שבועות יז ע"ב

שבועות יז ע"ב - Steinsaltz

But if you say that it is learned as a tradition specifically that if an impure person tarries long enough to bow down, he is liable even if he does not exceed the time required to go out the shortest way, then how can you find these circumstances?

Abaye said: What is the difficulty? You find it in a case such as where he went out from the Temple via the shortest way, but as he was leaving he turned over one of the limbs of an offering on the altar with a fork [betzinnora]. This is an action that takes only a brief moment to perform, and yet it is considered priestly service, in accordance with the opinion of Rav Huna. As Rav Huna says: A non-priest who turns over part of an offering on the altar with a fork is liable to receive the death penalty, because he engaged in Temple service restricted to priests.

The Gemara proceeds to analyze the matter itself: Rav Huna says: A non-priest who turns over part of an offering on the altar with a fork is liable to receive the death penalty. What are the circumstances of such a case? If in the event that he had not turned it over, the offering would not have been consumed by the fire, then it is obvious that the non-priest is liable, as he performed the service of burning the offering on the altar. And if in the event that he had not turned it over, it would also have been consumed by the fire, then what service did he perform? Even without his action, the offering would have been burned.

The Gemara answers: No, it is necessary for Rav Huna to state this halakha with regard to a case where, had the non-priest not turned it over, it would have been consumed by the fire in two hours, but now that he turned it over, it is consumed by the fire in one hour. And he teaches us this: That any act that accelerates the service, causing it to be performed more quickly, is itself considered a service.

The Gemara returns to the general topic of one who enters the Temple while in a state of ritual impurity, citing Rabbi Oshaya, who said: I wish to say something, but I am afraid of my colleagues, i.e., I am afraid that they will raise an objection against me. What did he want to say? With regard to one who enters a house afflicted with leprosy, if he enters the house backward, then even if his entire body entered except for his nose, which remained outside the house, he remains pure, as it is written: “He that enters into the house all the time that it is shut up shall be impure until evening” (Leviticus 14:46), teaching that the Torah prohibited, i.e., conferred impurity, only with regard to the normal manner of entering into a house, i.e., face-first.

But I am afraid of my colleagues, as they might raise the following objection: If so, that the impurity depends on the person entering the house in the normal manner, then even if his entire body entered the house, he would also be pure, as he did not go into the house in the normal fashion. Rava said: This is not difficult, as if his entire body entered in this manner, he is impure, because he is no worse now, i.e., his halakha should be no more lenient, than vessels that are in the house, which become impure, as it is written: “And they shall empty the house…so that all that is in the house shall not be made impure” (Leviticus 14:36).

The Gemara comments: This is also taught in a baraita, in accordance with the opinion of Rabbi Oshaya, that wherever entering is mentioned in the Torah, the reference is to the normal manner of entering: With regard to those roofs that covered the various chambers found in the Temple courtyard, offerings of the most sacred order may not be eaten there, on them, and offerings of lesser sanctity may not be slaughtered there, because those roofs do not have the sanctity of the Temple courtyard. And a ritually impure person who enters the Sanctuary via those roofs is exempt, as it is stated with regard to a woman who became ritually impure: “And she shall not enter into the Sanctuary” (Leviticus 12:4), teaching that the Torah prohibited only the normal manner of entering the Temple. So too, in the case of a house afflicted with leprosy, where mention is made of entering, only one who enters into the house in the normal manner becomes impure, as stated by Rabbi Oshaya.

§ The mishna teaches: This mitzva that the ritually impure must be sent out of the Temple is the positive mitzva concerning the Temple for which the Sanhedrin is not liable to bring a bull offering for an erroneous ruling. The Gemara asks: To what does the tanna of the mishna refer when he says: This is the positive mitzva concerning the Temple for which the Sanhedrin is not liable to bring a bull offering for an erroneous ruling? Where was it taught that there is such a mitzva for which they are not liable? The Gemara answers: He is referring to a mishna found there in tractate Horayot (8b), which teaches: The Sanhedrin is not liable to bring a bull offering for an erroneous ruling with regard to a positive mitzva or prohibition concerning ritual impurity in the Temple, as this offering is brought only for an erroneous ruling on a matter whose unwitting violation requires the bringing of a fixed sin-offering, and not a sliding-scale offering.

The mishna there continues: And one who is uncertain whether or not he unwittingly transgressed a prohibition that requires a sin-offering does not bring a provisional guilt-offering for a positive mitzva or prohibition concerning ritual impurity in the Temple, as this offering is brought only when certainty about the unwitting transgression would require a fixed sin-offering, not a sliding-scale offering. Unwitting transgression of a mitzva concerning ritual impurity in the Temple results in an obligation to bring a sliding-scale offering.

The mishna there continues: But the Sanhedrin is liable to bring a bull offering for an erroneous ruling with regard to a positive mitzva or prohibition concerning a menstruating woman. And one who is uncertain whether or not he unwittingly transgressed a prohibition that requires a sin-offering brings a provisional guilt-offering for a positive mitzva or prohibition concerning a menstruating woman.

And it is in reference to that mishna that the tanna in the mishna here says: This mitzva, that the ritually impure must be sent out of the Temple, is the positive mitzva concerning the Temple for which the Sanhedrin is not liable to bring a bull offering for an erroneous ruling. And which is the positive mitzva with regard to a menstruating woman for which the Sanhedrin is liable to bring a bull offering for an erroneous ruling? If a man was engaging in intercourse with a ritually pure woman, and during the course of their act of intercourse she experienced menstrual bleeding and said to him: I have become impure, and unwittingly he immediately withdrew from her and did not wait until his penis became flaccid, he is liable to bring a sin-offering for engaging in intercourse with a menstruating woman, because his withdrawal from her is as pleasant to him as his entry. If the Sanhedrin mistakenly ruled that one may withdraw immediately, they bring a bull offering for their erroneous ruling.

§ The Gemara further clarifies the matter of a man who immediately withdrew from the woman after she told him that she had experienced menstrual bleeding. It was stated that Abaye says in the name of Rabbi Ḥiyya bar Rav: He is liable to bring two sin-offerings for this unwitting transgression. And so Rava says that Rav Shmuel bar Shaba says that Rav Huna says: He is liable to bring two sin-offerings, one for his initial entry and one for his immediate withdrawal.

Rabba discusses this matter, raising a question: About what case are we speaking? If we say that it was near her expected date of menstruation, when sexual intercourse is prohibited due to a concern that the woman might already be menstruating or that she might begin to menstruate during the act of intercourse, and nevertheless they engaged in intercourse, there is a difficulty: With whom are we dealing? If we say that we are dealing with a Torah scholar, granted that he will be liable to bring a sin-offering for his initial entry. That was an unwitting transgression, as he thought to himself: I can engage in intercourse with her before she begins to menstruate. But why will he be liable to bring a sin-offering for his immediate withdrawal? That transgression was intentional, since he is a Torah scholar and he knows that in such a case he must not withdraw immediately, and a sin-offering is not brought for an intentional transgression.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יז - ב

אלא אי אמרת "דרך קצרה" דוקא גמירי וכל שיצא בקצרה אפילו רץ בה ולא שהה כדי שיעור יציאת קצרה הרי הוא חייב, היכי משכחת לה שישמש ולא יתחייב כרת משום ביאת מקדש!?

אמר תירץ אביי:

וכי מאי קושיא!? והרי משכחת לה שיתחייב מיתה בידי שמים ולא כרת, כגון שנטמא בעזרה, ובא בקצרה קודם ששהה שיעור כדי השתחואה, והפך תוך כדי יציאתו בצינורא [היפך במזלג שבידו את האברים על גבי המזבח כדי שיתעכלו] ; וכדרב הונא! ^[1]

דאמר רב הונא: זר שהפך בצינורא חייב מיתה, והוא הדין טמא שהפך בצינורא הרי הוא חייב מיתה.

גופא, אמר רב הונא: זר שהפך בצינורא חייב מיתה.

ומקשינן עלה: היכי דמי!? והרי:

אי דלא הפך להו לא מיעכלי [אם בלי הפיכתו לא היו האברים מתעכלים], הרי פשיטא, שהוא חייב על הפיכתו שהרי על ידי מעשיו נתעכלו האברים, ולא הוצרך רב הונא להשמיענו דין זה.

ואי רב הונא עוסק בכגון דאפילו לא הפך בהו נמי מיעכלי, אם כן מאי קא עביד [מה עשה] ואין לחייבו מיתה על כך!?

ומשנינן: לא צריכא רב הונא להשמיענו שהוא חייב, אלא בכגון דאי לא הוה הפך בהו הוו מעכלי בתרתי שעי, והשתא מיעכלי בחד שעתא, [כגון שללא הפיכתו, היו מתעכלים בשעתיים, ועל ידי הפיכתו ממהרים הם להתעכל בשעה אחת] -

והא קא משמע לן רב הונא: דכל קרובי עבודה - עבודה היא. ^[2]

אמר רבי אושעיא: בעינא דאימא מילתא ומסתפינא מחבריא [רצוני לומר דבר חידוש ומתירא אני מחבירי]:

הנכנס לבית המנוגע בצרעת דרך אחוריו, ואפילו אם נכנס כך כולו חוץ מחוטמו שהוא בחוץ, הרי זה טהור -

משום דכתיב [ויקרא יד מו בפרשת נגעי בתים]: "והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו, יטמא עד הערב", ולמדנו: דרך ביאה אסרה [טימאה] תורה, ולא דרך אחוריו.

ומסתפינא מחבריא, משום שיש להקשות על דברי: אי הכי אפילו נכנס כולו שלא דרך ביאה נמי לא יטמא!?

אמר פירש רבא:

אם נכנס כולו, הרי לא גרע האדם שנכנס מכלים שהיו בבית קודם הסגר הבית, שהם טמאים, ואף שלא נכנסו כלל לבית המנוגע, דכתיב [שם פסוק לה]: "ובא אשר לו הבית, והגיד לכהן לאמר, כנגע נראה לי בבית. וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית", הרי שהכלים הנמצאים כבר בבית נמי טמאים, ולכן אף הנכנס כולו שלא דרך ביאה, הרי הוא טמא כדין כלים הנמצאים שלא באו כלל. ^[3]

תניא נמי הכי כדברי רבי אושעיא, ד"ביאה" שלא כדרך ביאה אינה חשובה ביאה:

גגין הללו - שבהיכל ובעזרה - אין אוכלין שם קדשי קדשים, ואין שוחטין שם קדשים קלים. ^[4]

וטמא שנכנס דרך גגין להיכל, הרי זה פטור, משום שנאמר [ויקרא יב ד, גבי יולדת] "ואל המקדש לא תבא", ולמדנו: דרך ביאה - היינו דרך פתחים - אסרה תורה. ^[5]

שנינו במשנה: זו היא מצות עשה שבמקדש שאין חייבין עליה, ואיזו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה: היה משמש עם הטהורה ואמרה לו "נטמאתי", ופירש מיד, חייב, מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו:

שואלת הגמרא: היכא קאי, דקאמר "זו היא", למה מתיחסת משנתנו כשהיא אומרת "זו היא מצות עשה שבמקדש"?

ומפרשינן: התם, על דברי המשנה במסכת הוריות - קאי, כי שנינו שם:

אין חייבין בית דין שהורו הוראה בטעות על עשה ועל לא תעשה שבמקדש מפני שחיובה הוא בקרבן עולה ויורד, ולא בחטאת קבועה. ^[6] ואין מביאין היחידים ^[7] אשם תלוי - כשנסתפק לו אם בא למקדש בטומאה, כשאר חייבי חטאות קבועה, שאם נסתפק לו מביא אשם תלוי - על עשה ועל לא תעשה שבמקדש; ומשום שאין אשם תלוי בא אלא על דבר שכשנודע לו בודאי הרי הוא בחטאת קבועה -

אבל חייבין בית דין בהוראתם על עשה ועל לא תעשה שבנדה, ומביאין היחידין אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבנדה -

ואהא קאמר במשנתנו: זו - טומאה בעזרה - היא מצות עשה שבמקדש, כי הנטמא בעזרה ושהה שם או שיצא בדרך ארוכה, הרי הוא עובר בעשה ד"וישלחו מן המחנה" דמשמע מי שנטמא במחנה יצא אל מחוץ למחנה, ששנינו עליה שאין בית דין חייבין עליה, ואם הורו בטעות לנטמא בעזרה שאינו צריך לצאת בדרך קצרה, אינם חייבים בפר העלם דבר של ציבור.

ומוסיפה משנתנו לפרש עוד את המשך המשנה שם: ואיזו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה: היה משמש עם הטהורה ואמרה לו "נטמאתי", ופירש מיד באבר חי ולא המתין עד שימות, הרי זה חייב חטאת, מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו; ואם הורו בית דין בעשה זו, הרי הם חייבים פר. ^[8] איתמר: אביי אמר משמיה דרבי חייא בר רב: חייב - הבועל את האשה ואמרה לו "נטמאתי" עכשיו, ופירש ממנה - שתים [שתי חטאות]; ^[9] ומפרש לה ואזיל.

וכן אמר רבא אמר רב שמואל בר שבא אמר רב הונא: חייב שתים.

ומפרשינן לה: חדא חטאת מחייב הוא אכניסה, שהרי נידה היא והוא לא ידע, וחדא חטאת מחייב הוא אפרישה, כדמפרש ואזיל.

הוי בה רבא: במאי, באיזה אופן אנו עוסקים!?

אילימא שבא עליה סמוך לזמן וסתה ^[10] והיה לו להעלות בדעתו שמא תראה בשעת תשמיש, ולכך הוא מתחייב על הכניסה כי אינו אנוס - ובמאן [מי הוא הבועל]?

אילימא בתלמיד חכם היודע שאם אמרה לו "נטמאתי" צריך לפרוש באבר מת, ^[11] תיקשי:

בשלמא אכניסה ליחייב חטאת, כי אף שהוא סמוך לוסתה אינו חשוב מזיד, משום דקסבר הבועל "יכולני לבעול ולפרוש עד שלא תיטמא" -

אלא אפרישה אמאי ליחייב חטאת, והרי כיון שתלמיד חכם הוא ויודע איסור הפרישה, הרי מזיד הוא. ^[12]

הערות

^[1] א. נתבאר על פי רש"י; וכן הוא לשון הרמב"ם [ביאת מקדש ד ד]: "והיאך אפשר לו לעבוד, ולא ישהה עד שלא יתחייב כרת אלא מיתה בידי שמים בלבד, כגון שנטמא בעזרה ויצא בקצרה, וביציאתו היה צינור בידו". ומיהו צריך ביאור למה צריכים אנו לומר שהיפך תוך כדי יציאתו, והרי יש לומר ששהה והיפך, אלא ששהייה זו אינה כדי השתחואה; ומיהו לשון הגמרא "בא בקצרה והפך בצינורא" משמע כדברי רש"י. ב. הקשה המאירי: הרי אף טבול יום שבהכרח לא נטמא בעזרה אלא נכנס בטומאתו, שנינו שהוא במיתה, ובזה היכי משכחת לה שלא יתחייב משום ביאה! ? ותירץ: משכחת לה כשנכנס דרך גגין, שהוא אינו חייב על כניסתו. אבל הראב"ד [ביאת מקדש ד ד] כתב: כיון שטבול יום שנכנס למקדש בכרת, היכי משכחת לה טבול יום ששימש במיתה, והא איכא נמי כרת בשביל ביאת מקדש! ? ואיני מוצא אותו אלא בבמה; אי נמי שעשה בית יד ארוכה לצינורא, והפך באברים מבחוץ; ומהר"י קורקוס תמה עליו: ואיני יודע למה לא העמידה בנכנס דרך גגין דפטור משום ביאה. אי נמי בשגג בביאה והזיד בעבודה.

^[2] [יש לעיין: כיון שזה הוא חידושו של רב הונא איך נשמע כדבריו ממה שאמרו "טמא ששימש במיתה", והרי יש לומר דבא בקצרה והפך בצינורא את האברים שאם לא הפיכתו לא היו מתעכלים כלל, ובזה אין חידוש].

^[3] הנה בפשוטו כוונת הגמרא היא, דשני דינים יש בבית המנוגע, האחד, דין ביאה לבית המנוגע, ולזה די ברובו; השני, דין הנמצא בבית, ולזה בעינן כולו; אבל ב"חידושי רבינו חיים הלוי" [ביאת מקדש ג כא] מבואר דשניהם מדין ביאה הם, ראה שם היטב.

^[4] והוא הדין שאין אוכלים שם קדשים קלים, דהגגים לא נתקדשו אפילו בקדושת ירושלים, כן מבואר בתוספות; אבל המאירי כתב "ואי אתה אומר כן באכילתן, שנאכלין הם בכל העיר".

^[5] כתבו המהרש"א לעיל עמוד זה בדבריו על רש"י, וה"משנה למלך" [ביאת מקדש פרק ג]: הנכנס לעזרה דרך גגין ושהה שם כדי שיעור השתחואה, הרי זה חייב משום דלא גרע ממי שנטמא בעזרה; וב"משנה למלך" האריך בזה. [ויש לתמוה: אם כן, אף כשלא שהה יתחייב, שהרי הנטמא בעזרה ובא בדרך ארוכה, כיון שהוסיף מקום שלא נטמא עדיין, הרי זה חייב, וזה שנכנס דרך גגין וטימא את העזרה שלא היה צריך לטמאותה, מי גרע! ? ומהמאירי שהובא בהערה לעיל, אין להוכיח כדבריהם, דיש לומר בכוונתו, דמשכחת לה בטבול יום אפילו אם עבד עבודה גמורה ושהה בה]. וב"חידושי רבינו חיים הלוי" [ביאת מקדש ג כא] כתב: והנה עיקר הדין דמבואר בהסוגיא, דאם נכנס למקדש בטומאה דרך גגין פטור, צ"ע, לפי מה דמרבינן מקרא גם נטמא בפנים, דחייב, אם כן הרי לא גרע שלא כדרך ביאה מנטמא בפנים, דחייב, והרי זה דמי ממש לבית המנוגע, דכל היכא דטמא כלים שבבית שהם שם ממילא עוד קודם שנטמא הבית, טמא גם הנכנס שלא כדרך ביאה, ואם כן הכי נמי בביאת מקדש, כיון דגם נטמא בפנים חייב אם כן הרי צריך להיות חייב גם שלא כדרך ביאה. והוסיף: ואין לומר דנפקא מינה לענין שיעור שהייה, דבנטמא בפנים הרי צריך שיעור שהייה מה שאין כן בנטמא בחוץ, זה אינו, דהרי זה הוי איבעיא דלא איפשיטא אם בעינן במזיד שיעור שהייה אם לא [כמבואר לעיל בעמוד א דמספקא ליה לרב אשי, אם טימא עצמו במזיד, ומדמה הגר"ח נכנס במזיד לטימא עצמו במזיד, ואף דבתוספות שם מבואר, דספק הגמרא הוא בטימא עצמו במזיד אפילו אם לא ידע שהוא במקדש], ומיעוטא דשלא כדרך ביאה הרי קאי על הלאו דהיינו במזיד, [וכל שכן שיש להקשות, הרי מספקא לן לעיל אם אף למלקות צריך שהייה]. וה"חזון איש" [ליקוטים סימן כד לדף זה] הקשה נמי: ולכאורה קשה: למאי דמבעי ליה דלמלקות לא בעי שהיה, תיקשי הא דבא דרך גגין למה פטור, כיון דלא גרע מנטמא בעזרה, ובנטמא במזיד לא בעי שהיה, או לענין מלקות לא בעי שהיה; אם כן בא דרך גגין במזיד נמי לא ליבעי שהיה! ? אבל זה אינו, דנהי דלא בעי שהיה כדי השתחויה, מכל מקום שהיה בעי, כיון שאין חיוב על הכניסה, וכמו שפירש רש"י [לעיל טז ב ד"ה למלקות], דמבעי ליה כשהתרו בו לצאת ואינו יוצא, ובתוספות [לעיל יז א ד"ה או] כתבו, דשהיה כדי לצאת ולהכנס בעי, וכדאמר בכלאים דבעינן כדי פשיטה ולבישה ; [ומיהו בתוספות מכות כא ב כתבו לא כן] ; וראה מה שהוסיף עוד שם. והגר"ח כתב ליישב בשם הגרש"ז: נפקא מינה לענין אם נכנס רק רובו, דמשום הך דינא דכלים שבפנים, הרי בעינן דוקא שיכנס כולו, וכמו בבית המנוגע. ודבריו ברורים, דבאמת הא דמחלקינן שם בגמרא בין כדרך ביאה אם לא, דבכדרך ביאה סגי ברובו, ושלא כדרך ביאה צריכינן דוקא כולו, נראה, דלאו דין מיוחד בבית המנוגע הוא דהוי זה, כי אם דהוי דין בכל ביאות האמורות בתורה, ובעצם דין ביאה, דכל שכדרך ביאה חשיבא ביאה בביאת רובו, ובלא כדרך ביאה או שלא היה שם מעשה ביאה, לא חשיבא ביאה כי אם בכניסת כולו, ועל כן גם הכא בביאת מקדש, ודאי דבדרך ביאה סגי ברובו, ובנטמא בפנים או שלא כדרך ביאה, אינו חייב כי אם בכולו בעזרה; וראה שם שהאריך.

^[6] הנה שיטת רבינו תם בתוספות לקמן יט א, היא: לדעת התנאים הסוברים שאין חיוב ליחיד על העלם מקדש, הרי הוא חייב בחטאת קבועה; ולפי זה יש להסתפק: כיצד יהא הדין לדעתם, כשנכנס למקדש ושוב נסתפק לו אם הוא מקדש [וכגון שנכנס לאחת הלשכות, ואינו יודע לאיזה מהן נכנס, אם ללשכה שהיא קודש, או ללשכה שהיא חול], אם חייב הוא אשם תלוי, כיון שאם היה נודע לו בודאי, היה חייב חטאת קבועה? ויש להסתפק עוד, אם בית דין חייבין כשהורו בטעות על אחת הלשכות שאינה קודש, ועשו על פיהם; אם נאמר, דכיון שעל העלם מקדש חייב חטאת קבועה, הוא הדין אם הורו בטעות על המקדש עצמו שאינו קודש, הרי הם חייבים פר העלם דבר של ציבור.

^[7] אבל בציבור אין שייך אשם תלוי כלל, ד"נפש" כתיב ביה, רש"י.

^[8] כתב הרמב"ן: הא דתנן "אין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש, אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה שבנדה"; מדקתני הכי, ולא קתני "על עשה ולא תעשה", משמע, דכל חד וחד איתיה בפני עצמו; ואי אפשר לומר, על עשה בלבד חייבין, שהרי כתוב "אשר לא תעשינה", ותנא נמי בתוספתא דהוריות, מפני מה חייבין על עשה שבנדה מפני שיש בה לא תעשה, והכי נמי מפורש בסיפרא, [וראה מה שכתבו התוספות בד"ה אבל]. הילכך שמעינן מינה דמתניתין הכי קתני: אין חייבין במקדש על עשה, כגון שנטמא בפנים דקרינא ביה "וישלחו מן המחנה", ואף על פי שיש נמי לא תעשה ד"ולא יטמאו את מחניהם" עמו, וטעמא מפורש בגמרא דהוריות, משום דליתיה בחטאת קבועה; וכן אין חייבין על לא תעשה שבמקדש, דהיינו נטמא בחוץ דלית ביה עשה אלא לא תעשה, אבל חייבין על עשה שבנדה, כגון בפרישה דאיכא עשה ד"ותהי נדתה עליו" [ראה לקמן יח ב], וחיוביה משום דמצטרף לא תעשה עמו, ד"לא תקרב" לא תפרוש נמי הוא [כמבואר בגמרא שם], וכן נמי חייבים על לא תעשה שבנדה, כלומר: לא תעשה גרידא במקום דליכא עשה, דהיינו בא על הנדה מתחילה [לשון הריטב"א: והחמיר הכתוב בפרישה יותר מבנדה עצמה שאין בה אלא לא תעשה, לעשות לה חזוק] ; וראה עוד מה שכתב הריטב"א והאריך בכל זה. ומתבאר בפשוטו מדברי הרמב"ן, שחמור הנטמא בעזרה שהוא עובר בעשה ולא תעשה מנכנס כשהוא טמא, שאינו עובר אלא בלא תעשה; והנה לכאורה אף הנכנס לעזרה בטומאה, לא גרע ממי שנטמא בעזרה, אלא כוונתו היא לכאורה דנפקא מינה לענין שהייה [ומיהו אפשר, דלעשות לה חיזוק החמירה תורה בזה יותר] ; אך יקשה, דהא בנטמא במזיד מספקא לן אם בעינן שהייה, וכמו שהקשה הגר"ח בהערה לעיל גבי גגין, ועוד, דאין לך בא בארוכה גדול מזה, וכמו שנתבאר גבי גגין; ולפי מה שכתב הגר"ח, דהנטמא בעזרה אינו חייב אלא בנכנס כולו, אם כן נפקא מינה לענין מי שנכנס רובו, וכל זה צריך תלמוד.

^[9] ראה בסוגיית הגמרא לקמן יח ב, דמתחלה הוה סלקא דעתין דאביי בא לפרש את משנתנו; ושוב מכריחה הגמרא, שדברי אביי אינם עולים על משנתנו. עוד מתבאר בסוגיא שם, דנחלקו אביי ורבא אם פרישה באבר מת, ביאה היא לחייב עליה; ולדעת אביי ביאה היא, ולדעת רבא אינה ביאה, ומבואר שם, דמה דאמר אביי חייב שתים, היינו אפילו אם פרש באבר מת, כי אף שודאי אינו צריך להישאר כן לעולם מבלי לפרוש, מכל מקום כיון שהוא הכניס עצמו לאונס הזה שיהיה מוכרח לפרוש, הרי הוא חייב חטאת עליה; כמבואר בריטב"א בסוגיית הגמרא לקמן.

^[10] בענין "סמוך לוסתה" הנזכר כאן, אם הכוונה היא לאותה עונה שבה אמור וסתה לבוא, וכאשר כן הוא הדין לענין פרישה סמוך לוסתה כמבואר לקמן יח ב, ראה ריטב"א; וראה עוד לשון הר"ח כאן המובא בהערות לקמן יח א הערה 1, ובמה שנתבאר בהערה שם.

^[11] לדעת אביי הסובר: פרישה באבר מת ביאה היא, הטעם שצריך לפרוש באבר מת, הוא משום שבאופן זה הנאתו מועטת מפרישה באבר חי, וצריך למעט הנאתו; ואילו לרבא הסובר: פרישה באבר מת אינה ביאה, צריך הוא לפרוש באבר מת כדי שלא יעבור איסור; כמבואר כל זה בסוגיית הגמרא לקמן.

^[12] א. ראה מה שביארו התוספות, למה לא ייפטר ממילא גם על הכניסה, מאחר שאינו "שב מידיעתו" שפורש ואינו חושש לאיסור נידה. ב. כבר נזכר בהערה לעיל, דאביי מחייבו על הפרישה אפילו פרש באבר מת, ואילו לרבא הכוונה אם פרש באבר חי; והנה על הפרישה באבר חי באמת קשה "מזיד הוא" ולא שוגג להתחייב חטאת, ואף לאביי תיקשי קושיא זו, כיון שמחייבו חטאת גם אם פרש באבר חי; אבל על מה שמחייבו אביי חטאת כשפרש באבר מת, לא קשיא "מזיד הוא", שהרי מוכרח הוא לפרוש הימנה, וכיון שבשוגג הכניס עצמו לאונס הזה, הרי הוא חייב חטאת בלבד; ורבא דהקשה בסתם "מזיד הוא" היינו משום שלשיטתו החיוב על הפרישה היינו באבר חי.

אלא אי אמרת [אם אתה אומר] שדוקא גמירי [בדקדוק למדו במסורת] וכל ההולך בקצרה ושוהה כדי השתחוואה חייב, גם אם לא חרג מזמן ההליכה של הדרך הקצרה, היכי משכחת לה [כיצד אתה מוצא אותה] אפשרות זו?

אמר אביי: מאי קושיא [מה הקושיה בדבר]? משכחת לה [מוצא אתה אותה] כגון שבא יצא מן המקדש בקצרה אבל תוך כדי יציאתו הפך בצינורא (כעין מזלג) את אחד מאברי הקרבן על המזבח. וכדברי רב הונא, שאמר רב הונא: זר (שאינו כהן) שהפך בצינורא את אברי הקרבנות שעל המזבח — חייב מיתה משום שהוא כמקטיר את הקרבנות, שהיא עבודת כהן.

ומבררים: לגופא [גופה] של הלכה זו שאמר רב הונא שזר שהפך בצינורא חייב מיתה, היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי דלא הפך לה לא מיעכלי [אם במקרה שלולא היה הופך אותה לא היו מתעכלים האיברים] — פשיטא [פשוט] שחייב על כך, שהרי מה שעשה היא עבודה של הקטרה! ואי דלא הפך בהו נמי מיעכלי [ואם במקרה שגם אם לא היה הופך אותם גם כן היו מתעכלים האיברים] — מאי קא עביד [מה הוא פועל במה שעשה], שהרי גם ללא מעשהו היו מתעכלים האיברים?

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא במקרה דאי לא הפך בהו מיעכלי בתרתי שעי [שאם לא היה הופך בהם היו מתעכלים בשתי שעות], והשתא מיעכלי בחד שעתא [ועכשיו על ידי מעשהו הם מתעכלים בשעה אחת בלבד], והא קא משמע לן [ודבר זה משמיע לנו], שכל קרובי [קירוב] עבודה, שגורם לה שתיעשה מהר יותר, אף היא עבודה היא.

א ושבים אל הענין הכללי של הטמא שנכנס למקדש, ומביאים מה שאמר ר' אושעיא: בעינא דאימא מילתא, ומסתפינא מחבריא [רוצה אני לומר דבר, וחושש אני מן החברים שיקשו עלי]. ומהו אותו שרצה להשמיעו? הנכנס לבית המנוגע בנגע צרעת, שנאמר בתורה שהוא טמא, אם נכנס דרך אחוריו, כאשר גבו נכנס תחילה לבית, ואפילו נכנס כל הגוף כולו בדרך זו חוץ מחוטמו שנשאר מחוץ לבית — הרי הוא טהור, דכתיב [שנאמר]: "והבא אל הבית... יטמא עד הערב" (ויקרא יד, מו), לומר דרך ביאה אסרה (כלומר, טימאה) תורה.

ומסתפינא מחבריא [וחושש אני מן החברים], שיכולים להקשות עליה כך: אי הכי [אם כך] שהדבר תלוי בדרך הביאה, אם נכנס כולו נמי [גם כן] היה צריך להיות טהור! אמר רבא: יש להשיב על קושיה זו ולומר שאם היה נכנס לשם כולו באופן זה, הריהו נטמא משום שהוא לא גרע [אינו פחות] מכלים שבבית המנוגעים שהם טמאים, דכתיב [שנאמר]: "ופינו את הבית... ולא יטמא כל אשר בבית" (ויקרא יד לו).

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] כשיטתו של ר' אושעיא, שבמקום בו נזכרת ביאה, מדובר דווקא בדרך ביאה: גגין הללו שהיו בעזרה על גבי הלשכות — אין אוכלין שם קדשי קדשים, ואין שוחטין שם קדשים קלים, לפי שאין בגגות הללו קדושת עזרה. וטמא שנכנס דרך גגין להיכל — פטור, שנאמר באשה שנטמאה: "ואל המקדש לא תבא" (ויקרא יב, ד), לומר: דרך ביאה בדרך הרגילה שבאים למקדש אסרה תורה, ולפיכך הנכנס למקדש בטומאה שלא כדרך שרגילים לבוא — אינו חייב. ומכאן יש ללמוד גם לענין בית המנוגע, שנאמרה בו ביאה — שרק הנכנס אל הבית דרך ביאה נטמא, וכדברי רב אושעיא.

ב שנינו במשנה: זו היא מצות עשה שבמקדש שאין חייבין עליה וכו'. ושואלים: היכא קאי [היכן הוא עומד] כלומר, לאיזה ענין מתייחס התנא בדבריו דקאמר [שהוא אומר] "זו היא" ובשונה מהלכה אחרת שאינה כן? שהרי לא הזכיר כלל ענין חיוב נוסף בזה! ומשיבים: התם קאי [שם הוא עומד], במה ששנינו במסכת הוריות: אין חייבין בית דין הגדול להביא פר חטאת על שגגתם, אם הורו בית דין הגדול בטעות על עשה ועל לא תעשה שבטומאת מקדש, וכן

אין אנשים שיש להם ספק אם חטאו בשגגה מביאין אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבמקדש, משום שאין דינים אלה שייכים אלא בעבירה שמביאים על שגגתה קרבן חטאת קבוע, ולא קרבן עולה ויורד כמו שהוא בעבירות אלו.

אבל חייבין הציבור להביא פר חטאת אם שגגו בית הדין הגדול בהוראה על עשה ועל לא תעשה שבנדה, ומביאין אנשים שיש להם ספק אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבנדה.

וקאמר [ועל כך הוא אומר] במשנתנו: המצוה על הטמא לצאת מן המקדש זו היא מצות עשה שבמקדש שאין חייבין עליה, אם הורו בית הדין שאין צורך לצאת מיד. ואיזו היא מצות עשה שבנדה שדומה לזו שבמקדש, שחייבין עליה? הרי זה במקרה שהיה משמש עם הטהורה, ואמרה לו "נטמאתי" ופירש מיד — שחייב, מפני שיציאתו היא הנאה לו כביאתו.

ג ובבירור פרטי ענין זה של פרישה מאשה שנטמאה איתמר [נאמר] שדנו אמוראים, אביי אמר משמיה [משמו] של ר' חייא בר רב: חייב שתים (שתי חטאות) על שגגה זו. וכן אמר רבא אמר רב שמואל בר שבא אמר רב הונא: חייב שתים, חדא [אחת] חייב על הכניסה (שבא עליה מתחילה) וחדא [ואחת] על הפרישה שפרש מיד.

הוי [היה עוסק, מתקשה] בה רבה: במאי [במה] מדובר? אילימא [אם תאמר] שהיה זה סמוך לוסתה לזמן שבו היא עתידה לראות דם נידה, ובכל זאת בא עליה, ובמאן [ובמי] מדובר? אילימא [אם תאמר] שמדובר בתלמיד חכם, הרי בשלמא [נניח] על הכניסה ליחייב [שיהיה חייב] קרבן חטאת משום שהיה זה בשוגג, קסבר [סבור היה]: יכולני לבעול לפני שתתחיל הוסת, אלא על הפרישה אמאי ליחייב [מדוע הוא חייב] בחטאת? הרי מזיד הוא כיון שהוא תלמיד חכם, ויודע שבמקרה שכזה אסור לו לפרוש מיד, ואין חטאת באה על המזיד!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ופריק אביי כגון שבא בקצרה שהוא פטור מכרת ובהליכתו הפך בצינורא. וכדרב הונא אמר זר שהפך בצינורא חייב מיתה אלמא עבודה היא. פי' צינורא עצי נורא. כגון שהפך בעצי המערכה שהחלבים נתונים בהם וגרם להם להתעכל מהרה. ואשמעינן רב הונא דכל קרובי עבודה עבודה גמורה היא וחייבין עליה:
ירושלמי שיעור שהייה עשר אמות היך עבידא דיה בארוכה עשרין ובקצרה עשר הילך חמש אין יזיל בדא חמש ואין יזיל בדא ט"ו. א"ר יוסי לעולם אינו חייב עד שתהא ארוכה מרובה על קצרה עשר כו':

א"ר הושעיא טהור שנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו אפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור. שנאמר והבא אל הבית דרך ביאה אסרה תורה. אב אם נכנס כולו אפילו דרך אחוריו נטמא דלא גרע מכלים דכתיב ולא יטמא כל אשר בבית.

תניא נמי הכי בתוספתא תחלת סדר טהרות גגין הללו [אין] אוכלין שם קדשי קדשים. ואין שוחטין שם קדשים קלים. וטמא שנכנס דרך נגין להיכל פטור שנאמר ואל המקדש לא תבא. דרך ביאה אסרה תורה:

זו היא מצות עשה שבנדה. ואקשינן תנא היכא קאי דקתני זו היא. ופשטינן התם קאי בהוריות פ"ב דקתני אין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש וכ'.

אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה שבנדה.

וזו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה. היה משמש עם טהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב. שיציאתו הנייה לו כביאתו.

אתמר אביי אמר משמיה דחייא בר רב חייב שתים אחת על הכניסה ואחת על הפרישה. וכן אמר רבא כו'.

ואקשינן במאי אי בסמוך לוסתה ובת"ח חדא הוא דמיחייב דהוה ליה למפרש עונה סמוך לוסתה כדאמור רבנן ולא (שימש) [שמע] מאי סבר יכול אני לבעול ובשגגה באת לידו. אבל אפרישה לא מיחייב דהא תלמיד הוא וידע וכיון דידע דכל דפריש מיד חייב מזיד הוא ולאו בר קרבן ואי עם הארץ הכנסה ופרישה בהעלם אחד ולאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד דמי.

הא דתנן אין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה שבנדה מדקתני הכי ולא קתני על עשה (ועל לא) [ולא] תעשה משמע דכל חד וחד איתיה בפני עצמו ואי אפשר לומר על עשה בלבד חייבין שהרי כתוב אשר לא תעשנה ותניא נמי בתוספת' דהוריות מפני מה חייבין על עשה שבנדה מפני שיש בה לא תעשה והכי נמי מפורש בספרא הילכך שמעי' מינה דמתני' הכי קתני אין חייבין במקדש על עשה כגון שנטמא בפנים דקרינא ביה וישלחו מן המחנה ואע"פ שיש נמי לא תעשה דולא יטמאו את מחניהם עמו וטעמא מפורש בגמ' דהוריות משום דליתיה בחטאת קבועה וכן אין חייבין על לא תעשה שבמקדש דהיינו נטמא בחוץ דלית ביה עשה אלא לא תעשה אבל חייבין על עשה שבנדה כגון בפרישה דאיכא עשה דותהי נדתה עליו וחיוביה משום דמצטר' [עמו ל"ת ועל] לא תעשה שבנדה כלומר לא תעשה גרידא במקום דליכא עשה דהיינו בא על הנדה מתחלה ומשום דדמייאן מקדש ונדה בהנך קתני מתני' הכי . אין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה שבנדה מדקתני הכי ולא קתני על עשה (ועל לא) [ולא] תעשה משמע דכל חד וחד איתיה בפני עצמו ואי אפשר לומר על עשה בלבד חייבין שהרי כתוב אשר לא תעשנה ותניא נמי בתוספת' דהוריות מפני מה חייבין על עשה שבנדה מפני שיש בה לא תעשה והכי נמי מפורש בספרא הילכך שמעי' מינה דמתני' הכי קתני אין חייבין במקדש על עשה כגון שנטמא בפנים דקרינא ביה וישלחו מן המחנה ואע"פ שיש נמי לא תעשה דולא יטמאו את מחניהם עמו וטעמא מפורש בגמ' דהוריות משום דליתיה בחטאת קבועה וכן אין חייבין על לא תעשה שבמקדש דהיינו נטמא בחוץ דלית ביה עשה אלא לא תעשה אבל חייבין על עשה שבנדה כגון בפרישה דאיכא עשה דותהי נדתה עליו וחיוביה משום דמצטר' [עמו ל"ת ועל] לא תעשה שבנדה כלומר לא תעשה גרידא במקום דליכא עשה דהיינו בא על הנדה מתחלה ומשום דדמייאן מקדש ונדה בהנך קתני מתני' הכי.

ודאמרי' חייב שתים אכניסה ואפרישה. דכל חדא מינייהו משכחת עשה אכניסה והזהרתם את בני ישראל מטומאותם כדלקמן ולא תעשה דמצטרף עמו היינו לא תעשה דבועל נדה דהיינו לא תקרב שכיון שהוא פושע על כניסתו וחשבי' ליה שוגג אבעילתו היינו בועל נדה.
וכך אמרו בירושלמי (הוריות ב,ה) איזוהי מצות עשה שבנדה אמר רבי בון והזהרתם את בני ישראל מטומאותם ואפרישה עשה ותהי נדתה עליו נדתה תהא עליו כדלקמן [שם בירושלמי] ומצטרף עמו לא תעשה לא תקרב לא תפרוש הוא [שם בירושלמי] ומכל מקום לא תקרב נמי היינו אזהרה לבועל נדה.

אלא אי אמרת דוקא גמירי היכי משכחת לה. משם ר"ת ז"ל הקשו אלמא לא, הא משכחת לה כגון שהוא שוגג בכרת ומזיד בעבודה, וי"ל דהוא הדין דהוה מצי למימר הכי, וכי פריק כגון שבא בקצרה והפך בצינורא, חד מתרי פרוקי נקט, ולדידי קשיא לי מאי קא מקשה ר' זירא אי דלא שהה היכי קא עביד עבודה, דהא דשיעור השתחוייה גמירי, ובתוך שיעור השתחוייה הא מצי עביד עבודה ליתן אבר אחד ע"ג האש שעל המערכה, א"נ להוליך דם וכיוצא בעבודות קצרות אלו ואח"כ יצא ואפילו כי לא אניס נפשיה. וי"ל דאין הכי נמי, אלא דניחא ליה לאיתויי הא דרב הונא דאמר זר שהפך בצנורא חייב ולא שמעינן לפי דרכו חדוש זה דקרובי עבודה עבירה היא, אלא דמ"מ תימה ר' זירא מאי קא מקשה, דאטו מי הוה ס"ד דמאי דאמרינן זר ששמש חייב מיתה דוקא בשעבד עבודה גמורה מקבלה ואילך, וניחא לי דאין ה"נ דמיסבר סבר דהא הוא דקמ"ל דאפילו שהה כדי עבודה גמורה אינו חייב כרת אי אניס נפשיה בקצרה ועביד עבודה וקמ"ל דשיעורא גמירי.

מתני': איזו היא מצות עשה שבנדה שחייבים עליה היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי פירש מיד חייב מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו. אלא צריך שישהה עד שימות האבר ולא יצא בהנאה מרובה אלא בהנאה מועטת, ועשה דידיה מדכתיב (ויקרא טו, כד) ותהי נדתה עליו וכדאמרינן בגמרא (יח, ב) והיינו דקתני מתניתין איזהו מצות עשה שבנדה וכו' היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב, אלמא אין מצות עשה בנדה אלא במשמש ופירש מיד, אבל הא דאמרינן (שם) והזרתם את בני ישראל מטומאתם מכאן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן, האי לאו עשה שבנדה הוא דלאו דאורייתא הוא אלא אסמכתא בעלמא היא, ותדע דקי"ל וסתות לאו דאורייתא ואפילו בשעת וסתן ממש, וכדמוכח בהדיא בפרק כל היד (נדה טז, א) בפלוגתא דר' ורשב"ג באשה שרואה דם מחמת מכה דקאמרינן דאפילו בתוך ימי נדתה טהורה משום דוסתות לאו דאורייתא.
ומה ששנינו בפ"ב של הוריות (ח, ב) איזוהי מ"ע שבנדה פרוש, ופירש רש"י ז"ל: שם פרוש מן הנדה סמוך לוסתה כדי שלא תהא רואה בשעת תשמיש דכתיב והזרתם את בני ישראל ע"כ. אין זה מחוור בעיני מכמה טעמים, חדא דהא קי"ל וסתות לאו דאורייתא וכמו שכתבתי, ואם איתא לותיב מההיא מתניתין למ"ד התם וסתות דרבנן, אי נמי ליתי התם הא מתניתין כי שקלי' וטרי' אי וסתות דאורייתא או דרבנן וטרחינן לאוקמ' בתנאי. ועוד דהא מתניתין דהכא היינו מתניתין דהתם, וכדאמרינן בגמרא היכא קאי דקאמר זו היא ואהדרו התם קאי דקתני אין חייבים על עשה ועל לא תעשה שבמקדש אבל חייבים על עשה ועל לא תעשה שבנדה, ואם כן היאך אפשר דהתם קתני דמצות עשה פרוש משום והזרתם ככניסה והכא קתני ופירש מיד ועשה בפרישה ומשום ותהי נהדתה עליו, ועוד דכי אתי לאוקומי ההיא דאביי דאמר חייב שתים בסמוך לוסתה ובת"ח אקשינן בשלמא אכניסה ליחייב קסבר יכולני לבעול כלומר ושוגג הוא, ואם איתא דרב מזיד הוא דקא עבר אעשה דוהזרתם את בני ישראל שהי"ל לפרוש עשרה שעות ולא פירש, אלא משמע דהא שפירש רש"י ז"ל שם אינו מחוור, אלא ה"פ איזוהי מ"ע שבנדה פרוש כלומר פרוש בהנאה מועטת, וכן פירוש המפרשים ז"ל והתם סתם הלשון, אלא דהכא פירשו שאין העשה אלא בפרישה דהנאה מועטת.

גמ': חייבים על עשה ועל ל"ת שבנדה. מדקתני על עשה ועל ל"ת ולא קתני על עשה ול"ת משמע דעל כל חד וחד משכחת בפני עצמו עשה כגון שהיה משמש עם הטהורה שלא בשעת וסתה ואמרה לו נטמאתי דחייב לשהות ולא לפרוש מיד בהנאה מרובה, ואזהרתיה מותהי נדתה עליו (ויקרא טו, כד). ומיהו ב"ד שחייבין על הודאת עשה זה לא משום העשה בלבד הוא דחייבין בהודאתן, שאין ב"ד חייבין על הוראת עשה, אלא על מצות ל"ת דכתיב אשר לא תעשינה, אלא משום לאו דאיכא בהדיה דכתיב לא תקרב דאמר רב פפא דלא תפרוש הוא, ועל ל"ת שהיא טמאה שמוזהר שלא לגלות ערותה דכתי' (שם יח, יט) ואל אשה בנדת טומאת לא תקרב, ולעולם תרוייהו כלאחר שנטמאת וכמו שאמרו, אבל קודם שנטמאת ליכא עשה כלל, דוהזרתם אסמכתא בעלמא הוא.

אתמר אביי משמיה דר' חייא בר רב אמר חייב שתים חדא אכניסה וחדא אפרישה. כלומר אכניסה משום לא תקרב (ויקרא יח, יט), שהרי נטמאת ועוד הוא ממש עד שאמרה לו נטמאתי, וחדא אפרישה משום ותהי נדתה עליו (שם טו, כד) ולא תפרוש כדמפרש ואזיל (יח, ב) והא דקאמרי הכא חייב שתים אמתניתין קיימי, ומפרשינן לה למתניתין בסמוך לוסתה כדקא מפרשי ואזלי (יח, א) ורבא דאמר (שם) תרוייהו תננהו פרישא תנינא כניסה תנינא הכא קתני פי' מיד לאו למימר דמתניתין בשלא סמוך לוסתה וליכא אלא משום פרישה בלבד, אלא תנינא בהדיא קאמר דבין שתאמר מתני' בסמוך לוסתה בין בשלא בסמוך לוסתה מ"מ תנינן בה בהדיא פירש מיד חייב.

בשלמא אכניסה. ולא חשבינן להאי מזיד ואע"ג דכתיב (ויקרא טו, לא) והזרתם, נהי דעבר במזיד על ההוא עשה ההוא לאו אסור נדה הוא.

במאי. כלומר היכי משכחת שתים בביאה אחת. אילימא בסמוך לוסתה וכמאן אילימא בת"ח. דיודע דעלולה היא לראות בכל אותה עונה וכדאזהרו רבנן לפרוש ממנה סמוך לוסתה ולאו אנוס הוא, ומזיד נמי לא הוי, דסבור היה שיכול לבעול עד שלא יבא הארח ומיהו לכשבא בתוך הבעילה יודע שחייב ושגג א"כ אכניסה לחייב קרבן משום דשוגג הוא אבל אפרישה לא לחייב קרבן דמזיד הוא, דהא ידע דלא היה לו לפרוש מיד ובהנאה מרובה ופירש ואי בעם הארץ אכניסה ודאי חייב דאף הוא לא חשבינן ליה אנוס כיון דהיא עלולה לראות באותה עונה, ואפרישה נמי איכא למימר ליחייב לאו מזיד הוא מ"מ הרי הוא כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד, כיון שאין לו ידיעה באמצע דאינו יודע שחטא על הכניסה, דסבור אנוס אני, וא"כ שתיהן באו לו בהעלם אחד ואינו יודע אלא א', ואוקי' לעולם בסמוך לוסתה ובת"ח לזו ואין ת"ח לזו כלומר ת"ח על הכניסה ואין ת"ח על הפרישה, וא"ת הא לכניסה למה לי, דהא אמרינן לעיל דאפילו עם הארץ על הכניסה חייב דלאו אנוס הוא לא היא דעל כרחך לא בעי ת"ח על הכניסה אלא משום דלכי ראתה ידע שחטא כשבא עליה ושאין זה אונס, וכשפירש בקושי חייב נמי על הפרישה אין זה כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד, מש"כ בעם הארץ שחושב אף כשראתה עד שלא גמר ביאתו דאנוס הוא, והילכך ה"ל כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד.

א"ר הונ' זר שהפך וכו' ה"ד אי דלא הפיך לא מיעכל וכו' פי' דלא הוה מיעכל עד זמן גדול ביותר מבתרתי שעי פשיטא דעבודה היא ואלא דאע"ג דלא מהפך הוה מיעכל פי' הוה מיעכל בקרוב ואפילו תוך שעה מאי עבד והיינו דאוקימנא בחדא שעה ותרתי שעי והא קמ"ל דכל קרובי עבודה עבודה היא ואיכא דק"ל הא דאמרינן במסכת ע"ז הניח ישראל בשר ע"ג גחלים ובא עכו"ם והפך בה מותר ואוקימנא כגון דמעיקרא הוה בשיל בתרתי שעי והשתא ע"י עכו"ם בחדא שעה וקמ"ל דקרובי בישול' לאו בישול' הוא ול"ק דאפילו הוי הא והא דאורייתא אפשר שהחמירה תורה בעבודה וכ"ש דהכא אמרינן אדינא דאורייתא ודכותה נמי לענין המבשל בשבת אפשר דהוי חייב אבל התם בבשולי עכו"ם דרבנן הקילו אפילו בהא דליכא משום בנותיהם כיון שבא מקצתו ע"י ישראל ואדרבא היינו מאי דקמ"ל התם דלא אמרינן כי הכא דקרובי בישולה בישולה ותדע דהכא גמרינן איפכא לקולא בהניחה עכו"ם והפך ישראל שהוא מותר ומשום דקרובי בישולה בישולה ואזלינן הכא לקולא והכא לקולא ולא סתרן אהדדי שמשלך נתנו לך ולא אסרו אלא עד שיהא תחלתו וגמרו ביד עכו"ם וכדכתיבנא התם בס"ד:

הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו אפילו כולו חוץ מחוטמו טהור דכתיב והבא אל הבית דרך ביאה אסרה תורה וש"מ שאלו נכנס דרך פניו חייב ומיהו דוקא שנכנס שם כולו או רובו מיהו האוכל שלא נכנס אלא מיעוטו אפי' דרך פניו הוא פטור דביאה במקצת לא שמה ביאה ולא עוד אלא אפילו לעולא דאמר התם דשמה ביאה התם הוא לענין ביאת עורף ומשום דכתיב קרא בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא מה נגיעה במקצת אף ביאה במקצת אבל בבית המנוגע לא והכי מוכח מהא דתנן בפרק ג' דמסכת ידים ומייתינן לה בפרק ב' דחולין המכניס ידיו לבית המנוגע ידיו תחלות דר"ע וחכ"א ידיו שניות ואמרינן התם עד כאן לא פליגי אלא בטומאת ידים דרבנן אבל מדאורייתא טהור דכ"ע ביאה במקצת לא שמה ביאה וא"כ תיקשי ההיא מתני' לעולא אלא ודאי כדאמרן דעזרה שאני וא"ת וכשנכנס רובו דרך פניו למה הוא טמא מפני שרובו ככולו א"כ דרך אחוריו נמי נימא רובו ככולו ויהיה טמא י"ל דל"ק כלל דא"כ והבא אל הבית שבא לומר דרך ביאה אסרה תורה מאי אהני ליה וליכא למימר דאיצטריך לא שמועינן דטעון כבוס בגדים אם שהה כדי אכילת פרס דהא אפילו נכנס דרך אחוריו אם עמד שם שיעור שהייה טעון כיבוס בגדים דבכל ענין כתיב והאוכל בבית יכבס בגדיו שבא לשיעור שהייה דאכילת פרס והא דאמרינן אחוריו לא חשיבא ביאה ואלו ביציאה איכא מ"ד דיציאה דרך אחוריו יציאה היא וכדתנן יצא ובא לו דרך כניסתו וכדאמרינן לה בפ"ק דחולין י"ל דשאני יציאה שדרך הוא בכך לפעמים כתלמיד הנפטר מרבו וכדפי' התם בס"ד:

תניא נמי הכי וכו' ואף על גב דההיא בביאת עזרה וכאן בבית מנוגע הוא שפיר ילפי הא מהא דהא גלויי מלתא בעלמא הוא בלשון ביאה שהתורה אומרת ואף על גב דלגבי ביאה במקצת איכא דמפליג בינייהו:

וטמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור שנאמר ואל המקדש לא תבוא דרך ביאה אסרה תורה והקשו בתוס' ותיפוק לי' שהוא חייב משום קדושת גג של היכל דאפילו למ"ד התם בפרק כיצד צולין דעליות וגגין לא נתקדשו מודה בעליית ההיכל כדאיתא התם כדאמרינן התם שאני עליות היכל שנתקדשו בו עליות והתם משמע דגגין ועליו' שוים הם בדינ' דמ"ד דכולהו עליות נתקדשו ה"ה לגגין (אבל) [ו צ"ל] עליות דהיכל שאני דהתם מקרא דדוד הוא דמייתינן לה התם אין לנו אלא דוקא עלייה ולא גג א"נ דהכא במאי עסקינן שנכנס להיכל דרך גגין שבתאין וכמ"ד עליות וגגין לא נתקדשו.

זו היא מצות עשה שבמקדש וכו' היכא קאי דקאמר זו היא התם קאי ופירש"י ז"ל במס' הוריות דקתני התם אין חייבי' על עשה ועל ל"ת שבמקדש אבל וכו' (ולא קתני) [ודקתני] על עשה ול"ת לאו למימרא דחייבין על עשה גרידא דלעולם אינן חייבין קרבן על עשה לבדו דהא לא תעשנה כתיב וכדאיתא בהוריות וגם יחיד נמי אינו חייב קרבן על עשה ואע"פ שיש בו כרת מידי דהוה אפסח ומילה וכדאמרינן בכריתות והיינו דאמרינן לקמן בגמרא אשכחן עשה לא תעשה מנין כלומר דבעשה לחודיה לא אפשר לחיוביה חטאת אלא ה"ק וחייבין על עשה שבנדה לפי שיש עמו ל"ת ואשמועינן היא גופה אגב אורחין דמשום עשה לחודיה לא הוי חיובא וכן מפורש בספרא ותניא בתוספתא בהוריות ומפני מה חייבין על עשה שבנדה לפי שיש עמו לא תעשה ולמ"ד לקמן דחייב קרבן על הכניסה אתי לישנא שפיר דתרתי נינהו ועשה היינו פרישה ול"ת היינו כניסה וכי קתני סיפא איזו היא עשה פרוש מן הנדה ואיזו היא ל"ת לא תבא אל הנדה פי' לא תבא עליה סמוך לוסתה ומשום כניסה וקרי לפרישה בלשון עשה לפי שהוא מבואר יותר באיסור פרישה שאמרה תורה ותהי נדתה עליו שיעמוד בעצמו ולא יצא עד שימות ומיניה הוא דמצטרפין למדחק לאשכוחי ביה ל"ת כדי שיבא בו קרבן וצריכים למידרש ל"ת שבו ולומר דלא תקרב לא תפרוש הוא דאי לאו עשה דכתיב בהדיא לא הו"ל למידרש קראי תרי לפום פשוטיה ולאיסור כניסה קרי ל"ת משום דהוי עיקר איסוריה המבואר יותר דכתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב מדלא כתיב לא תבוא וכתב לא תקרב ומיניה נפקא לן למידרש ביה עשה כדי שיהא בו עשה ול"ת כמו על הפרישה ואשכחן ליה מדכתיב והזהרתם את בני ישראל מטומאתם שזהו עשה בכניסה למאן דאית ליה חיוב בכניסה וכן אמרו בירושלמי דהוריות אי זו מ"ע שבנדה אמר ר' בון והזהרתם את בני ישראל מטומאותם שיפרשו מנשותיהם סמוך לוסתן ואע"ג דפשוטיה בכל הטומאות ולפום הא דקתני על עשה ועל לא תעשה שבנדה דפליגנהו לתרתי וה"ק חייבין על הפרישה שעיקרה עשה ועל הכניסה שעיקרה ל"ת ומיהו בכל חד מינייהו איכא עשה ול"ת ולמ"ד בגמ' דליכא חיוב על הכניסה מדאורייתא אפשר דאפילו עשה ליכא ולית ליה ההיא דירושלמי והא דאמרינן לקמן בגמרא והזרתם את בני ישראל מטומאותם מכאן א"ר יאשיה אזהרה לבני ישראל וכו' ההיא מדרבנן ולהפרשת עונה וקרא אסמכתא בעלמא או אפשר דמודה בעשה דכניסה מההיא דירושלמי אבל לא מודה בלא תעשה ולפיכך פוטר מקרבן וגם לדבריו יש ליישב לשון המשנה דקתני על עשה ול"ת וקרי לפרישה בלשון עשה כדפיר' ולא תעשה היינו לאו דבנדה גמורה שלא יקרב אל הנדה ממש וקתני שהן חייבין על הפרישה קרבן כמו שחייבין על הנדה הגמורה והחמיר הכתוב בפרישה יותר מנדה עצמה שאין בה לא לא תעשה לעשות חזוק וכן בכניסה למ"ד שהוא דאורייתא וזה מבואר:

א"ר הונא חייב שתים פי' פעמי' שיתחייב המשמש עם הטהורה ונמצאת טמאה בנתיים חייב ב' חטאת וכדמפרש ואזיל א' על הכניסה וא' על הפרישה פי' לפי שבכל א' מהם ל"ת כמ"ש לעיל:

במאי וכו' וכללא דשמעתין דלעולם אין חיוב קרבן על הכניסה כשהיה שלא בסמוך לוסתה דאנוס הוא וכן לעולם אין חייב חטאת על הפרישה אלא בעם הארץ שאינו יודע שאסור לפרוש והוי שוגג דאלו בת"ח שיודע שאסור לפרוש אין חייב קרבן דהא כיון דאמר' לו נטמאתי ופירש מזיד הוא אכניסה הוא דמחייב כסבור יכולני לבעול כתב רש"י ז"ל וא"ת ובלאו טומאה נמי לחייב משום בעילה סמוך לוסת (אלא בשנטמ' בנתיי') ותי' אין זה קושיא שאין חיוב כרת וחטאת סמוך לוסתה אלא בשנטמא בנתיים ובבעילת הטומאה ההיא שוגג הוא דסבור יכולני לבעול עכ"ל:

זר ששמש חייב מיתה הפך בצנורא על הדרך שבארנו אם לא הועיל בהפוכה כלום והוא שהיה מעוכל בלא הפוכו באותו זמן בעצמו פטור ואם הועיל בהפוכו עד שלא היתה אותה חתיכה מתעכלת בלא הפוכו או אפי' שהיתה מתעכלת אלא שהוא קרב את העכול חייב שכל קירוב עבודה עבודה היא וי"מ הפוך צינורא חיתוי גחלים וצנורא הוא אצלם הבקעת שאחזה האור במקצתה והפך בה כדי שיתחזק בה האש ותתאכל החתיכה במהרה:

טהור שנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו אפי' נכנס כלו חוץ מחוטמו טהור שנ' והבא אל הבית דרך ביאה טמאה תורה אבל אם נכנס כלו טמא מ"מ לא יהא אלא אחד מכלים שבבית הרי כל מה שבבית טמא:

טמא שנכנס למקדש דרך גגות פטור מן הכרת שנ' ואל המקדש לא תבא דרך ביאה אסרה תורה:

גגין שבעזרה אין אוכלין בהן קדשי קדשים הנאכלין לפנים מן הקלעים שעקר הקדש על הרצפה והאויר עד הגג וכן אין שוחטין בהם קדשים קלים ואי אתה אומר כן באכילתן שנאכלין הם בכל העיר:

כבר התבאר שהיחיד כל שאם שגג חייב על שגגתו חטאת קבועה חייב על לא הודע שלו אשם תלוי ותולה לו עד שיודע ספקו ויביא קרבן ולא הודע שלו הוא שנסתפק לו אם שגג אם לאו ודין אשם תלוי הוא בספק שיש בו איסור בודאי כגון שאכל חלב ונסתפק אם כזית אם פחות או שהיו שם חתיכה של חלב וחתיכה של שומן ואכל אחת מהן בשוגג ואין ידוע איזו אכל אבל אם היתה שם חתיכה ספק חלב ספק שומן בשוגג אין כאן אשם תלוי הואיל ואין כאן אסור ברור וממה שכתבנו למדת שאין מביאין אשם תלוי על לא הודע של טומאת מקדש וקדשיו שהרי אין שגגתו חטאת קבועה אבל מביאין אותו על לא הודע שבנדה:

זה שביארנו שהמשמש עם הטהורה וראתה שאם פרש מיד חייב קרבן על שגגתו יש צדדין שחייב בה שתי קרבנות אחת על הכניסה ואחת על הפרישה ויש צדדין שאינו מתחייב אלא אחת ויש צדדין שאין חייב בה קרבן וכיצד הוא דבר זה אם היה תלמיד חכם ויודע שמוזהר הוא שלא לבא עליה סמוך לוסתה מפני שהדם ממהר לבא בכח ביאה וסמך בעצמו לבא עליה ולהשתמר שלא תתעורר דמה לביאתו וחטא בכונתו והרי זה שוגג שהרי היה סבור לעשות מלאכתו במתון ושלא בכח עד שלא יתעורר דמה לביאתו וכן שהיה יודע שכל שנתעורר דמה אסור לפרוש מיד וחטא ופרש הרי זה חייב על הכניסה שהרי שוגג הוא ומשום ביאה גופה של סמוך לוסתה אינו נקרא מזיד שאלו לא נתעורר דמה אין כרת וקרבן לסמוך לוסתה עד שתטמא ובביאת הטומאה מיהא שוגג הוא כמו שכתבנו ואינו חייב על הפרישה קרבן שהרי בזו מזיד הוא ואין חלוף בפרישה בין סמוך לוסתה לאין סמוך ואם היה הדבר בשאין סמוך לוסתה פטור על שניהם על הכניסה פטור שהרי אנוס הוא ועל הפרישה פטור שמזיד הוא:

מתני' וזו היא מצות עשה שבמקדש שאין חייבין עליה פי' שאין הצבור שעשו כהוראת בית דין חייבין עליה ודייקינן בגמרא היכא קאי דקא תני זו היא התם קאי דתנן בהוריות (דף ח' ע"ב) הורו ב"ד לעבור על מצות לא תעשה ועשה שבמקדש אין חייבין פירוש אין חייבין צבור שעשו כהוראת בית דין אין חייבין בפר העלם של הצבור על עשה ועל לא תעשה שבמקדש פי' כגון שנטמא הציבור בעזרה והורו אותם שלא לצאת משם שנמצא שטעו באיסור עשה ולא תעשה עשה שהן חייבין לצאת ול"ת מפני שאסור להן לשהות שם ותני השתא בהדי מתני' זהו מצות עשה שבמקדש שאין חייבין עליה ציבור שעשו כהוראת בית דין.

מתני' ואיזו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה פירוש שחייבן עליה ציבור שעשו כהוראת בית דין היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב שיציאתו הנאה לו כביאתו פי' ונקרא מצות עשה לפי שאומרים לו שהה ולא תצא לאלתר. אתמר אביי משמיה דר' חייא בר רב אמר חייב שתים חדא אכניסה שהיה לו שלא ליכנס אליה כלל וחדא אפרישה שכיון שנכנס והרגיש בה שנטמאת היה לו לשהות ולא לפרושי מיד לפי שיציאתו הנאה לו כביאתו הוי בה רבא במאי אלימא סמוך לוסתה ומאן אילימא בתלמיד חכם שהוא יודע שמוזהרין בני ישראל לפרוש מנשותיהן סמוך לוסתן ויודע שמי שהוא משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי שאסור לפרוש ממנה לאלתר בשלמא אכניסה מיחייב קרבן שאף על פי שתלמיד חכם הוא ויודע הוא שמוזהרין בני ישראל לפרוש מנשיהן סמוך לוסתן שמא תטמא כשהיא תחתיו אף על פי כן אינו מזיד בכך מפני שעלה על דעתו שהוא יכול להשתמר בבעילתו כדי שלא תהא רואה דם כשהיא תחתיו לפי שהדם אינו ממהר לבוא בכח הבעילה אלא אפרישה אמאי חייב קרבן מזיד הוא שהרי תלמיד חכם הוא ויודע שהוא אסור לפרוש ממנה מיד עד שימות האבר ואלא בעם הארץ שאינו יודע שמוזהרי' בני ישראל לפרוש מנשיהן סמוך לוסתן וגם אינו יודע שכל מי שהוא משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי שאסור לפרוש ממנה מיד ונמצא שהוא שוגג בשתיהן דכיון דשתי שגגות אלו בענין בעילת נידה הן הוי ליה כאכל שני זיתי חלב בהעלם אחד שאינו חייב אלא אחת ואמאי קא אמרת דחייב שתים ואלא בשלא סמוך לוסתה ובמאן אי בתלמיד חכם ולא חדא לא ניחייב דכניסה אונס הוא ואפרישה מזיד הוא ואי בעם הארץ בשלמא אפרישה שוגג הוא כמו שאמרנו אלא אכניסה אנוס הוא הדר אמר רבא לעולם בסמוך לוסתה וכגון שהוא תלמיד חכם ויודע הוא שמוזהרין לפרוש מנשיהן סמוך לוסתן אבל עלה בדעתו שהוא יכול להשתמר כדי שלא תראה דם ואינו תלמיד חכם על הפרישה לפי שלא היה יודע שמי שהיה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי שאסור הוא לפרוש מיד ונמצא שוגג בכניסה ושוגג בפרישה ולפיכך חייב שתים וליכא למימר הכא אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד הוא לפי שענין שגגת הכניסה אינו מענין שגגת הפרישה שהרי שגגת הכניסה לאו במותר ואסור היתה שגגתו כמו שהיתה שגגת הפרישה אלא ביכול לבעול ואין יכול הוא שהיתה שגגתו ולעולם יודע היה שמוזהר הוא שלא לבעול אותה סמוך לוסתה וכיון שכן שענין שגגת הכניסה אינו מענין שגגת הפרישה אין כאן דרך לומר אכל שני זתים של חלב בהעלם אחד הוא נמצא עכשיו שתלמיד חכם לעולם אפרישה פטור הוא מקרבן שהרי מזיד הוא וליכא לאיפלוגי בפרישה בין סמוך לוסתה בין בשלא סמוך לוסתה ואכניסה אי בשאין סמוך לוסתה פטור הוא מקרבן דהא אנוס הוא ובסמוך לוסתה מחייב קרבן דשוגג הוא דסבר יכול אני לבעול בלא דם ועם הארץ לעולם אפרישה חייב קרבן דהא שוגג הוא לפי שאינו יודע שמי שהיה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי שאסור הוא לפרוש מיד וגם אכניסה בסמוך לוסתה שוגג הוא שהרי אינו יודע שמוזהרין הן בני ישראל לפרוש מנשיהן סמוך לוסתן אלא שאינו חייב בשתי שגגות אלו אלא חטאת אחת משום דאכל שני זיתי חלב בהעלם אחד הוא שהרי בשתי שגגות אלו ענין אסור ומותר הוא שנתעלם עליו אבל אכניסה שלא בסמוך לוסתה לעולם פטור הוא משום דאנוס הוא וכיון שכן אי אתה מוצא לעולם מי הוא מתחייב בבעילה אחת שתים אכניסה ואפרישה אלא במי שהיה תלמיד חכם לזו ואינו תלמיד חכם לזו כמו שאמרנו.

בד"ה אפי' נכנס כו' וליכא למימר דאיצטריך לומר דהכא טעון כבוס כו' דבכל ענין כתיב (וכו') והאוכל בבית יכבס בגדיו עכ"ל כצ"ל מצאתי מוגה וק"ל:

בד"ה אבל חייבין כו' דלא תפרוש בהנאה מרובה עכ"ל נקטי האי לישנא לאביי דלקמן דמחייב המשמש מת בעריות אבל לרבא דס"ל דהמשמש מת בעריות פטור ניחא בפשיטות טפי דלא תפרוש בהנאה כלל קאמר ודו"ק:

גמ' והא קמ"ל כו' כצ"ל:

גמרא דרך ביאה אסרה תורה ומסתפינא מחבריא. נראה דע"כ הוא דברי ר' אושעיא וקושיית א"ה כו' היא מסתמא דגמרא:

גמ' שם הוי בה רבה. נראה דצ"ל רבא וכדלקמן הדר אמר רבא וכן בתוס' שם ד"ה אי בע"ה כתבו דרבא לטעמי' כו'. ועי' בשבת (ע' ב') תד"ה נודע:

רש"י ד"ה וחייב שתים. צ"ל חייב בלא וי"ו:

תד"ה ואין אוכלין. עי' כה"ד נ"ל דפתח העזרה שבדבריהם ט"ס וצ"ל פתח ההיכל כי בסוגיא דשם לא נזכר פתח העזרה אולם עיקר דבריהם תמוה מאד דשם מסקינן דלאכילה לא בעינן נגד הפתח אשר לזאת נ"ל דהציון ט"ס וצריך לציין ואין שוחטין שם קק"ל ובדבריהם צ"ל בשעת שחיטה ותמיהני על המל"מ שהעתיק דבריהם כאשר הם בפ"י ממעה"ק ה"ג ולא העיר מאומה רק שסיים ע"ד ולא ראיתי לרבינו שהזכיר ד"ז:

תד"ה אי. אע"פ שהוא מזיד עה"פ. עמש"כ ברה"פ:

גמ' דרך ביאה אסרה תורה. עיין זבחים דף פב ע"ב תוס' ד"ה לא:

תוס' ד"ה אפי' וכו' פריך לעולא. שם איתא רב הושעיא ועיין עירובין דף סח ע"א תוס' ד"ה אמר:

ד"ה ואין שוחטין וכו' וה"ה דאין אוכלין. עיין תשו' הרשב"א סי' לד:

(יז ב) וטמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור.—פי' באופן שלא שהה כדי השתחויה, אבל אם שהה ודאי חייב, דלא גרע מנטמא כשהוא בעזרה. שוב מצאתי למ"ל הל' ביהמ"ק פ"ג הי"ט, שכתב כן (וע"ש שהאריך).

(שם תוספות) ד"ה ואין שוחטים וכו' דאכילה בעזרה לא שייכא בקדשים קלים.—איני יודע למה לא שייך אכילה בעזרה בק"ק, ולהיפך מצינו לקמן (טו א): "אטו לחמי תודה בעזרה מי לא מתאכלי".

אלא אי אמרת דוקא גמירי. שהה כדי השתחוייה חייב ואפי' יצא לו בקצרה במרוצה נתחייב בשהייתו: היכי משכחת לה. בלא כרת: משכחת לה. בעבודה בלא שהייה שנטמא ויצא מיד בקצרה ודרך . יציאתו היה אוחז מזלג בידו והכה בו באחד מן האברים שעל המערכה והפך מה שלמעלה למטה: כדרב הונא דאמר. זר שהפך בצינורא עבודה היא שמקרב עיכולו ויש כאן עבודה בלא שהייה: חייב מיתה. משום והזר הקרב יומת (במדבר יח): חוץ מחוטמו. שהוא בולט להלן משאר הגוף: מכלים שבבית. שהיו בו מתחלתו ולא קרינא בהו והבא אל הבית ואפ''ה טמאים כדכתיב (ויקרא יד) ופנו את הבית כדי שלא יטמא כל אשר בבית: גגין הללו. שבעזרה: אין אוכלין שם קדשי קדשים. הנאכלים לפנים מן הקלעים דקסבר גגין ועליות לא נתקדשו אלא הרצפה והאויר עד הגג: וטמא שנכנס כו'. אלמא כל היכא דכתב ביאה דרך ביאה בעינן: היכא קאי דקאמר זו היא. היכא שנה אין חייבין על עשה שבמקדש דקאמר הכא זו היא מצות עשה שבמקדש כו': התם קאי. במסכת הוריות: אין חייבין. ב''ד בהוראתם על עשה ועל לא תעשה שבמקדש כלומר על הוראת טומאת מקדש וקדשיו בין שהוא של עשה כגון שנטמא בעזרה דהיינו עשה דוישלחו בין שהוא של לא תעשה כגון נטמא בחוץ דאיכא אזהרת אל המקדש לא תבא (שם יב) והתם מפרש טעמא דאין חייבין משום דאין מביאין פר בהוראה אלא על העלם דבר ששגגתו חטאת קבועה ליחיד אבל טומאת מקדש קרבן עולה ויורד הוא: ואין מביאין אשם תלוי. היחידים שבא לידם ספק כרת והצריכן הכתוב אשם תלוי אין מביאין אותו על ספק טומאת מקדש לפי שאינו בא אלא על ספק דבר ששגג ודאי חטאת קבועה והתם יליף לה מקראי: שבנדה. להכי נקט נדה משום דמשכחת לה עשה דומיא דנטמא בעזרה באונס שהוא מוזהר לצאת כגון שהיה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי: מביאין אשם תלוי. היחידים דאין אשם בצבור דנפש כתיב ביה: וקאמר. הכא במתניתין: זהו מצות עשה. ששנויה התם: וחייב שתים. הפורש מן הנדה בקישוי: אילימא סמוך לוסתה. שאינו אנוס על כניסתו דהוי ליה לאסוקי אדעתיה שמא תראה בשעת תשמיש ומיהו מזיד לא הוי: כסבור יכולני לבעול. לפרוש קודם שתראה: אי בתלמיד חכם. שיודע שהמשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי צריך להמתין עד שימות [האבר]:

אפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור. ואם נכנס דרך פניו משנכנס רובו טמא אבל במיעוט לא דר' אושעיא דהכא אית ליה אפי' גבי טמא שנכנס למקדש ביאה במקצת לא שמה ביאה דבפ' כל הפסולין (זבחים דף לב: ושם) פריך לעולא דאמר ביאה במקצת שמה ביאה ועוד דאפי' עולא דאמר שמה ביאה דוקא גבי מקדש כדמפרש התם משום דכתיב בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא מה נגיעה במקצת שמה נגיעה אף ביאה במקצת שמה ביאה אבל גבי בית המנוגע מודה דלא שמה ביאה דלא מצינו שהקיש הכתוב דאי לא תימא הכי תקשה לעולא ממתניתין דמס' ידים (פ''ג מ''א) ומייתי לה בפ''ב דחולין (דף לג:) המכניס ידיו לבית המנוגע ידיו תחלות דברי ר' עקיבא וחכ''א ידיו שניות ומפרש במסכת חולין דכ''ע ביאה במקצת לא שמה ביאה ובגזירה ידיו אטו גופו קמיפלגי ומיהו כשנכנס רובו הוי טמא דרובו ככולו ותימה דדרך אחוריו נמי כשנכנס רובו יהא טמא מטעם דרובו ככולו ומשנכנס כולו הוי טמא מידי דהוה אכלים שבבית וי''ל דאם כן לא היה חילוק בין דרך ביאה לדרך אחוריו ואמאי כתיב והבא אל הבית דמשמע דרך ביאה וליכא למימר דאיצטריך לומר דהכא טעון כיבוס בגדים כששהה בכדי אכילת פרס דסברא הוא דאפי' נכנס דרך אחוריו כולו אם שהה כשיעור שהייה דטעון כיבוס בגדים דבכל ענין כתיב (והבא אל הבית) והאוכל בבית יכבס בגדיו: דרך ביאה אסרה תורה. אע''ג דאמר בפ''ק דחולין (דף י: ושם) דיציאה דרך אחוריו שמה יציאה דקאמר כ''ג ביוה''כ יוכיח דכתיב ביה יציאה ותנן יצא ובא לו דרך כניסתו היינו משום דדרך לצאת כן כתלמיד הנפטר מרבו כדמפרש בפ' הוציאו לו (יומא נג.): ואין אוכלין שם קדשי קדשים. אפילו יש נקב לראות שם דרך פתח עזרה דבעינן שיראה פתח עזרה בשעת אכילה כדאמר בפ' איזהו מקומן (זבחים ד' נו.): ואין שוחטים שם קדשים קלים. וה''ה דאין אוכלין דגנים ועליות לא נתקדשו כדאמר בפרק כיצד צולין (פסחים דף פה: ושם) אלא נקט שחיטה משום דאכילה בעזרה לא שייכא בקדשים קלים: וטמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור. תימה אמאי פטור תיפוק ליה דחייב משום גג דהיכל גופיה שהרי נתקדש כדמשמע בסוף פרק כיצד צולין (שם) גבי הא דאמר רב גגין ועליות לא נתקדשו ופריך (שם פו.) מהא דתניא עליית בית קדשי קדשי' חמורה מקדשי הקדשים ומשני רב יוסף שאני היכל כו' משמע שנתקדשו עליות ומסתבר דגגין ועליות דין אחד להם וצ''ל דאע''פ שנתקדשו עליות גג לא נתקדש דעלייה גופה לא ידעינן אלא מקרא דדוד והתם לא כתיב אלא עליות וכן מוכח התם בהדיא דקאמר ת''ש וגגו קודש ולא משני מהיכל מותיב איניש כדפירש שם בקונטרס משום דבקרא לא כתיב גגין: אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה שבנדה. ואע''ג דאמר בפרק בתרא דמכות (דף יג:) דבעינן דומיא דע''ז דאמר רחמנא לא תעביד ואי עביד מיחייב יצא פסח ומילה עשה דנדה לא תעביד הוא דלא תפרוש בהנאה מרובה: אי בת''ח. חדא הוא דמיחייב אע''פ שהוא מזיד על הפרישה מכל מקום על הכניסה חשבינן ליה שב מידיעה דאימא יצר אלבשיה כדאשכחן בכתובות בפרק נערה (דף נא:):

שבועות יז ע"ב