שבועות יח ע"א

וְאִי בְּעַם הָאָרֶץ אִידֵּי וְאִידֵּי אָכַל שְׁנֵי זֵיתֵי חֵלֶב בְּהֶעְלֵם אֶחָד הוּא
וְאֶלָּא בְּשֶׁאֵין סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ וּבְמַאן אִילֵימָא בְּתַלְמִיד חָכָם וְלָא חֲדָא לָא מִיחַיַּיב אַכְּנִיסָה אָנוּס אַפְּרִישָׁה מֵזִיד אִי בְּעַם הָאָרֶץ חֲדָא הוּא דְּמִיחַיַּיב אַפְּרִישָׁה
הֲדַר אָמַר רָבָא לְעוֹלָם בְּסָמוּךְ לְוִסְתָּהּ וּבְתַלְמִיד חָכָם וְתַלְמִיד חָכָם לְזוֹ וְאֵין תַּלְמִיד חָכָם לָזוֹ
אָמַר רָבָא וְתַרְוַיְיהוּ תְּנַנְהִי כְּנִיסָה תְּנֵינָא פְּרִישָׁה תְּנֵינָא פְּרִישָׁה תְּנֵינָא דְּקָתָנֵי הָיָה מְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּהוֹרָה וְאָמְרָה לוֹ נִטְמֵאתִי וּפֵירַשׁ מִיָּד חַיָּיב
כְּנִיסָה תְּנֵינָא נִמְצָא עַל שֶׁלּוֹ טְמֵאִין וְחַיָּיבִין בְּקׇרְבָּן מַאי לָאו בְּסָמוּךְ לְוִסְתָּהּ וְאַכְּנִיסָה
אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָא לְרָבָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ בְּשֶׁלֹּא סָמוּךְ לְוִוסְתָּהּ וְאַפְּרִישָׁה וְכִי תֵּימָא פְּרִישָׁה לְמָה לִי הָא תְּנָא לֵיהּ הָא אִיצְטְרִיךְ לְאַשְׁמוֹעִינַן נִמְצָא עַל שֶׁלָּהּ טְמֵאִים בְּסָפֵק וּפְטוּרִין מִן הַקׇּרְבָּן וְאַיְּידֵי דְּבָעֵי מִיתְנֵא נִמְצָא עַל שֶׁלָּהּ תְּנָא נָמֵי נִמְצָא עַל שֶׁלּוֹ
אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַדָּא מִי מָצֵית לְאוֹקֹמַהּ לְהַהִיא בְּשֶׁלֹּא סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ וְאַפְּרִישָׁה וְהָא נִמְצָא קָתָנֵי וְנִמְצָא לְבָתַר הָכִי מַשְׁמַע וְאִי אַפְּרִישָׁה מֵעִיקָּרָא כִּי פָּרֵישׁ לֵיהּ מֵעִיקָּרָא הָוְיָא לֵיהּ יְדִיעָה
אֲמַר לֵיהּ רָבָא צָיֵית מַאי דְּקָאָמַר רַבָּךְ הֵיכִי אֵצֵית דְּתַנְיָא עֲלַהּ זוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבְּנִדָּה שֶׁחַיָּיבִין עָלֶיהָ וְאִם אִיתָא מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה הִיא
אֲמַר לֵיהּ אִי תָּנֵיתָא חַסַּר וּתְנִי הָכִי זוֹ הִיא מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבְּנִדָּה שֶׁחַיָּיבִין עָלֶיהָ הָיָה מְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּהוֹרָה וְאָמְרָה לוֹ נִטְמֵאתִי וּפֵירַשׁ מִיָּד חַיָּיב זוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבְּנִדָּה כּוּ'
אָמַר מָר פֵּירַשׁ מִיָּד חַיָּיב הֵיכִי עָבֵיד אָמַר רַב הוּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא נוֹעֵץ עֶשֶׂר צִפׇּרְנָיו בַּקַּרְקַע עַד שֶׁיָּמוּת וְטוּבֵיהּ
אָמַר רָבָא זֹאת אוֹמֶרֶת הַמְשַׁמֵּשׁ מֵת בַּעֲרָיוֹת פָּטוּר דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ חַיָּיב הָכָא מַאי טַעְמָא פָּטוּר מִשּׁוּם דְּאָנוּס הוּא אִי אָנוּס הוּא כִּי פֵּירַשׁ מִיָּד נָמֵי נִיפְּטַר אָנוּס הוּא
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ הַמְשַׁמֵּשׁ מֵת בַּעֲרָיוֹת חַיָּיב וְהָכָא מַאי טַעְמָא פָּטוּר מִשּׁוּם דְּאָנוּס הוּא וְהָא דְּאָמְרַתְּ כִּי פָרֵישׁ מִיָּד אַמַּאי חַיָּיב שֶׁהָיָה לוֹ לִפְרוֹשׁ בַּהֲנָאָה מוּעֶטֶת וּפֵירַשׁ בַּהֲנָאָה מְרוּבָּה
אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בַּר חָנָן לְאַבָּיֵי אִם כֵּן מָצִינוּ אֲרוּכָּה וּקְצָרָה בְּנִדָּה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יח - א

ואי בעם הארץ אנו עוסקים, שהוא אינו יודע על איסור הפרישה משנטמאה, ומשום כך אינו מזיד על הפרישה אלא אומר מותר הוא, וחייב הוא חטאת עליה; הרי תיקשי: כיון שעם הארץ הוא, נמצא שאינו יודע גם מה שאמרו חכמים [לקמן יח ב] שחייב אדם לפרוש מאשתו באותה עונה [יום או לילה] שהיא אמורה לראות, ואם כן נמצא שאף כשנודע לו שנטמאת, סבור הוא שלא נתחייב חטאת על הכניסה, כי סבור הוא שהוא אנוס ולא היה לו להעלות על דעתו שתיטמא, ואם כן:

אידי ואידי [זה וזה, הכניסה והפרישה] כמי שאכל שני זיתי חלב בהעלם אחד הוא! כי כל שלא נודע לו שנתחייב על הראשונה ^[1] בין עבירה אחת לחברתה אין הוא מתחייב בשתי חטאות. ואף זה, הרי לא נודע לו שנתחייב בכניסתו, כי עם הארץ סבור שאנוס הוא על הכניסה.

ואלא בכגון שבא עליה כשאין סמוך לוסתה -

ובמאן? אילימא בתלמיד חכם, כך אי אפשר לומר, שהרי:

ולא חדא ולא מיחייב, הרי אפילו על אחת מהן אינו חייב, כי: אכניסה אינו חייב משום דאנוס הוא, כי לא ידע ולא היה צריך להעלות בדעתו שתראה -

ואף אפרישה אינו חייב משום דמזיד הוא שהרי תלמיד חכם הוא, ויודע שאסור לפרוש באבר חי.

אי בעם הארץ שאינו יודע על האיסור לפרוש באבר חי, אף כך אי אפשר לומר, כי:

מכל מקום חדא בלבד הוא דמחייב והיינו אפרישה, אבל על הכניסה אינו חייב שהרי אנוס הוא; ואם כן באיזה אופן אמרו שהוא חייב שתים!?

הדר אמר רבא: לעולם, בכגון שבא עליה סמוך לוסתה, ובתלמיד חכם שיודע הוא מה שאמרו חכמים דחייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לוסתה, ויודע הוא משנטמאת שהוא חייב חטאת, ואינו אנוס, ויש לו ידיעה בין עבירה לחברתה; ודקשיא לך: אם כן אפרישה לא ליחייב שהרי יודע הוא את האיסור לפרוש באבר חי, ומזיד הוא -

לא תיקשי: ובתלמיד חכם לזו, לחיוב פרישה סמוך לוסתה, ואין תלמיד חכם לזו, לאיסור פרישה באבר חי. ^[2]

אמר רבא: ותרוייהו - שני חיובי חטאת אלו - תנינהו [כבר שנאום חכמים]: כניסה תנינא, ופרישה נמי תנינא.

פרישה תנינא: דקתני במשנתנו: היה משמש עם הטהורה ואמרה לו "נטמאתי", ופירש מיד, חייב חטאת כיון שלא ידע איסור הפרישה באבר מת. ^[3]

כניסה תנינא במשנה במסכת נדה [יד א]: דתנן, דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים [עדי בדיקה], אחד לו ואחד לה [לקנח בהם אחר תשמיש] -

נמצא דם על עד שלו שקינח בו את האבר, טמאין - היא משום נדה, והוא משום בועל נדה - וחייבין בקרבן.

הרי מבואר שחייב בקרבן אם נטמאת בשעת תשמיש. מאי לאו, בכגון שבא עליה סמוך לוסתה, שאינו אנוס, ואכניסה הוא שמתחייבים קרבן. הרי תנינא לכניסה.

אמר ליה רב אדא בר מתנה לרבא: לעולם אימא לך שהמשנה בנדה מיירי אפילו ^[4] בכגון שבא עליה שלא סמוך לוסתה. ולא אכניסה הוא מתחייב, כי אנוס הוא, אלא אפרישה הוא מתחייב, לפי שפרש באבר חי, וכגון שאמרה לו "נטמאתי", ובעם הארץ שאינו יודע איסור הפרישה. ^[5] ועדיין כניסה בסמוך לוסתה לא תנינא.

וכי תימא: אם על פרישה מחייבתו המשנה, פרישה למה לי לרבי, מסדר המשניות, ללמדנו שהוא חייב קרבן? הא כבר תנא ליה לפרישה במשנתנו שהוא חייב.

יש לומר, הא - את הסיפא של אותה משנה, איצטריך לאשמועינן, ששנינו שם:

נמצא [דם] על [עד] שלה "אותיום" [שבדקה מיד לאחר בעילה], טמאין שניהם, [היא משום נדה, והוא משום בועל נדה], וחייבין בקרבן -

נמצא [דם] על שלה לאחר זמן [שלא בדקה מיד], הרי הם טמאים בספק, כי לא נודע אם בועל נדה הוא, כי שמא אחר תשמיש ראתה, ופטורין מן הקרבן.

ואיידי דבעי מיתנא [אגב ששנה התנא] "נמצא על שלה", ולחלק בין אותיום לאחר זמן, תנא נמי "נמצא על שלו", ואף שכבר למדנו דין זה ממשנתנו.

אמר תמה ליה רבינא לרב אדא בר מתנה: מי מצית לאוקמה לההיא דמסכת נדה, בשלא סמוך לוסתה, וחיוב הקרבן הוא אפרישה, כי אמרה לו "נטמאתי" קודם שפרש!?

והא "נמצא על שלו טמאין וחייבין בקרבן" קתני התם, ו"נמצא", לבתר הכי [לאחר תשמיש] משמע, ^[6] שקינח לאחר תשמיש ועליו נמצא הדם, ומזה יודעים אנו שנטמאת -

ואי אפרישה הוא דמחייב ומשום שאמרה לו "נטמאתי", הרי מעיקרא כי פריש ליה [בתחילה כשפירשה לו "נטמאתי"], ^[7] מעיקרא, הויא ליה ידיעה; ואילו מן המשנה הרי משמע שלא נודע לו נדותה אלא לאחר תשמיש!?

אמר ליה רבא לרב אדא בר מתנה: ציית מאי דקאמר רבך [הסכת ושמע לדברי רבינא רבך שתמה על דבריך]!

אמר ליה ^[8] רב אדא בר מתנא לרבא:

היכי מצית ^[9] לפרשה אכניסה ודוקא כשבא עליה סמוך לוסתה, דהא תניא עלה דההיא משנה בנדה: זו היא מצות עשה שבנדה שחייבין בית דין ^[10] עליה -

ואם איתא דכוונת המשנה היא לחייבו על הכניסה, הרי מצות לא תעשה היא שלא לבוא על הנדה, ואין בה עשה; ^[11] ובהכרח דעל הפרישה באה המשנה לחייבו, שהיא מצות עשה, וכמו ששנינו במשנתנו!?

אמר תירץ ליה רבא לרב אדא בר מתנה: אי תנית [אם שונה אתה ברייתא כפי שהבאת] חסר אותה ותני הכי [כשאר "חסורי מחסרא והכי קתני"]:

זו - הנשנית במשנתנו שהוא חייב כשנמצא על שלו - היא מצות לא תעשה שבנדה שחייבין בית דין עליה.

ואם היה משמש עם הטהורה ואמרה לו "נטמאתי", ופירש מיד, זו היא מצות עשה שבנדה שחייבין בית דין עליה. ^[12]

אמר מר במשנתנו: היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי, ופירש מיד, חייב:

שואלת הגמרא היכי עביד [כיצד צריך הוא לעשות]?

אמר רב הונא משמיה דרבא: נועץ עשר צפרניו בקרקע, כלומר: יעמיד עצמו בלא דישה של האבר עד שימות -

וטוביה [ואשריו] אם יעשה כן.

אמר רבא: משנתנו ששנינו: "פירש מיד, חייב", דמשמע: הפורש באבר מת פטור - זאת אומרת כי המשמש באבר מת בעריות הרי הוא פטור -

דאי סלקא דעתך דלעולם המשמש באבר מת נמי חייב ואף כשממתין עד שימות האבר עובר הוא איסור, אם כן בהכרח דהכא כשפורש באבר מת מאי טעמא הוא פטור מחטאת - משום דמיירי כשאינו סמוך לוסתה דאנוס הוא כי לא היה לו לעלות בדעתו שתיטמא - ^[13] והרי אי אנוס הוא, שבא עליה שלא בסמוך לוסתה, וזה הוא טעם פטורו כשפירש באבר מת ואף שאיסור הוא, כי פירש באבר חי, נמי ניפטר מחטאת, מאותו טעם עצמו, שהרי אנוס הוא, ומה לי עשה באונס איסור זה מעשה באונס איסור אחר!?

אלא ודאי מוכרח, שאינו אנוס, כי בא עליה סמוך לוסתה. וטעם פטורו באבר מת הוא משום שאינה ביאה כלל, ולכן כשפירש באבר חי הוא חייב; ומכאן, שכל המשמש באבר מת אינו חייב. ^[14]

אמר ליה אביי לרבא לדחות את ראייתו מן המשנה שהמשמש מת בעריות, פטור:

לעולם אימא לך: המשמש מת בעריות חייב, והכא - כשפרש באבר מת - מאי טעמא פטור הוא מחטאת משום דאנוס הוא; והא דאמרת להוכיח לא כן, ומשום דתיקשי: כי פריש מיד אמאי חייב, והרי אנוס הוא, אימא לך:

לכך הוא חייב, כי היה לו לפרוש בהנאה מועטת באבר מת, ופירש בהנאה מרובה באבר חי.

אמר ליה רבה בר חנן לאביי: אם כן - כדבריך, שאף פרישה באבר מת ביאה היא, ובהכרח צריך הוא לעבור איסור, אלא שצריך הוא לפרוש באבר מת משום שהיא הנאה מועטת ואיסורה קל, ולא לפרוש באבר חי משום שהיא הנאה מרובה ואיסורה חמור - הרי מצינו חילוק בין "דרך ארוכה ל"דרך קצרה" בנדה כשם שמצינו במי שנטמא בעזרה -

הערות

^[1] א. נתבאר על פי לשון רש"י שכתב "שכשאמרה לו נטמאתי, אינו יודע שנתחייב על הכניסה", ומשמע כוונתו, דידיעה לחלק אינה ידיעה אלא אם ידע בינתיים שנתחייב חטאת; וכן מפורש בלשון התוספות "משמע הכא, דאף על פי שנודע לו בינתיים שבא על הנדה, כיון שלא נודע לו שנתחייב חטאת שסבור להיות אנוס, חשבינן ליה כהעלם אחד, וכן פירש בקונטרס"; אך לשון הריטב"א בשם רש"י הוא: "אין לו ידיעת חטא לשעבר, כי עדיין הוא סבור שלא חטא בכניסה", ומשמע הטעם משום דכשהוא אנוס אין זה חטא, ואין כאן ידיעת חטא ; וגם תחילת לשון רש"י הוא "אף זה לא נודע לו בין כניסה לפרישה שחטא"; [ואפשר, שיסוד מחלוקתם הוא, אם אנוס חשוב כמי שלא חטא, או שפטור הוא מחיוב חטאת בלבד, אבל חטא מיהא עבר]. ב. הנה מדלא מקשה הגמרא בפשיטות "אי עם הארץ הוא, אנוס הוא", מבואר, דגם מי שאינו יודע דין זה אין לדונו כאנוס, וכן כתב רש"י בהדיא "ואי בעם הארץ, שהוא שוגג על שתיהן"; ומכל מקום מקשה הגמרא שאם עם הארץ הוא, כיון שאינו יודע דין זה אם כן חושב הוא שהוא אנוס, והדברים צריכים ביאור. וראה לשון הר"ח לעיל אמאי דאמרינן "אי בסמוך לוסתה, ובתלמיד חכם", שכתב: חדא הוא דמחייב [על הכניסה], דהוה ליה למפרש עונה סמוך לוסתה כדאמור רבנן, ומלשון זה משמע דכל חיובו על הכניסה הוא משום דין הפרישה שאמרו חכמים, ואם אינו יודע דין זה הרי הוא באמת אנוס, וכל זה צריך תלמוד. ג. הנה לפי המבואר כאן, דלא משכחת לה שתי חטאות אלא בתלמיד חכם שהוא יודע בין זו לזו, אם כן לכאורה היה לו לרש"י להזכיר לעיל גבי "אילימא בתלמיד חכם", שתלמיד חכם הוא לענין שני דברים, הן לענין איסור פרישה והן לענין חיוב פרישה, ורש"י לא הזכיר אלא את איסור הפרישה בלבד.

^[2] כתב רש"י: ואם תאמר: [כיון שתלמיד חכם הוא ויודע חיוב הפרישה סמוך לוסתה] מזיד הוא בבעילת סמוך לוסתה! ? אין זו קשיא, שאין כרת וחיוב חטאת על סמוך לוסתה עד שתטמא, ובבעילת הטמאה שוגג הוא, כסבור "יכולני לבעול".

^[3] אף דלכאורה היה אפשר לפרש את משנתנו דלא מיירי לענין חיוב חטאת אלא לענין חיוב כרת ומלקות, ואם כן לא תנינא חיוב חטאת על פרישה ; צריך לומר דמשמע לגמרא דבכלל דברי המשנה חיוב חטאת. ב. אף דלעיל מפרשינן דחייב הוא על הפרישה כשבא עליה סמוך לוסתה, מכל מקום אין כוונת הגמרא לומר דמשנתנו עוסקת בסמוך לוסתה, כי זו מנין לנו; אלא דלענין חיוב על הפרישה באבר חי, אין חילוק בין בא עליה סמוך לוסתה לשאינו סמוך לוסתה. ג. [יש לעיין: מה הוא החידוש בחיוב על הפרישה לבד, עד שהוצרכנו להביא "פרישה תנינא"; דאילו בהא דלעיל יש חידוש שחייב הוא שתים ואינו חשוב העלם אחד, אבל חטאת אחת למה לא יתחייב כיון שלא ידע איסור זה].

^[4] כן נראה כוונת הגמרא.

^[5] בהמשך מקשה על זה הגמרא, דאין משמעות המשנה שאמרה לו "נטמאתי" אלא שנמצא על ידי העד שהיא טמאה; ולא היתה הגמרא יכולה להקשות כאן, דילמא בכגון שבא עליה סמוך לוסתה ואפרישה הוא דמחייב, ולא תיקשי קושיית הגמרא דלקמן, כי זו אינה קושיא, כי אם חייב הוא על הפרישה ובהכרח משום שהוא סמוך לוסתה, אם כן אף על הכניסה יתחייב, ותנינא לכניסה, כן נראה לכאורה.

^[6] א. לשון הגמרא משמע שהדיוק הוא מלשון "נמצא", [אלא שלכאורה אין צריך לזה, כי ודאי משמעות המשנה היא שעל ידי העד שקינח בו לאחר תשמיש נודע לו נדותה, ולא מיירי כשאמרה "נטמאתי"]. ב. הקשו התוספות: עדיפא מיניה הוה מצי למיפרך, מהא דקתני סיפא נמצא על שלה טמאים מספק ופטורים מן הקרבן, ואמאי פטור, כיון דאמרה "נטמאתי"; וראה מה שכתב רבי עקיבא איגר בזה.

^[7] ריטב"א; וראה עוד שם.

^[8] כן גרס רש"י.

^[9] כן היא גירסת רש"י שלפנינו; ועל הגליון הובאה גירסא "היכי אצית" [האיך אשמע לדברי רבי] ; והריטב"א כתב "גירסת רש"י ז"ל מאי איצית:. ".

^[10] כן נראה לפרש, וקאי על המשנה בהוריות, וכעין משנתנו.

^[11] כן פירש הריטב"א לפי שיטת רש"י.

^[12] הראשונים תמהו על רש"י בפירושו בסוגיא, ופירשו באופן אחר, ראה רמב"ן וריטב"א.

^[13] בהמשך הסוגיא מבואר, דכוונת הגמרא "אנוס הוא", הוא משום שלא היה לו לעלות בדעתו שתיטמא, ומטעם זה מקשה הגמרא לקמן: הרי אם בא עליה סמוך לוסתה אינו אנוס, ומפרשת הגמרא, באמת משנתנו עוסקת כשאינו סמוך לוסתה; ורש"י כתב: "אנוס הוא, דאין לו עוד מה לעשות" [פירוש: מוכרח הוא לפרוש ממנה, כי לא נחייבנו להשאר כן לעולם] ; וכתב עליו הריטב"א: "ומיהו לקמן בסמוך אמרינן דלא חשיב הא אונס, אלא כשהוא שלא סמוך לוסתה, דאילו סמוך לוסתה לא חשיבא אונס, כי הוא הביא האונס על עצמו, וכדאמרינן בסמוך".

^[14] לכאורה יכולה היתה הגמרא להקשות בקיצור לשון "אי סלקא דעתך משמש מת בעריות, חייב. מה לי פירש מיד מה לי פירש לכשימות האבר", כי מאחר שאף פרישה באבר מת ביאת איסור היא, אם כן, מה שפוטרו מזה יפטרנו גם מזה; וראה בתוספות שכתבו, דיכול היה רבא להקשות מן הפסוק האוסר לפרוש כשאמרה לו "נטמאתי", ובהכרח שימתין עד שימות האבר ויפרוש, ומוכח דהמשמש מת בעריות, פטור, שאם לא כן מה לי לפרוש באבר חי מה לי לפרוש באבר מת; אלא שהאריכה הגמרא, כדי לבאר מה הוא באמת טעם פטורו - לאביי - כשיצא באבר מת; ועל טעם זה מקשה מה לי אבר חי מה לי אבר מת, כן נראה לכאורה.

ואי [ואם] בעם הארץ מדובר, שאינו יודע שאסור לבוא על אשתו סמוך לזמן וסתה, וגם אינו יודע שאסור לו לפרוש מיד במקרה שנטמאה בזמן תשמיש, אם כן אידי ואידי [זה וזה] כניסתו ויציאתו נחשבות שגגה אחת, כיון שלא נודע לו שעבר עבירה קודם שעבר את העבירה השניה, והרי זה כמי שאכל שני זיתי חלב בהעלם (חוסר ידיעה) אחד הוא, שאינו חייב אלא קרבן חטאת אחד. שהרי אף כאן, הגם שהיו שני מעשים המחייבים חטאת (כניסה ויציאה), הלוא היה זה רק העלם אחד של איסור נדה!

ואלא צריך לומר שמדובר בשאין סמוך לוסתה, ולא היה כלל לבועל לחשוש שמא תראה דם, ובמאן [ובמי] מדובר? אילימא [אם תאמר] בתלמיד חכם — ולא על חדא [אחת] מהן לא מיחייב [מתחייב] חטאת, שכן על הכניסה (הביאה) עצמה — אנוס הוא, על הפרישה לאחר שנודע לו — מזיד הוא! אי [אם] בעם הארץ, חדא [אחת] הוא דמיחייב [שמתחייב] בשגגה, על הפרישה!

הדר [חזר] ואמר רבא: לעולם מדובר שהיתה הביאה בסמוך לוסתה, ובתלמיד חכם, אלא שהוא תלמיד חכם לענין הלכה זו שיודע שאסור לבוא אל אשה סמוך לוסתה, אלא ששגג במה שחשב שיספיק לבעול קודם לכן, ומשנודע לו שנטמאה — מתחייב קרבן על שגגתו בכניסה, ואין תלמיד חכם לזו, שאינו יודע שאסור לו לפרוש מיד מאשה שנטמאה בשעת תשמיש. והואיל ונודע לו קודם לפרישתו שעבר עבירה בכניסתו — אין זה העלם אחד, והרי הוא מתחייב בנפרד על שגגתו השניה.

אמר רבא: ותרוייהו תנינהו [ושני הדברים שנינו אותם] שחייב עליהם חטאת, לענין כניסה תנינא [שנינו], ולענין פרישה תנינא [שנינו]. והוא מפרט: פרישה תנינא [שנינו], דקתני [ששנה] במשנתנו: היה משמש עם הטהורה, ואמרה לו תוך כדי תשמיש "נטמאתי" ופירש מיד — חייב;

כניסה תנינא [שנינו] במסכת נדה: נמצא כתם דם על שלו על מטלית שהוא מקנח בה לאחר תשמיש, הרי זה ברור שדם זה בא מן האשה בשעה ששימש עימה, ולכן שניהם טמאין וחייבין בקרבן. מאי לאו [האם אין] מדובר פה שבא עליה בסמוך לוסתה, וחייב חטאת על הכניסה על הביאה סמוך לוסתה?

אמר ליה [לו] רב אדא בר מתנא לרבא: לעולם אימא [אומר] לך שמדובר בשלא סמוך לווסתה, וחייב חטאת על הפרישה, שאמרה לו בשעת תשמיש שנטמאה, ופרש ממנה מיד, ולא המתין. וכי תימא [ואם תאמר]: פרישה למה לי לחזור ולשנות? הא תנא ליה [הרי כבר שנה אותה] במשנתנו! יש להסביר: הא איצטריך לאשמועינן [דבר זה הוצרך להשמיענו] את המשכה של אותה משנה, שאם נמצא כתם הדם על המטלית שלה — טמאים הם רק בספק, שמא בא הדם רק לאחר הביאה, ופטורין מן הקרבן. ואיידי דבעי מיתנא [ומתוך שהיה צריך לשנות] את המקרה שנמצא על שלה, תנא נמי [שנה גם כן] נמצא על שלו, למרות שאין בו חידוש.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אדא: מי מצית לאוקמה [האם יכול אתה להעמיד אותה] את המשנה ההיא בשלא סמוך לוסתה וחייב על הפרישה? והא [והרי] "נמצא" קתני [הוא שונה], ו"נמצא" לבתר הכי [לאחר מכן] משמע, שלאחר שפרש מן האשה נתברר לו שהיתה נדה, ואי [ואם] מדובר שחייב על הפרישה, הלוא מעיקרא כי פריש ליה [מתחילה כאשר פרש לו], מעיקרא הויא [עוד קודם לכן היתה לו] ידיעה, שהרי בפירוש אמרה לו שנטמאה, ומה שייך כאן ענין מציאת הדם על המטלית?

אמר ליה [לו] רבא לרב אדא: ציית מאי דקאמר [הקשב למה שאומר] רבך (רבינא) שיפה הוכיח לך. אמר לו: היכי מצית [כיצד יכול אני להקשיב] ולקבל את הסברו? דתניא עלה [ששנויה ברייתא עליה] על משנה זו בענין "נמצא על שלו": זו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה; ואם איתא [יש, נכון כדבריך] שמדובר במשנה זו על כניסה, הרי מצות לא תעשה היא שלא לבוא אל אשה בנידתה!

אמר ליה [לו]: אי תניתא [אם שנית] ברייתא זו אין לשונה מדוייקת, לפי שחסר בה הדבר, ותני הכי [ושנה כך]: כאשר נמצא על שלו זו היא מצות לא תעשה שבנדה שחייבין עליה. ויש מקרה נוסף: היה משמש עם הטהורה ואמרה לו "נטמאתי", ופירש מיד — חייב, זו היא מצות עשה שבנדה כו'.

א ושבים לדון בדברי המשנה. אמר מר [החכם]: פירש מיד מן האשה שנטמאה — חייב. ושואלים: אם כן היכי עביד [כיצד יעשה למעשה]? אמר רב הונא משמיה [משמו] של רבא: נועץ עשר צפרניו בקרקע כלומר, מתאפק ביותר ואינו עושה דבר עד שימות האבר, כלומר, עד שלא יהיה קשה יותר, ורק אז פורש ממנה, וטוביה [וטוב לו] שיעשה כך.

אמר רבא: זאת אומרת מדברים אלו יש ללמוד שהמשמש באבר מת באיסורי עריות — פטור, דאי סלקא דעתך [שאם יעלה על דעתך לומר] שחייב, הכא מאי טעמא [כאן, במשנתנו, מה טעם] פטור אם ימתין ורק אז יפרוש — משום שאנוס הוא, במה שהאשה נטמאה, ולא משום שהוא פורש באבר מת (שהרי המשמש מת מתחייב). ואולם אי [אם] אנוס הוא, כי [כאשר] פירש מיד ובאיבר קשה נמי ניפטר [גם כן שייפטר] מאותה סיבה, הלוא אנוס הוא!

ודוחים, אמר ליה [לו] אביי: לעולם אימא [אומר ] לך כי המשמש מת בעריות חייב, והכא מאי טעמא [וכאן מה הטעם] פטור — משום שאנוס הוא. והא [וזה] שאמרת והקשית: כי פריש [כאשר הוא פורש] מיד אמאי [מדוע] חייב? משום שהיה לו לפרוש בהנאה מועטת באבר מת, ופירש בהנאה מרובה.

אמר ליה [לו] רבה בר חנן לאביי: אם כן לשיטתך, מצינו (מצאנו) הפרש בהלכה בין דרך ארוכה וקצרה בנדה, שיציאתו באופן אחד (במהירות) עבירה היא, ויציאתו באופן אחר אינה עבירה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And if we say that we are dealing with an am ha’aretz, an ignoramus, who does not know that it is prohibited for him to engage in intercourse with a woman near the expected onset of her menstruation, and who also does not know that it is prohibited for him to immediately withdraw from her if she experiences menstrual bleeding during intercourse, then for both this and that, his entry and his withdrawal, he should be liable to bring only a single sin-offering, since he had no awareness of his transgression between his two actions. This is like one who ate two olive-bulks of forbidden fat in the course of one lapse of awareness and is therefore liable to bring only one sin-offering. Here too, although he performed two actions for which one could be liable to bring sin-offerings, entry and withdrawal, there was only one lapse of awareness.

Rather, it must be a case where it was not near her expected date of menstruation, and there was no reason for the man to think that the woman would experience menstrual bleeding. And with whom are we dealing? If we say that we are dealing with a Torah scholar, then he should not be liable to bring even one sin-offering, because with regard to his initial entry, he was a victim of circumstances beyond his control, and with regard to his withdrawal, after he knew that she was a menstruating woman, his transgression was intentional, and he would be liable to receive karet. And if we are dealing with an am ha’aretz, he should be liable to bring only one sin-offering, for his immediate withdrawal.

Rava reconsidered and then said: Actually, it is a case where it was near the expected date of the woman’s menstruation, and we are dealing with a Torah scholar. But he is a Torah scholar only with regard to this halakha, that it is prohibited to engage in intercourse with a woman near the expected onset of her menstruation, and he erred in thinking that he could complete the act of intercourse before she experienced menstrual bleeding. Therefore, once he learns that she has experienced menstrual bleeding, he is liable to bring a sin-offering for his unwitting transgression at the time of his entry. But he is not a Torah scholar with regard to that halakha, that it is prohibited for one to immediately withdraw from a woman if she experiences menstrual bleeding during intercourse. Since he had awareness of his transgression between his two actions, this is not an instance of one lapse of awareness, and therefore he is liable to bring a second sin-offering for his unwitting transgression at the time of his withdrawal.

Rava said: And we learn both of these matters for which he is liable to bring a sin-offering; we learn about entry, and we learn about withdrawal. Rava now clarifies the matter: We learn about withdrawal, as the mishna teaches: If a man was engaging in intercourse with a ritually pure woman, and during the course of their act of intercourse she experienced menstrual bleeding and said to him: I have become impure, and unwittingly he immediately withdrew from her, he is liable to bring a sin-offering for engaging in intercourse with a menstruating woman.

Rava continues: We learn about entry in a mishna (Nidda 14a): If a spot of blood is found on his rag, i.e., the rag that he uses to wipe his penis after intercourse, then it is clear that this blood came from the woman during their act of intercourse. Consequently, both the man and the woman are impure and are liable to bring a sin-offering for their unwitting transgression. Rava explains: What, is it not the case that the mishna speaks here of one who engaged in intercourse with a woman near the expected date of her menstruation, and it teaches that he is liable to bring a sin-offering for his initial entry at that time?

Rav Adda bar Mattana said to Rava: Actually, I could say to you that the mishna speaks here of one who engaged in intercourse with a woman not near the expected date of her menstruation, and he is liable to bring a sin-offering for his immediate withdrawal upon learning that she had experienced menstrual bleeding. And if you would say: Why do I need to be taught once again about withdrawal? Didn’t the tanna already teach this in the mishna here? One can respond: It was necessary to teach us this, i.e., the continuation of the mishna in tractate Nidda, which states: If a spot of blood is found on her rag, i.e., the rag that she uses to wipe herself after intercourse, they are impure only because of an uncertainty, as perhaps the bleeding commenced only after they completed their act of intercourse, and therefore they are exempt from bringing a sin-offering. And since the mishna had to teach the case where the blood was found on her rag, it also taught the case where it was found on his rag, even though there is no novel element in this ruling.

Ravina said to Rav Adda: Can you really interpret that mishna as referring to a case where it was not near the expected date of the woman’s menstruation, and that he is liable to bring a sin-offering for his withdrawal? But isn’t it taught in that mishna: If blood is found on his rag? And these words indicate that the blood was found only afterward, after the man had already withdrawn from the woman. That is to say, only after he withdrew from the woman he learned that she had experienced menstrual bleeding. Ravina clarifies the difficulty: And if the mishna is referring to a case where he is liable for his withdrawal, at the outset, when he withdrew from the woman, it was from then that he had knowledge of her menstrual status, as he withdrew because she had informed him that she had experienced bleeding. Of what significance is his finding blood on his rag?

Rava said to Rav Adda: Listen to what your teacher, Ravina, is saying, as he has explained the matter. Rav Adda said to Rava: How can I listen to his words and accept his explanation? As it is taught in a baraita with regard to this mishna concerning blood found on a rag: This is the positive mitzva with regard to a menstruating woman for which one is liable. Rav Adda explains: And if it is so that the mishna is referring to a case where the man is liable for his initial entry, this wording is difficult, as engaging in intercourse with a menstruating woman is not the violation of a positive mitzva, but a prohibition.

Rava said to him: If you learned this baraita in this manner, its wording is imprecise, as it is missing words, and you should teach it like this: When blood is found on the man’s rag, this is the prohibition with regard to a menstruating woman for which one is liable. And additionally, if a man was engaging in intercourse with a ritually pure woman, and during the course of their act of intercourse she experienced menstrual bleeding and said to him: I have become impure, and unwittingly he immediately withdrew from her, he is liable to bring a sin-offering for that act, and this is the positive mitzva for which one is liable with regard to a menstruating woman.

§ The Gemara resumes its discussion of the mishna: The Master said above in the mishna: If he immediately withdrew from the woman after having been informed that she had experienced menstrual bleeding, he is liable to bring a sin-offering for engaging in intercourse with a menstruating woman. The Gemara asks: What should one do in such a situation? Rav Huna said in the name of Rava: He should press his ten fingernails into the ground, i.e., the bed, and restrain himself and do nothing until his penis becomes flaccid, and only then should he withdraw from her, and it is good for him to do so.

Rava said: That is to say, one who engages in intercourse, with a flaccid penis, with those with whom relations are forbidden is exempt. As if it enters your mind to say that he is liable, here, in the mishna, what is the reason that he is exempt if he waits and withdraws only later, after he has lost his erection? You might say that it is because he is a victim of circumstances beyond his control in that the woman experienced menstrual bleeding while he was in the middle of the act of intercourse, and not because he withdrew with a flaccid penis, as one who engages in intercourse with a flaccid penis is liable. But if he is exempt from liability because he is a victim of circumstances beyond his control, then even if he withdraws immediately, before losing his erection, he should also be exempt, for the same reason, that he is a victim of circumstances beyond his control.

Abaye said to Rava: Actually, I could say to you that one who engages in intercourse, with a flaccid penis, with those with whom relations are forbidden is liable. And here, what is the reason that one who waits and withdraws only later, after he has lost his erection, is exempt? It is because he is considered a victim of circumstances beyond his control. And concerning that which you said: Why, then, is he liable if he withdrew immediately, i.e., when you said: He should also be exempt, it is because he should have withdrawn with a flaccid penis and experienced little pleasure, but instead he withdrew with an erect organ and experienced great pleasure.

Rabba bar Ḥanan said to Abaye: If so, according to your opinion, we find a difference in halakha between a long way and a short way with regard to a menstruating woman. If he withdrew the short way, i.e., without waiting, he has committed a transgression, and if he withdrew the long way, i.e., after waiting, he has not committed a transgression.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וקיימא לן דאינו חייב אלא אחד. ואמרינן אף בשלא סמוך לווסתה. ובמאן אמרו הני דחייב שתים אי ת"ח אפילו אחת אינו חייב. מאי טעמא אכניסה אנוס הוא וקיימא לן דכל אנוס פטור הוא דמאי הוה ליה למיעבד וכי לא ישמש מטתו לעולם הלכך פטור הוא.

אפרישה מזיד הוא. ומזיד לאו בר קרבן הוא ואי עם הארץ אפרישה מחייב אכניסה פטור דאנוס הוא. והדר רבא ופריק בסמוך לוסתה ובת"ח דידע דצריך למיפרש מאשתו סמוך לווסתה. ואינו ת"ח דידע כי הפורש חייב שיציאתו הנייה לו כביאתו. אכניסה מיחייב דהוה ליה למיפרש עונה סמוך לווסתה כו' כדאמרן. אפרישה נמי מיחייב דהא לא ידע שהפרישה מיד אסורה ובשתיהן שוגג הוא לפיכך חייב שתים:

אמר רבא שתיהן שנינו חיובן במשנתנו. פרישה דתנן ופירש מיד חייב כו'. כניסה דתנן במסכת נדה פ"ב נמצא על שלו טמאין וחייבין בקרבן. פי' איש ששימש עם אשתו ונתקנח הוא בסמרטוט והיא נתקנחה בסמרטוט אחר והן נקראים עדים ואם נמצא דם על העד שלו ודאי עם נדה שימש.

והן טמאין וחייבין קרבן כי בשגגה באת לידו. ואמרינן מאי לו בסמוך לוסתה ואכניסה דאי לא בסמוך לווסתה אמאי חייב אנוס הוא אלא לאו בסמוך לווסתה ואכניסה. ואתי למידחי האי דקדוקא דרבא ולאוקמא אפרישה ושלא בשעת ווסתה. ולא מתוקמא אפרישה מדקתני נמצא ונמצא השתא משמע.

ואי אפרישה הוא הויא להו ידיעה מקמי הכי בעידנא דתשמיש. (ודחי') אי הכי עשה ולא תעשה הוא. והאי דקתני זו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה זו היא מצות עשה ולא תעשה הוה ליה למיתניא פי' עשה כדחזקיה דאמר ותהי נדתה עליו נדתה תהא עליו.

מיכן אזהרה למשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי שלא יפרוש. לא תעשה שנאמר ואן אשה בנדת טומאתה לא תקרב וגו' אמר רב פפא האי לא תקרב לא תפרוש נמי הוא כדכתיב האומרים קרב אליך אל תגש בי כי קדשתיך פי' הרגישה שנטמאת והודיעה אותך לא תקרב עצמך אליך מיד ותגלה ערותה אלא נעוץ צפרניך בקרקע עד שימות האבר ויסור קשויו ואח"כ תפרוש.

ואמר ליה תני במתניתין וזו היא מצות לא לעשה ועשה שבנדה שחייבים עליה. היה משמש עם הטהורה ואמר לו נטמאתי כו'.

אמר רבא זאת אומרת משמש מת בעריות פטור. פי' אם ישמש אדם באבר מת כלומר בלא קישוי בעריות פטור דאין מפרישתו כשהוא אבר מת מן הנדה.

אביי אמר לעומם משמש מת בעריות חייב. והכא היינו טעמא דפטור משום דאנוס הוא. ואמאי כי פריש מיד חייב דהוה ליה למפרש בהנאה מועטת ופירש בהנאה מרובה.

אמר ליה רבא בר בר חנן אי הכי מצאנו ארוכה וקצרה בנדה ואנן במקדש תנן.

ובעינן בגמ' אי בעם הארץ ואסמוך לוסתה אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד הוא דאע"ג דאמרה לו נטמאתי בנתים וידע שבעל נדה לא ידע שחטא שהוא סבור אנוס הוא עליה.
3@ ואיכא דקשיא ליה וכי האי גונא מי לא הוה שתי העלמות והא אמרי' בפרק כלל גדול קצר וטחן חצי גרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות וחזר וקצר וטחן חצי גרוגרת בשגגת שבת ובזדון מלאכות מתוך שחלוקות לחטאות אינן מצטרפות אלמא כיון דידע מה שנעלם בתחלה אעפ"י שלא ידע שחטא שהרי קודם לכך נעלמה ממנו שבת לאו העלם אחד מיקרי וחלוקות לחטאות.
3@ ואיכא למימר, התם כי קא מצטרפת ידיעה קמייתא להאי ידיעה דבנתים אשתכח דידע ידיעה גמורה ואעפ"י שבאה לו העלמה אחרת מעלמא לאו העלם אחד הוא דהא מעיקרא לאו בהך העלמה עבד והעלמה אחרת אבל הכא מחמת העלמה ראשונה באה לו העלמה זו הרי הוא היה סבור מותר לבעול ומתוך שמותר לבעול היה סבור עכשיו שלא חטא שאנוס הוא הילכך העלם אחד הוא . אי בעם הארץ ואסמוך לוסתה אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד הוא דאע"ג דאמרה לו נטמאתי בנתים וידע שבעל נדה לא ידע שחטא שהוא סבור אנוס הוא עליה.
ואיכא דקשיא ליה וכי האי גונא מי לא הוה שתי העלמות והא אמרי' בפרק כלל גדול קצר וטחן חצי גרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות וחזר וקצר וטחן חצי גרוגרת בשגגת שבת ובזדון מלאכות מתוך שחלוקות לחטאות אינן מצטרפות אלמא כיון דידע מה שנעלם בתחלה אעפ"י שלא ידע שחטא שהרי קודם לכך נעלמה ממנו שבת לאו העלם אחד מיקרי וחלוקות לחטאות.
ואיכא למימר, התם כי קא מצטרפת ידיעה קמייתא להאי ידיעה דבנתים אשתכח דידע ידיעה גמורה ואעפ"י שבאה לו העלמה אחרת מעלמא לאו העלם אחד הוא דהא מעיקרא לאו בהך העלמה עבד והעלמה אחרת אבל הכא מחמת העלמה ראשונה באה לו העלמה זו הרי הוא היה סבור מותר לבעול ומתוך שמותר לבעול היה סבור עכשיו שלא חטא שאנוס הוא הילכך העלם אחד הוא.

אמר ליה רב אדא בר מתנא לרבא לעולם אימא לך שלא סמוך לוסתה ואפרישה. פי' דקסבר דאכניסה לעולם אנוס הוא ואע"ג דכתיב והזהרתם דהיינו אזהרה לישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן נהי דעבר במזיד אההוא עשה ההוא לאו איסור נדה עצמו הוא וליכא לחיוביה קרבן אלא אשגיגת בעילה שהוא דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וכי פרסה נדה אנוס הוא עליה כיון שמתחלה הוא סבור יכול אני לבעול והוא הדין דפליג אדרבא לעיל כשאמ' חייב שתים אלא שהמתין לו עד שדחה ראיתו והקשה לו ממשנתנו כדלקמן.

ה"ג וכן גרסת רבינו חננאל ז"ל: היכי איצית דתנינא זו היא מצות עשה שבנדה ואם איתיה עשה ולא תעשה הוא. והכי פירושא, אי אמרת בשלמא בשלא סמוך לוסתה ואפרישה דאיכא עשה בבעילה גופה דהיינו עשה דותהי נדתה עליו נדתה תהא עליו משום הכי קתני עשה ללמדך שאעפ"י שבכל התורה אין ב"ד חייבין על עשה הכא חייבין ולאו משום דהוא חייב על העשה לחודיה אלא משום לאו שעמו כדפרי'.
ומיהו מתני' תרי גווני קתני עשה [שיש עמה ל"ת] ולא תעשה [גרידא] לומר לך שיש כאן חיוב אף על עשה אלא אי אמרת בסמוך לוסתה ואכניסה נמי מחייב על כרחך מתני' דהכא קתני לה נמי כניסה וכדאמר רבא גופיה עלה דחייב שתים ואם כן היכי קת' עשה לחודיה והרי אין חיוב הקרבן בשביל העשה כלל אלא משום שבעל נדה שתהא דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ובבעילתו אין כאן עשה אלא לא תעשה לחודי' ואע"ג דאיפשר ליה לתנא למיתני במתני' אף העשה מפני שהוא מסייע בחיובו שאין זה נקרא שוגג אלא בשביל שיש כאן עשה ואם לא מפני העשה שבו היה נקרא אנוס ומשום הכי איפשר למתני נמי עשה מיהו על כרחיה לא הוה ליה לאישתמוטי לא תעשה שהוא האיסור שמביאין עליו קרבן והאיך שנה את הטפל אלא ש"מ דודאי מתני' פרישה בלחוד קת' וכיון דלא תנא נמי כניסה ש"מ אכניסה פטור ומפרקי' תנא הכי וזו היא מצות לא תעשה שבנדה שחייבין עליה והוי יודע דלמאי דקס"ד דרב אדא מתני' דמסכת הוריות דקתני עשה בנדה ובמקדש אפרישה היא דהא משכחת בה עשה ולא תעשה בתרווייהו ואלמא שיש בהן לא תעשה לא הוצרך למעט מקדש ולא נתרבה נדה שאין חייבין על מצות [עשה ו]ל"ת כדפרישית לעיל.
ולמאי דמתרץ רבא דחייב שתים מתני' דהתם נמי פרישה וכניסה קת' בין במקדש בין בנדה והכי נמי קת' איזהו עשה ול"ת (פי') ט) ולא תעשה גריד' לא תבא (ופי') י) פי' יא) ולא תבא בפרישה היינו (פי') [פרוש בה] נאה מועטת וכי קתני הכא זו היא מצות עשה שבמקדש אכוליה פירקין דידיעות הטומאה קאי.
ויש מפרשים דוהזהרתם לא תעשה דנדה [ואינו עשה] כלל, שלא כדעת הירוש' שבהוריות והכא הכי קאמר עשה אפרישה ולא תעשה גרידא אכניסה ושמועתם עולה כהוגן.
ורש"י ז"ל גריס היכי איצית דתניא זו היא מצות עשה כו' ואי איתא לא תעשה היא ולפי פירושו ברייתא היא שנשנית על משנת מסכת נדה ופי' הרב ז"ל לא תעשה היא ואין כאן מצות עשה כלל.
ואיכא לאקשויי דידיה אדידי' ז"ל דתנן במס' הוריות אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה שבנדה איזו היא מצות עשה שבנדה (פ) [פרוש מן הנדה] לא תעשה לא תבא על הנדה ופי' הרב ז"ל עשה דכתיב והזהרתם את בנ"י מטומאותם אלמא עשה גמור הוא וכן מפורשת משנתו שבמס' הוריות בירושלמי (ב,ה).
מ"מ לפי פי' רש"י ז"ל שבכאן האי דלא אקשי ממתני' דהכא דקתני נמי עשה משום דמתני' בפריש' איירי וקתני עשה שבה אבל ברייתא בכניסה דעלה דההיא מתני' דנדה אתניא לה הילכך הוה ליה ל"ת כדפי' הרב ז"ל ואמר ליה אי תנית חסר ותני ואעפ"י כן אין דבריו נוחין דהוה ליה למימר היכי איצית דקתני עלה דההיא זו היא מצות עשה ואם איתא מצות לא תעש' היא וכן הוא לשון המורגל בתלמוד ועוד לא מצינו כן שנשני' ברייתא על אותה משנה בתוספתא ובשום דוכתא ואין הדבר נראה שישנו כן שלא במקומה, ועוד שאין גרסתו עיקר ככל הספרים אלא כגרסת רבנו חננאל ז"ל.

אמר ליה רב אדא בר מתנה לרבא אימא אידי ואידי שלא בסמוך לוסתה ואפרישה. פירוש הא דקאמר שלא בסמוך לוסתה, לאו דוקא דלדידיה אפילו בסמוך לוסתה לא מחייב אכניסה דאנוס הוא, דאע"ג דאמור רבנן (לקמן שבועות יח, ב) דצריך לפרוש ממנה סמוך לוסתה, הא לאו דאורייתא אלא מדרבן ולהרחקה יתירה ואסמכוה אוהזרתם את בני ישראל, אבל מ"מ כיון דבהרחקה יתירה היא וסבור שיכול לבעול אפילו ראתה נדה בעודו משמש אנוס הוא, אלא הא דאוקמינהו בשלא סמוך לוסתה היינו משום דבשלא סמוך לוסתה לכולי עלמא לא מחייב אלא אפרישה, מ"ה קאמר דתרוייהו בשאינו חייב אלא על הפרישה, והא דאהדרי ליה לרבינא מי מצית מוקמת לה בשלא סמוך לוסתה ומשום פרישה, היינו דאהדר ליה בלישניה, ומיהו לאו דוקא אלא עיקרא דמלתא משום דאוקמה בפרישה הוא, וכאלו א"ל מי מצית מוקמת לה משום פרישה ומיהו ודאי לרבה ורבינא ע"כ בסמוך לוסתה הוא, דאי לא, אכניסה לא מיחייבו בקרבן דאנוסין הן, וקתני נמצא על שלו חייבים בקרבן.

א"ל אצית מאי דקאמר לך רבך. פירוש רבינא הוא דקאמר ליה אצית מאי דקאמר לך דהוא רבך דקאמר תרוייהו תננהו.

א"ל היכי אצית דתניא זו היא מצות עשה שבנדה ואם איתא מצות ל"ת היא. כך גרש"י ז"ל ופירש הוא ז"ל היכי אצית לאוקומ' בכניסה דתניא עליה דההיא נמצא על שלו זו היא מצות עשה שבנדה, ואם איתא דבכניסה איירי מצות ל"ת איכא אין כאן עשה, וא"ל אי תני תחסיר ותני, אם איתא שונה בריתא זו על אותה משנה חסר ותני תקן אותה בלשון חסורי מחסרא ואמור שהוא חסרה, ותני הכי זו היא מל"ת שבנדה היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד זו היא מ"ע שבנדה נ"ל כל זה צריך להוסיף על משנתך ע"כ. ויש מקשים עליו דא"כ הוה ליה למימר והא תנינא עלה, שכן לשון התלמוד לעולם בכל כיוצא בזה, ועוד דברייתא זו לא מצאנוה שם בתוספתא במקומה של אותה משנה.
ור"ח ז"ל גריס היכי אצית דתנינא זו היא מ"ע שבנדה ואם איתא מ"ע ול"ת היא, פי' תנינא במתני' דהכא זו היא מצות עשה, ואם איתא עשה ול"ת הוה למיתני עשה בפרישה כדחזקיה (לקמן שבועות יח, ב) דאמר ותהי נדתה עליו שלא יפרוש מיד, ל"ת ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, וכדרב פפא (שם) דאמר לא תקרב ולא תפרוש נמי הוא מדכתיב האומר קרב אליך אל תיגע בי פירוש בשהדגישה שנטמאת והודיעה אותך אל תקרב אליה עצמך מיד ותגלה ערותה אלא נעוץ צפרניך עד שימות היצר, כן פירש ר"ח ז"ל. וזה תימה בעיני דנקט עשה ול"ת בפרישה, וא"כ מאי קא קשיא ליה לרב אדא, דאפילו לדידיה כי מוקמת לה למתניתין אפילו בשאין סמוך לוסתה עשה ול"ת איכא, ולעולם ה"ל לתנא דמתניתין דהכא למיתני זוהי מצות עשה ול"ת שבנדה, אלא ה"ק אם איתא דחדא אכניסה וחדא אפרישה מ"ע ול"ת הוא, מל"ת אכניסה, לדידך דאמרת דלאו אנוס הוא דבעוד שהוא משמש ראתה נדה ובועל הוא את הנדה ואיכא משום ואל נדת טומאתה לא תקרב דאף הוא אזהרה לבועל את הנדה, ועשה כשאמרה לו נטמאתי שצריך לשהות עד שימות היצר, וא"ל תני במתניתין זו היא מצות עשה ולא תעשה שבנדה.
וא"ת אם כן לרב אדא גופיה דמוקים להו בפרישה לחוד, תיקשי ליה דאפילו בפרישה גופה איכא עשה ול"ת כדפירש ר"ח ז"ל עשה דכתיב ותהי נדתה עליו ל"ת דכתיב לא תקרב דהיינו לא תפרוש, י"ל דלדידיה לא קשיא דלא אצטריך ליה לתנא לאשמעינן אלא מ"ע שאין כן בכל התורה שיתחייבו ב"ד בהוראתן על מ"ע, והכא מתחייבים משום דאיכא מל"ת בהדיה כחדא עברה, אלא לרבא דאמר חייב שתים ושתי עברות דהיינו כניסה ופרישה הוה ליה לתנא למחשבינהו לתרוייהו, כדקחשיב להו בפ"ב של הוריות (ח, ב) זוהי מ"ע שבנדה פרוש כלומר בהנאה מועטת מל"ת לא תבוא על הנדה. ורב אדא דאקשי הכי בהא דאמר תרוייהו תננהו, ה"ה דהוה מצי לאקשויי ליה הכין לעיל מיד שאמר על משנתינו חייב שתים אלא דנטרא ליה עד סופא.

אי בעם הארץ אכל ב' זיתי חלב בהעלם א' הוא פי' דעם הארץ כיון שהוא סבור שהוא מותר לבעול סמוך לוסת' אף ע"פי שא"ל אחר כניס' נטמאתי ויש לו ידיעת איסור שהיא נדה לזרזו להבא מ"מ אין לו ידיעת חטא לשעבר כי עדיין הוא סבור שלא חטא בכניס' וכשחזר ופירש בקושי דסבור שהוא מותר הוו להו ב' זיתי חלב בהעלם אחת דכיון דלא הוה בנתים ידיעת חטא ידיעת איסור לחודה אינה מחלקת וכדפי' רש"י ז"ל ומיהו איכא למידק מהא דאמרינן בפרק כלל גדול קצר וטחן גרוגרות בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר וטחן מיד חצי גרוגרות בזדון שבת ושגגת מלאכות הרי הן חלוקות לחטאות ומצטרפות והא התם דכי קצר או טחן כגרוגרות בשגגת שבת וזדון מלאכות כשחזר וקצר וטחן כגרוגרות בזדון שבת ושגגת מלאכות וידיעת איסור איכא שיודע שהוא שבת אבל ידיעת חטא ליכא שהרי הוא עתה שוגג במלאכה שעשה וסבור שהיא מותרת ואפ"ה אמרינן שידיעה זו מחלקת והוו חלוקות לחטאות וי"ל דשאני התם דאפשר להעלמה אחרונה דשגג' מלאכות בלא העלמה ראשונה דשגגת שבת הלכך כל חדא וחדא באנפי נפשה קיימא וסגי ליה לחלק בידיעת איסור דבנתיים משא"כ בהא דהכא שאלו לא היתה לו העלמה הא' לא באת לידו העלמה הב' שאלו ידע שאסור לבעול טהורה סמוך לוסתה ושאין לומר יכולני לבעול היה נמנע מלבעול ולא יבא לידי איסור פרישה הלכך בעינן ידיעה גמורה לחלק דהיינו ידיעת חטא וזה ברור ועוד דהתם בתר דידע להו לתרווייהו ידע דחטא בתרווייהו ליזהר בהם להבא אבל הכא לעולם לא ידע דחטא בקמייתא דליזדהר מינה להבא ויש מתרצים בלשון אחרת וזה קצר ונכון:

אמר רבא לעולם בסמוך לוסתה. פירוש אפרישה נמי דאי בפרישה לחודה לא מחייב שתים ונקט פרישה דההיא קשיא לן טפי מעיקרא. ותלמיד חכם לזו ואין ת"ח לזו פי' שהיה יודע שהכניסה אסורה אלא כסבור יכולני לבעול ואינו יודע שהפרישה אסורה נמצא שוגג בשתיהן ויש בנתים ידיעת חטא דכיון שאמרה לו נטמאתי יודע שחטא בכניסה. לעולם שלא בסמוך לוסתם ואפרישה פי' ואפרישה בלחוד דאילו חיוב כניסה ליכא בשלא סמוך לוסתה ואנוס הוא והוי יודע דסמוך לוסתה האמור כאן אינו סמוך לוסתה האמור לקמן שהוא עונה או יום או לילה דההיא מדרבנן בעלמא הוי דהא קי"ל וסתות דרבנן אלא ר"ל אחר שהגיע וסתה או קודם מעט בסמוך ממש. והא נמצא קתני ונמצא לבתר הכי משמע פי' לבתר תשמיש. ג"ה ואי אפרישא מעיקרא כי פריש לה הויא ליה ידיעה פי' דמשעה שא"ל נטמאתי ידע שהיא טמאה דנאמנת עליו ומאי נמצא דקתני דמשמ' שנמצא לבתר הכי לאחר תשמיש וק"ל ודקארי לה מאי קארי לה וי"ל דקסבר דלעולם דפריש כשא"ל שנטמאת כי סמך אדיבורה כסבור שכן הי"ל לפרוש ואפ"ה שהיא נאמנת רצה לבדוק הדבר ולאמת יפה ונמצא כדבריה וא"ת אי פריש לפי שאמרה לו נטמאתי היכי קתני סיפא נמצא על שלה לאחר זמן טמאין מספק ופטורין מן הקרבן דהא כיון דא"ל נטמאתי חייבין הם בקרבן וי"ל דקסבר דסיפא ודאי בנמצא דוקא שלא אמרה לו נטמאתי ואיידי דקתני בההיא נמצא ממש קתני באידך נמצא ולאו ממש כדפרישת ובדין הוא דהו"ל למיפרך נמי מההיא דהוי קושיא טפי כדאמרן אלא דניחא לן למיפרך מרישא גופיה דאנן משמע לן דלישנא דנמצא לא שייך כלל כל היכא דפי' מעיקרא כנ"ל:

גירסת הספרים אלא ציית דקאמר לך רבך ולפי גירסא זו רבינא הוא שא"ל לרב אדא דלציית למאי דאמר רבא דמוקים לה בכניסה ורש"י ז"ל גורס א"ל רבא ציית למאי דקאמר לך רבך כלומר דליצית רב אדא למאי דאמר רבינא בסייעתא דרבה דודאי שפיר קא פריך. גי' רש"י ז"ל מאי אצית דתנינן זו היא מ"ע שבנדה ואם איתא מצות ל"ת היא א"ל אי תנית חסר ותני הכי זו היא מצות ל"ת ועשה שבנדה א"ל נטמאתי וכו' ופי' הוא ז"ל היכי מצית לאוקומה בכניסה דהא תנינא עלה דההיא דנמצא על שלו זו היא מ"ע שבנדה ואם איתא דבכניסה איירי מל"ת היא ולית בה עשה א"ל אי תנית חסר ותני אם אתה שונה ברייתא זו על אותה משנה תקנ' בלשון חסורי מחסרא ואמור שהיא חסרה ותני הכי זו היא מצות ל"ת שבנדה אבל היה משמש עם הטהור' וא"ל נטמאתי ופירש מיד זו היא מ"ע שבנדה כל זה צריך להוסיף על משנתך עכ"ל רש"י ז"ל ובודאי דקשיא אמרן ז"ל מדידיה דלדידיה שהוא מפרש בכאן דאפי' מאן דחייב על הכניסה ל"ת הוא דאיכא אבל עשה ליכא ואלו במסכת הוריות על אותה ששנינו שם איזו היא מצות עשה שבנדה פי' ל"ת לא תבא על הנדה פי' רבינו ז"ל שם עשה פי' שלא תקרב אליה סמוך לוסתה דכתיב והזרתם את בני ישראל מטומאתם אלמא עשה גמור הוא ובדברי הירושלמי שאמרנו לעיל ובודאי שאין פי' שפי' שם מחוור שהרי לא הוזכרה כאן אותה משנה למימר דאיירי תנא התם בכניסה ולא מייתי' אלא הא דנמצא על שלו ואין לומר דטעמא משום דכיון דלא אמר התם ל"ת בכניסה דלא מוכח מינה חיוב קרבן ולומר דלא תבא דקתני התם היינו עלה ובה ממש דהא ודאי לענין חיוב קרבן ב"ד שנויה שם וב"ד אינם חייבי' על עשה אלא כשיש עמו ל"ת וכמו שפי' לעיל אלא דהתם ודאי עשה דפרישה קתני כדפי' לעיל ומאי פרוש שיפרוש מלבעול ומלצאת בהנאה מרובה דהיינו יציאה בקושי אלא שיעמיד בעצמו וכן פירשו שאר המפרשים ז"ל גם לענין פירוש שבשמועתינו הקשה הרמב"ן ז"ל חדא דהו"ל למימר מאי אצית דתנינא עלה דההיא היא מ"ע והיכי נקט סתמא דתניא וכן הוא הלשון המורגל בתלמוד ועוד לא מצינו שנשנת ברייתא זו על אותה משנה בתוספתא ובשום דוכתא ואין הדבר נראה שהיא שנויה שלא במקומה ועוד יש לי להקשות שלא מצינו בשום מקום חסורי מחסרא כיוצא בזה שלא שנו בברייתא אלא זו היא מ"ע שבנדה והוא אומר שנוסיף בה זו היא מל"ת שבתורה ועשה שבנדה הי' משמש עם הטהורה וכו' היכן יכנס כל התוספת הזה והנכון כגי' הספר וכן הגי' בנימוקי ר"ח ז"ל מאי אצית דתנינא זו היא מ"ע שבנדה ואם איתא עשה ול"ת היא א"ל תני הכי זו היא מל"ת ועשה שבנדה היה משמש וכו' והרבה פירושים נאמרו בה אבל המתחוור לי יות' דה"פ מאי אצית לאוקומ' בכניסה ולומר שיש חיוב בכניסה דהא במתני' דהכא בפרקין דטרח תנא לפרושי חיוב שבנדה דתנן במס' הוריות קתני זו היא מ"ע שבנדה א"ל נטמאתי וכו' והיינו ע"כ חיוב פרישה כדקתני בהדיא ואם איתא דאיכא חיובא נמי בכניסה וכי קתני התם בהוריות ל"ת שבנדה משום כניסה הוא ה"ל למתנייהו הכא כדקתני פרישה וליתני זו היא מ"ע ול"ת שבנדה עשה משום חיוב פרישה דקארי לה הכי בכל דוכתא אע"פ שיש עמו ל"ת משום חיוב כניסה דבעי למקרייה בלשון ל"ת כדכתיבנא לעיל ואפי' גי' רש"י ז"ל יש להלום אותו דאם איתא ל"ת הוא כלומר ל"ת דכניסה דהוי רבותא טפי הו"ל לפרושי ולא בעי לפרש אלא חד מינייהו והיינו דלא משנינן לפום גי' דידן דדלמא פריש חדא וה"ה לאידך וכיון דחזינן דפריש חיובי קרבן דפרישה ולא פריש חיוב בכניסה כלל ולא רמיז לי' הכא מכלל דאיכ' שום חיוב בכניסה ול"ת דקתני בהוריות היינו ל"ת דלא תבא על הנדה ממש א"ל תני הכי זו מל"ת ועשה שבנדה היה משמש וכו' הוסף במשנתך ל"ת ותשכח דתרווייהו תני להו ומעיקרא תני ל"ת דחיוב כניסה ובתר הכי עשה דפריש' ומתני' ה"ק הי' משמש עם הטהורה סמוך לוסתה וא"ל נטמאתי ופירש מיד חייב וכו'. פירוש וא"ל נטמאתי והמתין עד שמת דהשתא חיובא על הכניסה זו שפי' מיד והוא חייב על הפריש' לבדה כגון שהיה כניסתו שלא סמוך לוסתה או שחייב שתים בסמוך לוסתה ובת"ח לזו ואין ת"ח לזו והרמב"ן ז"ל פי' אותה בלשון אחרת וזהו הנ"ל נכון וקצר והוא כדרך פי' מורי רבינו הרב ר' אהרן הלוי ז"ל אלא שיישבתי בו קצת:

וטוביה פי' אשריו שזכה לכך לכבוש את יצרו לעמוד בעצמו שלא לפרוש בקושי:

אמר רבא זאת אומרת המשמש מת בעריות וכו' כל משמש מת האמור בשמועתינו ר"ל באבר מת כדמוכח שמעת' והוא משונה מל' משמש מת האמור במס' סנהדרין בפ' ד' מיתות ב"ד דהתם פי' שמשמש את המת כמעשה דהורדוס והרב' לשונות יש בתלמוד כן שהלשון אחד ופירושו מתחלף וגם המשמש באבר מת האמו' בשמועתינו לא נחלקו כאן אלא בנדה דפ' הבא על יבמתו נפקא ליה לרבא מקרא אחרינא דכתיב שכבת זרע פרט למשמש מת ואילו הכא נפקא ליה מדכתיב ותהי נדתה עליו ומיהו תרווייהו צריכי דאי מההיא דאשת איש ה"א מה לאשת איש שכן אוסרה מתירה ויש לה התר בחיי אוסרה וכדפרכינן דכוותה התם ואי מנדה הו"א מה לנדה שכן אינה במיתת ב"ד דאי ס"ד בעלמא חייב הכא אמאי פטור דאנוס הוא פי' רש"י ז"ל ומה הי"ל לעשות ומיהו לקמן בסמוך אמרינן דלא חשיב הא אונס אלא כשהוא שלא בסמוך לוסתה דאי סמוך לוסתה לא חשיב הא אונס כי הוא הביא האונס על עצמו וכדאמרינן בסמוך ומי אמר אביי אנוס הוא מכלל דבשלא סמוך לוסתה עסקינן. גירסת הספרים כי פריש מיד נמי אסור הוא פי' לא שיהיה אונס כמו שפי' מת דהא התם לא אפשר והכא אפשר אלא לומר שגם זה יש לו אונס כי חולי אינו יכול לכבוש יצרו ולעמוד בלא דישה עד שימות ולפיכך פירש חי ומיהו עדיין קשה לגי' דמאי מהדר ליה אביי שהיה לו לפרוש בהנאה מועטת דהא אמרינן דאנוס הוא על זה ואם ר"ל שחייב לכוף את יצרו הכי הול"ל בהדיא ורש"י ז"ל גורס כי פריש מיד נמי ליפטר ופי' הוא ז"ל דכיון דבעלמא מת הרי הוא כחי לענין זה מה לי שיפרוש מת או שיפרוש חי דהא זה נמי צער יש לו והיינו דפרקינן שזה פורש בהנאה גדולה וזה פורש בהנאה מועטת ואם התרנו לו הנאה מועטת ומשום דלא אפשר לא נתיר לו הנאה מרובה:

אם כן מצינו ארוכה וקצרה בנדה ק"ל א"כ דקאמר מאי דהא לכ"ע יש ארוכה וקצרה בנדה דמדקתני פירש מיד חייב מכלל דכל שלא פירש מיד פטור ולא סגיא בלא"ה ולא נחלקו כאן אלא אם פטורו של מת הוא בכאן בלבד או אם הוא ג"כ בכל התורה וי"ל דלא חשיב לומר ארוכה וקצרה אלא כששתיהן מקום אסור אלא שהותר לצורך שעה דלא אפשר בלא"ה דומיא דקצרה וארוכה שבנדה והיינו היכא דמשמש מת בעלמא חייב אף כל היכא דמשמש מת בעלמא פטור אינה ראייה לידון כקצרה שאין הקוצר שלה מתירה אלא שהיא בעצמה מותרת והוי כיוצא בעזרה דרך אויר את"ל דאויר עזרה לאו כעזרה דמיא והיינו דכאמר א"כ וזה ברור:

היה עם הארץ ואינו יודע לא אזהרת סמוך לוסתה ולא ענין הפרישה אם היה סמוך לוסתה אע"פ שנמצא שוגג בשניהם אינו חייב אלא אחת שהרי זה כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד שהרי בשתיהן העלמה אחת היא והוא ענין איסור ומותר וכל שכן אם היה שלא בסמוך לוסתה שהרי על הכניסה אנוס הוא:

היה תלמיד לזו ואינו תלמיד לזו ר"ל שיודע באזהרת סמוך לוסתה ואינו יודע באיסור פרישה לאלתר והיה הענין בסמוך לוסתה הרי זה נמצא שוגג בשתיהן על הכניסה שסבור היה יכולני לבעול בלא דם ועל הפרישה שהרי היה סבור שמותר ומתוך כך חייב שתים על הכניסה ועל הפרישה ואין זה כאכילת שני זיתי חלב בהעלם אחד שאין השגגות דומות זו לזו ששגגת הכניסה היא ביכולני לבעול ושגגת הפרישה הוא בהעלמת אסור ומותר:

מי ששמש ופרש וקנח ומצא דם על עד שלו שניהם טמאים זו משום נדה וזה משום בועל נדה שעל כרחך דם היה שם בשעת תשמיש ולענין קרבן על הפרישה פטור שהרי אנוס הוא ולא הרגיש ועל הכניסה חיובו תלוי על אחת מן הדרכים שביארנו וכן הדין בנמצא על עד שלה אם קנחה מיד אבל אם קנחה לאחר זמן מועט בכדי שתושיט ידה לתוך הכר או לתחת הכסת ליטול העד לבדוק בו ואח"כ קנחה עצמה שניהם טמאים מספק שמא בשעת תשמיש היה שם ופטורין מן הקרבן שמא לאחר תשמיש בא ואם שהתה בכדי שתרד מן המטה ותדיח פניה הבעל טהור:

הבא על הערוה אלא ששמש באבר מת פטור שאין ביאה בלא קושי קרויה ביאה אלא שפוסלת מן התרומה כמו שיתבאר במקומו:

אמר רבא תרווייהו תנינהו כניסה תנינא דמחייב עליה פרישה תנינא דמחייב עלה הכא דקתני פירש מיד חייב אלמא דחייב אפרישה והתם קתני במסכת נידה דף י"ד נמצא על שלו כלומר ששימש ופירש ונתקנח ונמצא דם אסודר שלו שנתקנח בו טמאים וחייבין בקרבן שהרי ודאי שהדם בשעת הבעילה היה מאי לאו בסמוך לוסתה והאי דמביא קרבן על הכניסה הוא דעל הפרישה לא מחייב כלל משום דאנוס שהרי לא הרגיש בדבר אלא לאחר שפירש אלמא כמו שחייבין על הפרישה היכא דהרגיש מקמי דלפרוש כן חייבין על הכניסה סמוך לוסתה. אמר ליה רב אדא בר מתנה לרבא ואימא אידי ואידי אפרישה וכגון שהרגיש בדבר מקמי דלפרוש אבל אכניסה סמוך לוסתה לעולם פטור הוא מקרבן וכי תימא תרתי למה לי כלומר כיון דקתני הכא פירש מיד חייב דאלמא מחייב אפרישה למה לי' למיתנה תו נמצא על שלו איידי דבעא למיתנה על שלה לחלק בין נמצא אותיום לנמצא אחר זמן תנא נמי נמצא על שלו ולעולם בין נמצא על שלו בין נמצא על שלה אותיום החיוב על הפרישה הוא וכגון שהרגיש בדבר קודם שיפרוש אבל על הכניסה סמוך לוסתה לעולם לא מחייב כלל:

אמר ליה רבינא ומי מצית מוקמת לה לההיא בשלו בסמוך לוסתה ואפרישה וכגון שהרגיש בדבר קודם שיפרוש והא נמצא קתני ונמצא בתר הכי משמע אמר ליה ציית מאי דקאמר לך רבך פי' רבינא עצמו שאמר לו לרב אדא בר מתנה ציית מאי קאמר לך רבך כלומר אלא ציית מאי דקאמר לך רבך שזה החיוב על הכניסה הוא אמר ליה והיכי אצית דתנינא זו היא מצות עשה שבנדה ואם איתא דמחייב על הכניסה ועל הפרישה מצות עשה ולא תעשה היא עשה דפרישה שאומרי' לו שהה כדבעינן לומר קמן אזהרה למשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי פירש מיד חייב מניין דאמר קרא ותהי נידתה עליו ולא תעשה שאומרין לו אל תקרב עם אשתך סמוך לוסתה ואמר ליה תני זו היא מצוה עשה ולא תעשה שבנידה:

והאי לא תעשה דאמרן הכא לא תעשה דכניסה הוא דקאי בר מלא תעשה דפרישה דהא קיימא לן דהפרישה נמי אית בה לא תעשה כדקתני בהדיא במתני' דהוריות אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה שבנידה ואמרינן נמי לקמן בענין המשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי פירש מיד חייב אשכחן עשה לא תעשה מנא לן אמר רב פפא לא תקרב לא תפרוש הוא דשמעת מינה דבפרישה אית בה נמי לא תעשה וממילא שמעת דהא דאמרינן הכא ואם איתא מצות עשה ולא תעשה הוא דלא תעשה אכניסה הוא דקאי בר מלא תעשה דאיכא בפרישה בהדי עשה. אמר מר פירש מיד חייב וכו' ואלא היכי עבד אמר רב הונא נועץ צפורניו בקרקע עד שימות הגיד אמר רבא זאת אומרת המשמש מת בעריו' פטור הוא דהא הכא כי שהא ולא פירש מיד עד שימות פטור הוא דאי ס"ד חייב הכא היינו טעמא דפטור משום דאונס הוא שהרי היתה טהורה קודם שנזקק לה להשתמש ובתוך התשמיש הוא שנטמאת אי אנוס הוא כי פירש מיד נמי ליפטר:

אמר ליה אביי לעולם אימא לך המשמש מת בעריות חייב והכא היינו טעמא דפטר משום דאנוס הוא ודקא אמרת כי פירש מיד נמי נפטר היה לו לפרוש בהנאה מועטת ופירש בהנאה מרובה.

אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי אם כן מצינו ארוכה וקצרה בנידה דהא אמרת כשפירש בהנאה מרובה חייב וכשפירש בהנאה מועטת פטור כלומר אי אמרת בשלמא משמש מת בעריות פטור מכלום דאלמא לאו תשמיש הוא וליכא הנאה כלל שפיר אלא אי אמרת דאיכא הנאה ותשמיש מיקרי מיהו כיון דאנוס הוא מוטב לפרוש מת שהוא בהנא' מועטת ולא סגי בלאו הכי ולא יפרוש בהנאה מרובה דומיא דמי שנטמא בעזרה שאף על פי שיוצא בקצרה מכל מקום הרי מטמא הוא את המקדש אלא מוטב שיצא בקצרה ויטמא מעט דלא סגי בלאו הכי ואל יצא בארוכה אם כן מצינו ארוכה וקצרה בידה ואנן במקדש הוא דתנן קצרה וארוכה אבל בנידה לא תנן.

ומהדרינן לעולם איכא ארוכה וקצרה בנידה והיינו טעמא דלא תני לה בנידה כדתני לה במקדש משום דלא דמי ארוכה דהכי לארוכ' דהתם וקצרה דהכא לקצרה דהתם דאילו התם בשוהא ואינו יוצא לאלתר א"נ בשמהלך בארוכה דהיינו טעמא דשוהא הוא שחייב וכשממהר לצאת בקצרה פטור ואילו הכא בשוהא ואינו יוצא לאלתר הוא שפטור וכשממהר לצאת חייב:

גמרא לעולם אימא לך בשלא סמוך לוסתה ואפרישה כו' נראה דודאי רב אדא נמי מודה דמיחייב אכניסה בשוגג והיינו באומר מותר ובהכי מתוקם ליה מתני' דהוריות דחייבין על עשה ועל לא תעשה שבנדה דל"ת שבנדה היינו לחייב על הכניסה בספק אשם תלוי ובודאי חטאת ועוד עיקר קרא דלא תקרב לחייב על הכניסה בא כדמוכח לקמן בשמעתין אלא דהנהו דמיחייבי ב' חדא אכניסה וחדא אפרישה לא מצינן לאשכוחי בשוגג באומר מותר דמאי קא"ל נטמאתי כיון דלא ידעי איסור נדה כלל ולא ה"ל ידיעה בינתיים וה"ל כמו אכל ב' זיתים חלב בהעלם א' ולכך מהדר רבא לאשכוחי דמיחייב ב' בסמוך לוסתה ובת"ח לזו ולא לזו ומייתי מנמצא על שלו דע"כ לא איירי באומר מותר ומחייב ליה על כניסה וע"כ דהיינו בסמוך לוסתה ובהא פליג רב אדא עליה דאפי' בסמוך לוסתה לא מיחייב אכניסה אי משום דהוי נמי אונס דקסבר יכולני לבעול דוהזרתם לפרוש מן הנדה סמוך לוסתה אינו רק אסמכתא בעלמא כמ"ש בעל המאור ואי כפי' בעל מלחמות דאע"ג דלאו אסמכתא היא לרב אדא פטור הוא משום דאנוס הוא דאע"ג דאזהר רחמנא איהו לא מייתי ליה לידי קרבן כו' וי"א יכולני לבעול לרב אדא קרוב למזיד הוא כו' ע"ש ועוד האריכו בפי' סוגיא זו בצורך השמועה ומה שיש לדקדק בה עיין בדבריהם ואין להאריך:

תוס' בד"ה א"כ מצינו כו' שהפטור אינו ע"י שהיא בעילה קצרה כו' פירוש בארוכה דהיינו הנאה מרובה כו' עכ"ל לא ניחא להו כפרש"י דלדברי המקשה נמי ארוכה כמשמעו שהאריך ושהה פטור וקצרה כמשמעו שפירש מיד חייב משום דא"כ לא הוה פריך מידי דלאו היינו קצרה וארוכה דגבי מקדש כדמסיק המתרץ ואפשר שהוצרכו זה לפי דרכם שכתבו דהמקשה נמי ידע למימר כיון דלא דמי למקדש לא מתני ליה דמש"ה לא פריך ליה אלא אדאביי [אבל] לרבא דמשמש מת פטור לא מתני ליה ארוכה וקצרה הכא כמו במקדש שיש בשתיהן טומאת מקדש ואי הוה קס"ד דמקשה ארוכה וקצרה כמשמעו כפרש"י א"כ ודאי דלאביי נמי לא הוה קשיא ליה כיון דלאו היינו ארוכה וקצרה דגבי מקדש ודו"ק:

גמ' אנוס ואפרישה מזיד ואי בעם הארץ כו' ובת"ח ות"ח כו' על שלה טמא בספק ופטורין מן הקרבן ואיידי דבעי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה והא נמצא כו' מספק ופטורה מן כו' כצ"ל:

בד"ה המשמש כו' לשמש ועד זה נכנס כו' כצ"ל:

גמרא אר"ה משמיה דרבא נועץ כו'. הסה"ד בהקדמה מגיה משמיה דרבי או דרב:

רש"י בד"ה ובת"ח לזו (בסופו). ובבעילת הטומאה שוגג כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה לא בסמוך לווסתה. כגון שאמרה לו נטמאתי כו'. משמע דלא סגי במה שתאמר לו דארגשה (והא בלא"ה מוקמינן לה בר"פ הרואה כתם דארגישה) ועתה לא תקשה תו והא נמצא קתני כו' דכיון דאמרינן התם אימר הרגשת שמש הוא לכן הוה כמו אנוס:

תד"ה אי בע"ה. וחזר וקצר וטחן כחצי כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה לעולם כו' דהו"מ למימר בסמוך לוסתה ואפרישה עכ"ל. אי הוה מוקי לה בסמוך לוסתה לא הוה צריך לדחוקי דמשום דקתני סיפא נמצא על שלה תנא נמי נמצא על שלו אלא משום דמשנתינו איירי בשלא סמוך לוסתה ולכן מחלק בין אבר חי לפירש באבר מת משא"כ התם מיירי בסמוך לוסתה נקט סתם ואינו מחלק דלעולם חייב כדמסקינן לקמן דאביי בעלמא אתמר לפי פירש"י (אלא דהכא לרבא מקשה). מ"מ קו' תוספות נלע"ד לישב בפשיטות דרב אדא בר מתנא הוה ס"ל דסמוך לוסתה מזיד מקרי כמ"ש נמי מהרש"א וא"כ תו לא מחייב אפרישה משום דלא שב מידיעתו ולא שייך תי' תוספות ד"ה אי בת"ח ודו"ק:

ד"ה דאי כו' תימא דפ' הבא על יבמתו כו' לפענ"ד פשוט הוא דמקרא דהכא לא מוכח מידי דידע רבא לפרושי כאביי לחלק בין הנאה מרובה למעוטה אלא שהוכחתו ממתני' דאי כאביי מצינו ארוכה וקצרה בנדה ואין במקדש ותי' הש"ס לא ס"ל לחלק משום דאינו דומה ארוכה וקצרה דהכא והתם. ואם כן מתני' גופה מנ"ל דליכא ארוכה וקצרה בנדה ע"כ מקרא דמייתי בפ' הבע"י ופשוט ודו"ק:

ואי בעם הארץ. שהוא שוגג על שתיהן: אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד הוא. שלא נודע לו בין זה לזה ואינו חייב אלא אחת אף זה לא נודע לו בין כניסה לפרישה שחטא שכשאמרה לו נטמאתי אינו יודע שנתחייב על הכניסה כסבור אנוס אני עליה שהרי לא למד שמוזהרין ישראל לפרוש מן נשותיהן סמוך לוסתן ואין זה אונס אלא שוגג וכיון דלא למד נמצא שלא ידע בין כניסה לפרישה שחטא והוה ליה בא על נדה שתי בעילות בהעלם אחד: אלא בשלא סמוך לווסתה. זה אנוס על הכניסה הוא שלא היה לו לעלות בדעתו: ואי בתלמיד חכם ולא חדא לא מיחייב. דאכניסה אנוס ואפרישה מזיד: ואי בעם הארץ חדא הוא דמיחייב אפרישה. דאומר מותר אבל אכניסה אנוס: ובתלמיד חכם לזו. כלומר יודע שישראל מוזהרין לפרוש מנשותיהן סמוך לווסתן כדאמר לקמן מוהזרתם את בני ישראל מטומאתם ואין יודע שהמשמש עם הטהורה ואמרה נטמאתי צריך לפרוש באבר מת דהוה ליה שוגג על שתיהן אכניסה דסבור יכולני לבעול ואפרישה אומר מותר ושני זיתי חלב בהעלם אחד לא הויא שהרי תלמיד חכם הוא לזו שלא היה לו לבעול סמוך לווסתה ואין זה אונס אלא שוגג כסבור יכולני לבעול קודם וכי אמרה לו נטמאתי ידע שחטא אכניסה והויא ליה ידיעה בין כניסה לפרישה וא''ת מזיד הוא בבעילת סמוך לוסתה אין זו קשיא שאין כרת וחיוב חטאת על סמוך לוסתה עד שתטמא ובבעילת הטמאה שוגג הוא כסבור יכולני לבעול: נמצא על שלו. דם על המפה שקנח בה אחר תשמיש: טמאים. שניהם טומאת שבעה היא משום נדה והוא משום בועל נדה דודאי ראתה דם קודם בעילה או בשעת בעילת תשמיש: וחייבין. שניהם בקרבן: שלא בסמוך לוסתה. דאכניסה אנוס ואפרישה הוא דמיחייב ליה כגון שאמרה לו נטמאתי ופירש בקושי לקמן פריך הא נמצא קתני: פרישה למה לי. לרבי שסידר את המשנה לאשמועינן: הא תנא ליה. הך מתני' דשבועות: איידי דבעי למיתני נמצא על שלה שמחלק שם בין קנחה מיד לקנחה לאחר שעה שבקנחה מיד קתני טמאים וחייבים בקרבן ובלאחר זמן דאיכא למימר לאחר תשמיש ראתה קתני פטורין מן הקרבן: בתר הכי. בקינוח שאחר תשמיש קאמר: א''ל רבא. לרב אדא: ציית מאי דקאמר לך. רבינא רבך דלא בפרישה מצית לאוקמה: אמר ליה היכי מצית. לאוקומה בכניסה דתני עלה דההיא נמצא על שלו וזו היא מצות עשה שבנדה: ואם איתא. דבכניסה איירי מצות לא תעשה היא ואין כאן עשה: א''ל אי תנית חסר ותני הכי. אם אתה שונה הברייתא תקן אותה בלשון חסורי מחסרא ותני הכי וזו היא מצות לא תעשה שבנדה היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד זו מצות עשה שבנדה כל זה צריך להוסיף על משנתך: נועץ צפרניו. כלומר יעמיד עצמו בלא דישה עד שימות האבר: וטוביה. ואשריו כלומר זו היא הטובה לו: זאת אומרת. מתני' דקתני פירש מיד דמשמע הא פירש באבר מת פטור שמעינן מינה שהמשמש בעריות באבר מת פטור: דאי סלקא דעתך. בעלמא חייב הכא מאי טעמא פטור: משום דאנוס הוא. דאין לו עוד מה לעשות: כי פירש מיד נמי ליפטר. הואיל ואין חלוק פטור לאבר מת ומשמש בקושי: מצינו ארוכה וקצרה. חילוק בין קצרה וארוכה שאם האריך ושהה פטור ואם פירש בקצרה כלומר מיד להוי חייב:

אי בעם הארץ אידי ואידי אכל שתי זיתי חלב בהעלם אחד הוא. משמע הכא דאע''פ שנודע לו בינתים שבא על הנדה כיון שלא נודע לו שנתחייב חטאת שסבור להיות אנוס חשבינן ליה בהעלם אחד וכן פירש בקונטרס וא''ת דאמר בפ' כלל גדול (שבת דף עא. ושם) בעי מיניה ר' ירמיה מר' זירא קצר וטחן כחצי גרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכה וחזר וקצר כחצי גרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכה מהו שיצטרפו א''ל חלוקים הן לחטאות ולא מיצטרפי פירוש שאם היה בכל פעם כגרוגרת היה חייב שתי חטאות אע''פ שלא היתה ידיעת איסור בינתים וי''ל דרבא לטעמיה דסבירא ליה התם דאינו חייב אלא אחת אי נמי התם חשיב ליה ידיעה כיון שנודע לו כל מה שהיה ספק באותה שעה: לעולם אימא לך שלא בסמוך לוסתה ואפרישה. והוא הדין דה''מ למימר בסמוך לוסתה ואפרישה: והא נמצא קתני. תימה דעדיפא מיניה הוה מצי למיפרך מהא דקתני סיפא נמצא על שלה טמאים מספק ופטורין מן הקרבן ואמאי פטור כיון דאמרה נטמאתי: המשמש מת בעריות פטור. והא דתנן בפרק ב' דנדה (דף יד.) נמצא על שלה כשיעור וסתה חייבין בקרבן ומפרש בגמרא משל לשמש ועד זה נכנס וזה יוצא וצריך לאוקומה דפירש בקישוי דאי בפירש מת אין זה שיעור וסתה: דאי ס''ד חייב כו'. כל מה שמדקדק רבא מן המשנה יכול לדקדק מן הפסוק דנפקא לן בשמעת' אזהרה למשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי מדכתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב דלא תפרוש משמע אלמא משמש מת פטור דכיון שהוזהר שלא לפרוש יש לו להמתין עד שימות האבר ותימה דבפרק הבא על יבמתו (יבמות נה: ושם) נפקא ליה לרבא משכבת זרע דכתיב באשת איש דמשמש מת פטור: אם כן מצינו ארוכה וקצרה בנדה. י''מ אם כן כדרב הונא דאמר נועץ צפרניו וקשה דתקשי ליה מתני' דמשמע שיש תקנה בשלא פירש מיד אלא יש לפרש דאדאביי פריך דבשלמא אי משמש מת פטור אין שייך כאן ארוכה וקצרה כיון שאין איסור בעילת נדה בשתיהן כמו גבי מקדש שיש בשתיהם טומאת מקדש ולהכי לא תנא ארוכה וקצרה בנדה שהפטור אינו על ידי שהיא בעילה קצרה אלא ע''י שאין כאן בעילה כלל אלא לאביי דאמר חייב ובעילה היא כשפירש באבר מת ה''ל למתני פירש בארוכה דהיינו הנאה מרובה חייב ובקצרה שמקצר הנאת תשמיש דהיינו הנאה מועטת פטור דלא נטעי למימר משמש מת בעריות פטור מדשבקינן להאי לישנא דתנן גבי מקדש ומשני דלהכי שבקינן משום דלא מיתני שפיר כיון דארוכה דהתם קצרה דהכא וכי תימא דליתני איפכא בקצרה חייב בארוכה פטור כיון דלא מצי למיתני כי התם שבקינן לההוא לישנא לגמרי ועוד שאם כן לא היה שונה טעם הפטור והחיוב דאדרבה ארוכה משמע טפי חיוב וקצרה פטור:

שבועות יח ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף יח - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד