שבועות כא ע"א

קא משמע לן כדשני ליה [משמיע לנו כמו שתירץ לו] אביי (להלן בעמוד זה).

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כי "שוא ושקר אחד הן" כוונתו: כשם שמביא קרבן על שבועת שקר ("אוכל" ו"לא אוכל") כך מביא קרבן על שבועת שוא ("אכלתי" ו"לא אכלתי"), ושיטת ר' עקיבא היא, שמחייב קרבן לעל שבועה לשעבר כעל שבועה להבא.

מיתיבי [מקשים] עוד על דברי רב דימי בשם ר' יוחנן, ששבועה לעתיד היא שבועת שקר, מברייתא: אי זו היא שבועת שוא? אם נשבע לשנות את הידוע לאדם, שנשבע על דבר שאנשים יודעים שאינו נכון, שבועת שקר — שנשבע להחליף כלומר, שנשבע לשנות מן האמת. ודבר זה הוא רק בשבועה על העבר! ומתקנים: אימא [אמור] ותקן: נשבע ומחליף, שנשבע (לעשות או לא לעשות) ומחליף (משנה) במעשהו ממה שנשבע.

א כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' ירמיה אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: הנשבע "אכלתי" ו"לא אכלתי", ולא היה הדבר נכון — הרי זה שבועת שקר, ואזהרתיה [ואזהרתו] היא מ"לא תשבעו בשמי לשקר" (ויקרא יט, יב). אם נשבע לעתיד: "אוכל" ו"לא אוכל", ועבר על שבועתו — עובר ב"לא יחל דברו" (במדבר ל, ג). ואי זו היא שבועת שוא? שנשבע לשנות את הידוע לאדם, שהכל יודעים שהיא שוא.

אמר רב פפא: הא [אימרה זו] של ר' אבהו בשם ר' יוחנן — לאו [לא] בפירוש איתמר [נאמרה], אלא מכללא איתמר [מכלל הדברים נאמרה], שהסיקו אותה מדברים אחרים שאמר. שאמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר רב יצחק אמר ר' יוחנן, כך ר' יהודה אומר משום (בשם) ר' יוסי הגלילי: כל לא תעשה שבתורה, אם הוא לאו שיש בו מעשה ועבר עליו ועשהו — לוקין עליו, ושאין בו מעשה — אין לוקין עליו, חוץ מנשבע, וכן מימר בהמת קודש בבהמת חולין, שאומר שתהא קדושה במקומה, שנאסר הדבר בתורה (ויקרא כז, י), ומקלל את חבירו בשם (ויקרא יט, יד), שעל כל אלה נענשים במלקות אף על פי שאין בהם מעשה אלא דיבור בלבד.

ושואלים: נשבע מנלן [מנין לנו] שלוקים עליו? אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בר יוחאי, אמר קרא [הכתוב]: "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא" (שמות כ, ז), לומר: בית דין של מעלה אין מנקין אותו, שאין לו כפרה בתשובה בלבד, אבל בית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי, דלמא הכי קאמר רחמנא [שמא כך אמרה התורה]: לא ינקה כלל, שאין לו תקנה כלל לעוונו! והשיב לו: אי כתיב [אם היה כתוב] רק "כי לא ינקה" — הייתי מפרש כדקאמרת [כמו שאתה אומר], השתא דכתיב [עכשיו שנאמר] "כי לא ינקה ה' ", יש לדייק: ה' הוא שאינו מנקה, אבל בית דין של מטה מלקין אותו ובכך מנקין אותו.

ושאלו: אשכחן [מצאנו] דין זה לגבי שבועת שוא, שלוקה למרות שאין בו מעשה, על שבועת שקר מנלן [מנין לנו] שמלקים אותו? ר' יוחנן דידיה [משלו] ולא בשם התנאים אמר: נאמר "לשוא" "לשוא" שתי פעמים באותו פסוק "לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא", ובהמשך הדברים "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא", ומייתור לשון זה נלמד: אם אינו ענין לשבועת שוא שכבר נאמרה פעם אחת, תנהו ענין לשבועת שקר.

והוי [והיה עוסק, מתקשה] בה ר' אבהו: האי [זו] שבועת שקר שלמד ר' יוחנן שמלקים עליה מ"לשוא" "לשוא", היכי דמי [כיצד היא]? אילימא [אם תאמר] "שבועה שלא אוכל" ואכל — לאו שיש בו מעשה הוא, שהרי כאשר אכל עשה מעשה, וממילא הוא לוקה! ואלא שאמר "שבועה שאוכל" ולא אכל, אולם האי מי [זה האם] הוא לוקה? והא איתמר [והרי נאמר] לגבי מי שאמר: "שבועה שאוכל ככר זו היום", ועבר היום ולא אכלה — ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו [שאומרים שניהם]: אינו לוקה על כך,

ר' יוחנן אמר: אינו לוקה משום דהוה [שהריהו] לאו שאין בו מעשה, שהרי במה שעבר על שבועתו לא עשה מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו. וריש לקיש אמר: אינו לוקה משום דהוה [שהריהו] התראת ספק, שהרי צריך להתרות בו סמוך לזמן העבירה, והרי אין יודעים האם כוונתו שלא לאכול או לא, ובכל רגע ספק הוא, והתראת ספק לא שמה התראה!

ואמר ר' אבהו: תהא (יש להעמיד) הלכה זו שלוקה על שבועת שקר למרות שאין בה מעשה ב"אכלתי" ו"לא אכלתי", ומכאן למד רבין שלשיטת ר' אבהו בשם ר' יוחנן, הנשבע "אכלתי" ו"לא אכלתי" עובר ולוקה משום שבועת שקר. ושואלים: ומאי שנא [ומה, מדוע שונה] שבועה לשעבר משבועה לעתיד לענין זה, שהנשבע "אכלתי" ולא אכל לוקה אף שלא עשה מעשה, ואילו הנשבע שיאכל ולא אכל אינו לוקה משום שלא עשה מעשה? אמר רבא: בפירוש ריבתה תורה שבועת שקר דומה לשבועת שוא, מה שוא הריהו שבועה לשעבר, אף שקר נמי [גם כן] מתחייב מלקות דוקא על שבועה לשעבר.

איתיביה [הקשה לו] ר' ירמיה לר' אבהו ממה ששנינו: מי שאמר "שבועה שלא אוכל ככר זו", וחזר ואמר "שבועה שלא אוכלנה", ועוד "שבועה שלא אוכלנה" — ואכלה, למרות שנשבע כמה פעמים — אינו חייב אלא אחת. שבועה כגון זו היא שבועת בטוי, שחייבין על זדונה אם עבר עליה בזדון — מכות, ועל שגגתה אם עבר בשגגה על שבועתו — מביא קרבן עולה ויורד.

ונדייק: "זו היא" למעוטי מאי [למעט את מה]? לאו למעוטי [האם לא למעט] את המקרה של הנשבע "אכלתי" ו"לא אכלתי", דלא לקי [שאינו לוקה] על כך?

ודוחים: לא, למעוטי [למעט] את "אכלתי" ו"לא אכלתי" מקרבן. וכך נדייק: זו היא שעל שגגתה מביא קרבן עולה ויורד, אבל "אכלתי" ו"לא אכלתי" לא מביא קרבן. ושיטת ר' ישמעאל היא, שאמר: אינו חייב קרבן אלא על העתיד לבא, אבל מילקא לקי [ללקות הוא לוקה] על שבועה לשעבר, משום שנשבע לשקר.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כא - א

קא משמע לן הברייתא כדשני ליה אביי לרב פפא, שמכך שנאמר "לא ינקה ה'" ולא נאמר "לא ינקה" משמע שרק ה' לא מנקה אבל בית דין של מטה מנקין אותו. ^[24].

ואיבעית אימא: לכך באה הברייתא לומר ששוא ושקר אחד הן: כשם שמביא קרבן על שבועת שקר שנשבע לעתיד, כך מביא קרבן על שבועת שוא שנשבע לשעבר.

ורבי עקיבא היא, דמחייב קרבן על שבועה לשעבר כשבועה להבא [לקמן במשנה כה א] וחולק על רבי ישמעאל שמחייב קרבן רק על שבועה להבא, כמשמעות הכתוב בפרשת קרבן שבועה "להרע או להיטיב" דהיינו לעתיד.

מיתיבי לרב דימי אמר רבי יוחנן, האומר ששבועת שקר היינו כשנשבע לעתיד מהא דתניא:

אי זו היא שבועת שוא? נשבע לשנות את הידוע לכל אדם, כגון שנשבע על איש שהוא אשה, שהכל יודעים שאין זה אמת, ולכן שבועתו לשוא היא.

ואיזו היא שבועת שקר? נשבע להחליף ולשנות את האמת שאינה ידועה לכל אדם, כגון שנשבע לשעבר שאכלתי והוא לא אכל, או שלא אכלתי ואכל.

הרי ששבועת שקר היא כשנשבע לשעבר, וקשיא לרב דימי אמר רבי יוחנן!?

ומתרצינן: אימא הכי - שבועת שקר היא כאשר האדם נשבע על העתיד, ומחליף, משנה לאחר מכן את דיבורו, שעובר על שבועתו בכך שאינו עומד בהתחייבותו לעשות או שלא לעשות.

כי אתא רבין אמר רבי ירמיה אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: הנשבע על לשעבר, כגון אכלתי ולא אכלתי ולא היה הדבר אמת - זוהי שבועת שקר.

ואזהרתיה מ"לא תשבעו בשמי לשקר", שמשמעותו היא לשעבר, שבשעה שנשבע, כבר הוא שקר.

ואם נשבע להבא, כגון אוכל ולא אוכל ולא קיים את דברו עובר ב"לא יחל דברו" שמשמעותו שלאחר שאמר את דברו לא יחללנו, שאילו בשבועה לשעבר הרי הוא מחולל כבר בשעת השבועה.

ואי זו היא שבועת שוא? נשבע לשנות את הידוע לכל אדם!

אמר רב פפא: הא דרבי אבהו בשם רבי יוחנן, שאכלתי ולא אכלתי היא שבועת שקר, לאו בפירוש איתמר. רבי אבהו לא אמר זאת בפירוש בשם רבי יוחנן, אלא מכללא איתמר. רבי ירמיה שמע מרבי אבהו כיצד הוא מעמיד את דברי רבי יוחנן בענין מסויים הנוגע לדין שבועת שקר, ומתוך כך למד רבי ירמיה שרבי אבהו סובר בדעת רבי יוחנן ששבועת שקר היא לשעבר.

דאמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר רב יצחק אמר רבי יוחנן: רבי יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי: כל לא תעשה שבתורה, אם הוא לאו שיש בו מעשה, לוקין עליו. ואם הוא לאו שאין בו מעשה, אין לוקין עליו.

חוץ מנשבע [כפי שיבואר לקמן], ומימר, שהמיר קרבן בבהמת חולין, ועבר בכך על לאו של "לא ימירנו". ומקלל את חבירו בשם המיוחד של הקדוש ברוך הוא. ^[25] שאלו, אף על פי שאין מעשה בלאו שלהם, בכל זאת לוקין עליהם. ^[26]

[ובמסכת תמורה מבארת הגמרא הטעם במימר ומקלל, וכאן מבארת הגמרא רק את הטעם של נשבע].

נשבע, מנלן שהוא לוקה למרות שאין בו מעשה?

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: אמר קרא "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, כי לא ינקה ה'" את אשר ישא את שמו לשוא". ודרשינן - רק בית דין של מעלה אין מנקין אותו, אבל בית דין של מטה מלקין אותו, ובכך הם מנקין אותו. ^[27]

אמר ליה רב פפא לאביי: דלמא הכי קאמר רחמנא - לא ינקה כלל! לא בבית דין של מעלה ולא בבית דין של מטה?

אמר ליה אביי: אי הוה כתיב "כי לא ינקה" בלבד, אכן היה משמע כדקאמרת שלא ינקה כלל, אבל השתא דכתיב "כי לא ינקה ה"', משמע כי רק ה' הוא דאינו מנקה, אבל בית דין של מטה מלקין אותו, ומנקין אותו.

אשכחן שבועת שוא שלוקין עליה על אף שאין בה מעשה, שבועת שקר מנלן שאף עליה לוקין?

רבי יוחנן דידיה [בעצמו ולא בשם רבי שמעון בר יוחאי כדלעיל] אמר: נאמר בפסוק של "לא תשא", "לשוא" "לשוא" שתי פעמים. ודרשינן: אם ה"שוא" השני אינו ענין לשבועת שוא, תנהו ענין לשבועת שקר, ללמד שאף עליה ילקו.

והוי בה רבי אבהו: האי שבועת שקר שלמדה רבי יוחנן באם אינו ענין משבועת שוא, היכי דמי?

אילימא שאמר "שבועה שלא אוכל" ואכל, למה לי ללימוד משבועת שוא, והרי לאו שיש בו מעשה הוא, שהרי אכל ועשה בכך מעשה, ופשיטא שלוקין עליה?

ואלא, שמא תאמר שרבי יוחנן מדבר בכגון דאמר "שבועה שאוכל" ולא אכל שאין בו מעשה?

וכי האי, מי לוקה?

והא איתמר: האומר "שבועה שאוכל ככר זו היום, ועבר היום ולא אכלה:

רבי יוחנן וריש לקיש, דאמרי תרוייהו, אינו לוקה. אלא שנחלקו בטעם הדבר -

רבי יוחנן אמר: אינו לוקה, משום דהוי לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו.

וריש לקיש אמר: אינו לוקה, משום דהוה התראת ספק, כי בשעה שמתרים בו העדים שיאכל, כדי שלא יעבור על השבועה, עדיין יש ספק אם אכן הוא יעבור עליה, שהרי עדיין יש לו זמן לאוכלו אחר כך. ^[28] והתראת ספק לא שמה התראה.

הרי שבשבועה שאוכל ולא אכל, סובר רבי יוחנן שאין לוקין, ואם כן, אי אפשר לומר שעל זה נתכוין רבי יוחנן לומר ששבועת שקר לוקין עליה?

ואמר רבי אבהו: תהא אותה שבועת שקר שרבי יוחנן דיבר עליה, בנשבע על לשעבר, "אכלתי" או "ולא אכלתי", שאין בה מעשה רק דיבור בעלמא, ובכל זאת לוקין עליה בגלל הילפותא שנאמר "לשוא" "לשוא" שתי פעמים.

וזו כוונת רב פפא, שרבי אבהו לא שמע בפירוש מרבי יוחנן שאכלתי ולא אכלתי היא שבועת שקר, אלא למדה מכלל דבריו של רבי יוחנן, שאי אפשר להעמידם רק בשבועה דלשעבר.

והוינן בה: ומאי שנא שבועה לשעבר, שרבי יוחנן אמר לוקין עליה, משבועה לעתיד באוכל ולא אוכל, שאין לוקין עליה לרבי יוחנן, והרי שניהם אין בהם מעשה?

ומתרצינן: אמר רבא: בפירוש ריבתה תורה מ"לשוא" לשוא" רק שבועת שקר כזו שהיא דומה לשבועת שוא, שלכן כתבה התורה את הריבוי בלשון "שוא" - ^[29]

מה שבועת שוא, שנשבע לשנות את הידוע לכל, היא לשעבר, שהרי בשעה שהוא נשבע הוא עובר על שבועת שוא, אף שבועת שקר נמי, דוקא לשעבר. ואילו שבועה דלהבא אינה בכלל הריבוי הזה, אלא דינה ככל לאו שאין בו מעשה, שאין לוקין עליו. ^[30]

איתיביה רבי ירמיה לרבי אבהו: שנינו במשנה לקמן [כז ב]: האומר "שבועה שלא אוכל ככר זו, וחזר ואמר "שבועה שלא אוכלנה" את הככר הזה, ושוב חזר על דבריו בפעם השלישית ^[31] ואמר "שבועה שלא אוכלנה", ואכלה, אינו חייב אלא אחת, משום שאין שבועה חלה על שבועה. כי מאחר שהדבר כבר נאסר עליו בשבועה ראשונה, שוב הוי השבועה השניה כנשבע לקיים את המצוה, שפטור עליה אף אם לא קיים את המצוה.

שבועה זו, היא שבועת ביטוי, שחייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה קרבן עולה ויורד.

ומדייק רבי ירמיה: "זו היא", למעוטי מאי?

מאי לאו, האם אין כוונת המשנה למעוטי נשבע "אכלתי" או "ולא אכלתי" דלא לקי. משום דהוי לאו שאין בו מעשה, ולא דרשינן "לשוא" "לשוא" שתי פעמים לרבות שבועת שקר למלקות.

וקשיא לרבי אבהו?

ומתרץ רבי אבהו: לא באה המשנה למעט את הנשבע במזיד ממלקות, אלא למעוטי את הנשבע בשוגג "אכלתי ולא אכלתי", מקרבן!

וכך אמרה המשנה: שבועה שלא אוכל ואכל, זו היא השבועה דעל שגגתה חייבין קרבן עולה ויורד. אבל אם נשבע על העבר "אכלתי ולא אכלתי", לא חייב קרבן.

ורבי ישמעאל היא דאמר: אינו חייב קרבן אלא כשנשבע על העתיד לבא ולא כשנשבע על לשעבר.

אבל לעולם מילקא לקי אף על שבועה דלשעבר.

הערות

^[24] לכאורה לפי זה אין צריך להא דבדיבור אחד נאמרו. שהרי מ"לא ינקה" אנו דורשים מלקות בשבועת שוא, אלא כתב הריטב"א שלולי שבדיבור אחד נאמרו לא היינו דורשים מהייתור של ה' לענין מלקות אלא היינו דורשים אותו לדרשא אחרת. אך כתב הריטב"א שרש"י גורס "אלא אימא כשם שלוקה על שקר" משמע שעתה חוזרת בה הגמרא מהא דבדיבור אחד נאמרו, והברייתא מתכוונת רק לומר שכשם שלוקין על זה כך לוקין על זה. וכן כתבו התוס', אך הקשו שבירושלמי וספרי מבואר להדיא ששוא ושקר בדיבור אחד נאמרו? וכתבו שיש ליישבו על פי הגמרא דלהלן שאמר רבא "בפירוש ריבתה תורה שבועת שקר דומה לשוא", דהיינו שבדיבור אחד נאמרו כמבואר שם בהערה 29. תוס' ד"ה קמ"ל. מהר"ץ חיות מביא ירושלמי שמונה הרבה ענינים שנאמרו בדיבור אחד. שוא - ושקר. זכור - ושמור. מחלליה מותיומת - וביום השבתשני כבשים. ערות אשת אחיך לא תגלה - יבמה יבא עליה. לא תסוב נחלה - וכל בת יורשת יורשת נחלה. לא תלבש שעטנז - גדילים תעשה לך. והביא מרב האי גאון שמפרש שבכל הענינים הללו האחד סותר את השני, שהעשה עומדת נגד הלא תעשה, ואם כן כיצד ידחה העשה את הלא תעשה, והרי לא תעשה חמור מעשה, אלא שבדיבור אחד נאמרו דהיינו שבשעה שנאמרה הלא תעשה לא היתה המצוה בכלל האיסור. וכתב מהר"ץ חיות שגם בזכור ושמור יש לפרש ענין ההתנגדות זה לזה, ש"שמור" דרשו בגמרא ביומא [פה ב] על "ושמרו בני ישראל את השבת" חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, ומזה נלמד שפקוח נפש דוחה שבת, ולכן נאמרו בדיבור אחד, שבשעה שהוזהרו על השבת לא היה פיקוח נפש בכלל. אך בשוא ושקר אין שום סתירה ביניהם, ולכן יש לומר שהגמרא חזרה בה מהא דבדיבור אחד נאמרו.

^[25] רש"י. וראה רש"ש למה דוקא שם המיוחד.

^[26] הקשו תוס': הרי רבי יוחנן סובר בבבא מציעא [צ ב) שעקימת פיו הוי מעשה, ומדוע נחשבים כל אלו כלאו שאין בו מעשה? ותירצו שרק לענין חסימת שור בדישו הוי מעשה כיון שעל ידי דיבורו שגוער בבהמה מלאכול היא נמנעת מלאכול ונעשה מעשה על ידו. אבל בעלמא דיבור לא הוי מעשה. ועוד כתבו שישנם עוד לאוין שלוקין עליהם למרות שאין בהם מעשה, והם עדים זוממים ומוציא שם רע, אלא שלא חש לשנותם לפי שהמלקות כתוב בהם בפירוש. ועוד שאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר חוץ. תוס' ד"ה חוץ.

^[27] כתב הרמב"ם בהלכות שבועות [יב א]: אף על פי שלוקה הנשבע לשוא או לשקר אין מתכפר להן עון השבועה כולו, שנאמר "לא ינקה ה"' אין לזה נקיון מדין שמים עד שיפרע ממנו על השם הגדול שחלל שנאמר "וחללת את שם אלהיך אני ה"'. והשיג עליו הראב"ד מהגמרא כאן שבית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו בכך? ותירץ הכסף משנה שאף על פי שבית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו, מכל מקום אינו נקיון גמור שהרי נאמר "לא ינקה", ואילו היה נקיון גמור היה צריך לכתוב "ינקו אותו". והרדב"ז כתב שבשבועת שקר יש שתי עבירות, עצם השבועה וגם חילול השם, והבית דין של מטה מנקין אותו רק מעבירת השבועה. אבל על עבירת חילול השם אינם יכולים לנקות אותו אלא הקדוש ברוך הוא נפרע ממנו. וגם בתורת חיים כתב שעל כרחך צריך לומר שהבית דין של מטה אין מנקין אותו לגמרי, שאם כן מה ההבדל בין שבועת שקר לכל הלאוין שבתורה, שאם הלקוהו הבית דין ניקו אותו, ואם לא הלקוהו כגון שאין עדים או בזמן הזה, הבית דין של מעלה אין מנקין אותו אלא מקבל עונש מהשמים, ומדוע כתבה התורה דוקא גבי שבועה "לא ינקה ה"'. וביאר שהחילוק בין כל חייבי לאוין לשבועת שקר, שבכל חייבי לאוין אין להם רק עונש אחד, או בבית דין של מטה על ידי מלקות, או בבית דין של מעלה כשלא הלקוהו בית דין של מטה, ואילו בשבועת שקר החמורה נענשים גם בבית דין של מטה וגם בבית דין של מעלה, ולכן נאמר "לא ינקה ה"' שאף שכבר לקה מכל מקום אינו נקי מבית דין של מעלה, ואם לא לקה בבית דין הוא נענש בבית דין של מעלה כפליים. ומה שאמרו אבל בית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו היינו שעל ידי המלקות הוא מנוקה מהעונש הכפול שהיה מקבל אילו לא היה לוקה.

^[28] שהמתרה אינו יכול לדייק להתרות בו ברגע האחרון של היום, שתוך כדי דיבור של ההתראה יסתיים היום. רש"י. ובתמורה [ג ב] ד"ה משום פירש רש"י שבמשך כל היום יכול לומר המותרה שיש לו עוד זמן לאכול, ולאחר שעבר היום הוא יכול לומר שבסוף שכח מהשבועה ומההתראה.

^[29] רש"י. ותוס' מפרשים שהלימוד הוא מזה ששוא ושקר נאמרו בדיבור אחד, לדרוש שרק שבועת שקר הדומה לשוא לוקין עליה. ומכל מקום צריך גם את הדרשא "לשוא לשוא" שתי פעמים, משום שלא נאמרו שוא ושקר בדיבור אחד לענין שבועה אלא לענין עדות שקר, שבדברות ראשונות נאמר "לא תענה ברעך עד שקר" ובדברות האחרונות נאמר "לא תענה ברעך עד שוא", ורק לאחר שנאמר לשוא לשוא שתי פעמים לרבות שבועת שקר למלקות, שוב אנו לומדים מזה ששוא ושקר נאמרו בדיבור אחד, שהריבוי בא רק לענין שבועה דלשעבר. תוס' ד"ה קמ"ל.

^[30] כתב הר"י מיגש שהטעם לחלק בין שבועה לשעבר לשבועה דלהבא, משום שבשבועה לשעבר שהוא עובר בשעה שנשבע, יש לפחות מעשה זוטא בעבירתו, והוא עקימת שפתים, מה שאין כן בשבועה להבא שבשעה שהוא עובר על שבועתו ונמנע מלאכול אינו עושה שום מעשה ואפילו לא מעשה זוטא, לכן בזה לא ריבתה התורה לחייבו מלקות.

^[31] הגמרא לקמן [כז ב] מבארת מדוע נקטה המשנה שהוא נשבע שלשה פעמים ולא די בשתי פעמים.

קא משמע לן כדשני ליה [משמיע לנו כמו שתירץ לו] אביי (להלן בעמוד זה).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

it teaches us as Abaye answers him below.

The Gemara offers an alternative resolution of the difficulty posed by the baraita: And if you wish, say that the assertion of the baraita that the prohibitions against taking an oath in vain and taking a false oath are one means: Just as one brings an offering for taking a false oath, so one brings an offering for taking an oath in vain. And this is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who deems one liable to bring an offering for taking an oath in vain that refers to the past, just as for taking a false oath that refers to the future.

The Gemara raises an objection to Rabbi Yoḥanan’s distinction between a false oath and an oath taken in vain from a baraita: Which oath is an oath taken in vain? It is when one takes an oath to deny that which is known to people to be true. And a false oath is when one takes an oath that contradicts the past. The Gemara answers: Say, i.e., emend the baraita to say, that a false oath is when one takes an oath and subsequently contradicts it by acting otherwise.

§ When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he reported that Rabbi Yirmeya says that Rabbi Abbahu says that Rabbi Yoḥanan says: If one takes an oath, saying: I ate, or: I did not eat, it is a false oath if it is not true. And its prohibition in the Torah is from: “And you shall not take an oath by My name falsely, so that you profane the name of your God; I am the Lord” (Leviticus 19:12). If one takes an oath, saying: I will eat, or: I will not eat, and breaks his oath, he violates the prohibition: “When a man vows a vow to the Lord, or takes an oath to bind his soul with a bond, he shall not break his word” (Numbers 30:3). And which oath is an oath taken in vain? It is when one takes an oath to deny that which is known to people to be true.

Rav Pappa said: This statement of Rabbi Abbahu, i.e., conveying the opinion of Rabbi Yoḥanan, was not stated explicitly by Rabbi Abbahu; rather, it was stated by inference. It was inferred from that which Rav Idi bar Avin says that Rav Amram says that Rav Yitzḥak says that Rabbi Yoḥanan says that Rabbi Yehuda says in the name of Rabbi Yosei HaGelili: With regard to any prohibition in the Torah, if it is a prohibition that involves an action, one is flogged for violating it. But with regard to a prohibition that does not involve an action, one is not flogged for violating it, except in the cases of one who takes an oath, and one who substitutes a different animal for one that is consecrated to be sacrificed (see Leviticus 27:10), and one who curses another using the Divine Name (see Leviticus 19:14).

The Gemara asks: From where do we derive that one who takes an oath that is not true is flogged? Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: The verse states: “You shall not take the name of the Lord your God in vain; for the Lord will not absolve of guilt he that takes His name in vain” (Exodus 20:7). It is the heavenly court that does not absolve him; but the earthly court flogs him, and in doing so, absolves him of guilt.

Rav Pappa said to Abaye: Perhaps this is what the Merciful One is saying: He will not be absolved of guilt at all. Abaye answered: If it were written: For he will not be absolved of guilt, it would be as you say. Now that it is written: “For the Lord will not absolve of guilt,” the verse teaches that it is the Lord Who will not absolve one who takes His name in vain; but the earthly court flogs him, and in doing so absolves him of guilt.

The Gemara asks: We found a source for receiving lashes for an oath taken in vain, despite the fact that no physical action was performed. From where do we derive that this is also the halakha with regard to a false oath? Rabbi Yoḥanan himself said: The verse states: “In vain…in vain,” twice. If the second mention is not necessary for the matter of an oath taken in vain, since it was already stated, apply it to the matter of a false oath.

And Rabbi Abbahu discusses this: With regard to this false oath referred to by Rabbi Yoḥanan, what are the circumstances under which one who takes it is flogged? If we say it is when he says: On my oath I will not eat, and he then ate, that is a prohibition that involves an action. And if one would rather say that he says: On my oath I will eat, and he does not eat, is one who breaks his oath like that flogged? But wasn’t it stated that with regard to one who says: On my oath I will eat this loaf today, and the day passed and he did not eat it, Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish both say he is not flogged?

Rabbi Yoḥanan says he is not flogged because it is a prohibition that does not involve an action, and concerning any prohibition that does not involve an action, one is not flogged for violating it. And Reish Lakish says he is not flogged because his violation of the prohibition necessarily involves an uncertain forewarning, and an uncertain forewarning is not considered a forewarning at all. Only if one is forewarned immediately prior to violating a prohibition does he receive lashes. Since not fulfilling his oath is a sin of omission, whenever the forewarning is offered, it remains uncertain whether one will fulfill the oath or not.

In response to his own question, Rabbi Abbahu says: The case where one who takes a false oath is flogged will be where he takes an oath saying: I ate, or: I did not eat. The Gemara asks: What is different about oaths relating to the past, for which one is liable to receive lashes even though he did not perform an action, and oaths relating to the future that one violates by omission, and for which one is therefore exempt from lashes according to Rabbi Yoḥanan because it is a prohibition that does not involve an action? Rava said: The Torah explicitly extended the liability to receive lashes to one who takes a false oath that is similar to an oath taken in vain. Just as an oath taken in vain refers to the past, so too, one is liable for a false oath that refers to the past. This discussion of Rabbi Abbahu’s is the source of his inference as to the opinion of Rabbi Yoḥanan mentioned by Rav Pappa.

Rabbi Yirmeya raised an objection to the opinion of Rabbi Abbahu from a mishna (27b): If one says: On my oath I will not eat this loaf, and then says: On my oath I will not eat it, and then again: On my oath I will not eat it, and he subsequently ate it, he is liable only once. This is the oath on an utterance for which one who violates the prohibition intentionally is liable to receive lashes and one who violates it unwittingly is liable to bring a sliding-scale offering.

Rabbi Yirmeya asks: When the mishna says: This is the oath on an utterance, it is to exclude what? Is it not to exclude the case of one who takes an oath relating to the past, saying: I ate, or: I did not eat, thereby indicating that he is not flogged?

The Gemara responds: No. It serves to exclude one who takes an oath saying: I ate, or: I did not eat, from liability to bring an offering. The Gemara explains: This is the oath on an utterance for which one who violates it unwittingly is liable to bring a sliding-scale offering. But if one takes an oath saying: I ate, or: I did not eat, then no, one does not bring an offering. And this is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, who says: One is liable to bring an offering only for breaking oaths relating to the future, but one is flogged even for false oaths relating to the past.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואומר הלא כה דברי כאש וגו' איבעית אימא שוא ושקר אחד הוא כשם שמביא קרבן על שקא שנאמר או נפש כי תשבע לבטא בשפתים וגו' והביא את אשמו לה כך מביא על שוא. ור' עקיבא הוא דמחייב קרן לשעבר כלהבא:
ומותבינן עליה וכי שקר להבא הוא והתניא בשבועת שוא לשנות ובשבועת שקר נשבע להחליף מכלל דתרוייהו לשעבר. ופריק אימא ור' אבהו משמיה דר' יוחנן אמר אכלתי ולא אכלתי שקר.

ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר:
אוכל ולא אוכל עובר בבל יחל דברו. ואיזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם.

והא דאמר ר' אבהו לאו בפירוש שמיעא ליה הכי דשמע לר' יוחנן אלא מכללא שמיעא ליה הכי דשמע לר' יוחנן דאמר כל לאו שבתורה לאו שיש בו מעשה לוקין עליו. שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מן הנשבע והמימר והמקלל את חבירו בשם שאע"פ שאין בהן מעשה לוקין עליהן. ומפורש בתחלת מסכת תמורה כי המימר דבורו עושה מעשה הוא. דהא הקדישו ונאסר לכל:
מקלל את חבירו בשם שנאמר אם לא תשמור לעשות וגו' עד ליראה את השם הנכבד והנורא והפלא ה'. והפלא זו מכות כלומר לא נתיירא אלא קילל חבירו והזכיר השם הנכבד והנורא ילקה:
שבועה מנא לן דלקי.

אמר ר' יוחנן מלא ינקה דברים פשוטין הן:

ודייק ר' יוחנן מדכתיב תרי זמני לשוא בהאי קרא דלא תשא אחד לשבועת שוא ואחד לשבועת שקר דלקי וקשיא ליה לר' אבהו האי שבועת שקר דלית ביה מעשה ולקי דמרבי ליה לר' יוחנן המאי קרא.

היכי דמי אי נימא דנשבע שלא יאכל ואכל הרי עשה מעשה אלא בשנשבע שיאכל ולא אכל האי בין ר' יוחנן ובין ריש לקיש לא לקי:

אלא אמר ר' אבהו לא משכחת לה אלא בנשבע שאכלתי ולא אכל או בנשבע שלא אכלתי ואכל דלקי. הנה מהאי כללא שמיעא ליה לר' אבהו:
ואקשינן עליה מכדי האי לית ביה מעשה ומאי שנא באוכל ולא אכל פטור לר' יוחנן. ובאכלתי ולא אכלתי מחייב ליה מלקות. ופריק רבא בפירוש רבתה תורה שבועת שקר דומיא דשבועת שוא דבלוחות הראשונים כתיב לא תענה ברעך עד שקר. ובלוחות האחרונים כתיב עד שוא. ללמדך דשוא ושקר אחד הוא. מה שוא לשעבר הוא אף שקר נמי לשעבר והא:
איני דאכלתי ולא אכלתי והתנן בפרקין שבועה שלא אוכל ככר זו.

שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכל ואכלה אינו חייב אלא אחת. וזו היא שבועת בטוי שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה כו'.

חוץ מנשבע וממר ומקלל את חבירו בשם. הקשה הרב ר' יוסף הלוי ז"ל והא הני נמי מעשה יש בהן, דהא איכא הקצת שפתים, וקי"ל בסנהדרין (סה, א) דהקצת שפתים הוא מעשה. ותירץ דמעשה כל דהו הוי אבל בעלמא בעיא מעשה רבא. והתם בסנהדרין אמרינן דהקצת שפתים מעשה זוטא הוי. ובתוס' הקשו מפני מה לא מנו בהדי הני עדים זוממין ומוציא שם רע, ותירצו דהנך מכתב כתיבי בהדיא עדים זוממין דכתיב (דברים יט, יט) ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, אי נמי משום (שם כה, א, ב) והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע, והיה אם הכות הרשע, וכדאיתא בריש פרק קמא דמכות (ב, ב) ובמוציא שם ר כתיב (שם כב, יח) ויסרו אותו, והלכך הנך לא איצטריכו ליה למימר, אבל הני איצטריכו ליה.
ואכתי איכא למידק דהכא משמע דלר' יוחנן לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, ואלו בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא צ, ב) אמר ר' יוחנן חסמה בקול והנהיגה בקול לוקה, ויש לומר דר"י לית ליה כי הא דממר מעשה חשיב ליה הואיל ואתי מדיבורו מעשה, שהרי השני נתפס בקדושת הראשון בדבור וכדאמרינן בתמורה (ג, ב) עלה דההיא א"ל ר' יוחנן לתנא לא תיתני ממר דדבורא דאית ביה מעשה הוא, כלומר שהבהמה נתפסת בקדושת בדבורו ולאו שיש בו מעשה איקרי, וחסימה נמי והנהיגה דכותה אקרי, בקולו היא נחסמת ואינה אוכלת ובקולו הוא מנהיגה והיא מהלכת ודמו לממר, וכבר הא דכתיבה בפרק השוכר את הפועלים בסיעתא דשמיא.

שבועה שאוכל ככר זה היום וכו' ר"י ור"ל דאמרי תרוייהו אינה לוקה דה"ל לאו שאין בו מעשה. ור"ש בן לקיש [סבר] דה"ל התראת ספק. ואיכא למידק דהכא משמע דר"ש בן לקיש אית לי' לאו שאין בו מעשה לוקין וכו', לוקין עליו, דהא לא פטר הכא אלא משום התראת ספק,ואלו בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ צ, ב) אמר חסמה בקול והנהיגה בקול פטור, ואף על גב דאיכא מעשה זוטה מיהא, וי"ל דר"ל בהא אפילו לר' יהודה דמחייב בלאו שאין בו מעשה אמרה, כלומר אפילו לר"י דמחיים בלאו שאין בו מעשה וכדאיתא בפרק קמא דמכות (ד, ב) וכדדיקא להו ברייתא דנותר דר' יהודה לא פטר אלא משום דבא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, ומייתי לה בריש מכילתין (ג, ב), אפילו הכי באוכל ככר זה הים ולא אכלו פטור משום דה"ל התראת ספק, והכין איתא במכות פרק הלוקין (מכות טז, א) בשמעתא דבטלו ולא בטלו, דאמרינן התם גבי פלוגתא דר' יוחנן ור"ל בשבועה שאוכל ככר זה היום וכו' ותרוייהו אליבא דר' יהודה דתניא ולא תותירו ממנו עד בקר וכו' כדאיתא התם.

ה"ג שבועת שוא נשבע לשנות ולא גרסינן לשנות את הידוע דאי לא הא פרכי' לר"י מסיפא ומשני לה אימא נשבע ומחליף ניפרוך מרישא למאי דקאמר לעיל אכלתי ולא אכלתי שוא א"ו כדאמרן ומש"ה לא הוה פרכינן מינה משום דיכול לתרץ דלשנות כל לשונות במשמע בין לשנות הידוע בין לשנות דבורו הראשון כשנשבע שאוכל ולא אוכל ולהכי לא פרכינן אלא מסיפא דקאמר שקר נשבע להחליף דמשמע לן להחליף לשעבר ופרקינן נשבע ומחליף להבא ולמאי דס"ד דנשבע להחליף לשעבר קתני ס"ל דנשבע לשנות היינו לשנות את הידוע דוקא:

אוכל ולא אוכל עובר משום בל יחל דברו והא דלא נקט אזהרתיה משום בל יחל י"ל דאיידי דנקט האי לישנא לעיל גבי קונמות דלא מיירי בהא באזהרה נקטיה הכא א"נ דהא איכא שבועה שאוכל ולא אכל דלא שייך בי' לשון אזהרתיה דר"י ס"ל שאין לוקין עליו כדאיתא לקמן:

הא דר' אבהו לאו בפירוש איתמר וכו' לשון זה משונה יותר משאר מקומות דודאי ר' אבהו בפי' אמרה לקמן לר"י הכי אלא דבעינן לומר דלאו בפי' א"ל ר"י אלא מדבריו דייק לה ר' אבהו וכדאמרינן השתא בסוגיין ולהכי לא אמרי' עלה כדאמרינן בעלמא ואי מכללא מאי:

חוץ מנשבע וכו' והא דלא מני נמי מוציא שם רע ועדים זוממין משום דהתם בהדיא כתיב בהו מלקות בעדים זוממין והיה אם בן הכות הרשע ובמוציא ש"ר ויסרו אותו כדאיתא בפרק אלו הן הלוקין:

ר"י אמר אינו לוקה משום דהוה לאו שאב"מ והא דאמרינן התם חסמה בקול והנהיגה בקול ר"י אמר חייב עקימת פיו הויא מעשה שאני התם דאית ביה מעשה ניכר שמחסמת או הולכת בקולו וכדפרישנא בדוכתה בס"ד:

מאי לאו למעוטי אכלתי ולא אכלתי דלא לקי. פי' מקשינן מינה לר"י משום דהוי סתם משנה. גי' הספר ומה ראית ורש"י ז"ל מחקה וגורס ומ"ש וטעם דבריו ז"ל משום דאיהו מפרש בכל לשון ומה ראית איפכא והכא ליכא למימר הכי דהא אע"ג דהו"מ למימר דכולה ר"י ורישא למעוטי אכלתי ולא אכלתי מקרבן וסיפא למעוטי ממלקות אפ"ה כר"ע עדיף לאוקומה דסתם לן תנא בריש פרקין כוותיה ורובא דסתמי נמי כוותיה ואי בעינן לומר דתהוי כולה כר"ע אלא דלא נימא למעוטי אוכל ולא אוכל ממלקות אלא דאית למעוטי אכלתי ולא אכלתי ממלקות הא ודאי טפי עדיף למעוטי אוכל ולא אכל דאלו באכלתי ולא אכלתי איכא לחיובי מלקות מדאביי לכך גורס ז"ל ומ"ש ופי' ז"ל היכי משמע ממתני' למעוטי אוכל ולא אוכל לחוד נימא דמעיט נמי אכלתי ולא אכלתי ולית ליה דאביי ומ"ש זה מזה כיון דתרווייהו לית בהו מעשה ויפה כיוון ומיהו אין צריך למחוק הגי' דאף לשון ומה ראית יש לפרש כן כמ"ש במקומות אחרים לדעת התוס':

זה שכתבנו שכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו פי' שאין בו מעשה גמור אע"פ שיש בו מעשה מועט ר"ל עקימת שפתים שנקראת בסנהדרין מעשה זוטא שאם לא כן אף נשבע ומימר ומקלל יש בהם עקימת שפתים:

רבי יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי כל לא תעשה שבתורה לאו שיש בו מעשה לוקין עליו לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע וממיר ומקלל את חבירו בשם פירוש ואם תשאל היכי קאמר דנשבע וממיר ומקלל את חבירו בשם לית בהו מעשה והא אית בהו הקצת שפתי' דהויא מעשה ומדאמרינן בסנהדרין בפרק ארבע מיתות דף ס"ה ע"ב שאני עדים זוממי' הואיל ואיתא בראיה דשמעת מינה דטעמא דאיתא בראיה הא ליתא בראיה הקצת שפתים הויא מעשה ואם כן אמאי קאמר דנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם לאו שאין בו מעשה הוא תשובתך אף על גב דהקצת שפתים הויא מעשה מכל מקום לא מעשה רבה הוא אלא מעשה זוטא הוא דהרי אוקימנא שם דהקצת שפתים מעשה זוטא הוא וכיון שכן הא דאמרינן הכא כל לא תעשה שבתורה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו הכי קאמר לאו שאין בו מעשה ממש אין לוקין עליו חוץ מנשבע וממיר ומקלל דאע"ג דלית ביה מעשה ממש שהוא מעשה רבה אלא מעשה כל דהוא דאית בהו שהוא הקצת שפתים לוקין עליו ואמרינן נשבע מנא לן אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי דכתיב לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא ודייקינן מדכתיב כי לא ינקה ה' הוא דאינו מנקה הא בית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו.

ובתחלת מסכת' תמורה דף ג' גרסינן ממיר מנ"ל ואוקימנא משום דבדבורו עושה מעשה הוא מפני שהרי הוקדש התמורה בדבריו דכתיב ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהי' קודש.

מקלל דכתיב ואם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת ליראה את השם הנכבד והנורא והפלא ה' את מכותך פי' ליראה את השם רמז הוא למקלל את חבירו בשם וכתיב והפלא ה' הפלאה זו איני יודע מה היא כשהוא אומר והפילו השופט הוי אומר הפלאה זו מלקות.

ונחזור לשמעתין דהכא אשכחן שבועת שוא דלוקה שבועת שקר מנ"ל רבי יוחנן אמר לשוא לשוא שני פעמי' חד לגופיה וחד אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר:

האוי בה רבי אבהו האי שקר היכי דמי אילימא שבועה שלא אוכל ואכל לאו שיש בו מעשה הוא ולא צריך קרא ואלא דאמר שבועה שאוכל ולא אכל ומי לקי והא איתמר שבועה שאוכל ככר זו ועבר היום ולא אכלה ר' יוחנן אמר אינו לוקה משום דהוי לי' לאו שאב"מ וכו' פי' סבר ר"י דכי רבי רחמנא לאו דשבועה שאב"מ למלקות ה"מ שבועת שוא שכיון שהיא לשעבר נמצא שבעת השבועה הוא שמתחייב הלכך אעפ"י שאין בה מעשה רבה מ"מ הא איכא מעשה זוטא שהיא הקצת שפתים מש"ה רביה רחמנא למלקות אבל אוכל ולא אכל שאינו מתחייב משעת השבועה כדי שתאמר הרי יש בה הקצת שפתים כלל ונמצא שאין שם לא מעשה רבה ולא מעשה זוטא כי הא לא רבי' רחמנא למלקות וכיון דקא סבר ר' יוחנן שמי שאמר שבועה שאוכל ולא אכל לא רביי' רחמנא א"כ האי שבועת שקר דאמרת דרביי' רחמנא מאי נינהו ואמר ר' אבוהו תהא באכלתי ולא אכלתי שהרי גם הוא משעת השבועה הוא מתחייב ונמצא שיש בו מעשה זוטא שהוא הקצת שפתים כמו שבועת שוא ומש"ה רביי' רחמנא למלקות.

ודייקינן ומ"ש כלומר וכיון דרבי רחמנא שבועת שקר למלקות מאן לימא לן דאכלתי ולא אכלתי בלחוד דאית ביה הקצת שפתים הוא דרביי' רחמנא דילמא כל לאו שאב"מ הוא דרבי רחמנא ואפי' אוכל ולא אכל דלית ביה מעשה כלל לאו מעשה רבה הוא ולא מעשה זוטא ומהדרינן אמר רבא בפירוש רבתה תורה שבועת שקר דומה לשוא פי' מדאפקי' קרא לשקר בלשון שוא כדאמרינן לשוא לשוא ב' פעמים אם אינו ענין לשוא תנהו ענין לשקר אלמא האי שקר דומה לשוא הוא מה שוא לשעבר שהוא נשבע לשנות את הידוע לאדם אף שקר נמי לשעבר שהוא אכלתי ולא אכלתי אבל אוכל ולא אכל שהוא להבא לא רביי' רחמנא כלל משום דלית בי' מעשה כלל לא רבה ולא זוטא כמו שאמרנו וחזינא לי' לרבינו חננאל ז"ל בהא דאמר רבא בפירוש רבתה תורה וכו' פי' דלא דייק גבן והאי פירושא דפרישנא טפי דייק ומסתבר:

איתיבי' ר' ירמי' לר' אבוהו שבועה שלא אוכל ככר זו וכו' פשוט הוא.

תוס' בד"ה חוץ מנשבע כו' מ"מ חשיבי אין בהן מעשה דהא בפ"ק דמכות כו' עכ"ל לענין עדים זוממין לא הוו הוצרכו לאתויי מפ"ק דמכות דבההיא דפ' ד' מיתות שכתבו לעיל אמרינן בהדיא דתניא יצאו עדים זוממין שאין בהן מעשה ומסיק הואיל וישנן בראייה אלא משום מוציא שם רע הוצרך לאתויי מפ"ק דמכות וק"ל:

בד"ה אמר קרא כו' וא"ת אמאי לא נפקא לן בריש כו' אין לוקין עליו מדאיצטריך קרא בנשבע כו' עכ"ל ולר"י דאית ליה בכל התורה לאו שאין בו מעשה לוקין עליו דיליף ליה מעדים זוממין ומוציא שם רע לא תקשי להו ל"ל הני קראי בנשבע ומקלל כדאמרינן בתמורה דר"י ודאי מוקי להו להני קראי לשום דרשא אחרת אבל למ"ד דלאו שאין בו מעשה אין לוקין חוץ מנשבע ומקלל ע"כ דריש להו כדאמר בתמורה דלוקין על נשבע ומקלל וא"כ ל"ל קרא באלו הן הלוקין דבכל התורה לאו שאין בו מעשה אין לוקין נילף מדאיצטריך קרא בנשבע ומקלל ואהא תירצו דודאי לפי האמת דרשינן להני קראי דלוקין בנשבע ומקלל אבל אי לאו קרא דאין לוקין אלאו שאין בו מעשה לא הוה דרשינן הני קראי דנשבע ומקלל להכי דלא איצטריך ליה דבכל התורה נמי ה"א דלוקין וק"ל:

רש"י בד"ה אלא מכללא כו' סיפא דשמעתא וא"ר אבהו כו' כצ"ל:

בד"ה לא למעוטי כו' קאי זו היא כו' הד"א:

גמרא ואר"א תהא באכלתי ול"א ומ"ש כו'. לכאורה כיון דל"ת בשמי לשקר משמע ליה בשעת שבועה לא תהא לשקר דהיינו לשעבר כדפירש"י לעיל א"כ ה"נ אשר ישא א"ש לשוא משמעו ג"כ לשעבר ולהריצב"א בתוס' לעיל (ג' ב') ד"ה אבל א"ש:

רש"י ד"ה חוץ כו' ומקלל א"ח בשם. המיוחד. בס"פ דלקמן במשנה איתא המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר בל"ת ובגמרא שם א"ר ינאי ודברי הכל וכ"פ הרמב"ם בפכ"ו מסנהדרין הל"ג דבכולן לוקה ועי' בס"פ שבה"ע בתוס' ובמהרש"א אך לרש"י שם ל"נ הגי' וזהו ודאי דוחק לומר דרש"י נקיט הכא אליבא דר' חנינא בר אידי שם (בסוף דל"ה) ואולי דעתו ז"ל כיון דמלקות ילפינן בריש תמורה מקרא דאם ל"ת כו' ליראה אה"ש הנכבד והנורא כו' משמע המיוחד לחוד או דלשון בשם משמע המיוחד כדיליף ר' מנחם ב"י מן בנקבו שם למקלל אביו ואמו דאינו אלא במיוחד ובסנהדרין (נ"ו) כגר כאזרח כו' הוא דבעינן בנקבו שם אבל עכו"ם אפי' בכינוי וכ"ד הראב"ד שם כרש"י מהירושלמי:

תד"ה קמ"ל. פי' אפילו אוכל ולא אכל נמי. כצ"ל:

תד"ה חוץ. בריש ב"ק (דף ה'). כצ"ל:

גמ' ואיבעית אימא כשם שמביא קרבן כו' הנה לפי דקיי"ל דשוא ושקר בדבור אחד נאמרו כמ"ש תוס' בשם הספרי יש לומר דלהכי אתי' באמת שמביא קרבן לשעבר כלהבא והא דאמרינן לקמן כ"ו ע"א דר"ע מריבוי' ומיעוטא מפיק ליה והיינו לפום סברא דלישנא קמא דהכא דחזר בו מדיבור אחד כמ"ש תוס' ד"ה קמ"ל כו' וכדמשמע מפירש"י ד"ה ה"ג אלא כשם שלוקה על שוא כו' כוונתו דגרסינן אלא משום דחזר בו מהא דבדבור אחד נאמרו מ"מ בהא איבעיח אימא אפשר דלא חזר בו ומתורץ בזה קו' מהר"ר עזרא הנביא שהביא התוספות לקמן כ"ה ע"א ד"ה רב כו' וכן מיושב פסק הרמב"ם דפסק בכל התורה דרשינן כללי ופרטי ופסק כר"ע דמחייב בלעבר כלהבא ועי' בפר"ח י"ד סי' פ"ד וכבר ישבנו לעיל פ"ק ה' ע"א ע"ש וק"ל:

הא דר' אבהו לאו בפי' אתמר אלא מכללא הכא לא דייק הש"ס וכי מכללא מאי משום דנ"ל פשוט דלא שבקי' מאי דשמע רב דימי מרבו ר' יוחנן בפי' דאוכל ולא אוכל שקר הוא. מפני מה שהוכיח ר' ירמיה מדברי ר' אבהו בשם רבין אמר ר' יוחנן בהוכחה בעלמא מכללא. ואולי אלו היה שומע מפי ר' יוחנן כמו רב דימי היה משוה דברי ר' יוחנן וכן נלפע"ד פשוט דפשטי' דקרא לא תשבעו בשמי לשקר להבא משמע כמ"ש תוספות לעיל ג' ע"ב ד"ה אבל לענין כו' וריצב"א פי' כו' ע"ש ובת"כ איתא לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו ולא תשבעו בשמי לשקר אם גנבת סופך לכחש ולשקר ולשבע לשקר וכן פירוש רש"י בחומש ע"ש וא"כ מפני הך דרשא ע"כ מוכח דאלשעבר נמי קאי דע"י גניבה גורם שישבע לשקר בלעבר שלא גנב כמ"ש הקרבן אהרן שם מיהו אין מקרא יוצא מידי פשוטו ולהבא נמי קאי. ומפני דס"ל לר"י דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה ואיצטרך לשוא ב' פעמים למידרש מיניה באם אינו ענין לשוא תנהו ענין לשקר ואיזהו שקר אם שקר כפשוטו דהיינו להבא או כדרשא דהיינו לשעבר ולכאורה מסתבר דאם אינו ענין אלהבא קאי שהוא פשוטו של מקרא מאשר נאמר דקאי אלשעבר דלא אתא רק מדרשא דסמוכין לכן מדקדק רבא בפי' רבתה תורה דאלשעבר קאי ולכן שמע רב דימי מפי ר' יוחנן דלשעבר עובר משום שוא וה"ה משום שקר נמי אלא דאשמועינן רבותא דמשום שוא נמי איכא דומה למ"ש תוס' ד"ה קונמות כו' דבלהבא משום שקר נמי איכא אבל משום בל יחל נמי איכא והא"ש מ"ש הרמב"ם ברפ"א מהל' שבועות דבין להבא בין לשעבר מלא תשבעו בשמי לשקר נפקא ותמהו עליו והא"ש ולק"מ ודו"ק:

והנה ר' יהודה דלא דרש סמוכין בשום דוכתא כ"א במשנה תורה לא מוקי קרא דלשקר כ"א להבא לחוד ואיצטרך לשוא ב' פעמים לעיקרא דמלתא שנדע דיש אזהרה בשבועה דלשעבר ולק"מ קו' תוס' ד"ה אמר קרא רק לת"ק ומיושב קו' מהרש"א:

וא"ל דמ"מ קשה לר' יהודה לא ינקה ה' למה לי ז"א דלא ינקה איצטרך להורות דלא תצא מהחמורות כמבואר לקמן ר"פ שבועות העדות וביומא ס"פ יום הכפורים וממילא איצטרך נמי תיבת ה' דלא נטעי לא ינקה כלל וע"כ ק' קו' תוס' משוא ב' פעמים וזה לא קשה לר' יהודה דלא דרש סמוכים רק לת"ק ומיושב ק' מהרש"א ודו"ק:

תוס' ד"ה חוץ מנשבע כו' שהבהמה נמנעת מלאכול כו' וכ"כ בב"מ אבל בסנהדרין ס"ה ע"ב כ' כשבהמה שוחה לאכול והוא גוער בה זוקפת ראשה זהו מקרי מעשה ע"ש ובשיטה מקובצת בב"מ ולדברי תוס' דהכא משמע דזהו בעצמו מקרי מעשה במה שהבהמה מצטערת לאכול ואינה אוכלת בלא זקיפת הראש וכן משמע קצת בסנהדרין שם דקתני יצא עדים זוממין שאין בהן מעשה פי' מביאין קרבן בלא מעשה וכל קרבנות קבועות במעשה דוקא ולא מקשה מנזיר לר"א הקפר דמייתי על חטא אע"ג דלא עביד מעשה אלא ע"כ שציער עצמו מקרי מעשה ובזה א"ש דאתמר לקמן פלוגתא דר' יוחנן ור"ל בשבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה ולא נקט סתם שבועה שאוכל ועבר היום ולא אכל בגוונא דמתני' אלא ע"כ דזה מקרי שפיר מעשה כמו שלא אוכל ואכל ולא משכחת אלא בנשבע על ככר שלא ציער עצמו שאכל כמה מאכלים רק הככר הזה לא אכל: ובזה מיושב פסק הרמב"ם בריש הלכות [שבועות] דמחייב מלקות בלא אוכל ואכל ובאוכל ולא אכל ובפ"ד ה"כ פסק בהדיא דנשבע על הככר לאכלו ולא אכלו אינה לוקה משום דה"ל לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו והלח"מ בפרק א' ה"ג נדחק בזה ולפמ"ש א"ש:

קמ''ל כדמשני ליה. לקמן: ואיבעית אימא. הא דקתני שוא ושקר אחת הן לומר לך כשם שמביא קרבן על שבועת שקר כך מביא קרבן על שוא דאכלתי ולא אכלתי ור''ע היא דמחייב במתניתין לשעבר כלהבא: נשבע להחליף. לשנות את האמת בשבועתו היינו לשעבר כגון אכלתי ולא אכל לא אכלתי ואכל: אימא נשבע ומחליף. נשבע לעשות ואחר כך החליף את דברו ולא עשה או שלא לעשות ועשה: ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר. והכי משמע בשעת שבועה לא תהא שקר דהיינו לשעבר: לא יחל. להבא הוא דאילו לשעבר כבר החל משנשבע: לשנות את הידוע. על האיש שהוא אשה: והא דרבי אבהו. הא דא''ר ירמיה לעיל א''ר אבהו דאמר משמיה דר' יוחנן אכלתי ולא אכלתי שקר לאו בפירוש אמר ר' אבהו בהאי לישנא אלא מכללא איתמר דשמעיה ר' ירמיה לר' אבהו בחדא מילתא דאיירי בה ר' יוחנן בשבועת שקר ואוקמה רבי אבהו באכלתי ולא אכלתי מההוא כללא א''ר ירמיה משום ר' אבהו א''ר יוחנן אכלתי ולא אכלתי שקר: ומאי כללא דאמר רב אידי כו'. ומסקנא סיפא דשמעתא וא''ר אבהו תהא באכלתי ולא אכלתי: חוץ מנשבע ומימר ומקבל את חבירו בשם. המיוחד והא מילתא עיקרה בפ''ק דתמורה והתם מפורש טעמא דמימר ומקלל והכא נשבע לחודיה מפרש משום גררא דמכללא איתמר דר' אבהו: אי כתיב כי לא ינקה כדקאמרינן: והוי בה גרסינן: ה''ד. דאיצטריך למילף מלשוא לשוא. התראת ספק. ספק אם יעבור על התראה אם לאו שיכול לומר עדיין יש שהות ביום ואין המתרה יכול לכוין שיעבור היום בתוך כדי דבור של התראה: וא''ר אבהו תהא. הך שבועת שקר דא''ר יוחנן דאיתרבאי מלשוא לשוא באכלתי ולא אכלתי: ומאי שנא. הך מאוכל ולא אכל הא בכולהו לאו שאין בו מעשה נינהו: בפירוש ריבתה תורה כו'. מדאפקיה בלשון שוא: מה שוא לשעבר. נשבע לשנות את הידוע לאדם אף שקר דלשעבר איתרבאי למלקות ולא לשקר דלהבא ומההוא כללא א''ר ירמיה משום ר' אבהו אכלתי ולא אכלתי שקר: שבועה שלא אוכלנה. לקמן מפרש בפירקין למה לי למינקט תלת שבועות: אינו חייב אלא אחת. דאין שבועה חלה על שבועה דכיון דנשבע שבועה ראשונה הוה לה שבועה שניה לקיים את המצוה ותנן במתניתין דפטור: לא למעוטי מקרבן. וזו היא אשגגתה קאי: זו היא דעל שגגתה קרבן. אבל שבועה לשעבר ליתא בקרבן ור' ישמעאל היא דאמר במתני' אינו חייב אלא על העתיד:

קמ''ל כדשני ליה. וא''ת א''כ בלא דיבור אחד נאמרו דרשינן ליה מה' לא ינקה אבל ב''ד של מטה מלקין אותו וי''ל דהשתא הדר ביה ממאי דאמר בדיבור אחד נאמרו ומיהו בירושלמי ובסיפרי מוכח בהדיא דבדיבור אחד נאמרו דקאמר התם שוא ושקר בדיבור אחד נאמרו וכן מחלליה מות יומת וביום השבת כו' וללישנא דבסמוך דאכלתי ולא אכלתי שקר ויליף מלשוא לשוא ב' פעמים איצטריך שפיר הא דבלאו אחד נאמר משום דאיכא למיפרך אדרשא דלשוא כדפריך לקמן ומאי שנא פירוש אפי' אוכל ולא אוכל נמי ומשני בפירוש ריבתה תורה כו' והיינו דבלאו אחד נאמרו כדפרישית בפ''ק (דף ג: ד''ה בפירוש) ואיצטריך נמי דרשא דלשוא לשוא משום דלא ' נאמרו בדיבור אחד לענין שבועה אלא לענין עדות דבדברות הראשונות כתיב לא תענה ברעך עד שקר ובדברות האחרונות עד שוא אבל השתא דכתיב לשוא לשוא ילפינן שפיר ממאי דבדיבור אחד נאמרו לענין עדות דלא מרבינן אלא אכלתי ולא אכלתי: חוץ מנשבע ומימר כו'. תימה והא ר' יוחנן אית ליה בהשוכר את הפועלים (ב''מ צ: ושם) גבי חסמה בקול והנהיגה בקול עקימת פיו הוי מעשה וי''ל דשאני התם דבדיבור עושה מעשה שהבהמה נמנעת מלאכול והוי כמו מימר דא''ל רבי יוחנן לתנא לא תיתני מימר דבדיבור קעביד מעשה בריש תמורה (דף ג:) וא''ת והא בפ' ד' מיתות (סנהדרין סה: ושם) גבי הא דמשני לר' יוחנן דעקימת שפתיו דמגדף לא הוי מעשה משום דישנו בקול ופריך עליה מחסמה בקול והנהיגה בקול דאמר ר' יוחנן דעקימת שפתיו הוי מעשה ומאי קושיא התם משום דבדיבור קעביד מעשה וי''ל דהתם משום עדים זוממין פריך דלא חשיב להו מעשה אע''ג דמתחייב הנידון על ידם ושם מפורש יותר: חוץ מנשבע ומימר וכו'. וא''ת וליחשוב נמי עדים זוממים ומוציא ש''ר ואע''ג דעדים זוממים קרינהו רחמנא מעשה בריש ב''ק (דף ה.) ומוציא שם רע נמי קאמר רבי יהודה גופיה בכתובות בפרק נערה (דף מו.) דאינו חייב עד שישכור עדים מ''מ חשיבי אין בהן מעשה דהא בפ''ק דמכות (דף ד: ושם) יליף מיניה ר' יהודה בעלמא דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו וי''ל כיון דכתיב בהו מלקות בהדיא לא חש למיתנינהו א''נ אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ והא לא תקשי דהכא קאמר רבי יהודה דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו והתם קאמר דלוקין דהכא משמיה דרבי יוסי קאמר לה: אמר קרא כי לא ינקה כו'. וא''ת אמאי לא נפקא לן בריש אלו הן הלוקין (מכות יג:) דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו מדאיצטריך קרא בנשבע ובמקלל חבירו בשם כדאמר בריש תמורה (דף ג:) ויש לומר דדלמא לא הוה דרשינן להכי הני קראי:

שבועות כא ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף כא - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד