שבועות טז ע"א

שבועות טז ע"א - Steinsaltz

Based on a ruling of a prophet the loaves of one thanks-offering were eaten, and based on a ruling of a prophet the loaves of the other thanks-offering were burned. The prophets Haggai, Zechariah, and Malachi, who lived at the time of Ezra and Nehemiah’s reconsecration of Jerusalem, instructed the people concerning how the ceremony should be conducted, without providing reasons for the procedures.

§ The mishna teaches: And with regard to any addition to the Temple that was not made with all these ceremonial procedures, one who enters there while ritually impure is not liable. It was stated that amora’im disagreed about the text of the mishna. Rav Huna says: We learned in the mishna: With all these, which means that all of these procedures are indispensable, and if even one is missing, the consecration does not take effect. Rav Naḥman says: We learned in the mishna: With one of all these; i.e., any one of these procedures suffices for the consecration to take effect.

The Gemara further clarifies this disagreement. Rav Huna says: We learned in the mishna: With all these. The Gemara explains: He maintains that the initial consecration of the Temple in the days of David and Solomon sanctified it for its time and sanctified it forever. Therefore, the site of the Temple retained its original sanctity even during the days of the Second Temple. And Ezra, who reconsecrated the area, did so merely as a commemoration of the initial consecration. Accordingly, even though there was no king or Urim VeTummim, the entire area was fully consecrated. By contrast, in order to consecrate an area that had not been part of the initial consecration, all of these procedures are necessary and none can be omitted.

Rav Naḥman says: We learned in the mishna: With one of all these. The Gemara explains: He maintains that the initial consecration of the Temple sanctified it for its time only, and did not sanctify it forever. And Ezra consecrated the Temple and its courtyards, even though there was no king or Urim VeTummim. Consequently, it follows that there is no need for all of these procedures in order for the consecration to take effect.

Rava raised an objection to Rav Naḥman: The mishna explicitly states: Any addition that was not made with all these procedures. Rav Naḥman said to him: Emend the mishna and teach it as stating: With one of all these procedures.

The Gemara cites a proof against the opinion of Rav Naḥman: Come and hear a baraita: Abba Shaul says: There were two ponds [bitzin] on the Mount of Olives [Har HaMishḥa], a lower pond and an upper pond. The lower pond was consecrated during the time of the First Temple with all the procedures mentioned in the mishna, and it has the sanctity of Jerusalem for all purposes. By contrast, the upper pond was not consecrated with all these procedures, but rather it was consecrated by those who returned from the exile in Babylonia, without a king and without the Urim VeTummim.

The baraita continues: With regard to the lower pond, whose consecration was complete, amei ha’aretz, uneducated people who were not scrupulous in their observance of the mitzvot relating to tithes and to ritual purity, would enter into there and would partake of offerings of lesser sanctity that may be eaten in all of Jerusalem there, but they would not partake of second tithe there because they conducted themselves stringently concerning this matter. And ḥaverim, who were meticulous in their observance of those mitzvot, would partake of both offerings of lesser sanctity and second tithe there.

The baraita continues: As for the upper pond, whose consecration was incomplete, amei ha’aretz would enter into there and partake of offerings of lesser sanctity there, but they would not partake of second tithe there. And ḥaverim would partake of neither offerings of lesser sanctity nor second tithe there. And for what reason did they not consecrate the upper pond? It was because additions can be made to the city of Jerusalem or to the Temple courtyards only by a special body comprising the king, a prophet, the Urim VeTummim, and the Sanhedrin of seventy-one, and with two thanks-offerings and with a special song.

The Gemara asks: But why did they consecrate the upper pond if they could not do so properly? This Gemara responds: Why did they consecrate it? Didn’t you say that they did not consecrate it? Rather, the question should be asked as follows: Given that they could not consecrate the upper pond, why did they bring it within the walls of the city? The Gemara answers: Because it was a weak point [turpa] of Jerusalem and it would have been easy to conquer the city from there, it became necessary to include it within the wall. This baraita seems to present explicit proof against the opinion of Rav Naḥman, who holds that there is no need for all of the procedures listed in the mishna in order for the consecration to be complete.

The Gemara rejects this proof: This is a dispute between tanna’im as to whether the initial consecration of Jerusalem and the Temple sanctified them only for their time or forever. Abba Shaul maintains that the initial consecration lapsed, and therefore the reconsecration required all of the procedures mentioned in the mishna. Where is this dispute taught? As it is taught in a mishna (Eduyyot 8:6): Rabbi Eliezer says: I heard that when they were building the Sanctuary in the Second Temple, they fashioned temporary curtains for the Sanctuary and temporary curtains for the courtyards to serve as partitions until the construction of the stone walls was completed. The difference was only that in the Sanctuary, the workers built the walls outside the curtains, without entering, and in the courtyards, the workers built the walls within the curtains.

The mishna continues: Rabbi Yehoshua says: I heard that one sacrifices offerings on the altar even if there is no Temple, and one partakes of offerings of the most sacred order in the Temple courtyard even if there are no curtains, and one partakes of offerings of lesser sanctity and second-tithe produce in Jerusalem even if there is no wall surrounding the city. This is due to the fact that the initial consecration sanctified the Temple and Jerusalem for their time and also sanctified them forever. The Gemara concludes: From the fact that Rabbi Yehoshua based his opinion on the principle that the initial consecration sanctified the Temple and Jerusalem forever, can one not learn by inference that Rabbi Eliezer maintains that it did not sanctify them forever? Apparently, this issue is the subject of a dispute between tanna’im.

Ravina said to Rav Ashi: From where do you draw this inference? Perhaps everyone maintains that the initial consecration sanctified the Temple and Jerusalem for their time and also sanctified them forever. And one Sage, Rabbi Eliezer, stated that tradition, which he heard from his teachers, and one Sage, Rabbi Yehoshua, stated that tradition, which he heard from his teachers, and there is no dispute between them. And if you would say: Why do I need curtains at all according to Rabbi Eliezer? The original sanctity remained when Jerusalem was not surrounded by walls, and similarly, the presence or absence of curtains is irrelevant to the sanctity of the Temple area. The Gemara answers: The curtains were established merely for seclusion, as it would have been unbecoming for the activity in this most sacred venue to be visible to all.

Rather, this matter is subject to a dispute between these tanna’im, as it is taught in a baraita with regard to the walled cities listed in the mishna in tractate Arakhin (32a): Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, said: Why did the Sages enumerate specifically these nine cities as cities that were walled since the days of Joshua, son of Nun? In fact, there were many more. The reason is that when the exiles ascended to Eretz Yisrael from Babylonia in the time of Ezra, they found these cities and consecrated them as walled cities; but the sanctity of the first walled cities, enumerated in the book of Joshua, was nullified when settlement in Eretz Yisrael was negated and the Jewish people were exiled. The Gemara comments: Apparently, Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, maintains: The initial consecration sanctified the Temple and Jerusalem for their time only and did not sanctify them forever.

And the Gemara raises a contradiction from a different baraita: Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, says: Were these cities that are enumerated in tractate Arakhin the only walled cities? But isn’t it already stated: “Sixty cities, all the region of Argob, the kingdom of Og, king of Bashan, all these were cities fortified with high walls, gates and bars” (Deuteronomy 3:4–5), indicating that there were many walled cities in the time of Joshua? Rather, why then did the Sages enumerate specifically these cities? It is due to the fact that when the exiles ascended from Babylonia they found these and consecrated them as walled cities.

The Gemara asks: They consecrated them? If their sanctity remained, it should not have been necessary to consecrate them. Now, don’t we say later in the same baraita that it is not necessary to consecrate them? The Gemara clarifies: Rather, this is what the baraita means to say: When the exiles ascended from Babylonia they found these and enumerated them.

The baraita continues: And not only these, but in any city with regard to which you receive a tradition from your ancestors that it was surrounded by a wall from the days of Joshua, son of Nun, all these mitzvot with regard to walled cities are observed in it, due to the fact that the initial consecration sanctified the Temple and Jerusalem for their time and sanctified them forever. The Gemara comments: This is difficult, as there is a contradiction between one statement of Rabbi Yishmael bar Yosei and another statement of Rabbi Yishmael bar Yosei.

The Gemara answers: If you wish, say that there are two tanna’im who disagree with regard to the opinion of Rabbi Yishmael bar Yosei. Each transmitted Rabbi Yishmael’s opinion in a different manner. And if you wish, say instead that one of the traditions is mistaken, as one of the baraitot was stated by Rabbi Elazar bar Yosei, and not his brother, Rabbi Yishmael. As it is taught in a baraita: Rabbi Elazar bar Yosei says that the verse with regard to walled cities states: “Which has [lo] a wall” (Leviticus 25:30). The word lo is written with an alef, meaning no, and accordingly the verse would be stating to the contrary, that the city does not have a wall, but its vocalization is in the sense of its homonym, lo with a vav, meaning that it has a wall. This indicates that even if it does not presently have a wall but it had a wall previously, it retains its status as a walled city. It is Rabbi Elazar bar Yosei who maintains that the first consecration sanctified the Temple and Jerusalem forever.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טז - א

על פי נביא נאכלת, ועל פי נביא נשרפת, כלומר, לא מטעם "יוצא" נשרפת, אלא שכך הורו בשעת קידוש ירושלים חגי זכריה ומלאכי הנביאים, ואין טעם בדבר. ^[1] שנינו במשנה: וכל שלא נעשית בכל אלו הנכנס לשם אין חייב עליה:

איתמר:

רב הונא אמר: "כל שלא נעשית בכל אלו" תנן, ואם חסר בקידוש אחד מן הדברים שנשנו במשנתנו אינו קידוש.

רב נחמן אמר: "כל שלא נעשית באחת מכל אלו" תנן, ואין כל הדברים שנשנו במשנתנו מעכבים את הקידוש, אלא אף באחד מהם די שיחול הקידוש -

וטעמו של רב נחמן הוא, משום שהרי בימי עזרא קידשו את ירושלים ולא היו שם מלך ולא אורים ותומים, הרי שאין כל השנויים במשנה מעכבים.

ומפרשינן מחלוקתם:

רב הונא אמר: "בכל אלו" תנן, ואף על גב שמקידושו של עזרא הרי מוכח שאין כולם מעכבים, היינו משום דהוא קסבר: קדושה ראשונה שקידש שלמה את ירושלים קידשה לשעתה, וקידשה לעתיד לבא, כלומר, לא בטלה הקדושה הראשונה מירושלים אלא קיימת היא מאז ולעולם, ונמצא שלא הוצרכה ירושלים לקידוש מחדש, ועזרא שעשה מה שעשה זכר בעלמא הוא דעבד, ואין ללמוד מזה לקידוש גמור.

רב נחמן אמר: "באחת מכל אלו" תנן, היינו משום דהוא קסבר: קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא, ועזרא קדושי קדיש קידוש גמור אף על גב דלא הוו אורים ותומים, הרי שאין כל השנויים במשנתנו מעכבים, ולמדנו שדי באחד מהן כדי לקדש.

איתיביה רבא לרב נחמן מלשון משנתנו, ששנינו: "כל שלא נעשית בכל אלו"!?

תירץ לו רב נחמן לרבא: תני במשנתנו "כל שלא נעשית באחת מכל אלו". ^[2]

תא שמע כדברי רב הונא מהא דתניא:

אבא שאול אומר: שני ביצעין [משטחים] היו בהר המשחה [הר הזיתים]:

תחתונה, כלומר, האחת היתה בשפולי ההר, ועליונה, והשניה היתה למעלה הימנה בשיפוע ההר; וחילוק היה ביניהן באופן הקידוש:

תחתונה נתקדשה בכל אלו שנשנו במשנתנו, כי בימי בית ראשון כשהיו כל אלו הכניסוה וחיברוה לעיר על ידי חומה אחרת שבנו סביבה -

ואילו עליונה לא נתקדשה בכל אלו, אלא בעולי גולה [כשעלו ישראל מגולת בבל] שהוסיפו על העיר ובנו היקף חומה אחרת מבחוץ, שלא במלך ושלא באורים ותומים; ולפיכך:

תחתונה שהיתה קדושתה גמורה, עמי הארץ נכנסין לשם ואוכלין שם קדשים קלים הנאכלים בירושלים, אבל לא מעשר שני שמקום מאכלו הוא בירושלים, כי הקפידו הם לאוכלה דוקא לפנים מחומת ירושלים הראשונה -

ואילו חברים אוכלין שם קדשים קלים ומעשר שני, שהרי היתה לה קדושה גמורה של ירושלים.

ואילו בעליונה שלא היתה קדושתה גמורה, עמי הארץ היו נכנסין שם ואוכלים שם קדשים קלים שלא כדין, אבל לא מעשר שני. ^[3]

ואילו חברים אין אוכלין שם לא קדשים קלים ולא מעשר שני, שהרי אינה קדושה בקדושת ירושלים.

ומפני מה לא קידשוה עולי גולה?

משום שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים ובסנהדרין של שבעים ואחד, ובשתי תודות ובשיר, ובימי עולי גולה לא היה מלך ולא אורים ותומים, ולא היו יכולים לקדש כדין.

ולמה קידשוה?

ועד שלא מסיימת הגמרא להביא את כל הברייתא, תמהה הגמרא על לשון הברייתא: איך אתה אומר "למה קידשוה!?" והא אמרת לא קידשוה!?

אלא כך היא כוונת הברייתא: למה הכניסוה וחיברוה לירושלים?

מפני שתורפה [גילויה וערותה] של ירושלים היתה, ונוחה היא ליכבש משם.

הרי מבואר מברייתא זו שאי אפשר לקדש בלא שיהיו כל אלו השנויים במשנתנו, ודלא כרב נחמן הסובר, שדי באחת מכל אלו!?

ומשנינן: תנאי היא, דין זה תלוי במחלוקת תנאים - שהרי בברייתא שתתבאר בסמוך מבואר שנחלקו תנאים בדין קדושה ראשונה אם קידשה לעתיד לבא, ובמחלוקת זו תלוי גם אם כל אלו מעכבים, וכפי שנתבאר לעיל בגמרא; ואם כן, אין כאן קושיא על רב נחמן, כי אותה ברייתא הסוברת כרב הונא, הוא משום שהיא סוברת כדעת האומר "קידשה לעתיד לבא" ולא הוצרך עזרא לקדש, ולכך היה די בלא שיהיו כל אלו. אבל קידוש ממש אינו חל בלי שיהיו כל אלו. אבל רב נחמן סובר כמו התנא הסובר שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא, ולא נתקדשה ירושלים בימי עזרא אלא על ידי קידושו, הרי שמועיל הקידוש בלי שיהיה את כל אלו.

דתניא: אמר רבי אליעזר:

שמעתי מרבותי: כשעלו בני הגולה בימי עזרא, התחילו להקריב קרבנות עשרים ושתים שנה קודם שנגמר בנין הבית, ולפיכך: ^[4]

כשהיו בונין בימי עזרא בהיכל, עשו בתחילה - כדי שיוכלו להקריב קרבנות - קלעים כתחליף לחומת ההיכל, וקלעים כתחליף לחומת העזרות, עד שיבנו את חומותיהם ; אלא שהיה חלוק מקום החומה שבנו ביחס לקלעים בין ההיכל והעזרות:

שבהיכל בונין את החומה מבחוץ לקלעים, כלומר, נתנו את הקלעים לפנים ממקום החומה העתידה, ואת החומה היו בונים במקום הראוי לה מחוץ לקלעים ; ואילו בעזרות בונין את החומה מבפנים לקלעים, כלומר, נתנו את הקלעים מחוץ למיקומה של החומה, ואת החומה היו בונים במקומה לפנים מן הקלעים. ^[5] אמר רבי יהושע: שמעתי מרבותי:

א. שמקריבין קרבנות במקום העזרה אף על פי שאין עדיין שם בית. ^[6]

ב. אוכלין קדשי קדשים במקום העזרה אף על פי שעדיין אין שם קלעים לעזרה.

ג. אוכלים קדשים קלים ומעשר שני בירושלים אף על פי שעדיין אין חומה -

מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה, וקידשה לעתיד לבא.

ומכאן יש ללמוד מחלוקת תנאים בדין "קידשה לעתיד לבא", שהרי: לאו מכלל, האם אין הדבר כן דיש כאן מחלוקת בין רבי אליעזר לרבי יהושע:

דרבי אליעזר סבר: קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא, ולפיכך אמר רבי אליעזר שהוצרכו לעשות קלעים עד שיבנו את החומה, דאם אין בית אין קרבן דקדושה ראשונה בטלה לה; ועל זה בא רבי יהושע לחלוק שאין צריך בית ולא קלעים ולא חומה, כי קדושה ראשונה לא בטלה.

אמר תמה ליה רבינא לרב אשי:

ממאי, מהיכן מוכרח שיש כאן מחלוקת בדין זה, והרי דלמא דכולי עלמא קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, וכמו שאמר רבי יהושע, ואין כאן מחלוקת בדבריהם כלל, ומר - רבי אליעזר - מאי דשמיע ליה קאמר, ומר - רבי יהושע - מאי דשמיע ליה קאמר, והיינו שאין שתי השמועות חלוקות, אלא שתי שמועות בשני ענינים הם -

וכי תימא: והרי ממקומו הוא מוכרע שרבי אליעזר סובר לא קידשה לעתיד לבא, שאם לא כן, קלעים, לרבי אליעזר, למה לי? לשם מה הוצרכו כלל לקלעים, אם לא שאי אפשר להקריב בלי בית ולכך הוצרכו הקלעים.

זו לא קשיא - כי הוצרכו הקלעים לצניעותא בעלמא, בעת הקרבת הקרבנות; ואם כן אין הכרח מכאן שנחלקו תנאים בדין קדושה ראשונה, ואם כן אכתי תיקשי על רב נחמן שאמר "באחת מכל אלו תנן", מן הברייתא דלעיל שמבואר בה שאינה קדושה אלא בכולם!? אלא הני תנאי [תנאים אלו] הם שנחלקו בדין קדושה ראשונה אם קידשה לעתיד לבא:

דתניא:

שנינו בערכין לב א "ואלו הן בתי ערי חומה [שדין גאולת המוכר מן הקונה שונה מבתי ערי החצרים, ואין להם גאולה אלא עד שנה, ולאחר שנה נחלט ביד הלוקח], שלש חצרות של שני בתים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, כגון קצרה הישנה של ציפורי, וחקרה של גוש חלב ויודפת.

אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי:

למה מנו חכמים במשנה בערכין רק את הערים האלו לענין מצות בתי ערי חומה, אף על פי שהרבה עיירות היו מוקפות חומה? משום שכשעלו בני הגולה בימי עזרא מצאו את הערים האלו, ^[7] וקידשום בקדושת בתי ערי חומה. ^[8] אבל ראשונות, בטלו משבטלה הארץ, כלומר, כשגלו ישראל מן הארץ. ^[9]

אלמא קסבר רבי ישמעאל בר יוסי: קדושה ראשונה שנתקדשו הערים קידשה לשעתה, ולא קידשה לעתיד לבא -

הרי לנו תנא אחד הסובר: קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא; ומאידך תנא אחר סובר שקידשה לעתיד לבא, שהרי: ^[10]

ורמינהי סתירה מברייתא אחרת, ששנינו בה:

אמר רבי ישמעאל בר יוסי: וכי אלו ערים מוקפות חומה בארץ ישראל בלבד היו? והלא כבר נאמר במלחמת ישראל בעוג: "ששים עיר כל חבל ארגוב ממלכת עוג בבשן, כל אלה ערים בצורות חומה גבוהה דלתיים ובריח", הרי שהיו ערים רבות מוקפות חומה -

אלא למה מנו חכמים את אלו, שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקידשום -

ועד שלא סיימה הגמרא להביא את המשך הברייתא, ששנינו שם: ולא אלו בלבד, אלא כל שתעלה בידך מסורת מאבותיך שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון כל מצוות אלו נוהגות בה, מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא - מקשינן עלה:

וכי קידשום השתא כשעלו מן הגולה, הא אמרינן לקמן - בהמשך הברייתא - דלא צריכא לקדושי, אלא כל עיר שהיתה מוקפת חומה קדושה לשעתה ולעתיד לבא, ולמה לי קידוש אחר!?

ומשנינן: אלא כך תאמר: מצאו ערים אלו ומנאום!

ושוב חוזרת הגמרא לסיים את הברייתא:

ולא אלו הערים בלבד הם בדין ערי חומה, אלא כל שתעלה בידך מסורת מאבותיך שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון, כל מצוות אלו ^[11] נוהגות בה, מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא -

והרי קשיא דרבי ישמעאל בר יוסי, אדרבי ישמעאל בר יוסי!?

ויישבו על כך בני הישיבה שני תירוצים:

איבעית אימא: תרי תנאי נינהו אליבא דרבי ישמעאל בר יוסי [שנחלקו בדעתו של רבי ישמעאך ברבי יוסי] -

איבעית אימא: חדא מינייהו [אחת מן הברייתות], רבי אלעזר בר יוסי אמרה, כדמפרש ואזיל.

ובין כך ובין כך מצינו שנחלקו תנאים בקדושה ראשונה אם קידשה לעתיד לבוא.

דתניא: רבי אלעזר בר יוסי אומר: כתיב בפרשת בתי ערי חומה "אשר לוא חומה", ולמדנו מלשון "לוא", שמצד אחד משמע "אשר לא חומה", שאין לא חומה. ומצד שני משמע "אשר לו חומה", שיש לו חומה:

אף על פי שאין לו חומה עכשיו, והיה לו קודם לכן. וכשם שלענין חומה כך, הוא הדין לענין קדושה גם כן, אף על פי שלא קידשה עכשיו רק קודם לכן, קידשה גם כן לעתיד לבא. ^[12]

הערות

^[1] נתבאר על פי רש"י; אבל הרמב"ם [בית הבחירה ו יב] כתב: ואוכלין שם לחם תודה אחת משתי התודות, והשנייה נשרפת, ועל פי הנביא שורפין את זו, ואוכלין את זו; וכתב ה"כסף משנה", דרבינו מפרש דכי מסיק "אלא אמר רבי יוחנן", היינו לומר: לא תיתני "פנימית נאכלת וחיצונה נשרפת", אלא "האחת נאכלת והאחת נשרפת", והנביא אמר להם, אי זו יאכלו ואי זו ישרפו. והרדב"ז כתב על דברי הרמב"ם: ואם תאמר דתנן "הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת"! ? ויש לומר, שכך היה מצוה הנביא: לאכול הפנימית ולשרוף החיצונה. וראה מה שכתב כאן הרש"ש.

^[2] הקשו התוספות: מה דחק את הגמרא להגיה, והרי בלאו הכי מצינו כמה סתם משניות הסוברות ד"קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא", שהרי שנינו במגילה י א ובזבחים קיב ב, דמשקידשה ירושלים בראשונה שוב אין היתר לעולם להקריב בבמות, הרי דקדושת ירושלים לא בטלה; ואם כן הסובר "באחת מכל אלו" ומשום דלא קידשה לעתיד לבא, הוא כדעת תנאים אחרים החלוקים על אותם משניות, ומה ממנו יהלוך לומר, דבאמת אף משנתנו אינה סוברת כדבריו! ? ולא יישבו. ומיהו התוספות במגילה י א כתבו בשם ה"ר חיים כהן, דאף למאן דאמר "קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא" מכל מקום לענין היתר במות אין אחר קדושת ירושלים היתר, ראה שם. ב. וכשיטתם כאן נראה לכאורה גם מדבריהם לעיל טו א ד"ה אין, שהקשו: למאן דאמר "אין מנחה בבמה" איך קידשו בימי עזרא בשיירי מנחה! ? ותירצו בתחילה, דרבי יהודה הסובר כן, יסבור שקידוש עזרא לא היה אלא זכר לדבר כי קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא. ומבואר מדבריהם דלמאן דאמר "יש מנחה בבמה", הקריבו את המנחה בבמה כדי לקדש את העזרה; וזה לא יתכן לדעת ה"ר חיים דלכולי עלמא אי אפשר להקריב בבמה. ונמצא, שלפי דעת ה"ר חיים הסובר דאי אפשר להקריב בבמה כלל, אם כן תיקשי קושיית התוספות שם, האיך הקריבו מנחה בימי עזרא, למאן דאמר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא, שהרי בבמה לא היו יכולים להקריב! ? ומיהו באמת התוספות שם הקשו עוד האיך קידשו בימי שלמה ויהושע, למאן דאמר אין מנחה בבמה, כי בזה אין שייך לומר דהוי זכר לדבר! ? ותירצו בשני אופנים: האחד: כיון שקידוש העזרה נעשה במנחות אם כן אין זה חשיב במה, כי כל העבודה היתה מחנכתה; והשני: כיון דלא אפשר לא צריך. ובפשוטו נאמר לדעת ה"ר חיים כתירוצים אלו, אף לענין הקידוש שבימי עזרא. אך הנה לדעת ה"ר חיים תיקשי לא רק על קידוש העזרה במנחות, אלא אף על הקידוש שהיה בימי עזרא בשתי תודות, כי היכן הקריבום; והתוספות שלא הוקשה להם על הקידוש שבימי עזרא אלא על המנחה, הוא משום דכל הקושיא היא למאן דאמר לא קידשה לעתיד לבא, ולשיטה זו - לדעת התוספות - הבמות מותרות, אך לפי ה"ר חיים באמת תיקשי גם על התודות; ובזה אין שייך לומר כתירוצם השני, שהרי מבואר בהדיא בקרא שעשו קידוש בשתי תודות. וגם כתירוצם הראשון אי אפשר לומר, דסברתם היא רק לענין קידוש העזרה במנחות, אבל לענין קידוש ירושלים בתודות, אין מועיל תירוצם. וצריך לומר, דמתחילה קידשו את העזרה במנחות, ושוב הקריבו שם שתי תודות וקידשו בלחמם את ירושלים; וראה לשון התוספות לעיל טו ב ד"ה דקדשה "דכל זמן שלא קידשה העיר, אף על פי שקידשה העזרה".

^[3] ביאר רש"י: דעמי הארץ המפרישיןמעשרות היו זריזים לעשות בו מצוה מן המובחר, לפי שהיו שומעין דרשה "עשר בשביל שתתעשר", והיו צריכים להתודות "עשיתי ככל אשר צויתני", והיו שומעים את המתרגמים "ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך", לכך היו נכנסין עד תוך חומת ירושלים הפנימית, לקיים "לפני ה' אלהיך"; אבל בקדשים, לא היו מטריחין עצמן, ואוכלים אותם לפנים מחומה חיצונה, כשאין מוצאים אכסניא בפנים; וכשהיו אומרים להם "זו קדושה וזו אינה קדושה", לא היו שומעין לנו, לפי שאומרים "זו חומה וזו חומה, מה לי תחתונה מה לי עליונה".

^[4] נתבאר על פי רש"י במגילה י א.

^[5] לשון רש"י הוא: עושים קלעים במקום החומה ובונים את הכתלים אצל הקלעים וכן לעזרות, ומלשון זה משמע, שהקלעים היו עומדים במקום שהיתה שם חומה בבית ראשון, והחומה היתה שלא במקומה; ואילו בהמשך כתב רש"י: אלא שבהיכל נתנו הקלעים לפנים ממקום החומה, ומשמע שהחומה היתה עומדת במקומה והקלעים לפנים מהם; ומסתבר, דמה שכתב רש"י בתחילה "עושים קלעים במקום החומה" פירושו: כתחליף לחומה, ואין הכוונה לקבוע את מיקומם של הקלעים, ועל פי זה נתבאר בפנים.

^[6] א. ביאור הלשון "אף על פי שאין בית" דהיינו אף על פי שאין שם עדיין בית, הוא על פי מה שפירש רש"י בד"ה ואף על פי שאין חומה: שאין חומה בירושלים, קודם שנבנית החומה; ומיהו יתכן, דכל זה הוא למאי דסלקא דעתין דרבי יהושע בא לחלוק על רבי אליעזר, דלרבי אליעזר הרי מבואר שאי אפשר להקריב עד שיהיה שם בית וחומה, ורבי יהושע סבר אין צריך לכל אלו כלל; אבל למסקנא דלא פליגי כלל, אם כן הביאור הוא "אף על פי שאין שם כבר בית" וכן בכולם. והנה ב"אילת השחר" כתב כאן דבר מחודש מאד, דלכאורה קשה: איך אפשר להקריב בלי בית, והרי כתבו התוספות בזבחים סא א ד"ה קודם, דמזבח שהעמידוהו קודם העמדת המשכן, אי אפשר להקריב עליו קרבנות, משום דהוו להו "שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל" ופסולין משום שנאמר "ושחטו פתח אוהל מועד", וכן כל הקרבנות, ואם כן הוא הדין כאן! ? ומטעם זה כתב "וצריך לומר, דאם שחטו לפני החורבן יכולים להקריבו אחר החורבן"; ולכאורה יש לתמוה: אם כן איך רצתה הגמרא להוכיח מרבי אליעזר שהוא סובר "קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא לעתיד לבא", והרי הוצרכו הקלעים כדי לקיים "ושחטו פתח אוהל מועד"! ? ויש לומר, שהכרח הגמרא הוא ממה שהוצרכו קלעים לעזרה, אבל להיכל באמת יש לומר שהוצרכו קלעים משום דלתותיהם. אלא, שלפי דבריו, אי אפשר לפרש "מקריבין אף על פי שאין בית" היינו אף על פי שעדיין אין בית. ב. ראה ב"קהלות יעקב" שהביא, שאם כי הקרבן כשר, מכל מקום, אין מצוה להקריב, וראה שם בטעם הדבר, ובמה שכתב שם על פי זה.

^[7] רש"י פירש: מצאו דרך ביאתן לארץ ; והראב"ד בתורת כהנים פירש: מצאו בנויין בחומתן, כלומר: האחרים חרבה כבר חומתן בימי עזרא, ואלו בלבד היו בנויים; וכן פירש ב"שפת אמת" ערכין לב א. וב"טורי אבן" מגילה י א ד"ה ומדקאמר כתב: מדקאמר "מצאו אלו וקידשו", משמע לי, דמכל מקום לא מהני קידוש שני שבימי עזרא אלא לאותן ערים שהיו מוקפות חומה כבר בימי יהושע, אבל למוקפות חומה לאחר מכאן, לא ; אלא שמדברי הרמב"ם נראה שקידוש עזרא אהני אפילו למוקפות חומה שבימיו, אף על פי שלא היו מוקפות חומה מימות יהושע, שכתב [שמיטה ויובל יב טו] "כיון שגלו בחורבן ראשון בטלו קדושת ערי חומה שהיו בימות יהושע, כיון שעלה עזרא בביאה שניה, נתקדשו כל הערים המוקפות חומה באותה העת; וראה מה שהקשה על זה; וראה עוד ב"משנה למלך" על הרמב"ם שם: כתב מהרימ"ט חלק יורה דעה סימן לז, דבימי עזרא לא קדשו ערי חומה חוץ מאותם שהיו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון.

^[8] לשון קדושה בבתי ערי חומה, הוא משום שהמצורעים משתלחים מהם, ראה רש"י בד"ה כל המצוות האלו. וכתב רש"י כאן: לא פירש לי במה מקודשים ערי ארץ ישראל; פירוש: איך מקדשים אותם; אך בערכין לב ב ד"ה וקידשום, כתב: מפרש במסכת שבועות דמקדשי לה בשתי תודות ובשיר, וראה ב"טורי אבן" מגילה י א ד"ה מצאו אלו, שכתב על דברי רש"י: ותימה לי הא התם מקדושת ירושלים איירי, שתהא קדושה לאכילת קדשים קלים, אבל לענין קדושת ערי חומה אין צריך הא; ועוד, שאין ענין תודה לענין קדושת ערי חומה, שהרי אמר התם אין עזרה מקודשת אלא בשיירי מנחה, מאי טעמא כירושלים, מה ירושלים דבר הנאכל בה ויוצא ממנה נפסל, אף עזרה; וכיון דטעמא משום הכי הוא, בשאר ערי חומה לא שייך האי טעמא, דהא תודה אינה נאכלת בהן, ואדרבה בביאתן לתוכן נפסלת ביוצא, כיון שיצא חוץ לירושלים; ובפרק ב דשבועות כתב רש"י, לא פירש לי במה מקדשין ערי ארץ ישראל, ולי נראה, דקדושת ערי ארץ ישראל היה בפה מפי בית דין.

^[9] בפשוטו נראה ד"בטלה הארץ" היינו שגלו ישראל ממנה ולא היתה מיושבת אלא בטילה, אך ראה ב"אילת השחר".

^[10] נתבאר על פי רש"י שכתב: קסבר לא קידשה, ורמינהי כו' היינו תנאי; ואם תאמר: הרי רבי יהושע ודאי סבר קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, מדאמר: מקריבין אף על פי שאין בית, ואם כן למה צריכים אנו להוכיח שיש עוד תנא הסובר כן! ? כתב המהרש"א: מדרבי יהושע לעיל ומכמה משניות סתם הוה מצי לאתויי דאית להו קדושה לעתיד לבא, אלא דניחא ליה לאתויי בהך מילתא דבתי ערי חומה גופיה, דאיכא למאן דאמר דלא קידשה לעתיד לבא, ואיכא למאן דאמר קידשה לעתיד לבא.

^[11] כתב רש"י: כל מצוות האלו: מצות בתי ערי חומה [היינו דין גאולתם], ושילוח מצורעים; ושאין עושין מגרשיהן שדה; ותמהו האחרונים על דברי רש"י, כי מה ענין איסור עשיית מגרש לשדה לערים המוקפות חומה.

^[12] כן פירש הב"ח בהגהותיו. א. הנה הסוגיא כאן מדמה דין קידוש בכל אלו השנויים במשנתנו, שהוא תלוי בדין קדושת ירושלים והמקדש אם קידשה לעתיד לבא, לקדושת ערי חומה אם קידשה לעתיד לבא, וראה בזה ב"טורי אבן" מגילה י א ד"ה אלמא. אולם הרמב"ם פסק [בית הבחירה ו יד] "כל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה, לא נתקדש קדוש גמור. וזה שעשה עזרא שתי תודות, זכר הוא שעשה ולא במעשיו נתקדש המקום, שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים. ובמה נתקדשה? - בקדושה ראשונה שקידשה שלמה, שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתה, וקידש אותן לעתיד לבוא. לפיכך, מקריבין הקרבנות כולן אף על פי שאין שם בית בנוי". ואילו בהלכות שמיטה ויובל יב טו] פסק הרמב"ם: כיון שגלו בחורבן ראשון בטלה קדושת ערי חומה שהיתה בימי יהושע. וראה בזה בנושאי כלי הרמב"ם וב"ספר המפתח". עוד חידוש יש בדברי הרמב"ם, שכתב שם: אין סומכין אלא על חומה המוקפת בשעת כיבוש הארץ, כיצד: עיר שלא היתה מוקפת חומה בשעה שכבש יהושע את הארץ, אף על פי שהיא מוקפת עתה, הרי היא כבתי החצרים; ועיר שהיתה מוקפת חומה בימי יהושע אף על פי שאינה מוקפת עתה, הרי היא כמוקפת, וכיון שגלו בחורבן ראשון בטלה קדושת ערי חומה שהיו בימי יהושע; וביאר הכסף משנה [ליישב את תמיהת הראב"ד] דמה שכתב הרמב"ם "אף על פי שאינה מוקפת עתה", אין הכוונה לאחר שגלו מן הארץ, כי הרי הרמב"ם פסק דמשגלו בטלה הקדושה, אלא כוונת הרמב"ם שחרבה חומתה קודם הגלות; אך תמה: דזה הוי כרבי אלעזר בר יוסי, ובסוגיין הרי מבואר דלרבי אלעזר בר יוסי קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבא, ראה שם וב"ספר המפתח".

על פי נביא נאכלת ועל פי נביא נשרפת, שהנביאים שהיו בזמן הקמת הבית השני הם שאמרו כיצד לעשות, ואין טעם בדבר.

א שנינו במשנה: כל תוספת שלא נעשית בכל אלו אין הנכנס לשם כשהוא טמא חייב עליה, שאין קדושתה קדושה גמורה. איתמר [נאמר] שחלקו אמוראים בדבר, רב הונא אמר: "בכל אלו" תנן [שנינו], שאם לא נעשה אחד מכל אלה אין זה מועיל לקדש, עד שייעשו כולם. רב נחמן אמר: "באחת מכל אלו" תנן [שנינו], שדי באחד מן הדברים כדי לקדש קידוש גמור. ומפרטים את השיטות.

רב הונא אמר: "בכל אלו" תנן [שנינו], קסבר [סבור הוא] שקדושה ראשונה של המקדש בימי דוד ושלמה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, וממילא היה מקום המקדש מקודש גם בימי בית שני, ועזרא שקידש שוב את העיר — זכר לקידוש ראשון בעלמא [בלבד] הוא דעבד [שעשה]. ולכן אף שלא היו שם אורים ותומים ומלך, מכל מקום השטח כולו קדוש בשלימות. אבל בזמן שרוצים להוסיף שטח חדש שלא היה קדוש מקדושה ראשונה מתחילה — יש צורך בכל אלו ואין להחסיר אחד מהם.

ואילו רב נחמן אמר: "באחת מכל אלו" תנן [שנינו], קסבר [סבור הוא]: קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא, ועזרא קדושי קדיש [קידש] את המקדש והעזרות אף על גב [אף על פי] שלא הוו [היו] אורים ותומים. ומכאן, שאן צורך בכל הדברים כדי לקדש.

איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן, הרי שנינו במשנתנו במפורש: "כל שלא נעשית בכל אלו". אמר לו, תני [שנה] ותקן: "באחת מכל אלו".

ומביאים ראיה, תא שמע [בוא ושמע], אבא שאול אומר: שני ביצעין (ביצות) היו בהר המשחה (הר הזיתים), תחתונה ועליונה, תחתונה נתקדשה בכל אלו האמורים במשנתנו, בימי הבית הראשון, ויש בה קדושת ירושלים לכל דבר. עליונה לא נתקדשה בכל אלו, אלא בעולי גולה (בבל), שלא במלך ושלא באורים ותומים.

תחתונה שהיתה קדושתה גמורה — עמי הארץ נכנסין לשם, ואוכלין שם קדשים קלים שנאכלים בכל ירושלים, אבל לא היו אוכלים שם מעשר שני, שהיו נוהגים חומרה בדבר זה. וחברים (תלמידי חכמים) אוכלים שם גם קדשים קלים וגם מעשר שני.

עליונה שלא היתה קדושתה גמורה — עמי הארץ היו נכנסין שם, ואוכלין שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני, וחברים אין אוכלין שם לא קדשים קלים ולא מעשר שני. ומפני מה לא קידשוה, את הביצה העליונה? שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא, ואורים ותומים, ובסנהדרין של שבעים ואחד, ובשתי תודות ובשיר.

ושואלים: כיון שלא יכלו לעשות הכל כראוי ולמה קידשוה? ותוהים על השאלה: למה קידשוה?! הא [הרי] אמרת שלא קידשוה! אלא כך יש לשאול: למה הכניסוה לתוך החומה של העיר? ומשיבים: מפני שמקום תורפה (חולשה) של ירושלים היתה הפינה הזו, ונוחה היא ליכבש משם, ולכן היו צריכים להקיפה בחומה. והרי מכאן מוכח בפירוש שלא כדברי רב נחמן, שאמר שדי באחת מכל אלו כדי לקדש!

ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא בענין זה האם קדושה ראשונה של ירושלים והמקדש קיימת לדורות, ואבא שאול סבור שבטלה הקדושה, וממילא היה צורך בכל אלו. ומה היא אותה מחלוקת? דתניא [ששנויה ברייתא], אמר ר' אליעזר: שמעתי במסורת, כשהיו בונין בהיכל בימי עזרא, עשו תחילה קלעים (יריעות) כמחיצות להיכל, קודם שבנו שם את הבנין מאבנים, וגם עשו קלעים לעזרות, אלא שבהיכל היו בונין מבחוץ מחוץ לקלעים, ובעזרות היו בונין מבפנים לקלעים.

אמר ר' יהושע: שמעתי, שמקריבין על המזבח אף על פי שאין בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים אף על פי שאין קלעים לעזרה, וכן אוכלים קדשים קלים ומעשר שני בירושלים אף על פי שאין חומה, והטעם: מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא. ונדייק מכאן: לאו [האם אין] ללמוד אתה מכלל הדברים שר' אליעזר שאמר שהיו שם קלעים סבר [סבור]: לא קידשה לעתיד לבא? ואם כן מחלוקת תנאים היא.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: ממאי [ממה] אתה מוכיח זאת? דלמא דכולי עלמא [שמא לדעת הכל] קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, וגם ר' אליעזר סבור כך, ואולם מר מאי דשמיע ליה קאמר [חכם זה מה ששמע במסורת אמר], ומר מאי דשמיע ליה קאמר [וחכם זה מה ששמע אמר]! וכי תימא [ואם תאמר]: קלעים לר' אליעזר למה לי, אם קדושה ראשונה נתקדשה גם לעתיד? לצניעותא בעלמא [לצניעות בלבד] שאין זה נאה שמקום ההיכל והעזרות יהיו בלא מחיצות!

אלא יש לומר שנחלקו בענין זה של קדושה ראשונה הני תנאי [תנאים אלה], דתניא [ששנויה ברייתא], בענין הערים המוקפות חומה, שנימנו במשנה במסכת ערכין (לב,א), אמר ר' ישמעאל בר' יוסי: למה מנו חכמים דווקא את אלו במשנה? שכשעלו בני הגולה בימי עזרא מצאו את אלו וקידשום, אבל ראשונות בטלו מקדושתם משבטלה הארץ בחורבן הבית ובגלות; אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור] שקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא, אמר ר' ישמעאל בר' יוסי: וכי אלו שנמנו במשנה בלבד היו? והלא כבר נאמר: "ששים עיר כל חבל ארגב ממלכת עוג בבשן כל אלה ערים בצרות חומה גבהה" (דברים ג, ד— ה), משמע שהיו הרבה ערים מוקפות חומה בימי יהושע! אלא למה מנו חכמים את אלו? שכשעלו בני הגולה, מצאו אלו וקידשום.

ותוהים: קידשום השתא [עכשיו]? הא אמרינן לקמן דלא צריכא לקדושי [הרי אומרים אנו בהמשך הברייתא שאין צריך לקדש]! אלא, צריך לתקן: מצאו אלו ומנאום.

וממשיכה הברייתא: ולא אלו בלבד, אלא כל עיר שתעלה בידך מסורת מאבותיך שהיתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון — כל מצו‍ת אלו של ערי חומה נוהגות בה, מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא. ואם כן, קשיא [קשה] מדברי ר' ישמעאל בר יוסי על דברי ר' ישמעאל בר יוסי, שדבריו בשתי הברייתות סותרים אלה את אלה!

ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור]: תרי תנאי אליבא [שני תנאים שנחלקו לפי שיטתו] של ר' ישמעאל בר יוסי. איבעית אימא [אם תרצה אמור] תירוץ אחר: חדא מינייהו [ברייתא אחת מהן] ר' אלעזר בר יוסי אמרה, ולא ר' ישמעאל אחיו. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' אלעזר בר יוסי אומר: הכתוב בענין בתי ערי חומה "אשר לוא חמה" (ויקרא כה, ל), שכתוב בו "לא" בא', וקוראים "לו" בו', בא ללמד: אף על פי שאין לו עכשיו חומה והיה לו קודם לכן, שלדעתו אף על פי שאין חומה עכשיו קדושה ראשונה לא בטלה. ומסתבר שהברייתא האחרונה — כשיטתו היא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כלומר נביא מתירה וכן זו נשרפת על פי נביא:

אתמר רב הונא אמר בכל אלו תנן קסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד והא דקדיש עזרא בלא מלך ובלא אורים ותומים.

ואמרינן עזרא זכר קידוש בעלמא עבד דלא הוה צריך ליה.

רב נחמן אמר אפילו באחת מכל אלו תנן דקדושה ראשונה אינה קדושה לעתיד לבא. ועזרא דקדיש אע"ג דלא הוו אורים ותומים שפיר עבד דבאחת מכל אלו תנן. ומותבינן עליה דרב נחמן מהא אבא שאול אומר שני בצעין היו בהר המשחה.

תחתונה נתקדשה בכל אלו עליונה קדשוה בני גולה שלא במלך ושלא באורים ותומים.

תחתונה שהיתה קדושה גמורה חברים ועמי הארץ נכנסים שם כו' עליונה שלא היתה קדושתה גמורה חברין אין נכנסין לשם כו' ופריק תנאי היא.

דתנן א"ר אליעזר כשהיו בונין בהיכל היו עושין קליעים בהיכל וקלעים לעזרות כו'.

א"ר יהושע [שמעתי] שמקריבין אע"ש שאין (ב"ד) [בית] כו'. מאי לאו בהא קמפלגי דר' אליעזר סבר קדושה ראשונה אינה לעתיד לבא. ור' יהושע סבר קדשה לשעתה ולעתיד לבא. ודחינן ודלמא תרוייהו קדשה לעתיד לבא סבירא להו וכל חד וחד מאי דשמעי ליה קאמר. אלא מהא דתניא א"ר ישמעאל ב"ר יוסי למה מנו חכמים את אלו שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקדשום כו' ופשוטה היא. ופרשנוה עוד במס' מגילה:

איכא למידק הכא, והא שמעינן ליה לרבי אליעזר דאמר קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא דתנן במסכת ידים וכשבא רבי יוסי בן דורמסקית אצל ר' אליעזר אמר לו מה חידוש בבית המדרש אמר לו נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית בכה רבי אליעזר ואמר סוד ה' ליריאיו ובריתו להודיעם צא ואמור להם אל תחושו למנינכם מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי שקבל מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני עמון ומואב מעשרים מעשר עני בשביעית.
ואמרינן עלה בברייתא במס' חגיגה (ג,ב) מה טעם הרבה כרכין [כבשום עולי מצרים ולא] כבשום עולי בבל והניחום כדי שיסמכו עניים עליהן בשביעית מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא אלמא רבי אליעזר הכי אית ליה ואיכא מאן דאמר התם רבי יוסי בן דורמסקית קתני לה וסיומא דמילתא היא אבל רבי אליעזר קדשה ס"ל וכי אמ"ר אליעזר עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית משום דס"ל עולי מצרים לא קידשום והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית ומאי הלכה למשה מסיני שאמר לו הקב"ה שלא יקדשם כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית ואיכא דגרסי הכי מה טעם הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא קדשום והניחום כדי שיסמכו עליהן ולא גרסינן מפני שקדושה ראשונה כו' והלכה למשה מסיני שלא יתקדשו בכבוש עולי מצרים ומילתיה דרבי אליעזר היא ואנן לא גרסינן כלל מה טעם וליתיה נמי במסכת חגיגה בעיקר נוסחי וכן מוכח במס' ידים שבעמון ומואב שהם חוצה לארץ נאמרו הדברים ולא באותו מקצת עמון ומואב שטהרו בסיחון וכבשום עולי מצרים דתנן השיב ר' טרפון מצרים חוצה לארץ ועמון ומואב חוצה לארץ ותנן נמי מצרים מעשה חדש ובבל מעשה ישן והנדון שלפנינו דהיינו עמון ומואב מעשה חדש מצרים מעשה זקנים ובבל מעשה נביאים והנדון שלפנינו מעשה זקנים אלמא מאותו עמון ומואב שהוא חוצה לארץ שהוא חייב במעשר מדבריהם בו נחלקו והלכה למשה מסיני כך נאמרה סתם שיסמכו עניים בשביעית על עמון ומואב ולא לענין קדושת הארץ נמסרה לו אלא לענין אחר והביא ממנה ר' אליעזר ראי' ור' שלמה במס' חגיגה לא כן פירש וכן בסוף פ"ק דיבמות ומיהו לא דאיק.
וכן בפרק קמא דחולין (ו,א) משמע דהרבה כרכי' כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל כו' לאו מתנית' היא ולא דרבי אליעזר היא אלא מימרא דרבי אלעזר בן פדת.
ומצאתי בירושלמי במסכת שביעית (ו,א) ר"ש בן לקיש שאל לר' חנינא הקונה בעמון ומואב מהו א"ר זעירא קשיתה קומי רבי יוסה לית עמון ומואב דמשה א"ר מונא קשיתה קומי רבי חגי לית עמון ומואב דמשה לית עמון ומואב דרבי אלעזר בן עזריה פי' רבי זעירא אקשי על ריש לקיש וכי אין עמון ומואב של משה רבינו הלא הוא כבשה ורבי מונא הוסיף להקשות וכי אין ארץ עמון ומואב של משה' ובודאי אותה שכבשה משה חייבת וארץ ישראל היא ואין עמון ומואב של רבי אלעזר בן עזריה והלא בו ביום שהושיבוהו נמנו וגמרו שמעשרין מעשר עני בשביעית אלמא פטורה היא דח"ל היא ומתרץ א"ר יוסי בר בון כתי' [כי שבון עיר סיחון מלך האמורי] היא צריכא לר' שמעון טהרה או לא טהרה אין תימר טהרה הרי חייבת אין תימר לא טהרה פטורה אמר רבי תנחומא החל רש לרשת את ארצו עשיתי ארצו חולין לפניך כלומר שטהרו בם סיחון ונעשה של משה א"י לגמרי.
ואיכא דמפרקי שמעתין דאע"ג דס"ל לרבי אליעזר בבית קדושה ראשונה קדשה לעתיד בארץ סבירא ליה שלא קדשה וגמרי לה ממתני' דבמסכ' תרומות ומייתי לה בריש מס' ביצה דסבר רבי אלעזר עגול בעגולין עולה ואמרי' בפ' הערל מסבר סברת תרומה בזמן הזה דרבנן א"ל שאני אומר עגול בעגולין (רואה) ט) אלמא מאן דסבר הכי סבר נמי לא קדשה לעתיד ולאו ראיה היא דהתם אמרינן בהדיא דאיכא מאן דאמר עגול בעגולין (רואה) י) בתרומה דאורייתא ועוד דממתני' רבי אליעזר איפשר לאוקומה בתרומת פירות דרבנן ואפי' כשתמצא לומר קדשה לעתיד עולה ורבי יוחנן הכי קא' אני שונה בכל תרומ' בזמן הזה עולה אלמא דרבנן היא.
וקשיא לי נמי להאי תירוצא דאמרי דסבר רבי אליעזר קדושת הבית קדשה לעתיד וקדושת הארץ לא קדשה לעתיד א"ה מאי האי דאמרינן בשמעתין אלא מיהא דרבי ישמעאל בר' יוסי דאמר אבל ראשונות בטלו משבטלה הארץ אלמא קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד ומאי ראיה היא לרב נחמן דאמר קדושת הבית לא קדשה לעתיד דילמא קדושת הארץ לא קדשה וקדושת הבית קדשה כדרבי אליעזר.
ואיכא למידק נמי מההיא דתניא בריש מס' ביצה (ה,א) כרם רבעי היה לו לרבי אליעזר ובקש להפקירו לעניים כדי שיעלו ויאכלו הם בירושלם דאלמא קדושת הארץ קדשה לעתיד לבוא וכדפי' רש"י ז"ל התם והיכי קס"ד למי' לרבי אליעזר דלא קדשה ומאי טעמא לא פשטינן מהא.
ולא קשיא דכיון דבמסקנא לא קיימא לר' איכפת לן בהכי דאיפשר דהכא שמעתי וליה לא סבירא ועוד דשמעתין בקדושה ראשונה אבל בשניה דילמא סבירא ליה כרבי יוסי דאמר קדושה ראשונה ושניה יש להן שלישית אין להן ולי נרא' דההי' אפילו כשתמצא לומר קדשה מדרבנן מיהא עולה לירושלם שלא כתי' רבינו שלמה.
והא דאמר רבי אליעזר לקמן מקדש קדושתו קדושת עולם. פירש רש"י ז"ל שאין אתריו היתר במות ואי הכי ש"מ דסבר רבי אליעזר קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד דאי ס"ד לא קדשה הא איכא היתר במות בזמן הזה כדאמרי' במס' מגילה שמעתי שמקריבין בבית חניו בזמן הזה קסבר בית חניו לאו בית ע"ז הוא וקסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לע"ל.
ואפשר דמאי קדושתו קדושת עולם שמאחר שנבחר הבית שוב לא השרה הקב"ה שכינתו במקום אחר אע"פ שחרב משא"כ במשכן שנבחר אח"כ מקדש.

הא דאמרינן: תני באחת. פירושו פרש באחת.

רב הונא אמר בכל אלו קסבר קדושה ראשונה קדושה לשעתא וקדשה לעתיד לבוא, ורב נחמן סבר קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. ואוקי כתנאי, וקיי"ל כרב נחמן דלא קדשה לעתיד לבוא, אלא דבקדושה שנייה שקדשה עזרא איפליגו ג"כ רבנן ור' יוסי דסדר עולם, רבנן אית להו דקדושה ג' יש להן, וכדתניא ב' קופות אחת של חולין ואחת של תרומה, ולפניהן ב' סאין אחת של חולין ואחת של תרומה, ונפלו אלו בתוך אלו אני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה, ומייתינן לה בפרק (כל שעה) [אלו עוברין] (מד, א) ואמרינן עלה אי אמרת אכילת פרס דאורייתא היכי אמרינן שאני אומר, כלומר שאין אומרי' להקל בדאורייתא אלא בדרבנן, ופרקינן הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן, וביבמות פרק הערל (יבמות פב, א) איפליגו ר"ל ור"י, ר"ל סבר תרומה בזמן הזה דרבנן ור"י סבר תרומה בזמן הזה דאורייתא, ואקשינן עליה דר"י מההיא ברייתא דשתי קופות, ופריק בזה ההיא דרבנן ואנא דאמרי כר' יוסי דתניא בסדר עולם אשר ירשו אבותיך וירישתה קדושה ראשונה ושנייה יש להם שלישית אין להם, ומאן הוא סדר עולם ר' יוסי, וה"נ אמרינן בנדה פרק יוצא דופן (נדה מו, ב) דר' יוסי אית ליה תרומה בזמן הזה דאורייתא, אבל חלה דרבנן לכ"ע כדאי' התם, וכיון דאיפליגו בה ר"ל ור"י בפסק הלכה [אי] כר' יוסי אי כרבנן, איפשר לומר דהלכה כר"י וכר' יוסי דפסק איהו כותיה, דלית הלכתא כר"ל לגבי ר"י אלא בתלתא לחוד, וכן מצאתי גם לראב"ד ז"ל, ומאותה דר"י שאמרתי.
אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"א של הלכות תרומות (הכ"ו) דתרומה בזמן הזה דרבנן וז"ל התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם שאין לך תרומה של תורה שלא בא"י ובזמן שהיו כל ישראל שם שנאמר כי תבואו בביאת כלכם כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהן עתידין לחזור לירושה שלישית, וכתב עליו הרב ר' אברהם ז"ל בהשגות א"א לא כיון להלכה יפה דהא קי"ל כר"י דאמר ביבמות תרומה בזמן הזה דאורייתא, והוא עצמו נראה שכך כתב בתחלת הספר, ואי איתא להא מילתא בחלה הוא דאיתא ע"כ. ובאמת כי דברי הר"מ ז"ל תמוהים בעיני הרב בטעמן דאדרבה כי תבואו לאו כולהו משמע אלא אפילו ב' או ג', אבל בבואכם משמע ביאת כולכם ולפיכך גבי חלה דכתיב בבואכם מודו כולהו תנאי דחלה בזמן הזה דרבנן, דגרסינן בנדה פרק יוצא דופן (שם) קסבר ר' יוסי תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן, וכדאהדר להו רב הונא בריה דרב יהושע לרבנן דאמר רב הונא בריה דרב יהושע אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי אפילו למ"ד תרומה בזמן הזה דרבנן חלה דאוריתא שהרי שבע שכבשו וז' שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר, ואמינא להו אנא אפילו למ"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן דתניא אלו נאמר כי תבואו הייתי אומר בשעה שנכנסו לה שנים ג' מרגלים ת"ל בבואכם ביאת כולכם אמרתי ולא ביאת מקצתכם, וכי סליק נמי עזרא לאו כולהו סליקי, אלמא לכ"ע כי תבואו לאו כולהו משמע, ואפילו לרבנן דבי רב דלא תלי טעמייהו אלא בז' שכבשו וז' שחלקו.
ומיהו לעיקר פסק הלכה בתרומה אי דאורייתא או דרבנן אפשר דאע"ג דאיפליגו בה ר"ל ור"י, כיון דאפלוגתא דר' יוסי ורבנן אתו דר"ל כרבנן, אנן לאו משום דר"ל פסקינן הכי, אלא משום דה"ל ר' יוסי יחיד לגבי רבים, וקי"ל כרבנן דרבים נינהו, ופשטא דגמרא הכי אית להו כדאקשו בפרק הערל (שם) לר' יוחנן מברייתא דב' קופות, ואע"ג דדחי ר"י ואמר ההיא דרבנן ואנא כר' יוסי ס"ל, מ"מ דפשיטא להו דהלכתא כההיא ברייתא. כנ"ל.

הא דאמר ר' יהושע שמעתי שמקריבין אעפ"י שאין בית. איכא למידק דהא שחיטת קדשים צריכה פתיחת דלתות וכדדרשינן (זבחים נה, ב) אל פתח אהל מועד בזמן שהוא פתוח ולא בזמן שהוא נעול, וי"ל דהתם בזמן שהיה הבית קיים דאיכא פתח ואיכא דלתות.

בא' מכל אלו תנן ופי' שאין האחרות מעכבות אבל למצוה בעינין כולהו כדכתיב וכן תעשו. ועזרא זכר בעלמא הוא דעבד פי' הא לא"ה היו מעכבות כולם ואע"ג דלא אפשר כי לא היה שם מלך ולא אורים ותומים ואע"ג דלא הוו אורים ותומים וה"ה שלא היה להם מלך ישראל אלא נקט אורים ותומים שלא היו כלל בבית שני שהם מה' דברים שחסרו שם וא"ת ואכתי מנ"ל דסגי באחת דהא בבית שני נהי דלא הוו אורים ותומים ולא מלך אידך כולהו הוו התם וי"ל דכיון דאפיקתיה לוכן תעשו מכלהו ה"ה אפי' באחת:

איתיביה רבא לרב נחמן כל שלא נעשית וכו' ואע"ג דאינהו על המשנה ממש נחלקו אותבא מינה גופא לומר דלישנא לא משמע כוותיה. תני בא' מכל אלו פי' וכעין מש"ה אל תטמאו בכל אלה שפי' אפי' באחת מכל אלה כדאיתא בסוף מכות ודקארי לה סבר שאין דרך המשנה לסתום כך כמו המקרא. תחתונה נתקדשה בכל אלו פי' בבית ראשון שהיו שם כולם ועליונה לא נתקדשה בבית ראשון כלל אלא שבני גולה בימי עזרא קדשוה ה"ג וכן הוא בתוס' וכן הגיה רש"י ז"ל כאן תחתונה שהית' קדושת' גמורה נכנסים ע"ה לשם ואוכלין שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני וחברי' אוכלין שם מעשר שני וקדשים קלים פי' דאע"ג דמעשר שני הו"ל קדשים קלים מ"מ לגבי מעשר שני לא היו מביאים נפשם עמ"ה לבית הספק לפי שהיה חמור בעיניהם מפני שמתודין עליו לפני ה' דהא רוב ע"ה מעשרין הם וכתיב נמי ואכלת לפני ה' אלהיך ובעי לפני ה' כל מה דאפשר אבל לגבי קדשים קלים דלא חמירי להו הוו מביאין נפשם לבית הספק כסבורין שקדושת בני גולה קדושה וכדרך פי' רש"י ז"ל:

תנאי היא פי' וס"ל כר"א דאמר לא קדשה לעתיד לבוא ועזרא לקדוש גמור עבד דמקצתם והא דמוקים נפשיה רב נחמן כר"א דהוא שמותי במקום ר' יהושע י"ל דאיהו ס"ל דבהא הלכתא כר"א דהא ר"א נמי תלייא באשלי אחריני נמי שאמר שמעתיה:

דכ"ע קדושה א' קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא איכא למידק היאך אפשר לומר כן לר"א שהרי שנינו במסכת ידים אותו יום נכנס ר' יוסי בן דרמסקית אצל ר"א וא"ל ר"א מה חדוש היה היום בב"המ א"ל נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית וכו' בכה ר"א ואמר סוד ה' ליראיו לך אמור להם אל תחישו למניניכם כך מקבלני מרבי"בז שקיבל מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ע"כ ובמס' חגיגה מייתי לה בברייתא ואמרינן עלה לפום מאי דאשכחן ברובא דנוסחי מה טעם הרבה דרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית לפי שקדושה א' קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא ויש מתרצין דהתם לענין קדושת הארץ למעשרות ולשביעית אבל לענין הבית אפשר דס"ל קדשה לעתיד לבא דנפקא ליה מאשר לו חומה כדאמרינן בשלהי שמעתין וא"ת וא"כ היכי הדר בסמוך אלא מהא דתניא אר"י וכו' דדילמא שאני התם דהוי קדושת הארץ וי"ל דהתם נמי הכי אמרי' דודאי לית לך ראיה מקדושת הארץ ממש מאן דס"ל כוותך ואם יש לך להביא ראיה אינו אלא מקדושת הארץ ושתלמוד ממנה לקדושת הבי' מארץ ושתאמר שאין חלוק ביניהם לענין זה ובדין הוא דלייתי לה מההיא דמס' ידים דר"א גופיה אלא דניחא ליה בדר"י בר' יוסי משו' דר"א שמותי כנ"ל ומיהו אשכחן קצת נוסחי דל"ג ליה במסכת חגיגה ואף לנוסחא שאמרנו אומר ר"ת ז"ל שאותו הלשון שאמר שם בחגיגה לא לדר"א אמרוה שהרי לא הוזכר כלל במשנת מס' ידים אלא תלמודא הוא דמסיק דס"ל שכן הלכה אבל לר"א אין הטעם אלא מפני שסובר דעמון ומואב חוצה לארץ לענין זה ממש שאפילו בקדושה אחת לא קדשוה אלא שחכמים ונביאים הראשונים הנהיגו בהם מעשרות מפני שקרובים לארץ ולא חייבו בהם שביעית כדי שיסמכו בהם עניים בשביעית ותדע שכן אמרו במשנת ידים על זה אמר ר"ט מצרים חוצה לארץ ועמון ומואב חוצה לארץ ותנן נמי מצרים מעשה חדש ובבל מעשה ישן והנדון שלפנינו דהיינו עמון ומואב מעשה חדש כלומר מזמן קרוב הונהגו בו במעשרות מדבריהם מצרים מעשה זקינים ובבל מעשה נביאים והנדון שלפנינו מעשה זקינים ומ"ש ר"א הלכה למשה מסיני כעין הלכה למשה מסיני קאמר א"נ כי מהלכה למשה מסינו לא קדשוה בקדושה ראשונה כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית וגם גירסת הספרים שבמסכת חגיגה יש להלום גם לר"א ודרך דוגמא אמרו כן שלא נדמה אם לא קדשום עולי מצרים והניחום שהרי גם בעולי בבל יש הרבה כרכים שכבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית וא"ת והיאך אפשר לומר כי עמון ומואב חוצה לארץ והלא אמרו כי עמון ומואב טהרו בסיחון ועוד היאך נמנו וגמרו שאין שביעית נוהגת בעמון ומואב והלא שנינו שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן וגליל ועבר הירדן היינו ארץ סיחון ועוג י"ל דמקומות יש בעמון ומואב ובכאן אנו מדברין מאותו מקצת עמון שלא טהרו בסיחון עוד תיקשי שהרי מצינו לר"א במשנת מסכת תרומות ומייתי לה תלמודא בפ"ק די"ט בענין ליטרא קציעות דס"ל לר"א עיגול בעיגולין עולה ומשמע בפרק הערל דמאן דס"ל הכי ס"ל תרומה בזמן הזה דרבנן משום דלא קדשה לעתיד דאמרינן התם א"ל לר"י מסברת תרומה בזמן הזה דרבנן א"ל אין שאני שונה עגול בעיגולין עולה אלמא מאן דסבר הני ס"ל לא קדשה לעתיד לבא ולאו קושייא היא דהתם אמרינן בהדיא דאיכא מ"ד עיגול בעיגולים עולה אפי' בתרומה דאוריית' משום דלא חשיב שדרכו לימנות ועוד דמשנת ר"א אפשר לאוקומה בתרומת פירות דרבנן ואפילו כשתמצא לומר קדשה לעתיד לבא ור"י ה"ק התם אני שונה עיגול בעיגולים עולה בכל דבר אפילו בדגן תירוש ויצהר שהם דאורייתא ולפיכך ס"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן דההיא דר"י משום דס"ל כל שדרכו לימנות שנינו כדאיתא התם מצטריך לומר כיון דעיגול בעיגולים עולה. ואיכא למידק מההיא דאמרינן פרק קמא דיום טוב כרם רבעי הי"ל לר"א וביקש להפקירן לעניים ופירוש רש"י ז"ל שם משום דקסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא וכן נראה שאל"כ מה היה מפקיר לעניים כיון שלא היה אפשר לאוכלו בירושלים וכ"ת שיפדו אותו מה הרויחו לפדותו בשויו דהא דאמר שמואל הקדש מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל הנ"מ בדיעבד אבל לכתחלה לא כדאיתא בערכין ובפרק הזהב ואלו הכא קס"ד מעיקרא לומר דלר"א לא קדשה לעתיד לבוא וי"ל דלאו הכרחא הוא דהא איכא למימר שלא קדשה לעתיד לבא ויוכולין היו לפדותם בשוה פרוטה אפילו לכתחלה שלא אמרו לכתחלה אלא בזמן בית המקדש דאפשר לנהוג בו קדושה וכדמוכח בערכין מן ההוא דאחרימנהו לנכסיו וא"ל דלישקול ד' זוזי ולפרקינהו ועוד י"ל דשמעתין לענין קדוש' ראשונה אבל לענין קדושה שנייה מודה הוא דקדשה לע"ל כר' יוסי דסדר עולם דאמר קדוש' ראשונה ושנייה יש להם שלישית אין להם:

אשר לו חומה אע"פ שאין לו עכשיו והיה קודם לכן פי' נקטינן ממשמעותה דקרא דאלו פשטה בימי משה ודרש אשר לו חומה עכשיו ראשון ואע"פ שלא יהיה לו לאחר כן ור"י נקיט לה לפום שעתיה והכל ענין א':

כבר ביארנו שכל שלא נעשה בכל אלו אינו קדוש ואפי' חסר אחת מהן לבד ואין אוכלין שם קדשים קלים או מעשר שני שאף הוא אינו נאכל אלא בתוך החומה ולא עוד אלא שכל ההמון היה מעשר שני חמור אצלם יותר מן הקדשים קלים ממה שהיו דורשים עליו לחם תמיד כדי להתוודות על הפרשתו והיו אומרי' שנאמ' עליו ואכלת לפני י"י אלהיך מעשר דגנך וכו' והיו מטריחים עצמם ובקדשים כשלא היו מוצאין בפנים אכסניא בריוח לא היו מטריחים עצמם בכך ומ"מ צריך אתה לשאול אחר שכל שחוזר אחת מכל אלו לא נתקדש מהו שקדש עזרא בבית שני ולא היו שם אורים ותומים ולא מלך לא נתקדשה אלא בקדושה ראשונה שבימי דוד ושלמה שבקדושתם נתקדשה העזרה לשעתה ולעתיד ולא הוצרכו בימי עזרא לקדש אלא שעשו כן לזכר בעלמא שהרי לא הוסיף הוא במדת העזרה לא באורך ולא ברחב ומה שיראה בקצת מקומות שקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד פירושו בשאר ארץ ישראל ולענין שביעית ומעשרות אבל ירושלם ומקדש נתקדשו לעתיד כמו שביארנו במסכת מגלה י' ב':

שיטה זו שכתבנו לחלק בין שאר ארץ ישראל לירושלם ומקדש כך הוא דעת גדולי המחברים שכתבוה כן בפי' וכל שאתה מוצא בתלמוד שיראה לך משם שקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד אתה מפרשה בשאר ארץ ישראל וכל שיראה לך משם שקדשה לעתיד אתה מעמידה בירושלם ומקדש ועל דעת זה הואיל וירושלם ומקדש נתקדשו לעתיד לכל דבר מקריבין למקום בית המקדש ואע"פ שאין שם בית בנוי ולא פתח אהל מועד ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה ואע"פ שהיא חרבה ואינה מוקפת מחיצות וכן שאין שם קלעים וכן אוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלם אע"פ שאין שם חומה ומ"מ קשה לפרש לשטה זו מה שאמרו בסוגיא זו למה מנו חכמים את אלו והרי נמנית ירושלים בכלל אלו במסכת ערכין ל"ב א' ויראה לי שהדברים מתחלקין לפי הענינים ואין בזה חלוק בין ירושלם ומקדש לשאר הארץ וכל שיראה מן הסוגיות שקדשה לעתיד אף בשאר הארץ נאמרה ולענין ליאסר בבמות אף לאחר חורבנה וכל שאתה מוצא מכח הסוגיות שלא קדשה לעתיד אף ירושלם בכלל כל הארץ ולענין שמותר לזרוע בשביעית ושפטורין [מן] המעשרות וכן שהוצרכה להתקדש בימי עזרא ירושלם בתודות ושיר והעזרה בשירי מנחה והארץ כלה במאמ' ובחזקה שמחזיקין בה בתורת ארץ ישראל הא קדושה שניה שבימי עזרא נתקדשה בכל אלו באחת מאלו שהרי בימי עזרא לא סמך על קדוש ראשון ואעפ"כ קדשה שלא באורים ותומים ושלא במלך ומ"מ צריכה להתקדש בכל מה שאפשר ומעתה אין מקריבין אא"כ יש בית וכן בכלם וגדולי המפרשי' כתבו בהגהותיהם שאף בקדושה שניה לא נאמרה אלא לשאר ארץ ישראל אבל ירושלם ומקדש יודע היה עזרא שעתידין להשתנות ולהתקדש בכבוד עולמי והנכנס עכשיו לשם אין בו כרת והמנהג פשוט ליכנס שם לפי מה ששמענו וכן יראה שלא לאכול מעשר שני במקום שאין חומות ממה שכתבנו בהרבה מקומות בענין מחיצה לאכול ומחיצה לקלוט:

לענין בתי ערי חומה הולכי' אחר היקף חומה שמימות יהושע בשעת כבוש הארץ וכל שלא הוקפה באותה שעה אע"פ שהוקפה אחר כן הרי הוא כבתי החצרים וכל שהוקפה בימי יהושע אע"פ שאין לה עכשו הרי היא כמוקפת ולענין זה לא קדשה לעתיד ובטלה קדושת הארץ בחורבנה לענין זה אבל קדושה שניה נתקדשה לעתיד כמו שביארנו:

כל עיר שהיא בדין בתי ערי חומה והיא עיר המוקפת חומה מימות יהושע בארץ ישראל דין המצורע שבה להיות מושבו חוץ לעיר שנ' מחוץ למחנה מושבו וכן אין עושין בהן שדה מגרש ולא מגרש שדה ועל דברים אלו רמזו בכאן כל מצות הללו נוהגות בה:

איתמר ר"ה אמר בכל אלו תנן רב נחמן אמר באחת מכל אלו תנן ר"ה סבר קדושה ראשונ' יהושע וישראל את הארץ קדשוה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא כלומר היו יודעין שישראל עתידין הן לגלות ושקדשוה על מנת שתהא אותה קדושה מתקיימת בה לעולם ולפיכך סגיא ליה לעזרא להקדישה בלא א"ות הואיל ולא הי' צריך להקדיש' כלל שהרי קדושה ועומדת מימו' יהושע אלא עזרא זכר בעלמא הוא דעבד אבל מי שמוסיף על העיר ועל העזרות מה שלא היה קודם לכן הואיל ואותה תוספת עדין לא נתקדשה מעולם אין אותה תוספת מתקדשת אלא עד שתהא נעשית בכל אלו ורב נחמן אמר באחת מכל אלו תנן קסבר קדושה ראשונה שקדשו יהושע וישראל את הארץ קדשוה לשעתה ולא קדשוה לע"ל וכשגלו ישראל מן הארץ הלכה לה אותה קדושה ולולי שקדשה עזרא בעלייתו לעולם לא היתה קדושה כלל הלכך כבר שראינו שקדשה עזרא ואעפ"י שלא היו בימיו אורים ותומים מכלל דסגי לן באחת מכל אלו:

ואותיביה רבא לר"נ מהא דתני' אבא שאול אומר שני בצעין הוו בהר המשחה תחתונה ועליונה כלומר הכניסו מהר המשחה שני בצעין אלו והוסיפו אותן בירושלים בתחלה הכניסו תחתיה הר המשחה שהוא סמוך לתחילת ירושלים ובנו בו בנינים ונעשה מכלל ירושלים ואח"כ הוסיפו ובנו בנין אחר למעלה הימנו בהר המשחה והכניסוהו בכלל ירושלים תחתונה שהוא במקום שהכניסו בתחלה נתקדשה בכל אלו פי' לפי שקודם גלות הראשון הכניסוהו במלך ואורים ותומים עליונה לא נתקדשה קדושה גמורה אלא עולי גולה קדשוה בלא מלך ואורים ותומים תחתונה שהיתה קדושתה קדושה גמורה חברים ועמי הארץ אוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני כלומר שוו חברים בכך לע"ה הואיל וקדושת אותו המקום קדושה גמורה היא ומכלל ירושלים הוא ואין באכילת קדשים קלים ומ"ש שם איסור אבל עליונה שלא היתה קדושתה גמורה חברים לא היו אוכלים שם קדשים קלים ומ"ש לפי שאיסור הוא לאכול קדשים קלים ומעשר שני חוץ לחומות ירושלים ואותו מקום כיון שלא נקדש כהלכתו שהרי בלא מלך ואורים ותומים קדשוהו קדושתו אינה קדושה גמורה ואינו חשוב מכלל ירושלים אבל עמי הארץ שאינם מדקדקים על עצמם במצות היו אוכלים שם קדשים קלים אבל לא מ"ש לפי שהמ"ש יותר הוא חמור אצלם ומפני מה לא קדשוה כלומר מפני מה לא קדשוה קדושה גמורה לפי שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ובנביא ובאורים ותומים ובב"ד של שבעים ואחד ובשתי תודות וכיון שלא היו אצלם אורים ותומים לפיכך לא קדשוה קדושה גמורה ולמה קדשוה והא אמרת לא קדשוה קדושה גמורה אלא למה הכניסוה בכלל ירושלים מפני שתורפה של ירושלים היתה כלומר אותו מקום כיון שהוא הר נמצא שהוא גבוה על המדינה ונוחה היתה לכבוש משם לפיכך בנו חומה על אותו מקום ונעשית חומת העיר שם והכניסוהו לאותו מקום בכלל ירושלים תיובתא דרב נחמן דאמר באחת מכל אלו סגי לן. ומהדרינן תנאי היא האי תנא דסבירא לי' בכל אלו קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל ולפיכך סגי ליה לעזרא לקדושי לירושלים שלא באורים ותומים והאי תנא סבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לע"ל דתניא א"ר אליעזר שמעתי כשהיו בונים בהיכל היו עושי' קלעים להיכל וקלעים לעזרות אלא שבהיכל היו קלעים לפנים מעובי הכותל שהן בונין כדי שיהיו בונין מבחוץ ויהיו הקלעים מפסיקים ביניהם ובין הכותל כדי שלא יזונו עיניהם מההיכל ובעזרות היו בונין מבפנים והקלעים חוץ לעובי הכותל שבונים כדי שיהא הפסק בין העזרה לחוץ אמר רבי יהושע שמעתי שמקריבין ואעפ"י שאין בית כלומר אפילו נפלו כותלי ההיכל שנמצא שאין שם בית קדושתו עומדת היא ואין נמנעין מלהקריב קרבנות צבור על גבי המזבח ואוכלין קדשי הקדשים ואעפ"י שנפלו כותלי העזרה דהיינו קלעים ואוכלין קדשים קלים ומע"ש בירושלים ואעפ"י שנפלו חומותיה מפני שקדושה ראושונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא וקדושה ועומדת היא לעולם לאו מכלל דשמיע ליה לר' אליעזר דאמר קדושה ראשונה קדשוה לשעתה ולא קדשוה לעתיד לבוא ומדסבירא לי' הכי אלמא באחת מכל אלו סגי ליה מדקדשה עזרא לירושלים בלא אורים ותומים ודחינן וממאי ודילמא כולי עלמא קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא ומר מאי דשמיע לי' קאמר ומר מאי דשמיע לי' קאמר וכל חד מינייהו מודה לחברי' במאי דשמיע לי' ולא פליגי אהדדי וכ"ת א"ה כיון דמודה לי' רבי אליעזר לר' יהושע דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל קלעי' למה לי יש לומר לצניעותא בעלמא אבל לעולם לענין הקרבה ואכילה מודה שמקריבין ואע"ג שאין שם בית ואוכלין קדשי קדשים ואעפ"י שאין שם קלעים קדשים קלים ומ"ש ואעפ"י שאין שם חומה מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל אלא הני תנאי היא דתניא אמר ר' ישמעאל ב"ר יוסי למה מנו חכמים את אלו פי' עיקרא זו בסיפרא בפרשת ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה דתניא אלו הן בתי ערי חומה ג' חצירות של שני בתים מוקפות חומה מימות יהושע ב"נ כגון קצרה ישנה של ציפורי ודקרא של גוש חלב רודפת הישנה וגמלה וגבור וחריד וירושלים וכו' ואיתא נמי במסכת ערכין דף ל"ב ע"א וקתני עלה בסיפרא אמר רבי ישמעאל בר"י למה מנו חכמים את אלו שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקדשום אבל ראשונה בטלו משבטלה הארץ ואיתי' נמי להאי ברייתא בגמרא דערכין בפרק אחרון דף ל"ב ע"ב על האי מתני' גופה שמעינן השתא מהאי ברייתא דקסבר ר' ישמעאל קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לע"ל מדקאמר אבל ראשונה בטלו משבטלה הארץ. ועלה אמרינן ורמינהי אמר ר' ישמעאל ב"ר יוסי וכי אלו בלבד מנו כלומר וכי אלו השנויין בסיפרא והשנוין במס' ערכין שהם קצרה ישנה של ציפורי וחברותיה הן מנו בלבד שהיו מוקפין חומה מימות יהושע והרי כבר נאמר ששים עיר כל חבל ארגוב וגו' כל אלה ערים בצורות חומה גבוה דלתים ובריח אלא למה מנו חכמים את אלה שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקדשום קדשום השתא אמרינן דלא צריכי לקדושי פי' השתא אמרינן בסוף ברייתא זו אלו בלבד אלא שתעלה לך מסורת בידך מאבותיך שהיתה מוקפת חומה מימות יהושע כל מצות הללו נוהגין בה כלומר ואעפ"י שאין לה חומה עכשיו מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל דאלמא לא צריכי לקדושי וכו' דכיון דקתני בהדיא בסיפא דהאי ברייתא מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל אלמא לא צריכי לקדושי היכי קתני ברישא דהאי ברייתא גופה שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקדשום דאלמא צריכי לאקדושי אלא אימא שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקדשום כלומר אלו מצאו בלבד מוקפין חומה ומנאום ולא אלו בלבד מנו אלא כל שתעלה לך בידך מאבותיך שהיו מוקפין חומה מימות יהושע ואעפ"י שאין להם עכשיו כל מצות הללו נוהגים בה מפני שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל וכיון שכן קשה דר' ישמעאל ב"ר יוסי אדר"י ב"ר יוסי ופרקינן תרי תנאי ואליבא דר"י ב"ר יוסי ואי בעית אימא חדא מינייהו שהיא הברייתא השני' ר' אליעזר ב"ר יוסי אמר דתני' ר' אליעזר ב"ר יוסי אומר אשר לוא חומה אעפ"י שאין לו עכשיו והי' לו קודם לכן אשתכח השתא דר"א בר"י סבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל ור' ישמעאל בר"י סבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לע"ל והיינו דאמרי' לעיל תרי תנאי נינהו ור"נ דאמר כר"י ב"ר יוסי:

מתני' נטמא בעזרה ונעלמה ממנו הטומאה וזכור המקדש או נעלם ממנו המקדש וזכור את הטומא' או נעלם ממנו זה וזה והשתחוה או ששהא כדי השתחוי' בא לו בארוכה חייב כלומר מי שיצא לו בדרך ארוכה ואעפ"י שלא השתחוה ולא שהא כדי השתחוי' כיון שהי' לו לצאת בדרך קצרה ויצא בדרך ארוכה חייב שהרי נשתהא בעזרה לאחר הטומאה. טומאה בעזרה מנ"ל שכשם מי שהי' טמא ונכנס לעזרה חייב כך מי שהי' בעזרה ואירע לו טומאה שם ונשתהא ולא יצא לאלתר חייב אמר ר' אלעזר כתוב אחד אומר כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא את משכן ה' טמא ונכרתה וכתוב א' אומר ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל כי את מקדש ה' טמא תרי קראי נ"ל אם אינו ענין האי קרא יתירה לטומאה שבחוץ תנהו ענין לטומאה שבפנים:

ודייקינן וקראי מי מייתרי והא מיצרך צריכי דתניא ר' אליעזר אומר אם נאמר משכן למה נאמר מקדש וכו' ומהדרינן ר' אליעזר דאפקי' להאי קרא יתירה לטומאה שבפנים הכי קא קשיא לי' מכדי מקדש אקרי משכן דכתיב ונתתי משכני בתוככם ומשכן אקרי מקדש דכתיב ועשו לי מקדש וגו' וממילא שמעת מינה דמשכן היינו מקדש ומקדש היינו משכן וכיון דהכי הוא לכתוב רחמנא את מקדש ה' טמא ונכרתה ואנא ידענא דה"ה למשכן לפי שמשכן משמע בין משכן בין מקדש ומקדש משמע בין מקדש בין משכן תרי קראי דכתב רחמנא ל"ל ש"מ דהאי קרא יתירה לטומאה שבפנים הוא דכתב רחמנא. והשתחוה או ששהא כדי השתחוי' פי' והשתחוה אעפ"י שלא שהא כגון שאנס את עצמו והשתחוה בלי שהיי' או ששהא כדי השתחוי' אמר רבא לא שנו דהשתחוה ואעפ"י שלא שהא חייב אלא השתחוה כלפי פנים כיון שהי' לו לשום פניו כלפי חוץ ולצאת והחזיר פניו כלפי פנים והשתחוה ואעפ"י שאנס עצמו ולא שהא חייב אבל השתחוה כלפי חוץ דרך יציאתו כיון שלא שהא כלום פטור ואיכא דמתני לה אסיפא או ששהא כדי השתחוי' מכלל דהשתחויה גופה בעיא שהייה פירוש והכי קתני במתני' והשתחוה בשהי' ולא עוד אלא אפי' שהא כדי השתחוי' ואעפ"י שלא השתחוה חייב אבל אם השתחוה בלא שהיי' פטור:

אמר רבא לא שנו אלא שאם השתחוה בלא שהייה פטור אלא שהשתחו' כלפי חוץ דרך יציאתו אבל אם החזיר פניו כלפי פנים כגון שהי' לו בשעה שהרגיש לשום פניו דרך החוץ והחזיר את פניו כלפי פנים והשתחוה אעפ"י שאנס את עצמו ועשה השתחוי' בלא שהיי' חייב והני תרי לישני תרווייהו לחד טעמא סלקי שאם השתחוה כלפי פנים ואעפ"י בלא שהיי' חייב ואם השתחוה כלפי חוץ שהא אין לא שהא לא והיכא דשהא אפי' לא השתחוה נמי חייב:

תנו רבנן קידה על אפים פי' בלי שישים ברכיו וזרועותיו על הארץ אלא כשהוא עומד על רגליו שוחה פניו עד שמגיע לארץ וכן הוא אומר ותיקוד בת שבע אפים ארצה כלו' לא היה כל גופה על הארץ אלא פניה בלבד כריעה על ברכים שכורע את ברכיו ושוחה פניו עד שמגיע לארץ השתחוי' זה פישוט ידים ורגלים על הארץ וכה"א הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה פי' דמשמע שהגוף כולו מתפשט על הארץ:

בעי רבא צריך שהיי' למלקות או לא פי' קיימא לן שהנכנס אל המקדש טמא במזיד מיחייב כרת כדכתיב כי את מקדש ה' טמא במזיד ונכרתה ותנן כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כרתן וקא בעי רבא השתא היכא דנטמא בעזרה ולא נתעלמה ממנו לא הטומאה ולא המקדש כלל ויצא והשתחוה דרך יציאתו כלפי חוץ שנמצא שהוא מזיד באותה השתחואה מי מיחייב מלקות באותה השתחוי' ואעפ"י שלא שהא כלום או לא לקרבן גמירי שהיי' אבל למלקות לא גמירי שהיי' אלא כיון שהשתחוה אעפ"י שלא שהא חייב או דילמא בטומאה שבפנים גמירי שהיי' ל"ש בשוגג לקרבן ל"ש במזיד למלקות תיקו. ויש לפרש דהאי בעיא דרבא דאפי' על מי שלא השתחוה כלל הוא שאעפ"י שבאונס הוא מ"מ הרי טמא את המקדש ועלה הוא דקא בעי מי צריך שהיי' או לא וראיה לזה הפי' הא דאמרינן בעי רב אשי נזיר בקבר מי צריך שהיי' או לא והא נזיר בקבר הדבר ידוע שאין שם השתחוי' ולא שעושה דבר אלא אנוס הוא וקא בעי עלה אי צריך שהיי' למלקות או לא הכי נמי אע"ג דלא השתחוה ולא עבד מידי בעי עלה אי צריך שהיי' או לא.

גמ' ורמינהי אר"י בר יוסי וכי אלו כו' מדר' יהושע דלעיל ומכמה משניות סתם ה"מ לאתויי דאית להו קדושה לעתיד לבא אלא דניחא ליה לאתויי בהך מלתא דבתי ערי חומה גופיה דאיכא למאן דאמר דלא קדשה לעתיד ואיכא למ"ד קדשה וק"ל:

תוס' בד"ה אלא בבני גולה אע"פ שהיה הדבר בא לידי תקלה הכניסוה כו' עכ"ל מה שהכניסוה ודאי דלא קשיא להו דלהא קאמר הא אמרת ולא קדשום אלא למה הכניסוה מפני שתורפה בו' אלא דמשמע להו אף שבאמת לא קדשוה דבכל אלו תנן מ"מ משמע מהא דקתני לא נתקדשה בכל אלו אלא בעולי גולה שלא במלך כו' שעשו בו כל מה שיוכל לעשות לקדש דהיינו בנביא וע"א ובב' תודות ובשיר וע"ז קשה להו כיון דבאמת לא קדשוה מפני שלא היו כל אלו א"כ לא היה להם לעשות שאר דברים שמקדשין בו שזה היה מביא ע"ה לידי תקלה שיסברו ויאמרו שהיא מקודשת בכך ואהא כתבו שעשו כן כדי שימסרו כו' ודו"ק:

גמרא עפ"י נביא נאכלת כו'. עפירש"י וק"ל הא כתיב אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר והאומר שנאמר לו מן השמים איזה דין קבוע לדורות ה"ז נביא שקר כמ"ש הרמב"ם פ"ט מיסה"ת הל"ד. ומלשון המשנה משמע דדין זה נוהג לעולם תירוץ לזה למדתי מדברי הרמב"ם בחבורו פ"ו מבית הבחירה הי"ב שכ' שם ואוכלין כו' אחת כו' והשניה תהא נשרפת ולא כתב הפנימית כו' כבמשנה נראה שמפרש דזהו הל"מ דהאחת איזו שירצו תהא נאכלת והשני' תהא נשרפת ובימי נחמיה היתה הוראת שעה עפ"י נביא שתהא הפנימית נאכלת ונקטה כן המשנה אבל לאו דוקא וכדפסק הרמב"ם ויש לכוון זאת בדברי הכ"מ ובפי' הרמב"ם יש קצת ט"ס ע"ש:

תד"ה תני. תימה דמה דחקו להגיה כו'. לעד"נ דאינו מגיה רק מפרש ותני ר"ל פרש (והתוס' עצמו כתבו כן בב"ק (מ"ט ב') ד"ה ותני ושם ציינתי עוד מקומות) דכן מצינו בסנהדרין (פ"א) ובמכות (כ"ד) דאל תטמאו בכל אלה דהרצון בו באחת מכל אלה ונכון בעז"ה:

רש"י ד"ה כל המצות האלו. ושאין עושין מגרשיהן שדה. עט"א במגילה שהקשה ע"ז:

תד"ה דכ"ע. וא"ת דבפ"ק דחגיגה א"ל לר' אליעזר. כצ"ל בי':

רש"י ד"ה מצאו אלו. עיין מה שתמה בזה בטורי אבן מגילה דף י ע"ב ד"ה כל המצות:

תוס' ד"ה ויוצא ממנו נפסל כו' דלא אפשר עכ"ל לקמן י"ז ע"א פירש"י ד"ה וקידשום לא פי' לי במאי מקדשים ערי ישראל עכ"ל ובפ"ט דעירוכין פי' דמקדשים בב' תודות ושיר כו'. וכנלע"ד דבכניסתן לארץ הותרו הבמות והיו מקריבים תודה בכל מקום אע"פ שיוצא ממנו אינו נפסל מ"מ מידי דהוה אהר הבית כמ"ש תוס' הכא ובטורי אבן במס' מגילה דף י' נתקשה בזה ולק"מ ודו"ק:

תוס' ד"ה תני באחת מכל אלו כו' עי' מ"ש בזה לקמן בדבור הסמוך:

ד"ה אלא בבני גולה כו' עי' מה שכתבתי לעיל ט"ו ע"א בלשון התוס' ד"ה וכן תעשו כו':

ד"ה דכ"ע קידשה לע"ל כו' וקדושת בתי ערי חומה דמייתי בסמוך נמי הוה קדושת מחיצה כו' פי' וקדושת מחיצות איתרבאי מאשר לוא חומה וק"ו למחיצת ומקדש דקדשי טפי טובא. אבל קדושת הארץ בלא מחיצה בטלה ווצ"ע במכות י"ט ע"א תוספות ד"ה ואי כו' כתבו סברא להיפוך ע"ש וטעמא מבואר בהרמב"ם ס"פ מהל' בית הבחירה משום דקדושתה תלוי בכבוש וכיון שבטל הכבוש בטלה הקדושה וכ' שם דקדושת עזרא קידשה לע"ל משום דלא נתקדש מתחלה ע"י כבוש כ"א בחזקה ע"ש פי' לדבריו שבאו ע"י חזקת ורשיון המלך כרש ואף שנחרב עתה הבית מ"מ לא ניטלה מאתנו אותו הרשיון לדור שם גם עתה וע"ש בכ"מ:

והנה בדברי התוס' הללו מיושב קו' תוס' לקמן ע"ב ד"ה קדושה קדושת עולם כו' דר' אלעזר דלקמן בקדושת מחיצה איירי ממשכן ומקדש ובפ"ק דחולין לענין תרומה איירי וקדושת הארץ נתבטלה:

והנה מעתה יש לומר דר"ג דאמר אחד מכל אלו תנן אמתני' דוקא קאי משום דהיה קשה לו מדקתני נטמא בעזרה כו' וקשה מנלן וע"כ מדכתיב משכן ומקדש ולא איצטרכי לדר"א אילו נאמר מקדש ה"א משום דקדוש קדושת עולם משום דס"ל למתני' לא קידשה לע"ל וגם מקדש לא נתקדש לעולם כמ"ש תוס' הנ"ל ואם כן אחד מכל אלו תנן משא"כ רב הונא ס"ל לעולם קדשה לע"ל ובכל אלו תנן ואפ"ה חייב נטמא בעזרה דתרתי שמעת מיניה דמשכן ומקדש כמבואר לקמן במסקנא לכתוב אידי [ואידי] משכן או אידי ואידי מקדש:

ומיושב השתא קו' תוס' ד"ה תני אחד וכל אלו דע"כ צריך להגיה המשנה דעיקרא דמילתא אמתני' קאי ודו"ק:

(טז א) שני ביצעין היו בהר המשחה וכו'.—מזה נראה שחלק מהר המשחה היה בפני הבית השני בתוך העיר ירושלים, וזה פלא שהרי מעשה פרה אדומה היה נעשה בהר המשחה, וכל מעשיה חוץ למחנה, דהיינו חוץ לירושלים. ונמצא ג"כ שבעת שצר טיטוס על ירושלים היה חלק מחילו חונה בהר המשחה. שוב מצאתי בס' תבואת הארץ פ"ז שהעיר ע"ז והעלה שט"ס כאן וצ"ל "שני ביצעין היו בירושלים", וכ"ה בתוספתא סנה' פ"ג, ועי' ירושלמי שם פ"א ה"ה הנוסח "שני בצעין היו שם" ותו לא מידי, והמכוון "שם" - בירושלים.

על פי נביא. חגי זכריה ומלאכי היו שם ועל פיהם ברוח הקודש עשו ואין טעם בדבר: רב הונא אמר בכל אלו תנן קסבר כו'. כלומר ואי משום קידוש עזרא דהואי בבית שני בלא מלך ובלא אורים ותומים דאמרינן במסכת יומא (דף כא:) חמשה דברים חסר מקדש שני אש ושכינה וארון ואורים ותומים ורוח הקודש קסבר קדושה ראשונה דדוד ושלמה לא בטלה ולא הוצרך עזרא לקדש כלומר שהוא לא הוסיף כלום באורך ורוחב ומאי דקדיש כדכתיב (נחמיה יב) ואעמידה שתי תודות לזכר בעלמא עבד: שני בצעים מרישק''א בלע''ז: בהר המשחה. הר הזיתים: תחתונה ועליונה. בשיפוע ההר היו ואחת למעלה בגבהו ואחת בשפולו: תחתונה נתקדשה בכל אלו. שמימי בית ראשון הכניסוה וחיברוה לעיר ע''י חומה אחרת: אלא בעולי גולה. שהוסיפו על העיר ובנו היקף חומה אחרת לחוץ. ה''ג לה בתוספתא דסנהדרין תחתונה שהיתה קדושתה גמורה עמי הארץ נכנסים לשם ואוכלים שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני וחברים אוכלים שם מעשר שני וקדשים קלים עליונה שלא היתה קדושתה גמורה עמי הארץ נכנסים שם ואוכלים שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני וחברים אין אוכלין שם לא קדשים קלים ולא מעשר שני ויש לפרש דעמי הארץ המפרישין מעשרות היו זריזים לעשות בו מצוה מן המובחר לפי שהיו שומעין דרשה עשר בשביל שתתעשר והיו צריכים להתוודות עשיתי ככל אשר צויתני (דברים כו) והיו שומעים את המתרגמים ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך לכך היו נכנסין עד תוך חומת ירושלים הפנימית לקיים לפני ה' אלהיך אבל בקדשים לא היו מטריחין עצמן ואוכלים אותם לפנים מחומה חיצונה כשאין מוצאים אכסניא בפנים וכשהיו אומרים להם זו קדושה וזו אינה קדושה לא היו שומעין לנו לפי שאומרים זו חומה וזו חומה מה לי תחתונה מה לי עליונה: שתורפה של ירושלים. גלויה וערותה מקום שהיא נוחה ליכבש: תנאי היא. דפליגי בקדושה ראשונה לשעתה ולעתיד לבוא למ''ד לא קידשה לעתיד לבוא איצטריך עזרא לקדשה וקידשה בלא מלך ואורים ותומים ואית ליה אחת מכל אלו תנן ולמ''ד קידשה לעתיד לבוא לא הוצרך עזרא לקדש כלום אלא לזכר בעלמא ולא גמרינן מינה: שמעתי. מרבותי: כשהיו בונין ההיכל. בימי עזרא: עושים קלעים. במקום החומה ובונים את כתלי החומה אצל הקלעים וכן לעזרות: אלא שבהיכל. נתנו הקלעים לפנים ממקום החומה ובונים את החומה מבחוץ שלא יזונו עיניהם מן ההיכל וקס''ד דהנך קלעים לרבי אליעזר כדי להכשיר העזרות להקריב קרבן דאם אין בית אין קרבן דקדושה ראשונה בטלה לה: ואע''פ שאין חומה. בירושלים קודם שנבנית החומה: ומאי דשמיע ליה כו'. ולא בא רבי יהושע לחלוק על רבי אליעזר ולא שמעיה לרבי אליעזר דאמר לא קידשה: למה מנו כו'. עיירות מנו חכמים בפרק בתרא דערכין שהיו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון לענין מצות בתי ערי חומה והיה להם למנות עוד הרבה שלא מנאום: וקידשום. לא פירש לי במה מקודשים ערי ארץ ישראל: קסבר לא קידשה ורמינהי כו'. היינו תנאי: וכי אלו בלבד היו. מוקפות חומה מימות יהושע בן נון: מצאו אלו. דרך ביאתם: הא אמרינן לקמן. בסיומא דהך ברייתא מסיים ואזיל לא אלו בלבד: כל המצות האלו. מצות בתי ערי חומה ושילוח מצורעים ושאין עושים מגרשיהן שדה:

תני באחת מכל אלו. תימה דמה דחקו להגיה דכמה סתם משניות אשכחן דאית להו קדושה לעתיד לבא בפ''ק דמגילה (דף י. ושם) ובפרק בתרא דזבחים (דף קיב: ושם) דקדושת ירושלים אין אחריה היתר: אלא בבני גולה. אע''פ שהיה הדבר בא לידי תקלה הכניסוה כדי שימסרו עצמם עליהם יותר כשיש בה שם קדושה: דכולי עלמא קידשה לעתיד לבא. וא''ת דבפ''ק דחגיגה (דף ג: ושם) אית ליה לרבי אליעזר דלא קידשה לעתיד לבוא גבי עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ובריש מסכת ביצה (דף ג:) נמי אית ליה לרבי אליעזר דעיגול בעיגולין עולה בברייתא דליטרא קציעות ומאן דאית ליה הכי קסבר תרומה בזמן הזה דרבנן כדמוכח בפרק הערל (יבמות דף פא.) וי''ל דקדושת הארץ לגבי תרומה ומעשרות בטלה והכא איירי בקדושת מחיצה דאפשר דלא בטלה משום דאיקראי נחלה וקדושת בתי ערי חומה דמייתי בסמוך נמי הויא קדושת מחיצה ואף על גב דקדושת הארץ בטלה מ''מ בפ''ק דביצה (דף ה: ושם) ביקש ר' אליעזר להפקיר כרם רבעי לעניים דמדרבנן היה צריך להוליכו לירושלים וא''ת אי בקדושת מחיצה נמי לא קידשה לעתיד לבא לרבי אליעזר מה ירויחו עניים כיון שלא יוכלו לאכלו בירושלים ואם יפדו הפירות מה ירויחו וי''ל לפי שיכולין לפדותו בשוה פרוטה אע''פ ששוין הרבה ואפי' לכתחלה שרי כשאין הפסד להקדש כשאין בית המקדש קיים כדמוכח בפרק בתרא דערכין (דף כט. ושם) גבי ההוא גברא דאחרימינהו לנכסי א''נ מודה רבי אליעזר דעזרא קידש לעתיד לבא קדושת מחיצה:

שבועות טז ע"א