שבועות כב ע"ב

שבועות כב ע"ב - Steinsaltz

And the Rabbis say: Both he and the other are not liable for misusing consecrated property, because there is no prohibition of misuse of consecrated property with regard to konamot.

The Gemara responds: Reverse the opinions and say as follows: Both this one and that one are not liable for misusing consecrated property, because there is no prohibition of misuse of consecrated property with regard to konamot. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: He is liable for misuse of consecrated property and the other is not liable for misuse of consecrated property.

The Gemara asks: If so, how is it that Rabbi Meir says in the previous baraita: Items forbidden by konamot are like those forbidden by oaths? Items forbidden by konamot do not combine to produce a full measure that renders one liable for misuse of consecrated property, but this indicates that misuse of consecrated property nevertheless applies to them. But doesn’t Rabbi Meir say, according to the reversal of the opinions, that with regard to konamot, there is no prohibition of misuse of consecrated property at all?

The Gemara answers: When Rabbi Meir says that items forbidden by konamot do not combine to produce a full measure, he is saying this to the Rabbis in accordance with their statement, as follows: According to my opinion with regard to konamot, there is no prohibition of misuse of consecrated property at all. According to your opinion, at least admit to me that items forbidden by konamot are like items forbidden by oaths and do not combine to produce a full measure.

And the Rabbis? They explain that with regard to items forbidden by oaths one should apply the reasoning of Rav Pineḥas that since two items that are forbidden by a single oath are distinct with regard to sin-offerings, they do not combine in order to produce a full measure. With regard to konamot the reasoning of Rav Pineḥas does not apply.

§ Rava says that if one said: On my oath I will not eat, and then he ate dirt, he is exempt, because eating dirt is not considered to be eating. Rava raises a dilemma: If one says: On my oath I will not eat dirt, how much dirt must he eat in order to be liable? Is the halakha that since he said: I will not eat dirt, his intention is that the prohibition applies to an olive-bulk? That is the standard measure for prohibitions with regard to eating. Or perhaps, since dirt is not something that people eat, he is liable for eating any amount. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

Rava raises a dilemma: If one says: On my oath I will not eat a grape seed, how much must he eat in order to be liable? Is the halakha that since it is ordinarily eaten in a mixture, i.e., as part of a grape, his intention is that the prohibition applies to a complete olive-bulk measure of grape seeds? Or perhaps, since people do not eat it by itself but always in a mixture, his intention is to be liable for eating any amount. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

§ Rav Ashi raises a dilemma: In the case of a nazirite who says: On my oath I will not eat a grape seed, how much must he eat in order to be liable? A nazirite is prohibited from eating grape seeds (see Numbers 6:4). Is the halakha that since eating an olive-bulk is a prohibition by Torah law, when he takes an oath of this sort, he is taking the oath to prohibit that which is permitted to him and his intention in taking the oath is to prohibit eating any amount? Or perhaps, since he said: I will not eat a grape seed, his intention is that the prohibition applies to an olive-bulk, which is the standard measure for what is considered eating.

The Gemara suggests: Come and hear proof from a mishna (22b): With regard to one who said: On my oath I will not eat, and then ate the meat of unslaughtered carcasses or tereifot, repugnant creatures or creeping animals, he is liable. And Rabbi Shimon deems him exempt. And we discussed it: Why is he liable for violating his oath when he eats non-kosher food? He is already under oath from Mount Sinai not to eat forbidden food, and an oath cannot take effect to prohibit that which is already forbidden. Rav and Shmuel and Rabbi Yoḥanan all say that this is a case where he incorporates into the oath that he will not eat some permitted items, along with the statement concerning the forbidden items. Since the oath takes effect with regard to the permitted items, it extends also to the forbidden ones.

And Reish Lakish says: You find that one is liable for eating non-kosher food after taking an oath not to eat only if it is both a case where he specifies in the oath that his oath includes a half-measure and in accordance with the opinion of the Rabbis that one is not liable for eating a half-measure unless it is specified in the oath. Since eating a half-measure is not prohibited by the Torah, the oath takes effect. Alternatively, you find that one is liable if he took the oath without specifying that the oath prohibits less than the usual measure and in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who says that a person renders himself prohibited from eating any amount by taking an oath not to eat.

The Gemara comments: But isn’t a carcass an item for which one is already under oath from Mount Sinai? In that respect it resembles a grape seed for a nazirite, and yet the reason that Reish Lakish says he is liable according to the Rabbis is that he specified that the oath prohibits him from eating even a half-measure, indicating that if he did not specify, his intention is that the oath refer to an olive-bulk. Conclude from it that a nazirite who takes an oath not to eat a grape seed is liable only if he eats an olive-bulk.

The Gemara asks: But according to this, resolve the dilemma that Rava raises with regard to one who says: On my oath I will not eat dirt, asking how much he must eat in order to be liable? Resolve the dilemma by saying that he is not liable unless he eats an olive-bulk, since a carcass resembles dirt, and the reason he is liable is that he specified that the oath prohibits him from eating even a half-measure, indicating that if he did not specify, his intention is that the oath refers to an olive-bulk.

The Gemara answers: No, the dilemma cannot be resolved based on this comparison. Dirt is entirely inedible. A carcass, by contrast, is edible, but a lion crouches on it, i.e., eating it is prohibited by the Torah. Therefore, one cannot derive the halakha concerning dirt from the halakha concerning a carcass.

MISHNA: If one said: On my oath I will not eat, and then he ate and drank, he is liable to bring only one offering, because an oath to refrain from eating includes refraining from drinking. If he said: On my oath I will not eat and I will not drink, and then he ate and drank, he is liable to bring two offerings. If he said: On my oath I will not eat, and then he ate wheat bread and barley bread and spelt bread, he is liable to bring only one offering. If he said: On my oath I will not eat wheat bread or barley bread or spelt bread, and then he ate all of them, he is liable to bring an offering for each and every one. If he said: On my oath I will not drink, and then he drank several kinds of liquids, he is liable to bring only one offering. If he said: On my oath I will not drink wine or oil or honey, and then he drank all of them, he is liable to bring an offering for each and every one.

If he said: On my oath I will not eat, and he ate foods that are inedible or drank liquids that are not potable, he is exempt. If he said: On my oath I will not eat, and then he ate the meat of unslaughtered carcasses or tereifot, repugnant creatures or creeping animals, he is liable. And Rabbi Shimon deems him exempt, since he is already under oath from Mount Sinai not to eat them and an oath cannot take effect where another oath is in force. But if he said: It is konam for my wife to derive benefit from me if I ate today, and he had eaten carcasses or tereifot, repugnant creatures or creeping animals, his wife is prohibited from deriving benefit from him.

GEMARA: Rabbi Ḥiyya bar Avin says that Shmuel says: If one said: On my oath I will not eat, and then he drank, he is liable. If you wish, you may propose a logical argument for this ruling, and if you wish, you may cite a verse to explain it.

The Gemara explains: If you wish, you may propose a logical argument for this ruling: It is clear that drinking is included in eating from the fact that a person will say to another: Let’s have a taste of something, and they go in and eat and drink. And if you wish, cite a verse as the source for this ruling, as Reish Lakish says: From where is it derived that drinking is included in eating? It is derived from that which is stated: “And you shall eat before the Lord your God, in the place that He shall choose to cause His name to dwell there, the tithe of your grain, of your tirosh, and of your oil” (Deuteronomy 14:23).

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כב - ב

וחכמים אומרים: בין הוא ובין חבירו לא מעל, לפי שאין מעילה בקונמות!

וקשיא לרבינא שמפרש את הברייתא לענין קרבן מעילה, והרי לפי חכמים אין בכלל מעילה בקונמות!?

ומתרצינן: איפוך את הברייתא: ככר זו עלי הקדש, אחד זה הנודר ואחד זה חבירו לא מעל, לפי שאין מעילה בקונמות, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: הוא הנודר עצמו מעל וחבירו לא מעל שחכמים סוברים יש מעילה בקונמות.

ומקשינן: אי הכי שאתה מהפך וגורס בדברי רבי מאיר שהוא סובר אין מעילה בקונמות, הא דתניא בברייתא לעיל: רבי מאיר אומר: קונמות כשבועות שגם בהם אין מצטרפות שתי ככרות, וביאר רבינא שהנידון בברייתא הוא לענין צירוף לקרבן מעילה, ומשמע שאלא קונמות, אצטרופי הוא דלא מצטרפי שתי הככרות לשיעור שוה פרוטה של קרבן מעילה הא מעילה אית בהו אם היה בכל אחד מהם שיעור שוה פרוטה.

והאמר רבי מאיר לפי גירסתך: אין מעילה בקונמות כלל!?

ומתרצינן: רבי מאיר דאמר שקונמות אין מצטרפות כשבועות לדבריהם דרבנן קאמר להו. והכי קאמר: לדידי אין מעילה בקונמות כלל ואפילו נהנה כשיעור שוה פרוטה מכל ככר. אלא, לדידכו, שאתם סוברים שיש מעילה בקונמות אודו לי מיהת דקונמות הרי הן כשבועות שאין שתי הככרות מצטרפות יחד לשיעור שוה פרוטה.

ורבנן השיבו לו לרבי מאיר: שיש הבדל בין שבועות לקונמות משום שבשבועות דין הוא שלא יצטרפו שתי הככרות לשיעור כזית כי איכא הא דאמר רב פנחס דשאני שבועות שמתוך שחלוקות הככרות לחייב עליהן שתי חטאות לכן אין הן מצטרפות, ואילו קונמות ליכא דרב פנחס שהרי אין הככרות האסורות בקונמות חלוקות לענין קרבן מעילה, לכן דין הוא שיצטרפו לשיעור שוה פרוטה. ^[53]

אמר רבא: האומר: "שבועה שלא אוכל", ואכל עפר - פטור שהרי עפר לאו בר אכילה הוא ואינו נכלל בשבועתו. ^[54]

בעי רבא: האומר "שבועה שלא אוכל עפר" שאז ודאי הוא נאסר גם באכילת עפר, שהרי פירש להדיא שהוא אוסר על עצמו גם אכילת עפר, אך יש להסתפק בכמה עפר הוא אסור באכילה?

וצדדי האיבעיא הם: האם כיון דאמר בלשון אכילה "שלא אוכל", דעתיה אכזית שהוא שיעור אכילה. או דלמא כיון שעפר לאו מידי דאכלי אינשי הוא, לא שייך בו שיעור אכילה, ודעתו לאסור עצמו אפילו בכל שהוא?

ומסקינן: תיקו!

בעי רבא: אם תמצי לומר באיבעיא הקודמת שהנשבע שלא יאכל עפר, אסור בכל שהוא כיון שאינו בר אכילה, מה יהא הדין במי שאומר "שבועה שלא אוכל חרצן של ענבים", בכמה הוא יאסר?

האם כיון דמתאכיל על ידי תערובת, שהדרך לאכול את החרצן כשהוא מעורב עם הענבים, לכן הוא נחשב כמאכל רגיל, ולכן דעתיה של הנשבע אכזית ממנו ככל שיעורי אכילה.

או דלמא, כיון שחרצן רק באופן דלא בעיניה אכלי ליה אינשי, שהחרצן כמות שהוא אינו נאכל, אלא רק כשהוא בתערובת, הרי הוא נחשב כדבר שאינו בר אכילה, ועל כן דעתיה אמשהו?

ומסקינן: תיקו!

בעי רב אשי: אם תמצי לומר שכל אדם הנשבע על חרצן אסור רק בכזית, מה יהא הדין בנזיר, שהוא אסור בלאו הכי באכילת חרצן, שאמר "שבועה שלא אוכל חרצן", בכמה הוא יאסר? ^[55]

האם נאמר, דכיון דכזית חרצנים איסורא דאורייתא הוא לגביו, והוא יודע שאין השבועה חלה עליו ביחס לכזית, שהרי הוא מושבע ועומד על כך מהר סיני, אם כן כי קא משתבע לאסור עצמו, אהתירא קא משתבע, ודעתיה אמשהו שהוא מותר לו מן התורה, ואותו הוא רוצה לאסור את עצמו בשבועה. ^[56]

או דלמא, כיון דאמר "שלא אוכל", דעתיה אכזית שהוא שיעור אכילה, ונמצא שלא חלה שבועתו, שהרי על כזית הוא מושבע ועומד מהר סיני? ^[57]

תא שמע מהא דתנן במשנה לקמן: האומר "שבועה שלא אוכל", ואכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים, חייב. ורבי שמעון פוטר!

והוינן בה: אמאי חייב על שבועתו לפי חכמים, והרי מושבע ועומד מהר סיני, הוא?

רב ושמואל ורבי יוחנן, דאמרי: הכא במאי עסקינן, בכולל בשבועתו דברים המותרין עם דברים האסורין. ומיגו שחלה השבועה על הדברים המותרים, חלה גם על הדברים האסורים.

וריש לקיש אמר: אי אתה מוצא לפי חכמים שיתחייב על שבועה שלא לאכול דברים האסורים אלא אם כן הוא נאסר בשבועתו בחצי שיעור.

ושני אופנים ייתכנו בזה -

א. אי במפרש, שאוסר עצמו אפילו בחצי שיעור שאינו מושבע עליו מהר סיני, ואליבא דרבנן הסוברים שכל הנשבע בסתם, על כזית הוא נשבע, ולכן צריך שיאמר במפורש שהוא נשבע גם על חצי שיעור.

ב. אי בסתם, ואליבא דרבי עקיבא, דאמר: אדם הנשבע סתם שלא לאכול, אוסר עצמו בכל שהוא! ומדייקת עתה הגמרא מכך שריש לקיש מעמיד את דברי חכמים כשפירש להדיא שהוא אוסר עצמו בחצי שיעור:

והא נבילה, דמושבע ועומד מהר סיני הוא, דכי חרצן לגבי נזיר דמיא, הנבילה היא בדומה לנזיר, בכך שמושבע ועומד שלא לאכול חרצן, וטעמא שהנשבע אסור בחצי זית נבילה, משום דפריש בשבועתו שהוא אוסר עצמו בחצי שיעור.

הא לא פריש - דעתיה לישבע רק אכזית. ואפילו אם הזכיר בשבועתו בפירוש שנשבע שלא לאכול נבילה, גם אז אמרינן שדעתו רק על לפחות כזית נבילה, שאם לא כן, היה יכול ריש לקיש להעמיד את דברי חכמים כשפירש להדיא שלא יאכל נבילות וטריפות, שאז אינו צריך לפרש עוד שהוא מתכוין לישבע גם על חצי שיעור. ^[58] אם כן, הוא הדין נזיר שנשבע שלא לאכול חרצן, אם לא פירש בהדיא שאוסר עצמו בכל שהוא, כוונתו לאכילת כזית.

שמע מינה! ^[59]

ומקשינן: אלא, אי הכי, תפשוט מינה נמי הא דבעי רבא: שבועה שלא אוכל עפר, בכמה? תפשוט דעד דאיכא כזית עפר, אינו עובר על שבועתו, דהא נבילה שאסורה באכילה ואינה נאכלת כעפר דמיא, וטעמא שהוא נאסר באכילת חצי שיעור, משום דפריש בשבועתו שאוסר עצמו בחצי שיעור. הא לא פריש, ואפילו אמר בפירוש שהוא נשבע על נבילה, דעתיה אכזית. והוא הדין לעפר, שעל אף שהוא אינו ראוי לאכילה, דעתו רק על כזית?

ודחינן: לא היא. כי עפר שונה מנבילה, על אף ששניהם אינם נאכלים. שהרי עפר, לאו בר אכילה הוא כלל. ויש לומר שאין כוונת הנשבע לשיעור של אכילה של שאר איסורים, שהרי אין על עפר שם "אכילה" כלל אלא כוונתו שלא להכניס לפיו עפר ואפילו כל שהוא. אך נבילה, בת אכילה היא, ושייך בה שיעור אכילה. אלא ואריא הוא דרביע עילווה. שאזהרת התורה שלא לאכלה, הוא כמו אריה הרובץ עליה, ומונע מלהתקרב אליה ולאוכלה.

מתניתין:

א. האומר: שבועה שלא אוכל, הרי אף על פי שהוא אסור גם בשתיה מפני ששתיה בכלל אכילה, מכל מקום שבועה אחת היא. ולכן אם אכל ושתה, אינו חייב אלא אחת קרבו אחד בלבד, כמו אדם שאכל כזית וחזר ואכל עוד כזית מאותה שבועה, בהעלם אחד, שאינו חייב אלא קרבן אחד על שתי האכילות.

ב. האומר: שבועה שלא אוכל ושלא אשתה, נחשבים דבריו כשתי שבועות נפרדות, האחת על אכילה והשניה על שתיה, ולכן אם אכל ושתה, חייב שתים!

ג. האומר: שבועה שלא אוכל, ואכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין - אינו חייב אלא אחת, שהרי לא פירט בשבועתו כל מין לחוד.

ד. אבל אם אמר: שבועה שלא אוכל פת חטין, ופת שעורין, ופת כוסמין, ואכל את שלשת המינים הללו, חייב על כל אחת ואחת. שלכן הוא פירט כל מין לחוד, כי הוא רוצה שתחול שבועה נפרדת על כל מין ומין בפני עצמו.

ה. האומר: שבועה שלא אשתה, ושתה משקין הרבה - אינו חייב אלא אחת.

ו. ואם אמר: שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש, ושתה מכולם, חייב על כל אחת ואחת.

ז. האומר: שבועה שלא אוכל, ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה, ושתה משקין שאינן ראויין לשתיה - פטור, משום שאין הם נכללים בשבועתו, כי אינם בני אכילה.

ח. ואם אמר: שבועה שלא אוכל, ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים - חייב, משום שהם ראויין לאכילה, אלא שהאיסור מונע את אכילתם.

ורבי שמעון פוטר, משום שהוא מושבע ועומד מהר סיני על אכילת דברים אסורים, ולכן לא חלה השבועה עליהם.

ט. אמר: קונם אשתי נהנית לי [הריני נודר הנאה מאשתי] אם אכלתי היום! והוא אכל באותו היום נבילות וטריפות שקצים ורמשים - הרי אשתו אסורה. שהרי אכל אוכלים ראויין, וגם רבי שמעון יודה כאן, שהרי כל הטעם שהוא פוטר ברישא משום מושבע ועומד, ולא משום שהם אינם ראויין לאכילה.

גמרא:

אמר רבי חייא בר אבין אמר שמואל: האומר: שבועה שלא אוכל, ושתה, חייב, כי שתיה בכלל אכילה היא! ^[60]

והמקור לזה -

איבעית אימא, סברא הוא, ואיבעית אימא, קרא הוא. ^[61]

ומבארת הגמרא: איבעית אימא סברא: ^[62] שהרי הוא לשון בני אדם לדבר על שתיה בלשון אכילה, והראיה דאמר ליה אינש לחבריה "נטעום מידי" ובסוף עיילי הם נכנסים ואכלי ושתו! ^[63]

ואיבעית אימא קרא: מן המקרא אנו למדים ששתיה בכלל אכילה היא.

דאמר ריש לקיש: מנין לשתיה שהיא בכלל אכילה? שנאמר [דברים יד כג] "ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך ותירושך".

הערות

^[53] תמהו האחרונים מדוע צריכה הגמרא לומר שרבינא סובר שהטעם של רבנן משום דרב פנחס, שהרי לפי רבינא שהברייתא מדברת לענין קרבן שרב פפא מודה שצריך שיהא שוה פרוטה גם אם לא הזכיר לשון אכילה, אם כן יש לפרש הברייתא כמו לפי המקשה בתחילת הסוגיא [ראה הערה 48] שמדובר שאמר שתי שבועות ממש "שבועה שלא אוכל זו" ו"שבועה שלא אוכל זו". ולכן הן אינן מצטרפות, ואף על פי כן לגבי קונם הואיל ולא הזכיר לשון אכילה מצטרפות הככרות? [שרק לפי האוקימתא הראשונה שמדובר לענין מלקות צריך לומר כדרב פנחס, משום שממה נפשך אם לא הזכיר לשון אכילה אין צריך בכלל צירוף, ואם הזכיר לשון אכילה, מה ההבדל בין קונמות לשבועות, ועל כרחך צריך לומר כדרב פנחס]. וראה מהרש"א בעמוד הקודם ד"ה בא"ד, ומשנה למלך שם. וכתבו התוס' שלפי דברי הגמרא שגם רבינא סובר הא דרב פנחס, צריך לומר שהחידוש של רבינא שאין צריך להפוך את דברי רבי מאיר ששבועות הן כקונמות אלא אפשר להשאיר את הגירסא שקונמות הן כשבועות, ולא יקשה כדלעיל שבשלמא שבועות כדרב פנחס אלא קונמות אמאי לא יצטרפו, שכיון שרבי מאיר אמר רק לדבריהם דרבנן, יש לומר שרבי מאיר לא ידע כלל מה הטעם של רבנן ששבועות אין מצטרפות, ולכן הקשה להם שלדידכו מה ההבדל בין קונמות לשבועות. אבל לעיל שהגמרא סברה שרבי מאיר אמר טעמא דנפשיה ששבועות אין מצטרפות, ועל כרחך הטעם משום דרב פנחס, לכן היה קשה שבשלמא שבועות כדרב פנחס אלא קונמות אמאי לא יצטרפו, והוצרכו להפוך את דברי רבי מאיר. ועוד כתבו התוס' שאף שגם לדברי רבינא צריך להפוך את דברי רבי מאיר לדרבנן בברייתא של מעילה בקונמות, בכל זאת זה עדיף לו מאשר להגיה את דברי רבי מאיר עצמו בברייתא הראשונה מקונמות לשבועות, משום שבין שבועות לקונמות לא מסתבר שיטעה התנא. תוס' ד"ה רבינא בעמוד הקודם.

^[54] לכאורה מאי קמשמע לן הרי משנה מפורשת היא לקמן שהנשבע שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה פטור, ובודאי שעפר הוא בכלל אוכל שאינו ראוי? ודוחק לומר שרצה להשמיענו שדוקא כשנשבע סתם שלא אוכל אבל אם נשבע בפירוש שלא יאכל עפר יהא חייב. ואולי משום דמשמע בשבת [קיג ב] שיש אנשים שאוכלים עפר לכן השמיענו שאף על פי כן הוא פטור. רש"ש. הר"ן מביא גירסא אחרת בדברי רבא "שבועה שאוכל ואכל עפר פטור" כלומר שיצא ידי שבועתו, והקשה הר"ן, אמאי נפטר באכילת עפר, והרי עפר אינו ראוי לאכילה, ומאי שנא מהנשבע שלא יאכל שאינו חייב אם אכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה כמבואר במשנה לקמן? ותירץ שיש לחלק שהנשבע שלא לאכול, מסתמא אין דעתו אלא על דברים הראויים לאכילה, שהרי דברים שאינם ראויים לאכילה אינו צריך לישבע עליהם שלא לאכלם. אבל הנשבע לאכול דעתו שכל מה שיאכל יצא ידי שבועתו. והריטב"א מוסיף שבשבועה שאוכל, דעת רבא שיוצא גם בכל שהוא מעפר. ולכן הסתפק רבא לאחר מכן בשבועה שלא אוכל עפר, האם גם כאן יאסר בכל שהוא, שהואיל ופירש עפר, דעתו גם על כל שהוא ממנו, או דלמא רק כשנשבע שיאכל דעתו לצאת ידי שבועתו גם בכל שהוא מעפר. אבל בנשבע שלא לאכול אף שפירש עפר אין דעתו לאסור עצמו רק בכזית. והרא"ש כתב לבאר גירסא זו, שכיון שאכל את העפר כדי לצאת ידי שבועתו הרי החשיבו בכך, ולכן הוא נחשב אכילה.

^[55] האיבעיא היא בכל דבר איסור כגון חלב ונבילה לכל אדם, ולא נקט חרצן אלא משום שהגמרא דיברה לפני כן בחרצן. ואין לומר שהאיבעיא דוקא בחרצן משום שיש בה תרתי שגם מושבע ועומד וגם לא אכלי בעיניה, לכן אפשר שדעתו גם על כל שהוא, שהרי הגמרא פושטת את האיבעיא מנבילה וטריפה שצריך דוקא כזית, משמע שהאיבעיא היתה רק משום שמושבע ועומד. תוס' ד"ה נזיר.

^[56] כתבו תוס' שהאיבעיא של רב אשי היא גם לפי רבי יוחנן [שהלכה כמותו] שחצי שיעור אסור מן התורה, שאף על פי כן חלה שבועה עליו ולא נחשב כמושבע ועומד עליו מהר סיני כיון שאינו אלא איסורא בעלמא. [והרי זה כמו איסור חמור שחל על איסור קל. ראשונים]. ועוד כתבו התוס' שאפילו אם נאמר שלפי רבי יוחנן לא חלה שבועה על חצי שיעור, בכל זאת יש לקיים את האיבעיא של רב אשי, ולא על חצי שיעור, אלא על שלא כדרך הנאתו, שבכל איסורי התורה אין איסור מדאורייתא ליהנות מהם רק כדרך הנאתן, ושלא כדרך הנאתן אסור רק מדרבנן. ואם כן יש להסתפק במי שנשבע על דבר איסור האם כוונתו לאסור עצמו אפילו שלא כדרך הנאתו, או דלמא כיון שאמר "לא אוכל" דעתו רק ליאסר כדרך הנאתו. תוס' ד"ה אהתירא. וכבר נחלקו הראשונים בשאלה זו, הרמב"ן סובר שלפי רבי יוחנן לא חלה שבועה על חצי שיעור, ובעיית רב אשי אכן לא נאמרה להלכה ורק להגדיל תורה ולהאדיר. וכן דעת הרשב"א. אולם דעת הרמב"ם ועוד ראשונים שאף לרבי יוחנן חלה שבועה על חצי שיעור.

^[57] קשה שהרי השבועה כוללת גם שלא יאכל חרצן לאחר כלות ימי הנזירות, ואם כן תחול השבועה בכולל? וראה רע"א מה שיישב. כתב הריטב"א שמכאן משמע שנזירות היא איסור גברא ולא איסור חפצא, שאם היה איסור חפצא כמו נדר, הרי קיימא לן ששבועה חלה על נדר משום שנדר הוא איסור חפצא ושבועה הוא איסור גברא, [וכן להיפך נדר חל על שבועה מהאי טעמא], ואם כן גם על נזירות מדוע לא תחול השבועה. וכתב שכך גם מסתבר שנזירות הוא איסור גברא, שהרי הנזיר אינו אוסר על עצמו כלום אלא מקבל עליו נזירות בלבד, והתורה היא שאוסרתו ביין ובטומאה למתים, כפי שאוסרת על כל ישראל חזיר ונבילה ואוסרת על כהנים טומאת המת.

^[58] כך מבאר רע"א [לפי שיטת רש"י לקמן כד א שלפי המסקנא מדובר שאמר סתם "שלא אוכל" וראה שם הערה 91] שעדיף היה לריש לקיש להעמיד במפרש שנשבע נבילה מאשר מפרש חצי שיעור. שבמפרש חצי שיעור אינו אליבא דכולי עלמא שהרי לרבי עקיבא גם בסתם חל על חצי שיעור [כמו שביארו תוס' לקמן כג ב ד"ה דמוקי], ואילו במפרש נבילה יתכן גם לרבי עקיבא, שבא להשמיענו שאז גם רבנן מודים שדעתו על חצי שיעור, שזה לא היינו יודעים אם היה מדבר בסתם ואליבא דרבי עקיבא. אבל במפרש חצי שיעור אין שום חידוש לרבנן שהשבועה חלה, ואילו היה סובר התנא של המשנה כרבי עקיבא היה יכול לומר בסתם. מכתבים שבסוף דרוש וחידוש [פה]. ועוד כתב בתשובה [א קנד] שלכן הוכיחה הגמרא מדברי ריש לקיש ולא מדברי רבי יוחנן, שלמה צריך להעמיד בכולל דברים המותרים, הרי היה יכול להעמיד במפרש נבילה, כי לפי רבי יוחנן עדיף להעמיד כשאמר סתם "לא אוכל" שבזה הוא כולל גם דברים המותרים מאשר להעמיד במפרש נבילה. אבל לפי ריש לקיש שבמילא צריך להוסיף על מה שלא נאמר במשנה שמדובר במפרש חצי שיעור, אם כן היה יכול להעמיד במפרש נבילות.

^[59] כתב הר"ן, שעתה נפשטה הבעיא שמצד היותו נזיר אין מקום לאוסרו בחרצן בכל שהוא יותר משאר אנשים, אך גם על כל אדם עדיין קיימת הבעיא הקודמת, שמא דעתם בחרצן על כל שהוא מאחר שאינו נאכל בעינו, נמצא שגם בנזיר לא נפשטה הבעיא למעשה. ויש לתמוה על הרמב"ם בהלכות שבועות [ה ט] שפסק שבשאר כל אדם הוא ספק אם הוא נאסר בכל שהוא חרצן, ובנזיר ודאי שהוא חייב רק על כזית, שמה עדיף הנזיר מכל אדם? וראה שם בנושאי כלי הרמב"ם שיישבו את דבריו.

^[60] כתב הריטב"א: הוא הדין בנשבע "שאוכל" שיוצא ידי שבועתו בשתיה משום ששתיה בכלל אכילה היא.

^[61] בהרבה מקומות בש"ס מביאה הגמרא גם סברא וגם קרא. וקשה מהגמרא בכתובות [כב א] ששואלת "למה לי קרא סברא הוא"? ויש לומר שלפעמים הסברא אינה כל כך פשוטה, וצריך פסוק כדי להשמיענו שהסברא נכונה. תוס' ד"ה איבעית. והרמב"ן הביא שהבה"ג שואל להיפך שלמה לי סברא הרי איכא קרא? ותירץ שהפסוק לבד אינו מספיק, כי יש לומר שאמנם בלשון תורה שתיה בכלל אכילה אך בלשון בני אדם אינו כן, ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם, לכן צריך גם את הסברא לומר שגם בלשון בני אדם שתיה בכלל אכילה.

^[62] כאן לא אמר "איבעית אימא סברא שתיה בכלל אכילה" כמו לקמן באיבעית אימא קרא, משום שעתה באמת אין אומרים ששתיה בכלל אכילה, אלא שהואיל והשתיה שייכת לאכילה, והדרך לשתות בעת האכילה, לכן כשאומרים "נטעום" הכוונה גם לשתיה, אלא שאומרים את העיקר, והשתיה ממילא בכלל, שהרי צורך אכילה היא, ולכן גם כשאומר "שבועה שלא אוכל" כוונתו לכל מה ששיך לאכילה דהיינו שגם לא ישתה. ורק באיבעית אימא קרא אנו לומדים מהפסוק ששתיה בכלל אכילה ממש. תורת חיים.

^[63] ואם שתיה לא היתה בכלל אכילה, היו צריכים להזכיר בדבריהם גם את השתיה, ויש גורסים "ואזלי ושתו" ולפי זה מיושב יותר שודאי בכלל "נטעום" גם שתיה. ואם תאמר מה הראיה מלשון "טעימה" ללשון אכילה? יש לומר שמא בלשונם היו קוראים לאכילה "טעימה". תוס' ד"ה תא. הרמב"ן כתב שיש שואלים הרי דרך אנשים גם לומר "נשתי מידי" ובסוף הם אוכלים ושותים, וכי נאמר שאכילה בכלל שתיה? ותירץ ששם אין זה משום שאכילה בכלל שתיה אלא מפני שהצנועין אומרים מעט ועושים הרבה. אבל כאן מדובר שאומרים "נטעום מידי" ובסוף רק שותים [כפי הגירסא השניה של תוס'] ועל כרחך משום ששתיה בכלל אכילה.

וחכמים אומרים: בין הוא ובין חבירו — לא מעל, לפי שאין מעילה בקונמות!

ומשיבים: איפוך [הפוך] את השיטות ואמור כך: אחד זה ואחד זה — לא מעל, לפי שאין מעילה בקונמות, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: הוא — מעל, וחבירו — לא מעל.

ומקשים: אי הכי [אם כך], מה שר' מאיר אומר בברייתא הקודמת: קונמות כשבועות שאינם מצטרפים לשיעור של מעילה, אלא מכלל הדברים אתה למד: קונמות אצטרופי הוא דלא מצטרפי [להצטרף הם שאינם מצטרפים] לשיעור מעילה, הא [אבל] מעילה כשלעצמה אית בהו [יש בהם]? והאמר [והרי אומר] כאן ר' מאיר לפי היפוך השיטות: אין מעילה בקונמות כלל!

ומשיבים: מה שאמר ר' מאיר לענין צירוף, לדבריהן דרבנן קאמר להו [של חכמים אמר להם] ולשיטתם, ולא לדעת עצמו. וכך יש להבין את דבריו: לדידי [לשיטתי] — אין מעילה בקונמות כלל, לדידכו [לשיטתכם] שיש בהם מעילה — אודו [הודו] לי מיהת [על כל פנים] שקונמות כשבועות ואינם מצטרפים.

ורבנן [וחכמים] אומרים בתשובה לכך: שבועות איכא [יש] הנימוק של רב פנחס (שיש חילוק לחטאות), ואילו בקונמות ליכא [אין] הנימוק של רב פנחס.

א אמר רבא: אם אמר "שבועה שלא אוכל", ואכל עפר — פטור, שאין אכילת עפר נחשבת אכילה. ואולם בעי [שאל] רבא: אם אמר במפורש: "שבועה שלא אוכל עפר", בכמה הוא חייב אם אכל עפר? וצדדי השאלה: האם כיון שאמר "שלא אוכל" יש לומר שדעתיה [דעתו] על כזית שהוא שיעור אכילה הרגיל בכל מקום, או דלמא [שמא] כיון דלאו מידי דאכלי אינשי הוא [שעפר אינו דבר שאוכלים בני אדם], בכל שהוא גם כן יהיה חייב? לשאלה זו לא נמצאה תשובה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

ועוד בעי [שאל] רבא: אם אמר "שבועה שלא אוכל חרצן", בכמה הוא חייב? וצדדי השאלה: כיון דמתאכיל [שהוא נאכל] על ידי תערובת, שהרי פעמים אוכל החרצן עם הענבים — דעתיה [דעתו] על כזית שלם, או דלמא [שמא] כיון דלא בעיניה אכלי ליה אינשי [שלא בעינו, בעצמו, אוכלים אותו בני אדם] אלא תמיד בתערובת, והוא פירש דווקא חרצן — דעתיה [דעתו] על משהו? גם שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד].

ב בעי [שאל] רב אשי בהמשך לשאלות אלה של רבא: נזיר שאמר "שבועה שלא אוכל חרצן", בכמה הוא מתחייב? וצדדי השאלה: כיון שכזית איסורא דאורייתא [איסור תורה] הוא עליו, שהרי כנזיר אסור לו מן התורה לאכול חרצן של ענבים (במדבר ו, ד), ואיסור אכילה הוא כזית, כי קא משתבע [כאשר הוא נשבע] לאסור על עצמו — אהתירא קא משתבע [על ההיתר הוא נשבע] על מה שאינו אסור מן התורה, ודעתיה [ודעתו] בזמן השבועה היא איפוא על משהו, או דלמא [שמא] כיון שאמר "שלא אוכל" — דעתיה [דעתו] על כזית שהוא שיעור אכילה?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: האומר "שבועה שלא אוכל", ואכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים — חייב, ור' שמעון פוטר. והוינן [והיינו עוסקים, מתקשים] בה: אמאי [מדוע] חייב? הלוא מושבע ועומד מהר סיני הוא שלא יאכל את אלה, ואין שבועה חלה על שבועה! בהסבר דבר זה שווים רב ושמואל ור' יוחנן דאמרי [שאומרים]: מדובר בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין, שהרי נשבע באופן כללי "שלא אוכל", וכיון שחלה שבועה על דברים המותרים חלה גם על האסורים.

וריש לקיש אמר: אי (אין) אתה מוצא שתחול שבועה זו אלא אי [או] במפרש בזמן השבועה שהוא אוסר על עצמו חצי שיעור, ואליבא דרבנן [והוא על פי שיטת חכמים] במשנה, שאין סתם שבועה על אכילה מחייבת אלא על כזית ויותר, אי [או] אף שנשבע בסתם ואליבא [ועל פי שיטת] ר' עקיבא, שאמר: אדם אוסר עצמו בשבועה בכל שהוא. , ומדברי ריש לקיש יש להוכיח לענייננו:

והא [והרי] נבילה שמושבע ועומד מהר סיני הוא, דכי [שכמו] חרצן לגבי נזיר דמיא [דומה], וטעמא [והטעם שחייב, דווקא] משום דפריש [שפירש] ואמר שהוא אוסר עצמו בפחות מכשיעור, הא לא פריש [אבל אם לא פירש] — דעתיה [דעתו] על כזית שלם, שמע מינה [תלמד מכאן] שאף לגבי חרצן כן הדין.

ושואלים: אלא לפי זה תפשוט [תפתור] את הבעיה דבעי [ששאל] רבא: "שבועה שלא אוכל עפר", בכמה מתחייב על שבועתו? אם כן, תפשוט [תפתור] שאינו מתחייב עד דאיכא [שיש] כזית, ולא בפחות, דהא [שהרי] נבילה כעפר דמיא [נחשבת], וטעמא [והטעם, דווקא] משום דפריש [שפירש] שהוא אסור בכל שהוא הריהו מתחייב, הא לא פריש [אבל אם לא פירש] בכמה הוא אוסר עצמו — דעתיה [דעתו] על כזית, וכשם שהוא בנבילה כן הוא בעפר!

ומשיבים: לא, יש הבדל בין הדברים, עפר לאו [אינו] בר אכילה הוא כלל, ואין מקום לדבר בו כלל על שיעור אכילה. ואילו נבילה כשלעצמה בת אכילה היא, ויש עליה שם אוכל, אלא אריא [אריה] הוא דרביע עילווה [שרובץ עליה] כלומר, איסור הוא שמונח עליה ואינו מניח לאכול ממנה, ולכן יש בה שיעור אכילה.

ג משנה "שבועה שלא אוכל", ואכל וגם שתה — אינו חייב אלא אחת, שהשתיה נכללת בשבועה על אכילה. אבל אם פירט ואמר: "שבועה שלא אוכל ושלא אשתה", ואכל ושתה — חייב שתים, שעל כל אחד מהפרטים נשבע לחוד. אם אמר: "שבועה שלא אוכל", ואכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין — אינו חייב אלא אחת, שכולם בכלל שבועתו. אבל אם פירש: "שבועה שלא אוכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין", ואכל את כולן — חייב על כל אחת ואחת. וכן אם נשבע: "שבועה שלא אשתה", ושתה סוגי משקין הרבה — אינו חייב אלא אחת. אבל אם פירט ואמר: "שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש", ושתה את כולם — חייב על כל אחת ואחת.

אם אמר "שבועה שלא אוכל", ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה, או שתה משקין שאינן ראוין לשתיה — פטור, שאין אלה בכלל אכילה. אבל אם אמר: "שבועה שלא אוכל", ואכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים, שאסורים באכילה מן התורה — הרי זה חייב, שהרי הם ראויים לאכילה מצד עצמם. ור' שמעון פוטר אותו משבועה זו, לפי שהוא כבר מושבע מהר סיני שלא לאוכלם, ואין שבועה חלה על שבועה. אבל אם אמר: "קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום", והוא אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים — הרי אשתו אסורה, שהרי מכל מקום אכל דבר מה.

ד גמרא אמר ר' חייא בר אבין אמר שמואל: אמר "שבועה שלא אוכל", ושתה — חייב, וטעמו של דבר זה: איבעית אימא [אם תרצה אמור] סברא [מן הסברה], ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] מן קרא [הכתוב].

ומפרטים: איבעית אימא סברא [אם תרצה אמור סברה], דאמר ליה אינש לחבריה [שאומר לו אדם לחבירו]: "נטעום מידי [דבר מה]", ועיילי ואכלי ושתו [והם נכנסים ואוכלים ושותים], משמע ששתיה היא בכלל אותה טעימה. ואיבעית אימא קרא [ואם תרצה אמור מן הכתוב]: שתיה בכלל אכילה היא, שאמר ריש לקיש: מנין לשתיה שהיא בכלל אכילה? שנאמר: "ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך ותירשך" (דברים יד, כג),

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואקשינן וסברי רבנן יש מעילה בקונמות והתניא וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה לא מעל שאין מעילה בקינמות. ופרקינן איפוך ואימא ר' מאיר אומר אחד זה ואחד זה לא מעל כו':

אמר רבא שבועה דלא אוכל ואכל עפר פטור:
בעי (רבה) [רבא] שבועה שלא אוכל עפר בכמה כו'. ותוב הוי בעי שבועה שלא אוכל חרצן בכמה ועלו תרוייהו בתיקו:

בעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה. כיון דכזית מושבע מהר סיני הוא דכתיב מחרצנים ועד זג דעתיה אמשהו. או דלמא כיון דאדכר אכילה דעתיה אכזית:

ת"ש שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים חייב בשבועתו. והוינן בה אמאי חייב מושבע מהר סיני הוא ואין שבועה חלה על שבועה.

ואוקמה ריש לקיש במפרש חצי שיעור כלומר נשבע שלא יאכל נבלה חצי שיעור שחייב לרבנן וכ"ש לר"ע והא נבלה דמושבע עליה מהר סיני הוא.

וטעמא דפריש חצי זית דהוא פחות מכשיעור הא לא פריש דעתיה אכזית. ש"מ לא מיחייב נזיר שנשבע בחרצן אלא בכזית ש"מ. אי הכי תפשוט הא דבעי רבא עפר בכמה תפשוט עד דאיכא כזית דהא נבלה כמו עפר הוא.

וטעמא דפריש חצי זית הא לא פריש הא אמרת דעתיה אכזית. ודחי לא דמי לנבלה דנבלה בת אכילה היא.

ואריא הוא דרביע עליה ואין כח לאדם לוכל ממנה. אבל עפר לאו בר אכילה הוא כלל:

מתני' שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת כו'.

א"ר חייא בר שמואל שבועה שלא אוכל ושתה חייב. איבעי תימא סברא כו' איבעי תימא קרא דכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך וגו' והא תירוש חמרא הוא וקרי ליה אכילה.

נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה. פי' את"ל כיון דאכלי ליה אינשי [ע"י תערובת] בכזית גבי נזיר מאי והך בעיא לא אתיא כרבי יוחנן דאמר בפ' יוה"כ חצי שעור אסור מן התורה ולא חאיל עליה איסור שבועה אלא בעיא דרב אשי כריש לקיש אתיא דאמר מותר מן התורה ומיניה פשיט לה ואע"ג דלית הילכתא כוותיה יגדיל תורה ויאדיר ויש כיוצא בה בתלמוד ופשיט(א) דאם ראוי לאכילה [אף שהיא אסורה] בכזית, ואכתי איכא למיבעי דלמא כיון שאינו ראוי לאכילה [בעינן] במשהו ואתינן למפשט מנבלה דקס"ד דאינה ראויה לאכילה והא דאמרינן תיפשוט דבעי רבא שבועה שלא אוכל עפר משום דהיא עיקר ואם תמצא לומר עפר בכזית כל שכן חרצן ולא איפשיט הילכך אכתי לא איפשיטא בעיא דרבא דעפר ולא בעיא דחרצן.

כיון דכזית איסורא דאורייתא כי משתבע. ק"ל והא קימ"ל כר"י דאמר (יומא עג, ב) דאמר חצי שיעור דאורייתא, וליכא למימר דלבעי רב אשי אליבא (דר"ע) [דר"ל] ודלא כהלכתא, ונראה לי דאדר' יוחנן בעי לה ובכולל, וקרי ליה היתירא לחצי שיעור משום דלא מחייב קרבן, והכי קאמר כי משתבע לאסור עצמו בחצי שיעור ולזרז עצמו שלא יאכל ממנו, ואם אכל שיהא חייב מלקות במזיד במפרש חצי שיעור, וא"נ בקרבן בשוגג.

איבעית אימא קרא אי בעית אימא סברא. ואם תאמר ועוד סברא לקרא, י"ל דהכי קאמר אי בעית אימא קרא, וא"ת בנדרים הלך אחר לשון בני אדם (נדרים ל, ב), האי איכא סברא דלשון בני אדם נמי כך הוא, דא"ל אי נמי לחבריה נטעום מידי ואזלי ושתי ולא גר' ואזלי ואכלי ושתו.

גירסת רש"י ורוב הספרים אמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור פי' דסתם אכילה לא משמע אלא מידי דבר אכילה וה"נ לפי גי' זו שאם אמר שבועה שאוכל ואכל עפר שלא יצא י"ח שבועתו ולהאי גי' אתי שפיר מאי דבעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה והר"ם ז"ל גורס אמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור כלומ' נפטר משבועתו דס"ל כי שבועה שאוכל דבעי לחיובי נפשיה בכל מידי בעי למיפט' נפשי' אפי' בכל דהו עפר והיינו דקמקבל עלה שבוע' שלא אוכל עפר בכמה דיינינן ליה נמי בכל דהו כאידך דכיון דנחית לעפרא אפי' לכל דהוא נחית א"ד דבאיסורא אפי' כי פריש עפרא לא אסר נפשיה אלא בכזית:

בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן פי' ובעיין אם תמצא לומר דבעפר שיעורו בכל דהו כיון דלאו בר אכילה אי דיינינן הכי בחרצן כיון דאיהו נמי לא הוה בעיניה בר אכילה או דלמא כיון דמתאכיל ע"י תערובת שיעורו בכזית ואמרינן בעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן וכו' פי' את"ל דגבי ישראל בכל דהוא כ"ש הכא אבל את"ל דבישראל בכזית הכא מבעי ליה משום דבכזית כבר היה אסור ועומד ואומרים התוס' וה"ה דמצי למבעי בישראל שאסר ע"ע חלב או איסר אחר אלא דנקט חרצן בנזיר משום דאיירי ביה דליכא למימר דדוקא נקט חרצן בנזיר משום דלא מתאכיל או משם סחור סחור לכרמא לא תקרב דא"כ היכי פשיט לי' דהוי בכזית מנבילות דשאני התם דמידי דבר אכילה ולית ביה טעמא דנזיר אלא ודאי כדאמרן:

או דלמא כו' דעתיה אכזית פירוש רש"י ז"ל ואין כאן שבועה ונראה מדברי רבינו ז"ל דנזירות חיוב גברא הוא דאי איסור חפצא הוא הא ק"ל שהשבועה חלה על הנדר ונדר על שבועה לקיים דהאי איסור חפצא והאי איסור גברא וכן הוא בירושלמי וכדברירנא במסכת נדרים על משנת יש נדר בתוך נדר וכן עיקר דהא נזיר לא אסר עליה מידי אלא שקבל עליו נזירות ורחמנא אסריה ביוצא מן הגפן בטומאת מתים כשם שאסר לישראל חזיר ונבילה ואסר לכהנים טומאה והא דמשמע דלא מיתסר מדין נזירותו אלא בכזית דעת הרמב"ן ז"ל דבעיין לר"ל דסבר חצי שיעור אינו אסור מן התורה דאלו לר"י כיון דסבר דחצי שיעור אסור מן התורה הרי הוא מושבע ועומד עליו וזמנין דבעי הש"ס סתם אליבא דחד ואפילו דלית הלכתא כוותיה ואחרים כתבו דאפילו לר"י בעי לה דכיון דלית בחצי שיעור מלקות ולא קרבן ולא כרת לא חשיב ליה מושבע ועומד מהר סיני לענין זה וחייל עליה איסור שבועה כאיסור חמור דחל על איסור קל ואפילו מאן דלא מודה בעלמא מודה הכא וזה עיקר:

אלא תפשוט דבעי רבא ודחינן לה ונראה דדוקא הא דעפר הוא דבעי למפשט אבל ישראל בחרצן לא אמרינן תפשוט דהא מכלל בעייא דרב אסי אפשר דההיא בכזית:

אי בעית אימא קרא ואי בעית אימא סברא איכא דק"ל כיון דאית סברא קרא למ"ל דהכי אמרינן בפ"ב דכתובות גבי הפה שאסר הוא הפה שהתיר ולאו מלתא היא דהכא אתינן לחיוביה בין שנשבע ע"ד לשון הקדש ובין שנשבע על דעת לשון בני אדם:

ה"ג דאמר איניש לחבריה נטעום מידי ואזלו ושתו ול"ג ואזלו ואכלו ושתו דדלמא שהצדיקים אומרים מעט ועושין הרבה אבל אי שתו לחוד משמע שהשתיה לשון אכילה שאל"כ לא היו אומרים הרבה ועושין מעט וא"ת ודלמא שאני נטעום וי"ל דנטעום בלשונם היו רגילין בו במקום לשון אכילה:

מי שאמ' שבועה שאכל היום ולא אכל אלא עפר פטור שהרי מ"מ אכל ויש גורסין בזו שאם אמ' שבועה שלא אוכל היום ואכל עפר פטור שאכילת עפר אינה אכילה ולענין פסק שתיהן אמת שלענין שבועה שאוכל הוא מתכוין באכילתה לקיום שבועה ונמצא הוא עושה אותה בת אכילה ולענין שלא אוכל מתכוין הוא לצער את עצמו ואינו מתכוין למניעת אכילה מה שאינו ראוי לאכילה כלל ומ"מ אם אמ' בפי' שבועה שלא אוכל עפר ואכל חייב אם אכל כזית אבל בפחות מכזית הדבר בספק כמו שכתבנו למעלה וכן אם אמ' שבועה שלא אוכל חרצן ואכל אם אכל כזית חייב ואם פחות מכזית הדבר בספק שמא מאחר שאינו בר אכילה לכל שהו הוא מכוין או שמא אינו מתכוין אלא לכזית אפי' היה הנשבע נזיר שהוא אסור מצד עצמו בחרצן בשיעור כזית אין אומרין בברור שעל פחות מכזית הוא מכוין אלא שמא על כזית ואין בו חיוב שבועת ביטוי שהרי בכזית מושבע ועומד הוא והרי הוא כאומר שבועה שלא אוכל נבלות שאין שבועה חלה עליו אלא בכולל דברים המותרין עמהם או במפרש חצי שיעור לשיטתנו כמו שביארנו:

המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתים אמר הר"ם פי' באמרו שלא אוכל ולא אשתה גלי אדעתיה שאמרו שלא אוכל אכילה לבדה בלא שתייה ולפיכך חייב שתים שבועה שלא אוכל ואכל פת חטים ופת שעורים ופת כוסמין אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אוכל פת חטין ופת שעורים ופת כוסמין ואכל חייב על כל אחת ואחת פי' לפי שבכל עת שהיה יכול לומר שלא אוכל פת חטים וכן של שעורים וכן של כוסמין ובכפלו גלי אדעתיה שחייב עצמו שבועה על כל אחת מהם שבועה שלא אשתה ושתה משקי' הרבה אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש ושתה חייב על כל אחת ואחת פי' יתכן היותו חייב על כל אחת בענין זה והוא שיאמר לו חברו בא ושתה עמי יין ושמן ודבש ואמ' לו שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש לפיכך חייב על כל אחת ואחת לפי שהיה יכול לומ' שבועה שלא אשתה עמך ולא אמ' יין ושמן ודבש אלא לחלק ולפיכך חייב על כל אחת ואחת:

אמר המאירי שבועה שלא אוכל בסתם ר"ל שלא פירט שלא אוכל דבר זה או שלא אוכל סתם ואכל ושתה בפעם אחת אינו חייב אלא אחת הן למלקות בזדון הן לחטאת בשוגג בהעלמה אחת ששתיה בכלל אכילה היא והכל נכלל באכילה ולמדת לפי דרכך שאם נשבע שלא יאכל ושתה חייב שהשתייה אכילה היא הא אם אמר שבועה שלא אשתה ואכל אין בזה כלום שאין אכילה בכלל שתיה כמו שביארנו בגמרא ואף בשבועה שלא אוכל שביארנו שהשתייה בכלל השבועה דוקא בשלא אוכל סתם כמו שפירשנו שאלו אמ' שלא אוכל דבר פלני הרי אף בשאר מינין הוא מותר כל שכן בשתיה:

שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתים שאע"פ שהשתיה בכלל אכילה היא הואיל ופירט ואמ' שלא אשתה גלה בדעתו שלא כלל השתיה בכלל האכילה ונמצא כנשבע על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו:

שבועה שלא אוכל בסתם ואכל הרבה מינין בהתראה אחת במזיד או בהעלמה אחת בשוגג כגון שאכל פת חטי' ופת שעורים ופת כוסמין אינו חייב אלא אחת שהרי כל המאכלות נעשו לו איסור אחד ואפי' היו חולקין במינין כגון בשר ופירו' ופת וכלן מצטרפות לכזית אבל אם פירט שבועתו על כלן כגון שבועה שלא אוכל פת חטים ופת שעורים ופת כוסמין ואכל מכלן חייב על כל אחת ואחת שלא הזכיר מלת פת בכלן אלא לחלק שבועה לכל אחת ואחת ומעתה כל אחת שבועה בפני עצמה היא ואינן מצטרפות לכזית הא אם לא הזכיר מלת פת בכלן אלא שלא אוכל פת חטים ושעורים וכוסמין אינו חייב אלא אחת שלא באו פרטים אלו (אלא) לחול שבועה על כל אחת ואחת אלא להתיר עצמו במינים אחרים וכן הדין אם אמ' שבועה שלא אוכל פת ובשר וקטנית שאין כאן אלא שבועה אחת וכלן מצטרפות לכזית:

ואח"כ הוא מזכיר משנה אחרת בדומה לה שאם אמר שבועה שלא אשתה ושתה משקין הרבה אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש ושתה חייב על כל אחת ואחת ולפי מה שהזכרנו לא היה לנו לומר כן שהרי אין כאן מלות אמצעיות מיותרות שיהא ייתורן גורם לנו לומ' שאלו באו אלא לחלק כגון שיאמר משקה משקה על הדרך שאמרו בפת פת ולפיכך פי' בגמ' שכל שאמר כן אינו חייב אלא אחת שלא כיון לחלק אלא להתיר עצמו במינין אחרים אלא שמשנה זו ר"ל שלא אשתה יין ושמן ודבש פרשוה במסרב בחברו לבא ולשתות עמו יין ושמן ודבש ואמ' לו שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש ומתוך שהיה מספיק לו לומ' שבועה שאיני שותה עמך או שאיני שותה מאלו וחזר ופרט גלה בדעתו שלחלק שבועה על כל מין ומין הוא מתכוין ולפיכך חייב על כל אחת ואחת ואין מצטרפין זה עם זה וכן הדין אם היו מונחין לפניו שמתוך שהיה מספיק לו לומ' שבועה שלא אשתה מאלו וממיניהם והוא פורט את כלם לא נתכון אלא לחלק וכן כל כיוצא באלו לפי מה שעיני דיין רואות:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה להשלמת ענינים אלו עם שאר דברי' שנתגלגלו בה אלו הן:

כבר התבאר שכהנים שתויי יין אסור להם ליכנס למקדש ולעבוד ואם נכנס ועבד עבודתו פסולה והוא חייב מיתה בידי שמים והוא שישתה רביעית כמו שביארנו בסנהדרין אבל אם היה שכור משאר המשכרים כגון שאכל תמרים או דבילה קעילית או שתה חלב וכיוצא באלו מדברים המשכרים והמשבשים ונכנס למקדש ועבד חייב מלקות ועבודתו כשרה שאין חילול עבודה אלא בשכרות הבא מחמת היין ובנזיר מ"מ לא נאסרו דברים שאינן ממין הגפן אע"פ שהם משכרים אלא מותר בהם לכתחלה:

אע"פ שביארנו בשבועה שלא אוכל שהשתיה בכלל ואם שתה חייב מ"מ אם אמ' שבועה שלא אשתה מותר לו לאכול שתיה בכלל אכילה אמרו אכילה בכלל שתיה לא אמרו וכבר ביארנוה במשנה:

אמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור כלומר ינא ידי יצא ידי אכילה.

בעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה כיון דאמ' שלא אוכל דעתיה אכזית לפי שלשון אכילה אינה פחות מכזית או דילמא כיון דעפר לאו מידי דאכלי ליה אינשי הוא בכל שהוא תיקו:

בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דעל ידי תערובת אכלי ליה אינשי פירו' בכלל העינבא הוה ליה אוכל ודעתיה אכזית או דילמא כיון דלא אכלי ליה בעיניה לאו אוכל הוא ובכל שהוא מיחייב כמו העפר.

וזו הבעיא בדרך אם תמצא לומר היא כלומר אם תמצא לומר עפר כיון דלאו אוכל הוא בכל שהוא חרצן מאי כו' תיקו.

בעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה פי' גם זו האיבעיא בדרך אם תמצא לומר כלומר אם תמצא לומר חרצן כיון דמתאכל על ידי תערובת עם העינבא הוה ליה אוכל ודעתיה אכזית נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דכזית איסורא דאורייתא הוא כי קא משתבע אהיתרא משתבע שהוא פחות מכזית או דילמא כיון דאמר שלא אוכל לשון אכילה משתבע אכזית תא שמע שבועה שלא אוכל נבילות וטריפות שקצי' ורמשי' חייב ור"ש פוטר והוינן בה אמאי חייב אשבועה והא מושבע מהר סיני הוא ואין שבועה חלה על שבועה רב ושמואל ור' יוחנן דאמרי בכולל דברים המותרין עם דברים האסורים כגון שאמר שבועה שלא אוכל שחוטות ונבלות דמגו דחיילא שבועה אשחוטות חיילא נמי אנבילות וריש לקיש אמר אי אתה מוצא אלא במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן דאמרי כי לא מפרש דעתיה אכזית הלכך לרבנן מוקמי לה כגון שנשבע על חצי שיעור בפירוש שאינו מושבע עליו מן התורה ומשום הכי חיילא עליה שבועה והא חרצן לנזיר כנבלה דמיא וטעמא דפריש חצי שיעור הא לא פריש דעתיה אכזית שמע מינה כו' פשוט הוא.

מתני' שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת אמר רב חייא בר אבין אמר שמואל שבועה שלא אוכל ושתה חייב אי בעית אימא סברא ואי בעית אימא קרא אי בעית אימא סברא כו' ואי בעית אימא קרא דאמר ריש לקיש מנין לשתי' בכלל אכילה דכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך ויצהרך תירוש חמרא הוא וקא קרי ליה ואכלת.

ודייקינן ודילמא על ידי אניגרון כלו' שנותנים אותו בתבשיל ומבשלין אותו ונעשה כמו אניגרון מיא דסילקא ומשום הכי קרי ליה ואכלת דהא איכא הוא דקא אכיל ליה אבל משתא ממש יש לומר דשתיה לאו אכילה הוא.

בפרש"י בד"ה דעתו כו' נזיר שאמר כו' את"ל בשאר כל אדם בכזית בנזיר מאי כו' עכ"ל ר"ל בחרצן באת"ל בשאר כל אדם בעי כזית כמו בחלב ונבילה מיבעיא ליה בנזיר בין בחרצן בין בחלב ונבילה דלפום את"ל דהשתא אין חילוק ביניהם וכמו שכתבו התוספות דלא נקט הך איבעיא באת"ל בחרצן אלא משום דקאי בחרצן והך איבעיא דלעיל בחרצן בכל אדם לא איפשיטא דכיון דלאו בעיניה אכלי ליה אינשי דעתיה אמשהו וסלקא בתיקו ולא איפשיט חרצן הכא בנזיר מנבילה וטריפה אלא לפום סברא דהשתא באת"ל דבשאר כל אדם בעי כזית ואל תשיבני מסוגית התלמוד דהיכא דמיבעיא ליה באת"ל אי איפשיט איבעיא בתרייתא אפשיטא נמי קמייתא כיון דמתאמרא באת"ל היינו היכא דהאבעיות אזלי באת"ל מכח סברא מהקמייתא לא סלקא בתיקו אבל הכא דלא אזלי הנך אבעיות באת"ל מכח סברא דבקמייתא איכא טעמא משום כיון דלא בעיניה ובתרייתא איכא טעמא אחרינא כיון דכזית דאיסורא כו' אי נמי דאפשיטא ונ"מ לענין נבילה וחלב לא אפשיטא קמייתא בחרצן ולהכי סלקא בתיקו ולא הוה איצטריך ליה למנקט להך בתרייתא בחרצן ובאת"ל דהא בחלב ונבילה ה"מ למיבעיא אלא משום דקאי בחרצן נקט בחרצן כמ"ש התוספות ואבן ל"ב האריך בקושיות בזה בגמרא ובדברי התוס' ואין צורך וק"ל:

גמ' רב ושמואל דאמרי תרוייהו בכולל כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אהיתרא קא כו' שלא כדרך הנאתו כו' נ"ב ומשהו דקאמר היינו אליבא דריש לקיש וכי פשטינן דבעי כזית הוא הדין דמפשט נמי אליבא דרבי יוחנן דבעינן אכילה כדרך הנאתו ודו"ק:

גמרא א"ר שבועה של"א ואכל עפר פטור. לכאורה מאי קמ"ל מתניתין היא לקמן שבועה של"א ואכל אוכלין שא"ר לאכילה כו' פטור ועפר הוה ודאי בכלל ודוחק לומר דאשמעינן לדיוקא הא של"א עפר חייב וכמש"כ התוס' לקמן (כ"ד) ד"ה אלא כדרבא ואולי משום דמשמע בשבת (קי"ג ב') דאיכא דאכלי עפר קמ"ל דאפ"ה פטור. ועי' בר"ן גי' אחרת בכאן:

תד"ה אהתירא. דמסתמא כריו"ח ס"ל כו'. בחולין (צ"ח) אר"א להדיא ועוד האריו"ח ח"ש אסור מה"ת ויש לדחות:

גמרא (בסה"ע) תירשך. בל"ו צ"ל:

תוס' סד"ה תא. בלשולם הוו קרו לאכילה טעימה. נ"ב הכי מוכח טובא בכמה דוכתי דוק ותשכח. ואיתא נמי לעיל בעמוד העבר ועי' מו"ק (סקס"ז):

גמ' אמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור והרא"ש הביא גי' ספרדים שבועה שאוכל ואכל עפר פטור והרמב"ם בפרק ה' מהל' שבועות פסק שתיהם ויהיב טעמא בה"ה שלכן פטור כשנשבע שאוכל שהרי חשובים אצלו אכילה ואיהו אחשביה וממילא דבשלא אוכל ואכל עפר לא אחשביה שהרי ע"כ לא חשיב אצלו אכילה שהרי נשבע שלא יאכל. והר"ן יהיב טעמא אחרינא משום דבנשבע שאוכל דעתו לפטור עצמו במה שיזדמן לו כדי להפטר מחומר עונש השבועה משא"כ בשלא אוכל. ועי' בלח"מ שם. ולפע"ד נפקא מיניה לדינא בין הני שינויי' בנשבע שלא אוכל מחר אם אוכל היום ואכל היום עפר להרמב"ם איהו אחשבי' וחיילא שבועתו שלא יאכל למחר ולהר"ן מסתמא דעתו אם יאכל היום אכילה גמורה שלא להעמיס עליו חומר שבועה דלמחר וק"ל:

או דלמא כיון דלא מידי דאכלי אינשי הוא בכל שהוא תיקו. לפע"ד משמע קצת דאיבעייא דרבא הוא למ"ד בחולין צ"ט ע"ב דיש בגידין בנ"ט ולא מצינו אכילה בתורה בכה"ג דעפר אבל למאי דקיי"ל התם דאין בגידין בנ"ט ועץ הוא והתורה חייבה עליו ובהא נמי אכילה בכזית כמבואר להדיא התם במתני' צ"ו ע"א אם כן הה"נ בנשבע שלא אוכל עפר שהרי הא דאכילה בכזית בשבועה מאכילה דתורה ילפינן לה כמ"ש תוס' לעיל כ"א ע"ב ד"ה היכן כו':

א"נ יש לומר דאפי' למ"ד אין בגידין בנ"ט מ"מ הא קיי"ל דבשבועות ונדרים הלך אחר לשון ב"א ולא אחר לשון תורה והא דאזלינן אחר לשון תורה בשיעורא דכזית משום דלא ברירה לן בלשון ב"א אי שיעורא בכזית או לא לכך אזלינן בתר לשון תורה משא"כ במהות האכילה ידעינן דבלשון ב"א לאו אכילה הוא אע"ג דבתורה מצינו בעץ אכילה והיינו דמדקדק דלאו מידי דאכלי אינשי. ויש להאריך בזה בפסק הרמב"ם והבן ודו"ק:

תוס' ד"ה נזיר כו' ובד"ה אהתירא כו' לפע"ד דלהנך דס"ל דבשבועות ונדרים חצי שיעור מותר מן התורה לכ"ע יש לומר דה"ה בנזיר ומטעם המפורש משום דעל ידי דבורו מיתסר ולא מן התורה אם כן יש לומר דמשו"ה בעי דוקא בנזיר משום דשייך מהיתירא קא מתשבע דחצי שיעור היתר גמור הוא משא"כ בשארי איסורין ואפ"ה פשיט שפיר מטריפות ונבלה מדריש לקיש דס"ל בכל התורה חצי שיעור מותר נשמע לדידן בנזיר ודו"ק: ועיין בת"ח בישוב פסק הרמב"ם ונכון הוא מאוד:

והנה הר"ן הקשה אהנך פוסקים דהא טעמא משום דחזי לאיצטרופי הוא א"כ בשבועות ונדרים נמי ליתסר חצי שיעור משום דחזי לאיצטרופי. ולפע"ד משם ראיה לדידהו דאלו נשבע על הככר ונאכל ע"י איש אחר ולא נשתייר כ"א חצי זית ע"כ יהיה היתר גמור בלי ספק דהשתא לא חזי תו לאיצטרופי דאף אי ישבע על ככר אחר אינו מצטרף עם זה ולא יתכן לאסור בחצאי זיתים כ"א בהאחרון וכזה לא שמענו מעולם וכן כשנשבע שלא יאכל היום ובסוף היום שא"א לאכול כ"א חצי זית יהיה מותר ובאמצע היום אסור כזה לא שמענו:

ובזה מיושב מה שהקשה הש"ך י"ד סימן רל"ח סקי"ב ע"ש והוא מבואר ופשוט כשנשבע על ככר שלא יאכלנה כלו נהי דס"ל להטור דחצי שיעור אסור בשבועות מ"מ אי הוה נשרף או נאכל קצת מהככר שוב שרי לאוכלו משום דתו לא חזי לאיצטרופי. אם כן מי מהני שבועה בתרייתא באופן הנ"ל ודו"ק:

גמ' אלא תפשוט דבעי רבא כו' לפע"ד דס"ל להש"ס מדפשיט נזיר בחרצן מנבלות וטריפות אף ע"ג דנזיר מפרש שלא יאכל חרצן משא"כ בנבלות וטריפות דמיירי דנשבע סתם שלא אוכל וע"כ פשיטא ליה להפשטן דמתני' לא מצי איירי בסתמא דא"כ תקשי רישא לסיפא דברישא קתני אכל אוכלין שאינן ראוין פטור וע"כ צריך לשנויי רישא בסתם וסיפא במפרש כדלקמן ע"ש היטב ואם כן ע"כ נבלה דומה ממש לעפר דאל"ה לק"מ רישא לסיפא ואם כן תפשוט דבעי רבא ועי' מ"ש לקמן אי"ה:

מתני' שלא אוכל ושלא אשתה כו' נראה דכל הני בבי צריכי דבשלא אוכל ואשתה אשמועינן דלא נימא אין שבועה חל על שבועה כקו' אביי לקמן ובפת חטין אשמועינן דלא נימא למיפטר נפשיה מאחרינייתא קאמר וביין שמן ודבש אשמועינן הא דמסרהב בו לאכול וק"ל:

שם קונם אשתי נהנית לי כו' הא דלא נקט שבועה שלא אכלתי והוא אכל נבילות כתבתי בקונטרס דבר טוב אשר לי משום דלא נחית תנא נפשיה בפלוגתא ולר' ישמעאל אינו מחייב על לשעבר. אבל מ"מ קשה דה"ל למינקט קונם אשתי נהנית לי אם אוכל היום ואח"כ אכל נבילות כו' ואולי בכה"ג אפי' באוכל עפר אשתו אסורה דאיהו אחשביה משא"כ בלשעבר אם אכלתי הרי דעתו לומר שלא אכל ואם כן אף ע"ג שאכל עפר לא אחשבי'. ועי' מ"ש לעיל בנפקותא שבין טעם הרמב"ם והר"ן ודו"ק:

תוס' ד"ה תא ונטעום מידי כו' ויש לומר שמא בלשונם הוו קרי לאכילה טעימה עכ"ל ובד"ה איבעית אימא כו' שאין הסברא פשוטה כל כך כו' הנה פשוט בלי ספק דסמכו אתי' דלעיל דודאי בנדרים הלך אחר לשון ב"א אך בלשון ב"א לא מצינו כ"א טעימה אבל לא אכילה לכן מייתי נמי מקרא דבתורה מצינו נמי שתי' בכלל אכילה ובלשון ב"א מצינו מיהת טעימה:

והנה היה אפשר לומר דאיצטרך קרא למ"ד בירושלמי בנדרים הלך אחר לשון תורה עי' משנה למלך. אלא שא"א לומר כן כיון דריש לקיש ע"כ ס"ל הלך אחר לשון ב"א קשה עליו קו' הש"ס ביומא דמייתי תוס' ד"ה והא כו' ובזה יובן למה העתיקו לשון הש"ס דהתם מבלי חידוש כלל והא"ש ודו"ק:

ולולי דברי התוס' הייתי אומר דאי לאו קרא נהי דאזלינן בתר לשון ב"א מ"מ היה מחייב ב' באכל ושתה דבדאורייתא מקרי ב' שמות וכמ"ש במהרש"א לקמן בלשון תוס' ד"ה מי איצטרך כו' לכן בעינן קרא דהשתא ה"ל משם אחד ואינו חייב אלא אחד:

ובזה מיושב דקדוק יתור לשון הש"ס ואב"א קרא שתי' בכלל אכילה והרא"ש לא גריס ליה באמת ועי' ת"ח ולפי הנ"ל שפיר גרסינן ליה דמסברא נהי דמחייב אשתי' דבלשון ב"א שתי' בכלל אכילה מ"מ לא הוה בכלל אכילה ממש להחשב ב' שמות אבל אי נפקא מקרא הוה בכלל אכילה ממש ודו"ק:

ואכל עפר פטור. דלאו בר אכילה היא: ע''י תערובת. עם הענבים: דעתו אמשהו. את''ל עפר במשהו: נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה. אם תמצא לומר בשאר כל אדם בכזית נזיר מאי מי אמרינן כיון דכזית אסור עליה ויודע הוא שאין שבועה חלה עליו: כי אשתבע אהיתירא אשתבע. על פחות מכזית שלא היה מושבע עליו מסיני: דעתיה אכזית. ואין כאן שבועה: אי אתה מוצא שיתחייב אא''כ נאסר בשבועתו בחצי שיעור שאינו מושבע עליו מסיני והיכי משכחת לה אי במפרש ואליבא דרבנן אי בסתם לר' עקיבא: והא נבילה. דכי חרצן לנזיר דמיא וקאמר ריש לקיש דאי אתה מוצא אליבא דרבנן אלא במפרש ולא אמרי' אפילו בסתם נמי דעתיה אמשהו דכי אשתבע אהיתירא אשתבע: דכעפר דמיא. דלא חזיא לאכילה לישראל: נבילה בת אכילה היא. ושייך בה שיעורא: דרביע עליה. דרבוץ עליה אריא אזהרת המקום: מתני' שבועה שלא אוכל ואכל ושתה. אע''ג דשתיה בכלל שבועה של אכילה כדאמר בגמרא אינו חייב אלא אחת דהוה ליה כאכל ואכל בהעלם אחד: שלא אוכל ושלא אשתה. הוו להו שתי שבועות ובגמרא פריך הויא לה שבועה על שבועה: שבועה שלא אוכל פת חטין פת שעורין כו'. דכיון דפריש אדעתא דמיחל שבועה אכל חדא וחדא באנפי נפשיה קאמר ובגמרא פריך דלמא האי דפריש להו אדעתא למיפטר ממינא אחרינא דאי אמר שלא אוכל סתם הוה נאסר בכל המינים ולעולם חד שבועה היא: ואכל נבילות כו' חייב. דראוין הן לאכילה ואריא הוא דרביע עלייהו: ור''ש פוטר. דמושבע ועומד הוא עליהן: אשתו אסורה. שהרי אכל אוכלין ואפי' לר''ש דפטר בקמייתא טעמא לאו משום דלאו בני אכילה אלא לפי שאין שבועה חלה על דבר מצוה כדלקמן: גמ'

וחכמים אומרים בין הוא בין חבירו לא מעל כו'. משמע . דכ''ע מודו בקונמות דאין להן פדיון דאפי' רבי מאיר דאמר יש מעילה בקונמות מודה דאין לו פדיון והקשה הר' יצחק בן רבינו מאיר דבריש האשה רבה (יבמות פח. ושם) אמר אי קסבר יש מעילה בקונמות משום דבידו לפדותו הוא ותירץ ר''ת דקונמות דאסר אכ''ע יש להן פדיון לר''מ כיון דדמיא להקדש תדע מדנקט ככר זו עלי הקדש וא''ת וניפלוג בקונם גופיה וי''ל דאה''נ ובקונם גופיה מפליג ורישא נמי איירי בקונם וככר זו הקדש היינו כהקדש דהא לר''מ לא שני ליה בין קרבן לכקרבן בין אימרא לכאימרא כדאיתא בספ''ק דנדרים (דף יג.) ה''ה בין הקדש לכהקדש כיון דדעתיה אקונם א''נ איירי בפירש בהדיא כהקדש ואיידי דנקט בסיפא ככר זו עלי הקדש דלא איצטריך לפרש כהקדש כיון דאמר עלי תנא נמי רישא ככר זו הקדש וחכמים דאמרי בין הוא בין חבירו לא מעל פליגי נמי ארישא וברוב ספרים גרס בר''פ אין בין המודר (שם לה.) בין כך ובין כך לא מעל ואית ספרים דגרסי אחד זה ואחד זה לא מעל וגרסי נמי התם ברישא קונם ככר זו הקדש: נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן. איידי דקאי בחרצן נקט חרצן וה''ה דמצי למיבעי בחלב ונבילה בכל אדם אבל אין לפרש דנקט חרצן משום דאית בה תרתי שמושבע ועומד ולא אכלי ליה בעיניה ואיכא למימר טפי דדעתיה אכל שהוא דהא מנבילה וטריפה פשיט ליה: אהתירא קמשתבע. אפילו לרבי יוחנן דאמר (יומא דף עג:) חצי שיעור אסור מן התורה אתיא בעיא דרב אשי דמסתמא כר' יוחנן סבירא ליה דקיימא לן כוותיה והיינו טעמא דכיון דליכא אלא איסורא בעלמא לא חשיב ליה מושבע ועומד א''נ לרבי יוחנן נפרש אהיתירא קמשתבע כגון ליהנות שלא כדרך הנאתו דקיימא לן (פסחים דף כד:) כל איסורים שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן ואפילו איסור בעלמא ליכא מדאורייתא אלא מדרבנן: תא ונטעום מידי ואזלי ואכלי ושתו. ואי שתיה לאו בכלל אכילה הוא היה להן להזכיר . גם השתיה ולפי הספרים דל''ג אלא אזלי ושתו ניחא טפי וא''ת מה ענין טעימה אצל אכילה ויש לומר שמא בלשונם הוו קרו לאכילה טעימה: איבעית אימא קרא כו'. בספ''ק דקדושין (דף לה:) גבי כל שישנו בהשחתה אמר הכי וכן בכמה מקומות ותימה כיון דאיכא סברא ל''ל קרא דהכי פריך בפ''ב דכתובות (דף כב.) גבי הא דאמר רב הונא מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר למה לי קרא סברא הוא הוא אסרה הוא שרי לה ויש לחלק דיש דברים שאין הסברא פשוטה כל כך וצריך הפסוק להשמיענו הסברא:

שבועות כב ע"ב