שבועות כט ע"א

וְאָכַל תְּאֵנִים וְהִפְרִישׁ קׇרְבָּן וְאַחַר כָּךְ אָכַל עֲנָבִים לְחוֹדַיְיהוּ הָוְיָא לְהוּ עֲנָבִים חֲצִי שִׁיעוּר וְאַחֲצִי שִׁיעוּר לָא מִיחַיַּיב קׇרְבָּן הָכָא נָמֵי כְּגוֹן דְּאָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל עֶשֶׂר וְחָזַר וְאָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל תֵּשַׁע וְאָכַל תֵּשַׁע וְהִפְרִישׁ קׇרְבָּן וְאַחַר כָּךְ אָכַל עֲשִׂירִית הָוְיָא לַהּ עֲשִׂירִית חֲצִי שִׁיעוּר וְאַחֲצִי שִׁיעוּר לָא מִיחַיַּיב
מַתְנִי' אֵיזוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא נִשְׁבַּע לִשְׁנוֹת אֶת הַיָּדוּעַ לָאָדָם אָמַר עַל הָעַמּוּד שֶׁל אֶבֶן שֶׁהוּא שֶׁל זָהָב וְעַל הָאִישׁ שֶׁהוּא אִשָּׁה וְעַל הָאִשָּׁה שֶׁהִיא אִישׁ
נִשְׁבַּע עַל דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ אִם לֹא רָאִיתִי גָּמָל שֶׁפּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר וְאִם לֹא רָאִיתִי נָחָשׁ כְּקוֹרַת בֵּית הַבַּד
אָמַר לְעֵדִים בּוֹאוּ וְהַעִידוּנִי שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא נְעִידֶךָ נִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת סוּכָּה וְשֶׁלֹּא לִיטּוֹל לוּלָב וְשֶׁלֹּא לְהַנִּיחַ תְּפִילִּין זוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר
שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל כִּכָּר זוֹ שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה הָרִאשׁוֹנָה שְׁבוּעַת בִּיטּוּי וְהַשְּׁנִיָּה שְׁבוּעַת שָׁוְא
אֲכָלָהּ עָבַר עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא לֹא אֲכָלָהּ עָבַר עַל שְׁבוּעַת בִּיטּוּי
גְּמָ' אָמַר עוּלָּא וְהוּא שֶׁנִּיכָּר לִשְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם
נִשְׁבַּע עַל דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ 'אִם לֹא רָאִיתִי גָּמָל פּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר' שְׁבוּעָה שֶׁרָאִיתִי לָא קָאָמַר מַאי אִם לֹא רָאִיתִי אַבָּיֵי אָמַר תָּנֵי שְׁבוּעָה שֶׁרָאִיתִי רָבָא אָמַר בְּאוֹמֵר יֵאָסְרוּ כׇּל פֵּירוֹת שֶׁבְּעוֹלָם עָלַי אִם לֹא רָאִיתִי גָּמָל פּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר
אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי וְדִלְמָא הַאי גַּבְרָא צִיפּוֹרָא רַבָּא חֲזִי וְאַסֵּיק לֵיהּ שְׁמָא גַּמְלָא וְכִי קָא מִשְׁתְּבַע אַדַּעְתֵּיהּ דִּידֵיהּ אִישְׁתְּבַע
וְכִי תֵּימָא בָּתַר פּוּמֵּיהּ אָזְלִינַן וְלָא אָזְלִינַן בָּתַר דַּעְתֵּיהּ וְהָא תַּנְיָא כְּשֶׁמַּשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ אוֹמְרִים לוֹ הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא עַל דַּעְתְּךָ אָנוּ מַשְׁבִּיעִין אוֹתְךָ אֶלָּא עַל דַּעְתֵּנוּ וְעַל דַּעַת בֵּית דִּין מַאי טַעְמָא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן דִּלְמָא אִיסְקוּנְדְּרֵי יְהַיב לֵיהּ וְאַסֵּיק לְהוּ זוּזֵי דְּכִי קָא מִשְׁתְּבַע אַדַּעְתֵּיהּ דִּידֵיהּ קָא מִשְׁתְּבַע
לָא הָתָם מִשּׁוּם קַנְיָא דְּרָבָא
תָּא שְׁמַע וְכֵן מָצִינוּ כְּשֶׁהִשְׁבִּיעַ מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל אָמַר לָהֶן דְּעוּ שֶׁלֹּא עַל דַּעְתְּכֶם אֲנִי מַשְׁבִּיעַ אֶתְכֶם אֶלָּא עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעְתִּי וְאַמַּאי לֵימָא לְהוּ קַיִּימוּ מַאי דַּאֲמַר אֱלוֹהַּ לָאו מִשּׁוּם דְּמַסְּקִי אַדַּעְתַּיְיהוּ עֲבוֹדָה זָרָה
לָא מִשּׁוּם דַּעֲבוֹדָה זָרָה נָמֵי אִיקְּרִי אֱלוֹהַּ דִּכְתִיב אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב
וְלֵימָא לְהוּ קַיִּימוּ תּוֹרָה חֲדָא תּוֹרָה וְלֵימָא קַיִּימוּ שְׁתֵּי תּוֹרוֹת תּוֹרַת חַטָּאת תּוֹרַת אָשָׁם קַיִּימוּ כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה דְּאָמַר מָר חֲמוּרָה עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁכׇּל הַכּוֹפֵר בָּהּ כְּמוֹדֶה בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ
וְלֵימָא לְהוּ קַיִּימוּ מִצְוָה חֲדָא מִצְוָה קַיִּימוּ מִצְוֹת תַּרְתֵּי כׇּל הַמִּצְוֹת כּוּלָּן מִצְוַת צִיצִית דְּאָמַר מָר שְׁקוּלָה מִצְוַת צִיצִית כְּנֶגֶד כׇּל הַמִּצְוֹת כּוּלָּן
וְלֵימָא לְהוּ קַיִּימוּ שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְוֹת וּלְטַעְמָ(י)ךְ לֵימָא לְהוּ עַל דַּעְתִּי עַל דַּעַת הַמָּקוֹם לְמָה לִי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כט - א

אך אם ואכל תאנים, והפריש קרבן על אכילת התאנים, ואחר כך אכל ענבים לחודייהו, אינו מתחייב קרבן נוסף משום שבועתו הראשונה, כיון שכבר הפריש קרבן על אכילת התאנים, תו לא מיצטרפי התאנים לענבים לחיוב קרבן על שבועתו הראשונה, ועל אכילת הענבים כשלעצמם אינו חייב קרבן כי הויא להו ענבים חצי שיעור משבועתו על ענבים ותאנים, ואחצי שיעור לא מיחייב קרבן!

ואם כן, הכא נמי, כגון שאמר שבועה שלא אוכל עשר, וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תשע, ואכל תשע, והפריש קרבן על שבועתו שלא לאכול תשע, ואחר כך אכל תאנה עשירית, ואינו מתחייב על שבועתו הראשונה שלא לאכול עשר, דכיון שהפריש קרבן על אכילת התשע אין העשירית מצטרפת אל התשע, ואילו על אכילת העשירית כשלעצמה אינו חייב קרבן כי הויא לה עשירית חצי שיעור משבועתו שלא לאכול עשר, ואחצי שיעור לא מיחייב קרבן.

מתניתין:

איזו היא שבועת שוא שלוקה עליה, אך אינו חייב קרבן?

א. נשבע לשנות את הדבר הידוע לאדם. כגון: אמר בשבועה על העמוד של אבן שהוא של זהב. או על האיש שהוא אשה, ועל אשה שהיא איש!

ב. נשבע על דבר שאי אפשר לו להיות: אם לא ראיתי גמל שפורח באויר, ואם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד!

ג. אמר לעדים בואו והעידוני, ואמרו לו: שבועה שלא נעידך! הרי הם נשבעים לבטל את חובתם שחייבים העדים להעיד, והוא דבר שאינו אפשר.

ד. נשבע לבטל את המצוה. כגון: שלא לעשות סוכה, ושלא ליטול לולב, ושלא להניח תפילין, שאין שבועתו חלה, ואינו חייב עליה משום שבועת ביטוי.

זו היא שבועת שוא, שחייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה פטור מקרבן.

האומר שבועה שאוכל ככר זו, וחזר ונשבע להיפוך, שבועה שלא אוכלנה, הרי שבועתו הראשונה היא שבועת ביטוי, והשניה היא שבועת שוא. שהרי אין בכוחו להשבע לבטל את שבועתו הראשונה. ולכן, אם אכלה, עבר על שבועת שוא בלבד, ופטור מהקרבן. ואם לא אכלה, עבר על שבועת ביטוי, וחייב קרבן.

גמרא:

שנינו במשנה שהנשבע לשנות את הידוע לאדם הרי זה שבועת שוא.

אמר עולא: והוא שניכר לג' בני אדם, אבל ניכר רק לשנים אין זה שבועת שוא אלא שבועת שקר.

שנינו במשנה: נשבע על דבר שאי אפשר לו להיות כגון אם לא ראיתי גמל פורח באויר.

והוינן בה: מאי קאמר? והא שבועה שראיתי גמל פורח לא קאמר, ואם כן תיקשי מאי שבועה היא זאת כשאומר "אם לא ראיתי"?

ומשנינן: אביי אמר: תני במתניתין - שבועה שראיתי גמל פורח.

רבא אמר: הכא איירי באומר יאסרו כל פירות שבעולם בשבועה עלי, אם לא ראיתי גמל פורח באויר.

אמר ליה רבינא לרב אשי: אמאי הוי שבועת שוא? ודילמא האי גברא ציפורא רבא [צפור גדולה] חזי, ואסיק ליה שמא וקרא לה בשם "גמלא", וכי קא משתבע שראה גמל פורח אדעתיה דידיה, דקרי ליה לציפורא רבא בשם גמלא, אישתבע. ונמצא שאמר אמת בשבועתו?

וכי תימא בתר פומיה אזלינן, ולא אזלינן בתר דעתיה, ולפי מה שמוציא מפיו הוי גמל פורח גמל ממש, והא תניא: כשמשביעין אותו, את הנתבע, שבועת הפקדון, אומרים לו: הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעים אותך אלא על דעת המקום ועל דעת בית דין! ומדייקת הגמרא: מאי טעמא בעינן לומר לו שמשביעין אותו על דעת בית דין, לאו, משום דאמרינן דילמא הנתבע איסקונדרי יהיב ליה, שנתן הנתבע לתובע חתיכות עץ קטנות, ואסיק להו שמא זוזי, וכינה אותם הנתבע בשם זוזי, דכי קא משתבע שהחזיר את הזוזי שתובע ממנו, אדעתיה דידיה קא משתבע, שלדעתו הוא נשבע שהחזיר לו את חתיכות העץ, ולהכי איצטריך להשביעו על דעת בית דין! ומוכח, שאילו לא היו משביעים אותו על דעת בית דין היתה השבועה על דעתו ולא אזלינן בתר פומיה, והדרא קושיא דילמא האי גברא ציפורא רבא חזי וקרא לה בשם גמלא. וכי קא משתבע אדעתא דידיה קא משתבע?

ומשנינן: לא מוכח מהתם שיכול להשבע על דעתו. כי התם, משום קניא דרבא הוא דבעינן לומר לו שלא על דעתו אנו משביעין אותו אלא על דעת בית דין. דחיישינן שמא יפקיד הנתבע את סכום התביעה בידי התובע ללא ידיעתו, וישבע הנתבע שהחזיר את החוב או את הפקדון, ולאחר מכן יחזור ויטלנו מהתובע מבלי שיבחין בהונאה. וכמו שאירע במעשה אצל רבא, שהושיט הנתבע לתובע קנה שבתוכו היו מוסתרות מעות, וביקשו להחזיק את הקנה עד שישבע לו, ולאחר השבועה [שנשבע שהחזיר את התביעה] חזר ונטל את הקנה עם המעות המוסתרות שבתוכו מידי התובע. ולכן תיקנו להשביע את הנתבע על דעת בית דין, שהרי שם, גם אם נלך לפי פיו ולא לפי דעתו, ביכולתו להונות את התובע, שנשבע שהחזיר לו את החוב או את הפקדון ואכן החזיר לו, אלא שבאמצעי רמיה הוא נוטלו לאחר מכן בחזרה.

תא שמע: וכן מצינו כשהשביע משה את ישראל, אמר להן: דעו, שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי!

ואמאי היה צריך משה להשביעם על דעת המקום ועל דעתו? לימא להו - קיימו מאי דאמר אלוה!? לאו, משום דילמא מסקי אדעתייהו שמקבלים עליהם לקיים דברי עבודת כוכבים שהם קוראים לה, מדעתם, אלוה! ומוכח דאזלינן בתר דעתייהו, והדרא קושיא דילמא הנשבע ראה גמל פורח מתכוון למה שהוא קורא גמל?

ודחינן: לא. מהכא לא מוכח מידי, כי איבעי ליה למשה להשביעם על דעת המקום ועל דעתו משום דעבודת כוכבים נמי איקרי אלוה, דכתיב "אלהי כסף ואלהי זהב", ומשום הכי היה צריך להשביעם על דעת המקום ועל דעתו.

ופרכינן: ולימא להו משה לישראל: קיימו תורה ולא היה צריך להשביעם על דעת המקום ועל דעתו, ומדלא עשה כן מוכח דיתכן דבני ישראל היו קוראים "תורה" לדברים שהם כנגד התורה לפיכך הוצרך להשביעם על דעת המקום, ומוכח דבסתמא נשבעים על דעתם?

ומשנינן: אם היה משה אומר "קיימו תורה", הם היו יכולים לומר שרק חדא תורה בלבד יקיימו, בעוד שצריךלקיים תורה שבכתב ותורה שבעל פה.

ופרכינן: ולימא להו משה קיימו שתי תורות!?

ומשנינן: שמא יעלה על דעתם ששתי התורות הן תורת חטאת ותורת אשם, ולא היו נשבעים על שאר המצוות.

ופרכינן: ולימא להו קיימו כל התורה כולה!?

ומשנינן: דלמא מסקו אדעתייהו דעבודת כוכבים היא דאיקרי תורה. דאמר מר: חמורה עבודת כוכבים, שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה, ויקבלו עליהם שלא לעבוד עבודת כוכבים בלבד, ולא את שאר המצוות.

ופרכינן: ולימא להו קיימו מצוה! ולא תהיה לכך משמעות אחרת?

ומשנינן: אי אמר הכי הוו מסקי אדעתייהו לקיים חדא מצוה בלבד.

ופרכינן: ולימא להו קיימו מצות!?

ומשנינן: מצוות - תרתי בלבד משמע!

ופרכינן: ולימא להו קיימו כל המצות כולן!?

ומשנינן: הוה משמע מצות ציצית בלבד, דאמר מר שקולה מצות ציצית כנגד כל המצות כולן!

ופרכינן: ולימא להו קיימו שש מאות ושלש עשרה מצוות!?

ומשנינן: ולטעמיך, שרצית לומר כי מה שאמר להם משה לא על דעתכם, הוא משום דילמא מסקי אדעתייהו מאי דבעו ומסקי ליה שמא וישבעו על כך, אמאי אמר להם משה שמשביעם על דעת המקום ועל דעתו למה לי? והרי כדי להוציא משבועה על דעתם די בדבר אחד, או על דעתו של משה, או על דעתו של מקום.

ואכל תאנים בשגגה והפריש קרבן על שבועתו השניה, ואחר כך אכל ענבים לחודייהו [לבדם] בשגגה, הויא להו [הריהם] הענבים חצי שיעור של שבועתו הראשונה, שהרי נשבע שלא יאכל תאנים וענבים גם יחד, ועל חצי שיעור לא מיחייב [מתחייב] קרבן. אם כן הכא נמי [כאן גם כן], כגון שאמר "שבועה שלא אוכל עשר" (שעדיין אינו אסור בתשע) וחזר ואמר "שבועה שלא אוכל תשע", ואכל תשע והפריש קרבן על שבועתו השניה, ואחר כך אכל את העשירית, הויא לה [הריהי] עשירית זו רק חצי שיעור, משום שהיא רק חלק מן השבועה של העשר, ועל חצי שיעור לא מיחייב [מתחייב] קרבן.

א משנה איזו היא שבועת שוא שהוזכרה קודם לכן (ראה לעיל שבועות כז,ב)? כמה אופנים הם: אופן אחד מי שנשבע לשנות את הידוע לאדם כלומר, שנשבע על דבר שידוע שאינו כדברי שבועתו, כגון: אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב, ועל האיש שהוא אשה, ועל האשה שהיא איש.

אופן אחר הריהו במי שנשבע על דבר שאי אפשר לו להיות, כגון הנשבע: "אם לא ראיתי גמל שפורח באויר", ו"אם לא ראיתי נחש גדול כקורת בית הבד".

אופן אחר של שבועת שוא הוא שבועה לבטל מצוה, אם אמר לעדים: "בואו והעידוני", והם אומרים: "שבועה שלא נעידך". וכן כל מי שנשבע לבטל את המצוה, כגון: שלא לעשות סוכה, ושלא ליטול לולב, ושלא להניח תפילין — זו היא שבועת שוא, ששנינו שחייבין על זדונה אם נשבע בזדון מכות, ועל שגגתה פטור.

אם אמר: "שבועה שאוכל ככר זו", ואחר כך אמר: "שבועה שלא אוכלנה" — הראשונה שבועת ביטוי, והשניה היא שבועת שוא, שהרי נשבע לעבור על איסור שבועה.

אם אכלה — עבר על שבועת שוא, לא אכלה — עבר על שבועת ביטוי.

ב גמרא על מה ששנינו שהנשבע לשנות את הידוע לאדם היא שבועת שוא, כגון הנשבע על עמוד של אבן שהוא של זהב, אמר עולא: והוא שניכר אותו עמוד לפחות לשלשה בני אדם ויודעים שהוא של אבן. שדווקא דבר שהוא מפורסם לרבים והוא נשבע לשנותו הרי זו שבועת שוא.

נשבע על דבר שאי אפשר לו "אם לא ראיתי גמל פורח באויר". ומדקדקים בלשון: הרי "שבועה שראיתי" לא קאמר [אמר], מאי [מה] פירוש בלשון התורה "אם לא ראיתי"? אביי אמר, תקן בלשון תני [שנה] "שבועה שראיתי". רבא אמר שהוא חלק ממשפט גדול יותר, באומר: "יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם לא ראיתי גמל פורח באויר".

ג על שבועה זו "אם לא ראיתי גמל פורח באויר", אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: ודלמא האי גברא [ושמא אדם זה] שנשבע שבועה זו, ציפורא רבא חזי [ציפור גדולה ראה] שעפה באויר, ואסיק ליה שמא [וקרא לה בשם] גמלא [גמל], וכי קא משתבע — אדעתיה דידיה אישתבע [וכאשר הוא נשבע — על דעתו שלו נשבע], והרי לפי האופן שהוא מגדיר את הדברים באמת נשבע!

וכי תימא [ואם תאמר]: בתר פומיה אזלינן, ולא אזלינן בתר דעתיה [אחרי פיו אנו הולכים, ואין אנו הולכים אחר דעתו] שאינו כמשמעות הלשון, והא תניא [והרי שנויה ברייתא]: כשמשביעין אותו את החייב שבועה בבית דין, אומרים לו הדיינים: הוי יודע, שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתנו ועל דעת בית דין; מאי טעמא [מה טעם הדבר]? לאו [האם לא] משום מעשים כגון זה, דאמרינן [שאנו אומרים]: דלמא איסקונדרי יהיב ליה [שמא פיסות עץ נתן לו] לבעל חובו ואסיק להו זוזי [והוא קורא להם בליבו מטבעות], דכי קא משתבע — אדעתיה דידיה קא משתבע [שכאשר הוא נשבע — על דעתו שלו הוא נשבע], ומשום כך צריך להזהיר אותו ששבועה זו אינה על דעתו אלא על דעת בית דין?

ודחה רב אשי: לא, פירוש כזה שהוא עושה לדבריו לא היה מועיל, שכיון שנשבע על מטבעות הרי זו שבועה על מטבעות ממש. אלא התם [שם] משביעים אותו כך משום מעשים כגון המעשה שהיה בקניא [קנה] של רבא, שנתן אדם לתובע קנה מלא מטבעות ונשבע שכבר נתן לו הכל, שאף שהיתה בזה מרמה, מכל מקום נשבע על עובדה אמיתית.

ומקשים עוד באותו ענין: תא שמע [בוא ושמע] ממה שאמרו חכמים באותה ברייתא: וכן מצינו כשהשביע משה את ישראל על קיום התורה, ואמר להם: "ולא אתכם לבדכם אני כורת את הברית הזאת" וכו' (דברים כט, יג), אמר להן משה: דעו, שלא על דעתכם אני משביע אתכם, אלא על דעת המקום ועל דעתי; ואמאי [ומדוע] היה צריך לומר כך? לימא להו [שיאמר להם] רק: קיימו מאי דאמר [מה שאמר] אלוה, ועל כך הם נשבעים; לאו [האם לא] הוסיף ואמר להם שעל דעתו הם נשבעים משום דמסקי אדעתייהו [שהוא חושש שמא יעלו על דעתם] שהם נשבעים לעבודה זרה למרות שבפיהם הם נשבעים לקיים את דברי ה'?

ודוחים: לא, הטעם אינו משום שהם יחשבו בלבם על דבר אחר ממה שנשבעו עליו, אלא משום שעבודה זרה עצמה נמי איקרי [גם כן נקראת] "אלוה", דכתיב [שנאמר]: "אלהי כסף ואלהי זהב" (שמות כ, ה), ולכך היתה דעתם מועילה, אלמלא התנאי שהתנה עמם.

וחוזרים ומקשים: אם כן, שמחשבה אינה מועילה נגד דיבור מפורש, ולימא להו [ושיאמר להם] ר ק כך: קיימו תורה! ומשיבים: אם כך היה אומר, הרי משמעות הדברים היא רק חדא תורה [תורה אחת], והיו נשבעים על מנת לקיים או תורה שבכתב או שבעל פה. ומקשים: ולימא [ושיאמר להם]: קיימו שתי תורות! ומשיבים: יש במשמעות הדברים עניינים מצומצמים יותר, כגון תורת חטאת, תורת אשם. ומקשים, יכול היה לומר להם: קיימו כל התורה כולה! ומשיבים: שיש במשמעות הדברים איסור עבודה זרה בלבד, שאמר מר [החכם]: חמורה עבודה זרה, שכל הכופר בה — כמודה בכל התורה כולה, ולכן אפשר לקרוא לה "כל התורה"!

ומקשים: ולימא להו [ושיאמר להם]: קיימו מצוה! ומשיבים: אפשר להבין שהכוונה היא לחדא מצוה [מצוה אחת בלבד]. ועוד מקשים: הרי היה יכול לומר: קיימו מצו‍ת! ומשיבים, אף זו אינה לשון ברורה, שיכולים גם להבינה במשמעות של תרתי [שתי] מצוות בלבד. ומקשים: שיאמר להם: קיימו כל המצו‍ת כולן! ומשיבים: אפשר לפרש זאת כקיום מצות ציצית, שאמר מר [החכם]: שקולה מצות ציצית כנגד כל המצו‍ת כולן.

ומקשים: ולימא להו [ושיאמר להם]: קיימו שש מאות ושלש עשרה מצו‍ת ואז יהיה הדבר ברור! ואומרים: ולטעמיך [ולשיטתך], שהיה יכול להבטיח את הבנת הדברים כראוי בלשון אחרת, ומשנזקק להשביע אותם על דעתו משמע שמחשבה שבלב היתה מועילה לענין השבועה, לימא להו [שיאמר להם] רק: אתם נשבעים על דעתי, על דעת המקום למה לי לומר? שהרי לכאורה מספיק שיאמר שהיא על דעתו שלו!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and he unwittingly ate figs and set aside an offering for breaking the second oath, and afterward he unwittingly ate grapes alone, he is exempt from liability for breaking the first oath. The grapes are tantamount to a half-measure of his first oath, which was not to eat figs and grapes together, and one is not liable to bring an offering for a half-measure. Here also, where he said: On my oath I will not eat ten, and then said: On my oath I will not eat nine, and he ate nine and set aside an offering for breaking his second oath, and later he ate the tenth, this tenth is tantamount to a half-measure of his first oath, and one is not liable to bring an offering for a half-measure.

MISHNA: Which oath is an oath taken in vain, mentioned in the previous mishna (27b)? It is when one takes an oath to deny that which is known to people to be true, for example, one says about a stone column that it is made of gold, or about a man that he is a woman, or about a woman that she is a man.

Another type of oath taken in vain is when one takes an oath about a matter that is impossible, e.g., if he says: If I did not see a camel flying through the air, or: If I did not see a snake as large as the beam of the olive press.

In the case of one who said to witnesses: Come and testify for me, and they replied: On our oath we will not testify for you, that is an oath taken in vain, because it involves taking an oath to refrain from performing a mitzva. Other examples of this include an oath not to build a sukka, or not to take a lulav, or not to don phylacteries. This type of oath is an oath taken in vain, for which one is liable to receive lashes if he takes the oath intentionally, and for which he is exempt if he takes it unwittingly.

If one said: On my oath I will eat this loaf, and later said: On my oath I will not eat it, the first oath is an oath on an utterance, and the second is an oath taken in vain, as he took an oath to perform an action that would violate his previous oath.

If he ate it, he violated the prohibition against taking an oath in vain. If he did not eat it, he violated the prohibition against breaking an oath on an utterance.

GEMARA: With regard to an oath taken in vain that denies that which is known to people, Ulla says: It is considered known to people when it is a fact that is known to three people.

§ The mishna describes an oath taken in vain where one takes an oath about a matter that is impossible, e.g., where one says: If I did not see a camel flying through the air. The Gemara points out: The tanna of the mishna did not say: On my oath I saw. What is the meaning of: If I did not see? Abaye said: Emend the language of the mishna and teach: On my oath I saw. Rava said: This is part of a larger statement where one says: Let all the produce in the world be prohibited for me if I did not see a camel flying through the air.

With regard to the oath: If I did not see a camel flying through the air, Ravina said to Rav Ashi: Perhaps this man who took this oath saw a great bird and named it for himself: Camel, and when he took the oath, he took the oath according to his own understanding.

And if you would say that we follow his mouth, i.e., the generally accepted meaning of what one says, and we do not follow his understanding, i.e., his own private meaning, but isn’t it taught otherwise in a baraita: When they administer an oath to him in court, the judges say to him: Know that it is not according to your own understanding that we administer this oath to you, but according to our understanding and according to the understanding of the court? What is the reason they say this? Is it not because we say: Perhaps he gave tokens [iskunderei] to his creditor but he calls them for himself: Dinars, so that when he takes the oath, it is according to his own understanding that he takes the oath. Since, in principle, it is possible for him to take an oath according to his private meaning of the words, the court insists that the oath it administers is to be understood according to the words’ generally accepted meaning.

Rav Ashi replies: No, the reason the court admonishes the oath taker is not that the oath can be interpreted according to a private meaning. There, when the court administers an oath, they explain that it is according to their meaning due to deceptions like that of the reed in Rava’s court. In that incident, someone handed his creditor a hollow reed, which he had secretly filled with coins, to hold for him, and proceeded to take an oath that he had given him the money owed to him, whereupon he took back the reed, as the creditor was unaware of its contents. The court admonishes oath takers so that they do not think that they have fulfilled their obligation to take an oath if they engage in such chicanery.

The Gemara suggests: Come and hear a baraita: And so we found that when Moses administered an oath to Israel that they would keep the Torah (see Deuteronomy 29:9–12), he said to them: Know that I am not administering this oath according to your understanding but according to the understanding of the Omnipresent and according to my understanding. And why not let him simply say to them: Keep that which God said? Is it not that he insisted on admonishing them because he was concerned lest they direct the oath in their minds to idolatry, saying that they are taking an oath of loyalty to God but privately intending the oath to be for idolatry? This indicates that the content of an oath can be affected by an oath taker’s private meaning.

The Gemara rejects this: No, Moses explicitly indicated that the oath was according to God’s and his own understanding because idolatry is also referred to with the word: God, as it is written: “You shall not make with Me gods of silver or gods of gold” (Exodus 20:20). Therefore, the generally accepted meaning of the oath is ambiguous.

The Gemara suggests: If private meanings do not affect the content of an oath, let Moses merely say to them: Keep the Torah. The Gemara explains: They could then have taken an oath to keep only one Torah, either the Written or the Oral Torah. The Gemara suggests: And let him say: Keep two Torahs. The Gemara explains: The word: Torah, also has a narrower meaning of a set of halakhic procedures. The Jewish people could then have limited the oath to the law of [torat] the sin-offering or the law of [torat] the guilt-offering. The Gemara suggests: Let Moses administer an oath to keep the entire Torah. The Gemara replies: That could have been understood as referring only to the prohibition of idolatry, as the Master says: The prohibition of idolatry is so severe that with regard to one who denies idol worship, it is as if he affirms the entire Torah.

The Gemara suggests: And let him say to them: Keep the mitzva, i.e., that which you are commanded. The Gemara replies: That could have been understood as referring to only one mitzva. The Gemara suggests: Let him say: Keep mitzvot, i.e., in the plural. The Gemara replies: That could be understood as referring to only two mitzvot. The Gemara suggests: Let him say: All the mitzvot in their entirety. The Gemara replies: That could be understood as referring to the mitzva of ritual fringes, as the Master says: The mitzva of ritual fringes is equivalent to all the other mitzvot.

The Gemara suggests: And let him say to them: Keep 613 mitzvot. The Gemara replies: And according to your reasoning, let him simply say: Take the oath according to my understanding. Why do I need for him to say: According to the understanding of the Omnipresent?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הכא נמי (כיון) [כגון] שאמר שבועה שלא אוכל עשר וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר ותשע ואכל תשע והפריש קרבן וחזר ואכל העשירית הויא לה עשירית חצי שיעור ואין מציאין קרבן על חצי שיעור:
ירושלמי בעי חיפא (מרב) [מבדקיניה] היו לפניו חמש ככרי' ואמר שבועה (שאוכל) [שלא אוכל] ככר זו [וחזר] ואמר ב' אלו. וחזר ואמר שלש אלו. וחזר ואמר ארבע אלו. וחזר ואמר חמש אלו ואכל הראשונה. א"ל אין חייב עליה אלא אחת מכיון שהזכיר עליה שבועה שנאסרה עליו ונעשית לו כנבלה מיכן ואילך נעשה כמיחל על האיסורין. ואין שבועות חלות על האיסורין. חזר חיפא ובדקיה היו לפניו ה' ככרות ואמר שבועה שלא אוכל אלו ה' ככרות וחזר ואמר אלו הד' וחזר ואמר אלו הג' וחזר ואמר אלו שתים וחזר ואמר זו א"ל חייב על כל אחת ואחת. אילו מי שנשבע שלא יאכל ה' ואכל ד' שמא אינו פטור לפיכך שבועה חלה על כל אחת ואחת:

מתני' שבועת שוא חייבין כל זדונה מכות ועל שגגתה פטור כו'.

אמר עולא והוא שניכר לג' בני אדם:
ירושלמי בשם ר' יוחנן אמרו. הידוע לשנים שבועת שוא. הידוע לג' שבועת שקר:

נשבע על דבר שאי אפשר כו'. אביי אוקמה באומר שבועה שראיתי גמל פורח באויר. ואקשינן ודלמא ציפרא רבא חזא ואסיק שמיה גמל ועל מה (שבערתו) [שבדעתו] נשבע. הלא (תראה) [ת"ר] כשמשביעין אותו אומר לו הוי יודע שלא על מה שבדעתך אנו משביעין אותך.

אלא על דעתנו ואל דעת ב"ד. מאי לאו משום דאמרי' דלמא סקונדרי יהב ליה ואסיק להו זוזי וכי קא מישתבע אדעתיה קא מישתבע.

ודחינן משום קניא דרבא כמפורש בנדרים.

הא דתנן שבועת שוא אם לא ראיתי גמל פורח באויר. בדין הוא דה"ל למיתני אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים וכדתנן לה במס' נדרים נדרי הבאי אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים פי' בירושלמי בראיה אחת וה"נ הו"ל למתני עולי מצרים והתם נמי הו"ל למתני גמל הפורח באויר.
ובשם ר"ת ז"ל אמרו דהכא לא הו"ל למיתני כעולי מצרים דהאי גברא אינשי טובא חזא וגזים ואמר כעולי מצרים ומש"ה לא לקי משום שבועת שוא אלא במילתא דלא חזא כלל כגון גמל הפורח באויר שלא ראה שום בהמה וחיה פורחת באויר וזה וזה בנדרים מותר דהבאי הוא וגוזמא בעלמא.
ואוקימנא למתני' כנון דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם לא ראיתי ולקי משום שבועת שוא ואיכא דקשיא ליה יאסרו כל פירות שבעולם עליו ולא יעבור על שבועת שוא ואם אכל נמי משום שבועת בטוי הוא דמחייב וראיית גמל הפורח תנאי בעלמא הוא ואיכ' למימר אומדן דעתא הוא (דאמרי') [דאמדינן] ליה לדעתיה שלא רצה לאסור כל פירות שבעולם עליו שאלו רצה כן לא תלה נדרו בדבר שאינו והיה אוסרן על עצמו בלא תנאי של הבאי ועל שבועת שוא הוא דעבר שרצה לומר שראה הילכך לקי משום שבועת שוא.
ומיהו איכא למידק דקאמרי' בפ"ד דנדרים תנא שבועת הבאי אסורות וזו היא גירסת רש"י ז"ל התם ומוקי לה רבא כגון דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם לא ראיתי כו' אלמא מיתסרי הפירות עליו ולא לקי משום שבועת שוא ויש מי שאומר דמאי אסורות דקאמרי' התם דלקי משום שבועת שוא.
ואיכא נוסחי דכתי' בהו התם כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבוע' הבאי מותרת והכי תני לה בתוספת' ושמעתי דנוסחא משובשת היא דתניא בסיפרי כי ידור נדר לה' את שהסמיך נדרו לדבר שאיפשר לו הרי זה נדר ואם לאו אינו נדר או אינו אלא עד שיאמר לשם ת"ל לאסור אסר מ"מ הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון את שהסמיך לדבר שאיפשר לו הרי זה נדר ואם לאו אינו נדר כך אף בשבועו' ת"ל לאסור אסר מ"מ מה הפרש בין נדרים לשבועות בנדרים כנדר בחיי המלך בשבועות כנשבע במלך עצמו אף ע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר חי ה' וחי נפשך אם אעזבך וש"מ ששבועות הבאי אסורות כלו' שנאסר הדבר שנשבע עליו והכא אמרי' דלקי משום שבועת שוא והפירות מותרין.
ומצינו בירוש' ובפ"ד דנדרים שהקשו ואמרו תני כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרין והא תני שבועות הבאי אסורין רבי ירמיה בשם רבי פדת כאן במעמידין כאן בשאין מעמידין א"ר אבא ואפי' תימר כאן וכאן במעמידין וכאן וכאן בשאין מעמידין כאן במיחל שבועה על נכסיו נכסיו אסורין הא ללקות אינו לוקה כשם שנדרי זירוזין מותרין כך שבועות זירוזין מותרות עוד היא במיחל שבועה על נכסיו שבועה נכסי עלי נכסיו אסורין הא ללקות אינו לוקה.
ונרא' שכך פירושו: הא דקתני שבועות הבאי אסורין במעמידין כלומ' שהנשב' מעמיד ותוקע עצמו על הדבר ואומ' שבאמ' ראה גמל הפורח באויר ואחרי' אומרים לו לא ראית מעולם והוא אומ' יאסרו כל פירות שבעולם עליו בשבוע' אם לא ראה כיון שלא היה ניכר לו אין זו שבועת שוא אלא בטוי הוא ונכסיו אסורין.
אבל אם לא היו מעמידין אלא יודעי' הם שלא ראה הרי זה שבוע' שוא שהוא לא רצה לאסור כל פירות שבעול' עליו מאחר שתלה הדבר בזה וכיון לעבור על שוא ולפיכך הוא לוקה משום שוא ונכסיו מותרין ואפי' תימר תרתי מתניתא במעמידין או בשאין מעמידין כאן במוחל שבועה על נכסיו כלומר הא דקתני מותרין לומר שאינו לוקה משום שבועת שוא (ונכסיו מותרין.
ואפי' תימר תרתי מתניתא) אבל נכסיו אסורין עליו ב) (א"ה ז"מ כתוב בגליון) (והיינו שאומר נכסיו עליו אם לא ראיתי גמל פורח באויר ודאי נכסיו אסורין הא ללקות אינו לוקה דודאי אינו חייב מלקות שהרי אינו עובר על ש"ש והכי תני כשם שנדרי הבאי מותרים כך שבועות הבאי מותרים לו' שאינו חייב מלקות שלא נתכון לעבור על ש"ש אלא לאסור נכסיו ומש"ה נכסיו אסורין הא ללקות אינו לוקה וההיא דתני אסורין מיירי כשלא אמר נכסיו עליו אלא שנשבע שראה גמל פורח דהואיל ולא אסר פירו' בשבועתו דעתו לישבע ש"ש ואהכי לקי מש"ש וזו היא שבועו' הבאי אסורות דתני') (אידך ברייתא והאי דקתני כשם שנדרי הבאי מותרין לאו דוקא).
והא דקתני כשם שנדרי זרוזין מותרין כך שבועות זרוזין מותרין הכי קאמר שאינו לוקה משום שקר א) אף ע"פ שדעתו לאכול ב) אין אומרין לא נתכוון זה לאסור נכסיו אלא (שלא יסעוד) ג) אצלו ומכיון (שסעד) ד) אצלו ילקה ה) קמ"ל.
ובלשון מעמידין תמצא סמך לפירושנו שם בפ"ד דנדרים וזו שאמרו בספרי שאסורות במעמידין ואע"פ כן בנדרים מותר כרבי טרפון דאמר לא ניתנה נזירות אלא להעלאה כדמוכח בריש פ"ד דנדרים בגמ' דילן.
ופירוש מה בין נדרים לשבועות יש לו סוד שהדבר לבנין יסוד והשבועה בוא"ו וה"א אחרונה ידועה וברורה בהיותה מששה גרועה נמצא שהנדרים על גבי תורה עולים ולכן לבטל את המצוה חלים ואין כן השבועות יען כי פריהן מאותן נטיעות ואני אומר באולי שזה הטעם לנדרי הבאי ולדברים שאין בהם ממש וזרוזין שאין נדר עד יחקור ויאזין כי מאשר בינה נעלמה נדר וכל ידיעה מה ואדון הכל אשר בידו הכל יודיענו בסתום חכמה אמ"ן.

ואמאי לימא להו קיימו מאי דאמר. שם המיוחד [ואי קשיא,] ולפרוש שם ביו"ד ה"א וא"ו ה"א והוא שם המיוחד לגבוה יתעלה.
לא קשיא לי, דמשה רבינו לא היה מזכיר שם שמים לבטלה שאסור לפרש את השם ולקרותו ככתבו שנאמר לעלם ולפי מה שמצאתי בהגדת בראשית רבה ע"ז נמי מיקרי שם המיוחד שכך העלו שמה בימי דור אנוש דכתיב אז הוחל לקרות בשם ה'.
ויש מי שכתב מצינו נמי בגבעת בנימין שם המיוחד והוא חול כדברי ר' אליעזר.
ויש לתמוה על דברי רבי אליעזר ואולי מה שכתב המקרא כינהו לכבודם וכת' שם המיוחד וכי אמר רבי אליעזר חול לא שמותר למחקו. אי נמי לאלהים האמור בפרשה מותר למחוק לדבריו אבל לא לשם המיוחד חס ושלום לא אמר רבי אליעזר כך.

וליטעמיך לימא להו על דעתי על דעת המקום למה לי כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתיהו. פרש"י ז"ל כי היכי דתהוי שבועה על דעת אחרים ולא יוכלו הם להתירה דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה ואין זה הלשון ברור.
ויש אומרים על דעת רבים הוא ולפיכך אין לו הפרה ומדקדקין מכאן דנדר שהודר על דעת שנים על דעת רבים נינהו ואין לו הפרה ואינו נכון משום דלעולם רבים שלשה כדאמרינן בעלמא ימים שנים רבים שלשה ומהתם גמרי לנדר שהודר ברבים בפ' השולח ואמרי' בפרק שני נזירים שני נזירים תרי והאי גברא דקאי ביניהון הא תלתא הוה ליה רשות הרבים אלמא לאו רשות הרבים הוא אלא בג' על דעת המקום ב"ה שאני ומשה לא הוה צריך אלא מפני שנעשה שליח בית דין לאביהם שבשמים לומר כדעתי שאתם שומעין כך צוני המקום ועל דעת כן אני משביע עליכם ויש מי שאומר על דעת המקום ב"ה ופמליא שלו. וזה טעות ויש כאן שאלה שהרי נהגו הצבור להתיר חרמות נדרים שהחרימו ונדרו על דעת המקום ב"ה ומנהג פשוט הוא.
ויש מי שאומר לא נאמרו דברים הללו אלא במצוה שהקב"ה מצוה אותה לעשותה ונשבעו על דעתו אין לו הפרה שמצותיו קיימות לעולמים ולא איש אל ויכזב אבל מה שנדרו רבים בדברי הרשות וצרפו דעתם לדעת המקום ב"ה כשהם נסכמים להתיר בפתח או בחרטה אף הקב"ה נסכם עמהם ולי נראה על דעת המקום וכנסת ישראל עמו כדאמרינן הוא ובית דינו והוי דעת רבים אבל במה שהצבור משביעין על דעת המקום יש להתיר מפני שאין דעת הקהל מצטרף לאסור שהן עצמן הנשבעים ומתירין עצמם על פי חכם ביחיד. ובמס' נדרים לא אפיקנא כי היכי דלא תיהוי הפרה אלא הכי קאמרינן ולימא להו ע"ז וכל התורה כולה אי נמי שש מאות ושלש עשרה מצות אלא מילתא דלא טריחא נקט.

מתני': איזוהי שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם וכו' נשבע על דבר שאי אפשר אם לא ראיתי גמל פורח באויר אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד. איכא למידק מאי שנא הכא דתניא גמל פורח באויר ולא תנא אם לא ראיתי בדרך זו כעולי מצרים, ובנדרים פרק ארבעה נדרים (נדרים כד, ב) תני נדרי הבאי אם לא ראיתי בדרך זו כעולי מצרים ולא תני אם לא ראיתי גמל פורח באויר, אמרו בתוס' מפני שאין דרכן של בני אדם לדבר כך ואין קורין אפילו לגמלא פרחא גמל פורח באויר, ולפיכך שנאוהו כאן בשבועת שוא לפי שהוא שוא ממש שאי אפשר, ועי"ל דתנא הכא פורח באויר והוא הדין לכעולי מצרים ותנא התם כעולי מצרים והוא הדין לגמל פורח באויר, והוא הדין דהוה מצי למימר אם לא ראיתי טלה פורח באויר, אלא לרבות בגוזמא שהוא נקט גמל, ובירושלמי (ה"ח) אמרו ליקט עכבר פורח אורחא דתנא למתני מילא דוכיא דתניא גמל הפורח באויר.

גמ': שבועה שראיתי לא קאמר אם לא ראיתי. ופירשה רבא דהכי קאמר שבועה אם לא ראיתי והיינו שבועת שוא, ועוד תלה בשבועתו זו אסור פירות ואמר יאסרו פירות שבעולם עליו אם לא ראיתי, ולפי זה משמע דלוקה על שבועתו משום שבועת שוא ואם אכל לוקה משום בל יחל, וזה אתי כבגירסת קצת ספרים דגרסי התם בפרק נדרים (כד, ב) נדרי הבאי מותרין ושבועת הבאי אסורה, אבל הגירסא הנכונה שם משום שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרות, ותדע דהא בארבעה נדרים מותרים ששנינו בפרק נדרים (כ, ב) שהן נדרי אונסין ונדרי זרוזין ונדרי שגגות ונדרי הבאי באונסין וזירוזין ושגגות בכולן אמרו שהשבועות בהן כנדרים וכשבועות באי יאסרו שאינן מותרות כנדרי הבאי, ועוד דבירושלמי כאן (ה"ח) ובנדרים (פ"ג ה"ב) שאנו שבועות הבאי מותרות, ואם תאמר אם כן מאי קאמר הכא שבועות הבאי לוקה משום שבועות שוא, בירושלמי כאן ובנדרים הקשה ותירצו, דגרסינן התם כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרין, והאי תנא שבועות הבאי אסורות ר' ירמיה בשם ר' פדת כאן במעמידין כאן בשאין מעמידין, ופירוש מעמידין (שאין מעמידין) שמעמידין דבריהם ואומרים בדוקא אמרו, ושאין מעמידין שאומרים דלא בדוקא אלא בדרך גוזמא והפלגה. עוד אמרו בירושלמי אמר ר' אבא אפילו תימא במעמידין כאן במיחל שבועה על נכסין נכסיו אסורין, הא ללקות אינו לוקה וכמדומה שזו גירסא משובשת ואיפכא גרסינן כאן במיחל שבועה על נכסיו נכסיו מותרין הא ללקות לוקה, דהא מתניתין דהכא בשבועות שוא ללקות היא, ושם בנדרים (כד, ב) פירשתיה והארכתי בביאורו בסיעתא דשמיא. ולעולם אין הפירות אסורין עליו דלא נתכוון זה לאסור עליו הפירות אלא להעמיד דבריו אמר כן אבל ללקות לוקה כמעמיד דבריו.

ואמאי לימא להו... וע"ז נמי. ואי ק"ל ולימא להו קיימו מאי דאמר שם המיוחד ולפרוש שם דיו"ד ה"א וא"ו ה"א והוא שם המיוחד לגביה ית'. תירץ הרמב"ן דמרע"ה לא רצה להזכיר ש"ש לבטלה שאסור לפרש את ה' ולקרותו ככתבו שנאמר (שמות ג, טו) לעולם, וכתב שלפי מה שמצא בב"ר ע"ז נמי מקרי שם המיוחד שכך העלו שמה בימי דור אנוש דכתיב (בראשית ד, כו) אז הוחל לקרא בשם ה'.

על דעת המקום ל"ל כי היכי דלא תהוילהו הפרה על שבועתיהו. יש מפרשים משום דהוי על דעת רבים, ויש מביאין ראיה מכאן דעל דעת רבים בשבועות ובנדרים אפילו שנים קרויים רבים דהא לא אמר אלא על דעתי ועל דעת המקום, וליתא דמעולם אין רבים פחות מג' וכדאמרו (גיטין מו, א) ימים שנים רבים שלשה, אלא הכא השם ובית דינו, ואני מסתפק בדבר דאדרבה משמע דכל שאמר על דעת המקום אין לו הפרה לעולם, מדקאמר על דעת המקום כי היכי דלא תהוי להו הפרה לשבועתייהו, אח"כ מצאתי למקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל דנראה שפירשו כן כאן, אלא שאמרו דהכא דוקא דא"ל הקב"ה למשה שישביעם כך, הא בעלמא אפילו בעל דעת המקום יש הפרה, ואין דבר זה מחוור בעיני, ואעפ"י שהצבור מחרימין ומשביעין ואומרים על דעת המקום ואפ"ה מתירין, והיינו מפני שנהגו להחרים ולהתיר לעצמם, מה שאין מתירין בעלמא דאין אדם מוחל לעצמו, וכן בלא פתחים ואעפ"י שהן רבים ונשבעים כן ועל דעת רבים, אלא שהם כמתנין להיות הדבר באסור להם עד שיסכימו להתירו, וה"ל חרמי צבור ושבועותיהם כשבועת הנשים דאמר ר' פנחס כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת (נדרים עג, ב). ועוד אני חותך במה שאמרתי בעל דעת המקום שבנדרים לא אסיקו התם בפרק נדרים (כה, א) טעם בעל דעתי ועל דעת מקום דאמר להו ולא אמר להו קיימו שש מאות ושלש עשרה מצות וכולה כדאיתא התם, אלא משום טרחא דמלתא, וטוב להזהר בדבר.

ואין מביאין קרבן על חצי שיעור פי' ומיפטר משבועה הא' דתאני' וענבים ואשמועינן אביי תרתי חדא דאפילו הפרשת קרבן דשבועה אחרת מחלק בין שיעור ואידך דמאן דאישתבע שלא יאכל תאנים וענבים שניהם יחד שהוא מותר בא' מהם ואין המין האחר נדון בככר של תנאי והמין הב' בככר של איסור דא"כ לא הוו ענבים חצי שיעור אלא שיעור שלם ומטעמא אחרינא הוא דמיפטר על הענבים והיינו מדרבא דלעיל דה"ל כאומר לא אוכל ענבים אם אוכל תאנים וכיון דבמתני' שהוא התנאי היה שכוח מעיקר שבועתו הרי הוא פטור על הענבים שהם איסור וכן היה הדבר בהנך אם אכל ענבים ואח"כ תאנים א"ו כדאמרן וכן הלכתא:

שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע ובירושל' אמרו שכן מי שנשבע באמת על האמת הידוע דגרסינן התם אמאן דאשתבע על תרין דאינון תרין לוקה משום שבועת שוא חמא מיטרא נחית ואמר קירי פלי בריכסון לוקה משום שבועת שוא והביא רבינו אלפסי זה הירושלמי לומר שהיא הלכה וי"א דההיא אין איסורו אלא מדרבנן ולוקה מכת מרדות קאמר והיינו דלא קתני לה תנא משום דאיהו בדאורייתא מיירי בכולהו שבועות דלעיל ואין שבועת שוא מן התורה אלא בנשבע (שלא) לשנות ואין נראה כן דעת רבינו אלפסי והרמב"ם ז"ל גם אין הטעם נכון כל הצורך ויותר יש (לשאול) [לומר] לפי דברי רבינו אלפסי והרמב"ם ז"ל דתנא לא קתני הכא אלא שבועת שוא דדמי קצת לשבועת ביטוי לשעבר שהוא נשבע לשנות לשעבר ולאשמועינן דלית בה קרבן שבועת ביטוי אבל נשבע על האמת שאינו דומה לשבועת ביטוי לא מצי למיתני וממילא שמעינן מהאי דקתני דההיא נמי שבועת שוא היא כיון שניכר לכל או לג' בני אדם:

נשבע על דבר שא"א אם לא ראיתי גמל פורח באויר פי' בירושלמי דה"ה עכבר אלא דאורחא דתנא למיתני מלתא רובא כלומ' כיון דמגזם מגזם לגמרי:

אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד הקשו בתוספות דבמסכת נדרים דקתני נדרי הבאי וקתני אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים אם לא ראיתי נחש כקור' בית הבד ולא קתני התם גמל פורח באויר והכא לא קתני עולי מצרים ויש מרבותינו מתרצים דתנא בחדא וה"ה באידך ויגיד עליו רעו דהא קתני בחרווייהו כקורת בית הבד אבל בתוס' תירצו דדוקא קתני הכי משום דשבועת שוא ליתיה אלא במידי דליתיה כלל ובין בדבר שהשוא שלו תלוי בין רב למעט כי דרך בני אדם לגזם דבריה' שאומרי' על דבר רב מנין מרובה ממנו כגון שיאמר אלף ויאמר רבבה או יותר לגזם והכל יודעים כי לגזם נתכוין אבל לשון האי שייך בכל דבר בין שאינו כלל ובין שתלוי בין רב למעט הלכך הכא לא קתני עולי מצרים דלאו שבועת שוא היא אבל התם דבעי למיתני כל מיני הבאי תנא עולי מצרי' במאי דתני בין רב למעט ותנא נחש כקורת בית הבד דליתיה כלל ותו לא בעי למיתני ג' דהיינו גמל כיון דהכא לא תני אלא תרתי ונקט נחש ולא נקט גמל לאשמועינן כקורת בית הבד טרופה ונ"מ למקח וממכר כדאיתא התם וזה טעם נכון:

נשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה כו' פי' בנשבע בפרט דאלו נשבע בכולל שבועה חלה עליו כדברי הירושלמי שאמרנו לעיל בפרקין ובנשבע לבטל עשה של דבריהם כגון שלא יאכל מצה בליל שני של פסח או שלא ישתה ארבע כוסות או מרור בזמן הזה דרבנן ודכוותייהו נראין דברי האומרים שיקיים שבועתו דמוטב שיבטל מצוה של דבריהם בשב וא"ת משיעקור שבועה של תורה בנדרים וכדאמרינן בספרי מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ואמרינן עלה בנדרים הי נינהו יין מצוה אילימא קידושא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא ואע"ג דיין קידוש והבדלה אינו אלא מדרבנן התם כבר תרגמה ר"ת ז"ל והכריע מלשון הגמר' דפירושה בתמיה אלימא קידושא ואבדלתא וכי מושבע ועומד מהר סיני הוא אבל כל שנשבע לעבור על איסורין של דבריהם דדכוותא באיסורין של תורה אין שבועה חלה עליו כלל ואפילו בכולל כדפרישנא לעיל בפרקין וכגון שנשבע שישתה סתם יינם או שיאכל בישולי עכו"ם וכיוצא בו מאיסורי חכמים נראין דברים שאסור לאכול ולשתות דמוטב שיבטל שבועתו בשב וא"ת משיעקור איסורין דרבנן בידים דב"ד מתנין לעקור דבר בשב וא"ת אלא דק"ל הא דאמרינן בירושלמי על מתני' דלקמן דתנן שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה וכו' אכלה עובר על שבועת שוא לא אכלה עובר על שבועת ביטוי ואמרינן בירושלמי כיצד עושה אומרים שיאכל מוטב שיעבור על שבועת שוא ואל יעבור על שבועת שוא ועל שבועת ביטוי ע"כ ה"נ נימא מוטב שיעבור על איסור דרבנן ואפילו בקום עשה ולא יעבור על איסור תורה שהוא יותר חמור אבל י"ל דהתם כיון (דהא והא מוטב בחדא בידים) [דהא חדא והא תרתי מוטב לעבור בידים] מלעבור על תרתי אבל הכא דחדא משום חדא וב"ד מתנין לעקור דבר מן התור' בשב ואל תעשה כחדא וחדא הוא ושב ואל תעשה עדיף כנ"ל לתרץ לפי שיטה זו שהיא שיטת מורי הרב ז"ל ומיהו כל שאפשר להתיר לו שבועתו מתירין כדי לקיים את שתיהן ומכאן אני אומר למי שנשבע לפרוע לחבירו רבית קצוצה פשיטא דלא חיילא שבועה ואפילו בכולל אבל אם אבק רבית דרבנן הוא אם אתה אומר דבאיסורין דרבנן יקיים שבועתו ואפילו בקום עשה חייב לפורעו ואם לאו פטור וכבר נראין לי דברי רבותי שהוא פטור ועכ"ז מוטב שיתירו לו שבועתו ובהא מתירין לו שלא בפני חבירו כלל כיון שיש איסור בדבר וכיון שהתירו לו רבית והיה שבועת הקרן נכללת עמה כיון דהותר מקצתה ע"י חכם הותרה ופטור אפילו מן הקרן וצ"ע אם נתיר לו ונקנוס על חבירו שהשביעו היתרא אטו איסורא וכ"ז באבק רבית דאלו ברבית של תורה אינה חלה שבועה על הרבית כלל ואפילו בכולל וא"צ התרה כלל על רבית ונשאר' שבועתו על הקרן קיימת דבהא דממילא לא אמרינן שבועה שהותרה מקצת' הותרה כולה וכדברירנא במס' נדרים בס"ד:

שבועה שאוכל ככר זו וכו' פרישנא דה"ק עובר אף משום שבועת ביטוי וה"ה משום שבועת שוא וכבר כתבתי לעיל הירושלמי שאמרו על משנה זו כיצד יעשה ע"ש שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים וכו' הא פשיטא אלא דתנייה משום דבעי למיתני בשבועת העדות שאינה נוהגת בנשים ובקרובים ובפסולים ובגמרא [מאי] קאמר פי' דאי שבועה אם לא ראיתי כפשוטה ממש קאמר אין זה לשון שבועה כלל שאין שבועה באם ובקונם הוא דשייך ואי שבועה שלא ראיתי קאמר דאם זה לשון אשר כמו ואם יהיה היובל הא בקושטא משתבע ואי משום דאישתבע על האמת שהוא אמת אין זה מדין משנתינו כלל דהא מתני' בנשבע לשנות היא שנויה. אביי אמר תני שראיתי ונרא' דלאביי לשון משנתינו אינו לשון הנודר אלא לשון התנא שהוא מכנה ואומר לאו עלהן שלא יראה כנשבע לשנות (בב"ה) [בפני באי העולם]:

רבא אמר מתני' כפשוטה באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם לא ראיתי וכו' וגם זה אינו ל' הנשבע שאמרה דה"ל שבועה שאמרה בל' נדר אלא שאמר שבועה שלא אוכל כל פירות עולם אם לא ראיתי וכו' והא דאמר כל פירות שבעולם כמו שגורסים ברוב הנוסחאות מיירי באומר היום או זמן אחר שאפשר שא"א לקיימו דאי לא אפילו תלה שבועתו באם לא ראיתי היא שבועת שוא שהרי נשבע בדבר שא"א לו לעמוד בו וכנודר שלא ישן ג' ימים הוא אלא ודאי כדאמרן ולמאי דכתיב' לעיל התם שהנשבע סתם מסתמא אין דעתו אלא על שיכול לעשות הא אתיא כפשטא וכאומר היום דמי וההוא דנודרין להרגין ולחרמין שצ"ל בלבו היום משום דהתם על דעתם נשבע ודעתם לעולם א"נ דההיא בשלא אסרו עליו כל פירות שבעולם אלא מקצת פירות שאפשר היה לעמוד בה לעולם ונראין דברי האמוראין דבהא דרבא מותר הוא בפירות שנשבע עליהם דכל שתלה שבועתו בשבועת שוא אין השבועה חלה לביטוי ולפיכך חשובה משום שבועת שוא ואי בפירות מיתסר הרי שבועתו חלה ולמה עובר משום שבועת שוא אלא ודאי כדאמרן ובמסכת נדרים ה"ג וכן הוא בנוסחאות ישנות כשם שנדרי הבאי מותרים כך שבועת הבאי מותרת כלומר שהפירות מותרים וכן היא בתוספתא בפי' אבל יש שכתבו דהא דרבא אסור הוא בפירות משום שבועת ביטוי לפי שמצאו גי' בנדרים תנא שבועת הבאי (מותרות) [אסורות] ועוד נתלו בזה על מ"ש בספרי כי ידור נדר לה' (אלא) [אם] שהסמיך נדרו לדבר שאפשר נדר וא"ל אינו נדר יכול כשם שבנדרים כך בשבועות ת"ל לאסור איסר מ"מ ואף לאותה גי' יש לפרש שאסורות דקאמר דהיינו שאסור לישבע כן משום שבועת שוא אבל הפירות מותרים שלא לסתור התוספתא דקתני מותרות וההיא דספרי נמי לאסור שלא ישבע כן קאמר משום שבועת שוא וזו דעת רבינו הרמב"ן ז"ל ושני רבותי ז"ל וכבר הארכתי בה במסכת נדרים:

לא התם משום קנייא דרבא פירשתיה בארוכה במס' נדרים בס"ד:

לא משום דע"ז נמי איקרי אלוה יש מקשין ולימא להו דאמר יו"ד ה"א וא"ו ה"א ותירץ רבינו הרמב"ן ז"ל דאי אדכר ליה בכינויו הא לשון אדנות הוא ואי בפי' לעלם כתיב ואסור להזכירו שלא לצורך דהא אפשר בלא"ה דלימא על דעתו ועל דעת המקום ויש מתרצים שגם השם הגדול דרך עובדי ע"ז לכנותו לע"ז וכדכתיב אז הוחל לקרוא בשם ה' ואמרו בב"ר שהיו קורין לע"ז בשמא רבא. וליטעמיך לימא להו על דעתי על דעת המקו' למ"ל אלא כי היכי דלא תהוי הפר' לשבועתייהו פי' רש"י ז"ל דלהכי נקט על דעתי וע"ד המקום כדי שתהא שבועתו ע"ד רבים שאין לה הפרה ומכאן למדו קצת רבותינו בעלי התוס' ז"ל דנשבע על דעת שנים דעת רבים הוא והא דאמרינן בגיטין כמה רבים ג' למה שאמר ר"י בנדר שהודר ברבים אבל בנשבע על דעת רבים אפי' בשנים בלבד וזה ודאי דבר שאינו מתחוור חדא דמסתמא אמרו שם כמה רבים ג' ועוד היאך יעלה על הדעת כי יחידו של עולם לא יעלה כאן אלא כא' מבני אדם לכך הנכון כמו שפי' רבי' הרמב"ן ז"ל דבדעת המקום סגי כאן שלא תהא להם התרה כמו על דעת רבים ומ"ש להם משה על דעתו אלא מפני שהוא היה שליח בין ישראל להקב"ה כלומר כדעתכם שאתם שומעים כך צונו המקו' להשביעכם על דעתו ויש למדין מכאן לפי זה דשבועה שהיא ע"ד המקו' אין לה התרה ואע"פ שאין בה דעת רבים ואין כאן ראיה ברורה לזה דשאני שבועת התורה שמצותיו קיימות לעולם ולעולמי עולמים ואין דעת המקום מצטרפת להיתר כלל אבל מה שהאדם נשבע לדבר הרשות ע"ד המקום מצטרפ' כשם שדעת המקום מצטרפת לאיסור כך מצטרפת להיתר דהא מצוה לאתשולי אשבועות והמקיים כאלו הקריב קרבן על במה כדאיתא בדוכתה ובזה מצאו טעם למה שנהגו בקצת מקומות להתיר חרמות שמחרימין צבור על ענייניה' ע"ד המקום דכיון שהם צריכים להיתר החרם לפי שאין יכולין לעמוד בו דעת המקום מסכמת להתירם והנכון דלא מן השם הזה נהגו בכך דא"כ היו צריכים פתח או חרטה וכל לשון התרה ושיהו מקצתם מתירים לאחרים שאין אדם מתיר את עצמו וטעם המנהג ההוא אינו אלא דכיון שנהגו בכך הרי הוא כאלו פירשו בשעת החרם שיהיו אסורים בו עד שיתירוהו שהאומר לחבירו הריני משביעך או אוסרך בדבר פלוני עד שאתירך כיון שהתירו מותר שהרי זה כאומר הרי אתה מושבע עד זמן פלוני ומעתה לגבי צבור שנהגו בכך סתמן כפירושן עד שיחרימו בפי' שלא יוכלו להתירו דההיא ודאי אין לו היתר אלא כדין היתר שבועה דעלמא ע"י חכם או ג' מתירין את הנדר ומורי הרב ז"ל היה חושש אף במקום שנהגו או הוסיפו בחרם שם חומר על המנהג שנוהגין בשאר חרמות וכבר הארכתי בזה במקומות אחרים ולמדנו משמועתינו שאף בדבר מצוה יש התרה ע"י פתח ראוי דהא שבועת התורה בדבר מצוה היתה וחש משה רבינו עליו השלום להפרה וכן למדנו מכאן כי רבים שנשבעו בדבר א' יכולים להיות מתירין אלו לאלו אם ראויים לכך דהא בשבועת התורה אין כאן מי שיתיר להם אם לא היו עצמן מתירין אלו לאלו:

המשנה הששית והכונה בה לבאר ענין החלק השני בדיני שבועת שוא והוא שאמר שבועת שוא חייבי' על זדונה מכות ועל שגגתה פטור ואיזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם אמ' על עמוד של שיש שהוא של זהב ועל האיש שהוא אשה ועל האשה שהוא איש נשבע על דבר שאי אפשר לו אם לא ראיתי גמל פורח באויר אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד אמ' לעדים באו והעידוני שבועה שלא נעידך ואח"כ העידו נשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה ושלא ליטול לולב ושלא להניח תפלין זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור אמר הר"ם פי' הידוע לאדם עד שיהא אותו הדבר ידוע אצל שלשה בני אדם או יותר ואמרו אם לא ראיתי הוא שיאמר כל פירות העולם אסורין עלי אם לא ראיתי גמל פורח באויר או כיוצא בזה ואמרו כקורת בית הבד כתבניתה וצורה והוא תבנית שאינו מצוי בנחשים כמותה אבל בגודל הגוף מצוי ואין בו שבועת שוא הנה נתבאר לך בכאן שמיני שבועת שוא הם שלשה האחד שנשבע על שהוא חייב המציאות שהוא בחלוף מה שהוא מצוי או שישבע על מה שהוא נמנע המציאות שהוא נמצא או שישבע על דבר שאין צריך בו לומר הספור בשבועה כגון שישבע על האיש שהוא איש ועל האשה שהיא אשה:

אמר המאירי שבועת שוא חייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור והיא חלוקה לארבעה מינים כמו שהזכרנו בפתיחת המסכתא הראשון הוא שהוזכר נשבע לשנות את הידוע כגון על אבן שהיא של זהב ועל האיש שהוא אשה יפרשוה בגמ' כן בכל דבר הנכר לשלשה בני אדם מן ההמון מצד מהות הדבר ופרסום ענינו שלא מצד למוד וחקירה והשנית היא בהפך זו והיא שנשבע על הידוע לכל שכך הוא כגון על אבן שהיא אבן ולא הוזכרה כאן ובתלמוד המערב הזכירוה ואמרו אהן דמשתבע על תרין דאינון תרין לוקה משום שבועת שוא אהן דחמי מטרא נחית ואמ' קירי פירי ברכסון כלומ' האלהים הפירות מתקלקלים מחמת המטר היורד עליהם לוקה משום שבועת שוא וכן כל כיוצא בזה ממה שידוע לכל השלישי הוא שנזכרה כאן והוא שנשבע על דבר שאי אפשר לו כגון שיעלה לרקיע ושלא יישן שלשה ימים וכיוצא באלו והוזכרה כאן בלשון אם לא ראיתי גמל פורח באויר ופרשוה בגמ' באומר שבועה שראיתי גמל פורח באויר או יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם לא ראיתי וכו' ר"ל בלשון שבועה כלומר שבועה שלא אוכל אם לא ראיתי וכו' כמו שביארנו בראש הפרק כ' א' ושמא תאמר בלשון זה השני מיהא היאך הוא לוקה אחר שתלה שבועתו בנמנעות אלו לא יאכל ולא ילקה שהרי מ"מ לא נשבע שראה פירשו חכמי הצרפתי' שכל שנשבע שלא לאכול כל פירות שבעולם אם לא ראה כבר חל נדרו או שבועתו מעתה שהרי אנו עדים שלא ראה ואי אפשר לו באיסור כל פירות שבעולם והרי הוא כנשבע שלא יישן ולדעת זה כל פירות שבעולם לאו דוקא אלא כל מאכל שבעולם שהוא ממה שאי אפשר הא כל שאמ' שלא אוכל דבר פלני אם לא ראיתי וכו' אין כאן שוא אלא לא יאכל ולא ילקה או שמא אפשר שנשבע שבועה שלא אוכל אם לא ראיתי כך ואכל ועל זו הוא אומר שלוקה משום שבועת שוא וכן בכלל שבועת שוא כל שנשבע שראה חיילות כיוצאי מצרים ונחש כקורת בית הבד ואע"פ שענינים אלו הנזכרים כאן ר"ל ראיתי חיילות כיוצאי מצרים ונחש כקורת בית הבד הוזכרו בנדרים כ"ד ב' בנדרי הבאי הנאמרים מתוך גוזמא ואף בגמל הפורח ראוי לומר כן מצד הפלגת מרוצתו אע"פ שלא הוזכרה בנדרי הבאי פירשו גדולי הרבני' שאע"פ שנדרי הבאי מותרין שבועות הבאי אסורות וכן הוזכרה בנדרים כ"ד ב' ואף בספרי אמרו איש כי ידור נדר את שהסמיך את נדרו למה שאפשר לו הרי הוא נדר ואם לאו אינו נדר יכול אף בשבועה כן תלמוד לומר או השבע שבועה לאסור אסר מ"מ ומה בין נדר לשבועה נדר בנודר בחיי המלך שבועה בנודר במלך עצמו וכן אחרוני הרבני' כתבו שאף בנדרים גמל הפורח אינו לשון הבאי שאין הבאי אלא במה שהוא רואה בדבר מקצת ומפליג עליו בספורו אבל גמל אינו בכלל מין הפורח כלל אבל כל שיש בו מקצת והוא מפליג בו הוא בכלל הבאי ובנדר מותר והוא שאמרו בתוספתא קנם ככר זה עלי אם לא נמניתי על פסח שאליה שלו משקל ו' ליטרין ואם לא שתיתי יין שלוגו יפה דינר מותר הא כל שאמ' קונם ככר זה עלי אם לא ראיתי גמל הפורח אפי' ראה גמל קופץ כמה נאסר בככרו ומ"מ יש פוסקין ששבועות הבאי כנדרי הבאי וכן כתבוה גדולי המחברי' כמו שפסקנו למעלה וכן היא בתלמוד המערב וא"כ יש לך לפרש בכאן בעולי מצרים שלא ראה חיל כלל ובנחש כקורת בית הבד שלא ראה נחש כלל ובתלמוד המערב פירשוה אם לא ראיתי כעולי מצרים בסקירה אחת ואף שם הקשו בשבועות הבאי בנסח זה כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרות והתניא שבועות הבאי אסורות כאן במעמידין כאן בשאין מעמידין ופי' מקצת חכמי צרפת במעמידין שהוא נושא ונותן עם חברו בדברי' ומחזיק כך וכך ראיתי וחברו חולק עמו והוא נשבע שכך ראה וכל שהוא נשבע על ידי חולק אין כאן הבאי ודרך דקדוק הוא נשבע אבל כשאין מעמידין אלא שמסיח לפי תומו מותרות בין בשבועות בין בנדרים וי"מ בענין מעמידין שחבריו מעמידין אותו על הדבר לשער כמה הוא והחלק הרביעי שבשבועת שוא הוא שנשבע לבטל את המצוה על הדרך שהקדמנו בראש המסכתא והוא שאמר אמ' לעדים באו והעידוני והם משיבים שבועה שלא נעידך כלומ' אע"פ שאנו יודעין את העדות וכן שלא לעשות סוכה שלא ליטול לולב שלא להניח תפלין מצד פירוק עול על המצוה זו היא שבועת שוא וקיום המצוה לא הוזכרה כאן שלא הזכירו במשנה זו אלא שוא שיש עמו שקר שבכללה הנמנעות ובטול מצוה אבל מין שוא שאין עמו שקר שבכללו ברכה לבטלה וקיום מצוה לא הוזכרה כאן וכבר ביארנו את דינה כ"ה א':

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

כל הנשבע על נמנעות אלו שכתבנו שאמר שלא נתכוון אלא מפני שהיה בלבו להעלות שם הדבר על כך כגון זה שנשבע שראה גמל פורח באויר שאמר לא נשבעתי אלא על עוף גדול שראיתי שמתוך גדלו העליתי את שמו בתוך לבי גמל ועל סמך אותו השם נשבעתי כך אין זה כלום ואפי' לא נשבע על דעת בית דין ולא על דעת שום אדם שאין בידו לחדש שמות בדברים שדעתו בטלה אצל כל אדם וכן אם תבעו חברו במנה והוא טוען שנתן לו מנה ונשבע לו בבית דין שכבר נתן לו מנה ונודע ששקר נשבע אלא שבתוך לבו קורא לחתיכות דקות של עץ מעות ונתן לו מאותם חתיכות ועל סמך זה נשבע שמעות נתן לו אין זה כלום ואפי' לא נשבע על דעת בית דין א"כ למה הוצרכו בית דין לומר לנשבע הוי יודע שלא על דעת עצמך אנו משביעין אותך עד שתהא נסמך בדברים שבלב אלא על דעתנו ועל דעת בית דין והרי סמך שעל דברים שבלבו אינו כלום טעם הדבר מפני שאפשר לו בקצת תחבולות שעל ידן נעשית שבועתו אמת בלא סמך דברים שבלבו אלא על סמך דברי פיו ממש אלא שאמרו בתחבולה נעלמת לבית דין בשלישי של נדרים כ"ה א' הוזכר באחד שהזמין את חברו לדין לפני רבא וטענו שפרע וחייבו רבא לישבע שפרעו והביא קנה מלאה מעות ובא לו נשען עליה וכשהזמינו לו את הספר לישבע אמ' לו למלוה שיהא נוטל בידו קנה משענתו עד שישבע ולקח הספר ונשבע שכבר נתן לו מעות בכדי שיעור הלואתו ונסמך בשבועתו על משענת קנה שנתן בידו ואע"פ ששבועת היסת היתה ואינה צריכה נקיטת חפץ הוא היה מחמיר על עצמו כדי להיות לו מקום ליתן את הקנה לחברו בלא היכר תחבולה ואירע הדבר שכעס המלוה בעצמו על כפירתו והשליכו בכעס ונעשה הקנה רצוץ ונשפכו המעות בקרקע חיל בלע ויקיאנו ומבטנו יורישנו אל ונמצא שאף דברי פיו אמת היו ועל דברים אלו וכיוצא בהן היו בית דין משביעין את המושבע על הדרך שביארנו וכן על דבר זה כשהשביע משה את ישראל על הדרך שהוזכר בפ' אתם נצבים אמ' להם לא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעתי ועל דעת המקום שאלמלא כן אף הם היו נשבעים לקיים מצות אלהים ודעתם לע"ז שאף היא נקראת אלהים ואפי' היה מזכיר שם המיוחד שהרי אמרו ל"ה ב' כל השמות האמורים במיכה חול לדעת ר' יהושע ושבפילגש בגבעה חול לדעת ר' אליעזר כמו שיתבאר ואע"פ שיש בהם בשם המיוחד ואם יאמר להם תורה על סמך שאין לשאר האומות תורה אלא נימוס היה דעתם על אחת משתי התורות ולא על חברתה ואם יאמר תורות היה דעתם על תורת חטאת ותורת אשם לבד ואם יאמר להם כל התורה היה דעתם על ע"ז ששקולה כנגד כלה ואם יאמר להם מצות היה דעתם על שני מצות לבד ואם יאמר כל המצות היה דעתם על הציצית שאמרו עליה ששקולה כנגד כלן וכן כל כיוצא בזה:

יש בענין זה סבה אחרת להזקיק את המושבע לישבע על דעת אחרים והוא שלא תהא לשבועתו הפרה שכל שנשבע על דעת רבים אין לו הפרה כמו שביארנו במסכת מכות ט"ז ב' וכבר כתבנו שם שאין דעת רבים אלא בשלשה ואע"פ שנאמר כאן על דעתי ועל דעת המקום ואין כאן אלא שנים דעת המקום משלמת החסרון או שמא דעת המקום ופמליא שלו וכתבו קצת קדמונינו על גזרות והסכמות שאנו גוזרין ומקבלים עלינו בחרם או בשבועה על דעת המקום ועל דעת הקהל שיש להן היתר ואינו דומה לזו של תורה שהשבועה היתה מכח הנבואה במצותו ית' שבענינים שלנו אין הקב"ה מצוה להסכים או לגזור ודיינו בדעת הקהל אלא שמצרפין דעת המקום להחמיר ואע"פ שדעת הקהל דעת רבים הוא מ"מ דעת עצמם הוא שהרי כלם בעלי דבר ומתוך כך מתירין לכשירצו והם כתבוה אף בלא חרטה ואפי' היתה ההסכמה דבר מצוה שהרי תורה דבר מצוה היתה ואלמלא שהושבעו על דעת אחרים היתה שם הפרה אבל כל שקהל אחד אוסר הם כתבו שאין קהל אחר רשאי להתיר אא"כ הוא גדול מן הראשון בחכמה ובמנין ואף בזו אני חוכך להקל שאף דעת המסכימים כך הוא וכבר כתבתיה בראשון של יום טוב ה' א':

המשנה השביעית והכונה בה להתחיל בביאור החלק השלישי והוא שאמר שבועה שאוכל ככר זו שלא אכלנה הראשונה שבועת בטוי והשניה שבועת שוא אכלה עבר על שבועת שוא לא אכלה עבר על שבועת בטוי אמר הר"ם פי' מבואר הוא שכיון שנשבע שיאכלנה שהוא חייב לאכלה מכלל המצות כמו שהוא חייב לעשות סוכה ולולב כי הוא חייב לקיים השבועה ומה שנשבע אח"כ שלא יאכלנה כאלו נשבע שלא יעשה סוכה או לולב ואמרו לא אוכלנה עובר על שבועת בטוי פירושו אף על שבועת בטוי לפי שעבר על שבועת שוא על שני הענינים:

אמר המאירי שבועה שאוכל ככר זה שנמצא חייב לאכול את כלה וחזר ונשבע שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת בטוי והשניה שבועת שוא שהרי נשבע לבטל את המצוה ונמצא שעבר על שבועת שוא על כל פנים בין אכלה בין לא אכלה שמאחר שנשבע שלא יאכלנה יצאה שבועה ישקר מפיו בבטול מצוה ושבועת בטוי אם לא אכלה עובר עליה ואם אכלה כבר קיימה נמצא שאם אכלה עובר על שבועת שוא לבד ואם לא אכלה עובר על שוא ועל בטוי והוא שפירשו על זו בגמ' לא אכלה עובר אף על שבועת בטוי כלומ' שהוא הדין לשבועת שוא ומתוך כך אמרו על זו בתלמוד המערב כיצד עושין אומרין לו שיאכלנה מוטב שיעבור על אחת ואל יעבור על שתים וההפך להפך ר"ל שאם נשבע תחלה שלא יאכל ואח"כ שיאכל אומרין לו שלא יאכל ואל יעבור אלא על אחת וקל וחומר הדברים שהרי זה בשב ואל תעשה:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו:

ומ"מ יש כאן מקום עיון שהרי ממשנה זו אנו למדים שהנשבע שאוכל ככר זו לא קיים שבועתו עד שיאכל את כלה שאם דיו באכילת כזית הרי אף השבועה השניה ר"ל שבועה שלא אוכלנה חלה לבטוי שהראשונה לאכילת כזית והשניה שלא לאכול את כלה אלא שהנשבע שיאכל לאכילת כלה מכוין וא"כ קשה שהרי למעלה פסקנו בשבועה שלא אוכל ככר זה אכל ליה כזית חייב ומה בין זה לזה וכבר ראיתי מי שתירץ בה שהכל בין שהנשבע שלא יאכל ככר זה על כל זית שבה הוא נשבע אכל כזית עבר וכשנשבע שיאכל ככר זה על כל זית שבו נשבע שיאכל ולא קיים שבועתו עד שיאכל את כלה ודוחק הוא ומ"מ נראה לי בטעם זה שהכל לפי הענין שבודאי כל הנשבע שלא יאכל על ידי סבה היא נשבע שאדם מפציר בו ומסרב בו לאכול ומכין לו הלחם והוא ממאן לאיזו סבה ואין דרך המפצירו לומר לו אכל ככר זה אלא שמכינו לפניו וא"כ כשהוא נשבע אף על קצתו הוא נשבע אבל כשהוא נשבע שיאכל אינו בא על ידי הפצר שהרי בידו הוא לאכול א"כ ודאי לא נתכוון זה אלא לאכילת כלו:

בד"ה שבועה שלא כו' איכא איסור שבועה בכל ט' וכל ט' שיאכל כו' עכ"ל כן הגיה מהרש"ל ור"ל דבכל ט' דעלמא אסר עצמו כיון שלא אמר אלו וא"כ בכל ט' שיאכל מהנך י' דאסר עצמו בשבועה קאי כבר באיסור שבועה ראשונה של ט' ולפי ספרי התוס' שלפנינו איכא איסור שבועה בכל י' וכל ט' כו' נמי יש לפרש כן וק"ל:

בד"ה באומר יאסרו כו' אם אסר כל פירות כו' בלא שום תנאי כו' עכ"ל והכא במתני' ה"מ למנקט בכה"ג גבי שבועה באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בלא שום תנאי דהוה שבועת שוא כיון שהוא דבר שא"א לעמוד בו אלא דנקט ליה בכה"ג בתולה בתנאי בדבר הבאי לרבותא דלא נימא שאין דעתו לומר ממש כקורת בית הבד כו' כמ"ש התוס' לקמן ודו"ק:

בא"ד והא דתניא בתוספתא כו' כך שבועת הבאי מותרין כו' עכ"ל ר"ל לפירושם בתרא דשבועות הבאי הוא שאין דעתו לומר כקורת בית הבד כו' וגבי שבועה החמירו הכא א"ש הך דתוס' דשבועות הבאי מותרות היינו מדאורייתא אבל לפי' ר"ת דהבאי הוא משום דא"א לעמוד בו והוי שבועות שוא ואסור מדאורייתא לא יתיישב הך תוספתא וק"ל:

בד"ה שבועות העדות כו' דקרא איירי בתרוייהו בדיינים ובנידונים כו' וקאי נמי אנידונים וכל ישראל כו' עכ"ל ר"ל ולענין דיינים הוה נמי [אשה] בכלל כל ישראל אלא דיצאת מן הכלל לענין דיינים מק"ו דפסולה לעדות וק"ל:

שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעת המקום ועל דעת ב"ד כו' כצ"ל וכ"ה פרק שבועת הדיינין ול"ג על דעתינו וע"ד ב"ד דהיינו על דעתינו היינו על דעת ב"ד דהא בב"ד משביעין אותו וק"ק למאי דמסיק דפריך לקמן בשבועת משה על דעת המקום ל"ל וקאמר משום דליהוי נדר ע"ד רבים דלא הוי ליה הפרה הכא מאי איכא למימר דהא ע"ד ב"ד נמי הוי ע"ד רבים שפיר בלא דעת המקום ויש ליישב דע"ד המקום הכא הוא משום קניא דרבא אף לפי המסקנא דע"ד ב"ד לא אימעיט קניא דרבא ודו"ק:

כשהשביע משה את ישראל. כתבו התוס' ק"ק מה היתה מועלת השבועה כמו שהיה ירא שיעבדו את ע"ז כו' עכ"ל ונראה דלק"מ דהשבועה עצמה היא קבלת התורה ואי לאו השבועה בדיבורא בעלמא ליכא קיבול ולא היו נענשים אם יעברו עליה וכן מוכיח המקרא דכתיב לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו וגו' והרבה כמוהו וק"ל:

לא על דעתכם כו' בפ' ד' דנדרים גרסי' שנאמר ולא אתכם לבדכם וגו' דמלת לבדכם מיותר למדרש הכי כפרש"י הכא וע"ש פירוש הר"ן:

קיימו מצות בפ' ד' דנדרים משני משמע מצות המלך עכ"ל ופירשו התוס' הכא פרשת המלך כו' וכפרש"י שם והוא דחוק אמאי נקטיה טפי משאר פרשיות שיש בה מצות ולולי פירושם יש לפרש מצות מלך ממש מלך המושל אז ומצוה לעמו וק"ל:

גמ' על זדונה מכות כו' נ"ב פי' משום שבועת שוא לחוד אבל לא משום לא יחל כדפרישית לעיל דף כ"ו:

תוס' בד"ה שבועה שלא אוכל כו' שבועה בכל ט' וכל ט' שיאכל מהנך כו' כצ"ל [עיין במהרש"א]:

[במשנה שלא לעשות סוכה ושלא ליטול לולב. הא דתני גבי סוכה העשייה ולא הישיבה כדתני גבי לולב הנטילה (ובנדרים ט"ז ב' אמר רבא באמת הא דאמר שלא אשב בסוכה) עי' סוכה (י"א ב') גבי פלוגתא דעבר וליקטן ויתיישב לך] :

רש"י ד"ה ולטעמיך. דהאי דאמר להו כו'. כצ"ל:

תד"ה באומר. אלא מה שהוא טרוף מאד קרוב לגבו. ר"ל קרוב מאד לגבו פירש סמוך לגבו מאד:

תד"ה כשהשביע. ק"ק כו'. עי' מהרש"א בח"א שכ' דלק"מ כו' ואינו כלום דמ"מ קשה במה קבלו על עצמם קיום שבועה:

תד"ה דע"ז. האמרינן בסוף שה"ע כו'. כצ"ל:

בא"ד לר' יהושע. לפנינו שם לא נזכר:

בסה"ד. צ"ל אליעזר בי':

רש"י ד"ה שקולה. גימטריא שלה כו'. נ"ב יש אם למקרא [אף דכתיב ציצת חסר יו"ד השני וכ"כ הרא"מ ס"פ שלח]:

תוס' סד"ה כשהשביע כו'. נ"ב אמנם הדבר ברור וידוע שהראשונים שעבדו עבודת כוכבים לא כפרו בה'. אלא עשו ע"ז לאמצעי ומליץ טוב בינם ובין ה'. שהוא יתברך אצלם גבוה מאד נעלה מב"א שיעבדוהו מבלי אמצעי (עמ"ש בפירוש פרשה ראשונה דהלל בס"ד) וכנראה מעובדי העגל שלא בקשו רק מנהיג מקביל. כמובן ומבואר בכתוב כוונתם. באמרם עשה לנו אלהים וגו' כי זה משה האיש. וכל הענין מוכיח כן. וכן בפסל מיכה מפורש שלא כחשו בה' כלל ולא עשהו מיכה אלא להורדת רוחניות והשפעה על ידו ואפי' באחאב שהתמכר לעשות הרע. מצינו שעכ"ז היה מחזיק בתורה כמ"ש רז"ל. וגם אפילו בא"ה עובדי כוכבים אמרו [בסוף מנחות] על הפסוק ובכ"מ מוקטר לשמי. דקרו ליה אלהא דאלהיא:

מתני' שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכלנה כו'. הקשו בתוס' אמאי הוה שבועות שוא דשלא אוכל בכזית משמע. עי' מ"ש הש"ך סימן רל"ח:

ויש עוד לישב קו' התוספות כיון דא"א לאכול כלה עד שיאכל כזית קמא באיסור לא חייל דומיא דתשע ועשר דלעיל אלא שהתוס' לשיטתם אזלי לפי גרסתם דבסמוך דנחתו לחלק בתשע ועשר אלו חל אבל לגי' רש"י והראב"ד לק"מ וק"ל:

תוס' ד"ה באומר כו' המשך כוונת התוס' דר"ת הוה ס"ל דשבועות הבאי אסור מן התורה ואם כן היה קשה לו מ"ט לוקה הרי נאסר בשבועתו על כל פירות שבעולם ואם כן לא יצאתה שבועה לשוא וע"ז הוכרח לומר דא"א לקיים שבועתו בשום פנים. אבל בעלי התוס' השיגו וס"ל דשבועות הבאי מדרבנן היא דאסירא אבל מדאורייתא משרי שרי כדמוכח בתוספות דשרי לאכול הפירות שנשבע עליהם ואם כן לא אהני שבועתו מידי ולוקה שפיר מדאורייתא משום שבועות שוא הארכתי מפני שהת"ח ז"ל לא עמד בכוונת התוס' במחכ"ת:

ודע דדינו של ר"ת צ"ע טובא דס"ל דהאוסר עצמו בכל פירות שבעולם בקונם לא חייל וצ"ע ממסכת נדרים כ"ח ע"א דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של בית המלך ומסיק דגמר בלבו היום ואמאי הא בלא"ה נמי שרי. ועוד תמיה איך יקבל המוכס הך נדרא מיהו בספרים שלפנינו גרס התם פירות שבעולם ולא כל פירות. ועי' בזה מסכת גיטין ל"ה ע"א תוס' ד"ה ונודרת כו' ע"ש ואם כן לעיל כ"ו ע"ב תוס' ד"ה גמר נדפס בטעות ע"ש ודו"ק:

ד"ה כשהשביע משה כו' מה היה מועלת השבועה כו' י"ל לפמ"ש בעלמא דאע"פ דמודעה רבא לאורייתא מ"מ נחרב א"י משום שבועות ערבות מואב שהיתה בלי אונס כלל וא"נ י"ל משום דבלא"ה אי היו עוברין והיו סובלין ע"ז שום עונש מ"מ כבר כפרו בתורה ונתבטלה הקבלה למפרע אבל השתא מ"מ משבועה לא נפטרו מעולם ואע"פ שחטאו ישראל הם:

ד"ה קיימו כו' מצות המלך כו' התם הקו' הוא אמאי דתנן התם כעולי מצרים ומקשה דילמא קינא דשומשמי חזי וא"כ התם פיו ולבו שוין והרי לא אמר ראיתי בני אדם כעולי מצרים אלא ראיתי כעולי מצרים ודעתו אקיני דשמושמי ובעי לאוכחי דאכוונתו אזלינן את אשר יבחר הוה מצי לשנויי כמו דמשני הכא תרי מצות עדיין קשה הי מינייהו וע"כ הם יבחרו אם כן ה"נ יאמר לשומשמי כוונתו לכן קאמר מצות המלך דמשמע טפי לשון מצות כמ"ש שם הרא"ש מדכתיב מדוע אתה עובר את המצות המלך ע"ש ודו"ק:

גמ' כי היכי דלא הוה הפרה לשבועתיה. ואין להקשות אם כן על דעתי למה לי. דאל"ה היתה כונתם על דעת המקום ע"ז שנקראת כן:

וצ"ע טובא מאי קאמר דלא ליהוי הפרה מי יפר להם הלא כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו וכיון שכל ישראל נשבעו וכשהותר אחד הותרו כולם מבואר בנדרים כ"ו ע"א וע"ב ואם כן מי יכול להתיר וצ"ע רב. ואולי חשש משה רבינו ע"ה שאם לא יקיימו התורה יתיר להם הקב"ה בעצמו כדי שלא יקבלו שכר כמו שעשה לב"נ בז' מצות רפ"ק דע"ז עמד ויתר גוים והשתא שאמר בשליחותו של הקב"ה ע"ד המקום הוה ליה בעל שהקים אינו יכול להפר אא"כ נשאל תחלה על ההקם ומי יתירנו לו:

ואכל תאנים. בהעלם שבועה אחרונה והפריש קרבן וחזר ואכל ענבים בהעלם שבועה ראשונה וכיון שהפריש קרבן על התאנים תו לא מיצטרפי ענבים בהדייהו לאיחיובי אשבועתא קמייתא הכא נמי שבועה שלא אוכל עשר וחזר ואמר שלא אוכל תשע ואכל תשע והפריש קרבן וחזר ואכל עשירית הויא לה עשירית חצי שיעור: מתני' שבועה שלא נעידך. ביטול מצוה הוא היינו דבר שאי אפשר: והשניה שבועת שוא. שהרי נשבע לבטל את המצוה: גמ' והוא שניכר. העמוד לשלשה בני אדם הוא דהוי שוא אבל לא ניכר הויא שבועת שקר: ורבא אמר באומר יאסרו כל פירות שבעולם. בשבועה עלי אם לא ראיתי: ואסיק ליה שמא גמלא. העלה לו שם גמל: כשמשביעין אותו. גבי שבועת הדיינין תניא ליה המשביעין את המחויב שבועה בב''ד: איסקונדרי. חתיכות עץ קטנות שמשחקין בהן: ואסיק להו שמא זוזי. כינה את שמם מעות: התם משום קניא דרבא. לעולם בתר פומיה אזלינן והא דאיצטריך לן למימר לא על דעתך משום דבפומיה יש שבועה ברמאות כגון דיהיב ליה קנה ונתן המעות לתוכו והפקידו אצלו ונשבע שהחזיר לו מעותיו ולאחר שבועה יחזור ויטלנו ועובדא הוה קמיה דרבא הכי: וכן מצינו. דכתיב (דברים כט) לא אתכם לבדכם לא כשאתם סבורים כאשר בלבבכם: לאו משום דמסקי אדעתייהו עבודת כוכבים. ומסקו ליה שמא אלוה: משום דעבודת כוכבים נמי איקרי אלוה. כי אזלת נמי בתר פומייהו קושטא מדמו לאישתבועי: ולימא להו קיימו תורה. וישביעם על כן לאו משום דמסקי אדעתייהו עבירות וקרו להו תורה ומשתבעי אדעתייהו ומשני חדא תורה אי הוה אמר הכי משמע חדא תורה ואנן אית לן כתב ובעל פה: תורת חטאת ותורת אשם. אי אמר קיימו תורות הוו מסקי אדעתייהו לאישתבועי אהנך תרתי דאיקרו תורות ולא אשאר מצות: חמורה עבודת כוכבים כו'. דכתיב גבי עבודת כוכבים (במדבר טו) וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה: שקולה מצות ציצית ככל המצות. דכתיב (במדבר טו) וזכרתם את כל מצות ה' גימטריא שלה שש מאות ושמונה חוטין וחמשה קשרים הרי י''ג: ולטעמיך. דבעית למימר דהאי. דאמרינן להו לא על דעתכם כי היכי דלא ליסקי אדעתייהו מאי דבעו ומסקי ליה האי שמא: על דעת המקום ועל דעתו למה לי. למימר ותיסגי ליה בחד:

ועומד מיהו הוה מצי לפרושי בנשבע על חצי שיעור מזה וחצי שיעור מזה אבל אי אפשר לומר כן דהך מילתא דרבה איתא בפ''ב דנדרים (ד' יז:) ומוכח כולה סוגיא כמו שכתוב בספרים ולא כגי' הקונטרס ומשמע נמי דאיירי בנשבע שלא יאכל שניהם מכל אחד שיעור שלם דמפרש טעמא מגו דחיילא שבועה אענבים חיילא נמי אתאנים ואי בחצי שיעור בהא אין שייך מגו דלא הוי כלל מושבע ועומד וצריך לחלק ע''כ בין הך לההיא דט' וי' דהתם איכא איסור שבועה. בכל י' וכל ט' שיאכל מהנך עשר קאי באיסור שבועה אבל הכא לא היה איסור שבועה בתחלה כלל על ענבים ושייך כאן מגו וה''ה נמי אי אמר שבועה שלא אוכל ט' אלו וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר דחיילא שבועה שניה על ידי מגו: אם לא ראיתי גמל פורח. תימה דהכא קתני גמל פורח ולא קתני כעולי מצרים ובפרק ארבעה נדרים (נדרים ד' כד:) גבי נדר הבאי תני עולי מצרים ולא קתני גמל פורח: באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם לא ראיתי כו'. פירוש בשבועה ובפרק ארבעה נדרי' (שם) גרס ליה בהדיא והיינו שבועת שוא לפי שאי אפשר לו לעמוד באיסור בכל פירות שבעולם ואר''ת דבנדר לא חיילא כה''ג אם אסר כל פירות שבעולם עליו בקונם אם יעשה כדבר זה כיון שאי אפשר לו לקיים או אם אסר כל פירות שבעולם עליו בלא שום תנאי דשבועת שוא מצינו שאסר הכתוב אבל נדרי שוא לא מצינו וראיה דבפ' ארבעה נדרים (שם) תני שבועות הבאי אסורין נדרי הבאי מותרין והיינו משום דהבאי הוי משום שוא אבל קשיא מפ''ב דנדרים (ד' טו.) דפריך גבי קונס עיני בשינה ואי דלא יהיב שיעורא למלתא מי שבקינן ליה עד דעבר באיסור בל יחל והאמר ר' יוחנן שבועה שלא אישן ג' ימים מכין אותו וישן לאלתר אלמא גבי נדרים נמי חיילי כשאין יכול לקיים ועובר לאלתר ונדרי הבאי דשרו לא הוו טעמא לפי שאסר עצמו במה שאינו יכול לקיים דאפי' יכול לקיים שלא אסר עליו אלא חד פירא שרי בנדרי הבאי וטעמא לפי שאין דעתו לומר ממש כקורת בית הבד אלא מה שהוא טרוף (מאד קרוב) לגבו ומשונה משאר נחשים קורא קורת בית הבד וחיל גדול מאד שראה קרא עולי מצרים ואינו אומר כן אלא להחזיק ולאמת דבריו וגבי שבועה החמירו משום דכתיב לא ינקה והא דתני בתוספתא כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרין היינו מדאורייתא: כשהשביע משה את ישראל. קצת קשה מה היתה מועלת השבועה כמו שהיה ירא שיעבדו עבודת כוכבים כמו כן היה לירא פן יעברו השבועה: דעבודת כוכבים איקרי אלוה. אפילו יזכירו שם המיוחד האמר' סוף שבועת העדות (לקמן ד' לה:) השמות האמורות במיכה חול אפי' אותם הכתובים בשם המיוחד לרבי יהושע וכן שמות דגבעת בנימין לר' אליעזר: קיימו מצות. בפרק ארבעה נדרים (נדרים דף כה.) משני מצות המלך פי' פרשת המלך שדבר זה נוח להם: מצות ציצית. הא דשבק עבודת כוכבים דכתיב בה נמי וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה בפרשת שלח לך ואמרו שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה משום דבלשון בני אדם לא מיקרי כל המצות אלא ציצית: ולטעמיך על דעת הקב''ה למה לי. הך פירכא לא מסיק בנדרים ואיכא פירכא דמסיק התם ולא מסיק הכא ולא משני נמי התם כי היכי דלא תיהוי הפרה לשבועתייהו אלא משני משה רבינו מילתא דלא טריחא נקט: