דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כז - ב

עד שיפרוט לך הכתוב "יחדיו"!

ומשנינן: אפילו תימא רבי יאשיה דבעינן "או" לחלק ולא אייתר לן למידרש לרבות הטבת אחרים, נפקא ליה דקראי איירי שלא במקום מצוה משום שסבר לה רבי יאשיה כרבי עקיבא דדריש ריבויי ומיעוטי, דהריבוי מרבה את כל השבועות והמיעוט את דבר - מצוה. אי אמרת בשלמא האי קראי בדבר הרשות כתיב אתי המיעוטא וממעט דבר מצוה, אלא אי אמרת בדבר מצוה כתיב, ממאי קא ממעט? אלא ודאי האי מיעוטא קאי למעט הנשבע לבטל את המצוה ואילו הנשבע לקיים את המצוה איתמעיט מדליתא בלאו והן.

שנינו במשנה: אמר רבי יהודה בן בתירא: מה אם הרשות הוא חייב, מצוה לא כל שכן. אמרו לו: לא. אם אמרת בשבועת הרשות שכן עשה בה לאו כהן?

והוינן בה: ורבנן, שפיר קאמרי ליה לרבי יהודה בן בתירא, ואמאי פליג עליהם? ומשנינן: ורבי יהודה בן בתירא אמר לך - אטו הטבת אחרים שחייב הנשבע עליה, לאו מחייבת אע"ג דליתא בכלל הרעת אחרים, ורבי רחמנא לחיובא, הכא נמי אית לן למילף מהטבת אחרים בנשבע על קיום מצוה, אע"ג דליתיה בביטול מצוה, רבייה רחמנא!

ורבנן סברי דלית לן למילף מהטבת אחרים לגבי שאר מצוות. כי התם איתיה בהן ובלאו, כגון בלא איטיב לעשירים, שאין בה משום ביטול מצוה, אבל הכא, בנשבע לקיים שאר מצוות, ליתא בלאו ובהן שהרי מי איתא בלא אקיים מצוה?

מתניתין:

האומר: שבועה שלא אוכל ככר זו, וחזר ונשבע: שבועה שלא אוכלנה, ושוב חזר ונשבע, בפעם השלישית: שבועה שלא אוכלנה, ואכלה - אינו חייב אלא אחת, משום שאין שבועה חלה על שבועה.

השבועה הזאת, המתבארת מתחילת הפרק ועד כאן, זו היא שבועת ביטוי, שחייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה קרבן עולה ויורד! ואילו על שבועת שוא, שתבואר להלן, חייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה פטור מקרבן!

גמרא:

שנינו ברישא דמתניתין, הנשבע על ככר, ובתחילה אמר שלא אוכל, ולאחר מכן שלא יאכלנה, אינו חייב אלא אחת משום שאין שבועה חלה על שבועה.

והוינן בה: אמאי נקט תנא תרי לישני, למה לי למיתני שבועה שלא אוכל, ולאחר מכן למיתני שבועה שלא אוכלנה? וליתני - שבועה שלא אוכל, שבועה שלא אוכל?

ומשנינן: הא קא משמע לן - טעמא דאמר תחילה שלא אוכל, שמשמעותו שלא אוכל כלל ממנה, ונאסר בכל כזית. והדר אמר שלא אוכלנה, דמשמע כולה. וכיון שכבר נאסר בכזית ממנה, שוב לא נאסר בכולה, הוא דלא מיחייב אלא חדא. אבל אם אמר תחילה שלא אוכלנה, שמשמעותו היא אכילת כולה, והדר אמר שלא אוכל, שאסר עצמו בכזית ממנה, מיחייב תרתי, כשאכלה כולה, שהרי שבועתו השניה יכולה לחול על כזית, משום שבשבועתו הראשונה לא אסר אלא את אכילת כולה, ולכן כשאוכל כזית מתחייב משום השבועה השניה. וכשגומר לאכול את כולה, מיתחייב משום השבועה הראשונה.

כדרבא, דאמר רבא: שבועה שלא אוכל ככר זו - כיון שאכל ממנה כזית חייב, שהרי לא אמר אלא שלא יאכל, ואכילה הוי בכזית. אבל אם אמר שבועה שלא אוכלנה הרי כונתו לאסור את אכילת כולה, ולכן אינו חייב עד שיאכל את כולה.

שנינו במשנה: הנשבע על הככר שלש פעמים: שבועה שלא אוכלנה - אינו חייב אלא אחת!

והוינן בה: הא תו, שבועה שלישית, למה לי? והא בשבועה השניה כבר קא משמע לן שאין שבועה חלה על שבועה? ומשנינן: הא קא משמע לן: חיובא הוא דליכא על השניה והשלישית, הא שבועה עצמה איכא, דאי משכחת רווחא - חיילא השניה, וכן השלישית, אי משכחת רווחא היא תחול!

ומבארינן: למאי הלכתא, כיצד יתכן שיחולו השבועות האחרות - לכדרבא. דאמר רבא: שאם נשאל על הראשונה - עלתה לו שניה תחתיה. כיון שהחכם עוקר את השבועה מעיקרה, הוי כאילו לא נשבע כלל וחלה השבועה השניה למפרע, וכן אם נשאל על השניה תחול השלישית למפרע.

לימא מסייע ליה לרבא: מי שנדר ב' נזירות, ומנה נזירות ראשונה, והפריש עליה עם סיומה קרבן, ואחר כך נשאל על נזירותו הראשונה - עלתה לו נזירות שניה בראשונה, ואינו צריך לנהוג עוד בנזירות. שהרי משנשאל על הראשונה חלה עליו השניה למפרע וקיים אותה, ועתה יכול להביא את הקרבן שהפריש עבור הנזירות הראשונה על הנזירות השניה!

ומוכח מהכא שאם נעקר הגורם המונע את חלות הדבר השני, על ידי שאלת חכם, חל הדבר השני למפרע.

ודחינן: הכי השתא!? התם נזירות השניה מיהא איתא, דכי מני לראשונה בעי מיהדר מימנא לשניה בלא שאלה [אם לא היה נשאל עליה], ונמצא שאין לנזירות השניה דמיון להא דאין שבועה חלה על שבועה, דהכא בנזירות חלה הנזירות השניה בכל ענין, ולכן אם נשאל על הראשונה חלה השניה למפרע, מה שאין כן הכא, בשבועה, שכל עוד לא נשאל על הראשונה הרי שבועה שניה מי איתא כלל, ומנלן שיכולה לחול אח"כ למפרע כשישאל על הראשונה?

אמר רבא: נשבע על ככר שלא יאכלנה, ואכלה. אם שייר ממנה כזית הרי הוא נשאל עליה, ומותר לו לאכול את הכזית שנשאר. אבל אם אכלה כולה, אין נשאל עליה, שהרי כבר ליתא לשבועתו, ומה שעבר עליה, עבר, וחייב להביא קרבן אם שגג, או חייב מלקות אם עבר במזיד.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: היכי דמי האי שבועה שנשבע על הככר? אי דאמר שבועה שלא אוכל ככר זה, הרי מכי אכל כזית קמא עבדיה לאיסוריה, וכיצד מועילה שאלה על איסור שכבר נעשה?

ואי דאמר שבועה שלא אוכלנה, מאי איריא דאשתייר כזית מהככר כדי שיוכל להשאל עליה,

עד שיפרוט לך הכתוב ויאמר במפורש "יחדיו" (כגון "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" דברים כב, י), שרק אז חייב על שניהם יחד דווקא!

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כדעת ר' יאשיה, שצריך את ה"או" כדי לחלק, ולא להטבת אחרים, עדיין יש להוכיח שהכתוב עוסק בדברי הרשות, וכיצד? סבר לה [סבור] הוא כדברי ר' עקיבא דדריש רבויי ומיעוטי [שדורש את המקרא בדרך של ריבויים ומיעוטים], (ראה לעיל שבועות כו,א) ואייתר ליה [ומשום כך נותרה לו] המלה "או" כדי לחלק.

ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שבדבר הרשות כתיב [נאמר עוסק] הכתוב, אם כן ממעט הכתוב דבר מצוה, אלא אי אמרת [אם אומר אתה] בדבר מצוה כתיב [נאמר], ממאי קא [ממה] ממעט?

א שנינו במשנה בענין הנשבע לקיים את המצוה מה שאמר ר' יהודה בן בתירא בהסבר שיטתו: מה אם הרשות אדם חייב אם נשבע עליה, מצוה לא כל שכן? וכן שנינו את תשובתם של חכמים על הסברו זה, שברשות יכול להישבע "להרע" או "להיטיב", אבל במצוה אין אדם יכול להישבע לבטל מצוה, ואין כאן "להרע" או "להיטיב". ושואלים: ורבנן, שפיר קאמרי ליה [וחכמים, יפה הם אומרים לו] לר' יהודה בן בתירא!

ומשיבים: ור' יהודה בן בתירא אמר לך [יכול היה לומר לך]: אטו [וכי] הטבת אחרים, לאו אף על גב דליתא [האם לא אף על פי שאינה] בכלל הרעת אחרים ובכל זאת רבי רחמנא [ריבה אותו הכתוב]? משמע שאין הכרח שכל שבועה תהיה בה אפשרות להרעה והטבה, ולפיכך הכא נמי [כאן גם כן] בשבועה לקיום מצוה, אף על גב דליתיה [אף על פי שאינו] בביטול מצוה, רבייה רחמנא [ריבה אותו הכתוב].

ורבנן [וחכמים], מה הם אומרים על כך? התם איתיה [שם יש] אפשרות לשבועה זו בלאו, שנשבע ב"לא איטיב לאחרים", הכא מי איתיה [כאן האם יש] דבר כזה שיישבע ב"לא אקיים מצוה"?

ב משנה אמר: "שבועה שלא אוכל ככר זו", וחזר ואמר "שבועה שלא אוכלנה", "שבועה שלא אוכלנה", ואכלה — אינו חייב אלא אחת, שהרי כבר חלה עליו שבועה ראשונה, ואין שבועה שניה חלה עוד על איסור זה.

זו היא ("שבועה שלא אוכל") שבועת בטוי, שחייבין על זדונה (אם עבר עליה בזדון) מכות, ועל שגגתה (אם עבר עליה בשגגה) קרבן עולה ויורד.

ואילו שבועת שוא — חייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה פטור.

ג גמרא על לשון המשנה שואלים: למה לי למיתני [לשנות] בשינוי לשון "שבועה שלא אוכל", "שבועה שלא אוכלנה"?

ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו], טעמא [הטעם, מדובר דווקא] שאמר בתחילה "שלא אוכל" והדר [וחזר] ואמר "שלא אוכלנה" — דלא מיחייב [שאז אינו חייב] אלא חדא [אחת], אבל אם אמר תחילה "שלא אוכלנה", והדר [וחזר] ואמר "שלא אוכל" — הרי הוא מיחייב תרתי [מתחייב שתים], לפי שהוסיף בשבועה השניה איסור שלא היה בראשונה.

והוא כדברי רבא, שאמר רבא: אם אמר "שבועה שלא אוכל ככר זו", כיון שאכל ממנה כזית — חייב, שכל כזית מככר זו אסור עליו. אבל אם אמר "שלא אוכלנה" (אוכל אותה) — אינו חייב עד שיאכל את כולה. ולכן בכלל "שבועה שלא אוכל" נכללת "שבועה שלא אוכלנה", אבל לא להיפך.

ד שנינו במשנה: "שבועה שלא אוכל ככר זו" "שבועה שלא אוכלנה" "שבועה שלא אוכלנה" ואכלה — אינו חייב אלא אחת. ושואלים: הא תו [זו עוד] למה לי להוסיף עוד פעם "שבועה שלא אוכלנה"?

ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו]: חיובא [חיוב] הוא דליכא [שאין בכך], הא [אבל] שבועה איכא [יש], שהשבועה השניה לא בטלה לגמרי. לאיזה ענין? דאי משכחת רווחא, חיילא [שאם תמצא רווח, מקום, תחול].

למאי הלכתא [לאיזו הלכה]? לכ דברי רבא, שאמר רבא לגבי מי שנשבע שתי שבועות על דבר אחר, שאם נשאל על הראשונה והתיר לו החכם את השבועה הראשונה — עלתה לו שניה תחתיה אם לא התירו אותה.

ומציעים: לימא מסייעא ליה [האם אפשר לומר לסייע לו] מברייתא זו: מי שנדר שתי נזירות, ומנה שלושים ימי נזירות ראשונה כדין, והפריש עליה קרבן, ואחר כך נשאל על הראשונה והתירו לו אותה — עלתה לו חובת הנזירות השניה בימי הראשונה, ואינו צריך לחזור ולנהוג נזירות. ומכאן משמע שהנזירות השניה חלה על ידי התרת הנזירות הראשונה, וכן הדין בשבועות!

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]?! התם [שם] נזירות שניה מיהא איתא [על כל פנים ישנה] מתחילה, דכי מני [שכאשר הוא מונה ומסיים] את הראשונה בעי מיהדר מימנא [צריך היה לחזור ולמנות] את השניה גם במקרה שלא היתה שאלה, הכא [כאן] במקרה שלא נשאל על הראשונה שבועה שניה מי איתא [האם ישנה] כלל? ואם כן אין הדברים דומים.

ה אמר רבא: נשבע על ככר ואכלה, אם שייר ממנה כזית — נשאל עליה על שבועתו ומתיר אותה, אם אכלה כולה — שוב אין נשאל עליה.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי [אם] שאמר בלשון "שלא אוכל ככר זו", הרי מכזית קמא [הראשון] שאכל עבדיה לאיסוריה [עשה את איסורו] ועבר על שבועתו, אי [אם] שאמר "שלא אוכלנה", שמשמעות הדבר היא שלא אוכל את כולה, מאי איריא [מה שייך] שהשאיר ממנה דווקא כזית?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

unless the verse specifies that one is liable only if he curses both together. An example of a verse where the Torah specifies that the halakha applies only to the two elements in conjunction is: “You shall not plow with an ox and a donkey together” (Deuteronomy 22:10).

The Gemara continues: You may even say that the verse is referring to optional matters according to the opinion of Rabbi Yoshiya. He holds in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who interprets the Torah using the hermeneutical principle of amplifications and restrictions (see 26a), and the word “or” is superfluous and is used to separate “to do evil” from “to do good.”

The Gemara explains how one derives that the oaths referred to in the verse are oaths about optional matters in accordance with Rabbi Yoshiya, who interprets the verse in accordance with the principle of amplifications and restrictions: Granted, if you say that the verse about an oath on an utterance is written with regard to optional matters, the words “to do evil, or to do good” serve to restrict the meaning of the verse and exclude the application of an oath on an utterance to a matter involving a mitzva. The Gemara asks rhetorically: But if you say that the verse is written referring to a matter involving a mitzva, what do the words “to do evil, or to do good” serve to restrict?

§ The mishna teaches: Rabbi Yehuda ben Beteira said: What? If, with regard to an oath concerning an optional matter, for which one is not under oath from Mount Sinai, he is liable for breaking it, then with regard to an oath about a mitzva, for which he is under oath from Mount Sinai, is it not logical that he would be liable for breaking it? The Rabbis then asked him why he thinks one should be liable for an oath about a mitzva, since one would be exempt if it were inverted from positive to negative, rendering it an oath to refrain from performing a mitzva, which does not take effect. The Gemara comments: The Rabbis’ objection to the opinion of Rabbi Yehuda ben Beteira is well stated.

The Gemara responds: And Rabbi Yehuda ben Beteira could say to you: Isn’t there the case of an oath involving doing good to others, even though it does not include the possibility of being inverted to include liability for an oath concerning harming others, but nevertheless the Merciful One has amplified the halakha to include it? Here also, with regard to an oath to perform a mitzva, even though it does not include the possibility of being inverted to include liability for an oath concerning refraining from performing a mitzva, the Merciful One has amplified the halakha to include it.

And how could the Rabbis respond? They could say that there, with regard to an oath to do good to others, there is the possibility of inverting the oath to: I will not do good. Here, with regard to an oath to perform a mitzva, is there any possibility of a valid oath: I will not perform a mitzva?

MISHNA: If one says: On my oath I will not eat this loaf, and he then says again: On my oath I will not eat it, and again: On my oath I will not eat it, and he then ate it, he is liable only once. Once the first oath had taken effect, the subsequent oaths could not, as a prohibition cannot take effect where another prohibition is already in place.

This is an oath on an utterance, for which one is liable to receive lashes for intentionally breaking it, and for unwittingly breaking it one is liable to bring a sliding-scale offering.

For an oath taken in vain, one is liable to receive lashes when it is taken intentionally, and one is exempt when it is taken unwittingly.

GEMARA: The Gemara asks: Why do I need to teach the mishna such that the wording of the first oath is: On my oath I will not eat this loaf, and then the wording of the second oath is: On my oath I will not eat it?

The Gemara answers: This teaches us that the reason that he is liable only once is that he said: I will not eat this loaf, and then said: I will not eat it. But if he had said: I will not eat it, and then had said: I will not eat this loaf, he would be liable twice.

This is in accordance with the opinion of Rava, as Rava says: If one says: On my oath I will not eat this loaf, once he has eaten an olive-bulk of it he is liable, as this oath is understood to mean that it is prohibited for him to eat any of the loaf. If he says: On my oath I will not eat it, he is not liable unless he eats the whole loaf. The words: I will not eat it, indicate that his oath applies only to eating the entire loaf. Accordingly, when the first oath is: I will not eat it, and the second oath is: I will not eat this loaf, the second oath can take effect, as it generates a new prohibition that applies to each and every olive-bulk of the loaf.

§ The mishna teaches: If one says: On my oath I will not eat this loaf, and he then says again: On my oath I will not eat it, and again: On my oath I will not eat it, and he then ate it, he is liable only once. The Gemara asks: Why do I need the mishna to mention this additional, third, oath: I will not eat it?

The Gemara answers: This teaches us that there is no liability where one states redundant oaths, but there is an oath; the final oath is not completely discounted, so that if you find room, i.e., an application, for the additional oath, it goes into effect.

For what matter is this halakha relevant? It is relevant for the statement of Rava, as Rava says that if one requested of a halakhic authority to dissolve the first oath, and he did so, the second one counts for him in its place unless it, too, was dissolved.

The Gemara suggests: Let us say that the following baraita supports his opinion: With regard to one who took two vows of naziriteship, and counted the first term of naziriteship and separated an offering for it, and afterward requested and received dissolution of the first vow from a halakhic authority, the second term was counted for him in the observance of the first term, and he is not required to be a nazirite further. This indicates that the second vow went into effect retroactively once the first was dissolved, and the same would be true in the case of two oaths.

The Gemara rejects this: How can these cases be compared? There, the second naziriteship is there in any event, as once he counts the first term, he needs to return and count the second if there is no request for dissolution. Here, if he does not request dissolution of the first oath, is there a second oath at all? Therefore one cannot find support for Rava’s opinion from the baraita.

§ Rava says: If one took an oath about a loaf and then ate it, if he left an olive-bulk of it, he may request that his oath about the loaf be dissolved. If he ate the whole loaf, he may no longer request that his oath about it be dissolved.

Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: What are the circumstances? If one took an oath where he said: I will not eat this loaf, which Rava, as cited above, understands as rendering it prohibited for him to eat any part of the loaf, then with the first olive-bulk that he ate he already committed his transgression. If he took an oath where he said: I will not eat it, which Rava understands as rendering it prohibited for him to eat only the whole loaf, why does Rava mention specifically that he left over an olive-bulk?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פיס' שהיה בדין שיהיה חייב דברי ר' יהודה בן בתירה כו'. שפיר קאמרו ליה רבנן דשבועת מצוה לא תעשה בטול מצוה כקיום מצוה. דבביטול מצוה אם נשבע לבטל ולא ביטל פטור. ואם נשבע לקיים ולא קיים לדבריך חייב ואמר להו ר' יהודה בן בתירה והלא הנשבע להרע לאחרים פטור. אבל להיטיב לאחרים חייב דרביה קרא אע"ג דליתא בלהרע הכא נמי כדרביה קרא קיום מצוה אע"ג דליתא בביטול מצוה.

ורבנן התם איתא לשבועה אם נשבע שלא איטיב לפלוני חייב הכא ליתא אם לא אקיים את המצוה שהנשבע שלא לקיים המצוה הנה נשבע שפטור ולא תמצא שחייב:
ירושלמי שבועות אין בהן כרת. מעילה אין בה כרת. על דעת ר' יוחנן דאמר שבועה שלא אוכל מצה אסור לוכל מצה בלילי הפסח.

שבועה שלא אוכל מצה בליל הפסח לוקה ואוכל מצה. וכן הנשבע שלא לישב בצל אסור לישב בצל סוכה אבל הנשבע שלא לישב בצל סוכה לוקה ויושב בסוכה דמצוה:
ת"ר בספרי דבי רב מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין רשות כו' עד ת"ל מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין רשות. וגרסינן בתחלת נזיר מאי היא קדושא ואבדלתא הרי מושבע עליה מהר סיני. אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות וחלה אשבועתו:
(וישב בסוכה) [ירושלמי] אזהרה לשבועת הרשות מנין לא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין:
מתני' שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה ואכלה. אינו חייב אלא אחת.

וזו היא שבועת ביטוי שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד. ואוקימנא אם נשבע שלא אוכלנה והדר נשבע שלא יאכל ככר זו חייב שתים כדרבא דאמר שבועה שלא אוכל זו אפילו אכל כזית ממנה חייב. ואם נשבע אח"כ שלא אוכלנה כבר פשטה שבועתו הראשונה בכולה ואין שבועה חלה על שובעה אבל אמר שבועה שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה. ואם נשבע אח"כ שלא יאכל ככר זו. חלה השבועה אמקצתה. דייקינן אמתני' דקתני אינו חייב אלא אחת חיובא הוא דלא מחייב אשאר שבועות. אבל שבועה קיימא לה.

דאי משכחת רווחא חיילא למאי הלכתא לכדרבה דאמר נשאל על הראשונה ובטלה חלה השניה תחתיה. ואתינן לסיועי מהא דתני מי שנזר שתי נזירות ומנה את הראשונה כו'.

ודחינן הכי השתא התם גבי נזירות איתנהו תרווייהו וכי שלים ראשונה חיילא שניה הכא השבועה השניה בלא שאלה על הראשונה מי איתא לשניה כלל:

אמר רבא נשבע על ככר ואכלה אם נשתייר ממנה כזית נשאל עליה. אכלה כולה אינו נשאל עליה.

שבועה שלא אוכל ככר זה כיון שאכל ממנה כזית חייב. דמקצתה נמי במשמע השבועה ומיהו כלה נמי בכלל שבועה היא ואכל אכילה ואכילה דידה נשבע כדאמרינן בשמעתין מיגו דמהניא שאלה לכזית בתרא כו' אלמא ה"ק שבועה שלא אוכל שום אכילה מככר זו.
שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה בין שאמר שבועה שלא אוכלנ' לככר זו בין שהיתה מונחת לפניו ואמר שבועה שלא אוכלנה כיון שהזכיר כינויה של ככר דוקא כולה קאמר ואינו (נאמר) [נאסר] במקצתה.
וכן הדין באומר (שאוכל) שבועה שאוכל ככר זו מקצתה נמי משמע וחייב הוא לאכול את כולה ואם נשרף מקצתה אינו חייב לאכול את השאר דעל אכילה דכולה נשבע ומקצת אינו מוציאו מכל איסור שבועה כלל.
ושמעתא דעיפא ואבימי לקמן בתשע ועשר סתם היא וכדפריש רש"י ז"ל אבל בככרות אלו איפכא הוא דתשע אלו כל אחת ואחת וכזית דכל אחת במשמע וכי הדר נשבע בעשר אלו הוה ליה כולל ועשר אלו כזית דכל אחת במשמע וכי הדר אמר תשע אלו אינו חייב אלא אחת וכדאמרן בככר זו.
ומה שתמצא בירושל' (ג,ז) בעיפא ואבימי ככרות אלו במפרש שלא אוכל כולן ממש או בשלא אוכלם שאינו מתחייב אלא בכולם וכדנבאר ועיין שם.

מאי אירייא כזית אפילו משהו נמי כזית חשיב ואי לא לא חשיב. נ"ל דהכי פירושא: לא שייר כזית לא חשיב וכבר עבר על שבועתו ומש"ה אינו נשאל עליה לפי שמצאתי בירושלמי גבי פלוגתא דר"ע ורבנן מה מפקא מביניהון שבועה שלא אוכל זו ואכלה חסר כל שהוא על דעתיה דר"ע פטור פי' דהא אמר כל שהוא שמה אכילה הילכך אכתי אשתייר לה שיעור אכילה על דעתיה דרבנן חייב דהא אמרי כל שהוא לא שמה אכילה הילכך לא שייר מידי דהוי אכילה אף בשבועות כן שבועה אשתי נהנית לי אם אוכל ככר זו ואכלה חסר כל שהוא על דעתי' דרבי עקיבא אשתו מותרת על דעתייהו דרבנן אשתו אסורה כו' ופירושו כגון שאמר שבועה שלא אוכל ככר זה כולו אבל בסתם הא אמר רבא כיון שאכל ממנה כזית חייב.

שבועה שלא אוכל (ואכל) ככר זו [ואכל ממנה] כזית חייב. משום דמקצתה נמי בכלל השבועה היא, ומי' כולה נמי בכלל השבועה היא, ואכל אכילה ואכילה ממנה נשבע.

שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה. בין שאמר שבועה שלא אוכלנה לככר זו בין שהיתה מונחת לפניו ואמר שבועה שלא אוכלנה, כיון שהזכיר כנגדה של ככר דוקא כולה קאמר, ואינו נאסר במקצתה, וכן הדין באומר שבועה שאוכל ככר זו שחייב לאכול את כולו דעלכל כזית וכזית נשבע.

הא דאמרינן: קמ"ל חיובא הוא דליכא הא שבועה מיהא איכא דאי משכח רוחא חילא. הכין הלכתא וכדאמר רבא שאם נשאל על הראשונה חלה שניה תחתיה, ואע"ג דאתינא לסיועיה ממי שנזר שתי נזירות ודחי לה דלא דמי לה, סיועא הוא דדחי' דלא תסייעיה מינה הא דיוקא דמתני' דידן ודרבא לא דחי', ותמה אני על הר"ן ז"ל שלא כתבה בהלכות, ונראה דעתו שדחויה היא מדדחי' סייעתא.
מאי אריא כזית אפילו כל דהו נמי כזית חשוב ואי לא [לא] חשיב, פירש הרמב"ן ז"ל: לא שייר כזית לאחשיב וכבר עבר על שבועתו ומשום הכי אינו נשאלעליה, ובירושלמי (ה"א) גבי פלוגתא דר"ע ורבנן באכל כלשהו מה מפקא מביניהון שבועה שלא אוכל ככר זו ואכלה חסר כל שהו, על דעתיה דר"ע פטור, פירוש דהא אמר' (לעיל שבועות יא, ב) כל שהוא שמה אכילה, הילכך אכתי אשתייר בה שיעור אכילה, על דעתין דרבנין חייב, דהא אמרינן דכל שהו לא שמה אכילה, הילכך לא הוי מידי דהוי אכילה, אוף בשבועות ביטוי כן שבועה אשתי נהנית לי אם אוכל ככר זו ואכלה חסר כל שהו, דעת דעתיה דר' עקיבא אשתו מותרת על דעתין דרבנין אשתו אסורה, ופירוש כגון שאמר שבועה שלא אוכל ככר זו כולה, אבל בסתם הא אמר רבא כיון שאכל ממנה כזית חייב ע"כ, ואני תמה א"כ לר' עקיבא היאך מתחייב בה לעולם, והא א"א בלא פירורי', ושמא שייר דוקא קאמר כלומר שייר לפניו ממנה כל שהוא שהיה יכול לאכול כדרכו בככר דעלמא, אבל פירורים לא חשיבי ולא על הפירורים נתכוון.

אא"ב בדבר הרשות וכו' אא"א בדבר מצו' כתיב מאי קא ממעט פי' דליכא לפרושי דמיעט מידי דליתי' בלאו והן או דליתי' בלהבא בפלוגתא דרב ושמואל דההיא מגופי' נפקא בלא טעמא דמיעט וכדפי' לעיל:

טעמא דאמר שלא אוכל והדר אמר שלא אוכלנ' וכו' עד כדרבא דאמר רבא שבוע' שלא אוכל ככר זו כיון שאכל ממנ' כזית חייב פי' דהכי משמע לישנא שלא אוכל שיעור אכיל' מככר זו ולא נקט ככר זו אלא למישרי נפשי' באחריני וכן הלכתא ולענין הנשבע שבוע' שאוכל ככר זו י"א דפטר נפשי' בכזית דומיא דשלא אוכל דהכי נמי משמע שיאכל שיעור אכיל' מככר ומורי הרא"ה ז"ל הי' או' בשם רבותיו דלא פטר נפשי' עד דאכיל את (נפשי') [כולי'] דבלא אוכל דאתי למיסר נפשי' שריא מיעוטא בתר מיעוטא דאסר נפשי' אף בכזית אבל באוכל דאתי לחיובי' נפשי' שרי רבויי דבעי לחיובי' נפשי' באכילת כל הככר ולא עוד אלא דאפי' בשבוע' שלא אוכל כתיבא שבוע' בכל הככר דהא מחויב על כל כזית וכזית שבה וכדאמרינן לקמן מגו דמהנייא שאל' לכזית בתרא מהנייא נמי לכזית קמא אלמא בכל כזית וכזית שבה אסר נפשיה ואי תימא כי אמר שבוע' שלא אוכל ככר זו כתיבא שבועה בכול' ונתחייב לאוכלה כולה א"כ ליכא הפרש' בין שבוע' שאוכל ככר זו או שבוע' שאוכלנ' דבין בזו ובין בזו חייב לאוכלה או אפשר שאמר שאוכלנ' לא חייב עצמו בכולה אלא היכא דאיתא לכולה קמיה ואם איבד מקצתה פטור מאכילת הנשאר וכשנשבע שאוכל ככר זו נתחייב בכולה היכא דאיתא או במאי דאישתאיר מינה דומיא דשלא אוכל דאיתסר בכזית ממנה וכן בכל כזית וכזית וכן נרא' עיקר וכן היה אומר מורי הרב ז"ל נשבע לפרוע לחביר סך ידוע ואינו יכול לפרוע ויכול לפרוע מקצת דעל כולי' ועל מקצתי' משתבע כיון דאיכא הנאה במקצתי' ולאפוקי נשבע ללכת במקום מסויים שאם אינו יכול להגיע שם אין לו ללכת למקום שיכול דהא ליכא הנאה באותו מקצת וכן כל כיוצא בזה:

בגירסת רש"י ז"ל הא תו למ"ל הא קמ"ל חיובא הוא דליכא וכו' ופירושא למ"ל למיתני לא אוכלנ' לא אוכלנ' תרי זמני דבשלמ' לא אוכל ולא אוכלנ' סגי לי' משו' דיוקא דאמרינן לעיל דאי אמר איפכא מחייב תרתי אבל לא אוכלנ' תרי זמני למ"ל ופריק דמיתורא קמ"ל דחיובא הוא דליכא הא שבוע' איכא ואפי' ללא אוכלנ' תניינא אם נשאל על שבוע' דלקמה ואין גי' זו נכונה דבלאו האי יתורא שמעינן לה מלישנא דמתני' גופה וגי' שלנו עיקר וה"פ חיובא הוא דליכא שבוע' איכא פי' מדקתני אינו חייב אלא א' ולא קתני אין השניה כלום משמע דחיובא הוא דליכא אלא בא' אבל שבוע' בתרתי איתה ותלוי' ועומדת היא שאם נשאל על הא' לחכם עלתה שניה תחתיה וחייב א' על השני' וק"ל לכולהו נוסחי אמאי לא קתני הכא והשני' שבוע' שוא וכדקתני לקמן שבועה שאוכל ככר זו שבוע' שלא אוכלנ' השנית שבועת שוא דהתם נמי אי איתשיל אקמייתא שניה חלה עליו ואסור לאוכלה וי"ל דבשלמא התם ששבוע' האחרונ' הפך הראשונ' ואין לו לקיימה כל שלא נשאל על הראשונ' ראוי לקרותה מעתה שבועת שוא אבל הכא שהשבוע' הב' קיום הוא לראשונה ועל קושטא אישתבע לה אלא שכבר מושבע עליה אין ראוי לקרותה שבועת שוא כיון דאיתא היכא דנשאל על הראשונה וזה נ"ל ברור:

דאמר רבא שאם נשאל על הראשונ' עלתה לו שניה תחתיה פי' רש"י ז"ל שהוא נאסר בככר זו משום שבוע' שניה עכ"ל ודייקי בתוס' מהאי לישנא דס"ל למרן ז"ל דדוקא כשנשאל על הראשונה קודם אכילת ככר אבל אם נשאל על הראשונה לאחר אכילת הככר תו לא חיילא שניה למפרע על מה שאכל בהיתר שבוע' שניה ובמה שנשאל על הראשונה נפטר מחיוב שבועתו הילכך אמר שבוע' שלא אוכל ככר זו שבוע' שלא אוכלנ' ואכל מקצתה ונשאל על שבועה א' מותר במה שנשאר ממנה דהא בשבוע' שלא אוכלנה לא נאסר אלא בכולה מדרבא קמיירא דלעיל מה שאכל ממנה בהיתר שבוע' שניה אינו מצרפי למפרע עם הנשאר ממנה (כל) שיאסור באכילת הנשאר לדון אותו עם מה שאכל למפרע שאכלה כולה באיסור וכן כל כיוצא בזה אבל רבותינו בעלי התוס' ז"ל אומרים דלהכי נקט רבא עלתה לו שני' תחתיה לומר שהיא חלה תחתיה אף למפרע וצריך להשאל על שתיהם הילכך לדידן דקי"ל כאמימר דלקמן דאכל' כולה (נשבע) [נשאל] עליה נשבע שלא אוכלנה ואכלה צריך להשאל על שתי השבועות והביאו עוד ראיה לדבריהם מהא דאתי לסיועי הא דרבא מהא דתנן במי שנזר שתי נזירות ומנה את הראשונה וכו' והא התם כשנשאל על הראשונה ליתיה בעולם ואפ"ה חלה שנים תחתיה באותו מנין ואינו צריך מנין אחר:

לימא מסייע ליה וכו' עד הכי השתא איתא לשנייה וכו' פי' דמי שקבל עליו ב' נזירות ואפי' באומר הריני נזיר היום חייב הוא לנהוג ב' נזירות דנפקא לן מדכתיב נזיר להזיר שהנזירות חלה על נזירות וכי נפיק מנזירות קמא מני נזירות בתרא שכך גזירת הכתוב נמצא שהמנין הראשונה שמנה ראוי הוא גם לנזירות הב' דהא הריני נזיר היום קאמר שהוא ל' יום הא' ונזירות קמייתא הוא דדחי לה לנזירות בתרא מל' יום אלו וכי שלמה האי נזירות חייב באידך הילכך דינא הוא דכי מיתשיל אקמייתא דחיילה שניה וגם למפרע כאלו נמנה על הב' אבל הכא מי איתא לשניה כלל הילכך כי מיתשיל אקמייתא ליכא למימר דתיחול שניה ואפי' איתיה לככר בעולם וכ"ש דתיחול למפרע היכא דליתיה כפי' התוס' ואידחייא לה סייעתא ומיהו מימרא דרבא לא אידחייא והלכתא היא דהא ליכא מאן דפליג עלה בעיקר דינא. אמר רבא נשבע על ככר וכו' ה"ד אי דאמר שלא אוכל מכזית קמא עבדיה לאיסורי' לאו למימרא דעבדיה לכוליה איסורא ודאישתרי במאי דאישתרי מיניה דהא על כל כזית וכזית מינה איתסר אלא לומר שכבר עבר על שבועתו בכזית שאכל אי דאמר שלא אוכלנה לא עבר על שבועתו עד שיאכלנה כולה לגמרי שלא ישאר ממנה משהו:

המשנה החמשית והכונה בה בביאור ענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת וזו היא שבועת בטוי שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד אמר הר"ם פי' כשאמ' שבועה שלא אוכלנה ואמר אחר כך שבועה שלא אוכל ואכלה חייב שתיים שאמרו שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כלה ואמרו אח"כ שלא אוכל ואפי' אכל ממנה כזית ולפיכך חייב משאכל ממנה כזית וכשסיים אכילתה חייב שתים וזה כשהקדים שלא אוכל כמו שמשלנו:

אמר המאירי שבועה שלא אוכל ככר זו ונשבע פעם אחרת עליה שבועה שלא אוכלנה וכן כמה פעמים ואכלה אינה חייב אלא אחת והיא על השבועה הראשונה שבשעה שנשבע שלא יאכלנה נעשית אסורה עליו כאלו היה מושבע עליה מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה אלא שאין בשבועתו שוא הואיל ודרך הערה (ו)חזר ונשבע על הדרך שכתבנו למעלה ומ"מ אם אכלה לוקה על השבועה השניה משום שוא וכמו שכתבנו למעלה ויש חולקי' בזו זו היא שבועת בטוי כלומ' כל מה שהזכרנו בפרק זה עד עתה הוא מדיני שבועת בטוי שאמרנו עליה שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד:

זהו ביאור המשנה והלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

זה שביארנו במשנה שאינו חייב אלא אחת דוקא כשהשבועות הן על הסדר האמור ר"ל שמתחלה אמר שבועה שלא אוכל ככר זו ואח"כ אמ' שבועה שלא אוכלנה או שנשבע בשתיהן בלשון אחד או בשתיהן שבועה שלא אוכל ככר זו או מככר זו או שבועה שלא אוכלנה לככר זו אבל אם נשבע החלה שבועה שלא אוכלנה לככר זו ואח"כ אמר שבועה שלא אוכל ממנה או שבועה שלא אוכל ככר זו או מככר זו חייב שתים שלשונות אלו ר"ל בין שלא אוכל ממנה בין שלא אוכל מככר זו בין שלא אוכל ככר זו בכלם חלה שבועתו על כזית אבל שלא אוכלנה או שלא אוכלנה לככר זו אין הלשון נופל [אלא] על כלה ונמצא שכשנשבע תחלה לא אוכלנה לא עבר על שבועתו אא"כ אכל את כלה וכשחזר ואמ' שבועה שלא אוכל ככר זו או ממנה או מככר זו שבועתו מתחדשת אפי' על אכילת כזית וכשאכל את כלה נתחייב אחת משאכל כזית ואחת משהשלימה:

אע"פ שביארנו בנשבע שלא יאכל ככר זו ואח"כ נשבע פעם אחרת שלא יאכלנה שהראשונה נעשית עליו אסורה וכמושבע עליה מהר סיני ואין שבועה שניה חלה עליה מ"מ שבועה שניה שבועה היא אלא שתלויה ועומדת ואם נשאל על השבועה הראשונה הרי זו חלה לאלתר ונעשית אסורה מצד השבועה השניה ולא נדונה לככר זו כאסורה מצד עצמה לגמרי מכח שבועה הראשונה עד שנדון את השבועה השניה כמי שאינה אלא שהיא תלויה ועומדת על הדרך שביארנו ומ"מ כל שלא נשאל על הראשונה אין לו שאלה על השניה שאין מתירין נדר או שבועה שעדין לא חלו ותמהני על גדולי המחברים שהזכירו בה לשון שאלה והוא שכתבו נשאל בשניה חייב בראשונה לבד:

מי שנדר שתי נזיריות ומנה את הראשונה ואח"כ נשאל על הראשונה הרי מה שמנה עולה לו לנזירות שניה שהיתה ראויה לבא אחר הראשונה ומביא קרבנותיו ומגלח ויצא לו מכלל נזירות ולא סוף דבר בשלא הפריש קרבנותיו שעדין לא נשלם הראשון שהרי קרבן מכלל הנזירות הוא שאף בששומר את הנזירות כתקנה צריך להביאו וראוי לומר שתהא בו שאלה מתוך שהשאלה מועילה לענין הקרבנות שלא להביאן מועילה למפרע לענין ימים שמנה אלא אפי' הפריש קרבנותיו ואפי' כפר ר"ל [שהביאן] ואפי' גלח שנעשו כל עניני הנזירות שיש שאלה בענין זה אפי' לאחר שנשלם להפקיע מה שנמנה כמי שאינו ולפרוע במנינו מה שהיה ראוי לחול אחריו שמי גרם לשניה שלא תחול ראשונה והרי אינה כלומ' מי גרם לשניה שלא תחול בימים שהיה מונה את הראשונה ראשונה והרי אינה וכמי שלא היה שם מעולם ולא היה מנין זה אלא לשניה:

מתני' שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנ' ואכל אינו חייב אלא אחת פי' לפי שכיון שנשבע עליה שלא יאכל אותה נעשית אסורה עליו והוה ליה כאלו מושבע עליה מהר סיני ולפיכך אינו חייב אלא אחת שהיא השבועה הראשונה אבל על שבועה שניה לא מחייב שאין שבועה חלה על שבועה והא שבועה שניה דאמרן דלא מיחייב עלה לא תימא דמשום שבועת ביטוי הוא דלא מיחייב עלה אבל משו' שבועת שוא מחייב עלה אלא אפי' משו' שבועת שוא נמי לא מיחייב עלה דכי אמרינן דמחייב משו' שבועת שוא הני מילי היכא דאשתבע למישרי איסור' כגון דאמר שבועה שלא אוכל והדר אמר שבועה שאוכל א"נ שאמר שבועה שאוכל והדר אמר שבועה שלא אוכל והוא הדין נמי היכא דאישתבע לבטולי מצוה דהויא ליה שבועתו למיעבד איסורא אבל היכא דאשתבע למיסר נפשיה דבר איסור אי נמי לקיומי דבר מצוה כיון דלאחזוקי ההוא מידי הוא דקא משתבע ולא למיעבר עליה לא מיחייב עליה משום שבועת שוא.

ודייקינן בגמרא מה לי למיתנה שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכלנה פירוש ליתני שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל אי נמי שבועה שלא אוכלנה לככר זו שבועה שלא אוכלנה ואמאי אמר ברישא שבועה שלא אוכל והדר אמר שבועה שלא אוכלנה.

ומהדרינן הא קמ"ל דטעמא דאמר שלא אוכל והדר אמר שבועה שלא אוכלנה הוא דלא חיילא עליה שבועה שניה משום דמכי אמר שבועה שלא אוכל ככר זו נאסרה עליו כולה ואפי' כזית ממנה ולפיכך כשאמר אחר כך שבועה שלא אוכלנה לא חיילא עליה שבועה כלל דאין שבועה חלה על שבועה אבל אם אמר ברישא שבועה שלא אוכלנה לככר זו והדר אמר בתר הכי שבועה שלא אוכל אותה חיילא שבועה שניה עליה משום דשבועה שלא אוכלנה דקאמר ברישא משמע דלא מחייב עד דאכיל לה כולה אבל אלו אכל מקצתה לא מחייב וכיון דאמר בתר הכי שבועה שלא אוכל אותה משמע ואפי' מקצתה ומשום הכי חיילה שבועה שניה עליה כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו כיון שאכל ממנה כזית חייב שבועה שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה מתני' שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת ודייקינן בגמ' הא תו למה לי כו' פירוש בשלמא שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכלנה דקתני איצטריך לאשמועינן דאין שבועה חלה על שבועה אלא שבועה שלא אוכלנה דקתני תו זימנא אחריתי למה לי ומהדרינן הא קמ"ל דחיובא הוא דליכא מדקתני אינו חייב אלא אחת הא שבועה מיהא איכא למימר תלויה ועומדת היא ואי משכחת רווחא חיילא כדרבא דאמר רבא שאם נשאל על הראשונה חלה שניה תחתיה שאילו לא היתה נקראת שבועה כלל אפילו כי מיתשיל על הראשונה נמי לא חיילה שבועה שניה דהא מעיקרא לא הות להכי קתני אינו חייב אלא אחת לאשמועינן דחיובא הוא דליכא הא שבועה מיהא איכא ושבועה מיקריא ותלויה ועומדת היא דאי משכחת רווחא חיילה:

ואם תשאל וכיון דהאי טעמא מדקתני אינו חייב אלא אחת הוא דשמעינן ליה אכתי למה לי למיתנה שלא אוכלנה שלא אוכלנה תרי זימני ליתני שלא אוכל שלא אוכלנה אינו חייב אלא אחת וממילא שמעת חיובא הוא דליכא שבועה מיהו איכא.

היינו טעמא דקתני שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה תרי זימני דאי תנא שבועה שלא אוכלנה בלחוד הוה אמינא האי דקתני אינו חייב אלא אחת לאשמועינן דאין שבועה חלה על שבועה ולעולם שבועה מעיקרא ליתא להכי קתני שבועה שלא אוכלנה תרי זימני כי היכי דתשמע ממשנה יתירה דהאי דקתני אינו חייב אלא אחת חיובא הוא דליכא הא שבועה מיהא איכא לימא מסייע ליה מי שנזר שתי נזירות והפריש קרבן ואחר כך נשאל על הראשונה עלתה לו שניה בראשונה אלמא נזירות שניה תלויה ועומדת הואי משכחת רווחא חיילה ומשום הכי כיון דאיתשיל על הראשונה ואיגלאי מילתא דלא הוה מיחייב בה עלתה לו שניה בראשונה הכא נמי שבועה שניה תלויה ועומדת נהי אם איתשיל על הראשונ' חיילה שניה במקומה ומהדרינן הכי השתא התם נזירות מיהא איכא כלומר אע"ג דנדר נזירות ראשונה ליכא למימר דנזירות שניה ליתא כלל אלא נזירות שניה מיהא איתא דהא כי מני לנזירות ראשונה ומשלים ליה בעי למיהדר ומימני לנזירו' שניה וכיון דנזירות הא קא חזינן מיהא דאיתיה ומשום דלא אפשר למימני תרי נזירות בהדי הדדי הוא דלא חיילה שניה אלא עד דמני להו לראשונה ומשלים לה משום הכי הויא תלויה ועומדת אי מתשיל על הראשונה ומשכחת רווחא חיילא אבל לענין שבועות כיון דשבועה דליכא זימנא דחיילא ביה כלל דהא מכי אשתבע שבועה ראשונה איתסר ליה לעול' וקיימ' לן דאין שבוע' חלה על שבועה איכא למימ' דליתא שבועה שניה מעיקרא כלל ולא אמרינן דתלויה ועומדת היא וכיון שכן אפי' כי מיתשיל נמי אראשונה שבועה שניה לא חיילה במקומה כלל דהא בעידנא דאישתבע לה לא הויא שבועה כלל.

אמר רבא נשבע על ככר פי' ואחר כך אכלה אם שייר ממנה כזית נשאל עליה פי' וכיון שנשאל עליה פרח ליה איסורא מיניה אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי היכי דמי אי דאמר שבועה שלא אוכל דאשתכח דאפי' כזית מינה נמי דאיכא עליה שם אכילה קא אסר אנפשיה מכזית קמא הוא דעברי לאיסורא וכיון שכן נהי דמהניא ליה ההיא שאלה אשארא אההוא כזית מיהא דאכל קא מחייב קרבן ואי דאמר שלא אוכלנה דאישתכח דלא מיחייב עד דאכיל לה כולה מאי איריא כזית אפי' שייר בה משהו נמי ליתשיל עליה דכיון דמיתשיל אההוא משהו פקע ליה חיובא מיניה דהא על מה דאכיל לא הוה מיחייב עליה כלל אלא עד דאכיל ליה לההוא משהו וכיון דאההוא משהו הא איתשיל עליה אשתכח דליכא חיובא הכא כלל.

ומהדרינן אי בעית אימא שלא אוכל ואי בעית אימא שלא אוכלנה אי בעית אימא שלא אוכל דאע"ג דמכי אכליה לכזית קמא הא עברי לאיסור' וחייב ליה בקרבן אפילו הכי כי מיתשיל השתא אשארא מיגו דמהניא שאלה אההוא שארא מהניא נמי אההוא כזית קמא דאכל ופקע ליה חיובא מיניה ואי בעית אימא שלא אוכלנה אע"ג דכמה דלא אכלה כולה אפשר ליה לאיתשולי עליה דהא לא מיחייב להו אלא עד דאכיל לה כולה אפי' הכי אם שייר ממנה כזית חשיב וכי איתשיל עליה פקע ליה איסורא מכולה אבל אפחות מכזית לא חשיב ולא אפשר לאיתשולי עליה כי היכי דליפקע ליה איסורא מכולה נקטינן מכל מקום מהאי מימרא דהיכא דאכליה לככר כוליה לית ליה לאיתשולי עליה כלל דכי קא מהניא שאלה מיקמיה דליעבריה אבל לבתר דעבדיה לאיסורא לא מהניא שאלה דהא היכא דאמר שלא אוכל ואכליה לכזית קמא אי לאו דאיכא שארא דקא מיתשיל עליה לא הוה מהניא שאלה אכזית קמא דאכל:

והיכא דאמר נמי שלא אוכלנה אם שייר ממנה כזית הוא דאיתשיל עליה ואי לא לא מיתשיל עליה ועלה הוא דאמרינן מיתיבי מי שנזר שתי נזירות ומנה ראשונה והקריב קרבן ואחר כך נשאל על הראשונה עלתה לו שניה בראשונה אלמא אף על גב דמנה להו ראשונה ואשלים להו כולה אפשר ליה לאיתשולי עליה למפרע הכא נמי אע"ג דאכליה לכוליה ככר ליתשיל עליה למפרע.

ומפרקינן הכא במאי עסקינן בשלא כפר כלומר לא הביא עדין כפרתו שכיון שהכפרה מכלל חייבי הנזירות היא הויא לה מכלל הנזירות כאילו לא השלים עדין הנזירות דמי וכיון שכן מיגו דמהניא ההיא שאלה לענין ההיא כפרה שלא יביא אותה מהניא נמי למפרע לענין ימים שמנה אותם לשם נזירות ראשונ' ומשום הכי אי מיתשיל עלה עלתה לו שניה בראשונה:

ואם תשאל על זה הפירוק אי הכי לענין שבועה נמי הא מיחייב קרבן עולה ויורד וכיון שכן ליתשיל עלה ואף על פי שכבר אכל את כולה שהרי עדיין לא הביא קרבן לא דמי דאילו התם קרבן מכלל חיוב הנזירות הוא שהרי אפילו כשישמור הנזירות נתקנה קרבן זה חייב הוא להביאו ומשום הכי הוה ליה מכלל הנזירות וכאלו לא השלים עדין הנזירות אבל לענין השבועה קרבן זה אינו מביא אותו אלא כשעובר על שבועתו אבל אם לא עבר על שבועתו אינו חייב להביאו וכיון שכן נמצא שאינו מכלל השבועה ומשום הכי כשעבר על השבועה אינו יכול לישאל עליה ואעפ"י שלא הביא עדין קרבן שהרי הקרבן אינו מכלל השבועה עצמה:

ואקשינן והתניא כפר כלומר ואעפ"י שכבר כפר נשאל הוא עדין על הראשונה.

ופרקינן בשלא גילח כלומר ואעפ"י שכבר כפר הוא עדין מחוסר תגלחת שער ראשו דמיגו דמהניא ההיא שאלה אתגלחת שער ראשו שלא יהא מחויב לגלח מהניא נמי למפרע לענין שמונה ימים לשם נזירות ראשונה ורבי אליעזר היא דאמ' תגלחת מעכבה ועיקר מימריה דרבי אליעזר במסכת נזיר בפרק ב' (דף י"ד ע"ב):

ואקשינן והתניא גילח כלומר אעפ"י שגילח נשאל הוא עדין על הראשונה אלמא אע"ג דלא אישתאר מידי דמהניא ביה שאלה להבא מהניא ליה שאלה למפרע הכא נמי לענין שבועה אע"ג דהא אכלה לכולה ככר דליכא מידי דמהניא ביה שאלה להבא ליהני ליה למפרע אמר רב אשי נזירות אשבועה קא רמית מי גרם לנזירות שניה שלא תחול באותן ימים שמנה בתחיל' נזירות ראשונה והשתא דנשאל עליו וכיון שנשאל עכשיו עליה איגלאי מילתא שנזירות ראשונה אינה ושאותן ימים שמנה לנזירות שניה היו וכאילו מתחילה לשם נזירות שניה מנה אותן אבל לענין שבועה שאם ישאל עליה עכשו איעקר הדבר לגמרי בלא שיחול אחר במקומו אין בו יכולת לאחר שאכל את הככר כולו ועשה את האיסור שישאל על השבועה עכשו ויעקור את הדבר כולו מעיקרו למפרע בלא שיחול אחר במקומו.

תוספות בד"ה הא תו למה כו' ואע"ג דהכא לא מצי למתני אלא אחת דאיצטריך כו' עכ"ל דאי לא הוה תני חייב לא הוה דייקינן דבאמר שלא אוכלנה והדר שלא אוכל דחייב תרתי אלא דהכא הוה שבועה א' ורווחא לא שבקה לשבועה דשלא אוכלנה אפילו בנשאל על הראשונה משא"כ באמר שלא אוכל דהוסיף בשבועה שניה על כל כזית ורווחא הוא דשבקה לה בנשאל על הראשונה אבל בלא נשאל על הראשונה אף באמר שלא אוכלנה והדר שלא אוכל לא הוה מיחייב תרתי אי לא דקתני לשון חייב אלא דה"מ למתני חייב א' ועיין באבן ל"ב:

בד"ה אם נשתייר כו' נראה דכי לא שייר אלא פחות מכזית דחייב כו' עכ"ל היינו לשנוייא דמסיק אי שייר כזית חשיב לאתשולי ביה כו' אבל לפי דברי המקשה דקאמר מאי אריא כזית אפילו כל שהוא נמי וודאי דהוה ס"ל דאינו חייב בשייר בפחות מכזית ועדיין לא עבר על שבועתו ועיין בפרש"י ובר"ן:

תוס' בד"ה הא תו כו' דחיובא הוא דליכא כו' זו היא כו' כצ"ל:

גמרא אלא א"א בדב"מ כתיב מאי קא ממעט. כצ"ל:

גמ' שם ורבנן התם איתי' בלא איטיב. נ"ל דפליגי בפלוגתת ר"מ ורבנן לפמש"כ הר"ן בס"פ דלקמן גבי יברכך וייטיב לך דלר"מ מישתמע ההיפך קללה ולרבנן לא ברכה ולא קללה:

רש"י ד"ה אבל אמר. דאילו שלא אוכלנה כולה משמע כו'. כצ"ל:

[תד"ה הא תו. לכ"נ כספרים דל"ג כו' תלת זמנין. ולענד"נ דפירוש מתניתין הוא שבועה של"א ככר זו (או) שבועה שלא אוכלנה (ואח"כ אמר) שבועה שלא אוכלנה ואכלה כו' והשתא שפיר טפי דדייק בגמרא הא קמ"ל טעמא כו' מדלא תני בשבועה ב' ג"כ התרי לישני כמו בשבועה הראשונה ונכון בעז"ה] :

גמ' אבל אמר שלא אוכלנה כו' עי' מ"ש הש"ך י"ד סי' רל"ח סקי"א שהקשה לפמ"ש תוס' דח"ש נמי מושבע ועומד הוא איך יחול שלא אוכל אשלא אוכלנה. ולפע"ד כיון דאי נשרף ממנו כל שהוא אפי' איסורא ליכא משום דלא חזי תו לאיצטרופי שפיר חייל שלא אוכל וק"ל:

תוס' ד"ה הא תו למה לי כו' נלפע"ד לישב גי' רש"י וגם קשה מאוד לומר דמדייק מדתניא אינו חייב אלא אחת ובאמת כן דרך התנא בכל דוכתא. אלא נלפע"ד שעיקר קו' איך נקט לישנא שלילה אינו חייב אלא אחת הא אאידך שבועה חייב נמי משום שבועות שוא ולוקין עליה וה"ל למימר אינו אלא אחת דליכא אלא שבועה אחת דאידך לא חיילי ומ"מ חייב עליה. א"נ חייב אחת משום בטוי. אבל לא בלישנא שלילה. אלא ע"כ דאידך לאו שבועות שוא הוא דשפיר מהני לאלומי איסורא מבלי למצוא היתר אראשונה שמיד תחול השנייה ואם כן זה שייך התם בנדרים דמיירי ממלקות דומיא דנדר בתוך נדר דחייב ב' במלקות איירי משא"כ הכא איירי לענין קרבן דשבועות בטוי שפיר שייך אינו חייב אלא אחת ולא מצי לאוכוחי מהא ודו"ק: והנה הרי"ף השמיט הא דרבא. והר"ן כתב דלא גרס הכא ג' פעמים שלא אוכלנה וזה אינו מספיק דעדיין מוכח התם בנדרים ואכתוב מזה לקמן אי"ה ולולי דברי הר"ן הייתי מיישב כך דמן הדין שלא תחול השנייה כיון שמתחלה יצאתה לבטלה ולא מצאה מקום לחול. כמ"ש רש"י ד"ה הכא גבי שבועה כו' ואפ"ה חיילי. נלע"ד דמה"ט גופיה לא יצאה לבטלה דאלים אלימא לשבועה קמייתא שא"א לו לשאול עליה שאז תחול השנייה והיינו לרבא לשיטתו דאית ליה בסמוך נשבע על הככר ואכלו אין נשאלין עליה משא"כ לאמימר לקמן דקיי"ל דכוותיה עדיין לא מהני מידי שאם יהיה לו פתח חרטה על שבועתו הראשונה יאכל הככר תחלה ואח"כ ישאל עליו ותו לא חיילי השנייה כיון דליכא מידי בעולם ממנו. וכיון דלא אלים השבועה יצאתה לבטלה ואף אם נשאל על הראשונה קודם שאכל הככר לא חיילי השנייה וא"ש דלא הביא הרי"ף ודו"ק. ועי' לקמן בסמוך אי"ה עוד ישוב אחר:

תוס' ד"ה הכי השתא כו' עי' היטב התם בנדרים לפע"ד נ"ל לישב הרי"ף ע"ד הר"ן ז"ל דלא גריס הכי הא דרבא כלל רק התם שפיר עבד דלא פסקי' דלכאורה דברי תוס' דהכא צ"ע טובא שכ' וס"ל כרב הונא דאמר התם לעיל אין נזירות חל על נזירות כו' עי"ש וצ"ע דרב הונא לא מצי סבר כרבא וכן בהיפוך דמקשה התם בש"ס דבמתני' בנדר בתוך נדר ע"כ איירי באמר הריני נזיר היום וחזר ואמר הריני נזיר היום דאי בהריני למחר דמיגו דאתוסף חד יומא כו' איך אמר אין שבועה תוך שבועה הא אמר רבא בתאנים וענבים מגו דחייל אענבים חייל נמי אתאנים ומסיק דרב הונא לית ליה דרבא ואם כן רבא נמי לית ליה דרב הונא ואיך נקט הש"ס בתי' אחד לרבא משום דרבא וצ"ע טובא:

ויש לישב דלכאורה לא מקשה הש"ס התם מידי דמשכחת ליה נמי בשבועות בנשבע שלא לאכול שלשים וחזר ונשבע שלא לאכול שלשים ואחד ימים דלא חייל אפי' איומא יתירא לפמ"ש בחק יעקב סי' תפ"ה בנשבע שלא לאכול מצה סתם אם עמד בליל פסח לא חייל אפי' אימי היתר כיון שזמן האיסור קדם אבל בנשבע באמצע השנה חל נמי אליל פסח בכולל ומורי נ"י בס' כתובה בקונטרס שבת אחים לא"ע סימן קי"ח סט"ו ביאר יותר ואם כן בשבועה משכחת ליה כה"ג וצ"ל דאם כן אמאי נקט אינו חייב אלא א' לאשמועינן רבותא טפי דביום הל"א אפי' אחת ליכא והיינו לפום הה"א דלא אסיק אדעתיה הך דרבא כמ"ש תוס' אבל לבתר דמסיק מילתא דרבא ע"כ איצטרך הא לאשמועינן מילתא דרבא דחיובא ליכא ואי משכחת רווחא חיילא ומצי רב הונא סבר כרבא וא"ש:

וא"ש נמי הגי' דרש"י לעיל בסמוך דודאי רבא לא היה מדייק מדנקט אינו חייב אלא אחת שכן הדרך בכל דוכתי אלא התם מדייק הכי משום דס"ל כרב הונא וסיפא דמתני' מוקי כנ"ל בשבועה שלא אוכל שלשים יום וחזר ונשבע אשלשים ואחד וקשה שפיר לאשמועינן רבותא דביום הנוסף אינו חייב אפי' אחת וע"כ מוכח דאשמועינן אי משכח רווחא חיילי משא"כ הכא הוצרך להוכיח מג' פעמים שלא אוכל ודו"ק:

והרי"ף דלא גרס הכי. והתם פסק כשמואל דלא כרב הונא ליתא לדרבא כלל ודו"ק:

גמ' מכזית קמא עבדא לאיסורא כו'. עי' בט"ז לי"ד סי' שכ"ג ובחו"י סימן קכ"ט. ואפשר לפרש בכוונת קו' רב אחא ברי' דרבא דלא מהני התראה כ"א שיתחרט מגוף הנדר ולא מחמת שעבר וס"ל דלא מהימנינן לו כיון דעבד איסורא וק"ל:

תוס' ד"ה אם נשתייר הימנו כזית כו' והת"ח פליג אהתוס' וס"ל דאינו חייב עד שיאכלנה כולה בלי שיור כלל וקשה לדידיה בנשבע שלא אוכל ואח"כ שלא אוכלנה אמאי אינו חל דהא שלא אוכל בכזית דוקא ואי אירע שאכלה עד חצי זית בתרא אז מותר לאוכלו אפי' לכתחילה דתו לא חזי לאיצטרופי והשתא משום שבועה דשלא אוכלנה אסור בשלמא להתוס' א"ש דבנשבע שלא אוכל ואכלה עד חצי זית בתרא כבר עבר נמי בלא אוכלנה ולא חל אבל להת"ח קשה וצ"ל דס"ל כהראב"ד ז"ל כיון שא"א לו לאכול כזית בתרא עד שיעבור על שבועתו הראשונה תו לא חייל והתוס' לטעמייהו אזלי ויתבאר לקמן אי"ה:

ומשני ר' יאשיה דלא מייתר ליה או נפקא ליה דקראי לאו במצוה איירי דסבר לה כר''ע דדריש רבויי ומיעוטי כו' מאי מיעט אין לך דבר הראוי למעט כנשבע לבטל את המצוה ואם זה חייב כ''ש כל שאר שבועות אלא ודאי ביטול מצוה אימעוט וקיום מצוה ממעיט מדליתיה בלאו והן: איתיה בלא איטיב. לאחרים כגון מתנה לעשיר: ה''ג הכא מי איתא בלא אקיים: מתני' ה''ג שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה. לקמיה מפרש ל''ל דנקט שבועה שלישית: אינו חייב אלא אחת. שאי' שבועה חלה על שבועה: גמ' למה לי למיתני שלא אוכל שלא אוכלנה. למינקט תרי לישני ליתני שלא אוכל שבועה שלא אוכל: אבל אמר שבועה שלא אוכלנה והדר אמר שלא אוכל. ואכלה כולה חייב שתים דחיילא לה שבועה שניה. ואילו שלא אוכלנה כולה משמע אבל מקצתה לא אסר עליו וכי הדר אשתבע שלא אוכל אוסר עצמו בכזית ממנה וכי אכל כזית קמא חייב משום שבועה שניה וכי גמר ואכלה חייב משום שבועה ראשונה אבל האומר תחלה שבועה שלא אוכל אוסר עצמו בכזית ממנה הלכך שניה לא חיילא דבכלל ראשונה היא דכיון דאיתסר בכזית ראשון שוב לא יאכל כלום ממנה כ''ש כולה: כדרבא. דאמר אוכלנה משמע כולה אבל לא אוכל אסר עצמו בכדי אכילה: ה''ג הא תו ל''ל הא קמ''ל חיובא הוא דליכא הא שבועה איתא וכי משכחא רווחא חיילא כדרבא דאמר רבא שאם נשאל כו': הא תו ל''ל. שבועה שלישית ל''ל משבועה שניה אשמועינן דאין שבועה חלה על השבועה: הא קמ''ל כו'. להכי נקט למנינא דאשמועינן חיובא הוא דליכא אשבועות אחרונות הא שבועות הם ולא יצאו לבטלה ואם ימצאו מקום יחולו והיכי דמי כדרבא שאם נשאל לחכם על הראשונה עלתה שניה תחתיה ונאסר בככר משום שבועה שניה וכן אם נשאל על השתים חלה על השלישית לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו שהרי פותח לו בחרטה והוי כמי שלא נדר וחלה השניה למפרע שהראשונה היתה מעכבתה מלחול ואינה לראשונה הואיל ונשאל עליה: שתי נזירות. סתם נזירות ל' יום: והפריש קרבן. לתגלחתו ונשאל לחכם על הראשונה עלתה לו שניה במנין שמנה לשם ראשונה ואינו צריך לשמור עוד נזירות שניה והקרבן שהפריש מביא עליה כדמפרש טעמא לקמן מי גרם לשניה שלא תחול תחלה להיות מנין הראשון שלה ראשונה היתה מעכבתה והרי אינה לראשונה שסילקה ועקרה בשאלה זו ונמצא המנין למפרע של שניה ה''נ גבי שבועות מי הוא גורם לשניה שלא תחול ראשונה היתה גורמת לה והרי אינה שעקרה בשאלה ונמצאת שניה חלה למפרע: הכי השתא התם. נודר שתי נזירות נזירות מיהא איתא אפי' לא נשאל על הראשונה לא יצתה נזירות שניה מפיו לבטלה דהא כי מני לראשונה בעי למימני לשניה וכיון דדבר העומד להיות הוא כשימצא מקום הרי מצא מקום למפרע ע''י שאילה לחול מיום ראשון לפיכך מנין עולה לה: הכא. גבי שבועות אי לאו שאלה מי הוה קיימא שניה לחול כלל הכא איכא למימר כשיצתה שניה מפיו יצתה לבטלה ולא לחול עד עולמית ואף כשיבא המקום שהרי כבר בטלה: נשאל עליה. והותר לו זית הנשאר ובאכילתו לא עבר:

עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו. ור' יאשיה הא דאיצטריך למיכתב יחדיו בחורש בשור ובחמור שלא יתחייב אפי' אינם קשורים יחד כדאמר בירושלמי דאיצטריך למעוטי קושר אחורי הקרון וגם בלבישת צמר ופשתים איצטריך שלא לאסור אפי' אינן תכופין כגון שני מלבושים אחד של צמר ואחד של פשתים: אלא אי אמרת בדבר מצוה מאי מיעט. וא''ת אימא דמיעט לשנות את הידוע ומילתא דליתא בלהבא לשמואל ומילתא דליתא בלאו והן אליבא דרב וי''ל דשקולים הן כדפרישי' לעיל ואי מרבינן האי מרבינן האי ועוד א''כ ליכתוב לעשות ושלא לעשות ולא בלשון הרעה והטבה: הא תו ל''ל חיובא הוא דליכא. זו היא גירסת הקונט' ודייק מדתנן במתני' תלת זימני שלא אוכל שלא אוכלנה [שלא אוכלנה] ואין נראה דבפרק שני דנדרים (ד' יז.) תנן שבועה שלא אוכל [שבועה] שלא אוכל אינו חייב אלא אחת ולא קתני התם תלתא זימנין ואפ''ה דייק כרבא התם בגמ' (דף יח.) ממתני' מדלא קתני חייב אחת ומדלא קתני אינו אלא אחת וקתני אינו חייב אלא אחת רווחא הוא דלית ליה הא כי מיתשיל על חברתה חיילא לכך נראה כספרים דל''ג במתני' דהכא תלת זימנין ול''ג הא תו ל''ל אלא ה''ג חיובא [הוא] דליכא כו' ודייק מדקתני אינו חייב אלא אחת כדדייק בנדרים ואע''ג דהכא לא מצי למיתני אלא אחת דאיצטריך למיתני. חייב לאשמועי' הא שלא אוכלנה והדר שלא אוכל חייב שתים מ''מ דייק שפיר מדלא קתני חייב אחת: הכי השתא התם איתא לשניה כו'. בפ''ב דנדרים (דף יח.) לא מסיק הכי אלא דחי התם כגון שקיבל עליו שתי נזירות בבת אחת ונראה דהתם ס''ד לפשוט דמיירי כגון דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום וס''ל כרב הונא דאמר התם לעיל דאין נזירות חלה על נזירות ומייתי סייעתא שפיר דהוי השתא דומיא דשבועות ודחי כגון שקבל עליו ב' נזירות בבת אחת ולא דמי לשבועה דהכא בנזירות חיילי תרוייהו להתחייב למנות ב' נזירות זו אחר זו אפי' לא נשאל על הראשון אבל בשמעתין בעי לאתויי סייעתא אפילו אם נאמר דנזירות חלה על נזירות או שקבל עליו שתי נזירות בבת אחת כיון שאותו מנין מנה לשם ראשונה איך . תעלה לו לשניה בראשונה אי לאו משום דאמר אי משכחת שניה רווחא חייל' וה''ה גבי שבועה ומשני דהא לא דמי דהתם איתא לשניה דכי סליק מראשונה חיילא שניה הכא מי איתא לשבועה כלל ונראה דהתם כי פריך לרב הונא דאמר דאין נזירות חלה על נזירות מהך דמי שנדר שתי נזירות ומשני כגון שקיבל שתי נזירות בבת אחת ה''מ לשנויי אע''ג דאין נזירות חלה על נזירות מ''מ אי משכחת רווחא חיילא כדרבא אלא הש''ס משני לפי מה שהמקשה לא אסיק אדעתיה ההיא דרבא הקשה ר''י בר' מאיר כשקיבל עליו שתי נזירות בבת אחת ונשאל על אחת מהן אמאי לא נשתרי בשניה מ''ש מהא דתנן (נדרים דף סו.) קונם שאיני נהנה לכולכם הותר אחד מהן הותרו כולן ונראה דיש לחלק דהכא כיון דסליק למנין ב' נזירות כקיבל כל אחד בפני עצמה דמי: אם נשתייר הימנו כזית נשאל עליה. נראה דכי לא שייר אלא פחות מכזית דחייב עליה אע''ג דאמר שלא אוכלנה דכי משתבע על הככר אין דעתו שלא ישייר פחות מכזית דאין לך אדם שיאכל ככר שלם שלא יהו מעט פירורין נושרים ממנו דאי מפטר עד שיאכל גם אותו פחות מכזית אמאי קאמר בסמוך דלא חשיב לאיתשולי עליה מ''ש משבועה שלא אוכל כל שהוא דהתם פשיטא שיכול לישאל

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד