דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

שבועות יז ע"א - טקסט הדף

או דלמא בפנים גמירי שהייה לא שנא לקרבן ולא שנא למלקות תיקו בעי רבא תלה עצמו באויר עזרה מהו כי גמירי שהייה שהייה דבת השתחואה דלאו בת השתחואה לא גמירי או דלמא בפנים שהייה גמירי ל''ש דבת השתחואה ול''ש דלאו בת השתחואה תיקו בעי רב אשי טימא עצמו במזיד מהו באונס גמירי שהייה במזיד לא גמירי שהייה או דלמא בפנים גמירי שהייה ל''ש באונס ול''ש במזיד תיקו בעי רב אשי נזיר בקבר בעי שהייה למלקות או אינו צריך בפנים גמירי שהייה בחוץ לא גמירי שהייה או דלמא באונס גמירי שהייה לא שנא בפנים ול''ש בחוץ תיקו: בא לו בארוכה חייב בקצרה פטור וכו': אמר רבא קצרה שאמרו אפי' עקב בצד גודל ואפי' כל היום כולו בעי רבא שהיות מהו שיצטרפו ותיפשוט ליה מדידיה התם בדלא שהה בעא מיניה אביי מרבה בא לו בארוכה שיעור קצרה מהו שיעור גמירי וכי בא לו בארוכה שיעור קצרה פטור או דלמא דוקא גמירי בארוכה חייב בקצרה פטור א''ל לא נתנה ארוכה להדחות אצלו מתקיף לה ר' זירא אלא דקיימא לן טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה אי דלא שהה היכי עביד עבודה אי דשהה בר כרת הוא אי אמרת בשלמא שיעורא גמירי משכחת לה דאניס נפשיה בקצרה ועבד עבודה
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יז - א

או דילמא:

בפנים [בעזרה] גמירי שהייה, לא שנא לקרבן, ולא שנא למלקות.

ומסקינן: תיקו!

בעי רבא:

נטמא בעזרה ולא שהה, אלא תלה עצמו באויר עזרה כדי שיעור השתחואה ויצא מיד בדרך קצרה, מהו שתיחשב שהייתו באויר העזרה לחייבו? וצדדי הספק הם:

כי גמירי שהייה, הני מילי שהייה על הארץ דהיא בת השתחואה, אבל שהייה באויר דלאו בת השתחואה היא, לא גמירי -

או דילמא: בפנים שהייה גמירי, לא שנא דבת השתחואה, ולא שנא דלאו בת השתחואה. [1]

ומסקינן: תיקו!

בעי רב אשי: טימא עצמו בעזרה במזיד שלא בהתראה, והתרו בו לצאת מיד ועמד קצת אך לא שהה כדי שיעור השתחואה, [2] מהו שיתחייב? וצדדי הספק הם:

האם נטמא באונס הוא דגמירי שהייה, אבל כשנטמא במזיד לא גמירי שהייה -

או דלמא: בפנים גמירי שהייה, לא שנא באונס ולא שנא במזיד.

ומסקינן: תיקו!

בעי רב אשי:

נזיר אסור בטומאת המת, שנאמר [במדבר ו ו]: "כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא, לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם".

נזיר שנטמא כשהוא בקבר באופן שלא נתחייב על כניסתו, וכגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל שעדיין לא נטמא, ופרע עליו חבירו את המעזיבה [התקרה] של השידה, ונטמא, והתרו בו לצאת -

האם בעי שהייה לחייבו מלקות כדין נזיר שנטמא, ואם לא שהה כדי השתחואה לאחר טומאתו, אינו חייב מלקות -

או אינו צריך שהייה, ומיד הוא מתחייב מלקות? וצדדי הספק הם:

האם בפנים הוא דגמירי שהייה כיון דבעזרה שייך השתחויה, אבל בחוץ [שלא בעזרה] דלא שייך השתחויה, לא גמירי שהייה -

או דלמא: באונס גמירי שהייה, לא שנא בפנים, ולא שנא בחוץ. [3]

ומסקינן: תיקו!

שנינו במשנה: נטמא בעשרה... בא לו בארוכה, חייב; בקצרה, פטור:

אמר רבא: קצרה שאמרו, אפילו אם הילך בנחת עקב בצד גודל, ואפילו שהה בהילוכו כל היום כולו, כיון שלא עמד, אלא עסק בהילוך.

בעי רבא:

כמה שהיות קטנות ששהה באמצע הילוכו שאין בכל אחת מהן כדי שיעור השתחואה, מהו שיצטרפו, אם יש בין כולן כדי שיעור השתחואה?

ומקשינן עלה: ותיפשוא ליה מדידיה [מדברי רבא עצמו] שפטר את המהלך והיה משך זמן הילוכו אפילו כל היום כולו!?

ומשנינן: התם בדלא שהה כלל באמצע הילוכו, אלא שהיה הילוכו כל היום כולו, ובזה הוא פטור כיון שהוא עוסק ביציאה לחוץ, אך מכל מקום יש להסתפק אם שהה באמצע הילוכו, אם שהיות קטנות מצטרפות.

בעא מיניה אביי מרבה:

בא לו בארוכה ורץ בה עד שלא היה שיעור הליכתו בה אלא כדי שיעור קצרה, מהו שיתחייב? וצדדי הספק הם:

האם ארוכה שאמרו: שיעור כדי הליכת ארוכה הוא דגמירי, וכי בא לו בארוכה שיעור קצרה פטור, כיון שלא נשתהה בהליכתו -

או דלמא: דוקא גמירי, "בארוכה" חייב אפילו לא נשתהה אלא כדי או פחות משיעור קצרה, "בקצרה" פטור, אם הילך בדרך קצרה ממש, אבל הלך בארוכה כדי שיעור קצרה, חייב.

אמר ליה רבה לאביי:

לא ניתנה ארוכה להדחות אצלו, כלומר, המהלך בארוכה חייב בכל אופן, ואפילו אם לא שהה בה אפילו כשיעור קצרה. [4]

מתקיף לה רבי זירא:

אלא דקיימא לן "טמא ששימש [עבד עבודה במקדש], במיתה" היכי משכחת לה!?

והרי, אם נכנס למקדש בטומאה, אין הוא חייב מיתה בידי שמים בלבד אלא כרת שהיא חמורה הימנה; ובהכרח לומר שנטמא בעזרה עצמה -

ואי דלא שהה במקדש כדי שיעור השתחואה לאחר שנטמא, היכי עביד עבודה בזמן מועט כזה -

ואי דשהה, הרי בר כרת הוא משום ביאת מקדש, ואינו במיתה בידי שמים לבד - [5]

אי אמרת בשלמא: שיעורא גמירי, כלומר, הניחא אם תאמר דמה שחייב הנטמא בעזרה ושהה כדי שיעור השתחואה ויצא בדרך קצרה, היינו דוקא כששהה בהליכתו כדי שיעור יציאה בקצרה, אבל אם רץ בקצרה לאחר שהייתו אינו חייב - שפיר משכחת לה שיתחייב מיתה ולא כרת, בדאניס נפשיה בקצרה, ועבד עבודה -

כלומר, כגון ששימש ושהה בשימושו כדי שיעור שהייה, ומכל מקום אינו חייב משום ביאת מקדש, כי לא יצא כדרכו בקצרה לאחר שהייתו, אלא רץ מהר, ומאחר שלא שהה בהליכתו כדי שיעור קצרה, אינו חייב ואף ששהה כדי שיעור שהייה, כי החיוב אינו אלא כשמלבד שהייתו כדי השתחואה, שהה ביציאתו כדי שיעור יציאת קצרה. [6]

הערות

[1] התוספות דחו את הגירסא בגמרא "אויר עזרה כעזרה דמי, או לא", ומשום דפשיטא היא דאויר עזרה כעזרה, שהרי בכמה סוגיות מבואר, דאם "ביאה במקצת שמה ביאה", אין יכול טמא להכניס ידו לעזרה; ועוד "אי לאו כעזרה דמי, אם כן כשמוליך דם ואיברים למזבח, יפסל ביוצא". ומיהו מדברי הרמב"ם [שגגות יא ד] נראה כגירסא שדחו התוספות, דמבואר שם שאם תלה עצמו באויר עזרה הדבר ספק אם אויר עזרה כעזרה דמי. וב"אור שמח" כתב לבאר, דספק הגמרא הוא: אם מה שתלה עצמו באויר עזרה הוא כמו בא בדרך ארוכה, ומשום שהוסיף וטימא מקום חדש שאינו מוכרח ליציאתו, ואף זה שהגביה עצמו למעלה, הרי הוסיף טומאה במקום חדש, דהיינו למעלה באויר, ומה לי הילוך לצד, ומה לי הילוך למעלה; וספק הגמרא הוא אם האויר קדוש מצד עצמו, או שכל הנמצא באויר העזרה הרי הוא כנמצא ברצפת העזרה; וראה שם שדקדק כן את לשון הר"ח, וראה מה שכתב על דקדוק זה ב"קהלות יעקב" [הנדמ"ח יב ב; ונמצא לפי דברי ה"אור שמח", דלגירסתנו, דמספקא לן אם שהייה באויר שהייה היא, ואין אנו מחייבים אותו משום דרך ארוכה, יהא מוכח דאויר עזרה אינו קדוש אלא משום דכמונח דמי]. וב"קהלות יעקב" שם כתב, דמה שהוכיחו התוספות דאויר עזרה כעזרה לענין יוצא, מזה אין להקשות על הרמב"ם, וכדמשמע מלשון הר"ח שכתב כאן: או דילמא כיון דלא נגע לאו, הרי דספק הגמרא הוא, אפילו אם אויר עזרה קדוש כעזרה עצמה, מכל מקום לא חייבה תורה על ביאת מקדש אלא באופן שנגע הטמא בעזרה; אך מה שהקשו מביאת מקדש עצמו אכתי קשה, וראה מה שיישב שם, [ויש להעיר: לפי מה שהביא בשם הר"ח, אם ספק הגמרא הוא אף במי שנכנס בנעליו או באנפילאותיו, כיון שלא נגע].

[2] חסר טקסט  (חברותא)

[3] תוספת ביאור: א. גרסינן בנזיר יז א: בעי רבא: נזר והוא בבית הקברות, מהו? בעי שהייה למלקות או לא, היכי דמי, אילימא:. אלא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע מעליו מעזיבה, כי גמירין שהייה בבית המקדש, אבל אבראי לא, או דלמא, לא שנא. ולפי פשוטו, ספק הגמרא הוא כשנזר בבית הקברות, וכן נראה מדברי הרמב"ם והראב"ד נזירות ו ט; אך רש"י כאן לא הזכיר מזה כלום, ומבואר שהוא סובר דהספק אינו דוקא בנזר בבית הקברות; וראה "משנה למלך" [נזירות ו ח, סוף ד"ה גרסינן] שכתב: ולפי מה שכתבנו היה נראה לי, דלפי המסקנא דאוקמוה לבעיא דרבא בנכנס בשידה תיבה ומגדל, לא מיירי במי שנדר בבית הקברות. ראה עוד שם. ב. ביאר רש"י כאן: נזיר שנטמא באונס בתוך בית הקברות דומיא דנטמא בעזרה שלא מתחייב בכניסתו, כגון שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל, ובא חבירו:. והתרו בו צא ולא יצא". ולכאורה היה נראה דמה שכתב רש"י "דומיא דנטמא בעזרה שלא מתחייב בכניסתו", אין כוונתו לדמות כניסה לבית הקברות לכניסה לעזרה, כי הכניסה לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל אינה כלום, ולאו שם "כניסה" עלה, ועיקר כוונתו היא, דנזיר הבא על מת דהיינו כשנטמא, הוא זה שדומה לטמא שבא למקדש, ומה שכתב רש"י דלא נתחייב על כניסתו, היינו משום שבאונס פרע חבירו מעליו את המעזיבה, ונמצא שלא נתחייב על תחילת טומאתו. אך מדברי ה"משנה למלך" [נזירות ו ח] אין נראה שהבין כן, דכתב שם "והנה מה שפירש רש"י שנטמא באונס, הוא משום, דאי במזיד, מאי איריא משום דבחוץ לא גמירי שהיייה, תיפוק ליה דאף בפנים מספקא ליה לרב אשי אי גמירי שהייה במזיד"; וזה דלא כמבואר, שכל עיקר דמיונו לטומאה בעזרה להצריכו שהייה, הוא משום שנטמא באונס. וראה עוד ב"משנה למלך" שם: והנראה עוד מדברי רש"י, דפשיטא לן, דכל שנכנס לבית הקברות בלא שידה תיבה ומגדל, אף שהיה אנוס בכניסה, לא בעינן שהייה, דהא גבי פנים כל שהיה טמא קודם כניסתו ונאנס ונכנס, פשיטא לן דלא בעינן שהייה, דלא גמירי שהייה, אלא כשבשעה שנכנס לא היה שום איסור בדבר, ואם כן גבי נזיר נמי פשיטא, דאם נכנס לבית הקברות בשוגג נמי, והתרו בו צא, דלוקה אף אם לא שהה; אך מאי דמיבעיא ליה לרב אשי הוא, בנכנס בתוך שידה תיבה ומגדל, שלא נתחייב בפנים בכניסתו, והוי דומיא דניטמא בעזרה, שלא נתחייב בכניסתו בפנים. ואולם בפירוש הרא"ש לנזיר שם כתב: "ולא מצי למימר כגון שנכנס לבית הקברות שוגג, והתרו בו לצאת; [משום] דאמרינן בשבועות, כי גמירי שהייה, באונס הוא דגמירי" ; הרי מבואר מדברי הרא"ש, דאילו משכחת לה כניסה באונס לבית הקברות, הוי זה בכלל ספק הגמרא; ובעיקר מה שכתב הרא"ש דלא גמירי שהייה אלא באונס ולא בשוגג, ראה מה שהעיר בחידושי הגרי"ז שם. וראה גם בלשון הריטב"א כאן: האי בעייא אוקימנא במסכת נזיר בנטמא באונס כגון שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל. אבל השתא דנטמא באונס בתחלתו וסופו במזיד מבעיא לן. ומבואר, דעיקר הספק הוא משום שתחלת טומאתו באונס, ודלא כה"משנה למלך" שהספק הוא משום שתחילתו אין בו איסור כלל. ג. כתב הרמב"ם [נזירות ו ח]: "מי שנדר והוא בבית הקברות נזירות חלה עליו, ולוקה על שהייתו שם. נכנס לשם בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע מעליו את המעזיבה ונטמא אף על פי ששהה שם אינו לוקה"; ומבואר בדעתו, שספק הגמרא אינו אם צריך שהייה, אלא הספק הוא אם חייב כשנשתהה, או שמא אף כשנשתהה אינו חייב; והשיג עליו הראב"ד: אין דרך הסוגיא כן, אלא הבעיא כך היא: נכנס בשידה תיבה ומגדל, ונזר שם, ובא חבירו ופרע עליו את התקרה, ונטמא, מי בעי שהיה או לא, אלמא היכא דשהה לית בה ספיקא דחייב מלקות, ואם לא שהה הוי ספיקא.

[4] לכאורה צריך ביאור: כיון שאמר רבא דאם הילך בקצרה אפילו כל היום כולו הרי הוא פטור, הרי מבואר בהדיא דלאו "שיעור גמירי", שהרי שהה בהליכתו כדי שיעור ארוכה, ואם כן מאי מספקא ליה לגמרא! ? וכתב הרשב"א: אביי ספוקי מספקא ליה, דלמא לעולם דרך קצרה ממש פטור, ולא שנא הולך במרוצה להולך עקב בצד גודל, דלעולם לא גמירי חיובא בקצרה אלא בארוכה; אבל חיוב ארוכה גופיה לא גמירי אלא בהולך כדרך הילוכו, אבל אניס נפשיה ויצא כשיעור בינוני של קצרה, פטור, דבארוכה שיעורא גמירי; והיינו, דספק הגמרא אינו אם הדין תלוי בשיעור לבד, אלא ספק הגמרא הוא שמא הדין תלוי בארוכה ממש ובשיעור כאחד, ועד שלא הלך בארוכה וגם שהה בה כדי שיעור ארוכה אינו חייב; ומה שאמרו "בקצרה פטור" היינו באחד משני אופנים, או שהלך בדרך קצרה, או אפילו אם הלך בארוכה אלא ששהה כדי הילוך קצרה בלבד הרי הוא פטור. ולשון הריטב"א הוא: ותיפשוט מקצרה, דאמר, דאפילו עקב בצד גודל ואפילו כל היום כולו, פטור, בדלא שהה מיהת, ואף על פי שיש בזה יותר משיעור ארוכה, אלמא דוקא גמירי! ? ויש לומר דלא דמי, דלגבי קצרה כיון שפטורה מחמת עצמה, דלא סגייא שלא נתירנו לצאת בקצרה, ואין שם מקום אחר לצאת ממנו ולפרוש מן הטומאה, כיון דנפטר נפטר, ולא חילקו בין הילוך להילוך; אבל ארוכה דיש לו מקום אחר דהיינו קצרה והיא מקום איסור, דילמא לא חייבו בו אלא משום דעשאוהו כשיעור בינוני שלו בשהייה, [המגיה כתב, דיתכן שצריך לומר "כשיעור בינוני של קצרה ושהייה"], או אפשר, דכל ארוכה מקום איסור חשוב, ולא דחאוהו [התירוהו] כלל, אפילו במרוצה.

[5] א. הקשו התוספות: הרי יש לומר שהוא במיתה בכגון שהזיד בשימוש בטומאה, ושגג בביאת מקדש! ? וראה רשב"א וריטב"א. ב. הנה לקמן בעמוד ב מבואר, שהנכנס דרך גגין אינו חייב משום ביאת מקדש, כי דרך ביאה אסרה תורה, וכתב ה"משנה למלך" [ביאת מקדש יג יט], דמכאן מוכח, דמכל מקום אם שהה כדי שיעור השתחואה הרי הוא חייב אפילו כשנכנס דרך גגין, ומשום שלא גרע מנטמא בעזרה שלא בא דרך ביאה בטומאתו; שאם לא כן הרי משכחת לה לזר ששימש בטומאה, באופן שנכנס דרך גגין ושהה כדי שיעור השתחואה ובאותה שהיה עבד עבודה, וראה שם שהאריך בזה; וראה גם במהרש"א כאן על דברי רש"י; וראה בעמוד ב בהערות מה שהובא בשם המאירי.

[6] [יש לעיין: לפי המבואר לעיל, דלענין "דרך קצרה" לפוטרו כשלא שהה פשיטא דדוקא גמירי, והספק הוא לענין דרך ארוכה; אם כן אף אם נאמר ד"קצרה" לענין חיובו כששהה היינו שיעור קצרה, מכל מקום איך נכריע מזה לענין ארוכה אם הוא שיעור או ממש, והרי כשם שחלוק דרך קצרה בין אם שהה לבין אם לא שהה, דבשהה היינו שיעור, ובדלא שהה היינו ממש, כל שכן שיש לומר דדרך ארוכה היינו ממש, וחלוק הוא מדרך קצרה כששהה! ?].

או דלמא [שמא] בכל טומאת פנים גמירי [למודים אנו במסורת] דין שהייה, לא שנא [אינו שונה] לענין קרבן ולא שנא [ואינו שונה] לענין מלקות? שאלה זו לא נפתרה, ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

א בעי [שאל] רבא: טמא שתלה עצמו באויר עזרה כשיעור השתחוואה, מהו דינו? וצדדי השאלה: כי גמירי [כאשר למדו, קיבלו במסורת] דין שהייה הרי זה באשר לשהייה שהיא בת השתחואה שאפשר לו להשתחוות, אבל זו דלאו [שאינה] בת השתחואה, שהרי אינו יכול להשתחוות בעודו תלוי באוויר — לא גמירי [למדו] חיוב על כך. או דלמא [שמא] לגבי טומאה בפנים שהייה גמירי [למדו], לא שנא [אינו שונה] שהייה בת השתחואה ולא שנא דלאו [ואינו שונה זו שאינה] בת השתחואה? אף שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

ועוד בעניינים אלו בעי [שאל] רב אשי: טימא עצמו במזיד, מהו הדין לענין שהייה במקדש? וצדדי השאלה: האם דווקא לגבי מי שנטמא באונס גמירי [למדו, קיבלו במסורת] דין שהייה, ואולם לענין מי שנטמא במזיד לא גמירי [למדו] דין שהייה. או דלמא [שמא] בכל טומאת פנים גמירי [למדו] שהייה, לא שנא [אינו שונה] היה זה באונס ולא שנא [ואינו שונה] היה זה במזיד? אף שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד].

ועוד בעי [שאל] רב אשי: נזיר השוהה בקבר (בית הקברות), שאסור לנזיר להיטמא בטומאת המת, האם בעי [צריך] שהייה כדי להתחייב מלקות על האיסור שעובר בו, או אינו צריך? וצדדי השאלה: האם נאמר כי בפנים בבית המקדש גמירי [למודים אנו] דין שהייה, בחוץ לא גמירי [אין למודים] דין שהייה, ומיד מתחייב. או דלמא [שמא] בדבר טומאה שבא באונס גמירי [למודים אנו] דין שהייה, לא שנא [אינו שונה] בפנים ולא שנא [ואינו שונה] בחוץ? שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

ב שנינו במשנה: בא לו בארוכה — חייב, בקצרה — פטור וכו'. אמר רבא: קצרה שאמרו שפטור עליה, לאו דווקא שיוצא מיד, אלא אפילו הולך בה עקב בצד גודל (בפסיעות קטנות ביותר), ואפילו הולך שם כל היום כולו.

בעי [שאל] רבא: שהיות שלא שהה כשיעור השתחוואה, אלא שהה פחות מזה, ושוב חזר ושהה מעט, מהו שיצטרפו? ושואלים: ותיפשוט ליה מדידיה [ותפתור לו את הבעיה הזו משלו] ממי שהלך לאט, שהרי אדם זה שוהה בתוך כדי הליכה כזו! ומשיבים: התם [שם] מדובר בשלא שהה כלל, אלא כל הזמן הוא הולך, ואילו רבא שואל במי שמפסיק בהליכתו ושוהה.

בעא מיניה [שאל אותו] אביי מרבה שאלה הפוכה מזו של רבא: אם בא לו בארוכה, אבל שהה בדרכו רק שיעור יציאה קצרה, מהו? האם שיעור זמן מסויים גמירי [למודים אנו במסורת], וכי [וכאשר] בא לו בארוכה שיעור קצרה — פטור. או דלמא [שמא] דוקא גמירי [למודים אנו]: בארוכה — חייב, בקצרה — פטור? אמר ליה [לו]: במקרה זה לא נתנה ארוכה להדחות אצלו, ובכל אופן שילך בה, ואפילו עשה אותה בריצה, חייב.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' זירא: אלא הלכה זו דקיימא לן [שמוחזקת בידינו] שטמא ששימש שעבד במקדש, שדינו במיתה בידי שמים, היכי משכחת לה [כיצד אתה מוצא אותה]? אי דלא [אם שלא] שהה שם כדי השתחוויה — היכי עביד [כיצד עשה] עבודה בפרק זמן קצר כל כך? אי [אם] ששהה שם — בר [בן] כרת הוא, ודינו חמור ממיתה בידי שמים!

אי אמרת בשלמא שיעורא גמירי [נניח אם אתה אומר ששיעור זמן למדו במסורת], ואם לא שהה כדי השתחוואה והליכה בדרך הקצרה — פטור, משכחת לה [מוצא אתה אותו] מקרה שמשמש בטומאה בלא לעבור על כרת — דאניס נפשיה [במקרה שדוחק עצמו] ועובר במרוצה בדרך הקצרה ועבד [ועושה] עבודה, ששיעור הזמן שהיה במקדש היה רק כשיעור הדרך הקצרה, שאינו חייב עליו כרת, ולכן נידון רק על מה שעבד עבודה בטומאה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Or perhaps it is learned as a tradition that tarrying is necessary to incur any liability for impurity within the Temple, and it is no different whether the liability is to bring an offering, and it is no different whether it is to receive lashes? The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

Rava raises another dilemma: If an impure person suspended himself in the airspace of the Temple courtyard long enough to bow down, what is the halakha? When it is learned as a tradition that an impure person is liable for tarrying in the Temple, is this only with regard to tarrying that is suited for bowing; but with regard to tarrying that is not suited for bowing, as in this case, where the person cannot bow down as long as he is suspended in the air, it is not learned as a tradition that one is liable? Or perhaps it is learned as a tradition that there is liability for tarrying within the Temple, and it is no different whether the tarrying is suited for bowing, and it is no different whether the tarrying is not suited for bowing. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

Rav Ashi also raises a dilemma relating to this matter: If one intentionally rendered himself ritually impure while he was in the Temple courtyard, what is the halakha with regard to tarrying? Is it learned as a tradition that tarrying is necessary when one contracts impurity while in the Temple in circumstances beyond his control, but not learned as a tradition that tarrying is necessary when he renders himself impure intentionally? Or perhaps it is learned as a tradition that tarrying is necessary for any liability for impurity within the Temple, and it is no different whether the impurity was contracted in circumstances beyond his control, and it is no different whether it was contracted intentionally. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

Rav Ashi raises another dilemma: If a nazirite, who is prohibited from contracting impurity imparted by a corpse, found himself alongside a grave, is tarrying there a necessary condition for him to incur lashes, or is tarrying not necessary, and he is liable immediately? Is it learned as a tradition that tarrying is necessary within the Temple, but not learned as a tradition that tarrying is necessary outside the Temple, and the nazirite is liable immediately? Or perhaps it is learned as a tradition that tarrying is necessary for liability for impurity contracted in circumstances beyond one’s control, and it is no different whether the impurity was contracted within the Temple, and it is no different whether it was contracted outside the Temple. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

§ The mishna teaches: If, at the time that one was unaware either that he was impure, or that he was in the Temple, he went out by way of a longer route when he could have taken a shorter route, he is liable to bring a sliding-scale offering. But if he left the Temple via the shortest way, he is exempt. Rava says: With regard to the short route, which the Sages said here that he is exempt for, this does not necessarily mean that he left the Temple as quickly as possible, as if he took the most direct route he is exempt even if he walked with exceedingly small steps, heel to toe, and even if it took him all day long.

Rava raised a dilemma: What is the halakha with regard to combining periods of tarrying, each of which is less than the amount of time necessary to recite the second portion of the verse mentioned above (II Chronicles 7:3)? If an impure person tarried in the Temple for less than the amount of time needed to bow down, and then started to leave, and then tarried again for less than the amount of time needed to bow down, do those two periods of tarrying combine together, so that if he tarried in total long enough to bow down, he is liable? The Gemara challenges: Let Rava resolve his dilemma from his own statement with regard to one who left the Temple with small steps, heel to toe, as such a person tarries intermittently between steps. The Gemara answers: There Rava is referring to one who did not tarry at all, walking continuously without interruption, albeit slowly. When Rava raised his dilemma here, it was with regard to one who stopped walking altogether and tarried.

Abaye raised a dilemma to Rabba that is the very opposite of the dilemma raised by Rava: If the impure person quickly went out the longer way in the measure of time ordinarily needed to go out the shortest way, what is the halakha? Is it learned as a tradition that he is liable for tarrying for a certain measure of time, and if he went out the longer way in the measure of time ordinarily needed to go out the shortest way, he is exempt? Or perhaps it is learned as a tradition specifically that if he left the longer way, he is liable, whereas if he left the shortest way, he is exempt. Rabba said to Abaye: The liability for leaving using the longer way was not given so that it would be overridden for him; i.e., he is liable if he exits via the longer way, even if he runs.

Rabbi Zeira objects to this: But as for this halakha that we maintain, that an impure priest who intentionally served in the Temple is liable to receive the punishment of death at the hand of Heaven, how can you find these circumstances? If he did not tarry in the Temple long enough to bow down, how could he have performed any service in such a short period of time? And if he tarried long enough to bow down, he is liable to be punished with karet, which is a more severe punishment than death at the hand of Heaven.

Rabbi Zeira explains his objection: Granted, if you say that it is learned as a tradition that one is liable for tarrying for a certain measure of time, and if he did not tarry for the time it takes to bow down and leave the Temple via the shortest way, he is exempt, then you can find a case where the priest could have served in a state of impurity without becoming liable to be punished with karet. The case is where he exerted himself and ran out very quickly via the shortest way after having performed a service in a state of impurity, so that the total time that he was in the Temple was less time than it would ordinarily take him to bow and leave the shortest way. In such a case he is exempt from being punished with karet, and liable only to be punished with death at the hand of Heaven for having performed the Temple service while impure.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אדם טמא שתלה עצמו באויר עזרה אם חייב משום מטמא מקדש או דלמא כיון דלא נגע לאו. ועלתה בתיקו:
וכן בעיא דרבא דבעא להתחייב קרבן ודאי גמירי לה דצריך שהייה אבל מזיר למלקות צריך שהייה או לא:
וכן צעיות דרב אשי טימא עצמו במזיר ונעלמה ממנו עכשיו צריך שהייה או לא:

וכן נזיר בקבר צריך שהייה למלקות או לא. אלו הבעיות כולן עלו בתיקו. וקיימא לן כל תיקו דאיסורא לחומרא. וכיוצא בנזיר כהן בזמן הזה הנכנס לבית הקברות:
ירושלמי עד כמה היא השתחויה משום ר' יהושע בן לוי אמרו כדי שאילת שלום בין אדם לחבירו. משום ר' יוחנן אמרו כדי שאילת שלום תלמיד לרב שלום עליך רבי ומורי. נומא בעזרה וצריך לצאת ויש שם שני דרכים אחת ארוכה כ' אמה ואחת קצרה עשר אמות.

יצא בארוכה חייב שהיה לו לצאת בקצרה. אבל אם יצא בקברה פטור. אמר רבא ואפי' עקב בצד גודל פטור. והוא דלא שהה כלום אלא מהלך עד שיצא לחוץ:

בעא מיניה אביי מרב' בא בארוכה דרך קצרה מהו. כגון שרץ בארוכה ויצא כשיעור יציאתו בקצרה מהו. א"ל חייב לא נתנה ארוכה לדחות אצלו. כלומר כולי עלמא חייב בה וזה פטור.

ואתקיף לה ר' זירא אי הכי דלא צריכי שיעור אלא לעולם בארוכה חייב בקצרה פטור. הא דתניא טמא ששימא במיתה היכי משכחת לה. אי שהה ושימש בר כרת הוא אי לא שהה היכי שימש.

והא דבעי תלה עצמו באויר עזרה מהו. ה"ג לה . כי גמירי שהיה דבת השתחויה שהיה דלאו בת השתחויה לא גמירי ופירושה כיון דלא גמירי אלא שהיה דהשתחויה אם שהה באויר אינן חייב דהא לאו בת השתחויה היא ולאו משום דאויר עזרה לאו כעזרה דמי.
ואיכא דגריס אויר עזרה כעזרה דמי או לא, וכ"נ מדברי ר"ח ז"ל שכתב אדם טמא שתלה עצמו באויר עזרה אם חייב משום מטמא מקדש או דילמא כיון דלא נגע לאו ועלתה בתיקו.
ומיהו הך גירסא לא מחוורא, משום דקשיא ליה הא דאמרי' בפרק אמר להן הממונה ביאה במקצת קרויה ביאה ואמרי' בהונות יוכיחו שהמצורע מכניס ידיו לבהונות ואי ס"ד אויר דעזרה לאו כעזרה דמי מאי יוכיחו שאני התם דבאויר הוא דמכניס אבל ביאה במקצת ודאי קרויה ביאה ואפשר דלהך גירסא נמי הכי פירושא אויר עזרה לענין שהיה כעזרה דמי או לא דכי גמירי שהיה בקרקע עזרה גמירי דבהשתחויה ארצה כתי' אבל באויר לא גמירי ולשון פר"ח ז"ל בכאן אינו מחוור.

טימא עצמו במזיד מהו. פי' כגון שלא ידע ידיעת מקדש דאי ידע פי' אע"פ ששכח בתר הכי לא מייתי קרבן דלאו שב מידיעתו הוא כיון שטמא מקדש במזיד ואליבא דרבי עקיבא קא בעי לה דאמר אינו חייב על העלם מקדש וכגון שהזכירו למקדש וידע טומאה ומקדש וקודם שיצא ג) נעלמה ממנו טומאה דאי לר' ישמעאל היאך צריך שהיה הרי טמא עצמו בהעלם מקדש והואיל ואיפשר לחייבו על הטומאה עצמה שהרי היתה בהעלם מקדש ולית ליה נמי לרבי ישמעאל ידיעה בתחלה ודאי אינו צריך שהיה כדאמרינן במסכת נזיר וכדכתיב' לעיל אלא אליבא דרבי עקיבא קא בעי שאמר אי אפשר לחייבו על הטומאה לפי שהוא פטור על העלם מקדש ועל העלם טומאה צריך שהיה ולרבי נמי משכחת לה כגון דלא הוה ליה ידיעת בית רבו בשעת טומאה ונודע לו ונעלמה ממנו טומאה ושהה בהעלמת טומאה או בהעלמת הקדש.

ונזיר בקבר פירשו במסכת נזיר שנכנס לבית הקברות בשדה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה כדאיתא בפ' מי שאמר הריני מגלח וכדפירש רש"י ז"ל והך בעיא אליבא דר' טרפון היא דתניא במס' שמחות היה עומד וקובר את מתו עד שהוא בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר פירש הרי זה לא יטמא נטמא בו ביום ר' טרפון מחייב ורבי עקיב' פוטר נטמא לאחר אותו יום הכל מודים שהוא חייב מפני שהוא סותר יום אחד פי' רבי עקיבא פוטר בשנטמא בו ביום אע"פ שנגע במת ופירש וחזר ונגע בו וכיון שכן הכא כיון שנטמא באונס ואי אפשר לחייבו על טומאה ראשונה אף על השניה פטור שהרי הוא טמא ועומד אלא ודאי אליבא דרבי טרפון קא בעי לה דאמר נטמא וחזר ונטמא אפי' ב"ב חייב והכי מיבעיא ליה מי אמרי' כיון שלא פירש חייב מיד לרבי טרפון דכיון דאינו יוצא ושוהה שם מוסיף טומאה על טומאתו שכל שעה שהוא נוגע ממש במת הוא מטמא הנוגע בו ועושה אותו אב הטומאה כמי שנגע במת עצמו הילכך כל שעה שהוא שוהה הוא חייב ואף על גב דלא מיחייב שתים אלא כשפירש וחזר אחת מיהא חייב כיון שהוא מוסיף שם שכל שעה הוא מוסיף על טומאתו.
והכי מפרש לה במסכת נזיר ירושלמי (ג,ה) לטעמיה דרבי טרפון והכי מוכת בגמרא דילן במסכת נזיר פ' ג' מינין דתניא התם היה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו יהא חייב ת"ל לא יחלל יצא זה שמחולל ועומד ומוקי לה התם בחבורי אדם במת אלמא כיון שהוא רשאי ליגע במתו ואינו מוסיף טומאה על טומאתו בנגיעת המת האחר פטור וכשחייב רבי טרפון לא חייב אלא כשפירש לפי שהוא מוסיף טומאה ומשמע דכולהי הנך סוגיי אתייאן כרבי טרפון דאלו לרבי עקיבא אפי' בלא חבורין פטור שמחולל ועומד הוא והילכתא כרבי טרפון.
והוי יודע דאפי' לרבי עקיבא פטור אבל אסור הוא דקתני עלה דההיא במס' שמחות כהן שנטמא לקרובים אל יטמא לאחרים אפילו בו ביום בד"א בזמן שיש שם כדי מטה וקובריה אבל אין שם מטה וקובריה הרי זה יטמא. נטמא ובא כדי נושאי המטה וקובריה (פירש) [פורש] לו למקום טהרה היו שם שני דרכים אחת קרובה וטמאה ואחת רחוקה וטהורה אם היו העם הולכין ברחוקה הולך לו ברחוקה עמהם ואם לאו ילך בקרובה מפני העם פי' ואפי' לרבי טרפון בבית הפרס דרבנן כדמוקים לה במס' ברכות שמעי' השתא מדלא פליג ר"ע ברישא דקתני אל יטמא לאחרים אפי' בו ביום דמפטר הוא דפטר ליה אבל איסורא איכא.
ומיהו כיון דסוגיין דהכא ודמסכ' נזיר כרבי טרפון דמחייב התם אפי' טומאה וטומאה מיד ודאי הלכתא כותיה ותנן נמי סתמא כותיה דתנן התם במסכת מכות אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת והוינן בה במסכ' נזיר ואמאי הא מטמא וקאי ומוקי לה שלא בחבורין אפי' ב"ב חייב והא כרבי טרפון אתיא הילכך הילכת' כותיה.
ואיכא דמקשי מההיא דאקשינן בגמ' במסכת נדה בפרק דם הנידה (נז,א) ודילמא כהן טמא הוא דאלמ' כיון שהוא טמא יכול לטמא עצמו פעם אחרת ולאו קושיא היא דההיא בכהן כותי היא אמורה בגמ' וכותיים נמי הכי סבירא להו דכל טמא אינו מוזהר על הטומאה עד שיטהר ואפי' למחר אבל אנן כרבי טרפון סבירא לן וכ"כ הרב רבי משה הספרדי לפיכך כהן שמת לו מת צריך להזהר ולקברו בסוף בית הקברות כדי שלא יכנס לבית הקברות ולא יטמא בקברות אחרים ואם תשאל והלא בחבורין מותר יש להשיב לך משום חזרה.
וא"ת והלא רוב ארונות יש בהן פותח טפח ומפני כבוד הבריות מותר כדאמרי' במסכת ברכות מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה דרבנן יש להשיב בבית הקברות אי אפשר שלא יהא שם קבר שנדש ואי אפשר שלא יהא שם עצם כשעורה ונמצאת טומאה דאוריית' ובחזרה אסור ועוד דכי אמרי' רוב ארונות יש בהן פותח טפח ואינה טומאה רצוצה היא הני מילי בקבר פתוח אבל לא בקבר סתום וכן הוא עיקר וכבר כתבתי דבר זה בפ' המוכר פירות בראיות גמורות בסייעתא דשמיא.

ואלא דקי"ל טמא ששמש במיתה היכי משכח' לה. קשיא ליה לרבינו תם ז"ל, אלמה לא משכחת לה כגון שהוא שוגג בכרת ומזיד במיתה כלומר שהוא סובר שהשוהא במקדש טמא פטור ומותר ויוד' שהמשמ' בטומאה חייב מיתה ועוד דילמא איכא מיתה וכרת משום טומאת מקדש ונפקא מינה שאם לא עבד ולקה פטור שכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן במלקות והואיל ועבד חייב מיתה בידי שמים אלא חד מתרי תלת טעמי נקט.

ה"ג ברוב הספרים: בעי רבה תלה עצמו באויר עזרה מהו כי גמירי שהייה שהייה דבת השתחוה אבל שהייה דלאו בת השתחויה לא. כלומר דכל שהוא תולה עצמו באויר עזרה (איהו) [אינו] בר השתחויה, דלא גמירי אלא משום השתחוייה וכל ששהה כדי השתחוייה הואיל ושהייתו ראויה להשתחוייה גמירי דשהייתו כאלו השתחוה, אבל דלאו בר השתחויה לא. ויש שגורסים אויר עזרה כעזרה דמיא או לא, ור"ח ז"ל נראה שגורס כן. ואינו מחוור דאויר עזרה כגוף עזרה הוי, ותדע לך מדבעי בפ' אמר להם הממונה (יומא לא, א) ביאה במקצת קרויה ביאה או אינה קרויה ביאה, ואמרינן בהנות יוכיחו שהמצורע מכניס ידיו לבהנות ואי ס"ד אויר עזרה לא כעזרה דמי מאי יוכיחו, דשאני התם שלא הכניס אלא לאויר עזרה, ואין נראה שהיה מכניס ידו לעזרה ומניחן על הקרקע עזרה. ויש מפרשים לפי אהא גירסא דהכי קא מבעיא ליה אויר עזרה לענין שהייה כעזרה דמי או לא, דכי גמירי שהייה בקרקע עזרה גמירי דבהשתחויה ארצה כתיב בההוא קרא (דברי הימים ב, ז, ג) דבכל ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה' על הבית דהתם כתב ויכרעו אפים ארצה על הרצפה, אבל באויר לא גמירי.

טמא עצמו במזיד מהו. פירוש: כגון שנכנס למקדש ולא ידע שהוא מקדש, דאי ידע בשעה שנגע בטומאה הרי זה כטמא שנכנס לעזרה דחייב מיד דבכלל לא יטמאו את מחניהם (במדבר ה, ג) הוא.

נזיר בקבר. פירש רש"י ז"ל: כגון שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה, והכין איתא בנזיר בפרק אמר הריני נזיר (יז,ב), ובעי רב אשי אם צריך שהייה למלקות אם נשתהא שם במזיד או לא, וא"ת והלא מכי פרע עליו את המעזיבה ונטמא באונס, שהייתו שם אפילו כל אותו יום מאי קא עבדה, דכיון דנטמא נטמא ואינו מוסיף בטומאתו כלל, י"ל דבעיא זו אליבא דר' טרפון בעי לה, דבכי הא איפליגו דר' טרפון ור"ע, דגרסי' במסכת שמחות (פ"ד הט"ו ט"ז) היה עומד וקובר את מתו עד שהוא בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר, פירש הרי זה לא יטמא, נטמא בו ביום ר' טרפון מחייב ור"ע פוטר, נטמא לאחר אותו יום דברי הכל שהוא חייב, מפני שהוא מוסיף מותר יום אחד, וכי הא איתא נמי בנזיר בפ' ג' מינין (נזיר מב, ב) ומשמע ההלכה כר' טרפון, הואיל והאי בעיא אליביה, ותנן נמי סתמא כותיה דתנן במסכת (אבות) [מכות] (כא, א) אמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת, ואקשינן עלה במכת נזיר (שם) ואמאי הא מטמא וקאי, ואוקימנא שעלו בחבורי', דאלמא כל שלא בחבורין אפילו בו ביום חייב, והא כר' טרפון.
וכתב הרמב"ן ז"ל לפיכך כהן שמת לו מת שהוא מותר להטמא לו, צריך להזהר לקוברו בסוף בית הקברות כדי שלא יכנס בבית הקברות ושלא יטמא בקברות אחרים כשיפרוש מקברי קרובו ויצא, ואי משום דרוב ארונות יש להם פותח טפח, אי אפשר שלא יהא שם אחד שאין בו פותח טפח או עצם בשעורה, ועוד דלא אמרו דבארונות יש בהן פותח טפח אלא בקבר פתוח, כלומר שיש לו פותח טפח פתוח מצדו שמשם טומאה יוצאה, הא בקבר סתום לא.

הא דבעי אביי מרב בא לו בארכה דרך קצרה מהו, ואהדר ליה לא נתנה ארוכה לדחות אצלו. והא דרבה כאידך דידיה דאמר קצרה שאמרו אפילו עקב בצד גודל, דאלמא לא שיעורא גמירי אלא דוקא גמירי ארכה חייב קצרה פטור, ואם תאמר אם כן מאי קא בעי אביי מרבה לשמעינה מאידך דרבה, י"ל דאביי ספוקי מספקא ליה דילמא לעולם דרך קצרה ממש פטור ולא שנא הולך דרך מרוצה להולך כדרכו והולך עקב בצד גודל דמעולם לא גמירי חיוב בקצרה אלא בארכה, אבל חייב ארבה גופה לא גמירי אלא בהולך בה כדרך הלוכו, אבל אניס נפשיה ויצא בשיעור בינוני של קצרה פטור דבארכה שיעורא גמירי וא"ל רבה דלא אלא ארכה וקצרה גמירי דוקא וכל קצרה פטור וארכה חייב.

אי אמרת בשלמא שיעורא גמירי. כלומר דאינו חייב כרת אלא בששהה כדי השתחוייה ויצא או דרך הלוכו אי נמי עקב בצד גודל, הילכך משכחת לה דאינו חייב כרת אע"ג דשהה בעבודה שהוא יתר מכדי שיעור השתחוייה, וכיון דאניס נפשיה ביציאה ויצא דרך מרובה דלכי תצרף שיהוי עבודתו אף עפ"י שהוא מרובה מכדי השתחוייה עם שיעור יציאתו דרך מרוצה לא יהא כשיעור השתחויה ויציאה דעלמא, אלא אי אמרת דוקא גמירי היכי משכחת לה דכל ששהה כדי השתחוייה ויצא במרוצה דרך קצרה חייב כרת וחיוב מיתה בעבודה בלא כרת היכי משכחת לה.

כתבו התוס' אית ספרים דגרסי תלה עצמו באויר עזרה אויר עזרה כעזרה דמי או לא וסלקא בתיקו ואיכא דק"ל היכי סלקא בתיקו דהא אמרי' בפ' אמ"ל הממונה א"ל אביי לרב יוסף ביאה במקצת שמה ביאה או לא שמה ביאה א"ל בהונות יוכיחו שהמצורע מכניס ידו לבהונות להזאה אלמא ביאה במקצת לא שמה ביאה וש"מ דפשיטא להו דאויר עזרה כעזרה דמי דאי לא היכי תפשוט מההיא דביאה במקצת לאו שמה ביאה דילמא שמה ביאה ושאני התם דהוי בהונות באויר עזרה לאו כעזרה דמי אלא ודאי כדאמרן ויש מתרצים דדילמא שאני בהונות דכיון דגופו עומד בקרקע בחוץ אף ידו שבפנים חשיבה כאלו היא בקרקע ממש דבתר גופו גרירא לענין זה וליתא דא"כ לא ילפינן מהתם דביאה במקצת לא שמה ביאה דדילמא שאני התם דידו בתר גופו גרירא כדאמרינן לענין שבת: ומצאנו ג"א במקצת הספרים תלה עצמו באויר עזרה מהו מי אמרינן כי גמירי שהייה דבת השתחוא' דלאו בת השתחואה לא גמירי או דילמא בפנים שהייה גמירי ל"ש דבת השתחואה ול"ש דלאו בת השתחואה ובעיין אפילו בשהה תלוי כשיעור שהייה אם מחייב בה כיון דלא בת השתחואה ואילו בשלא שהה כשיעור שהייה פשיטא ולא חמירא הוא כעמידה בעזרה עצמה וזה פשוט ונראה שאף הגי' הראשונה יש לפרש כעין גי' זו אויר עזרה כעזרה דמי למאי דגמירי שהייה או לא כיון דלאו בת השתחואה היא כנ"ל:

בעי רב אשי וכו' בעי שהייה למלקות וכו' פי' אירעה לו טומא' בפנים במזי' בעי שהיי' כדי השתחואה אף לענין מלקו' או לא ולא מיירי בשידע בטומא' ונטמא במזיד דא"כ על שעת טומאתו הוא חייב דדיינינן כאלו הוא טמא ונכנס שם במזיד ותו לא שייך בה שהייה דהא מתרינן ביה שלא יטמא עצמו שם כדי שלא יטמא מקדש בשם שמתרין על הטמא שלא יכנס שם כדי שלא יטמא מקדש ודמייא להאי דאמרינן במסכת נזיר דבעי רבא נזיר בבית הקברו' בעי שהייה למלקות או לא ואמרינן היכי דמי אילימא שהיה עומד שם קודם שינזר ירוצה לקבל עליו נזירותו וא"ל לא תנזר למ"ל שהייה הכי נמי ל"ש ולא קמב"ל אלא שאירעה לו שם טומאה באונס וא"ל שיצא ולא רצה והתרו בו מי אמרינן דכל שלא יצא לאלתר בקצרה חייב למלקות א"ד דלא לקי עד שישהה שם שהייה דומיא דקרבן וא"ת ואי בעי שהייה היכי לקי למ"ד התראת ספק לא שמה התראה וי"ל דבעיין למ"ד שמה התראה ובעי לה רבא סתם משום דס"ל דהכי הלכתא ויש מי שפי' דלמ"ד לא שמה התראה נמי בעי לה ולא למלקות ממש אלא לדין מלקות כלומר לעבור עליו בלאו דלא יטמאו את מחניהם ונקט לשון סתום שכולל למלקות ממש ודין מלקות שלא להכניס עצמן במחלוק' וי"א דמשכח' לה מלקו' ממש ואפי' למ"ד לא שמה התראה למ"ד אפשר לצמצם כגון שיצמצמו עליו להתרות בו בסופה (דפסוקא) [דפתחא] בענין שאם יוצא מיד יוכל לצאת בקצרה ואם לא יצא מיד שוב לא יוכל לצאת בלא שהייה דכי קבל עליו התראה ולא יצא הוי התראת ודאי ויש שהיו רוצי' ללמד דהכא ודאי כל שאירע לו טומאה באונס ואח"כ התרו בו לצאת אע"פ ששהה כדי השתחואה אם לא שהה כדי יציאה והכנסה פשיטא דפטור דכיון שעל תחלת הטומאה לא מיחייב שהיתה באונס על השהייה לא מיחייב בפחות משיעור זה דבפחות משיעור זה חשבינן ליה כמו שיצא וחזר ונכנס ולא בפחות מכאן ומדמו לה למאי דתנן בסוף מכות גבי מי שהיה לבוש כלאי' וא"ל אל תלבש אל תלבש וכו' חייב על כל אחת ואחת שאפי' לדברי רב אשי שהחמיר יותר מכולם שאינו חייב אלא בששהה שיעור פשיטה ולבישה דאז חשיבי ליה כאלו פשט וחזר ולבש במזיד והתם ודאי בהכי מחייב דבכלאים לא גמירי שהייה כלל ולא גמר ממקדש ולא מנזיר דל"ד להו כלל והכי מבע"ל אי בעי שיעור שהייה יותר עד כדי יציאה או לא וכ"כ בתוס' שם אבל אין זה דעת רבינו ולא דעת רבו רבינו הגדול ז"ל שאין למדין לטומאה מכלאים כלל דהתם הוא דתלה רחמנא בלבישה ומשום לא תלבש שעטנז הוא דמתרי' ביה ובעינן ההוא שיעורא אבל ככא דשהייה גמירי (או) ביציאה דרך קצרה בלחוד ובדידיה מתרי' ביה:

בעא רב אשי טמא עצמו במזיד מהו לפי אותה גי' שגורסים או דלמא כל קרבן גמירי שהייה ל"ש באונס ל"ש ברצון ולפרשה בלשון אחרת דאיכא למידק על אותה גי' טובא האי טימא עצמו ובמזיד ה"ד דאי במזיד גמור בעבירה ככל מזיד דעלמא א"כ הו"ל זדון טומאה וזדון מקדש ובר מלקות הוא והיכי שייך בה לומר כל קרבן גמירי ותימא דאפילו נעלמה ממנו טומאתו אח"כ לאו בר קרבן הוא דהא לא שב מידיעתו הוא ואי האי מזיד אינו מזיד גמור לעבירה אלא בלשון זדון טומאה או זדון מקדש דאמרינן בכולהו פרקין כלומר שידע בטומאתו אבל שוגג היה לענין מקדש מאי מבע"ל אי לר"ע מיפטר פטר ואי לר"י דמחייב על העלם מקדש פשיטא דחייב משום קמיית' וי"ל דמיירי שהיה בתחלה בזדון טומאה והעלם מקדש ואח"כ הודיעוהו שהיה מקדש ומתוך הבהלה נעלמה ממנו טומאתו ואילו לר"י פשיטא דחייב משום קמייתא בלחוד וכי קמבע"ל אליבא דר"ע שפוטר בזדון טומאה והעלם מקדש מחייב משום בתרייתא דהוי בהעלם טומאה וזדון מקדש כדהוה מחייב בטומאה שאירעה בחוץ מי אמרינן דכי גמירי שהייה בטומאה שאירעה בחוץ ובפנים ה"מ באונס כלומר בטומאה שהיתה בתחילתה באונס אפילו בכי הא אבל במזיד כלומר שהיתה תחלתה במתכוין וידיעת טומאה לא גמירי ובלא שהייה מחייב קרבן או דלמא כל שחייבי לקרבן שהיתה שם העלם טומאה גמורי ביה ל"ש תחלתה באונס ול"ש תחלתה במזיד כי הא ולא איפשטא לכך פי' בה גדולי רבותינו ז"ל וזה הפי' המתחוור יותר לראשונים ז"ל ועדיין הוא דחוק קצת לשון במזיד וגם כי רוב מן השאלה חסר מן הספר לכך נראה יותר לפרש לפי גירסא זו דבעייא דרב אשי כפשוטא שטימא עצמו בזדון טומאה וזדון מקדש אלא שאחר כך שב מידיעתו ונתחרט על מעשיו ומתוך חרטה זו נעלמה ממנו טומאתו והיה שם אח"כ בלא שיעור שהייה וקמב"ל לרב אשי אי בעי שהייה לקרבן העלמה זו או לא מי אמרינן דכי גמירי שהייה במי שתחלת טומאתו באונס אבל זה שהיתה בתחלתו במזיד גמור בלא שהייה מחייב קרבן דהא בשעת החטא שב מידיעתו היה א"ד כל קרבן ואפי' בעין זה גמירי שהייה ולא אפשיטא כנ"ל וי"ס שגורסים א"ד כל בפנים גמירי שהייה ל"ש באונס ול"ש ברצון ומפרשי לה דרב אשי כשטימא עצמו במזיד גמור מתחלה ועד סוף קמבעיא ליה אם חייב מלקות בלא שהייה דמאי דבעי רבא מעיקרא היה בשנטמא בתחילה באונס וסופה בזדון ורב אשי מבע"ל את"ל דבדרב' יש שהייה למלקות אם דנין כן אף בזו שתחילתו רצון מי אמרינן דכי אמרינן שהייה למלקות ה"מ כשתחילתה באונס כבעייא דרבא א"ד כל בפנים גמירי שהייה ואף למלקות ואף כשהיתה ברצון מתחילתה ולא אפשיטא אבל אין פי' זה נכון דהא ודאי כל שתחילתו נטמא במזיד גמור על אותה שעה הוא מחויב מלקות בלא שום שהייה וכדפי' לעיל במימרא דרבא וכדמוכח ממה שאמרו במס' נדרים באידך בעיא דרב אשי גבי נזיר בקבר דבסמוך ואין לנו אלא הגי' הא' והפי' האחרון שכתבתי:

בעי רב אשי נזיר בקבר בעי שהיי' למלקות פי' להכי מב"ל למלקות משום דקרבן לא שייך בה כלל שהרי אין דרכו בנזיר שנטמא וקרבן נזיר טמא אינו בא על עון טומאה אלא למיחל עליה נזירות טהרה כשאר מחוסרי כפרה וזה ברור והאי בעייא אוקימנא במסכת נזיר בנטמא באונס כגון שנכנס לבית הקברות בשדה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה ונטמא והתרו בו לצאת ולא יצא לאלתר דאילו כשנטמא לעצמו במזיד או שהיה שם טהור וקבל שם נזירות וא"ל לא תנזור פשיטא דלא בעי שהייה אבל השתא דנטמאה באונס בתחלתו וסופו במזיד מבע"ל אי בעי שהייה כדי השתחוואה למלקות או לא ואיכא למידק אפי' שהה שם כל היום כולו למה הוא לוקה שהרי אינו מוסיף עליו טומאה בשהייה זו על טומאתו שהיתה לו משעה א' באונס ואלו במס' שמחות תניא היה עומד וקובר את מתו עד שהוא עומד בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר פי' לפי שאינו מוסיף טומאה פי' הרי זה לא יטמא נטמא בו ביום ר"ט מחייב ור"ע פוטר נטמא לאחר אותו היום הכל מודים שהוא חייב מפני שהוא סותר יום א' וה"פ דכשפי' מטומאת מצוה שעסק ויצא קתני דלכתחילה הכל מודים שאין לו ליטמא לכתחילה לאחרי' בו ביום אבל בדיעבד שעבר ונטמא ר"ע היה פוטר שהרי לא הוסיף עליו שום טומאה במניינו ור"ט מחייב מפני שגם זה מוסיף טומאה כי כשפי' ממתו לא היה טמא כ"כ טומאה חמורה לטמא אחרים שהנוגע בו לא היה אלא א' לטומאה וכשחוזר ונוגע במת האחר והוא נוגע בו בחיבורין הנוגע בו הוא טמא טומאת זב כאלו נגע במת עצמו כי האדם בחיבורי המת דינו כמת להיות אבי אבות וכן טעם זה מפורש במסכת נזיר פ' שלשה מינין דקתני התם בברייתא נזיר שהיה מת מונח על כתיפו והושיטו לו מת אחר יכול יהא חייב ת"ל ולא יחלל. ג"א להחלו במי שמחלל יצא זה שמחולל ועומד ופרכי' מהא דתנן היה מטמא למתים כל היום כולו אינו חייב אלא אחת א"ל אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל א' וא' ואפי' כולן בו ביום ופרקינן כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין פי' דקמייתא בחיבורי אדם במת כי בעוד שהיה מתו על כתפו נתנו לו מת אחר וא"כ לא הוסיף טומאה על טומאתו כי גם בתחילתו ראוי היה לטמא אחרים טומאת זב ובתרייתא לאחר שפיר' שלא היה מחובר במת והוא חוזר ומטמא בחיבורין ומוסיף טומאה על טומאתו ולפיכך חייב ואתיא כר"ט דאילו לר"ע כל בו ביום אינו חייב בדיעבד כיון שלא סתר כלום ממניינו דלא חשיב ליה הא דחיבורין תוספת טומאה מ"מ קשיא לשמעתין שהרי אפילו לר"ט כל שבחבורין אינו חייב והכא שהוא עומד תמיד בקבר ולא פי' אינו מוסיף שום טומאה בשהייתו בו ביום וי"ל שלא פטרו לר"ט בההיא שהייה מתעסק במתו בחיבורין ובנושאי על כתיפו אלא בשלא היה אפשר לו ליטלו ממנו עד שנתנו לו מת אשר או בשלא הי"ל שהות ליטלן או שעדיין היה צריך להתעסק בו היה מוליכו לקברו כגון שהיה מת מצוה אבל כל שהיה יכול לסלקו מעליו ואינו מסלקו זה ודאי חייב לר' טרפון כי מה שהוא משההו עליו להיות הוא טמא בחבורין מוסיף הוא עליו טומאה הילכך גבי נזיר בקבר כיון שאם רנה פורש ולא היה טמא בחבורין והוא שוהה שם במזיד חשיב שמוסיף טומאה והכי מב"ל אי בעינא שהייה למלקות או הוא חייב בלא שיעור שהייה אם נתעכב שם ולא יצא ומ"מ בעיין לר"ט היא דאילו לר"ע לא מחייב כלל בו ביום ודוחק הוא לאוקמה כשהיה בין השמשות כמו שדחקו קצת מפרשים ז"ל אלא ודאי דסוגיין כר"ט וכן סוגיא דמס' נזיר ולמדנו מהם שהלכה כר"ט ואי ק"ל הא דאקשינן בגמ' במסכת נדה בפ' דם הנדה ודילמא כהן טמא הוא דעלמא כיון שהוא טמא יכול הוא יטמא עצמו פעם אחרת הא ל"ק דההיא בכהן כותי אוקימנא התם וכותיים סוברים דכל כהן טמא אינו מוזהר על הטומאה ואפי' למחר עד שיטהר ואפי' דר"ע לית להו אבל אנן כר"ט ס"ל דסוגיין כוותיה וכן כתב הרמב"ם ז"ל לפיכך כהן שמת לו מת צריך ליזהר ולקברו בסוף בית הקברות כדי שלא יכנס לבית הקברות ולא יטמא בקברות אחרים פי' דאע"ג דבחבורין מותר יש לנו לחוש מפני החזרה שכבר פירוש ואע"פ שהחזרה מותרת בכ"מ שהכניסה מותרת כי צורך כניסה הוא מ"מ היה צריך לצאת בקצרה ושמא יהיה יוצא בארוכה או ישהה וא"ת והלא התירו ללכת לבית הקברות לדבר מצוה אפי' לצאת לקראת מלכים משום ארונות יש בהם פותח טפח וכדאמרינן בברכות פ' מי שמתו מדלגין היינו וכו' וכ"ש במצוה זו של תורה וכו' וי"ל התם לפי מנהגם שהיו מניחין בקבר פותח טפח אבל בקבר סתום טומאה בוקעת ועולה וטומאה דאורייתא הוא וכדברירנא בפ' המוכר פירות: משמו של הרמב"ן ז"ל:

ותיפשוט ליה מדידיה גי' רש"י ז"ל התם בדלא שהה ול"ג דילמא בדלא שהה א"ל היה נראה דכיון דאיהו מרי דמימרא היכי שייך לומר עלה דילמא וכי לא ידע הוא היכי אמרה ומיהו גם לגי' רש"י ז"ל קשה דאי בדלא שהה דוקא א"ל תפשוט דבדשהה חייב וי"ל דהכי אמרינן דאיהו מאי דפשיטא ליה נקט ובדלא שהה ודאי פטור ובדשהה תיבעי ולגי' הספרים שגורסי' דילמא התם בדלא שהה יש לפרש שהמימרא ההיא לא אמרה רב' מעצמו אלא בלשון שקבלה מרבותיו ואיהו נמי מספקא ליה דדילמא בדלא שהה אמרוה:

בעא מיניה אביי מרבה באלו בארוכה שיעור קצרה מהו שיעורא גמירי וכו' וא"ת ותיפשוט מקצרה דאמרינן אפי' עקב בצד גודל ואפי' כל היום כולו פטור בדלא שהה מיהת ואעפ"י שיש בזה יותר משיעור ארוכה אלמא דוקא גמירי וי"ל דל"ד דלגבי קצרה כיון שפטורה מחמת עצמה דלא סגייא שלא נתירנו לצאת בקצרה ואין שם מקום אמר לצאת וליפרוש מן הטומאה כיון שנפטר נפטר ולא חלקו בין הלוך להלוך אבל ארוכה שיש לה מקום אחר דהיינו קצרה והיא מקום איסור דילמא לא חייבו בו אלא משום דעשאוהו כשיעור בינוני שלו בשהייה או אפשר דכל ארוכ' מקום איסור חשוב ולא דחאוהו כלל ואפילו במרוצה וכן נראה מפי' רש"י ז"ל שכתב לזמן שיעורא גמירי לחיוב כגון שהייה ויציאה קצרה א"נ ארוכה בלא שהייה ע"כ ומ"מ דאילו בפטורא פשיטא לן דלא גמירי בה שיעורא וכדאמר רבה לעיל ואחרים פי' דהיינו דא"ל רבה לא נתנה ארוכה להדחאת אצלו דודאי דדוקא גמירי כדאמרינן בקצרה ולפ"ז צריכין אנו לומר שלא שמע אביי ההיא דקצרה ולהכי מב"ל והא' הוא הנכון והא דנקט לישנא דלא ניתנה ארוכה לידחות אצלו איכא לאשמועינן כדפי' רש"י וז"ל ואפי' במרוצה חייב נמי וכ"ש בדרך קצרה דהיינו הלוך בינוני כדבעי איהו אלא דק"ל טמא ששמש במזיד במיתה היכי משכחת לה אע"ג דמתניתין היא משום דאיכא התם רב ששת דפוטר בטמא ששמש אלא דאיתותב בפ' הנשרפין נקטינן הכא בלישנא אלא דק"ל:

אי בדשהה בעבירה וזו בר כרת הוא פי' אפי' לא שמש וכיון דחייב כרת שהוא חמור יותר ממיתה ואפילו בדלא שמש למה לי לחייבו מיתה שהיא יותר קלה בששימש דאיכא תרתי שהייה ושמוש הק' ר"ת ז"ל מאי קושיא דלמא בדשהה וכגון שהיה שוגג אצל כרת שבטומאת מקדש ומזיד אצל עבודה דכרת ליכא מיתה איכא א"נ אפילו מזיד בשתיהם נ"מ אם לקה שהוא נפטר מכרת אביי יכול לתרץ כן אלא דנקט חד מתרי ג' טעמי ואין זה מספיק דמ"מ ר' זירא גופיה מה הוה ק"ל לכך י"ל דר' זירא משמע ליה דכיון דקתני ליה במתני' דאלו שבמיתה דדומיא דאידך כולהו דמני התם הוא דלית בהו חיוב כרת בשום צד כנ"ל:

אי דלא שהה היכי עביד עבודה פי' דמשמע לן שאין לך קלה בעבודות שבמקדש שלא יהא בה שיעור שהייה דכדי השתחויה. גירסת רש"י ז"ל א"א בשלמא שיעורא גמירי משכחת לה דאנס נפשיה בקצרה ועביד עבודה פי' ויש בהלוך בינוני בקצרה כדי שהייה והלוך במרוצה והוא עביד עבודה כדי שיעור שהייה ואח"כ יצא במרוצה וכיון דשיעורא גמירי אין כאן שיעור שהייה וא"ת ומה מייתי ראיה מזו שאנס נפשיה בקצרה שהוא מקום היתר לבא בארוכה שהוא מקום איסור י"ל כי כמו ששינה בארוכה כך שינה בכאן כששנה בקצרה וכל היכא דאמרת דדוק' גמירי בר כרת הוא שלא הותרה קצר' אלא כמות שהיא בהלוך בלא שהיי' מיה' ואפי' עקב בצד גודל ואנן השתא (משניה) [משהי'] הוא דמייתינן ראי' וכן פירש"י ז"ל אי אמרת בשלמא דכל איסורי מקדש כגון שהייה וארוכה שיעורי גמירי ניחא וא"ת ואמאי לא נקט דאנס נפשיה בארוכ' ועבד עבוד' י"ל דההי' ודאי (דכ"ע) [לכ"ע] משמע דחייב כיון ששינה בתרתי בשהייה במקום א' כשעבד עבודה ולצאת אח"כ בארוכה ואפי' במרוצה להכי נקטיה בקצרה דאפילו בהא שהייה בקצרה אי דוקא גמירי באיסורי מקדש מחייב משום שהייה ואע"ג דהוה בקצרה וי"א דחדא מינייהו נקט והראשון נראה לי:

תלה עצמו באויר עזרה כגון שקפץ על גבי יתד או כיוצא בו ואין רגליו נוגעות בקרקע הרי הוא לענין זה כעזרה עצמה ומתחייב בשהייתו על הדרך שביארנו ואע"פ שאין בידו להשתחוות שהייה זו הוזכרה בין שהיא בת השתחואה בין שאינה בת השתחואה:

כבר ידעת שכל הנכנס למקדש בטומאה במזיד חייב כרת וכן כל שנטמא לשם ושהא במזיד כשיעור שהייה שהזכרנו וכן ידעת שכל חייבי כריתות שהתרו בהם למלקות לוקין ונפטרו מידי כריתן נטמא לשם והתרו בו לצאת ושהא מעט אלא שלא שהה כשיעור שהזכרנו יראה שאינו לוקה בפנים גמירי שהייה לא שנא לקרבן ולא שנא למלקות:

טמא עצמו לשם במזיד ואח"כ שכח ושהה יראה שאף בזו צריך שהייה כשיעור שהזכרנו כל לקרבן נאמרה שהייה זו לא שנא באונס ולא שנא במזיד:

נזיר שנכנס לבית הקברות או באהל המת בשגגה או שנכנס לשם בהיתר כגון בשידה תיבה ומגדל ובא אחר ופרע עליו את האהל והתרו בו לצאת ולא נחפז לצאת אלא שעמד שם מעט הרי זה לוקה ומ"מ דוקא בשהייה כדי השתחואה על הדרך שביארנו אבל בפחות מכן אינו לוקה שהרי נשארה כאן שאלה זו בספק אלא מכין אותו מכת מרדות ולענין קרבן מיהא כל שנטמא מביא קרבן אף בלא שהייה:

כבר ביארנו בנטמא בתוך המקדש שצריך לצאת בחפזון ובדרך קצרה וכל שיצא בארוכה חייב ואי זו היא ארכה כל שאפשר לו בקצרה הימנה יצא בקצרה אפי' עקב בצד גדל ואפי' כל היום כלו הואיל ומ"מ לא שהה פטור בא לו בארוכה דרך קצרה ר"ל במרוצה ובקפיצה עד שנמצא שיעור זמן הארכה פחות משיעור הקצרה חייב שלא נתנה ארכה לידחות אצלו:

יצא בקצרה והלך מעט ועמד ושהא מעט והלך ושהה מעט והלך ושהה מעט עד שנצטרפו השהיות לשיעור השתחואה במזיד אינו לוקה ובשוגג אינו חייב קרבן שהרי כבר נשאלה שאלה זו ונשארה בספק ומכין אותו מכת מרדות:

כבר ידעת שהטמא ששמש אע"פ שלא נתחייב על טומאתו כרת כגון שלא שהה מ"מ חלל עבודתו וחייב מיתה בידי שמים ושמא תאמר והיאך אפשר לו לעבוד ולא ישהא כגון שנטמא בעזרה ויצא דרך קצרה והיה צנור בידו והפך בו אבר על גבי המזבח לקרב את שריפתו שמא תאמ' טבול יום או מחוסר כפורים ששמש מיהא היאך אתה מפרשו והרי נתחייב כרת בביאתו אפשר שבא דרך גגות כמו שיתבאר בסמוך:

בעי רבא תלה עצמו באויר עזרה ושהא בו מהו כי גמירי דהיכא דשהא ואעפ"י שלא השתחוה מי מחייב היכא דהויא ההיא שהיי' שהייה דבת השתחוי' כלומר שאלו רצה להשתחות הי' משתחוה אבל זה שתלה עצמו באויר עזרה כיון שאלו רצה להשתחות לא היה יכול שהרי הוא תלוי באויר אעפ"י ששהא נמי פטור או דלמא שהיי' גמירי ל"ש דבת השתחוי' ול"ש דלאו בת השתחוי' תיקו.

בעי רב אשי טמא עצמו במזיד מהו פי' ויצא ולא שהא ולא השתחוה מהו באונס גמירי שהיי' במזיד לא גמירי א"ד לקרבן גמירי שהיי' ל"ש באונס ול"ש במזיד תיקו.

בעי רב אשי נזיר בקבר פי' כגון שנכנס לבית הקברות ולא הרגיש שהוא בית הקברות אלא לאחר שנכנס מי צריך שהיי' למלקות או לא בפנים שהוא בעזרה הוא דגמירי שהיי' אבל בחוץ שהוא נזיר בבית הקברות וה"ה לכהן לא גמירי א"ד באונס גמירי שהיי' ל"ש בפנים ול"ש בחוץ תיקו.

מתני' בא לו בארוכה חייב בקצרה פטור אמר רבא קצרה שאמרו אפי' עקב בצד גודל ואפי' כל היום כולו לפי שהשהיי' אינה אלא כששוהא ועומד ואינו מהלך אבל זה שהוא מהלך ואינו עומד כלל אעפ"י שמהלך עקב בצד גודל מ"מ הרי מהלך הוא ופטור.

בעי רבא שהייות מהו שיצטרפו ותפשוט לי' מדידי' דאמר אפי' עקב בצד גודל ומהדרינן התם בדלא שהא כלו' ולא עמד כלל בלא הילוך אלא מהלך הי' כמו שפירשתי שכיון שלא עמד הרי אין כאן שהיי' כלל וכי קא מיבעיא לי' לרבא השתא היכא שהא פחות מכדי השתחוי' והלך וחזר אח"כ ושהא פחות מכדי השתחוי' מי מצטרפי הני תרי שהייות והוי ליה כחד שהיי' ומחייב דהא כד מצטרפי להו אית בהו תרווייהו שיעור השתחוי' או דילמא כיון דהלך בנתיים לא מצטרפי ופטור דהא כל שהיי' מינייהו לית בה שיעור השתחואה.

בעי מיני' אביי מרבא בא לו בארוכה דרך קצרה מהו פי' כגון שאנס עצמו והלך בריצה שנמצאת הליכתו בארוכה בכדי הליכתו בקצרה מהו שיעורא גמירי הילכך כי בא לו בארוכה שיעור קצרה פטור א"ד דוקא גמירי בארוכה חייב ואעפ"י שהלך בה בכדי שיעור קצרה בקצרה דוקא פטור. אמר ליה לא נתנה ארוכה לדחות אצלם כלומר לא ניתן איסור לדחות אצלו באותה ריצה שרץ והא מילתא דאיבעיא ליה לאביי י"ל דפשיטא ליה לרבא דאמר קצרה שאמרו אפילו עקב בצד גודל דבקצרה פטור ואעפ"י שהלך בה שיעור ארוכה בארוכה נמי חייב ואעפ"י שהלך שיעור דרך קצרה. וי"ל דאע"ג דאמר רבא קצרה שאמרו ואפי' עקב בצד גודל אכתי איכא למיבעיא ליה להא דאביי משום דלא דמי דין ארוכה לדין קצרה דאילו קצרה פטורה לאו מחמת דאיכא ארוכה מינה הוא אלא מחמת עצמו הוא דהא ליכא קצרה מינה וכיון דמחמת עצמה הוא ולאו מחמת דאיכא ארוכה מינה ליכא למימר בה האי שיעור ארוכה הוא דהא לא שייכא בה מילתא דארוכה כלל כי היכי דנימא בה האי שיעור ארוכה והאי לאו שיעור ארוכה אבל ארוכה כיון דחיובא לא מחמת עצמו הוא אלא מחמת דהא איכא הני אחריתי דקצרה מינה תדע דהא אילו ליכא הני אחריתי דקצרה מינה לא הוה מחייב בה כלל איכא למימר כיון דחיובא מינה לאו מחמת עצמה הוא אלא מחמת דאיכא אחריתא דקצרה מינה כי מהלך בהא שיעור הך קצרה דגרם לה חיובא פרח ליה חיובא מינה דהאי ארוכה וכד מעיינת ביה בההיא טעמא דאמרינן בהפרש דאיכא בין ארוכה שיעור קצרה לקצרה שיעור ארוכה משכחת לה דדייק טפי ולפום דאהדר ליה רבא לאביי בהאי בעיא דיליה דוקא גמירי בארוכה חייב ואע"ג דהלך בה שיעור קצרה ובקצרה פטור.

מתקיף לה רבי זירא אלא מעתה טמא ששימש דקיימא לן שהוא במיתה דגרסינן בסוף פרק אלו הן הנשרפין (דף פ"ג ע"ב) שבמיתה ומכללן טמא ששימש דקיימא לן שבמיתה ומכלל טמא ששימש היכי משכחת לה אי דלא שהא היכי עביד עבודה ואי דשהא בר כרת הוא אי אמרת בשלמא שיעורא גמירי שיעור ארוכה חייב שיעור קצרה פטור שהייה בין בקצרה ובין בארוכה חייב משכחת לה כגון דעבד עבודה והדר אניס נפשיה בקצרה והלך בה בריצה וכד משערינן לה לההיא שהייה דאישתהי בעבודה ובהילוך הויא לה כשיעור הילוך בקצרה שלא בריצה דהוה ליה פטור מכרת משום טומאת מקדש ומחייב מיתה משום טמא ששימש אלא אי אמרת דוקא גמירי בארוכה חייב בקצרה פטור בין הלך בריצה בין לא הלך בריצה דלא משערינן מה בין הילוך בריצה להילוך שלא בריצה היכי משכחת לה דעביד עבוד' בלא שהיי'.

ומהדרינן משכחת לה כגון שבא בקצרה והיפך בצינורא שאין צריך שהייה כלל דהוה ליה פטור מכרת דטומאת מקדש שהרי בקצרה בא ולא שהא כלל ומחייב משום טמא ששימש שהרי הפך בצינורא וכדר"ה דאמר זר שהיפך בצינורא חייב כרת דאמר עבודה היא פי' צנורא העצים שאחזו האור במקצתן והפך בהן כדי להתחזק בהן האש ויתאכל הקרבן במהרה והיינו דקאמרינן קא משמע לן דקרובי עבודה היא:

אמר רבי הושעיא בעינא דאימא מילתא ומסתפינא מחבריא הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו ואפילו כולו חוץ מחוטמו טהור דכתיב והבא אל הבית דרך ביאה אסרה תורה וביאה דרך אחוריו לאו ביאה היא ומסתפינא מחברייא אי הכי אפי' כולו נמי אמר רבא כולו מי מצית אמרת דלא גרע מכלים שבבית פי' דלא תלנהו רחמנא בביאה דהא לא יטמא כל אשר בבית כתיב דמשמע דכל מה שהוא בבית לא שנא נכנס אליו דרך ביאה לא שנא נכנס אליו שלא כדרך ביאה טמא הוא וכי אמרינן דרך ביאה אסרה תורה היכא דלא נכנס כולו שהוא עדיין בתוך הביאה ונמצא חיובו משום והבא אל הבית אבל היכי דנכנס כולו חיובו משום ולא יטמא כל אשר בבית הוא ולאו מוהבא אל הבית הילכך לא איכפת לן אי נכנס דרך ביאה או לא:

תניא נמי הכי גגין הללו פי' גגין של היכל אין שוחטין שם קדשי קדשים ואין אוכלין שם קדשים קלים כלומר שאינן מכלל העזרה וטמא שנכנס דרך גגין למקדש פטור שנאמר ואל המקדש לא תבא דרך ביאה אסרה תורה אלמא כל היכא דכתב רחמנא ביאה דרך ביאה בעינן.

בפרש"י בד"ה היכי משכחת כו' דאי בנטמא בחוץ ונכנס איחייב ליה כרת בכניסתו עכ"ל ואין זה מוכרח דאימא דנכנס דרך גגין למקדש דלא הוי דרך ביאה ולא מיחייב אכניסה כדלקמן מיהו אי שהה ודאי דחייב אפי' בנכנס דרך גגין וק"ל:

תוס' בד"ה צריך שהייה כו' בשוגג איירי אבל כו' עכ"ל ק"ק לדבריהם דאימא דאיירי נמי במזיד ולא התרו בו עד לאחר שטימא וכמו שרצו התוס' לפרש ההיא האבעיא דלקמן טימא עצמו במזיד מאי ולמאי דנפרש בכה"ג איבעיא דהכא לפי זה יש לפרש ההיא איבעיא דלקמן לענין קרבן וכמו שכתבו התוס' לקמן ויש ליישב דאם נפרש דהכא מיבעיא ליה נמי בטימא עצמו במזיד ולענין מלקות ע"כ דלא מפליג בין שוגג למזיד לענין מלקות א"כ מאי קמיבעיא ליה לקמן לענין קרבן לפלוגי בין שוגג למזיד דמהיכי תיתי ליה לפלוגי בהכי לענין קרבן טפי מלענין מלקות מיהו יש לדקדק בהך איבעיא דנזיר דדחק התם לפרושי בנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל אמאי לא מוקי לה בשלא התרו בו אהכנסה אלא לאחר שנכנס וטימא עצמו התרו בו וכמו שרצו התוס' לפרש הך איבעיא דלקמן דטימא עצמו במזיד לענין מלקות דמיירי בלא התרו בו עד לאחר שטימא ויש ליישב דהכא במקדש בקל יוכל ליגע בשרץ ואיכא למימר דלא התרו בו עד לאחר שנגע אבל בהכנסת נזיר לבית הקברות מסתמא יוכלו להתרות בו אכניסה אי לאו שנכנס בשידה כו' וק"ל:

בד"ה או אין צריך כו' א"נ איירי לענין איסור מלקות ולא לענין חיוב ורב אשי כו' עכ"ל ר"ל להאי תירוצא דכ"ע הכא והתם אית להו דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אלא דרב אשי התם חשיב שהייה כמעשה וקאמרי דהכא אפי' אי גמירי דלא בעינן שהייה לאיסור מלקות כדי השתחוואה מ"מ ע"כ דבלא שהייה כלל ודאי דליכא איסורא כלל דמאי קעביד כיון שנטמא בשוגג אלא דבעינן שהייה קצת לאיסורא ואית לן למימר הכא דכדי יציאה וכניסה דומיא דכדי פשיטה ולבישה דהתם לענין מלקות לרב אשי דשיעור אחר לא אשכחן וק"ל:

רש"י בד"ה דאניס כו' משנטמא שיעור שהייה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה או אין צריך כו' והכא אפי' כו' נ"ב ענין בפני עצמו שרצה לתרץ דהתם בעינן שהייה קצת והכא משמע אם א"צ שהייה למלקות דחייב מיד אפי' בלא שהה כלל על כן מפרש דהכא נמי בעינן שהייה קצת ובפרק אלו הן הלוקין הקשה קושיא זו ומתרץ בע"א נ"ל:

בא"ד ונראה דאפי' כו' נ"ב פי' שלא תקשה א"כ לפי מאי דבעי הכא דבעינן נמי שהייה למלקות והלא גבי כלאים לא בעינן שהייה גמורה ודו"ק:

בד"ה נזיר בקבר כו' משמע כל זמן כו' דמי שיהיה נוגע בו כו' כצ"ל:

גמרא ואפילו כה"י כולו בעי רבא כו' ותפשוט כו' התם כו'. כה"ג בחולין (ל"ב):

גמ' שם טמא ששמש במיתה המ"ל כו'. ק"ל הא קי"ל כ"ט מן המת שאין הנזיר מגלח עליה א"ח עלי' על בהמ"ק (רמב"ם פ"ג מבהמ"ק הי"ד וט"ו) וטמא ששמש משמע שאין חילוק וחייב אף בהן וא"כ מ"ל באותן שאין הנזיר מגלח עליהן ונ"ל דעיקר קושייתו ממחוסר כפורים דקיי"ל דחייב על בהמ"ק וכן על שמושו וכהראב"ד שם ה"ט ובפ"ד ה"ד ומשכחת לה בנכנס דרך גגין וע"ש במל"מ בפ"ג הי"ט ועוד י"ל דמקשה אליבא דר"מ דפליג על הך כללא דכ"ט שאה"נ מגלח כו' במשנה דנזיר (נ"ו ב'):

תד"ה תלה. משמע דאויר נמי נתקדש. ועי' לקמן ע"ב ברש"י ד"ה אין אוכלין:

תד"ה או. ור"א דפליג עליה התם וחשיב שהייה כמעשה כיון כו'. כצ"ל:

גמ' היכי משכחת לה. עיין סנהדרין דף פג ע"א תוס' ד"ה ולא:

תוס' ד"ה צריך שהיי' כו' עי' מהרש"א מה שלא הקשה המהרש"א ז"ל דנכנס טמא למקדש בלא התראה היינו משום דפשיטא דבנטמא בחוץ לא גמירי שהיי' אע"פ שנכנס לפנים בלא התראה וכ"כ במשנה למלך (ומ"ש מהרש"א לקמן בלשון רש"י ד"ה היכי משכחת ליה כו' דבנכנס דרך גגין בעי שהיי' אף ע"פ שנטמא בחוץ לאו דוקא שהיי' אדרבא אי לא בעי שהיי' קשיא טפי) ומה שלא הוקשה לו מקבל עליו נזירות בבית הקברות ולא התרו בו צ"ל ג"כ כתי' המשנה למלך פ"י מהל' נזירות דנזיר בבית הקברות במזיד תליא בטימא עצמו במקדש במזיד דאיבעיא בסמוך דכך לו נזיר בבה"ק כמו טמא במקדש אך לפי זה צ"ע קצת מה הקשה המהרש"א מנזיר שנכנס בלא התראה דכשם דפשיטא ליה דטמא בחוץ לא בעי שהיי' במקדש ה"ה נזיר בחוץ לא בעי שהיי' בבה"ק:

מיהו לולי דברי המשנה למלך הנ"ל הייתי אומר דמקבל עליו נזירות בבה"ק בלא התראה לק"מ כיון דרבא בעי הכי בנזיר ואיהו ס"ל בתמורה כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והא דלקי דעבר אמימרא דרחמנא וא"כ נזיר בבה"ק נהי דלקי אם התרו בו משום דעבר אמימרא דרחמנא מ"מ אינו נזיר דלא מהני ואם לא התרו בו באופן דלא לקי אקבלה א"א להלקותו אשהיי' דהרי אינו נזיר באמת לרבא ודו"ק:

ד"ה או אין צריך כו' כוונת התוס' בזה הדיבור לפע"ד משום דחזינן דפשיטא ליה לרבא דלקי אשהיי' אלא דמספקא ליה ללקות אפילו בלא שהיי' ולענין כלאים מצינו בהפך דבפחות משיעור שהיי' ליכא למ"ד ובשהיי' נמי פליג רב ביבי וע"ז משני דרב מודה דבשהיי' נמי איכא לאו ושהיי' דהתם היינו כדי לפשוט וללבוש והכא מספקינן אי סגי בהך שהיי' או בעי כדי השתחויי' משום דמסתמא מלקות דומיא דקרבן. כך עלה במחשבה לפני בהשקפה ראשונה. ואחר כך מצאתי במשנה למלך פרק ג' מהל' ביאת מקדש ה' כ"א מראה פנים לכאן ולכאן ולבסוף העלה ככל הנ"ל וק"ל:

גמ' ותפשוט ליה מדידיה כו' פי' דהמקשן סבור כיון דאמר רבא עקב בצד גודל ואפי' כל היום כולו הך ואפי' כל היום כולו לאו אעקב בצד גודל קאי דתרתי למה לי אלא מלתא באנפי נפשיה הוא כל היום כולו ע"י שהיות קטנות בנתיים וק"ל:

והנה לדברי רבא דמהלך עקב בצד גודל בקצרה פטור ע"כ משום דס"ל דוקא גמירי דאי שיעורא גמירי אמאי פוטר אם כן מכ"ש דחייב בארוכה שיעור קצרה לכן פירש"י דאביי בעי מרבה בר נחמני דאלו מרבא ליכא למיבעיא ודו"ק:

בפרש"י ד"ה היכי משכחת ליה כו'. מ"ש מהרש"א בכאן בנכנס דרך גגין בעי שהיי' לאו דוקא אלא אפילו בלא שהיי' נמי כיון דנטמא בחוץ וכמ"ש לעיל. והמשנה למלך פרק ג' מהל' ביאת מקדש ה' י"ט לא כ"כ עי"ש היטב:

ולפע"ד הא דהוצרך רש"י לפרש כך משום דלכאורה משכחת ליה עבודה בלא שהיי' כלל בדרך הליכתו הוליך דם אל המזבח והולכת דם עבודה היא שחייב זר עליה וכן הקשה הרשב"א ז"ל ולפע"ד דא"א משום דשוחטין מן המזבח והלאה ואם כן כשעומד בצד השוחט מסתמא הדרך הקרובה לנוס שמה דרך פתח העזרה היא בצידו ולא יסוב פני המזבח ואם כן לא משכחת ליה דאם כן ה"ל ארוכה. ואם כן אי לאו דחייב בכניסתו טמא הוה משכחת ליה שפיר שנכנס דרך שער זה ויצא בשער שכנגדו ובדרך הליכתו הוליך דם למזבח בלי שהיי' כלל לכן פרש"י שחייב על הכניסה וק"ל:

תוס' ד"ה אי דשהה בר כרת הוא כו' נפטרו מידי כריתתן כו'. לפע"ד דהיינו דוקא כשמלקות וכרת באין כאחד אם כן נפטר כשלקה אבל הכא דלא איפשטא בעיין דלעיל דשהיי' למלקות. ואפשר דחייב מלקות מיד וכרת אינו חייב עד ששהה שיעור השתחוייה לא נפטר בכה"ג וא"ש:

ועיין בהרמב"ם פרק ד' מהל' ביאת מקדש ה"ד שכתב נמי הך דינא בטבול יום ששמש. והראב"ד השיג עליו דלא משכחת ליה אלא בבמה דפטור אשהיי' וחייב אשימש. ועיין במשנה למלך פרק ג' מהל' הנ"ל ה' י"ט האריך מאוד מ"ט לא משני הכא הכי. ולפע"ד פשוט מאוד משום דטמא ששימש נפקא לן ס"פ הנשרפין מקרא דיבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו וגו' וילפינן חילול מתרומה ואי קרא דוקא בבמה איירי מה ענין אהרן ובניו לכאן הלא קיי"ל אין כיהון בבמה עי' סוף מסכת זבחים אע"ג דלקושטא דמלתא זר ששמש טמא בבמה נמי חייב ובקרא לא כתיב אלא אהרן ובניו משום דעיקר עבודה היא במקדש ע"י אהרן ובניו ואחר כך ילפינן מיניה זר טמא בבמה אבל אי לא איירי קרא במקדש כלל לא שייך אהרן ובניו בהא מילתא טפי מכל ישראל ולכן לא הוי מצי לשנויי הכי אבל הראב"ד דקאי אטבול יום דנפקא התם מקרא אחרינא שפיר מצי איירי בבמה ודו"ק:

מיהו הרמב"ם דלא פירש כן בטבול יום משום דלמסקנא דס"ל למלקות בעי שהיי' אם כן נפקא מיניה כקו' תוס' דכשלקה לא נפטר כמ"ש לעיל והא דכ' בטמא ששמש משכחת ליה בצינורא עדיפא מיניה קאמר כתי' הש"ס באמת אבל בטבול יום דא"א בצינורא דכיון דנטמא וטבל במקדש כבר שהה אפשר לשנויי כמ"ש דנ"מ שלא יפטר ממלקות וזהו עדיף מלוקמי דוקא בבמה:

ועיין בשבת ס"פ במה מדליקין ל"ה סוף ע"א ול"ד ע"ב תוס' ד"ה ספק לטומאה כו' מוכח ששיעור טבילה אחת עם הסיפוג כדי הילוך חמשים אמה שהוא אחד מק"כ בשעה בקירוב שקורין חצי מינוט ע"פ חשבון אלפיים אמה למיל ע"ש ואם כן מכ"ש הכא דמצי איירי שנטמא במקדש וטבל בבגדיו דקיי"ל נדה מערמת וטובלת בבגדיה ולא נסתפג כלל והפך בצינורא ובתוך עבודתו העריב עליו השמש ובין הכל לא היה כשיעור שהיי' ומ"מ אעבודה חייב שתחלתו היתה קודם הערב שמש ודוק:

א"נ יש לומר בקו' תוס' דהרי הכא לאביי קיימי' דאית ליה ר"פ אלו נערות דמיתה בידי שמים ככרת לר' נחוניא דפטור מתשלומין ואם כן ה"ה דאינו לוקה משום דה"ל ב' רשעות ואפי' חייבי מיתה שוגגין פטורין כחזקיה. הקצרתי ודו"ק היטב:

בעא מיניה אביי מרבא וכו'. ותוספות ד"ה ואין אוכלים עמ"ש בקונטריס ככר לאדן דף קצ"ב בס"ד:

או דלמא בפנים גמירי שהייה. בטומאה שאירעה לו בתוך העזרה: תלה עצמו באויר. כדי שהייה: טימא עצמו במזיד. ואם תמצי לומר צריך שהייה למלקות בטומאת אונס ושהיית מזיד טומאת מזיד מי בעיא שהייה או לא: נזיר בקבר. נזיר שנטמא באונס בתוך בית הקברות דומיא דנטמא בעזרה שלא נתחייב (בפנים) בכניסתו כגון שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את מעזיבת גג האהל ונטמא באויר בית הקברות והתרו בו צא ולא יצא ומיהו לא שהה כדי השתחואה: צריך שהייה למלקות או לא. קרבן לא שייך הכא כלל שאין כרת בנזיר שנטמא וקרבן נזיר טמא לאו אעון טומאה אתי אלא למיחל עליה נזירות טהרה כשאר מחוסרי כפרה ובענין זה מפורש שהייה זו במס' נזיר: בפנים גמירי שהייה. בטומאת עזרה דשייכא בה השתחוייה: אפי' כל היום כולו. שהה בהליכתו שהיה הולך ויוצא בנחת פטור: מהו שיצטרפו. היה יוצא בקצרה ושהה מעט וחזר והלך דרך יציאתו ושהה מעט מהו שיצטרפו לכשיעור: תפשוט ליה מדידיה. דלא מצטרפי דהא איהו הוא דאמר אפי' כל היום כולו: התם בדלא שהה. בלא הילוך כלל: בעא מיניה אביי מרבה. בר נחמני שהיה רבו וכל היכא דאיכא בעא מיניה רבה הוא ולא רבא: בא לו בארוכה כשיעור קצרה. שיצא בדרך הארוכה אבל רץ במרוצה עד שלא שהה ביציאתו אלא כשיעור דרך קצרה בהילוך בינוני מהו: שיעור. ארוכה גמירי לחיוב וליכא: או דלמא דוקא גמירי בארוכה חייב. לא שנא רץ לא שנא לא רץ לא ניתנה ארוכה לידחות אצלו. להתיר אפילו במרוצה: דקיימא לן. בסנהדרין באלו הן הנשרפין (דף פג.) כהן טמא ששימש בעזרה במיתה בידי שמים: היכי משכחת לה. דאין בה כרת על כרחך בנטמא בעזרה הוא דמשכחת לה דאי בנטמא בחוץ ונכנס איחייב ליה כרת בכניסתו: אי לא שהה. בעבודתו כדי השתחוייה: היכי עביד עבודה. איזו עבודה קטנה תיעשה בפחות מכדי שהיית השתחואה: אי אמרת בשלמא. בכל שיעורי דמתני' בין בשהייה בין ביציאת ארוכה שיעורא גמירי לחיוב כגון שיעור שהייה ביציאת קצרה או שיעור יציאת ארוכה בלא שהייה: משכחת לה. שהייה בלא חיוב כרת: כגון דאניס נפשיה בקצרה. לאחר ששימש ושהה בשימושו כדי שהייה יצא לו בקצרה ואנס עצמו במרוצה עד שלא שהה שיעור עכבתו ומשנטמא שיעור שהייה ויציאת קצרה בהילוך בינוני:
תלה עצמו באויר עזרה מהו. אית ספרים דגרסי אויר עזרה כעזרה דמי או לא וקשה דבפרק [כל הפסולין] (זבחים דף לב.) אמר טמא שהכניס ידו לפנים חייב דביאה במקצת שמה ביאה ובפרק כל הפסולין (שם דף לב:) נמי אמר ואי אמרת ביאה במקצת שמה ביאה היכי מעייל ידיה בבהונות משמע דאויר נמי נתקדש ועוד אי לאו כעזרה דמי א''כ כשמוליך דם ואיברים למזבח יפסל ביוצא ונראה כגירסת הספרים דגרסי כי גמירי שהייה היכא דבר השתחואה הוא: צריך שהייה למלקות. בטימא עצמו בשוגג איירי אבל אם היה שרץ במקדש והתרו בו שלא יטמא עצמו בלא שהייה נמי מילקא לקי כדמוכח בפרק מי שאמר הריני נזיר (נזיר יז. ושם) דקאמר התם בעי רבא נזיר והוא בבית הקברות מי בעי שהייה או לא וקאמר ה''ד אילימא דקאמר לא תנזור מי בעי שהייה כו' ואין לתמוה דהתם בעי רבא אי גמירי שהייה אבראי אבל בפנים למלקות פשיטא ליה דגמירי שהייה דהתם בעי את''ל דבפנים גמירי שהייה למלקות בחוץ מהו ור''ת גרס התם רב אשי דרב אשי בעי לה הכא בסמוך: או אין צריך. שהייה למלקות הכא משמע דלקי אשהייה דלא קמיבעיא ליה אלא אי צריך שהייה כשיעור השתחואה או לא וקשה בפרק בתרא דמכות (דף כא. ושם:) תנן גבי היה לובש כלאים ואמרו לו אל תלבש אל תלבש והוא פושט ולובש חייב על כל אחת ואחת ואמר רב ביבי בגמרא לא פושט ולובש ממש אלא מכניס ומוציא ידו בבית אונקלי שלו רב אשי אמר אפי' לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש מכלל דרב ביבי לא מחייב בשהייה וי''ל דרב ביבי לא פליג אדרב אשי אלא דלא נחת לאשמועינן חידוש של שהייה אלא לאשמועינן דבהכנסת בית אונקלי חייב אף על פי שאינו לובש כל המלבוש א''נ לרב ביבי לא לקי אשהייה משום דהוי לאו שאין בו מעשה והכא איירי למ''ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו א''נ איירי לענין איסור מלקות ולא לענין חיוב ורב אשי דפליג עליה התם וחשב שהייה כמעשה כיון דתחילת הלבישה ע''י מעשה והכא אפי' אי לא בעינן שהייה כדי השתחואה מ''מ בעינן כדי יציאה וכניסה אבל בפחות מיכן לא כי היכי דבעינן גבי כלאים כדי פשיטה ולבישה ונראה דאפי' את''ל דגמירי שהייה כדי השתחואה למלקות במקדש ובנזיר היינו משום דדמו לשהייה דקרבן דגבי מקדש אבל לגבי כלאים פשיטא דלא גמירי דלא שייך התם השתחואה כלל: טימא עצמו במזיד מאי. צריך לומר דבשעה שטימא עצמו לא ידע שהיה במקדש דאי ידע וטימא עצמו במזיד אפי' שכח אח''כ לא מיחייב קרבן דהא לא שב מידיעתו הוה ואי למלקות בעי צריך לומר דלא התרו בו אלא לאחר שטימא עצמו דאם התרו בו קודם לא בעי שהייה כדפי' לעיל: נזיר בקבר צריך שהייה למלקות או לא. וא''ת והאמר בפ' ג' מינין (נזיר דף מב. ושם) גבי נזיר שהיה מת מונח על כתיפו והושיטו לו מת אחר ונגע בו יכול יהא חייב ת''ל ולא יחלל במי שאינו מחולל יצא זה שמחולל ועומד ופריך מדתנן היה מטמא ואמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת ומשני כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין משמע כל זמן שלא פירש מן המת אינו חייב במה שהושיטו לו מת אחר משום דאין מוסיף טומאה על טומאה וכל זמן שמונח טומאה על כתיפו מי שנוגע בו טמא טומאת ז' ולא מיחייב אלא שלא בחיבורין שכבר פירש מן הראשון דמי שהיה אז נוגע בו לא היה טמא אלא טומאת ערב לכך כשחוזר ונוגע בו חייב שהוסיף טומאה בנגיעה זו דמי שהיה נוגע בו בשעת נגיעה זו יהיה טמא טומאת ז' וא''כ הכא אמאי ילקה על השהייה כל זמן שלא פירש וי''ל דהא דפטר ליה כשהושיטו לו מת אחר היינו בשלא הספיק להשליך מת הראשון מעליו לפיכך אינו מוסיף טומאה אבל הכא הוא מוסיף טומאה שבכל שעה הוא מוזהר לפרוש מן הקבר ור''ת מפרש דהכא איירי בשנטמא סמוך לחשיכה דבלא פירש נמי מוסיף לו יום אחד ע''י שהייה ונראה דההיא דנזיר דמפליג בין בחיבורין בין שלא בחיבורין אתי כמ''ד במסכת שמחות (פ''ד) דאפי' באותו יום שנטמא אינו יכול לחזור ולטמא לפי שמוסיף טומאה בחיבורין כדפרי' אבל למאן דשרי התם ליטמא באותו יום עצמו דלא חשיב ליה תוספת טומאה כיון שאינו מוסיף ימים לא אתיא: אי דשהה בר כרת הוא. הק' ר''ת מה בכך אם הוא בר כרת מ''מ איכא נפקותא טובא דהא קיימא לן (מכות דף כג.) חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן ואם בטל כרת נשאר עליו מיתה ועוד נפקא מינה דמיתה כגון שהזיד בשימוש טומאה ושגג בטומאת מקדש:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד