דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס

שבועות כח ע"ב - Steinsaltz

In a case where he ate both of them intentionally, if he ate the loaf whose consumption was his condition and then ate the forbidden loaf, he is liable to receive lashes. If he ate the forbidden loaf and then ate the loaf whose consumption was his condition, his liability is the subject of a dispute between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish. According to the one who says that an uncertain forewarning is deemed a valid forewarning, he is liable to receive lashes. According to the one who says that an uncertain forewarning is not deemed a valid forewarning, he is exempt. Since when he was forewarned for eating the forbidden loaf it was uncertain whether it would actually become forbidden, that forewarning is not sufficient for him to be liable to receive lashes.

If one took an oath with regard to two loaves such that he rendered them interdependent, this one on that one, saying: I will not eat that if I eat this, and: I will not eat this if I eat that, and he ate this one intentionally with regard to itself, i.e., at the time he ate it he was aware that he had taken an oath that would render it forbidden if he ate the other, but unwittingly with regard to the other, i.e., he did not remember that in eating it he rendered the second one forbidden, and then he ate that one intentionally with regard to itself but unwittingly with regard to the other, he is exempt, as both conditions were fulfilled only unintentionally.

If he ate this one unwittingly with regard to itself, having forgotten that it would be forbidden if he ate the other, but intentionally with regard to the other, understanding that with his action he rendered the other forbidden, and that one unwittingly with regard to itself but intentionally with regard to the other, he is liable to bring offerings for unwittingly breaking his oaths, as the conditions were fulfilled intentionally and the oaths took effect.

If he ate both of them unwittingly he is exempt, as both conditions were fulfilled only unintentionally.

If he ate both of them intentionally, he is liable to receive lashes for eating the second loaf, while for the first loaf his status depends on the dispute between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish with regard to an uncertain forewarning.

Rav Mari said: We learn in the mishna (Nedarim 20b) as well that if one takes an oath with a condition but then fulfills the condition only unwittingly, he is exempt: The Sages dissolved four types of vows without the requirement of a request to a halakhic authority: Vows of exhortation, vows of exaggeration, unwitting vows, and vows whose fulfillment is impeded by circumstances beyond one’s control.

The mishna elaborates (see Nedarim 25b): Unwitting vows, how so? If one says: A certain item is forbidden to me like an offering [konam] if I ate or if I drank, and he then remembers that he ate or drank, or if one says: This loaf is konam for me if I will eat or if I will drink, and he then forgets and eats or drinks, the item is permitted. And it is taught in a baraita with regard to that mishna: Just as unwitting vows are dissolved, so are unwitting oaths dissolved, since he fulfilled the condition while lacking awareness that he was doing so.

The Gemara clarifies: What are the circumstances of unwitting oaths? Is it not a case like this, where he takes an oath with a condition and then fulfills the condition of the oath unwittingly? Conclude from that mishna that there is support for Rava’s opinion.

§ It is related that the Sage Eifa learned tractate Shevuot in the academy of Rabba. His brother Avimi met him and tested him concerning the halakhot of oaths. Avimi said to him: If one says: On my oath I did not eat, and then again: On my oath I did not eat, what is the halakha? Eifa said to him: He is liable only once if he ate. Avimi said to him: You have confused the issue. Since the oaths are about the past, it is not a question of whether the second oath takes effect. Each time, a false oath was issued, and each was a separate transgression.

Avimi asked him further: If one said: On my oath I will not eat nine pieces and on my oath I will not eat ten, what is the halakha? Eifa replied: He is liable for each and every one of the oaths, as the scope of the second oath is broader than that of the first. Avimi said to him: You have confused the issue: If he may not eat nine, he may not eat ten. The oath not to eat ten cannot take effect, since it is an action already prohibited by the oath not to eat nine.

Avimi asked him further: If one said: On my oath I will not eat ten and on my oath I will not eat nine, what is the halakha? Eifa replied: He is liable for only one oath. Avimi said to him: You have confused the issue. According to the first oath, it is ten that he may not eat, but he may still eat nine, so the second oath takes effect, in that it prohibits him from eating nine.

Abaye said: There are times when you find that the ruling of Eifa with regard to an oath not to eat ten followed by an oath not to eat nine applies, as in the case mentioned by the Master. As Rabba says: In the case of one who says: On my oath I will not eat figs and grapes together, and then says: On my oath I will not eat figs,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כח - ב

ד. אבל, אם אכל שתיהן במזיד, שידע בעת אכילת הככר שהתנה עליה שבאכילתה הוא נאסר בשניה, ובעת אכילת השניה התרו בו שלא יאכלנה, הרי הדבר חלוק -

אם אכליה תחילה לתנאיה, לככר שהתנה עליה שאם יאכלנה ייאסר בשניה, והדר אכליה לאיסוריה, מיחייב עליה מלקות.

אך אם אכליה לאסוריה תחילה, שלפני שאכל את הככר שהתנה עליה הוא הקדים ואכל את הככר שנאסר בה על הצד שיאכל את ככר - התנאי, אך בשעת אכילתו עדיין היא היתה ככר מותרת, כי ככר - התנאי עוד לא נאכלה, והדר אכליה לתנאיה, פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש אי לוקים על אכילה שכזאת. לפי שכאשר מתרים בו אל תאכל את הככר הנאסרת שמא תאכל את ככר - התנאי, הרי ספק לעדים המתרים בו, אם אכן יאכל את ככר התנאי. ונמצא שהתראתו היא התראת - ספק. ולכן למאן דאמר התראת ספק שמה התראה, חייב הכא מלקות, ולמאן דאמר לאו שמה התראה, הרי הוא פטור!

ואם תלאן לאכילת שתי הככרות זו בזו, שנשבע על אחת מהן: לא אוכל זו אם אוכל זו. וחזר ונשבע על השניה: לא אוכל זו אם אוכל זו, דינו הוא:

א. אם אכל זו בזדון עצמה, שזכר בשעת האכילה שנשבע שככר זו שאוכל עתה תהיה אסורה עליו באם יאכל את הככר השניה. אלא שהיתה אכילה זו בשגגת חבירתה, ששכח מהשבועה הנוספת, שבאם יאכל ככר זו תאסר עליו אכילת השניה, שהרי ביחס לשבועה השניה, הככר הזו היא ככר התנאי, והשניה היא הככר האסורה. ונמצא, שלא חלה השבועה השניה, כי בשעת חלות השבועה השניה, שהיא שעת אכילת הככר הראשונה, הוא היה שכוח משבועתו השניה [ואילו שבועתו הראשונה, עדיין תלויה ועומדת, אם יזכור בשעת אכילת הככר השניה משבועתו הראשונה שאסר את הככר שאכל לראשונה באם יאכל את הככר השניה]. ולאחר מכן אכל גם זו, הככר השניה, בזדון עצמה, שנזכר משבועתו שנשבע שאם יאכל את הככר הראשונה תאסר עליו ככר זו, אלא ששבועתו הזאת לא חלה, כי בשעה שאכל את הראשונה שכח שנשבע שאם יאכלנה ייאסר בשניה, והיתה אכילת הככר השניה בשגגת חבירתה, ששכח משבועתו שאם יאכלנה הוא ייאסר באכילת הראשונה, הרי הוא פטור, משום שבשעת אכילת ככר - התנאי [וכאן היה כל ככר "ככר - תנאי" לחבירו] הוא היה שכוח משבועתו, וכל שהיה שכוח מהשבועה בשעה שהיא צריכה לחול, לא חלה שבועתו.

ב. ואם אכל את הככרות, זו בשגגת עצמה, שבשעת אכילת ככר האיסור הוא שכח שהוא נשבע שיאסר בה אם יאכל את ככר - התנאי השניה, ובזדון חבירתה, שהיה זכור לו בשעת אכילת הככר הראשונהשאכילת ככר זו היא תנאי לחבירתה, ויודע בשעת אכילתו שבכך נאסרת אכילת הככר השניה, וכן אכל את זו, הככר השניה, בשגגת עצמה ובזדון חבירתה, הרי הוא חייב שתים, על שתי השבועות שנשבע על שתי הככרות.

[עיין ברש"י שכתב שחייב קרבן רק על השניה, ואינו חייב על הראשונה משום שאכלה לפני חלות האיסור].

ג. ואם אכל שתיהן בשוגג, ששכח שכל אחת היא תנאי לחבירתה, פטור מכלום! שהרי לא חלה אף שבועה, דלא קרינן ביה "האדם - בשבועה".

ד. ואם אכל שתיהן במזיד, שידע מחלות השבועה בכל אכילה על חבירתה הרי על אכילת שניה מיחייב מלקות. ואילו על אכילת הראשונה הוי פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש אי לקי על התראת ספק. שהרי בשעה שמתרים בו "אל תאכל את הראשונה שמא תאכל את השניה ובכך תאסר בראשונה", אין יודעים אם אכן יאכל את השניה.

אמר רב מרי: אף אנן נמי תנינא כדברי רבא, שהתולה את שבועתו בתנאי, צריך שיזכור את שבועתו בזמן שמתקיימת חלות השבועה, בקיום התנאי, ואם אינו זכור אז - אין שבועתו חלה!

דתנן נדרי שגגות שפטור עליהם כיצד? האומר קונם עלי דבר זה אם אכלתי ואם שתיתי היום, והיה סבור שלא אכל ולא שתה היום, ולאחר מכן נזכר שאכן אכל ושתה היום, אין נדרו נדר. וכן אם אמר קונם עלי דבר זה באם שאני אוכל או שאני שותה היום, ולאחר מכן שכח מנדרו, ואכל ושתה הרי הוא מותר בדבר שאסר על עצמו, שלא חל הנדר כלל. ותני עלה: כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרין!

עיפא [שמו של אמורא] תני מסכת שבועות בי רבה. פגע ביה אבימי אחוה. אמר ליה אבימי לעיפא אחיו: האומר שבועה שלא אכלתי, וחוזר ואומר שבועה שלא אכלתי - מהו, כמה מתחייב?

אמר ליה עיפא: אינו חייב אלא אחת!

אמר ליה אבימי: אישתבשת! הרי אין זה דין שבועה על שבועה, שרק בנשבע על העתיד אמרינן שאינו יכול להתחייב פעם נוספת בשבועה אחרי שכבר התחייב פעם אחת, אבל הכא, בנשבע לשקר על העבר, הרי יצאה כל שבועה משבועותיו לשקר, ואין כאן חלות שבועה שנאמר שאין שבועה נוספת חלה עליה.

ושוב שאל אבימי את עיפא: שבועה שלא אוכל תשע תאנים וחזר ונשבע פעם נוספת: שבועה שלא אוכל עשר תאנים, מהו?

אמר ליה: חייב על כל אחת ואחת משתי השבועות. שהיה סבור שאין זה שבועה על שבועה משום שהשבועה השניה היא על עשר תאנים והראשונה רק על תשעה תאנים.

אמר ליה: אישתבשת! שאין שבועתו השניה על עשר יכולה לחול על שבועתו על תשע. כי אי תשע לא אכיל, עשר לא אכיל, שאינו יכול לאכול את התאנה העשירית מבלי שיאכל לפניה תשע תאנים, ונמצא ששבועתו שלא יאכל תשע היא גם שבועה שלא יאכל עשר, שאינו יכול לעבור על שבועתו השניה של עשר לולי שיעבור על הראשונה של תשע תחילה. ובכהאי גונא אמרינן אין שבועה חלה על שבועה.

ועוד שאלו: שבועה שלא אוכל עשר, וחזר ונשבע שבועה שלא אוכל תשע, ואכל עשר מהו?

אמר ליה: אינו חייב אלא אחת, משום שסבר אין שבועתו על תשע יכולה לחול על השבועה הראשונה שנשבע על עשר.

אמר ליה: אישתבשת! שהרי מכח שבועה הראשונה רק עשר הוא דלא אכיל, הא תשע מיהא אכיל, ונמצא שיכול לחזור ולהשבע שלא יאכל תשע ומשאכל תשע התחייב על שבועתו השניה ומשאכל עשר חייב שתים, שעתה התחייב גם מכח שבועתו הראשונה שלא לאכול עשר.

אמר אביי: זימנין דמשכחת לה להא דאמר עיפא הנשבע על עשר ותשע ואכל עשר אינו חייב אלא אחת, כדמר, כדברי רבה הנקרא "מר".

דאמר רבה: מי שנשבע שבועה שלא אוכל תאנים וענבים ביחד ביום אחד, אבל תאנים לחודייהו אוכל, וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים לחודייהו, הרי אם יאכל תאנים יתחייב אחת משום שבועתו השניה ואם יחזור ויאכל ענבים יתחייב שתים, גם משום שבועתו הראשונה.

אכל את שתיהן במזיד, אם אכליה לתנאיה [אכל את תנאו, את הככר שהתנה עליה], והדר אכליה לאיסוריה [ואחר כך אכל את איסורו] את הככר שנאסרה עליו מחמת התנאי — מיחייב [חייב] מלקות על אכילת האיסור, שהרי אכל במזיד דבר שנאסר עליו בשבועה. אבל אם אכליה לאיסוריה [אכל את הככר של האיסור] והדר אכליה לתנאיה [ואחר כך אכל את הככר של התנאי] — הרי זו פלוגתא [מחלוקת] של ר' יוחנן וריש לקיש, למאן דאמר [לדעת מי שאומר] התראת ספק שמה התראה — הרי הוא חייב מלקות, שכן התראה כזו, שאם יאכל ככר זו הוא עתיד ללקות על אכילת הככר האחרת אף שבשעת ההתראה ספק הוא אם יעשה כן — הריהי התראה, וחייב מלקות. למאן דאמר [לדעת מי שאומר] התראת ספק לאו [אין] שמה התראה, שאין התראה נחשבת אלא כשהאדם עומד בוודאי לעבור על איסור — פטור מן המלקות, כיון שנחשב הדבר כמי שלא התרו בו.

ובמקרה אחר, אם נשבע על שתי ככרות ותלאן זו בזו, שאומר כך: "לא אוכל זו אם אוכל זו, וכן לא אוכל זו אם אוכל זו", ואכל זו אחת מהן בזדון עצמה ובשגגת חבירתה, שבשעת אכילה ידע שנשבע שלא יאכלנה אם יאכל את השניה, אבל שכח שאסר את השניה בשבועה אם יאכל את זו. ואחר כך אכל גם את זו האחרת בזדון עצמה ובשגגת חבירתה שנזכר שנשבע שלא יאכל את זו אם אכל את הראשונה, ושכח שנשבע שלא יאכל את הראשונה אם יאכל את זו — פטור על שתיהן, לפי, שלא חלה השבועה, שהרי שבשעת אכילת התנאי לא זכר שהוא אוסר על ידי כן את הככר האחרת.

אבל אם אכל זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה שלא זכר שיש בה איסור אם יאכל את חברתה, אבל זכר שכאשר אוכל את זו ייאסר באחרת, וכן אכל את זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה ששכח שנאסר בשניה בגלל הראשונה, אבל נזכר שאם יאכל את זו נאסרה הראשונה — חייב, שהרי בשעת אכילת התנאי זכר שהאחרת נאסרת בכך.

אם אכל את שתיהן בשוגג — פטור, שהרי שגג בתנאי.

אם אכל את שתיהן במזיד — על השניה מיחייב [חייב] מלקות. על הראשונה — פלוגתא [מחלוקת] ר' יוחנן וריש לקיש כמו שנזכר קודם לגבי התראת ספק, האם התראה כזו שאם יאכל את הככר השניה יעבור על השבועה באכילת ככר זו ילקה — התראה היא.

אמר רב מרי, אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] ראיה לדברי רבא, שאם נשבע על תנאי ואינו זוכר את השבועה בשעה שהתנאי חל — אין השבועה חלה עליו. ששנינו, ארבעה נדרים התירו חכמים שאינם נחשבים לנדרים: נדרי זרוזין כגון שבשעת משא ומתן נודר שלא ימכור אלא בסכום מסויים, משום שבאמת אינו מתכוון לכך, נדרי הבאי שנודר על דבר שידוע לכל שהוא שקר, נדרי שגגות, נדרי אונסין שנאנס על ידי אחרים לנדור.

ומסבירים במשנה שם: נדרי שגגות, כיצד? אמר "קונם עלי דבר מסויים אם אכלתי ואם שתיתי", ונזכר לאחר שאמר זאת שאכל ושתה, או אמר "קונם עלי דבר מסויים שאיני אוכל, שאיני שותה", כלומר, אם אוכל או אם אשתה, ושכח את נדרו ואכל ושתה — מותר באותו דבר, משום שבשעת התנאי, שאז הנדר (הקונם) היה שוגג. ותני עלה [ושנויה ברייתא עליה, על משנה זו]: כשם שנדרי שגגות מותרין, כך שבועות שגגות מותרות.

ונברר: שבועות שגגות, היכי דמי [כיצד הן]? לאו כי האי גוונא [האם לא כגון זה], שמתנה תנאי בשבועה, ובשעת חלות התנאי שוכח את הדבר? שמע מינה [למד ממנה] ראיה לדברי רבא.

א מסופר, החכם עיפא תני [למד] מסכת שבועות בי [בבית מדרשו] של רבה, פגע ביה [פגש אותו] אבימי אחוה [אחיו], ובחנו בדיני שבועות. אמר ליה [לו] אבימי: אם נשבע "שבועה שלא אכלתי", ושוב: "שבועה שלא אכלתי", מהו דינו אם עבר על דבריו? אמר ליה [לו]: אינו חייב אלא אחת, שסבר שאין שבועה חלה על שבועה. אמר ליה [לו]: אישתבשת [השתבשת בדבריך טעית], כי הרי כבר יצאה שבועה לשקר בשעה שאמרה, וכבר עבר את העבירה, והשבועה השניה אף היא שבועת שקר גמורה.

ועוד שאל אותו: אם אמר "שבועה שלא אוכל תשע, ועשר", כלומר, נשבע תחילה שלא יאכל תשע (כגון תאנים), וחזר ונשבע שלא יאכל עשר מהו? אמר לו: חייב על כל אחת ואחת מן השבועות, שהרי שבועה אחרונה כוללת יותר מן הראשונה ומוסיפה עליה. אמר ליה [לו]: אישתבשת [השתבשת טעית], שכשנשבע על עשר חזר על שבועתו הראשונה, שהרי אי [אם] תשע לא אכיל [אוכל], עשר לא אכיל [אוכל], שאינו יכול לאכול עשר אלא אם כן אכל קודם תשע, ואין שבועה חלה על שבועה, וממילא על שבועה אחת הוא עובר.

ועוד שאלו אבימי: אם אמר "שבועה שלא אוכל עשר ותשע", שקודם נשבע שלא יאכל עשר, ואחר כך נשבע שלא יאכל תשע מהו? אמר לו: אינו חייב אלא אחת, שהיה סבור שהשבועה השניה בכלל הראשונה היא. אמר ליה [לו] עיפא: אישתבשת [טעית], שכן לפי השבועה הראשונה עשר הוא שלא אכיל [אוכל], הא [הרי] תשע מיהא אכיל [בכל זאת אוכל] שהרי לא נשבע על כך, ולפיכך חלה שבועה על התשע. ואם יאכל עשר — יתחייב משום שתי שבועות.

אמר אביי: זימנין דמשכחת לה להא [פעמים שאתה מוצא אותה] אפשרות שיהיה כדברי עיפא, שנשבע שלא יאכל עשר ואחר כך שלא יאכל תשע, ובכל זאת יתחייב רק על שבועה אחת, כמו שאמר מר [אדוני] רבה, שאמר רבה: נשבע "שבועה שלא אוכל תאנים וענבים יחד", וחזר ואמר "שבועה שלא אוכל תאנים",

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

In a case where he ate both of them intentionally, if he ate the loaf whose consumption was his condition and then ate the forbidden loaf, he is liable to receive lashes. If he ate the forbidden loaf and then ate the loaf whose consumption was his condition, his liability is the subject of a dispute between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish. According to the one who says that an uncertain forewarning is deemed a valid forewarning, he is liable to receive lashes. According to the one who says that an uncertain forewarning is not deemed a valid forewarning, he is exempt. Since when he was forewarned for eating the forbidden loaf it was uncertain whether it would actually become forbidden, that forewarning is not sufficient for him to be liable to receive lashes.

If one took an oath with regard to two loaves such that he rendered them interdependent, this one on that one, saying: I will not eat that if I eat this, and: I will not eat this if I eat that, and he ate this one intentionally with regard to itself, i.e., at the time he ate it he was aware that he had taken an oath that would render it forbidden if he ate the other, but unwittingly with regard to the other, i.e., he did not remember that in eating it he rendered the second one forbidden, and then he ate that one intentionally with regard to itself but unwittingly with regard to the other, he is exempt, as both conditions were fulfilled only unintentionally.

If he ate this one unwittingly with regard to itself, having forgotten that it would be forbidden if he ate the other, but intentionally with regard to the other, understanding that with his action he rendered the other forbidden, and that one unwittingly with regard to itself but intentionally with regard to the other, he is liable to bring offerings for unwittingly breaking his oaths, as the conditions were fulfilled intentionally and the oaths took effect.

If he ate both of them unwittingly he is exempt, as both conditions were fulfilled only unintentionally.

If he ate both of them intentionally, he is liable to receive lashes for eating the second loaf, while for the first loaf his status depends on the dispute between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish with regard to an uncertain forewarning.

Rav Mari said: We learn in the mishna (Nedarim 20b) as well that if one takes an oath with a condition but then fulfills the condition only unwittingly, he is exempt: The Sages dissolved four types of vows without the requirement of a request to a halakhic authority: Vows of exhortation, vows of exaggeration, unwitting vows, and vows whose fulfillment is impeded by circumstances beyond one’s control.

The mishna elaborates (see Nedarim 25b): Unwitting vows, how so? If one says: A certain item is forbidden to me like an offering [konam] if I ate or if I drank, and he then remembers that he ate or drank, or if one says: This loaf is konam for me if I will eat or if I will drink, and he then forgets and eats or drinks, the item is permitted. And it is taught in a baraita with regard to that mishna: Just as unwitting vows are dissolved, so are unwitting oaths dissolved, since he fulfilled the condition while lacking awareness that he was doing so.

The Gemara clarifies: What are the circumstances of unwitting oaths? Is it not a case like this, where he takes an oath with a condition and then fulfills the condition of the oath unwittingly? Conclude from that mishna that there is support for Rava’s opinion.

§ It is related that the Sage Eifa learned tractate Shevuot in the academy of Rabba. His brother Avimi met him and tested him concerning the halakhot of oaths. Avimi said to him: If one says: On my oath I did not eat, and then again: On my oath I did not eat, what is the halakha? Eifa said to him: He is liable only once if he ate. Avimi said to him: You have confused the issue. Since the oaths are about the past, it is not a question of whether the second oath takes effect. Each time, a false oath was issued, and each was a separate transgression.

Avimi asked him further: If one said: On my oath I will not eat nine pieces and on my oath I will not eat ten, what is the halakha? Eifa replied: He is liable for each and every one of the oaths, as the scope of the second oath is broader than that of the first. Avimi said to him: You have confused the issue: If he may not eat nine, he may not eat ten. The oath not to eat ten cannot take effect, since it is an action already prohibited by the oath not to eat nine.

Avimi asked him further: If one said: On my oath I will not eat ten and on my oath I will not eat nine, what is the halakha? Eifa replied: He is liable for only one oath. Avimi said to him: You have confused the issue. According to the first oath, it is ten that he may not eat, but he may still eat nine, so the second oath takes effect, in that it prohibits him from eating nine.

Abaye said: There are times when you find that the ruling of Eifa with regard to an oath not to eat ten followed by an oath not to eat nine applies, as in the case mentioned by the Master. As Rabba says: In the case of one who says: On my oath I will not eat figs and grapes together, and then says: On my oath I will not eat figs,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שתיהן בשוגג פטור שתיהן במזיד אכלה לתנאיה שהיא השניה שאמר בה אם אוכל זו והדר אכל לזו שאמר בה שבועה שלא אוכל חייב מלקות. פ' הראשונה היא האיסור שעליה נשבע שלא לאוכלה השתא אי אכלה לאיסור שעליה נשבע שלא לאוכלה השתא אי אכלה לאיסוריה שהתרו בו בשעה שבא לאכלה אל תאכל אותה שאם תאכל עוד האחרת תלקה וחזר ואכל השניה זו התראת ספק:
באנו למחלוקת ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש למ"ד התראות ספק כו':

תלאן זו בזו. כגון דאמר שבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו ושלא אוכל זו אם אוכל זו ואכל זו בשגגת חברתה ובזדון עצמה וזו בזדון עצמה ובשגגת חברתה חייב. שנמצאת אכילתו בשתיהן בזדון עצמן.

אבל זו בשגגת עצמה ובזדון חברתה פטור שנמצאת אכילתו בשתיהן בשגגת עצמן. וכ"ש אם אכלן לשתיהן בשוגג שפטור. שתיהן במזיד אראשונה דהיא התראת ספק באנו למחלוקת ר"י ור"ל אשניה ודאי חייב מלקות דהיא התראת ודאי היא ופשוטה היא אלא משום שיש טעות בנוסחאות הוצרכנו לכותבה:

אמר רב מרי אף אנן נמי תנינא נדרי שגגות כיצד אמר קונם אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל ושתה שאיני אוכל ושאיני שותה ושכח ואכלו שתה [מותר].

ותני עלה כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרות.

היכי דמי שבועות שגגות לאו כהאי גוונא ש"מ:

איפא תני שבועות בי רבה שאליה אבימי אחוה אמר שבועה שלא אכלתי שבועה שלא אכלתי והוא אכל מהו א"ל אין חייב אלא אחת. אמר ליה אישתבשת הרי יצאת שבועה לשקר דאילו נשבע לא אוכל לא אוכל אינו חייב אלא אחת. שבועה (חלה) [היא] על שבועה. אבל לא אכלתי [ולא אכלתי] חייב על כל אחת ואחת. הדר בעא מיניה שובעה שלא אוכל שמונה.

שבועה שלא אוכל תשע. שבועה שלא אוכל עשר מהו. א"ל חייב על כל אחת ואחת.

[א"ל אישתבשת] השתא תמניא לא אכיל תשע ועשר מצי אכיל כיון דמן השמינית נאסרו הויא להו התשיעית והעשירית אסורות שאי אפשר לו לאוכלן אלא באיסור. שהרי לא יתכן לוכל תשיעית אלא אחרי [השמינית והעשירית אחרי] התשיעית. הלכך נאסר בכולן משבועת השמינית ואין איסור חל על איסור. הדר בעא מיניה שבועה שלא אוכל עשר תשע שמונה מהו.

א"ל אינו חייב אלא אחת. א"ל אישתבשת שהרי כשנשבע בעשר בתשע מותר היה כו'. הלכך שבועה חלה עליו על כל אחת ואחת:

אמר אביי זמנין דמשכחת לה להא דאיפא כדרבה דאמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר (ואכל) [ואמר שבועה שלא אוכל] תאנים וענבים ואכל תאנים והפריש קרבן וחזר ואכל ענבים לחודייהו הויא להו ענבים חצי שיעור ואין מביא קרבן על חצי שיעור.

תלאן זו בזו. אכל אחת מהן בזדון עצמה ובשגגת חברתה שאינו זוכר שהיא של תנאי על חברתה פטור על שתיהן מקרבן וממלקות על השניה פטור שהרי באכילת הראשונה שעשאה תנאי לשניה הרי אכלה בשגגת תנאי, והרי אכילת הראשונה לגבי שניה כאותה שאמרנו ברישא דהיינו אכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד,ומותר נמי לכתחילה באכילת השניה שהרי לא חלה השבועה כלל, ועל הראשונה נמי פטור שהרי לא היה ראוי לחול עליה איסור אלא באכילת השניה במזיד דהיינו התנאי וזה שוגג היה לגבי תנאי חברתה, ואלו היה אוכל השניה בזדון עצמה ובזדון חברתה כלומר שהיה זוכר שעשאה תנאי על חברתה, היה פטור על השניה לגמרי כמו שאמרנו, אבל על הראשונה אם התרו בו בשעת אכילה הראשונה באנו למחלוקת ר"י ור"ל וכבר אמרה לזו למעלה, ומ"ה נקט הכא בתרוייהו בשגגת חברתה.
אכל זו בשגגת עצמה ובזדון חברתה וזו בשגגת עצמה ובזדון חברתה וכו' חייב, כלומר על השניה, שהרי בשעת אכילה הראשונה זכור הוא שהיא תנאי על חברתה ואז חלה השבועה על השניה, דלגבי שניה האדם בשבועה קרינן ביה, אבל על הראשונה פטור, שהרי בשעה שאכלה עדיין בהיתר היתה עליו, ואי אפשר לחייבו קרבן עד שיהא חוטא בשעת מעשה דכתיב (ויקרא ה, יז) אשר לא תעשינה וכתיב ברישי' דהאי קרא ועשה דמיירי דקרבן בז', וכ"ש במלקות שאי אפשר לחייבו, שהרי בשעת אכילת האיסור לא התרו ולא היה מזיד, ואף על פי שנזכר בשעת אכילה בתנאי, אינו מתחייב עכשיו על אכילת התנאי שהרי לא אסרה על עצמו ואי אפשר לו ללקות כל שלא אוכל איסורו במזיד הילכך פטור, זה נראה לי בפירוש הלכה זו, ולפי שראיתי שרבו בשמועה זו גירסות שונות ופירושים מרובים למפרשים ז"ל כתבתי כאן מה שנראה לי בגירסתה ופירושה.

אמר רב מרי אף אנן נמי תנינא וכו' פי' דלכל שבועה שהיא תלויה בתנאי ושאינו זכור שבועתו בשעת קיום התנאי דלא חייל שבועה אאיסורו ומותר בה לגמרי ומשום דהא עיקר חידושו של דבר בכולה מימרא דילי' נקט רב מרי סתם אף אנן נמי תנינא כלימר תנינא כדרבא. ה"ג קונם שאני אוכל ושאני שות' ושכח ואכל ושתה מותר ול"ג פטור ואי גרסי' לי' פטור ומותר בעי לומר דע"כ ה"ק קונם ככר זה עלי או דבר פלוני עלי אם אני אוכל או שותה דאי קונם מה שאני אוכל או שותה קאמר כששכח יאכל ושתה למה יהא מותר דהא היינו כל שגגת קונמות שבעולם ובשבוע' נמי אם נשבע שלא יאכל ולא ישתה ושכח ואכל ושתה חייב קרבן והיינו קרבן דשגגת קרבן דלהבא אע"כ כדאמרן דשאני אוכל ושאני שותה תנאי הוא (למקומ') וקתני שאם שכח שבועתו ועבר על תנאו בשגגת שבועתו כלומר שלא היה זכור ממנ' מה שהוא פטור ומותר וכדקתני רישא דההיא מתני' ד' נדרים התירו חכמים ותני עלה כשם שנדרי שגגות מותרי' כך שבועות שגגות מותרות כלומר דאפילו בשבוע' דחמיר' הדבר כן. ובשלמא שבועת שגגות דלשעבר היינו אכלתי מותרות בשכחת אכילתו כדרב הונא ורב אסי אלא שבועת שגגות דלא אוכל ה"ד כך הגירסא בספרים וה"פ דליכא לפרושי קונם מה שאני אוכל ולא דכוותה שבוע' שלא אוכל שאם שכח ואכל שיהא פטור ומותר וכדפי' לעיל אע"כ קונם אם אני אוכל קתני ודכוותה בשבועה שבוע' שלא אוכל ככר זו אם אני אוכל זו או שותה היום ושכח אותו יום ואכל או שתה וקתני שהוא מותר (כדברו) וכדרבא ש"מ ורבא דיוקא דמתני' קמ"ל. עיפא תני שבועות ביה רבא פגע ביה אבימי אחוה וכו' עד השתבשת הרי יצאה שבועה מפיו לשקר פי' דעיפא שמע בב"ה דשתי שבועות שוות פטור על האחרונ' שכבר מושבע בה משום ראשונה והם אמרוה בשבוע' דלהבא והוא סבור שהדין כן אף בשבוע' משעבר להכי א"ל אינו חייב אלא אחת ומיהו א' דמחייב מיירי בשגגת קרבן (דאי לא לא הוה מיפטר אלא דסבור שלא אכל כלל) [דאי לא אלא דסבור שלא אכל כלל הוה מיפטר] מדרב כהנא ורב אסי א"ו בשגגת קרבן סבור שאינו חייב עלי' קרבן כדלעיל דף כ"ו שכך השיב ר"נ לרבא. א"ל השתבשת כלומר נשתבשת מעצמך שלא הבנת דברי רבותיך שהרי יצתה שבוע' מפיו לשקר דבשלמ' בשבוע' דלהבא שהוא בא לחייב עצמו לעשות או שלא לעשות אין שבוע' חלה על שבוע' שכבר נתחייב בראשונה בחיוב זה והב' שבועות שוא אבל כל שנשבע לשעבר שחיובו לפי שהוא מוציא שקר מפיו אפילו הן אלף חייב על כולם דהא באחרונ' הוציא שבוע' מפיו לשקר:

תשע ועשר מהו פי' שנשבע שלא יאכל ט' וחזר ונשבע שלא יאכלי' מהו א"ל חייב על כל או"א פי' דקסבר דכיון שמנין עשר גדול מתשע הרי שבוע' חלה על הי' שנשבע באחרונ' ולכך א"ל באידך דבסמוך דאי אמר י' וט' פטור על האחרונ' דט' בכלל י' א"ל השתבשת דכי אמר ט' והדר אמר י' וכי עשר הוא דלא מצי אכיל הא ט' מצי אכיל בתמיה הא ודאי כל שנשבע שלא יאכל מעט אינו יכול לאכול המרוב' וכי אשתבע בעשר ואח"כ בט' חייב על שתיהן דכי אשתבע הכי אשתבע בקמייתא על עשר הוא דלא אכיל הא ט' אכיל וכדקא מפרש ואזיל ואומרים בתוס' דקמייתא דט' ועשר שפיר כדעיפא כגון שהיו עשר ככרות מונחות לפניו ונשבע שבוע' שלא אוכל ט' אלו דשרי בעשירית וכי הדר משתבע שלא יאכל כל הי' מגו דחיילא שבוע' אעשירית חיילא אט' בכולל ואפשר דבהא אישתבש עיפא שלא חלק בין אומר ט' סתם לאומר ט' אלו וא"ת והיכי לא פריש הכי ש"ס כדמפ' אביי באידך ומנין דמשכחת להא דעיפא וי"ל דהתם הוא דאשמועינן אביי חידוש רבא כדבעי לפרושי עלה אבל בהא פשיטא דכי אמר אלו משכחת לה:

עשר ותשע מהו וכו' עד י' הוא דלא אכיל הא ט' אכיל פי' בניחותא כדכתיב לעיל וא"ת ומ"ש שבועה שלא אוכל ככר זו שאסר עצמו בכל כזית ממנה הכא נמי כשאמר לא אוכל י' יהא אסור אפילו בא' מהן בכזית וי"ל דשאני הכא דנחית למנינא וקפידא בכוליה מנינא הוא וכן האומר שבועה שלא אוכל ככר אחת כיון דתפס מניינא אינו נאסר אלא באחת והאומר שבועה (שלא) אוכל עשר חייב באכילת כולם כל היכא דאיתנהו וכי ליתנהו חייב במה שאפשר לו וכן בנשבע לפרוע לחברו מנין ידוע וכדכתיבנא לעיל:

שבועה שלא אוכל תאנים וענבים פירוש שפירש שאסר עצמו בשניהם ממש ולא בא' מהם אליבא דר' יונתן או לר' יאשיה אפילו בנשבע סתם דלא משמע אלא שניהם דוקא וחזר ונשבע שלא אוכל תאנים ואכל תאנים פי' בשוגג גמור ודקאמר והפריש קרבן פירוש על שבועת דתאנים וחזר ואכל ענבים לחודייהו הו"ל ענבים אלו חצי שיעור פי' והפרשת קרבן חילקה בין תאנים לענבים:

תלאן זו בזו שאמ' אם אוכל זו לא אוכל זו ואם אוכל זו לא אוכל זו שנמצאו שתיהן של איסור ושתיהן של תנאי אכל זו בזדון עצמה שזכור הוא שנשבע עליה אם יאכל את חברתה ובשגגת חברתה שהוא שכוח שנשבע על חברתה אם יאכל זו וכן אכל זו על דרך זה בזדון עצמה ושגגת חברתה נמצא שבשתיהן הוא מזיד באיסורן ושוגג בתנאן והילכך פטור לגמרי בין מקרבן בין ממלקות מן המלקות שהרי כשהוא מזיד באיסור אינו סבור לאכול את התנאי ומן הקרבן שהרי מ"מ מזיד הוא באיסור זו בשגגת עצמה וזדון חברתה שהיה שכוח שנשבע עליה אם יאכל האחרת אבל זכור היה שנשבע על האחרת אם יאכל זו וכן אכל את השניה בשגגת עצמה וזדון חברתה על דרך זה ונמצא בשתיהן מזיד בתנאן ושוגג באיסורן חייב קרבן על כל אחת מהן וגדולי הרבנים פרשוה על השניה לבד ואין צרך בכך שתיהן בשוגג פטור וזה אינו צריך לומר אלא שבא להשמיענו שאם אכל שתיהן במזיד בתנאי ובאיסור חייב מלקות בין על הראשונה בין על השניה ואע"פ שהראשונה התראת ספק למדת משטה זו שהכל תלוי באכילת התנאי הן שיאכלנה תחלה הן שיאכלנה בסוף ומ"מ אסור לו לכתחלה לאכול את האיסור אע"פ שדעתו שלא לאכול את התנאי שמא לא יזהר על התנאי וכמו שאמרו בתנאיה לא מזדהר וכן נראה ממה שאמרו בשני של נדרים י"ד ב' קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אל יישן היום שמא יישן למחר וא"ת לדעתנו מה לנו אם יישן למחר והרי שנת מחר תנאי היא ואם התנאי בשוגג נפקע הכל מ"מ אין לו לגרום שגגה לעצמו וי"מ שמא יישן במזיד וכמו שאמרו בתנאיה לא מיזדהר ואע"פ שלשון לא מזדהר בשוגג משמע שאפשר לפרשו שאינו נזהר בו כל כך שלא יאכלנו אף קרוב למזיד:

ומקצת חכמי צרפת חידשו בסוגיא זו דרך אחרת לומ' שאין הדבר תלוי באכילת התנאי אלא באכילת אותה שהוא אוכל בראשונה הן של תנאי הן של איסור ואם אכל של איסור בתחלה בשוגג אע"פ שאכל אח"כ את התנאי במזיד פטור מן הקרבן הואיל ושעה שבו חלה השבועה שוגג היה שבמעשה ראשון חלה השבועה וכן כתבו שמותר לאכול לכתחלה אחת מהן בין של תנאי בין של איסור שאין השבועה נגמרת אלא באחרונה ומעתה מותר בראשונה אף לכתחלה וכל שנשבע בתליית דבר אחר הרי הוא כמי שאומר שאין דעתו להיות השבועה חלה אלא כשיאכל הראשונה בכונה ואף הם גורסי' בחייב ופטור כגירסתנו אלא שמחליפין את הענין בראשונה ואחרונה וסדור פירושם בביאור הסוגיא ופסק שלה כך הוא ראשונה בשוגג ושניה במזיד פטור בין מקרבן בין ממלקות אפי' היה של איסור תחלה ואח"כ של תנאי ואף לכתחלה היה מותר בה אלא שנמשך לשון פטור אחר לשון חיוב ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב קרבן איזו שתהא ראשונה או אחרונה שאכילת האחרונה מעוררת הראשונה על הדרך שכתבנו בשטתנו שתיהן בשוגג פטור וזו לא הוצרכה שהרי מכיון ששגג בראשונה מותר הוא בשניה אף לכתחלה אלא שנגררה אחר שתיהן במזיד שהשמיענו בה שלוקה בהתראה ואין התראה נופלת אלא בשל איסור ומתוך כך העמידה במחלקת ולענין פסק לוקה בה אף בראשונה של איסור שהתראת ספק שמה התראה:

תלאן זו בזו אכל זו בזדון עצמה [ר"ל שהוא זכור] שהיא האיסור ושגגת חברתה ר"ל ששכח את התנאי וכן בחברתה שנמצא מזיד באיסורין ושוגג בתנאים פטור מקרבן או ממלקות זו בשגגת עצמה וזדון חברתה שנעלמו ממנו איסורין והוא זכור לתנאי' על הדרך שביארנו חייב והם מפרשי' גם כן חייב בשניה ולשטתם אני מפרשה בחיוב שתים על הדרך שביארנו בשטתנו ונמצאו לך שלש שטין בסוגיא זו האחת שוה לחברתה בגירסא ומתחלפת ממנה בענין והאחרת שוה לחברתה בענין ומתחלפת בגירסא:

ויש בזה שטה רביעית מתחלפת בגירסא ובענין לגדולי ספרד ולגדולי המחברים הנמשכים אחר קבלתם ואף הם מפרשי' ראשונה ושניה כשטתנו ר"ל שהתנאי קרוי ראשון לעולם וכשאכל את התנאי בשוגג ר"ל שלא זכר שהיא תנאי לחברתה ואת האיסור במזיד ר"ל שידע באיסורו ושנשבע עליו אע"פ שלא נזכר שנשבע אלא בתליית אחרת הואיל ומ"מ לא אכלה אלא אחר התנאי מזיד הוא וחייב מלקות ואין שגגת התנאי מעלה ומוריד כלל ראשונה במזיד שנזכר שהיא תנאי ושבאכילתה נאסרה חברתה ושניה בשוגג שאינו זכור שהיא זו שנשבע עליה או שלא נאסרה לו עדין פטור שהרי שוגג הוא באיסורו שתיהן בשוגג פטור שתיהן במזיד חייב תלאן זו בזו אכל זו בזדון עצמה שיודע שנשבע עליה ובשגגת חברתה ששכח תלייתה בחברתה ונמצא זכור בכל אחת מהן שבועה בלא תנאי וחייב על שתיהן זו בשגגת עצמה וכו' שלא נזכר באיסורין כלל פטור שתיהן בזדון חייב שתיהן בשוגג פטור:

ארבעה מיני נדרים התירו חכמים עד שאין בהם שום צרך לשאלה ולהיתר חכם נדרי זירוזין נדרי שגגות נדרי אונסין נדרי הבאי:

נדרי זירוזין כיצד הרי שהיה חברו מדירו שיאכל אצלו ונדר שלא יאכל אצלו והרי שנדר זה המפציר בו קנם עלי אם לא תאכל וזה האחר קנם עליו אם יאכל בין אכל בין לא אכל שניהם פטורין וכן אם נדר המוכר שלא ליתן מקחו אלא בסלע וכן הלוקח שלא יתן אלא שקל ונתפייסו לשלשה דינרי' שנים פטורים שלא נתכון כל אחד מהם אלא לזרז את חברו:

נדרי שגגות כיצד קונם עלי פירות אם אכלתי היום וכבר אכל אלא שלא היה זכור או קונם עלי פירות אם אוכל היום ואכל בשכחה מותר בפירות וכן בשבועה על הדרך שביארנו למעלה כ"ו א' ובשמועה זו:

נדרי אונסין כגון להרגין ולחרמין וכמו שביארנוה למעלה וכן הדין בשבועה:

נדרי הבאי כגון שראה חיילות גדולות ואמ' קנם עלי אם לא ראיתי חיל כיוצאי מצרים וכן בשבועה שלא נתכון אלא לגוזמא ויראה לי שאף שבועת זירוזין אם אמ' יאסרו כל פירות שבעולם בשבועה עלי אם אתן או שלא אתן שמותר אלא שמתוך שעקר שבועה בנשבע במוחלט לא הזכירה הא אם נשבע במוחלט יקיים ויש חולקי' בשבועת זירוזין אבל מודים בשבועת הבאי ויש חולקי' אף בשבועת הבאי ויש מחזקין את דבריהם מפני שהם מפרשי' כל שבועה בהזכרת השם ואין הזכרת השם בחנם אף בזירוזין והבאי והדברים נראין להשוותם בכלם וכבר הארכנו בענינים אלו במסכת נדרים:

מי שנשבע על מה שעבר כגון שבועה שלא אכלתי וחזר ונשבע שבועה שלא אכלתי וכן כמה פעמים חייב על כל אחת ואחת ואין לומ' בזו אין שבועה חלה על שבועה שהרי כשנישבע שבועה ראשונה כבר יצתה שבועה לשקר מפיו והלכה לה ונמצאת השניה שבועה אחרת ולא נאמ' שלא לחול שבועה על שבועה אלא בלהבא שהוא סבור לכפול איסור על מה שנאסר לו:

אמ' שבועה שלא אוכל תשע תאנים וחזר ואמ' שבועה שלא אוכל עשר תאנים ואכל עשר בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת שכשנשבע שלא יאכל תשע כבר הושבע שלא לאכול עשר ונמצאת שבועה שניה בכלל ראשונה ואין שבועה חלה על שבועה:

אמ' שבועה שלא אוכל עשר וחזר ואמ' שבועה שלא אוכל תשע ואכל עשר חייב שתים שהרי שבועת תשע אינה בכלל עשר שהרי כל שנשבע שלא יאכל עשר יכול הוא לאכול תשע וכשחזר ונשבע שלא לאכול תשע שבועה אחרת היא וכשאכל תשע נתחייב על האחרונה וכשהשלים עשר מתחייב על הראשונה ומ"מ אם אחר שאכל את התשע הפריש קרבן ואח"כ אכל אחת והשלים לעשרה פטור ואין זו מצטרפת לתשע הראשונות לחייבו בשבועה אחרת אלא נמצאת האחת חצי שיעור ואין קרבן על חצי שיעור ואין שניה כלום עד שיאכל עשר אחרות וגירסת הספרים לשטה זו כגון דאמ' שלא אוכל עשר וחזר ואמ' שלא אוכל תשע ואכל תשע והפריש קרבן וחזר ואכל אחת הויא לה אחת חצי שיעור ועל דרך זו אתה דן במי שנשבע שלא יאכל תאנים וענבי' שמשמען תאנים וענבים כאחד עד שלא יתחייב באכילת אחת מהן כלל ובאכילת שתיהן אלא אחת וחזר ואמ' שלא אוכל תאנים שנמצאת שבועה שניה על התאנים וכשאוכל תאנים מתחייב בשניה וכשמשלים להן את הענבים מתחייב בראשונה ואם כשאכל את התאנים שנתחייב על השבועה השניה נזכר לו והפריש קרבן וחזר ואכל ענבי' בהעלם ראשונה אין הענבים מצטרפין עם התאנים לחייבו באחרת עד שיאכל עמהן ענבים וגירסת הספרים לשטה זו שבועה שלא אוכל תאנים וענבים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים ואכל תאנים והפריש קרבן וחזר ואכל ענבי' הוו להו ענבים חצי שיעור ויש בקצת ספרים גירסא אחרת שיצא לך ממנה שאם נשבע שלא יאכל עשר וחזר ואמ' שלא יאכל עשר ותשע ואכל עשר והפריש קרבן וחזר ואכל תשע הרי זה כחצי שיעור ואין מביאין קרבן על חצי שיעור שענין שבועה אחרונה שלא יאכל עשר ותשע כאחת וכן אם נשבע שלא יאכל תאנים וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים כאחת ואכל תאנים בשוגג והפריש קרבן וחזר ואכל ענבים בשוגג אינו חייב על הענבים מפני שהן חצי שיעור וכן כתבו בשטה זו גדולי המחברים:

כבר ביארנו דיני שבועת בטוי על שלמותם ולענין היתר שלה על ידי חכם אין זה מקומו אלא שאני רואה לסדר כאן מדין זה כפי מה שצריך תמיד להוראה ובמסכת נדרים נרחיב בהם את הדרך בע"ה:

תחלת הדברים אתה צריך לזכור מה שכתבנו בארבעה נדרים שהתירו חכמי' שאינן צריכין שאלה כלל כמו שכתבנו למעלה פרטיהם ומעתה כל שנשבע או נדר על דבר שהיה סבור עליו מה שאינו ונתגלה לו אח"כ שאין הענין כמו שחשבו אינו צריך היתר הואיל והדבר מפורסם שלא עשה אלא על מנת כן והרי אינו וכענין קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ונודע שלא גנבה הרי זה נדר בטעות או שבועה בטעות ואין צריך שאלה שאין שאלה אלא במה שלא הוציא בפיו והוא צריך לגלות אם נדר או נשבע על מנת כן אם לאו אבל זה כבר הוציא בפיו דבר שנתפרסם שעליו נשבע או נדר ואפי' לא הוציא ממש הואיל ואחרים היו מזכירין בפניו על אותו דבור הוא נשבע והידים מוכיחות שאלמלא אותן הדברים לא נדר או נשבע ונמצא שאותן הדברים אינן אף זה אינו צריך שאלה וכמו שאמרו במסכת גיטין מ"ו א' בענין גבעוני' כיון דאמרי מארץ רחוקה באנו ולא באו לא חיילא שבועה עליהו כלל אלא שקיימוה מפני חלול השם והרי לא הזכירוה בשעת השבועה ואעפ"כ הואיל והדברים מוכיחים שעל מנת כן נשבעו שבועת טעות היא וכן כתבוה גאוני הראשונים במי שנשבע על מחשבה שאין בשבועתו בטול מצוה ונמצא שיש בה בטול מצוה הרי היא שבועת שגגה כמו שכתבנו למעלה כ"ה א' אבל כל שנשבע או נדר דבר שנאסר בשבילו עליו איזה דבר להבא כגון שלא עשה כך וכך או שלא אעשה כך וכך אם עשיתי כך וכך עד שהוא מצטער בקיום שבועתו והרי לבו נוטה להיתר שבועתו או נדרו או שנולד לו דבר שבשבילו הוא מתחרט על מה שנדר או שנשבע או שעבר על שבועתו ויש שם שיור שההיתר ראוי לבא בשבילו כגון שחסר קרבן או מלקות על הדרך שכתבנו יש צדדין שיש להם היתר ויש צדדין שאין להם היתר אם מצד שלא חלו עדין ואין שאלה לשבועה שלא חלה עד שתחול וכן בנדר אם מצד שתלה נדרו בדעת אחרים ואותן שאין להם היתר מצד שהוא תלה נדרו את שבועתו על דעת אחרים כבר ביארנו הענין במסכת מכות ט"ז ב':

נמצא שיש מן הנדרים שאין צריכין היתר ויש שאין להם היתר ויש שיש להם היתר והם צריכין לו ויש בזה שיש בהם חלוקה רביעית והיא שאין צריך שאלה לחכם אבל צריך שאלה לעם הארץ כמו שביארנו כ' ב' בנשבע בשמים ובארץ ובתורה סתם ואותם שיש להם היתר כיצד הוא עושה בא לו לפני חכם או לפני שלשה במקום שאין חכם ומ"מ במקום שיש בו חכם כתבו גדולי המחברי' אסור להדיוטות ליזקק לכך ולא עוד אלא במקום שיש גדול ממנו אסור וכן במקום רבו אא"כ מדעת רבו ומ"מ בדיעבד הותר הנדר שלא אמרו אלא מפני כבודו ומ"מ פירשו הגאוני' בהדיוטות אלו שלא כל הדיוטות במשמע אלא שידעו עניני התרת נדרים בתורת קבלה או מנהג אע"פ שאין יודעין אותו מעקר הגמ' וכשבא לפני חכם או לפני שלשה מודיע להם שנשבע או שנדר ואם יש להם פתח לומ' אלו ידעת שהדבר כן ולא כמו שחשבת היית נודר או נשבע עד שיאמ' להם לאו הם מתירין אותו מפתח זה ואין בזו צורך לפתוח לו בחרטה שהרי כעין טעות הוא וסתמו חרטה הוא אלא שלא היה טעותו מפורסם ועכשיו הוא מתגלה על ידי המתירים והוא נאמן בפתחו יזהר הוא שלא ישקר לעצמו ואם אין להם פתח אלא שרואין אותו מצטער על נדרו יש פוסקי' שפותחין לו בחרטה ואומרי' לו והלא אתה מתחרט בעקר נדריך ואין לבך עליך כמי שנודר מתוך כעס או עצרנות וכילות ולא כנודר מתוך יישוב הדעת ועכשו אתה מתחרט על אותו הכעס ועל עקר הנדר והוא אומר הן והם חוזרים ואומרי' שרוי לך מותר לך וכיוצא באלו בכל לשון שירצו אבל לא יאמ' לשון הפרה או לשון עקירת נדר שאין לשונות אלו אלא לבעל באשתו ולאב בבתו אבל חכם אינו אומר אלא לשון היתר ומחילה ושטה זו לדעת הפוסקי' פותחין בחרטה וכן כתבוה גדולי הפוסקי' והמחברי' ומ"מ דוקא שהחרטה מעקר הנדר ולא מתוך שום חדוש ונולד שכל שמתחרט מצד הנולד אין זו חרטה שהרי מ"מ מתוך יישוב נדר ובגמר הדעת ורוצה הוא בו אלמלא החדוש ואין זה חרטה אלא פתח וצריך לדקדק בו אם הוא פתח הראוי וכן לא שיאמ' מתחרט אני עכשו אע"פ שעד עכשו היה יפה לי מפני שאני מצטער בו שאין זה אלא שיהא מתחרט מעקרו:

ומ"מ יש פוסקי' שאין פותחין בחרטה וצריך לפתח ממקום אחר שאלו ידע שכן לא היה נודר או נשבע כמו שכתבנו ולדעת זה ראוי לחכם לחקור ולעמוד על הפתחים אם הם נכרין דברי אמת ולא יהא פתי מאמין לכל דבר אלא שבסוף הדברים הוא נאמן על עצמו יזהר הוא שיהו פיו ולבו שוים בפתחיו וכן אינו פותח לו בנולד שאינו מצוי כגון שאם הדיר פלני ונעשה סופר העיר ואלו ידע שנעשה סופר העיר לא היה נודר אלא שיפתח לו בדבר שהוא באותה שעה אלו היה יודע שכן אם היה נודר שמאחר שהיה בשעת נדרו או שבועתו דבר שאלו ידעו לא היה נודר או נשבע כעין טעות הוא וכן פותחין לו בנולד המצוי שהדבר קרוב להיות ולעלות על דעתו בשעת הנדר ולחשב בלבו שאם יארע כן לא יהא נדרו נדר והוא כעין מה שהיה באותה שעה וכנדר טעות והוא שאמרו בנדרים כ"ג א' ר' ישמעאל בר' יוסי הוה ליה נדרא למשרא אתא לקמי רבנן אמרין ליה אדעתא דהכי מי נדרת אמ' להו אין ואדעתא דהכי אמ' להו אין כמה זמנין אמ' להו אין הוו מצטערי רבנן פי' שלא היו מוצאין לו פתח חזא ההוא קצרא מחייה אמ' אדעתא דמחי לי קצרא לא נדרית ושרו ליה והקשו שם והא נולד הוא דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה הכי ר"ל בשעת הנדר ותירצו שכיחי אפיקורי דמצערי רבנן:

ומ"מ יראה לפסוק שפותחין בחרטה ואין צריכין לפתח ממקום אחר אלא שמקצת מפרשי' כתבו שלא מצינו מי שמיקל ראשו להתיר נדר בחרטה לבד אלא בפתח ומעתה צריך לחקור אחר חרטת פתחו שמא מפני הנולד שאינו מצוי היא ומ"מ אנו משתמשין בחרטה זו להיות כל פתח ראוי אצלנו ולא נדקדק עליו לומר והיאך אתה אומר שאלו ידעת כן לא נדרת והלא ראית קשה הימנה ונדרת אלא מתירין לו בכל פתח הואיל וחרטה מעורבת עמו וכן יראה ממה שאמרו בפרק נערה המאורסה נדרים ע"ז ב' מעקר נדרא בעי עיוני והוא נאמ' לדעת האומ' אין פותחין בחרטה הא לדעת האומר פותחין אין צריך עיון וחקירה כל כך וצריך שתדע שכשם שפתח נולד אינו פתח כך פתח איסור נדר אינו פתח לא בתחלתו ולא בסופו בתחלתו שיאמרו לו אלו היית יודע שיש צד עבירה בנדר ממה שאמרו נדרים כ"ב א' כל הנודר כאלו בנה במה היית נודר ובסופו שיאמרו אלו היית יודע שאף לאחר שנדר יש איסור בקיומו ממה שאמרו שם והמקיימו כאלו מביא עליה קרבן היית נודר אין מתירין לו באלו כלל וכן יתבאר בפרק ארבעה נדרים וכן פסקו רבים שלא לפתוח בכבוד אביו ואמו אא"כ בדברים שבין אביו ואמו שבתלמוד המערב אמרו הכל מודים שאינו מעמיד בכבוד רבו מורא רבך כמורא שמים והטעם [אף באלו שא"כ] אין נדר בלא פתח ומ"מ פותחין בדברי תורה כלומ' שאם נדר שלא יהנה פלני מנכסיו אומרין לו שמא יעני ותמצא עובר על וחי אחיך עמך וכן אם נשבע שלא יאכל בשר לעולם פותחין בשבת ורגל שעובר על ענג שבת ועל שמחת יום טוב וכן אלו היית יודע שאתה עובר על לא תקום ולא תטור על לא תשנא את אחיך וכיוצא באלו וזה שאמרנו שאין פותחין לו בנולד שאינו מצוי פירושו שאינו מתחרט על עקר הנדר אף מפני הנולד ואפי' אמ' אלו הייתי יודע שכן לא הייתי נשבע הואיל ומ"מ אינו מתחרט על עקר הנדר ואדרבה רוצה היה בקיומו אלמלא נולד זה אין מתירין לו וזהו שאמרו נדרים ס"ד א' אין פותחין בנולד כלומר שאין חכם מתיר בפתח של נולד אחר שאינו מתחרט לגמרי אלא מפני סבה שהנדר מעכבו מאיזה דבר ומ"מ לא היה הוא רוצה באותו דבר ולא היה מתחרט על הנדר ובזה אין מתירין לו בנולד אלא בנולד המצוי שמכיון שאלו היה שם אותו מקרה לא היה נודר ואותו מקרה מצוי רואין אותו כאלו היה המקרה לשם והוא אינו יודע שהוא כנדר טעות ומ"מ אם נתחרט מכל וכל עד שאפי' לא היה נולד זה אינו רוצה בקיום נדרו אפי' היתה סבת מה שנהפכה דעתו מפני הנולד מתירין לו וזו היא שטת גדולי המחברים ונמשכים בה למה שפסקו שפותחין בחרטה כלומ' שאפי' כשיבאו לו דרך פתח צריך הוא חרטה על עקר הנדר אבל לדעת הפוסקי' שאין פותחין בחרטה אלא בפתח גמור אין פותחין בנולד שאינו מצוי כלל אף כשנמשכה חרטה עמו ויש פוסקי' שאף מצוי צריך חרטה לעקר הנדר וכן הדין שהרי אנו באים לעשותו כעין טעות אלא שאין אנו צריכים להזכיר לו חרטה שסתמה חרטה אלא שאם ראינו מתוך דבריו שאינו מתחרט ורוצה היה בנדר אלמלא נולד זה אע"פ שהוא מצוי חוששין לו וצריך שיהא החכם חוקר למה נדר ועל מה נדר והוא שאמרו ברביעי של גיטין ל"ה ב' צריכין לפרוט את הנדר ואם רואה שהיתר נדרו הערמה אצל אחרים כגון ראובן שהשביע את שמעון וקבל השבועה ורוצה לישאל עליה אין מתירין לו אלא בפני המשביע ואפי' היה המשביע גוי או קטן הואיל וענה אחריו אמן הרי הוא כמוציא שבועה מפיו ואין מתירין לו אלא בפניו וכן האשה שנדרה ליתומים יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם נהניתי מכתובתי כלום אינו מתיר אלא בפניהם וכן אם נשבע לחברו שיפרענו ליום פלני ואפי' בא מדרך חרטה ואין צריך לומר דרך פתח והוא שאמרו ויאמר י"י אל משה במדין לך שוב מצרימה במדין נדרת במדין התר נדרך והוא שכבר נשבע משה שלא יצא ממדין כדכתי' ויואל משה וכו' והקב"ה מצא לו פתח והוא כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך ואמ' לו מ"מ שלא יתיר אלא במדין ואע"פ שהמיתה נולד הוא פי' בתלמוד המערב שהמיתה והעניות נולד מצוי הוא ופותחין בהם ומ"מ בפניהם מתירין אפי' על כרחם אם אין שם על דעת רבים וכמו שאמרו סוטה ל"ו ב' ביוסף שאמ' לפרעה אנא נמי איתשיל אשבועתאי ואע"פ שבודאי לא היה נשאל ברצונו ואף שלא בפני המדירין מתירין להם בהודעה להם קודם השאלה שאין הטעם אלא מפני החשד או הבושה ומ"מ אם נדר על דעת חברו ומענין שלו כגון נשבע על דעת שיפרענו יראה שאין מתירין לו אלא בפניו וברצונו ואף בזה יש מפקפקי' אם הוא נשאל דרך חרטה:

ומ"מ כל הגאונים הסכימו שכל הנודר לחברו מענין שלו כגון נשבע לו שיפרעהו שלא להתירו לכתחלה אלא בפניו וברצונו ואפי' מדרך חרטה וכן ראינו בתשו' שאלה לגדולי המפרשי' (שאין) [שאם] נשבע אדם לחברו לפרוע לו מנה ליום פלני והגיע הזמן והולך לפניו ומבקש ממנו שיאריכוהו שאם זה מאריכו רשאי לסמוך על אריכותו ולא שתהא שבועתו בטלה בכך אלא אם הוא מאריכו עד יום פלני לכשיגיע לאותו היום חזרה שבועתו ואם האריכו סתם לכשיתרהו עליה חוזר לשבועתו וכתבו טעם הדברים על הראשונה שמן הסתם על דעת זה נדר או נשבע וכן בשניה שאף הארכתו על דעת חזרה היא ואין כאן דין הותר מקצתו שאין כאן היתר כלל ומ"מ יש חולקי' בראשונה לומר שאין אריכותו כלום ונראה לי כדעת ראשון ממה שכתבנו בששי של גיטין ע"ד ב' שבדיני ממונות כל שהתנה בנתינה המחילה כנתינה ואף כאן ההארכה כעין מחילה היא לאותו זמן וכן יש חולקין בשניה לומר שהאריכות מועיל אלא שהשבועה נמחלה בכך מדין היתר מקצת עד שנוהגין כשמאריכין את הלוה שמשביעין אותו מתחלה על הפרעון כדי שתחול אותה שבועה אחר הארכת הראשונה והדברים נראין בה מ"מ כדעת ראשון הואיל ואין זה היתר מוחלט וכן כל כיוצא בזה וכן צריך לידע את ענין הנדר כדי לידע אם יש בהיתרו פתח לעבירה או בטול מצוה והוא שאמרו בתלמוד המערב חד בר נדר דלא מרווחנא ואמ' ליה וכן בר נש עביד אמ' ליה לקתוסיה פי' לא הייתי יודע להרויח אלא באחיזת עינים ובדומה לה ומפני שהיה עבירה בהרוחתי נדרתי אמ' ברוך שבחר בדברי חכמים שאמרו צריך לפרוט את הנדר ולא התירו את [הנדר] השאלה וההיתר שוים הם בשבועה כבנדר שהרי נחלקו בית שמאי ובית הלל במסכת נדרים כ"ה א' שבית שמאי אומרי' אין שאלה לשבועה ובית הלל אומ' יש שאלה לשבועה והלכה כבית הלל וכמו שביארנו למעלה כ"ח א' שאפי' אכלה כלה נשאלין עליה ואף לדעת הפוסקי' שאין שבועה אלא בהזכרת השם יש בה שאלה שהרי אמרו נזקקין לאלהי ישראל וכן בצדקיהו כתו' אשר השביעו באלהים ואעפ"כ נשאל עליה ואפי' היתה השבועה בנקיטת חפץ ואף בחרטה לדעת הפוסקי' פותחין בחרטה ומה שכתבו קצת גאונים שכל שנשבע בספר תורה אין לו היתר אינו כלום שאין נקיטת חפץ אלא איום לשבועת הדיינין ומ"מ גאוני הראשוני' כתבו שאין להקל כלל בהיתר נדרים ושבועות שהרי אמרו במסכת נדרים כ"א ב' אמ' רב יהודה אמ' רב אסי אין חכם מתיר אלא כעין ארבעה נדרים ואע"פ שאין הלכה כן מ"מ בזמן הזה אין נזקקין אלא בפתחים קרובים לאלו ולא עוד אלא שאין ראוי להזקק עכשיו להיתר נדר ושבועה אלא לצורך תקנה או מצוה כגון שימת שלום בין איש לאשתו או צרכי צבור או איזה צד מצוה אבל פתחים הרחוקים לא שאע"פ שכל אדם נאמן בפתחו אין לסמוך כל כך ואף מגאוני הראשונים כתבו סבת הרחקתם מצד שלא היו מחזיקים עצמם בבקיאים כל כך בענינים אלו עד שאמ' אחד מהם זה מאה שנה לא נשנית מסכת נדרים בישיבה ואין אנו סומכים בהיתר נדרים כל כך מכאן ואילך צא וחשוב מה יאמרו איזובי קיר ודברים אלו לא כתבנום בכאן אלא בקצור ובמסכת נדרים יתרחבו הדברים בדינים אלו בכדי הצורך בע"ה:

בד"ה כשם שנדרי כו' ודאי המ"ל שבועות שגגות דומיא כו' עכ"ל ולשון מותרים נמי דנקט היינו דומיא דמתני' וק"ל:

גמ' שם שגגות מותרות עיפה תני שבועות כו' כצ"ל והשאר נמחק:

רש"י בד"ה ותני עלה כו' מותרין כו' והיינו כדרבא ולא יתכן כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה כשם כו' ולאו פירכא הוא כדפרישית לעיל כו' כצ"ל ונ"ב דף כ"ה בד"ה משא"כ בשבועות:

רש"י ד"ה אכל זו בזדון כו'. והרי שכוח הוא על שבועת חברתה וזו כו'. כצ"ל בו':

אשתבשת הרי יצאת שבועה וכו'. עמ"ש בקונטריס ככר לאדן דף קצ"ב ע"א ע"ש:

שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה חייב. מלקות שהרי באכילה ראשונה זכור היה שבועתו וחלה השבועה עליו לאסור בשניה וכשאכל שניה התרה בו התראת ודאי אל תאכל שהרי. נשבע עליה ונאסרה: אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש. דאפליגו בהתראת ספק בפ' קמא (דף ג:) והאי נמי התראת ספק דהתראה בשעת אכילת איסור בעינן ואין כאן אלא התראת ספק אל תאכלנה שמא תאכל את השניה ונמצאת עובר על זו למפרע ואם התרו בו בשעת אכילת השניה אל תאכל שהרי אתה עובר על הראשונה למפרע ואע''פ שהתראת ודאי היא אינה התראה שאין מלקות בא ע''י אכילה זו: תלאן זו בזו. שתיהן כדמפרש ואזיל נמצאו שתיהן איסור ושתיהן תנאי: הכי גרסינן אכל זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה וזו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה פטור זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה וזו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה חייב שתיהן בשוגג פטור כו'. אכל זו בזדון . עצמה ובשגגת חבירתה. זכור הוא שנשבע עליה אם יאכל חבירתה אבל שכוח הוא שנשבע על חבירתה אם יאכל זו וחלה עליו שבועת עצמה שאם יאכל חבירתה יתחייב על זו למפרע אבל שבועת חבירתה לא חלה עליו שבאכילה ראשונה היו שתי השבועות ראויות לחול והרי שכוח הוא על שבועת חבירתה. זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה פטור בין ממלקות שניה שהוא מזיד בין מקרבן של ראשונה שעבר עליה שוגג למפרע כשאכל את השניה ממלקות השניה פטור כדפרישית שלא חלה עליו שבועה מתחלה ומקרבן של למפרע דראשונה פטור שלא היתה שגגה באכילתה ואנן שגגה באכילת איסור בעינן ואע''פ שיש שגגה כשעובר על השבועה דהיינו באכילת שניה אין מתחייב עליה קרבן שהקרבן על הראשונה בא ואותה אכילה בהיתר היתה ולא קרינא ביה תחטא בשגגה (ויקרא ה): זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה כו' חייב. כשאכל ראשונה היה שכוח שנשבע עליה אם יאכל חבירתה ולגבי שבועה דידה לא קרינא ביה האדם בשבועה וכשאכל שניה אכלה בשגגת עצמה ששכח שנשבע עליה אבל זכור הוא שנשבע על ראשונה ובאכילה שניה תלאה חייב קרבן על השניה שהרי חלה שבועתו עליו מתחלתה וכשאכלה עובר על שבועתו שוגג אבל מלקות אראשונה . לא שהרי מתחלה לא חלה עליו שבועה הלכך לא לקי ולא קרינא ביה אין שב מידיעתו אצל שניה לפוטרו מקרבן משום עבריין לעבור על השבועה שהרי אין מזיד זה עבירה: שתיהן בשוגג. ששתיהן הככרות בשגגת שתי השבועות פטור שהרי בשעת אכילת ראשון היו שתי השבועות ראויות לחול ובאותה שעה שכוח היה משתיהן ולא קרינא ביה האדם בשבועה: אשניה מיחייב. דהתראת ודאי היא: אראשונה. והתרו באכילתה שמא תאכל חבירתה ותתחייב על זו למפרע התראת ספק היא זו: אף אנן נמי תנינא כדרבא שהתולה שבועה בדבר אחר וקיים התנאי תחלה צריך שיהא זכור לשבועתו באותה שעה ואם לאו אין השבועה חלה: נדרי שגגות כיצד. קתני רישא ארבעה נדרים התירו חכמים נדרי זרוזין נדרי הבאי נדרי שגגות נדרי אונסין והתם מפרש להו: קונם אם אכלתי כו'. קונם עלי דבר פלוני אם אכלתי היום והוא סבור שלא אכל ונזכר שאכל אותו הנדר בטל ומותר באותו דבר: קונם שאני אוכל. קונם עלי דבר פלוני אם אני אוכל היום ושכח שבועתו ואכל ושתה מותר באותו דבר היינו דרבא שצריך שיהא זכור לנדר בשעת קיום התנאי: ותני עלה כשם שנדרי שגגות מותרין כו'. והיינו כדרבא ולא יתכן לפרש קונם שאני אוכל אלא בענין זה שתלה דבר אחר באכילה זו כדפרישית דאי מפרשת קונם שאני אוכל קונם עלי אכילה ושכח ואכל ושתה מאי מותר איכא למימר דקתני ארבעה נדרים התירו הרי כבר עבר על נדרי שוגג ואי מפרשת התירו פטרוהו מן המלקות פשיטא מי התרה בו והלא שכוח היה וכלל דבר אין מותר לשון פטור: שבועות שגגות היכי דמי לא גרסינן דההיא אם אכלתי מיפרשא בנדרים כרב כהנא ורב אסי והך דאם אני אוכל בהדיא היא אתיא כרבא: עיפא ואבימי בני רחבה דפומבדיתא היו: אינו חייב אלא אחת. טעה לומר שזו שבועה על שבועה: הרי יצאה שבועה לשקר. משנשבע הראשונה יצאה לשקר מפיו והלכה לה והשניה שבועה אחרת היא לעצמה ואין לך לפוטרו בשבועה לשעבר משום אין שבועה חלה על שבועה אלא בשבועה להבא שחוזר ואוסר עליו את האיסור והוה ליה נשבע לקיים את המצוה: שלא אוכל תשע ועשר. שתי שבועות היו שבועה שלא אוכל תשע תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר תאנים ואכל עשר תאנים בהעלם אחד מהו טעה לומר שאין השבועה אחרונה בכלל שבועה ראשונה ואין זו שבועה חל על שבועה: אישתבשת. דשבועה על שבועה היא שהנשבע שלא יאכל תשע נשבע על עשר דכל כמה דלא אכיל תשע לא אתי לכלל עשר: אינו חייב אלא אחת. טעה לומר ששבועת תשע בכלל עשר לפי שיש בכלל עשר תשע: הא תשע מיהא אכיל. ולא נאסרו עליו תשע בראשונה וכי אכיל תשע מיחייב משום שבועה אחרונה וכשהשלימן לעשר עבר על הראשונה: זימנין דמשכחת לה דעיפא. דשבועה שלא אוכל עשר ותשע ואכל עשר דאינו חייב אלא אחת: כדמר. רבה דאמר מר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים יחד ביום אחד אבל תאנים לחודייהו אוכל וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים ואי הוה אוכל תאנים וענבים ביום אחד היה מיחייב תרתי דכי אכל תאנים מיחייב אשבועה בתרא וכי הדר משלים לה בענבים מיחייב אקמייתא:
כשם שנדרי שגגות מותרים כן שבועות כו'. תימה דתלי כתיבא בדלא כתיבא שבועה כתיבא מדדרשינן לעיל (ד' כו.) האדם בשבועה פרט לאנוס ויש לומר משום דההיא דנדרי שגגות משנה היא בפ' ארבעה נדרים (ד' כה:) אבל גבי שבועה לא תנן בשום דוכתא וא''ת בנדרים (שם) דקאמר שבועות שגגות היכי דמי כדרב כהנא ורב אסי אמאי לא מפרש דומיא דתנן גבי נדר כגון דאמר שבועה שלא אוכל פירות הללו אם אכלתי ונזכר שאכל או אם אוכל ושכח ואכל ועוד דבההיא דרב כהנא ורב אסי לא שייך לשון מותרין דכבר יצא לו שבועת שקר ועוד תימה דלקמן בפרק שבועת העדות (ד' לא:) דדחיק לאשכוחי דקאמר לימא תנינא לדרב כהנא ורב אסי אמאי לא דייק מההיא דנדרים דשרי נדרי שגגות דאינהו גופייהו לא ילפי אלא משבועה ונראה דבנדרים ודאי המ''ל שבועות שגגות דומיא דתנא גבי נדרים אלא ניחא לאשמועינן מעשה ורבותא דאפי' עובר על שבועתו בשעה שמוציא שבועה מפיו פטור והשתא לא מצי למידק מההיא מתני' דנדרים תנינא לדרב כהנא ורב אסי דדלמא מתני' דוקא כשאינו עובר על שבועתו לאלתר דומיא דתנא גבי נדר ואם תאמר ונדרים היכי ילפינן משבועה מה לשבועה שכן אין חלה על דבר מצוה כדבר הרשות ולאו פירכא היא כדפרישית לעיל (ד' כה. ד''ה מה) דבענין שאין שבועה חלה על דבר מצוה כיוצא בו בנדר אפילו בדבר הרשות אינו חל: שבועה שלא אוכל תאנים וענבים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים כו'. זו היא גי' הקונט' ובספרים היה כתוב איפכא שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים ונראה דמחקה בקונט' משום דקשיא ליה דאי תאנים וענבים כל חד וחד לחודיה קאמר לא הוו ענבים חצי שיעור ואי בשניהם בבת אחת אין השבועה שניה חלה כלל מידי דהוה אתשע וי' דאי תאנים לא אכיל תאנים וענבים נמי לא אכיל והוי כבר מושבע

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד