שבועות טז ע"ב

א שנינו במשנה: נטמא בעזרה ונעלמה ממנו טומאה וכו'. ושואלים: טומאה בעזרה, מנלן [מנין לנו]? מנין שמתחייב גם על טומאה שכזו אם אינו יוצא מהעזרה, ולא רק כאשר נכנס לעזרה כשהוא כבר טמא? אמר ר' אלעזר, כתוב אחד אומר: "את משכן ה' טמא" (במדבר יט, יג), וכתוב אחד באותה פרשה עצמה אומר: "כי את מקדש ה' טמא" (במדבר יט כ), והפסוק השני, אם אינו ענין לטומאה (למי שנטמא) שבחוץ לפני שנכנס למקדש, שזו כבר נאמרה בפסוק הקודם, תנהו ענין לטומאה שנטמא בהיותו בפנים.

ושואלים: וקראי מיתרי [וכי הפסוקים הללו מיותרים] ודי היה באחד מהם? הא מיצרך צריכי [הרי נחוצים הם]! דתניא [ששנויה ברייתא], ר' אלעזר אומר: אם נאמר "משכן" למה נאמר "מקדש"? ואם נאמר "מקדש" למה נאמר "משכן"? ומשיב: אילו נאמר "משכן" ולא נאמר "מקדש", הייתי אומר: על טומאת משכן יהא חייב, שהרי המשכן מקודש בעצמו שהוא משוח בשמן המשחה, ועל מקדש שלא נמשח בשמן המשחה לא יהא חייב. ואם נאמר "מקדש" ולא נאמר "משכן", הייתי אומר: על מקדש יהא אדם הנכנס בטומאה חייב, שהרי קדושתו קדושת עולם, ועל משכן לא יהא חייב על כך לפי שקדושתו לא היתה אלא לזמנו, לכך נאמר "משכן", לכך נאמר "מקדש"!

ומשיבים: ר' אלעזר לא מייתור הפסוקים למד, אלא משינוי הלשון, הכי קא קשיא ליה [וכך היה קשה לו]: מכדי [הואיל] ומשכן איקרי [נקרא] "מקדש", וגם מקדש איקרי [נקרא] "משכן", אם כן נכתוב [שיכתוב] או אידי ואידי [זה וזה] בשני המקראות הללו "מקדש" או אידי ואידי [זה וזה] "משכן", "משכן" ו"מקדש" בשינוי הלשון למה לי? שמע מינה תרתי [למד מכאן שני דברים] הן שגם על טומאה שנטמא בפנים מתחייב, והן שהדבר מתייחס גם למשכן וגם למקדש.

ומתקשים: בשלמא [נניח] מקדש איקרי [נקרא] "משכן", דכתיב [שנאמר]: "ונתתי משכני בתוככם" (ויקרא כו, יא), אלא משכן דאיקרי [שנקרא] "מקדש" מנלן [מנין לנו]? אילימא מדכתיב [אם תאמר ממה שנאמר]: "ונסעו הקהתים נשאי המקדש" (במדבר י, כא), ושם הרי מדובר על המשכן — אולם הפסוק ההוא בארון כתיב [נאמר], ו"המקדש" שם אין כוונתו למשכן אלא לדבר המקודש, שהוא ארון הקודש! אלא מהכא [מכאן מפסוק זה], שנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח), וכתיב [ונאמר] מיד אחר כך: "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן" (במדבר י ט).

ב שנינו במשנה: והשתחוה או ששהה כדי השתחואה. אמר רבא: לא שנו אלא שהשתחוה בהיותו במקדש כלפי פנים המקדש, שזו אכן נקראת השתחואה, שהרי משתחוה בדרך הנכונה, אבל אם השתחוה כלפי חוץ, אין זו עצמה נקראת השתחואה, ואז אם שהה במקדש משך זמן השתחואה — אין [כן], חייב, לא שהה — לא.

איכא דמתני לה אסיפא [יש ששונים את דברי רבא על סופה של המשנה]: או ששהה בכדי השתחואה, ויש לדייק: מכלל שהשתחואה גופה בעיא [עצמה צריכה] שהייה, ולא די בעצם המעשה. ועל כך אמר רבא: לא שנו אלא שהשתחוה כלפי חוץ, אז מתחייב אם שהה כשיעור השתחואה, אבל כלפי פנים — אף על גב [אף על פי] שלא שהה — מתחייב, והכי קאמר [וכך הוא אומר]: השתחוה כלפי פנים, או ששהה כדי השתחואה בהך [בזו] ההשתחואה שכלפי חוץ — חייב.

ושואלים: היכי דמי [כיצד היא בדיוק] השתחואה דאית [שיש] בה שהייה, והיכי דמי [וכיצד היא] השתחואה דלית [שאין] בה שהייה? ומשיבים: דלית [שאין] בה שהייה — זו כריעה בעלמא [בלבד] היא, שמכופף את חלק גופו העליון. דאית [שיש] בה שהייה — היא השתחואה שיש עימה פישוט ידים ורגלים על הארץ.

ושואלים: וכמה הוא שיעור אותה שהייה? פליגי [נחלקו] בה ר' יצחק בר נחמני וחד דעימיה [וחכם אחד שעימו], ומנו [ומי הוא זה]? ר' שמעון בן פזי; ואמרי לה [ויש אומרים] את המסורת באופן זה: ר' שמעון בן פזי וחד דעימיה [ואחד שעימו] שנחלק איתו, ומנו [ומי הוא]? ר' יצחק בר נחמני; ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה האיש השני ר' שמעון בר נחמני; חד [אחד מהם] אמר: כמימריה דהאי פסוקא [כמשך זמן אמירתו של פסוק זה], וחד [ואחד מהם] אמר: כזמן שאומרים מ"ויכרעו" שבאמצע אותו פסוק לסיפא [לסופו]. ומהו הפסוק? "וכל בני ישראל ראים ברדת האש וכבוד ה' על הבית, ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו" (דברי הימים ב ז, ג).

ובענין זה מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: קידה האמורה בכל מקום היא על אפים כלומר, שמכופף את קומתו עד שנוגע בפניו בארץ, וכן הוא אומר: "ותקד בת שבע אפים ארץ" (מלכים א א, לא). כריעה היא על ברכים, וכן הוא אומר: "מכרע על ברכיו" (מלכים א ח, נד). השתחואה — זו פישוט ידים ורגלים על הארץ, וכן אומר: "הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה" (בראשית לז, י) כלומר, שהשתחוואה היא כשנמצא כל כולו שטוח על הארץ.

ג בעי [שאל] רבא: האם צריך שהייה למלקות שאם התרו בו שלא יישאר בעזרה, האם רק אם נשאר שם כדי השתחויה הריהו מתחייב במלקות, או אין צריך שהייה למלקות, והריהו מתחייב מיד במלקות? וצדדי השאלה: לקרבן גמירי [למדנו] שצריך שהייה, למלקות לא גמירי [למדנו] שצריך שהייה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טז - ב

שנינו במשנה: נטמא בעזרה ונעלמה ממנו טומאה. והשתחוה או ששהה בכדי השתחואה, או בא לו בארוכה, חייב:

שואלת הגמרא: טומאה בעזרה ולא יצא מיד בקצרה, מנלן שהוא חייב עליה? והרי כיון שאמר הכתוב [במדבר ה] גבי ביאת מקדש " [צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. מזכר עד נקבה תשלחו, אל מחוץ למחנה תשלחום] ולא יטמאו את מחניהם", ^[1] אין במשמע אלא מי שנכנס למקדש ומטמא, אבל מי שנטמא בעזרה שכבר טימא, מנלן שאף הוא חייב!? אמר פירש רבי אלעזר:

כתוב אחד [במדבר יט יג] אומר: "כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא [ויכנס למשכן] את משכן ה' טמא" -

וכתוב אחד [שם פסוק כ] אומר: "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא, ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל, כי את מקדש ה' טמא" -

ומיתור המקראות יש ללמוד אף לנטמא בעזרה.

ומקשינן עלה: וקראי מייתרי [וכי יש יתור במקראות]!? הא מיצרך צריכי שתי מקראות אלו, ללמד שחייבין הן על ביאת משכן בטומאה, והן על ביאת מקדש בטומאה!?

דהא תניא:

רבי אלעזר ^[2] אומר: אם נאמר "משכן" למה נאמר "מקדש", ואם נאמר "מקדש" למה נאמר "משכן"!?

אילו נאמר "משכן" ולא נאמר "מקדש", הייתי אומר: על משכן יהא חייב, שהרי משוח הוא בשמן המשחה, ועל מקדש שאינו משוח בשמן המשחה לא יהא חייב -

ואם נאמר "מקדש" ולא נאמר "משכן", הייתי אומר: על מקדש יהא חייב, שהרי קדושתו קדושת עולם, שאין היתר להקריב בבמות לאחר שנבנה המקדש, ^[3] ועל משכן לא יהא חייב, שיש היתר במות לאחריו עד שנבנה המקדש -

לכך נאמר "משכן", ולכך נאמר נמי "מקדש" - וכיון שהוצרכו המקראות ללמד על משכן ועל מקדש, איך נלמד מכאן לנטמא בעזרה שהוא חייב!?

ומשנינן: רבי אלעזר - שלמד ממקראות אלו לנטמא בעזרה - הכי קא קשיא ליה:

מכדי משכן איקרי "מקדש" והרי הוא בכלל "את מקדש ה' טמא", ומקדש איקרי "משכן", והרי הוא בכלל "את משכן ה' טמא", ואם כן תרי קראי - ללמד על משכן ועל מקדש - למה לי!? אם אינו ענין לטומאה שבחוץ, תנהו ענין לטומאה שבפנים. ^[4]

ומקשינן עלה: בשלמא מקדש איקרי "משכן" דכתיב [ויקרא כו יא] "ונתתי משכני בתוככם", ועל המקדש הכתוב מדבר, שכל הכתובים שם עוסקים בארץ ישראל.

אלא משכן דאיקרי "מקדש" מנלן!?

אילימא מדכתיב [במדבר י, במסע המחנות והמשכן]: "ונסעו הקהתים נושאי המקדש"; כך אי אפשר לומר, כי:

ההוא "מקדש" בארון כתיב, כלומר, דברים המקודשים, שהקהתים היו נושאים את הארון והשולחן והמנורה והמזבחות, ואין כוונת הכתוב לנשיאת המשכן.

אלא מהכא, דכתיב [שמות כה ח] בצווי הקמת המשכן במדבר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" וכתיב בפסוק שלאחריו "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן", הרי שצווי זה הוא על הקמת המשכן, וקראו הכתוב "מקדש".

שנינו במשנה: והשתחוה או ששהה כדי השתחואה:

משמע, שהשתחואה עצמה אינה צריכה שיעור כדי השתחואה, ^[5] ואמר רבא:

לא שנו - שהוא חייב בהשתחואה שאין בה שהיה - אלא שהשתחוה כלפי פנים המקדש דהיינו לצד מערב, כי השתחואה זו השתחואה היא, אבל השתחוה כלפי חוץ דהיינו לצד מזרח שם היה פתחו של מקדש, אין זו השתחואה, ואם שהה בה כדי שיעור השתחואה, אין, הרי הוא חייב, כי אף אם שהה בלי להשתחוות כלל הרי הוא חייב; אבל לא שהה בה כדי שיעור השתחואה לא.

איכא דמתני לה להך דרבא אסיפא דמשנתנו: "או ששהה בכדי השתחואה": מכלל דהשתחואה גופה בעיא שהייה -

ועל זה אמר רבא: לא שנו שאינו חייב בהשתחואה אלא כשיש בה שיעור שהיה כדי השתחואה, אלא שהשתחוה כלפי חוץ שהיא אינה השתחואה, אבל אם השתחוה כלפי פנים שהשתחואה היא, כי אז אף על גב דלא שהה כדי השתחואה - חייב.

והכי קאמר התנא של המשנה:

השתחוה כלפי פנים, או ששהה כדי השתחואה בהך השתחואה דכלפי חוץ, חייב.

ומפרשינן: היכי דמי "השתחואה דאית בה שהייה", והיכי דמי "השתחואה דלית בה שהייה"?

"השתחואה דלית בה שהייה": זו כריעה בעלמא היא.

"השתחואה דאית בה שהייה": זו פישוט ידים ורגלים על הרצפה.

וכמה שיעור שהייה?

פליגי בה רבי יצחק בר נחמני וחד דעימיה [ואמורא אחר שעמו] ומנו [ומי הוא אותו אמורא]: רבי שמעון בן פזי -

ואמרי לה [יש אומרים, דפליגי בה] רבי שמעון בן פזי וחד דעימיה, ומנו: רבי יצחק בר נחמני; ואמרי לה רבי שמעון בר נחמני הוא אותו אמורא שנחלק עם רבי שמעון בן פזי: חד מהם אמר: שיעור השהייה הוא כמימריה דהאי פסוקא [כזמן אמירת פסוק זה]: "וכל בני ישראל רואים ברדת האש, וכבוד ה' על הבית, ויכרעו אפים ארצה על הרצפה, וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו".

וחד מהם אמר: השיעור אינו כדי אמירת כל הפסוק אלא כמו מ"ויכרעו" לסיפא [עד סוף הפסוק].

תנו רבנן:

"קידה" היינו על אפיים, שאינו נוגע בארץ לא בברכיו ולא בגופו, אלא ראשו מגיע לארץ. ^[6]

וכן הוא אומר "ותקוד בת שבע אפיים ארץ". ^[7]

"כריעה" היינו על ברכים, וכן הוא אומר "מכרוע על ברכיו".

"השתחואה" זו פישוט ידים ורגלים על הרצפה, וכן הוא אומר "הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה".

בעי רבא: האם צריך שהייה למלקות, או אין צריך שהייה למלקות?

כלומר, מי שנטמא בעזרה באונס, ^[8] והתרו בו לצאת ולא יצא, האם אינו חייב אלא אם שהה שם כדי שיעור שהייה, או שיצא בדרך ארוכה, וכשם שהדין הוא לענין קרבן, או שמא לענין מלקות חייב הוא אף אם לא שהה כדי שיעור שהיה, ויצא בדרך קצרה; וצדדי הספק הם:

האם לקרבן בלבד גמירי [הלכה למשה מסיני] דבעינן שהייה, אבל למלקות לא גמירי דבעינן שהייה - ^[9]

הערות

^[1] כן פירש רש"י; והנה רש"י לקמן יז ב ד"ה אין חייבין, כתב לפרש את המשנה בהוריות ששנינו שם "אין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש": אין חייבין בית דין בהוראתם על עשה ועל לא תעשה שבמקדש, כלומר: על הוראת טומאת מקדש וקדשיו, בין שהוא של עשה כגון נטמא בעזרה, דהיינו עשה ד"וישלחו [מן המחנה כל צרוע וכל זב] ", בין שהוא של לא תעשה, כגון נטמא בחוץ דאיכא אזהרת " [אשה כי תזריע וילדה זכר. ו] אל המקדש לא תבא", [ויקרא יב ד; מה שאין כן בנטמא בעזרה, שלא בא] ; ולפי זה צריך ביאור: מה מקשה הגמרא "טומאה בעזרה מנלן", כי מכל מקום הרי הוא עובר ב"וישלחו מן המחנה"; [ואפשר, ששאלת הגמרא היא לענין חיוב חטאת, שעל עשה לבד אינו חייב חטאת וכמו פסח ומילה; אבל לפי מה דילפינן מריבוי הכתובים, יש בזה גם לאו, וכמפורש בהדיא בסוגיית הגמרא לקמן דחייב מלקות על טומאה בעזרה, וכל זה צריך תלמוד]. ב. כתב ב"חידושי רבינו חיים הלוי" [ביאת מקדש ג כא ד"ה והנה]: והנה בשבועות טז ב, הרי דנטמא בחוץ ונטמא בפנים צריכין תרי קראי ולא ילפי מהדדי; ונראה, דהיינו משום דבאמת עיקר דין ביאה האמור בכל מקום יש לפרשו בתרי גווני: או דפירושו הוא עצם מעשה הכניסה, או דזה שהוא שם ממילא, גם כן הוי בכלל ביאה, דהיותו שם מיקרי ביאה. [ראה שם ביתר אריכות] ולפי זה, לפי המבואר בשבועות יז ב, שטמא הנכנס דרך גגין להיכל, פטור, שנאמר "ואל המקדש לא תבא" דרך ביאה אסרה תורה, אם כן שמע מינה מזה, דעיקר ביאה האמורה בו, חיובה הוא על עצם מעשה הכניסה, ועל כן ממילא, דנטמא בפנים לא הוי בכלל אזהרה זו, דהרי חסר בו מעשה הכניסה, והוי כשלא כדרך ביאה, ולהכי צריכינן לקרא מיוחד על זה, ליחייבו גם בפנים, ולאורויי, דבטומאת מקדש איתנהו לתרי גווני ביאות, ובשניהם חייב. ג. כתבו התוספות: מהא דגמירי לקמן שיעור שהייה [לנטמא בעזרה] לא שמעינן לא מלקות ולא כרת, דהוה אמינא איסורא בעלמא הוא דאיכא.

^[2] בתוספות ד"ה קדושתו, נראה שהם גורסים " אליעזר".

^[3] כן פירש רש"י; ובתוספות הקשו - לפי מה שגרסו "רבי אליעזר" - דאם כן משמע מכאן שסובר רבי אליעזר קדושה ראשונה קידשה עתיד לבא, שהרי אם לא קידשה לעתיד לבא, יש היתר במות אחר בנין הבית הראשון, ולעיל בעמוד א הרי דנה הגמרא בשיטתו בזה; ולכך פירשו: שהאריכו בקדושה יותר; אי נמי: לפי שאין ראוי לחזור ולקדש אלא באותו מקום, קרי ליה "קדושת עולם". ומיהו התוספות במגילה י א כתבו בשם ה"ר חיים כהן, שאף למאן דאמר "קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא", מכל מקום, לענין היתר במות אין אחר קדושת ירושלים היתר, ראה שם; וראה עוד בהערות לעיל טז א הערה 2.

^[4] גירסת הגמרא נכתבה על פי ספרים אחרים שבב"ח; וראה תוספות וריטב"א.

^[5] פירוש: דכדי השתחואה היינו כדי השתחואה שיש בה שהיה, שהיא פישוט ידים ורגלים, ואילו אם השתחוה הרי הוא חייב אף בהשתחואה שאין בה שהיה, דהיינו כריעה בעלמא, כמבואר בהמשך הענין.

^[6] מאירי.

^[7] כתבו התוספות: השתחואה נמי אשכחן על אפים, דכתיב "ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו וישתחו לאפיו ארצה", ובישעיה "אפים ארץ ישתחוו לך"; וכוונת הגמרא היא דמגמרא אית לן דקידה על אפים, ומייתי הגמרא דאשכחן נמי בקרא הכי. ולכאורה צריך לומר כדבריהם גם על מה שאמרו "כריעה על ברכיו", שהרי מצינו גם "ויכרעו אפים ארצה על הרצפה".

^[8] כן מתבאר מדברי רש"י לקמן יז א ד"ה טימא עצמו במזיד, ראה שם; וראה עוד בתוספות שם ד"ה צריך.

^[9] א. הנה במשנה בהוריות [המובאת לקמן יז ב] שנינו: אין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש, ופירש רש"י דעשה היינו כגון שנטמא בעזרה שהוא עובר ב"וישלחו", ולא תעשה היינו "אל המקדש לא תבא" שהוא בנטמא בחוץ; ומשמע לכאורה, דבנטמא בעזרה אינו עובר אלא בעשה, וכן היה משמע ממה ששנינו במשנתנו "וזו טומאה בעזרה - היא מצות עשה שבמקדש", דהיינו שטומאה בעזרה היא בעשה ; אך כאן מבואר לא כן, אלא שהוא לוקה גם אם נטמא בעזרה ולא יצא; וכן מוכח ממה שחייב חטאת, שעל עשה לבד אינו חייב חטאת, וכמו פסח ומילה. ב. כתבו התוספות [נדפס יז א ד"ה צריך]: אם היה שרץ במקדש, והתרו בו שלא יטמא עצמו - בלא שהייה נמי מילקא לקי, ראה שם ראייתם. ג. כתבו התוספות [נדפס לקמן יז א, ד"ה או אין צריך], דאף אם אין צריך שהייה כדי השתחואה, מכל מקום צריך שהייה כדי יציאה וכניסה, ודימו זה למי שלבוש כלאים, שאינו לוקה אלא אם שהה כדי פשיטה ולבישה, כמו שהביאו מגמרא במכות כא א, ראה שם; אך בתוספות מכות כא ב, אין נראה כן.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

§ The mishna teaches about one who was ritually pure when he entered the Temple but who became impure while in the Temple courtyard, and afterward his impurity was hidden from him. The Gemara asks: From where do we derive that one is liable even if he contracted impurity in the Temple courtyard and failed to leave immediately by way of the shortest route, and not only if he entered the Temple courtyard when he was already impure? Rabbi Elazar says: One verse states: “He has defiled the Tabernacle of the Lord” (Numbers 19:13), and one verse states: “For he has defiled the Temple of the Lord” (Numbers 19:20). If this second verse is not needed for the matter of one who contracted impurity outside before he entered the Temple courtyard, as this situation is already referred to in the previous verse, apply it to the matter of one who contracted impurity inside the Temple courtyard.

The Gemara asks: But is it really superfluous to have both of these verses, one having been sufficient? Aren’t they each necessary to teach a novel ruling? As it is taught in a baraita: Rabbi Elazar says: If it is stated: “Tabernacle,” why does it state: “Temple”? And if it is stated: “Temple,” why does it state: “Tabernacle”? He explains: Had the verse stated only: “Tabernacle,” and not stated: “Temple,” I would have said that one is liable for entering the Tabernacle in a state of impurity, since it was anointed with the anointing oil, and therefore it carries greater sanctity, but he is not liable for entering the Temple, which was not anointed with the anointing oil. And had the verse stated only: “Temple,” and not stated: “Tabernacle,” I would have said that one is liable for entering the Temple in a state of impurity, since its sanctity is an eternal sanctity, but he is not liable for entering the Tabernacle, whose sanctity was only for its time. For this reason, it is stated: “Tabernacle,” and for this reason, it is stated: “Temple.”

The Gemara answers: Rabbi Elazar did not base his derivation on a superfluous verse, but on the change in wording between the two verses. This is what is difficult for him: Since the Tabernacle is also called Temple and the Temple is also called Tabernacle, then let the verse write either in both verses: Temple, or in both verses: Tabernacle; why do I need both “Tabernacle” and “Temple”? Conclude two conclusions from it, i.e., that one is liable even for impurity contracted inside the grounds, and that the halakha applies both in the Tabernacle and in the Temple.

The Gemara questions its previous assumption: Granted, the Temple is also called Tabernacle, as it is written: “And I will set My Tabernacle among you” (Leviticus 26:11), where the reference is to the Temple, as the verse is referring to that which will transpire after the Jewish people have settled in their land. But from where do we derive that the Tabernacle is also called Temple? If we say that it is derived from that which is written: “And the Kehatites, the bearers of the Temple, set forward” (Numbers 10:21), that instance of the term Temple is not written with regard to the Tabernacle; rather, it is written with regard to the Ark and the other sacred vessels. Rather, it is derived from here: “And let them make Me a Temple, that I may dwell among them” (Exodus 25:8), where the reference is to the Tabernacle, as immediately afterward it is written: “According to all that I show you, the pattern of the Tabernacle” (Exodus 25:9).

§ The mishna teaches: If he bowed down, or he tarried in the Temple courtyard long enough to bow down, or he went out by way of a longer route when he could have taken a shorter route, he is liable to bring a sliding-scale offering. Rava says: They taught this only when he bowed down in the Temple courtyard facing inward, toward the Holy of Holies, as that alone is proper bowing. But if he bowed down facing outward, that is not considered bowing. When he bows facing outward, if he tarried in the Temple courtyard long enough to bow down, yes, he is liable, but if he did not tarry long enough to bow down, he is not liable.

There are those who teach the statement of Rava with regard to the latter clause: Or if he tarried in the Temple courtyard long enough to bow down, he is liable to bring a sliding-scale offering. It may be said by inference that bowing down itself entails tarrying, and the mere act of bowing does not render one liable. With regard to this Rava says: They taught this only when he bowed down facing outward. In such a case, he is liable only if he tarried long enough to bow down. But if he bowed down facing inward toward the Holy of Holies, he is liable even if he did not tarry for that length of time. And this is what the mishna is saying: If he bowed down facing inward, or if he tarried long enough to bow down while he was bowing down facing outward, he is liable.

The Gemara asks: What are the circumstances of bowing in which there is tarrying, and what are the circumstances of bowing in which there is no tarrying? The Gemara answers: With regard to bowing in which there is no tarrying, that is merely kneeling. As for bowing in which there is tarrying, that is prostrating oneself while spreading one’s arms and legs in total submission.

The Gemara asks: And what is the measure of that tarrying? Rabbi Yitzḥak bar Naḥmani and one other Sage who was with him disagree about this. And who is that other scholar? Rabbi Shimon ben Pazi. And some say that it was Rabbi Shimon ben Pazi and one other Sage who was with him. And who is that other scholar? Rabbi Yitzḥak bar Naḥmani. And some say it was Rabbi Shimon bar Naḥmani. One Sage says: It is as long as the time it takes to recite this following verse in its entirety, and one Sage says: It is as long as the time it takes to recite from the term “and they bowed” in the middle of that verse until the end. What is the verse? “And when all the children of Israel saw how the fire came down, and the glory of the Lord upon the House, and they bowed with their faces to the ground upon the pavement, and prostrated themselves, and praised the Lord, saying: For He is good, for His steadfast love endures forever” (II Chronicles 7:3).

The Gemara discusses the different forms of bowing in greater detail. The Sages taught: The term kidda indicates falling upon one’s face, and so the verse states: “Then Bathsheba bowed [vatikkod] with her face to the ground” (I Kings 1:31). Keria means descending upon one’s knees, and so the verse states with regard to Solomon: “He rose from before the altar of the Lord, from kneeling [mikero’a] upon his knees” (I Kings 8:54). Hishtaḥava’a, this is prostrating oneself while spreading one’s arms and legs in total submission, and so the verse states that Jacob asked, in response to Joseph’s relating of his dream: “Shall I and your mother and your brothers indeed come to bow down [lehishtaḥavot] to you to the ground” (Genesis 37:10), i.e., spread out completely on the ground.

§ Rava raises a dilemma: Is tarrying long enough to bow down necessary to incur lashes? If one was warned not to remain in the Temple courtyard in a state of impurity, is he liable to receive lashes only if he remains there long enough to bow down, completely spread out on the ground? Or is tarrying not necessary to incur lashes, and he is immediately liable to receive lashes? The Gemara clarifies the two possibilities: Is it learned as a tradition that tarrying is necessary in order to incur liability to bring an offering, but not learned as a tradition that tarrying is necessary to become liable to receive lashes?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני' נטמא בעזרה ונעלמה ממנו הטומאה כו'. מנה"מ כי המיטמא בעזרה ושהה שם חייב מדכתיב את מקדש ה' טמא דוכתיב נמי את משכן ה' טמא. אם אינו ענים האי קרא דכתיב את (משכן) [מקדש] ה' טמא כשנטמא בחוץ דהא כתיב את משכן ה' טמא. תנהו ענים לטומאה שבפנים. דהא תרוייהו משכן ומקדש אקרו. משכן שנאמר ונתתי משכני בתוככם. ותרוייהו אקרו מקדש שנאמר ועשו לי מקדש וכתיב ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן שמעת מינה תרתי. ש"מ דאע"ג דמשכן נמשח ומקדש לא נמשח.

ומקדש קדושתו קדושת עולם ומשכן לאו קדושתו קדושת עולם לענין טומאה שניהן שוין. וש"מ כשם שחייבין בטומאה בחוץ. כך חייבין בטומאה שבפנים. וארון נמי אקרי מקדש שנאמר ונסעו הקהתין נושאי המקדש:

פיסקא השתחוה או שהה כדי השתחויה. אמר רבא לא שנו אלא בהשתויה כלפי חוץ אבל בהשתחויה כלפי פנים אע"ג דלא שהה חייב. השתחויה שאין בה שהייה זו היא כריעה בלבד.

אבל פישוט ידים ורגלים זו היא השתחויה שיש בה שהייה.

וכמה שיעור זו השהייה חד אמר כשיעור קריאת זה הפסוק כולו וכל בני ישראל רואין ברדת האש וכבוד ה' על הבית ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחו להודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו. וחד אמר כשיעור קריאתו מן ויכרעו אפים ארצה עד סוף הפסוק.

ת"ר קידה על אפים. כריעה על ברכים. והשתחויה זו פישוט ידים ורגלים כו' פישוטי מקראי:

ה"ג וכן כתוב בעיקר נוסחי: ליכתוב או אידי ואידי מקדש תרי קראי למה לי. ופי' דרבי אלעזר בן פדת כרבי אליעזר ס"ל דאמר אם נאמר משכן ולא נאמר מקדש הייתי אומר כו' דאע"ג דמקדש איקרי משכן ומשכן אקרי מקדש אי לא כתיב קרא יתירא הוה אמינא אין בכלל זה אלא מקדש או משכן שברוב מקדש אקרי מקדש ומשכן איקרי משכן ולא מרבינן אלא מאי דכתיב ביה בהדיא ומש"ה כתב רחמנא תרוייהו ואפ"ה קשיא ליה לר' אלעזר בן פדת לכתוב רחמנא או אידי ואידי משכן או אידי ואידי מקדש וכיון דתרוייהו חד שמא אית להו מרבינן בהו מקדש ומשכן למה לי דשני קרא בדיבוריה ש"מ לדרשא והא דאמר תרי קראי לאו דוקא אלא (תני) תרי לישני א"נ דאי כתבינהו בחד לישנא לא הוה צריך למיכתב אלא חד קרא (זמיני) [ומצי] למכתב ריבויא בההוא קרא גופיה אבל השתא משום דשני בלישניה כתב נמי תרי קראי.
ואיכא מקצת נוסחי דכתיב בהו הכי מכדי משכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן תרי קראי למה לי ומפרשי להו דרבי אלעזר בן פדת לא ניחא ליה כדרשא דרבי אלעזר משום דמקדש איקרי משכן ומשכן מקדש הילכך לא הוו צריכי תרי קראי אלא לטומאה שבפנים אתא.
ולאו מילתא היא, דא"כ הוו להו למקשי אלא מ"ט דרבי אליעזר ורבי אלעזר בן פדת לאו תנא הוא דפליג ועוד דאע"ג דמקדש איקרי משכן ומשכן מקדש מצרך צריכי תרי קראי כדאמרינן במסכת סוטה בפ' היה מביא ומן העפר אשר בקרקע המשכן יקח הכהן לרבות נוב וגבעון שילה ובית עולמים וכן במסכת יומא בפ' טרף בקלפי גבי וכל אדם לא יהיה באהל מועד ובפרק הוציאו לו גבי כי בענן אראה על הכפרת נמי צריך קרא יתירא לרבויי בית עולמים.
ואי קשיא לך הא דאמרינן בפ"ק דחולין (כד,א) גבי לויים שנפסלין בשנים יכול אף בשילה ובית עולמים כן ת"ל לעבד עבדת ועבודת משא באהל מועד לא אמרתי אלא בזמן שעבדה בכתף אלמא אי לאו מיעוטא לא צריך קרא יתירה והא לאו מילתא היא דהתם משום שאין שני הלויים תלויים בקדושת הבית אין לחלוק בין מקדש למשכן אבל בדבר התלוי בקדושת הבית ודאי צריכי תרי קראי.

הא דבעי רבא צריך שהיה למלקות או אין צריך שהיה כגון שנטמא באונס קאמרי' ואתרו ביה לצאת וקא מיבעיא ליה אם צריך כדי השתחויה או כל שלא יצא מיד לוקה והכי אמרי' במסכת נזיר בפרק מי שאמר הריני מגלח דבעי רבא נזיר בבית הקברות בעי שהיה למלקות היכי דמי אילימא דאמרי ליה לא תנזר למה לי שהיה הכא נמי אם טמא עצמו במזיד לא בעי שהיה דהרי הוא כמי שנכנס שם והוא טמא דהא קא מתרין ביה שלא לטמא ואין מתרין בו לצאת כדאיתא התם.
3@ ומשמע דאליבא דמ"ד התראת ספק שמה התראה בעי לה דאי אליבא דמ"ד לא שמה התראה אי צריך שהיה אינו לוקה והיכי אמרי' צריך שהיה למלקות דאלמא לקי ואיפשר דלכ"ע קא בעי לה ואת"ל צריך שהיה לא לקי והא דאמר למלקות לענין מלקו' קאמר כלומר במזיד ובהתראה ואמר לשון סתום שלא רצה להכניס ראשו בין המחלוקת . בעי רבא צריך שהיה למלקות או אין צריך שהיה כגון שנטמא באונס קאמרי' ואתרו ביה לצאת וקא מיבעיא ליה אם צריך כדי השתחויה או כל שלא יצא מיד לוקה והכי אמרי' במסכת נזיר בפרק מי שאמר הריני מגלח דבעי רבא נזיר בבית הקברות בעי שהיה למלקות היכי דמי אילימא דאמרי ליה לא תנזר למה לי שהיה הכא נמי אם טמא עצמו במזיד לא בעי שהיה דהרי הוא כמי שנכנס שם והוא טמא דהא קא מתרין ביה שלא לטמא ואין מתרין בו לצאת כדאיתא התם.
ומשמע דאליבא דמ"ד התראת ספק שמה התראה בעי לה דאי אליבא דמ"ד לא שמה התראה אי צריך שהיה אינו לוקה והיכי אמרי' צריך שהיה למלקות דאלמא לקי ואיפשר דלכ"ע קא בעי לה ואת"ל צריך שהיה לא לקי והא דאמר למלקות לענין מלקו' קאמר כלומר במזיד ובהתראה ואמר לשון סתום שלא רצה להכניס ראשו בין המחלוקת.

שהרי קדושתו קדושת עולם. פירש רש"י ז"ל: שאין אחריה היתר במות, כלומר דמשנבנה הבית נאסרו הבמות לעולם, והקשו עליו בתוספות שהרי יש ספרים דגרסי הכא ר' אליעזר, ואם איתא נשמע מינה דר' אליעזר אית ליה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, דאלו למ"ד לא קדשה לעתיד לבוא הותרו הבמות לאחר שנחרב הבית, וכדאמרינן במגלה (י, א) שמעתי שמקריבין בבית חניו קסבר בית חניו לאו ע"ז וקסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא, ושמא רש"י ז"ל לא גריס הכא ר' אליעזר אלא ר' אלעזר וכן הוא ברוב הספרים. ויש מפרשים קדושתו קדושת עולם שמקום מקדש נקדש לעולם לכשיבנה שיבנה שם באותו מקום ושם נבנה בימי עזרא ושם יבנה לכשיבנה במהרה בימינו, ויש מפרשים שלא שרתה שכינה לאחר מכאן במקום אחר.

מכדי מקדש אקרי משכן ומשכן איקרי מקדש לכתוב אידי ואידי מקדש או אידי ואידי משכן תרי קראי למה לי. פירוש דר' אלעזר בר פדת דמוקי חד לפנים וחד לחוץ, ודאי אית ליה כהני דרשא דר' אליעזר, דאיצטריך למימר משכן ומקדש, אלא דהכי קא קשיא ליה לר"ל תרי קראי ..... דשני קרא וכתב משכן ומקדש, דאלו כת' תרי קראי מקדש א"נ משכן הייתי מרבה מאחד השני שיהא חייב בין על משכן בין על מקדש כדר' אליעזר דתרוייהו איקרו מקדש ומשכן, אבל השתא דכתב תרי ועוד שני בלישנא, שמע מינה תרתי דרשות מדכתב תרי קראי, שמעינן אם אינו ענין לחוץ תנהו ענין לפנים וכדר' אליעזר בן פדת ומדשני בהן ש"מ בהדיא כר' אליעזר, כנ"ל לפרש.

אמר רבא לא שאנו אלא שהשתחוה כלפי פנים. פירש רש"י ז"ל: כלפי פנים לצד מערב כלפי חוץ אין זו השתחויה, וה"ר ר' יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל כתב כיון שהיה לו לשום פניו כלפי חוץ ולצאת, והחזיר פניו כלפי פנים והשתחוה אעפ"י שאנס עצמו ולא שהה חייב, אבל השתחוה כלפי חוץ דרך יציאתו כיון שלא שהה כלום פטור.

בעי רבא צריך שהייה למלקות או לא. פירוש כגון שנטמא באונס והתרו בו לצאת, וקא מבעיא ליה אם צריך שהייה או לא [צריך שהייה] כדי השתחויה למלקות, דדילמא לא גמרי שהייה רק לקרבן. ואפשר לומר דבעיא זו דוקא אליבא דמ"ד (לקמן שבועות כח, ב) דהתראת ספק שמה התראה, דאלו למ"ד לא שמה התראה לא לקי, ואיפשר דלכ"ע קא בעי לה ואת"ל שמה התראה לקי ולמ"ד לא שמה, את"ל בעי שהייה לא לקי הא אי לא בעי שהייה לקי והא דקאמר למלקות היינו לענין מלקות קאמר כלומר כשהתרו בו.

נטמא בעזרה פי' מתני' בטומאה שאירעה בפנים דאיתבה נמי קרבן עולה ויורד כשישבה העלם טומאה או העלם מקדש דומיא דטומאת חוץ ובגמרא מפרש מהיכא אתייא לן ומסתמא מתני' רבי היא דומיא דריש פרקין דמחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש ומיירי נמי בדאיכא ידיעה בתחלה קודם העלם או ידיעה גמורה או ידיעת בית רבו והקשו בתוס' אמאי לא קתני לעיל שתים שהן שש שהרי נתוספו בכאן שתים העלם טומאה והעלם מחדש ג"כ ותירצו דלא מיירי תנא לעיל אלא בטומאה דשכיחא דהיינו טומאת חוץ ועוד יש לומר דטומאת חוץ וטומאת פנים חדא חשיב לה במניינה דשם טומאה א' היא אפילו למאי דלא אמר הכי בריש פרקין התם הוא בקדש ומקדש אבל חוץ ופנים כחדא חשיב ליה כנ"ל:

טומאה בעזר' מנ"ל פי' אע"ג דגמירי שהייה לטומא' שאירעה בפנים מההיא גמרא ליכא למגמר לא מלקות ולא כרת דאיכא למימר לאיסורא בעלמא גמירי לה כמו שפי' בתוס' הלכך אצטריך קרא ללמד על המלקות (ולא) ועל הכרת (ולא) ועל הקרבן ואצטריכא גמ' לשיעור שהייה:

אמר ר"א כתוב אחד אומר את משכן י"י טמא וגו' עד תנהו לענין טומאת שבפנים והקשו בתוס' עונש שמעי' אזהרה מנין דאי מולא יטמאו את מחניהם ההיא בטומאת שבחוץ משמע לפום מה שפירוש רש"י ז"ל ותירצו דודאי מקמי דאייתר האי קרא לכרת לטומאת בבפנים לא הוה משמע לן קרא דלא יטמאו את מקניהם אלא בטומאת חוץ דהכי משמע פשטה שלא יטמאוה בכניסתם ודומיא דכתיב ואל המקדש לא תבא אבל השתא דאייתר האי קרא לכרת שפיר משמע ולא יטמאו את מחניהם אפילו בטומאת פנים נמי דומיא דכתיב בפ' וישלחו מן המחנה ומיהו מעיקרא בין אאזהרה בין אכרת מיבעיא ליה עוד פי' דאפי' מעיקרא לא מיבעיא ליה מידי באזהרה דשפיר הוה משתמע לא יטמאו את מחניהם בתרווייהו מטעמא דפרישנא וכרת הוא דהוה מיבעיא לי' דכיון דכתי' בה ואיש אשר יטמא ולא יתחטא משמע שהי"ל להתחטא כדי שלא יטמא מקדש ואפשר שאף רש"י ז"ל לא נתכוון לומר דלא יטמאו בטומאת חוץ משמע אלא לפום פשטיה ומקמי דאייתר לן קרא לכרת אבל למסקנא מודה דמשמע בו אפילו טומאת פנים דאי לא לרבינו זצ"ל אזהרה מנין:

שקדושתו קדושת עולם פי' רש"י ז"ל שאין אחריו היתר במות וקשה דא"כ תפשוט לן מהכא דס"ל לר"א דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא דהכי סברא דמ"ד שאין אחר קדושת ירושלים התר במות וכדאמרינן במסכת מגילה שמעתי שמקריבים בבית חוניו בזמן הזה קסבר דבית חוניו לאו ע"ז היא וקסבר קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא ואיכא התר במות אלמא למ"ד קדשה לעתיד לבוא איכא איסור במות ויש גורסין כאן ר"א אומר וכו' ובתוספות פי' דקרי לה קדושת עולם לפי שהאריכה יותר בקדושתה ואינו נכון דלישנא דקדושת עולם לא משמע הכי עוד פי' לפי שא"א לחזו' ולקדש [אלא] באותו מקום וזה יותר נכון וקרוב לזה פי' רבינו הרמב"ן ז"ל דקארי ליה קדושת עולם שמאחר שנתקדשה ושרתה שם שכינה לא השרה הקב"ה שכנתו במקום אחר בתחתונים ואע"פ שחרב משא"כ במשכן ושאר המקומות וכן הכתוב אומר זאת מנוחתי עדי עד וזהו הנכון. כך הגירסא בעיקר הנוסחאות שלא הוגהו מיכדי מקדש חיקרי משכן ומשכן איקרי מקדש ליכתוב או אידי ואידי משכן או אידי ואידי מקדש משכן ומקדש למ"ל ש"מ תרתי ולהאי נוסחא מפ' רבנן ז"ל דכפל קראי איצטריך חד למקדש וחד למשכן ושנוייא דלישנא אתא לטומאה שבפנים ואית דק"ל על גי' זו וכיון דס"ל דמקדש איקרי משכן ומשכן איקרי מקדש תרי קראי למ"ל למשכן ולמקדש בחד מינייהו סגי לתרווייהו לכך הגיהו וה"ג מכדי משכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן משכן ומקדש למ"ל. גירסא אחרת תרי קראי למ"ל ומפרשי לה דאתו לומר דר"א בן פדת לא דריש כפולא לכדר"א דלמשכן ומקדש בחדא סגי כיון דתרווייהו איקרי מקדש ואקרי משכן וכפילה לטומאה שאירעה בפנים וקשה א"כ אכתי אמאי שני קרא וי"ל דאי לא שני דילמא מוקמינן יתורא לשום ענין אחר ומדשני שמעינן דאיכא למידרש שינוי טומאה דהיינו טומאת פנים עוד הקשו דהיכי פליג ר"א בן פדת שהוא אמורא על ר"א דתנא או על ר' אליעזר וי"ל דר"א לאו משום דסברא דנפשיה פליג אלא דגמר לה דפליגי רבנן על ר"א ויש כיוצא בו בריש ערבי פסחים ובמקומות אחרים וכדפי' התם:

ור"א הכי ק"ל מכדי מקדש איקרי משכן ומשכן איקרי מקדש וזה תימא דהא קראי קא דרשינן כדאיתא בסמוך ובכמה דוכתי אמרינן לה ולא שיילינן לר"א מנ"ל ועוד דלישנ' דגמ' הכא לא אתי שפיר דלא הול"ל מיכדי מקדש איקרי משכן דהאי לישנא משמע (דאפי') [דאי לא] ס"ל כר"א ל"ק לן דמכדי מקדש וכו' ואם איתא דפליג ר"א אדר"א הכי הול"ל ור"א סבר דמקדש איקרי משכן ומשכן איקרו מקדש ולא צריכי תרי קראי וזה דרך התלמוד לכך הנכון כלשון הגי' הראשונה ודקא ק"ל כיון דמקדש איקרי משכן ומשכן איקרי מקדש למ"ל תרי קראי הא לא קשיא דאפ"ה מצריך קרא לכל חד וחד כדאשכחן במסכת סוטה בפ' היה מביא ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן לרבות נוב וגבעון שילה ובית עולמים מנין פי' נוב וגבעון ל"ג דהא קי"ל דכל נדר שאינו קבוע אינו נדר ונדר אינו קרב בנוב וגבעון ול"ג שילו דההיא איקרי משכן כדכתיב ויטוש משכן שילו וגו' ולא צריך רבוייא וכן ביומא פ' טרף בקלפי גבי וכל אדם לא יהיה באוהל מועד איצטריך קרא לרבות מקדש וכן בפ' הוציאו לו גבי מעלה עשן דכי בענן אראה על הכפורת וכ"ת א"כ מאי אהני ליה דמקדש איקרי משכן ומשכן איקרי מקדש י"ל דאהני ליה למילי אחריני דלא הוו מגמר מילתא לגמרי כההיא דאמרינן בעירובין בפ"ק שלמים ששחטו קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולים שנאמר ושחטו פתח אהל מועד ואין לי אלא אהל מועד ב"המ מנין אשכחן מקדש דאיקרי משכן וכו' דהתם לאו מיגמר מילתא היא לגמרי כאידך דלעיל ומיהו אשכחן נמי בפ"ק דחולין דאיצטריך קרא למעוטי דלא ליגמרי מהדדי גבי לוים בשנים פסולים דאמרינן יכול אף בשילו ובית עולמים כן ת"ל לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא באהל מועד לא אמרת אלא בזמן שעבודה בכתף והתם נמי ודאי הוו גמרי מהדדי כיון דאיקרו משכן ומקדש כיון שאין שני הלוים תלוים בקדושת הבית אלא משום שירות בעלמא ולהכי איצטריך קרא לפרושי שאין פסול שנים משום שאר עבודות אלא מפני עבודה בכתף:

והשתחווה או ששהה כדי וכו' כולה מתני' מפרש בגמ'. ת"ר קידה על אפים וכו' הקשו בתוס' דהא הכי נמי אשכחן השתחואה על אפים כדכתיב וישתחו לאפיו ארצה וכתיב נמי וישתחוו לו אפים ארצה וכתיב אפים ארץ ישתחוו לך וכתיב ויקד וישתחו לאפיו ויש אומרים דשאני השתחואה דגלי בה קרא הכא להשתחוות לך ארצה דכיון דכתיב השתחואה ארצה בלא אפים גלי לך הארצה דהכי בהשתחואה דאידך קראי היינו פשוט ידים ורגלים ול"נ לי דהא גבי קידה נמי כתיב ארצה בלא אפים כדכתיב וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו ובתוס' תירצו הכא מגמר' אמרינן לה וה"ק קידה על אפים דוקא דהכי גמירי לה וכדכתיב ותפול בת שבע אפים ארצה אבל השתחואה אע"ג דאיכ' על אפים דומיא דקידה ה"נ איתא בפשוט ידים ורגלים כדכתיב להשתחוות לך ארצה והיא עיקר שם השתחוייה שאין כיוצא בו קידה וכיון שכן היא הנותנת דשיעור שהיה דהשתחוואה דגמירי במקדש היינו השתחואה הוו שהיא פשוט ידים ורגלים:

משכן שעשה משה אף הוא דינו כדין המקדש וכשם שהבא למקדש בטומאה חייב כך הנכנס למשכן בטומאה חייב שנ' את מקדש י"י טמא שניהם שוים לענין זה:

זה שביארנו במשנה בנטמא בעזרה שכל ששהא לשם כדי השתחואה או השתחוה חייב צריך שתדע שהשתחואה היא פשוט ידים ורגלים כמו שאמרו קידה על אפים ר"ל שאינו נוגע בארץ לא מברכיו ולא מגופו אלא ראשו מגיע לארץ וכדכתי' ותקוד בת שבע אפים ארצה ולא הגוף וכריעה על ברכים כדכתי' מכרוע על ברכיו והשתחואה בפשוט ידים ורגלים שנ' ביוסף להשתחוות לך ארצה כלומר כל הגוף ושיעור השתחואה בכדי שיאמר אחר השתחואתו ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודו לי"י כי טוב ומ"מ בענין זה כל שהשתחוה כלפי פנים כלומ' שהחזיר פניו להיכל והשתחוה אפי' אנס עצמו במהירות גדול עד שלא שהה כשיעור שהזכרנו חייב שכל שהשתחוה כלפי פנים אין צריך שהייה אבל כל שלא השתחוה אלא ששהה אין שהייתו מחייבת אלא בכדי שהייה שהזכרנו ואם השתחוה ביציאתו כלפי חוץ אין בזה דין השתחואה ואינו מתחייב אלא בשיעור שהייה ויש כאן שטה אחרת לומ' שהשתחואה כלפי פנים אף בכריעה על ברכים חייב מפני שבקומו וחזרת פניו לחוץ יש כאן שיעור שהייה והכל עולה לענין אחד:

בד"ה או אידי כו' ושמא קים ליה להש"ס בערובין ובחולין שיש אוהל מועד מיותר ובחולין כי ממעט כו' עכ"ל קצרו במקום שהיה להם להאריך דבההיא דחולין נמי איכא שום יתור דאיצטריך למעטינהו מזאת ובתר דמעטינהו ההוא יתורא אתי לדרשה אחריתא וכ"ה בתוספות בפ' טרף בקלפי ע"ש:

בא"ד ואומר ר"ש מדרוי"ש דלר"א נמי אית ליה דגמירי כו' עכ"ל כתב מהרש"ל ותופס עיקר גירסת הספרים דל"ג לכתוב או אידי ואידי כו' עכ"ל ואין זה נוח לי דכיון דהמקשה ע"כ הבין הברייתא דר"א כפשטה דלא גמירי מהדדי היאך ובמה השיב לו המתרץ כל זה וכולו חסר מן הספר אבל אי גרסינן ליה ניחא דהמתרץ השיב לו דר"א דברייתא לא קאמר דלא גמירי מהדדי אלא דה"ק לכתוב אידי ואידי משכן או אידי ואידי מקדש ומשני אלו נאמר מקדש בתרוייהו כו' כמ"ש התוס' ותו לא מידי ודו"ק:

גמ' אם אינו ענין לטומאה שבחוץ תנהו ענין לטומאה שבפנים כל זה נמחק:

תוס' בד"ה או אידי כו' ואמר הר"ר שלמה מדריו"ש כו' נ"ב פי' ותופס גירסת הספרים דל"ג ליכתב או אידי ואידי כו' ודו"ק. [עיין במהרש"א]:

בא"ד וי"ל משום כו' נ"ב כמו אלא י"ל ודו"ק נ"ל:

גמרא וא"ל ר' שמואל ב"נ. כ"נ דצ"ל עי' מגילה (כ"ג):

תד"ה או. ושמא קים ליה כו' ובחולין כו' ובחולין כו'. הן הלשון בדבריהם כאן שלם בלתי שום מגרעת ולא עמדתי ע"ד המהרש"א שנתן חסרון בהם גם מש"כ כדממעטי' בחולין מוזאת נמשך אחר לשון התוס' ביומא אבל שם ט"ס וצ"ל כמ"ש כאן מלעבוד עבודת כו' וכן תיקן שם הגרי"פ:

בא"ד ונראה לו דגבי שילוח כו'. נראה דהגהת רש"ל המצוינת לעיל שייכא הכא:

תד"ה קידה. תימה כו' וישתחו לאפיו כו' ויקד וישתחו לאפיו. לעד"נ דמאלו אין קושיא דכינוי לאפיו הא' שב על יעקב והב' על המלאך ור"ל לפניהם וכן במגילה לא הביאו רק קרא אפים ארץ כו':

תוס' ד"ה תנהו ענין כו' וא"ת עונש שמענו אזהרה מנין צ"ע מ"ש מפסח ומילה דחייבי עשה נינהו וחייבי כריתות. ועי' תוס' לקמן י"ז ע"ב ד"ה אבל כו'. ולשיטת רש"י דאינו רק בעשה וכרת ולא לאו א"ש מה שהקשו תוס' לעיל ז' ע"ב ד"ה בשוגג כו' אבל קשיא דאטומאת מקדש וקדשיו כו' אי במזיד בר מלקות הוא כו' ע"ש ולשיטת רש"י משכחת ליה בנטמא בעזרה דליכא מלקות ודו"ק:

מיהו צ"ע מלקמן בסמוך אבעייא דשהיי' למלקות כו' וצ"ע רב:

והא לא קשיא איך יתחייב קרבן דלא הוה דומיא דע"ז עי' מכות י"ג ע"ב יש לומר חטאת קבועה ילפינן מע"ז משא"כ עולה ויורד דהרי אפי' שבועות עדות ובטוי מחייב עולה ויורד:

ד"ה קדושה קדושת עולם כו' עי' מ"ש לעיל בלשון תוס' ד"ה דכ"ע קידשה לע"ל כו' לישב קו' תוס' הלז. ועי' מגילה י' ע"א תוס' ד"ה ומ"ט כו':

ד"ה או אידי ואידי כו' וקשה מכל הנהי שהבאתי שמצריך תרי קראי כו' ואולי אי לא הוה כתיב בכל הנהי ב' קראי ה"א דלהכי כתי' גבי טומאה משכן ומקדש להודיע לנו דבשאר דוכתי משכן לאו היינו מקדש לכן איצטרך יתורא דקראי בכל הני וע"כ משכן ומקדש דהכא לנטמא בפנים אתא ודו"ק:

גמ' אמר רבא לא שנו אלא שהשתחוה כלפי פנים כו' נלפע"ד דללישנא קמא לעולם בעי השתחואה בפשוט ידים ורגלים כלפי פנים ויש בה שיהוי קצת אלא אם הוא זריז וממהר להשתחות מן השיעור הנתון לאדם בינוני מ"מ חייב בהשתחואתו משא"כ ללישנא בתרא דמדייק מדקתני כדי השתחויה מכלל דהשתחואה גופה בעי שיעור כו' משמע דבפנים לא בעי שיעור כלל וזה א"א בשום פנים אם לא בכריעה בעלמא בלי פשוט ידים ורגלים. וזהו הנפקותא בין הני לישנא. ועי' מה שהקשה בת"ח ודו"ק:

פרש"י ד"ה אלא שהשתחוה כלפי פנים למערב אבל השתחוה כלפי חוץ למזרח אין זו השתחויה עכ"ל דוגמא בעלמא נקט לעומד לפני ההיכל הכל תלוי במזרח ומערב וה"ה לעומד אחורי הפרוכת נהפך הוא למזרח חייב ולמערב פטור וה"ה לאחד מהצדדין ולא גמירי רוחות כ"א פנים וחוץ. ולשון הרמב"ם בפי' המשנה מתוקן בזה ודו"ק:

תוס' ד"ה קידה כו' ומייתי דאשכחן נמי קרא בהכי עכ"ל. הקשני אחד מן התלמידים דה"ל להקשות מויכרעו אפים על הרצפה דבסמוך דמצינו אפים בכריעה וזה היה קשה יותר מאפים דגבי השתחואה דאלו בהשתחואה פישוט ידיו ורגליו וגם פניו מונחים על הארץ ונהי דקידה הוא רק באפים וכל גופו נשען על אצבעות רגליו. מ"מ שייך שפיר אפים גם בהשתחואה. ואפים דקידה קים להו כמ"ש תוספות דהכי הוא. אבל מאפים דכריעה קשה מה ענינו וצ"ע:

ואולי נקרא השתחויה כריעת אפים שהכרעיים וגם אפיו מונחים על הארץ בפישוט כל גופו ולק"מ:

גמ' צריך שהיי' למלקות או אין צריך שהיי' למלקות. הנה בכל התורה לא קיי"ל כר"ש דס"ל כל שהוא למלקות ולא ניתנו שיעורים אלא לקרבן והא דמבעיא ליה רבא הכא בשיעורא דשהיי' נלפע"ד דיש להסתפק בב' תירוצי תוס' דלעיל ד"ה תנהו ענין כו' דאי אמרינן ולא יטמאו את מחניהם משמע בין בפנים בין בחוץ א"כ דבדיבור אחד נאמרו פנים וחוץ ע"כ לא ניתן בהו שיעור דהאי לאו ניתן גם לנטמא בחוץ ושם לא נאמר שיעור כלל וה"ה לבפנים רק לקרבן דמיוחד קרא לבפנים:

אבל להך תי' של תוס' דולא יטמאו לא הוה קאי רק אחוץ אלא לבתר דנדע כרת וקרבן בפנים נאמר שהלאו קאי גם אכהנים אם כן לא נדע טפי מקרבן דבעי שיהוי כנלפע"ד:

ובזה כבר הונח לנו מה שהקשו בתוס' מנזיר י"ז ע"ש מ"ג ע"א מבואר דלא משכחת ביאה בלא טומאה בנזיר כ"א בשידה תיבה ומגדל ופרע עליו המעזיבה ובהכי לחוד איירי קרא דביאה ע"ש היטב ואם כן א"נ בפנים לא גמירי שהיי' כ"א לקרבן ולא למלקות משום דולא יטמאו אנטמא בחוץ נמי קאי וכשם שאין שהיי' בנטמא בחוץ ונכנס לפנים ה"ה לנטמא בפנים מ"מ אי גמירי נמי שהיי' מאבראי בנזיר בבה"ק שייך אפי' במלקות כיון דהתם מיוחד קרא להכי שנכנס לשם על ידי שידה תיבה ומגדל כנ"ל וכן יש לישב מכלאים וק"ל:

א"ר ישמעאל בר' יוסי למה מנו חכמים וכו' שכשעלו בני הגולה וקדשום. פירש"י לא פירש לי במה מקודשים ערי ארץ ישראל. ורבינו גופיה פירש בערכין דף ל"ב ע"ב וקדשום מפרש בשבועות דמקדשי לה בשתי תודות ובשיר וב"ד מהלכין ושתי תודות אחריהן וכו' עכ"ל וכבר התוספות שם ד"ה וקדשו העירו על זה. ונראין הדברים דרבינו בשמעתין אסתפק ליה אם שאר עיירות א"י מקדשין אותם כדרך שמקדשין ירושלם. ובערכין מסיק דגם שאר ערי א"י מקדשי בשתי תודות וכו'. אמנם קצת יש להרגיש דנהי דרבינו הכריע בסברתו הכי מ"מ לא הול"ל בערכין מפרש בשבועות כאלו הדבר פשוט והרי הוא עצמו נסתפק שם. והול"ל דנראה דמקדשי על דרך שאמרו בשבועות ויש ליישב:

אם נאמר משכן למה נאמר מקדש וכו'. ומסיק דהכי קשיא ליה מכדי מקדש איקרי משכן ומשכן איקרי מקדש וכו' עיין בסוגיא. וכתבו התוס' דאע"ג דמקדש איקרי משכן לא גמרי מהדדי אי לאו דכתיב קרא יתירה. וראיתי להרב באר שבע בריש תוספותיו למסכת תמיד גבי שמירת בית המקדש שהקשה דקראי דמייתי במשכן כתיבי ומנ"ל בבית עולמים דאע"ג דמקדש איקרי משכן לא גמרי מהדדי אלא אי איכא קרא וכתב ושמא י"ל דקים להו שיש אהל מועד מיותר לכך להשוות מקדש למשכן וכי האי גוונא תירצו התוספות בריש עירובין וכו' ועוד י"ל כמו שפירש רבינו חיים הכהן בפ"ב דשבועות דדבר שאינו תלוי בקדושת המקום סגי בחד קרא וכו' ולפי ששמירת המשכן והמקדש אינו תלוי בקדושת המקום הלכך לא צריך קרא להשוות משכן למקדש עכ"ל:
וזה לי חמשה ושלשים שנה שתמהתי עליו דאשתמיטיתיה מ"ש בפסיקתא פרשת במדבר וז"ל וסביב למשכן יחנו זה באהל מועד במדבר והלוים יחנו סביב למשכן העדות זה בית עולמים דתנן במסכת תמיד בג' מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש עכ"ל הרי דכבר קדמוהו רבנן ואשכחו קרא יתירה לשמירת בית המקדש ומהך פסיקתא יש סייעתא לדעת התוספות דכל דגמרי מהדדי איכא קרא יתירה ולא כדמשני רבינו חיים כהן דמידי דלא תלי בקדושת המקום גמרו מהדדי דהא הכא בשמירה דלא תלי בקדושת המקום ויליף מקרא. ומיהו מצאתי סמך קצת לרבינו חיים כהן מגמרין בריש תמיד כמ"ש במקום אחר בס"ד. [ועמ"ש לפנים פ"ק דתמיד. ועוד כתבתי בקונטריסי בס"ד] ועמ"ש מרן בכסף משנה ריש הלכות בית הבחירה ומ"ש הר"ב בני יעקב בהגהותיו על הרמב"ם ודוק:

ת"ר קידה על אפים וכו'. עמ"ש בעניותי בספרי הקטן שער יוסף דף ל"א בס"ד:

טומאה בעזרה מנלן. מי שנטמא בעזרה מנלן דמיחייב הא לא קרינא ולא יטמאו את מחניהם (במדבר ה) שכבר טימא: שבחוץ כו'. שנטמא מבחוץ: קדושת עולם. שאין אחריה היתר במות: אשכחן מקדש דאיקרי משכן כו'. כדמפרש לקמן: ונתתי משכני בתוככם: כל הניתן בתוככם קרי משכן: ההוא בארון כתיב. שהיו הקהתים נושאין את הארון והשולחן והמנורה והמזבחות שהם דברים המקודשים: לא שנו. דבהשתחויה כל דהו אפי' לא שהה בה כדי השתחויה חייב: אלא שהשתחוה כלפי פנים. לצד מערב: אבל השתחויה כלפי חוץ. למזרח אין זו השתחויה ואי שהה כדי השתחואה מיחייב משום שהייה ואי לא לא: והכי קאמר השתחויה כלפי פנים. כל דהו או שלא השתחוה ושהה כדי שיעור חיוב השתחואה דהנך כלפי חוץ דבעי שיעור חיוב: ארצה. משמע לשון שיטוח: למלקות. אם התרו בו שלא לעמוד ועמד פחות מכדי שהייה:

נטמא בעזרה. תימה אמאי לא קתני שתים שהן שש דהא מצרכינן קרא בגמרא לטומאה שבפנים ויש לומר דמתני' לא איירי אלא בטומאה שבחוץ: מה''מ. מהא דגמירי לקמן שיעור שהייה לא שמעינן לא מלקות ולא כרת דה''א איסורא בעלמא הוא דאיכא: תנהו ענין לטומאה שבפנים. וא''ת עונש שמעינן אזהרה מנין ויש לומר מולא יטמאו את מחניהם (במדבר ה) דמשמע אפי' נטמא בפנים ולא כמו שפירש בקונטרס דולא יטמאו משמע שנטמא בחוץ ולא נטמא בעזרה דאותו כבר טימא ומיהו מעיקרא דבעי מנהני מילי משום דכיון דאכתי לא מייתר האי קרא לית לן לאוקומה לא יטמאו אלא בנטמא מבחוץ דאשכחן דהזהיר בו הכתוב במקום אחר דכתיב (ויקרא יב) ואל המקדש לא תבא ועוד נראה דמעיקרא לא בעי כלל אלא לענין כרת אבל אזהרה פשיטא ליה דאיכא דלא יטמאו משמע דנטמא בפנים דהא כתיב (במדבר ה) וישלחו מן המחנה אבל קרא דכרת משמע דאיירי באותו שראוי להתחטא קודם שיטמא משכן: קדושתו קדושת עולם. פירש בקונטרס שאין אחריה היתר במות וקשה דא''כ תפשוט מהכא דסבר רבי אליעזר דקידשה לעתיד לבא ולספרים דגרסי נמי רבי אלעזר תקשה דבפרק קמא דחולין (דף ז.) אמר אישתמיטתיה דאמר ר' שמעון בן אליקים משום רבי אלעזר בן שמוע קדושה ראשונה וכו' ולא קידשה לעתיד לבא ויש לפרש קדושת עולם שהאריכו בקדושה יותר א''נ לפי שאין ראוי לחזור ולקדש אלא באותו מקום קרי ליה קדושת עולם: או אידי ואידי מקדש או אידי ואידי משכן. משמע הכא דאף על גב דמקדש איקרי משכן לא גמרי מהדדי אי לאו דכתיבי קראי יתירי וכן בסוטה בפרק היה מביא (דף טז. ושם) דמצריך התם. קרא לרבות שילה ובית עולמים וכן בפרק שני שעירים (יומא סז:) מדבר המדברה לרבות נוב וגבעון ושילה ובית עולמים ובפרק טרף בקלפי (שם דף מד. ושם) גבי וכל אדם לא יהיה באהל מועד ובפרק הוציאו לו (שם דף נג.) גבי מעלה עשן ותימה דבפרק קמא דחולין (דף כד. ושם) גבי לוים בשנים דרשינן יכול אף שילה ובית עולמים כך תלמוד לומר לעבוד עבודת עבודה וגו' לא אמרינן אלא בזמן שהעבודה בכתף אלמא אי לאו קרא הוה גמרינן מהדדי ובריש עירובין (דף ב. ושם) גבי שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין שנאמר ושחטו פתח אהל מועד נפקא לן היכל מדאיקרי משכן מקדש ומקדש משכן ושמא קים ליה להש''ס בעירובין ובחולין שיש אהל מועד מיותר ובחולין כי ממעט שילה ובית עולמים מוקמינן ליה לדרשה אחרינא ומיהו קשה כיון דמקדש איקרי משכן ומשכן איקרי מקדש אמאי לא ידעינן שפיר בכל דוכתא תרוייהו מחד קרא כמו חיה ובהמה שזו בכלל זו ורבינו חיים כהן היה מחלק דדבר שאינו תלוי בקדושת מקום כההיא דעירובין ובחולין התם סגי בחד קרא לשניהם אבל בשמעתין דתלוי בקדושת מקום לא גמרי מהדדי מטעמא דמפרש ר' אלעזר וכן בהנהו דיומא דנעשים בפנים הוי בקדושת מקום ושילוח שעיר המדבר בא מכלל חבירו שנעשה בפנים וכן ההיא דסוטה דצריך קרקע המשכן ואית דל''ג הכא ליכתב או אידי ואידי מקדש וכו' אלא גרסי מכדי מקדש איקרי משכן ומשכן איקרי מקדש מקדש ומשכן למה לי וקשה דא''כ ר' אלעזר אמורא חולק על רבי אלעזר תנא דרבי אלעזר קאמר בהדיא דלא גמרינן מהדדי ואמר הר''ר שלמה מדרוי''ש דלר' אלעזר נמי אית ליה דגמירי מהדדי משום דמשכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן וה''פ דמילתא אם נאמר מקדש למה נאמר משכן כלומר כיון דאיצטריך למיכתב תרוייהו משום טומאה שבפנים כדקאמר ר' אלעזר אמאי שני קרא בדיבורא ליכתיב או תרוייהו משכן או תרוייהו מקדש ומשני אילו נאמר מקדש בתרוייהו הייתי אומר דלהכי איכתיב קרא תניינא למעוטי משכן דלא נימא משכן איקרי מקדש וחייב ולא לטומאה שבפנים וכן אי הוה כתיב משכן בתרוייהו ה''א דאתא למעוטי מקדש להכי כתוב משכן ומקדש והשתא בחד קרא סגי והוה ידעינן תרוייהו מדמקדש איקרי משכן אלא ע''כ אתא חד קרא לטומאה שבפנים וקשה מכל הנהו שהבאתי שמצריך תרי קראי ובההיא דסוטה ל''ג בקונטרס נוב וגבעון לפי שלא היו סוטות שותות שם כדמוכח בפרק בתרא דזבחים (דף קיב.) וא''ת מ''ש דגבי המדבר המדברה מצריך לרבות נוב וגבעון טפי מבהנך וי''ל משום דבההוא עניינא כתיב כפורת והזה אל הכפרת דמשתעי בארון ובנוב ובגבעון לא היה ארון אבל קשיא לריב''א הא גבי מעלה עשן נמי כתיב כפרת ונראה לו דגבי שילוח שעיר המדבר כתיב שילוח מחנה ולכך איצטריך ריבוי דאפשר דאין קדושת מחנות בנוב וגבעון כיון שהותרו הבמות: קידה על אפים. תימה השתחואה נמי אשכחן על אפים דכתיב (בראשית מח) ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו וישתחו לאפיו ארצה (ישעיה מט) אפים ארץ ישתחוו לך (במדבר כב) ויקוד וישתחו לאפיו וי''ל דמגמרא אית לן קידה על אפים ומייתי דאשכחן נמי בקרא הכי:

שבועות טז ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף טז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד