דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

שבועות טו ע"ב - Steinsaltz

And if you would say that one leavens the remainder of the meal-offering, which the priests partake of, and he consecrates the Temple courtyard with it, that too is difficult, as isn’t it written: “It shall not be baked leavened, for their portion I have given it to them” (Leviticus 6:10)? And Reish Lakish says in explanation of this verse: Even the priests’ portion shall not be baked leavened, as it is prohibited to bake even a portion of the meal-offering leavened.

The Gemara asks: Still, why not consecrate the Temple courtyard with a leavened meal-offering? It is possible to consecrate it with the two loaves of bread that are brought as a communal offering on the festival of Shavuot, which is a meal-offering that is leavened. The Gemara answers: Because actually it is not possible to do so.

The Gemara explains why not. How could we do it? If we build the addition to the Temple courtyard on the eve of Shavuot and also consecrate it on the eve of the Festival, there is a difficulty, as the two loaves become consecrated as a meal-offering with the slaughter of the two lambs that are sacrificed together with them as peace-offerings, and this occurs on the Festival itself, not on the eve of the Festival.

If we build the addition to the Temple courtyard on the eve of the Shavuot festival, but consecrate it only now, on the Festival, this too is difficult, as we require consecration at the time of the completion of the building.

If we build it on the Festival and consecrate it on the Festival, this also cannot be, as the building of the Temple does not override the Festival.

If we leave the two loaves until after the Festival and build the addition to the Temple courtyard on the day after the Festival, and consecrate it by eating the two loaves on that day, this is difficult as well, as the two loaves were already disqualified by virtue of being left overnight after the Festival.

If we build the addition to the Temple courtyard on the eve of the Festival and leave a little unbuilt until after the Festival, and as soon as the day is over and the Festival is finished, we immediately finish building the addition and consecrate it with the two loaves before they become disqualified, this too is impossible, as the building of the Temple cannot take place at night. This is as Abaye says: From where is it derived that the building of the Temple cannot take place at night? As it is stated: “And on the day that the Tabernacle was erected” (Numbers 9:15), from which it can be derived: One may erect it during the day, but one may not erect it at night. Therefore, it is impossible to consecrate the Temple courtyard with the two loaves; it must be done with the remainder of an unleavened meal-offering.

§ The mishna teaches concerning the consecration of an addition to the city of Jerusalem or the Temple courtyard: And with a song. The Sages taught in a baraita: They sang the song of thanksgiving, i.e., Psalms, chapter 100, which begins: “A psalm of thanksgiving,” accompanied by harps, lyres, and cymbals, at every corner and upon every large stone in Jerusalem. And they also recited Psalms, chapter 30, which begins: “I will extol You, O Lord, for You have lifted me up,” and the song of evil spirits, i.e., Psalms, chapter 91, which begins: “He that dwells in the secret place of the Most High.” And some say that this psalm is called the song of plagues.

The reason of the one who says that it is called the song of plagues is that it is written: “Nor shall any plague come near your dwelling” (Psalms 91:10). And the reason of the one who says that it is called the song of evil spirits is that it is written: “A thousand shall fall at your side and ten thousand at your right hand; but it shall not come near you” (Psalms 91:7).

And they recited the psalm from the verse: “He that dwells in the secret place of the Most High shall abide in the shadow of the Almighty” (Psalms 91:1), until they completed the verse: “Because You, O Lord, are my refuge; You have made the most High Your habitation” (Psalms 91:9). And they would then recite Psalms, chapter 3, which begins: “A psalm of David, when he fled from Absalom his son. Lord, how many are my enemies become,” until they reached the verse: “Salvation belongs to the Lord; Your blessing be upon Your people. Sela” (Psalms 3:9), which is the end of that psalm.

It is related that Rabbi Yehoshua ben Levi would recite these verses to protect him from evil spirits during the night and fall asleep while saying them. The Gemara asks: How could he do that? But doesn’t Rabbi Yehoshua ben Levi himself say: One is prohibited from healing himself with words of Torah? The Gemara answers: To protect oneself is different, as he recited these verses only to protect himself from evil spirits, and not to heal himself.

The Gemara challenges: But rather, when Rabbi Yehoshua ben Levi said that this is prohibited, he was referring to a situation where there is already a wound and one recites these verses in order to heal himself. But if there is already a wound and he recites these verses over it, is only this prohibited, and nothing more? But didn’t we learn in a mishna (Sanhedrin 90a), that one who whispers an incantation over a wound has no share in the World-to-Come? The Gemara answers: Wasn’t it stated with regard to that mishna that Rabbi Yoḥanan says: The mishna was taught with regard to one who spits into the wound and then whispers these verses. And the reason for the severity of this action is that the name of Heaven must not be mentioned in connection with spitting, as doing so is a show of contempt for God.

§ The mishna teaches that as part of the consecration ceremony, the court would move forward, and two thanks-offerings would be brought after them, and all of the Jewish people would follow behind them. The Gemara asks: Is this to say that the members of the court walk in front of the thanks-offering? But isn’t it written in the verse from which this ceremony is derived: “And I placed two large thanks-offerings, and we went in procession to the right upon the wall, toward the dung gate; and after them went Hoshaiah, and half of the princes of Judah” (Nehemiah 12:31–32)? The Gemara answers: This is what the mishna is saying: The court moves forward. And how is this done? The two thanks-offerings move forward, and the court follows after them.

The Gemara clarifies this point: How exactly did the two thanks-offerings move forward? Rabbi Ḥiyya and Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi, disagree about this. One Sage says: One thanks-offering alongside the other. And one Sage says: One behind the other. According to the one who says that the two offerings moved one alongside the other, the thanks-offering that the mishna refers to as the inner one is that which is closest to the wall. According to the one who says that the two offerings moved one behind the other, the thanks-offering that is called the inner one is that which is closest to the members of the court advancing behind the thanks-offerings.

The Gemara analyzes these two opinions: We learned in the mishna: When they would reach the end of the place that they desired to consecrate, the inner thanks-offering would be eaten and the outer one would be burned. Granted, according to the one who says that the two thanks-offerings moved forward one behind the other, and that the inner one is the one that was in the rear, it is due to this that the inner one is eaten, because the outer one came before it and consecrated the additional area, so that it is now a sanctified place fit for the eating of the thanks-offering loaves. But according to the one who says that the two thanks-offerings moved forward one alongside the other, the two of them together consecrated the additional area. Why, then, is the inner one eaten and the outer one burned?

The Gemara asks: And according to your reasoning, according to the one who says that the two offerings moved forward one behind the other, does one offering by itself consecrate the area? Didn’t we learn in the mishna that with regard to any addition that was not made with all these ceremonial procedures, the addition is not consecrated? And even according to the one who says (see 16a) that the correct reading of the mishna is: With regard to any addition that was not made with any one of all these ceremonial procedures, the addition is not consecrated, nevertheless, these two thanks-offerings are one mitzva, and one without the other would not consecrate the area.

Rather, Rabbi Yoḥanan said:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טו - ב

וכי תימא, שמא תאמר, לא יביא מנחת חמץ ויקדש בשייריה, אלא יביא מנחה שאינה חמץ, אלא דמחמיץ להו לאחר הקמיצה לשירים לבדם, ומקדש בהו, ותאמר שעיקר קפידת התורה היא שלא יקריב שאור על גבי המזבח, וכדכתיב "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'", והוא הקומץ שמקטירים אותו על המזבח, אבל על השיריים הנאכלים לכהנים, לא הקפידה תורה -

כך אי אפשר לומר - כי, והכתיב " [כל המנחה אשר תקריבו לה'] לא תאפה חמץ - חלקם נתתי אותה מאשי". ואמר ריש לקיש ללמוד מסמיכות זו: אפילו חלקם [חלק הכהנים בשיירי המנחה] גם היא לא תאפה חמץ. ואם כן, הרי לא יתכן לקדש בשיירי מנחות של חמץ.

ומקשינן עלה: אלמה לא משכחת לה קידוש בחמץ!? והרי אפשר דמקדש את העזרה בשתי הלחם בעצרת, שהן באות חמץ, ואף הן, משיצאו חוץ לעזרה נפסלו.

ומשנינן: משום דלא אפשר לקדש בהן, כי היכי ניעביד [איך נעשה] -

שמא תאמר: נבנייה לחומת העזרה מאתמול [בערב עצרת], וניקדשיה עם בנייתה מאתמול [באותו יום], כך אי אפשר לומר, כי שתי הלחם, בשחיטת כבשים שהיתה ביום טוב עצמו הוא דקדשי, ובערב עצרת אינם קדושים כלל.

שמא תאמר: נבנייה לחומת העזרה מאתמול [בערב יום טוב], וניקדשיה האידנא [ונקדש את העזרה ביום טוב אחר שיתקדש הלחם]. אף כך אי אפשר, כי בעינן קידוש בשעת הבנין, ולא למחרתו. [1]

שמא תאמר: נבנייה ביום טוב ונקדשיה ביום טוב. אף כך אי אפשר, כי אין בנין בית המקדש דוחה יום טוב. [2] ומאחר שלא שייך לקדש את העזרה בחמץ, מקדשים אותה בשיירי מנחות שהם מצה.

שמא תאמר: נשבקה לבתר הכי, [נשאיר את הלחם שנתקדש ביום טוב, עד לאחר יום טוב], ולמחרת יום טוב נבנייה לעזרה וניקדשיה בשתי הלחם שנותרו מאתמול; אף כך אי אפשר לומר, שהרי איפסילא ליה בלינה [נפסל הלחם בלינה]. כי משעבר עליו הלילה, נעשה נותר, שאין הלחם נאכל אלא באותו היום ובלילה שלאחריו, ואם נשאר ממנו, פסול, שהרי "נותר" הוא.

שמא תאמר: נבנייה לעיקר חומת העזרה ממעלי יומא [מערב יום טוב] ונשייר ביה בבנין החומה פורתא [מעט], דעד דקדיש יומא - לאלתר ניגמריה וניקדשיה [מיד עם סיום קדושת היום יבנו את מה שנותר לבנות, ובאותו לילה קודם חצות כשעדיין זמן אכילתו הוא יקדש את העזרה]. אף כך אי אפשר.

אין בנין בית המקדש בלילה, משום דאמר אביי: מנין שאין בנין בית המקדש בלילה, שנאמר "וביום הקים את המשכן", ולמדנו: ביום מקימו, בלילה אין מקימו [3] -

הלכך, לא אפשר לקדש בשיירי מנחות של חמץ אלא בשל מצה; וכל דלא אפשר לא מעכב.

שנינו במשנתנו: שאין מוסיפין על העיר, ובשתי תודות ובשיר:

תנו רבנן: השיר שהיו אומרים שם: הוא שיר של תודה, היינו פרק "מזמור לתודה". והיו מלווים את השירים בכנורות ובנבלים ובצלצלים, על כל פינה ופינה, ועל כל אבן גדולה שבירושלים.

ואומר, כלומר, ועוד היו שרים שם מן הפרק "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד": "ארוממך ה' כי דליתני" עד סוף הפרק, ושיר של פגעים כלומר, פרק "יושב בסתר עליון" [4] הנקרא "שיר של פגעים" דהיינו שיר על המזיקים הפוגעים בבני אדם להזיק, ויש אומרין שהוא נקרא "שיר של נגעים".

ומפרשת הגמרא את טעם השמות האלו:

מאן דאמר שיר דנגעים, משום דכתיב באותו פרק "ונגע לא יקרב באהלך".

ומאן דאמר "פגעים", משום דכתיב באותו פרק "יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש".

ומה היו שרים מתוך אותו פרק?

ואומר: "יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן", עד "כי אתה ה' מחסי". [5]

וחוזר ואומר מן הפרק "מזמור לדוד בברחו", מ"ה' מה רבו צרי" "עד לה' הישועה". [6]

רבי יהושע בן לוי אמר להו להני קראי [היה קורא לפני השינה את פסוקי "שיר של פגעים"], וגאני, אז היה ישן, ועשה זאת כדי להגן על עצמו.

ומקשינן: היכי עביד הכי [איך עשה כן רבי יהושע בן לוי]? והאמר רבי יהושע בן לוי עצמו: אסור להתרפאות בדברי תורה!?

ומשנינן: אדם בריא שאומר פסוקים כדי להגן על עצמו מן הפגעים שלא יבואו עליו, שאני.

ומקשינן עלה: ואלא, ממילא משמע, דכי אמר רבי יהושע בן לוי "אסור", היינו בכגון דאיכא כבר מכה!? והרי אי דאיכא כבר מכה, האם רק "אסור" אמר, ותו לא!?

והתנן: הלוחש על המכה ואומר "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" אין לו חלק לעולם הבא!

ובהכרח כי מה שאמר "אסור", הוא בכגון שעדיין אין לו מכה, ורק כדי להגן מפניה הוא אומר את הפסוקים. ואם כן, אכתי תיקשי: האיך אמר רבי יהושע בן לוי פסוקים אלו, ואפילו שלא באו אלא להגן!?

ומשנינן: הא איתמר עלה דההיא משנה, האומרת שאין לו חלק לעולם הבא: אמר רבי יוחנן: ברוקק שנו! וחומרת העונש היא לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה. והרי הוא לוחש ואומר "כי אני ה' רופאך".

שנינו במשנה: בית דין מהלכין ושתי תודות [7] וכל ישראל אחריהם:

ומקשינן: למימרא, וכי אכן הוא כאשר משמע מלשון המשנה, דבית דין קמי תודה אזלי [בית דין היו מהלכים לפני התודות]!? והכתיב בנחמיה שם:

"ואעמידה שתי תודות גדולות, וילך אחריהם הושעיה וחצי שרי יהודה". הרי שבית הדין היה הולך אחר התודות!?

ומשנינן: הכי קאמר במשנתנו: בית דין מהלכין, ושתי תודות מהלכות, וכל ישראל אחריהם". כלומר, "ושתי תודות" אינו מצטרף למה ששנינו בסוף "אחריהם", דזה אינו עולה אלא על כל ישראל; "ושתי תודות" ששנינו, מצטרף למה ששנינו "ובית דין מהלכין". כלומר, בית דין היו מהלכין, ואף שתי תודות היו מהלכות, ואין התנא מתיחס לסדר הליכתם. ולעולם בית הדין היה הולך אחר התודות, ואחר בית הדין היו כל ישראל מהלכין.

וממשיכה הגמרא לבאר: כיצד היו שתי התודות מהלכות?

רבי חייא ורבי שמעון ברבי, נחלקו בדבר:

חד מהם אמר: זו כנגד זו, כלומר, זו ליד זו.

וחד מהם אמר: זו אחר זו היו מהלכות.

ומפרשינן לפי שיטותיהם את לשון משנתנו "הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת":

למאן דאמר: זו כנגד זו היו מהלכות, "הפנימית" היינו הך דמקרבא לחומה החדשה של העיר.

ולמאן דאמר זו אחר זו היו מהלכות, "הפנימית" היינו הך דמקרב לבית דין שהיו מהלכים אחר שתי התודות, דהיינו התודה שהיתה מהלכת אחרונה.

ומקשינן: הא תנן, הפנימית נאכלת, והחיצונה נשרפת. והניחה הגמרא שהטעם שנשרפת הוא משום פסול "יוצא". ולכן מקשה הגמרא:

בשלמא למאן דאמר זו אחר זו היו מהלכות, אמטו להכי [לפיכך] הפנימית - דהיינו האחרונה - נאכלת, כי לא נפסלה ביוצא ואף שהילכו עמה מחוץ לירושלים, משום דכבר אתיא חיצונה, קמה וקדשה לה. [כבר הלכה הראשונה לפניה, וקידשה] למקום, והאחרונה מהלכת במקום קדוש, ולא יצאה מעולם. [8]

אלא למאן דאמר: זו כנגד זו היו מהלכות, ולא היתה האחת מהלכת אחר השניה, אם כן, הרי תרוייהו בהדי הדדי קא מיקדשי [שתיהן כאחת הן מקדשות], ומה טעם יש לחלק בין הפנימית לחיצונה שזו נאכלת וזו נשרפת!?

תמהה הגמרא על קושיית המקשה:

וליטעמיך [ולשיטתך וכי ניחא], והרי למאן דאמר זו אחר זו, חדא לבדה מי מיקדשא!? עד שאתה אומר הראשונה אכן "יוצא" היא, והשניה אינה "יוצא" שכבר נתקדשה על ידי הראשונה -

הא "כל שלא נעשית בכל אלו הנכנס לשם אין חייב עליה", תנן במשנתנו, ואם כן לא נתקדשה העיר עד שהילכו שתי תודות כשרות, והרי הראשונה "יוצא" היא ופסולה.

ואפילו למאן דאמר לקמן טז א "כל שלא נעשית באחת מכל אלו - השנויים במשנתנו - הנכנס לשם אין חייבים עליה" תנן, ולשיטתו תאמר: כיון שהשניה כשרה נתקדשה, שהרי באחת מכל אלו שנשנו במשנתנו לבד היא מתקדשת; אף כך אי אפשר לומר, כי:

הני תרוייהו תודות [שתי תודות האלו] חדא מצוה היא, ואין האחת מקדשת בלי השניה, ונמצאו שניהם נפסלים ביוצא.

אלא אמר רבי יוחנן:

הערות

[1] פירש הריטב"א: "בו ביום, מדכתיב: "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן, וימשח אותו ויקדש אותו".

[2] פירש רש"י: כדאמרינן ביבמות בפרק קמא [ו א]: יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת, תלמוד לומר "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, אני ה"', כולכם חייבין בכבודי אתם והמקדש חייבין בכבודי שהזהרתי על השבת; וימים טובים נמי "שבתות" איקרו.

[3] כתבו התוספות: אם כי בנין מקדש אינו בלילה, מכל מקום בנין בית המקדש לעתיד לבא הוא אפילו בלילה, כדמוכח בראש השנה ל א, דאמר גבי בית המקדש דלעתיד לבא "דאיבני בלילה", ומשום שהוא עשוי מאליו בידי שמים, כדכתיב "מקדש ה' כוננו ידיך", וכן מפרש במדרש תנחומא. והאחרונים כתבו, דלכאורה דבר זה תלוי במה שיש לחקור: אם הוא איסור להקימו בלילה, או שהוא פסול, כי אם פסול הוא בהקמת לילה, מה לי בידי אדם מה לי בידי שמים; ראה בזה ב"מקדש דוד" סימן א. וב"קהלות יעקב" [סימן י בנדמ"ח] כתב בזה, דהא דהקמת לילה פסול אינו משום שעצם הקמת לילה פוסלתו, אלא הפסול הוא משום דלילה לאו זמן הקמה היא, ומה שעשה בלילה לא חשיב הקמה בידי אדם כיון שהוא שלא בזמנה, וכשיגיע זמן הקמה דהיינו ביום, הא ליכא הקמה והוה ליה ביום כהוקם מאיליו, וכדאמרינן ביומא דף כט, היכא דסידר את לחם הפנים על השולחן לפני שבת "נעשה כמו שסדרו הקוף", כיון שהסידור דשלא בזמנו לאו כלום, וכשהגיע זמנו ליכא סידור; והכא נמי דכוותה, כיון דהקמת לילה לאו כלום, ומה שהוא מוקם וקיים ביום אין בו מעשה בידי אדם, הוה ליה כמוקם מאיליו, ומשום הכי פסול, דהא התורה אמרה להקים את המשכן, ובעינן הקמה בידים ולא שהוקם ממילא; ועל כל פנים עיקר הפסול דהקמת לילה הוא ביסודו מפני שחסר הקמה על ידי לויים בזמנו, וכל זה במשכן, וכן בבית המקדש ראשון ושני; אבל בבית המקדש דלעתיד לבא, כיון שגילתה תורה שיהא עשוי בידי שמים, דכתיב "מקדש ה' כוננו ידיך", ממילא אפילו יהא מוקם ביום אין כאן הקמה בידי אדם, ורחמנא אכשריה, וממילא אין נפקא מינה אם יהא מוקם ביום או בלילה. וראה לשון הריטב"א שכתב כעין דברי התוספות: דשאני בנין העתיד שהוא בנוי כבר ומשוכלל בשמים כדכתיב "מקדש ה' כוננו ידיך", וכדאיתא במדרש רבי תנחומא; ומשמע לכאורה דבאמת אם היה נבנה המקדש בידי שמים בלילה אף בזה היה פסול, אלא דלא מיקרי בנין בלילה כיון שקודם הקמתו בארץ כבר הוא בנוי בשמים.

[4] פירש רש"י: לפי שאמרו משה בהקמת המשכן דכתיב "ויברך אותם משה", ומה בירכן : יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם ה' אלהינו עלינו; והכי איתא בתורת כהנים; והוא מאחד עשר מזמורים שאמר משה בספר תהלים מ"תפלה למשה" עד סוף "מזמור לתודה"; ובהגהות הב"ח הביא בשם גליון להקשות, אם זה טעם אמירת פרק זה, היה להם להתחיל מ"ויהי נעם" שהוא סוף הפרק הקודם.

[5] נכתב על פי גירסת הגר"א, והיינו שהיו פוסקים באמצע הפסוק.

[6] נכתב על פי גירסת הגר"א, והיינו שהיו פוסקים באמצע הפסוק.

[7] נכתב על פי הגר"א שלא גרס כאן תיבת "אחריהן".

[8] א. ראה מה שכתב ב"חזון איש" סימן כד ליקוטים לדף זה לבאר את דברי הגמרא, ומשום דלא ניחא ליה לפרש כפשוטו דחלקה קדוש, דאי אפשר לקדש אלא את כולה כאחד. ב. מכאן קשה - ראה תוספות כאן - על שיטת רש"י לעיל טו א ד"ה ואעמידה, שהיו התודות מהלכות חוץ לחומה; דאם כן האיך אמרינן שנתקדש המקום על ידי הראשונה, והרי אותו מקום שחוץ לחומה לא היה מקודש כלל! ? ג. מבואר מדברי הגמרא שלא הוקשה לה אלא למה היא נאכלת, ולפיכך על הראשונה שבאמת אינה נאכלת לא קשיא לגמרא; ובפשוטו צריך ביאור: כיון שנפסלה הראשונה ביוצא אם כן האיך היא מקדשת! ? ומיהו ראה בלשון רש"י ד"ה כי הדדי נינהו, שכתב לבאר את קושיית הגמרא למאן דאמר זו כנגד זו: "או שתיהן יאכלו, או שתיהן ישרפו", ומבואר דלא קשיא לגמרא כלל על עיקר הדין ואף שנפסלה ביוצא, אלא עיקר קושית הגמרא היא משום דסברה הגמרא דהטעם שהפנימית שונה מן החיצונה הוא משום שזו נפסלה ביוצא וזו אינה פסולה ביוצא, ומשום הכי מקשינן, דלמאן דאמר שהיו מהלכות זו אחר זו שפיר יש מקום לחלק ביניהם, אבל למאן דאמר זו כנגד זו, מה טעם יש לחלק ביניהם; ולפי זה ניחא שלא מקשה הגמרא על גוף הדין; ועל דרך זה נתבארה הגמרא בפנים. ד. הקשו התוספות: אדרבה ראשונה נמי תאכל, דכל זמן שלא קידשה העיר, אף על פי שקדשה העזרה, [הרי] נאכלים קדשים בכל הרואה, כדתנן בפרק בתרא דזבחים: בשילה ונוב וגבעון שנאכלין בכל הרואה, לפי שאין חומת העיר קדושה! ? ויש לומר: דמכיון שהלכה התודה כל שהוא, הויא לה יוצא במקום שמהלכת.

וכי תימא [ואם תאמר] שמחמיץ להו [אותם] את השירים שאוכלים הכהנים ומקדש בהו [בהם] את העזרה, והכתיב [והרי נאמר]: "לא תאפה חמץ חלקם" (ויקרא ו, י), ואמר ריש לקיש בפירוש הכתוב: אפילו חלקם לא תאפה חמץ, שיש איסור אפילו באפיית חלק מן המנחה חמץ.

ושואלים: ועדיין אלמה [מדוע] לא ניתן לקדש את העזרה במנחה של חמץ? והרי אפשר שמקדש בשתי הלחם בעצרת (בחג השבועות) שהם מנחות והם חמץ! ומשיבים: משום שלא אפשר לעשות זאת, שכן

היכי ניעביד [כיצד נעשה]? נבנייה [נבנה אותו] את חלק העזרה הנוסף מאתמול (מערב חג השבועות) וניקדשיה [ונקדש אותו] מאתמול לפני החג — זה אינו אפשרי, משום ששתי הלחם בשחיטת כבשים שבאים עימם הוא דקדשי [הן שמתקדשות], בתוך החג עצמו ולא קודם לכן!

נבנייה [נבנה אותו] מאתמול וניקדשיה האידנא [ונקדש אותו היום בעצרת] — בעינן [צריכים אנו] קידוש בשעת הבנין!

ואם תאמר: נבנייה [נבנה אותו] ביום טוב ונקדשיה [ונקדש אותו] ביום טוב — אין בנין מקדש דוחה יום טוב!

ואם תאמר: נשבקה לבתר הכי [נשאיר את שתי הלחם לאחר מכן] עד לאחר החג, ונבנייה [ונבנה אותו] את תוספת המקדש ביום שלאחר החג, וניקדשיה [ונקדש אותו] באכילתן למחר — הרי כבר איפסילא ליה [נפסלה לו] בלינה של מוצאי החג!

ואם תאמר: נבנייה ממעלי יומא [נבנה אותו בערב החג] ונשייר ביה פורתא [בו מעט], שאינו בנוי עד שיצא החג, שעד קדיש יומא [שיתקדש היום] כלומר, בזמן שהחג יוצא, לאלתר נגמריה וניקדשיה [מיד נגמור אותו ונקדש אותו] קודם שייפסלו שתי הלחם בלינה — דבר זה גם כן אי אפשר, לפי שאין בנין בית המקדש נעשה בלילה. וכפי שאמר אביי: מנין שאין בנין בית המקדש בלילה? שנאמר: "וביום הקים את המשכן" (במדבר ט, טו), ביום אתה מקימו, בלילה אין אתה מקימו. הלכך (על כן) לא אפשר בשתי הלחם, ולכן עושים זאת דווקא בשיירי מנחה של מצה.

א שנינו במשנה שקידוש העיר והעזרה נעשה בתהלוכה ובשיר. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: כך היה הסדר, אומרים שיר של תודה ("מזמור לתודה", תהלים ק) בכנורות ובנבלים ובצלצלים על כל פינה ופינה ועל כל אבן גדולה שבירושלים, ואומר גם את המזמור: "ארוממך ה' כי דליתני" ("מזמור לתודה", תהלים ל), ואומר שיר של פגעים (תהלים צא, "יושב בסתר עליון"), ויש אומרין שכינויו של מזמור זה הוא שיר של נגעים.

מאן דאמר [מי שאומר] שהוא נקרא שיר של נגעים, משום דכתיב [שנאמר] בו: "ונגע לא יקרב באהלך" (תהילים צא י), ומאן דאמר [ומי שאומר] שקוראים לו שיר של פגעים — דכתיב [שנאמר בו]: "יפל מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש" (תהילים צא ז).

ואומר מן הפסוק "ישב בסתר עליון בצל שדי יתלונן" (תהילים צא א) עד שמסיים בפסוק "כי אתה ה' מחסי עליון שמת מעונך" (תהילים צא ט), וחוזר ואומר: "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו ה' מה רבו צרי" (תהילים פרק ג) עד "לה' הישועה על עמך ברכתך סלה" (תהילים ט) שהוא סוף המזמור.

מסופר, ר' יהושע בן לוי אמר להו להני קראי, וגאני [היה אומר את המקראות האלה, והיה ישן מתוך קריאתם]. ושואלים: היכי עביד הכי [כיצד עשה כן]? והאמר [והרי אמר] ר' יהושע בן לוי עצמו: אסור להתרפאות בדברי תורה! ומשיבים: להגן שאני [שונה הדבר] שהוא רק מגן על עצמו באמירת מקראות אלה מפני נגעים ופגעים, ואינו מתרפא בהם.

ושואלים: ואלא כי [כאשר] ר' יהושע בן לוי אמר שהדבר אסור — הרי זה במקרה דאיכא [שיש] מכה (פצע) והוא אומר פסוקים כדי להתרפא ממנה; אולם אי דאיכא [אם במקרה שיש] מכה והוא אומר עליה פסוקים, האם זה רק אסור ותו לא [ולא עוד]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: הלוחש על המכה אין לו חלק לעולם הבא! ומשיבים: הא איתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה] שלא מדובר במשנה זו בלוחש סתם, אלא אמר ר' יוחנן: ברוקק ואחר כך לוחש אותם פסוקים שנו, וטעם הדבר — לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה.

ב שנינו במשנה שבסדר ההוספה על העיר והעזרה בית דין מהלכין ושתי תודות אחריהן וכל ישראל אחריהם. ושואלים: למימרא [האם לומר] שבית דין קמי [לפני] התודה אזלי [הולכים הם]? והכתיב [והרי נאמר] בכתוב שממנו למדנו סדר הקידוש: "ואעמידה שתי תודות... וילך אחריהם הושעיה וחצי שרי יהודה" (נחמיה יב, לא— לב)! ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר] במשנה, כך יש להבין: בית דין מהלכין, וכיצד נעשה הדבר? שתי תודות מהלכות ובית דין אחריהם.

ומבררים: כיצד בדיוק, באיזה אופן מהלכות התודות? ר' חייא ור' שמעון ברבי נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: זו כנגד (ליד) זו, וחד [ואחד מהם] אמר: זו אחר זו. מאן דאמר [מי שאומר] זו כנגד זו, לשיטתו, התודה הנקראת במשנה הפנימית היא הך דמקרבא [זו מבין השתיים שקרובה] לחומה. מאן דאמר [מי שאומר] זו אחר זו, הפנימית היא הך דמקרבא [זו שקרובה] לבית דין כלומר, האחרונה מבין שתיהן, שהרי בית דין הולכים אחר התודות.

ומנסים להביא ראיה בענין זה, תנן [שנינו במשנה]: הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת. בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] זו אחר זו, וה"פנימית" היא האחרונה מבין שתיהן, אמטו להכי [משום כך] פנימית נאכלת — משום דאתיא [שבאה] חיצונה קמה [קודם לה] וקדשה לה [ומקדשת אותה] את התוספת, ומעתה הוא מקום קדוש שהתודה ראויה להיאכל בו. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] זו כנגד זו, הלוא תרוייהו בהדי הדדי קא מיקדשי [שתיהן זו יחד עם זו הן מקדשות]! ומדוע הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת?

ושואלים: וליטעמיך [ולשיטתך], למאן דאמר [לדעת מי שאומר] זו אחר זו, חדא מי מיקדשא [אחת מהן בלבד האם היא מקדשת]? הא [הרי] "כל שלא נעשית בכל אלו" תנן [שנינו] שאינה מתקדשת! ואפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי הכוונה היא באחת מכל אלו, ולא בכל הדברים, הרי הני תרוייהו [אלה התודות שתיהן] חדא מצוה [מצוה אחת] היא!

אלא אמר ר' יוחנן:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And if you would say that one leavens the remainder of the meal-offering, which the priests partake of, and he consecrates the Temple courtyard with it, that too is difficult, as isn’t it written: “It shall not be baked leavened, for their portion I have given it to them” (Leviticus 6:10)? And Reish Lakish says in explanation of this verse: Even the priests’ portion shall not be baked leavened, as it is prohibited to bake even a portion of the meal-offering leavened.

The Gemara asks: Still, why not consecrate the Temple courtyard with a leavened meal-offering? It is possible to consecrate it with the two loaves of bread that are brought as a communal offering on the festival of Shavuot, which is a meal-offering that is leavened. The Gemara answers: Because actually it is not possible to do so.

The Gemara explains why not. How could we do it? If we build the addition to the Temple courtyard on the eve of Shavuot and also consecrate it on the eve of the Festival, there is a difficulty, as the two loaves become consecrated as a meal-offering with the slaughter of the two lambs that are sacrificed together with them as peace-offerings, and this occurs on the Festival itself, not on the eve of the Festival.

If we build the addition to the Temple courtyard on the eve of the Shavuot festival, but consecrate it only now, on the Festival, this too is difficult, as we require consecration at the time of the completion of the building.

If we build it on the Festival and consecrate it on the Festival, this also cannot be, as the building of the Temple does not override the Festival.

If we leave the two loaves until after the Festival and build the addition to the Temple courtyard on the day after the Festival, and consecrate it by eating the two loaves on that day, this is difficult as well, as the two loaves were already disqualified by virtue of being left overnight after the Festival.

If we build the addition to the Temple courtyard on the eve of the Festival and leave a little unbuilt until after the Festival, and as soon as the day is over and the Festival is finished, we immediately finish building the addition and consecrate it with the two loaves before they become disqualified, this too is impossible, as the building of the Temple cannot take place at night. This is as Abaye says: From where is it derived that the building of the Temple cannot take place at night? As it is stated: “And on the day that the Tabernacle was erected” (Numbers 9:15), from which it can be derived: One may erect it during the day, but one may not erect it at night. Therefore, it is impossible to consecrate the Temple courtyard with the two loaves; it must be done with the remainder of an unleavened meal-offering.

§ The mishna teaches concerning the consecration of an addition to the city of Jerusalem or the Temple courtyard: And with a song. The Sages taught in a baraita: They sang the song of thanksgiving, i.e., Psalms, chapter 100, which begins: “A psalm of thanksgiving,” accompanied by harps, lyres, and cymbals, at every corner and upon every large stone in Jerusalem. And they also recited Psalms, chapter 30, which begins: “I will extol You, O Lord, for You have lifted me up,” and the song of evil spirits, i.e., Psalms, chapter 91, which begins: “He that dwells in the secret place of the Most High.” And some say that this psalm is called the song of plagues.

The reason of the one who says that it is called the song of plagues is that it is written: “Nor shall any plague come near your dwelling” (Psalms 91:10). And the reason of the one who says that it is called the song of evil spirits is that it is written: “A thousand shall fall at your side and ten thousand at your right hand; but it shall not come near you” (Psalms 91:7).

And they recited the psalm from the verse: “He that dwells in the secret place of the Most High shall abide in the shadow of the Almighty” (Psalms 91:1), until they completed the verse: “Because You, O Lord, are my refuge; You have made the most High Your habitation” (Psalms 91:9). And they would then recite Psalms, chapter 3, which begins: “A psalm of David, when he fled from Absalom his son. Lord, how many are my enemies become,” until they reached the verse: “Salvation belongs to the Lord; Your blessing be upon Your people. Sela” (Psalms 3:9), which is the end of that psalm.

It is related that Rabbi Yehoshua ben Levi would recite these verses to protect him from evil spirits during the night and fall asleep while saying them. The Gemara asks: How could he do that? But doesn’t Rabbi Yehoshua ben Levi himself say: One is prohibited from healing himself with words of Torah? The Gemara answers: To protect oneself is different, as he recited these verses only to protect himself from evil spirits, and not to heal himself.

The Gemara challenges: But rather, when Rabbi Yehoshua ben Levi said that this is prohibited, he was referring to a situation where there is already a wound and one recites these verses in order to heal himself. But if there is already a wound and he recites these verses over it, is only this prohibited, and nothing more? But didn’t we learn in a mishna (Sanhedrin 90a), that one who whispers an incantation over a wound has no share in the World-to-Come? The Gemara answers: Wasn’t it stated with regard to that mishna that Rabbi Yoḥanan says: The mishna was taught with regard to one who spits into the wound and then whispers these verses. And the reason for the severity of this action is that the name of Heaven must not be mentioned in connection with spitting, as doing so is a show of contempt for God.

§ The mishna teaches that as part of the consecration ceremony, the court would move forward, and two thanks-offerings would be brought after them, and all of the Jewish people would follow behind them. The Gemara asks: Is this to say that the members of the court walk in front of the thanks-offering? But isn’t it written in the verse from which this ceremony is derived: “And I placed two large thanks-offerings, and we went in procession to the right upon the wall, toward the dung gate; and after them went Hoshaiah, and half of the princes of Judah” (Nehemiah 12:31–32)? The Gemara answers: This is what the mishna is saying: The court moves forward. And how is this done? The two thanks-offerings move forward, and the court follows after them.

The Gemara clarifies this point: How exactly did the two thanks-offerings move forward? Rabbi Ḥiyya and Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi, disagree about this. One Sage says: One thanks-offering alongside the other. And one Sage says: One behind the other. According to the one who says that the two offerings moved one alongside the other, the thanks-offering that the mishna refers to as the inner one is that which is closest to the wall. According to the one who says that the two offerings moved one behind the other, the thanks-offering that is called the inner one is that which is closest to the members of the court advancing behind the thanks-offerings.

The Gemara analyzes these two opinions: We learned in the mishna: When they would reach the end of the place that they desired to consecrate, the inner thanks-offering would be eaten and the outer one would be burned. Granted, according to the one who says that the two thanks-offerings moved forward one behind the other, and that the inner one is the one that was in the rear, it is due to this that the inner one is eaten, because the outer one came before it and consecrated the additional area, so that it is now a sanctified place fit for the eating of the thanks-offering loaves. But according to the one who says that the two thanks-offerings moved forward one alongside the other, the two of them together consecrated the additional area. Why, then, is the inner one eaten and the outer one burned?

The Gemara asks: And according to your reasoning, according to the one who says that the two offerings moved forward one behind the other, does one offering by itself consecrate the area? Didn’t we learn in the mishna that with regard to any addition that was not made with all these ceremonial procedures, the addition is not consecrated? And even according to the one who says (see 16a) that the correct reading of the mishna is: With regard to any addition that was not made with any one of all these ceremonial procedures, the addition is not consecrated, nevertheless, these two thanks-offerings are one mitzva, and one without the other would not consecrate the area.

Rather, Rabbi Yoḥanan said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והכתיב לא תאפה חמץ חלקם. ואמר ריש לקיש אפילו חלקם והן שירי מנחות לא תאפה חמץ. ואתינן למימר בשתי הלחם שבעצרת שהן חמץ בהם תתקדש העזרה. ודחינן דאין בנין בה"מ [דוחה יו"ט ואין בנין בה"מ] בלילה:

ובשיר. ת"ר שיר של תודה בכנורות ובנבלים ובצלצל על כל פינה ופינה ועל כל אבן גדולה שבירושלים שנא' ארוממך ה' כי דליתני וגו'. שיר של פגעים בכנורות ובנבלים ובתופים.

ואומר יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן עד כי אתה ה' מחסי ואומר מזמו' לדוד ה' מה רבו צרי עד לה' הישועה וזה שיר של פגעים עוד מפורש בסוף עירובין בתלמוד ארץ ישראל.

ר' יהושע בן לוי מסדר להני קראי וגאני והני מילי להגן בהן אבל יש לו מכה ומתכוין להתרפאות מבן בדברי תורה אסור.

ואם לוחש על המכה ורוקק אין לו חלק לעוה"ב. וא"ר יוחנן עלה ברוקק שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה:

ב"ד מהלכין אחרי התודות.

למאן דאמר זו אחר זו הראשונה מתקדשת לפיכך נשרפת אבל האחרונה הסמוכה לב"ד נאכלת דכבר קדשה ראשונה. אלא למאן דאמר התודות זו כנגד זו מהלכות תרוייהו בהדי הדדי קא מקדשי. אמאי זו נאכלת וזו נשרפת. ולמאן דאמר זו אחר זו מי ניחא כל שלא נעשית בכל אלו תנן. כלומר אינה מתקדשת ירושלים ליכל בה קדשים קלים עד שיעשו בה כל הדברים. הנה עדיין לא נתקדשה למה נאכלת.

ואפילו למאן דאמר באחת מכל אלו תרויהו חדא מצוה נינהו. ודחינן הא אמר ר' יוחנן זו שנאכלת על פי נביא נאכלת.

שתי הלחם בשחיטת (קדשים) ה) הוא (די) [דמקדש]. ואפי' למאן דאמר תנור מקדש אי אפשר דאי אפי להו מאתמול איפסילו להו בלינה ואי אפשר למפניינהו אלא ביום טוב.

ונבנייה מאתמול ונקדישיה מאתמול שתי הלחם בשחיטת כבשים הוא דאקדישיה קדושת הגוף שאף הם נפסלות ביוצא וא"ת ולומר תנור מקדש מי איכא דס"ל דאין תנור מקדיש וי"ל דלדידיה נמי אין תנור מקדש אלא דראוי למצות וזו ושתי הלחם אם אתה אופה אותם מאתמול ומקדשם אינן ראויות מחר למצותם שכבר נפסלו בלינה וז"ש שם דלמ"ד תנור מקדש' אפייתם דוחה שבת וי"ט שאל"כ נפסלו בלינה:

בעינן קידוש סמוך לבנין פירוש בו ביום מדכתיב ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו ויקדש אותו:

דעד דקדיש יומא נגמריה פירוש לאחר שתצא קדושת י"ט בלילה קודם שיפסלו בלינה אין בנין בית המקדש בלילה והא דאמרינן פ' י"ט גבי הא דתנן שיהא הנף כולו אסור משום דמהרה יבנה ב"ה ומסיק התם שאין החשש אלא שמא יבנה בלילה ל"ק דשאני בנין העתיד שהוא בנוי כבר ומשוכלל בשמים כדכתיב מקדש ה' כוננו ידיך וכדאיתא במדרש ר' תנחומא הלכך לא אפשר וכל דלא אפש' לא מעכב ואע"ג דלקמן אמרי' למ"ד בכל אלו תנן דאפי' היכ' דלא אפשר מעכב התם הוא לענין דברי' שהיו ממש במשכן דכתי' וכן תעשו אבל לענין לחמי תוד' שלא למדנו אותם אלא מעזרא מדברי קבלה הכל מודים דכל דלא אפשר דלא צריך:

שיר של פגעים וכו' ובמדרש אומרים כי מרע"ה אמר אותו בשעה שהוקם המשכן מדכתיב ויברך אותם משה וז"ש ויהי נועם י"י אלהינו וגו' יושב בסתר עליון וגו' עד כי אתה י"י מחסי פירוש בתוס' כי עד שם מדבר בענין האויבים כמו שאמור למעלה ושלומת רשעים תראה ומכאן ואילך מדבר על דברים אחרים תרמוס כפיר ותנין ובבנין עזרא היו להם אויבים שמקטרגים בבנין ואינו מחוור שהרי במשכן ובבית ראשון לא היו אויבים אבל קבלנו כי עד כי אתה י"י מחסי ששים תיבות כנגד מ"ש הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה:

אסור להתרפאות בד"ת וקס"ד דהיכי דרפואה אסורה ה"ה להגן ומשני להגן שאני ויש שפירוש דמעיקר' ס"ד דמסדר להו כדי שיישן בהם שהשינה רפואה ולא נהירא דאם כן מאי להגן הל"ל להגן עביד: כתוב בתוס' כי מ"ש אסור להתרפאות בד"ת דוקא שלא במקום סכנה אבל במקום סכנה מותר כאותה שאמרו בפרק במה אשה יוצאה לאשתא צמירתא נימא וירא מלאך י"י וגו' ואישתא צמירתא כשעת הסכנה דמייא וכן מה שנוהגין לקרוא פ' ליולדת ונראה שאין צורך לכך שכל אלו להגן הם: פנימית הן דמקרב לחומה למה שפי' רש"י ז"ל לעיל גבי ואעמידה ב' תודות שהתודות היו מחוץ למחנה א"ש דקרי פנימית לההיא דמקרבה לחומה אבל קשה דא"כ פנימית היאך נאכלת שהרי אף לאחר קדשה נפסלה ביצא למאי דלא הוה ידעינן מסקנא שע"פ נביא נאכלת שהרי לא מצינו שיהא שם קדוש חוץ לחומה דהא בפרק בתרא דמכות אמרינן דמעשר שני נפדה אפילו פסיעה אחת חוץ לחומה ועד כאן לא נחלקו בפרק כיצד צולין אלא בעובי החומה והחלונות ולא עוד אלא דאי הקף הוא חוץ לחומה הוה היכי אמרינן דחומה לא נתקדשה לכך פירוש בתוס' דבפנים היו מהלכות והא דקארי לה פנימית דלהדי חומה ואע"פ שנוטה יותר כלפי חוץ משום דהיא ממוצעת בין החומה לחברתה קרי ליה הכי וא"ת למ"ד בפרק כיצד צולין שעובי החומה והחלונות כלפנים במה נתקדשו כיון שהיו מהלכות בפנים וי"ל דיכולין היו לקדש כל מה שבלבם לחדש עד חוץ לחומה שהוא ענין אחר תדע שהרי לא היה אפשר לצמצם ללכת חוץ לחומה ממש ואע"פ כן נתקדש כיון שהיה בלבם ומיהו למאי דמשמע מפשטיה דקרא שהחלונות היו על החומה ממש נאמר שהלכו על החומה בצמצום בקצה של חוץ ולכן נתקדש הכל אבל אינו נראה מלשון הגמרא דהכא ועוד דא"כ מ"ט דמ"ד דחומה לא נתקדשה משום דקידשה לה ראשונה פי' ולא נפסלה האחרונה ביוצא והקשו בתוס' ואפילו חיצונה למה נפסלה שהרי אמרו בפרק כיצד צולין דכל זמן שלא נתקדשה החומה יכולין היו לאכול אף מחוץ לחומה בכל הרואה ותירצו דכיון שהלכה שם התודה וקדשה כל שהוא מיד נתבטל דין הרואה ונפסלה ביוצא. פנימית אמאי נאכלת פירוש רש"י ז"ל או יהיו שתיהן נאכלות או יהיו שתיהן נשרפות פי' לפי' דאי אמרת קדושתן והלוכן באים כאחת יהיו שתיהן נאכלות ואי לא אמרת שהן באים כאחת שתיהן נשרפות. הא איתמר עלה פי' אלא קאמרינן והרבה כיוצא בו בתלמוד:

גמרא אלמא לא אפשר דמקדש בשתי הלחם בעצרת כו'. יש לדקדק אמאי לא דחי ליה דא"כ שלמה אמאי קדשה בסוכות ולא המתין עד עצרת בחמץ גם יש לדקדק לעיל שכתבו התוס' בחד תירוצא דשלמה לא קדשה כלל בשירי מנחה משום דלא היה אפשר ואמאי שהרי אפשר לו להמתין עד העומר כי הכא דפריך להמתין משום חמץ עד עצרת וי"ל דודאי שתחלת בנין הבית כיון דנגמר בסוכות בימי שלמה מקרי לא אפשר להמתין עד העומר או עד ב' הלחם ליבטל מעבודת בהמ"ק כ"כ אבל הכא גבי הוספת העזרה דבהמתנה חצי שנה לא מתבטל עבודת בהמ"ק מקרי שפיר אפשר להמתין עד עצרת משום חמץ וכן נראה קצת מלשון התוספות לעיל ודו"ק:

ע"ב שיר של תודה כו' ארוממך ה' כי דליתני גו' שבו נתנו הודאה לה' בבנין בית שני שאמרו ארוממך ה' כי דליתני. ממך היה שלא שמחת אויבי לי הם צרי יהודה כגון סנבלט החורני וטוביה העמוני שרצו לבטל בנינו. ה' העלית מן שאול נפשי וגו' היא העליה מבבל שנקראת שאול כדאמרינן בפסחים פרק האשה מיד שאול אפדם זו בבל שהיא עמוקה כשאול גם שהמזמור הזה נתייחד לדוד שנאמר בו מזמור שיר חנכת הבית לדוד על בנין בית שני יסדו וק"ל:

שיר של פגעים כו' וי"א שיר של נגעים כו'. איך שיהיה ענינו להעביר רוח הטומאה מאותו מקום שנתקדש דפגעים הם בעצמם המזיקים ורוחות הטומאה השולטות במקומות שלא נתקדשו וכן הנגעים באים מהם שע"כ כל מצורע מחוץ למחנה מושבו וטמא טמא יקרא דהיינו שהטמא שהוא המצורע יקרא טמא שרוחות הטומאה שרוים עליו ובהקיפם בלחמי תודה המקום ההוא שרצו לקדשו ולהוסיפו על העזרה היו אומרים זה המזמור להעביר ממקום ההוא רוחות הטומאה וע"כ היה בשיר ובכלי שירים שזכר כמו שמצינו בשאול ובאלישע שהשיר בא להם לבטל רוח רעה וז"ש למ"ד נגעים ונגע לא יקרב באהליך דהיינו בעזרה שהוסיף. ולמ"ד פגעים יושב בסתר עליון על ידי העברת רוח הטומאה בצל שדי יתלונן שישרה שכינתו למטה במקום שנתקדש כמו שדרשו בין שדי ילין בין ב' בדי ארון: ואומר

מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום מפרש"י נראה שלא אמרו האי קרא דלא שייך בבנין בית שני אלא מה' מה רבו צרי וגו' עד סופו לה' הישועה על וגו' היו אומרים וק"ל:

הלוחש על המכה אין לו חלק כו'. מפורש פ' חלק:

גמ' ואומר ארוממך ה' גו' יפול מצדך אלף ואומר יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן עד כי אתה כו' כצ"ל ונ"ב וזה לשון ר' יונה בפי' לרי"ף בפ"ק דברכות שיר של פגעים בכנורות ובנבלים כו' פי' כשקידש עזרא את ירושלים היו הולכים סביבות העיר ואומרים שיר זה להבריח את הפגעים והמזיקים והיו אומרים אותו בשמחה ובשירים ומפרש ואזיל שאותו שיר של פגעים הוא יושב בסתר עליון ולא גרסינן ואומר אלא אומר דפירושי קמפרש מהו שיר של פגעים עכ"ל:

רש"י בד"ה ושיר של פגעים כו' והכי איתא בתורת כהנים כו' כצ"ל. ונ"ב גליון ותימה לפי פי' זה לא היה לו לומר יושב בסתר עליון אלא ויהי נועם כו' עד כאן:

בד"ה אין לו חלק כו' הלוחש כו' כצ"ל:

גמרא אלמה לא אפשר דמקדש בשתי הלחם כו'. מה שדקדק המהרש"א אמאי לא דחי ליה דא"כ שלמה כו' ל"ד במחכ"ת דאדרבה מזה קושייתו דהא אפשר בב' הלחם ואמאי לא המתין שלמה עד עצרת:

גמ' שם ואומר ארוממך ה' כו'. כצ"ל בו' לפרש"י דשיר של תודה הוא מזמור לתודה וכ"נ ממהרש"ל אבל הרמב"ם משמע דמפרש דשיר של תודה הוא ארוממך וא"כ א"ש הגי' אומר בלא וי"ו:

רש"י ד"ה דעד דקדיש יומא. זמן אכילתו הס"ד ואח"כ מ"ה הלכך:

רש"י ד"ה הך דמקרבא לחומה. ממוצעת בין העם לחומה. נראה דט"ס הוא וצ"ל בין החיצונה לחומה וכן בתוס' פסחים (פ"ה ב') ד"ה החלונות דאיתא בין ב"ד ובין החומה צ"ל בין השניה ובין החומה:

תד"ה אסור. לאישתא צמירתא לימא כו'. כצ"ל כי כן איתא שם וכן העתיקו בפסחים (קי"א) ועוד דאישתא ב"י משמע בסנהדרין (מ"ז ב') דאין בה סכנה מדאיצטרך שמואל למישרי מטעם דקרקע עולם א"נ ובמקום סכנה מתרפאין בכל איסורין (פסחים כ"ה) וזה יש לדחות דאולי לא היה העפר רפואה גמורה כמו הנך דפליגי רבנן עלי' דר' מתיא ב"ח ביומא (פ"ד):

תד"ה דקדשה. וא"ת כו' דכ"ז שלא קדשה העיר כו'. לכאורה מתניתין קאי על הוספת העיר והיא כבר קדשה:

בא"ד וי"ל דמכיון שהלכה כו'. נראה דר"ל כיון שהלכה קצת נעשה אותו מקום מקודש ולכן הוה כמו שיש קידוש עיר ותו אינה נאכלת בכל הרואה אבל קשה להוי"ל שבדבריהם לעיל בד"ה אין עזרה:

תוס' ד"ה אמטו. וקשיא א"כ פנימית אמאי נאכלת כו' ובפרק כו'. נ"ב לק"מ לפי המסקנא [בפסחים דף פ"ו ע"א] דשורא ובר שורא עלח"ש פ"ב דמדות ומ"ש שפודים בפ"א חוץ לחומה. היינו חוץ לחומה נמוכה. ודברי תוס' תמוהים שהשיגו על רש"י בחנם ובדו פירוש זר ונלחצו מאד לפרש פנימה דלהדי חומה לפי דרכם וכן נדחקו בההיא דכיצד צולין. ולמסקנא דהתם ודאי פירש"י דהכא א"ש בלי דוחק והוא האמת הגמור. וע"ע באם לבינה:

אֵין בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בַּלַּיְלָה (במדבר ט, טו). נראה לי בס"ד הטעם כי הלילה רמז לגלות ולכן אין בונין בית המקדש בלילה להורות להם דאל יאיצו לדחות את השעה לבנות בית המקדש בזמן שהם בגלות וכמו שנאמר אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ (שיר השירים ג, ה) אי נמי הטעם משום דכתיב לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ (דברים כה, ד) וכמו שאמרו (ירושלמי פאה ח, ח) דאין נותנין צדקה בלילה שזה דבר נגדיי לחיצונים ששליטתם בלילה.

שִׁיר שֶׁל תּוֹדָה בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְצִלְצָלִים. נראה לי בס"ד טעם לשלשה מינים אלו דידוע אותיות מנצפ"ך הם ה׳ גבורות שהם מתמתקים על ידי השיר אך אותיות מ"ם פ"ה הם סוד הֶבֶל ומתמתקים על ידי שיר בפה שהוא הבל אבל אותיות נצ"ך דמנצפ"ך הם סוד מעשה שהם מתפשטים בזרוע וכף ואצבעות והם מתמתקים על ידי שיר במעשה שהם כלי זמר ולכן אמר 'שִׁיר שֶׁל תּוֹדָה' שהיא בפה נעשה גם כן על ידי מעשה של ג' מינין שהם כנורות נבלים צלצלים דראשי תיבות שלהם 'כנץ' [כִּנּוֹרוֹת בִּנְבָלִים צִלְצָלִים] כסדרן תחלה כ"ף ואחריו נו"ן ואחריו צד"י.

וְאוֹמֵר "אֲרוֹמִמְךָ הֳ' כִּי דִּלִּיתָנִי" (תהלים ל, ב). קשא למה אינו מתחיל מפסוק הראשון (תהלים ל, א) שהוא מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד?
ונראה לי כי מזמור זה אנחנו אומרים כל יום בסוף הודו בשחרית קודם 'הֳ' מֶלֶךְ' וגם כן אין אומרים מפסוק ראשון אלא מתחילין מן 'אֲרוֹמִמְךָ הֳ' כִּי דִּלִּיתָנִי' וכתבתי במקום אחר הטעם דאיתא בספר חסידים (דף עז:) כי המזמור הזה הוא דברי הניצוצות העולים כל יום מן העשיה והם אומרים כך ולכן גם אנחנו אומרים אותו כמותם ולכן צריך לכוין בעשר הויו־ת שבו עשר נקודות המיוחסים לעשר ספירות יעוין שם.
וכתב הרב המקובל מהר"י קאפיל ז"ל בסידור שלו שיש בזה המזמור מן אֲרוֹמִמְךָ עד הסוף צ"ב תיבות כמנין הוי־ה אדנ־י עם הכולל לרמוז לחיבור הוי־ה אדנ־י ויש במזמור הזה עשרה הויו־ת כנגד עשר ספירות ונקודותיהם כל הוי־ה כפי ניקוד המיוחס לספירה שלה ושם ההוי־ה העשירית היא כנגד מלכות לכן היא בלי נקוד וכל המזמור הזה רומז על דברי הניצוצות שנבלעו בקליפות וכשיוצאים בכל יום אומרים שירה עד כאן לשונו. ועוד כתוב בסידור הנזכר מטעם זה יש במזמור הזה י"א פסוקים מן פסוק אֲרוֹמִמְךָ עד הסוף כמנין ו"ה עד כאן עיין שם.
ולפי זה מובן הטעם מה שאין אומרים בכל יום פסוק ראשון כי אלו הפסוקים הם באים בחשבון התיבות ובחשבון הפסוקים בכיוון ואם יאמרו פסוק ראשון אבד חשבון מצד הפסוקים ומצד התיבות ולכן מזה הטעם נמי אין אומרים פסוק ראשון 'כְּשֶׁמּוֹסִיפִין עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת' יען כי בתוספת זו יהיה עליית ניצוצות מאותה הקרקע שמוסיפין על העיר ועל העזרות דהקרקע מתעלית בזה התוספת וכיון דמתעלת יהיה ממנה עליית ניצוצות ואז אותם הניצוצות שעולים אומרים שירה זו ומתחילים מן אֲרוֹמִמְךָ כי זה המזמור מן אֲרוֹמִמְךָ הוא שירה של הניצוצות כאמור לעיל ולכן גם התחתונים אומרים אותה השירה של ניצוצות כאשר הם אומרים ומתחילים מן אֲרוֹמִמְךָ.

ומ"ד פגעים דכתיב יפול מצדך אלף ואומר יושב בסתר עליון עד כי אתה ה' מחסי כו' פי' להך מ"ד הוא דאמרי עד כי אתה ה' מחסי דעד השתא משתעי בפגעים יפול מצדך אלף וכדומה שהם שדים דמיניה ילפינן בברכות דקיימי עלן כי כסלי לעוגי' ואמרי כן להבריח המזיקין מהבנין המקודש משום דסביב רשעים יתהלכון ומתקנאין בנו וכן כתיב שם מקטב ישוד צהרים. משא"כ למ"ד שיר של נגעים היה אומר השיר כולו דאדרבא מכי אתה ה' מחסי ואילך הוא דכתיב ונגע לא יקרב באהלך ולדידיה אמרוה משום צרי יהודה ובנימין כן משמע לע"ד לולי דברי תוס' ד"ה עד כי אתה כו':

יהיה איך שיהיה קשיא לי מדוע לא הקשה הש"ס הכא היכא עביד הכי והא אסור להתרפאות [בד"ת] בשלמא למ"ד משום צרי יהודה ובנימין אמרו לא הוה רק תפלה בעלמא אבל אי משום מזיקין אמרו קשיא וצ"ל משום דמתחלה תקנו משה רבינו ע"ה לשם כך בבנין המשכן לא שייך למימר אסור להתרפאות בד"ת דוקא קרא שלא נתקן לשם כך משא"כ הנך קראי והא דמקשה אדר"י ב"ל צ"ל דפשיטא להש"ס דקיי"ל כמ"ד משום צרי יהודה ובנימין אמרו ולא משום מזיקין ולא נתקן על שם כך וגם במדרש שלנו לא מצאנו שאמר משה רבינו ע"ה כ"א פסוק ויהי נועם ויהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידינו ותל"מ ושפיר הקשה אדריב"ל:

וא"ש נמי פסק הרמב"ם שהשמיט הא דיושב בסתר עליון והיינו משום דמוכח דלא אמרו אלא משום צריהם ולע"ל אי"ה ליכא להך חששא וכ"כ בכ"מ אהא דהשמיט ה' מה רבו צרי וק"ל:

ושיר של פגעים וכו'. מסוגיין משמע דשיר של פגעים ויהי נועם ובירושלמי פ"ו דשבת וסוף עירובין קאמר דמה רבו צרי הוא בכלל שיר של פגעים. יד מלאכי דף רכ"ז:

אסור להתרפאת בד"ת. כתבו התוס' והא דאמר בשבת דף ס"ז לאשתא בת יומא וכו' סכנתא שאני ומזה התיר הרב באר שבע פרק חלק לדף ק"א לומר פסוקים על היולדת ע"ש. וכן התיר הריטב"א לומר פסוקים על היולדת אלא שכתב על דברי התוס' ונראה שאין צורך לכך שכל אלו להגן הם עכ"ל ונראה שדעת הריטב"א דלא אסיר אלא בדאיכא מכה אבל כשאין לו מכה אף שיש לו מיחושים או קדחת הם בכלל להגן ומשו"ה כתב דאין צורך למ"ש התוס' דההיא דאשתא בת יומא שרי משום סכנה. וכן דעת רבינו ישעיה הזקן ונכדו ריא"ז שהביא בשלטי הגבורים פ"ק דברכות וז"ל וכן אם יש עליו קדחת מותר ללחוש ולהתרפאות בדברי תורה הואיל ואין בו מכה כמו שמבואר בגמרא פרק במה אשה וכן ביאר מז"ה פרק ידיעות הטומאה עכ"ל. אמנם דעת הרמב"ם פי"א דע"ז שלא התיר אלא לבריא ודעת התוס' והרא"ש שכתבו דההיא דבמה אשה משום סכנה ודעת הרשב"א בתשובה ח"ב סימן רפ"א דחולי ומכח כי הדדי וגם חולי בלא מכה אסיר ומקרי מתרפא בד"ת:
וראיתי למרן ב"י י"ד סימן קע"ט שכתב ע"ד הטור וז"ל ומ"ש דאיכא איסורא בלוחש פסוק על המכה נראה דל"ד מכה דהא סתם אמרו אסור להתרפאות בד"ת ולא חילקו בין אית ביה מכה ללית בה מכה ואף דאמרו כי אמרינן אסור דאיכא מכה לאו דריב"ל בדאיכא מכה דוקא איירי ולא בשאר חולי דמהיכא משמע ליה הכי אימא דלהתרפאות בחולי דלאו מכה איסורא איכא ותו לא ועל המכה הוא דקתני דאין לו חלק לעה"ב אלא היינו לומר דכיון דסתמא אסור להתרפאות בד"ת בכל גונא דחולי משמע דקאמר לא שנא אית ליה מכה לא שנא לית ליה מכה עכ"ל וכונתו מבוארת דאי אמרת דכי קאמר ואלא כי אמר אסור דאיכא מכה היינו דוקא מכה ולא חולי א"כ נחית לחלק בין חולי בלי מכה למכה וא"כ מאי ק"ל לימא דהא דריב"ל אסר היינו בחולי בלי מכה ובמכה אין לו חלק אלא מוכרח שאינו מחלק בין איכא מכה לליכא מכה ובכל גונא קאמר ריב"ל אסור להתרפאות. אמנם ק"ק דס"ס מאי פריך נהי דמשמע ליה דאסור להתרפאות בכל גונא משמע אפילו ליכא מכה אבל ס"ס נימא דאין לו חלק דוקא בדאיכא מכה וכדתנן הלוחש על המכה ולא קאמר על חולי ש"מ דוקא במכה הוא דאין לו חלק ומשום דריב"ל כלל בדבריו אף חולי בלי מכה קאמר אסור דבחולי בלא מכה יש לו חלק ומילתא פסיקתא קאמר אסור דהוא מיירי בכל חולי וכל מכה:
ברם לשיטת רבינו ישעיה הראשון וריא"ז והריטב"א ניחא דכי משני להגן שאני קושטא קאמר דהא דאמר ריב"ל הני קראי וגאני להגן הוא. והמקשן פשיטא ליה דכי ליכא מכה שרי ומוכרח דמאי דקאמר ריב"ל אסור להתרפאת במכה איירי ולא הוצרך לפרש משום דהוו רגילי לומר פסוקים בדליכא מכה ואהא הקשה אסור ותו לא והא אין לו חלק ומתרץ ברוקק. והשתא דאוקמא לאין לו חלק ברוקק מסתברא נמי דבמכה בלי רקיקה איסורא ובדליכא מכה שרי:
ואפשר דטעמייהו דהני רבוואתא משום דאמר ריב"ל בעירובין דף נ"ד חש בראשו יעסוק בתורה וכו' ופשטא דמילתא מוכח דכאיב ליה כאיבא ואמר דיעסוק בתורה ויתרפא והא ריב"ל גופיה אמר אסור להתרפאת אלא מוכרח דיש לחלק בין יש לו כאב או חולי כמו קדחת וכיוצא דאז שרי ובדאיכא מכה דוקא אסר. ומשו"ה המקשן קאמר ואלא כי אמר אסור בדאיכא מכה. וכבר הרב תורת חיים הקשה מההיא דחש בראשו והיינו כפי הפוסקים דלחולי אסור ותירץ ע"ש ובספר רגל ישרה נרגש מזה ולא ראה שכבר קדמו הר"ב תורת חיים:
וכבר ראיתי דרך העברה בעלמא בספר אור לו בציון בדף ג' ודף ל"ט שעלה בדעתו ליישב מה שהקשה מרן בכ"מ פי"א דע"ז על הרמב"ם שהשמיט הא דרקיקה והרב הנזכר עפ"י תירוצי הרב תורת חיים לקושיא הנזכרת בנה מצודים ליישב דעת הרמב"ם והרואה יראה שדבריו מוקשים מסוגיא זו עצמה ואין להאריך. והרמב"ם בפירוש המשנה פרק חלק התנה שירוק ע"ש:
הגם הלום עתה בא מחדש ספר מרכבת המשנה ח"ב וראיתי שם פי"א דע"ז שכתב על מרן הכ"מ דלא דק בקושייתו דהא דרקיקה היינו דאין לו חלק לעה"ב והיינו אליבא דר"ע אבל הרמב"ם פסק כרבנן דיש לו חלק אבל איסורא איכא בין בלי רקיקה בין ברקיקה ויש לו חלק עכ"ד ולפום ריהטא תימה עליו שכתב על מרן לא דק והרי סוגייתנו מכרזת ואומרת דהא דר"ע דלוחש על המכה אין לו חלק הלכה היא דפריך מינה על ריב"ל ואי הלכה כרבנן מאי פריך אסור ותו לא. גם פשטא דסוגית פרק חלק (סנהדרין דף ק"א) דרב ור' חנינא דאמרי אף נגע וכו' משמע דסוברים דאין לו חלק וכן פירש"י התם וקרוב הדבר דגם ר' יוחנן סבר הכי ואיך הרמב"ם פסק להפך. ותו דהרמב"ם כתב פי"א דלוחש על המכה בכלל הכופרים ופ"ג דתשובה כתב דהכופרים אין להם חלק. והגם שימצא המעיין לישב כל זה הוא בדרך רחוק או אפילו יגיע לכלל ישו"ב אטו על זה יכתוב על מרן דלא דק:

וכי תימא דמחמץ לשיריים. דלא קפיד קרא אלא אקודם קמיצה שלא יקטיר קומץ מחמץ למזבח כדכתיב סיפיה דקרא כל שאור וכל דבש לא תקטירו: אלמה לא. בתמיה וכי לא אפשר לקדשה במנחת חמץ הא אפשר דניקדשה בשתי הלחם הבאים בעצרת שהן חמץ כדכתיב (ויקרא כג) חמץ תאפינה: מאתמול. מערב יו''ט: בשחיטת כבשים הוא דמיקדשי. אף על פי שבאים מתרומת הלשכה קדושת דמים היא זו אבל קדושת הגוף לפסול ביוצא לא קדשי אלא בשחיטת שני כבשי עצרת שהלחם בא עמהם דגמרינן מלחמי תודה ששחיטת הזבח מקדשתן כדאמרינן במנחות (דף עח:) קרבנו על זבח תודת שלמיו מלמד שאין הלחם קדוש לקרותו קרבן אלא על ידי זביחת התודה והכי נמי בזביחת כבשים קדשי ואין הכבשים נשחטין אלא ביום טוב: נבנייה ביום טוב. יגמור את הבנין ביום טוב: אין בנין בית המקדש דוחה את יום טוב. כדאמרינן ביבמות בפרק קמא (דף ו.) יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת ת''ל את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה' כולכם חייבין בכבודי אתם והמקדש חייבין בכבודי שהזהרתי על השבת וימים טובים נמי שבתות איקרו: נשבקיה. ללחם עד למחר ונבנייה למחר ונקדשיה למחר איפסלו להו בלינה ונעשו נותר שהרי מן הנאכלין ליום ולילה הם. דעד דקדיש יומא. למוצאי יום טוב משתחשך מיד נגמריה לההוא פורתא ונקדשיה: בלילה. קודם חצות שעדיין זמן אכילתו הלכך לא אפשר בחמץ אלא במצה: תנו רבנן שיר של תודה. היו אומרים שם בכנורות וכו' ומהו שיר של תודה מזמור לתודה (תהלים ק): ארוממך ה' וגו'. הוא מזמור שיר חנוכת הבית לכך אומר אותו: ושיר של פגעים. יושב בסתר עליון ולפי שאמרו משה בהקמת משכן דכתיב (שמות לט) ויברך אותם משה ומה ברכן יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם ה' אלהינו עלינו והכי איתא בתורת כהנים והוא מאחד עשר מזמורים שאמר משה בספר תהלים מתפלה למשה עד סוף מזמור לתודה: פגעים. מזיקין שפוגעין בבני אדם להזיק: ואומר ה' מה רבו צרי. לפי שנאמר בו רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה שהיו מתלוצצים בשרי יהודה ובנימין כשהיו בני ישראל בני הגולה בונין את החומה שנאמר (נחמיה ג) מה היהודים האמללים עושים וגו' היחיו את האבנים מערמות העפר והמה שרופות ואומר (שם) גם [וגו'] אם יעלה שועל ופרץ חומת אבניהם: להני קראי. שיר של פגעים: וגני. כשהוא הולך לישן בלילה: דאיכא מכה. ולוחש עליה מקראות של תורה להתרפאות ומקשינן ואי איכא מכה אסור הוא דקאמר בה רבי יהושע בן לוי ותו לא: אין לו חלק. הלוחש על המכה ואומר כל המחלה אשר שמתי במצרים וגו' (שמות טו): ברוקק שנו. ברוקק ואחר כך לוחש: שאין מזכירין שם שמים כו'. והכא קאמר כי אני ה' רופאך: זו כנגד זו. שני כהנים נושאין אותן זה אצל זה: הך דמקרבא לחומה. שהיא פנימית ממוצעת בין העם לחומה: הך דמקרבא לבית דין. ההולכת אחרונה: וקדשה לה. ראשונה קידשה את המקום וכשנכנסה אחרונה לשם לא נפסלה ביוצא שלא עברה במקום חול אלא במקום מקודש: כי הדדי נינהו. שתיהן מקדשות יחד או שתיהן יאכלו או שתיהן ישרפו: חדא מי מקדשא. את המקום הא אנן תנן כל שלא נעשית בכל אלו הנכנס לשם אין חייבין עליה אלמא כולהו בעינן: אפילו למאן דאמר. לקמן דכל אלו דמתני' אחת מכולן קאמר או מלך או כהן גדול או נביא או סנהדרין או שתי תודות הני שתי תודות מיהא תרוייהו בעינן דתרוייהו חדא מילתא היא:
אין בנין בית המקדש בלילה. וכן אינו דוחה יום טוב ואם תאמר בר''ה פרק יום טוב (דף ל.) גבי הדתנן יום הנף כולו אסור קאמר התם דאיבני בלילה דאיבני בחמיסר ויש לומר דהיינו בית המקדש דלעתיד שהוא עשוי מאליו בידי שמים כדכתיב (שמות טו) מקדש ה' כוננו ידיך וכן מפרש במדרש תנחומא: עד כי אתה ה' מחסי. דכתיב לעיל מיניה ושלומת רשעים תראה דמשתעי באויבים שהיו מצירין להם בשעת הבנין אבל משם ואילך לא משתעי בהכי: אסור להתרפאות בדברי תורה. והדאמר במסכת שבת (דף סז.) לאישתא בת יומא לימא הכי וירא מלאך ה' אליו וגו' סכנתא שאני: אמטו להכי פנימית נאכלת. לעיל פירש בקונטרס ואעמידה שתי תודות גדולות אצל החומה מבחוץ וקשיא אם כן פנימית אמאי נאכלת והא נפסלה ביוצא דלא מצינו שיהא קדוש חוץ לחומה ובפרק בתרא דמכות (דף יט:) נמי אמר במעשר שני טהור שפודין אותו בפסיעה אחת חוץ לחומה ונראה דבפנים היו מהלכין ואע''ג דקרי פנימה להך דלהדי חומה ולפי זה היא יותר חיצונה שהיא כלפי חוץ לעיר מכל מקום קרי לה פנימה לפי שיש דבר אצלה והדתנן בפ' כיצד צולין (פסחים פה: ושם) החלונות ועובי החומה כלפנים אע''פ שהלכו מבפנים היה מתקדש כל מה שהיה בלבם לקדש דלא אפשר לילך בענין אחר ועוד דמסקינן התם דוקא בשוה לקרקע ולשם היה אפשר להלך: דקדשה לה ראשונה. ואם תאמר אדרבה ראשונה נמי תאכל דכל זמן שלא קידשה העיר אף על פי שקדשה העזרה נאכלין קדשים בכל הרואה כדתנן בפרק בתרא דזבחים (דף קיב:) בשילה ונוב וגבעון שנאכלין בכל הרואה לפי שאין חומת העיר קדושה ויש לומר דמכיון שהלכה התודה כל שהוא הויא לה יוצא במקום שמהלכת:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד