שבועות יח ע"ב

דף יח - ב

ואילו אנן, במקדש הוא דתנן "ארוכה וקצרה", ולא גבי נדה!?

כלומר, כיון שבין בזה ובין בזה עובר הוא, ומה שחייב הוא לפרוש באבר מת ולא באבר חי, הוא משום שאיסור זה חמור יותר; אם כן הרי זה דומה לטמא בעזרה, שצריך הוא לבחור ולעבור בדרך קצרה שהיא קלה יותר, מלצאת בדרך ארוכה שהיא חמורה יותר. ואם כן, היה לו לתנא לשנות לשון זהה בשניהם, ולומר "פירש בדרך ארוכה" דהיינו שהמתין עד שימות האבר, הרי זה פטור. "פירש בדרך קצרה", והיינו שפירש מיד, חייב!?

ובהכרח, שאם ממתין עד שימות האבר אינו עובר כלל, ושוב לא שייך לשנות בזה לשון "דרך ארוכה" ו"דרך קצרה" כמו בעזרה, כי בעזרה, שני הדרכים איסור הם, ובוחר באחד מהם כיון שהיא קלה. אבל כאן אנו מחייבים אותו שלא לעבור כלל, ואין זו "דרך קצרה", אלא אינה דרך כלל. ^[1]

ומשנינן: אלא ^[2] לעולם יש לומר, שאף כשפירש באבר מת עובר הוא, אלא שצריך לבחור באיסור הקל ולא באיסור החמור. ומה שלא נקטה המשנה לשון "ארוכה וקצרה" גבי נדה כלשונה גבי נטמא בעזרה, הוא משום דלא דמי לטמא בעזרה. כי בעזרה, כשעובר ב"דרך ארוכה" חייב, וב"דרך קצרה" הרי הוא פטור, ואילו כאן ב"דרך ארוכה" - כשממתין עד שימות האבר - הרי הוא פטור, וב"דרך קצרה" - שפורש מיד - הרי הוא חייב.

מתקיף לה רב הונא בריה דרב נתן לדברי אביי: ומי אמר אביי אנוס הוא על יציאתו באבר מת? והיינו משום שלא היה לו לעלות בדעתו שתיטמא, אלמא בשלא סמוך לוסתה - שבאמת לא היה לו לעלות בדעתו שייטמא - קאמרינן [עוסקת משנתנו] -

והא אביי הוא דאמר על משנתנו שהוא חייב שתים, הן על הכניסה והן על הפרישה, אלמא בסמוך לוסתה עסקינן במשנתנו, וכמבואר לעיל, דמשום שהוא סמוך לוסתה חייב שתים. ^[3]

ומשנינן: כי איתמר דאביי - שחייב שתים - לא על משנתנו אמרה, כי משנתנו עוסקת במי שהוא אנוס ואינו חייב על הכניסה, אלא איציאה בלבד לכשידע שנטמאה, והיה לו לפרוש בהנאה מועטת, אלא בעלמא איתמר, כלומר: מימרא בפני עצמה הוא שאמר אביי, דבאופן שאינו אנוס כי אז חייב הוא שתים על הכניסה ועל הפרישה. ^[4]

בעא מיניה רבי יונתן בן יוסי בן לקוניא מרבי שמעון בן יוסי בן לקוניא:

אזהרה לבועל נדה, מנין מן התורה?

שקל רבי שמעון קלא פתק ביה ברבי יונתן [נטל פיסת אדמה, וזרק בו] ואמר:

אזהרה לבועל נדה!? וכי אתה שואלני אזהרה לבועל נדה מנין, והרי מקרא מפורש הוא: "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב"!?

אלא כך היא השאלה:

אזהרה למשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי, דלא ניפריש מיד באבר חי, אלא ימתין עד שימות האבר, ויפרוש, מנלן?

אמר פירש חזקיה: משום דאמר קרא [ויקרא טו כד]: "ואם שכב ישכב איש אותה ותהי נדתה עליו, וטמא שבעת ימים", ולמדנו, אפילו בא עליה בשעת נדתה, שהיתה טהורה בשעה שבא עליה, אלא שנטמאה תחתיו תהא עליו באיסור נדה, שחייב להמתין עד שימות האבר, ואם פירש מיד עבר על איסור עשה של "ותהי נדתה עליו".

ודנה הגמרא: אשכחן איסור עשה, אבל לא תעשה למי שפרש באבר חי מנלן? אמר פירש רב פפא: משום דאמר קרא [ויקרא יח יט]: "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב". ולשון "לא תקרב" לנדה, נמי, לא תפרוש מנדה הוא, אלא עמוד שם עד שימות האבר. דכתיב [ישעיה סה]: "פרשתי ידי כל היום אל עם סורר ההולכים הדרך לא טוב אחר מחשבותיהם. העם המכעיסים אותי על פני תמיד... האומרים [אל הנביא] קרב אליך [עמוד בעצמך], אל תגש בי כי קדשתיך [אל תגע בי, כי בנגיעה זו תיטמא, שאני טמא ואתה קדוש. ובלשון ליצנות היו אומרים כן], הרי שלשון "לא תקרב" מתפרש: עמוד בעצמך.

תנו רבנן: כתיב "והזרתם [והפרשתם] את בני ישראל מטומאתם" וסמיך ליה באותו ענין "והדוה בנדתה" -

אמר רבי יאשיה: מיכן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן -

וכמה הוא שיעור סמוך לוסתן?

אמר רבא: עונה, כלומר: אותה עונה [יום או לילה] שבה אמורה היא לראות הרי הוא פורש מתחילתה.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: כל שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה, אפילו הויין לו בנים כבני אהרן הכהן הרי הם מתים. דכתיב בסוף פרשת מצורע [ויקרא לא טו]:

"והזרתם את בני ישראל מטומאתם" וסמיך ליה "והדוה בנדתה", ומיכן למדנו לפרוש מחשש נידות סמוך לוסתה, וסמיך ליה בפרשה הסמוכה "אחרי מות שני בני אהרן", ללמדנו שכל מי שאינו פורש אפילו היו בניו כבני אהרן הרי הם מתים.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:

כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה, הויין לו בנים זכרים, דכתיב בסוף פרשת שמיני [ויקרא יא מז]: "להבדיל בין הטמא ובין הטהור", וסמיך ליה בפרשה הסמוכה "אשה כי תזריע וילדה זכר". הרי למדנו שהמבדיל בין טומאה לטהרה בפרישתו מאשתו סמוך לוסתה, יזכה ללידת זכר.

רבי יהושע בן לוי אמר: כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה, הויין לו בנים ראויין להוראה, דכתיב [ויקרא י י, בפרשת שתויי יין]: "ולהבדיל ולהורות" ["ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור. ולהורות את בני ישראל"], הרי למדנו שהמבדיל בין הטמא ובין הטהור יהיו לו בנים ראוייים להוראה.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המבדיל על היין במוצאי שבתות הויין לו בנים זכרים, דכתיב בפרשת שתויי יין "להבדיל בין הקודש ובין החול", וכתיב התם בסוף פרשת שמיני "להבדיל בין הטמא ובין הטהור". הרי למדנו להשוות הבדלת קודש וחול להבדלת טומאה וטהרה, וסמיך ליה להבדלת טומאה וטהרה: "אשה כי תזריע וילדה זכר", ולמדנו שאף המבדיל בין קודש לחול יהיו לו בנים זכרים כמבדיל בין טומאה וטהרה.

רבי יהושע בן לוי לשיטתו אמר: כל המבדיל על היין במוצאי שבתות, הווין ליה בנים ראויין להוראה, דכתיב "להבדיל ולהורות", ומשם הרי למדנו:

כל המבדיל בין טומאה לטהרה שיהיו לו בנים ראויים להוראה, ואף המבדיל בין קודש לחול יהיה לו כן, שהרי נאמר "להבדיל" "להבדיל".

אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר:

כל המקדש את עצמו בשעת תשמיש ונוהג בדרך צניעות, הויין לו בנים זכרים, שנאמר בסוף פרשת שמיני [ויקרא י מד]: "והתקדשתם והייתם קדושים", וסמיך ליה בפרשה שלאחריה "אשה כי תזריע וילדה זכר".

שנינו במשנה: רבי אליעזר אומר: "השרץ ונעלם ממנו", על העלם שרץ חייב ואינו חייב על העלם מקדש; רבי עקיבא אומר: "ונעלם ממנו והוא טמא", על העלם טומאה חייב, ואינו חייב על העלם מקדש:

שואלת הגמרא: מאי בינייהו? במה נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא? והרי בין למר ובין למר אינו חייב על העלם מקדש, שלא כתנא קמא המחייב אף על מי שנעלם ממנו מקדש וזכור הוא את הטומאה?

אמר פירש חזקיה: שרץ ונבלה איכא בינייהו. כלומר: לעולם לענין העלם מקדש אין נפקא מינה ביניהם, אלא שנחלקו לענין העלם טומאה, שהיא צריכה ידיעה בתחילתו, באיזו ידיעה הוא חייב, וכדמפרש ואזיל.

רבי אליעזר סבר: בעינן עד דידע בתחילה, קודם שנכנס למקדש, אי בשרץ איטמי אי בנבילה איטמי [במה נטמא]. ואז הוא חייב כשנעלמה ממנו הטומאה לגמרי. אבל אם בתחילה ידע שנטמא, אלא שלא ידע במה נטמא, אז אינו חייב כשנעלמה ממנו הטומאה לגמרי. ^[5]

ורבי עקיבא סבר: לא בעינן עד דידע בתחילה מה היא טומאתו. דכתיב "ונעלם ממנו והוא טמא", דכיון דידע דאיטמא בעולם, לא צריך לדעת אי בשרץ איטמי אי בנבילה איטמי.

וכן אמר עולא: שרץ ונבילה איכא בינייהו!

והראיה שגם עולא אמר כן:

דעולא רמי סתירה דרבי אליעזר אדרבי אליעזר, ומשני, ותירץ, שכאן למד רבי אליעזר מהכתוב שצריך לידע בתחילה במה נטמא.

והכי רמי עולא: מי אמר רבי אליעזר, בעינן עד שידע אי בשרץ איטמי אי בנבילה איטמי? ורמינהי סתירה לכך ממה ששנינו [כריתות יט א]: מי שהיו חלב ונותר לפניו, ועל שניהם יש איסור כרת במזיד וחטאת בשוגג, ואכל אחד מהן בשוגג, ואינו יודע איזה מהן. או שהיה שבת ויום הכיפורים, ושגג ועשה מלאכה באחד מהם, ואינו יודע באיזה מהם. או שהיו אשתו נדה ואחותו עמו בבית, ובא על אחת מהן בשוגג ואינו יודע על מי. רבי יהושע פוטר, ורבי אליעזר מחייב בקרבן.

אמר רבי אליעזר: מה נפשך הרי הוא חייב בחטאת, בין אם חלב אכל, הרי הוא חייב, ובין אם נותר אכל, הרי הוא חייב. וכן אם שבת חילל, חייב, ואם יום הכפורים חילל חייב. וכן אם אשתו נדה בעל, חייב, ואם אחותו בעל, חייב!

אמר לו רבי יהושע: הרי הוא אומר "או הודע עליו חטאתו אשר חטא בה", ודרשינן מהא דכתב "בה" - מכאן שאינו חייב בקרבן עד שיודע לך במה חטא!?

ומוכיח עולא שרבי אליעזר הוא זה שסובר שלא צריכים לדעת אפילו באיזה חטא חטאו. ואם כן, מדוע בטומאת מקדש הצריך שידע תחילה במה נטמא, אי בשרץ אי בנבילה?

ומשני, ותירץ עולא: התם, בחיוב קרבן חטאת על חטא רגיל, "אשר חטא - והביא", אמר רחמנא. ומשמע, על חטא כל שהוא, ואפילו אינו יודע מהו, חייב להביא קרבן חטאת.

אבל הכא, בטומאת מקדש, מכדי, הרי כתיב [ויקרא ה] "או נפש אשר תגע בכל דבר טמא", שבכלל זה נכללים כל הטמאים, אם כן, זה שהוסיף ואמר הכתוב "או בניבלת שרץ "טמא" למה לי? שמע מינה, שבא הכתוב לומר כי לגבי טומאת מקדש, בעינן עד דידע בתחילה אי בשרץ איטמי אי בנבילה איטמי.

ורבי עקיבא, החולק על רבי אליעזר, סובר שאין להביא מכאן ראיה.

א"ל לא דמו להדדי ארוכה דמקדש חייב דשהי. וארוכה דנדה פטור דבעי למשהי עד שימות האבר. קצרה דמקדש פטור דלא שהה. קצרה דנדה חייב דלא שהה ויצא בהנאה מרובה. ואקשינן וכי אביי בלא סמוך לוסתה מוקים לה למתני' דקתני הכא אנוס הוא. והא הוא דאמר חייב שתים ומשום דהוא סמוך לוסתה.

ופרקינן כי אתמר דאביי בעלמא אתמר כגון דסבר שהיא אשתו ובא עליה ונמצאת אחותו. על זה אמר אביי אע"ג דכי אנוס הוא אין לפרוש מיד בהנאה מרובה אלא עד שימות אברו כדי שתהיה הנאתו מעוטה:

ת"ר והזרתם את בני ישראל מיכן אמרו אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לווסתן. וכמה אמר רבה עונה. ופירש משמיה דר' יוחנן בסוף מסכת דע"ז בענין כדרך שאמרו בטהרות כך אמרו ביין נסך. וכמה או יום או לילה. ואסיקנא לעולם י"ב שעה וזה השמועה בנדה פרק תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וניסת.

וכן שאינו פורש מאשתו עונה סמוך לווסתה אפילו הויין לו בנים כבני אהרן מתים.

וכל הפורש מאשתו כמו שאמרנו הויין לו בנים זכרים כו'. ר' יהושע בן לוי אומר הויין לו בנים הראוין להוראה כו'. משמיה דר' יוחנן רמאו כל המבדין על היין במוצאי שבת הויין לו בנים זכרים כו'. ר' יהושע אומר בנים הראויין להוראה. שנאמר להבדיל ולהורות:

א"ר אלעזר כל המקדש עצמו בשעת תשמיש הויין לו בנים זכרים. שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים וכתיב בתריה אשה כי תזריע וילדה זכר:
מתני' ר' אליעזר אומר השרץ ונעלם ממנו כו'.

מאי בינייהו אמר חזקיה שרץ ונבלה איכא בינייהו.

פי' ר' אליעזר דייק מדכתיב או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו בעינן עד דידע במה נטמא או בשרץ או בנבלה ואח"כ נעלם ממנו ובכך יתחייב. ור' עקיבא דייק מדכתיב לכל טומאתו אשר יטמא בה ונעלם ממנו. כיון דידע דאיטמי בטומאה בעולם חייב. ורמינן עלה איני והתני ר' אליעזר מה נפשך אשתו נדה בעל חייב אחותו בעל חייב חלב אכל חייב נותר אכל חייב כו' כדתנינן בכריתות פ"ד. הנה לר' אליעזר לא בעי לידע במה חטא. ופרקי' שאני התם דכתיב או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה כל דהו אבל הכא מכדי כתיב או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וגו'.

או בנבלת שרץ ונעלם למה לי אלא ש"מ עד דידע אי בשרץ נגע אי בנבלה נגע. ור' עקיבא אמר לך מדאצטריך למכתב בהמה והיה לכדרבי.

כי אתמר דאביי בעלמא אתמר. פרש"י ז"ל כי אתמר דאביי חייב שתים בעלמא אתמר ולאו אמתני' ומילתא באפי נפשה היא והכי אתמר המשמש עם הטהורה בסמוך לוסתה ושגג ביכולני לבעול ואמרה לו נטמאתי חייב שתים ואין חילוק בין פירש בקושי לפירש במת דמשמש מת בעריות חייב ובתלמיד חכם לזו ואין תלמיד תכם לזו כדאוקימנא זה לשון פרש"י ז"ל.
ותמה אני, היכי אפשר שיהא תלמיד חכם לזו אילימא כגון דידע דאסור לבעול סמוך לוסתה וסבור יכולני לבעול ואין תלמיד חכם אפרישה דסבר אין זו בעילה ואנוס אני על הפרישה בין במת בין בחי אכתי שני זיתי חלב בהעלם אחד הוא דכיון דשגג בכניסה ואי אפשר בלא פרישה אפי' למד אין שוגג אלא שמתחלה בשגגה בא מעשה לידו ואם תחייבהו בשגגה ראשונה חדא העלמ' היא והרי אמרו השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו זה אינו שב מידיעתו שהרי אי אפשר.
ורבנא חננאל ז"ל כתב כי אתמר דאביי בעלמא איתמר כגון דסבור שהיא אשתו ובא עליה ונמצאת אחותו ועל זה אמר אביי אע"ג דאנוס הוא אין לו לפרוש מיד בהנאה אלא עד שימות אברו כדי שיהא הנאתו מועטת זה לשון פר"ח ז"ל.
ותמהו עליו רבים כיון דהא דאמר אביי חייב שתים אמתני' קאי א) על כרחך בסמוך לוסתה עסקינן כדאוקימנא לעיל וכיון שכן ממילא שמעינן דמשמש מת בעריות פטור דהא לאו אנוס הוא ב) (וכדקאמרינן לה פירש מיד ליפטור).
ועיינא בה שפיר וחזינא דהאי פי' מחוורא טפי והכי אקשינן מעיקרא היכי אמ' אביי אנוס הוא והא ודאי לאו אנוס הוא דבסמוך לוסתה עסקינן ואין הכי נמי דכי פירש בהנאה מועטת אינו חייב אלא אחת משום דשני זיתי חלב בהעלם אחד הוא מ"מ אין זה אונס אלא שגגה הואיל ואי אפשר בלא פרישה ומתחלה בשגגה בא מעשה לידו וכדפרישית והיכי קרי ליה אביי אנוס ומפרקינן כי אתמר דאביי אנוס הוא אותו הלשון לאו אמתני' אתמר וכיון דחייב שתים בסמוך לוסתה עסקינן וכי פריש בהנאה מועטת לאו אנוס הוא אבל מ"מ אינו חייב אלא אחת משום דשני זיתי חלב בהעלם אחד הוא וכי פירש בהנאה מרובה חייב שתים וכשתי העלמות הוא שהוא סובר שמותר לו לפרוש בהנאה מרובה ואם לא ששגג בכך היה פורש בהנאה מועטת הילכך כי פריש במרובה לאו מחמת העלם ראשון בא מעשה זה לידו ושב מידיעתו הוא וחייב שתים אלא כי אתמר דאביי אנוס הוא בשלא פשע בתחלתו אתמר כגון שבעל שלא סמוך לוסתה דכי פירש בהנאה מועטת אנוס הוא וכי פירש במרובה חייב ומתני' לאביי דמוקים לה סמוך לוסתה הכי קתני פי' חייב שתים שיציאתו הנאה גדולה כביאתו וכי לא פירש מיד לא קתני פטור דהא דינא הוא דחייב אפרישה אלא מפני שהוא העלם אחד ואכניסה ואפרישה קרבן אחד מביא ולא שתים.
ואי קשיא לך, והא משמע דאהאי מתני' קאי דאמר רבא זאת אומרת כו' קאמר ליה הכא מאי טעמא פטור משום דאנוס הוא לאו מילתא היא דאנן הכי קאמרינן הא דאמר אביי אנוס הוא לאו אדיוקא דמתני' וההיא מימרא מוקים לה איהו בסמוך לוסתה קאי אלא בעלמא אתמר והכי קאמר אי לאו סמוך לוסתה אנוס הוא ורבא נמי בשלא סמוך לוסתה קאמר מדאמר אנוס הוא והכי קאמר אפילו מוקמת לה בשלא סמוך לוסתה דאנוס הוא על כרחך שמעינן מינ' דמשמש מת חייב ומשום הכי קא מהדר אביי לדבריו ולא אדיוקא דמתני' קאי זו היא דרך פר"ח ז"ל והוא הנכון.
אבל לשון הרב ז"ל, דבסבור אשתו ונמצאת אחותו מאי טעמא קרי ליה אונס הא שוגג אכניסה ואפרישה דומיא דסבור יכולני לבעול אבל עיקר הפי' אמת. ויש לי לאומרה בלשון אחרת כי אתמר דאביי חייב שתים בעלמא אתמר ולאו אמתני' דמתני' בשלא בסמוך לוסתה עסקינן ומש"ה אמר אביי אנוס הוא אבל בעלמא אם בעל סמוך לוסתה ופירש בהנאה מרובה חייב שתים ובתלמיד חכם לכניסה ואין ת"ח לפרישה אבל לא פירש אלא במת אינו חייב אלא אחת דשני זיתי חלב בהעלם אחד הוא כנ"ל לפירוש שמועה זו על דרך ר"ח ז"ל ושלא כדברי רש"י ז"ל.

ורבי עקיבא איידי דבעא למכתב בהמה וחיה לכדר'. איכא למידק חיה נמי למה לי לכדר' מכדי כתיב או בכל דבר טמא חיה למה לי ותו חיה לר' אליעזר דלא מייתר ליה הך פרשתא למה לי ותו או וטומאת אדם למה לי בין לר' אליעזר בין לרבי עקיבא.
ואיכא למימר דרבי אליעזר אצטריך חיה למימר דבעינן עד דידע אי בנבלת חיה איטמי או בנבלת בהמה איטמי אע"ג דתרווייהו שיעורן שוה וטומאתן שוה ושם אחד הן וטומאת אדם נמי כיון דבעי לכל טומאתו לג"ש דפירקין קמא לא סגיא דלאו הכי ולר"ע כולה פרשה שנאמרה ונשנית היא בין בשרץ בין בטומאת אדם וחדא מינייהו נקט בגמ' וחיה איצטריך דאי לא כתב רחמנ' חיה הו"א בהמה לא לג"ש אלא נשנית שלא לצורך כמו שנשנית כל הפרשה לדרבי עקיבא והשתא דכתי' חיה כיון דחיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה שם אחד לא נשנית בפרשה זו ולג"ש אתא וכדר' ומשמע דטעמיה דרבי עקיבא משום דכתיב בכל דבר טמא כללן כולן בכלל אחד לומר לך לא בעינן דידע אי בשרץ איטמי או בנבלה דאי לאו משום הכי כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בייתורי.
ולי נראה דודאי אפילו לרבי אליעזר [לא בעינן] עד דידע אי בבהמה איטמי אי בחיה איטמי דשם נבלה אחד הוא ובהמה בכלל חיה וחיה בכלל בהמה דאי לא תימא הכי לישמעי' הא וכל שכן שרץ ונבלה אלא בהמה וחיה לכדתניא בסיפרא רבי עקיבא אומר יכול נגע באוכלין ומשקין וכלי חרס יהא חייב ת"ל בהמה וכולא כדאיתא התם ומשמע דאע"ג דנסיב לה קרא בהמה ההיא מחיה נפקא ובהמה לכדר' ואו בטומאת נמי התם מדריש.

משום דלא דמי ארוכה וקצרה דהכא לארוכה וקצרה דהתם. כלומר דאדרבה איפכא הוי הכא דארוכה פטור וקצרה חייב, ק"ל ומה בכך, מכל מקום איכא הכא ארכה וקצרה ואיפכא מארוכה וקצרה דמקדש, וכדאשכחן בשיהוי התם שיהוי חייב והכא שיהוי פטור, ונראה לי דבמקדש נמי לא גמירי הלכה אלא בארכה לחיוב, והילכך בנדה דאיפכא ליתא.

כי אתמר דאביי בעלמא אתמר. פירש רש"י ז"ל: כי איתמר דאביי דחייב שתים בעלמא ולא אמתניתין דאלו אמתניתין כיון דמפליג בין פירש בקושי לפרש מת בשלא סמוך לוסתה עסקינן הילכך פירש מת פטור דאנוס הוא, פירש בקושי חייב דהוה לאפרושי בהנאה מועטת, והא דאמר לעיל חייב שתים, בעלמא איתמר ומילתא באפי נפשה היא, והכי איתמר המשמש עם הטהורה בסמוך לוסתה ושגג ביכולתי לבעול ואמרה לו נטמאתי חייב שתים, ואין חילוק בין פירש בקושי לפירש מת, ובת"ח לזו ואין ת"ח לזו כדאוקימנא לעיל דלא הוו שני זיתי חלב בהעלם אחד, וכן פירש גם הרב ר' יוסף הלוי.
אבל ר"ח ז"ל פירש: כי אתמר דאביי דהכא בעלמא איתמר, כגון דסבר שהיא אשתו ונמצא אחותו, ועלה אמר אביי דאנוס הוא ופירש הוא בהנאה מועטת, והרב ר' יוסף הלוי ז"ל הקשה עליו חדא, דקא מוקי הא דקאמר אביי אנוס הוא בעלמא ולא אמאי דקאמר רבה, וסתמ' אמתניתין דקאמר רבה זאת אומרת השיב לו אביי משמש מתחייב והכא שאני משום דאנוס הוא, ועוד דההיא דאמר אביי חייב שתים אמתניתין קאי, וא"כ ע"כ בסמוך לוסתה הוא וכדאוקימנא לעיל, וכיון שכן [ממילא] שמעין דמשמש מת בעריות פטור דהא לאו אנוס הוא ואפ"ה קאמר לא פירש מיד פטור.

[הכא מכדי כתיב בכל דבר טמא או בנבלת שרץ טמא למה לי שמע מינה בעינן עד דידע]. דאיצטריך דסלקא דעתך אמינא שרץ דוקא בעי ר"א דמתידע ליה אי בשרץ נגע אי בנבלה נגע משום דשמן אינה שוה ושיעור' אינו שוה, דשרץ מטמא בכעדשה ונבלה אינו מטמא אלא בכזית, אבל נבלת חיה ונבלת בהמה דשיעור' שוה ושמן שוה אימא לא בעי ר"א דידע אי בנבלת חיה נגע אי בנבלת בהמה נגע, קמ"ל או בנבלת חיה טמא או בנבלת בהמה טמאה עד דידע אי בנבלת בהמה נגע אי בנבלת חיה נגע, וכתב הרמב"ן ז"ל דודאי ר"א לא בעי דידע אי בנבלת חיה נגע אי בנבלת בהמה נגע, דכיון דידע דבנבלה נגע ודאי סגי ליה, דאי לא תימא הכי לאשמועינן ר"א בנבלה דבעינן עד דידע אי בנבלת חיה נגע אי בנבלת בהמה נגע, ואנא ידענא דכל שכן לשרץ מקל וחומר, ומה נבלת בהמה וחיה דשמן שוה ושיעורן שוה בעי דידע בהי מינייהו נגע שרץ ונבלה דשיעורן אינו שוה לא כל שכן דבעי ר"א דידע אי בשרץ נגע אי בנבלה נגע, אלא ודאי כדאמרן. וא"ת אם כן חיה למה לי, בשלמא בהמה אתיא לכדר' אלא חיה למה לי. וי"ל דחיה אתיא להך דרשא דאמרינן בספרא (ויקרא ה, ב, ב) דתניא יכול נגע באוכלין ומשקין וכלי חרס טמאים ונכנס למקדש יהא חייב ת"ל בהמה, ומאי דנקט בהמה לאו דוקא אלא חיה, דחיה אתיא להך דרשא, והשתא לא קשה ולא מידי.

ארוכה דהכא קצרה דהתם ארוכה דהתם קצרה דהכא וא"ת מ"מ ליתני איפכא בקצרה חייב בארוכה פטור וי"ל דכיון דלא מיתני ליה באידך דמקדש לא בעי לבלבל לישניה כדי שלא יטעו בו התלמידים להפך אותה ומסתייה דקתני פתריה דדינא שאם פירש מיד דוקא חייב כנ"ל. ומי אמר אביי אנוס הוא אלמא בשלא סמוך לוסתה קאמר פי' דאלו בשעת ווסתה אינו אונס אלא שוגג לומר יכולני לבעול וכיון דאביי אתא לפרושי מתני' מכלל דמתני' איירי שלא בשעת ווסתה ולא צרכינן דהא אמר אביי לעיל חייב שתים דקס"ד דההיא נמי אמרה אביי והא פריש תלמודא לעיל דלא משכחת דחייב שתים אלא בסמוך לוסתה דבהא אפשר להתחייב על הכניסה דבשלא בשעת ווסתה לעולם אינו חייב אלא על הפרישה לבד ופרקינן כי אתמר דאביי בעלמא איתמר פי' רש"י ז"ל דההיא דאביי דלעיל לא אמתני' אמרה אלא בעלמא אמרה במשמש עם הטהורה בשעת ווסתה דקאמר דמשכחת בה שתים ובת"ח לזו ואין ת"ת לזו כדאוקימנא לעיל ומיהו חייב הוא על הפרישה בין שפי' חי ובין שפי' מת כיון דמשמש מת בעריות דעלמא חייב וכדאסיקנא הכא דפירש מת אינו נפטר אלא מחמת אונס דשלא בשעת ווסתה ותירץ דהא בסוגיא דלעיל כדפי' ההיא דאפירש להדיא שקלינן וטרינן דלא מחייב על הפרישה אלא שפירש חי והיינו דבת"ח פטור לפי שהוא מזיד על הפרישה שהי"ל שלא לפרוש חי והוא דוחק גדול ועוד דע"כ א"א בשום פנים לחייב שתים כשפירש מת דשתי זיתי חלב בהעלם א' הם כדנפקא השתא ויש שהיו אומרים דסוגיין דלעיל דרבה היא דס"ל הכא דמשמש מת בעריות בעלמא נמי פטור ואליבא דנפשיה הוא דפריש לה אבל לאביי כל שהוא חייב שתים אפי' בפירש מת הוא חייב כדברי רש"י ז"ל וזה דרך הרב בעל המאור ז"ל זקנו של מורי הרא"ה ז"ל ויותר נראין דברי המפרשים ז"ל דלאביי נמי אמאי חייב שתים אלא כשפירש חי וטעמא דמילתא דכל שפירש מת שא"א בדרך אחרת כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד הוא דהא כשהיתה לו העלמה בכניסה כסבור שיכול לבעול כדאוקימנא בת"ח לזו היא גרמה לו איסור העלמה ב' לפרוש מת עכ"פ אע"ג דהויה ליה בנתים ידיעת חטא כי כשאמרה לו נטמאתי יודע הוא שחטא בכניסה שבא עליה סמוך לווסתה דהא בת"ח לזו עסקינן מ"מ אין ידיעה זו מתחלקת לחייבו על הפרישה כשפירש מת אע"ג שאינו ת"ח בפרישה וסבור שמותר לפרוש בין חי בין מת שאין העלמתו כהלכה שלא ידע שאסור לפרוש גורמת לו פרישה שפירש מת אלא משום דלא אפשר שלא לפרוש מת מיהת ואע"פ שהיה יודע שהוא אסור כך היה עושה וכבר אמרו השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו וזה אינו שב מידיעתו שהרי א"א אבל כשפירש חי אז גרמה לו איסור פרישה העלמתו בהלכות פרישה שלא ידע שהי"ל לפרוש בהנאה מועטת ולא בהנאה מרובה הילכך ידיעת חטא מחלקת לו והוא חייב אחת על הכניסה ואחת על הפרישה להנאה מרובה שהי"ל כשפירש חי וזה פי' ברור וליכא למינדא מניה כלל והוא שיטת רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל ותלמידו רבי מורי הרא"ה ז"ל ובמהדורא קמייתא הארכתי בשמועה זו ומ"ש כאן הוא העיקר:

אמר קרא ותהי נדתה עליו פי' מעליו דריש אבל תהי איצטריך לכדאמרינן בסוף החולץ דאפי' בנדתה תהא עד דייהב מייא עלה:

ל"ת מנלן פי' שא"א לחייב קרבן אפי' באיסור כרת אלא כשהוא בל"ת כדפרישנא לעיל ופסח ומילה יוכיחו:

לא תקרב לא תפרוש הוא דכתיב האומרים קרב אליך כלומר פרוש אל עצמך אל תגע בי כי קדשתיך וליצני הדור היו אומרים כן לנביא אל תגע בי כדי שלא אטמאך כדפי' רש"י ז"ל דקדשתיך לשון טומאה כמו ואל כל מאכל היקדש ואחרים פירשו כי קדשתי ממך והוא יותר נכון בפשוטו של מקרא ואיכא דמקשו היאך לוקין על לא תקרב אל הנדה דהא לאו שבכללות הוא כי הוא אזהר' שלא לבא אל הנדה ממש ושלא לפרוש כדאמרי' הכא וגם שלא לקרב אליה סמוך לווסתה למאן דמחייב על הכניסה ולאו מילתא היא דכיון שהכל ענין אזהרה שבנדה לא חשיב לאו שבכללות וגדולה מזו לאו דתעשה מלאכה בשבת שהוא על מלאכות חלוקות ולא חשיב לאו שבכללות כיון שהכל משם מלאכה וזה פשוט מאד ואינו צריך לי פנים:

ת"ר והזרתם את בני ישראל מטומאתם מכאן א"ר יאשיה אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהם סמוך לווסתן וכמה אמר רבא עונה ועונה או יום או לילה שאם רגילה לראות ביום אפילו בסופו אסורה כל היום ואם רגילה לראות בלילה אפילו בסופה אסורה כל הלילה כדמפרש בדוכתה במסכת נדה ואיכא למידק למאן דסבר לעיל דאכניסה מחייב מדאוריית' בסמוך לווסתה וכסבר' דאביי ורבא ואידך אמוראי דלעיל וקי"ל נמי כוותייהו מהא דאמרינן נמי במס' יבמות חייב אדם לפקוד את אשתו כשיוצא לדרך שנאמר ופקדת נוך ולא תחטא ואמרינן שלא נצרכה אלא סמוך לווסתה היכי רמינן איסורא דאורייתא משום פקידת אשתו ור"ת ז"ל תירץ דפקידה דהתם אינו ר"ל תשמיש ממש כדפי' רש"י ז"ל אלא ריצוי דברים ולא נהירא לן חדא דלישנא דליפקוד אשתו לא משמע הכי ועוד דכיון דתשמיש אסור למה לא לבשה יצר הרע ויותר היה נראה לומר דלעולם תשמיש ממש ופקידה דהתם נמי מדאורייתא גמירי לה שהכתוב מבטיחו שלא יבא בכך לידי חטא שתראה בשעת תשמיש והיינו דקאמר קרא ופקדת נוך ולא תחטא והכי גמירי לפירושא דההוא קרא ובשם ר"מ הלוי מטוליטולא ז"ל שמעתי שהיה מפ' דסמוך לווסתה דהתם היינו ווסת של טבילה שחייב להמתין עד שתטבול ותפקדנה ווסת ל' זמן מועד הוא והפי' הזה בלשון ווסת מורגל בל' חז"ל ונ"ל שעם מ"ש לעיל הענין מתורץ יפה דסמוך לווסתה האמור בשמעתין דלעיל אינו עונה דהא מהיכי תיתי ועוד דשגגת ת"ח דלעיל היינו משום יכולני לבעול כדאיתא לעיל ומשום עונה שלימה ליכא למימר האי לישנא שכל אדם יכול לבעול ואם בא לה קודם לכן אנוס הוא אלא דודאי דסמוך לווסתה שהזהירה תורה היינו סמיך ממש כגון חצי שעה וכיוצא בו ועונה האמורה בדברי ר' יאשיה מדרבנן היא לעשות גדר וסייג דהא קי"ל ווסתות דרבנן ולא דאורייתא והיאך החמירה תורה לאסור עונה שלימה קודם לכן אלא ודאי כדאמרן והשתא היינו דשרו לה לעינה זו משום פקידת אשתו ומשלך נתנו לך כי הם אמרו והם אמרו דכולה מדרבנן וזו שיטת רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל והא דתנן על העלם טומאה הוא דחייב ואינו חייב על העלם מקדש כתבו התוס' בשם ר"ת ז"ל דדוקא קרבן עולה ויורד אינו חייב אבל חייב הוא חטאת קבועה ככל דבר שזדונו כרת שהוקשה כל התורה כולה לע"ז כדאיתא התם בכריתות ודנפקא מכללא נפק ודלא נפק לא נפק וא"ת והא בפ"ק אמרינן דעל שאין בה ידיעה בתחלה שעיר החיצון מכפר אותם והתם ליכא חטאת קבועה שאין השעיר מכפר על מידי דבר קרבן כדכתיבנא התם י"ל דהתם גזירת הכתוב שלא יהא חמור אין בה ידיעה בתחלה טפי מבשיש בה ידיעה בתחלה והקשו עליו התוס' חדא דלישנא דאמרי' אינו חייב על העלם מקדש לגמרי משמע שאינו חייב כלל ופטור נמי קרינן ליה לעיל בפרקין ועוד דלקמן בפ"ב גבי יש אוכל אכילה א' מהדר תלמודא לאשכוחי חטאת קבועה בטמא שאכל את הקדש ולא משכח לה אלא בנשיא וכר"א ואמאי לוקמה בהעלם קודש דכל אדם לר"א ור"ע אלא ודאי דלדידהו פטור לגמרי דהו"ל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש שאין אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש:

עד דידע אי בשרץ איטמא אי בנבלה איטמא פי' הרמב"ן ז"ל דדוקא נקט שרץ ונבילה או דכוותייהו שחלוקין בשמותיהם ושעוריהן אבל בין נבילת בהמה וחיה או בין שרץ לשרץ ליכא קפידא אף לר"א:

מה נפשך אכל חלב וכו' אשתו נדה וכו' מאריך למינקט כל הני איסורי כריתות איסור ביאה ואיסור אכילה ואיסור מלאכה:

מכדי כתיב בכל דבר טמא או וכו' נראין הדברי' דל"ק ליה אלא מאי דכתיב או בנבילת שרץ טמא דאלו נבלת בהמה טמאה וחיה הא ידע דאצטרך לנדר' ובכל דבר טמא הא דריש ליה בסיפרא. כדכתיבנא בפ"ק אבל בנבילת שרץ טמא דלא דריש התם מידי משמע ליה דאייתר למדרש עד דידע אי בשרץ נטמא ואי בנבילה והיינו דמהדרינן דר"ע א"ל דאיידי דאיצטריך למיכתב בהמה וחיה לכדר' כתב נמי נבילת שרץ שלא לצורך כדתנא דבי ר"י וכו' גם כאן נשנית על מה שכתוב בפ' שרצים דמסתיין דלימא קרא אשר תגע בכל דבר טמא ומפ' שרצים ידעינן אי זהו דבר טמא אלא שנשנו כאן שאר הפרטים מפני שנתחדש בהם ג"ש דר' דנפקא לן מיסורא דבהמה וחיה וכדאמרינן התם אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה דע"י שניהם אנו לומדים ג"ש מבהמה טמאה וכיון שנתחדש בה נבילת בהמה ונבילת חיה לכדר' נשנית בה נבילת שרץ שלא לצורך ומיהו ר"י סבר דבי ר"י היכא דליכא למידרש דאדרבא תלאו הכתוב טומאה סתם מדכתיב ונעלם ממנו והוא טמא:

זה שביארנו שכל אדם מוזהר לפרוש סמוך לוסתה שיעורו פרישת עונה קודם הוסת וביאור עונה או יום או לילה וראוי לאדם שיקדש את עצמו בשעת תשמיש ויתנהג בעניניו בצניעות יתרה הן בזמן התשמיש שלא ישמש אלא בזמן שהכל ישנים לא ביום כלל ולא בתחלת הלילה ולא בסוף הלילה הן באיכות הענינים ותכונתם ואע"פ שהוא בינו לבינה יבוש מנפשו ויעיר כל כונותיו לטוב וכן כל כיוצא באלו הענינים:

מי שהיו חלב ונותר לפניו אכל אחד מהם ואינו יודע איזה אשתו נדה ואחותו בבית בעל אחת מהן ואינו יודע איזו שבת ויום הכפרים לפניו עשה מלאכה בבין השמשות שביניהן פטור מן הקרבן ואינו מביא חטאת שאינו יודע בעצמו של חטא וכת' אשר חטא עד שיודע לו במה חטא ואשם תלוי אין כאן שהרי ידע בודאי שחטא:

מתקיף לה רב הונא בריה דרב נתן ומי אמר אביי דהאי דקתני במתני' פירש מיד חייב הא אם לא פירש אלא לאחר שמת האבר פטור משום דאנוס הוא אבל מי שלא היה אנוס ושמש מת בעריות חייב דאלמא מתני' שלא בסמוך לוסתה הוא דהוה ליה אנוס והא אביי הוא דאמר לעיל דחייב שתים חדא אכניסה וחדא אפרישה ואי בשלא סמוך לוסתה הוא דהוה ליה אנוס אמאי מחייב אכניסה ומהדרינן כי איתמר דאביי שהוא חייב שתים חדא אכניסה וחדא אפרישה לאו אמתניתן קאי אלא בעלמא קאי כלומר מי ששימש עם הטהורה בסמוך לוסתה חייב שתים חדא אכניסה דהא סמוך לוסתה הוא וחדא אפרישה בין פירש מיד בין לא פירש מיד דהא לאו אנוס הוא כי היכי דליהוי פטור היכא דשהא ולא פירש מיד אבל מתני' דקתני בהדיא פירש מיד חייב דשמעת מינה דאם לא פירש מיד אלא לאחר שמת האבר פטור ליכא לאוקמה בסמוך לוסתה אלא בשלא סמוך לוסתה הוא דהוה ליה אנוס משום הכי כי שהי ולא פירש מיד אלא לאחר שימות האבר פטור וכיון דשלא בסמוך לוסתה הוה אפרישה הוא דחייב אבל אכניסה פטור דהא אנוס הוא:

הדין פירושא דשמעתא ואיכא מרבותא דפרישי הכי כי אתמר דאביי בעלמא איתמר כגון דסבר שהיא אשתו ובא עליה ונמצאת אחותו על זה אמר אביי אע"ג דאנוס הוא אין לפרוש בהנאה מרובה אלא עד שימות האבר כדי שתהא הנאה מועטת ואהאי פירושא קשיא לן חדא דהא מוקם לה דאמרינן אתמר דאביי בעלמא איתמר אהאי דקאמר שאני הכא דאנוס הוא והא ליכא למימר הכי דהא דקאמר שאני הכא דאנוס הוא בודאי אמתני' הוא דקאי כלו' היכא דקתני במתני' פירש פירש מיד חייב דשמעת מינה דהא אם לא פירש מיד פטור שאני הכא דאנוס הוא וכיון שכן היכי מצי לאוקמה דהא אמרינן כי אתמר דאביי בעלמא אתמר הוא והאי מימרא הוא והא האי מימרא הוא בודאי אמתני' הוא דקאי ועוד דלהאי פירושא אשתכח דההוא מימרא קמא דקאמר אביי דחייב שתים אמתני' הוא דמוקים לה דהוי' לה מתני' בסמוך לוסתה ומשום הכי חייב שתים חדא אכניסה וחדא אפריש' וכיון דמתני' בסמוך לוסתה היא אמאי קתני בה פירש מיד חייב דשמעת מינה הא אם לא פירש אלא לאחר שמת האבר פטור והא איהו דקאמר שהמשמש מת בעריות היכא דלא אניס חייב והכא כיון דמוקמת לה בסמוך לוסתה הא לאו אנוס הוא הילכך האי פירושא לא סליק ופירושא דפירשתי פירושא נהירא וברירא הוא ודייק טפי.

בעא מיניה רבי יונתן בר יוסי בן לקוניא מר' שמואל בר יוסי בן לקוניא אזהרה למשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד מנ"ל דחייב אמר חזקיה דאמר קרא ותהי נידתה עליו נדתה תהא עליו כלומר כשאומרת לו נטמאתי ושהא כמות שהוא נמצאת נידתה שוהא עליו אשכחן עשה לא תעשה מנין אמר רב פפא לא תקרב לא תפרוש הוא שנאמר האומרי' קרב אליך לא תגע בי כי קדשתיך כלומר זה שאמר הכתוב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב הכי לא תקרב אליך שנמצ' פירושו ואל אשה כשתבא אליה כשהיא טהורה ותאמר לך אחר כך שהיא טמאה לא תקרב אליך ותפרוש ממנה לאלתר אלא שהה עד שימות האבר ואחר כך תקרב אתה לעצמך ותפרוש ממנה. מתני' ר"א אומר השרץ ונעלם ממנו על העלם שרץ הוא חייב ואינו חייב על העלם טומאה פי' אהאי קרא קאי דכתיב או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו ר"ע אומר ונעלם ממנו והוא טמא ואשם על העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש ורבי ישמעאל אומר ונעלם ממנו שני פעמים לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש. ודייקינן בגמר' מאי בינייהו פי' בין ר"א ובין ר' עקיבא מכדי תרוייהו אהעלם טומאה הוא דמחייב ולא אהעלם מקדש וכיון שכן מאי בינייהו אמר חזקיה שרץ ונבילה איכא בינייהו דר"א סבר בעינן עד דידע בתחילה ובסוף אי בשרץ איטמי אי בנבילה איטמי ונעלם בינתיים והיינו דקאמר שרץ ונעלם ממנו על העלם שרץ הוא חייב וכיון דבהעלמה כי העלם לו שנטמא בשרץ ואע"פ שיודע שהוא טמא ונעלם ממנו קרינא ביה ממילא שמע' דידיעה דבעינן בתחילה ובסוף בעינן עד דידע אי בשרץ איטמי אי בנבילה איטמי ור"ע דאמר ונעלם ממנו והוא טמא על העלם טומאה הוא חייב מכלל דלא בעי עד דידע אי בשרץ איטמי אי בנבילה איטמי דמ"ד בהעלמה העלמת הטומאה כולה בעינן מכלל דבידיעה דתחילה וסוף סגי ליה בידיעת הטומאה אף על גב דלא ידע אי בשרץ איטמי אי בנבילה איטמי. וכן אמר עולא שרץ ונבילה א"ב דעולא רמי דרבי אליעזר אדר"א ומשני ומי אמר רבי אליעזר בעינן עד דידע אי בשרץ איטמי אי בנבילה איטמי ורמינהו אמר ר"א מה נפשך חלב אכל חייב נותר אכל חייב וכו' אמר לו רבי יהושע הרי הוא אומר אשר חטא בה עד דידע במה חטא והנה רבי אליעזר לא בעי עד שידע במה חטא ומשני עולא התם אשר חטא בה אמר רחמנא חטא כל דהוא הכא מכדי כתיב כל דבר טמא או בנבלת שרץ טמא דכתב רחמנא תו למה לי אלא לומר לך דבעינן דידע אי בשרץ איטמי אי בנבילה ור' עקיבא איידי דכתב רחמנא בהמה וחיה לכדר' כדגרסינן בפ"ק ר' אומר אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה נאמר כאן בהמה טמאה ונאמר להלן בהמה טמאה מה להלן בטומאת מקדש וקדשיו אף כאן בטומאת מקדש וקדשיו כתב נמי או בנבלת שרץ טמא ורבי אליעזר האי בה דכתב רחמנא דמשמע עד דידע במה חטא מה עביד ליה ומהדרינן פרט למתעסק בעלמא כגון שהיה מתעסק בעלמא ולא נתכוון למעשה בעולם למעשה היתר ולא למעשה איסור ועלה בידו מעשה איסור כגון שנתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר שלא נתכוון לחתיכה כלל להכי כתב רחמנא בה כלומר עד שיתכוין למעשה כגון שנתכוון לחתוך את התלוש שהוא מעשה היתר וחתך את המחובר שהוא מעשה איסור אבל שהיה מתעסק בעלמא ולא נתכוון למעשה בעולם לא למעשה היתר ולא למעשה איסור ועלה בידו מעשה איסור פטור הוא ורבי יוחנן אמר משמעות דורשי איכא בינייהו כלומר בין לרבי אליעזר בין לרבי עקיבא לא בעינן דידע אי בשרץ איטמי אי בנבלה אלא מכי ידע דטמא הוא סגי ליה ומשמעות דורשים בעלמא הוא דאיכא בינייהו מר משמע ליה האי סברא משרץ ונעלם ממנו ומר משמע ליה האי סברא מונעלם והוא טמא וכן אמר רב ששת משמעות דורשין איכא בינייהו דרב ששת מחליף דרבי אליעזר לר"ע ודר"ע לר"א אלמא ליכא בינייהו פלוגתא לענין הדין כלל אלא משמעות דורשים בעלמא הוא דאיכא בינייהו ומשום הכי לא דייק מאן מינייהו אמר הכי ומאן מינייהו אמר הכי.

בד"ה אלמא שלא כו' וי"ל דהא דאוקי בת"ח כו' משום דסבר משמש מת פטור כו' עכ"ל ר"ל רבא דמוקים לה הכי אליבא דאביי דאמר חייב ב' היינו משום דסבר לה בהא כרבא דמשמש מת פטור אבל אביי גופיה קושטא הוא דמוקים למלתיה דחייב ב' בת"ח לשניהם וכגון שפירש מת ולא ניחא להו למימר נמי דרבא נקט הכי לעיל משום פירש בקושי כמ"ש התוספות על פרש"י הכא דמשמע להו דהוי בה רב' במאי כו' ומסיק בת"ח לזו ואין ת"ח לזו דהיינו דלא מצי לאשכוחי בע"א ודו"ק:

בא"ד דאי בסמוך כו' ולא מיפטר אלא משום דחדא שגגה היא שהכל בא ע"י כו' עכ"ל נראה דר"ל כיון שאין אתה יכול לחייבו רק על שפשע בשעת כניסה ה"ל כב' זיתים בהעלם א' וכן מפורש דברים הללו בדברי בעל מלחמות ה' לפי שיטת ר"ח ע"ש שהם בעצמם דברי התוס' דהכא אבל קשה מה הוצרכו לזה דהא לפי מה שהביאו התוספות מההיא דפ' הזורק דבעי תחלתן וסופן בשוגג אפי' בדבר שא"א להחזיר א"כ הכי נמי פטור אפרישה כיון שאין סופו שוגג אע"ג שאין בידו להחזיר ועוד דדברים אלו כסותרים לפי מה שהביאו התוספות דאם נזכר לאחר שיצאה מידו פטור והך ידיעה שבינתים מהניא ליה לפוטרו אפילו אין בידו להחזיר והבעל מלחמות הביא מהך דפרק הזורק היפך זה דידיעה שבינתים לא מהניא ליה מפני שאין בידו והיינו כדברי התוס' שכתבו הכא דחדא שגגה היא ואחר העיון שם בסוגיא דס"פ הזורק נראה שזה שכתב בעל המלחמות דלא הוה ידיעה כיון שאין בידו כדברי התוספות הכא בסוף דבריהם מעיקרא הוה בעי למימר התם הכי אבל לא קאי התם הכי אלא כדברי התוס' הראשונים דבעי תחלתן וסופן בשוגג אפילו בדבר שאין בידו והשתא יש ליישב דבריהם דודאי לפי המסקנא דהתם דבעי תחלתן וסופן בשוגג אפי' בדבר שאין בידו לא הוה שייך למקרייה אנוס ולא מיפטר אלא משום דאין סופו שוגג כיון דהוא ידע אלא שכתבו דאפי' למאי דבעי למימר התם מעיקרא דידיעה שבינתיים לא מהניא ליה מפני שאין בידו הרי חדא שגגה היא ואין לחייבו שנים דהוה ליה כב' זיתים בהעלם אחת וכמ"ש בעל מלחמות ה' ודו"ק:

בא"ד מי דחקו לאביי לאוקמא מתני' שלא בשעת וסתה ולפטור כו' עכ"ל ר"ל דמי דחקו לתרוצי מתני' לפי סברתו דהא כי מתוקמא מתניתין בסמוך לוסתה ע"כ דרבא נמי מודה ביה דליכא לאוכוחי ממתני' דמשמש מת פטור דא"נ דמשמש מת חייב הכא פטור אפרישה אי משום דאין סופו שוגג אי משום דחדא שגגה היא כמ"ש מהך דפרק הזורק ויש לדקדק דמאי קשיא להו לאוקמא מתני' בשעת וסתה דאימא דקושטא דה"ק תלמודא כי אתמר דאביי הך דקרי ליה אונס בעלמא אתמר בשלא בסמוך לוסתה והך דאמר אביי דחייב ב' אמתני' אתמר בסמוך לוסתה וכ"כ בעל מלחמות דאיכא לפרושי הכי לפי' ר"ח ושיטת התוס' וי"ל דמשמע להו לבעלי התוספות דזאת אומרת המשמש מת פטור דקאמר רבא אמתני' קאי ואביי עליה קאי לעולם אימא לך כו' וק"ל:

והזרתם את בני ישראל כו' שיפרשו מנשותיהם כו'. מדכתיב והזרתם בלא ה' אחרונה משמע מלשון הפרשה ונזירות כפרש"י הכא ובחומש והיינו מלשון גדר בערוה וכדאמרינן בעלמא לך לך אמרי' לנזירא סחור סחור דסמוך לוסתן של נשותיהן יפרשו וקאמר כל שאינו פורש כו' והדוה בנדתה וסמוך ליה אחרי מות וגו' אע"פ שמסיים בפסוק זה ולאיש אשר ישכב עם טמאה לא טמאה ממש קאמר דההיא בחמורה קאי בעונש כרת לעצמו אלא דעם טמאה קרי סמוך לוסתה דבכלל טמאה היא כדכתיב והזרתם את בני ישראל מטומאתם וההיא לאו בעונש כרת הוא אלא במיתת בניו וק"ל:

הויין ליה בנים זכרים דכתיב ולהבדיל בין הטמא כו' דאי כפשטיה צ"ל בין חמור לפרה והלא כבר מפורשים כו' כפרש"י בחומש וע"כ דרשו מניה הכא מתוך הסמיכות לאשה כי תזריע דבין הטמא ובין הטהור הוא שעת סמוך לוסתה דזו העונה מבדיל ומפסיק ממש בין הטמא שהוא שעת וסתה לטהור שאינו שעת וסתה:

וריב"ל קאמר הויין כו' דכתיב להבדיל ולהורות דלפי פשטיה ה"ל להקדים ולהורות את כל החקים דאיירי בכל המצות ואתר כך להבדיל בין גו' וע"כ דרשו דקאי על המבדיל בין הטמא כו' בסמוך לוסתה זכה לבניו ולהורות וק"ל:

כל המבדיל על היין במוצאי שבת דכתיב להבדיל בין קודש וגו'. דה"ק קרא יין ושכר אל תשת בבואכם וגו' והיכן תשתו אותו במקום מצוה דהיינו להבדיל בין הקודש וגו' וק"ל:

כל המקדש עצמו בשעת תשמיש כו'. דרך צניעות כפרש"י והוא ודאי גדר בערוה וכ"מ שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה כו' כפרש"י פרשת קדושים וק"ל:

רש"י בד"ה עונה כו' או יום או לילה כו' נ"ב והסמ"ג מפרש שש שעות ע"ש:

רש"י ד"ה ולהבדיל כו'. צ"ל להבדיל בל"ו:

רש"י ד"ה שרץ ונבלה. אבל ל"י באיזה מהן ואותה טומאה כו'. כצ"ל ומלת שגג מיותרת:

תד"ה אלמא. וי"ל כו' משום דסבור משמש מת פטור. ר"ל כמו שאמר להדיא ז"א המשמש מת בעריות פטור ומהמהרש"א נראה שהיה גורס שם רבה:

גמ' כל המקדש כו' הויין לו בנים זכרים. נ"ב כלומר בטוח הוא שלא ימות בלא בנים זכרים. כך צ"ל משני טעמים וק"ל:

כָּל הַפּוֹרֵשׁ מֵאִשְׁתּוֹ סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ, הַוְיָן לוֹ בָּנִים זְכָרִים (ויקרא יא, מז) (ויקרא יב, ב). נראה לי בס"ד טעם לזה מה שכתב הגאון חיד"א ז"ל במסכת נדה הטעם שהכל שמחין בזכר ואפילו המלאכים והכל עצבין בנקבה מפני כי פתוי הנחש הטיל זוהמא בחוה יותר מאדם ולכן הזכר זוהמתו מועטת שהיא הערלה אשר גם זו תקצץ ותעקר ביום שמיני ללידתו ולכן עצבין בנקבה מפני שזוהמתה מרובה שהיא בדם נדה שהוסת בא תמיד לה עיין שם.
ואם כן זה הפורש מאשתו סמוך לוסת של דם נדה שהוא בורח מזוהמת הנחש שהוא דם הנדה דחושש פן יכשל ויטמא בו ח"ו על כן מדה כנגד מדה נותן לו הקדוש ברוך הוא בן זכר שאין בו זוהמא כל כך שגם המעט שבו שהוא הערלה עומד להגזז ביום שמיני ו'כל העומד להגזז כגזוז דמי' (נזיר נא.) דנמצא הזכר הוא כלי טהור.

כָּל הַמַּבְדִּיל עַל הַיַּיִן בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת, הַוְיָן לוֹ בָּנִים זְכָרִים. נראה לי בס"ד אותיות 'יַּיִן' המלוי שלהם כמו אותיות הפשוט שהם גם כן עולין מספר יַּיִן דהוא"ו שבתוך נו"ן אינו יוצא במבטא ולכן זה המבדיל על היין שתוכו דומה לברו יזכה מדה כנגד מדה דהולד היוצא ממנו יהיה זכר כמותו.
וְהָא דְּזוֹכָה לְדָבָר זֶה בְּיַיִן שֶׁל הַבְדָּלָה, מפני דיין של הבדלה הוא נתקן לכבוד שבת שהוא בסוג זכר שמשפיע להבדילו מן ימי החול שהם בסוג נקבה שנשפעים מן השבת שהוא זכר כי כל משפיע נקרא זכר וכל נשפע נקבה ולכן זוכה לבנים זכרים שהם משפיעים ולא נקבות שהם נשפעים.
ועוד נראה לי בס"ד מספר זָכָר [227] יתר על מספר נְקֵבָה [157] שבעים כמנין יַיִן [70] ולכן המבדיל על היין שמספרו שבעים זוכה לבן זכר שהוא נוסף על נקבה מספר שבעים.
ועוד נראה לי בס"ד היין ניתן לזכרים ולא לנקבות כמו אמרו בגמרא דכתובות (כתובות סה.) אין פוסקין יינות לאשה עיין שם ולכן זה שעשה מצוה מן המובחר ביין יזכה לבנים זכרים שהיין יפה להם.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: בָּנִים רְאוּיִן לְהוֹרָאָה. הכונה שיכונו על האמת לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא וידוע כי כיון האמת הוא 'סוֹד הֳ' לִירֵאָיו' (תהלים כה, יד) וידוע נכנס יין יצא סוד (סנהדרין לח.) כי יַיִן [70] עולה מספר סוֹד [70] לכן זה דעביד מצוה מן המובחר ביין זוכה להוראה שיכוין על האמת מכח סוֹד הֳ' שעולה מספר יין וזהו נכנס יין לכוס של הבדלה יצא סוד להמבדיל שיכוין על האמת.

כָּל הַמְקַדֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ, הַוְיָן לוֹ בָּנִים זְכָרִים (ויקרא יא, מד). נראה לי בס"ד דהמקדש עצמו בשעת תשמיש הרי מחליש כח תאותו וממעט אותה וכיון דתאותו מועטת שוהה בפליטת הזרע דאז תהיה אשתו מזרעת תחלה וקיימא לן (נדה לא.) אשה מזרעת תחלה יולדת זכר דכתיב אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר (ויקרא יב, ב).

תוס' ד"ה לא וכו' דלא מיחייב חטאת. עי' ב"ק דף קה ע"ב תוס' ד"ה מאי וזבחים דף קה ע"א תוס' ד"ה אזהרה:

תוס' ד"ה אלמא בשלא סמוך לוסתה כו' ונראה לפרש דדייק כו' עי' מהרש"א שסתרו עצמם שבקו' נקטו משום דלא הוא סופן שגגה ובתי' נקטו משום ב' זיתים בהעלם א' ולפע"ד בקושייתם אפירש"י לא פסיקא להו דה"ל ב' זיתים בהעלם א' במ"ש תוס' לעיל י"ח ע"א ד"ה אי בעם הארץ כו' דלדידן לא מקרי זה העלם א' כיון שאמרה נטמאתי בנתיים דוקא לשיטת רבא מקרי העלם א' ולכן בתי' כ' שפיר דהש"ס הקשה איך קרי ליה אביי אנוס הלא ארבא קאי דאמר זאת אומרת כו' ולרבא מקרי זה העלם אחד אבל בקושייתם דקאי אתי' הש"ס לפירש"י לאביי ולק"מ מהעלם א' והקשו דה"ל ידיעה אע"ג דלמסקנא התם בשבת בשכח קודם הנחה ה"ל תחלתן וסופן שגגה וה"נ הרי לבסוף בפרישה לא ידע דאיירי בעם הארץ לזה ז"א דהא רש"י מוקי באבר מת ות"ח לשניהם ולכן בתי' לא פרשו הכי דאינהו לא מוקי לה כפרש"י הקצרתי מאוד הבן ודו"ק:

גמ' שקל קלא פתק ביה כו' לפע"ד דר' שמעון בן יוסי בן לקוניא נמי הבין ששאלתו הוא באמרה לו נטמאתי ואפ"ה כעס עליו ומייתי ליה מקרא ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב ומסקי' דלא תפרש הוא. ואפשר ע"ד הלצה דמש"ה פתק ביה קלא להזכירו בקרא דקרב אליך אל תגע בי דמייתי לקמן. ואפ"ה מסיק דלא הוה ידע אזהרה למשמש עם הטהורה משום דאי לאו דידעינן בלא"ה עשה מותהי נדתה עליו לא הוה מפרשינן לא תקרב לא תפרש דא"כ לקתה מדה"ד ונאמר הזר הקרב יומת הזר הפורש ימות אלא ע"כ שאני הכא דאיכא עשה בלא"ה ולכן מסיק חזקי' מותהי נדתה עליו לגלוי' אלא תקרב דקרא וק"ל:

תנו רבנן והזרתם כו' עי' בתורת הבית שער ב' מה' נדה שלו ובבדק הבית שם דמסיק אע"ג דקיי"ל וסתות דרבנן לענין בא מן הדרך נשיהם להם בחזקת טהרה משום דשמא ראתה כבר לא חיישינן מ"מ אסור מדאורייתא לשמש סמוך לוסתה דשמא תראה חיישינן דדרך הדם לזוב ע"י התשמיש ומצרפי' לזה אורח בזמנו בא (אע"ג דאהאי חזקה לחוד לא חיישינן לענין לשמש לאחר זמן) ואם כן לפ"ז הטעם אינו אסור מדאורייתא בחבוק ונישוק באותה עונה דוקא תשמיש דדרך הדם לזוב ע"י אסור. עי' ביו"ד סי' קפ"ד מיהו אפשר דלהרמב"ם דס"ל בא"ע סי' ק"כ דחיבוק ונשוק דעריות דאורייתא מלא תקרבו לגלות ערוה אם כן ה"נ גזרו רבנן משא"כ להרמב"ן דלעולם דרבנן אם כן הכא אפי' איסורא דרבנן ליכא. וס' זו מצאתי בתשובה א' שכ' לי מורי מה' נתן אדלר כ"ץ נ"י וכ' שם עוד דהרמב"ם שהתיר בחבוק ונשוק באותה עונה אף ע"פ דס"ל דבשאר עריות דאורייתא מ"מ ס"ל להרמב"ם דעיקר טעם הפרשה סמוך לוסתה שמא תראה בשעת בעילה ולא יכול לפרוש עד שימות האבר נמצא ע"כ בועל נדה אבל בחבוק ונשוק אם תרגיש יפרוש מיד והאריך עוד שם ודברי פח"ח: מיהו מצאתי בספר נודע ביהודה ס' אחרת לחלק בין שמא ראתה לשמא תראה משום דשמא תראה אין לה חזקה שלא תראה שהרי ע"כ פעם אחת תראה וא"כ חזקה אורח בזמנו בא עדיף ואסור מדאורייתא סמוך לוסתה אבל שמא ראתה לא חיישינן דחזקת טהרה שלה עדיף כמו שמא מת דלא חיישינן ושמא ימות חיישינן:

וע"ש בתשובת נודע ביהודה כמדומני שלא ראה דברי הרא"ה בבד"ה הנ"ל ויש להאריך ואין כאן מקומו:

כבני אהרן מתים כו' הנה לעולם קיי"ל מקצת היום ככולו ולכן יום שעתידה האשה לראות בו כבר נוהגין בה דין טומאה מראשיתו אע"פ שהוסת בסופו והלילה מותרת מיד אע"פ שהיא סמוכה טפי לוסת מתחלת היום וכן להיפוך כמבואר היטב במסכת נדה ס"ג ע"ב ע"ש היטב ותבין שדוקא יומא קא גרים וכן לענין הקדושה יום שנתקדש או שעתיד להתקדש אפי' מקצתו כלו קדש לה' ואולי טעו בזה בני אהרן שחשבו כל זמן שלא נתגלה השכינה במשכן לא נתקדש ומותר להקריב קטרת זרה והיה להם להקדיש העונה כולה כיון שעתידה השכינה לירד היום והיינו דכתיב בקרבתם לפני ה' דייקא וימותו שהקריבו קודם בוא ה' ולכן ניתן עונש זה למי שאינו פורש סמוך לוסתה ואינו חושש לעונה הסמוכה לטומאה ודוק:

שם הויין לי' בנים זכרים פי' מדה במדה הוא סגר בפני התאוה לפרוש בעונה הסמוכה לוסת תלד זכר שאינה טמאה רק ז' ימים ז' ימים משא"כ בנקבה שטמאה שבועיים:

ואולי יש לומר דלאו זכרים ממש קאמר אלא ידוע דהמשפיע לעולם נקרא זכר ואם היא נקבה בתולדה אם זכתה להשפיע לאחרים אם בממון או לזכות הרבים כז' נביאות או להנשא לת"ח ויתפרנס על ידה והוא יושב באהלה של תורה ומרביץ תורה בישראל על ידה היא זכר באמת. והמקבלים מאחרים לעולם נקראים נקבות ואם הם זכרים בתולדה נקבות המה באמת וע"כ מבשרו שיהיה בניו זכרים משפיעים לאחרים וזהו ממש כמו שאמר ריב"ל בנים ראוי' להוראה. וטעם זה השכר אפשר משום דאמרו חז"ל אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה וכבר כ' מזה בתשובת כנסת יחזקאל ותפש עליו מורי נ"י בתשו' הנ"ל. וא"כ הרוצים להרבות זרעם משמשים סמוך לוסתה ממש בעונה הסמוכה אבל החוצצים בפני תאותם ואינם חסים על נפשם ועל זרעם הקב"ה נותן להם חלף עבודתם בנים זכרים פי' משפיעים לאחרים אשר מולידים בנים רבים מבלי חבלי לידה וצער גידול והמה תלמידים אשר הם בנים באמת בונים עולמות:

ואולי זה בעצמו הטעם למבדיל על היין במוצאי שבת ועיקרא לשייר מקידושא לאבדלתא ולא למלאות גרונו בלגימה גדולה בליל שבת מבלי לשייר למוצאי שבת הגם שהוא זמן עונת ת"ח והיין מרבה התאוה כאשר רמזו חז"ל מי שרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין והוא אינו חושש ומשייר מקידושא לאבדלתא לכן זאת כל פרי עבודתו לתת לו בנים זכרים הראוי' להוראה ע"ד הנ"ל היפך ממה דכתיב ברשעים הוי משכימי בבקר שכר ירדופו מאחרי בנשף יין ידליקם ומסיים לכן גלה עמי מבלי דעת שעל ידם התורה משתכחת רחמנא לצלן משא"כ הנ"ל מרבים הדעת להעמיד תלמידים להבדיל ולהורות ויש לפרש בזה הפסוק שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת שסתמו בשכר ויין הוי על שם האמור משכימי בבקר שכר ירדופו כו' אוכלי לחם העצבים פי' כינה התשמיש באכילת לחם ובסמוך לוסתה שהעת עצבים להאשה דתנן מפהקת ומעטשת רותת וגוסה חוששת בפי כריסה ובשיפולי מעיה עיי' בנדה. והם אוכלי לחם העצבים משמשים סמוך לוסתה שהוא לחם העצבים. ושוא להם כל זה כן יתן לידידו שנה דרשו חז"ל על ת"ח המנדדים שינה ומסיים כחצים ביד גבור וגו' שהוא תלמידים המנצחים בהלכה וידוע מה שדרשו חז"ל את אויבים בשער בת"ח שנעשו אוהבים בסוף ואין להאריך ודו"ק:

גמ' ר' אלעזר סבר בעינן דידע אי בשרץ איטמא כו' לפע"ד דר"א הכי מפרש השרץ ונעלם אם נעלם רק שנטמא בשרץ אף ע"פ שידע שהוא טמא מ"מ מקרי העלם בנתיים ואם כן שמע מיניה שהידיעה היתה שידע שנטמא בשרץ. ואין להקשות כיון שלא נעלם בנתיים אלא שנטמא בשרץ אבל יודע הוא שטמא הוא ונכנס למקדש איך מייתי קרבן דלא הוה שב מידיעתו יש לומר דמשכחת ליה שנעלם ממנו מקדש ומשום העלם מקדש לחוד לא מחייב דר"א לא מחייב אהעלם מקדש לכן מהני העלם שרץ. ומתורץ קו' ת"ח שהקשה כיון דלר"א בעי קרא דבעינן דידע אי בשרץ איטמא כו' אם כן מנ"ל דלא מחייב אהעלם מקדש והא"ש דממילא מוכח דהרי ע"כ איירי קרא בהעלם מקדש דאל"ה לא הוי שב מידיעתו וע"כ בהעלם מקדש וא"כ ק' העלם שרץ למה לי כלל תיפוק ליה משום מקדש אלא ע"כ לא מחיי' על העלם מקדש ופשוט:

ואין לומר אם כן מאי בעי רבא לקמן העלם זה וזה בידו מהו ולא פשיט מדר"א דע"כ איירי קרא בהעלם שרץ ומקדש יש לומר דקאי לר' יוחנן ורב ששת דס"ל משמעות דורשין איכא בנייהו ודו"ק:

אמר לו ר' יהושע כו' עד שיודע לך במאי חטא. הנה לר' יהושע מסתמא לא גרע מקדש וקדשיו משארי חטאות דבעינן ידיעה פרטיות בבתרייתא ובקמייתא הוא דפליג ר"ע משום דלא דרש השרץ ונעלם. אבל בבתרייתא מודה ר"ע דבעי ידיעה פרטיות כמו בכל החטאות לפי מה דקיי"ל הלכה כר' יהושע בההיא דחלב ונותר וכן פסק הרמב"ם להדיא פרק י"א מהל' שגגות והלח"מ שם הקשה עליו ממסכת נדה כ"ח סוף ע"א וע"ב דקאמר אנדרוגניס שראה לובן ואודם אפ"ה פטור מביאת מקדש דבעי זכר ודאי נקבה ודאית ומסיק דאשמועינן אפי' לר"ע דלא בעי ידיעה פרטיות אפ"ה פטור הכא. והשתא להרמב"ם עכ"פ לבסוף בעי ידיעה פרטיות לכ"ע ולפע"ד דלק"מ דודאי למאי דקיי"ל כרבי לעיל דידיעה קמייתא נפקא ליה מונעלם מכלל דידע ואם כן גריעה טפי דאפי' ידיעת ספק מהני כדלקמן סוף פרקין שפיר פסק הרמב"ם דנהי דלבסוף בעי ידיעה פרטיות כמו בחלב ונותר כר' יהושע מ"מ בקמייתא לא בעינן משא"כ ר"ע לעיל ריש פ"ק נפקא ליה ידיעה בתחלה הטל והוא ידע בין תרי ונעלם וקרינן ונעלם והוא ידע והוא ידע ונעלם א"כ ב' הידיעות מחד קרא נפקא ומקור אחד לשניהם אי הוה ס"ל לר"ע כר' יהושע דבידיעה בתרייתא בעינן ידיעה פרטיות גם בקמייתא הוה בעינן אלא ע"כ דלא בעינן כלל דלא ס"ל כר' יהושע ושפיר קאמר התם בנדה דר"נ איצטרך לדר"ע ועי' בסוף פרקין אי"ה אאריך בזה:

א"נ יש לומר דודאי לת"ק דהך דכריתות דס"ל אליבא דר' יהושע דאינו פוטר אלא במסתפק בחלב ונותר ושבת ויו"כ כו' לא בעינן הכא ידיעה פרטיות אפי' בבתרייתא דנהי דבעי דידע אי נכנס טמא למקדש או אכל קדש בטומאה ואי מסתפק באיזה משניהם שגה פטור מ"מ לא בעינן דידע באיזה אב ואין ללמוד זה כלל מהתם ואינו ענין ושפיר קאמר בנדה דר"נ אשמועינן להך ת"ק:

והרמב"ם פסק בהדיא כמאן דפליג במתני' התם בכריתות דאפי' ידע שעשה מלאכה בשבת ולא מסתפק ביו"כ כלל רק שלא נודע באיזה מלאכה נמי פטור א"כ ה"ה נמי אע"פ שידע שלמקדש נכנס ולא מסתפק באכילת קדש כלל מ"מ בעינן שידע באיזה אב נטמא וא"ש פסק הרמב"ם הבן ודו"ק:

אמר רבי יוחנן כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה הויין לו בנים זכרים וכו'. ובסמוך אמרינן א"ר יוחנן המבדיל על היין הויין ליה בנים זכרים. ותו אמרינן המקדש עצמו בשעת תשמיש א"ר בנימין בר יפת א"ר אלעזר הויין לו בנים זכרים. ובטרם אקרב למאי דקמן אביע אומר מאי דשאלו לי דרבים בתורה חכמי המערב שאול ישאלו העמק שאלה מה טעם נשים פטורות מסוכה ולולב והלא הסוכה והלולב הם להמשיך חסדים ומקיפים דאימא וז"א אל המלכות ומטעם זה ליחייבו הנשים לתקן המ' דשייכי גבה עכ"ד. ואני השבתי דכן יש לשאול במצות ת"ת דנשים פטורות ותורה שבע"פ היא כנגד מ' וכתב הרמב"ם ז"ל דתורה שבכתב יכולות ללמוד אבל לא תורה שבע"פ והיה צריך שבתורה שבע"פ נשים יהיו שונות דתורה שבע"פ היא כנגד מ'. גם נשים פטורות מפו"ר והרי הוא ליחד המ' עם דודה. וע"פ הפשט בתורה שבע"פ יש לומר הטעם שהתורה שבע"פ נותנת לפתאים ערמה ודעתם קלה:
אמנם עד"ה אפשר לומר ונבין כמה מאמרי רז"ל ומכללם הני תלתא דסוגיין דאמור רבנן העושה דבר זה הויין ליה בנים זכרים גם אמרו פרק רבי עקיבא מדבר פארן שפרו ורבו ישראל שכל א' נתעברה אשתו מבן זכר במצות שובו לכם לאהלכם ופ"ק דמ"ק אמרו כשנבנה בה"מ שנהנו מזיו השכינה והולידו בנים זכרים גם עובד אדום בעבור ארון האלהים נתעברו חמות וז' כלותיה ח' זכרים כל א' ופרק הפועלים אמר רבי אלעזר בר רבי שמעון אם כמותי ילדו כלן זכרים אשר מכל המאמרים האלו וכיוצא בהם מבואר דזכות הוא לאדם שיהיה לו בן זכר. וזה אין צריך ראיה דעין רואה כשיולד לאדם בן זכר גיל יגיל ואם בת היתה לו עצ"ב מזריע. ולא עוד אלא שאמרו דכאשר יולד זכר כל צבא השמים אלו הן הגולי"ן ששים ושמחים. וכשתלד נקבה ירבו עצבותם ורז"ל תקנו לברך אשר לא עשני אשה. והרי יש כמה נשים צדקניות והן בעלות מזל להפליא וכל קבל דנא כמה בנים ראוי לקברן בחייהם וחבל על דמשתכחין ולא אבדין. והפשוט בזה דהזכרים חייבים בכל המצות וחייבים בתלמוד תורה ונשים פטורות מת"ת ומ"ע שהזמן גרמא. אבל אינו מתישב הענין הטב כי לפי הזמן רובא דרובא דהזכרים אינם בני תורה ואינם מקיימין מצות כתקנן והן בעון בענין עריות יותר מצוי בזכרים מבנקבות ורבות בנות צנועות וכבר אפילו האמוראים יש מי שאמר לדידי עדיפן לי בנתן מבני ובא וראה דהנשים קרובות יותר לעה"ב מהאנשים דשני עונות גדולים והם מצויים שהם ביטול תורה וקרי בכמה מינים נשים אינם מצוות והן קרובות לזכות לעה"ב ולכן על הרוב הנשים אינם באות בגלגול כמ"ש רבינו האר"י ז"ל:
והנה בדרושים באנו לכלל ישוב במ"ש רבינו מהרח"ו ז"ל בספר עץ הדעת טוב כ"י דחוה חטאה מאד והנחש בא עליה והטיל בה זוהמא ומזה נמשך שהיא נדה טומאה חמורה וכשילדה בת וטמאה שבועים כנדתה אחת לה ואחת לבת הנולדה עתה. אך כשהוא זכר יען אדה"ר לא חטא כ"כ כמו חוה לא נמשכה הזוהמא אלא בערלה וכאשר יכרות הערלה ישאר הזכר טהור לכן וטמאה ז' ימים בעבורה אך הבן אין טומאתו חמורה רק ביום הח' ימול בשר ערלתו ודיו משא"כ הבת שנדבקה הזוהמא דבוק גמור והאריך בזה עש"ב ונמצא דהנקבה משכן לסט"א בנדתה כי הוא טומאה חמורה יוצאה מגופה ואמרו בזהר הקדוש דלית מסאבו תקיף כמסאבותא דנדה ולכן להיותה כלי מוכן לטומאה חמורה תדיר כל השומע שנולדה בת עלו בו עצבי"ם שבא לעולם כן ובסיס לסט"א ומשו"ה תקנו לברך שלא עשני אשה דגם היא אם צדקת האחת צנוע"ה ואת הכבוד"ה בימי נדת דוותה תטמא. משא"כ כי יולד זכר בח' ימול בשר ערלתו והרי הוא טהור ולכן כשיולד בן זכר ישמח האב ותגל האשה ושמחו כל השומעים. וא"כ זכות הוא לאדם שיוליד זכר ולכן אמרו בסוגיין דהעושה זה הויין לו בנים זכרים וכן בהר סיני ובבנין בית המקדש שנהנו מזיו השכינה ועובד אדום בעבור ארון האלהים זכו לבנים זכרים וכן כיוצא בהם:
ועוד זאת אדרש ונישב החקירה דאתאן עלה כי הנה אמרו במדבר רבה פ"ג כבודו של הקב"ה עולה מן הזכרים. ואפשר כי הנה אמרו בזהר הקדוש פרשת ויחי דף רמ"ה דמ"ן הם מנשמות הצדיקים דכורין וזהו כח זכר ע"ש והנה מצות ת"ת ליחד קבה"ו גם מצות סוכה ולולב להמשיך חסדים ומקיפים מאימא וז"א אל המ' ומטעם זה אפשר דהתיקון הוא ע"י הזכרים לעורר כח דכורא כי הנשים אחוזות במ' ומשו"ה פטורות והוי ע"ד שאמרו דמ"ן הם מנשמות צדיקים דכורין כן צריך מצות אלו וכיוצא בהם שהזכרים יעוררו כח דכורא אל היחוד וז"ש רז"ל שכבודו של הקב"ה עולה מן הזכרים שעל ידם יעוררו היחוד בקיום המצות ות"ת ונשמות הצדיקים הם מ"ן ולכן הוא זכות גדול להוליד בנים זכרים ויש שמחה כשנולד בן זכר שאם יזכה יועיל לעורר היחוד וזיווג עליון ובהכי יש טוב טעם לכל המצות דנשים פטורות כי ת"ת ומצוות שהז"ג הם ליחד הדודים ולעורר כח דכורא. ומיהו אם רוצים לקיים המצות שהם פטורות רשאות וגם יכולות לברך לדעת ר"ת וסיעתו דהא מיהא הם שייכות דכל נשי ישראל אחוזות במ' כמ"ש בזהר הקדוש ובר"מ. אך בת"ת אינם יכולות מט' שנכנסת ערמה בלבם דוקא ולכן תורה שבכתב יכולות ללמוד כמ"ש הרמב"ם ז"ל וא"ש ההי"ב:
ומתוך הדברים אמורים אדברה וירוח לי בסוגיין דאמר רבי יוחנן דהפורש מאשתו סמוך לוסתה והוא מתרחק מהטומאה ועשה גדר לשמור עצמו בדין הוא שיהיו לו בנים זכרים שהם רחוקים מהטומאה וע"י המילה הם טהורים וע"י יהיה יחוד עליון אם יזכו. וכן המקדש עצמו בשעת תשמיש שכל כונתו לקיים המצוה וליחד הדודים ומקדש עצמו להתרחק מהסט"א מדה כנגד מדה א"ר בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר דהויין ליה בנים זכרים שרחוקים מהטומאה ומסט"א ומהנו ליחד הדודים אם יזכו. והיינו טעמיה דרבי יוחנן דמבדיל על היין במוצאי שבתות שמזדרז להבדיל בין קדש לחול ולשמור גדר הקדושה בכל מאי דאמור רבנן גם הוא יזכה להיות נבדל מהטומאה והויין ליה בנים זכרים. והיינו טעמיה דרבי אלעזר דאייתו ליה שיתין מיני דמא וטהרינהו והוו קא מרנני רבנן ס"ד דלית בהו חד ספק ואמר רבי אלעזר אם כמותי יהיו כלם זכרים כמ"ש פרק הפועלים. דאם יש ספק נדה ביניהם דיש טומאה תהיה נקבה שהיא נדבקת בטומאה ואם טהורות יהיו כלם זכרים שהם טהורים וגורמים יחוד עליון. ולכן במעמד ה"ס כי עין בעין ראו כבוד ה' וזהו לגלוי שכינה ויחוד עליון בכתר עליון היה להם זכות להוליד בנים זכרים כי הם רחוקים מהטומאה ומוכנים ליחד הדודים. וכן בבנין בית המקדש אשר זכו לסיהרא באשלמותא מתיחדת עם דודה ונהנו מזיו השכינה לזה זכו שיהיו להם בנים זכרים טהורים וגורמים יחוד עליון וגם עובד אדום אשר זכה ונעשה אושפיזכן לשכינה ארון האלהים ודבק בקדושה בא בשכרו להדבר בקדושה ונזכר"ו לטובה חמות וכלותיה והטהרו להביא טהורים ומועילים להרבות קדושה:
ובהכי ניחא מה שנראה מרז"ל על פסוק ויהי כי החל האדם לרוב ובנות יולדו להם דהפוגם אות ברית מרבה בנות דכיון דהוא פוגם ודבק בסט"א מדה כנגד מדה ירבה בטומאה דהבנות משכן לסט"א והטומאה דבוקה בהם. וזה טעם דיוסף הצדיק ע"ה לא הי"ל בת להורות שלא פגם וזה טעם נח כמ"ש אני עני בקונטריס פני דוד פרשת מקץ אות י"ב בס"ד ע"ש:

א"ר יאשיה מכאן אזהרה וכו' אמר רבה וכמה עונה. עיין מ"ש בעניותי בספרי הקטן שער יוסף דף ע"ד ודף ע"ה באריכות בס"ד:

א"ר אלעזר כל המקדש עצמו בשעת תשמיש הויין ליה בנים זכרים שנאמר והייתם קדושים וסמיך ליה אשה כי תזריע. כצ"ל כן ראיתי כתוב משם הרב החסיד מהר"ר סלימאן ן' אוחנה זצ"ל אחד מגורי האר"י זצ"ל שהגיה כן דמאי דדריש הוא מהפסוק האחרון ולא מדכתיב לעיל מיניה והתקדשתם והייתם קדושים והיה טעמו חדא דמאידך כבר דרשו והתקדשתם אלו מים ראשונים וכו'. ותו דהשתא בדרשא זו דרשי סמוכים והאי קרא סמיך טפי לאשה כי תזריע:

(יח רע"ב) בעא מיניה ר' יונתן בן יוסי בן לקוניא מר' שמעון בן יוסי בן לקוניא.—צ"ל: בעא ר' יונתן מר' שמעון בן יוסי בן לקוניא. וכ"ה בענין זה בירושלמי הוריות פ"ב ה"ה, והמלות "בן יוסי בן לקוניא" נכפלו בטעות מר' שמעון שלאחריו. והוא ר' יונתן סתם במקומות אחרים, והוא ר' יונתן בן אלעזר, כ"ש בפסחים נא א (ע"ש). ועי' בסה"ד ע' ר' יונתן בן יוסי בן לקוניא.