שבועות כא ע"ב

שבועות כא ע"ב - Steinsaltz

The Gemara asks: Say the latter clause of the mishna (29a): Which oath is an oath taken in vain? It is when one takes an oath to deny that which is known to people to be true, like one says with regard to a stone column that it is made of gold. This is an oath taken in vain, for which one is liable to receive lashes if he takes the oath intentionally, and for which he is exempt if he takes it unwittingly. When the mishna says: This is an oath taken in vain, it is to exclude what? What, isn’t that phrase added to the mishna to exclude one who takes an oath saying: I ate, or: I did not eat, teaching that he is not flogged?

The Gemara responds: No, the mishna adds: This is an oath, to teach that for violating the prohibition against taking an oath in vain unwittingly, one is exempt from bringing an offering; but one who takes an oath saying: I ate, or: I did not eat, is liable to bring an offering for an unwitting violation. And this is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who deems one liable to bring an offering for oaths referring to the past just like one is liable for oaths referring to the future.

The Gemara asks: But didn’t you say that the first clause of that mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael? How can the first clause follow Rabbi Yishmael’s opinion and the latter clause follow Rabbi Akiva’s conflicting opinion? The Gemara answers: The entire mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, and the first clause does not serve to exclude one who took an oath saying: I ate, or: I did not eat, from the liability to bring an offering. Rather, it serves to exclude one who took an oath saying: I will eat, and who subsequently did not eat, from the liability to receive lashes. But he is still liable to bring an offering.

The Gemara asks: And what is different about this way of understanding the mishna that it is to be preferred? The Gemara answers: It stands to reason that when the mishna is addressing an oath referring to the future, it excludes an oath referring to the future, in accordance with the reading that the entire mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva. Does it makes sense that when addressing an oath referring to the future, it excludes an oath referring to the past, as the reading of the first clause in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael would have it? Therefore, the added sentence: This is an oath on an utterance, in the first clause, serves to exclude one who took an oath saying: I will eat, and who subsequently did not eat, from the liability to receive lashes; and the whole mishna can be understood as being in accordance with the opinion of Rabbi Akiva that one is liable to bring an offering even for oaths relating to the past.

§ The mishna teaches that if one says: On my oath I will not eat, and he then ate any amount, even less than an olive-bulk, he is liable according to Rabbi Akiva. A dilemma was raised before the Sages: Does Rabbi Akiva in the entire Torah, i.e., in general, hold that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who deems one liable for eating any amount of forbidden food? As it is taught in a baraita: Rabbi Shimon says: One who eats any amount of forbidden food is liable to receive lashes, and the Sages stated the measure of an olive-bulk only in the matter of determining liability to bring an offering.

And if in fact Rabbi Akiva agrees with the opinion of Rabbi Shimon, then by right, the mishna should have taught that Rabbi Akiva and the Rabbis disagree in general. And the reason that it states only here that they disagree is to convey to you the far-reaching nature of the opinion of the Rabbis. The Rabbis hold that even though it is possible to say that since one who eats less than an olive-bulk after taking an oath in which he specifically forbids himself any amount is liable, one who eats less than an olive-bulk without so specifying in his oath will also be liable, as that is included in his oath not to eat, that reasoning is not accepted. The mishna therefore states the dispute in the context of an oath that he will not eat in order to teach us that, according to the Rabbis, as long as he did not specify that his oath includes any amount, he is exempt from receiving lashes.

The Gemara presents the other side of the dilemma: Or perhaps, in general, Rabbi Akiva holds like the Rabbis that one must consume at least an olive-bulk in order to be liable for a prohibition that involves eating. And here, with regard to an oath that one will not eat, this is the reason he disagrees: Since one who specifically forbids himself any amount is liable, one who eats less than an olive-bulk without so specifying in his oath will also be liable.

Come and hear that which the Rabbis said to Rabbi Akiva: Where do we find that one who eats any amount is liable, leading you to say that this person is liable? The Gemara explains why this is relevant: If it is so that according to Rabbi Akiva one is always liable for eating any amount, let him say to them: In the entire Torah I hold in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.

The Gemara answers: The fact that Rabbi Akiva did not answer the Rabbis in that way does not necessarily indicate that he does not agree with Rabbi Shimon in general. Perhaps he is speaking to the Rabbis in accordance with their own statement, and this is how he would respond to their question: As far as my opinion is concerned, in the entire Torah I hold that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon that one is liable for all prohibitions involving eating when one eats any amount. According to you, admit to me at least that since one who specifically forbids himself any amount is liable, one who eats less than an olive-bulk without so specifying in his oath will also be liable. And the Rabbis said to him: No, we will not admit that.

The Gemara presents another attempt to resolve the dilemma. Come and hear a mishna (Nazir 34b): Rabbi Akiva says: A nazirite who soaked his bread in wine and ate it, and the two together contain enough to combine to an olive-bulk, is liable, even though there is less than the minimal measure of wine. And if it should enter your mind that he holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon in general, then why do I need the wine and bread to combine to the measure of an olive-bulk? Consumption of any amount of wine should be sufficient for him to be liable.

And additionally, we learned in a mishna (22b): If one says: On my oath I will not eat, and then ate the meat of unslaughtered carcasses, or animals with a wound that will cause them to die within twelve months [tereifot], or repugnant creatures, or creeping animals, he is liable; and Rabbi Shimon deems him exempt. And we discussed it: Why is he liable for breaking his oath when he eats non-kosher food? He is already under oath from Mount Sinai not to eat forbidden food, and an oath cannot take effect to render a matter forbidden that is already forbidden. Rav and Shmuel and Rabbi Yoḥanan both, i.e., all, say that this is a case where he incorporates into the oath that he will not eat some permitted items, along with the statement concerning the forbidden items. Since the oath takes effect with regard to the permitted items, it extends also to the forbidden ones.

And Reish Lakish says: You find that one is liable for eating forbidden food as the result of an oath only if it is both an oath where he specifies that it includes a half-measure, in this case, less than an olive-bulk, and in accordance with the opinion of the Rabbis that one is not liable for eating a half-measure unless it is specified in the oath. Since eating a half-measure is not prohibited by the Torah, the oath takes effect. Alternatively, you find that one is liable if he took the oath without specifying that the oath prohibits less than the usual measure and in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who says that a person renders himself prohibited from eating any amount by taking an oath not to eat.

And if it enters your mind that Rabbi Akiva holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon in general, this is difficult, as one who consumes any amount is also already under oath from Mount Sinai. Why should the oath take effect according to Reish Lakish? Rather, must one not conclude from it: In general, Rabbi Akiva holds like the Rabbis, and it is only with regard to unspecified oaths that he deems one liable for eating any amount? The Gemara affirms: Conclude from it that Rabbi Akiva holds like the Rabbis.

§ The mishna teaches: The Rabbis said to Rabbi Akiva: Where do we find that one who eats any amount is liable, leading you to say that this person is liable? The Gemara asks: And do we not? But isn’t one who eats an ant liable, despite the fact that it is smaller than an olive-bulk? The Gemara answers: A whole entity is different, since it has significance.

The Gemara asks: But isn’t one who eats less than an olive-bulk of consecrated food liable? The Gemara answers: In order to be liable for eating consecrated food, we require a different measure, an amount worth one peruta. One is not liable for eating an amount worth less than that.

The Gemara asks: But isn’t one who specifies in his oath that he is prohibited from eating any amount liable for doing so? The Gemara answers: One who specifies that eating any amount is prohibited is indeed comparable to one who eats a whole entity, since he has granted it significance.

The Gemara asks: But isn’t there an unresolved question with regard to one who took an oath not to eat and then ate dirt? If, as the Rabbis claim, one is not liable for eating less than a full measure, you could rather

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כא - ב

ומקשינן: אי הכי, אימא סיפא של אותה משנה [לקמן כט א]: איזו היא שבועת שוא? נשבע לשנות את הידוע לאדם, אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב... זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה פטור מקרבן, שאין חיוב קרבן על שבועת שוא.

ודייקינן: "זו היא", למעוטי מאי?

מאי לאו, למעוטי נשבע במזיד על העבר "אכלתי", ו"לא אכלתי", דלא לקי עליה [לפי שכאן אי אפשר לתרץ כדלעיל, שבא למעט מחיוב קרבן, שהרי גם שבועת שוא אין בה קרבן].

וקשיא לרבי אבהו, המחייב מלקות ב"אכלתי ולא אכלתי"?

ומתרץ רבי אבהו: לא באה המשנה למעט שבועת שקר לשעבר ממלקות, אלא לרבות אותה לקרבן.

והכי קאמר: שבועת שוא, זו היא השבועה דעל שגגתה פטור מקרבן. אבל "אכלתי ולא אכלתי", על שגגתה חייב קרבן.

ורבי עקיבא היא, דמחייב קרבן על שבועת ביטוי לשעבר כלהבא! כי למרות שבפסוק של קרבן שבועה נאמר "להרע או להיטיב", שמשמע להבא, דרשינן מריבוי הכתוב "לכל אשר יבטא האדם בשבועה", שגם על לשעבר חייבים קרבן. [ומכל מקום בשבועת שוא, שהכל יודעים שאין דבריו כלום, מודה רבי עקיבא שאין בה חיוב קרבן, כמבואר לקמן [כו א] שיש מיעוט על נשבע לבטל את המצוה, דהיינו שבועת שוא, שהוא פטור מקרבן].

ותמהינן: כיצד אפשר להעמיד את הסיפא כרבי עקיבא המחייב קרבן אף על שבועה לעבר? הא אמרת, רישא רבי ישמעאל היא, שפוטר מקרבן על לשעבר. וכי יתכן לומר: רישא רבי ישמעאל היא, וסיפא רבי עקיבא!?

ומשנינן: אלא, לעולם כולה רבי עקיבא היא, ורישא של המשנה שנאמר בה "זו היא שבועת ביטוי שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד", לאו למעוטי "אכלתי ולא אכלתי" מקרבן, אלא למעוטי את הנשבע שאוכל ולבסוף לא אכל במזיד, שהוא פטור ממלקות הואיל ואין בו מעשה, ואינו דומה לשבועה "שלא אוכל" ואכל, שחייב מלקות כיון שיש בה מעשה.

אבל קרבן, מיחייב בנשבע שאוכל ולא אכל בסוף, כמפורש בכתוב "להרע או להיטיב".

והוינן בה: ומאי שנא, מנין לך לחלק ולומר שהרישא של המשנה באה למעט רק "אוכל" ולא אכל ממלקות, דלמא הרישא באה למעט גם "אכלתי ולא אכלתי" ממלקות, כדי שיהא דבר דומה לסיפא, שאמרנו כי היא מדברת ב"אכלתי ולא אכלתי" לרבות לענין קרבן? ^[32]

ושוב יקשה לרבי אבהו?

ומתרצינן: מסתברא שהרישא לא באה למעט אלא "אוכל" ולא אכל, שהרי הרישא קאי בלהבא, בשבועה שלא אוכל, ולכן ממעט להבא, את השבועה שאוכל ולא אכל. כי יהיה זה תימה לומר, שקאי בלהבא, וממעט לשעבר "אכלתי ולא אכלתי".

שנינו במשנה: שבועה שלא אוכל, ואכל כל שהוא, חייב דברי רבי עקיבא.

איבעיא להו, מהו הטעם של רבי עקיבא שמחייב בשבועה על כל שהוא?

האם רבי עקיבא, בכל התורה כולה כרבי שמעון סבירא ליה, דמחייב מלקות על אכילת כל איסור שבתורה אפילו במשהו.

דתניא: רבי שמעון אומר: שיעור אכילה של כל איסור, הוא כל שהוא - לחיוב מכות. ולא אמרו מהלכה למשה מסיני ששיעור אכילת איסור הוא כזית אלא לענין חיוב קרבן בלבד כשאכל בשוגג.

וכאן לענין שבועה יסבור רבי עקיבא שגם לענין חיוב קרבן די בכל שהוא. שהרי חיוב הקרבן בשבועה בא על כך שהאדם שינה משבועתו, וכיון שרבי עקיבא סובר כרבי שמעון שאכילת כל שהוא נחשבת "אכילה", ^[33] הרי כשהאדם נשבע שלא יאכל, דעתו לאסור עצמו אפילו באכילת כל שהוא, נמצא כי כאשר הוא אוכל כל שהוא, שינה משבועתו, וראוי להתחייב בקרבן. [ואינו דומה לשאר אכילות איסור שהקרבן בא על האכילה, ואילו כאן הקרבן בא על חילול שבועתו]. ^[34]

ובדין הוא דבעי איפלוגי, באמת היה ראוי שרבי עקיבא וחכמים יחלוקו בעלמא, בכל איסורי תורה לענין מלקות, אם חייב בכל שהוא, כפי שנחלקו רבי שמעון ורבנן. והאי דקא מיפלגי הכא לענין שבועה להודיעך כוחן דרבנן, שאפילו בשבועה הם פוטרים, אם אכל רק כל שהוא.

דאף על גב דאיכא למימר: הואיל ואילו היה הנשבע מפרש דבריו שהוא נשבע על אכילת כל שהוא, היה חייב אפילו לדעת רבנן בכל שהוא, [שהרי גם רבנן מודים שחיוב קרבן שבועה אינו משום "אכילת איסור" אלא בגלל שחילל שבועתו, ולכן גם לדבריהם, אם אמר במפורש שהוא נשבע על אכילת כל שהוא, פשיטא שגם לשיטתם הוא חילל שבועתו וחייב קרבן], אם כן, אפילו סתם דבריו, נמי חייב בכל שהוא, משום שהנשבע מתכוין בלשונו ללשון בני אדם, ובלשון בני אדם גם אכילת כל שהוא נקראת אכילה, ואין כוונתו לשיעור אכילה של תורה שהוא בכזית.

קא משמע לן דפטרי רבנן, משום שהם סוברים שכל הנשבע על אכילה, דעתו הוא על שיעור אכילה מן התורה, שהוא בכזית. ^[35]

זהו צד אחד של הספק, ומצד שני: או דלמא, בעלמא רבי עקיבא כרבנן סבירא ליה, שכל איסורי אכילה לוקים עליהם רק בכזית. ^[36] והכא, היינו טעמא שמחייב בכל שהוא, הואיל ומי שמפרש שנשבע על כל שהוא, חייב. לכן גם אם סתם דבריו, נמי חייב. כי גם בסתם, הרי הוא כמפרש, לפי שאין כוונתו לישבע על שיעור אכילה של תורה שהוא בכזית, אלא כלשון בני אדם, שהוא בכל שהוא. וזהו צידו השני של הספק.

תא שמע: דאמרו לו חכמים לרבי עקיבא במשנתנו: היכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב, שזה הנשבע חייב על כל שהוא?

ואם איתא, אם נאמר שטעמו של רבי עקיבא הוא משום שהוא סובר כרבי שמעון, שבכל איסורי תורה שיעור אכילתם הוא בכל שהוא, לימא להו, היה לו להשיב לחכמים: אנא, בכל התורה כולה כרבי שמעון סבירא לי ששיעור אכילה בכל שהוא, ולכן גם על שבועה חייבים בכל שהוא. ומדוע הוצרך לומר להם טעם אחר "היכן מצינו במדבר ומביא קרבן, שזה מדבר ומביא קרבן"?

אלא ודאי, שרק לענין שבועה סובר רבי עקיבא שחיובה בכל שהוא.

ודחינן את הראיה: לעולם רבי עקיבא בכל התורה כולה סובר כרבי שמעון, והכא, לדבריהם דרבנן קאמר להו את הטעם הזה.

והכי קאמר: לדידי, בכל התורה כולה כרבי שמעון סבירא לי, שחייבים על כל שהוא. ולכן גם בשבועה חייבים אפילו קרבן על כל שהוא, לפי שדעתו של הנשבע לאסור על עצמו אכילת כל שהוא, הואיל והיא נחשבת "אכילה" מן התורה.

אלא לדידכו, שבכל התורה אתם סוברים שאכילה היא רק בכזית, אודו לי מיהא בשבועה, שחייבים על אכילת כל שהוא, כי הואיל ומפרש חייב על כל שהוא, סתם נמי חייב בכל שהוא.

וזו כוונת רבי עקיבא, שעל כרחך אתם מודים ששבועה שונה מכל האיסורים שבתורה, בכך שמביאים קרבן על הדיבור בלבד, ומאחר שחיוב הקרבן הוא משום על שעבר על דיבורו, אם כן גם באכילת כל שהוא עבר על דיבורו, כי גם אם אמר סתם "לא אוכל", כוונתו היא לכל שהוא, כאילו היה מפרש כך.

ואמרו ליה רבנן: לא! הנשבע סתם אין כוונתו על כל שהוא אלא על השיעור שקבעה תורה, שהוא בכזית.

תא שמע: מהא דתנן במסכת נזיר: רבי עקיבא אומר: נזיר ששרה פתו ביין, ויש בה בתערובת של הפת והיין כדי לצרף ביחד כזית, ואכלה, חייב מלקות. משום שבאיסורי נזיר יש דין מיוחד שההיתר מצטרף לאיסור כדי להשלים לשיעור כזית.

ואי סלקא דעתך שרבי עקיבא בעלמא כרבי שמעון סבירא ליה, למה לי לצרף את הפת לשיעור כזית? והרי על כל שהוא יין בלבד הוא לוקה כבכל איסורי תורה!? ^[37] ועוד ראיה, מהא דתנן במשנה לקמן [כב ב]: מי שאמר "שבועה שלא אוכל", ואכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים, הרי הוא חייב קרבן שבועה, כי אכל דבר הראוי לאכילה אלא שיש עליו איסור.

ורבי שמעון פוטר מקרבן, משום שהוא מושבע ועומד מהר סיני שלא לאכול דברים אסורים, ולכן לא חלה שבועתו שלא לאכול, על אותם דברים שהוא מושבע ועומד בלאו הכי שלא לאכלם. שזה כאילו נשבע לקיים את המצוה, שלא חלה השבועה.

והוינן בה: אמאי חייב אליבא דחכמים? והרי מושבע מהר סיני הוא שלא לאכול דברים האסורים, וכיצד חלה שבועה על דבר שהוא מחוייב בו? ^[38]

רב ושמואל ורבי יוחנן, דאמרי: מדובר פה במי שכולל בשבועתו דברים המותרים עם דברים האסורים. שלא נשבע שלא לאכול רק נבילות, אלא שלא לאכול סתם, ואפילו לא דברים המותרים. ומיגו שחלה השבועה על הדברים המותרים, חלה גם על הדברים האסורים.

ורבי שמעון סובר שאין אומרים "מיגו", ואין איסור חל על איסור אפילו כשהאיסור השני כולל גם דברים שהיו מותרים עד עתה.

וריש לקיש אמר: אי אתה מוצא לפי חכמים שיתחייב קרבן שבועה על דברים האסורים, אלא אם כן הוא יאסר על ידי שבועתו לאכול אפילו חצי שיעור מהאיסור שאינו מושבע עליו מהר סיני, ^[39] ורק על ידי השבועה הוא נאסר עליו. ^[40]

ובשני אופנים יתכן שהאדם יאסר בשבועתו גם על חצי שיעור:

א. אי [או] במפרש בשבועתו שהוא נשבע שלא לאכול אפילו חצי שיעור מהאיסור, ואליבא דרבנן במשנתנו, הסוברים שרק במפרש הוא נאסר אפילו בכל שהוא, אבל בנשבע סתם אינו נאסר אלא בכזית.

ב. אי בסתם, אפשר גם לומר שמדובר בנשבע סתם שלא לאכול, ובכל זאת חלה השבועה גם על פחות משיעור כזית, ואליבא דרבי עקיבא דאמר: אדם הנשבע סתם שלא לאכול, אוסר עצמו אפילו בכל שהוא.

ורבי שמעון פוטר, משום שהוא לשיטתו סובר שגם על חצי שיעור מהאיסור הוא מושבע ועומד מהר סיני שלא לאכול, ואם כן לא חלה השבועה אפילו על חצי שיעור.

ומסקינן את הראיה: ואי סלקא דעתך שרבי עקיבא בעלמא כרבי שמעון סבירא ליה, אם כן איך יתכן להעמיד את דברי רבנן אליבא דרבי עקיבא, והרי לפי רבי שמעון, אפילו על כל שהוא מהאיסור נמי מושבע ועומד מהר סיני הוא ושוב לא חלה השבועה אפילו על כל שהוא!? ^[41]

אלא, לאו, שמע מינה, בעלמא רבי עקיבא כרבנן סבירא ליה ששיעור אכילה הוא בכזית, ולכן הנשבע שלא לאכול פחות מכזית מהאיסור, חלה שבועתו משום שאינו מושבע ועומד על פחות מכזית. ולכן גם בנזיר ששרה פתו ביין אינו חייב אלא אם כן הפת מצטרף להשלים שיעור כזית.

שמע מינה!

שנינו במשנה: אמרו לו לרבי עקיבא: היכן מצינו באוכל כל שהוא, שהוא חייב.

והוינן בה: וכי לא מצינו שהאוכל כל שהוא יהא חייב? והרי מצינו שהאוכל נמלה שלימה, לוקה עליה אפילו לפי חכמים, שכל האוכל בריה שלימה של איסור אפילו אם אין בה כזית לוקה עליה אליבא דכולי עלמא!?

ומתרצינן: בריה שאני שחשיבות בריה מחייבת מלקות גם בפחות מכזית, אבל בדבר שאינו בריה לא מצינו שיתחייב על כל שהוא.

ותו הוינן בה: והרי מצינו הקדש שהאוכל ממנו אפילו פחות מכזית חייב בקרבן מעילה, ובלבד שיהא בו שוה פרוטה!?

ומתרצינן: הא בעינן שיהיה בו לפחות שוה פרוטה וזהו שיעורו. משום שהאוכל הקדש אין חיובו על אכילה בתור אכילת איסור אלא על המעילה מההקדש, והמעילה אינה נמדדת בשיעורי אכילה אלא בשיעור ההנאה הממונית שהוא נהנה מההקדש, ושיעור ההנאה הוא בפרוטה, ונמצא שגם בהקדש אינו מתחייב על הנאה של כל "שהוא"!

ותו הוינן בה: והרי מצינו מפרש בשבועתו שהוא נשבע על כל שהוא, שהוא חייב ואפילו לחכמים!?

ומתרצינן: מפרש נמי - כבריה דמי. כשם שחייבים על בריה בשאר איסורים משום חשיבותה, כך גם הנשבע ומפרש בשבועתו שיאסר עליו אפילו כל שהוא, הרי החשיב את הכל שהוא בכך שאסרו עליו. אבל באיסור סתם, לא מצינו שיתחייב על כל שהוא.

ותו הוינן בה: והרי הנשבע שלא לאכול עפר, חייב עליו בכל שהוא. כיון שהעפר אינו בר אכילה, לא שייך לומר בו שיעור אכילה, ואפילו על כל שהוא חייב עליו!?

אלא, מתוך זה שהחכמים לא מצאו שום דבר שיתחייב עליו בכל שהוא -

הערות

^[32] רש"י על פי הגהות הב"ח. תוס' גורסים "ומה ראית" ולכן הקשו על רש"י שלשון זה משמעותו בכל הש"ס שמקשה שנאמר איפכא? ולכן ביארו שקושית הגמרא שנאמר להיפוך שכולה כרבי ישמעאל, שאז תהא הרישא דומה לסיפא שבשניהם בא למעט "אכלתי ולא אכלתי", ברישא ממעט מקרבן ובסיפא ממלקות, ויקשה לרבי אבהו. או שהקושיא אינה כלל על רבי אבהו אלא שהרישא תמעט "אכלתי ולא אכלתי" מקרבן והסיפא תמעט "אוכל" ולא אכל ממלקות, וכולה כרבי ישמעאל. [והעדיפות בזה, שבשניהם בא למעט, ואילו לרבי עקיבא הרישא באה למעט והסיפא באה לרבות]. וכתבו שהפירוש הזה נראה יותר כי לא מסתבר שהגמרא תקשה סתם שנעמיד את המשניות באופן שיקשה לרבי אבהו.

^[33] אלא שלענין קרבן יש הלכה למשה מסיני שצריך דוקא כזית. רע"א.

^[34] רש"י. ותוס' מבארים שדוקא בשאר איסורים צריך כזית לענין קרבן משום שהקרבן תלוי בכרת, ואין חיוב כרת רק בשיעור כזית. אבל בשבועת ביטוי שאין בה כרת אלא לאו בלבד, נמצא שהקרבן תלוי בלאו, ואם כן כשם שלוקין על כל שהוא כך מביאים קרבן על כל שהוא. תוס' ד"ה ולא.

^[35] כתב המשנה למלך בהלכות שבועות [ד א] שהטעם של רבנן אינו משום שהולכים אחר לשון התורה, שהרי אדרבה בנדרים הולכים אחר לשון בני אדם, ובלשון בני אדם אכילה משמעותה כל שהוא, אלא שיש אומדנא שהנשבע לא התכוון לאסור על עצמו אלא כפי השיעור שבכל איסורי התורה. והקשה שאם כן אף בקונמות נאמר שהנודר מן הסתם לא התכוון לאסור עצמו יותר מבכל איסורי התורה, ומדוע אמרו לקמן בגמרא שקונמות שיעורם בכל שהוא משום שלא הזכיר לשון אכילה בדבריו? ותירץ שבשלמא בשבועה שהוא מזכיר לשון אכילה, אף שבלשון בני אדם "אכילה" היא בכל שהוא, מכל מקום בגלל האומדנא אנו אומרים שהוא לא התכוון ללשון בני אדם אלא ללשון התורה שאכילה בכזית. אבל בקונם מה יועיל האומדנא, שמאחר שלא הזכיר לשון אכילה הרי זה כאילו אמר במפורש שאוסר עצמו בכל שהוא. וכתב שמכאן סתירה לדברי הרא"ם שמפרש שבעצם כל אכילה שבתורה משמעותה כל שהוא, אלא שבאה הלכה למשה מסיני והוציאה את הפסוק ממשמעותו לענין חיוב עונשין, שצריך דוקא שיעור כזית. שאם כן מה ההבדל בין קונם לשבועה, שממה נפשך אם הולכים אחר לשונו, הרי גם בשבועה משמעות הלשון אפילו בלשון התורה הוא בכל שהוא, ואם הולכים אחר האומדנא, גם בקונם יאסר רק בכזית? וכתב ליישב בדוחק שבשבועה משמעות לשונו שיהא כמו כל איסורי התורה, שעל כל שהוא יש איסור ולענין עונש צריך כזית, ואף הוא דעתו שיאסר בכל שהוא אך לענין עונש דעתו שיענש רק בכזית. על יסוד דברי המשנה למלך האלו דן הרש"ש במי שנשבע שלא אכלתי ואכל רק כל שהוא, האם חכמים יודו אז שהוא חייב, שהרי כל הטעם שלהם משום שמן הסתם לא התכוון לאסור עצמו יותר משאר איסורי תורה. והרי כאן לא שייך לומר זאת, ואם כן יש ללכת אחר לשון בני אדם שאכילה הוא בכל שהוא, וכאילו נשבע שלא אכל אפילו כל שהוא. מאידך יש מקום לומר להיפוך שאפילו רבי עקיבא יודה כאן שצריך דוקא כזית, שהרי רבי עקיבא השיב להם לחכמים שהיכן מצינו מדבר ומביא קרבן, והיינו "מדבר ואוסר" כמבואר לקמן בגמרא [כב א], וזה שייך רק בשבועה להבא שאוסר עצמו בדיבורו ולא בשבועה דלשעבר. באילת השחר [יט ב] דן האם לדעת חכמים צריך שיאכל את הכזית בכדי אכילת פרס או לא, וצדדי הספק הם, האם סברת חכמים שכיון שאכילה של תורה היא בכזית הרי זה כאילו נשבע שלא יאכל כזית, אך אין כוונתו לכל הדינים שישנם באכילה של תורה, או שמא כוונתו ליאסר רק בגדרי האכילה שבתורה. וכתב שיש להוכיח קצת מהגמרא להלן שהנשבע שלא לאכול אין השבועה חלה על נבילות וטריפות משום שהוא מושבע ועומד עליהם, והרי על ידי שבועתו הוא אוסר עצמו יותר מהאיסור של נבילה, שהיה אסור רק בכזית בכדי אכילת פרס ועתה הוא נאסר גם אם אכל בהפסק של יותר מכדי אכילת פרס, אלא ודאי שגם בשבועה אין חייבין רק על כזית בכדי אכילת פרס. כתב הר"ן, שיש אומרים שלפי רבנן שהלכה כמותם, הנשבע שלא יאכל, מותר הוא אפילו לכתחילה לאכול פחות מכזית, ואינו דומה לשאר איסורים שבתורה דקיימא לן כרבי יוחנן שחצי שיעור אסור מן התורה, ואפילו לריש לקיש שחולק עליו, מודה שמדרבנן אסור בחצי שיעור, שזה רק באיסורים שהתורה אסרתם. אבל בשבועה שהאדם אסר על עצמו, הרי לא התכוון לאסור על עצמו רק בכזית ובפחות מזה הוא היתר גמור. אבל הרמב"ם פסק שגם בשבועה יש איסור של חצי שיעור. וכתב הר"ן, שכדבריו מסתבר, שהרי הטעם של רבי יוחנן משום שחצי שיעור חזי לאיצטרופי לשיעור שלם, ואם כן גם בשבועות אף שהנשבע לא רצה לאסור עצמו רק בכזית, הרי כיון שחצי זית חזי לאיצטרופי לזית שלם יש לאוסרו ככל חצי שיעור. ובמשנה למלך שם דן מה יהא הדין לפי הרמב"ם אם פירש להדיא שהוא נשבע רק על כזית, האם גם אז יאסר בכל שהוא, וכתב שנראה לו שגם במפרש כזית הוא נאסר בכל שהוא, ושכן מפורש בטור ושולחן ערוך. הנצי"ב מבאר שמחלוקת הראשונים לענין חצי שיעור בשבועה תלויה בביאור דעת רבנן שצריך שיעור כזית בשבועה, שלדעת הסוברים שחצי שיעור מותר בשבועה, סברת רבנן היא משום שדעתו של הנשבע היתה ליאסר רק בכזית ככל איסורי התורה, ואם כן לא שייך לאסור בשבועה מדין חצי שיעור, שהרי כל האיסור של חצי שיעור נלמד מ"כל חלב", ובכי האי גוונא של שבועה שלא חל שם איסור כלל על פחות מכזית לא מצינו שיאסר בחצי שיעור. והסוברים שחצי שיעור אסור בשבועה מבארים את דעת רבנן, שגם הם מודים שדעת הנשבע על כל שהוא כלשון בני אדם, אלא שמכל מקום אי אפשר לחייבו מלקות על כל שהוא כיון שלא מצינו בתורה חיוב מלקות בפחות מכזית. ולפי זה לענין איסור שגם בכל התורה אסור בחצי שיעור, הרי גם בשבועה הוא נאסר בחצי שיעור.

^[36] רבי יוחנן שסובר חצי שיעור אסור מן התורה, יכול לסבור כרבנן שלוקין רק בכזית, ובחצי שיעור אין מלקות רק איסור בעלמא [מן התורה]. תוס' ד"ה כרבי.

^[37] מכאן הקשו האחרונים על שיטת רבינו יקר בתוס' בעבודה זרה [סח א] ד"ה ואידך שרק כאשר הכל שהוא בעין סובר רבי שמעון שלוקין עליו. אבל אם הוא מעורב בדבר אחר שהוא היתר מודה רבי שמעון שצריך שיעור כזית אפילו לענין מלקות, שאם כן מה הראיה שרבי עקיבא אינו סובר כרבי שמעון מנזיר ששרה פתו ביין, והרי שם היין מעורב עם הפת שמודה רבי שמעון שצריך שיעור? ותירצו על פי דברי הריטב"א במכות [יז א] שביאר את הטעם של רבי שמעון לחלק בין מלקות לקרבן, שלענין מלקות כיון שהוא במזיד הרי אחשביה לאכילת האיסור להתחייב בכל שהוא [ראה שם באוצר מפרשי התלמוד ביאור הדברים], מה שאין כן לענין קרבן שהוא בא על אכילת שוגג צריך כזית להחשיבו. וזה הוא הטעם של רבינו יקר שעל ידי תערובת מודה רבי שמעון שצריך שיעור, לפי שאז לא החשיב את אכילת האיסור, שהרי יתכן שבשביל חלק ההיתר הוא אוכלו ולא בשביל חלק האיסור. ואם כן כל זה אמור כשהאיסור נתערב מעצמו בהיתר. אבל בדין של רבי עקיבא שהנזיר עצמו שרה פתו ביין בכוונה, הרי שוב החשיבו להאיסור, שהרי נתכוין במפורש לאכול גם את היין, ולכן אומרת הגמרא שאילו היה סובר רבי עקיבא כרבי שמעון היה צריך להתחייב על כל שהוא. והחזון איש מתרץ שדברי רבינו יקר נאמרו רק, שהילפותא שנאמרה בנזיר מ"משרת" שהיתר מצטרף לאיסור, גם רבי שמעון יודה בה, משום שבתערובת איסור והיתר הוקלש האיסור ומודה רבי שמעון שצריך שיעור, ולכן לולי הילפותא לא היה לוקה על מעט היין שמעורב בפת. אבל לאחר שנאמרה הילפותא שהיתר מצטרף לאיסור באיסורי נזיר, דהיינו שההיתר עצמו הופך להיות איסור, שוב אין כאן תערובת של איסור והיתר ודי בכל שהוא מכל התערובת להתחייב במלקות לפי רבי שמעון. ואם היה רבי עקיבא סובר כרבי שמעון, לא היה צריך לומר שנזיר ששרה פתו ביין חייב רק אם יש בו כדי לצרף כזית, אלא אפילו מכל שהוא של התערובת היה חייב. וראה גם קהילות יעקב [טז] שכתב כדברים הללו.

^[38] לכאורה למה לא אמרה הגמרא מטעם דאין איסור חל על איסור? בשו"ת אבני מילואים [יב] כתב שבאמת שני הטעמים ישנם בשבועה על דבר איסור אלא שהגמרא נקטה הטעם של מושבע ועומד כי הוא עדיף מהטעם של אין איסור חל על איסור בכמה דברים: א. לפי הטעם של אין איסור חל על איסור, האיסור השני גם כן חל אלא שאין עליו חיוב קרבן ומלקות, ואילו לפי הטעם של מושבע ועומד לא חלה השבועה השניה כלל. וטעם הדבר, שהרי ודאי שאשת אח שנעשתה אחות אשה אי אפשר לומר שאין עליה איסור אחות אשה שהרי במציאות היא אחות אשה ובמה יפקע האיסור, אלא שאין עונשין על איסור אחות אשה משום שאיסור אשת אח קדם ואין איסור חל על איסור. אבל בשבועה שהאדם עצמו אוסר עליו, כל שהוא מושבע ועומד אין בידו לאסור עצמו בשבועה נוספת, ולא חלה השבועה השניה כלל. [ולכן צדקו דברי הש"ך במי שנשבע שלא לאכול נבלה, וחלה, ומוכרח לאכול את הנבילה, שאינו צריך להתיר את שבועתו, כיון שהיא לא חלה כלל]. ב. לפי הטעם של אין איסור חל על איסור, אם יפקע האיסור הראשון, מיד יחול האיסור השני, שהרי כאמור האיסור השני גם הוא חל מלכתחילה אלא שאין עונשין עליו, ולכן הוא מיתלא תלי וקאי שאם יפקע האיסור הראשון, מיד יחול הוא גם לענין עונשין, מה שאין כן לפי הטעם של מושבע ועומד, גם אם יפקע האיסור לא תחול השבועה, שכיון שבשעה שנשבע לא חלה השבועה כלל, שוב לא תחול לעולם. [מלבד באופן של שבועה על שבועה ונשאל על השבועה הראשונה, שאז נעקרה השבועה הראשונה למפרע וחלה השבועה השניה]. ג. אין איסור חל על איסור נאמר רק כשהאיסורים באו בזה אחר זה אבל אם באו בבת אחת שניהם חלים, ואילו מטעם מושבע ועומד, גם אם השבועה והאיסור באו בבת אחת לא חלה השבועה. ובקובץ הערות [לג] הוכיח מדברי הר"ן שבשבועה על איסור לא שייך כלל הטעם של אין איסור חל על איסור. וכתב הטעם, שאיסור שבועה אינו על עצם המעשה שנשבע שלא לעשותה אלא על חילול דיבורו, ולכן לא שייך לומר בשבועה אין איסור חל על איסור, שהרי שני איסורים נפרדים הם, שאם למשל נשבע שלא לאכול נבילה, איסור נבילה הוא על מעשה האכילה, ואילו איסור השבועה אינה על האכילה מצד עצמה רק על חילול הדיבור, אלא מכיון שעל ידי אכילתו הוא מחלל דיבורו ממילא הוא אסור לאכול. ורק הטעם של מושבע ועומד שייך לומר כאן. ובאבני מילואים שם הביא שכך דעת הנודע ביהודה שבשבועה לא שייך איסור חל על איסור. וראה שם במילואי חותם [39] שהביא מכמה ראשונים שכתבו במפורש שגם בשבועה שייך הטעם של אין איסור חל על איסור, וכן דעת רע"א בתשובה מהדורא תנינא [קיט] שעיקר הטעם משום אין איסור חל על איסור, שהטעם של מושבע ועומד מועיל רק לפטור מקרבן משום שאינו "בלאו והן", והטעם של אין איסור חל על איסור פוטר גם ממלקות. החזון איש כתב שמה שאמרה הגמרא "מושבע ועומד" לאו דוקא הוא, שאף על גב שהשביע משה את ישראל לשמור את התורה, מכל מקום הדורות הבאים אינם באיסור שבועה ממש אלא הם בברית, ומכל מקום הוא כשבועה אבל אין חייבין עליו משום שבועה, שאם כן כל לא תעשה שאין בה מלקות יתרו בו משום שבועה וילקה. וגם איך אפשר שתחול השבועה על איסור הרי אין איסור חל על איסור, ועוד שאם כן כל העובר עבירה קלה יחשב כחשוד על השבועה ויפסל לשבועה, והרי נפסק בשולחן ערוך שרק בעבירה שלוקין עליה נפסלין לשבועה. אלא מושבע ועומד היינו שהוא מוזהר ועומד ואין השבועה חלה.

^[39] ראה לקמן בהערה 56 אם ריש לקיש הוא לשיטתו שחצי שיעור מותר מן התורה, או שגם לפי רבי יוחנן שחצי שיעור אסור מן התורה חלה שבועה על חצי שיעור.

^[40] אבל משום איסור כולל לא היה חייב, כי ריש לקיש אינו סובר "איסור כולל" לגבי איסור שבועה. לקמן בגמרא [כד א].

^[41] לכאורה מה הראיה, שהרי אפשר שלפי רבי שמעון חלה השבועה על חצי שיעור לגבי חיוב קרבן ששיעורו בכזית. בשלמא לפי התוס' בהערה 34 שהטעם של רבי שמעון שצריך כזית לענין קרבן הוא משום שהקרבן תלוי בכרת שחיובו דוקא בכזית, אם כן גם בשוגג הוא בעצם עובר על איסור שיש בו לאו ורק אינו מתחייב בקרבן, ולכן אי אפשר להשבועה שתחול על חצי שיעור אפילו לענין שוגג, וממילא אין עליו חיוב קרבן, אך לפי הטעם של הריטב"א בהערה 37 שרק במזיד שיש את הסברא של "אחשביה לאכילת איסור" די בכל שהוא. אבל בשוגג שאין את הסברא של "אחשביה" דינו ככל איסורי התורה שצריך כזית. אם כן מדוע לא תחול השבועה לפי רבי שמעון על חצי שיעור בשוגג, שהרי לגבי שוגג אין כלל איסור על פחות מכזית? וצריך לומר שלא שייך שיחול חיוב שבועה על שוגג בלבד, שרק כשיש חיוב על מזיד ממילא עוברים גם על שוגג, אך כשהשבועה אינה חלה על מזיד, אינה חלה גם על השוגג. אילת השחר.

ומקשים: אימא סיפא [אמור את סופה] של משנה זו, המשנה הבאה אחריה: הנשבע שבועת שוא, כגון שנשבע שאבן היא זהב, ועוד, זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור. ונדייק: הלשון "זו היא" למעוטי מאי [למעט את מה]? לאו למעוטי [האם לא בא הדבר למעט] את "אכלתי" ו"לא אכלתי", שאף היא מעין שבועת שוא, דלא לקי [שאינו לוקה] כלל!

ודוחים: לא, אין מדובר לענין מלקות. אלא: זו היא שעל שגגתה פטור מקרבן, אבל "אכלתי" ו"לא אכלתי" — על שגגתה חייב קרבן; ושיטת ר' עקיבא היא, שמחייב על שבועה לשעבר כלהבא.

וחוזרים ומקשים: הא [הרי] אמרת ופירשת קודם כי רישא [תחילתה] של משנה זו כשיטת ר' ישמעאל היא; וכי רישא [תחילתה] כשיטת ר' ישמעאל וסיפא [וסופה] כר' עקיבא? אלא יש לפרש כי כולה שיטת ר' עקיבא היא, ורישא לאו למעוטי [ותחילתה לא באה למעט] (כמו שפירשנו קודם) "אכלתי" ו"לא אכלתי" מקרבן, אלא למעוטי [למעט] מי שנשבע "אוכל" ולא אכל ממלקות, אבל בקרבן מיחייב [מתחייב] גם על כך.

ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה]? מדוע אתה מפרש את המשנה דווקא באופן זה? ומשיבים: מסתברא [מסתבר] הדבר, שכאשר הוא קאי [עומד, עוסק] בשבועה להבא ממעט שבועה אחרת להבא, אבל אם קאי [עומד] בשבועה להבא ממעט שבועה לשעבר? ואם כן מסתבר לומר שהכל כשיטת ר' עקיבא וכמו שהסברנו, ש"זו היא" שברישא ממעט "לא אוכל" ממלקות, ובסיפא שנשבע על העבר ממעט "אכלתי" ו"לא אכלתי", לחייב על כך קרבן.

א שנינו במשנה: "שבועה שלא אוכל", ואכל כל שהוא — חייב, כדברי ר' עקיבא. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: ר' עקיבא בכל התורה כולה כדעת ר' שמעון סבירא ליה [סבור הוא] שמחייב על אכילת כל האיסורים גם בשיעור משהו, דתניא [ששנויה ברייתא], ר' שמעון אומר: על אכילת כל שיעור שהוא מאיסורי אכילה הרי הוא נידון למכות, ולא אמרו שיעור כזית אלא לענין חיוב קרבן, שאם הוא איסור אכילה שחייבים עליו קרבן אינו מביא קרבן אלא כשאכל כזית.

ובאמת בדין הוא (ראוי היה) דבעי איפלוגי בעלמא [שהיו צריכים חכמים ור' עקיבא לחלוק בכלל], בכל איסורי תורה. והאי דקא מיפלגי הכא [וזה שהם חלוקים כאן] דווקא בענין שבועה, הרי זה להודיעך כוחן דרבנן [של חכמים], דאף על גב דאיכא למימר [שאף על פי שיש מקום לומר]: הואיל ואם היה מפרש בשבועתו שהוא אוסר על עצמו במשהו היה חייב על כך, לכן הנשבע סתם נמי [גם כן] יהיה חייב אם אכל משהו, קא משמע לן דפטרי [משמיע לנו שבכל זאת הם פוטרים].

זו היא אפשרות אחת, ויש צד אחר: או דלמא בעלמא כרבנן סבירא ליה [או שמא בכלל כדעת חכמים סבור הוא ר' עקיבא], שבכל איסורי תורה השיעור הוא כזית, והכא היינו טעמא [וכאן זהו הטעם], הואיל ואם היה מפרש שאוסר על עצמו כלשהו, היה חייב — אם נשבע סתם נמי [גם כן] חייב?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה שאמרו לו לר' עקיבא: היכן מצינו (מצאנו) באוכל כל שהוא חייב, שזה חייב? ואם איתא [אכן] ר' עקיבא סבור שכל האיסורים במשהו, לימא להו [שיאמר להם]: אנא [אני] בכל התורה כולה כדעת ר' שמעון סבירא לי [סבור אני], שחייב בכלל על כל שהוא!

ומשיבים: מכאן אין הוכחה, שאפשר לומר כי לדבריהם ולשיטתם דרבנן קאמר להו [של חכמים אמר להם]. וכך יש להבין את דבריו: לדידי [לשיטתי] בכל התורה כולה כר' שמעון סבירא לי [סבור אני], ואין דין זה יוצא מן הכלל. אבל גם לדידכו [לשיטתכם] שאתם אומרים שחייבים בכל מקום רק בכזית — אודו [הודו] לי מיהא [על כל פנים] בענין שבועה, הואיל ומפרש חייב, סתם נמי [גם כן] חייב. ואמרו ליה רבנן [לו חכמים]: לא. ואם כן, אין להוכיח מכאן.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במשנה במסכת נזיר, ר' עקיבא אומר: נזיר ששרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף מן היין והלחם יחד לכזית — חייב. ואי סלקא דעתך בעלמא [ואם עולה על דעתך שבכלל] כר' שמעון סבירא ליה [סבור הוא], אם כן למה לי לצרף? על שתיית יין כל שהוא יתחייב!

ועוד תנן [שנינו במשנה להלן], אמר: "שבועה שלא אוכל", ואכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים — הרי זה חייב, ור' שמעון פוטר. והוינן [והיינו מתעסקים, מתקשים] בה: אמאי [מדוע] חייב על השבועה? הלוא מושבע ועומד מהר סיני הוא, שלא יאכל איסורים, ואין שבועה חלה על שבועה! ובתשובה לכך, רב ושמואל ור' יוחנן דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: כאן הרי מדובר בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין כלומר, כאשר אמר "שבועה שלא אוכל", יש בכלל זה גם דברים מותרים שחלה עליהם שבועה, ומתוך כך גם הדברים האסורים באכילה חל עליהם איסור שבועה.

ואילו ריש לקיש אמר: אי (אין) אתה מוצא דבר זה, שיתחייב על אכילת איסור משום השבועה, אלא אי [או] במפרש שהוא אוסר על עצמו בשבועה חצי שיעור (פחות מכזית) שעליו אינו מושבע מהר סיני, ואליבא דרבנן [ולפי שיטת חכמים], שבנשבע בסתם נאסר רק בשיעור כזית, אי [או] אף בנשבע בסתם ואליבא [ועל פי שיטת] ר' עקיבא, שאמר: אדם אוסר עצמו בשבועה בכל שהוא.

ומעתה, לענייננו: ואי סלקא דעתך בעלמא [ואם עולה על דעתך שבכלל] ר' עקיבא כר' שמעון סבירא ליה [סבור הוא], אם כן כיצד אמר כך ריש לקיש? הרי לשיטת ר' שמעון כל שהוא נמי [גם כן] מושבע ועומד מהר סיני הוא, ומדוע תחול השבועה? אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] על שיטת ר' עקיבא שבעלמא כרבנן סבירא ליה [בכלל, בכל התורה כולה, כדברי חכמים סבור הוא] שכל האיסורים בכזית, ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ב שנינו במשנה, אמרו לו לר' עקיבא: היכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב? ותוהים: ולא מצאנו דבר כזה? והרי נמלה, האוכל אותה חייב, למרות שאין בה כזית! ומשיבים: בריה שאני [שונה], שכיון שהיא בריה שלימה — חשובה היא לעצמה.

ומקשים: והרי אוכל הקדש חייב על אכילתו אפילו אין בו שיעור כזית! ומשיבים: הא בעינן [הרי צריכים אנו] שיהיה ההקדש שנהנה ממנו שוה פרוטה ולא פחות, ואם כן אף הוא יש לו שיעור ואינו נאסר בכל שהוא.

ומקשים: והרי מפרש בשבועתו, כגון הנשבע שלא יאכל כל שהוא, אף לדעת חכמים הוא חייב! ומשיבים: מפרש נמי [גם כן] כבריה דמי [נחשב], שלגבי אדם זה, השיעור הקטן הוא בעיניו דבר חשוב לעצמו.

ומקשים: והרי עפר שאם נשבע שלא יאכל עפר ואכל, בוודאי אין צריך לזה שיעור כזית שהרי אינו בר־אכילה, ומתחייב הוא על כך! אלא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מאי לאו זו היא דלקי ולמעוטי אכלתי ולא אכלתי ממלקות ופרקינן מתני' כולה ר' עקיבא היא דמחייב לשעבר כלהבא וזו היא דרישא למעוטי הנשבע (שלא אוכל ואכל) [שאוכל ולא אכל] ממלקות. וסיפא דקתני זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור.

זו היא דלא מייתי על שגגתה אלא הוא פטור. אבל הנשבע אכלתי ולא אכלתי בשגגה חייב קרבן:
ומה ראית מסתברא קאי בלהבא כו'. פי' רישא קאי בלהבא דקתני שלא אוכלנה כו' דהוא להבא ממעט שבועה שאוכל ולא אכל דהוא להבא. סיפא דקתני אם לא ראיתי גמל פורח באויר כו' דהוא לשעבר ממעט אכלתי ולא אכלתי דהוא לשעבר:

מתני' שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב דברי ר' עקיבא כר' שמעון סבירא ליה דתני ר' שמעון כל שהוא למכות לא אמרו כזית אלא לקרבן כלומר האוכל מכל איסורין שבתורה כגון חלב ודם וכיוצא בהן אפילו אם אכל כל שהוא לוקה אבל קרבן אינו חייב עד שיאכל כזית. ואתינן למפשטא מהא דתני אמרו לר' עקיבא היכן מצינו באוכל כל שהוא חייב כו' ודחינן ר' עקיבא לדבריהן דרבנן קאמר להו לדידי בעלמא כר' שמעון סבירא לי.

אלא לדידכו אודו לי מיהא הכא הואיל ומפרש בכל שהוא חייב בכל שהוא. ואמרו ליה רבנן לא. ופשטנא מדתני ר' עקיבא נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב. פי' אם יש יין בלוע בפת שאכל שיעור כזית חייב. ש"מ מדבעי צירוף כזית לית ליה לר' עקיבא כל שהוא חייב. ותוב מדקתני שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות כו' ואסיקנא אלא לאו ש"מ ר' עקיבא בעלמא כרבנן סבירא ליה אפילו מלקות אלא בכזית ש"מ:

פיסקא אמרו לו לר' עקיבא היכן מצינו באוכל כל שהוא שחייב שזה חייב. ואקשינן ולא. הרי אוכל נמלה דלוקה משום שרץ השורץ. ודחינן בריה שאני כלומר נמלה בריה שלמה היא. והרי הנהנה מן ההקדש דאפילו בפחות מכזית חייב.

ודחינן בהקדש בעינן שוה פרוטה דחיובו משום הנאה היא.

והרי מפרש כלומר הנשבע בפירוש לוכל פחות מכזית שחייב:
ודחי' מפרש מניכי בריה דמי דבריה מ"ט דהיא חשובה האי נמי אע"ג דהוא פחות מכשיעור כיון דפריש אחשביה.

והרי עפר דבכל שהוא. והרי עפר דבכל שהוא.

ואי ס"ד כר"ש ס"ל כל שהוא נמי מושבע מהר סיני הוא. ואף על גב דר"ל הוא דמוקי לה בהכין ודלא כרב ושמואל ור' יוחנן בהא דשמעינן מר"ל דר"ע לית ליה בעלמא כר"ש לא פליגי עליה, אלא או משום דבעי לאוקומי מתניתין כר"ע כדאמרינן עלה לקמן, וא"נ משום דס"ל דחצי שיעור דאורייתא ואף במפרש, וא"נ בסתם לר"ע לא חיילא שבועה עלה משום דמושבע מהר סיני הוא.

לא אמרו כזית אלא לענין קרבן אע"ג דבמתני' דלעיל בחיוב קרבן נחלקו כבר פי' רש"י ז"ל דשאני הכא שעל ביטוי שפתיו חייבו הכתוב קרבן ואם אתה אומר דבעלמא חייבו מלקות על אכילת כל שהוא הא למדת דלא תאכל ישנו בכל שהוא וא"כ הרי בטוי זה דבריו. ובדין הוא דבעי איפלוגי פי' בדין הוא דבעי תנא למתני פלוגתייהו בעלמא אלא דתניא הכא להודיעך כחן דרבנן (ודוקא בדעביד מיניה בנין אב דמוקים לה לטעם כעיקר וכדאיתא בדוכתא. ואי ס"ד בעלמא כר"ש ס"ל למ"ל צירוף בכל איסורין שבתורה ולהכי פרכינן מהא ולא פרכינן ממתני' דאשכחן לר"ע דקתני דאיסורי נזיר בכזית: ) {הג"ה דברי הספר מוטעים וחסרים כנרא' למעיין ונראה להגיה דתחל' המאמר ואי ס"ל בעלמא כו' בכל איסורין שבתורה ודוקא בדיעבד עיני' בנין אב כדמוקי לי' לטעם כעיקר וכדאי' בדוכת' ולהכי פרכי' מהא ולא פרכי' ממתני' כו' כצ"ל וכוונתו ליישב קושית הפוס' כאן דלמא שא"ה דגלי קרא עשרת וכל משרת כו' (היינו לגי' קצת ספרים דיליף מוכל משרת כמבואר בתוס' דנזיר שם) וע"ז ישב לקו' הש"ס עיקר' מהא דהוי יליף ר"ע מכאן לכל איסורין שבתורה וכמבואר בפסחים ונזיר וה"נ לר"ע דמוקי קרא להמ"לא משום דיליף ס"כע מג"ע הוי יליף מיניה בעלמא אי לאו משום דהוי נזי' וחטא' ג"כ הבכ"א כמבואר בפסחים ונזיר אבל עכ"פ נשמ' מזה לר"ע דגם בעלמא בעי' צירוף ולר"ש למ"ל צירוף בשאר איסורין וע"ז כתב ובהכי מיושב הא דלא פריך מהא דלר"ע איסורי נזיר בכזי' וכמבוא' בש"ס דפסחי' ונזיר דלר"ע מכל אשר יעשה כו' אתי לאיסורי נזיר שמצטרפין ואתא לאפוקי ממשנ' ראשונ' שם א"ו משום דמנזיר ל"ק דגלי קרא אבל הא דמשמע מהכא דגם בעלמא בעינן צירוף קשה אי כר"ש ס"ל למ"ל צירוף בעלמא: עכ"ה}

בכולל דברים המותרים יש לפ' שכוללם בשבועתו בפי' אבל מסתמא אין דעתו אלא על דברים המותרים וכן נראה מדקדוק לשון בכולל אבל רש"י ז"ל מפ' דסתם לא אוכל היינו בין דברים המותרים בין דברים האסורים כיון דלא פריש. ור"ל אמר אי אתה מוצא אלא אי במפרש חצי שיעור פי' איכא מ"ד דר"ל לטעמיה דאמר דחצי שיעור מותר מן התורה אבל ר"י לא אוקמה בהכי דלדידיה כיון דחצי שיעור אסור מן התורה אע"ג דלית ליה מלקות מושבע ועומד מה"ס קרינא ביה ועוד נפרש בזה יותר בס"ד:

כבר ביארנו במשנה שהנשבע על הדבר שלא יאכלנו או שלא יאכל ממנו אינו חייב באכילתו מלקות במזיד או קרבן בשוגג עד שיאכל ממנו כזית שאין בחתיכה זו חומרא יתירה על שאר איסורין שכלן בכזית למכות ולקרבן ומ"מ אם פירש בשבועתו שלא יאכל כל שהוא ממנה חייב בה בכל שהו בין למלקות בין לקרבן:

מי שאמ' שבועה שלא אוכל נבלות שקצים ורמשים אין שבועה חלה עליו כלל שהרי מושבע ועומד הוא ואם אכלן אינו לוקה מצד השבועה אבל אם נשבע בכולל ר"ל שלא יאכל נבלה ושחוטה או שלא יאכל סתם לדעת קצת שקורין (לנו) [לזו] כולל כמו שיתבאר ואכל מהן הרי זה חייב אף מצד השבועה מפני שהשבועה חלה עליהם בכולל ומ"מ אפי' בפורט אם נשבע שלא לאכול מהן חצי שיעור הואיל ואיסור חצי שיעור אינו מן התורה להדיא הרי שבועה חלה עליו שהשבועה חלה על בטול עבירה באיסורי סופרים ר"ל מניעת אכילה מדברים האסורים מדברי סופרים ולא עוד אלא אף בעשיית מה שהוא עבירה מדברי סופרים שבועה חלה עליו ר"ל שאם נשבע שיאכל שמנו של גיד ולא אכלו או ישתה סתם יינם ולא שתה חייב מצד השבועה אלא שאומרין לו שב ואל תעשה בדרך שהעמידו דבריהם במקום עשה ואפי' במקום כרת וראייה לדבר מה שאמרו למטה על משנת שבועה שלא אוכל נבלות הנזכרת בסוגיא זו שהעמידוה רב ושמואל בכולל דברי' המותרים עם דברים האסורים ור' שמעון בן לקיש העמידה במפרש חצי שיעור וכמו שהזכרנו ואמרו על זה בשלמא לריש לקיש משכחת לה בלאו והן אלא לר' יוחנן בלאו משכחת לה בהן היכי משכחת לה אלמא אפי' בשבועה שאוכל היא חלה אלא שאומרין לו שב ואל תעשה כמו שכתבנו ויש חולקי' בקצת דברינו לומר שחצי שיעור מן התורה שהרי ר' יוחנן אמרה כן באחרון של יומא ומעתה אף בחצי שיעור מושבע מהר סיני הוא ואין שבועה חלה עליו בפורט ואע"פ שאין מלקות באכילתו במזיד ולא קרבן בשוגג מ"מ איסור תורה הוא ואין שבועה חלה עליו ולא נאמרה כאן אלא לדעת ריש לקיש שסובר שחצי שיעור מדברי סופרי' כמו שהוזכרו דבריו ביומא והלכה כר' יוחנן ומ"מ גדולי המחברים כתבוה כשטתנו אע"פ שפסקו בחצי שיעור שהוא מן התורה ואפשר הואיל ואף ר' יוחנן מודה שאין בה מלקות וקרבן ושלא הוזכר איסורו בהדיא אינו איסור תורה גמור אלא דרך סמך והוא הענין לדעתי שלא נאמר שם שהוא מן התורה אלא ממה שראוי להצטרף עם השלמת השיעור ועוד נראה שמ"מ שבועה חלה בחצי שיעור לענין קרבן ומלקות הואיל ופירש וסוגיא האמורה למטה בנזיר שנשבע שלא יאכל חרצן מעידה כן:

זה שכתבנו שהשבועה חלה על דברי סופרים אע"פ שאין הדבר צריך לראיה שאין דברי סופרים מפקיעין איסור תורה אעפ"כ יש לך ראיה בשמועת גדליה האמורה בראש הפרק ולפי הגירסא הנכונה שכתבנו בה וכן משמועת חצי שיעור שהזכרנו כאן וכן שבראש אחרון של יומא אמרו וכי תימא כיון דמדאוריתא שרי מיחייב עליה קרבן שבועה והתנן שבועת העדות אינה נוהגת אלא בראויים להעיד ולמעוטי משחק בקוביא ואע"ג דמדאוריתא חזי ותירץ שאני התם דכתי' אם לא יגיד והאי לאו בר אגודי הוא כלומ' אע"פ שהפקעתו באה מדברי סופרי' הואיל ואין עדותו מועיל אינו חייב שבועה וכעין מה שאמרו במקדש בחמץ דרבנן שמאחר שאסור בהנאה אינו ממון ואין חוששין לקדושיו אע"פ שהפקעתו באה מדברי סופרי' הא בכל שאין לומר כן שבועה חלה על דברי סופרים וכן ביארנו ממה שאמרו למטה בנשבע להרע לעצמו ששבועה חלה עליו אפי' נשבע שיחבול בעצמו אע"פ שחבלת עצמו אסורה וכמו שאמרו בפרק החובל שהחובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור ונמצא ששבועה חלה עליו הואיל ואינו איסור תורה להדיא וקצת חברים מערערים בשיטה זו ממה שאמרו בראש נזיר מאי היא קדושא ואבדלתא מושבע ועומד הוא אלא שכבר ביארנו במקומה שבוש אותה גירסא (ואין) [ואנו] קורין אותה בתמיהה כמו שיתבאר למטה (וכמו) [ומה] שאמרו במגלת תענית נשבע שיתענה ערב שבת הרי זה שבועת שוא מקצת ערב שבת שבת מקצת ערב יום טוב [יום טוב] ומאחר שיש בה שבועת שוא אין שבועת בטוי חלה בו ודאי אינה הלכה וכמו שכתבנו בסוף שני של תענית ואף הוא לא אמרה אלא כעין שבועת שוא שאין לומ' שלא תחול שבועה על תענית ערב שבת אלא לאו שבועת שוא דוקא אלא כעין כן ועל הדרך שאמרו השוכח דבר מתלמודו עובר בלאו וכן... עובר בעשה אם לא שיהא לאו דוקא או עשה דוקא והוא שאמרו הרי זו שבועת שוא ולא אמרו לוקה משום שבועת שוא אלא שהם מערערים ממה שכתבו גדולי המחברים שהוא לוקה משבועת שוא אלמא שאין חל עליו ואף גדולי הפוסקי' כתבוה כן בתשובת שאלה והרי תענית בשבת אין איסורו איסור תורה אלא שמ"מ שבת הואיל ועונג שבת מדברי נביאים וששלש סעודות שבה יצאו מן התורה אע"פ שדרך סמך הוא סמכו לומר כן ואתה יודע כמה טרחו בלילי יום ראשון של פסח וסוכות מה הוצרכו כן לטעם חמשה עשר של פסח ולגזירה שוה שבו לענין החג שהרי על כל פנים צריך הוא לפת כמו שביארנו בברכות פרק זימון ובסוכה פרק שינה אלמא אף איסור התענית תורה עם סמך מה שכתבנו בענין שלש סעודות [או שהוא] של נביאים בוקראת לשבת עונג ואע"פ שצום [גדליה] דברי נביאים לא מצינו בנביאים לשון צווי [בצום גדליה] או בארבעה צומות אבל שבת נאמר בו וקראת לשבת ענג וכן מוסף על זה מה שאכילתו רמוזה בתורה בשלש סעודות ושהוא דבר שעקרו מן התורה הא שאר דברי סופרי' שבועה חלה עליו וכתבו החובל בעצמו שאסור כמו שכתבוה בהלכות חובל ומזיק וכמו שכתבו כאן אע"פ שאינו רשאי ומ"מ אנו חולקי' אף בתענית בשבת ששבועה חלה עליו ככל שאר דברי סופרים והוא עקר הדברים:

כבר ביארנו במקומו שכל האוכל איסור שנתערב עם היתר והיה בו טעם איסור אינו לוקה מן התורה אא"כ יש בו מן האיסור כזית מאכל או רביעית משקה בשיעור אכילת פרס ושאכל הוא אכילת פרס והוא שיעור שלש ביצים לדעת גדולי המחברי' או שיעור ארבעה לדעת גדולי הרבנים וזהו טעמו וממשו הנזכר בתלמוד ואפי' היה בו טעם האיסור לגמרי מעתה נזיר ששרה פתו ביין ואכלו אם יש לצרף בו בכדי רביעית בשיעור אכילת פרס ואכל אכילת פרס לוקה אבל אינו לוקה בפחות מכן ואפי' היה הכל טעם יין לגמרי ואכל כזית בין פת ויין שאין היתר מצטרף לאסור אף בנזיר ומעתה למי שגורס כאן ויש בו לצרף כזית בין פת ויין ומשום דהיתר מצטרף לאסור באיסורי נזיר אין הלכה כן:

אע"פ שביארנו במשנה שאין אכילה כל שהוא מחייבת קרבן או מלקות יש דברים שיוצאין מכלל זה שהרי האוכל בריה שלימה חייב עליה אפי' בכל שהו כגון נמלה וכן הנהנה מן ההקדש במזיד לוקה ובשוגג מביא קרבן אפי' בשיעור כל שהו ובלבד שיהא שם שוה פרוטה ואף בשבועות יש צדדין ששיעור אכילתן בכל שהו והוא המפרש ר"ל שנשבע שלא יאכל כל שהו או שישבע על איזה דבר פרטי שלא יאכלנו ואפי' היה גרגיר חרדל או שנשבע שלא יטעום וכן אם אסר דבר על עצמו בקונם ר"ל קונם עלי ככר זה ולא הזכיר לשון אכילה שיעורן בכל שהו למלקות ואפי' אין בו שוה פרוטה והוא שאמרו שאין לנדרים וקונמות שיעור אלא שבשגגתן למעילה אם הודרו בלשון קרבן או הקדש ר"ל הקדש עלי ככר זה שבזה הוא שאמרו יש מעילה בקונמות שאם בקונם לבד כבר ידעת שהנדר זדונו במלקות ושגגתו בלא כלום אלא שאף הם לענין שיעור במשהו אבל אם הזכיר בהם לשון אכילה שיעורן בכזית ולמדת שאין הדבר תלוי בנדר ושבועה אלא בלשון נדר ובלשון שבועה שהשבועה סתמה מזכיר בה לשון אכילה והנדר סתמו אין מזכיר בו לשון אכילה:

מתני' שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב דברי ר"ע אמרו לו לר"ע היכן מצינו באוכל כל שהוא שחייב פי' שהרי כל איסורין שבתורה האוכל אותן אינו חייב אלא עד שיאכל מהן כזית וזה כיון שנשבע על ככר זה שלא יאכלנה נעשית עליו אסורה וכיון שכן אמאי מתחייב עליה בכל שהוא אמר להן היכן מצינו דמדבר ומביא קרבן שזה מדבר ומביא קרבן וכו'.

איבעיא להו ר"ע בכל התורה כולה כר"ש ס"ל דתניא ר"ש אומר כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן בדין הוא לאשמועינן בעלמא כלומר בכל איסורין שבתורה והאי דקתני לענין שבועה שלא אוכל להודיעך כוחן דרבנן דאפי' בשבועה דאיכא למימר הואיל ואילו פירש בשבועתו ואמר שבועה שלא אוכל אפילו כל שהוא מתחיי' בכל שהוא בסתם נמי מתחייב בכל שהוא קא משמע לן דאפי' הכי פטרי רבנן בסתם ולא מחייבי אלא בכזית או דילמא בעלמא פטור בכל שהוא דלא מחייב אלא עד דאיכא כזית והיינו טעמא דמחייב שבועה במשהו משום דקסבר הואיל וקמפרש בשבועה כל שהוא חייב סתם נמי חייב בכל שהוא.

ת"ש אמרו לר"ע היכן מצינו באוכל כל שהוא שחייב שזה חייב ואם איתא לימא להו אנא נמי בכל התורה כולה הכי סבירא לי ומהדרינן לדברי דרבנן הוא דקאמר לדידי בכל התורה כולה כר"ש סבירא ליה דמחייב מלקות בכל שהוא אלא לדידכו דסבריתו דבכל התורה כולה לא מחייב מלקות אלא בכזית אודו לי מיהת דלענין שבועה מחייב ואפילו בכל שהוא ומשום דהואיל ומפרש כל שהוא חייב סתם נמי חייב. ואמרי ליה רבנן לאו משום דלית להו הואיל.

ת"ש נזיר ששרה פתו ביין ויש בה באותה פת מן היין כדי לצרף כזית חייב כלומר חייב מלקות ואי ס"ד בכל איסורין שבתורה כר"ש ס"ל דלא בעי כזית למה לי צירוף בלא צירוף כזית נמי הא אמרת דמחייב מלקות ואפי' בכל שהוא.

ועוד תנן שבועה שלא אוכל נבלות וטריפות שקצים ורמשים חייב ר"ש פוטר והוינן בה לת"ק אמאי חייב והא מושבע מהר סיני הוא שלא יאכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים פי' וקיימא לן דאין שבועה חלה על שבועה כדקתני מתני' בהדיא שבוע' שלא אוכל ככר זה שבועה שלא אוכלנה ואכל אינו חייב אלא אחת רב ושמואל ורבי יוחנן בכולל דברים המותרי' עם דברים האסורים דמגו דחיילא שבועה אדברי' המותרים דהיינו איסור כולל ור"ל אמר אי אתה מוצא אלא במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן דפליגי עלה דר' עקיבא דסבירא שהנשבע סתם אינו מתחייב אלא על שיעור גמור דהיינו כזית הלכך אי אתה מוצא שתחול שבוע' על נבלות אלא כשישבע על פחות מכזית שאילו על שבועה שלו אינו מחייב וגם משום נבלות וטרפות אלא על שיעור גמור שהוא כזית ועכשו כשנשבע על פחות מכזית חלה שבועתו שהרי לא היה מושבע ועומד עליו מהר סיני או בסתם ואליבא דר"ע דאמר אדם אוסר נפשו בכל שהוא כלומר ואף עפ"י שנשבע סתם אמרינן לדעתיה שאוסר על עצמו ואפילו בפחות מכשיעור דאי משום נבלות וטרפות לא הוה מחייב אלא על שיעור גמור ואי ס"ד סבירא ליה כר"ש כל שהוא נמי מושבע ועומד הוא מהר סיני אלא לאו שמע מינה כרבנן ס"ל ש"מ.

אמרו לו לר"ע היכן מצינו באוכל כל שהוא שחייב שזה חייב וכו' ואקשינן ולא והרי אוכל נמלה שהוא חייב ואעפ"י שאין בה כזית ופריק בריה שאני שכיון שהוא בריה ואסרה רחמנא מיחייב עלה ואף על פי דלית בה כזית.

והא דנשבע בפירוש על פחות מכזית שהוא חייב ופרקינן סתם מדמפרש לא גמרינן והרי עפר שאם נשבע שלא לאכול עפר שהוא חייב ואעפ"י שאכל ממנו פחות מכזית משום דלא בעינן כזית אלא במידי דבר אכילה הוא ואכילה ליתא בפחות מכזית אבל עפר כיון דלאו בר אכילה הוא כי אישתבע אפילו על כל שהוא אשתבע אלא תפשוט דבעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה תפשוט דלא מיחייב עד דאכיל כזית ומהדרינן לא לעולם עפר דמחייב ואפי' אפחות מכזית ודקא אמרת היכי קתני במתני' היכן מצינו באוכל כל שהוא שחייב שזה חייב והרי עפר כדקתני אמידי דבר אכילה קתני אבל עפר דלאו בר אכילה לא קתני ואקשינן והרי קונמות שכל מי שאומר קונם דבר זה עלי מתחייב ואפי' בכל שהוא דכי בעינן כזית היכא דמדכר שמה דאכילה דלא הויא אכילה בפחות מכזית אבל קונמות דלא מדכר בה שמה דאכילה ואפי' בפחות נמי מתחייב ומהדרינן קונמות נמי כדמפרש דמי בלשון קונם דבר זה עלי משמע ואפי' כל שהוא ממנו.

בד"ה ומאי ראית כו' ונראה לפרש ומה ראית פי' דטפי ה"ל לאוקמא כולה כר' ישמעאל ותהוי רישא דומיא כו' עכ"ל לכאורה נראה לפרש דבריהם דמש"ה פריך ומה ראית דלמאי דאוקמא כולה כר"ע לא הוי רישא דומיא דסיפא דהא רישא למעוטי אוכל ולא אכל ממלקות וסיפא לחייב אכלתי ולא אכלתי בקרבן טפי אית לן לאוקמא כולה כר' ישמעאל דהוי רישא דומיא דסיפא דתרוייהו למעוטי אכלתי כו' והא לא קשיא לן דנוקמה כולה כר"ע ורישא למעוטי אוכל ולא אכל ממלקות וסיפא לחייב אוכל ולא אכל בקרבן ולא תקשי אר' יוחנן דאינו דומה דזו היא דעל שגגתה פטור אתא לחייב קרבן באוכל ולא אכל דהא פשיטא דחייב קרבן דהיינו להיטיב דקרא מיהו קשיא דאימא דלר' עקיבא נמי הכי פריך ומה ראית לאוקמא רישא למעט אוכל ולא אכל ממלקות וסיפא לחייב אכלתי ולא אכלתי בקרבן טפי הוה ליה לאוקמא רישא נמי דומיא דסיפא למעט אכלתי ולא אכלתי ממלקות ותקשי לר' יוחנן ויש ליישב בזה דלר"ע אין זה דומה ממש דרישא למעט ולפטור ממלקות קאתי באכלתי ולא אכלתי וסיפא לחייב קרבן באכלתי ולא אכלתי קאתי אבל כולה כר' ישמעאל הוי דומיא ממש דרישא לפטור מקרבן באכלתי ולא אכלתי וסיפא לפטור ממלקות אכלתי ולא אכלתי אך קשה במה שכתבו וזה הפי' נראה יותר דמסברא אין לנו למעט אכלתי ולא אכלתי ממלקות כדי להקשות לר' יוחנן כו' דהא לתירוץ קמא נמי לאו מסברא בעלמא קפריך אלא מכח דומיא קפריך לאוקמא טפי כר' ישמעאל כדי להקשות לר' יוחנן ודו"ק:

גמ' ביטוי שחייבין על כו' כצ"ל:

גמרא ומ"ש מסתברא כו'. גי' התוס' ומה ראית:

תד"ה ומה. ואין ומ"ר כו' אלא ונימא איפכא. צ"ע מדבריהם בעירובין (ל"א ב') ד"ה ומה ראית (וכן בביצה י"ג ב') ועמש"כ שם בס"ד:

"רב ושמואל" ור"י דאמרי תרוייהו. נ"ב בחד חשיב להו [לרב ושמואל]. ויותר נראה דתיבת תרוייהו ט"ס היא לפום ריהטא אתיא ליה. וכ"ה לקמן (כ"ב ב') [כ"ג ב' וביומא] בלי תרוייהו:

תוס' ד"ה היכן מצינו כו' ואף ע"ג דבמפרש כו' היינו קו' הש"ס דלקמן והרי מפרש ומשני מפרש נמי כברי' דמי. אלא דהש"ס לא נחית לשנויי רק לישנא דקאמרי היכן מצינו ובאמת מצאנוה במפרש וע"ז משני דמברי' לא מיירי מ"מ הקשו תוס' הכא מנ"ל לרבנן לפרש סתם אכילה בכזית דילמא סתם אכילה בכל שהוא כיון דמודים אי הוה מפרש כל שהוא חלה שבועתו וע"ז משני סתמא מפרשינן ככל אכילה שבתורה. ונ"ל דלא ידעינן בלשון בני אדם אי אכילה בכזית או בכל שהוא לכן אזלינן בתר לשון התורה דאל"ה קיי"ל בשבועות נדרים הלך אחר לשון בני אדם וכן הקשה במשנה למלך פרק ד' מהל' שבועות ריש ה' א':

א"נ י"ל דבלשון בני אדם אין אכילה פחות מכזית וכן משמע קצת בברכות פ' ג' שאכלו מ"ט ע"ב וע"ש בתוספות ד"ה ר"מ אומר כו' ע"ש נלפע"ד דהכל מדרבנן משום דלבני אדם חשיב אכילה בכזית גזרו עליו ברכת המזון ור"מ היא דמפיק ליה מקרא אע"ג דס"ל דלא חשיב בפחות מכביצה כאשר גילה דעתו בשורפו לפני הבירה ע"ש משא"כ ר' יהודה ס"ל מדאורייתא בכביצה דאכילה שיש בה שביעה בעי מ"מ מדרבנן אפשר דמודה דגזרו אכזית משום בלשון ב"א וחוזר עליו נמי לשורפו לפני הבירה וא"ש הא דאין מדקדקין עד כזית אע"ג דהלכה כר' יהודה לגבי ר"מ כמו שהקשו בתוספות הנ"ל והא"ש דמדרבנן עבדינן הכי:

כללו של דבר נ"ל דבלשון ב"א אין אכילה פחות מכזית והא דהוצרכו רבנן לומר דלא מצינן אכילה בתורה פחות מכזית משום דר"ע ס"ל אע"ג דסתם אכילה של ב"א בכזית מ"מ בשבועה דמדבר ומביא קרבן דחמיר דעתו אכל שהוא כמ"ש תוס' בדבור הסמוך ועי' מ"ש אי"ה לכן הוצרכו לומר דלא מצינו עונש בתורה בפחות מכזית ומסתמא אין דעתו לאסור יותר מאיסורו כמ"ש במשנה וא"כ לדידן דקיי"ל יש מעילה בקונמות בלא"ה ליתא לדר"ע היכן מצינו במדבר ומביא קרבן דהאיכא קונמות ומאי דמשני הש"ס לקמן אין מעילה בקונמות לאו הלכתא הוא ודוקא רבנן דסתם מתני' ר"מ והרשב"א גורס להדיא דברי ר"מ במתני' דס"ל יש מעילה בקונמות כדאפיך רבינא לקמן בשמעתין הוצרך להשיב מסתם אכילה שבתורה ולטעמיה אזיל נמי דס"ל דסתם אכילה שבתורה בכזית כמו שהבאתי לעיל ממסכת ברכות משא"כ לדידן אף אי סתם אכילה שבתורה בכל שהוא כיון דבלשון בני אדם בכזית בתרייהו אזלינן בשבועות ואי משום דחמיר דלא מצינו מדבר ומביא קרבן אשכחן קונמות דיש בהו מעילה אדיבורו ובעי שיעורא שוה פרוטה וקרבן:

ומיושב בזה קו' המשנה למלך שם אהרא"ם דס"ל סתם אכילה שבתורה בכל שהוא ואתא הילכתא ואפקי' ממשמעותיה לענין מלקות לאוקמי בכזית והקשה מסוגי' דהכא ולפי הנ"ל א"ש ודו"ק:

ד"ה היכן מצינו הילכך כיון דחמיר כו' נלפע"ד הפי' כיון דחמיר אי היה נשבע שאוכל בודאי דעתו לפטור עצמו בכל שהוא כדי להפטר מחומר השבועה וכמ"ש הר"ן לקמן גבי שאוכל עפר ועי' מה שאכתוב שם אי"ה ה"ה נמי בשלא אוכל מפרשינן דעתו אכל שהוא ובזה תבין קו' תוס' לקמן כ"ב ע"א ד"ה והרי כו' והת"ח פקפק ע"ש והא"ש ודו"ק:

ד"ה ואי ס"ד תימה דילמא שאני הכא דגלי קרא כו'. יש לישב קושית תוס' דבע"ז ס"ד ע"א ובנזיר ל"ח ע"א ובמעילה י"ח ע"א כ' בשם ר' יקיר דכל שהו למלקות לר"ש דוקא בעינא אבל ע"י תערובות מודה דבעי שנתערב כזית דאל"ה משרת לר"ש למה לי לטעם כעיקר לא צריך דיליף ליה מגעולי נכרים דלא ס"ל דחידוש הוא ולהיתר מצטרף לאיסור לא צריך דלא שייך צירוף דהא סגי בכ"ש אע"כ דבתערובות מודה. ורבים תמהו דלא מוכיח הש"ס הכא לר"ע מידי למה לי לצרף דהא בתערובות מודה. ולפע"ד דלאו מסברא קאמר ר' יקיר הכא דמ"ש בעין מתערובות כמו שהקשו באמת תוס' עליו אבל עיקר כוונתו דר"ש לא מוקמי משרת להיתר מצטרף לאיסור כ"א לטעם כעיקר דמגעולי נכרים ה"א דבתערובות נמי סגי בכ"ש ולכן אתי' משרת להורות דבעי שיעורא דהרי ילפינן מהכא דבשתי' דנזיר בעי כזית מדכתיב וענבים לחים ויבשים לא יאכל וי"ו מוסיף על ענין הראשון במסכת נזיר אם כן מוכח דבעי שיעורא (ודע דמשרת ענבים היינו ענבים ששראן במים ושתה המים ומיניה יליף ר"ע בהיפך פת ששרה ביין) והשתא מקשה הש"ס הכא שפיר לר"ע דע"כ אין לחלק בין תערובות לבעין אי לאו דמשרת אתי' להכי ואם כן היתר מצטרף לאיסור מנ"ל:

ומיושב נמי קושית התוספות דהיכן גלי קרא דאי ס"ל כר"ש ע"כ מוקמי קרא לחלק בין תערובות לבעין ודו"ק:

ודע דיש לנו תלי"ת אריכות בישוב דברי ר' יקיר הנ"ל באנפין שונין ובסתירת רש"י דכ' דאתי' מוכל משרת ע"ש מה שמחק בעצמו הגי' הלז בפסחים סוגיא דמשרת ובחידושי למסכת חולין סמוך לסוגיא דזרוע בשלה חברתי קונטרס לסוגיא דמשרת שם תמצא הכל על נכון:

גמ' ולא הרי נמלה כו' משמע דמחייבין מלקות שקיל וטרי הכא דבנמלה ליכא קרבן ואם כן מאי דמקשה מהקדש משמע דלמלקות בהקדש נמי בעי שיעורא ועל זה סמכו תוס' בקו' ד"ה אבל כו' דפשיטא דלהקדש אפי' למלקות בעי שיעורא ועי' מ"ש שם בחידושי הרשב"א ולפע"ד הוכיחו תוס' ממ"ש ודו"ק:

וכן מוכח ממאי דמקשה והרי קונמות והיינו ע"כ למלקות דאי לקרבן מסקינן בעי שיעורא ועוד דיש לומר לשנויי אין מעילה בקונמות דהכי ס"ל לר"מ במסקנא דאיהו תנא דמתני' אלא ע"כ דבמלקות איירי ודו"ק:

אימא סיפא. דקתני בתר דהך איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם אמר על עמוד של אבן שהוא של זהב כו' זו היא שבועת שוא שחייבין כו': לאו למעוטי אכלתי ולא אכלתי. דלא דרשינן לשוא באם אינו ענין: ור''ע היא דמחייב. קרבן על שעבר ומיהו בשבועת שוא מודה דלית בה קרבן אף ע''ג דדריש ריבויי ומיעוטי ואתרבאי שבועת ביטוי לשעבר אהני מיעוטא לשבועת שוא שהוא ניכר דבר שאי אפשר כדאמרינן לקמן (דף כו.) ומאי מיעט מיעט מצוה דהויא שבועת שוא דבמתני' קאי ותני נשבע לבטל את המצוה בשבועת שוא: אלא למעוטי אוכל ולא אכל ממלקות. והכי קאמר זו היא לא אוכל ואכל דחייבין על זדונה מכות דהוה ליה לאו שיש בו מעשה אבל אוכל ולא אכל לא לקי: ומאי שנא. כלומר היכי משמע ממתניתין דלמעוטי אוכל ולא אכל דלמא למעוטי נמי אכלתי ולא אכלתי ותיקשי לך: ממעט לשעבר. בתמיה: איבעיא להו ר' עקיבא. דאמר במתניתין סתם אכילה דשבועה בכל שהוא: בכל התורה. בכל שאר איסורין נמי כר''ש סבירא ליה דאמר סתם אכילה שבכל התורה כל שהוא: דתניא ר''ש אומר כל שהוא. בכל האיסורין למכות. בהתראה: ולא אמרו בכזית. הלכה למשה מסיני אלא לענין קרבן דשגגת כרת הלכך הכא אפי' לקרבן דקרבן שבועה על חילוף שבועה בא וכיון דאכילה בכל שהוא היא הרי אסר עצמו בשבועתו בכל שהוא וכשאכל כל שהוא החליף את שבועתו: ובדין הוא דליפלגו בעלמא. בשאר איסורין ולמלקות בפלוגתיה דר''ש ורבנן: והאי דאיפלגו הכא להודיעך כוחן דרבנן. דאף ע''ג דאיכא למימר הואיל ואם פירש שבועה שלא אוכל כל שהוא ואכל כל שהוא חייב שהרי החליף שבועתו: סתם נמי חייב. שיש לומר שהנשבע אין דעתו על אכילה של תורה אלא אחר לשון בני אדם ובכל שהוא נתכוין לאסור את עצמו: קמ''ל דפטרי . דקסברי אין דעתו אלא על שיעור אכילה: או דלמא. סתם נמי חייב דסתם נמי כמפרש דמי שדעתו היתה על כל שהוא: ואם איתא. דכר''ש סבירא ליה: אודו לי מיהת כו'. דהכי הדר להו שזה מדבר ומביא קרבן וכיון דקרבן על חילוף דיבורו חייב שאף זה החליף דיבורו שהנשבע דעתו על כל שהוא והרי סתם שלו כמפרש: ויש בו כדי לצרף כזית. בין פת ויין: חייב. דהיתר מצטרף לאיסור באיסורי נזיר דילפינן לה ממשרת וכל משרת במסכת פסחים (דף מג:): חייב. קרבן שבועה: ור''ש פוטר. שהרי מושבע ועומד מהר סיני על הנבילות ואין שבועה חלה על מצוה כדלקמן: בכולל דברים המותרין. כו'. כלומר אם היה נשבע על הנבילות לבדן לא היתה שבועה חלה אבל זה שאמר לא אוכל סתם כלל דברים המותרין והאסורין יחד ומיגו דחיילא שבועה על המותרין חיילא נמי אדברים אסורין באיסור שבועה ור''ש לית ליה איסור חל על איסור אפי' ע''י כולל: וריש לקיש אמר. טעמא דרבנן לאו משום כולל הוא דלא אמרינן כולל באיסורי שבועה כדמפרש ריש לקיש טעמא לקמן: אי אתה מוצא. שיתחייב אלא בחצי שיעור שאינו מושבע עליו מהר סיני ומשום שבועה מיחייב או במפרש שלא אוכל חצי שיעור ואליבא דרבנן דמתניתין דאמרי דסתם אין דעתו לכל שהוא ובמפרש מודו: אי בסתם. מצית מוקמת לה אליבא דר''ע דאמר אדם הנשבע לא אוכל סתם דעתו לאסור עצמו בכל שהוא: והרי נמלה. וכן כל בריה קטנה דלדברי הכל חייב מלקות דתנן במס' מכות (דף יג.) אמר ר''ש אי אתם מודים באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב אמרו לו מפני שהיא כברייתה: והרי הקדש. שהוא מתחייב מעילה בשוה פרוטה ואפי' בפחות מכזית: ומשני הא בעינן שוה פרוטה. שזה שיעורו: והרי מפרש. שבועה שלא אוכל כל שהוא ואכל כל שהוא חייב: מפרש נמי כבריה דמי. מפרש דשבועה כבריה בשאר איסורין דמי בריה טעמא מאי משום דחשיבא מפרש נמי איהו אחשבה דאסריה עליה: והרי עפר. האומר שבועה שלא אוכל עפר דקס''ד דכיון דלאו בר אכילה לא שייך ביה שיעור אכילה וחייב בכל שהוא:

ומה ראית מסתברא כו'. פי' בקונט' דלמא דאתא נמי למעוטי אכלתי ולא אכלתי ואין ומה ראית שבגמרא כן אלא ונימא איפכא ונראה לפרש ומה ראית פירוש דטפי הוה לן לאוקמה כולה כר' ישמעאל ותיהוי רישא דומיא דסיפא דתרוייהו למעוטי אכלתי ולא אכלתי ורישא למעוטי . מקרבן וסיפא ממלקות א''נ סיפא למעוטי אוכל ולא אכל ממלקות ורישא למעוטי אכלתי ולא אכלתי מקרבן ואתי כולה כר' ישמעאל ולאו אדרבי יוחנן קפריך וזה הפירוש נראה יותר דמסברא אין לנו למעט אכלתי ולא אכלתי ממלקות כדי להקשות לר' יוחנן ומשני מסתברא כו' והוא הדין דה''מ לשנויי דניחא ליה לאוקומה כר''ע דכולהו סתמי כוותיה: היכן מצינו באוכל כל שהוא כו'. ואע''ג דבמפרש כל שהוא חייב כדאמר בגמרא סתמא דמילתא דעתו אסתם אכילות שבתורה: היכן מצינו במדבר ומביא קרבן כו'. הלכך כיון דחמיר דעתו אכל שהוא: כרבי שמעון סבירא ליה. ר' יוחנן דאית ליה בפרק בתרא דיומא (דף עד.) דחצי שיעור אסור מן התורה אתי שפיר כרבנן דבחצי שיעור ליכא מלקות אלא איסור בעלמא ובסוף פרק גיד הנשה (חולין צח.) מוכח בהדיא דכרבנן סבירא ליה ובפרק אלו עוברין (פסחים מג:) קאמר רבי יוחנן דבכל התורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר ואי כל שהוא למכות למה לי צירוף: ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן. ודוקא בשאר איסור בעינן כזית לקרבן שהקרבן תלוי בכרת וזדונו בכרת לא הוי אלא בכזית אבל בשבועת בטוי דאין בו כרת אלא לאו והקרבן תלוי בלאו כי היכי דלוקין אכל שהוא מביא קרבן אכל שהוא: ואי ס''ד כרבי שמעון סבירא ליה למה לי צירוף. תימה דלמא שאני הכא דגלי קרא כדדרשינן באלו עוברין (פסחים דף מג: ושם) ובפ' ג' מינים (נזיר לה:) ממשרת וכל משרת וי''ל דאי סבירא ליה כר''ש הוה מוקי ליה לקרא למילתא אחריתי:

שבועות כא ע"ב