שבועות כ ע"א

דף כ - א

ומפרש אביי: מתניתין, משנתנו מדברת בשאין מסרבין בו לאכול, ולכן כאשר הוא אומר סתם "שבועה שאוכל", כוונתו לחייב עצמו לאכול.

ואילו הברייתא ^[3] מדברת במסרבין בו לאכול, והוא אינו נעתר להפצרות חבירו, אלא, וקאמר ליה: לא אכילנא ולא אכילנא! דכי קא משתבע, אם לאחר מכן הוא נשבע ואומר "שבועה שאוכל לך", הכי קאמר ודאי כוונתו לומר: שבועה שלא אוכל! ^[4]

רב אשי אמר: תני בברייתא "שבועה שאי אוכל לך", אבל "שבועה שאוכל" אכן משמעותו שמתחייב לאכול כדמשמע במשנתנו.

ומקשינן: אי הכי שמדובר שהוא אומר "שבועה שאי אוכל לך", מאי למימרא מה צריכה הברייתא להשמיענו זאת, והרי כבר נאמר לפני כן "שבועה לא אוכל לך" שהוא אסור? ^[5]

ומשנינן: מהו דתימא, שמא תאמר, שהאומר "שבועה שאי אוכל" לישניה דאיתקילא ליה. לא היתה כוונתו לישבע שלא יאכל, אלא להיפוך, לישבע שיאכל אלא שהוא נכשל בלשונו ואמר בטעות "שאי אוכל" במקום "שאוכל".

קא משמע לן הברייתא, שאין חוששין לתקלה בלשונו אלא הוא אסור לאכול משל חבירו. ^[6] תנו רבנן: האומר על ככר: "מבטא ככר זה עלי" ^[7], הרי זה כאומר "שבועה שלא אוכלנו".

וכן האומר: "איסר עלי ככר זה", הרי זה כאומר "שבועה שלא אוכלנו".

ומהו האיסור של "איסר"?

אם אתה אומר "איסר" לשון שבועה הוא, הרי הוא חייב עליו כאילו נשבע, ואם לאו, אלא "איסר" אינו לשון שבועה, הרי הוא פטור.

ותמהינן: כיצד אומרת הברייתא בסיפא "אם אתה אומר איסר לשון שבועה הוא", דמשמע שיש ספק בדבר. והא אמרת ברישא של הברייתא שאין זה ספק כלל, אלא ודאי ש"איסר", לשון שבועה הוא?

ומתרצינן: אמר אביי: הכי קאמר התנא בברייתא: האומר "מבטא ככר זה עלי" הרי זה לשון שבועה ממש, ואם אכל את הככר, חייב קרבן.

ואילו האומר "איסר עלי ככר זה", הרי זה רק מיתפיס בשבועה, כאילו נשבע על ככר מסויים שלא יאכלנו, וחזר ואמר על ככר אחר "הרי זה כמו זה", שזה נקרא "התפסה" בשבועה, שמתפיס את השני בראשון. כך גם האומר "איסר עלי ככר זה" אינו כאילו אומר מפורש "שבועה שלא אוכל ככר זה", אלא כאילו מתפיס ככר זה בככר אחר שנאסר על ידי שבועה. ^[8]

וממשיכה הברייתא: איסורו של "איסר" מהו?

אם אתה אומר בכל מיתפיס בשבועה, שכמוציא שבועה מפיו דמי, כאילו הוא נשבע ממש, וחייב קרבן ומלקות אם עבר על שבועתו, הרי גם האומר "איסר עלי ככר זה" חייב עליו קרבן ומלקות אם אכלו, שהרי הוא אמר לשון התפסה. ואם לאו, אם אין חייבים קרבן ומלקות אלא אם נשבע ממש ולא על התפסה בשבועה, הרי גם האומר "איסר" פטור מקרבן ומלקות. ^[9]

ומבארינן: וממאי ד"מבטא" לשון שבועה הוא?

דכתיב "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים". הרי מצינו לשון "מבטא" אצל שבועה.

ופרכינן: אי הכי, "איסר" נמי מצינו שהוא נאמר אצל שבועה, דכתיב [במדבר ל יד] "כל נדר וכל שבועת איסר", ומדוע אומרת הברייתא ש"איסר" אינו אלא לשון התפסה בשבועה ולא לשון שבועה עצמה?

אלא, על כרחך אתה צריך לומר, ממאי ד"איסר" לשון מיתפס בשבועה בלבד הוא, ולא לשון שבועה עצמה? דכתיב [שם יא] "או אסרה איסר על נפשה בשבועה", דהיינו שאסרה והתפיסה אותו בדבר אחר האסור מלפני כן בשבועה.

אם כן, "מבטא" נמי, מדוע פשיטא לברייתא שהוא לשון שבועה ממש, הכתיב ביה כמו ב"איסר" [ויקרא ה ד] "לכל אשר יבטא האדם בשבועה", דמשמע שהתפיס בדבר האסור בשבועה, ולא שהוא לשון שבועה עצמה?

וחזר בו אביי מהילפותא דלעיל -

אלא, אמר אביי: "מבטא" שהוא לשון שבועה ילפינן מהכא, מדכתיב [במדבר ל ז] "ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה או מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה". ואילו "שבועה" לא קאמר. לא נאמר "אשר אסרה על נפשה בשבועה" שיהא משמע שהתפיסה בשבועה.

ובהכרח, במאי קא אסרה עצמה? בלשון "מבטא" בלבד!

הרי ש"מבטא" לשון שבועה הוא. ^[10]

רבא אמר בביאור הברייתא: לעולם אימא לך - מיתפיס בשבועה, לאו כמוציא שבועה מפיו דמי, ^[11] ולא הסתפק התנא של הברייתא בדין זה כלל. אלא והכי קאמר: "מבטא" הוא לשון שבועה. "איסר" נמי לשון שבועה הוא [ולא התפסה בשבועה]. אך אסריה [איסורו] ד"איסר" שאמרנו שהוא לשון שבועה, לא בכל ענין הוא, שיש לפעמים שהוא בא בלשון נדר. כי הטילו הכתוב ללשון "איסר" בין נדר לשבועה [כדמפרש ואזיל], ללמדנו - שאם הוציאו ל"איסר" בלשון נדר, כגון שאמר "איסר ככר זה עלי" שהוא לשון נדר שאוסר את החפצא עליו, הרי זה נדר ואין עליו חיוב קרבן. ואם הוציאו בלשון שבועה, שאמר "איסר שלא אוכל ככר זה", שאוסר עצמו מן החפצא, הרי זה שבועה וחייב עליו קרבן.

[וכך ביאור הברייתא: איסור [של] איסר [תלוי]: אם אתה אומר [את ה] איסר [בלשון] שבועה, חייב [קרבן]. ואם לאו, [אלא שאמרו בלשון נדר], פטור מקרבן].

ומפרשת הגמרא: היכן הטילו הכתוב ל"איסר" בין נדר לשבועה? - דכתיב [שם יא] "ואם בית אישה נדרה או אסרה איסר על נפשה בשבועה".

ואזדו [הלכו] אביי ורבא במחלוקתם בביאור הברייתא אם מדובר במתפיס בשבועה - לטעמייהו.

דאיתמר: מתפיס בשבועה - אביי אמר: כמוציא שבועה מפיו דמי וחייב.

ורבא אמר: לאו כמוציא שבועה מפיו דמי ופטור.

מיתיבי לרבא מהא דתניא: איזה הוא "איסר" האמור בתורה? האומר: הרי עלי שלא אוכל בשר ^[12] ושלא אשתה יין, כיום שמת בו אביו ^[13] [כאשר אסרתי עלי אכילת בשר ביום שמת בו אבא, לעולם], או כיום שמת בו פלוני, או כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם [צום גדליה], או כיום שראה ירושלים בחורבנה, הרי זה אסור באכילת בשר ושתיית יין.

ואמר שמואל: שהאיסור אינו אלא בתנאי

- והוא שנדור ובא מאותו היום. שקיבל על עצמו כבר לפני כן בנדר, שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ביום שמת בו אביו לעולם, וכן ביום שמת בו פלוני וביום שנהרג בו גדליה בן אחיקם ויום שראה ירושלים בחורבנה, דוקא כשאסר על עצמו בנדר אכילת בשר ושתיית יין באותו יום.

וסוברת הגמרא עתה, שהאיסור הוא משום מתפיס בנדר שהתפיס את נדרו בנדר אחר, ועל זה אומרת הברייתא "איזה איסר האמור בתורה" שנאמר עליו הלאו של "בל יחל דברו". ^[14]

אם כן, מוכח שהתפסה בנדר דינה כנדר עצמו לכל דבר.

ותקשי השתא, בשלמא לאביי ניחא, מדמתפיס בנדר כשם שמצינו כאן שהתפסה בנדר הוי נדר, כך גם מתפיס בשבועה הוי שבועה.

---

ופריק אביי מתני' דנדרים במסרבין בו לוכל. ואמר שבועה שאוכל לך כלומר שבועה אם אוכל לך דמשמע לא אכילנא לך הוא. מתני' בשאין מסרבין בו דדייק' לישניה כמשמעיה.

רב אשי אמר תני במתני' דקתני לה במסכת נדרים שאי איכל דמשמע אינו אוכל. ואמרינן הא לא אצטריך קמ"ל. אצטריך מהו דתימא לישניה אתקיל ליה ושאוכל הוא קמ"ל דוקא הוא שאי אוכל שאיני אוכל לך:

ת"ר מבטא שבועה איסר שבועה. אסר איסר כו'. תירצה אביי הכי מצטא שבועה.

אסר מתפים בשבועה. פי' כגון שנשבע שלא יאכל בשר זה. וחזר ואמר זה הפפת עלי כזה הבשר. אסר איסר כגון שהתפים עוד דגים על אותה הפת שהתפיסה בבשר. ואמר אם אתה אומר מתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי חייב. ואם לאו פטור.

ואמר אביי מנא לן דמבטא שבועה היא שנאמר ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה או מבטא שפתיה. ואילו שבועה לא אדכר בה. כמה דכתיב או נפש כי תשבע לבטא בשפתים ש"מ במאי אסרה במבטא:

רבא אמר לעולם מתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו הוא. והכי קתני מבטא שבועה. אסר שבועה. אסריה דאסר הטילו הכתוב בין נדר בית אישה נדרה או אסרה אסר על נפשה בשבועה. הוציא זה האיסר מפיו בלשון נדר. הרי הוא נדר. בלשון שבועה הרי הוא שבועה.

מתפיס בשבועה אביי אמר כמוציא שבועה מפיו הוא. רבא אמר לאו כמוציא שבועה מפיו הוא.

ה"ג בנוסחי עתיקי' ובפירוש רבינו חננאל ז"ל: מתניתין דהכא בשאין מסרבין בו לאכול מתניתין דהתם במסרבין. דמתני' היא בפרק שני דנדרים ורש"י ז"ל כתב ברייתא ואי אפשר דכיון דמתני' היא על כרחך ממתני' אקשי' ועוד דהתם אקשינן אההיא משנה מהא דתנן שבועה שאוכל ופרקוה אביי ורב אשי כדמפרקי לה הכא וכולה סוגיא איתא התם.
ויש חלוף בין סוגיא זו לאותה סוגיא דהכא אוקימ' למתני' דשבועותבשאין מסרבין בו כלומ' אלא על הסתם נשבע ואפ"ה שאוכל משמע משום דסתם לישנא דאינשי כך הוא אלא א"כ הוכיח תחילתו על סופו והתם בנדרים אוקימנא למתני' דשבועות במסרבין בו שלא לאכול ולמתני' דנדרים במסרבין בו לאכול וסוגיין דהכא דייקא טפי והתם נמי אוריכו במילתיה דרב אשי ופירשו מ"ט נאדי מטעמיה דאביי.

מבטא שבועה איסר שבועה. כתב רש"י ז"ל אם אמר מבטא עלי ככר זה כאומר שבועה שלא אוכלנו ותמה הוא למה הזכיר כאן עליו שלשון נדר הוא אלא הכי הוה ליה למימר מבטא שלא אוכל ככר זה הרי זו שבועה ואפשר משום דאמר רבא איסר הטילו בין נדר לשבועה כו' רצה לומר דלאביי מבטא לשון שבועה הוא ואע"פ שהוציאה בלשון נדר ואין כאן צורך לפי זה ואינו מחוור שהאומר שבועה עלי ככר זה אפשר שהוא מותר בו לגמרי ואין בו לא משום נדר ולא משום שבועה והכי אמרינן בפ"ק דנדרים ולקמן תתברר מילתא בס"ד.

מאי קאמר אמר אביי הכי קאמר כו'. איסר מתפיס בשבועה כו'. שאם אמר איסר שלא אוכל ככר זה הרי הוא כמי שנשבע על הככר וחזר ואמר על ככר אחר זה כזה ומהו איסורו של ככר זה אם תמצא לומר מתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי לענין קרבן ומלקות חייב ואם לאו פטור מקרבן ומלקות ומיהו אסור הוא והיינו רישא דקתני איסר מתפיס בשבועה כלומר ודאי אשכחן איסר שהוא התפסה בקראי כדאמרינן לקמן בסמוך ולשון איסר הוא דבר שהוא אסור ונקשר בדבר אחר הילכך אינו א) כמי שנשבע על הככר ואחר כך התפיסו בדבר אחר אלא שלא נתברר לו דינו לקרבן ומלקות זהו תורף פרש"י ז"ל.
ויש לדקדק עליו, היאך אפשר דלתנא דברייתא מספקא ליה ואמר אם תימצי לומר [ומעיקרא אמר איסר מתפיס בשבועה]. ועוד דלקמן לאביי פשיטא ליה ותו קשיא לי דאמרינן לקמן ואזדו לטעמייהו ואם כפרש"י ז"ל אפי' תימא רבא כאביי מפרש לה לבריית' מצי למימר דלאו כמוציא שבועה מפיו דמי דהא לתנא דברייתא לא פשיט ליה ואפי' תימא אביי נמי מפרש לבריית' כרבא דאיסר הוציאו בלשון נדר נדר בלשון שבועה שבועה מצי למימר דמתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו וא"ת כיון דאיסר לאו לשון התפש' הוא מנא ליה דילמא מסברא דנפשיה ועוד דאכתי לא הוה לן למימר אלא ואזדא אביי לטעמיה דרבא לאו לטעמי' אזיל ואפשר דרבא אזיל לטעמיה אמאי דאמר בהדיא לעולם מתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי ולאו אעיקר מימריה.
ומכל מקום אינו נכון שאם איסר האמור בתורה הוא לשון מתפיס ודאי אסור הוא כדקתני רישא בודאי שהמתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי לענין קרבן ומלקות שהרי הוא בכלל לא יחל והיכי מספקא ליה מכל מקום לרבא מתפיס בשבועה לאו כלום הוא דהא לא כתיבא לדידיה אתפס' בשום דוכתא אלא איידי דקאמר אביי כמוציא שבועה מפיו דמי אמר איהו לאו כמוציא שבועה מפיו דמי.
ורבינו חננאל ז"ל גריס איסר אם אתה אומ' כו', וכן בכל הנוסחאות ופי' דה"ק מהו מבטא האמור בתורה שבועה איסר מתפיס בשבועה כגון שנשבע שלא יאכל בשר זה וחזר ואמר זה הפת עלי כזה הבשר איסר איסר כגון שהתפיס דגים על אותו הפת שהתפיסה בבשר אם אתה אומר מתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי חייב ואם לאו פטור ולהאי פירושא מצינו המתפיס בשבועה שהתפס הראשונה אסורה ומביאי' קרבן ולוקין עליה שזהו איסר האמור בתורה והיינו דאמ' אביי מתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי (ולוקין) [וחייבין] עליה קרבן ומלקות ולאו למימרא שהמתפיס בה (הג"ה – פי' בשניה) אסו' דתנא דברייתא לא אפשיטא ליה אלא לישנא בעלמא נקט.
ויש מי שאומר לדברי רבינו חננאל ז"ל הכי קאמר איסר איסראתה אומר על השני כמוציא מפיו דמי ואסור אף על השלישי חייב ואם לאו פטור כלומר אי אפשר לפטור על השלישי אלא אם כן נפטר שני והואיל ואמרנו על השני שזהו איסר האמור בתורה אף על השלישי חייב ותנא דברייתא מפשט פשיטא ליה והיינו דאביי דאמר כמוציא שבועה מפיו דמי כלומר ואסור וחייבין עליה שהוא איסר האמור לתורה ומתפיסי' בו ורבא סבר אינו כמוציא שבועה מפיו ואין חייבין עליו ואין צריך לומר שאין מתפיסים בו.
ורבינו תם ז"ל פירש דהכי קאמר איסר האמור בתורה היינו מתפיס בשבועה והאיך הוא איסורו של איסר זה אם אתה הנודר אומר מתפיס בשבועה שתאמר זו כזו כמוציא שבועה מפיו דמי וחייב ואם לאו שלא אמרת אלא איסר ככר זה פטור ולקמן נמי לרבא מאי אם אתה אומר דקתני ברייתא לנודר קאמר ולישנא קלילא הוא ומפיו לאו אנודר אלא דינו כמוצי' שבועה מפיו.
ענין אחר פירשו מבטא שבועה אם אמר מבטא ככר זה שבועה איסר שבועה איסר איסר כלומר איסר ההתפסה הזו שהוא מתפיס אם התפיסו בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי וחייב קרבן ואם לאו שלא התפיסו בשבועה אלא בנדר דינו כנדר ואינו חייב עליו קרבן כך פירש הרב אב ב"ד ז"ל.
ובירושלמי פרק ראשון שלנדרים מצאתי ר' יעקב בר אחא אמר איתפלגון ר' יוחנן ור' אלעזר רבי יוחנן אמר [אין לוקין, ר"א אומר] לוקין על האיסרות תנינן אמ"ר יעקב בר אחא כך משיב ר"י את ר"א על דעתך דתימ' (אין) לוקין על האיסר' ולא תנינן המודר הנאה מחבירו ונכנס לבקרו אמ"ר ירמיה שנייא היא תמן מפני דרכי שלום ר' יוסי בעי אם מפני דרכי שלום אפילו בשבועות יהא מותר ותנינן בנדרים מותר ובשבועות אסור. איזהו איסר ככר זה עלי כיום שמת בו אבא כו' זהו איסר שאמרה תורה רבי אבא בשם רבי יוחנן ורב תרויהון מדין והוא שיהא נדור באותו היום ר' יוסי בעי אם בשיהא נדור באותו היום למה לי איסר ויאמר כאותו היום איסר זה שבועה מבטא זה שבועה א) אם אומר את אין איסר מין שבועה פי' אלא מין נדר חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו ב) ומקשי איסר שבועה ותימר אם אומר את פי' הא גופה קשיא אמרת ברישא דאיסר שבועה הוא אלמא פשיטא לך והדר מספקא לך כדרך הקושיא שהקשינו אנו למעלה לרש"י ז"ל ופריק אמר ר' אלעזר תרין תניין אינון רבי ירמיה אמר חד תניי הוא אמרו בלשון נדר ג) את תופסו בלשון שבועה (אם ד) אומר את) כו' כתבתי זה הירושלמי לפי שהוא מענין הלכה זו.

אמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום. פי' כשמת אביו נדר שלא יאכל לעולם באחד בשבת שהוא יום שמת בו אביו והוא מתפיס עכשיו ואומר הרי עלי שלא אוכל בשר ביום זה כיום שמת בו אביו כלו' באחד בשבת שאסור עליו בנדר מיום שמת בו אביו וזהו פי' לשון ובא דהכי גרסי' בנדרים פרק קמא בעי רמי בר חמא מחית בשר זבת שלמים קמיה ומחית נמי דהיתרא קמיה ואמר זה כזה בעיקרו מתפיס כלומר קודם זריקת דמים דאסור או בהיתר' מתפיס. תא שמע איזהו איסר האמור בתורה הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו אבא ואמר שמואל והוא שנדור באותו יום היכי דמי דקאמר בההוא חד בשבא דמת אבוה ואע"ג דאיכא טובא בחד בשבא דהיתר דקתני אסור ש"מ בעיקר הוא מתפיס ומפרקי' דשמואל הכי איתמר והוא שנדור ובא מאותו יום ואילך ושמע מינה דפירוש' דהאי לישנא דבשמעתין כדכתיבנא.
ויש לתמוה על רבנו הגדול ז"ל שכתב והוא שנדור ובא מאותו היום וכיון דבעיא דרמי לא איפשיטא התם הוה לן למינקט לחומרא כלישנא דאמרי' והוא שנדור באותו היום אלא שכיון דבהך גמרא מייתי' ההוא לישנא דמשמע ליה דהכי קי"ל דהא סוגיין הכי הוא ומיהו איכא למימר דגמרא הכא לאפוקי נפשין מפלוגתא נקט לישנא רויחא דבנדור ובא ודאי מתפיס באסור הוא ואסור.

גרסינן וכגר"ח מתניתין דהכא בשאין מסרבין בו לאכול מתניתין דהתם במסרבין עליו לאכול. דמשנה היא פרק ב דנדרים (טז, א), ורש"י גרס התם בברייתא ואינו נראה, דכיון דמשנה היא התם ודאי ממתניתין אקשינן. וש' דהתם אההיא משנה אקשיה מיהא ומפרקינן אביי ורבא. ומי' יש חלוק בין סוגיא זו לאותה סוגיא, דהכא אוקומ' למתניתין דהכא בשאין מסרבין, אלא דמן הסתם מי שנשבע ואמר שבועה שאוכל דאכילנא משמע משום שסתם לשון בני אדם כך הוא, והתם בנדרים אוקי' ליה במסרבין עמו שלא לאכול ולמתניתין דנדרים במסרבין עמו לאכול, ונראה דסוגיין דהכא דייק' טפי.

איסר מתפיס בשבועה. כגון שנשבע על הככר שלא יאכלנו והתפיס עליו בשר ואמר זה כזה, איסר איסר שחזר והתפיס דגים על הבשר, והרב ר' יוסף הלוי ז"ל פירש: אוסר אוסר, כלומר אם התפיס מאותה ככר שניה ככר ג' ואמר וגם זו עלי כמו זו ע"כ, ולשון זה אינו מחוור בעיני דכל שהתפיס כבר על הככר הראשונה וחזר ואמר על ככר ג' גם זו עלי אינו כמתפיס שניה אלא במתפיס ג' גם היא כראשונה, וכדאמרינן פרק קמא דנדרים (ו, ב) יש יד לקידושין או לא, ואמרינן היכי דמי אילימא דאמר הרי את מקודשת לי ואמר לחברתה ואת נמי, פשיטא דקידושין עצמן הן, ולא עוד אלא דאפילו לא אמר וגם זו אלא שאמר וזו הויא יד לשבועה הראשונה כדאמרינן התם עלה דההיא אלא כגון דאמר לחברתה ואת נמי.

אם אתה אומר מתניתין בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי חייב ואם לאו פטור. ופירש רש"י ז"ל: אם ת"ל שהמתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו לקרבן אם אכלו אף זה האומר אוסר ככר זה עלי חייב אם אכלו שהאיסר לשון התפסת שבועה היא ואם לאו שהמתפיס בשבועה אינו כנשבע לענין קרבן אף האיסר אין בו לא קרבן ולא מלקות עכ"ל. מה שכתב האומר איסר ככר זה עלי אינו מחוור דהוו עלי לשון נדר הוא ולא לשון שבועה, והיל"ל באומר ככר זה כזה שלא אוכלנו או שלא אטעמנו. ועוד דהא משמע דלאביי איסר אינו נדר ולא שבועה אלא התפסה בלבד מדאמרינן לקמן (ע"ב) ואף ר' יוחנן סבר לה להא דרבא דכי אתא רבין אמר ר' יוחנן מבטא לא אוכל לך (שבועה) אוסר לא אוכל לך שבועה מכלל דלאביי לא שבועה ומותר, ואם אמר איסר ככר זה עלי מותר דלאו כלום הוא. גם מה שפירש אם אתה אומר שהמתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו לקרבן אף זה האומר איסר ככר זה עלי חייב קרבן אם אכלו, אינו מחוור דמשמע מינה דברייתא לפירושיה דאביי מסתפקא לי' במתפיס בשבועה אם כמוציא שבועה מפיו דמי אם לאו, ולקמן לא משמע הכי, דהא אמרינן דאביי אזיל לטעמיה דאמר מתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי.
והרב ר' יוסף הלוי ז"ל פירש: אם אתה הוא מתפיס ככר זה בככר ראשון (ה)כמוציא שבועה מפיו דמי, אף ככר ג' שהתפיס בשני אם אכלו חייב עליו קרבן כאלו התפיסו בככר ראשון שנבע עליו, וגם זה מגומגם קצת. אלא יש מפרשים שלא אמרו זה כמסתפק בדבר אלא טעמא קאמר לככר שאף הככר הג' כראשון למלקות ולקרבן, והקשה כיון שאדנו אומרים ואיסר היכי מתפיס בשבועה ע"כ יש לנו לומר שאף ככר ג' שהתפיס בככר שני חייב בקרבן שהשני כמוציא שבועה מפיו דמי וכמו שהשני נתפס בראשון כך ג' נתפס בשני לעשות כמוהו לקרבן, שהרי השני כראשון כשלא הוציא שבועה מפיו, שאם אין אתה אומר כן בג' שהוא אסורו של איסר אף השני אינו כמוציא שבועה מפיו, ואף השני לא היה לנו לומר נתפס בראשון להתחייב עליו קרבן אלא פטור, אלא מדשני נתפס בראשון אף ג' כן שהוא נתפס בשני לעשותו כמוהו.

איסר זה הטילו הכתוב בין נדר לשבועה הוציאו בלשון נדר. כגון שאמר איסר ככר זה עלי הריזה נדר וגם עבר ואכלו פטור מקרבן ואינו אלא בבל יחל, ואם הוציא בלשון שבועה כגון שאמר איסר ככר זה שלא אוכלנו או שלא אטעמנו הרי זה שבועה, ואם אכלו חייב קרבן, והיינו דקתני בברייתא אם אתה אומר איסר בלשון שבועה חייב כלומר קרבן ואם לאו פטור מקרבן.

מיתיבי אי זהו איסר האמור בתורה וכו'. בשלמא לאביי דאמר איסר מתפיס ולא נדרו לא שבועה, ניחא הא, דהא ברייתא בענין התפסה נקיט, ומדמתפיס בנדר גדר מתפיס בשבועה שבועה דהא איסר זה שהוא לשון התפסה הטילו הכתוב בין נדר לשבועה דאלמא מתפיס הוא בין נדר בין בשבועה, ואע"ג דאמר אביי איסר מתפיס בשבועה, לאו דוקא בשבועה אלא אף בשבועה ולריבותא נקט לה לומר דמתפיס אף בשבועה להתחייב עליו קרבן, אלא לרבא קשיא בתרתי חדא דהכא נסיב לה לאיסר ואינו בהתפסה ולא בעיקר נדר, ועוד דמשמע דאף מתפיס בשבועה, ופריק אמר לך רבא תריץ ואימא הכי איזהו איסר גדר האמור בתורה כלומר לא במתפיס קאמר אלא עיקר גדר של איסר קאמר, ופירש רש"י ז"ל: דאשמעינן שאינו חייב משום נדר אלא אם כן פרשו ואח"כ תלאו בדבר אחר הנדור עליו כבר כדיליף לה ואזיל מקרא, והכי קאמר איזהו איסור נדר וכו' אבל המתפיס בנדר לאו נדר הוא, והיכי דמי מתפיס כגון שלא פירש הרי עלי שלא אוכל בשר אלא אמר הרי עלי יום זה כיום שמת בו אביו. ויש שהקשו עליו דאם כן שאין נדר אלא כשאוסרו בפירוש ואחר מתפיסו בדבר הנדור כבר, אם כן נדר ראשון היכי נדר בלא התפסה. והרמב"ן ז"ל פירש דהתפיסו בדבר הנידר והנידב לשמים דודאי מקדיש אדם מנכסיו לשמים והנודר יכול להתפיס בהן,וזהו ששנינו (נדרים י, ב) כאימרא כדירים כעצים כאישים כמזבח כהיכל נדר באחד מכל משפטי מזבח אעפ"י שלא הזכיר קרבן הרי זה נדר.
ומיהו ודאי משמע דאפילו לא הזכיר בפיו איסור אם אמר כי יום זה עליו כיום שמת בו אביו כיום שמת גדליה ן' אחיקם מתפיס בנדר הוא ומתפיס בנדר (ה)נדר, שלא כפשטן של דברי רש"י ז"ל וכמו שאכתוב בסמוך בס"ד, והכי תנו לה בירושלמי (נדרים פ"א ה"א) איזהו איסר ככר זה עלי כיום שמת בו אביו.
ובמתפיס בשבועה קי"ל כרבא דלאו כמוציא שבועה מפיו דמי והרב ר' יוסף הלוי ז"ל כתב: דאע"ג דלאו כמוציא שבועה מפיו הוי איסורא מיהא איכא (דלאו כמוציא שבועה מפיו ומשמע דאיסורא מיהא איכא) וכן פסק הרמב"ם ז"ל אבל רבותינו נר' אמרו דאפילו איסורא ליכא דמנא תיתי, ורבא דאמר לאו כמוציא שבועה מפיו דמי לאו דוקא אלא משום דאביי אמר כמוציא שבועה מפיו אמ' איהו דלא ואיסורא נמי ליכא מיהו לענין מעשה ראוי להחמיר כדברי הרב ר' יוסף הלוי ז"ל והרמב"ם ז"ל.
ומתפיס בנדר נדר. וכן כתב הרי"ף והביא ראיה ממה ששנינו (נזיר כ, ב) הריני נזיר ושמע חברו ואמר ואני הרי כולן נזירים,וא"ת א"כ היאך נפרש הא דרבא דמשמע דלדידיה אין שום התפסה אסורה, פירש הרמב"ן ז"ל: דמעיקרא כי אקשינן בשלמא לאביי הא דקתני איסר האמור בתורה זה המתפיס בנדר, לאו למעוטי מתפיס בשבועה, אלא אדרבא מדמתפיס בנדר נדר מתפיס בשבועה שבועה, דגבישבועה נמי כתיב איסר דהיני מתפיס, אלא לרבא קשיא דקתני איסר היינו מתפיס, ומפרקינן איסר לאו לשון מתפיס הוא אלא לשון נדר ושבועה הוא, וברייתא איסור נדר קתני וה"ק איזהו איסור נדר כלומר שהוא אסור כנדר ואינו נדר האומר הרי עלי וכו' דהיינו מתפיס, שריבה אותו הכתוב בפירוש מדכתיב (במדבר ל, ג) כי ידור נדר, עד שידור בדבר הנדור לאפוקי נודר בדבר האסור, ולרבא מפיק נמי דבר המושבע שלא זה איסר האמור בתורה.
וא"ת מ"מ מה ראה הרב ז"ל להביא ראיה מההיא דנזיר, דדילמא ההיא לאו משום מתפיס הוא, אלא שאני התם דאמר בתוך כדי דבור וכדאוקימנא התם ובמוציא נזירות מפיו דמי ולאו כאומר ואני כמוך, לא היא דהא קתני סיפא היתר הראשון הותרו כולן ואי אני נזיר קאמר אמאי הותרו אלא שמע מינה דמשום התפסה היא, וא"ת אם כן מאי קאמרי התם דדוקא בתוך כדי דיבור אבל לאחר כדי דיבור [לא], אלא י"ל טעמא התם משום דלאחר כדי דיבור ואני לא משמע כלל ולא כלום אבל אמר ואני כמוך ואפילו לאחר כדי דיבור הוי נזיר, ומשום מתפיס, שהרי שנינו (נזיר ד, א) הריני כשמשון הריני כבעל דלילה הרי זה נזיר, וכל שכן כשאמר הריני כפלוני נזיר כן כתב הרמב"ן ז"ל, וכולה מכלתין דנדרים הכין מוכחא דמתפיס בנדרים כנדרים.
ואם תאמר כיון דמתפיס בנדר כנדר ומתפיס בשבועה לאו כשבועה, כי תניא (לקמן שבועות כה, א) חומר בנדרים מבשבועה שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות, אמאי לא תני נמי שהמתפיס בנדר נדר והמתפיס בשבועה לאו כשבועה, תירץ הרמב"ן נ"ר דלא תני אלה הדברים שהנדרים חלין בהן ואין השבועות חלות והדברים ש(אין)השבועות חלות בהן ואין הנדרים חלין בהן, אבל שאר דיני' לא תנו כלל.

פרק שלישי
ת"ר מבטא שבועה איסר שבועה איסור איסר אם אתה אומר איסר וכו' אמר אביי ה"ק מתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי חייב וכו' יש מפרשים איסר שלא אוכל ככר זה הרי הוא כמוציא שבועה מפיו וחייב קרבן על שגגתו ואם לאו אלא שאסרו בלשון נדר שאמר ככר זה עלי איסר הרי הוא כנדר ופטור מקרבן ולית ליה אלא מלקות או מעילה למ"ד יש מעילה בקונמות בקרבן א' ליכא בנדר וזה ז"ל גורס וחייב בוא"ו ואין פירוש זה נכון דא"כ היינו דרבא דלקמן דאמר הוציאו בלשון שבועה שבועה וכו' ועוד דהא פשיטא דבלשון נדר ליכא קרבן ור"ת ז"ל גירסנן וחייב בוא"ו והוא ז"ל פירוש מבטא לשון שבועה כדפירוש רש"י ז"ל אבל איסר אינו לשון שבועה אלא שהפה קורא לאיסר למי שהתפיס בפירוש בשבועה ומעתה כך דינו של איסר זה שאם אתה הנודר מתפיס בשבועה בפי' הרי השני הנתפס כמוציא שבועה מפיו וחיי' ואם לא התפסתה בפי' אע"פ שאמרת על הככר איסר זה שלא אוכלנו אין זה כלום ופטור ובין לפי' זה ובין לפירוש הר"א ז"ל קשה לשון הברייתא שמתחיל לדבר עם הנודר לנוכח לומר אם אתה אומר ואחר כך מדבר בנסתר לשון חייב או פטור ויש שפי' כדרך שפי' ר"א ז"ל איסר מתפיס בשבוע' בפירוש ואיסיר איסר כלומר שהתפיס ג' בב' אם אתה אומר שהמתפיס כמוציא שבועה מפיו ממש ואף לקרבן אף הב' מתפיס לג' וכן אפילו מאה אבל אם המתפיס אינו כמוצא שבועה מפיו ממש אלא שמתפיס בב' איסור בעלמא ולא מלקות וקרבן איקליש ליה ואינו עושה התפיסה בג' ופטור הג' לגמרי במה אסרה עצמה במבטא וא"ת וה"נ כתיב ואסרה איסר בבית אביה י"ל דכיון דהתם לא כתיב או כי הכא י"ל דאנדר דרישא קאי:

רבא אמר וכו' איסר נמי שבועה כלומר שאינה התפסה ולא מיירי בדינו כלל אלא לשון שבועה הוא כמבטא: איסור דאיסר זה הטילו הכתוב וכו' ק"ל היאך יתיישב לשון זה בברייתא י"ל דתנא הכי קאמר איסר שבועה ואיסר נמי איסור נדר כיצד הוציאו בלשון נדר וכו':

אי זהו איסר האמור בתורה הרי עלי שלא אוכל בשר וכו' לאו לשון הנודר הוא דא"כ ה"ל לשון שבועה אלא לשון התנא הוא והנודר אמר הכי הרי עלי יום פלוני לבשר ויין כיום פלוני וכדפי' בדוכתה והרבה יש כיוצא בזה. והוא שנדור ובא מאותו היום כלומר שהיה נדור כבר אף על פי שאינו נדור עתה ואייתינן למידק מינה דבעיקרו מתפיס ולא בסופו למיפשט בעיא למאי דמחית בשר שלמים קמיה לבתר זריקת דמים ואמר על בשר אחר זה עלי כזה ודחינן תני באומר שהיה נדור ובא לעולם מאותו היום ודייק מינה רבימ אלפאסי ז"ל דהכי הלכתא מדנקטיה הכא האי לישנא ודיינינן גבי בשר זבחי שלמים דבעיקרו מתפיס ואין זו ראיה דלרווחא דמלתא נקט הכא הכי וכן דרך התלמוד:

בשלמא לאביי וכו' דפשיטא דברייתא שלא הזכיר הנודר שום לשון איסור על יום זה אלא שאמר שיהא כיו' פלוני שהו' נדור וא"כ אין כאן אלא מתפיס וש"מ דמתפיס נודר נדר וה"ה לשבועה אבל לרבא ק' א"ל רבא תני הכי קאמר אי זהו איסר נדר פי' שאין התנא מפרש התפסת נדר כיצד הוא אלא עיקר איסור נדר גמור שהרי אמר עלי יום פלוני לאכילת בשר ושתיית יין כיום פלוני וקמ"ל וכיון שהנדור מאותו יום פלוני הרי הוא נדר גמור דאומר יום פלוני אסור עלי כקרבן:

אמר שבועה שלא אוכל לך הרי זה מניעת אכילה והוא הדין אם אמר שבועה שאי אוכל ואין דנין שלשונו נתעקש וכן לא שבועה לא אוכל לך שהרי פירושו לא יהא עלי בשבועה מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא עלי באיסור שבועה ודברים אלו דוקא מדברי סופרי' שמן התורה אין שבועה בלשון עלי לעולם שהשבועה הוא שאוסר עצמו על החפץ כגון שאעשה או שלא אעשה והנדר הוא שאוסר החפץ על עצמו כלומר דבר זה עלי בנדר או יאסר עלי דבר זה וכל שאמר נדר בלשון שבועה כגון הרי עלי שלא אעשה דבר זה או שבועה בלשון נדר כגון ככר זה עלי בשבועה וכיוצא בזה אין בה אלא איסור סופרים ויש חולקין בזו לומר שאף באלו יש בהם איסור תורה וצריך שנעירך על מה שמחלוקת זה תלויה בה והוא ששיטתנו יוצאה ממה שאמרו בראשון של נדרים נדרים דאסר חפצא אנפשיה שבועות דאסר נפשיה אחפצא ומעתה מה שאמרו שם קונם פי מדבר עמך ידי עושה עמך רגלי מהלכת לך אסור ופרשוה באומר יאסר פי לדבורי וידי למעשיהן רגלי להלוכן שמשמעו שהנדר הוא שאוסר עצמו על החפץ כן פירושו יאסר עלי פי להנאת מה שאני מדבר עמך ומה שאמרו בסוגיא זו בעקר הנדר איזהו איסר האמור בתורה הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו אביו וכו' לא שיאמר כלשון הזה ר"ל שלא אוכל שלא באה הכונה אלא להשמיענו שהנדר הוא בדרך התפשה ואחר שנתגלגלתי בזו אי אפשי שלא לבאר לך דבר זה מפני שראיתי בו צורך הקדמה והצעה לשטה זו ר"ל מבטא שבועה והוא שתדע שהנדר הוא שאדם אוסר איזה דבר על עצמו כמו שביארנו והוא בארבעה דרכים נדר גמור והתפשה בנדר וכנוי הנדר וידות הנדר וביאור ענינם הראשון נדר גמור והוא שאוסר איזה חפץ על עצמו בלשון איסור או הקדש או נדר כגון שאומר יאסר עלי ככר זה או ככר זה עלי בנדר או הקדש עלי ככר זה והשני הוא התפשה בנדר והוא שמתפיס ככר זה בדבר האסור ואין זה כלום עד שיתפישנו בדבר שנאסר בנדר כגון קרבן או דבר הנדור כיצד אמר הרי עלי כקרבן או שאסר ככר עליו בנדר הגמור ואח"כ אמר על ככר אחר יהא ככר זה עלי כזה וכן [אם התפיס בדבר הנדור] והתפיס על המותפס אפי' אמר זה אחר זה כלם אסורים אבל אם התפיס בדבר האסור מעקרו כגון הרי עלי ככר זה כבשר חזיר כע"ז כשקצים ורמשים או דבר שנאסר שלא מחמת נדר והפרשה כגון כנבלות וטרפות מותר שנאמר איש כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור והשלישי הוא כנוי הנדר כגון קונם עלי ככר זה וכן קנס קונם ונקראו כנויין על שם שאינו מוציא הלשון בפיו אלא שם טפל לו והרביעי הוא ידות הנדר שמתחיל בו ואין משלימו כגון שאמר הרי עלי ככר זה ולא השלים לומר כקרבן או נדר או יאסר וכן ככר זה עלי כמו שיתבאר כל זה במסכת נדרים ואחר שלמדת שהנדר אחד מדרכיו הוא התפסת הנדר בא להודיעך בכאן שהוא בדבר הנדור ועל דבר זה הוא אומר בסמוך איזהו איסר האמור בתורה הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו אביו ופרשוהו בשהוא נדור באותו היום שאלמלא כן אפי' היה אסור מחמת עצמו כגון שאמר כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם אינו כלום שאין מתפישין על דבר האסור כמו שביארנו ואחר שלא כיון אלא להודעת דבר זה לא דקדק בלשונו ואמר הרי עלי שלא אוכל בשר ועקר הענין הרי עלי בשר ויין כיום פלני או אפי' הרי עלי בשר ויין שלא אוכלנו ולא אשתנו או שיאמר יום זה עלי כיום פלני שאני נדור בו והוא שאמרו בתלמוד המערב איזהו איסר ככר זה עלי כיום שמת בו אביו ולפי דרכך למדת שמה שתירץ רבא בסוגיא זו הכי קאמר איזהו איסור נדר האמור בתורה כלומר שלא דברה השמועה בהתפסת נדר אלא בעקר נדר ולהודיע שאין חייב משום נדר אלא בשתי מדרגות והם שיפרש את הנדר ויתפיסנו וזהו הרי עלי בשר ויין כיום שמת בו אביו וכו' והתפסת נדר במתפיס בלא פי' כגון הרי עלי יום זה כיום שמת בו אביו אינו [נדר אינו] אלא דחייה בעלמא ודרך משא ומתן או שמא כך פירושו איזהו איסור נדר האמור בתורה בפרשת כי ידור נדר אבל לעקר הענין אין נדר הגמור צריך התפשה כמו שאמרו גדולי הרבנים וכדתנן מודרני הימך מפורשני הימך אסור:

ונשוב לעניננו והוא שכן מה שאמרו בפרק זה אכילה משתיהן עלי שבועה פירושו שבועה שלא אוכל משתיהן שלא באה לשם אלא לענין מה שאמר שהקונמות מצטרפין כל שהוציא שתיהן בדבור אחד ר"ל (אכילה ושתייה) [אכילת שתיהן] עלי קונם והשבועות אין מצטרפות אפי' בדרך זה ואגב גררת לשון הקונמות הוא תופס אותו לשון בעצמו לענין שבועה ולאו דוקא וכן מה שאמרו יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם לא ראיתי גמל פורח באויר ענינו שבועה שלא אוכל אם לא ראיתי וכו' ולא בא אלא להודעת ששבועת הבאי מותרת כנדר של הבאי כמו שיתבאר ובתלמוד המערב נחלקו בה יחיד ורבים ר' יודא ור' מונא אמרי אין נדר בלשון שבועה ואין שבועה בלשון נדר ור' יוסה אומר יש נדר בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר ועל כל פנים הלכה כרבים ומכאן כתבו אחרוני הרבנים במסכת נדרים שאין גורסין בכל המסכתא שאיני אוכל שאיני טועם וכו' אלא שאני אוכל שאני טועם ויש חולקין מכל אותן שכתבנו לומר שיש שבועה בלשון נדר ונדר בלשון שבועה אלא שכל שמזכיר החפץ שאוסר בו את עצמו ומזכיר שהוא אוסרו עליו והרי הוא כאוסר החפץ על עצמו אע"פ שאמר בו אח"כ כן שלא אוכלנו שהוא לשון שבועה ואף בקצת תוספו' כתבוה כן ואין זה נראה שמאחר שאנו צריכים בנדר לאיסור החפץ על עצמו מה לי מזכירו מה לי אינו מזכירו אלא שעקר הדברים כמו שכתבנו אע"פ שמקצת שמועות נראות כסותרות את רבנו כבר ישבנו את כלם אלא שאף לדברינו כתבו גדולי הדור שהם בבל יחל מדברי סופרים וכמו שאמרו במסכת נדרים על מה שידעת שאין הנדרים חלים על דבר שאין בו ממש כגון קונם שאני ישן שמאחר שהנדר הוא איסור החפץ על עצמו אין חפץ אא"כ יש בו ממש ואעפ"כ אמרו שם שהוא בבל יחל ופרשוה בבל יחל מדרבנן וכן הדין בזו ומכאן הורו הם על מי שאומר הריני נודר שלא אעשה כך נדרו קיים מדברי סופרים וצריכין פתח או חרטה כנדרים:

השבועה אינה שוה לנדר בכל ארבעה דרכים אלו שהזכרנו אלא יש מהן שהיא שוה לנדר ויש מהן שאינה שוה לנדר ויש מהן שהדבר במחלקת וכיצד הוא דין [שבועה] כבר למדת שהשבועה עקרה הוא שאוסר עצמו על החפץ ר"ל שבועה שאעשה או שלא אעשה ויש לה כנויין כגון שבותה שקוקה שבובה כגון שהיו אנשי המקום עלגים ומוציאין לשונות אלו בכונת שבועה ונמצאת שבועה שוה לנדר בענין כנויין אבל התפשה אין השבועה שוה בה לנדר ר"ל שאם נשבע על הככר שלא יאכלנו ואח"כ אמר על ככר אחר ככר זה כזה או הרי עלי ככר זה כזה אין בו דין שבועה והוא שנאמר בסוגיא זו מתפיש בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי שהככר אינו אסור מצד עצמו שלא לאכלו ומ"מ כתבו גאוני ספרד שאע"פ שאינו נאסר מדין שבועה גמורה איסור מדברי סופרים מיהא יש בו והוא שאמר לאו כמוציא שבועה מפיו דמי הא מ"מ איסורא איכא וגדולה מזו כתבו חכמי הדורות שלפנינו שלא נאמר שאינו כמוציא שבועה אלא לענין קרבן אבל מלקות מיהא חייב ואין הדברים נראין ולא גרם להם לומר כן אלא שהם מפרשים הטעם על שלא נאמר ישבע שבועה לדרוש בו שבועה בדבר הנשבע כמו שנאמר ידור נדר שדרשו בו שידור בדבר הנדור ואע"פ שנאמר (השבעה) [השבע] שבועה אין דורשין בהשבע על הדרך שדורשין בישבע או בידור ואין זה כלום שעקר הטעם הוא מפני שהככר אינו אסור מצד עצמו כמו שכתבנו ומתוך כך אין לאסור אלא מדברי סופרים ויש חולקין בדבר שלא לאסור כלל וכדקאמר לא כלום הוא וכן כתבוה קצת חכמי הדורות במסכת נדרים וכן מי שנשבע על הככר שלא יאכלנו ואמר חברו ואני אין השני אסור בה הואיל ולא הוציא שבועה מפיו כמו שיתבאר ובנדר הרי הוא התפשה וכמו שאמרו הריני נזיר ושמע חברו ואמר ואני הרי הוא נזיר ואע"פ שזו דוקא בתוך כדי דבור אינו אלא מפני שלא אמר ואני כמוך אלא ואני לבד וכל שאחר כדי דבור אין במשמע כלום אבל אם אמר ואני כמוך אף לאחר כדי דבור כן ומ"מ ואני כמוך לאחר כדי דבור או ואני תוך כדי דבור הרי הוא נזיר ומכח התפשה ובשבועה אינו כן:

ונמצא שלענין התפשה אין השבועה שוה לנדר ולענין ידות הדבר במחלוקת יש אומרים שאין זה יד וראייתם אחר שלא הוזכרו ידות שבועה במסכת נדרים ובמסכת נזיר כשהוזכרו ידות הנדרים וידות נזירות ויראה לגדולי הדור שיש יד לשבועה ממה שאמרו בירושלמי ר' בון בר' חייא לא אוכל לך תופסין אותו משום יד לשבועה או לא אמר ר' יוסה ארחיה דבר נשא למימר שבועה לא אוכל לך דילמא לא אוכל לך שבועה כלומ' ומאחר שאין דרך לומר לא אוכל לך שבועה אין לא אוכל לך נקרא יד שהידות התחלת הדבור הן ולא סוף דבר ובנדרים דרכן של בני אדם לומ' מה שאני אוכל לך קרבן אבל בשבועה אין דרך לומר שלא אוכל אני נשבע אלא בשבועה הוא פותח ואומ' שבועה שלא אוכל הא מ"מ במקום שראוי לקרות בו יד יש יד לשבועה מעתה היו לפניו שתי ככרות ונשבע על האחד שלא יאכלנו וחזר על האחר ואמ' וזו אסור אף בשניה אע"פ שלא אמ' וזו נמי שאלו אמ' וזו נמי שבועה גמורה היא וכן הביאו ראיה ממה שאמרו בראשון של נדרים יש יד לקדושין או אין יד לקדושין היכי דמי אילימא דאמ' לאשה הרי את מקודשת לי ואמ' לחברתה ואת נמי פשיטא כלומ' דקדושין גמורין נינהו אלא כגון דאמ' לאשה ואת ולא אמר נמי וכי אמרינן ואת נמי קאמ' או דילמא ואת חזאי קאמ' ולא נתברר והעלוה בתיקו ולחומרא ועוד שהרי הוקשו לנדרים כדכתי' כל נדר וכל שבועת איסר ואע"פ שלא הוקשו לענין התפשה אינו דומה שבהתפשה אין הככר אסור בעצמו כמו שביארנו וזה שלא הוזכרו שם ידות השבועה יראה לגדולי הדור שהזכרנו שזה שאמרו בראש נדרים ידות איניש איירי בהון ותרצו חסורי מחסרא והכי קתני כנויי נדרים כנדרים וידות נדרים כנדרים לשון קצר הוא ופירושו ידות נדרים וחרמים ושבועות ונזירות כנדרים וחרמים ושבועות ונזירות ודברים אלו לא כתבתים כאן אלא מפני שהם צריכים קצת לשמועות אלו אינן עכשו אלא ענין פקדון עד שתגיע למסכת נדרים ושם אתה עתיד ליתן את החשבון בע"ה:

מבטא לשון שבועה ואינו לשון נדר כלל מעתה אמ' מבטא שלא אוכל ככר זה הרי זו שבועה גמורה ואם אמ' מבטא עלי ככר זה הרי זה שבועה שהוציאה בלשון נדר ואין בה איסור תורה לשטתנו כמו שכתבנו למעלה אבל איסר הוא לשון נדר ולשון שבועה ואם הוציאו בלשון שבועה כגון שאמ' איסר שלא אוכל ככר זה הרי הוא שבועה ואין מתפישין בו וישנו בקרבן עולה ויורד ואם הוציאו בלשון נדר כגון שאמר איסר עלי ככר זה הרי הוא נדר גמור ומתפישין בו ואין שם קרבן אלא מלקות מבל יחל דברו כשאר הנדרים ובתלמוד המערב אמרו איסר הוא עלי את תופסו לשון נדר איסר איני טועמו את תופסו לשון שבועה וצריך שתדע שכל שאתה בא עליו משום שבועה צריך שיזכיר בו את השם כגון מבטא ליי' או איסר ליי' או אחד מן הכנויין וכן בכל לשון שבועה וכל שהוא מזכיר לשון שבועה בלא שם או כנוי אינו לוקה ולא מביא קרבן אלא שמ"מ הוא אסור על מה שנשבע עליו זו היא שטת גדולי המחברים אבל גדולי המגיהים מפרשי' ענין שבועה בלא הזכרת השם לענין קרבן בשבועת בטוי ולא נאמר צורך הזכרת השם אלא בעדות שנאמ' בו אלה ולמדנו אלה אלה משוטה ובפקדון שלמדנו תחטא תחטא מעדות וכן בבטוי לענין מלקות שהרי אזהרתו מלא תשא את שם יי' ומלא תשבעו בשמי אבל לקרבן לא ומ"מ למדת מדברי גדולי המחברים שאפי' הזכיר את השם אינה שבועה עד שיזכיר לשון שבועה כגון שבועה אי מבטא שאם לא כן מה צורך לשניהם וי"מ דוקא לענין בטוי ולקרבן הא לענין מלקות חייב:

זה שביארנו במתפיס שצריך שיתפיס בדבר הנדור והוא שאמרו באומר הרי עלי בשר ויין כיום שמת אביו שצריך שיהא נדור ובא מאותו היום פרשוה במסכת נדרים שיהא נדור מאותו היום ואילך ר"ל שמת אביו באחד בשבת ונדר על אכילת בשר כל אחד בשבת שבימיו ואח"כ אמר הרי עלי בשר ויין כיום שמת בו אביו אבל אם נדר לאותו היום שמת אביו לבד ולא לשאר אחד בשבת העתידים לבא ואמר אח"כ הרי עלי בשר ויין כיום שמת בו אביו התבאר שם לדעתנו שעל סופו הוא מתפיס ומותר ומעתה הרי שהיה לפניו בשר זבח שלמים לאחר זריקת הדם והיתה לפניו חתיכת היתר ואמר הרי זו עלי כזה אין אומרין שבעקרו התפיס ר"ל קודם זריקת הדם אלא על שם סופו ר"ל לאחר זריקת דמים ומותר והוא שבמסכת נדרים היו גורסין תחלה והוא שנדור באותו היום ואמרו שם תני מאותו היום וכן היא הגירסא בסוגיא זו וכך ראיתיה לחכמי קאטאלויונייאה אבל גדולי המחברים ראיתי שפסקו בבשר שלמים לאחר זריקת דמים שבעקרו מתפיס ואסור וכן נראה שפסקו בשמועת כיום שמת בו אביו שדיו בשיהא נדור לאותו היום לבד ומ"מ אני מסופק לשטתנו אם מת אביו באחד בשבת והוא אחד בניסן ונדר על בשר ויין כל אחד בניסן שבימיו פעם אחת בשנה ואח"כ אמר הרי עלי כיום שמת בו אביו מה דינו אחר שכל אחד בשבת שבשנה מותרין לו אא"כ הוא אחד בניסן אלא שאח"כ הכרענוה להיתר בראשון של נדרים:

תנו רבנן מבטא שבועה איסר שבועה איסור איסר אם אתה אומ' איסר שבועה חייב ואם לאו פטור ודייקינן עלה בגמרא מאי קאמר אמר אביי הכי קאמר מבטא שבועה פירוש שאם אמר מבטא שאוכל לך מבטא לא אוכל לך כמאן דאמר שבועה שאוכל לך שבועה לא אוכל לך דמי איסר מתפיס בשבועה כגון שנשבע על ככר שלא יאכלנה ואח"כ התפיס בה ככר אחרת ואמר זו עלי כמו זו אסור איסר איסר כלו' ואם התפיס באותה ככר שני' ככר שלישית ואמר וגם זו עלי כמו זו אם אתה אומר מתפיס בשבוע' כמוציא שבועה בפיו דמי נמצאת אותה ככר שניה שהתפיס אות' בראשונה כאלו עליה עצמה היתה השבועה וכשהתפיס בה זו הככר השלישית הוה ליה כמאן דאיתפיס בשבועה עצמה שהוא חייב דהיינו איסר.

ודייקינן להאי פירושא וממאי דמבטא שבועה דכתיב או נפש כי תישבע לבטא בשפתים איסר נמי הא כתיב כל נדר וכל שבועת אסר אי נמי ממאי דאיסר מתפיס בשבועה הוא ואינו עצמו לשון שבועה דכתיב או אסרה איסר על נפשה בשבועה שנמצא שלשון איסר אינו עצמו שבועה אלא מתפיס בשבועה הוא מבטא נמי הא כתיב כל אשר יבטא האדם בשבועה ואוקמינן דמבטא סתם שבועה מהכא ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה או מבטא שפתיה וגו' במה אסרה במבטא והיינו טעמא דאלים ליה האי קרא מהאי קרא דכתיב או נפש כי תשבע לבטא בשפתים משום דההוא הא אית ביה לשון שבועה ואכתי איכא למימר דמבטא מתפיס בשבועה הוא כמו איסר דכתיב ביה וכל שבועת איסר שהוא מתפיס בשבועה אלא כיון דאשכחן האי קרא אחרינא דכתיב או מבטא שפתיה ואין שם לשון שבועה כלל מכלל דלשון מבטא גופיה היא השבועה שלא מצינו כן בלשון איסר וכיון דנתברר מהאי קרא דלשון מבטא גופיה היא השבועה ממילא שמעת מינה דההוא קרא דכתיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה דלאו מתפיס בשבועה הוא אלא שבועה עצמה היא.

רבא אמר לעולם מתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו והכי קאמר מבטא שבועה איסר נמי שבועה שאם אמר איסר לא אוכל לך חייב הוא כאלו אמר שבועה לא אוכל לך והאי דקתני בברייתא איסור איסר אם אתה אומר איסר שבועה חייב ואם לאו פטור הכי קתני ואיסר זה הטילו הכתוב בין נדר לשבועה הוציאו בלשון נדר כגון שאמר לו הרי עלי איסר אם אוכל הרי הוא נדר ואינו עובר אלא על לא יחל דברו בלבד ואם הוציאו בלשון שבועה כגון שאמר אסר לא אוכל לך הרי הוא שבועה וחייב בקרבן עולה ויורד כמו שבועת ביטוי.

מיתיבי איזהו איסר האמור בתורה אמר הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו כיום שמת בו פלוני כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם כיום שראה בו ירושלים בחורבנה אסור ואמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום כלומר והוא שהיה נדור ובא מאותו היום שלא יאכל בשר ושלא ישתה יין באותו יום שהתפיס בו שהוא יום שמת בו אביו או יום שמת בו פלוני או יום שנהרג בו גדליהו בן אחיקם או יום שראה ירשלים בחורבנה בשלמא לאביי מדמתפיס בנדר נדר מתפיס בשבועה שבועה פי' כיון שאיסר הטילו הכתוב בין נדר לשבועה דכתיב ואם בית אישה נדרה או אסר' איסר על נפשה בשבועה לומר לך שאם הוציאו בלשון נדר נדר בלשון שבועה שבועה והאי ברייתא דקתני שאיסר נדר הוא מתפיס בנדר הוא ממילא שמעת דאיסר דשבועה נמי מתפיס בשבועה הוא אלמא מתפיס בנדר נדר מתפיס בשבועה שבועה אלא לרבא דמפרש ליה לאיסר דשבועה שהוא עצמו שבועה ואינו מתפיס בשבועה ומדאיסר דשבועה שבועה איסר דנדר נמי נדר ואינו מתפיס בנדר קשיא האי ברייתא דקתני איזהו איסר האמור בתורה אמר הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין דאלמא איסר דנדר מתפיס בנדר הוא.

ומפרקינן אמר לך רבא תריץ ואימא הכי איזהו איסר נדר האמור בתורה אמר הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין וכו' אבל לעולם איסר עצמו האמור בתורה לענין נדר אינו מתפיס בנדר אלא הוא עצמו לשון נדר וגם איסר האמור לענין שבועה אינו מתפיס בשבועה אלא הוא עצמו לשון שבועה ואם אמר איסר לא אוכל לך חייב כאילו אמר שבועה לא אוכל לך נמצא עכשיו לדברי רבא שאעפ"י שאיסר האמור בתורה לענין נדר הוא עצמו לשון נדר ואינו מתפיס בנדר אפילו הכי אם התפיס בנדר הוא אסור כדקא מתרץ לה לההיא ברייתא איזהו איסור נדר האמור בתורה אמר הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו וכו' וממילא שמעת דאע"ג דס"ל נמי שאיסר האמור לענין שבועה הוא עצמו לשון שבועה הוא ולאו מתפיס בשבועה אפי' הכי אם התפיס בשבועה איסורא מיהא איכא אבל חיובא ליכא:

ודייקינן מדקאמר מתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו אלמא חיובא הוא דליכא משום דלאו כמוציא שבועה מפיו דמי אבל איסורא מיהא איכא אוקמה שמואל להאי דקתני ביום שמת בו אביו ויום שנהרג בו גדליהו בן אחיקם ביום שראה ירושלים בחורבנה והוא שנדור ובא מאותו היום.

ודייקינן עלה מאי טעמא דאמר קרא איש כי ידור נדר לה' עד שידור בדבר הנדור כלומר עד שיתפיס בדבר הנדור אבל אם התפיס בדבר אסור שלא מחמת נדר לאו מתפיס בנדר הוא.

ודייקינן פשיטא כלומר כיון דאוקמה לברייתא דקתני ביום שמת בו אביו וכו' כגון שהיה נדור ובא על אותו יום שמת בו אביו ויום שמת פלוני פשיטא שהמתפיס בו מתפיס בנדר הוא ומאי קא משמע לן בברייתא ביום שמת בו פלוני ומהדרינן ביום שנהרג בו גדליהו בן אחיקם אצטריכא ליה סד"א כיון דכי לא נדר נמי אסור הוא לאכול ולשתות באותו היום כי נדר לא חייל עליה איסור נדר שהרי אסור הוא מעיקרא וכי מתפיס לאו מתפיס בנדר הוא קא משמע לן דכיון דמדרבנן הוא דאסור אבל מדאורייתא מישרא שרי וכי נדר חייל על האיסור נדר וכי מתפיס בנדר הוא.

בפירוש רש"י בד"ה ה"ק מבטא כו' מבטא ככר זו עלי כאומר שבועה כו' עכ"ל לשון נדר הוא אבל לקמן דכי אתא רבין אר"י קאמר מבטא שלא אוכל הוא כי דרך הנשבעים ועיין בזה בר"ן וק"ל:

תוס' בד"ה לישנא איתקל ליה כו' דזו אף זו קתני כו' עכ"ל ובמתניתין דהכא דקתני שלא אוכל ולא קתני רבותא שאי אוכל משום דלא נחית הכא להכי רק לפרש להרע או להיטיב דקרא ודו"ק:

בא"ד וי"ל כגון שאמר שבדעתו כל מה שיהיה משמעות לשונו כו' עכ"ל ר"ל שהוא לא הוה ידע משמעות שאוכל לך ונתכוין כפי משמעות לישנא דאינשי וכיון דכשאוכל דאכילנא משמע הרי נתכוין לכך אלא דאתקיל בלישניה ואמר שאי אוכל א"נ דר"ל שהיה בדעתו כל מה שיהיה משמעות לשונו דהיינו או שיאמר שאוכל או שאי אוכל מיהו לישנא דאיתקיל לא משמע הכי דהא היה בדעתו נמי אשאי אוכל ואיך שיהיה ל"ק אמאי לא בעי לאוקמי תרוייהו בשאוכל לך אלא דהכא אומר דהיה בדעתו דאכילנא והתם איירי שאומר שהיה בדעתו דלא אכילנא דבנדרים אין הולכין אחר דעתו של אדם אלא אחר לשונו וכפי משמעות לישנא דאינשי ושאוכל ודאי דלא משמע תרתי אלא דאכילנא או שלא אכילנא וק"ל:

בד"ה איסר מתפס כו' א"נ ה"פ כו' שהתפיסו בלשון שבועה שהזכיר לשון אכילה כו' ואם לאו כו' עכ"ל ק"ק לפי' זה האחר לפי זה לפרושי הברייתא כמו לרבא וה"ק איסר היינו התפסת שבועה והטילו הכתוב בין נדר לשבועה הוציאו בלשון נדר נדר בלשון שבועה שבועה היכן הטילו כו' כמו לרבא ודו"ק:

בא"ד ועי"ל כו' מיהו הא פשיטא ליה כו' אבל תימה דאכתי מספקא כו' עכ"ל עיין בר"ן בשם ר"ח לפי דרך זה דלא מספקא ליה מידי ודו"ק:

בד"ה ואילו שבועה כו' וי"ל כיון דלא כתיב או י"ל דאנדר כו' עכ"ל קשה דבאיסר נמי כתיב או דכתיב והקים כל נדריה או את כל אסריה אשר גו' ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה שלא אוכל כו' דשלא אוכל הוי דבר שאין בו ממש כו' עכ"ל היינו גבי נדר דקיימינן הכא דאוסר חפצא עליה ה"ל שלא אוכל דבר שאין בו ממש ולא חל הנדר אבל גבי שבועה דאוסר עצמו אחפצא ודאי דלא קשיא להו אמתני' דהכא דקתני שלא אוכל אע"ג שאין בו ממש וחלה השבועה וק"ל:

גמרא מיתיבי כו' בשלמא לאביי כו' אלא לרבא קשיא אמר לך רבא. תמיהני על לשון הרא"ש שכתב דאביי פריך מינה לרבא כו' ושני ליה רבא דמלשון הגמרא מוכח להדיא דלא אביי המקשה ולא רבא המתרץ אלא הכל מבני הישיבה:

גמ' שם כיום שמת בו פלוני. בנדרים הגי' רבו וע"ש בפי' הרא"ש וכן מלת אסור בסוף הברייתא ליתא שם:

רש"י ד"ה אם אתה אומר. והא אמרת איסר. כצ"ל בל"ו וכן לקמן בד"ה אא"א:

תד"ה איסר. שהרי מסתפק במתפיס בשבועה כו'. כצ"ל:

בא"ד ומפרש ר"ת כו'. שיאסר עצמו בלשון איסר. כצ"ל בל"ו:

בא"ד א"נ כו' ואם לאו כו' אלא אמר כו' זה כזה פטור. נ"ל דר"ל דאף נדר לא הוה ופטור מכלום משום דנדר הוא איסור חפצא והראשון לא נאסר אלא הוא אסר עצמו ממנו עי' בר"ן וזה דלא כהמהרש"א:

בא"ד ועי"ל כו' אם אתה אומר כו'. כצ"ל בל"ו:

תוס' ד"ה לישנא דאיתקל ליה כו' וא"ת נשייליה כו'. הרא"ש בפירושו לנדרים כ' דהא גופו קמ"ל דלא מהימן לומר לישנא איתקל ליה. והב"ח ס"ס רל"ז הקשה עליו דאיהו גופא פסק לקמן דנאמן לומר בלבי היה לשבע על חטין ויצא שעורין מפי. ולפע"ד דהוקשה להרא"ש ז"ל קו' המהרש"א דלשמעינן מתני' דשבועות שבועה שאי אוכל והיישוב בזה לפי אוקימתא דאביי התם בנדרים דב' המשניות איירי במסרבין ומשנה דשבועות איירי דאמר אכילנא אכילנא ואחר כך נשבע ודנדרים איירי דאמר לא אכילנא ע"ש ויש לומר דרב אשי לא נאיד משינויי דאביי אלא מהא דאמר שאוכל פי' שלא אוכל דעל זה קשה לו בשלא אוכל נמי יש לפרש שאוכל ואין לדבר סוף כמבואר שם אבל מודה הוא דב' המשניות איירי במסרבין ומתני' דשבועות באומר אכילנא ותו נשבע ואם כן אין כאן שום חידוש באי אוכל דשייליניה ליה ואיהו מהימן לעולם משא"כ משנה דנדרים דאיירי באומר לא אכילנא ותו נשבע שאי אוכל ואשמועינן שתו לא מהימן לומר לישנא איתקל כיון דידים מוכיחות שהרי גם בתחלה אמר לא אכילנא ונהי דרב אשי פליג אאביי דמפרש שאוכל שלא אוכל מפני שאמר תחלה לא אכילנא וע"ז פליג רב אשי מ"מ כשאומר לא אכילנא אינו נאמר תו לומר לישנא איתקל ודו"ק:

בא"ד ובנדרים מפרש אמאי רב אשי לא אמר כאביי עכ"ל פי' כיון דרב אשי נמי מוקי ליה באומר שכחתי אם כן מ"ט לא מוקי ליה כאביי ובמסרבין לכן כ' דבנדרים משני ליה הש"ס שפיר דאע"ג דרב אשי נמי מוקי ליה באוקימתא מ"מ לא נראה לו אוקימתת אביי משום דבשלא אוכל נמי יש לפרש כרצון איש ואיש ואין לדבר סוף ע"ש:

והנה הרמב"ם פסק כאביי דלא כרב אשי שהוא בתרא ועי' בר"ן. וטעמא נלע"ד דס"ל לפי אוקימתא דהתם דמוקי אביי ב' מתני' במסרבין דמשמע דלעולם בעי הוכחה לפרש דבריו כמ"ש הר"ן והיינו משום דמתני' דהתם אתי' כר"מ כמ"ש תוס' בשמעתין דס"ל בכל התורה לא שמעינן הן מכלל לאו ואפ"ה בשבועות משום חומרא דידיה מחמיר טפי לדייק בלישניה א"כ ה"נ הדין נותן שלא לעמוד על דבריו כ"א בהוכחה גמורה. וע"ז מקשה רב אשי התם אם כן אין לדבר סוף ונאיד מהך אוקימתא אבל לרבנן דר"מ לא מצינו להו דמחמרי בשבועות טפי (ועוד אכתוב לקמן אי"ה דר"מ הוא דמחמיר בשבועות שלא מצינו במדבר ומביא קרבן כי מה שמצינו כן בקונמות משני הש"ס לקמן אין מעילה בקונמות וזהו ר"מ לשיטתו משא"כ אנן קיי"ל יש מעילה. וליכא חומרא בשבועות כלל) אם כן נהי דבעי הוכחה לפרש שאוכל כוונתו שלא יאכל אבל אם כוונתו שאוכל אין צריך הוכחה ותו לא קשה קושית רב אשי וגם הוא היה מודה לאביי ואע"ג דהכא לא גרסינן דמתני' דשבועות איירי במסרבין ואפ"ה נאיד רב אשי ומשני שינויי אחרינא ס"ל להרמב"ם סוגיא דהתם עיקר ולכן פסק כאביי לפי אוקימתא דהכא דס"ל בכה"ג גם רב אשי מודה. ויש להאריך בזה לפי הגי' ברייתא במסרבין דלא מקשה ממתני' דנדרים ולא איירי הכא אליבא דר"מ ויש לישב בזה שינוי לשון הב' סוגי' ודו"ק:

גמ' מבטא נמי הא כתיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה. אין ספק שלפי זאת ההו"א היה מיתפס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי וחייב בקרבן שהרי מבטא הוי מיתפס כדכתיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה ועיקר קרבן שבועה בהאי קרא כתי' אלא במסקנא מבטא הוה שבועה גמורה ולא מיתפס לכן מספקא אי כמוציא שבועה או לאו. וזה מכוון בלשון מבטא שבועה גמורה ואיסור מיתפס בשבועה לכן יש להסתפק באיסורו של איסור דאלו הוה גם רק מיתפס בשבועה לא היה כאן מקום ספק וק"ל:

מסרבין. מפצירין: מתני' בשאין מסרבין בו. הלכך שאוכל דקא אכילנא הוא: רב אשי אמר תני. בברייתא שבועה שאי אוכל לך: דאיתקל. נכשל ולא נתכוין לומר שאי: איסר שבועה. מפרש לקמיה: איסור איסר. איסרתו של איסר מה הוא: אם אתה אומר כו'. מאי קאמרת והא אמרת איסר לשון שבועה הוא והדר תני אם אתה אומר: ה''ק מבטא שבועה. האומר מבטא ככר זו עלי כאומר שבועה שלא אוכלנו ואם אכלו ה''ז בעולה ויורד: איסר מיתפיס בשבועה. איסר עלי ככר זו הרי הוא כמי שנשבע על הככר וחזר ואמר על ככר אחר ה''ז כזה שהתפיס את השני בראשון: איסור איסר. ומהו איסורו של איסר זה: אם אתה אומר כו'. אם תמצי לומר שהמתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי ואם אכלו חייב קרבן אף זה האומר איסר ככר זה עלי חייב קרבן אם אכלו שהאיסר לשון התפסת שבועה הוא: ואם לאו. שהמתפיס בשבועה אינו כנשבע לענין קרבן ומלקות אף האיסר אין בו לא קרבן ולא מלקות: או אסרה אסר בשבועה. משמע שאסרתו ותפסתו בדבר שנשבעה עליו כבר: או מבטא שפתיה אשר אסרה וגו'. ולא כתיב בשבועה במה אסרה את נפשה בלשון מבטא: רבא אמר. לא איסתפיק ליה לתנא למימר בהא אם אתה אומר דפשיטא ליה דמיתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו הוא: והכי קאמר מבטא שבועה איסר נמי. לשון שבועה הוא: איסר זה הטילו הכתוב כו'. היינו פירוש דאיסור איסר אם אתה אומר והכי קאמר איסור של איסר שאמרתי לך שהוא שבועה לא כל הלשונות שוות בו שהרי הטילו הכתוב בין נדר לשבועה אם אמירתו בלשון שבועה כגון איסר שלא אוכל ככר זה כן לשון הנשבעין אומרים שלא אוכל אף האיסר שהוציאו בלשון זה שבועה הוא וחייב קרבן ואם לאו אלא הוציאו בלשון נדר שאמר איסר ככר זו עלי שהוא לשון הנודרים קונם זה עלי אף זה נדר ופטור מקרבן: כיום שמת בו אביו. כאשר אסרתי עלי בשר ביום שמת בו אבא לעולם: והוא שנדור ובא מאותו היום. שקיבל עליו כבר נדר שלא יאכל בשר ביום שמת בו אביו לעולם וכן יום שמת בו פלוני וכן יום שנהרג בו גדליה וקסלקא דעתא השתא דהיינו מתפיס בנדר וקתני איזהו איסר האמור בתורה שהוא בלא יחל דברו האומר הרי עלי כו' אלמא המתפיס בנדר הרי הוא בלא יחל כנדר עצמו ומדמתפיס בנדר נדר מתפיס בשבועה שבועה:

שאי אוכל לך פשיטא. לא פריך פשיטא אלא משום דהיינו שלא אוכל לך דקתני דהא אשלא אוכל לא קשיא ליה פשיטא: לישנא איתקל ליה. וליכא למיפרך כיון דאשמעינן שאי אוכל אמאי איצטריך למיתני ברישא שלא אוכל לך דזו ואף זו קתני וא''ת נשייליה מה היה בדעתו ויש לומר כגון שאמר שבדעתו כל מה שיהיה משמעות לשונו אי נמי כגון ששכח מה היה בדעתו ובנדרים (דף טז.) מפרש אמאי רב אשי לא אמר כאביי: איסר מיתפיס בשבועה. פי' בקונטרס דאם אמר איסר עלי ככר זה הוי כמי שנשבע על הככר וחזר ואמר על ככר אחר הרי זה כזה שהתפיס את השני בראשון וקשה דלקמן קתני בברייתא איזהו איסר האמור בתורה הרי עלי כו' ואילו איסר ככר זה עלי לא קתני ומה שפי' נמי איסור איסר כלומר איסור של איסר זה מה דינו אם אתה אומר מתפיס בשבועה כו' שתוכל להוכיח מקרא בשום מקום שהוא כמוציא שבועה מפיו וחייב קרבן אף איסור זה כו' קשה דמשמע דתנא בא לאשמעינן דין איסר ואינו משמיענו כלום שהרי מסתפק במתפיס שבועה עצמו ועוד דאין דרך משנה וברייתא שיסתפק התנא אם חייב או פטור ועוד מאי ואזדא לטעמיה דקאמר לקמן דהכא מסתפקא ליה לאביי ולקמן פשיטא ליה דכמוציא שבועה מפיו דמי ועוד דבכל הספרים גרסי' בסמוך כמוציא שבועה מפיו וחייב בוי''ו ולפ''ה ה''ל למינקט חייב בלא וי''ו ומפ' רבינו תם דמבטא הכתוב בפרשה הוא לשון שבועה שנשבע בלשון מבטא כדפירש נמי בקונטרס אבל איסר הכתוב בפרשה אינו שבועה שיאסר עצמו בלשון איסר אלא במתפיס בשבועה הכתוב מדבר שנשבע על הככר וחזר ואמר על ככר אחר הרי עלי שלא אוכל ככר זה כזה והיינו איסר דקרא וה''נ מפרש לה בברייתא לאביי ואיסור של איסר זה אם אתה אומר מתפיס בשבועה כלומר שהתפיסו בככר שנשבע עליו הוי כמוציא שבועה מפיו וחייב ואם לאו שלא התפיסו באחר אלא אמר איסר ככר זה עלי אין זה לשון שבועה ופטור א''נ ה''פ אם אתה אומר מתפיס בשבועה פי' שהתפיסו בלשון שבועה שהזכיר לשון אכילה ואמר הרי עלי שלא אוכל זה כזה ואם לאו שלא הזכיר לשון אכילה אלא אמר הרי עלי זה כזה פטור ועי''ל איסור איסר היינו איסור שלישי שהתפיס ככר שלישי בשני ואם אתה אומר מתפיס בשבועה דהיינו השני כמוציא שבועה מפיו דמי דהוי לגמרי כראשון אף לענין להתפיס בו חייב גם בשלישי ואם לאו פטור מיהו הא פשיטא ליה שדינו כראשון להתחייב קרבן בשני ורבא פליג עליה ופטר אף בשני אבל תימה דאכתי מספקא ליה לתנא בשלישי והא דגרסינן נמי וחייב בוי''ו לא אתי שפיר: ואילו שבועה לא קאמר. דאי הוה כתיב שבועה הוה מפרש שאותה מבטא אסרה על נפשה בלשון שבועה אבל השתא על כרחך אית לן לפרש במה אסרה על נפשה בלשון מבטא וא''ת והא נמי כתיב (במדבר ל) ואסרה אסר בבית אביה בנעוריה וי''ל כיון דלא כתיב או יש לומר דאנדר דכתיב ברישא דקרא קאי: שלא אוכל בשר. לא חש התנא לדקדק בלשונו דבלשון זה אינו חל דשלא אוכל הוי דבר שאין בו ממש שאינו אוסר על עצמו כלום כמו קונם שאיני ישן דלא אמר כלום אם לא אמר קונם עיני בשינה כדאמרינן בפרק ב' דנדרים (דף טו.) וה''נ צריך שיאמר קונם אכילת בשר עלי ומיהו שמא יש לחלק דדוקא גבי שינה לא אמר כלום משום דשינה עצמה אין בה ממש: מדמתפיס בנדר נדר כו'. ואם תאמר שמואל אמאי מפרש איסר במתפיס בנדר והא איסר דקרא קאמר אביי דהיינו מתפיס בשבועה ויש לומר דמתפיס בנדר ילפינן ממתפיס בשבועה וניחא ליה לשמואל לאוקמא ברייתא בנדרים שרגילות הוא שבני אדם נודרין מלאכול בשר ומלשתות יין ביום שראו ירושלים בחורבנה ואין רגילות לאסור עצמם בשבועה: