שבועות יט ע"ב

ואפילו בקמייתא [במקרה הראשון], שעבר בשני השבילים ולא נטהר בינתיים? הרי ממה נפשך [רצונך], מכל צד שתרצה טמא הוא, שהרי באחד משני השבילים בוודאי נטמא! אמר רבא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון שהלך בשביל הראשון, ואחר כך בשעה שהלך בשני שכח שהלך בראשון, דהויא ליה [שהריהי לו] הידיעה שנעלמה ממנו בזמן שנכנס למקדש רק מקצת ידיעה, שכאשר נכנס למקדש, נעלמה ממנו רק הידיעה שהלך בשביל השני. והעלם ידיעה זו לעצמה לא היה מחייב אותו קרבן (שהרי ספק הוא אם נטמא שם).

ובהא קא מיפלגי [ובזה הם חלוקים], תנא קמא [התנא הראשון] בשם ר' שמעון סבר [סבור]: אמרינן [אומרים אנו] שמקצת ידיעה של טומאה דינה ככל ידיעה, ור' שמעון בן יהודה בשם ר' שמעון סבר [סבור]: לא אמרינן [אין אנו אומרים] שמקצת ידיעה ככל ידיעה.

א שנינו בברייתא: הלך בראשון ונכנס, הזה ושנה וטבל, חזר והלך בשני ונכנס — חייב, ור' שמעון פוטר. ושואלים: ואמאי [ומדוע] חייב לשיטת התנא הראשון? הלוא ספק ידיעה של טומאה הוא שנעלם ממנו כל פעם שנכנס למקדש!

אמר ר' יוחנן: כאן בענין זה של טומאת מקדש וקדשיו עשו ספק ידיעה כידיעה גמורה. וריש לקיש אמר: הא מני [זו כשיטת מי היא]? שיטת ר' ישמעאל היא, שאמר: לא בעינן [אין אנו צריכים] כלל ידיעה של טומאה בתחלה קודם שנכנס למקדש, ודי אם נודע לו בסוף שהיה טמא.

ומעירים: ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] בין דברי ר' יוחנן על דברי ר' יוחנן, ורמי [וכן משליכים, מראים סתירה] בין דברי ריש לקיש על דברי ריש לקיש. דתניא [ששנויה ברייתא]: אכל ספק חלב ונודע לו שהיה זה ספק חלב, ושוב אכל ספק חלב אחר ונודע לו — רבי אומר: כשם שאם נודע לו שאכל חלב ודאי מביא חטאת על כל אחד ואחד מן החלבים, אם אכל ונודע לו, וחזר ואכל ושוב נודע לו — כך מביא אשם תלוי על כל אחד ואחד, אם לאחר כל אכילה נודע לו שאכל ספק חלב.

ר' שמעון בן יהודה ור' אלעזר בר' שמעון אמרו משום ר' שמעון: למרות שנודע לו שאכל ספק חלב בין כל אכילה ואכילה אינו מביא אלא אשם תלוי אחד, שנאמר באשם התלוי: "והביא איל תמים... על שגגתו אשר שגג" (ויקרא ה, יח), לומר: התורה ריבתה בלשון זו שגגות הרבה ואשם תלוי אחד, לומר שעל שגגות הרבה מביא אשם אחד. ונחלקו ריש לקיש ור' יוחנן בהבנת דברי רבי, באיזה מקרה בדיוק אמר שמביא חטאת על כל אחד ואחד.

ואמר ריש לקיש, כאן שנה רבי שידיעות ספיקות הן מתחלקות לחטאות שאם ייוודע לו לאחר מכן שמה שאכל היה חלב ודאי, יצטרך להביא שתי חטאות על החלבים שאכל קודם, למרות שהידיעה שחילקה בין שני החלבים היתה ידיעת ספק.

ור' יוחנן אמר: אין רבי אומר שידיעות ספק מחלקות גם לענין חטאות, אלא רק קבע כלל: כשם שידיעות ודאי בעלמא [בכלל] מתחלקות לחטאות, במקרה שאכל חלב ונודע לו שאכל חלב ודאי, ונעלם ממנו ושוב אכל, כך ידיעות ספק מתחלקות לאשמות תלויים. הרי שבמחלוקת זו סבור ר' יוחנן שידיעת ספק אינה נחשבת כידיעה, וריש לקיש סבור שהיא נחשבת כידיעה. ובניגוד למה שאמרו לעיל!

ומוסיפים: בשלמא [נניח] מדברי ר' יוחנן על דברי ר' יוחנן לא קשיא [אינו קשה], אפשר להסביר שר' יוחנן דייק בדבריו ואמר כי כאן בהלכה זו של טומאת מקדש וקדשיו דווקא עשו ספק ידיעה כידיעה, ולא בכל התורה כולה עשו, ויש טעם להבדלה זו, כי הכא [כאן] בטומאת המקדש הוא שלא כתיבא [כתובה] ידיעה בהדיא [במפורש], אלא ממה שנאמר "ונעלם" הוא דקא אתי [שבא] שצריך שתהיה לו ידיעה שנעלמה, ואם כן די גם בידיעה שאינה גמורה. ואולם, לא בכל התורה כולה עשו ספק ידיעה כידיעה — משום דכתיב [שנאמר]: "או הודע אליו חטאתו" (ויקרא ד כח), לומר שידיעה מעלייתא בעינן [מעולה אנו צריכים].

אלא לדעת ריש לקיש, אדמוקים ליה [עד שהוא מעמיד את ההלכה הזו] של שני שבילים, כר' ישמעאל שאינו מצריך ידיעה בתחילה, נוקמה [יעמיד אותה] כרבי שהוא סבור שידיעות ספק נחשבות כידיעות! ומשיבים: ריש לקיש הא קא משמע לן [דבר זה עצמו משמיע לנו], שר' ישמעאל לא בעי [אינו צריך] ידיעה בתחלה לענין טומאת מקדש וקדשיו.

ותוהים: פשיטא דלא בעי [פשוט שאינו צריך], מדלא מייתרי ליה קראי [מכיון שאין הכתובים מיותרים לו לשיטתו], שר' עקיבא למד מייתור זה שצריך ידיעה גם בתחילה, ואילו לדעתו "ונעלם" (ויקרא ה, ד) בא לומר ענין אחר — דמיחייב [שחייב] על העלם מקדש! ודוחים: מהו דתימא [שתאמר]: כי לית ליה מקראי [כאשר אין לו הלכה זו הרי זה מן המקרא] שאינו דורש כן את הכתובים, אבל מגמרא אית ליה [מן המסורת יש לו] הלכה זו, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] ריש לקיש שלדעת ר' ישמעאל אין צורך בידיעה בתחילה.

א משנה שבועות ביטוי שמביא עליהן קרבן עולה ויורד, ששנינו שהן שתים שהן ארבע, מה הן? אמר "שבועה שאוכל" ו"שבועה שלא אוכל", "שבועה שאכלתי", ו"שבועה שלא אכלתי".

אם נשבע "שבועה שלא אוכל" ואכל כל שהוא (אפילו פחות כזית, שהוא שיעור אכילה בכל מקום) — חייב, דברי ר' עקיבא. אמרו לו לר' עקיבא: היכן מצינו (מצאנו) דוגמא לכך באוכל כל שהוא שהוא חייב, שאתה אומר שזה חייב? אמר להם ר' עקיבא: וכי היכן מצינו במי שמדבר ומביא קרבן על כך, שזה מדבר כלומר, מוציא שבועה מפיו ומביא קרבן? ואם כן על הפרת שבועתו הוא מתחייב, ולא על האכילה.

ב גמרא תחילה באים לברר את לשון המשנה: למימרא [האם לומר] שלשון "שאוכל", דאכילנא משמע [שאוכל משמעו]? ורמינהי [ומקשים ומשליכים, מראים סתירה על כך] ממה ששנינו במשנה במסכת נדרים, שאם אמר אדם: "שבועה לא אוכל לך" (אצלך, או משלך), או: "שבועה שאוכל לך", או: "לא שבועה שלא אוכל לך" — בכל שבועות אלה אסור באכילה. הרי שהשבועה "שאוכל" משמעה — שלא אוכל!

אמר אביי: לעולם "שאוכל" דאכילנא משמע [שאוכל משמעו], אלא לא קשיא [אינו קשה], כי יש הבדל בין שני אופנים של שבועה כזו: כאן במסכת נדרים, מדובר במי שהיו מסרבין (מפצירים) בו לאכול, וכשהוא אומר "שבועה שאוכל לך" כוונתו שהוא מסרב, שאינו רוצה. כאן במשנתנו, מדובר בשאין

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יט - ב

ואפילו בקמייתא [ואף באופן הראשון], והרי באופן הראשון שלא נטהר מן ההליכה הראשונה עד שהלך גם בשניה, הרי ממה נפשך טמא הוא, וידועה לו טומאתו קודם שנכנס, ולמה ייפטר!?

אמר תירץ רבא: לעולם באופן הראשון שבדברי תנא קמא, לא נחלק רבי שמעון אפילו לדעת רבי שמעון בן יהודה, שהרי יודע הוא בודאי שטמא הוא -

אלא הכא במאי עסקינן, כלומר: האופן שבו נחלקו תנא קמא אליבא דרבי שמעון ורבי שמעון בן יהודה אליבא דרבי שמעון, באופן אחר הוא שנחלקו: ^[1]

כגון שהלך בראשון ולא נכנס, והלך בשני ונכנס, ובשעה שהלך בשני, שכח שהלך בראשון, ובאופן זה סובר תנא קמא אליבא דרבי שמעון שהוא חייב, ואף שלרבי שמעון יש לנו לפוטרו וכמו בהזה ושנה, היות וקודם הכניסה המחייבת לא היתה לו ידיעה ודאית אלא ידיעת ספק טומאה, שהרי את ההליכה הראשונה אינו זוכר - ומשום דהויא ליה "מקצת ידיעה" ולא "ידיעת ספק" - כי באופן שהיזה ושנה אף שיודע הוא את כל העובדות הרי טומאתו ספק בכל כניסה וכניסה; אבל כאן אילו היה זוכר את כל העובדות שהיו בעבר ידועות לו הרי היתה לו ידיעה ודאית, ומשום שיכחה אינו יודע בודאי, ואין זו ידיעת ספק אלא "מקצת ידיעה". ^[2]

ובהא קא מיפלגי תנא קמא ורבי שמעון לדעת רבי שמעון בן יהודה:

תנא קמא אליבא דרבי שמעון סבר: אמרינן: "מקצת ידיעה" ככל ידיעה.

ורבי שמעון סבר לא אמרינן: "מקצת ידיעה" ככל ידיעה.

כאן שבה הגמרא לתחילת הברייתא, ששנינו:

הלך בראשון ונכנס, הזה ושנה וטבל, חזר והלך בשני ונכנס, חייב. ורבי שמעון פוטר, ומקשינן על תנא קמא:

ואמאי חייב!? הרי ספק ידיעה היא, שהרי ספק טמא הוא באמת לפני כל כניסה, ואין כאן ידיעה לחייבו!?

אמר תירץ רבי יוחנן: כאן עשו ספק ידיעה כידיעה. ^[3] וריש לקיש אמר: הא מני רבי ישמעאל היא, דאמר: לא בעינן ידיעה בתחילה; ומאחר שיודע היום שבודאי נכנס למקדש בטומאה, די בזה כדי לחייבו קרבן עולה ויורד כשאר חטאות, שדי בהן בידיעה בסוף לחייבו.

א. האוכל חלב בשגגה, שלא היה יודע בשעת אכילה שחלב אכל, ושוב נודע לו שהיה זה חלב, הרי זה חייב חטאת.

ב. האוכל שני זיתי חלב זה אחר זה, אינו חייב אלא חטאת אחת, אך אם נודע לו בין אכילה לאכילה שחלב אכל, ה"ידיעות מחלקות" והוא חייב חטאת על כל אכילה.

ג. האוכל חלב כסבור שומן הוא, ושוב נסתפק לו אם חלב או שומן הוא, הרי זה חייב אשם תלוי.

ורמי דרבי יוחנן אדרבי יוחנן ורמי דריש לקיש אדריש לקיש:

דתניא: אכל ספק חלב ונודע, כלומר: האוכל חלב כסבור שומן הוא ושוב נודע לו שספק הוא אם חלב או שומן הוא, ואכל עוד ספק חלב אחר ונודע לו:

רבי אומר: כשם שמביא חטאת על כל אחד ואחד, וכפי שיתבאר כוונתו בהמשך הענין, כך מביא אשם תלוי על כל אחד ואחד, כי ידיעת הספק שבינתיים מחלקת לאשמות.

רבי שמעון בן יהודה, ורבי אלעזר ברבי שמעון אמרו משם רבי שמעון:

אינו מביא אלא אשם תלוי אחד ואין הידיעה שבינתיים מחלקת, שנאמר בפרשת אשם תלוי [ויקרא ה יז]: "ואם נפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה, ולא ידע ואשם ונשא עוונו. והביא איל תמים מן הצאן בערכך לאשם אל הכהן וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג [משמע כמה שגגות] ", התורה ריבתה שגגות הרבה, ואשם תלוי אחד.

ונחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בביאור מה שאמר רבי "כשם שמביא חטאת על כל אחד ואחד":

ואמר ריש לקיש: כאן שנה רבי ידיעות ספיקות מתחלקות לחטאות, כלומר: כוונת רבי היא לומר, כשם שאילו היתה לו ידיעת ספק בין אכילה ואכילה, ולבסוף היה נודע לו בודאי שחלב אכל, היתה מועילה ידיעת הספק שבינתיים לחייבו בשתי חטאות, ["ידיעות ספק מתחלקות לחטאות"], כך מועילה ידיעת ספק לחלק ביניהם לענין אשם תלוי. ^[4]

ורבי יוחנן אמר: לא נתכוין רבי לומר שידיעת הספק מועילה היתה לחייבו שתי חטאות, כי לענין חטאת שהיא צריכה ידיעת ודאי אין מועילה אלא ידיעת ודאי כדי לחלק, אלא כך אמר רבי:

כשם שידיעות ודאי בעלמא מתחלקות לחטאות, כלומר: כשם שלענין חטאת אילו היתה נודעת לו ידיעת ודאי בין שתי האכילות הלוא היתה מועילה ידיעה זו לחייבו שתי חטאות, כך ידיעות ספק מתחלקות לאשמות, שהרי חיובם הוא בידיעת ספק.

ומבואר שנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בדין "ידיעת ספק", האם היא ידיעה לחלק. ולרבי יוחנן "ספק ידיעה לאו כידיעה", ואילו לריש לקיש "ספק ידיעה כידיעה", וזה הוא היפוך שיטתם דלעיל, שלרבי יוחנן "ספק ידיעה כידיעה" ולריש לקיש אינה כידיעה!?

מוסיפה הגמרא לבאר את קושייתה:

בשלמא דרבי יוחנן, לא קשיא, שהרי אף בדבריו דלעיל אמר רבי יוחנן "כאן - לגבי ידיעה בתחילה בביאת מקדש - עשו ספק ידיעה כידיעה", ומשמע: ולא בכל התורה כולה עשו; וטעם החילוק הוא:

הכא - בדין ידיעה בתחילה גבי ביאת מקדש - הוא דידיעת ספק הוי ידיעה משום דלא כתיבה ידיעה בהדיא בתורה, אלא ממשמעות לשון "ונעלם" הוא דקא אתי [הוא נלמד], דמשמע: עכשיו נעלם ומתחילה ידע.

ולא בכל התורה כולה - דהיינו גבי ידיעה בסוף לגבי חטאת - עשו ספק ידיעה כידיעה, משום דכתיב [ויקרא ד גבי חטאת נשיא]: "או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה, והביא את קרבנו", בהדיא, ומשמע, ידיעה מעלייתא בעינן.

אלא לריש לקיש קשיא, כי אדמוקים ליה עד שהוא מעמיד לתנא קמא דמשנתנו כרבי ישמעאל, דלא בעי ידיעה בתחילה, נוקמה כרבי, שאמר "ידיעת ספק הוי ידיעה"!?

ומשנינן: לעולם יכול היה ריש לקיש לפרש את דברי תנא קמא כרבי, אלא הא קא משמע לן ריש לקיש בתירוצו, דרבי ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה, ולכך פירש כרבי ישמעאל.

ומקשינן עלה: והרי פשיטא דלא בעי רבי ישמעאל ידיעה בתחילה, מדלא מייתרי ליה קראי "ונעלם", דהא מיחייב רבי ישמעאל על העלם מקדש. כלומר: הרי מקור דין ידיעה בתחילה הוא מכפל הלשון "ונעלם", וממילא דלרבי ישמעאל שהוא דורש מכפל לשון "ונעלם" לחייב אף על העלם מקדש שלא נאמר בתורה בהדיא, הרי בהכרח שאין הוא מצריך ידיעה בתחילה, כי הרי אין כאן כפל מיותר ללמד על כן!?

ומשנינן: מכל מקום הוצרך ריש לקיש ללמדנו דלרבי ישמעאל אין צריך ידיעה בתחילה, כי מהו דתימא: כי לית ליה לרבי ישמעאל ידיעה בתחילה מקרא, כלומר: אכן ודאי שלרבי ישמעאל אין מקור ללמוד מן

הכתוב ידיעה בתחילה, אבל שמא מגמרא [מהלכה למשה מסיני] אית ליה לרבי ישמעאל ידיעה בתחילה -

וקא משמע לן ריש לקיש שלרבי ישמעאל אין צריך ידיעה בתחילה כלל.

הדרן עלך פרק ידיעות הטומאה

הערות

^[1] כן נראה בפשוטו מדברי רש"י, שאין הגמרא מפרשת את האופן הראשון - שפטר בו תנא קמא משמיה דנפשיה - בדרך אחרת, אלא את מה שאמר רבי שמעון יהודה "בכולן" זה עולה על אופן אחר, שלדעת תנא קמא אליבא דרבי שמעון באופן זה מודה רבי שמעון שהוא חייב, ולרבי שמעון בן יהודה אליבא דרבי שמעון הרי הוא פטור, והיינו שכתב רש"י "תנא קמא סבר: תנא קמא אליבא דרבי שמעון"; וכן משמע לשון הגמרא דמקשה "ואפילו בקמייתא" דמזה משמע, שלמסקנא לא פליג אקמייתא, אלא על אופן אחר הוא שנחלק, ואם היתה באה הגמרא לפרש את דברי תנא קמא עצמם באופן אחר, היתה מקשה הגמרא "ואמאי":. ; וראה בריטב"א שהקשה: דהוה ליה לגמרא למימר "חסורי מחסרא והכי קתני", וראה מה שכתב שם ליישב.

^[2] לשון רש"י הוא: תנא קמא:. סבר: כיון דטומאת ודאי הוא, אף על גב דאיהו לא ידע לה לכולהו, דתיהוי ליה ידיעת ודאי, אלא ידיעת ספק, עדיפא היא מהנך ידיעות ספק דהזה ושנה, דהתם ידע ליה לכולה מילתא, ואפילו הכי ספק הוא, אבל הכא, אי הוה ידע לה לכולה מילתא, הוה ליה ידיעה ודאית, הילכך לאו ידיעת ספק היא, אלא מקצת ידיעה ודאית, ומקצת ידעה ככל ידיעה. [וש לעיין: מי שנגע באיזה דבר ובשעת נגיעתו לא ידע במה נגע, ולאחר זמן שכח את נגיעתו, אבל נודע לו ששרץ הוא, אם הוא בכלל "מקצת ידיעה"?].

^[3] א. כתב ה"חזון איש" בליקוטים סימן כד [לדף זה]: נראה דוקא כי האי גוונא [שהלך בשני שבילין], דבכל פעם החטא ספק בשביל שהידיעה ספק, וכשמצטרפין שתי הכניסות הוי חטא ודאי וידיעה ודאית; אבל ספק טמא ונכנס למקדש, ואחר כך נודע לו, פטור, [וכגון שהלך בשביל אחד בלבד, וספק הוא לו, ולאחר שנכנס נודע לו ששביל זה הוא הטמא] פטור, ראה שם הוכחתו; אך בדיבור סמוך, הוכיח מדברי התוספות המובאים באות ב לא כן. ב. כתבו התוספות: עשו ספק ידיעה כידיעה: לא דמי לנגע בכעדשה דריש פירקין [יד ב] ולא ידע אי כזית מטמא אי בכעדשה מטמא [דמסתפקת הגמרא לעיל אם חשיב ידיעה] ; דהתם הוא מסופק אי שייכא כלל טומאה במה שנגע, אבל הכא, פשיטא ליה דאיכא טומאה, הלכך הוי ליה ידיעה טפי; ומזה הוכיח ה"חזון איש" שלא כדבריו באות א; [וראה שם היטב בדבריו בדיבור הראשון]. ג. הנה בפשוטו, לדעת תנא קמא המחייב אפילו בספק ידיעה, אם כן כשהלך בראשונה ובשניה ושכח את הראשונה ונכנס למקדש, הרי הוא חייב משום דידיעת ספק הוי ידיעה, ואין אנו צריכים לפרש את הטעם משום "מקצת ידיעה", דהרי פשיטא שבאופן זה יש לו ידיעת ספק, וחייב; ומזה יש הכרח לומר כפי שנתבאר מדברי רש"י דמה שאמרו "מקצת ידיעה" ככל ידיעה אליבא דתנא קמא, אין הכוונה לתנא קמא שלא אליבא דרבי שמעון, כי לשיטתו שמחייב בהיזה שנה וטבל, הוא הדין דמחייב כששכח את ההליכה הראשונה, שהרי יש לו ידיעת ספק, ולא הוצרכה הגמרא ליתן טעם משום "מקצת ידיעה". אך הנה הרמב"ם פסק כדברי תנא קמא המחייב בהיזה שנה וטבל, ומשום דספק ידיעה כידיעה, ומכל מקום בהלכה קודמת חייב כששכח את ההליכה הראשונה משום "מקצת ידיעה", וזה שלא כמבואר דזה הוי בכלל "ספק ידיעה". גם משמע לכאורה מדבריו, שהוא באמת אינו מפרש כרש"י, שדברי הגמרא גבי מקצת ידיעה קאי על תנא קמא אליבא דרבי שמעון, שהרי כיון שפסק הרמב"ם כתנא קמא דרבי שמעון, לא היה לו להביא דין זה שלא נאמר בגמרא לדעתו, אלא לדעת רבי שמעון; וראה היטב בריטב"א.

^[4] ראה סוגיית הגמרא לעיל יח א "אידי ואידי אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד הוא", דמבואר שם ברש"י ובתוספות, דידיעה לחלק גבי חטאת אינה אלא כשיודע שנתחייב חטאת, ולא די בידיעה שחטא, ראה שם ובהערות; ויש לעיין מסוגיא זו.

פרק שלישי - שבועות שתים

מתניתין:

המשנה מפרשת עתה את מה ששנינו בראש המסכת "שבועות שתים שהן ארבע" -

האומר: שבועה שאוכל היום ^[1] דבר מה, וכן האומר: שבועה שלא אוכל היום.

שתי שבועות ביטוי אלו שהן על העתיד, מפורשות בתורה, שנאמר [ויקרא ה ד] "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב", דהיינו שנשבע על להבא ["להרע"

- שלא אוכל, שמענה את עצמו. "להיטיב"

- שאוכל. ולקמן במשנה [כה א] דרשינן מהמקרא, שאף דברים שאין בהם הרעה והטבה לאדם, הם בכלל זה, כל שנשבע אעשה דבר פלוני או לא אעשה].

והוסיפו עליהם חכמים, שדרשו מריבוי הכתוב עוד שתי שבועות ביטוי, וביחד הן ארבע.

השבועות שאינן מפורשות בתורה ונלמדות מריבוי, הן שבועות על העבר, כגון שנשבע שאכלתי, והנשבע שלא אכלתי.

האומר "שבועה שלא אוכל", ואכל אפילו כל שהוא, חייב מלקות אם הוא מזיד, וקרבן אם הוא שוגג, למרות שבשאר איסורים שבתורה אין חייבים רק על אכילת כזית, דברי רבי עקיבא.

אמרו לו חכמים לרבי עקיבא: היכן מצינו בכל התורה באוכל כל שהוא, שהוא חייב? ואם כן מדוע אתה אומר שזה שנשבע ואכל כל שהוא חייב?

אמר להם רבי עקיבא: וכי היכן מצינו במדבר ומביא קרבן שיהא אדם חייב קרבן משום שביטל את דיבורו? ולדבריכם יקשה כיצד יתכן שזה הנשבע מדבר ומביא קרבן על ביטול דיבורו. אלא על כרחך אתם צריכים לומר שחידשה תורה בפרשת שבועות ביטוי שיש חיוב קרבן על ביטול דיבורו בלבד, ואם כן גם אם אכל רק כל שהוא הרי ביטל דיבורו, שכל האומר "לא אוכל" דעתו לאסור עצמו אפילו בכל שהוא. ^[2]

גמרא:

שנינו במשנה, האומר "שבועה שאוכל" ולא אכל הרי הוא חייב.

והוינן בה: למימרא, האם נאמר דמי שאומר "שבועה שאוכל" - דאכילנא משמע! שכוונתו להשבע שהוא מתחייב לאכול?

ורמינהו סתירה לכך ממשנה בנדרים: האומר לחבירו אחד משלשה לשונות דלהלן, אסור לו לאכול משלו -

א. שבועה לא אוכל לך, שמשמעותו: שבועה עלי, שלא אוכל משלך.

ב. שבועה שאוכל לך, שמשמעותו: מה שאוכל משלך יהא עלי באיסור שבועה.

ג. לא שבועה שלא אוכל לך שמשמעותו: רק מה שלא אוכל משלך לא יהא עלי באיסור שבועה, אבל מה שאוכל משלך יהא עלי באיסור שבועה.

בכל אלו אסור הנשבע לאכול משל חבירו.

ומוכח שלשון "שאוכל לך" משמעותו שהאדם רוצה לאסור על עצמו את האכילה, ולא לחייב עצמו לאכול, כמו שמשמע במשנתנו?

ומתרצינן: אמר אביי: לעולם, משמעות "שאוכל" - דאכילנא משמע, ובכל זאת לא קשיא, כי כאן במסרבין [מפצירין] בו לאכול, וכאן בשאין מסרבין בו לאכול.

הערות

^[1] מאירי בתחילת המסכת. גם התוס' לקמן [כה א] ד"ה אינו כתבו על "שלא אוכל", דהיינו לזמן מוגבל, שאם לעולם הרי זו שבועת שוא ולא שבועת ביטוי שהרי דבר שאי אפשר הוא. או שמדובר שנשבע על ככר שלפניו ואפילו לעולם.

^[2] תוס' מבארים, כיון שהוא חמור כל כך שמביא קרבן על ביטול דיבורו, ודאי דעתו לאסור עצמו אף בכל שהוא. תוס' ד"ה היכן [בדף כא ב].

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

even in the first case, where he walked on both of the paths and did not purify himself in between? This is difficult, as whichever way you look at it, he is impure, since he certainly contracted impurity on one of the two paths. Rava said: What are we dealing with here? We are dealing with a case where he walked on the first path, and then afterward when he was walking on the second path he forgot that he had already walked on the first path, so that his lapse of awareness when he entered the Temple was only a lapse of partial awareness. That is, when he entered the Temple he forgot only that he had walked on the first path, and for this lapse of knowledge by itself he is not liable to bring a sin-offering, as it is not certain that he contracted impurity there.

Rava continues: And the tanna’im disagree with regard to this issue: The first tanna, who teaches that Rabbi Shimon deems the person exempt only where there was purification between the two entries, but not in the first case, maintains that we say that partial awareness of definite impurity is counted as complete awareness. And Rabbi Shimon ben Yehuda, who teaches that Rabbi Shimon deems the person exempt even in the first case, where there was no purification between the two entries, maintains that we do not say that partial awareness of definite impurity is counted as complete awareness.

§ The baraita teaches: If he walked on the first path and entered the Temple, and on the third day he was sprinkled with waters of purification, and on the seventh day he was sprinkled upon again, and he immersed himself in a ritual bath, and then he walked on the second path and entered the Temple, he is liable to bring a sin-offering; and Rabbi Shimon deems him exempt from bringing an offering. The Gemara asks: But why is he liable according to the first tanna? Each time he entered the Temple it was only with a lapse of awareness of uncertain impurity, the first time because he might not yet have become impure, and the second time because he might already have purified himself.

Rabbi Yoḥanan says: Here, since he certainly contracted impurity on one of the paths and entered the Temple in a state of impurity, they made awareness of uncertain impurity like awareness of definite impurity. And Reish Lakish says: In accordance with whose opinion is this? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, who says: We do not require any awareness of impurity whatsoever at the beginning, before he enters the Temple, and it suffices if it becomes known to him at the end that he had been impure at the time of his entry.

And the Gemara raises a contradiction between this statement of Rabbi Yoḥanan and another statement of Rabbi Yoḥanan; and the Gemara raises a contradiction between this statement of Reish Lakish and another statement of Reish Lakish. As it is taught in a baraita: If one ate an item concerning which there was uncertainty as to whether or not it was forbidden fat, and he later became aware of it, and then he ate some other item concerning which there was uncertainty as to whether or not it was forbidden fat, and he later became aware of it, Rabbi Yehuda HaNasi says: Just as he would bring a sin-offering for each and every one of his instances of consumption were he to learn that what he ate was actually forbidden fat, so too, he brings a provisional guilt-offering, brought by one who is uncertain as to whether he committed a transgression that requires a sin-offering, for each and every one of his instances of consumption if after each instance he became aware that he might have eaten forbidden fat.

Rabbi Shimon ben Yehuda and Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, said in the name of Rabbi Shimon: He brings only one provisional guilt-offering, as it is stated with regard to a provisional guilt-offering: “He shall bring an unblemished ram…for a guilt-offering…to the priest; and the priest shall make atonement for him concerning his unwitting transgression wherein he unwittingly transgressed and knew it not” (Leviticus 5:18). This wording teaches that the Torah included many instances of unwitting transgressions in one provisional guilt-offering. One brings one provisional guilt-offering even if he had committed many unwitting transgressions.

Reish Lakish and Rabbi Yoḥanan disagree about how to understand the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi: With regard to which case did he say that one brings a separate sin-offering for each and every one of his instances of consumption? And Reish Lakish says: Here Rabbi Yehuda HaNasi taught that awareness of the uncertain status separates the acts with regard to sin-offerings. If it later became known with certainty that he had actually eaten forbidden fat both times, he would be liable to bring two sin-offerings for the two instances of consumption, despite the fact that the two actions were separated only by awareness of the uncertain status, because such awareness is sufficient to separate the two acts.

And Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Yehuda HaNasi does not mean to say that awareness of the uncertain status separates the acts with regard to sin-offerings. He merely established the principle: Just as definite awareness in general separates the acts with regard to sin-offerings, e.g., where one ate forbidden fat and then became aware that it was definitely forbidden fat that he had eaten, and then he forgot and once again ate forbidden fat, so too, awareness of the uncertain status separates the acts with regard to provisional guilt-offerings. But awareness of the uncertain status does not separate the acts with regard to sin-offerings. If the awareness between the acts was only awareness of the uncertain status, he does not bring a sin-offering for each act when he later learns with certainty that it was forbidden fat that he had eaten. Evidently, Rabbi Yoḥanan maintains that awareness of the uncertain status is not like definite awareness, and Reish Lakish maintains that it is like definite awareness. This contradicts what they said above.

The Gemara comments: Granted, the apparent contradiction between one statement of Rabbi Yoḥanan and the other statement of Rabbi Yoḥanan is not difficult, as one can explain that Rabbi Yoḥanan is precise in his wording, as he says: Here, with regard to impurity in the Temple, they made awareness of the uncertain status like definite awareness; but they did not do so everywhere in the entire Torah. There is a basis for this distinction, as here, with regard to impurity in the Temple, awareness at the beginning is not written explicitly in the Torah, but rather it is derived from: “And it is hidden from him” (Leviticus 5:2), which indicates that there must be some awareness that became hidden from him, and for this, awareness of the uncertain status suffices. But by contrast, they did not make awareness of the uncertain status like definite awareness everywhere in the entire Torah, as it is written: “Or if his sin, which he has sinned, becomes known to him” (Leviticus 4:28), which indicates that in general we require full-fledged awareness at the beginning.

But as for Reish Lakish, rather than interpreting this baraita concerning the two paths in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, who does not require any awareness whatsoever at the beginning, let him interpret it in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who holds that awareness of the uncertain status is like definite awareness. The Gemara explains: Reish Lakish teaches us this: That with regard to impurity in the Temple, Rabbi Yishmael does not require any awareness at the beginning.

The Gemara challenges: It is obvious that Rabbi Yishmael does not require awareness at the beginning, since he has no superfluous verses from which to derive such a requirement. Rabbi Akiva learns from the superfluous phrase: “And it is hidden from him” (Leviticus 5:4), that awareness at the beginning is necessary, but Rabbi Yishmael says the verse serves to teach another halakha, that one is liable to bring an offering for a lapse of awareness that he was entering the Temple. The Gemara rejects this challenge: Lest you say: When Rabbi Yishmael does not accept this halakha requiring awareness at the beginning, it means that he does not derive it from a verse, but he accepts it as a tradition; to counter this, Reish Lakish teaches us that according to Rabbi Yishmael there is no requirement whatsoever for awareness at the beginning.

MISHNA: With regard to oaths attesting to the truth about an utterance, which, when violated, render one liable to bring a sliding-scale offering, there are two types that are actually four types. The initial two oaths, which relate to utterances about the future and are explicitly prohibited in the Torah, are: On my oath I will eat, or: On my oath I will not eat. These are expanded to four, to include oaths concerning utterances about the past: On my oath I ate, or: On my oath I did not eat.

If one says: On my oath I will not eat, and he then ate any amount, even less than an olive-bulk, he is liable; this is the statement of Rabbi Akiva. The Rabbis said to Rabbi Akiva: Where do we find that one who eats any amount is liable, leading you to say that this person is liable? Rabbi Akiva said to them: And where do we find one who speaks and is liable to bring an offering for it, as this oath taker merely speaks, i.e., takes an oath, and brings an offering for it?

GEMARA: The Gemara asks: Is this to say that phrasing an oath as: On my oath I will eat, always means that I take an oath that I will eat? The Gemara raises a contradiction from a mishna (Nedarim 16a): If one says: On my oath I will not eat of yours, or: On my oath I will eat of yours, or: Not on my oath I will not eat of yours, the food of the other person is forbidden.

Abaye said: Actually, saying: On my oath I will eat, means that I take an oath that I will eat. It is not difficult, because there is a difference between the contexts of the mishnayot: Here, it is referring to an oath taken in a context where others are importuning him to eat, so when he says: On my oath I will eat of yours, his intention is to indicate his refusal to eat. There, it is a context where others are not

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואקשינן פוטר בכולם ואפילו בקמייתא דתני הלך בראשון ולא נכנס למקדש הלך בשני ונכנס. אפילו בחא פטר ר' שמעון. מכל מקום כיון שהלך בשנהן ואח"כ נכנס למקדש נמצא כי ודאי הוא טמא ונכנס למקדש. ופריק רבא כגון שהלך בראשון. ובשעת הילוכו בשני שכח שהלך בראשון. ובמקצת ידיעה פליגי.

רבנן סברי מקצת ידיעה ככל ידיעה היא. ואע"ג דבשעה שהלך בשני לא ידע דהלך בראשון ידיעה היא. ור' שמעון ידיעה כי האי גוונא לא הויא ידיעה:
אמר מר הלך בראשון ונכנס והזה ושנה וטבל וחזר והלך בשני ונכנס חייב.

וומתמהינן אמאי חייב והא ספק ידיעה היא. אי בראשונה היה טמא אי בשניה ואין שם ידיעה ודאית בטומאה ידועה.

א"ר יוחנן כאן בידעת הטומאה עשו ספק ידיעה כידיעה דלא כתיבא בה ידיעה בהדיא. אלא דייקינן בדכתיב ונעלם ממנו והוא טמא. כל ידיעה דאית בה חייב. ולא עשו בכל התורה כולה ספק ידיעה כידיעה. דהא בהדיא כתיב או הודע אליו עד דמתיידע ליה ודאי. והיינו דאמר ר' יוחנן בהא דת"ר אכל ספק ללב ונודע לו.

ספק חלב ונודע לו. כשם שמביא חטאת בכל אחד ואחד כך מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת כו'.

כאן שנה רבי כשם שידיעה ודאי מחלקת לחטאות. וחייב על כל ידיעה חטאת. כך ידיעה בספקות מחלקת לאשמות:

וריש לקיש אמר מתני' דשני שבילין ר' ישמעאל היא דלא בעי ידיעה בתחלה:
ואקשינן אדמוקים לה כר' ישמעאל נוקמה כרבי דהא הוא דאמר כאן שנה רבי ידיעות ספיקות מחלקות לחטאות. ודחי' ריש לקיש אתא לאשמעינן דר' ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה. ואמרינן הא פשיטא היא דהא מפיק להו תרי קראי ונעלם ונעלם לחייב על העלם הטומאה ועל העלם מקדש ולא מייתר ליה קרא לרבויי ידיעה בתחלה כי היכי דמרבי ליה ר' עקיבא כדגרסי' ברישא דהא מסכתא.

ודחי מהו דתימא מקראי לית ליה מגמרא אית ליה קמ"ל דלית ליה. וזו השמועה כולה בכריתות בפרק ספק אכל חלב:

הדרן עלך ידיעות הטומאה.

פ"ג שבועות שתים שהן ארבע שבועה שאוכל ושלא אוכל כו'.

ואקשינן למימרא דשאוכל דאכילנא משמע מדקתני סיפא שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא. ורמינהו שבועה שאוכל לך אסור לו לוכל לו מכלל דלא אכילנא משמע.

הא דאמרי' אדמוקי לה בר' ישמעאל נוקמה כרבי. משום דברייתא משמע כפשטה דאי תנא ידיעה בתחלה נמי בעי ואע"פ דלרבי לא בעינן אלא ידיעת בית רבו וזה אם אינו יודע שהקבר מטמא ושטמא אסור ליכנס למקדש אפי' ודאי ידיע' נגיעה לאו ידיעה היא אלא על כרחין בשיש לו ידיעת בית רבו היא ואפי' הכי בעי האי ספק ידיעה דבשלמא התם אלו ראה נגיעתו בשרץ היה יודע שנטמא אבל הכא אי אפשר לידע בזה שום ידיעת ודאי בטומאה זו ומשום הכי בעינן הך ידיעה.
ויש לפרש הא דאקשינן נוקמה כר' לומר דהאי תנא נסיב לה כר' בספק ידיעה כידיעה וסבר לה כוותיה אבל לא בידיעת בית רבו דסתמא דברייתא משמע דידיעה בתחלה ממש בעי וכי היכי דמיתפקא מדרבי ישמעאל מתפקא מדר' ומפרקי' הא קמ"ל דר' ישמעאל לא בעי ידיעה בתחילה כו' וכל היכא דאמרינן רבי ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה כו' מהכא קמ"ל ואע"ג דאי משום הך טעמא אפשר דבעי ידיעת בית רבו כדר' לא אשכחן דדריש הכי אלא ר' בלחוד.

הכי גירסת רש"י ז"ל: לא שבועה לא אוכל לך אסור. ופירש דהכי קאמר לא יהא שבועה מה שלא אוכל משלך אבל מה שאוכל משלך יהא שבועה דמכלל לאו אתה שומע הן ולפי דבריו מתני' דלא כרבי מאיר דאמר לא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן.
וקשיא, דהא רישא רבי מאיר דתנן התם קרבן לא אוכל לך הקרבן שאוכל לך לקרבן לא אוכל לך מותר ואקשינן בגמרא מאן תנא הקרבן מותר רבי מאיר אי הכי לקרבן אסור דהכי שמעינן ליה לרבי מאיר התם ומפרקי תני לא קרבן דלא להוי קרבן קאמר וכיון דרישא רבי מאיר סיפא נמי דרבי מאיר היא ולא שבועה לא אוכל לך לא ליהוי שבועה קאמר כי רישא ואי נמי לא הוה משמעותיה הכי הא לית ליה מכלל הן אתה שומע לאו להכי גרסינן לשבועה לא אוכל לך ואע"ג דרישא אוקים לא קרבן סיפא כדקימא קימא. ולשבועה תנן במתני' ולרבי מאיר אסור דה"ק לשבועה יהא לפיכך לא אוכל לך דהכי אמר התם. ואי קשיא ליתני נמי חיובא גבי קרבן ואדרהיט ותני סיפא לשבועה אסור ליפלוג וליתני בדידה לקרבן אסור ואיכא למימר אגב שארא נקט הני תרוייהו בתרוייהו.

אדמוקי לה כר' ישמעאל לוקמה כר'. איכא למידק והיכי מצי לאוקומה כרבי, דהא רבי סגי ליה בידיעת בית רבו (לעיל שבועות ה, א), והך תנא דברייתא בעי אע"ג דידע ידיעת בית רבו דתהא ליה ספק ידיעה. וי"ל דאע"ג דבעלמא סגי ליה בידיעת בית רבו, הכא בעי דתהא ליה ספק ידיעה, דכשהוא יודע ידיעת בית רבו מאי קחסר ליה שאינו מכיר אותו שרץ שיהא טמא מ"מ כשידע שאותו שרץ מטמא ידיעה גמורה יש לו ודאית, אבל הכא אינו כן שהרי אין אנו יודעין הטומאה באיזו שביל הוא, והילכך אפילו רבי בעי הכא דתהא ספק ידיעה.

פשיטא דלא בעי מדלא מייתי' קראי. וא"ת ובלא קרא מי לא מצי מוכח דידיעה בתחלה בעינן, לעולם אימא לך דר' ישמעאל בעי ידיעה בתחלה ונפקא ליה מדר' דדריש ונעלם מכלל דידע, ולא מייתר ליה קרא, דאיהו נמי דריש ונעלם להעלם טומאה ולהעלם מקדש, הכי נמי אימא לך דס"ל לר' ישמעאל. וי"ל אם איתא דס"ל לר' ישמעאל בעינן ידיעה בתחלה כיון דמדיוקא אתיא ליה, הוה ליה למימר הכי בהדיא ולגלויי דעתיה כר' דדריש בהדיא ונעלם מכלל דידע, כיון דלא עבד הכי שמע מינה דלית ליה ידיעה בתחלה

כך גירסת הספרים: לא שבועה לא אוכל לך אסור. ופירש רש"י ז"ל: לא שבועה מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך שבועה דמכלל לאו אתה שומע הן. ותימה הוא דהא רישא דההיא מתניתין אוקימנא בנדרים פרק אלו מותרים (נדרים יג, ב) כר"מ דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן, וסתמא מדרישא ר"מ סיפא נמי ר"מ, ויש מרבותינו הצרפתים ז"ל שתירצו דדילמא משום חומר שבועה אית ליה לר"מ בה מכלל לאו אתה שומע הן, והנכון דל"ג לא שבועה אלא שבועה לא אוכל, ופירוש לשבועשה הא לפיכך לא אוכל לך.

גי' הספר רבנן סברי מקצת ידיעה ככל ידיעה ורש"י ז"ל מוחק אותה דמשמע מהאי לישנא דהיינו רבנן דבמתניתא והא ליתא דרבנן אפי' בספק ידיעה מחייבי וכ"ש במקצת ידיעה והוא ז"ל גורס ת"ק סבר ופי' זה דהיינו ת"ק דבתרייתא ור"ש בן יהודה דקא מפלגי אליבא דר"ש דת"ק סבר דלא פטר ר"ש אלא בספק ידיעה אבל במקצת ידיעה מחייב ור"ש בן יהודה אמר דאף במקצת ידיעה פוטר ר"ש ויפה פי' ז"ל ומיהו צריכנן למידק היכן מחלוקת זו במשנה זו ואי השתא מוספי' לה לא הול"ל הכא במאי עסקינן אלא חסורי מחסירא והכי קתני ואי רישא מוקמינן לה להכי זו בדברי חכמים היא ולא בדר"ש ולרבנן לא נצרכה כלל כדפי' רש"י ז"ל וי"ל דלעולם קמייתא מפרשי בהכי ות"ק קתני סתם ברישא חייב לומר חייב לדברי הכל ומשום ר"ש נקט לה הכי ואח"כ שנה האחרונה לומר דבספק ידיעה בלחוד נחלקו ואתא ר"ש בן יהודה ואמר דאף בקמייתא פטר ר"ש ועכ"ז הא דקתני פוטר בכולם לא דק דהא ליכא אלא ב' בבות בלחוד ומתמהינן אברייתא אמאי דקתני חייב אמאי חייב והא ספק ידיעה היא דגריעה ממקצת ידיעה ומהדרינן אר"י וכו':

ורמי דר"י אדר"י ורמי דר"ל אדר"ל דתניא אכל ספק חלב ונודע וכו' ר' אומר כשם שמביא חטאת על כל א' וא' כך מביא אשם תלוי על כל א' וא' ונחלקו על לשון זה ר"ל ור"י דאמר ר"ל כאן שנה ר' ספקות ידיעות מתחלקות לחטאות פי' דסבר ר"ל דר' ה"ק כשם שמביא חטאת על כל חלב וחלב אם היתה לו ידיעה ודאית בכולם בסוף ואעפ"י שלא היתה לו ידיעת ספק בין כל א' וא' כך מביא אשמות הרבה בידיעות ספק דבנתיים ובסוף וש"מ דלרבי ידיעת ספק מחלקת ואפי' לחטאות ור"י פי' דרבי ה"ק כשם שידיעת ודאי מחלקת לחטאות כך ידיעת ספק מחלקת לאשמות אבל ידיעת ספק אינו מחלקת לחטאות דלאו ידיעה היא וק"ל לר' יוחנן מאי כשם איפכא מבעי ליה כשם שמחלקת לאשמות כך מחלקת לחטאות ואי משום דבאשמות מיירי מ"מ לא שייך כשם מחטאות לאשמות דכל שכן הוא דכיון דמחלקת לחטאות כ"ש לאשמות וי"ל דנקט הכי לפי שבחטאת יש מעליותא שאין באשמות דהויא תמן בסוף ידיע' ודאית ונראה דמשום דק"ל לר"ל האי כשם לא הוה מפריש לה כר"י:

כאן עשו ולא בכל התורה כולה עשו הכא הוא דלא כתיבא ידיעה בהדיא מונעלם הוא דאתי יש מקשים כאן על גי' רש"י ז"ל ופי' שפי' בפ"ק בדברי ר"ע דלדידיה והוא ידע דכתיב בקרא היינו ידיעה קמייתא וא"כ הא כתיבא בהדיא כקרא וליכא למימר דאליבא דר' אמרינן לה הכא דהא ודאי מתני' דלעיל לאו ר' היא כדבעינן לפרושיה בסמוך בס"ד ונראה דל"ק כלל דאף לרש"י ז"ל לא כתיבא בהדיא דאדרבא פשטיה דקרא בידיעה דבסוף הוא דלבתר ונעלם כתיבא אלא דמייתור שאינה ענין לבסוף אנו מפרשין אותה בידיעה דבתחילה ומסרסי קרא דבעינן לומר ונעלם מה שידע כבר וזה נראה ברור:

אלא לר"ל אדמוקים ליה כר"נ לוקמה כרבי איכא למידק מאי עדיפותא דר' טפי מדר"י ואי משום דלר"י כיון דלא בעי ידיעה בתחילה כלל פשי' דסגי ליה בספק ידיעה ולהכי עדיף לאוקמוה כרבי דבעי מיהת ידיעת בית רבו ואפ"ה סגי ליה בספק ידיעה הא כד מעיינת בה שפיר לאו מילתא היא דהא מתניתא דב' שבילין לא אתיא כר' כלל דלדידיה כולה ידיעת בית רבו איכא בכל חדא מינייהו דהא לא מיירי בתינוק שנשבה לבין העכו"ם ואע"ג דלית ליה שום ידיעת טומאה לית לן בה לפי פי' רש"י ז"ל וגם פר"ח ז"ל ופירושנו בידיעת ב"ר בשלמא לפי ר"ת ז"ל שפיר' דבידיעת ב"ר יש ידיעת טומאה אלא שלא ידע אם הטמא אסור בקודש ומקדש ניחא הא דהכא דליכא ידיעת בית רבו אבל לאידך פירושי ידיעת בית רבו איכא ומה לנו לספק ידיעת טומאה או מקצת ידיעה שנחלקו בהם הא לא בעינן ידיעת טומאה כלל וא"כ הדרן קושיין לדוכתה מאי רבותא דר' בהא טפי מדר"י י"ל דכיון דמתניתא דשני שבילין מיירי בספק ידיעה ואשכחן כר' דאית ליה ספק ידיעה כידיעה משמע ליה דבדידיה עדיפא ליה לאוקמא ואע"ג דלית בדידיה רבותא טפי מדר"י עוד י"ל והוא הנכון יותר בעיני דכי אמרינן הכא דלוקמה כר' לאו למימרא דתהוי הא דשני שבילין לענין ידיעה כרבי דהא לא אפשר וכדפרישי' אלא דלוקמא לענין ספק ידיעה באידך דרבי דאמר בידיעה דלבסוף בחטאות דעלמא וכאילו דתימא דהאי תנא ס"ל בידיעה כר"ע דבעי ידיעה גמורה בטומאה ולא ידיעת בית רבו אלא דבכל ידיעה ס"ל כאידך דרבי סבר דאף בידיעה בתרייתא דלכ"ע בעינן ידיעה גמורה ס"ל דספק ידיעה כידיעה גמורה לחלק בחטאות מיהת. גי' רש"י ז"ל מדלא מייתר ליה קרא פי' דלא מייתר ליה ונעלם תניין למדרשיה בידיעה קמייתא דהא מבעי ליה להעלם קדש ומקדש ויש גי' אחרת מדלא מייתי ליה מתרי קראי פי' דלא מייתו לה לידיעה בתחלה מתרי קראי פי' דכתיב ונעלם ונעלם ב' פעמים ויש גי' אחרת מדקא מייתו לה מתרי קראי ופירושא דקא מייתי להעלמת קודש ומקדש מתרי קראי דונעלם ולא דריש חד מינייהו לידיעה קמייתא וכל הגי' עולות בקנה אחד אלא שגי' רש"י ז"ל ניחא בלשונה יותר מכולם ומהאי סוגייא נפקא לן כל מאי דאמרינן בפרקין דלעיל:

ידיעת ספק מחלקת לאשמות ואינה מחלקת לחטאות כיצד כבר ידעת שהאוכל כזית חלב ונודע לו ואכל כזית אחר בשוגג ונודע לו וכן כמה חייב על כל אחת ואחת שהרי ידיעות הודאי שביניהם מחלקות ואם לא נודע עד שאכל את כלן אינו חייב אלא אחת שהרי כלן בהעלם אחד אבל אם אכל כזית חלב בשוגג ונודע לו שספק חלב אכל כגון שהיו שם שתי חתיכות והיה סבור ששניהם שומן ונמצאת אחת חלב וכן פעם אחרת אפי' כמה ואחר כלן נודע לו שמשל חלב אכל אינו מביא אלא חטאת אחת שידיעות ספק שבנתים אין מחלקות לחטאות אבל אם לא נתברר לו לבסוף שמשל חלב אכל והרי הוא על כלן בדין אשם תלוי מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת שידיעות ספק מחלקות לאשמות על הדרך שידיעות ודאי מחלקות לחטאות וכשם שהידיעות מחלקות להחמיר כך הן מחלקות להקל שאם שכח ואכל חצי זית חלב ונודע לו וחזר ושכח ואכל חצי זית אחר בכדי אכילת פרס ונודע לו ידיעה שבנתים מחלקת ואין שני החצאין מצטרפין לחייבו קרבן אע"פ ששניהם בתוך כדי שיעור שהזכרנו:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

שבועות שתים וכו' כבר ביארנו בראש המסכתא שעקר הכונה בזאת המסכתא הוא לבאר עניני השבועות כלן על תכלית השלמות וחלקנו עניני השבועות לארבעה סוגים ומהם שבועת בטוי ושבועת שוא וביארנו שם ענינם בכלל דרך הקדמה והצעה וייעדנו על שתי שבועות אלה שהם החלק השני והשלישי וששניהם נתיחד מקום ביאורם בפרק זה בפרטיהם ובעניניהם ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון לבאר עניני שבועת בטוי על צד השלמות בכל עניניה ופרטיה השני לבאר עניני שבועת שוא על זה הדרך גם כן והשלישי לבאר הדברים שנכללו בו שתיהן וקצת דברים שיש ביניהן חלוק באותן הדברים זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים על הדרך שיתבאר בפרטים:

והמשנה הראשונה אמנם תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר שבועות שתים שהן ארבע כלומר חיוב קרבן עולה ויורד הנאמר בשבועת בטוי הוא בשתים המפורשות בתורה במה שאמר להרע או להיטיב והם שאוכל ולא אכל או שלא אוכל ואכל שהן ארבע עם השתים שניתוספו ממדרש חכמים והם לשעבר כגון אכלתי ולא אכלתי וכן בכל שאמר בו שאעשה ושלא אעשה או שעשיתי ושלא עשיתי ואחר שאמר כן דרך כלל החל בפרטי הדברים ואמר שאם אמר שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב ואע"פ ששאר איסורין אין שעורן אלא בכזית והיה לנו לומר שלא תהא חתיכה זו יותר מחתיכת איסור הואיל ומ"מ משום בטול דבורו הוא מתחייב הרי אף בכל שהוא נמצא מבטל דבורו דברי ר' עקיבא וחכמי' סוברים שלא מצינו אוכל כל שהו מתחייב ואין כאן בטול דבר שאין אכילת כל שהוא קרויה אכילה כלל ואע"פ שלא מצינו מתחייב קרבן בדבור וזה מתחייב קרבן בדבור אם נתחדש בו חדוש זה אין למדין ממנו ולא עוד אלא שאף חדוש זה אינו כלום שהרי מצינו מי שהוא מתחייב קרבן בדבור על דרך שבועה והוא קרבן מעילה שבקונמות על הדרך שיתבאר בגמרא והלכה כחכמים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

זה שבארנו במשנה שהאומר שבועה שאוכל אנו דנין כונתו שהוא נשבע שיאכל צריך שתדע שיש צדדין שאנו דנין בלשון זה שהוא נשבע שלא יאכל כיצד הרי שהיה חברו מסרהב ומפציר בו שיאכל עמו והוא מסרב ואומר שלא יאכל בשום פנים עד שמתוך דברים אלו הוא אומר שבועה שאוכל או שבועה שאוכל לך הרי כונתו נדונת שלא לאכול ואנו מפרשין את דבריו שהוא אומר באיסור שבועה יהא עלי את שאוכל אבל כל שאומר שלא בהפצר שבועה שאוכל כונתו לאכול ואם לא אכל חייב וכן כל לשון שאתה יכול לפרשו במניעת אכילה הואיל ועל ידי הפצר הוא בא אתה דנו כן ואם בא בהפצר ואי אתה יכול לדונו במניעת אכילה כגון שאמר נשבע אני שאוכל אתה דנו אחר הלשון אא"כ הוא אומר שבלבו היה לומר כך ואע"פ שהיו מסרבין בו אין אומרין לשונו נתעקם אלא דנין אחר הלשון עד שיאמר שאין בלבו כן וכשיאמר שאין בלבו כן אין כאן שבועה ושמא תאמר נשאל לו מה היה בלבו ואם תפרשה בשאינו כאן זה אינו שהרי אתה בא לחייבו קרבן או מלקות וי"מ שלא נאמר להאמינו אלא לקרבן אבל למלקות לא וגדולי המחברים פי' שאף במלקות אם נשבע שלא יאכל ואכל והתרו בו ואמר לא היה בלבי אלא שלא אשתה וכיוצא בזה אינו לוקה ומ"מ הם פירשוה דוקא עד שיודה בעדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע או שקבל עליו התראה ולא טען בטעות ואתה יכול לפרשה על דרך זה:

אמר רבא הכא במאי עסקינן כגון שהלך בראשון ובשעת הילוכו בשני שכח שהלך בראשון דהויא לה ידיעה דבתחילה מקצת ידיעה תנא קמא סבר האי ידיעה דבעינן בתחילה ואפילו במקצת ידיעה סגי ליה ורבי שמעון בן יהודה סבר ידיעה מעליתא בעינן אבל מקצת ידיעה אינה ככל ידיעה הלך בראשון ונכנס והזה ושנה וטבל ואחר כך הלך בשני ונכנס חייב ואמאי ספק ידיעה היא פי' האי קושיא על ידיעה דבתחילה היא שהרי כשהלך בראשון ונודע לו שהלך בה ספק ידיעה היא לפי שאפשר שאותו שביל שהלך בה טהור היה וכיון שכן כשנעלם ממנו אחר כך ונכנס אמאי יהא חייב והנה הידיעה שבתחילה ספק ידיעה היא וכך כשהלך בשביל השני ונודע לו שהלך בו ואחר כך נעלם ממנו ונכנס אמאי יהא חייב והא הידיעה דבתחילה ספק ידיעה היא שהרי אפשר שהשביל הראשון הוא היה הטמא וכבר הזה ושנה וטבל ממנו וכיון שכן נמצאת ידיעה זו שנודע לו בתחילה שהלך בזה השביל השני שספק ידיעה הוא ואמאי חייב אמר רבי יוחנן כאן עשו ספק ידיעה כידיעה וריש לקיש אמר הא מני רבי ישמעאל היא דאמר לא בעינן ידיעה בתחילה אבל ידיעה בסוף דהכא ידיעה ודאי היא שהרי ממה נפשך כבר נכנס אל המקדש כשהוא טמא.

ורמי דרבי יוחנן אדרבי יוחנן ורמי דריש לקיש אדריש לקיש דתניא בא לפניו ספק חלב פי' ונעלם ממנו שהוא ספק חלב ואכלו ואחר כך נודע לו שספק חלב היה ועוד בא לפניו ספק חלב ונעלם ממנו שהוא ספק חלב ואכלו ואחר כך נודע לו שהוא ספק חלב ר' אומר כשם שמביא קרבן על אחד ואחד מביא אשם תלוי על אחד וא' כו'.

ואמר רבי שמעון בין לקיש כאן שנה ר' ידיעת ספק מחלקת לחטאות פירוש קסבר ריש לקיש דהא דקתני ר' אומר כשם שמביא קרבן על כל אחד ואחד הכי קאמר כשם שאלו נודע לו לבסוף שזה הספק חלב שאכל שחלב ודאי היה מביא חטאת על כל אחת ואחת שהרי נודע לו בינתיים שאכל ספק חלב והידיעה מחלקת לחטאת ואעפ"י שאותה ידיעה שחלקה בינתיים ספק ידיעה היתה כן בשלא נודע לו לבסוף שהחלב ודאי היה אלא נודע לו שאכל אותו והוא ספק חלב מביא אשם תלוי על כל אחד ואחד לפי שאותן ידיעות שנודעו לו בינתיים שאכל ספק חלב מחלקות לאשמות.

ורבי יוחנן אמר לעולם אותן ידיעות שנודעו לו בנתים שאכל ספק חלב אינן מחלקות לחטאות ואם יתברר לבסוף שחלב ודאי היה חטאת אחת הוא שמביא על הכל והאי דקתני כשם שמביא קרבן על כל אחד ואחד הכי קאמר כשם שידיעה ודאי בעלמא מחלקת לחטאות כגון שאכל כזית חלב בשוגג ונודע לו שאכלו ואחר כך אכל כזית חלב בשוגג ונודע לו שאכלו מביא חטאות על כל אחד ואחד כך ידיעות ספק מחלקות לאשמות נמצא עכשיו לדברי ריש לקיש אליבא דר' ידיעת ספק מחלקת לחטאות כמו שמחלקת ידיעת ודאי אלמא עשו ספק ידיעה כידיעה ולדברי רבי יוחנן ידיעת ספק אינה מחלקת לחטאות אלמא לא עשו ספק ידיעה כידיעה וכיון שכן קשי' דר"ל אדר"ל וקשי' דר"י אדר"י בשלמא לר"י היינו דקאמר עשו כאן ספק ידיעה כידיעה ודאית כלומר גבי ידיעה דבעינן בתחלה בטומאת מקדש וקדשיו הוא דעשו ספק ידיעה כידיעה משום דלא כתיבה בה ידיעה בהדיא אלא מדרשא הוא דאתיא דכיון דלא כתיבא בה ידיעה אלא מדרשא הוא דאתיא בידיעה דשניא מהעלמה סגי לן אבל לגבי ידיעה דבסוף דכתיב בה או הודע אליו חטאתו ידיעה מעליתא היא בעינן והא ידיעה דבנתים ידיעה דבסוף היא שהרי על חלב שכבר אכל הוא שנודע אלא לר"ש בן לקיש כיון דהא איכא ר' דאית ליה עשו ספק ידיעה כידיעה אמאי אצטריך לאוקמה כר' ישמעאל דאמר לא בעינן ידיעה נוקמא כר' דאמר עשו ספק ידיעה כידיעה ומהדרינן הא קא משמע לן דרבי ישמעאל לא בעי ידיעה בתחילה:

ודייקינן פשיטא מחייב על העלם מקדש אלמא האי ונעלם ממנו תרי זימני לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש הוא דקא דריש ליה ולאו אידיעה בתחילה ומהדרינן מהו דתימא כי לית ליה לר' ישמעאל ידיעה בתחילה מקראי אבל מסברא אית ליה קא משמע לן דלא בעי ידיעה בתחילה כלל לא מקראי ולא מסברא:

סליק פירקא בס"ד

פרק שלישי

מתני' שבועות שתים שהן ארבע שבועה שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי וכו' ודייקינן בגמרא למימרא דשאוכל דאכילנא משמע ורמינהו שבועה לא אוכל לך שבועה שאוכל לך לא שבועה שאוכל לך אסור פי' אלמא שבועה שאוכל לך כמאן דאמר שבועה עלי אם אוכל לך הוא משמע לא אוכל אמר אביי לעולם שאוכל דאכילנא משמע ומתני' דהתם דשמעת מינה דשאוכל לא אוכל משמע במסרבין בו לאכול הוא וקאמר לא אכילנא דכי קא משתבע בתר הכי וקאמר שבועה שאוכל לא אוכל הוא דקאמר והכי קאמר שבועה עלי אם אוכל רב אשי אמר תני התם שבועה שאי אוכל ודייקינן אי הכי מאי למימרא ומהדרינן מהו דתימא זה שנשבע ואמר שבועה שאי אוכל שאוכל הוא שנתכוון לומר ולישניה הוא דעקים ליה ואמר שבועה שאי אוכל שאוכל הוא שנתכוון כמו שאנו רואין כמה אנשים שמתחילין הדיבור ומתעכב הדיבור בלשונם ונמצאו שונים בתחילת הדיבור כמה פעמים ואחר כך משלימין אותו קמ"ל.

בפרש"י בד"ה ת"ק סבר כו' דהתם ידע לה לכולי מלתא ואפ"ה ספק הוא אבל הכא אי הוה ידע כו' עכ"ל ולקמן בספק חלב דפריך מיניה ידע לכולי מלתא דהיינו כולי ספיקא אי חלב אי שומן כי הכא שידע שהלך בשני שבילין דהיינו כולי ספיקא משא"כ בשכח שהלך בראשון דלא ידע כולי מלתא ואי ידע כולי מלתא הוה ליה ידיעה ודאית וק"ל:

תוס' בד"ה עשו ספק כו' אי כזית מטמא אי בכעדשה מטמא דהתם הוא מסופק אי כו' אבל הכא כו' דאיכא טומאה כו' עכ"ל ק"ק לקמן גבי חלב נמי מסופק הוא אי חלב אי שומן ולא פשיטא ליה דאיכא איסורא ומאי פריך מיניה לר' יוחנן לומר ביה שיעשו ספק ידיעה כידיעה דההיא דומה ממש לכך דאי כזית כו' ויש לחלק ודו"ק:

בד"ה כאן שנה רבי כו' ואם יש לחלק כו' ובדוחק י"ל דהכי פריך כו' עכ"ל מיהו איך שיהיה ק"ק [א] אמאי הוצרך למימר לר"י כאן עשו ולא בכל התורה כולה דידיעה דהכא גריעה אמאי לא הניח סברת המקשה דידיעות דהכא ודהתם שוות נינהו אלא דר"י לא בעי למוקמי התם משום דידיעות ספיקות מחלקות לחטאות דא"כ תקשה דר"ש בן יהודה אדר"ש בן יהודה ודו"ק:

בד"ה נוקמה כו' ועוד דמטעם ספק ידיעה לא מצי לאוקמא כו' עכ"ל אבל מטעם דאמר רבי ידיעת בית רבו שמה ידיעה ה"מ לאוקמא בפשיטות כקושייתם ולא תקשי אמאי נקט בברייתא בכה"ג דאיכא למימר דלרבותא דר"ש נקט לה דאפי' בכה"ג בספק ידיעה פוטר ר"ש וכן צ"ל למאי דמוקי כר"י דלא בעי ידיעה כלל מתחלה דנקט לה בכה"ג משום רבותא דר"ש דפוטר ודו"ק:

רש"י בד"ה ונודע לו כו' באשם תלוי וחזר כו' הד"א:

סליק פרק ידיעות הטומאה:

גמ' במתני' היכן מצינו במדבר שהוא מביא קרבן שזה מביא קרבן כצ"ל:

תד"ה כאן. תימה כו' אבל בהא דמחלקות לחטאות מודה. תימה דהלא בכריתות (י"ח ב') אמרינן כי אר"ז (דהוא אזיל ג"כ בשטת ר"ל) לרבי הא רבנן היא ופרש"י ר' יוסי (דשם הגי' ר' יוסי ברי"ה תחת רשב"י דהכא ולגי' דשם ג"כ אזדא קושייתם דהכא והם עצמם העתיקו שם בד"ה והתניא ריב"י) ור"א ע"ש הרי דפליגי נמי בהא דמחלקות לחטאות וצ"ל ע"כ דהם מפרשים דהא דקאמר התם כי אר"ז לרבי היינו רבי ומחלוקותו (וכן הא דקאמר שם וכאן נוקמה כרבי) ורבנן היינו רבנן אחריני דפליגי עליהם וכ"נ מדבריהם שם בד"ה והתניא וכ"מ מדלא מייתו טעמא למלתייהו אלא מקרא דגבי א"ת וכן אמרם אינו מביא אלא א"ת אחד אבל יש לתמוה על הרש"ק דגם הוא מקשה שם קושיית התוס' דהכא והוא הלא ראה פירש"י:

במשנה שבועה שלא אוכל ואכל כ"ש חייב דר"ע כו'. נסתפקתי בלא אכלתי ואכל כ"ש מהו דלכאורה תשובת ר"ע שזה מדבר ומביא קרבן דר"ל מדבר ואוסר אינה אלא בלהבא עי' לקמן (כ"ב) ובתד"ה והרי מגדף וי"ל גם לאידך גיסא לפי מה דמסיק המל"מ דרבנן מודים דבלשון בנ"א אכילה בכ"ש רק דס"ל דבסתמא לא אסר על עצמו אלא כשיעור איסורי תורה א"כ בלעבר דלא שייך הך טעמא יודו דאפי' כ"ש:

תד"ה ורמינהי. לקצר המשנה שמביא. כצ"ל:

בא"ד דאין לומר שהביא ברייתא משום דלא קתני השבועה (ר"ל וא"כ מוכח דלאו היינו מתניתין) דלא כו' כיון דמצי למיפרך ממתניתין. ר"ל כדמוכח בנדרים דפריך אמתניתין דשם:

מתני' ושלא אוכל. עיין לקמן דף כה ע"א תוס' ד"ה איני:

תוס' ד"ה שבועות וכו' ול"ג בסמוך ברייתא. עיין בשיטה מקובצת ב"ק דף עה ע"א ד"ה ברייתא שכ' לקיים הגירסא ברייתא:

ד"ה עשו כו' אי שייכא כלל טומאה במה שנגע פי' בכעדשה לא איקבע איסורא כלל משא"כ בשני שבילין איקבע איסורא וכן לקמן בחלב ושומן איירי בב' חתיכות דאיקבע איסורא דאל"ה לא מייתי אשם תלוי כמבואר בכריתות פ' ספק אכל ודברי המהרש"א בכאן לא הבנתי וק"ל:

ד"ה כאן עשו כו' ובדוחק י"ל דהכי פריך כו' ולפע"ד דליכא דוחק כלל דודאי לר"ש בן יהודה לק"מ דאיכא למימר דנפקא ליה ידיעה בתחלה כדמפקא ר"ע לעיל ד' סוף ע"א וע"ב ע"ש בפרש"י ותוס' מוהוא ידע הטל בין ב' ונעלם וא"כ חמירי ידיעה קמייתא דמקדש וקדשיו כידיעת בתרייתא דכל חטאות דבעי בודאי ידיעה ודאית אבל לחלק ההעלמות סגי בידיעת ספק (דהרי לעיל י"ח ע"א תוס' ד"ה אי בעם הארץ כו' כ' דלדידן אפי' באמרה נטמאתי סגי לחלק) ואפ"ה שפיר מקשה דהו"מ לשנויי דרבי הוא דאיהו מפיק מונעלם מכלל דידע פשיטא דסגי בידיעת ספק:

ובזה יש לישב ייתור לשון בשלמא לר' יוחנן כו' דודאי אי הוה קשה לר' יוחנן ולא היתה שום סברא לומר דונעלם משמע דסגי בידיעות ספק טפי מבשאר חטאות והיה קשה לר' יוחנן לריש לקיש לק"מ לוקמי כר' משום דיש לומר כקו' תוספות דע"כ לא קאמר ר' אלא בידיעות מחלקת אבל בידיעות קמייתא דמקדש וקדשיו בעי ידיעה גמורה אבל כיון דבאמת לר' יוחנן לק"מ דמונעלם משמע דסגי הכא טפי ידיעת ספק מבשארי חטאות קשה שפיר אריש לקיש:

ומיושב נמי קושית המהרש"א דלא הו"מ למימר לר' יוחנן כאן עשו ובכל התורה נמי עשו ומוקי ליה בידיעת ודאי משום קו' תוספות ז"א דברור כתירוצינו הנ"ל דמאן דמפיק מוהוא ידע פשיטא דבעי ידיעה קמייתא ידיעה ודאית דומיא דבתרייתא והא דקאמר הש"ס לר' יוחנן ידיעה קמייתא מונעלם נפקא היינו לת"ק דאיהו רבי דמפיק ליה מונעלם וקיי"ל כוותיה כנ"ל:

ויש לישב נמי קו' תוספות ד"ה נוקמי כרבי דבלא"ה נמי תקשה נוקמה כר' ובידיעת בית רבו ז"א דאם כן אדמפלגי בשני שבילין לשמועינן רבותא טפי בידיעת בית רבו ור"ש פליג אידיעת בית רבו וע"כ דלא ס"ל ונעלם מכלל דידע וממילא נדע דלא מהני ידיעת ספק דגם זה בונעלם תליא וא"כ אמאי לא תניא ידיעות אלא ע"כ דליתא ודו"ק:

ודע דלפי מסקנא זו נלפע"ד לישב פסק הרמב"ם שפסק דבעי ידיעה גמורה בתחלה ומחייב נמי בהעלם מקדש ועי' מ"ש כבר לעיל ה' ע"א ובר"פ:

וכעת נלפע"ד דס"ל להרמב"ם דרבא ורב פפא לעיל ה' ע"א פליג אאביי וס"ל דלרבי נמי בעי ידיעה גמורה ואי תקשה אלא מעתה גבי סוטה דכתיב ונעלם מכלל דידע ומי בדקי לה מיא כיון דלמסקנא ונעלם אינו מחייב ידיעה ודאית אלא בספק וסוטה נמי ידיעת ספק בעיא דאי ידע בודאי שנטמאה או שלא נטמאת אינה שותה וא"ש ודו"ק:

אליך אלי. המחתל מחלי אמצת חילי, אשא קולי:
בקידה וכריעות אליך מגיני. אשא עיני. החזקת ימיני. בפרק שני:
פרק ידיעות אליך קדושי. אכף ראשי מלא מבוקשי. בפ' שלישי:

ואפילו בקמייתא. בתמיה ממה נפשך טמא הוא קודם שנכנס היה טמא ודאי וידיעת ודאי הוה ליה בתחלה: שכח שהלך בראשון. ואין כאן אלא מקצת ידיעה: תנא קמא סבר כו'. תנא קמא אליבא דרבי שמעון שפוטר בהזה ושנה ואינו פוטר בראשונה סבר כיון דטומאת ודאי הוא אף על גב דאיהו לא ידע לה לכולהו דתיהוי ליה ידיעת ודאי אלא ידיעת ספק עדיפא היא מהנך ידיעות ספק דהזה ושנה דהתם ידע ליה לכולה מילתא ואפי' הכי ספק הוא אבל הכא אי הוה ידע לה לכולה מילתא הוה ליה ידיעה ודאית הילכך לאו ידיעת ספק היא אלא מקצת ידיעה ודאית ומקצת ידיעה ככל ידיעה ורבי שמעון בן יהודה אליבא דר''ש סבר לא אמרינן מקצת ידיעה ודאית ככל ידיעה: ואמאי ספק ידיעה היא. לתנא קמא פריך: אכל ספק חלב. חתיכה ספק חלב וספק שומן: ונודע. לו לאחר זמן שהוא ספק חלב והרי הוא באשם תלוי וחזר ואכל ספק חלב ונודע לו שספק חלב אכל: כשם שמביא חטאת. כו'. לקמיה פליגי ר' יוחנן ור''ש בן לקיש בפירושא דהא מילתא דרבי: על שגגתו אשר שגג. בפרשת אשם תלוי כתיב: כאן שנה רבי ידיעות ספק מחלקות לחטאות. והכי קאמר רבי כשיודע לו לאחר זמן שחלב היה יביא חטאת על כל אחד ואחד שידיעת ספק שהיתה לו בינתים מחלקתם דלא ניהוו שני זיתי חלב בהעלם אחד כך כל זמן שלא נודע לו שהן ודאי חלב אלא ספק חלב מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת אלמא מדקתני שמביא חטאת על כל אחת סבירא ליה ידיעות ספק מחלקות לחטאות: ור' יוחנן אמר. לא אמר רבי כך אלא כך פירשה כשם שלענין חטאות שבאין על ידיעת ודאי ידיעת ודאי שבינתים מחלקות לחטאות כך לענין אשם תלוי הבא על ידיעת ספק ספק ידיעות שבינתים מחלקות לאשמות: אדמוקים לה כרבי ישמעאל כו'. מאי דוחקיה למימר דלא בעי האי תנא ידיעה בתחלה דלמא לעולם בעי וסבירא ליה כרבי דאמר ספק ידיעה כידיעה: הא קא משמע לן. ריש לקיש: מדלא מייתר ליה קרא. דדריש במתניתין ונעלם להעלם טומאה והעלם מקדש: מגמרא. הלכה למשה מסיני: מתני' שבועות. שאוכל ושלא אוכל. הן שתים המפורשות דכתיב (ויקרא ה) להרע או להיטיב דמשמע להבא ולא אוכל להרע אוכל להיטיב: שאכלתי ושלא אכלתי. הן שתים הנוספות ממדרש חכמים כדיליף לה ר''ע לקמן בפירקין (דף כה.) מריבוי הכתוב: מדבר ומביא קרבן. בשביל ביטול דיבורו וכיון דמשום ביטול דיבורו הוא אף זה ביטול דיבורו שהאומר לא אוכל דעתו לאסור עצמו בכל שהוא: גמ' שבועה לא אוכל לך כו'. אמר אחד משלש לשונות הללו אסור לו לאכול משל אותו האיש שנדר הימנו דהכי משמע שבועה לא אוכל לך שבועה עלי שלא אוכל משלך: שבועה שאוכל לך. באיסור שבועה יהא עלי מה שאוכל משלך דהכי. משמע מה שאוכל לך יהא באיסור שבועה: לא שבועה לא אוכל לך. לא יהא עלי באיסור שבועה מה שלא אוכל משלך הא מה שאוכל לך יהא באיסור שבועה:

עשו ספק ידיעה כידיעה. לא דמי לנגע בכעדשה דריש פירקא (דף יד:) ולא ידע אי כזית מטמא אי בכעדשה מטמא דהתם הוא מסופק אי שייכא כלל טומאה במה שנגע אבל הכא פשיטא ליה דאיכא טומאה הלכך הוי ליה ידיעה טפי: כאן שנה רבי ידיעות ספק מחלקות לחטאות . תימה לר''ל תיקשה דר''ש בן יהודה אדרבי שמעון בן יהודה דהכא לא פליג ארבי אלא לענין אשם תלוי אבל בהא דמחלקות לחטאות מודה ולעיל פטר גבי מקדש דלא חשיב ליה ידיעה ואם יש לחלק ולומר דגבי מקדש בעינן ידיעה מעלייתא טפי משום דבעינן ידיעה בתחלה ודאית דומיא דידיעה בתרייתא א''כ היכי פריך מר''ל אר''ל ובדוחק י''ל דהכי פריך אמאי מוקי לה כרבי ישמעאל לוקמה כרבי ולימא דסבירא ליה דאין חילוק בין ידיעה המחלקת לחטאת ובין ידיעה דמקדש ופליג אדרבי שמעון בן יהודה: נוקמה כרבי. . תימה דבלא ההיא דידיעת ספק מחלקת תקשה ליה נוקמה כרבי דאמר ידיעת בית רבו שמה ידיעה ועוד דמטעם ספק ידיעה לא מצי לאוקמה כרבי דהא איהו לא בעי ידיעה כלל וי''ל שזה לא היה חידוש אי הוה מוקי לה כרבי דלא בעי אלא ידיעת בית רבו אלא הכי פריך דאפילו כמאן דבעי ידיעה גמורה מצי לאוקומה וכרבי דאמר ידיעות ספק מחלקות: שבועות שתים. ורמינהי שבועה שאוכל לך. משנה היא בפרק ב' דנדרים (דף טז.) אף ע''ג דהתם קתני השבועה שאוכל לך והכא קתני שבועה דרך הגמרא לקצר המשנה שהביא ואין חילוק בין שבועה להשבועה דאהאי מתני' דהתם נמי פריך ממתני' דהכא בגמ' ומשני כי הכא ול''ג בסמוך ברייתא במסרבין בו לאכול דאין לומר שהביא ברייתא משום דלא קתני השבועה דלא ה''ל למיפרך מברייתא כיון דמצי למיפרך ממתני' אלא גר' התם במסרבין: לא שבועה לא אוכל לך אסור. דמשמע הא מה שאוכל לך יהא באיסור שבועה ואע''ג דבפ''ב דנדרים (שם) מוקי רישא דהך משנה כר''מ ור''מ לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן גבי נדרים כדאמרינן ספ''ק דנדרים (דף יג:) יש חילוק בין שבועה לנדרים כמו שאפרש בס''פ שבועת העדות (דף לו: ד''ה ה''ג) בע''ה: