דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס

שבועות כג ע"ב - Steinsaltz

The Gemara rejects this: But if he had said it that way, perhaps his oath could be interpreted to prohibit only bread made from a mixture of all these grains.

The Gemara suggests: If the specification in the mishna serves merely to ensure that his oath does not extend to other foods, have him say: Bread made from wheat and so from barley and so from spelt. Why do I need to repeat: Bread, bread, each time? Conclude from it that the point of repeating the word bread each time is to individuate each statement as a separate oath.

§ The mishna teaches: If he said: On my oath I will not drink, and then he drank several kinds of liquids, he is liable to bring only one offering. If he says: On my oath I will not drink wine, or oil, or honey, and he drank all of them, he is liable to bring an offering for each and every one. The Gemara asks: Granted, there, in the case of the bread, the ruling of the mishna is understood, as you said that the word bread before barley, and the word bread before spelt are superfluous and serve to extend his liability so that each is considered an independent oath. But here, where there is no superfluous language, what was there to say? Perhaps the oath comes to ensure that he exempts himself so that the oath does not extend to other liquids. Since that is a possibility, he should not be liable for breaking three separate oaths when he drank all three liquids.

Rav Pappa said: We are dealing here with a situation where all three liquids are placed before him. Under the circumstances, if he merely wished to indicate that his oath is limited to these liquids, he could have said: On my oath I will not drink these. Since he instead specified the liquids in the oath, it was in order to indicate that each should be considered as a separate oath. The Gemara challenges: But had he said: I will not drink these, perhaps his oath would be interpreted as meaning: It is these liquids, which are before me right now, that I will not drink, but I will drink other wine, oil, and honey.

The Gemara answers: Rather, if he merely wished to indicate that his oath is limited to these types of liquids, it would be a case where he said: On my oath I will not drink liquids such as these. The Gemara challenges: Had he said it that way, perhaps it could be interpreted as referring to the volume of the liquids: I will not drink liquids such as these, but I will drink less than this or more than this.

The Gemara answers: Rather, if he merely wished to indicate that his oath is limited to these types of liquids, it is a case where he said: On my oath I will not drink from these types of liquids. The Gemara challenges: But had he said it that way, perhaps his oath would be interpreted to mean: I will not drink these types of liquids in general, but I will drink these particular liquids in front of me.

The Gemara suggests: If the point of the specification of the liquids in the mishna was merely to ensure that his oath does not extend to other liquids, have him say: On my oath I will not drink these and liquids of their types. Since he instead specified: Wine, oil, and honey, one may conclude that his intention was to individuate each liquid as a separate oath.

Rav Aḥa, son of Rav Ika, said: We are dealing with a case in which another is importuning him to drink, as he said to him: Come, drink wine, and oil, and honey with me; if he wanted him to desist, he should have said: On my oath I will not drink with you. Under these circumstances, why do I need him to specify: Wine, and oil, and honey? The specification of the liquids serves to indicate his intention to render himself liable for each and every one.

§ We learned in a mishna elsewhere (36b) with regard to an oath concerning a deposit, that if one says to his bailee: Give me my wheat, barley, and spelt that are in your possession, and the bailee lies and says: On my oath nothing of yours is in my possession, he is liable to bring only one guilt-offering. But if the bailee says: On my oath I do not have in my possession any wheat, barley, or spelt that belong to you, he is liable to bring a separate offering for each and every one.

And Rabbi Yoḥanan says with regard to that mishna that he is liable even if the value of all three species combines to amount to as little as one peruta.

Rav Aḥa and Ravina disagree with regard to this. One said: When the bailee says: On my oath I do not have in my possession any wheat, barley, or spelt that belong to you, he is liable to bring a guilt-offering only for violating the specific oaths for individual types of grain, and he is not liable for violating a general oath that he does not have anything in his possession. Consequently, Rabbi Yoḥanan’s statement that the different types of grains can be combined to amount to one peruta is referring only to the oath in the first clause of the mishna where he did not specify the grains. And one said: He is also liable for violating a general oath, and in the latter clause of the mishna he is liable for violating four oaths: One general oath that he does not have anything in his possession and three specific oaths, one for each type of grain. Consequently, Rabbi Yoḥanan’s statement applies also to where he specifies the grains, and he is liable to bring one offering even when all three species combine to amount to only one peruta.

The Gemara asks: Here, in the case of one who takes an oath that he will not eat wheat bread, barley bread, or spelt bread, what is the halakha? Is there a dispute as to whether he is considered to have taken a general oath alongside the specific oaths?

Rava said: How can these cases be compared? There, in the case of an oath of a deposit, he is liable for the general oath and for the specific oath, since if a bailee takes an oath denying that he is in possession of a deposit and then takes another oath to the same effect, he is liable for taking two false oaths on a deposit. Here, with regard to an oath to prohibit oneself from eating, if it enters your mind that he is bound by a general oath, why would he be liable for the specific oaths? He is already under an oath due to the general oath, and an oath cannot take effect when the matter it prohibits is already forbidden by another oath.

§ The mishna teaches that if one said: On my oath I will not eat, and he ate foods that are inedible, he is exempt. If he said: On my oath I will not eat, and then he ate the meat of unslaughtered carcasses, he is liable. The Gemara asks: This mishna itself is difficult. You said that if one said: On my oath I will not eat, and he ate foods that are inedible, or drank liquids that are not potable, he is exempt. And then the mishna teaches that if one says: On my oath I will not eat, and then he ate the meat of unslaughtered carcasses or tereifot, repugnant creatures or creeping animals, he is liable. What is different about the first clause that he is exempt and what is different about the latter clause that he is liable? Non-kosher animals are also unfit to be eaten.

The Gemara answers: This is not difficult. The first clause is where he took an oath not to eat without specifying what is included in it. Presumably, his oath did not include items that are not ordinarily eaten. And the latter clause is a case where he specifies what it is he will not eat, e.g., unslaughtered carcasses, and nevertheless eats them.

The Gemara asks: You may also raise a difficulty with regard to the case where he specifies that he will not eat non-kosher items: Why? He is under oath from Mount Sinai, and an oath does not take effect to prohibit that which is already forbidden.

Rav and Shmuel and Rabbi Yoḥanan all say that this is a case where he incorporates into the oath that he will not eat some permitted items, along with the statement concerning the forbidden items. Since the oath takes effect with regard to the permitted items, it extends also to the forbidden ones.

And Reish Lakish says: You find that one is liable for eating non-kosher food as the result of an oath only if it is an oath where he specifies that it includes a half-measure, and in accordance with the opinion of the Rabbis that one is not liable for eating a half-measure unless it is specified in the oath. Since eating a half-measure is not prohibited by Torah law, the oath takes effect. Alternatively, you find that one is liable if he took the oath without specifying that the oath prohibits less than the usual measure, and in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who says that a person renders himself prohibited from eating any amount by taking an oath not to eat.

The Gemara asks: Granted, it is understood why Rabbi Yoḥanan did not say like Reish Lakish, as he interprets the mishna so that it is in accordance with the opinion of everyone; but what is the reason that Reish Lakish does not say like the opinion of Rabbi Yoḥanan?

The Gemara answers: Reish Lakish could say to you: When we say that a more inclusive prohibition, which adds additional aspects to the prohibition for the same individual, can take effect where there already is a prohibition in place,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כג - ב

ועדיין מקשינן: ודלמא אם היה אומר כך "פת של חטין ושל שעורין ושל כוסמין", היתה משמעות לשונו שאוסר על עצמו פת שיש בה את כל שלשת המינים הללו על ידי תערובת, שמעורבים בה חטין ושעורין וכוסמין. אבל פת של כל מין בפני עצמו אינו אוסר עליו. ולכן הוא אומר "פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין" כדי לומר שגם פת ממין אחד הוא אוסר על עצמו. ומנלן שהיתה כוונתו לחלק את שבועתו לשלש שבועות נפרדות? [76]

ומתרצינן: אם היתה כוונתו להיאסר בכל פת בפני עצמה ולא רק בתערובת של שלשתן, אימא, יאמר "וכן של שעורים וכן של כוסמין", שאז אי אפשר לטעות שכוונתו לפת שמעורבת משלשת המינים.

"פת" "פת" - למה לי!? [77]

שמע מינה שהוא אומר זאת כדי לחלק את שבועתו לכל פת בנפרד.

שנינו במשנה: שבועה שלא אשתה ושתה משקין הרבה אינו חייב אלא אחת, שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש ושתה חייב על כל אחת ואחת.

והוינן בה: בשלמא התם בפת חטין ופת שעורין ופת כוסמין דאמרת שלכן הוא נחשב לשלש שבועות נפרדות, כי מייתרא ליה "פת" "פת" - לחיובא על כל אחת ואחת.

אלא הכא, דאמר "שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש", מאי הוה ליה למימר? הרי הוא לא הוסיף מילה מיותרת בדבריו, ואם כן מנלן שכוונתו לחלק את שבועתו, דלמא למיפטר נפשיה ממשקין אחריני קאתי, שרוצה לאסור עצמו רק ביין ושמן ודבש בלבד ולא במשקין אחרים, ולפיכך הזכיר את שלשתם?

ומתרצינן: אמר רב פפא: הכא, במונחין יין ושמן ודבש לפניו עסקינן, שאם כוונתו רק לאסור עצמו בשלשתם בלבד היה לו לומר "שבועה שלא אשתה אלו", מבלי לפרט כל אחד בפני עצמו. אלא ודאי, כוונתו לחלק את שבועתו לכל מין בנפרד.

ועדיין מקשינן: ודלמא אם היה אומר כך היה משתמע מדבריו שרק משקאות אלו המונחין לפניו הוא דלא שתינא, אבל משקין אחריני מאותו סוג שתינא, ולכן לא אמר "שבועה שלא אשתה מאלו".

וחוזרת השאלה, מנין לנו שהוא מתכוין לחלק את שבועתו, שמא הוא מתכוין לומר שרק את שלשת סוגי המשקאות הללו הוא רוצה לאסור על עצמו ולא סוגים אחרים?

ומתרצינן: אלא, משום דאמר [שהיה יכול לומר] כאשר המשקים מונחים לפניו "שבועה דלא שתינא כגון אלו", שאז היה נאסר בסוג המשקאות הללו ולא רק באלו המונחים ממש לפניו. וכיון שלא אמר כך, משמע מדבריו שהוא מתכוין לחלק את שבועתו.

ותמהינן: דלמא אם היה אומר כן, היה משתמע מלשונו שדוקא כגון אלו בשיעור שכזה, הוא דלא שתינא, אבל בציר מהכי וטפי מהכי, מעט פחות או מעט יותר מהכמות שלפניו, שתינא. ולכן לא היה יכול להשתמש בלשון זה?

ומתרצינן: אלא, מזה אנו מוכיחים, כגון דאמר מפני שהיה יכול לומר "שבועה שלא אשתה ממין אלו", שאין לטעות שהוא מתכוין רק למשקין הללו, וגם לא לכמות המשקין שלפניו בלבד, שהרי הוא אומר "ממין אלו".

ומקשינן: ודלמא אז היה משתמע, שרק משקאות אחרים ממין אלו, הוא דלא שתינא, הא אינהו גופייהו אותן המשקאות שמונחין לפניו, שתינא!?

ומתרצינן: אימא, הוא יכול לומר, "שלא אשתה אלו ומינייהו", ואין שום מקום לטעות בדבריו. ומכיון שלא אמר כן, אלא אמר "יין ושמן ודבש", משמע שהוא מתכוין לחלק את שבועתו.

רב אחא בריה דרב איקא אמר: הכא במסרהב [מפציר] בו חבירו עסקינן, דאמר לו "בוא ושתה עמי יין ושמן ודבש", והוא מסרב לשתות עמו, דהיה לו לומר "שבועה שלא אשתה עמך" והיתה השבועה הזאת מתייחסת רק ליין ושמן ודבש שהפציר בו לשתות עמו, למרות שהוא לא פירט אותם בלשונו, ואם כן "יין ושמן ודבש" למה לי למימר? [78]

אלא ודאי הוא התכוין לחלק את שבועתו ולחייב על כל אחת ואחת.

תנן התם [לקמן לו ב]: מי שתבע את חבירו שיחזיר לו את פקדונו שהפקיד אצלו, ואמר לו "תן לי חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך", וכפר לו הנתבע, ונשבע לשקר, ואמר "שבועה שאין לך בידי כלום", אינו חייב אלא אחת, קרבן אשם אחד של שבועת הפקדון, שהרי אין כאן אלא שבועה אחת.

ואם אמר לו "שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין" - חייב קרבן על כל אחת ואחת. שיש כאן שלש שבועות נפרדות, שהרי פירט כל מין בפני עצמו, ולא הסתפק לומר "שבועה שאין לך בידי כלום".

ואמר רבי יוחנן: אפילו היתה תביעתו רק בשווי של פרוטה אחת מכולם מהחטין והשעורין והכוסמין יחד, הרי הפרוטה מצטרפת לחייבו קרבן אחד על כולם, למרות שהוא נשבע רק על שליש פרוטה מכל מין ומין [וכדי לחייב קרבן שבועת הפקדון צריך שהכפירה תהא לפחות על שוה פרוטה].

פליגי בה רב אחא ורבינא כיצד לפרש את המשנה שהוא חייב על כל אחת ואחת באופן שפירט חטין ושעורין וכוסמין, וגם כיצד לפרש את דברי רבי יוחנן שפרוטה אחת מכולם מצטרפת -

חד מהם אמר: מה שכתוב במשנה שהוא חייב על כל אחת, אין הכוונה שהוא חייב ארבע אשמות על ארבע שבועות, האחת על השבועה הכללית שאמר בתחילת דבריו "שבועה שאין לך בידי", שמשמעותה שאין לך בידי כלום, [79] והשלש על עוד שלש שבועות שפירט, חטין ושעורין וכוסמין, אלא אפרטי מיחייב. רק על שלשת השבועות המפורטות הוא חייב, ואילו אכללי על השבועה הכללית "שאין לך בידי", לא מיחייב, משום שהיא אינה נחשבת כשבועה בפני עצמה אלא היא מתייחסת לפרטים שנאמרים בהמשך השבועה.

ואם כן, בהכרח לומר שדברי רבי יוחנן מתייחסים רק לרישא של המשנה, דקתני "שבועה שאין לך בידי כלום אינו חייב אלא אחת", שהואיל ויש כאן רק שבועה אחת על החטין והשעורין והכוסמין, לכן מצטרפת הפרוטה משלשתם. אבל בסיפא, שכל מין הוא שבועה בפני עצמה, אין מצטרפים שלשת המינים לפרוטה אחת, אלא צריך שיהא שוה פרוטה מכל מין ומין.

וחד מהם אמר: אכללי נמי מיחייב. בנוסף על שלשת האשמות שהוא מביא על שלשת השבועות לכל מין ומין, הוא צריך להביא עוד אשם על השבועה הכללית שבתחילת דבריו.

ואם כן, אפשר לומר שדברי רבי יוחנן אמורים גם על הסיפא של המשנה, שהפרוטה מצטרפת שם לענין השבועה הכללית, אך לא לענין שלשת השבועות, שבהם צריך שיהא שוה פרוטה בכל מין ומין.

והוינן בה: הכא, במשנתנו, בשבועה שלא אוכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין, שהוא חייב על כל אחת ואחת, מאי, האם גם כאן יחלקו רב אחא ורבינא, ומי שמחייב בשבועת הפקדון ארבע אשמות יחייב גם כאן ארבע חטאות, האחת על השבועה הכללית "שבועה שלא אוכל" [וכוונתו על שלשת המינים שיפרט מיד [80]], והשלש על כל מין בפני עצמו? [81]

אמר רבא: הכי השתא!? וכי אפשר לדמות זה לזה!?

בשלמא התם, בשבועת הפקדון, אפשר לומר שהוא מיחייב אשם אחד אכללא, ומיחייב בנוסף שלש אשמות אפרטא. דהא אי משתבע והדר משתבע, גם אם ישבע על אותו ממון פעמיים, מיחייב תרתי, יתחייב שני קרבנות שבועה, שהרי בשבועת הפקדון חייב קרבן על כל שבועה ושבועה שהוא כופר בה ממון, ואפילו יכפור באותו ממון כמה וכמה פעמים. ולכן, גם אם נאמר שהשבועה הכללית שבתחילת דבריו היא שבועה בפני עצמה, שייך לחזור ולחייבו על שלשת השבועות המפורטות שבהמשך, למרות שכבר נשבע על אותו ממון.

אבל הכא, במשנתנו, אי אי סלקא דעתך כי מה שאמר בפתיחת דבריו "שבועה שלא אוכל" איתא בכללא, היא שבועה כללית על כל המינים שיפרט בהמשך, אם כן, אפרטי, אמאי מיחייב!? כיצד אפשר לחייבו שוב על שלשת השבועות המפורטות? שהרי כבר מושבע ועומד הוא על המינים הללו מהשבועה הראשונה, ואין שבועה חלה על שבועה!? [82]

אלא ודאי, שבמשנתנו כולי עלמא מודים שהוא לא התכוין באומרו בתחילת דבריו "שבועה שלא אוכל" לישבע שבועה כללית.

שנינו במשנה: שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה ושתה משקין שאינן ראויין לשתיה, פטור.

והוינן בה: הא גופא, קשיא! המשנה סותרת עצמה מהרישא לסיפא:

אמרת ברישא: שבועה שלא אוכל, ואכל אוכלין שאין ראויין לאכילה ושתה משקין שאין ראויין לשתיה, פטור. והדר תני בסיפא: שבועה שלא אוכל, ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים, חייב.

והרי נבילות וטריפות הן אוכלין שאינן ראויין לאכילה, ואם כן קשה - מאי שנא רישא דפטור, ומאי שנא סיפא דחייב!? [83]

ומתרצינן: הא לא קשיא. כלומר, אם אין כאן קושיא אחרת, הרי לקושיא זו יש תירוץ:

רישא, שהוא פטור, מדובר בה בסתם, שאמר "שלא אוכל" בלבד, ולכן אין שבועתו כוללת אוכלין שאינן ראויין, ובכלל זה גם נבילות וטריפות.

ואילו סיפא, שהוא חייב, מדובר בה במפרש, שנשבע במפורש שלא יאכל נבילות וטריפות. [84] אלא שיש כאן קושיא אחרת, גדולה מזו: הרי מפרש נמי גופיה תיקשי - אמאי חלה שבועתו על נבילות וטריפות, והרי מושבע ועומד מהר סיני הוא על אכילת נבילות וטריפות!?

ומתרצינן: רב ושמואל ורבי יוחנן דאמרי: הסיפא מדברת בכולל בשבועתו דברים המותרים עם דברים האסורים. כגון שאמר "שבועה שלא אוכל לא בשר שחוטה ולא בשר נבילה". ומיגו שחלה השבועה על הדברים המותרים, חלה גם על הדברים האסורים.

וריש לקיש אמר: אי אתה מוצא שתחול שבועתו על דברים האסורים באכילה אלא אי [או] במפרש להדיא שהוא נשבע שלא לאכול אפילו חצי שיעור מהאיסור, שאינו מושבע עליו מהר סיני, ואליבא דרבנן שסוברים שהנשבע סתם שלא יאכל אינו נאסר אלא בכזית, ולכן צריך שישבע במפורש על חצי שיעור, כדי שתחול שבועתו על חצי שיעור מהאיסור. אי בסתם או אפילו כשנשבע סתם שלא יאכל, ואליבא דרבי עקיבא דאמר שאפילו בסתם אדם אוסר עצמו בשבועתו בכל שהוא. [85] והוינן בה: בשלמא רבי יוחנן לא אמר כריש לקיש משום דמוקים לה למתניתין שהוא רוצה להעמיד משנתנו כדברי הכל ואילו לפי ריש לקיש משנתנו שנויה במחלוקת של רבנן ורבי עקיבא. [86] אלא ריש לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן שמדובר בכולל בשבועתו איסור והיתר יחד? ומתרצינן: אמר לך ריש לקיש: כי אמרינן שאיסור יכול לחול על איסור [וכמו כן ששבועה יכולה לחול על שבועה] באיסור כולל,

הערות

[76] כתב הרמב"ן שיש אומרים שכל השאלות של הגמרא אינן להלכה, שמי שיאמר למשל "ושל שעורין ושל כוסמין" לא נאמר שהוא אסור רק על ידי תערובת, אלא שהגמרא שואלת שמא הנשבע טועה שלשון זה משמע כך ולכן הוא מוסיף בלשונו, ולא שהוא נתכוין לחלק את שבועתו. אבל אם הוא יבא לפנינו לשאול נורה לו שהוא אסור גם מכל מין ומין בנפרד. וכתב הרמב"ן שנראה לו שעל כל כיוצא באלו נאמר [נדרים יח ב] "סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל", דהיינו שאם הוא יודע מה היתה כוונתו הולכים אחר כוונתו, ואם אמר שאינו זוכר למה התכוון דנים בהם להחמיר. אך אם ידוע שבלשון בני אדם הכוונה היא כך, על זה אמרו כלל גדול [שם ל ב] "בנדרים הלך אחר לשון בני אדם".

[77] כתב הרא"ש: ואף על גב שעתה הוא מקצר בלשונו [כשאומר פת פת], מכל מקום אין דרך להזכיר פת אם לא לחלק.

[78] ומדובר שהוא אוסר את עצמו רק ביין ושמן ודבש של חבירו [כי אחרת שמא לכן הוא לא אמר "שלא אשתה עמך" משום שהוא רוצה לאסור עצמו ביין ושמן ודבש של כל העולם]. תוס' ד"ה במסרהב.

[79] כך משמע ברש"י לקמן [לח א] בד"ה חד. ומרש"י כאן משמע שגם בשבועה הראשונה לא נתכוין אלא לכלול יחד את כל המינים שיפרט לאחר מכן. [ולקמן שהגמרא מסתפקת בשבועה שלא אכל פת חטין ושעורין וכוסמין אם כוונתו גם לעשות קודם שבועה כללית, ודאי צריך לפרש כך, שלא התכוין לאסור על עצמו תחילה כל מאכל שבעולם אלא רק במה שיפרט לאחר מכן].

[80] רשב"א.

[81] תוס' והראשונים הביאו כאן גירסא "הכא מי מחית נפשיה לפחות מכשיעור". ומבארים שלפי גירסא זו היה פשיטא להגמרא שהוא אינו מתכוין לישבע אותה שבועה פעמיים שהרי אין שבועה חלה על שבועה, אלא הספק הוא שמא הוא מתכוין לעשות שתי סוגי שבועות, הראשונה, על כולם יחד, שאם יאכל משלשתן, אפילו אם לא יהיה מכל אחד לבד שיעור כזית, הם יצטרפו ביחד להשלים את השיעור, והשבועה השניה היא על כל פת בנפרד אם יאכל כשיעור מאחד מהם. ופשט רבא שדוקא שם בשבועת הפקדון שהוא יכול לעשות שתי שבועות על אותו דבר, לכן אנו אומרים שהשבועה הראשונה היא שבועה כוללת [שחלה גם על שיעור פרוטה מכל מין] וממילא היא חלה גם על צירוף פרוטה מכולם יחד. אבל כאן שהוא אינו יכול לישבע פעמיים על שיעור שלם, אין לנו לומר שהוא מתכוין לעשות שבועה מיוחדת רק בשביל צירוף מכולם יחד. תוס' ד"ה הכא. וראה רמב"ן רשב"א וריטב"א ביתר ביאור.

[82] מה שאין כן בשבועת הפקדון שאין שם "חלות שבועה" על להבא לחייבו לנהוג על פי שבועתו אלא היא שבועה לשעבר שהוא כופר בממון שהוא חייב, ולכן לא שייך לומר בה אין שבועה חלה על שבועה. לכאורה זו רק ראיה שהמשנה סוברת כן אך מדוע באמת לא נאמר שאותו אדם התכוין לעשות גם שבועה כללית, ואם בשביל זה לא יחולו השבועות הפרטיות, מה בכך? וצריך לומר שכיון שאנו רואים שרצונו לעשות שבועות פרטיות, שהרי אומר "פת פת", בהכרח שאינו רוצה שתחול קודם גם שבועה כללית, שהרי אז לא יוכלו לחול השבועות הפרטיות. אלא שלפי זה צריך לומר שכולי עלמא דינא גמירי ויודעים שאם תחול השבועה הכללית שוב לא יחולו השבועות הפרטיות. אילת השחר.

[83] הגמרא לא סברה עתה החילוק שאמרו לעיל [כב ב] בין דברים שאינם ראויים לאכילה ממש כגון עפר לבין דברים הראויים לאכילה בעצם אלא ש"אריה רביע עלה" שהאיסור מונע את האדם מלאכלם, ורק במסקנא מתרצת הגמרא כן. ולפי תוס' בהערה 91 גם למסקנת הסוגיא אין חילוק בין עפר לנבילה שגם דבר האסור נחשב כאינו ראוי לאכילה. ויש לחלק בין הסוגיא שם לכאן ראה נצי"ב. וראה עוד בהערה שם בשם רבי מאיר שמחה.

[84] הקשו תוס': כיון שהרישא והסיפא בשניהם מדובר גם בנבילות וטריפות, מדוע ברישא נקט אוכלין שאינן ראויין ובסיפא נקט נבילות וטריפות? תוס' ד"ה רישא. רע"א מתרץ שבסיפא הוצרך לפרש נבילות וטריפות כדי להשמיענו שהוא חייב עליהם למרות שהוא מושבע ועומד מהר סיני, ואילו היה אומר אוכלין שאינן ראויין לא היה בזה שום חידוש, דפשיטא שהמפרש להדיא שהוא רוצה לישבע על אוכלין שאינן ראויין שהוא חייב עליהם, שאפילו המפרש עפר חלה השבועה עליו. ובסיפא לא היה יכול לומר נבילות וטריפות כי אז לא היינו יודעים מאיזה טעם הוא פטור עליהם, אם בגלל שהם אינן ראויין לאכילה או בגלל שהוא מושבע ועומד עליהם, לכן נקט אוכלין שאינן ראויין כדי לומר שזה הטעם, ולא רק נבילות וטריפות אלא כל אוכלין שאינן ראויין לא נכללים בשבועתו. עוד כתבו תוס' שאין לשאול מדוע לא העמיד רבי יוחנן את כל המשנה במפרש שהוא נשבע על נבילות וטריפות, והחילוק בין הרישא לסיפא, שברישא לא מדובר בכולל אלא שאסר על עצמו רק נבילות וטריפות, ואילו בסיפא מדובר בכולל? שאם כן למה אומרת המשנה ברישא שהוא פטור רק על דברים שאינן ראויין לאכילה, הרי גם על דברים הראויין לאכילה הוא פטור כי לא נשבע עליהם כללל. תוס' ד"ה בכולל. ורע"א כתב על פי ביאורו לעיל, שאי אפשר להעמיד את הרישא במפרש והפטור הוא משום מושבע ועומד, שאם כן היה צריך לנקוט ברישא נבילות וטריפות כמו בסיפא, אלא ודאי שהרישא מדברת בסתם והפטור הוא משום אוכלין שאינן ראויין.

[85] הריב"ש דייק מהרמב"ם שאיסור דרבנן לא נחשב כדבר שאינו ראוי לאכילה [גם לשיטת הרמב"ם שגם לפי המסקנא דבר האסור לא נחשב דבר הראוי לאכילה]. אם כן לפי התירוץ של הגמרא עתה שמדובר בנשבע על חצי שיעור, שוב אין אנו צריכים לתירוץ הקודם שהסיפא מדברת במפרש, אלא אפילו לא פירש נבילות וטריפות אלא אמר סתם שהוא נשבע על חצי שיעור [לפי רבנן, ולפי רבי עקיבא אפילו בסתם] ממילא גם הנבילות וטריפות בכלל, שהרי חצי שיעור אסור רק מדרבנן לפי ריש לקיש. רע"א. וראה משנה למלך הלכות שבועות [ה ה]. הרמב"ם בהלכות שבועות [ה ז] כתב "שבועה שלא אוכל כל שהוא מנבילות וטריפות ואכל פחות מכזית חייב בשבועה". מלשון זה מדייק רע"א שרק אם אכל פחות מכזית הוא חייב על השבועה. אבל אם אכל כזית שלם הוא פטור מהשבועה. אלא שנסתפק אם זה דוקא באופן שאכל את כל הכזית בבת אחת שלא הספיק לעבור על השבועה לפני שעבר על האיסור, או שאפילו אם אכל את הכזית בזה אחר זה גם כן יהא פטור. ולכאורה צריך ביאור מה הספק של רע"א שאיך יתכן לומר שהוא יהיה פטור אפילו באכל בזה אחר זה, שמאחר שהוא עבר על השבועה כבר בחצי הכזית הראשון כיצד תיפקע השבועה לאחר מכן בסוף הכזית? ומבאר הקהלות יעקב [יט] שכל מה שחצי שיעור הוא קל משיעור שלם זה רק כשאוכל רק חצי שיעור אבל כשהוא אוכל שיעור שלם אז כל חצי וחצי שבו הוא עבירה גמורה כאילו אכל שיעור שלם שהרי הוא מוזהר שלא לעשות את כל הפעולה הזאת, נמצא שכשהוא גומר את הכזית הוברר הדבר למפרע שגם החצי הראשון היה חלק ממעשה העבירה של לאו גמור. ולא יכולה השבועה אם כן לחול אפילו על החצי הראשון. אלא שבכל זאת יש לדון שאין על החצי הראשון "שם" איסור לאו, רק מכאן ולהבא ולא למפרע, ולכן נסתפק רע"א. ועל פי זה כתב הקהילות יעקב ליישב מה שהקשו על רע"א מהגמרא לקמן [כז ב] שאם נשבע על ככר שלא אוכלנה [את כל הככר] ולאחר מכן נשבע שלא אוכל מככר זה שמשמע אפילו כזית ממנה, ואכל את כל הככר חייב שתים, שהרי השבועה השניה חלה על כזית מהככר שלא היה מושבע עליו בשבועה הראשונה. והרי כזית מהככר הוא חצי שיעור ביחס לשבועה הראשונה, ואף על פי כן הוא עובר על השבועה השניה, למרות שבסוף הוא גמר את כל השיעור של השבועה הראשונה, שאכל את כל הככר. [משמע שלפחות באופן של זה אחר זה הוא חייב על השבועה השניה] ? ולפי הסברא דלעיל יש לומר שיש הבדל בין כל איסורי התורה לאיסור שבועה, שבכל איסורי התורה שהדבר אסור בעצמותו שייך לומר שכל חלק מהאיסור הוא בכלל האיסור למרות שהוא פחות מכשיעור. אבל בשבועה שגוף הדבר אינו דבר האסור וכל האיסור הוא רק בגלל חילול דיבורו, מסתבר שגם לאחר שהוא גומר את כל השיעור אין האיסור רק על גמר השיעור שבזה הוא מחלל את דיבורו. אבל הפחות מכשיעור שלא נתכוין לאוסרו על עצמו אינו מגוף האיסור והוא רק סיבה שעל ידו הוא עובר לאחר מכן במשהו האחרון על שבועתו. [ואפילו לשיטות הראשונים שיש איסור חצי שיעור בשבועה [ראה הערה 35] זה רק משום שהוא חזי לאיצטרופי לשיעור שלם, ולא שהוא חלק מהאיסור הגמור של שיעור שלם]. ולכן אף שהוא אכל את כל הככר בסוף לא עבר על שבועתו הראשונה בכל חלק מהככר אלא על הככר השלם בלבד, והכזית ממנו לעולם אינו בכלל האיסור, ולכן חלה השבועה השניה עליו. ועל עיקר דינו של הרמב"ם שחייבים רק על חצי שיעור ולא על שיעור שלם, הקשה רע"א שמדוע לא תחול השבועה השניה גם על כזית שלם בכולל, שמיגו שהוא חל על חצי שיעור חל גם על שיעור שלם? ותירץ שלא נקרא כולל רק כשהוא כולל דבר אחר. אבל על הדבר הזה עצמו שהוא כולל גם אכילה בצורה אחרת לא נקרא כולל. והראיה לכך שאם לא כן מדוע היה צריך רבי יוחנן להעמיד בכולל נבילות ושחוטות, הרי אפשר למצוא שבועה בכולל גם כשנשבע רק על דברים אסורים, וכגון שיאמר שהוא נשבע לא לאכול "דברים האסורים" שאז השבועה כוללת איסור שלא היה עד עתה, שמצד הדברים האסורים עצמם צריך דוקא שיאכל מכל אחד מהם כזית, ואילו מצד השבועה די שיאכל מכולם יחד כזית. אלא ודאי שזה לא נקרא כולל מה שנוסף על אותו דבר עצמו אופן אחר של איסור.

[86] ואפילו אם נעמיד את המשנה במפרש, אינה כדברי הכל, שהרי לפי רבי עקיבא אינו צריך לפרש ודי אפילו בסתם, ואילו המשנה אומרת דוקא במפרש. תוס' ד"ה דמוקי. והרמב"ן הקשה שהרי המשנה אינה מדברת לא בסתם ולא במפרש אלא אומרת סתם ש"לא אוכל", ואפשר שהוא אליבא דכולי עלמא, ולמר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, שלפי רבנן מדובר במפרש ולפי רבי עקיבא בסתם? ותירץ שריש לקיש לא התכוון כלל לומר שהמשנה מדברת במפרש לרבנן, אלא שכך הוא הדין לפי רבנן שרק במפרש הוא חייב על חצי שיעור, אך המשנה ודאי מדברת רק בסתם שאמר "שלא אוכל", ואינה אלא לפי רבי עקיבא. ודייק כן מלשון רש"י לעיל [כא ב] בדברי ריש לקיש "אי אתה מוצא שיתחייב אלא בחצי שיעור" משמע שהוא אינו מדבר על המשנה אלא על עצם הדין. ועוד כתבו התוס' שאף שגם לפי רבי יוחנן המשנה אינה כדברי הכל, שהרי ישנם תנאים שאינם סוברים איסור כולל, רבי יוחנן אינו חושש לכך כיון שאותם התנאים לא נזכרים במשנה בפרקנו. [לעומת המחלוקת של רבי עקיבא ורבנן שהוזכרה במשנה בתחילת הפרק]. ועוד שאין לחשש לאותם התנאים, שהרי רבי שמעון חולק במפורש על התנא קמא בגלל שהוא סובר כמותם שאין איסור כולל. עוד הקשו תוס' מדוע לא אומרת הגמרא שרבי יוחנן אינו יכול להעמיד המשנה בחצי שעור שהרי הוא לשיטתו סובר שחצי שיעור אסור מן התורה, וכיצד תחול שבועה עליו? ותירצו שאף שחצי שיעור אסור מן התורה בכל זאת חלה השבועה עליו, כיון שאינו אלא איסור בעלמא, והוא קל אף מאיסור עשה, שעל איסור עשה אין שבועה חלה כפי שמוכח מכמה מקומות בש"ס. עוד תירצו שאמנם לפי רבי יוחנן לא חלה השבועה על חצי אסור, אך טעם זה אינו מספיק, שהרי היה יכול רבי יוחנן להעמיד במפרש שנשבע שלא לאכול את הנבילות שלא כדרך הנאתן, שעל זה לא שייך לומר שהוא מושבע ועומד מהר סיני כיון שאינו אלא איסור דרבנן, וכמו לריש לקיש בחצי שיעור שאף שהוא איסור מדרבנן בכל זאת הוא נחשב לאינו מושבע ועומד. [ותמהו האחרונים על דבריהם איך אפשר להעמיד את המשנה בשלא כדרך הנאתן, שאם כן מאי טעמא דרבי שמעון שהוא חולק על רבנן במשנה ופוטר מהשבועה, שהרי כל הטעמים שמבוארים לקמן בגמרא לא שייך על שלא כדרך הנאתן. ראה מהרש"ל, מהרש"א, ומשנה למלך בהלכות שבועות [ה ה] ורע"א]. והסיקו תוס' שהתירוץ הזה נראה יותר כי לפי התירוץ הראשון קשה שאמנם הוא יכול לישבע שלא לאכול חצי שיעור של איסור אך הוא אינו יכול לישבע שיאכל חצי שיעור של איסור כיון שבכל זאת הוא אסור בו מן התורה, ואם כן אין השבועה הזאת ב"לאו והן", ואין עליה חיוב קרבן כמבואר בסוגיא לקמן. וראה עוד בהערה 56. ודעת הרמב"ם שאפילו לעבור על האיסור חלה השבועה על חצי שיעור ואפילו לרבי יוחנן, שהרי הוא פסק כרבי יוחנן, ואף על פי כן כתב בהלכות שבועות [ה ח] "שבועה שאוכל פחות מכזית נבילה וטריפה חייב בשבועה". וכן דעת הר"ן, שכל דבר שאינו מפורש בתורה בעשה ולא תעשה אפילו שהוא אסור מן התורה חלה עליו השבועה ואפילו לעבור על האיסור. והוכיח כן מהגמרא לקמן [כז א] שמשמע שם שהנשבע לחבול בעצמו חייב משום שבועת ביטוי למרות שאסור לאדם לחבול בעצמו מן התורה, שמאחר שאין הדבר מפורש בתורה אלא הוא נלמד מדרשא חלה עליו השבועה [וראה עוד ר"ן נדרים ח א ד"ה הא]. והוסיף הר"ן, שאף שהשבועה חלה על חצי שיעור וכדומה, מכל מקום למעשה אסור לעבור על האיסור כדי לקיים את השבועה, שהרי אפילו איסור דרבנן דוחה איסור תורה בשב ואל תעשה שהעמידו חכמים דבריהם במקום איסור תורה, כל שכן באיסור מן התורה שאין אומרים לאדם עמוד וחטא בידים כדי לקיים שבועתך, אלא שהשבועה חלה לענין שאם עבר עליה חייב קרבן שבועה. אך הרדב"ז כתב שם על הרמב"ם שבנשבע לאכול חצי שיעור נבילה מוטב שיאכל אותו ואל יעבור על שבועתו, ומכל מקום אם אפשר יתיר לו את שבועתו כדי שלא יעבור על איסור תורה של חצי שיעור. [ולהלכה פסק הש"ך ביורה דעה [רלח ו] שאסור לו לאכול את האיסור אלא יתיר את שבועתו]. וראה עוד קובץ שיעורים [ח] שהקשה [לפי הר"ן] איך אפשר לחייבו על שעבר על השבועה והרי הוא אנוס שאסור לו לקיים את השבועה ולעבור על איסור חצי שיעור, ואף על פי שהוא הכניס את עצמו למצב זה של אונס, סוף סוף אנוס הוא [וכמו שכתב הנמוקי יוסף בפרק כיצד הרגל בסוגיא דאשו משום חציו, שאם חיובו היה על שעת ההיזק של חציו, אי אפשר היה לחייבו על כך, משום שאז הוא אנוס שאינו יכול להחזיר את החץ, למרות שהוא גרם לכך] ? ותירץ שבשבועה העבירה היא השבועה ולא המעשה שלאחר מכן, ובשעת השבועה הרי לא היה אנוס. ועוד הביא שם מאבני מילואים להקשות איך אפשר לחייבו קרבן והרי "אינו שב מידיעתו" שגם אילו היה זוכר את שבועתו לא היה מקיימה בגלל האיסור? ותירץ שכיון שלא ברצונו הוא עובר על השבועה אלא מחמת איסור תורה, הוא נקרא "שב מידיעתו" [היינו שסוף סוף אינו רשע שהיה רוצה לקיים את השבועה אלא שאינו רשאי]. ודעת הרשב"א שלפי רבי יוחנן לא חלה שבועה כלל על חצי שיעור בין לקיים ובין לבטל. וכתב לתרץ את קושיית התוס' שלכן לא נקטה הגמרא הטעם משום שרבי יוחנן סובר חצי שיעור אסור מן התורה, כדי ליישב גם לפי רב ושמואל שגם הם העמידו את המשנה כמו רבי יוחנן בכולל למרות שלא שמענו שהם סוברים כמותו לגבי חצי שיעור.

ומקשים: ודלמא [ושמא] בלשון זו היה אוסר על ידי תערובת, שאסר על עצמו רק פת שיש בה כל המינים האלה יחד ולכן השתמש בלשון "פת" לכל אחד ואחד!

ודוחים: אם רק משום כך, אימא [היה לו לומר] "וכן של שעורים וכן של כוסמין", ואז היה ברור שכוונתו לכל אחד מהמינים לעצמו. ואילו מה שמחלק בדבריו ואומר "פת" "פת" לפני כל מין למה לי? שמע מיניה [למד מכאן] שהתכוון בדבריו לחלק ביניהם, שתחול שבועה נפרדת על כל אחד מן המינים הללו.

א שנינו במשנה שהאומר "שבועה שלא אשתה", ושתה משקין הרבה — אינו חייב אלא אחת אבל אם פירש: "שלא אשתה יין ושמן ודבש" — חייב על כל מין ומין לעצמו. ומקשים: בשלמא התם [נניח שם] בענין הנשבע שלא יאכל פת חיטים ופת שעורים וכו', שאמרת והסברת שמייתרא ליה [מיותרת לו] החזרה על המלים "פת" "פת", וכוונתו היתה לחיובא [לחיוב] על כל אחת ואחת, אלא הכא [כאן] אין זה ייתור לשון, שכן מאי הוה למימר [מה היה לו לומר]? דלמא למיפטר נפשיה ממשקין אחריני קאתי [שמא לפטור עצמו ממשקים אחרים בא], לומר שרק מאלו הדברים אסר עצמו בשתיה, ולא התכוון לשבועה לגבי כל פרט!

אמר רב פפא: הכא [כאן] במקרה שהיו כל המינים הללו מונחין לפניו עסקינן [עוסקים אנו], שהיה לו לומר בפשטות "שבועה שלא אשתה אלו", וכיון שחזר ופירש "יין ושמן ודבש", משמע שעל כל אחד ואחד נשבע בנפרד. ושואלים: ודלמא [ושמא] אם היה אומר רק "אלו" היינו מפרשים כך את שבועתו: רק אלו המונחים לפני עתה הוא דלא שתינא [שאין אני שותה], אבל יין ושמן ודבש אחריני [אחרים] שתינא [שותה אני]!

ומשיבים: אלא, שאמר "שבועה דלא שתינא [שאין אני שותה] כגון אלו". ומקשים: דלמא [שמא] היינו מפרשים את דבריו לענין הכמות: כגון אלו הוא דלא שתינא [שאין אני שותה], אבל בציר מהכי, וטפי מהכי שתינא [פחות מזה, ויותר מזה אני שותה]!

ומשיבים: אלא, כגון שאמר "שבועה שלא אשתה ממין אלו". ושוב מקשים: ודלמא [ושמא] אם היה אומר "ממין אלו", היינו אומרים שכך נשבע: מין אלו הוא דלא שתינא [שאיני שותה], הא אינהו גופייהו שתינא [הרי אותם עצמם אני שותה]!

ומשיבים: אימא [אמור] שהיה יכול לומר "שלא אשתה אלו ומינייהו" [ומיניהם], והיה אוסר על עצמו מינים אלה. וכיון שפירש כל מין לעצמו, משמע שהתכוון להחיל שבועה על כל אחד ואחד.

רב אחא בריה [בנו] של רב איקא אמר: במסרהב (מפציר) בו חבירו לשתות אתו עסקינן [עוסקים אנו], והוא נשבע שלא ישתה על מנת לדחות מעליו הפצרה זו. וכגון שאמר לו החבר: "בוא ושתה עמי יין ושמן ודבש", שהיה לו לומר רק: "שבועה שלא אשתה עמך", ומה שהזכיר "יין ושמן ודבש" למה לי? הרי זה בא לומר שכוונתו לחייב על כל אחת ואחת.

ב תנן התם [שנינו במשנה שם] בענין שבועת הפקדון שאם בא אדם לחבירו ואמר לו: "תן לי חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך", ואמר הנתבע: "שבועה שאין לך בידי כלום", ונמצא שהוא משקר וכל אלה הופקדו אצלו — על כולם אינו חייב קרבן אשם אלא משום שבועה אחת, אבל אם אמר הנתבע: "שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין" — חייב על כל אחת ואחת, אם היה משקר בה.

ואמר ר' יוחנן: אפילו פרוטה מכולם מצטרפת. שאם היה חייב לו אפילו שווה פרוטה המצטרף מכל המינים הללו יחד, שאין בכל אחד מהם שווה פרוטה — הרי זה חייב.

ובהלכה זו פליגי [נחלקו] בה רב אחא ורבינא, במי שאמר "שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין", חד [אחד מהם] אמר: אפרטי [על הפרטים] שהזכיר — מיחייב [חייב אשם], אכללי [על הכלל] שאמר "שבועה שאין לך בידי" — לא מיחייב [חייב]. ודברי ר' יוחנן ש"אפילו פרוטה מכולם מצטרפת" מתייחסים רק לחלק הראשון של המשנה, שאמר "שאין לך בידי כלום". וחד [ואחד מהם] אמר: אכללי נמי מיחייב [על הכלל גם כן חייב], שמה שאמר "אין לך בידי" היא כשבועה כללית, שאינו חייב דבר. ולפיכך דברי ר' יוחנן מתייחסים גם לחלק זה של המשנה, שאם חייב שווה פרוטה ממין אחד — חייב על שבועה זו, ואם מצטרפת פרוטה מכל המינים — חייב על כך גם משום השבועה הכללית. וכאמור, דברים אלו נאמרו לענין שבועת הפקדון.

ויש לשאול: הכא [כאן] בשבועת ביטוי, אם נשבע לאסור עצמו דברים שונים בשבועה אחת כבמשנתנו, מאי [מה] הדין? האם יש חיוב גם על השבועה הכללית (ש"אינו אוכל" ו"שאינו שותה") או רק על כל פרט ופרט לעצמו?

אמר רבא: הכי השתא [כך אתה משווה]?! האם ניתן להשוות את הדינים? התם מיחייב אכללא ומיחייב אפרטא [שם, בשבועת הפקדון, חייב על הכלל וחייב על הפרט], וטעמו של דבר, דהא אי משתבע והדר משתבע — מיחייב תרתי [שהרי אם היה נשבע על דבר אחד שאינו ברשותו, וחוזר ונשבע — היה חייב שתים], שהרי הוא שוב חוזר וכופר ממון בשבועה. הכא [כאן], כשאוסר דבר על עצמו בשבועה, אי סלקא דעתך איתא בכללא [אם עולה על דעתך שיש בכלל עצמו] חיוב שבועה, שבכגון זה כשאמר "איני אוכל" כבר אסר עצמו באיסור כללי על הפרטים, אם כן אפרטי אמאי מיחייב [על הפרטים מדוע הוא חייב]? הלוא מושבע ועומד הוא כבר עליהם, ואין שבועה חלה על שבועה! אם כן, ברור שחיובו הוא רק על הפרטים, והשבועה הראשונה אינה נחשבת כשבועה לעצמה.

ג שנינו במשנה שמי שאמר "שבועה שלא אוכל"ת ואכל אוכלים ומשקים שאינם ראויים לאכילה או לשתיה — פטור, ואולם אם אכל נבילות ואיסורי אכילה אחרים — הרי זה חייב. ושואלים: הא גופא קשיא [זו המשנה עצמה קשה] מתוכה, שכן אמרת בתחילה: "שבועה שלא אוכל", ואכל אוכלין שאין ראוין לאכילה, ושתה משקין שאין ראוין לשתיה — פטור, שאין אלו בכלל אכילה. והדר תני [וחזר ושנה]: "שבועה שלא אוכל", ואכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים — חייב. ויש לשאול: מאי שנא רישא [במה שונה ההתחלה] שאתה אומר שפטור, ומאי שנא סיפא [ובמה שונה הסוף] שחייב? הלא גם נבילות ושקצים אינם ראויים לאכילה!

ומשיבים: הא לא קשיא [זה אינו קשה]: רישא [בהתחלה] מדובר שאמר סתם שלא יאכל, ומסתבר שלא כלל בדבריו דברים שאין אנשים אוכלים. וסיפא [וסופה] במפרש, שנשבע במפורש שלא יאכל נבילות וכו', ובכל זאת אכלם.

ושואלים: מפרש נמי גופיה תיקשי [גם כן הוא עצמו יקשה], אמאי [מדוע] יהיה חייב על כך? הלוא מושבע מהר סיני הוא שלא יאכלם, ואין שבועה חלה על שבועה!

בתירוץ קושי זה שווים הם רב ושמואל ור' יוחנן דאמרי [שאומרים] שמדובר כאן בכולל בשבועתו דברים המותרין עם דברים האסורין, שהרי נשבע באופן כללי שלא יאכל, וכיון שחלה השבועה על דברים המותרים באכילה, אגב כך היא חלה גם על האסורים באכילה.

וריש לקיש אמר: אי (אין) אתה מוצא הסבר לנאמר במשנה שחייב על שבועה שלא יאכל איסור, אלא אי [או] במפרש שנשבע שלא יאכל חצי שיעור מן הדברים האסורים, ואליבא דרבנן [ועל פי שיטת חכמים] שבסתם שבועה פטור על חצי שיעור, אי [או] כשנשבע סתם שלא יאכלם אליבא [על פי שיטת] ר' עקיבא, שאמר: אדם אוסר עצמו בכל שהוא, ובאופן זה חלה השבועה, שהרי על חצי שיעור אינו מושבע מהר סיני.

ושואלים: בשלמא [נניח] מובן מדוע ר' יוחנן לא אמר כריש לקיש, משום דמוקים לה למתניתין [שהוא מעמיד אותה את משנתנו] כדברי הכל, לפי הסברו, אלא ריש לקיש מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כדברי ר' יוחנן?

ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך]: כי אמרינן [כאשר אומרים אנו] שיש איסור כולל

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara rejects this: But if he had said it that way, perhaps his oath could be interpreted to prohibit only bread made from a mixture of all these grains.

The Gemara suggests: If the specification in the mishna serves merely to ensure that his oath does not extend to other foods, have him say: Bread made from wheat and so from barley and so from spelt. Why do I need to repeat: Bread, bread, each time? Conclude from it that the point of repeating the word bread each time is to individuate each statement as a separate oath.

§ The mishna teaches: If he said: On my oath I will not drink, and then he drank several kinds of liquids, he is liable to bring only one offering. If he says: On my oath I will not drink wine, or oil, or honey, and he drank all of them, he is liable to bring an offering for each and every one. The Gemara asks: Granted, there, in the case of the bread, the ruling of the mishna is understood, as you said that the word bread before barley, and the word bread before spelt are superfluous and serve to extend his liability so that each is considered an independent oath. But here, where there is no superfluous language, what was there to say? Perhaps the oath comes to ensure that he exempts himself so that the oath does not extend to other liquids. Since that is a possibility, he should not be liable for breaking three separate oaths when he drank all three liquids.

Rav Pappa said: We are dealing here with a situation where all three liquids are placed before him. Under the circumstances, if he merely wished to indicate that his oath is limited to these liquids, he could have said: On my oath I will not drink these. Since he instead specified the liquids in the oath, it was in order to indicate that each should be considered as a separate oath. The Gemara challenges: But had he said: I will not drink these, perhaps his oath would be interpreted as meaning: It is these liquids, which are before me right now, that I will not drink, but I will drink other wine, oil, and honey.

The Gemara answers: Rather, if he merely wished to indicate that his oath is limited to these types of liquids, it would be a case where he said: On my oath I will not drink liquids such as these. The Gemara challenges: Had he said it that way, perhaps it could be interpreted as referring to the volume of the liquids: I will not drink liquids such as these, but I will drink less than this or more than this.

The Gemara answers: Rather, if he merely wished to indicate that his oath is limited to these types of liquids, it is a case where he said: On my oath I will not drink from these types of liquids. The Gemara challenges: But had he said it that way, perhaps his oath would be interpreted to mean: I will not drink these types of liquids in general, but I will drink these particular liquids in front of me.

The Gemara suggests: If the point of the specification of the liquids in the mishna was merely to ensure that his oath does not extend to other liquids, have him say: On my oath I will not drink these and liquids of their types. Since he instead specified: Wine, oil, and honey, one may conclude that his intention was to individuate each liquid as a separate oath.

Rav Aḥa, son of Rav Ika, said: We are dealing with a case in which another is importuning him to drink, as he said to him: Come, drink wine, and oil, and honey with me; if he wanted him to desist, he should have said: On my oath I will not drink with you. Under these circumstances, why do I need him to specify: Wine, and oil, and honey? The specification of the liquids serves to indicate his intention to render himself liable for each and every one.

§ We learned in a mishna elsewhere (36b) with regard to an oath concerning a deposit, that if one says to his bailee: Give me my wheat, barley, and spelt that are in your possession, and the bailee lies and says: On my oath nothing of yours is in my possession, he is liable to bring only one guilt-offering. But if the bailee says: On my oath I do not have in my possession any wheat, barley, or spelt that belong to you, he is liable to bring a separate offering for each and every one.

And Rabbi Yoḥanan says with regard to that mishna that he is liable even if the value of all three species combines to amount to as little as one peruta.

Rav Aḥa and Ravina disagree with regard to this. One said: When the bailee says: On my oath I do not have in my possession any wheat, barley, or spelt that belong to you, he is liable to bring a guilt-offering only for violating the specific oaths for individual types of grain, and he is not liable for violating a general oath that he does not have anything in his possession. Consequently, Rabbi Yoḥanan’s statement that the different types of grains can be combined to amount to one peruta is referring only to the oath in the first clause of the mishna where he did not specify the grains. And one said: He is also liable for violating a general oath, and in the latter clause of the mishna he is liable for violating four oaths: One general oath that he does not have anything in his possession and three specific oaths, one for each type of grain. Consequently, Rabbi Yoḥanan’s statement applies also to where he specifies the grains, and he is liable to bring one offering even when all three species combine to amount to only one peruta.

The Gemara asks: Here, in the case of one who takes an oath that he will not eat wheat bread, barley bread, or spelt bread, what is the halakha? Is there a dispute as to whether he is considered to have taken a general oath alongside the specific oaths?

Rava said: How can these cases be compared? There, in the case of an oath of a deposit, he is liable for the general oath and for the specific oath, since if a bailee takes an oath denying that he is in possession of a deposit and then takes another oath to the same effect, he is liable for taking two false oaths on a deposit. Here, with regard to an oath to prohibit oneself from eating, if it enters your mind that he is bound by a general oath, why would he be liable for the specific oaths? He is already under an oath due to the general oath, and an oath cannot take effect when the matter it prohibits is already forbidden by another oath.

§ The mishna teaches that if one said: On my oath I will not eat, and he ate foods that are inedible, he is exempt. If he said: On my oath I will not eat, and then he ate the meat of unslaughtered carcasses, he is liable. The Gemara asks: This mishna itself is difficult. You said that if one said: On my oath I will not eat, and he ate foods that are inedible, or drank liquids that are not potable, he is exempt. And then the mishna teaches that if one says: On my oath I will not eat, and then he ate the meat of unslaughtered carcasses or tereifot, repugnant creatures or creeping animals, he is liable. What is different about the first clause that he is exempt and what is different about the latter clause that he is liable? Non-kosher animals are also unfit to be eaten.

The Gemara answers: This is not difficult. The first clause is where he took an oath not to eat without specifying what is included in it. Presumably, his oath did not include items that are not ordinarily eaten. And the latter clause is a case where he specifies what it is he will not eat, e.g., unslaughtered carcasses, and nevertheless eats them.

The Gemara asks: You may also raise a difficulty with regard to the case where he specifies that he will not eat non-kosher items: Why? He is under oath from Mount Sinai, and an oath does not take effect to prohibit that which is already forbidden.

Rav and Shmuel and Rabbi Yoḥanan all say that this is a case where he incorporates into the oath that he will not eat some permitted items, along with the statement concerning the forbidden items. Since the oath takes effect with regard to the permitted items, it extends also to the forbidden ones.

And Reish Lakish says: You find that one is liable for eating non-kosher food as the result of an oath only if it is an oath where he specifies that it includes a half-measure, and in accordance with the opinion of the Rabbis that one is not liable for eating a half-measure unless it is specified in the oath. Since eating a half-measure is not prohibited by Torah law, the oath takes effect. Alternatively, you find that one is liable if he took the oath without specifying that the oath prohibits less than the usual measure, and in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who says that a person renders himself prohibited from eating any amount by taking an oath not to eat.

The Gemara asks: Granted, it is understood why Rabbi Yoḥanan did not say like Reish Lakish, as he interprets the mishna so that it is in accordance with the opinion of everyone; but what is the reason that Reish Lakish does not say like the opinion of Rabbi Yoḥanan?

The Gemara answers: Reish Lakish could say to you: When we say that a more inclusive prohibition, which adds additional aspects to the prohibition for the same individual, can take effect where there already is a prohibition in place,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואסיקנא פת פת למה לי לחיובי נפשיה אכל חדא:

שבועה שלא אשתה ושתה משקין הרבה אינו חייב אלא אחת. שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש חייב על כל אחת ואחת. בשלמא התם אייתר ליה פת פת לחיובי אכל חדא וחדא [כו'].

ופריק רב הכא במונחין לפניו עסקינן. ואסיקנא הוה ליה למימר שבועה שלא אשתה אלו ומינייהו יין ושמן ודבש למה לי לחיובי אכל חדא וחדא אי נמי במסרב בו חברו ואומר לו בא שתה עמי יין ושמן ודבש הוה ליה למימר שבועה שלא אשתה [עמך] יין ושמן ודבש למה לי לחייב על כל אחד ואחד. תנן בפירקין דלקמן תן לי חטים ושעורין וכוסמין שיש לי בידך.

שבועה שאין לך בידי אינו חיב אלא אחת. שבועה שאין לך בידי חטים ושעורין וכוסמים חייב על כל אחת ואחת.

וא"ר יוחנן פרוטה מכולם מצטרפת. פי' אפילו אין לו בידו מן חטין שעורין וכוסמין מכולן [אלא] שוה פרוטה מצטרפין וחייב.

ופליגו בה רב אחא ורבינא חד אמר אפרטי מיחייב. פי' אכללי נמי מיחייב. פי' אחא נמי דתנן שבועה שאין לך בידי והוא כלל ואח"כ פרט חטין ושעורין וכוסמין הרי ארבע חדא דכללא ותלתא דפרטי.

הכא מאי מי מחית איניש נפשיה לפחות מכשיעור ומחייב אשבועה דכללא נמי בהני דפרטי אי לא.

ומשני רבא הכי השתא התם גבי טוען בחברו איתא נמי לשבועתו בתר הכי בפרטי. ומשום הכי מיחייב אכללי ואפרטי. אבל הכא גסי אסור עצמו בשבועה אי ס"ד איתא לשבועתו בכללי וכיון דאמר שבועה שלא אוכל איתסר באכילה דכל פת הויא ליה כנבילה. כי הדר פריט פת חטין פת שעורין פת כוסמין אמאי חייב. מי חיילא עליה שבועה מושבע ועומד הוא. אלא הכא ודאי אפרטי מיחייב אכללי לא מיחייב:

מתני' שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאין ראויין (שהוא) פטור כו'. אקשי' שנא רישא באוכלין ומשקין שאינן ראויין שהוא פטור ומאי שנא סיפא גבי נבילות וטריפות שחייב.

ואוקימנא רישא בסתם דדעתיה אמידי דארוי לאכילה. סיפא במפרש שבועתו שלא יאכל נבילות וטריפות. ואקשינן אמאי חייב אנבילות וכיוצא בהן מושבע הוא עליהן מהר סיני. ואין שבועה הלה על שבועה. ופריק ר' יוחנן בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין. כגון מי שנשבע שלא יאכל תמרים ונבילות וטריפות וכיוצא בהן. ומוקים לה למתני' כדברי הכל.

וריש לקיש אמר אי אתה מוצא להעמיד משנתנו אלא אי במפרש פחות מכזית ואליבא דרבנן. אי בתסם ואליבא דר' עקיבא דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהוא. אבל בכולל לא.

דכי אמרינן איסור כולל כגון יוה"כ שאוסר בכלל כל מאכל מותר ואסור.

הכי גירסת רבינו חננאל ז"ל וכן כתוב בנוסחי עתיקי : הכא מאי מי מחית איניש נפשיה לפחות מכשיעור או לא. והכי פירושא, דודאי מיפשט פשיטא לן דאי מחייב אשבועה דכללי לא מיחייב אדפרטי דמושבע ועומד הוא אלא הכי מיבעיא לן מי אמרינן אע"ג דאין שבועה חלה על שבועה חיילא שבועה דכללי להכי דאי אכיל פחות מכשיעור מפת חטים ומפת שעורים על ידי תערובת מצטרפי אהדדי ומיחייב דפרטי דבתר הכי לא חיילא עלה אלא שבועה אחריתי היא לחייב בכשיעור על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו או דילמא לא מחית איניש לאסור על עצמו פחות מכשיעור אפי' על ידי צירוף כיון שהזכיר אכילה לא אסר עצמו אלא בכדי אכילה ולא מצטרפין ולא מיחייב בכללה ופשטינן לה דלא מצטרפין משום דאי אפשר דכללא שבועה באפי נפשה היא דאי הכי כיון דאמר שלא אוכל סתם חל (השיעור) ד) ואפחות מכשיעור בצירוף וכיון דחל אכשיעור לא מיחייב תו בשבועה אחרת דמושבע ועומד הוא אלא ודאי מדמחייב אפרטא שמע מינה דהא פרטא פירושא דכללא הוא ואין הכלל שבועה בפני עצמה הילכך לא מצטרפין.
ולשון רבינו חננאל ז"ל כך הוא מי מחייב איניש נפשיה לפחות מכשיעור ומיחייב שבועה דכללא נמי בהדי דפרטיה ויש לפרש דמעיקרא לא מסקינן אדעתין הא דאין שבועה חלה על שבועה אלא הכי קא מיבעיא התם נחית לצירופא ומשום הכי שבועה דכללא שבועה באפי נפשה היא והילכך חייב ארבע אדכללא ואדפרטי והכי נמי אמרינן דהאי דכללינהו שבועה באפי נפשה וכי היכי דלצטרפו אהדדי כללינהו והילכך ממילא מיחייב אדכללא ואדפרטי או דילמא לא מחית איניש נפשיה לפחות מכשיעור וכיון שכן לא חיילא שבועה אכללא וליכא למימר דתחול משום דמחית אנפשיה לאיחיובי נפשי' אכללא ואפרטי דכיון דפלגינהו כמאן דאמר שבועה לכל אחד ואחד דמי ולשון ראשון מחוור יותר ורש"י ז"ל מעבר קולמוסיה בהך גירסא ואמר דשבוש הוא.

ה"ג בנוסחי עתיקי וכן גרסי רבינו חננאל ורש"י ז"ל: בשלמא לרבי יוחנן לא אמ' כריש לקיש משום דמוקים לה כדברי הכל אלא רבי שמעון בן לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן אמר לך כי אמרי' איסור כולל באיסור הבא מאליו באיסור הבא מעצמו לא אמרינן בשלמא לרבי שמעון בן לקיש היינו דקא פטר רבי שמעון כו' בשלמא לריש לקיש היינו דמשכחת לה בלאו והן כו' אמר רבא כו'. זהו נוסח הגירסא ואיכא נוסח' דלא כתיב בה האי בשלמא לרבי יוחנן ואין זו הנוסחא עיקר בספרים. ומגיהי ספרים הוא שמחקו אותה משום דקשיא להו היכי אמרינן דרבי יוחנן לא מוקים לה כרי שמעון בן לקיש דמוקים לה כדברי הכל והא בלאו הכי נמי לא אפשר ליה לאוקומה בחצי שיעור דאיהו ס"ל חצי שיעור אסור מן התורה ולא חיילה עליה איסור שבועה דהכי אמרינן בריש פרק יום הכפורים לריש לקיש כיון דאסור מדרבנן היכי מיחייב עליה קרבן שבועה ואסיקנא כיון דאית ליה היתר מן התורה מיחייב עליה קרבן שבועה הילכך רבי יוחנן לא מצי מוקים לה כריש לקיש.
ואיכא דמפרקי לה דלרבי יוחנן נמי מצינן לאוקמה בחצי שיעור ואע"פ שהוא אסור מן התורה כיון דלא מיחייב עליה קרבן ומלקות הוה ליה איסו' קל ודילמא תנא דמתני' סבר לה כמאן דאמר איסור חמור חל על איסור קל אפי' בלא כולל כדאיתא בפרק עשרה יוחסין ובהן נמי משכחת לה כדמשכח לה בגמרא בסמוך הילכך טעמיה דר' יוחנן משום דבעי לאוקומה כדברי הכל.
ואין צורך לכך דאנן הכי קאמרי' בשלמא פירוקא דרבי יוחנן מחוור טפי מדריש לקיש משדם דמוקים לה כדברי הכל ואפי' לית ביה טעמא אחריתי הילכך משום האי טעמא הוה ליה לריש לקיש למי' כרבי יוחנן ומאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן ואי לאו האי טעמא לא הוה קשיא לריש לקיש מאי טעמא לא מוקים לה כרבי יוחנן כל שכן דהכא ודאי צריכינן למימר הכי משום רב ושמואל דלא אמרי כריש לקיש ואינהו לא אשכחן להו דאמרי בחצי שיעור דאסור מן התורה.
ואי קשיא הא קשיא ריש לקיש נמי כדברי הכל מוקים לה מי קתני מתני' סתם ומפרש שלא אוכל קתני למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וריש לקיש נמי הכי קאמר או רבנן או רבי עקיבא ומתני' אליבא דתרוייהו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אלא דאיכא למימר דריש לקיש הכי קאמר אי אתה מוצא שיתחייב באכילות נבילות וטריפות אלא במפרש לרבנן או אפי' בסתם לרבי עקיבא אבל משנתנו מדקתני שלא אוכל סתם על כרחיך רבי עקיבא קתני להאי לכך לא הוה ליה לאוקמה ליחידאה וכן פירש רש"י ז"ל אי אתה מוצא שיתחייב כו'.

ודילמא על ידי תערובת. לאו למימרא דדינא הכי, דודאי היכא דאמר שלא אוכל פת חטים ושל שעורים ושל כוסמין אסור בכל אחד ואחד מהן בלי תערובת, אלא הכי קאמר דילמא פת פת דקאמר לא לחלק קאמר, אלא סבור הוא שאלו אמר פת חטים ושל שעורים ושל כוסמין לא יהא אסור אלא בפת תערובת ג' מינין אלו.
והא נמי דקאמר אלו אמר מין אלו מין אלו הוא דלא שתינא הא אחריני שתינא מינייהו, דינא ודאי לאו הכי דאפילו הני נמי אסירין ליה, אלא כנגד מחשבתו אמר דדילמא סבור הוא שאלו אמר כן לא יהא אסור באלו עצמן אלא במינן.

ה"ג כפר"ח ז"ל: הכא מאי מי מחית איניש נפשיה לפחות מכשיעור או לא. וה"פ דאי לא מחית איניש נפשיה לפחות מכשיעור, ודאי לא מחייב אכללא, דהא תנינן דחייב אפרטא תלת ואם איתא הרי נשבע על שלשתן בכלל, וכיון שכן איך מחייב אפרטא דהא מושבע ועומד הוא ואין שבועה חלה על שבועה, אלא אי אמרת מי מחית איניש נפשיה אפחות מכשיעור היינו כללא להתחייב היכא דאכל כזית משלשתן, אעפ"י שאין כשיעור מכל אחד ואחד משלשתן דלהכי כללינהו והדר ונשבע על הפרטין, ואלו אכל מכל אחד מהן פחות מכשיעור אינו חייב על הפרט, ואסיקנא דלא מחייב על הכלל, דע"כ כיון דאמר שלא אוכל פת חטים פת שעורים לא נפיק כשיעור מכלל שבועתו א"כ היכי משכחת דמחייב אפרטי, והא מושבע ועומד הוא. ורש"י ז"ל כתב דלא גרסינן ואמ' דשבוש הוא ול"ג אלא הכא מאי.
וכעיקר בעיין דקא מבעיא לן אי מחייב אכללא קשיא לי שאלו אתה עושה כאלו נשבע דידך כלל שלא אוכל הרי אתה אוסרו על כל מידי דמיכל ואפילו בכולא פת אסרתו בכלהו פתיתין בשבולת שועל ושיפון, וי"ל שאינו נשבע בכלל אלא במה שנשבע בפרט.

מפרש נמי מושבע ועומד מהר סיני הוא. איכא למידק דקושיא זו ה"ל לאקשויי מעיקרא, ונ"ל דמעיקרא דלא הוה ידע במאי מוקי לה לא מצי לאקשויי, עד שידע במאי, אבל קושיא דאקשי מרישא לסופא מקשי שפיר, משום דהוה ס"ד דכולה תניתין בחד גוונא תנו, ומשום הכי מקשה ליה דממה נפשך בהאי גוונא דמפוקי לה למתניתין ע"כ תקשי רישא לסיפא, דאפילו תוקמא לסיפא בגוונא דתיחול שבועה אף באיסורים א"כ תיקשי רישא, ואי תוקמא לרישא בדלא חילא אאסורי' תיקשי סופא והשתא דאמר דרישא בסתם וסיפא במפרש, הדר אקשי ליה דבמפרש נמי מושבע ועומד מהר סיני הוא כנ"ל.

הא דאמרינן: בשלמא ר"י לא אמר כר"ל משום דמוקי לה ככולי עלמא. איכא למידק מ"ש האי טעמא דנקט, דמשמע דאי לאו הכי הוה מצי לאוקמא בחצי שיעור כר"ל, והא חצי שיעור דר"י דבר תורה וכדאיתא בפרק בתרא דיומא (עג, ב), וליכא למימר דכיון דאין בו לא קרבן ולא מלקות אלא איסורא בעלמא אע"ג דה"ל איסור דאורייתא לא אמרינן בכי הא מושבע ועומד מהר סיני הוא, דהא אפילו באיסור עשה בלבד אמרינן (לקמן שבועות כה, א) אין שבועה חלה על שבועה, ועוד דהתם בפרק בתרא דיומא אמרינן דמודה ר"ל דחצי שיעור אסור מדרבנן, ופריך עלה מהאי מימרא דמוקי ר"ל מתניתין בחצי שיעור, ואם איתא דאית ביה אפילו איסור דרבנן היאך חלה עלה שבועה ואסיקנא התם דכיון דאית ליה היתר מדאורייתא מיחייב עלה קרבן שבועה, דאלמא משמע דכל דלית ליה היתר דאורייתא קרינן מושבע ועומד מהר סיני, וי"ל דחד מתרי טעמי נקט, עי"ל דהא דקאמר בשלמא ר' יוחנן לאו דוקא ר' יוחנן אלא ר' יוחנן ורב ושמואל דכולהו אוקמוה בכולל ולא בחצי שיעור, אלא נקט ר' יוחנן משום דאיהו בר פלוגתיה דר"ל, ורב ושמואל לא שמעינן להו בחי שיעור אי דאורייתא או לא, לפיכך נקט האי טעמא דסליק לכולהו.
אלא איכא למידק מאי קאמר דר' יוחנן אוקמה ככ"ע, והא איכא תנאי טובא דלית להו איסור כולל, ואפילו ר"ש כדאמרינן בסמוך לדעת ר' יוחנן, וי"ל דלאו ככ"ע ממש קאמר, אלא בין לר' עקיבא בין לרבנן דמתניתין, ואם תאמר אם כן אפילו ר"ל מוקי לה כוותיהו במפרש חצי שיעור בין לרבי עקיבא בין לרבנן, ויש לומר דסתמא דמתניתין לאו במפרש היא, ואי בדלא פריש לא אתיא כרבנן אלא כרבי עקיבא בלחוד.

ודילמא ע"י תערובת יש שפי' דאנן פרכינן כי אולי היה סבור שאין במשמעותו אלא ע"י תערובות אבל אינו כן בדרך האמת דודאי בלשון זה אף שלא בתערובת היה אסור בהם ודכוות' הא דאמרינן לקמן אסיפ' ודילמ' קאמר מן אלו הוא דלא שתינא וכו' לפום דעתיה פרכינן אבל בדרך אמת כיון דאמר מן אלו דאסר עליו כל המין אף אלו והרמב"ן ז"ל פי' דודאי אם הוא אומר כי לקולא נתכוון שומעין לו ככל סתם נדרים שפי' להקל וכן אם מנהג בני מקומו לומר לשון זה לקולא הא לאו הכי לחומרא דיינין ליה ככל סתם נדרים שהם להחמיר וכל מה שמאריך הסוגייא בשקלא וטריא זו בין ברישא ובין בסיפא אינו אלא ללמדנו דינין והלכות אגב גררא דהא כל מאי דפריך ודילמא קרוב הוא לתרץ כדמתרץ תלמודא ואורחא דתלמודא בהכי וכולהו הלכתא נינהו. רב אחא בריה דרב אמר במסרב בו חבירו וכו' ולאו דפליג אסוגיין דלעיל דהא לא אפשר אלא דניחא ליה לפרושי מתניתין אף בשאין מונחין לפניו וכההיא דפרישית לר"א בריש פרקין. תנן התם וכו' פליגי בה וכו' פירוש בסיפא חד אמר אפרטן מחייב אכללי לא מחייב פי' שאין מחייבין אותו עוד קרבן אחר משום כללא שאמר אין לך בידי ולדבריו כי אר"י פרוטה מכולם מצטרפת ארישא בלחוד קאי וחד אמר אכללי נמי מחייב קרבן ולדבריו דר"י אפילו אסיפא קאי אכללא מיהת כן פי' רש"י ז"ל:

גי' הספרים והיא גי' ר"ח ז"ל הכא מאי מחית אניש נפשיה לפחות מכשיעור או לאו רש"י ז"ל מחק גי' זו דמאי פחות מכשיעור איכא למימר בהא דהא ודאי בין בכללי בין בפרטי לא מחייב לרבנן אלא בכשיעור אכילה בכזית ובשתייה ברביעית והוא גורס הכא מאי כלומר מי אמרינן מ"ד לעיל דאכללא נמי מחייב הכא נמי מחייב אכללא ותימא היכי לא אסיק אדעתיה השואל בזה תירוצא דמתרץ ליה רבא בסמוך שהוא דבר פשוט בכולה מכלתין ועוד אי ההיא דרבא לא מסיק אדעתיה מאי מספקא ליה בהא טפי מההיא דלעיל לכך יש לקיים גי' הספרים ואף גי' רש"י ז"ל מיתפרשא בה וטעמא דמילתא דהשואל היה סבור דהכא נמי איכא למימר דמחייב אכללי ואפרטי דנימא בהאי אחית נפשיה בכללא דליתסר ביין ודבש ושמן ומשקין אלו ע"י תערובת דוקא כלומר כשישתה מכולם רביעית שאין בכל א' מהם אלא פחות מכשיעור אלא שמצרפין לכשיעור אבל אכל חד מינייהו באנפי נפשיה [לא] מיתסר כי שתי ליה בעיניה ואפי' ברביעית ומעתה חיילי עלה שבוע' בפרטי דפשיטא דלא איתסר על ידי תערובת בצירוף שיעור אחר כלל ואיתסר ביה בכל חד וחד בעין כששתה ממנו כרביעית שהוא השיעור והו"ל כללי ופרטי שבועות חלוקות דבכללא לא איתסר אלא בצירוף דוקא ובפרטי בצירוף לא איתסר אלא בכל חד וחד כשיעור בלא צירוף א"ד דאף בכללא לא אחית אנפשיה לצירוף דוקא אלא דאיתסר בכללא בין בצירוף בין שלא בצירוף ומעתה לא חיילי עליה פרטי דאתי לאתחייב בהו בלא צירוף דהא מושבע ועומד הוא גם שלא בצירוף והשואל היה סבור שגם במשנת הפקדון מ"ד כללא ה"נ דעתיה דכפר בחיטין ושעורין ושאר המינין בכלל ע"י צירוף דוק' ובפרטי [שלא] ע"י צירוף אכל חד וחד אלא דמספקא ליה לשואל דדילמא גבי כפירה הוא שהבא לכפור בא לכפור בכל הצדדין לגבי תובע אבל בשבועה לא נחית איניש לישבע בפחות מכשיעור והדר לאלתר לישבע בכשיעור ולעשות משבועה א' שיכול לכלול צירוף ולא צירוף ביחד ויחלקנה לשתים ורבא אהדר ליה דהתם בפקדון דוקא ודאי נחית איניש נפשיה בהא לפחות פחות מכשיעור וכללא דהתם שלא בצירוף נמי היא וכיון דכן ליכא למימר הכא הכי דבשלמא גבי שבועת הפקדון שבועה חלה על שבועה לחייבו משום דאע"ג דכפר מעיקרא אילו הדר השתא ומודה חייב ממון דכל כפירת ממון חייבו הכתוב משא"כ בשבועת ביטוי שאין שבועה חלה על שבועה ולפי שהשואל סתם שאלתו הוצרך רבא להאריך ולומר דלא דמו דהא ודאי אף השואל היה יודע דל"ד ואי בכלל' דהכא לא אחית אנפשי' לפחות מכשיעור (דליכא) [ליכא] למימר בה חיובא (דהא) דכללא וחיובא דפרטי בין דלהוי כללא קמא או פרטי קמא זהו הנכון בשמועה זו הקשה והיא בשיטת רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל אלא שלשונו קצר כמשפטו עוד אנו צריכים לפ' בשיטה זו דכללא דאמרינן הכא והתם לאו משום אין לך בידי בלחוד או משום שאשתה בלחוד דהא לא משמע לישנא דמתניתין הכי כלל ועוד דא"כ לא שייך לומר בה דאחית נפשיה להתחייב בצירוף דוקא כדפרישנא אלא ה"פ כי כשאמר שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין דעתו לשני דברים לעשות מהם כלל בצירוף כפשטא דלישנא ולעשות מהם פרט דכל חד וחד מייתורא דלישנא וכן אתה מפ' באידך דשבועות ביטוי שאמר לחבירו דמסרב בו שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש שדעתו לב' דברים לאסור עצמו בצירוף דוקא ולהתחייב על כל א' בפרטי מיתורא דלישנא דאמר תלמודא לעיל:

מ"ש רישא ומ"ש סיפא דמשמע לן דרישא דקתני אכל אוכלין שאין ראוין לאכילה שיש בכלל זה שאכל נבילות וטריפות שאין ראויות לאכילה מן התורה ולהכי קשיא רישא אסיפא ומפרק דהא לא קשיא דרישא בסתם פי' שנשבע סתם שלא אוכל כי מסתמא לא היה דעתו לישבע על נבילות וטריפות ולפיכך פטור וסיפא במפרש בשבועתו שלא יאכל נבילות ולפיכך חייב שכבר ביטל לשון שבועתו:

מפרש גופיה נמי תקשי אמאי חייב על ביטול לשון שבועתו דהא לא חיילא עליה שבועה דמושבע ועומד מהר סיני הוא ופרקינן רב ושמואל דאמרי תרווייהו בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים בכאן הוכרח רש"י ז"ל לפרש בפי' שנשבע שלא יאכל נבילות וטריפות ושחוטות שא"א לפ' כאן כמו שפי' לעיל ובשאר מקומות בתלמוד דכל שנשבע סתם שלא אוכל חשיב כולל דברים המותרים ודברים האסורים דהא בהדיא אמר שסבר דסיפא במפרש ומה שמפרש רש"י ז"ל לעיל ובשאר מקומות בכולל בסתם זהו לפי מסקנת ההלכה הזאת כדבעינן לומר בפירושו בס"ד:

בשלמא ר"י לא אמר כר"ל דמוקים לה למתני' כד"ה ומדלא נקיט טעמא אחרינא דס"ל לר"י דחצי שיעור אסור מן התורה כדאיתא במסכת יומא שמעינן מאי דכתיבנא לעיל דס"ל דאפ"ה חיילא שבועה אכל שהוא משום איסור חמור חל על איסור קל דחצי שיעור מדאורייתא ליכא אלא איסורא בעלמא ובשבועה איכא לאו וא"ת והא ר"ל נמי כד"ה אוקמה בין לר"ע ובין לרבנן וליכא למימר דטעמא דר"י עדיף דהא מוקים לה לד"ה (באי עולם) דאדרבא בדר"י איכא תנא דפליג דלית ליה איסור כולל ואלו אדר"ע ורבנן ליכא דפליג וי"ל דלר"ל אין משנתינו כר"ע וכרבנן דאי מתני' בסתם ר"ע בלחוד הוא ואי במפרש רבנן בלחוד היא ומ"ש ר"ל אי אתה מוצא אלא במפ' וכו' ה"פ אי אתה מוצא שיתחייב על שבועתו אלא או בשתעמידה במפרש חצי שיעור וכרבנן בלחוד או בסתם וכר"ע בלחוד אבל לר"י דאוקמה בכולל אתייא בין לר"ע ובין לרבנן דכולהו אית להו איסור כולל:

היו מונחים לפניו דאמר שבועה שלא אוכל מאלו מותר באחרים שבאותו המין ואם אמ' כגון אלו פירושו באותה מדה אבל כשיעור יתר או חסר מותר ואם אמר מין אלו מותר בהם שלא אסר אלא אחרים שבאותו המין וא"כ משנתנו באלו ומיניהן ויש חולקין באלו הדברים מפני שכל אלו אצלם דחיות ודרך משא ומתן נאמרו ואע"פ שיש בהם שראוי לדון בהם כמו שכתבנו מ"מ לא בכלם ובוררין בהם זה בכה וזה בכה והחכם יבור לעצמו דרך ישרה לפי מה שיראה לו לפי הענין וחכמי הדורות כתבו בפרטים אלו שזו שאמרו בפת של חטים ושל שעורים דילמא על ידי תערובת לא שנאמ' שלא לאסור אלא בפת המעורב מכלם אלא פי' הקושיא שמא הנשבע טועה בכך וסבור שאין לשון זה אלא לתערובת אבל בלא תערובת אוסרין לו וכן מה שאמ' במינין אלו שמותר בהם אף זו פירושה שמא טועה הוא בכך לא שאנו מתירין לו כך ובכל אלו אלו היה אומר כך היה בלבי נאמן בעצמו וכל שלשון בני אדם מורגל באיזה ענין דנין בו אחר הלשון:

בענין שבועת הפקדון אמרו על מי שאמ' לחברו תן לי חטים ושעורים וכוסמין שיש לי בידך והלה אומר שבועה שאין לך בידי שאין כאן אלא שבועה אחת ואם הודה אח"כ אינו חייב אלא אשם אחד ומאחר שכן פרוטה מכלן מצטרפות לחיוב שהרי כלם בשבועה אחת נכללו אבל אם אמ' שבועה שאין לך בידי חטים ושעורים וכוסמין חייב על כל אחת ואחת ואינו חייב על כל אחת ואחת אא"כ יש שם פרוטה מכל מין ומין ואם אין פרוטה באחד מהם אע"פ שיש פרוטה בין כלם אינו כלום שאין כאן שבועה אלא על הפרטים ואין אומרי' שבשעה שהתחיל לומר שבועה שאין לך בידי נכללו כלם בשבועה אחת ונצטרפו כלם לפרוטה ואח"כ נתחלקו השבועות עד שאם תהא פרוטה בכל מין ומין יתחייב ארבעה קרבנות אחת לשבועת הכלל ושלש לשלש שבועות של פרטים אחר שידוע בשבועת הפקדון שאם השביעו ארבעה וחמשה פעמים שחייב על כל אחת ואחת הואיל ובכל פעם ופעם יכול לחזור ולהודות אלא לא נתחייב כלל אלא על הפרטים שהכלל הראשון לא נאמר אלא להתחלת ספור הפרטים והרי זה כמי שאומר שבועה שאין לך בידי כוסמין ונמצא שלא אמרו פרוטה מכלן מצטרפות אלא בשבועה שאין לך בידי אבל שבועה שאין לך בידי חטים ושעורים וכוסמין ואכל מכלם חייב על כל אחת ואחת ר"ל שלש קרבנות ואין פרוטתם מצטרפת לפנינו כלל שאין כאן שבועה כוללת את כלם כלל ומעתה אף לענין משנתנו אם אמ' שבועה שלא אוכל או שלא אוכל פת ובשר ודגים ששבועה זו כוללת כמו שביארנו כ"ב ב' אינו חייב על כלן אלא אחת וכזית מכלן מצטרפת אבל אם אמ' שבועה שלא אוכל פת חטים ופת שעורים ופת כוסמין שהוא חייב על כל אחת ואחת אין כזית מכלן מצרף לחיוב ואם אין כזית באחד מהם אע"פ שיש כזית בין כלם אינו חייב כלום ואין אומרי' שבשעה שהתחיל לומר שבועה שלא אוכל נכללו כלם בשבועה אחת ונצטרפו כלן לכזית ואח"כ נתחלקו השבועות עד שאם יהא כזית בכל אחת ואחת יתחייב ארבעה קרבנות שהרי אלו כן מכיון שהוא מושבע על כלן מדרך כלל היאך שבועת הפרט חלה עליהם אלא אין כאן אלא שבועת הפרטים על הדרך שביארנו בפקדון:

המשנה השלישית והכונה בה בביאור ענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאין ראויין לאכילה ושתה משקין שאין ראויין לשתיה פטור שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטריפות ושקצים ורמשי' חייב ור' שמעון פוטר אמר הר"ם פי' אמרו אכל נבלות וטריפות ושקצי' ורמשי' חייב הוא כשכלל דברים המותרין עם דברים האסורים כגון שיאמר שבועה שלא אוכל תמרים וטריפות ושקצים לר' שמעון פוטר לפי שאינו סובר איסור כולל ואין הלכה כר' שמעון:

אמר המאירי שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאין ראויין לאכילה ושתה משקין שאין ראויין לשתיה פטור שאין זו אכילה כלל ופי' אוכלין שאין ראויין לאכילה כגון אפר ופחם או דברים האסורים מן התורה כגון נבלות וטרפות שרצים ורמשים ואם אכלן אע"פ שחייב מצד איסורן פטור משבועת בטוי שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וכו' חייב ושאלו בגמרא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא שהרי במשנה ראשונה אמרו שבאוכלין שאין ראויים פטור ונבלות וטרפות ודאי אוכלין שאין ראויין הם ואי אתה יכול לפרש בפורט שבועתו שלא לאכול נבלות שהרי אין שבועה חלה בכך שהרי אף הוא מושבע ועומד בהן אלא שפירשוה בגמ' בכולל כגון שנשבע שלא יאכל שחוטות ונבלות וחלה שבועתו אף על הנבלות אבל כשאמ' שלא אוכל אין דעתו על הנבלות כלל וכן העמידוה במפרש חצי שיעור אבל שלא אוכל סתמא אין דעתו על חצי שיעור ור' שמעון פוטר שאם מטענת כולל אתה בא ר' שמעון אינו סובר שתחול שבועה על האיסורין אף בכולל ואם מטענת חצי שיעור אתה בא אף הוא אומ' כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן ונמצא לדעתו שאף בכל שהו מושבע ועומד הוא:

אמ' קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי ואכל נבלות וטרפות הרי אשתו אסורה וי"א בפי' דבר זה שזה היה מתכוין לאסור אשתו עליו ואמ' קונם וכו' אם אכלתי ומאחר שהוא יודע בעצמו שלא אכל אלא דברים אלו ומתכוין לומר שאכל הרי הוא מחשב אותה אכילה וכן הדין בעפר וכיוצא בו אבל אם היה בהפך שהוא מכוין לומ' שלא אכל וכדי להודיע ולפרסם שלא אכל הוא אומר קונם וכו' אם אכלתי אינה אכילה וי"מ אותה בכל צד שמכון שכבר אכל מהם ואף הוא זכור באכילתו כבר החשיבם בשעת אכילתו והעמידם בחזקת אוכלין וכשנשבע שלא אכל אסרה לעצמו אבל כשנשבע שלא יאכל ואח"כ אכלן דרך מקרה אינה אכילה וכן פירשוה גאוני ספרד וכן דעת גדולי המחברים כך היא הצעה של משנה ופסק שלה לדעתנו וכך היא שטת גדולי הפוסקי' והמחברי' אבל גדולי הרבנים נראה שהנבלות והטרפות אוכלין ראויין הם וכל שנשבע שלא יאכל ואכל מהן חייב ומחלקת זו תלוייה בביאור קצת דברים שבסוגיא זו שאנו צריכין להעירך עליהם והוא שבגמ' שאלו מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ותירצו כאן בסתם כאן במפרש והקשו במפרש היאך חלה שבועה על הנבלות ותירצה ר' יוחנן בכולל וריש לקיש במפרש חצי שיעור והקשו על זה בשלמא לריש לקיש הינו דמשכחת לה בלאו והן והוא שידוע שאין שבועת בטוי חלה אלא בשבועה שתהא השבועה חלה בעשיית הדבר כמו שהיא חלה במניעת עשייתו דכתי' להרע או להיטיב שמשמעו דבר והפכו ובפחות מכשיעור אתה מוצא לאו והן שהשבועה חלה אף על אכילת חצי שיעור להתחייב על השבועה אע"פ שאומרין לו שלא יאכל וכל שכן על מניעת אכילתו שהרי אינו מושבע על חצי שיעור מן התורה כמו שביארנו כ"א ב' אלא לר' יוחנן הרי אין שבועה חלה על האיסורין בכולל אלא במניעת הדבר כגון שנשבע שלא לאכול נבלה ושחוטה או תמרים ונבלות שמתוך שחלה שבועה על המותר חלה ג"כ על האיסור להתחייב בו אף בשבועה אבל בהן אינה חלה כלל שאם נשבע שיאכל נבלה ושחוטה אין שבועה חלה על הנבלה כלל לבטל שבועת סיני שלא נאמר כולל אלא בתוספת חיוב שבועה על האיסור ואע"פ שבשבועה שלא אוכל מצה חלה על מצת הפסח ואסור לאכלה שב ואל תעשה שני ר"ל שכל שנשבע בבטול שבועה יש עליו שתי שבועות זו בהפך זו ונוח לו שיבטל את שאין בבטולה מעשה בידים משיבטל את שיש בבטולה מעשה בידים והילכך נשבע שיאכל נבלות ושחוטות אומרין לו שיבטל שבועתו ויקיים את של סיני הואיל ובטול שבועתו בשב ואל תעשה ואם נשבע בכולל שלא יאכל מצה אנו אומרי' לו שיקיים שבועתו ויבטל את של סיני הואיל ובטול שבועת סיני בשב ואל תעשה אבל לעולם בעשיית עבירה אין השבועה חלה אף בכולל ותירצו כדרבא דאמ' רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור וגדולי הרבנים גורסין בכאן אלא כדרבא כלומ' זו שהקשית מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא א"א להעמידה בכולל ואתה צריך (כשתרצה) [לתרצה] לדעת ר' יוחנן רישא באוכלין שאין ראויין כלל באכילת עפר אבל אכילת נבלות ראוייה היא אלא שהאיסור רבוץ עליה וכשאכלן חייב בשבועת בטוי שמאחר שאמ' שלא אוכל סתמא חלה השבועה עליהן שהרי שלא אוכל סתמא כולל הוא ושבועה זו ישנה בהן שהרי שבועה שלא אוכל סתם קאמ' והרי יכול לומ' שבועה שאוכל ומקיים שבועתו בדבר המותר ולמדת מדבריהם שני דברים אחד שאכילת נבלות ראויה היא והשני שלא אוכל סתמא כולל הוא עד שמצד כללו חלה השבועה על הנבלות ואף סוגית תלמוד המערב שאמ' שלא אוכל מצה מעידה כן אבל גאוני ספרד גורסין משכחת לה כדרבא כלומ' שביאור המשנה במפרש ובכולל ואתה מוצא אותה בהן על דעת מה שאמ' רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור ואין גורסין שבועה שלא אוכל אלא שבועה שאוכל כלומ' והרי למדת שהאומ' שבועה שאוכל פוטר עצמו באכילת עפר וממנה אתה למד שאף הוא פוטר עצמו באכילת נבלות והרי אתה מוצא שהוא נשבע שיאכל וחלה שבועתו אף על הנבלות עד שפוטר עצמו בהן ואע"פ שאי אפשר לפרשה שיאכל שחוטות ונבלות הואיל ואם נשבע שיאכל אכילת נבלות עולה לו הרי הוא כאלו חלה השבועה על אכילת כל דבר ואף על הנבלות אבל שבועה שלא אוכל סתם אין קורין לה כולל שתחול השבועה על הנבלות ומה שאמ' רב מרי אף אנן נמי תנינא לדעת ראשון אתה מפרשו שאכילת נבלות ראויה היא (ולפי שאם) [ולפי' שני] אתה מפרשו שהוא חוזר למה שאמ' רבא כלומ' אף אנן נמי תנינא שאכילת עפר ושאר דברים שאין ראויין מפקיעין שבועה למי שנשבע שיאכל וכן נראה עיקר:

ולמדת שהאומר שבועה שאוכל אכילת עפר עולה לו ואם אמ' שבועה שלא אוכל אין אכילת עפר מפקעת שבועתו וכבר תירצו בה גאוני ספרד שאני מפטר שבועה מאחיובי שבועה שכל שנשבע שיאכל ואכל עפר נראה שעל אכילה זו כיוון וכל שנשבע שלא יאכל ומחזר על העפר נראה שעל אכילת דברים הראויים כיון כמו שביארנו למעלה וא"כ מי שאמר שבועה שאוכל היום ושבועה שלא אוכל היום אכילת עפר מוציאתו מידי עבירה וממה שראוי להכריע כפי' גאוני ספרד הוא שעל כרחך אתה למד מדברי גדולי הרבנים שכל שיפרש בכולל זה דברים המותרים עם האסורים אינה שבועה שהרי אינה בהן והרי אמרו בסמוך כ"ד ב' שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמ' שבועה שלא אוכל תאנים וענבים מגו דחיילא אענבים חיילא אתאנים ואם נשאל מן הראשונה חייב על השניה ואם לא נשאל חייב שתים ומ"מ משום תאנים וענבים אינו חייב אלא אחת ואם שמא אתה רוצה לפרשה למלקות ולא לקרבן ולפרש שלא הוצרכנו [בלאו] והן אלא לקרבן אבל למלקות לא הרי הביאו עליה מתני' דיש אוכל אכילה אחת וחייבין עליה ארבע חטאות אלא שמגדולי קדמונינו תירצו בזו שדבר שאינו אסור עליו אלא בשבועה אינו מחוסר הן הואיל ויכול לישאל עליו והדברים נראין ומ"מ יש בדבריהם סתירה משמועת תמרים וחלב כמו שיתבאר בסוף הסוגיא כ"ד ב' ויש גורסין כאן בנבלה מוסרחת והוא שבוש שאין זו נבילה כלל:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:

שבועה שלא אשתה ושתה משקין הרבה כו' בשלמא התם אמרת מיתר פת והוה ליה לחלק אלא הכא מאי מייתר ודילמא למיפטר נפשיה ממשקין אחרינתא הוא דקאמר יין ושמן ודבש ואוקימנא כגון דקיימי לפניו דהוה ליה למימר שבועה שלא אשתה אלו ומינייהו יין ושמן ודבש למה לי שמע מינה לחלק תנן התם בפרק שבועות הפקדון בהאי מסכתא (דף ל"ו ע"ב) תן לי חטים ושעורים וכוסמין שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת שבועה שאין לך בידי חטים ושעורים וכוסמין חייב על כל אחת ואחת פי' שכיון שפרט אותן נמצאת שבועה על כל אחד ואחד מהן בפני עצמה ואמר רבי יוחנן פרוטה מכולן מצטרפת פי' שאף על פי שפרט אותן ונעשה כל אחד מהן שבועה בפני עצמה אפי' הכי מכי אמר מעיקרא שבועה שאין לך בידי אכלהו הרי נכללו כולן בשבועה אחת והויין להו אחת שאילו אמר שבועה שאין לך בידי חטים שבועה שאין לך בידי שעורי' שבועה שאין לך בידי כוסמין בודאי שכל אחד מהן שבוע' בפני עצמה היא ואין אחד מהן מצטרף לחבירו אבל עכשיו שאמר שבועה שאין לך בידי חטים ושעורים וכוסמין נמצא שזה שאמר מעיקרא שבועה שאין לך בידי אכלהו קאי והויין להו כולהו מוכללין בשבועה אחת וכיון שכן פרוטה מכולן מצטרפת דהא כולהו שבועה אחת היא ואהני האי פרטה דפריט להו בתר הכי וקאמר חטים ושעורים וכוסמין כי היכי דאי איכא בהדי' פרוטה מהאי ופרוטה מהאי דליחייב על כל חדא מינייהו.

פליגי רב אחא ורבינא חד אמר כי מיחייב אכל חדא מינייהו אפרטא הוא דמחייב אבל אההוא כלל קמא דכללינהו לכולהו בשבועה אחת לא מיחייב דכי כללינהו לענין צרופי בלחוד הוא דכללינהו ולא לאחיובי עליה באנפי נפשיה בר מחיובא דפרטא וחד אמר כי אכיל שיעור מכל חד מינייהו מיחייב חדא אכל חד מינייהו דהא פרטינהו ומחייב נמי חד אכולהו משום כללא קמא דכללינהו כולהו בהדדי ועבדינהו שבועה אחת דהויין להו ארבעה חיובי אכולהו חד אכללא ותלתא דפרטא הכא לענין שבועה שלא אוכל פת חטין פת שעורים פת כוסמין דקתני במתני' דחייב על כל אחד ואחד מאי מי אמרינן דמדלא אמר שבועה שלא אוכל פת חטים שבועה שלא אוכל פת שעורים שבועה שלא אוכל פת כוסמין וקאמר שבועה שלא אוכל אכולהו הרי כללינהו כולהו בשבועה אחת ולהכי הוא דאיכוון למיכללינהו בשבועה אחת כי היכי דכי אכיל פחות מכשיעור מכל חד מינייהו מצטרפי כולהו לכשיעור דהא כללינהו כולהו בשבועה אחת והוין להו בחד שבועה הילכך מהני האי כלל' קמא דכי אכיל פחות מכשיעור מכל חד מינייהו מצטרפי אהדדי ומחייב ומהני האי פרטא דפריט להו בתר הכי דכי אכיל כשיעור מכל חד מינייהו מיחייב אכלהו או דילמא לא ומהדרינן הכי השתא בשלמא התם לענין שבועת הפקדון מחייב אכללא ומחייב אפרטא ומסקינן עלה דמעיקרא כלליננו כולהו בחד שבועה ובתר הכי פרטינהו לכל חד וחד מינייהו בשבועה באנפי נפשיה דהא אשתבע והדר אשתבע מיחייב תרתי כדקתני במתני' בהדיא השביע עליו ארבעה וחמשה פעמים והודה חייב על כל אחת ואחת אמר רבי שמעון מה טעם מפני שהוא יכול לחזור ולהודות אלא הכא לענין שבועה שלא אוכל אי ס"ד דכללינהו כוליה מעיקרא בחד שבועה כי הדר פרטינהו בתר הכי אמאי חיילא עליה ההיא שבועה דפרטא כלל והא מושבע ועומד מהר סיני הוא עליה דמעיקר' הוא דכללינהו כלהו בשבועה אחת אלא ודאי מדחזינן דמחייב אכל חד מינייהו דאלמא ההיא שבועה דפרטא חיילא עלייהו מכלל דהאי דקאמר מעיקרא אכלהו שבועה שלא אוכל לאו למכללינהו לכולהו בחדא שבועה קא מכוון כי היכי דלצטרפי אהדדי אלא אשבועה דפרטא הוא דאיכוון אבל אכללא לא איכוון:

מתני' שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה ושתה משקין שאינן ראוין לשתיה פטור דייקינן בגמרא הא גופא קשיא אמרת אכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה פטור אלמא אוכלין שאינן ראוין לאכילה לאו אכילה הוא והדר תני שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים חייב אלמא אוכלין שאינן ראוין לאכילה אכילה היא ומהדרינן הא לא קשיא רישא בסתם סיפא במפרש ואומר שבועה שלא אוכל נבלו' וטרפו' שקצים ורמשים:

ואקשינן מפרש נמי מושבע מהר סיני הוא והיכי חיילא שבועה עליה ופרקינן רב ושמואל דאמרי תרוייהו בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים דמיגו דחיילא שבועה אמותרים חיילא נמי אדברים האסורים. ריש לקיש אמר אי אתה מוצא אלא במפרש חצי שיעור שאינו מושבע עליו מהר סיני ואליבא דרבנן דאמרי שאם לא פירש חצי שיעור אינו אסור אלא בכשיעור או בסתם ואליבא דר"ע דאמר שמי שנשבע סתם דעתו אפי' על חצי שיעור:

בד"ה במסרהב בו חבירו ואינו אוסר עצמו אלא בשלו עכ"ל משום דבמתניתין לא קתני שאומר עמך והיה לבעל דין לחלוק ולומר דמש"ה קאמר יין ושמן ודבש לאסור עצמו בשל כל עולם מיין ושמן ודבש ולא ליחייב על כל אחת ואחת ועוד כתבו דמסתמא כיון דאיירי במסרהב בחבירו אינו אוסר אלא בשלו ולא בשל כל עולם ולא הל"ל אלא שלא אשתה עמך אי לאו לחייב על כל א' וא' ודו"ק:

בד"ה בכולל דברים כו' דהא משמע דוקא כו' שאינן ראוין פטור אבל ראוין חייב עכ"ל וכן י"ל לר"ל דליכא לאוקמא רישא נמי במפרש ובשיעור שלם מיהו בסיפא דקתני אוכל נבילות כו' דחייב למאי דס"ד דמיירי בסתם לא משמע הא ראוין (חייב) [פטור] אלא לרבותא נקט כו' שאינן ראוין דחייב וכ"ש ראוין אבל הכא אפי' איירי במפרש אינן ראוין לא שייך למימר רבותא נקט אין ראוין דפטור ודו"ק:

בד"ה דמוקי לה כו' ועוד דמצי לאוקמא שלא כדרך הנאתן כו' עכ"ל כתב מהרש"ל וטעמא דר"ש דפוטר כיון דמחייב בכל איסורים בכל שהוא ה"ה דמחייב שלא כדרך הנאתן כו' ורבנן דמחייבי במפרש שלא כדרך הנאתן ולר"ע אפילו בסתם נמי מחייב אשלא כדרך הנאתן גבי שבועה כמו בכל שהוא עכ"ל וקרוב לזה כתב אבן ל"ב אבל קשה [ב] מנין לנו לומר לחייב בשלא כדרך הנאתן בכל איסורים לר"ש כמו בכל שהוא וכן לר' עקיבא גבי שבועה כיון דר"י גופיה מחמיר טפי בכל שהוא מבשלא כדרך הנאתן דחצי שיעור אסור מן התורה ושלא כדרך הנאתן אינו אסור אלא מדרבנן ואפשר משום קושיא זו סיים מהרש"ל בדבריו וצריך עיון ודו"ק:

גמ' ושמן ודבש דהיה לו לומר כו' מ"ש רישא דפטור ומ"ש סיפא דחייב הא כו' דאמרי תרוייהו בכולל כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ודלמא ע"י כו' תערובת אי אמר הכי הוי משמע כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה דמוקי לה כו' ועוד דמצי לאוקמי שלא כדרך הנאתן כו' נ"ב וא"ל דא"כ מ"ט דר"ש דפוטר היינו משום דמחייב בכל האיסורים בכל שהוא א"כ הוא הדין דמחייב שלא כדרך הנאתן ורבנן דמחייבי הכא היינו משום דלא מחייבי בכל שהוא בכל שאר איסורים וכ"ש שלא כדרך הנאתן והכא דמיחייב לרבנן איירי כדמפרש שלא כדרך הנאתן ולר"ע אפי' בסתם נמי מיחייב אשלא כדרך הנאתן גבי שבועה כמו שמחייב בכל שהוא וצ"ע [עיין במהרש"א]:

בא"ד הוה מצי למימר דלא אמר כריש לקיש כו' כצ"ל:

בא"ד לא משכחת לה הן ולאו כו' כצ"ל:

ונ"ב פי' אף שר' יוחנן גופיה יכול לתרץ אליביה שפיר הן ולאו כדמשני לקמן כדרבא מ"מ אינו מיושב אלא לר' יוחנן דוקא דמוקי מתני' בכולל דברים המותרים אבל לריש לקיש הוי סתמא דמתני' בלא כולל אלא נשבע על הנבילה להדיא ודו"ק:

גמרא אלא דאמר שבועה כו' אלא כגון דאמר כו'. נראה להגיה דיאמר ובר"ן לא העתיק כלל מלת דאמר:

תד"ה דמוקי. אע"ג דאין איסור לאו חייל על איסור עשה דהא כו' מתנה לעני כו'. בחולין (ק"י ב' ושם) כתבו דאיכא בצדקה ג"כ לאו דלא תקפוץ ולא תאמץ ועוד קשה דהתם הוא לבטל המ"ע (דנפרש דהקושיא הוא על ושלא אתן או משום דליתא בלאו והן ועמש"כ שם) ועשה דוחה לל"ת ועשה כשישנם בשאלה לדעת קצת הראשונים והכא הוא לקיים וכמו דמחלק ריב"ז לקמן (כ"ז) במשנה לגי' רש"י שם וכדמוכח חילוק זה גם בדבריהם עצמם בסה"ד (ואף דהתם הוא בשוא"ת עי' לקמן תד"ה אלא הן בסופו ור"י מפרש כו' בכאן נראה דאין לחלק) ואין לומר דיכוונו כיון דלבטל לא חייל א"כ ליתא בהן דע"ז לא מיתרצי כלום כמו שהקשו בסה"ד:

מ"ש רישא דפטור ומ"ש סיפא דחייב נלפע"ד לפי דפשיטא להמקשן דנבלות נמי מיקרי אינן ראויה לאכילה הא דלא נקט נמי ברישא נבלות וטריפות משום דאז הו"א דפטור משום מושבע ועומד מהר סיני אבל ראוי' לאכילה הוה לכן תנן שאין ראויה לאכילה להודיעם הטעם דפטור ולק"מ רק מ"ש רישא ומ"ש סיפא אך לבתר דמשני רישא בסתם וסיפא במפרש קשה דה"ל למיתני בהדיא ברישא נבלות וטריפות דליכא למיטעי משום מושבע ועומד דהשתא בסיפא דבמפרש חייב כ"ש בסתם דהוה כולל וע"כ נדע דמשום אינן ראויה לאכילה פטר ליה ולכן מציינן תוס' רישא וכו' להקשות אהתרצן ולא אהמקשן ואולי יש לכוון זה בלשון הש"ס הא לא קשיא ופרש"י אם קו' אחרת אין כאן וכו' כוונתו שע"י תירוצו יקשה קו' תוס' מדוע לא נקט נמי ברישא נבילות וטריפות וק"ל ובקונטרס דבר טוב הארכתי בזה באנפין שונין:

אמנם כן יש לפקפק על האמור דאכתי לק"מ דאי הוה נקט ברישא נבילות ה"א בהיפוך רישא במפרש ולכן פטור מושבע ועומד וסיפא בסתם ומשו"ה חייב דכולל ולא הוה ידעינן דאינן ראויה לאכילה:

מיהו לפע"ד דבלא"ה פשיטא להש"ס דרישא בסתם וסיפא במפרש מדנקט ברישא ושתה משקין שאינן ראוים לשתי' וקשה משקין מאן דכר שמי' וע"כ משום דשתי' בכלל אכילה (אע"ג דהש"ס דחה לעיל דלמא דאמר תרתי לא אוכל ולא אשתה שינויי' דחיקא הוא למימר דממתני' לא מוכח מידי מ"מ האמת כדברי רב אשי) ואם כן ע"כ מיירי בסתם שלא אוכל דאזי שתי' בכלל אכילה וסיפא דלא נקט בגוונא דרישא ושתה יין שנתנסך או דם ע"כ מיירי במפרש שלא אוכל נבילות דתו אין שתי' בכלל כנלפע"ד. ועוד אכתוב מזה אי"ה ודו"ק:

ד"ה בכולל כו' ואין להקשות דלוקי כולה במפרש. לפמ"ש לעיל בסמוך דרישא לא מצי איירי במפרש לק"מ:

והנה לריש לקיש קשה דלוקמי כולה בסתם (דהא לית ליה כולל בשבועות) ורישא באינו מפרש חצי שיעור וסיפא במפרש חצי שיעור דהשתא א"ש דפטור ברישא דוקא באינו ראויה אבל בראויה חייב שהרי נשבע גם עליהם. לכן נלפע"ד ברור בכוונת תי' תוס' דלא כמו שהבין המהרש"א אלא כוונתם דאם כן אמאי נקט אינו ראויה משמע דמטעם אינו ראויה אתאינן עלה בלא"ה נמי פטור משום מושבע ועומד ודו"ק:

ד"ה דמוקי ליה וכו' וא"ת ולוקמי במפורש וד"ה כו' והרשב"א תי' דר"ל גופיה מוקי מתני' בסתם וכר"ע משום דלשון מתני' משמע בסתם דוקא ותמה על תוס' זה דהא ר' יוחנן נמי מוקי ליה במפרש שלא אוכל נבלות אע"ג שאינו מרומז במתני' ולפמ"ש לעיל דמפרש נבלות שפיר מרומז מדנקט ברישא שתה משקין ולא בסיפא משא"כ מפרש חצי שיעור אין לו רמז במשנתינו כלל ופשוט:

בא"ד ויש לומר במפרש לא מיתוקמא מתני' כר"ע דמשמע הא סתם פטור עכ"ל צ"ע טובא דהשתא נמי דמוקי בכולל שחוטה ונבלה ע"כ צא אתי' כר"ע דלדידיה אפי' בנבלה לחוד חייל משום דמחייב בשבועה במשהו. ולפע"ד נ"ל דודאי ר' יוחנן דלא מוקי מתני' במפרש חצי שיעור לא קשה כלל דכך לי מפרש חצי שיעור כמפרש נבלה שחוטה ואי הוה מוקי ליה במפרש חצי שיעור היה קשה איפכא לוקי בכולל (אדרבה לפמ"ש לעיל זה מפורש יותר במתני') ואינו מרויח אלא משום דר"ל מוקי בסתם אליבא דר"ע וא"ש טפי דלא מרמז המתני' כלל מחצי שיעור משום דלא מחית נפשיה לפלוגתא והניח הדבר סתם לרבנן במפרש ולר"ע בסתם למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כך היה אפשר לומר אבל זהו ליתא דלפע"ד פשוט דנהי דס"ל לר"ע דלחייב בכ"ש דוקא בנשבע על דבר היתר אבל בנבלה לא משום דדעתו אאיסורא ולא משתבע אהתירא כלל כמ"ש תוס' לקמן בשמעתין ד"ה אלא כדרבא וכן נמי בשלא כדרך הנאתן וע"כ מודה ר"ל דמיירי מתני' בכולל שחוטה ולכן דעתו אהיתירא ונאסר גם בנבלה בכ"ש ובשלא כדרך אכילתו וא"כ טפי עדיף לר' יוחנן למוקי בכולל כיון דע"כ בלא"ה איירי בכולל שחוטה דאל"ה לא אתי' בסתם כר"ע וזהו לא קשה לוקמה במפרש ח"ש ולא בכולל ז"א קו' דמה לי מפרש ח"ש או מפרש שחוטה ונבלה וכנ"ל:

ודע דלפע"ד לר"ע לא מחייב בשלא כדרך אכילתן כ"א במפרש נבלה ושחיטה דבנבלה לחוד אמרינן דעתו אאיסורא ובשחוטה לחוד אמרינן אמידי דאכלי אינשי משתבע ולא אשלא כד"א אבל כיון דמשתבע אנבלה אע"ג דלא אכלי אינשי מחייב בשלא כד"א דאי לא תימא הכי אלא משום דמפרש שכד"א חייב בסתם נמי חייב אם כן בעפר נמי לחייב דמפרש עפר חייב ולא אתי' רישא דמתני כר"ע ודו"ק:

בסוף הדבור עי' מהרש"ל והמהרש"א ז"ל הקשה עליו מנ"ל דלר"ש מחייב בשלא כד"א דהא לרבנן ח"ש אסור מן התורה ושלא כד"א מותר מן התורה ולפע"ד מ"מ אין תפיסה על התוס' דאיכא למימר כשם דלדידן נפקא מכל חלב לאסור ח"ש מן התורה כמבואר ר"פ יוה"כ ה"ה לר"ש דס"ל כל שהוא למלקות אייתרא ליה כל חלב לשלא כד"א ואיסורא מיהו איכא מדאורייתא ותו לא חיילי שבועה עלייהו דה"ל מושבע ועומד. מיהו המהרש"ל כ' בהדיא דחייב לר"ש משמע מלקות נמי מחייב וי"ל דלעולם מסברא שלא כד"א וח"ש שוין ומשו"ה מחייב ר"ש בתרווייהו ולרבנן דאין אכילה פחות מכזית תרווייהו מותרין אלא דמ"מ חצי שיעור אסור משום דחזי לאיצטרופי וזה לא שייך בשלא כד"א ודו"ק. ובקד"ט הארכתי:

גמ' בכולל דברים האסורים. לפע"ד היה נ"ל דהא דקיי"ל בכל דוכתי דאיסור חע"א בכולל מטעם חצי שיעור נגע בו דע"י שכולל עם האיסור דבר היתר אפשר לצרף חצי שיעור מזה ומזה ולפ"ז ר"ש דאית ליה כ"ש למלקות ע"כ לית ליה כולל והא דמקשה הש"ס לקמן אלא לר' יוחנן מ"ט דר"ש אע"ג דפשיטא דלית ליה כולל מדס"ל כ"ש למלקות מ"מ קשה דהכא ה"ל לחול משום דחמיר מנבלה דמייתי קרבן אשבועה בשלמא לר"ש איכא למימר מה"ט עצמו דבאיסור הבא ע"י עצמו לא מהני אפי' חמור אבל לר' יוחנן דלית ליה הך סברא קשה מ"ש מנבלה ביוה"כ דיוה"כ חמיר ואפ"ה אינו חל ויש לישב בזה לשון הש"ס בשלמא לר"ל משו"ה פטור ר"ש פי' משום הכי בעצמו דאיסור הבא מאליו דסליק מיניה. אלא דקשה דלא היה לו לר' יוחנן לאוקמי בכולל תיפוק ליה משום דחמור חייל וצ"ל דס"ל דוקא כולל בחמיר חל עי' פג"ה ק"א ע"א ועי' עוד שם ק"ג ע"א תוס' ד"ה מ"ס כו' יש לישב קו' בזה ודוק. ועוד נכתב מזה לקמן אי"ה:

הא גופא קשיא מ"ש רישא כו'. הפשוט דמשמע לס"ד דגם נבלות כו' מיקרי דברים שאינם ראוים לענין שבועה. והגם דהא חזינן אוכל חלב חי פטור שלא כד"א וכה"ג אין ראוין. וטריפה אוכל חייב היינו דמה שאין ראוין מחמת האסור ושפיר בכלל לא תאכל דבלא האסור נקרא אוכל וממילא עבר על איסור התורה. מה שאין כן כשכבר אסרתו תורה אינו בכלל שלא אוכל. ומשני כאן בסתם כאן במפרש. ולכאורה תמוה שבמשנה ב' לשונות שוים ואיך מחלק. וגם הפירכא תמוה מאחר דפשוט החילוק כדמסיק באיסור לא מיקרי אין ראוין. ונראה דקושית הש"ס הי' מדפלגינהו במשנה שבועה שלא אוכל ואכל אכילה שאינה ראויה פטור והדר תני שבועה שלא אוכל ואכל נבלות כו' חייב הוי ליה למתני רק חד זימני שבועה שלא אוכל ואכל שאין ראוין פטור אכל נבילות חייב כיון שהחילוק על חד שבועה. ולכך משמע שהחילוק בלשון השבועה ופריך שפיר מ"ש רישא כנ"ל. והתירוץ הי' אפשר לפרש דקאי אדלעיל שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאין ראוין פטור ותני אח"כ שבועה שלא אוכל קאי על אותן שהזכיר היינו שלא אוכל אוכלין שאין ראוין ואכל נבלות חייב וחשיב שפיר מפרש ומיושב קושית תוס' דקמ"ל בסיפא דנבלות בכלל אוכלין שאין ראוין הם וחייב כיון דפירש כנ"ל. והי' מיושב דמוקי ר"י בכולל דממילא היינו כולה דבכלל שאין ראוין עפר וכהאי גוונא ואסורין. ולא הי' צריך רש"י לפרש נבלות ושחוטות עיין שם. אולם רש"י הוכרח לפרש כן דאא"ל כנ"ל. דלמאי דבעי רבא לעיל שלא אוכל עפר ואכל חצי שיעור אי כיון דאינו ראוי ממילא שוה חצי שיעור ושיעור. או לא. ובעי למידק מהכא דאסור אינו ראוי וטעמא דפריש הא סתמא בכזית ודחי דשאני נבלות דראוי וארי' דרביע עלה עיין שם. וזה למסקנא דאסור חשיב ראוי. אבל עכשיו דאסור גם כן מיקרי אינו ראוי. ובפרט כשכולל סתם אוכלין שאינם ראוים וממילא אינם ראוין מצד עצמם ובין אסור ועל אין ראוי מצד עצמו ודאי גם אפחות מכזית ג"כ לסברת הש"ס הנ"ל דגם יותר אין ראוין ממילא כשכללן בשבועה בלשון א' אין ראוי' שוב דעתיה אפחות כשיעור גם לרבנן אנבלה ג"כ כמו אותן שאין ראוין מצד עצמם. ואם כן איך אמר בש"ס דר"ל לא אמר כר"י דלא ס"ל כולל באסור מעצמו כו'. הא בכולל הנ"ל לא שייך כלל אין איסור חל על איסור דהשבועה ממילא על פחות מכשיעור כמו על עפר כנ"ל. כיון דנשבע סתם לא אוכל אוכלין שאין ראוין כנ"ל. וע"כ דאין הפי' כנ"ל ופירש"י שפיר אולם על הש"ס קשה למה לא מוקי באמת כנ"ל דקאי ארישא שלא אוכל אכילה שאינה ראויה והוי כולל ופחות משיעור ג"כ. וממילא לא הי' קשה גם כן מה דדחי הש"ס דליתא בהן דהא שפיר איתא בהן שיאכל אוכלין שאין ראוין כנ"ל. וי"ל דלא בעי למוקמי כנ"ל. דהא באמת שלא אוכל משמע כזית ככל אכילה לרבנן. רק בשלא אוכל עפר ע"כ מפקינן מפשטיה כיון דגם כזית אין אכילה ונשבע עליו. וזה למסקנא אבל לס"ד עכשיו דנבילות וטריפות מיקרי שאין ראוין. ומ"מ אכילה דידהו בכזית כיון שמצד עצמם ראוי כנ"ל. ואם כן י"ל גם בנשבע סתם שלא יאכל אוכלין שאין ראוין לא מיתסר רק בנבלות וטריפות לא בעפר. דשלא יאכל היינו כזית ובעפר אין חילוק. ושוב לא הוי כולל כלל כנ"ל. ומ"מ אין זה מוכרח ומנ"ל להקשות דמסברא י"ל להיפוך כיון דמ"מ כשיעור נבילות אין ראוין משום האיסור למה נפק מפשטיה דכוונתו רק על נבלות שבל"ז אסור אדרבא י"ל אין ראוין ממש וממילא גם פחות מכזית כנ"ל. אך י"ל להיפוך כיון דקיימי' עכשיו דגם נבלות בכלל שאין ראוין ובנבלה סתמא אכילה כזית שוב גם על שאין ראוין סתמא כזית וא"כ דוקא משום כולל חל. אולם שוב קשה על רש"י ז"ל דהי' לו לפרש כנ"ל. ומ"מ אתי שפיר למאן דלית ליה איסור כולל. וע"כ צ"ל דס"ל לרש"י כנ"ל דלס"ד י"ל אין ראוין נבלות מאין ראוין מצד עצמם ולא הי' נאסר כלל באין ראוין מצד עצמם רק נבלות ושוב כזית דוקא. ומוכח מש"כ דאם לא כן מה פריך דליתא בהן הא שפיר איתא בהן שיאכל שאין ראוין דיחול על שאין ראוין דהיתר כנ"ל וע"כ דלס"ד כנ"ל. וא"כ יש ליישב בזה מה דמשני במסקנא אלא כדרבא שלא אוכל ואכל עפר פטור דתמוה מאד דהוי ליה למימר דאין ראוין דמתניתין אין ראוין מצד עצמם וזה עיקר התירוץ וידע בס"ד רק דהי' סבור דנבלה גם כן אם מיקרי ולא צריך לאתויי דרבא. וגם למה לא פריך לעיל אדרבא הא מתניתין הוא דסתם שלא אוכל ואכל שאין ראוין פטור. וגם לתוס' תמוה כמ"ש שם דהוי ליה לאתויי אידך דרבא בנשבע שלא אוכל עפר ואכל עפר דחייב ע"ש. ולמ"ש י"ל דמייתי דרבא לדיוקא דדוקא שלא אוכל גרידא אין עפר בכלל אבל שלא אוכל אוכלין שאין ראוין גם עפר בכלל וחייב ול"א דכוונתו רק נבלות כו' שאין ראוין מצד האסור. וזה לא מוכח מאידך דרבא דאדרבא משמע דוקא פי' בהדיא עפר. רק מרבא הנ"ל מוכח כנ"ל דשלא אוכל אוכלין שאין ראוין ואכל עפר חייב. ולא סתרו אהדדי דיוקא דאידך דרבא דבאידך דבעי בכמה לא מצי למינקט שאין ראוין כיון דגם נבלה בכלל י"ל דבכזית גם שאין ראוין מצד עצמם כמו נבלה ולכך בעי בפירוש עפר לחוד כנ"ל. וכיון דמוכח עכ"פ מרבא דבאמר שבועה שלא אוכל שאין ראוין גם עפר בכלל שפיר מתניתין בכולל כפשטיה הנ"ל דקאי ארישא שלא אוכל אוכלין שאין ראוין וכולל בין עפר בין נבלה ואכל נבלות כו' חייב דכולל כנ"ל שאין ראוין מצד עצמם גם כן ואסור גם בנבלה ומשכחת בהן גם כן כנ"ל ואתי שפיר:

שם מפרש כו' בכולל כו'. לכאורה למ"ד בבכורות דטומאת משא לא בטל ברוב בנבלה דכמאן דאיתא דמי ע"ש א"כ כיון דהא דאין מבטלין אסור רק דרבנן וחל שבועה א"כ כשמבטל הח' נבלה ברוב כזית כדי א"כ ומ"מ במינו בטל ברוב לענין האסור אבל לענין השבועה מ"מ אוכל הנבלה או ביבש ח' בב' ח' היתר דאוכל כל הג' זיתים עכ"פ אכל הח' נבלה דאף שנהפך אסור להיות היתר ומ"מ כמאן דאיתא כמ"ש הרא"ש פרק ג"ה ע"ש. אולם א"כ גם האסור שבועה בטל דח' נבלות שאסורה משום בל יחל בטלה ברוב ב' ח' שלא נשבע עליהם. ויש לישב בזה דמשני בכולל ופירש"י שלא אוכל נבילות ושחוטות כו' וקשה ממ"נ אי שבועה א' הוא א"כ י"ל כזית משתיהן כדאמר לעיל פרוטה מכולן מצטרפות כו' וגבי פת חטין ושעורין ע"ש. וקי"ל דאין היתר מצטרף לאסור כו' ואם פי' ב' שבועות שוב לא חשיב כולל כיון דב' שבועות הן כל א' לחוד. ולמ"ש י"ל דכיון דנשבע על שחוטות ג"כ שוב גם על נבלות חל כשיהי' מעורב חתיכה נבלה עם ב' חתיכות שחוטה ולענין אסור השבועה אינו בטל כלל דאסור באסור לא בטל כשהן משם א' לגמרי מצד אסור שבועה כנ"ל. ושפיר חל על נבלה לחוד ג"כ דהוי כולל אם יאכל הנבלה מעורב בשחוטה כנ"ל חל ג"כ באוכל נבלה לחוד כנ"ל. אמנם קשה מה פריך דליתא בהן הא שפיר בהן שאוכל נבלות ושחוטות מצי מקיים בנבלה מעורב עם ב' חתיכות שחוטה דאסור נבלה פקע במינו ושבועה מקיים כשאוכל כל הג' דהיתר בהיתר לא בטל וצ"ל דס"ל דסתמא של"א או שאוכל נבלה היינו נבלה האסורה משא"כ כשפקע שם נבלה ע"י בטול ברוב דנהפך כו'. וא"כ מיושב דמשני כדרבא כו' בנבלה מוסרחת לגי' תוס' ע"ש דקשה הא עכ"פ אין ראוין וכיון דפי' נבלות למה נימא דאין ראוין בכלל. ולמ"ש א"ש דנקיט רק דאף היתר בכלל כמ"ש תוס' כיון דכולל ממילא גם היתר ול"ד נבלה האסורה. וא"כ שוב משכחת ע"י בטול ברוב דאף דפקע שם אסור נבלה מ"מ חתיכה נבלה יש כאן ומקיים בהן כנ"ל. אך לא הוי צריך לאתויי דרבא באכל עפר כו'. אך י"ל דמוקי כנ"ל משום דבעי לאוקמי כד"ה כדאמר לעיל ולר"י מין במינו לא בטל ובאינו מינו אסור מדרבנן ביבש וקי"ל דבקום ועשה אף בדרבנן לא חל לעבור ע"ש בש"ע סימן רל"ח ואם ירבה עד ס' אינו כזית נבלה. ויש ליישב בזה מה דתמוה לר"ל הא בחצי שיעור מדרבנן אסור ולמה חל בהן ע"ש בש"ע ק' הש"ך. ולמ"ש מיושב כיון דפי' משהו שוב יכול להרבות בס' ומ"מ משהו נבלה איכא ומיירי ג"כ כולל נבילות ושחוטה ומ"מ א"צ כולל דשוב חל על נבלה עצמו בתערובות כנ"ל. וכן יתישב מה דקשה למ"ש הרא"ש ריש פרק כ"ש פסחים דחרכו קודם אסורו מ"מ אסור לאכילה דאף שאינו ראוי מ"מ אחשבי' כשאוכלו ע"ש. ועכ"פ אסור מדרבנן א"כ מה משני בסרוחה לפי' תוס' הא מ"מ מדרבנן אסור לאכלו ואינו חל בהן לעבור. ולמ"ש מיושב דשפיר בכולל מהני כשיהיה מעורב יבש ביבש באינו מינו בסרוחה דלא אחשביה כיון שבתערובות ומותר גם מדרבנן דלא שייך שיבשלם ויתן טעם דנ"ט לפגם מותר כנ"ל:

תוס' ד"ה דמוקי כו'. וי"ל דאי במפרש [א.ה. לכאו' צריך להוסיף כאן תיבת - לא] מתוקם כר"ע דמשמע הא סתם פטור. וקשה דגם דמוקי בכולל משמע הא לא כולל פטור ולר"ע חייב. והי' אפשר דהא דדייק לעיל כ"א ע"ב דר"ע בעלמא כרבנן ס"ל הוא מדמוקי ר"ל כו' ואי כר"ש כ"ש נמי מושבע כו'. א"כ לר"י י"ל באמת כר"ש ס"ל והיינו דפליג ר"ש אך א"כ גם במפרש מצי לאוקמי וע"כ גם לר"י דלא כנ"ל מראי' א' דמייתי התם ל"ל צירוף כו' וקשה כנ"ל. וי"ל דאי במפרש ח"ש. א"כ ע"כ ואכל נבלות היינו שאכל ח"ש. ושפיר דלא כר"ע דלר"ע גם בסתם הי' חייב. משא"כ דמוקי בכולל א"כ ואכל היינו כזית ואף בב"א א"כ בלא כולל גם לר"ע לא מחייב וג"כ רק משום דכולל ח"ש לחוד חל ג"כ כשאוכל שיעור בב"א וא"כ היינו כולל דברים המותרים. עם אסור ואין חלוק בין נבלות ושחוטות או חצי שיעור ושיעור וקצת דוחק:

תוס' הנ"ל. וא"ת לימא ר"י לטעמיה דח"ש איסור מה"ת. ולע"ד י"ל כיון דח"ש אסור מה"ת משום דחזי לאצטרופי והיינו דכשאוכל עוד ח"ש חל למפרע גם על הח"ש שאכל בכדי אכילת פרס ולכך גם ח"ש בכלל האסור כדאמר בש"ס יומא הך טעמא וא"כ כיון דאין אסור חל על אסור י"ל שפיר דבשבועה חל על ח"ש דא"ל שלא יחול משום דח"ש אסור הא אם תחול השבועה לא שייך כלל חזי לאצטרופי דאף שיאכל עוד חצי זית לא יוכל לחול על חצי זית שאכל דאינו חל על אסור שבועה שקדם על החצי שיעור לחוד ואין אסור נבלה דחצי זית אחרון חל למפרע על חצי זית שאכל שהי' עליו אסור שבועה כשיעור כנ"ל ושפיר מצי חייל. ובש"ס מעילה אמר דאכל נבלה כזית מטמאה וטהורה אינו מצטרף לפי דאסור נבלה אינו חל על טמאה ונשאר בחצי זית רק אסור טמאה ואינו מצטרף עם ח"ז נבלה כב' שמות ע"ש. וכן בהנ"ל דאסור שבועה חל אחצי זית ושוב אין אסור נבלה יכול לחול למפרע ע"י שאוכל עוד ח"ז ונשאר רק אסור שבועה על החצי זית ואינו מצטרף כלל עם ח"ז נבלה ולא ילקה משום נבלה רק משום שבועה א"כ שפיר כשנשבע על ח"ש יכול לחול וממילא פקע אסור דחזי לאצטרופי ושפיר חייל כנ"ל ועיין מ"ש לקמן בעזה"י:

בא"ד דמצי לאוקמי שלא כדרך כו'. ותמוה למה פליג ר"ש וצ"ל דשלא כד"א הוי כחצי שיעור ולר"ש לקי גם ע"ז א"כ גם לר"י כמו דחצי שיעור אסור מה"ת כן שלא כדרך אכילה אסור מה"ת. ומהרש"א ז"ל הניח בצ"ע. ולע"ד לק"מ דודאי פחות מכשיעור לחוד חשיב ג"כ שלא כאכילת ב"א דמה"ט לא לקו דאין אכילה פחות מכזית ורחמנא אמר לא תאכל. ולכך שפיר לר"ש דכ"ש למכות אף שאינו דרך כן שלא כד"א דמ"מ אכלי' ואחשבי' כנ"ל. אבל לר"י דח"ש אסור מה"ת רק משום חזי לאצטרופי א"כ לענין זה הוי כדרך אכילתו שכשיאכל עוד חצי זית כדי א"פ גם ח"ש זה אכל דרך אכילת ב"א ושפיר אסור מה"ת משא"כ שלא כד"א שאינו כאכילת ב"א אינו אסור מה"ת ורק לר"ש דח"ש לוקין ובכלל לא תאכל ואינו מטעם חזי לצירוף דמה"ט לא לקי רק שבכלל אכילה כיון דאכל עכ"פ שפיר שלא כד"א ג"כ משא"כ לר"י כנ"ל וא"ש:

בא"ד דלפי' קמא קשה כיון דח"ש מה"ת לא משכחת בהן כו'. וזה תימה גם לדידן דקי"ל בש"ע דחל בהן על ח"ש ועל אסור דרבנן אינו חל בקום ועשה ותמוה למה ע"ש בש"ך י"ד שנדחקו הרבה. וכן מפורש לקמן דלר"ל שפיר חל על ח"ש אף שאסור מדרבנן ולמה שאר איסורי דרבנן קי"ל דלא חל בהן ע"ש. ולכך לע"ד הטעם דהא קי"ל העמידו חכמים דבריהם בשוא"ת ומ"מ פריך פ"ד דר"ה דאין מפקחין הגל ואין תחום כו' על השופר כו' ופריך ניתי עשה ולדחי ל"ת ומשני י"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ע"ש. וע"כ ק' הש"ס הי' ניהו דתיקנן כעין דאורייתא וכאלו אסור לאו מ"מ העשה דחי ומשני דל"ת ועשה כנ"ל. א"כ הא שבועה הוי לאו ועשה דככל היוצא מפיו כו' כמבואר בש"ס. וא"כ לכאורה הלאו ועשה דוחה לאו דנבלה אף כשיעור רק משום דאיתא בשאלה ול"ת ועשה דאיתא בשאלה לא דחי ל"ת שאינו בשאלה. ואף דכל שלא נשאל חייבין מלקות מ"מ כיון שיש היתר לאסורו קיל מלאו שאין לו היתר כנ"ל. וא"כ שפיר על כשיעור אף באסור דרבנן הוי כלאו דאורייתא דלא דחי בקום ועשה כמו גבי שופר ולולב כנ"ל. אבל חצי שיעור שכל האסור משום חזי לאצטרופי א"כ לא חמור מישנו בשאלה דגם זה עדיין אינו אסור כלל רק ע"י שאפשר לבא לידי אסור למפרע ע"י שיאכל עוד אסור שוב אף שעדיין לא בא לידו אסור וכעין הואיל כו'. אבל עכ"פ הוי כאיתא בשאלה דאפשר שלא יהי' אסור. ואף דאסור מה"ט מ"מ עכ"פ קיל מאסור גמור שישנו בשאלה כל שלא נשאל דהא למ"ד הואיל מ"מ כתב רש"י דא"ב מתשיל ל"א דעכשיו לא נשאל כנ"ל. וא"כ שפיר לאו ועשה דשבועה דחי לאו דח"ש דרבנן או גם לר"י דמה"ת משום חזי כנ"ל ויכול לחול גם בהן משא"כ כשיעור אף אסור דרבנן לא דחי כשאר לאו כנ"ל וא"ש:

עוד נראה כמו דאמר לקמן כ"ט בי' ותשע והפריש קרבן ואכל אח"כ עשירי הוי חצי שיעור ולא מצטריף כיון שפריש קרבן על אכילה דמעיקרא ע"ש. כן אם הדין דל"ת ועשה ושבועה דחי ומותר לאכול חצי זית נבלה לקיים לאו ועשה דשבועה שוב כשיאכל עוד חצי זית לא מצטרף כלל דחצי זית הנ"ל הי' היתר ועדיף מהפריש קרבן הנ"ל. ושפיר יכול לחול ולא יהי' חזי לאצטרופי כנ"ל:

גם י"ל דהא קי"ל אכלה כולה אין נשאלין עליה ומאן דפליג רק משום דאיכא קרבן אבל בהן ואכלה כולה לכ"ע אין נשאל וא"כ הא דלא דחי לאו ועשה דשבועה משום דאיתא בשאלה ואף דאם יאכלנה ליתא בשאלה כנ"ל כיון שנשבע רק על כזית נבלה זו שיאכלנה וע"פ משום דעתה שדנין אם יאכל לאו דנבלה חמור דא"א לבטל משא"כ לאו ועשה דשבועה אפשר לשאול ולא יאכל וא"כ לענין חצי זית שנשבע עליו שפיר עתה יש לאו ועשה דשבועה ואסור נבלה אין כאן עדיין בח"ש רק דאסור לאכול החצי שיעור משום אם יאכל ח"ש יהי' חזי לצירוף שיאכל עוד חצי שיעור ויהי' אסור למפרע והא כשכבר אכל החצי זית נבלה כבר קיים לאו ועשה דליתא בשאלה דאכלה כנ"ל. ודוחה הלאו דנבלה שיהי' למפרע ע"י שיאכל עוד כיון דקיום הלאו ועשה כבר קדם. ושפיר י"ל דגם לכתחלה דחי כנ"ל כיון דצירוף דח"ש הב' הוא רק כשאכל חצי זית שנשבע ואז כבר ליתא בשאלה כנ"ל:

(כג ב) פליגי בה רב אחא ורבינא וכו' הכא מאי וכו'.—נראה דבעייא זו אינה אלא אסיפא דוקא באומר "שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש", וכדאוקימנא לה במסרהב בו חבירו, דהא ליאסר ביין ושמן ודבש היה לו לומר "שבועה שלא אשתה" ותו לא, דודאי שעל מה שמסרהב בו הוא נשבע, ולכך חייב אכללא וחייב אפרטי; אבל ברישא כשאומר "שבועה שלא אוכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין" ולא היה מסרהב בו חבירו משמע שאין ספק דפטור אכללא, דכאן לא סגי ליה לומר רק "שבועה שלא אוכל פת" ותו לא, דאי הכי היה אוסר עצמו בכל מיני פת, ומאחר שצריך היה לפרש המינים שאוסר על עצמו, לא מסתבר לחייבו על כלל הצריך לפרט וגם על הפרט. אבל מתוס' ד"ה "הכא" מבואר שדעתם, דהבעייא היא גם ארישא.

ודלמא ע''י תערובת. אי אמר הכי הוה משמע שלא יאכל פת שיש בה כל המינין הללו בערבוביא אבל של כל מין ומין בפני עצמו יאכל: הא אחרינא שתינא. ממין זה: כגון אלו. משמע ממין אלו: דלמא. אי אמר הכי הוי משמע כגון אלו כשיעור הזה: הוה ליה למימר שבועה שלא אשתה עמך. ולא צריך לפרש דכי אישתבע אמאי דמסרהבין בו אישתבע: תנן התם. גבי שבועת הפקדון: פרוטה מכולן מצטרפת. לחייבו על שבועה ולא על כל אחת ואחת אלא לחייבו אשם אחד: פליגי רב אחא ורבינא. בחייב על כל. אחת ואחת דמתני' ובדרבי יוחנן חד אמר מיחייב אפרט ולא מיחייב אכלל כלומר על כל אחת ואחת דתנן במתני' שלש אשמות הן ולא ארבע דלא אמרינן שבועה שאין לך בידי חדא שבועה היא וכי הדר פירש חטים ושעורים וכוסמין לחלק הרי ארבעה הא לא אמרי' אלא שבועה שאין לך בידי אפרטי קאי וכי אמר רבי יוחנן פרוטה מכולם מצטרפת ארישא דמתניתין איתמר דקתני אינו חייב אלא אחת אבל סיפא מכל מין ומין חדא שבועה באנפי נפשה היא אי ליכא בכל מין שוה פרוטה לא מיחייב: וחד אמר מיחייב אכללות ומיחייב אפרטי. על כל אחת דקתני במתניתין ארבע אשמות הן כי אמר שבועה שאין לך בידי כלל כולן יחד וכי הדר פריש להו נשבע על כל מין ומין לבדו יש כאן ד' שבועות ומילתא דר' יוחנן קיימא בין ארישא דקתני אינו חייב אלא אחת בין אסיפא דקתני חייב על כל מין ומין ואשבועתא דכללא דאילו אג' שבועות דפרטא ליכא לאוקומה שהרי אין במין אחד שוה פרוטה ואנן כפירת ממון בעינן: הכא מאי. מי פליגי בה נמי רב אחא ורבינא במתני' לחייביה ד' חדא אשלא אוכל ותלתא אפירושא דפרטא: מי מחית איניש נפשיה לפחות מכשיעור לא גרסינן לה ושיבוש הוא: דהא אי אישתבע והדר אישתבע מיחייב תרתי. דכל שעתא ושעתא ממונא קא כפר ליה כדתנן בפ' שבועת הפקדון (לקמן לו:) השביע עליו ה' פעמים וכפר חייב על כל אחד ואחד הילכך כי נמי אמרי' שבועתא דכללא שבועתא באפי נפשה היא איכא לחיובא אשבועתא דפרטא אבל גבי שלא אוכל אי ס''ד איתא בכללא למיהוי שבועה באפי נפשה ואסר עצמו בכל המינין אפרטי תו מי מיחייב הרי כבר מושבע ועומד הוא עליהן ואין שבועה חלה על שבועה: מאי שנא רישא כו'. קס''ד נבילה וטריפה נמי אוכלין שאינן ראוין הן: הא לא קשיא. כלומר אם קושיא אחרת אין כאן זו יש לה תירוץ וכן כל דוכתא דאיכא הא לא קשיא יש קושיא גדולה מזו: בכולל. שפירש ואמר שבועה שלא אוכל נבילות ושחוטות:
במסרהב בו חבירו. ואינו אוסר עצמו אלא בשלו: הכא מי מחית נפשיה לפחות מכשיעור. בקונטרס פי' דל''ג ליה ושיבוש הוא אלא ה''ג מי מיחייב אכללי ופרטי ונראה דיש ליישבו מי מחית כו' וה''פ כלומר מי איכא למימר הכא גבי שבועת ביטוי דנוקי שבועה אכללא דפת חטין ושעורין וכוסמין לענין פחות מכשיעור דאם אכל מכל מין ומין פחות מכשיעור שיצטרפו דמסיק אדעתא דאי אכל שיעור אכילה מכולן שיתחייב דאיכוין לצירוף ואחשבה לאכילה פחות מכשיעור מכל מין ומין ומסיק הכי השתא התם דמצי למיחל אכללי ופרטי דכי אישתבע והדר אישתבע חייל נמי אפחות מכשיעור מכל מין ומין אבל בשבועת ביטוי דלא מצי למיחל אכללי ופרטי כשיעור שלם אין לנו לומר דנתכוין אכללי גם לענין צירוף: רישא בסתם וסיפא במפרש. קצת תימה כיון דרישא וסיפא איירי בנבילה וטריפה מ''ש דברישא נקט אוכלין שאינן ראוין ובסיפא נקט נבילה וטריפה: בכולל דברים המותרים עם דברים האסורין. אין להקשות דלוקי כולה במפרש ורישא בשאינו כולל דברים האסורים עם דברים המותרים דהא משמע דוקא אכל אוכלין שאינן ראוין פטור אבל ראוין חייב: דמוקי לה כדברי הכל. אף על גב דאיכא תנאי דלית להו איסור כולל בהא לא חיישינן כיון דלא מיתנו במתני' ועוד דאין לחוש במאי דאיכא תנאי דלית להו איסור כולל כיון דבהדיא פליג ר''ש מהאי טעמא דלית ליה איסור כולל וא''ת ולוקמי במפרש וד''ה וי''ל דאי במפרש לא מיתוקמא מתניתין כרבי עקיבא דמשמע הא סתם פטור וא''ת לימא דהיינו טעמא דלא אמר כר''ל משום דר' יוחנן סבר (יומא עג:) חצי שיעור אסור מן התורה ובכל שהוא נמי מושבע ועומד הוא וי''ל כיון דליכא אלא איסור בעלמא לאו מושבע ועומד חשיב ליה כדפ''ל. אע''ג דאין איסור לאו חייל על איסור עשה דהא לקמן (דף כה.) פריך אילימא מתנה לעני מושבע ועומד מהר סיני הוא דכתיב נתן תתן לו ואמר נמי בפרק אלו הן הנשרפין (סנהדרין דף פג.) מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת ומפרש בפרק כל הבשר (חולין דף קיג:) דטעמא משום דאין איסור חל על איסור אע''ג דבתרומה טמאה אין בה אלא איסור עשה מ''מ חצי שיעור דליכא אפי' עשה אלא איסור בעלמא לא חשיב מושבע ועומד ועוד דמצי לאוקמי שלא כדרך הנאתן דאין אסור אלא מדרבנן כמו חצי שיעור לר''ל וזה הפירוש נראה יותר דלפירוש קמא קשיא דמ''מ הכי המ''ל דלא אמר כר''ל כיון דסבר דחצי שיעור אסור מן התורה לא משכחת לה הן ולאו דהיכי מישתבע שאוכל חצי שיעור הא מושבע ועומד מהר סיני הוא:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד