בטענת מיגו.

גמ' דברי הכל דיינין בישיבה ובע"ד בעמידה יש לדקדק דיינין מאן דכר שמייהו ויש לומר דלרבנן בתחלת דין בע"ד בעמידה ואם כן כשיבואו ת"ח לפני הב"ד מה יעשו עי' פירש"י לקמן ד"ה דיינין בישיבה והבא לחלוק כבוד כו' ע"ש וא"א למיתב כמאן דשרי מסאני דדווקא בגמ"ד שהוא פלוני אתה חייב אבל זמן ארוך לא כמבואר בר"ן אלא ע"כ דס"ל לרבנן בתחלת דין לפעמים דיינין בעמידה. אבל בגמ"ד ד"ה דיינין בישיבה דמצי למעבד כמאן דשרי מסאני ואין להקשות לפ"ז בעדים דד"ה בעמידה ודיינים בישיבה דהרי הוה כגמ"ד ואם כן אם העדים ת"ח מה יעשו בזמן ארוך כזה יש לומר דהרי לא מחויבים להעיד בב"ד דזוטר מיניה ואי אתרמי דאזיל אם כן מחל הת"ח על כבודו וא"צ לעמוד כלל וק"ל:

תוס' ד"ה והאמר כו' שלא לסתתם טענת בע"ד כו' פי' שאף אם ישב הבע"ד עמה מ"מ ירגיש דעושה כן משום עשה דכבוד תורה שהרי מ"ע לעמוד ואי לא משום עשה דכבוד תורה לא היו מושיבים שניהם ויסתתמו טענותיו משא"כ בתחלת דין דליכא עשה בעמידה וא"כ שפיר חושב הע"ה דלדידיה נמי עביד יקרא. ומש"ה נמי לא עמד ר"נ מפני שהבע"ד ירגיש וקו' המהרש"א לק"מ וק"ל:

כמאן דשרי מסאני הב"ח סימן י"ד מוכיח מזה דהעמידה שיש בה סמיכה יש לה דין ישיבה ודין עמידה שהרי בשחיי' יצא דין ישיבת דיין ועמידת ת"ח ומשו"ה התיר לדיינין העומדין בסמיכה לקבל עדות העומדים בסמיכה דלדידהו הוה ישיבה ולעדים עמידה דלא כסמ"ע שם. ולפע"ד אין ראיה מכאן דגבי ת"ח לא כתיב עמידה רק תקום והדרת שיקום ממושבו וסגי בסמיכה משא"כ בעדים דכתיב ועמדו עי' מ"ש מג"א סי' נ"ח סק"ז גבי ובקומך דגבי ק"ש ע"ש:

תוס' ד"ה אבל איסורא איכא כו' דאם כן אפי' מלך נמי כו' פשיטא להו לתוס' דמלך מעיד לדבר מצוה וקשה אם כן מ"ט פטור מקרבן שבועה מי לא משכחת לה בעד טומאה דסוטה דלקמן ל"ב ע"א דהוי איסורא ושלא ימחה שמו על המים ג"כ. ואפי' למ"ש רש"י לקמן ע"א ד"ה כש"כ כו' צריך לעמוד לפני הדיין כו' לא שייך הכא כלל דיכול להעיד חוץ לב"ד לעד אחר ועד מפי עד נאמן בעד טומאה כמבואר במסכת סוטה ועי' לקמן ל"ב ע"ב כה"ג בעד מיתה דלא אמר לדידה ולא אמר לב"ד כו' ע"ש וצע"ג:

דביתהו דרב הונא וכו'. לפי מ"ש רבינו האר"י זצ"ל דאין חיוב לעמוד מפני אשת חבר ולא לעשות לה הדור אפילו בחיי בעלה זה ממדת חסידות ומה גם אם היה אחר מיתת בעלה. ומ"מ אם היה אחר סלוק בעלה יש לחקור דכיון דאף בחייו אינו חיוב הכא דהויא בשעת הדין ולאחר מיתה לא הו"ל לנהוג חסידות זה. ואפשר דר"ג היה רגיל לעמוד מפניה בחיי בעלה ממדת חסידות. והשתא כאשר תראה שאינו עושה לה אפילו הדור תצטער הרבה ויסתמו טענותיה ולכך הוצרך לעשות המצאה זה ועמ"ש בעניותי בספרי הקטן ברכי יוסף ח"מ בסימן טו"ב דף ס"ד בס"ד. וע"ש דף ס"ג ע"ד מ"ש בעניותי על דברי הרב ישרש יעקב בסוגיין בס"ד:

תלמוד לומר מדבר שקר תרחק. כתב הר"ב עיון יעקב י"ג לימודים למד הש"ס מפסוק מדבר שקר תרחק אפשר לומר הטעם משום דחותמו של הקב"ה אמת והטעם דמאות א' עד מ' הם י"ג אותיות עם אותיות מנצפ"ך וכן מאות מ' עד ת' הם י"ג נגד מדות של הקב"ה ועיקרים והוא אלהים אמת לכן מרחק מדת שקר בי"ג דרכים עכ"ל. ויראה לפי פשוטו רמזו שאם יתרחק מהשקר בי"ג דרכים ידבק בה' אח"ד שהוא י"ג בגימטריא. וכבר אמרו רז"ל כל המחליף בדיבורו כעע"ז דכתיב והייתי בעיניו כמתעתע. ולכן המתרחק מקיים אח"ד שגימטריא י"ג כי המשקר אלו באמת מאמין שה' אחד איך ישקר לפניו ולא יבוש. ומטעם זה יש י"ג אותיות בין אותיות אמת לרמוז אח"ד אמת:

אי נמי לשודא דדייני. יש דין שאינו תלוי בראיית עדים ולא בשבועה אלא במה שלב הדיינים נוטה לזכות ולחייב כגון הנך דכתובות (דף פה:) ההוא דאמר להו נכסיי לטוביה ואתו שני טובייה ואמרינן התם שודא דדייני למי שהדיין רואה שהוא ראוי לתת לו מתנה אי נמי לשני שטרות של מכר שנכתבו ביום אחד ואין ידוע למי מסר המוכר שטרו תחלה אמרינן שודא דדייני אף כאן כך שלח לי אם הדין תלוי בשודא דדייני זה ראוי לזכותו שחכם וצדיק הוא שודא לשון השלכה כדמתרגמינן ירה בים שדי בימא (שמות טו): מחלוקת. ר' יהודה וחכמים: דביתהו דרב הונא. משמת רב הונא: אפרח עלי בר אווזא. ואעמוד ולא יבין זה שבשבילה עמדתי אלא מפני האווז הפורח ובא עלי: (דיינים. ס''א כלומר תמיה על זה מה דהוה עביד רב נחמן ואומר זה לא דבר): הדיינין בישיבה. והבא לחלוק כבוד היכי עביד דקאים: ומשני דיתיב וכו' כלומר לא עומד ולא יושב אלא כאדם שיתיר רצועה מן הסנדל: בטש. בעט: דלא מיפייס מינאי. לא עשיתי לו טובה ואינו אוהבי: לא ליקדום וליתיב. לפני הדיין קודם שיבא בעל דינו ואפי' יושב ושותק: דמיחזי כמאן דמסדר ליה. טענתיה וגורם שיחשדוהו במטעים דבריו לדיין ועובר בלא תשא שמע שוא כדלקמן: קבע עידניה. שהדיין רבו ויש לו קביעות ללמוד: שאין דרכו ליטול. אם היה שלו: הרי זה לא יטול. אינו מוזהר עליו בלא תוכל להתעלם שנאמר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם (ב''מ דף ל.): אבל באיסורא. כגון אשה הבאה לפני חכם להתירה לינשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי אין חכמה חשוב לנגד ה': האי עשה. ועמדו: והאי עשה. את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים (ב''ק דף מא:): לא יעשה סניגרון לדבריו. אם דן דין ולבו נוקפו לומר שהוא טועה לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם שהוא בוש לחזור אלא לכל צדדים יחזור להוציא דין לאמיתו: שלא ישב תלמיד בור לפניו. לישא וליתן בדין עמו שלא יטעהו: שלא יצטרף עמו. ואע''פ שהעדות אמת: מדבר שקר. שגורם לפסוק דין על פי שנים עדים ואין כאן אלא עד אחד: שהוא מרומה. שלמד מתוך דברי עדים שאין עדותם אמת:

אי נמי לשודא. לפר''ת דמפרש דשודא למי שירצה הדיין ליתן יתן צריך לומר דהכא היה בעל דין שכנגדו ת''ח והיה ירא שמא יתן לו כדאמר (כתובות פה:) תלמיד חכם קודם גבי נכסיי לטוביה ולכך שלח ליה שגם זה ת''ח ויעשה שודא למי שירצה: הכל מודים בעדות דכתיב ועמדו. שסמכו לשני אנשים ולא כתיב ושני אנשים אשר להם הריב יעמדו ועי''ל דקאי נמי אאשר להם ריב דהיינו בעלי דינין ובגמר דין כדאמרינן בסמוך דאית לן לאוקומה דומיא דעדים דהוי כגמר דין: אפרח עלי בר אווזא. אע''ג דבעינן קימה שיש בה הידור כדאמרינן פ''ק דקדושין (דף לג.) מ''מ אין איסור שהרי עומד היה ועי''ל דהיא היתה יודעת שבפניה עמד ושלא עשה אלא משום סתימת טענת בעל דינה ובלאו הכי לא דמי לעומד. מפניו בבית הכסא ובבית המרחץ דהתם ליכא הידור כלל: והאמר מר בשעת גמר דין כו'. אע''ג דהיה יכול להושיבה כדאמר בסמוך דעשה דכבוד תורה עדיף וה''נ עשה דכבוד תורה שהיתה אשת חבר איכא למימר שלא רצה להושיבה שלא לסתום טענת בעל דינה אפי' בשעת גמר דין אע''פ שגמר הטענות או שמא אין באשת חבר לאחר מיתה עשה דכבוד תורה עדיף: אבל איסורא אין חכמה. בסנהדרין פרק כהן גדול (דף יח:) דפריך גבי כ''ג מעיד מוהתעלמת לא מצי לשנויי הא דמעיד היינו באיסורא דא''כ אפי' מלך נמי דגבי איסורא לא אמרן שתהא אימתו עליך משום דאין חכמה כו' מיהו תימה דהכא שב ואל תעשה הוא ובפרק מי שמתו בברכות (דף יט:) מוכח דשרי אפי' באיסור דפריך גבי המוצא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק מהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו שמטמא למת מצוה משום בזיון המת ומשני שב ואל תעשה שאני וי''ל דהתם גנאי גדול הוא למת מצוה שאין לו קוברים לכך שב ואל תעשה שרי תדע דבקרובים לא דחי כבוד דידהו פסח ומילה וכן לפשוט כלאים בשוק גנאי גדול כגנאי מת מצוה להכי פריך מינה אבל הכא גבי עדות ליכא גנאי כל כך ולא שרי באיסורא אפי' בשב ואל תעשה ודמי ליה גנאי דמצא שק או קופה והתם נמי דפריך ממצא שק וקופה מכ''ש פריך וה''מ לשנויי שב ואל תעשה כדמשני בתר הכי אלא דשפיר משני שאני ממון דאיתיהב למחילה או שמא אכתי לא אסיק אדעתיה האי שנויא ועי''ל דכשעושין איסור על ידו לא מיקרי שב ואל תעשה והכא כדפירש בקונטרס כגון שבאה אשה לפני חכם להתירה לינשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי ובממונא שרי אפי' מוציאין ממון על ידו מבעליו שלא כדין ומצא שק או קופה דמייתי ראיה מיניה כגון שרוצה אחר ליטלו והשתא נמי ניחא הא דאיצטריך לשנויי התם שאני ממונא דאתיהב למחילה [וע''ע תוס' ב''מ ל: ד''ה אלא]: עשה דכבוד תורה עדיף. וא''ת כ''ש כבוד מלך שהרי אינו יכול למחול על כבודו ואמאי אוקמיה שמעון בן שטח לינאי המלך בפרק כ''ג בסנהדרין (דף יט.) ויש לומר דשאני דיני נפשות דחמירי אי נמי במקום שאין חכם מוחל על כבודו חמיר כבוד תורה מכבוד מלך ומה שיכול למחול משום דתורה דיליה היא [וע''ע תוספות זבחים טז. ד''ה מיושב]:

שבועות ל ע"ב