שבועות יט ע"א

דְּבָעֵי לְמִיכְתַּב בְּהֵמָה וְחַיָּה לְכִדְרַבִּי כָּתֵיב נָמֵי שֶׁרֶץ כִּדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כׇּל פָּרָשָׁה שֶׁנֶּאֶמְרָה וְנִשְׁנֵית לֹא נִשְׁנֵית אֶלָּא בִּשְׁבִיל דָּבָר שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ בָּהּ
וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַאי בָּהּ מַאי עָבֵיד לֵיהּ פְּרָט לַמִּתְעַסֵּק
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מַשְׁמָעוּת דּוֹרְשִׁין אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ וְכֵן אָמַר רַב שֵׁשֶׁת מַשְׁמָעוּת דּוֹרְשִׁין אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּרַב שֵׁשֶׁת מַחְלֵיף דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְרַבִּי עֲקִיבָא וּדְרַבִּי עֲקִיבָא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר
בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן הֶעְלֵם זֶה וְזֶה בְּיָדוֹ מַהוּ אֲמַר לֵיהּ הֲרֵי הֶעְלֵם טוּמְאָה בְּיָדוֹ וְחַיָּיב אַדְּרַבָּה הֲרֵי הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ בְּיָדוֹ וּפָטוּר
אָמַר רַב אָשֵׁי חָזֵינַן אִי מִטּוּמְאָה קָא פָרֵישׁ הֲרֵי הֶעְלֵם טוּמְאָה בְּיָדוֹ וְחַיָּיב אִי מִמִּקְדָּשׁ קָא פָרֵישׁ הֲרֵי הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ בְּיָדוֹ וּפָטוּר אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי כְּלוּם פֵּרֵישׁ מִמִּקְדָּשׁ אֶלָּא מִשּׁוּם טוּמְאָה כְּלוּם פֵּרֵישׁ מִטּוּמְאָה אֶלָּא מִשּׁוּם מִקְדָּשׁ אֶלָּא לָא שְׁנָא
תָּנוּ רַבָּנַן שְׁנֵי שְׁבִילִין אֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר וְהָלַךְ בָּרִאשׁוֹן וְלֹא נִכְנַס בַּשֵּׁנִי וְנִכְנַס חַיָּיב
הָלַךְ בָּרִאשׁוֹן וְנִכְנַס הִזָּה וְשָׁנָה וְטָבַל וְאַחַר כָּךְ הָלַךְ בַּשֵּׁנִי וְנִכְנַס חַיָּיב רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה פּוֹטֵר בְּכוּלָּן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן
בְּכוּלָּן

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יט - א

כי איידי דבעי למיכתב נבלת בהמה ונבלת חיה ["או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה"] לכדרבי [בברייתא לעיל ז א], "רבי אומר: אקרא אני חיה, בהמה למה נאמרה?" -

לפיכך כתיב נמי: "או בנבלת שרץ טמא".

וכדתנא דבי רבי ישמעאל: כל פרשה שנאמרה ונשנית, לא נשנית כולה אלא בשביל דבר אחד שנתחדש בה. כלומר: לעיתים נכתבים דברים שאין בהם חידוש בצירוף לחידוש.

שואלת עוד הגמרא: ורבי אליעזר האי "בה"

- שדרש ממנה רבי עקיבא שצריך לידע באיזה חטא הוא חטא - מאי עביד ליה?

כדי ללמד: פרט למתעסק בדבר היתר ובא לידו איסור, ולא נתכוין לגופה של זו שהוא פטור מן הקרבן, וכגון נתכוין לחתוך ^[1] את הירק התלוש שלפניו וחתך את הירק המחובר שהיה אף הוא לפניו, או כגון שנתכוין לאשתו והיתה אף אחותו עמו במיטה, ונשמטה אשתו ובאה אחותו תחתיה, ^[2] ואיזה הוא חייב: נתכוין לחתוך והיה סבור שהוא תלוש ונמצא מחובר, או שהיה סבור שמלאכה זו מותרת, שמכל מקום לזו שאכן עשה נתכוין מתחילה, וכן בא על אחותו ונתכוין לגוף זה שסבור היה אשתו היא.

כאן שבה הגמרא לפרש מאי בינייהו דרבי אליעזר ורבי עקיבא, ומביאה שיטה אחרת בביאור דבריהם:

ורבי יוחנן אמר: אכן אין מחלוקת לדינא ביניהם, אלא משמעות דורשין בלבד הוא דאיכא בינייהו. כלומר, דין אחד דורשים הם, זה מפסוק זה, וזה מפסוק אחר.

וכן אמר רב ששת: משמעות דורשין איכא בינייהו, שהרי מצינו דרב ששת מחליף דרבי אליעזר לרבי עקיבא ודרבי עקיבא לרבי אליעזר, פעמים שהיה שונה את דברי רבי אליעזר במשנה משמו של רבי עקיבא, ואת דברי רבי עקיבא משמו של רבי אליעזר ולא היה מקפיד בדבר, והוא משום שאין ביניהם חיוב ופטור.

בעא מיניה רבא מרב נחמן לפי דעת הפוטרים על העלם מקדש:

אם העלם זה [טומאה] וזה [מקדש] בידו, כלומר: אם כשנכנס למקדש נעלם ממנו הן הטומאה שהוא חייב על העלמתה, והן המקדש שהוא אינו חייב על העלמתה, מהו שיתחייב קרבן עולה ויורד?

אמר ליה רב נחמן לרבא הרי העלם טומאה בידו, וחייב!

ומקשינן: אדרבה, נאמר: הרי העלם מקדש בידו, ופטור. ^[3] אמר רב אשי: חזינן נראה ונבדוק: אי מטומאה קא פריש, אם כשהודיעוהו על הטומאה תוהה הוא על שנכנס, הרי העלם טומאה בידו, כלומר, התברר הדבר שמשום העלם טומאתו הוא שנכנס למקדש, וחייב. ואי ממקדש קא פריש, אם כשהודיעוהו שמקדש היה ולא הזכירוהו שטמא היה תוהה הוא על שנכנס, הרי העלם מקדש בידו, אם כן התברר שמשום העלם ידיעת המקדש נכנס, ופטור. ^[4] אמר תמה ליה רבינא לרב אשי:

האיך נאמר דאי ממקדש קא פריש הרי הוא פטור, והרי כלום פריש ממקדש אלא משום טומאה, כלומר: הרי ודאי שאינו תוהה על הראשונות בידיעת המקדש לבד, כי מה בכך שמקדש הוא, כיון שאינו יודע שהוא טמא; ואם תוהה הוא, הרי ודאי דהוא משום שמתוך כך שם אל לבו ונזכר שטמא היה ולכן תוהה הוא, ואם כן הרי תהייתו היא גם משום הטומאה -

והאיך נאמר דאי מטומאה קא פריש הרי הוא חייב, והרי: כלום פריש מטומאה, אלא משום מקדש, שהרי מה שטמא הוא אינה סיבה לתהות אלא משום ששם אל לבו ונזכר שמקדש הוא, ואם כן מחמת שניהם הוא תוהה -

אלא לא שנא, ובכל אופן הרי הוא פטור. ^[5] תנו רבנן: אם היו לפניו שני שבילין, האחד טמא כלומר: יש בו מת, והוא מושכב באופן שכל המהלך בשביל ודאי נטמא, ואחד טהור שאין בו מת כלל, ואין ידוע איזה מהם הוא הטהור ואיזה הוא הטמא -

והלך אדם בשביל הראשון ולא נכנס לאחריו למקדש, והלך עוד בשני ונמצא שיודע הוא בודאי שטמא הוא אם מחמת הראשון אם מחמת השני, ונכנס לאחר מכן למקדש, הרי זה חייב, שהרי בטומאה נכנס למקדש, כי טמא הוא אם מחמת הראשונה אם מחמת השניה.

ואפילו אם הלך בשביל הראשון וספק הוא לו אם טמא הוא, כי אינו יודע אם השביל שהלך בו הוא השביל הטמא, ונכנס למקדש, ומשיצא הזה ושנה [היזה מי חטאת בשלישי ובשביעי] וטבל, ורק אחר כך הלך בשביל השני ונכנס, הרי הוא חייב, כי הרי ודאי הוא שנכנס למקדש בטומאה, אם מחמת כניסה הראשונה, אם מחמת כניסה שניה.

רבי שמעון פוטר כשהזה, ושנה, וטבל בין כניסה ראשונה לשניה. כי על אף שודאי הוא שנכנס למקדש בטומאה, אם מחמת הליכתו הראשונה והכניסה שלאחריה, ואם מחמת ההליכה השניה והכניסה שלאחריה, מכל מקום, הרי לא קדמה לשום כניסה ידיעה ודאית שהוא טמא, שהרי ספק הוא לו אם טמא הוא. ואף שהלך בשניהם, ובודאי נטמא, הרי נטהר מן ההליכה הראשונה, ועדיין ספק הוא לו. ^[6]

ורבי שמעון בן יהודה פוטר בכולן. כלומר, אף באופן הראשון משום רבי שמעון; שלא כתנא קמא דברייתא הסובר שלא פטר רבי שמעון אלא באופן שני.

ומקשינן: האמנם בכולן פוטר רבי שמעון לדעת רבי שמעון בן יהודה!?

הערות

^[1] הרמב"ן הרשב"א והר"ן הביאו בשם רש"י "נתכוין להגביה" ולא "נתכוין לחתוך" כפי שהוא לפנינו; אבל התוספות הביאו משמו, כפי שהוא לפנינו. וראה עוד בתוספות שחלקו על ביאורו של רש"י בענין "מתעסק"; ולדעתם: כסבור שהיא אחותו נקרא "מתעסק", [אלא שבעריות אין פטור מתעסק, כמבואר בהערה לקמן] ; וכן אכל חלב כסבור שהוא שומן נקרא "מתעסק".

^[2] א. נתבאר על פי רש"י; והתוספות כתבו עליו שלא היה לו להזכיר עריות, מאחר שבהם הוא חייב אפילו כשהוא מתעסק, היות ונהנה, וכפי שנתבאר בגמרא כריתות יט ב. ב. כתב רבי עקיבא איגר בתשובה [קמא סימן ח]: ונראה לי דבר חדש, דמה דממעטינן מ"אשר חטא בה" פרט למתעסק, לא דמתעסק לא נעשית העבירה כלל, אלא דמיקרי עבירה בשוגג, ואך בשוגג כי האי ממעטינן מאשר חטא בה דפטור מקרבן, אבל מכל מקום מיקרי שגגת איסור:. וראיתי ב"מקור חיים" שהקשה: בלא ידע דחמץ בביתו, אמאי נקטו הפוסקים דהוי שגגת עבירה, הא הוא "מתעסק", דלא ידע כלל דחמץ בביתו; ונדחק לחלק בין עבירה שיש בה מעשה, לאין בה מעשה; ולענ"ד עיקר, ד"מתעסק" מקרי גם כן עבירה, אלא דלא חייבה התורה חטאת עליו, [וראה ב"קובץ שיעורים" חלק ב סימן כג, שהביא כן מדברי רש"י בפסחים לג א ד"ה תאמר]. וחשבתי להביא ראיה ממה דאמרינן ברכות [יט ב]: המוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק, ופסקינן, דאם הוא אינו יודע שהוא כלאים, ויש אחר שרואהו, צריך להגיד לו אפילו בשוק לפושטו; ואמאי, הא כיון דאינו יודע שבבגדו כלאים, הוי מתעסק, וליכא איסור דאורייתא, ומותר משום כבוד הבריות; אלא על כרחך, ד"מתעסק" הוי גם כן איסור דאורייתא, אלא דלא חייבה תורה קרבן עליו; אמנם יש לדחות, דכלאים, דהאיסור הנאת חימום, הוי כמו חלבים ועריות ד"מתעסק" חייב, אך מכל מקום העיקר נראה לי כמו שכתבתי; [ומיהו לגבי שבת, מתעסק הוא היתר גמור, משום ד"מלאכת מחשבת אסרה תורה" כמבואר שם]. ג. ובשולי המכתב כתב ליישב על פי דבריו, מה שיש להקשות לפי שיטת התוספות - הובאה בהערה קודמת - בביאור "מתעסק": אם כן, בהעלם מקדש, דהיינו סבר שהוא בית דעלמא, אמאי חייב, הא הוי "מתעסק"! ? [ויש לעיין אם טעה בדין, שהיה חושב על מקום מסוים מן המקדש שאינו בדין מקדש, וכגון שהיה טועה בדין לשכות הבנויות בקודש ופתוחות לקודש, והיה סבור שהם חול, אם זה מיקרי "העלם מקדש", ואם אף זה בכלל "מתעסק"]. וכתב, דצריך לומר: דוקא לענין חטאת קבועה מיעט הכתוב ד"אשר חטא בה" פרט למתעסק, אבל לענין עולה ויורד ליכא קרא; ובפרט לפי מה שכתבתי, דמתעסק מקרי שגגת עבירה, אלא דלא חייביה רחמנא חטאת, ואם כן יש לומר, דעולה ויורד חייב; [ומיהו מדברי התוספות כאן בד"ה הרי העלם מקדש, שכתבו, דבהעלם מקדש חייב הוא חטאת קבועה לדעת מי שאינו מחייב בקרבן עולה ויורד, מוכח בפשוטו לא כן; כמתבאר מתוך דברי רבי עקיבא איגר שם]. וב"קהלות יעקב" [שבת סימן לד] ד"ה והנלע"ד, כתב ליישב דהגדר הוא כך: כל דבר שהאדם עושה מחמת טעות ידיעה חשוב "שוגג", וכל שעושה מחמת טעות ראייה וטביעות עין, זה נחשב "מתעסק" ; ולדוגמא, מי שיש לו חוב על ראובן, ותובע את שמעון, הדבר חלוק, שאם עינו הטעתו וסבור שגוף זה הוא ראובן, זה הוא "מתעסק", שהרי אינו יודע עם מי יש לו עסק; אבל כשיודע שזהו שמעון, רק זכרונו הטעהו וסבור ששמעון הוא החייב לו, זהו "שוגג", דעל כל פנים יודע עם מי הוא עסוק. וכי האי גוונא גבי מקדש, אילו הכיר את בית המקדש ואת בית הכנסת שלו, ועל פי טעות בטביעות עינא נדמה לו על בית המקדש שזהו בית הכנסת, היה נחשב "מתעסק", אבל זה רחוק המציאות, דהא אין בונים בית כנגד בית המקדש. אלא הטעות היתה בכך ששיער בעצמו שזהו בית הכנסת, או שהיה מבלי משים ועיון, או משום שלא הכיר בית המקדש מעולם, וכשנכנס לבנין זה יודע שזהו הבית שמכוין לו, אלא שסובר שהוא בית הכנסת, וכי האי גוונא לאו "מתעסק" הוא, אלא "שוגג", ומשום הכי שפיר חייב קרבן; וההיא ד"מתעסק בחלבים ועריות חייב, שכן נהנה", ובלא האי טעמא הוי "מתעסק" היינו בגוונא שהיה מכיר מתחילה את השומן שהוא שומן והחלב שהוא חלב, ואחר כך טעה בהכרתו, ונדמה לו על החלב שהוא זו שמכירו לשומן; אי נמי: אפילו לא הכירן מעולם, רק שמתוך טביעות עין הכריע שזה שומן, זה מיחשב שפיר "מתעסק" דפטור בכל התורה, ורק חייב משום שכן נהנה; ואכתי הדברים צריכין בדיקה ועיון, וכתבתי רק להעיר; [והנה מה דלא הוקשה להם מ"העלם קודש" הוא משום שהוא דומה למתעסק בחלבים שחייב משום שכן נהנה, וכמבואר בתשובה שם; אלא דיש לעיין: בהעלם טומאה נמי הוה מתעסק, שהרי בפשוטו הגדר הוא שאסור להכניס את הטמא למקדש, ואיסור זה הוא על הטמא עצמו, ואם כן כשלא ידע בטומאתו וחושב שהוא מכניס את הטהור, לכאורה הוה ליה "מתעסק" לדעת התוספות, וצריך תלמוד].

^[3] כתבו התוספות בשם רבינו תם, שאינו פטור - כשהעלם זה וזה בידו, או שהעלם מקדש לבד בידו - אלא מקרבן עולה ויורד, אבל חטאת קבועה הרי הוא חייב כשאר חייבי חטאות, שהרי אף ביאת מקדש זדונה כרת, וכל שזדונה כרת חייב חטאת; ומכל מקום הוכיח רבינו תם, דבאופן שאין לו ידיעה בתחילה, הרי הוא פטור מקרבן עולה ויורד ואף בחטאת קבועה אינו חייב, ופירשו את הטעם "התם ודאי מיפטר לגמרי, שלא יהא חמור אין בה [ידיעה בתחילה] ויש בה [ידיעה בסוף ; שאף הדל מביא בהמה], מיש בה [ידיעה בתחילה] ויש בה [ידיעה בסוף ; שאין הדל מביא בהמה]. והקשו התוספות על דבריו: דלישנא דקאמר הכא ד"פטור" [ולא כלשון המשנה "אינו חייב על העלם מקדש"], משמע דפטור לגמרי. על כן נראה דפטור לגמרי משום דהוי "דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש [אי אתה יכול להחזירו לכללו, עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש] ", כדאמרינן לקמן בפרק שלישי גבי שבועת העדות.

^[4] הקשו התוספות: תימה, מנא ידעינן! ? אי משום דאמרו ליה "טמא אתה" ופירש, דילמא אי הוו אמרו ליה נמי "מקדש הוא" היה פירש; ואי דאמרו ליה מעיקרא "מקדש הוא" ולא פירש, דילמא אי הוו אמרו ליה נמי "טמא אתה" לא הוה פריש, אלא [דוקא] השתא דאמרו ליה תרוייהו פריש. ונראה, דרב אשי לא בא לפשוט הבעיא, אלא בא לפרש, שפעמים יש לברר איזה שכוח ממנו יותר, כגון דנישייליה אי מחמת טומאה הוה מידכר אמקדש, ומחמת מקדש לא הוה מידכר אטומאה, אם כן הוי העלם טומאה בידו, ואם להיפך, הוי העלם מקדש בידו, ואם שניהם שכוחין בשוה, בהא ודאי מיבעיא לן; [ולכאורה ממה שכתב רש"י בדברי רבינא שאמר "אלא לא שנא" דממילא הוא פטור, משמע דלא כהתוספות, שהרי רבינא השוה את הכל לשניהם שכוחין בשוה, ומנין שהוא פטור, ומשמע דלרב אשי הוא פטור כששניהם שכוחים בשוה, ומודה לו רבינא, וחלוק הוא על בירורו של רב אשי בלבד, דאף לאחר הבירור הוי כשניהם שכוחין בשוה].

^[5] כן פירש רש"י, והיינו משום דדברי רב נחמן נדחו משום קושייתו של רב אשי, ומבאר רש"י דרב אשי פשיטא ליה שאם אין אנו יכולים להכריע, כי אז הוא פטור כיון שאף העלם מקדש בידו; ומה שאמר רב אשי שיש להכריע מחמת מה נכנס, הרי נדחו דבריו משום קושייתו של רבינא, ואם כן לעולם הוא כהעלם זה וזה בידו, והרי פטר רב אשי; וראה בהערה לעיל בשם התוספות.

^[6] לקמן בעמוד ב מקשה הגמרא על דברי תנא קמא למה הוא חייב, והרי יש לנו לפוטרו כדברי רבי שמעון! ? ומשני: אמר רבי יוחנן: כאן עשו ספק ידיעה כידיעה. וריש לקיש אמר: הא מני רבי ישמעאל היא, דאמר לא בעינן ידיעה בתחילה.

דבעי למיכתב [שצריך לכתוב] ולפרט טומאת הבהמה וחיה, ודבר זה נחוץ לנו ללמוד ממנו למה שאמר רבי (לעיל שבועות ז,א), כתיב נמי [נאמר גם כן] שרץ, אף שאין בכך חידוש ולימוד. ודבר זה הוא כדתנא דבי [כשיטת התנא בבית מדרשו] של ר' ישמעאל, שאומר: כל פרשה שנאמרה בתורה וחזרה ונשנית פעם נוספת, לא נשנית אלא בשביל דבר אחד שנתחדש בה, אף על פי שאין כולה חידוש.

ושואלים: ור' אליעזר הסבור כי בשאר חטאות אינו צריך לדעת במה בדיוק חטא, האי [המילה הזו] "בה" שנזכרה בכתוב, שממנה למד ר' יהושע, מאי עביד ליה [מה עושה הוא בה]? מה הוא למד ממנה? ומשיבים: לדעתו הרי זה להדגיש שחייב רק על מעשה שנתכוון לעשותו, פרט למתעסק, שלא היה מודע לכך שהוא עושה מעשה זה. כמי שהיה מתעסק בדבר אחר, ותוך כדי כך עשה עבירה, שאין זה נחשב כשוגג החייב בקרבן. עד כאן דנו בהסברו של חזקיה למחלוקת ר' אליעזר ור' עקיבא במשנתנו.

ור' יוחנן אמר: אין בין ר' אליעזר ור' עקיבא הבדל בהלכה כלל, אלא משמעות דורשין בלבד איכא בינייהו [יש ביניהם], שהם חולקים רק בדבר המקור בתורה להלכה זו. וכן אמר רב ששת: משמעות דורשין איכא בינייהו [יש ביניהם], שכן רב ששת היה מחליף את שיטת ר' אליעזר לר' עקיבא ושל ר' עקיבא לר' אליעזר ולא הקפיד בדיוק הדברים, משום שסבר שאין ביניהם הבדל להלכה.

בעא מיניה [שאל אותו] רבא מרב נחמן: לדעת ר' אליעזר ור' עקיבא, אם היה העלם זה וזה בידו, שנעלמו ממנו גם הטומאה וגם המקדש, מהו? אמר ליה [לו]: הרי העלם טומאה בידו, ולכן חייב על כך. ודוחים: אדרבה [גדולה מזו, להיפך], הרי העלם מקדש בידו, ולכן פטור!

אמר רב אשי: חזינן [רואים אנו], אי [אם] משום הטומאה קא פריש [הוא פורש] כשנודע לו — הרי נמצא שהעלם טומאה היה בידו וחייב, אי [אם] משום המקדש קא פריש [הוא פורש] כשנודע לו — הרי העלם מקדש בידו ופטור. אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: זו אינה ראיה, כלום פריש [פורש] הוא ממקדש אלא משום שנודע לו גם על הטומאה, שאם לא כן מדוע יפרוש מן המקדש? ולהיפך, כלום פריש [פורש] הוא מפני הטומאה אלא משום שנכנס למקדש! אלא לא שנא [אין זה שונה], ובאופן כזה אין להוכיח.

א ועוד נושא אחד הקשור לידיעות הטומאה. תנו רבנן [שנו חכמים]: היו שני שבילין במקום מסויים, אחד מהם היה טמא, כגון שהיה מת קבור בו, ואחד היה טהור, ולא היה ברור איזה מהשבילים הטמא, והלך אדם בשביל הראשון ולא נכנס למקדש, ואחר כך הלך בשביל השני, ושכח שהוא טמא ונכנס למקדש — הרי זה חייב קרבן, שוודאי נטמא באחד השבילים, ונכנס למקדש בטומאה.

ומקרה אחר: הלך בשביל ראשון ונכנס למקדש, ואחר כך הזה מי חטאת להיטהר מספק טומאת המת, ולאחר שבעה ימים שנה והיזה, כדין המיטהר, וטבל. ואחר כך הלך בשני ונכנס למקדש — הרי זה חייב קרבן משום כניסה למקדש בטומאה, שהרי אחד השבילים טמא בודאי, והלוא נכנס למקדש לאחר שהיה באחד מהם. ר' שמעון פוטר בזה, משום שבשתי הפעמים שנכנס לא היתה ודאות שהוא טמא, שהרי לאחר הפעם הראשונה נטהר. ור' שמעון בן יהודה פוטר בכולן משום ר' שמעון.

ושואלים: בכולן פטור,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the Torah needs to write both “domesticated animal” and “undomesticated animal” in the verse “or the carcass of a non-kosher undomesticated animal, or the carcass of a non-kosher domesticated animal” to teach that halakha that the school of Rabbi Yehuda HaNasi taught (see 7a), “creeping animal” is also written, even though there is no novel element taught by the addition of that term. This is in accordance with what was taught in the school of Rabbi Yishmael: Every passage in the Torah that was stated and repeated was repeated only for the novel element introduced therein. It is the style of the Torah to repeat an entire passage to teach even one additional halakha, in this case, that which was taught by Rabbi Yehuda HaNasi.

The Gemara asks: And Rabbi Eliezer, who maintains that in general it is not necessary that the unwitting transgressor know precisely which prohibition he violated, what does he do with the words “in which he sinned,” the words from which Rabbi Yehoshua learned that there is no liability to bring an offering unless he knows precisely which sin he committed? The Gemara answers: According to Rabbi Eliezer, these words emphasize the fact that one is liable only when he intends to do the prohibited act, to the exclusion of one who acts unawares and has no intention to perform the action. That is to say, if one was preoccupied with another matter and, acting unawares, he transgressed a prohibition, he is not liable to bring a sin-offering.

Until now the Gemara has discussed Ḥizkiyya’s understanding of the practical difference between the opinions of Rabbi Eliezer and Rabbi Akiva in the mishna. And Rabbi Yoḥanan says: There is no halakhic difference between Rabbi Eliezer and Rabbi Akiva, as they both agree that one must know the exact source of his ritual impurity. The difference between them is limited to the interpretation of the meaning of the verses, i.e., they disagree about the source in the Torah for this halakha. And similarly, it can be reasoned that Rav Sheshet says: The difference between them is limited to the interpretation of the meaning of the verses, as Rav Sheshet would switch the opinion of Rabbi Eliezer for that of Rabbi Akiva and that of Rabbi Akiva for that of Rabbi Eliezer. He was not meticulous in his attributions of the respective opinions, as he held that there is no halakhic difference between them.

Rava asked Rav Naḥman: According to both Rabbi Eliezer and Rabbi Akiva, if one had a lapse of awareness of both this and that, his having contracted ritual impurity and his having entered the Temple, what is the halakha? Rav Naḥman said to him: He has a lapse of awareness about his impurity, and therefore he is liable. The Gemara disputes this: On the contrary, he has a lapse of awareness about the Temple, and he should therefore be exempt.

Rav Ashi said: We observe his behavior. If he leaves the Temple because of the impurity, i.e., when he is told that he is impure, it is clear that the lapse of awareness that he had is about the impurity, and he is liable. And if he leaves because of the Temple, i.e., when he is told that he is in the Temple, then the lapse of awareness that he had is about the Temple, and he is exempt. Ravina said to Rav Ashi: There is no indication from here; didn’t he leave because he became aware of the Temple only because he became aware also of the impurity? Otherwise, why would he leave the Temple? And didn’t he leave because he became aware of the impurity only because he became aware also of the Temple? Otherwise, why would he leave the Temple? Rather, there is no difference, so there is no indication from here.

§ The Gemara begins a discussion about another topic related to awareness of impurity. The Sages taught in a baraita: If there were two paths in a certain place, one of them impure, as a corpse was buried there, and the other one pure, but it was not clear which of the two paths was impure, and someone walked on the first path and did not then enter the Temple, and then afterward he walked on the second path, forgot that he was ritually impure, and entered the Temple, he is liable to bring a sin-offering, since he certainly contracted impurity on one of the paths and entered the Temple in a state of impurity.

If he walked on the first path and entered the Temple, and on the third day he was sprinkled with waters of purification to purify him from the uncertain impurity imparted by a corpse, and on the seventh day he was sprinkled upon again, and he immersed himself in a ritual bath, thereby completing his purification, and then afterward he walked on the second path and entered the Temple, he is liable to bring a sin-offering, since one of the paths was certainly impure and he entered the Temple after having walked on it. Rabbi Shimon deems him exempt in this latter case, because neither time that he entered the Temple was it certain that he was impure, the first time because he might not yet have become impure, and the second time because he might already have purified himself. And Rabbi Shimon ben Yehuda, in the name of Rabbi Shimon, deems him exempt in all of these cases.

The Gemara asks: Does Rabbi Shimon ben Yehuda really exempt him in all of these cases,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דתני רבי אומר אקרא אני חיה. בהמה למה נאמרה כו'. כדכתיב לעילא. איידי דכתיב בהמה וחיה כתב נמי שרץ טמא ונעלם. וכדתנא דבי ר' ישמעאל כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. ור' אליעזר כיון דלא צריך לידע באיזה חטא הוא שחטא.

בה מאי דריש ביה. ואמרינן פרטט למתעסק בחטא שאינו חייב מאי טעמא דבעינן בה כוון לכך יתחייב אבל דלא קא מיכוון למעשה כלל פטור. בין לר' אליעזר בין לר' עקיבא על העלם טומאה חייב על העלם מקדש אינו חייב:

בעא מיניה רבא מרב נחמן העלם טומאה והעלם מקדש מהו. כגון שנעלם ממנו שנטמא. וגם נעלם ממנו שזה הבית בית המקדש הוא. א"ל הרי העלם טומאה בידו וחייב. וא"ל רבא אדרבה הרי העלם מקדש בידו ופטור.

ובא רב אשי ואמר חזינן אי מטומאה פריש כו'. ודחה רבינא דברי רב אשי וא"ל לא שנא:

ת"ר שני שבילים אחד טמא ואחד טהור הלך הראשון ולא נכנס במקדש בשני ונכנס חייב כו' עד ור' שמעון בן יהודה פוטר בכולם משום ר' שמעון.

ורבי אליעזר האי בה מאי עביד ליה פרט למתעסק. כתב רש"י ז"ל כגון נתכוון לאשתו והרי אחותו עמה במטה אחת ונשמטה אשתו ובאה אחותו תחתיה.
ותימה הוא ,למה הזכיר בכאן מתעסק בעריו' והרי המתעס' בחלבין ובעריות חייב שכבר נהנה ואפי' בסבור רוק הוא ובולעו כדאמרי' בפרק ארבע מיתות המתעסק בחלבים ובעריות (פטור) ד) וכל שכן זה שהוא מתכוין לביאה ומאי דכתב נמי גבי שבת כגון נתכוון ה) להגביה את התלוש וחתך את המחוב' קשיא דלהאי לא אצטריך בה משום מלאכת מחשבת נפקא לן כדאמרי' התם מה שאין כן בשבת דפטור נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר וכדשמואל דאמר המתעסק בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה ומפורש נמי בגמרא בפרק ספק אכל חלב ורבי אליעזר האי בה מאי עביד ליה מפיק ליה פרט למתעסק מתעסק במאי אי בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה אי מתעסק בשבת פשיטא דפטור דהא אמר רב נחמן אמר שמואל מתעסק בחלבין ובעריות חייב שכבר נהנה בשבת (אסור) [פטור] מלאכת מחשבת אסרה תורה ופרקינן לרבא משכחת לה כגון שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר פי' שהוא מתכוין למלאכה הילכך אי משום מלאכת מחשבת האי נמי חייב ואצטריך בה לאפטוריה עד שתיכוין לה לומר לך דלא מחייב ז) עד שיתכוין לחתוך תלוש זה ונמצא שהוא מחובר.

פרט למתעסק. פירש רש"י ז"ל: שמתכוין לדבר התר ועלה בידו אסור, כגון שנתכוון להגביה בשבת את התלוש וחתך את המחובר, א"נ נתכוון לאשתו והרי אחותו עמה במטה ונשמטה אשתו ובאת אחותו תחתיה, ואין אחד משני אלו שפירש הרב ז"ל מחוור דאלו לענין שבת נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר לא צריך בה למעוטה, דלעולם פטור הוא, משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה (כריתות יט, ב) ומ"ש באשתו ואחותו אינו פטור אלא חייב דמתעסק בחלבים ובעריות חייב שכבר נהנה (שם), וכ"ש זה שמתכוין לביאה, וכן מפורש בכריתות פרק ספק אכל חלב (כריתות יט, א), דגרסינן התם ר' אליעזר האי בה מאי עביד ליה מפיק ליה פרט למתעסק, מתעסק במאי אי בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה, אי מתעסק בשבת פשיטא דפטור, דהא אמר רב נחמן אמר שמואל מתעסק בחלבים ובעריות חייב שכבר נהנה בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה, ופריקו משכחת לה כגון שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, כלומר שהוא מתכוין למלאכה, הילכך אי משום מלאכת מחשבת האי נמי חייב ואתא בה ופרטיה עד שיתכוון לחתוך תלוש זה ונמצא שהוא המחובר.

פרט למתעסק פי' רש"י ז"ל כגון שהיו אשתו ואחותו במטה ונתכוון לאשתו ונשמטה אשתו ובא על אחותו ולגבי שבת כגון שנתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר והא ודאי דאישתמיטא למרן ז"ל בתרווייהו סוגיא דכריתות פ' ספק אכל וכן סוגיא דפ' ארבע מיתות דבההוא דאשתו ואחותו ודאי חייב דק"ל המתעסק בחלבים ובעריות חייב לפי שכבר נהנה ואפי' לא נתכוון אלא להתחכך בכותל ובחלב כסבור רוק הוא בלעו ובאידך דשבת אם לא נתכוון אלא להגביה את התלוש דגם בה נמי פטור משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה וזה לא נתכוון אפי' לשם מלאכה ולא אמרו בה פרט למתעסק אלא למי שנתכוון לחתוך את את התלוש וחתך את המחובר דכיון דנתכוין לשם חתיכה מלאכת מחשבת היא ולחייב קמ"ל בה שאינו מתחייב אלא בנתכוין לחתוך את התלוש ונמצא שהיה מחבר שנתכוין לאותו דבר עצמו ופ' ארבע מיתות פירשתי דשמואל דהתם בארוכה בס"ד ואין כאן צורך למה שהאריכו בה כאן התוספות:

גירסת הספר וכן אמר רב ששת משמעות דורשין איכא בינייהו דרב ששת מחליף דר"א לדר"ע ודר"ע לר"א ופירוש ברור אבל יש גורסין וכן א"ר ששת משמעות דורשין איכא בינייהו ולא היא דרב ששת מחליף וכו' ופירושא ולא היא דודאי רב ששת דמשמעות דורשין איכא בינייהו דהא אשכחן לרב ששת דמחליף במשנתו בגי' דר"ע לדר"א ודר"א לדר"ע דגמיר לה הכי אלמא ס"ל שיש קפידה בדבר וכדעולא והגירס' הראשונה היא הנכונה והמצוייה בעיקר הנוסחאות:

אדרבא הרי העלם מקדש בידו ופטור נקט לשון אדרבא משום דכתיב שרץ ונעלם ממנו משמע שמיעוטא הוא שנעלם ממנו טומאה לבדה ולא דבר אחר והיינו דכי אמרינן אמסקנא אלא ל"ש פי' רש"י ז"ל לקולא אלא ל"ש ופטור משום האי אדרבא. אמר רב אשי חזינן אי מטומאה פריש וכו' נראה ודאי שאין מוכח זה אלא בשהודיעוהו ב' ופירש מחמת האחרון דאי בשלא הודיעוהוו אלא א' מהם ופירש מה הוכחה היא זו דלמא אילו הודיעוהו אידך ה"נ הוה פריש ואף בשהודיעוהו שניהם ק' דלמא משום שניהם פירש והנכון כפירש הרב ידידיה דמיירי בשיודיעוהו דרך כלל בגערה או באתמהה מה זה עשית והוא השיב שמא טמא אני או שמא מקדש הוא והיה סובר רב אשי שהעלמתו במה שהשיב בלבד ורבינא א"ל שאין זה הוכחה דדלמא חדא מינייהו נקט ובודאי שאפי' רב אשי לא אתא למיפשט בעיין לגמרי שהרי אלו השיב בב' או לשון אחר סתם עדיין תיבעי לן אלא שבא לומר דזמנין דאפשר למיקם עלה דמלתא אם לא השיב אלא בפרט א':

ת"ר שני שבילין וכו' והוי יודע דכל נכנס דאמרינן בהא היינו שנכנס לאחר ידיעת מה שעשה והעלמה דאחר ידיעה שזה הוכיח וידיעה בסוף ועל אותם ידיעה א' במחלוקתם כדמפ' תלמודא ואזיל דאלו בקמייתא דלפום פשטה דשידע אחר מעשה מה שאירע ליה ידיעה גמורה היתה לו מטומאתו דהא ממ"נ ידע שהוא טמא ולא קפדינן לדברי הכל שידע באיזה שביל נטמא ואף לדר"א דמתני' והיינו דפרכי' עלה על מ"ש ר' שמעון בן יהודה משום ר' שמעון פוטר בכולם ואפי' בקמייתא ומשנינן לה במתניתא שהלך בראשון ונכנס והזה שלישי ושביעי וטבל והלך בשני ונכנס בהא כל כניסה וכניסה היתה בספק ידיעה של טומאה דהא לא ידע אי אשביל הא' טמא או אשביל הב' הלכך דבב' כניסות (אלא) ודאי היה בא' מהם מ"מ ספק ידיעת טומאה היתה לו בשעת כניסה. והיינו דקארי לה ספק ידיעה בשמעתא ובשלא הזה בנתים אלא ששכח ראשון בכניסה שניה ולא נזכר אלא מהלוך ב' הא מקרייא מקצת ידיעה כדמפרש ואזיל והא עדיפא טובא מספק ידיעה וזה ברור:

המתעסק ר"ל ששגג בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת בלא כונה אם בעריות או במאכלות אסורות חייב חטאת מפני שנהנה כיצד היה מתעסק עם הערוה בלא כונת ביאה אפי' כיון לאשתו ונשמטה אשתו ונזדמנה לו אחותו או שהיה חלב נמוח בפיו ומתעסק בו בכונת רוק ובלעו שלא לכונת אכילה כלל חייב חטאת ולענין שבת פטור שמלאכת מחשבת אנו צריכים כיצד נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר והגביהו בלא כונה לחתיכה כלל פטור ולא עוד אלא אפי' נתכון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אע"פ שהוא מתכוין להתיכה פטור שאין זו מלאכת מחשבת אא"כ כיון לחתוך זו שחתך וכסבור תלוש ונמצא מחובר:

כבר ביארנו במשנה שכל שנעלמו ממנו שתיהן ר"ל טומאה ומקדש בידיעה תחלה וסוף שמביא קרבן עולה ויורד מעתה מה ששאלו העלם זה וזה בידו מהו לא על דעת הלכה שאלוה אלא על דעת ר' אליעזר ור' עקיבא שהיו פוטרין בהעלם מקדש:

מי שהיו לפניו שני שבילין אחד טמא ואחד טהור ואין ידוע איזה טמא ואיזה טהור הלך בראשון ולא נכנס בשני ונכנס בהעלם טומאה אחר ידיעה חייב קרבן שהרי על כל פנים כשנכנס למקדש טמא היה הולך בראשון ונכנס בשני ונכנס חייב שהרי בביאה שניה על כל פנים טמא היה:

הלך בראשון ונכנס והזה בשלישי ושנה בהזאתו בשביעי וטבל ואח"כ הלך בשני ונכנס חייב שכבר נכנס קודם הזאה וטבילה ועל כל פנים טמא נכנס או בראשונה או בשניה אע"פ שלא נודע באיזו כניסה היה טמא ונמצאת כל ידיעה מהם ספק ידיעה שכל ספק ידיעה בטומאת מקדש וקדשיו כידיעה:

הלך בראשון וחזר והלך בשני ובשניה שהלך בשני שכח הלוכו בראשון ונעלמה ממנו טומאה זו ונכנס חייב אע"פ שלא היתה לו בתחלה ידיעה ברורה לטומאה אלא מקצת ידיעה שהרי לא ידע הלוכו בשני השבילין עד שיתברר לו שהוא טמא אעפ"כ חייב שמקצת ידיעה כידיעה:

בעא מיניה רבא מרב נחמן העלם זה וזה בידו לדברי מי שאינו מחייב על העלם מקדש אלא על העלם טומאה מהו פירוש כגון שהועלם ממנו שהוא טמא וגם הועלם ממנו שזה המקום מקום מקדש הוא מהו מי אמרינן עיקר העלמה זו על העלמת המקדש הוא שהרי אפי' אם נודע לו שהוא טמא לא היה פורש שהרי אינו יודע שזה המקום מקום מקדש הוא וכיון שכן נמצא שהעלמה כולה על המקדש הוא ופטו' או דילמא עיקר העלמה על הטומאה היא שהרי אפילו אם יודע לו שזה המקום מקום מקדש הוא לא היה פורש ממנו שהרי אינו יודע שהוא טמא וכיון שכן נמצ' שהעלמה כולה על הטומאה הוא וחייב.

אמר רב אשי חזינן אי מטומאה קא פריש כלומר אם כשאומרים לו טמא אתה ופורש נמצא שעיקר העלמה בטומאה היתה וחייב ואם כשאומרים לו מקדש הוא זה פירש נמצא שעיקר העלמה על המקדש היא ופטור.

אמר ליה רבינא לרב אשי כלום פריש מטומאה אלא משום מקדש כלומר כיון שאומרין לו טמא אתה ממילא מרגיש שזה המקום מקדש הוא וכאילו אומרים לו שזה המקום מקדש הוא וכן נמי כשאומרין לו שזה המקום מקדש הוא ממילא מרגיש שהוא טמא וכאילו אומרים לו טמא אתה וכיון שכן אפי' כי פירש מהודעתו שהוא טמא אין ללמוד ממנו שהעלמתו על הטומאה היתה וכי פירש מהודעתו שזה המקו' מקום מקדש הוא אין ללמוד ממנו שהעלמתו על המקדש היתה ועדין בעיא דרבא עומדת היא.

תנו רבנן שני שבילים אחד טמא ואחד טהור הלך בראשון ולא נכנס למקדש ואחר כך הלך בשני ונכנס למקדש חייב פירוש שהרי כשנכנס אחר כך למקדש מכל מקום טמא היה הלך בראשון ונכנס לשני ונכנס חייב פירוש על הכניסה השניה שהרי מכל מקום טמא היה בשעת כניסה שניה הלך בראשון ונכנס והזה ושנה וטבל כלומר והזה בשלישי ושנה והזה בשביעי וטבל ואחר כך הלך בשני ונכנס חייב ואף על פי שאין אנו יודעים באיזו כניסה היה טמא אם בראשונה אם בשניה מכל מקום אנו רואין שכבר נכנס אל המקדש כשהוא טמא ור"ש פוטר ור"ש בן יהודה פוטר בכולן ודייקינן האי דקתני פוטר בכולן ואפי' בקמייתא שהוא הלך בראשון ולא נכנס ואח"כ הלך בשני ונכנס ואמאי פוטר בהן והא ממה נפשך בכניסה שניה טמא הוא.

בד"ה פרט למתעסק כו' ולא שייך למפטריה משום מתעסק ועוד כו' עכ"ל ר"ל דודאי שמואל קרי ליה נמי מתעסק אבל אין זה מתעסק גמור דממעטינן מבה דהיינו מתעסק ולא נתכוין למלאכה כלל כגון לחתוך התלוש למר ולהגביה התלוש למר ונמצא שחתך מחובר אבל זה אינו מתעסק בעלמא שהרי נתכוין למלאכה לחתוך מחובר וחתך מחובר אלא שלא נעשית מחשבתו שחתך מחובר אחר שלא נתכוין בו ויש למעטיה בשבת משום מלאכת מחשבת וק"ל:

בא"ד ומה שפירש בקונטרס כו' ואיזהו חייב נתכוין לחתוך כו' וכסבור שהוא תלוש ונמצא מחובר אין נראה כו' עכ"ל סוף דברי פרש"י ודאי דיש לכוין כדבריהם דחייב בנתכוין לחתוך את התלוש ונמצא מחובר וכאביי דלא פטור אלא בנתכוין להגביה תלוש ונמצא שזה מחובר וחתכו אלא דא"כ רישא דמלתיה דפטור בנתכוין לחתוך את התלוש וחתך מחובר דהיינו ע"כ מחובר אחר לא יתכן דרבותא טפי ה"ל למנקט בכה"ג דאפי' בנתכוין לחתוך מחובר וחתך מחובר אחר הוא פטור משום דאין זה מלאכת מחשבת כמ"ש התוס' וק"ל:

בד"ה הרי העלם כו' אור"ת דלא מיפטר אלא מקרבן עולה ויורד אבל קרבן חטאת כו' עכ"ל לא ה"ל למסמך דברי ר"ת אהך אבעיא דאיירי בהעלם זה וזה בידו אלא בפשיטות אמתני' לר"א ולר"ע דאמרי אינו חייב על העלם מקדש דלא מפטר אלא מקרבן עולה ויורד אבל חטאת קבוע חייב מה"ט דכל שחייבין על זדונו כרת חייבין על שגגתו חטאת וכן מוכח מדבריהם ממה שהקשו לר"ת מהך דלקמן פ"ג דלוקמא בהעלם קודש דהיינו בהעלם קודש לחוד ואפי' לא אפשיטא אבעיא דילן דהעלם זה וזה בידו ואפשר לומר שסמכו דברי ר"ת הכא משום מלת פטור דנקט דלאו דוקא לפר"ת אלא דמיפטר מעולה ויורד ולא מחטאת קבוע ודו"ק:

בד"ה אמר רב אשי כו' אלא גרסינן אי משום שבת קפריש אי משום מלאכה קפריש וקאמר רבינא כלום פירש משבת אלא כו' כלומר כיון ששניהם שכוחים במה שזה שכוח יותר מזה לא נ"מ מידי אלא ל"ש ותרוייהו מיבעיא מדברי התוס' פ' כלל גדול ע"ש:

רש"י בד"ה אי מטומאה כו' מן העבירה שאמרו לו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה הרי העלם כו' גבי העלם שבת והעלם מלאכות פשיט כו' כצ"ל ונ"ב פי' דקמבעי ליה התם אי אמרי' העלם שבת בידו ואינו חייב אלא אחת או העלם מלאכות בידו וחייב אכל מלאכה ומלאכה כו'. בד"ה אמר רב אשי כו' טומאה בידו ואם להפך כו' כצ"ל:

גמרא ר"ש פוטר בזו. כ"ה בכריתות:

רש"י ד"ה ור"ש פוטר. דאין כאן באחת מהן ידיעה כו'. כצ"ל:

תד"ה פרט. ועוד מתעסק אחר כגון סבור שהוא שומן כו' דכיוצא בו מיפטר לענין שבת כו'. שבת ל"ד דה"ה שאר מצות כגון שחוטי חוץ דמיעוטא דבה כתיב בכל המצות לבד מחלבים ועריות שכן נהנה וכן מבואר בדבריהם בשבת (ע"ג) ד"ה אלא. אלא דלפ"ז תמוהים דברי התוס' לקמן בד"ה הרי העלם מקדש דכיון דלא ידע שזהו מקדש הוה מתעסק דפטור בכה"מ ממיעוטא דבה ונ"ל דכאן ס"ל דמתעסק דממעטינן מבה שדינן נמי רק אשבת הואיל דאשכחן כבר גבה מיעוט דמלאכת מחשבת למעוטי מתעסק דנתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר וכ"ה דעת הרע"ב פ"ד דכריתות מ"ב כמש"כ שם ונ"ל ראיה לשיטה זו מדאמר בשבת שם וסיפא בשאר מצות כו' בשא"מ ה"ד כו' ע"ש משמע דל"ד חלב אלא ה"ה שאר מצות לבד שבת ומאי דהוצרך לטעם דנהנה בחלבים ועריות הוא להוכיח דע"כ מיעוטא דבה אינה כוללת לכה"מ ולכן שדינן לה רק אשבת כדאמרן. אח"ז מצאתי בתור"ע שהעיר קצת בזה:

תוס' ד"ה פרט למתעסק כו' עי' בחידושי למסכת שבת יישוב נכון על קושית תוספות:

לכדרבי. בפ' קמא (לעיל דף ז.) אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה כו': פרט למתעסק. בדבר היתר ובא לידו איסור ולא נתכוין לגופה של זו כגון נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר נתכוין לאשתו והרי אחותו עמה במטה ונשמטה אשתו ובאה אחותו תחתיה ואיזהו חייב נתכוין לחתוך כסבור תלוש ונמצא מחובר או כסבור היום חול או כסבור מלאכה זו מותרת ומ''מ לזו נתכוין וכן בא על אחותו ונתכוין לגוף זה כסבור היא אשתו: דרב ששת מחליף כו'. כשהיה. שונה משנתנו פעמים מחליף דברי זה לדברי זה ולא היה מקפיד לפי שאין ביניהם חיוב ופטור: העלם זה וזה. טומאה ומקדש מהו לרבי אליעזר ור''ע דפטרי על העלם מקדש: אי מטומאה פריש. אי מחמת טומאה שהודע לו פירש מן העבירה (ומביא קרבן) שאמרו לו טמא אתה: הרי העלם טומאה בידו. איגלאי מילתא שביאתו למקדש בשביל העלם טומאה היה: ואי ממקדש קפריש. שאמרו לו מקדש הוא זה ומחמת כן תוהא על ביאתו ולא הזכירו לו טומאה איגלאי מילתא דמשום העלם מקדש נכנס לו: כלום פריש ממקדש כו'. כשהודיעוהו אחד מהם שם אל לבו לומר מה בכך ומתוך כך נזכר על השני ומ''מ העלם שניהם היה בידו: אלא לא שנא. ופטור: אחד טמא. מת קבור בו וא''א להלך שלא יאהיל: והלך בראשון. ואינו יודע אם בטמא אם בטהור ולא נכנס למקדש: בשני ונכנס. וחזר והלך בשני וידע שהלך בשניהם והרי הוא טמא ודאי ונכנס למקדש בהעלם טומאה שנתעלם ממנו טומאה: חייב. קרבן עולה ויורד שיש כאן בתחלה ידיעה ודאית: הלך בראשון. וידע שהוא ספק טמא: ונכנס. למקדש בהעלם טומאה ששכח הילוכו בשביל זו: והזה ושנה. הזה בשלישי ושנה בשביעי וטבל: וחזר והלך בשני. וידע שהוא ספק טמא: ונכנס. למקדש בהעלם טומאה: חייב. או מחמת ביאה ראשונה או מחמת ביאה שניה דמה נפשך או ביאה ראשונה או ביאה שניה בטומאה היתה: ור''ש פוטר. דאין כאן באחת מכולן ידיעה ודאית בתחלה שאף ידיעה תחלה של שביל שני ספיקא היא שהרי טהר לו מטומאה ראשונה אם הראשון הוא הטמא: פוטר בכולן. אף בראשונה ולקמן מפרש לה:

מדבעי למיכתב בהמה וחיה לכדרבי. בלא חיה נמי מצי למדרש הכי אקרא אני בכל דבר טמא אלא לאו דוקא נקט חיה וחיה נמי לא נכתבה אלא בשביל דבר שנתחדש בה כדתנא דבי רבי ישמעאל ומשום דרבי נקט חיה במילתיה נקט נמי הכא בהמה וחיה כדרבי ותימה דבפרק בהמה המקשה (חולין דף עא.) משמע דאי לאו קרא דבהמה טמאה בכלל חיה טמאה לא הוה דריש רבי ג''ש משום דאיצטריך בהמה טמאה לגופה והשתא בלא חיה נמי הוה דרשי' ג''ש דבהמה דמכל דבר טמא נפקא ויש לומר דאי לאו בהמה בכלל חיה לא הוה דרשי' ג''ש דבהמה טמאה אע''ג דכתיב בכל דבר טמא אלא ה''א דאתו פרטי לאשמועינן דבעינן דידע אי בשרץ איטמא אי בנבילה איטמא אפילו לרבי עקיבא אבל השתא דבהמה בכלל חיה הוי כאילו כתב בהמה ב' פעמים ש''מ לכדרבי הוא דאתא ולר' אליעזר אתא נמי לאשמועינן דבעינן דידע אי בשרץ אי בנבילה איטמא משרץ ונבילה ולר''ע כיון דע''כ משום דבהמה בכלל חיה כדפרישית מהשתא ש''מ בכולהו לא נכתב אלא בשביל דבר שנתחדש בה ולא בעינן דידע במאי איטמא: פרט למתעסק. בפרק ספק אכל (כריתות דף יט:) מסיק מתעסק דמאי אי דחלבים ועריות חייב שכן נהנה אלא מתעסק דשבת כדשמואל ובקונטרס לא דק דהזכיר נמי מתעסק דעריות ומיהו תימה דאמאי איצטריך בה פרט למתעסק דשבת תיפוק ליה מטעמא דשמואל דאמר התם דפטור מטעם דבעינן מלאכת מחשבת ואמילתא דשמואל גופיה קשה דאי טעמא דנהנה עיקר לחייב בחלבים ועריות למה לי למיפטריה בשבת משום מלאכת מחשבת ואי טעמא דמלאכת מחשבת עיקר למה לי למחייביה בחלבים ועריות משום דנהנה ונראה דאיכא תרי גווני מתעסק כגון נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דמיפטר מטעם שלא נעשית מחשבתו ולא שייך למיפטריה משום מתעסק ועוד מתעסק אחר כגון נתכוין לחתוך את התלוש ולהגביה את התלוש למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ונמצא מחובר דנעשית מחשבתו ומיפטר משום בה פרט למתעסק ובתרוייהו איירי שמואל ומשום הכי קאמר בכריתות אלא מתעסק דשבת כדשמואל דאיירי נמי שמואל במתעסק דמיפטר משום בה לר' אליעזר אלא שלא חשש לפרש אלא טעם דמלאכת מחשבת דלא איירי בה רבי אליעזר ובחלב נמי איכא תרי גווני מתעסק כגון נתכוין לאכול חלב זה ואכל חלב אחר דחייב בלא טעמא דנהנה דלא שייך למיפטריה מטעם מלאכת מחשבת ועוד מתעסק אחר כגון סבור שהוא שומן או רוק ובלעו דכיוצא בו מיפטר לענין שבת מדכתיב בה והכא לית לן למעוטי משום דנהנה וטעמא דנהנה ומשום מלאכת מחשבת לא קאי אכולהו ומה שפירש הקונטרס כאן מתעסק היינו נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר ואיזהו חייב נתכוין לחתוך את זה וחתך זה וכסבור שהוא תלוש ונמצא מחובר אין נראה לפרש אלא נראה כדפרישית: הרי העלם טומאה בידו וחייב. תימה דהכא ולקמן בפרק שלישי (דף כו.) גבי העלם שבועה והעלם חפץ פשיט רב נחמן לחיובא ובפרק כלל גדול (שבת דף ע: ושם) גבי העלם שבת והעלם מלאכה פשיט לפטור וי''ל דלא דמי דהכא סברא הוא דליחייב כיון דאיכא נמי העלם טומאה אבל התם אין סברא לחייבו על כל אחת ואחת דכיון דבשגגת שבת וזדון מלאכות לא מיחייב אלא חדא השתא נמי דשגג במלאכה הרי יש כאן נמי שגגת שבת: הרי העלם מקדש בידו ופטור. אומר רבינו תם דלא מיפטר אלא מקרבן עולה ויורד אבל חטאת קבועה חייב דהא גמרינן מע''ז דכל שחייבים על זדונו כרת חייבים על שגגתו חטאת והא דאמר בפ''ק (לעיל דף ב.) דעל שאין בה ידיעה בתחלה ששעיר החיצון מכפר אלמא לא מוקמינן ליה בחטאת קבועה דאי הוה ביה חטאת קבועה לא הוה חיצון מכפר אמידי דבר קרבן הוא התם ודאי מיפטר לגמרי שלא יהא חמור אין בה ויש בה מיש בה ויש בה ומיהו קשיא דלישנא דקאמר הכא דפטור משמע דפטור לגמרי ועוד דלקמן פרק שלישי (דף כד:) גבי יש אוכל אכילה אחת דחיק לאשכוחי חטאת קבועה בטמא שאכל את הקדש ומוקי לה בנשיא וכר' אלעזר ולוקמה בהעלם קדש על כן נראה דפטור לגמרי משום דהוי דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש כדאמרינן לקמן בפרק שלישי (דף כה:) גבי שבועת העדות: אמר רב אשי חזינן אי מטומאה קפריש כו'. תימה מנא ידעינן אי משום דא''ל טמא אתה ופירש דלמא אי הוו א''ל נמי מקדש הוא היה פירש ואי דא''ל מעיקרא מקדש הוא ולא פירש דלמא אי הוו א''ל נמי טמא אתה לא הוה פריש אלא השתא דא''ל תרוייהו פריש ונראה דרב אשי לא בא לפשוט הבעיא אלא בא לפרש שפעמים יש לברר איזה שכוח ממנו יותר כגון דנישייליה אי מחמת טומאה הוה מידכר אמקדש ומחמת מקדש לא הוה מידכר אטומאה א''כ הוי העלם טומאה בידו ואם להפך הוי [העלם] מקדש בידו ואם שניהם שכוחין בשוה בהא ודאי מבעיא לן ולגבי שבת בפרק כלל גדול (דף ע:) י''ס שכתוב בהן במילתיה דרב אשי אי משבת קפריש העלם שבת בידו ואי כי מודעי ליה אשבת אכתי צריך לאודועיה אמלאכות העלם מלאכה בידו ואין גיר' זו נכונה דאכתי צריך לפרש וכי מודעי ליה אמלאכה לא צריך לאודועיה אשבת לפי מה שפירשנו אלא גר' אי משבת קפריש אי משום מלאכה קפריש ועוד נראה לפרש בענין אחר אי משום טומאה קפריש אפי' אם הודיעוהו טומאה באחרונה דאע''ג דאילו הודיעוהו בתחלה לא הוה פריש חשיב פריש מחמת טומאה כיון דקרבן ע''י בתרייתא קאתי ואי א''ל מקדש הוא ופריש ידיעה בתרייתא דמקדש הוא ופטור וכענין זה יש לפרש ההיא דלקמן (דף כו.) גבי העלם שבועה והעלם חפץ וההיא דשבת: הלך בראשון ונכנס כו'. אי ברה''י איירי בחד נמי חייב דספק טומאה ברה''י ספיקו טמא אבל הכא איירי ברה''ר דמוקמינא ליה בחזקת טהרה:

שבועות יט ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף יט - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד