שבועות כו ע"א

חֲדָא מִינַּיְיהוּ רַב פָּפָּא אַמְרַהּ
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל הֶעָתִיד לָבֹא תָּנוּ רַבָּנַן לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב אֵין לִי אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה שֶׁאֵין בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה מִנַּיִן תַּלְמוּד לוֹמַר אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם
אֵין לִי אֶלָּא לְהַבָּא לְשֶׁעָבַר מִנַּיִן תַּלְמוּד לוֹמַר לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לְהַבָּא
אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא אִם כֵּן אֵין לִי אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן הֲטָבָה וְהָרָעָה דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה מִנַּיִן אָמַר לוֹ מֵרִבּוּי הַכָּתוּב אָמַר לוֹ אִם רִיבָּה הַכָּתוּב לְכָךְ רִיבָּה הַכָּתוּב לְכָךְ
שַׁפִּיר קָא אָמַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שֶׁשִּׁימֵּשׁ אֶת רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה שֶׁהָיָה דּוֹרֵשׁ אֶת כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ בִּכְלָל וּפְרָט אִיהוּ נָמֵי דּוֹרֵשׁ בִּכְלָל וּפְרָט רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁשִּׁימֵּשׁ אֶת נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ שֶׁהָיָה דּוֹרֵשׁ אֶת כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ בְּרִיבָּה וּמִיעֵט אִיהוּ נָמֵי דּוֹרֵשׁ רִיבָּה וּמִיעֵט
מַאי רַבִּי עֲקִיבָא דְּדָרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי דְּתַנְיָא אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע רִיבָּה לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב מִיעֵט לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם חָזַר וְרִיבָּה רִיבָּה וּמִיעֵט וְרִיבָּה רִיבָּה הַכֹּל
מַאי רִיבָּה רִיבָּה כֹּל מִילֵּי וּמַאי מִיעֵט מִיעֵט דְּבַר מִצְוָה
וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל דָּרֵישׁ כְּלָל וּפְרָט אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם כְּלָל לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב פְּרָט לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם חָזַר וְכָלַל כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְעֵין הַפְּרָט מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ לְהַבָּא אַף כֹּל לְהַבָּא
אַהֲנִי כְּלָלָא לְאֵתוֹיֵי אֲפִילּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה לְהַבָּא אַהֲנִי פְּרָטָא לְמַעוֹטֵי אֲפִילּוּ דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה לְשֶׁעָבַר
אֵיפוֹךְ אֲנָא
אָמַר רַבִּי יִצְחָק דֻּומְיָא דִּלְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב מִי שֶׁאִיסּוּרוֹ מִשּׁוּם בַּל יַחֵל דְּבָרוֹ יָצָאתָה זוֹ שֶׁאֵין אִיסּוּרוֹ מִשּׁוּם בַּל יַחֵל דְּבָרוֹ אֶלָּא מִשּׁוּם בַּל תְּשַׁקְּרוּ
רַב יִצְחָק בַּר אָבִין אָמַר אָמַר קְרָא אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם מִי שֶׁהַשְּׁבוּעָה קוֹדֶמֶת לַבִּיטּוּי וְלֹא שֶׁהַבִּיטּוּי קוֹדֶמֶת לַשְּׁבוּעָה יָצָא זֶה אָכַלְתִּי וְלֹא אָכַלְתִּי שֶׁהַמַּעֲשֶׂה קוֹדֵם לַשְּׁבוּעָה
תָּנוּ רַבָּנַן הָאָדָם בִּשְׁבוּעָה פְּרָט לְאָנוּס וְנֶעְלַם פְּרָט לְמֵזִיד
מִמֶּנּוּ שֶׁנִּתְעַלְּמָה מִמֶּנּוּ שְׁבוּעָה יָכוֹל שֶׁנִּתְעַלְּמָה מִמֶּנּוּ חֵפֶץ תַּלְמוּד לוֹמַר בִּשְׁבוּעָה וְנֶעְלַם עַל הֶעְלֵם שְׁבוּעָה הוּא חַיָּיב וְאֵינוֹ חַיָּיב עַל הֶעְלֵם חֵפֶץ
אָמַר מָר הָאָדָם בִּשְׁבוּעָה פְּרָט לְאָנוּס הֵיכִי דָּמֵי
כִּדְרַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי כִּי הֲווֹ קָיְימִי מִקַּמֵּי דְּרַב מָר אֲמַר שְׁבוּעֲתָא דְּהָכִי אֲמַר רַב וּמָר אָמַר שְׁבוּעֲתָא דְּהָכִי אֲמַר רַב כִּי אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב אֲמַר כְּחַד מִינַּיְיהוּ אֲמַר לֵיהּ אִידַּךְ וַאֲנָא בְּשִׁיקְרָא אִישְׁתְּבַעִי
אֲמַר לֵיהּ לִבָּךְ אֲנָסָךְ
וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ שֶׁנִּתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ שְׁבוּעָה יָכוֹל שֶׁנִּתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ חֵפֶץ תַּלְמוּד לוֹמַר בִּשְׁבוּעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ עַל הֶעְלֵם שְׁבוּעָה הוּא חַיָּיב וְאֵינוֹ חַיָּיב עַל הֶעְלֵם חֵפֶץ
מַחֲכוּ עֲלֵיהּ בְּמַעְרְבָא בִּשְׁלָמָא שְׁבוּעָה מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּלָא חֵפֶץ כְּגוֹן דְּאָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל פַּת חִטִּין וּכְסָבוּר שֶׁאוֹכַל קָאָמַר דִּשְׁבוּעֲתֵיהּ אִינְּשִׁי חֶפְצָא דְּכִיר אֶלָּא חֵפֶץ בְּלֹא שְׁבוּעָה הֵיכִי דָּמֵי
כְּגוֹן דְּאָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל פַּת חִטִּין וּכְסָבוּר שֶׁל שְׂעוֹרִים קָאָמַר דִּשְׁבוּעֲתֵיהּ דְּכִיר לֵיהּ חֶפְצָא אִינְּשִׁי כֵּיוָן דְּחֶפְצָא אִינְּשִׁי לְהוּ הַיְינוּ הֶעְלֵם שְׁבוּעָה
אֶלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר דָּא וְדָא אַחַת הִיא
מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף אַלְמָא חֵפֶץ בְּלֹא שְׁבוּעָה לָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ וְהָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ כְּגוֹן דְּאָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל פַּת חִטִּין וְהוֹשִׁיט יָדוֹ לַסַּל לִיטּוֹל פַּת שְׂעוֹרִין וְעָלְתָה בְּיָדוֹ שֶׁל חִטִּין וּכְסָבוּר שְׂעוֹרִים הִיא וַאֲכָלָהּ דִּשְׁבוּעֲתֵיהּ דְּכִיר לֵיהּ חֶפְצָא הוּא דְּלָא יָדַע לֵיהּ
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי כְּלוּם מְחַיְּיבַתְּ לֵיהּ קׇרְבָּן אֶלָּא אַמַּאי דִּתְפִיס בִּידֵיהּ הֶעְלֵם שְׁבוּעָה הוּא
לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף סוֹף סוֹף קׇרְבָּן דְּקָא מַיְיתֵי עֲלַהּ דְּהַאי פַּת מִיהַת הֶעְלֵם שְׁבוּעָה הוּא
וְרַב יוֹסֵף אָמַר לָךְ כֵּיוָן דְּכִי יָדַע לֵיהּ דְּחִטִּין הוּא פָּרֵישׁ מִינֵּיהּ הֶעְלֵם חֵפֶץ הוּא
בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן הֶעְלֵם זֶה וְזֶה בְּיָדוֹ מַהוּ אֲמַר לֵיהּ הֲרֵי הֶעְלֵם שְׁבוּעָה בְּיָדוֹ וְחַיָּיב אַדְּרַבָּה הֲרֵי הֶעְלֵם חֵפֶץ בְּיָדוֹ וּפָטוּר
אָמַר רַב אָשֵׁי חָזֵינַן אִי מֵחֲמַת שְׁבוּעָה קָא פָרֵישׁ הֲרֵי הֶעְלֵם שְׁבוּעָה בְּיָדוֹ וְחַיָּיב אִי מֵחֲמַת חֵפֶץ קָא פָרֵישׁ הֲרֵי הֶעְלֵם חֵפֶץ בְּיָדוֹ וּפָטוּר
אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי כְּלוּם פָּרֵישׁ מִשְּׁבוּעָה אֶלָּא מִשּׁוּם חֵפֶץ כְּלוּם פָּרֵישׁ מֵחֵפֶץ אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּעָה אֶלָּא לָא שְׁנָא
בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כו - א

ואיבעית אימא: לא חזר בו אביי, לפי שמעולם לא אמר את שתי המימרות הללו אלא חדא מינייהו, רב פפא אמרה! ^[128] שנינו במשנה: רבי ישמעאל אומר: אינו חייב אלא על העתיד לבא.

תנו רבנן: "להרע או להיטיב".

אין לי ללמוד מכאן אלא כשנשבע על דברים שיש בהן הרעה והטבה לאדם, כגון אוכל ושלא אוכל.

דברים שאין בהם הרעה והטבה לאדם, כגון שנשבע שאזרוק צרור לים או שלא אזרוק, מנין שהוא חייב?

תלמוד לומר בתחילת הפסוק [ויקרא ה יד] "או נפש כי תשבע לבטא בשפתיים". ומשמע בכל ענין שנשבע, אפילו דברים שאין בהן הרעה והטבה.

אין לי שהוא חייב משום שבועת ביטוי אלא אם נשבע להבא כמו שנאמר "להרע או להיטיב", נשבע לשעבר, מנין שהוא חייב?

תלמוד לומר בסוף הפסוק "לכל אשר יבטא האדם בשבועה", לרבות אפילו לשעבר, דברי רבי עקיבא.

רבי ישמעאל אומר: "להרע או להיטיב", מלמד הכתוב שאין חייבים אלא אם נשבע להבא!

אמר לו רבי עקיבא: אם כן, שצריך להיות דוקא כמו שכתוב, אין לי שיהא חייב אלא על דברים שיש בהן הטבה והרעה.

דברים שאין בהן הרעה והטבה, מנין שהוא חייב עליהם?

אמר לו רבי ישמעאל: מריבוי הכתוב שנאמר "לכל אשר יבטא האדם בשבועה".

אמר לו רבי עקיבא: אם ריבה הכתוב לכך שהוא חייב אפילו על דברים שאין בהן הרעה והטבה, ריבה הכתוב גם לכך שהוא חייב בין להבא ובין לשעבר!

והוינן בה: שפיר קאמר ליה רבי עקיבא לרבי ישמעאל, ומה הטעם של רבי ישמעאל שהוא חולק?

ומתרצינן: אמר רבי יוחנן: רבי ישמעאל, ששימש את רבי נחוניא בן הקנה, שהיה דורש את כל התורה כולה, בכל מקום שהתורה כותבת בסתם ואחר כך מפרשת, היה דורש במדת כלל ופרט - איהו נמי דורש במדת כלל ופרט.

ואילו רבי עקיבא, ששימש את נחום איש גמזו, שהיה דורש את כל התורה כולה במידת ריבה ומיעט - איהו נמי דורש במידת ריבה ומיעט.

וההבדל ביניהם הוא, שהדורש בכלל ופרט סובר, שהפרט הבא לאחר הכלל בא תמיד לפרש ולהגדיר את הכלל, שהכוונה היא רק למה שנאמר בפרט ולא יותר, ואפילו לא דבר הדומה לפרט. ולכן כאשר יש בתורה כלל ופרט וכלל, שהכלל האחרון בא להוסיף על הפרט, דיינו שנוסיף עליו ונרבה גם דברים הדומים לפרט ולא יותר.

ואילו הדורש בריבה ומיעט, סובר שהפרט אינו בא לעקור לגמרי את הכלל אלא רק למעט קצת ממנו, שהוא אינו כולל כל דבר אלא רק דבר הדומה לפרט. ולכן, כאשר יש כלל נוסף לאחר הפרט, בהכרח שהוא בא לרבות הכל. והפרט אינו בא אלא למעט דבר אחד בלבד, שאינו דומה כלל לפרט, וראוי להוציאו מן הכלל.

ומבארינן: מאי רבי עקיבא דדריש הכא ריבויי ומיעוטי? דתניא: "או נפש כי תשבע" - ריבה הכתוב כל שבועה.

"להרע או להיטיב" - מיעט שרק דברים שיש בהן הרעה והטבה.

"לכל אשר יבטא האדם" - חזר וריבה הכל.

והרי במידת ריבה ומיעט וריבה, אנו דורשים שהכתוב ריבה הכל מלבד דבר אחד שנתמעט. ולכן גם כאן בשבועה מאי ריבה הכתוב - ריבה כל מילי! ששבועת ביטוי נוהגת אפילו בדבר שאין בהן הרעה והטבה, ובין להבא ובין לשעבר, ומאי מיעט - מיעט רק את הנשבע על דבר מצוה לבטלה, שהוא דבר שאי אפשר [וכן מיעט הנשבע שבועת שוא, כגון לשנות את הידוע לכל אדם שגם הוא דבר שאי אפשר שיהא]. ^[129]

וסובר רבי עקיבא כמו התנא של הברייתא הזאת.

ואילו רבי ישמעאל דריש כלל ופרט -

"או נפש כי תשבע לבטא בשפתים" - כלל.

"להרע או להיטיב" - פרט.

"לכל אשר יבטא האדם" - חזר וכלל.

והרי במדת כלל ופרט וכלל - אי אתה דן אלא כעין הפרט. ולכן גם כאן אנו דורשים: מה הפרט "להרע או להיטיב", מפורש שהוא שבועה להבא, אף כל השבועות שחייבים עליהם משום שבועת ביטוי הן רק שבועות הדומות לפרט, דהיינו להבא בלבד!

ולרבי ישמעאל, אהני ליה כללא בתרא, לאתויי אפילו דברים שאין בהן הרעה והטבה ובלבד שהם דומים לפרט, שיהיו להבא.

ומאידך, אהני ליה פרטא, למעוטי אפילו דברים שיש בהן הרעה והטבה כאשר אינם דומים לפרט, בכך שהם לשעבר.

והוינן בה: איפוך אנא, ונאמר שהכלל בא לרבות אפילו לשעבר, והפרט בא למעט דברים שאין בהן הרעה והטבה?

ומתרצינן: אמר רבי יצחק: לפי שאי אפשר לרבות אלא שבועות שהן דומיא ד"להרע או להיטיב", דהיינו רק מי שאיסורו משום "בל יחל דברו", שהוא נשבע לעתיד ויכול עדיין לקיים את שבועתו, והוא מוזהר שלא יחלל את דברו. יצאתה זו, שבועה לשעבר, שאין איסורו משום "בל יחל דברו", שהרי דברו כבר מחולל מעתה, אלא משום "בל תשקרו" ["לא תשבעו בשמי לשקר"], שבשעה שתשבעו, לא תצא השבועה לשקר.

ועוד מתרצינן: רב יצחק בר אבין אמר: אמר קרא "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים".

ומכאן דורש רבי ישמעאל, שרק מי שהשבועה קודמת לביטוי, שהשבועה היא לפני המעשה אודותיו הוא מתבטא ונשבע לעשותו או לא לעשותו, ולא שהביטוי קודמת לשבועה, יצא זה הנשבע לשעבר "אכלתי ולא אכלתי", שהמעשה אודותיו הוא נשבע קודם לשבועה. ^[130]

תנו רבנן: נאמר בפרשת שבועת ביטוי "לכל אשר יבטא האדם בשבועה ונעלם ממנו". ודרשינן "האדם בשבועה", משמע שיהא "אדם" בשעת שבועה, שדעתו מיושבת עליו ואינו טועה בשבועתו, פרט לאנוס, כגון שנשבע לשעבר שאכלתי, והוא טועה וחושב שנשבע באמת, שהוא אכן אכל. [ולקמן תשאל הגמרא, אם כן, כיצד יתכן שבועת ביטוי לשעבר שתהא בשוגג].

"ונעלם" - פרט למזיד, שאינו מביא קרבן.

"ממנו" - שנתעלמה ממנו שבועה, שבשעה שעבר על שבועתו [שנשבע להבא] שכח שנשבע.

יכול שיהא חייב גם באופן שנתעלמה ממנו חפץ, שזוכר את השבועה אך טועה בחפץ שנשבע עליו [ולקמן תבאר הגמרא באיזה אופן מדובר]?

תלמוד לומר "בשבועה - ונעלם", ללמד שעל העלם שבועה בלבד הוא חייב, ואינו חייב על העלם חפץ.

אמר מר: "האדם בשבועה" - פרט לאנוס.

ומבארינן: היכי דמי שיהא אנוס על השבועה? כדרב כהנא ורב אסי. כי הוו קיימי מקמי דרב כאשר עמדו משיעורו של רב, והיו נחלקים בדבריו, מר אמר: שבועתא [אני נשבע] דהכי אמר רב! ומר אמר: שבועתא, דהכי אמר רב!

כי אתו לקמיה דרב, וכאשר באו לפני רב, אמר כחד מינייהו. הצדיק את אחד מהם שהוא אמר כמותו.

אמר ליה אידך לרב: ואנא, בשיקרא אישתבעי, ועברתי על שבועת שקר!?

אמר ליה רב: לבך אנסך! שסבור היית שהנך נשבע על האמת, ולכן אתה פטור משבועת שקר, שאין זה בכלל "האדם בשבועה". ^[131]

[המשך אמר מר]: "ונעלם ממנו" - שנתעלם ממנו שבועה, יכול שנתעלם ממנו חפץ, תלמוד לומר "בשבועה - ונעלם ממנו", על העלם שבועה הוא חייב ואינו חייב על העלם חפץ!

מחכו עליה במערבא בני ארץ ישראל תמהו על דברי הברייתא הללו: בשלמא העלם שבועה, משכחת לה בלא העלם חפץ, כגון דאמר "שבועה שלא אוכל פת חטין", וכסבור לאחר מכן, בשעה שעבר על שבועתו ואכל פת חטין, כי "שאוכל" קאמר, שהוא נשבע להיפך, שיאכל את הפת. ונמצא, דשבועתיה אינשי, חפצא דכיר. שאת מהות שבועתו שכח, אך את החפץ שעליו נשבע, זכר.

אלא, העלם חפץ בלא העלם שבועה, היכי דמי? הרי לא יתכן מצב שכזה אלא כגון דאמר "שבועה שלא אוכל פת חטין", וכסבור לאחר מכן בשעה שעבר על שבועתו ואכל מהפת, כי "פת של שעורים" קאמר בשבועתו, שנמצא דשבועתיה דכיר ליה, שהוא זכר שהוא נשבע שלא יאכל, אך חפצא אינשי ליה, שכח על מה נשבע!?

והרי לא יתכן לומר כן.

כיון דחפצא אינשי ליה, שוב היינו העלם שב ועה.

הרי סוף סוף, הוא אינו זוכר את מהות השבועה, אם נשבע על חטין או על שעורין!?

אלא, אמר רבי אלעזר: דא ודא אחת היא! לא יתכן שיהא העלם חפץ בלא העלם שבועה, וברייתא זו משובשת היא. ^[132]

מתקיף לה רב יוסף: אלמא [מדוע הנך אומר] שחפץ בלא שבועה לא משכחת לה!?

והא משכחת לה, כגון דאמר "שבועה שלא אוכל פת חטין" והוא זוכר את השבועה והושיט ידו לסל על מנת ליטול ממנו פת שעורין, ועלתה בידו פת של חטין, וכסבור פת של שעורים היא, ואכלה. ^[133] ונמצא דשבועתיה דכיר ליה, הוא זוכר את השבועה על כל פרטיה, ורק חפצא הוא דלא ידע ליה, שטעה בחפץ.

והרי יש לנו אופן של העלם חפץ בלא העלם שבועה, שעליו מתכוונת הברייתא שהוא פטור!?

אמר ליה אביי: עדיין העלם שבועה הוא, שאמנם הוא זוכר את שבועתו, אך כלום מחייבת ליה קרבן אלא אמאי דתפיס בידיה כשאנו באים לחייבו קרבן איננו מתייחסים אלא עד כמה השבועה נוגעת לחפץ הזה שעליו הוא עבר על שבועתו, ואם כן העלם שבועה הוא. שביחס לפת הזו שאכל, הוא סבור שלא נשבע עליה כלל!?

לישנא אחרינא: אמר ליה אביי לרב יוסף: סוף סוף, קרבן דקא מייתי עלה דהאי פת שאכל, מיהת העלם שבועה הוא. שלגבי אותו הפת הוא טועה בעצם השבועה, שהוא סבור שהיא פת של שעורין ולא עליה הוא נשבע!? [ההבדל בין שתי הלשונות הוא רק בסיגנון ולא בתוכן].

ורבי יוסף אמר לך: כיון דכי ידע ליה אילו היה יודע שפת זה דחטין הוא הוה פריש מיניה. נמצא שסיבת טעותו היא מחמת החפץ. הרי העלם חפץ הוא.

בעא מיניה רבא מרב נחמן [לפי רב יוסף, ששייך העלם חפץ בלא העלם שבועה]:

מי שהיה העלם זה וזה בידו, שנעלמו ממנו שניהם גם החפץ וגם השבועה, ששכח שנשבע על פת חטין, וגם טעה וחשב שהיא של שעורין, מהו? האם יש לחייבו קרבן מצד העלם השבועה, או לפוטרו מצד העלם החפץ?

אמר ליה רב נחמן: הרי העלם שבועה בידו, וחייב.

ומקשינן: אדרבה, הרי העלם חפץ בידו, ודין הוא שיהא פטור!?

אמר רב אשי: חזינן - אי מחמת שבועה קא פריש, שעל ידי שהזכירו לו את השבועה הוא פרש מלאכול את הפת, הרי העלם שבועה בידו, שהתברר שכל שגגתו היתה מחמת שכחת השבועה, וחייב. ואי מחמת חפץ קא פריש, שעל ידי שאמרו לו שפת זו של חטין היא פרש מלאוכלה, הרי העלם חפץ בידו. שמוכח כי שגגתו היתה מחמת הטעות בנוגע לפת, ופטור.

אמר ליה רבינא לרב אשי: כלום פריש מחמת הזכרת השבועה אלא משום שעל ידי זה שם לבו לחפץ שהוא פת של חטין. שאחרת, מדוע מזכירים לו עתה את השבועה. וכמו כן, כלום פריש מחמת שאמרו לו על החפץ שהוא פת של חטין, אלא משום שעל ידי כן נזכר מהשבועה. שהוא מבין שלכן מעירים לו על מהות הפת.

נמצא שתמיד הוא פורש מחמת שהוא נזכר משניהם יחד!?

אלא, לא שנא! בין כך ובין כך הוא פטור, משום שיש כאן גם העלם חפץ, והתורה לא חייבה קרבן אלא רק בהעלם שבועה בלבד.

בעא מיניה רבא מרב נחמן [הקשה לו]:

הערות

^[128] שרב פפא מלך [נעשה ראש ישיבה] אחרי אביי ורבא, ולכן לא ידעו התלמידים אם רב פפא אמר זאת מעצמו או מרבו אביי. תוס' ד"ה חדא.

^[129] וגם ממעט דבר שאינו בלאו והן, ולפי שמואל גם דבר שאינו בלהבא. ואף שאפשר למעט רק דבר אחד, צריך לומר שכל אלו הם באותה דרגה, ולכן אפשר למעט את כולם כאילו הם דבר אחד. תוס' ד"ה מיעט.

^[130] כתב הרש"ש: לכאורה דברי הגמרא אינם מובנים. ולולי דמסתפינא הייתי מפרש שהלשון "שבועה" צריך להיות קודם השבועה, שיאמר "שבועה שאוכל" ולא שיאמר "אוכל בשבועה", ולכן כל שכן הוא שבשבועה שלעבר שכל המעשה קדמה לשבועה ודאי לא חייב משום שבועת ביטוי, ומה שנאמר "לכל אשר יבטא האדם בשבועה" היינו בשבועה שקדמה. וכל זה לדעת רבי ישמעאל, אך לפי רבי עקיבא יתכן שחייב גם אם אמר לשון "שבועה" בסוף, ולכן אם ימצא באיזה מקום בגמרא שנאמר לשון כזה בשבועה, היינו לפי רבי עקיבא. כתבו תוס' שמהלימוד הזה לבד לא היינו יודעים למעט לשעבר, אלא הוא בא לגלות על "להרע או להיטיב" שימעט לשעבר ולא דברים שאין בהן הרעה והטבה, [שהרי מפורש בדברי רבי ישמעאל שהוא ממעט לשעבר מ"להרע או להיטיב"]. תוס' ד"ה ולא.

^[131] כתבו תוס' שרב לא התכוין רק לומר לו שהוא פטור מקרבן ואינו צריך לכתוב על פנקסו להביא חטאת שמנה כשיבנה בית המקדש, אלא שגם אין עליו שום עונש. כמבואר בנדרים [כה ב] שהברייתא אומרת "כשם שנדרי שגגות מותרים כך שבועות שגגות מותרות" ומפרשת הגמרא ששבועות שגגות הן כגון המעשה של רב כהנא ורב אסי שבסוגיין, משמע שהוא מותר לגמרי. והקשו תוס': למה לא צריך שני פסוקים, אחד לפטור מקרבן ואחד מעונש, כמו לגבי שבועה לבטל את המצוה שמצריכה הגמרא בנדרים [יז א] שני פסוקים אחד לפטור ממלקות והשני לפוטרו מקרבן? ותירצו ששם צריך פסוק מיוחד למזיד ופסוק מיוחד לשוגג. אבל כאן כשהתורה פוטרת את השוגג במקרה של אונס היא פוטרת אותו לגמרי גם מקרבן וגם מעונש. תוס' ד"ה אמת.

^[132] רש"י. והרמב"ן מפרש שרבי אלעזר סובר שהברייתא אף היא סוברת שאין העלם חפץ בלא העלם שבועה, וכוונת הברייתא שחייבים רק על העלם שבועה בלבד ולא על העלם שבועה וחפץ ביחד. ורבא שנסתפק לקמן בדין זה אינו אליבא דרבי אלעזר, שהרי לשיטתו הברייתא מדברת על כך בפירוש, אלא אליבא דרב יוסף שמפרש את הברייתא כפשוטה שממעטת רק העלם חפץ בלא העלם שבועה.

^[133] ודוקא כאן הוא פטור בגלל המיעוט של הפסוק שרק בהעלם שבועה הוא חייב ולא בהעלם חפץ. אבל בשאר איסורים היה חייב באופן כזה, ואף שהוא "מתעסק" בשל היתר, מכל מקום כיון שהוא נהנה, הרי זה כמתעסק בחלבים ועריות שהוא חייב מפני שהוא נהנה. מצפה איתן.

חדא מינייהו [אחת מן האמרות הללו] לא אביי, אלא תלמידו רב פפא הוא שאמרה.

א שנינו במשנה שר' ישמעאל אומר: אינו חייב אלא על העתיד לבא. ובענין זה מביאים, תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בשבועת ביטוי "נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב" (ויקרא ה, ד), אין לי שחייב אלא על דברים שיש בהן הרעה והטבה, על דברים שאין בהן הרעה והטבה, מנין שגם עליהם מתחייב? תלמוד לומר מתחילה: "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים" (ויקרא ה, ד), לרבות גם דברים אחרים.

אין לי אלא שנשבע להבא (לעתיד לבוא), שנשבע לשעבר מנין? תלמוד לומר: "לכל אשר יבטא האדם בשבעה" (ויקרא ה, ד), אלו דברי ר' עקיבא. ר' ישמעאל אומר: נאמר "להרע או להיטיב" — הרי זה דווקא להבא, כמשמעותו.

אמר לו ר' עקיבא: אם כן, אם אתה מדייק כלשון הכתוב הזה, אין לי אלא דברים שיש בהן הטבה והרעה, דברים שאין בהן הרעה והטבה מנין? אמר לו: מרבוי הכתוב כמו שראינו. אמר לו: אם ריבה הכתוב לכך לדברים שאינם הרעה והטבה, ריבה הכתוב לכך גם לדברים שהם לשעבר.

ושואלים: שפיר קא אמר ליה [יפה אמר לו] ר' עקיבא לר' ישמעאל, וכיצד יתרץ ר' ישמעאל קושי זה?

אמר ר' יוחנן: ר' ישמעאל ששימש כתלמיד את ר' נחוניא בן הקנה, שהיה דורש את כל התורה כולה בשיטת הלימוד של כלל ופרט, איהו נמי [הוא גם כן] דורש בשיטת כלל ופרט, ואילו ר' עקיבא ששימש את נחום איש גם זו, שהיה דורש את כל התורה כולה בשיטת ריבה ומיעט, איהו נמי [הוא גם כן] דורש ריבה ומיעט.

מאי [מהו] כיצד מצאנו את ר' עקיבא דדריש ריבויי ומיעוטי [שהוא דורש ריבויים ומיעוטים] במקרא זה? דתניא [ששנויה ברייתא]: "או נפש כי תשבע" (ויקרא ה, ד) — הרי זה ריבה כל מיני שבועות, "להרע או להיטיב" (ויקרא ה, ד) — מיעט, "לכל אשר יבטא האדם" (ויקרא ה, ד) — חזר וריבה, הרי ריבה ומיעט וריבה, ולפי שיטה זו ריבה הכל,

מאי [מה] ריבה? ריבה את כל מילי [הדברים] שנשבעים עליהם, ומאי [ומה] מיעט בכל זאת, כיון שמיעט הכתוב "להרע או להיטיב"? מיעט דבר מצוה, שאין שבועה חלה עליו לקיימו או לבטלו.

ואילו ר' ישמעאל דריש [דורש] אותו מקרא בכלל ופרט, ובאופן זה: "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים" — הרי זה כלל, "להרע או להיטיב" — הרי זה פרט, "לכל אשר יבטא האדם" — חזר וכלל, הרי זה כלל ופרט וכלל, ולפי דרך זו אי (אין) אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש הוא להבא. אף כל להבא.

אהני כללא לאתויי [הועיל הכלל להביא, להוסיף] אפילו דברים שאין בהן הרעה והטבה שנשבע עליהם להבא, אהני פרטא למעוטי [הואיל הפרט למעט] אפילו דברים שיש בהן הרעה והטבה אם נשבע עליהם לשעבר.

ושואלים: איפוך אנא [אהפוך אני] ואומר שהכלל בא לרבות לשעבר, והפרט בא למעט דברים שאין בהם הרעה והטבה, כמו ששאל ר' עקיבא!

אמר ר' יצחק: יש להכניס בכלל את מה שהוא דומיא [בדומה] להרע או להיטיב, והוא מי שאיסורו (שהאיסור שיש בכך) הוא משום "בל יחל דברו" (במדבר ל, ג), שמחלל ומפר את השבועה שנשבע, יצאתה (יצאה) זו שבועה על מה שהיה בעבר שאין איסורו משום "בל יחל דברו", שהרי אינו מחלל שבועה, אלא שהוא עובר משום "בל תשקרו" (ראה ויקרא יט, יא).

רב יצחק בר אבין אמר הסבר אחר לדבר, אמר קרא [המקרא]: "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים" (ויקרא ה, ד), מי שהשבועה קודמת למעשה הביטוי, ולא שהביטוי קודמת לשבועה, יצא זה שנשבע "אכלתי" ו"לא אכלתי" — שהמעשה קודם לשבועה.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר שם "לכל אשר יבטא האדם בשבועה ונעלם ממנו" (ויקרא ה, ד), ומן המלים "האדם בשבועה" יש ללמוד שהאדם הנשבע מתחייב בקרבן דווקא אם היה בשלימות דעתו ורצונו — פרט לאנוס, שאינו עובר על השבועה מרצונו אלא מחמת אונס כלשהו. ומה שנאמר "ונעלם" — פרט למי שעושה זאת במזיד שאינו מתכפר בקרבן.

"ממנו" — הכוונה היא שנתעלמה (נשכחה) ממנו שבועה, שעבר על שבועתו לפי ששכח שנשבע. יכול שמדובר גם במי שנתעלמה ממנו חפץ, שעבר על שבועתו משום שטעה וחשב שהוא דבר אחר שלא נשבע עליו? תלמוד לומר: "בשבועה ונעלם", על העלם שבועה הוא חייב, ואינו חייב על העלם חפץ.

את הברייתא הזו מבארים לפרטיה: אמר מר [החכם]: "האדם בשבועה" — פרט לאנוס. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק הוא] אנוס? כלומר, מה הוא הנחשב אונס לענין שבועה?

ואומרים: כדרך שרב כהנא ורב אסי כי הוו קיימי מקמי [כאשר היו קמים לאחר לימודם מלפני] רב, והיו מדברים ביניהם על מה שלמדו, והתווכחו מה בדיוק אמר רב, מר אמר [חכם זה היה אומר]: שבועתא דהכי [שבועה שכך] אמר רב, ומר אמר [וחכם זה היה אומר]: שבועתא דהכי [שבועה שכך] אמר רב. כי אתו לקמיה [כאשר היו באים לפני] רב, אמר כחד מינייהו [היה אומר כדברי אחד מהם]. אמר ליה אידך [לו האחר] לרב: ואנא בשיקרא אישתבעי [ואני בשקר נשבעתי]?

אמר ליה [לו] רב: אין זה נקרא שקר, כי לבך אנסך, כי בשעת שבועה היית בטוח שאתה אומר אמת, ואין זה בכלל שבועת שקר.

ג ועוד שנינו בברייתא: "ונעלם ממנו" — שנתעלם ממנו שבועה, יכול שנתעלם ממנו חפץ? תלמוד לומר: "בשבועה ונעלם ממנו", על העלם שבועה הוא חייב, ואינו חייב על העלם חפץ.

מחכו עליה במערבא [היו צוחקים על כך בארץ ישראל]: בשלמא [נניח] העלם שבועה משכחת לה [מוצא אתה אותה] בלא העלם חפץ, כיצד? כגון שאמר: "שבועה שלא אוכל פת חטין", וכסבור "שאוכל פת חטין" קאמר [אמר] בשבועתו, דשבועתיה אינשי [ששבועתו נשכחה] כלומר, שכח מה בדיוק נשבע, אבל חפצא דכיר [את החפץ זכור] שנשבע על פת חיטין. אלא העלם חפץ בלא העלם שבועה היכי דמי [כיצד יכול להיות]?

אם נאמר כגון שאמר "שבועה שלא אוכל פת חטין" וכסבור "של שעורים" קאמר [אמר], דשבועתיה דכיר ליה [ששבועתו זכורה לו], חפצא אינשי [והחפץ נשכח], והרי כיון דחפצא אינשי ליה [שהחפץ שכוח לו] היינו [הרי זו] העלם שבועה, שהרי מה ששכח היה מפרטי השבועה!

אלא אמר ר' אלעזר: דא ודא [זו וזו] אחת היא.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: אלמא [מכאן אתה מסיק] שחפץ בלא שבועה לא משכחת לה [אין אתה מוצא]? והא משכחת לה [והרי אתה יכול למצוא אותה], כגון שאמר "שבועה שלא אוכל פת חטין", והושיט ידו לסל ליטול פת שעורין, ועלתה בידו פת של חטין, וכסבור שפת שעורים היא ואכלה, דשבועתיה דכיר ליה [ששבועתו זכורה לו], חפצא הוא דלא ידע ליה [והחפץ הוא שאינו ידוע לו]!

אמר ליה [לו] אביי: כלום מחייבת ליה [אין אתה מחייב אותו] קרבן שעבר על שבועתו אלא אמאי דתפיס בידיה [על מה שהוא תופס בידו ואוכל], והרי העלם שבועה הוא, שהוא סבור שלא נשבע על כך!

לישנא אחרינא [לשון אחרת], אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: סוף סוף קרבן דקא מייתי עלה דהאי פת מיהת [שהוא מביא על הפת הזו מכל מקום] על העלם שבועה הוא ששכח שנשבע על פת זו, ואין הדבר תלוי בהעלם החפץ!

ורב יוסף אמר לך [היה אומר לך] בתשובה לכך: כיון דכי ידע ליה [שאם היה יודע] שפת של חטין הוא פריש מיניה [היה פורש ממנה], הרי שאת השבועה עדיין הוא זוכר, ולא נעלמה ממנו, אלא שהעלם חפץ הוא.

בעא מיניה [שאל אותו] רבא מרב נחמן: העלם זה וזה בידו (ששכח גם את השבועה וגם את החפץ), מהו? אמר ליה [לו]: הרי העלם שבועה בידו, וחייב. אמר לו: אדרבה [גדולה מזו, להיפך], אני יכול לומר הרי העלם חפץ בידו, ופטור!

אמר רב אשי: חזינן [רואים אנו], אי [אם] מחמת שבועה קא פריש [הוא פורש] מן הדבר, כאשר אומרים לו: הרי נשבעת — הרי נמצא שהעלם שבועה בידו, וחייב. אי [אם] מחמת חפץ קא פריש [הוא פורש] כשמזכירים לו שמה שנמצא בידו הוא חפץ מסויים — הרי העלם חפץ בידו, ופטור.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: באופן זה אין להוכיח כלל איזה העלם בידו, כי בהכרח הוא חייב להיזכר הכל, כלום פריש [אין הוא פורש] משבועה אלא משום חפץ שנזכר שנשבע עליו, וכן כלום לא פריש [פורש] הוא מחפץ אלא משום שבועה! כשאומרים לו שהוא חפץ מסוים ופורש ממנו, הלוא עושה זאת רק משום שנזכר שנשבע שלא לאכול ממנו! אלא לא שנא [אין שונה] אין הבדל בין זה לזה.

ד בעא מיניה [שאל אותו] רבא מרב נחמן:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav Pappa said one of those statements, not Abaye.

§ The mishna teaches that Rabbi Yishmael says: One is liable only for an oath on an utterance taken about the future. The Sages taught in a baraita with regard to an oath on an utterance: From the verse: “Or if anyone take an oath clearly with his lips to do evil, or to do good” (Leviticus 5:4), I have derived only that one is liable for an oath on an utterance with regard to matters to which doing evil and doing good apply. From where do I derive that one is liable for an oath on an utterance with regard to matters to which doing evil and doing good do not apply? The verse states: “Or if anyone take an oath clearly with his lips,” which includes other matters.

I have derived only that one is liable for oaths referring to the future. From where do I derive that one is liable for oaths referring to the past? The verse subsequently states: “Whatsoever it be that a man shall utter clearly with an oath” (Leviticus 5:4); this is the statement of Rabbi Akiva. Rabbi Yishmael says: The verse states: “To do evil, or to do good,” referring exclusively to oaths about the future.

The baraita continues: Rabbi Akiva said to him: If so, then I have derived only that one is liable for an oath on an utterance with regard to matters to which doing evil and doing good apply. From where do I derive that one is liable for an oath on an utterance with regard to matters to which doing evil and doing good do not apply? Rabbi Yishmael said to Rabbi Akiva in response: It is derived from an amplification of the meaning of the verse. Rabbi Akiva said to him: If the verse is amplified for this, i.e., to extend the halakha of an oath on an utterance to matters that do not involve doing evil or good, the verse is amplified for that, i.e., oaths about the past.

The Gemara questions: Rabbi Akiva said well his critique of the opinion of Rabbi Yishmael. Why does Rabbi Yishmael disagree?

Rabbi Yoḥanan said: It is because Rabbi Yishmael was the one who served as a disciple of Rabbi Neḥunya ben HaKana, who would interpret the entire Torah with the hermeneutical principle of a generalization and a detail. Therefore, Rabbi Yishmael also interprets the Torah with the method of a generalization and a detail. Rabbi Akiva was one who served as a disciple of Naḥum of Gam Zo, who would interpret the entire Torah with the hermeneutical principle of amplification and restriction. Therefore, Rabbi Akiva also interprets the Torah by amplification and restriction.

What is the specific instance in this context where one finds that Rabbi Akiva interprets with amplifications and restrictions? It is as it is taught in a baraita that when the verse states: “Or if anyone take an oath clearly with his lips” (Leviticus 5:4), it amplifies the range of possible oaths for which one could be liable to bring an offering for an oath on an utterance. When the verse continues: “To do evil, or to do good,” it restricts that range. When it further continues: “Whatsoever it be that a man shall utter clearly with an oath,” it then amplifies again. According to the hermeneutical principle that when a verse amplified, and then restricted, and then amplified, it amplified the relevant category to include everything except for the specific matter that was excluded by the restriction.

What was included when the verse amplified the range of liability? It amplified it to include all matters about which one might take an oath. And in what way did it restrict it when it continued: “To do evil, or to do good”? It restricted the range of liability for an oath on an utterance to exclude an oath that is a matter involving a mitzva, i.e., an oath to refrain from performing a mitzva.

And Rabbi Yishmael interprets the verse following the hermeneutical principle of a generalization and a detail: “Or if anyone take an oath clearly with his lips” (Leviticus 5:4), is a generalization; “to do evil, or to do good,” is a detail; “whatsoever it be that a man shall utter clearly with an oath,” the verse then further generalized. There is a hermeneutical principle that when a verse contains a generalization, and a detail, and another generalization, you may deduce that the verse is referring only to items similar to the detail. Just as the detail in the verse is explicitly an oath referring to the future, so too, all the oaths for which one is liable must be referring to the future.

The generalization serves to include even those matters that do not concern doing evil or doing good when they refer to the future; the detail serves to exclude even matters that concern doing evil or doing good when they refer to the past.

The Gemara challenges: I will reverse it and say that the generalization serves to include oaths concerning the past, and the detail serves to exclude matters that do not involve doing evil or doing good. Why is that not an equally legitimate interpretation of the verse?

Rabbi Yitzḥak said that Rabbi Yishmael understands that liability is extended to one whose oath is similar to an oath “to do evil, or to do good” (Leviticus 5:4). He whose prohibition is due to the verse: “He shall not break his word” (Numbers 30:3), is liable, as liability for an oath about the future entails breaking one’s word. Excluded is that oath whose prohibition is not due to the verse: “He shall not break his word”; rather, it is due to the verse: “You shall not lie” (Leviticus 19:11), since liability for an oath about the past applies when the oath itself was a lie.

Rav Yitzḥak bar Avin says that there is a different explanation of Rabbi Yishmael’s opinion: The verse states: “Or if anyone take an oath clearly with his lips to do evil, or to do good,” referring to one whose oath precedes its clarification, i.e., the action that breaks it, and not to one who takes an oath where the clarification, i.e., the action prohibited in the oath, precedes the oath. Excluded is that oath where one said, for example: I ate, or: I did not eat, where the action precedes the oath.

§ The Sages taught in a baraita: The verse states: “Or if anyone take an oath clearly with his lips to do evil, or to do good, whatsoever it be that a man shall utter clearly with an oath, and it is hidden from him; and, when he knows of it, be guilty in one of these things” (Leviticus 5:4). The phrase “a man…with an oath” serves to exclude a victim of circumstances beyond his control from liability to bring an offering. The term “and it is hidden” serves to exclude from liability one who broke his oath intentionally, as he does not deserve to be able to achieve atonement through bringing an offering.

The baraita continues: The term “from him” teaches that one who was unaware of his oath, i.e., forgot it, and subsequently broke it, is liable to bring an offering. One might have thought that an oath taker is also liable when he broke an oath because he was unaware that a particular item is forbidden as the object of his oath; therefore, the verse states: “With an oath, and it is hidden from him.” He is liable for lack of awareness of the oath but he is not liable for lack of awareness of the object of the oath.

The Master says above in the baraita: The phrase “a man…with an oath” serves to exclude a victim of circumstances beyond his control. The Gemara asks: What are such circumstances?

The Gemara answers: It is as it was with Rav Kahana and Rav Asi, who, when they were standing up in the presence of Rav, their teacher, at the conclusion of a lesson, disagreed with regard to exactly what he said. One Sage said: On my oath Rav said like this, and the other Sage said: On my oath Rav said like that. When they came before Rav to clarify what he had said, he stated his opinion in accordance with what one of them had said. The other said to Rav: Did I then take a false oath?

Rav said to him: Your heart compelled you. It is not regarded as a false oath, since at the time that you took the oath you were certain that you were telling the truth.

§ The baraita teaches: The phrase “and it is hidden from him” teaches that one who was unaware of his oath, i.e., forgot it, and subsequently broke it, is liable to bring an offering. One might have thought that the oath taker is also liable when he broke the oath because he was unaware that a particular item is forbidden as the object of his oath; therefore, the verse states: “With an oath, and it is hidden from him.” He is liable for lack of awareness of the oath, but he is not liable for lack of awareness of the object of the oath.

They laughed at this in the West, Eretz Yisrael, and said: Granted, you find lack of awareness of one’s oath without there being lack of awareness of the object of the oath, as in a case where one said: On my oath I will not eat wheat bread, and he thought he had said: I will eat wheat bread, as in that case his oath is forgotten and the object of it is remembered. But under what circumstances is there a case of lack of awareness of the object of the oath without lack of awareness of the oath itself?

The Gemara suggests: It can be found in a case where he said: On my oath I will not eat wheat bread, and he thought he had said: On my oath I will not eat barley bread, as in that case his oath is remembered by him and the object of it is forgotten. The Gemara rejects this suggestion: Once the object of the oath is forgotten by him, that is a case of lack of awareness of his oath.

Rather, Rabbi Elazar said: The distinction made in the baraita between lack of awareness of one’s oath and lack of awareness of the object of one’s oath is not valid, and both this and that are one and the same.

Rav Yosef objects to this. Is it really the case that you do not find a case of lack of awareness of the object of an oath without lack of awareness of the oath? But you find it in a case where he said: On my oath I will not eat wheat bread, and he extended his hand to the basket to take barley bread, and wheat bread came up in his hand, and he thought it was barley bread and ate it. That is a case where his oath is remembered by him, and it is the object of the oath of which he is unaware.

Abaye said to him: Don’t you deem him liable to bring an offering for breaking his oath only for that which he holds in his hand and eats? When he eats the bread, that is lack of awareness of the oath, since he thinks that the item in his hand is permitted.

The Gemara presents another formulation of this statement. Abaye said to Rav Yosef: Ultimately, the offering he brings for this bread is in any event due to lack of awareness of the oath, as he thinks that the item in his hand is permitted.

And Rav Yosef could say to you: Since were he to know of it that it is wheat bread he would refrain from eating it, this should be regarded as a case of lack of awareness of the object.

Rava asked of Rav Naḥman: In a case where one has a lack of awareness of this, the oath, and that, its object, what is the halakha? Rav Naḥman said to him: He breaks the oath while having a lack of awareness of the oath and is therefore liable. Rava replied: On the contrary, he has a lack of awareness of the object of the oath and should therefore be exempt.

Rav Ashi said: We see: If he refrains from eating due to the oath, i.e., when he is reminded that he took an oath, he had a lack of awareness of the oath and is liable. If he refrains due to the object of the oath, i.e., when he is reminded what it is he is about to eat, he had a lack of awareness due to the object, and is exempt.

Ravina said to Rav Ashi: Doesn’t he refrain only from breaking the oath due to his recognition of the object? Doesn’t he refrain from the object due only to the oath? In either case, he needs to remember both the oath and its object, and the manner in which he was reminded does not serve to indicate anything. Rather, there is no difference between the two.

Rava asked of Rav Naḥman:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני' ר' ישמעאל אומר אינו חייב אלא על העתיד שנאמ' להרע או להיטיב.

אמר לו ר' עקיבא אם כן אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה. דברים שאין בהן הרעה והטבה מנין א"ל מרבוי הכתוב. א"ל אם ריבה הכתוב לכך. פירוש אם ריבה הכתוב הזה דכתב לכל אשר יבטא האדם אפילו דברים שאין בהם הרעה והטבה. ריבה נמי אפי' דברים שאינן להבא:
ת"ר להרע או להיטיב אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה וכ'.

ואסיקנא ר' עקיבא דריש התורה בובויי ומיעוטי כנחום איש גם זו. או נפש כי תשבע לבטא. ריבה כל מה שיבטא. להרע או להיטיב מיעט כל דבר שאין בו הרעה והטבה. לכל אשר יבטא האדם בשבועה חזר וריבה כל מה שיבטא האדם בשבועה חייב משום שבועת ביטוי. מאי רבי רבי כל מילי. בין להבא בין לשעבר. ואפילו דברים שאין בהם הרעה והטבה. אי הכי המיעוט למה בא.

ואמרינן מיעט דבר מצוה. כלומר הנשבע לבטל את המצוה פטור.

ר' ישמעאל דריש הכי בכלל ופרט כנחוניא בן הקנה רבו וריבה אפי' דברים שאין בהם הרעה והטבה.

ומיעט אפילו דברים שיש בהן הרעה והטבה לשעבר ואינן להבא פטור. ואקשינן עליה ומה ראית לרבות דברים שאין בהן הרעה והטבה ולמעט דברים שהן לשעבר.

ופריק ר' יצחק מדוקיא דקרא דכתיב לא יחל דברו אלא קיימו. והנשבע דבדבר שכבר עבר היאך יכול לקיימו. מאי דהוה הוה. אינו עובר בדבר שעבר אלא משום לא תשקרו. ועוד מדכתיב או נפש כי תשבע לבטא. מי שקדמה שבועה לביטוי ולא מי שקדם ביטוי לשבועה:

ת"ר לכל אשר יבטא האדם בשבועה פרט לאנוס כגון רב כהנא ורב אסי דהוו משבעי מר אמר הכי אמר רב ומר אמר הכי אמר רב ואשתכח כחד מינייהו. א"ל רב לאידך כי האי גוונא לא הוי שבועת שקר מאי טעמא לבך אנסך שעמד בדעתך כי האמת עמך:
לכל אשר יבטא האדם בשבועה ונעלם ממנו. מדסמיך ליה לשבועה לו נעלם ש"מ דבהעלם שבועה הוא חייב ואינו חייב על העלם חפץ ואמרינן בשלמא אי אמר שבועה שלא אוכל פת חטים ושכח היאך נשבע הוא וכסבור שאוכל נשבע דהיינו העלם שבועה בלא העלם חפץ.

כי פת חטין זכור הוא אלא שכח שנשבע שלא לאכלה. אלא העלם חפץ בלא העלם שבועה היכי דמי אי נימא כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חטים וכסבור פת של שעורים קאמר היינו העלם שבועה דא ודא אחת היא. כלומר לא משכחת העלם חפץ בלא העלם שבועה.

ופרי' רב יוסף אי נשבע שלא אוכל פת חטין והושיט ידו לסל ליטול פת שעורים ועלתה בידו פת חטין וכסבור פת שעורים היא ואכלה פטור. היינו העלם חפץ בלא העלם שבועה. דשבועתיה דכיר ליה. חפצא הוא דאינשי ליה ואע"ג דאמר אביי כלום מחייבת ליה קרבן אלא ממאי דתפיס בידיה כי האי גוונא העלם שבועה היא. הא דחי לה רב יוסף הכי כיון דאילו מדכר דפת חטים היא פריש העלם חפץ הוא:

בעא מיניה רבא מרב נחמן העלם שבועה והעלם חפץ בידו מהו. א"ל הרי העלם שבועה בידו וחייב כו'. וקיימא לן כר' עקיבא דמחייב אפילו לשעבר:

אמ"ר אלעזר דא ודא אחת היא. פי' רש"י ז"ל וזו אינה משנה, ויש מפרשין דהכי קאמר לא משכחת לעולם העלם חפץ בלא שבועה והכי קתני על העלם שבועה בלחוד כגון שלא אוכל פת חטים וכסבור של שעורים אמ' חייב אבל העלם חפץ ושבוע' כגון דאנשי' חפצה פטור ולהאי סברא דרבי אלעזר הך דבעא מיניה רבא מרב נחמן העלם זה וזה בידו מהו מתניתא היא וכי בעא מיניה אליבא דרב יוסף בעא מיניה דאשכח העלם חפץ בלא העלם שבועה.
ויש לפירוש זה רגלים בירושלמי, דגרסינן התם (ג,ה) על העלם שבועה הוא חייב ולא על העלם חפץ ואין ביניהן העלם טומאה על העלם מקדש ויהא חייב שתים כרבי ישמעאל דאמר חייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש תמן כתיב ונעלם ונעלם שתי פעמים וכאן כתיב ונעלם פעם אחת.
וכך פירושו: א"כ הוא שיש העלם חפץ ושבועה בכאן נימא כמו שאנו אומרים גבי טומאה שאם נעלם ממנו מקדש וטומאה חייב שתים כרבי יש הכא נמי הוה לן למימר חייב שתים ומשני תמן כתיב ונעלם ונעלם שני פעמים לחייב על העלם טומאה ומקדש וכיון שהוא חייב על כל אחת ואחת בפני עצמה על שתיהן בבת אחת חייב שתים ז) אבל הכא לא כתיב רבוייא להעלם חפץ וכתיב ביה מיעוטא דכתיב ונעלם בשבועה דוקא כשיש בה חדא העלמה אבל כשיש בה שתי העלמות פטור.

מאי מיעט מיעט דבר מצוה. ולר' עקיבא לא איצטריכינן לכל מאי דאמרין לקמן (שבועות כז, א) מקיש הרעה להטבה והטבה להרעה ולא לרבוי או להטיב וכדאמרינן נמי לקמן (שם ע"ב) בהדיא.

אמר ר' אלעזר דא ודא אחת היא. כלומר בין נעלם ממנו חפץ בין נעלמה השבועה, הכל העלם שבועה היא וחייב, וכמ"ש דכיון דחפצא (אנפשיה) [אינשי] העלם שבועה הוא, הלכך חייב.

הא דבעא מיניה רבא מרב נחמן העלם זה וזה בידו. אאתקפתיה דרב יוסף סמוך דמתניתא מתרצתא היא ואיכא העלם חפץ בלא העלם שבועה, ולית ליה דרב (יהודה) [אלעזר] דאמר דא ודא אחת היא.

אלא לא שנא. כלומר ולא איפשיטא.

חדא מינייהו ר"פ אמרה פי' בתוס' משום דמלך ר"פ בתר אביי ורבא כדאיתא בפ' בתרא דמועד קטן לפיכך היו התלמידים מתחלפים דבריהם לפעמים. מיעט דבר מצוה ולא מצי למימר דמיעט לרב מילתא דליתיה בלאו והן ולשמואל מילתא דליתיה להבא דהנהו מלהרע או מלהיטיב מתמעטו. מי ששבועה קודמת לביטוי פי' למעשה של ביטוי ולא שקדם מעשה דביטוי לשבועה ולישנא קלה נקט. האדם בשבועה פרט לאנוס פי' דהאדם משמע שלבו שלם בשבועה פרט לאנוס דאנסי ליה ביה להשבע בשקר כסבור שהיה הדבר כמו שנשבע והא לא שייך אלא בשבועה לשעבר ובמס' נדרים קרי לה שבועת שגגה כלומר שנשבע לשקר בשוגג דאמרינן התם על מתני' ד' נדרים התירו חכמים נדרי זריזין נדרי שגגות נדרי אונסין וכו' ומפרש בגמרא מכלל נדרי שגגות קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי וסבור שלא אכל ונמצא שאכל אשתו מותרת ואמרינן כשם שנדרי שגגות מותרים כך שבועות שגגות מותרות כי הא דרב כהנא ורב אסי וכו' ונדרי אונסין מפרש התם באונס ממש בנדרים או שבועות דלהבא כגון שהדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או בנו או שעכבו נהר וההיא ודאי מהאדם בשבועה נפקא ולא אידכר עלה כלל דההיא בשעת שבועה לבו היה בשבועה אלא שבא לו אונס אחרי כן מבחוץ שלא לקיים דבריו ומסברא הוא דנפקא לן דמסתמא אדעתא דלהוי ליה ההוא אונסא לא נדר והיינו דאמרינן לה התם נמי במידי דממונא גבי ההוא דאתפיס זכותיה בבי דינא ורמינן להו אהדדי ואי בשבועה מקרא נפקא מה ענין הוא אנל ממון אלא ודאי כדאמרן והיינו דבעא מיניה לקמן רבא מרב נחמן איזו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר דאלו ידע אנוס הוא והיינו משום באדם בשבועה דפטר בכל שבועה דלשעבר דלעולם וזה ברור ומעתה היינו דאמרי' הכא ה"ד כי הא דרב כהנ' ורב אסי וכו' כלומר כדרב כהנא ורב אסי דאשתבעו לשעבר וה"ה לכל שבועה לשעבר אלא דנקטיה האי עובדא משום מאי דא לרב ע"י מעשה לבך אנסך ולית לן שום אנפי אחרינא לקייומי ביה הא דהאדם בשבועה דאלו כל אונסין דעלמא לא נפקי מהאי קרא והאי ה"ד כדרב כהנא וכו' דוקא הוא כסתם ה"ד דאיכא בתלמודא ואין צריך לפרש אותו כההוא ה"ד חלול ה' דבפרק בתרא דיומא ושמעינן מהאי עובדא דרב כהנא ורב אסי דהא דדרשינן האדם בשבועה פרט לאנוס לא לפוטרו מקרבן בלבד כאידך מיעוטי דדרשינן מן הכתוב הזה אלא אף למשרייה לגמרי וליכא עליה שום (אונס) [איסור] כלל דאי לא היכי שתיק להו רב ולא מיחה בהם דהא מלישנא דעובדא מוכיח דהא רב כהנא ורב אסי זמנין טובא הו"ל הכי מדקאמרינן מר משתבע ומר משתבע ואמרינן נמי כי הוו אתו לקמיה דרב א"ל ואם לא אירע זה אלא פ"א הו"ל לש"ס למימר מר אשתבע ומר אשתבע אתו לקמיה דרב א"ל וזו נראית לי ראיה ברורה וכן נראה ומשום הא דהוה הלכה למעשה נקטיה ש"ס כדכתיבנא לעיל וכן נראה מההיא דנדרי' כך שבועת שגגות מותרות דמשמע מותרות לגמרי ואע"ג דשאין נשבעין לבטל את המצות איצטריך תרי קראי חד למעוטי מקרבן וחד למעוטי ממלקות שאני הכא דסברא הוא דכיון דמחמת אונס מיפטר כמפטר לגמרי כנ"ל וכן דעת רבותינו ז"ל וההוא עובדא דפרק השולח באותה אלמנה שהפקידו אצלה דינר ונתנתו בכד של קמח ואפאתו ונתנתו לעני ונשבעה יהנה סם המות בא' מבניה אם נהנית מדינרו כלום ואמרינן התם דאיענשה כבר פירשוה בתוס' דשאני התם שגרמה לנפשה אונס וכיון דפקדון הוה הוה לה לאותוביה בדוכתה דתהוי דכירא נמי וה"ל נמי לאסוקיה אדעתא שמא נהנית ממנו שלא לדעת:

הא דאמרינן אלא א"ר אלעזר דא ודא אחת היא פי' רש"י ז"ל פי' דאפי' הא נמי העלם שבועה היא ולא משכחת העלם שבועה ומתניתין דלעיל דקתני או אינו אלא נעלם ממנו חפץ אינה משנה ואין זה מחוור מדלא פירשו הכי בגמרא ומצינו בירושלמי שקיימו הברייתא אף לפי סברא זו והכי קאמר או אינו אלא חפץ נמי כלומר שיהיה העלם זה וזה בידו ת"ל בשבועה ונעלם על העלם שבועה לבדה הוא חייב ולא שיהיה עמה העלם חפץ דהעלם זה וזה בידו פטור ולפ"ז בעיא דרבא מרב נחמן בהעלם זה וזה בידו מהו לאו אליבא דר"א הוא אלא אליבא דרב יוסף דסבירא ליה דמשכחת העלם חפץ בלא שבועה ולדידהו ברייתא בהעלם חפץ לבדו אבל העלם זה וזה תבעי:

כלום מחייבת ליה קרבן אלא אמאי דתפיס בידיה פי' דסוף דסוף סבור הוא שלא נשבע על אותו ככר והעלם שבועה היא ורב יוסף סבר דכיון דאי מדכרו ליה חפץ לא הוה (משתבע) [מדכר דמשתבע] (לא הוה) [לא חשיב] להעלם חפץ לחוד. אמר רב אשי וכו' הא מיפרש' דההיא דכוותה בסוף פרק ידיעות הטומאה:

בעא מיניה רבא מרב נחמן איזו היא שגגת ביטוי לשעבר אי דידע מזיד הוא לא הו"ל לאדכוריה הא כלל דהא בעיא בשוגג הוא ולא במזיד אלא דנקטה כאשגרת לישן אגב אידך דקאמר דאי לא ידע כלומר ששכח מה שכבר היה אנוס הוא:

כבר ביארנו שבשלש עשרה מדות התורה נדרשת ואחת מהן כלל ופרט ושמדה זו נדרשת לפעמים בריבה ומיעט ואין המדה שוה בכלם לענין פסק פעמים שהולכין אחר רבוי ומיעוט וזו אחת מהן ופעמים הולכין אחר כלל ופרט כמו שביארנו בפרק ראשון ד' ב' וכן ביארנו כ' ב' שאזהרת שבועת בטוי בין להבא בין לשעבר מלא תשבעו בשמי לשקר וזה שאמרו כאן בלשעבר שאין איסורו משום לא יחל אלא משום לא תשקרו אינו נאמר אלא לביאור ענין כלומר שאין איסורו תלוי בחלול העתיד לבא שהוא במשמעות לא יחל שמאחר שהוא מזהירו שלא יחל משמע שעדין הוא בידו אם לחלל אם לקיים אלא משום לא תשקרו שמשמעותו שבשעת שבועה הוציא שקר מפיו:

כבר ביארנו שהמזיד בשבועת בטוי אינו מביא קרבן שנ' ונעלם פרט למזיד אלא שלוקה על הצדדין שביארנו ואין בה קרבן אלא בשוגג ואם היה אנוס בה אינו מביא קרבן כלל שאין האונס בכלל שגגה וכיצד הוא האונס כל שנשבע על דבר שכבר עבר וכסבור שנשבע באמת הרי זה אונס כגון שנשבע כך פי' לנו רבינו ונמצא שלא כך פי' או שעשיתי כך וכך ולא עשה והוא סבור שעשה ונמצא שאין שגגת בטוי לשעבר לחייב עליה קרבן אבל כל שנשבע להבא אע"פ ששכח בשעת מעשה ודמה שלא נשבע כלל אין זה אונס שהרי בשעת שבועה לא היה דבורו משתבש והיה לו להעלות דברו על לב תמיד שלא יבא לידי בטולו והעלם חפץ אין כאן שאלו היה זכור שנשבע כבר הוא נזכר את החפץ שנשבע עליו ואין כאן אונס אלא שגגה וכך כתבוה חכמי הדורות וכך קבלתיה מרבותי והיו נסעדים בה ממה ששאלו למטה שגגת בטוי לשעבר היכי משכחת לה ולא הוצרך לשאול כן בשגגת בטוי להבא אלמא כל ששכח השבועה מעקרה שוגג הוא הואיל ומ"מ יודע הוא ענין שבועה ואיסורה אבל גדולי המחברים כתבו שאף להבא כל שנשבע שלא יאכל ושכח שבועתו ואכל אונס הוא הואיל ובחזקת דבר המותר אכלו ולא יראה כן אלא בתולה שבועתו באחרת על הדרך שיתבאר למטה בסוגית תלאן זו בזו שאין אדם מעלה על לב כל כך דבר שאינו אוסרו עכשו עליו במוחלט אלא בתנאי ומ"מ לדעתם אין שגגת להבא לחיוב אלא או בשגגת קרבן או בנשבע שלא יאכל פת חטים ושגג ודמה שהוא נשבע שיאכל שהוא זוכר החפץ שנשבע עליו אלא שנעלמה השבועה היאך היתה ולא בשכח השבועה לגמרי ושטת הסוגיא לכאורה מוכחת כדבריהם והוא שאף לדברינו כל שנעלם ממנו החפץ שנשבע עליו אונס הוא ואין קרבן אלא בהעלם שבועה עם זכירת חפץ ואמרו בגמ' בשלמא העלם שבועה בלא חפץ כגון דאמ' שבועה שלא אוכל פת חטים וכסבור שאוכל קאמ' וכדברי גדולי המחברי' ומעתה יש לפרש לדעתם שזה ששאלו בשגגת לשעבר היאך היא ולא שאלוה בלהבא פירושו מפני שכבר היא נמצאת בדרך זה שכבר הוזכר:

מתניתן רבי ישמעאל אומר אינו חייב אלא על העתיד לבוא שנאמר להרע או להטיב וגו' תנו רבנן לכל אשר יבטא האדם פרט לאנוס ונעלם פרט למזיד שאינו מחייב קרבן שבועה ונעלם ממנו שנתעלמה ממנו שבועה כו' אדם בשבועה פרט לאנוס כדרב כהנא ורב אסי כי קיימי מקמי דרב מר אמר שבועתא הכי אמר רב ומר אמר שבועתא הכי אמר רב כי אתו לקמיה דרב ואמר כחד מנייהו אמר ליה אידך ואנא בשיקרא אישתבעי כלומר כלום חייב אני קרבן משום שבוע' ביטוי שהרי בשוגג נשבעתי אמר ליה את לבך אנסך ואי אתה חייב קרבן:

ואם תשאל אי הכי שבועת ביטוי בשוגג לשעבר היכי משכחת לה והא לביה הוא דאנסיה הא אוקימנא לקמן באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו כדאמרינן לקמן בעי מיניה רבא מרב נחמן איזו היא שבועת ביטוי לשעבר אי דידע מזיד הוא ואי דלא ידע אנוס הוא אמר ליה באומ' יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו.

ונעלם שנתעלמה ממנו שבועה וזכור החפץ יכול שנעלם החפץ וזכור את שבועה תלמוד לומר בשבועה ונעלם ממנו כשנתעלמה ממנו שבועה וזכור החפץ הוא שמתחייב ולא שנעלם החפץ וזכור את השבועה לפי שכיון שהוא זכור את החפץ הא לא קרינא ביה בשבועה ונעלם ממנו וכיון שנעלם ממנו החפץ שנשבע עליו הא הו"ל אנוס ואסיקנא דנעלמה ממנו שבועה וזכור את החפץ כגון שנשבע עליו שלא יאכל פת חטים וכסבור שאוכל אמר דשבועתיה אנשייה חפצא דכיר ליה ונעלם ממנו חפץ וזכור את השבועה כגון שנשבע שלא יאכל פת חטים והושיט ידו לסל ליטול פת שעורים ועלתה בידו פת חטים וכסבור פת שעורים עלתה בידו דשבועת' הא דכיר ליה חפצא הוא דאנשייה אבל אם נשבע שלא יאכל פת חטים וכסבור של שעורים אמר העלם שבועה וחפץ הוא שהרי לגבי פת חטים נעלמה ממנו השבועה וכיון דקתני בברייתא ונעלמה ממנו כשנתעלמה ממנו השבועה וזכור את החפץ ולא שנתעלם ממנו החפץ וזכור את השבועה קא בעי רבא מרב נחמן העלם זה וזה בידו מהו פירוש כגון שנשבע שלא יאכל פת חטים וכסבור שאוכל אמר והושיט ידו לסל ליטול פת שעורים ועלתה בידו פת של חטים וכסבור של שעורים היא שנמצא שנתעלמה ממנו השבועה וגם נעלם ממנו החפץ מאי מי אמרינן כיון שנתעלמה ממנו השבועה הא קרינא ביה ונעלם או דילמא כיון דנעלם ממנו החפץ הוה ליה אנוס אמר רב אשי חזינן אי משבועה קא פריש פי' אי כד מודעת לה דמושבע הוא קא פריש מאכילת ההיא פת אישתכח דעיקר העלמה השבועה הויא והויא לה העלמת שבועה ואי כד מודעת דהאי פת פת של חטים היא קא פריש אשתכח דעיקר העלמה החפץ הויא והויא לה העלמת חפץ ולא מיחייב עלה משום שבועת ביטוי דאנוס הוא אמר ליה רב אבינא לרב אשי כלום פריש משבועה אלא משום חפץ כו' כלו' היכא דפריש ע"י הודעת השבועה ליכא ראיה דעיקר העלמה השבועה הויא דהא מכלל השבועה שיודע ממילא מרגיש דהיינו חפץ דאשבע ליה והיכא דפריש מהודעת החפץ נמי ליכא ראיה דעיקר העלמה החפץ הויא דהא מכלל הודעת החפץ ממיל' מרגיש דאשתבע ליה דלא אכיל לה וכאילו אודעיה ליה דאשתבע עליה דלא אכיל ליה הוא ואכתי העלם זה וזה בידו הוא ולא איפשוט בעיין.

אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים אבל אם אותו דבר שגמר בלבו שישבע עליו לא הוציאו בשפתיו אלא דבר אחר שלא גמר בלבו הוא שהוציא בשפתיו אינו חייב כלום לא על זה ולא על זה זה לפי שלא הוציאו בשפתיו וזה לפי שלא גמר בלבו עליו.

גמ' מי שהשבועה קודמת לביטוי ולא שהביטוי קודמת לשבועה יצא זה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה את לבך כו' וחד לפטור ממלקות כו' נ"ב בגמ' לא נאמר פטור ממלקות אלא לפטור מלאו דשבועה ופי' לשם התוס' להדיא דוקא משבועת לא יחל דברו הוא דפטור אפי' קיים את המצוה ועבר על לא יחל אבל חייב לעולם מלקות משום שבועת העדות ותדע דהא לקמן איתא להדיא במתני' דעל שבועת שוא ונשבע לבטל את המצוה חייבין על זדונה מכות כו':

גמרא מי שהשבועה קודמת לביטוי כו'. לכאורה אינו מובן ולולי דמסתפינא הייתי אומר דהרצון בו שא"ח עד שיאמר שבועה ברישא ואח"כ יאמר הדבר שנשבע עליו היינו שיאמר שבועה שאוכל ושלא אוכל אבל אם אמר אוכל או שלא אוכל בשבועה לא ולזה אמר דכש"כ אכלתי ול"א דלא דגם המעשה קדמה לשבועה ומאי דכתיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה פי' בשבועה שקדמה לו ונראה דכמו כן בשבה"ע א"ח עד שתקדום השבועה כגון שבועה שא"א יודעין לך עדות לבר משה"פ דחייב אפי' בשבועה דבסוף מדכתיב וכחש בה (ואח"כ) ונשבע על שקר ובזה מתורץ קושיית התוי"ט לקמן בפ"ה מ"ג ד"ה ר"א ע"ש משום דלא מתניא שם (ר"ל בשבה"ע) דר"א עד שיאמר שבועה באחרונה אך כ"ז לרי"ש אבל לר"ע אפשר דחייב אפילו אמר שבועה לבסוף ולכן אם שנמצא באיזו מקומות דאפי' בכה"ג הוה שבועת ביטוי אתו לר"ע:

תד"ה מיעט דב"מ. המ"ל כו' דליתי' בלאו והן. לכאורה י"ל דזהו ג"כ כוונת הגמרא דמיעט דב"מ היינו לקיים דטעמא דפטור משום דליתא בלאו כדלעיל אך לקמן (כ"ז) בסוגיא דנשבע לבטל אה"מ לא משמע הכי:

גמ' האדם בשבועה פרט לאנוס צ"ע לר' ישמעאל האי קרא מאי עביד ליה דלית ליה שבועות בטוי לשעבר מיהו לזו יש לומר דבעי למאי דאמר רבא לקמן כ"ח ע"א אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו כו' וע"ש בפרש"י ותוס'. עוד יש לדקדק דהכא משמע דדרשינן האדם בשבועה ותו דרשינן בשבועה ונעלם לפניו ולאחריו ועי' בחולין קי"ד ע"ב תוס' ד"ה או כו' ובחידושינו שם ואפשר דדרשי הכי האדם בשבועה ונעלם פי' שיהיה אדם בשעה שנעלם השבועה ממנו ולא יעלם ממנו החפץ. וע"כ כ' הרמב"ם דהעלם חפץ פטור משום אונס ע"ש וא"ש נמי לר' ישמעאל וק"ל:

אלא אר"א דא ודא אחת הוא צ"ע בספ"ק דסנהדרין דבעי למימר מחכו עלה במערבא היינו ר' אלעזר ולא דחי מהכא ע"ש:

שאין בהן הרעה והטבה. שאזרוק צרור לים: ת''ל כי תשבע לבטא. מכל מקום: ר' ישמעאל ששימש כו'. הכי שמיע ליה לרבי יוחנן שר' ישמעאל שימש את רבי נחוניא: מאי מיעט מיעט מצוה. דדבר שאי אפשר הוא וה''ה למשנה את הידוע לאדם: לא יחל דברו. לא משמע אלא בדבר שאפשר לו לקיים שבועתו והיינו להבא: לא תשקרו. בשעה שתשבעו לא תצא לשקר: האדם בשבועה. שיהא אדם בשעת שבועה שיהא לבו עליו: פרט לאנוס. כדמפרש לקמיה כגון בשבועה לשעבר וכסבור שנשבע באמת ולקמיה בעי אם כן שגגת שבועה לשעבר היכי משכחת לה: בשבועה ונעלם. שנתעלמה ממנו שבועה: העלם חפץ. בלא שבועה לקמן מפרש לה: לבך אנסך. כסבור היית לישבע באמת: אינשי. שכח: אחת היא. אי אתה מוצא העלם חפץ בלא העלם שבועה וזו היא אינה משנה: אלמא לא. אין אתה מוצא זו בלא זו בתמיה והא משכחת לה כו': עלה דהאי פת. שאכל וגבי דהאי פת העלם שבועה היא כסבור שלא נשבע עליה שהרי סבור שהיא של שעורים: חזינן כו'. כבר פירשתיו אצל העלם טומאה ומקדש בשילהי ידיעות הטומאה: לא שנא. ופטור:

חדא מינייהו רב פפא אמרה. דמלך בתר אביי ורבא כדמוכח בפרק (בתרא דמסכת מועד קטן (דף כו)) ולא היו יודעים התלמידים אם מדעתו אמרה או משום רבו: מיעט דבר מצוה. המ''ל מיעט דבר דליתיה בלאו והן ולשמואל מילתא דליתיה בלהבא וצ''ל דשקולים הן דלמאן דדריש ריבה ומיעט וריבה לית לן למעוטי אלא חדא מילתא: ולא שקדמה ביטוי לשבועה. ואתא האי קרא לגלויי על להרע או להיטיב דממעט לשעבר אבל בהאי לחודיה לא סגי: את לבך אנסך. נראה דלאו למפטריה מקרבן גרידא קאמר שלא יצטרך לכתוב על . פנקסו שיביא חטאת שמינה לכשיבנה בית המקדש אלא אפילו עונש נמי ליכא כדמוכח בפרק ארבעה נדרים (נדרים דף כה:) דאמר התם כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרות ומפרש היכי דמי שבועות שגגות כדרב כהנא ורב אסי דכל חד וחד אדעתיה שפיר משתבע ולא דמי לההיא דהשולח (גיטין דף לה. ושם) שאמרה יהנה סם המות באחד מבניה שנענשה דגבי ממון שאני דמעיקרא הוה לה למידק שסופה לבא לידי שבועה אם תאבדנו ומיהו תימה אמאי לא מיבעיא תרי קראי חד לפטור מקרבן וחד לפטור מעונש כדאשכחן בפ''ב דנדרים (דף יז.) גבי נשבע לבטל את המצוה דמיבעי לן תרי קראי חד לפטור מקרבן וחד לפטור ממלקות ויש לומר דלא דמי כלל דהתם שפיר מיבעי לן תרי קראי חד למיפטר שוגג מקרבן וחד למיפטר מזיד ממלקות אבל הכא כשפטר שוגג פטרו לגמרי מקרבן ומעונש וההיא דס''פ ד' אחין (יבמות דף לג. ע''ש) דקאמר לרבי חייא בר קפרא שקורי משקר ולבר קפרא רבי חייא שקורי משקר לא לענין עונש שבועה קמיבעיא ליה היאך אירע תקלה על ידם אלא במה היה טועה לומר ששמע מרבי כדבריו:

שבועות כו ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף כו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד