שבועות טו ע"א

שבועות טו ע"א - Steinsaltz

and so shall you do” (Exodus 25:9). The final words: “And so shall you do,” are superfluous and serve to teach: As was done in the Tabernacle, so shall you do in future generations.

Rava raises an objection from a baraita: With regard to all the sacred vessels that Moses fashioned, their anointment with oil consecrates them. From that point forward, in the generations after Moses, new vessels do not require anointment to be consecrated; rather, their use in the Temple service initiates them and renders them fit for use. Rava clarifies the objection: But why is this so? Let us say here as well that the phrase “and so shall you do” teaches that the same must be done in future generations.

The Gemara answers: It is different there, as the verse states with regard to the Tabernacle and its vessels: “And he anointed them and consecrated them” (Numbers 7:1). This teaches that it is only “them,” the vessels fashioned by Moses, that are consecrated through anointment, but vessels fashioned in later generations are not consecrated through anointment.

The Gemara asks: Why not say: “Them,” the vessels made by Moses, he consecrated specifically through anointment, but vessels made in future generations are consecrated either through anointment or through their initial service? Rav Pappa said: The verse states: “And they shall take all the service vessels, with which they will serve in the Sanctuary” (Numbers 4:12). The future tense “they will serve,” indicates that the verse is referring to future vessels, and the verse makes them dependent upon service, teaching that in future generations vessels will be consecrated through their initial service.

The Gemara asks: Now that the Merciful One has written “with which they will serve,” why do I need the restrictive term “them”? The Gemara answers: Had the Merciful One not written “them,” I would say that they, the vessels made by Moses, were consecrated through anointment alone, but vessels made in later generations must be consecrated both through anointment and through service, as the Torah wrote: “And so shall you do,” referring to future generations. Therefore, the Merciful One excluded future vessels from anointment by stating “them,” teaching that it is only them that were consecrated through anointment, but in later generations they are not consecrated through anointment.

§ The mishna teaches: And with two thanks-offerings. A tanna taught in a baraita: And with regard to the two thanks-offerings that are mentioned here, the reference is to their loaves, but not to their flesh. An animal thanks-offering is accompanied by forty loaves of bread that are brought as a meal-offering. Ten loaves are leavened, and the remainder is comprised of ten each of three types of unleavened bread. The Gemara asks: From where are these matters derived? Rav Ḥisda said: As the verse states with regard to the consecration of the wall of Jerusalem in the days of Ezra: “And I placed two large thanks-offerings, and we went in procession to the right upon the wall” (Nehemiah 12:31).

The Gemara clarifies the meaning of this verse: What is meant by “large”? If we say that the animals of the thanks-offering were literally from a large species, i.e., oxen, rather than from a small species, i.e., sheep, let the verse state that they were oxen. Rather, let us say that he took animals from among the largest and the finest quality of their species.

The Gemara challenges this: Is the size of the offering of any importance before Heaven? But isn’t it taught in a mishna (Menaḥot 110a): It is stated with regard to an animal burnt-offering: “A fire offering, a pleasing aroma” (Leviticus 1:9), and it is also stated with regard to a bird burnt-offering: “A fire offering, a pleasing aroma” (Leviticus 1:17), and it is also stated with regard to a meal-offering: “A fire offering, a pleasing aroma” (Leviticus 2:2). The same term is used in all three cases even though the three offerings are of different value. This teaches that one who brings a substantial sacrifice and one who brings a modest sacrifice have equal merit, and both offerings are accepted as having a pleasing aroma, provided that one directs his heart to his Father in Heaven.

Rather, let us say that “large thanks-offerings” means the larger element in the thanks-offering loaves. And what is that? The leavened loaves, as we learned in a mishna (Menaḥot 76b): The meal part of the thanks-offering came from five Jerusalem se’a of flour, which are equivalent to six wilderness se’a. The se’a referred to in the Bible when the Jewish people were in the wilderness is smaller than the se’a used later in Jerusalem. This is equivalent to two ephahs, each ephah being three wilderness se’a. These two ephahs are twenty measures of a tenth of an ephah. Ten of these tenths were used to make leavened loaves and ten of these tenths were used to make unleavened loaves. And the unleavened loaves were of three types: Loaves of matza, wafers, and measures of flour mixed with water and oil. Accordingly, the leavened loaves were three times the size of the unleavened ones, and it was the leavened loaves that were used to consecrate additions to the city.

Rami bar Ḥama says: One can infer from this baraita that the Temple courtyard is consecrated only with the remainder of the meal-offering, and not by the loaves of a thanks-offering. The remainder of the meal-offering is the part left over after a handful of it and its frankincense have been sacrificed on the altar; this remainder is eaten by a priest. What is the reason for this? The consecration of the Temple courtyard is like the consecration of Jerusalem. Just as with regard to Jerusalem, an item that is eaten specifically in it, i.e., the loaves of a thanks-offering, which are eaten anywhere in the city, consecrates the city, so too, with regard to the Temple courtyard, an item that is eaten specifically in it, i.e., the remainder of the meal-offering, consecrates the courtyard.

The Gemara asks: Is that to say that the loaves of a thanks-offering are not eaten in the Temple courtyard? Rather, the comparison should be drawn as follows: The consecration of the Temple courtyard is like the consecration of Jerusalem. Just as Jerusalem is consecrated with the loaves of a thanks-offering, which is an item that is eaten inside the city, and which, if it emerges from there, is disqualified, so too, the Temple courtyard is consecrated with an item that is eaten inside the courtyard, and which, if it emerges from there, is disqualified. This item is the remainder of a meal-offering, which can be eaten only by a priest and only in the Temple courtyard.

The Gemara asks: If the consecration of the Temple courtyard is derived from the consecration of Jerusalem, let us say as follows: Just as there, with regard to the consecration of an addition made to Jerusalem, the loaves used in the ceremony are leavened, so too here, with regard to the consecration of an addition made to the Temple courtyard, the remainder of the meal-offering should be leavened. The Gemara expresses surprise at this suggestion: And how can you understand this? Is there a leavened meal-offering? A meal-offering is always unleavened.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טו - א

וכן תעשו". ולכך הוסיף הכתוב "וכן תעשו" ללמד על עשייה לדורות שתהא כמו שהיתה במשכן, והרי בימי משה קידשו את העזרה על פי משה שהוא מלך ונביא, ואחיו כהן גדול, ^[1] ואורים ותומים ^[2] ושבעים זקנים. ^[3]

מתיב רבא על מה שלמדנו מ"וכן תעשו" לדורות, מהא דתניא:

כל הכלים [כלי השרת] שעשה משה במשכן משיחתן בשמן המשחה היא מקדשתן וכמו שנאמר "וימשחם ויקדש אותם", אבל מכאן ואילך [הכלים שנעשו לאחר מכן] עבודתן בתורת כלי שרת היא המחנכתן לעבודה, כלומר: על ידי שעושים בכלים עבודה הטעונה כלי שרת, מתקדש כלי השרת בעבודה זו. ^[4]

ותיקשי על מה דדרשינן לעיל מ"וכן תעשו" לדורות, ואמאי עבודתן מחנכתן, והרי נימא: הרי כתיב אף על עשיית הכלים "ככל אשר אני מראה אותך... ואת תבנית כל כליו וכן תעשו" ונדרוש שאף לדורות משיחתן היא המקדשתן!?

ומשנינן: שאני התם גבי כלים, משום דאמר קרא [במדבר ז א] גבי הקמת המשכן: "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן, וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו, ואת המזבח ואת כל כליו, וימשחם ויקדש אותם", ולמדנו מלשון "אותם": ^[5] אותם במשיחה, ולא לדורות במשיחה.

ומקשינן: אימא, דרוש את הפסוק "אותם": אותם במשיחה, ואילו לדורות או במשיחה או בעבודה, ולא כאשר שנינו שהעבודה דוקא היא המקדשת!?

אמר תירץ רב פפא:

אמר קרא [במדבר ד יב] גבי משא המשכן וכליו "ולקחו את כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקודש". תלאן הכתוב לכלי השרת בשירות, ללמד שלדורות מתקדשים הם בשירות דוקא ולא במשיחה. ^[6] ומקשינן: השתא דכתב רחמנא "אשר ישרתו", וכבר למדנו דין הקידוש לדורות ממקרא זה, אם כן "אותם" למה לי!?

ומשנינן: אי לא כתב רחמנא "אותם" מלבד "אשר ישרתו בם בקודש", הוה אמינא לדרוש כך:

הני [כלים שעשה משה] הוא דבמשיחה, ואילו לדורות במשיחה וגם בעבודה, דהא מצד שני כתב "וכן תעשו", ועל כל פנים יש לנו לומר שהכלים צריכים משיחה גם לדורות, ולכך מיעט רחמנא "אותם", ללמד: אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה כלל אלא בשירות, כדכתיב "אשר ישרתו בם בקודש".

שנינו במשנה: שאין מוסיפין על העזרה אלא, ובשתי תודות:

תנא בברייתא: "שתי תודות" שאמרו במשנתנו שמקדשים בהם, היינו בלחמן של התודות, כלומר: בשני לחמי חמץ שמביאים עם התודה, כדמפרש ואזיל, לא בבשרן של התודות.

ומפרשינן: מנהני מילי שמקדשים בלחמי החמץ שבתודה?

אמר פירש רב חסדא: משום דאמר קרא [נחמיה יב לא] גבי נחמיה כשנבנית חומת ירושלים ובא לקדש את העיר: "ואעמידה שתי תודות גדולות [אצל החומה מבחוץ] ^[7] ותהלוכות לימין מעל לחומה [להקיף את העיר בתהלוכות שהלכו דרך ימין כשפניהם לחלל העיר הלכו תמיד לצד ימינם עד שהקיפו את כולה] ".

והרי מאי "גדולות" -

אילימא שתי קרבנות תודה ממין גדול ממש, כלומר: סוג בהמה שדרכה להיות גדולה, כך אי אפשר לומר, ומשום:

דאם כן נימא "ואעמידה שני פרים".

אלא תאמר ד"גדולות" היינו תודות ממש הגדולות במינן, כלומר, היו התודות מבהמות שביחס למינן הן מהגדולות; אף כך אי אפשר לומר, שהרי:

מי איכא חשיבותא קמי שמיא [וכי יש חשיבות כלפי שמיא במה שהבהמה היא גדולה או קטנה]!?

והתניא: נאמר בעולת בהמה "אשה ריח ניחח", ואף בעולת העוף שהיא קרבן קטן מן הבהמה נאמר אותו לשון עצמו "אשה ריח ניחח". ואף במנחה, שהיא קרבן קטן משתיהן נאמר כלשון הזה, "אשה ריח ניחח", מלמד הכתוב שאחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין את לבו לאביו שב שמים.

וכיון שאין בזה חשיבות, לא היה נחמיה מזכיר את גדלותן של הבהמות. ^[8]

אלא ודאי "גדולות", היינו "גדולה שבתודה". כלומר, אותו חלק בתודה שהוא גדול מחבירו, ומאי ניהו? - לחמי חמץ שבתודה. שכל לחם היה גדול מלחמי המצה שהיה מביא עם התודה -

דתנן:

התודה היתה באה מן חמש סאין ירושלמיות, שהן שש סאין מדבריות, שהן שתי איפות והאיפה כלומר, שהרי האיפה שלש סאין, נמצאו שש סאין מדבריות שוות לשתי איפות -

ושתי איפות אלו הם "עשרים עשרון" -

ועשרים עשרונות אלו נחלקו שוה בשוה: עשרה עשרונות לעשרה לחמי חמץ, ועשרה עשרונות לכל לחמי מצה, ובמצה שלשה מינין של עשר עשר: חלות, רקיקין, ורבוכה; נמצא, כל לחם של חמץ עשוי מעשרון והיה שוה לשלשה לחמים של מצה, נמצאו הגדולות שבתודה הן לחמי החמץ, שמהם היו נוטלים שני לחמים לקידוש.

אמר רמי בר חמא: ירושלים היא זו שמתקדשת בשתי תודות, ^[9] וכאשר היה בזמן נחמיה ועזרא, ואין העזרה כשמוסיפין עליה מתקדשת בשתי תודות, אלא בשיירי מנחה ^[10] -

מאי טעמא? - כי קידוש העזרה הוא כקידוש ירושלים:

מה ירושלים, דבר הנאכל בה - דהיינו לחמי תודה הנאכלים בכל העיר כשלמים - מקדשה. אף עזרה, דבר הנאכל בה מקדשה. ושיירי מנחה נאכלים בעזרה, לפי שקדשי קדשים הם.

ומקשינן: אטו לחמי תודה, בעזרה מי לא מיתאכלי [וכי לחמי תודה נאכלים בירושלים בלבד ולא בעזרה], עד שאתה אומר שאי אפשר לקדש את העזרה בשתי תודות כיון שקידושה הוא בדבר הנאכל בה!?

אלא כך תאמר: קידוש העזרה כקידוש ירושלים:

מה ירושלים, מתקדשת בדבר הנאכל בה, ואם יוצא ממנה הוא נפסל, דהיינו לחמי תודה, שנפסלים כשיצאו מחוץ לירושלים כשאר קדשים קלים -

אף העזרה, מתקדשת בדבר הנאכל בה, ואם יוצא ממנה נפסל. והיינו שיירי מנחות הנפסלים ביוצא כשיצאו חוץ לעזרה ככל קדשי קדשים. ^[11]

ומקשינן: אי מדמינן קידוש עזרה לקידוש ירושלים, אם כן נדמה גם לענין חמץ, ונאמר: מה להלן בקידוש ירושלים בחמץ היא מתקדשת, אף כאן בקידוש עזרה בחמץ היא מתקדשת!?

ומשנינן: ותסברא, וכי סבור אתה לדמות גם לענין זה!? והרי מנחת חמץ מי איכא, והרי אמרה תורה: "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תאפה חמץ"!?

הערות

^[1] על פי לשון רש"י; [וצריך ביאור: הרי במשנה לא נזכר כהן גדול, ולמה הזכיר רש"י כהן גדול; ואף אם נפרש דכווונתו לומר "כהן גדול ואורים ותומים", כלומר: על פי כהן גדול הנשאל באורים ותומים, מכל מקום למה הזכיר כן רש"י, ומה הוצרך לזה! ?]

^[2] הקשו התוספות: אף על גב דאהרן היה בבנין משכן, וכי נשאלו באורים ותומים לעשות משכן, והלא קודם שנתכהן אהרן על ידי המלואים נעשה המשכן! ?

^[3] כתב הר"י מיג"ש והביאו הרשב"א, דאף על גב דבהקמת המשכן עדיין לא היו סנהדרין, מכל מקום משה במקום שבעים ואחד קאי, כמבואר בסנהדרין טז ב "משה במקום שבעים ואחד קאי", וראה גם ברש"י סנהדרין טז ב ד"ה כן תעשו לדורות, שכתב "מה משכן על פי משה, והוא במקום סנהדרי גדולה, אף לדורות על פי סנהדרי גדולה", ומיהו לשון רש"י כאן "ושבעים זקנים" לא משמע כן. ועוד כתב הרשב"א: שתי תודות במקום מילואים, כן כתב ר"ח ז"ל, וכן כתב הר"י הלוי ז"ל; ותמה על זה הרשב"א: ואני תמיה, הלא במלואים לא היה חמץ, שכל המנחות באות מצה, חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם, ואם כן תמיה: האיך העמיד [נחמיה] חמץ שבתודה; [וכמבואר להלן ששתי תודות היינו שני לחמי תודה].

^[4] תמהו התוספות: למה לא הקשו על המשכן לדורות, ויהא צריך המקדש משיחה כמו המשכן, מאחר שנאמר על תבנית המשכן "וכן תעשו"! ?

^[5] אפשר שהלימוד הוא מיתור "וימשחם ויקדש אותם" שאינו צריך, מאחר שכבר אמר "וימשח אתו ויקדש אתו ואת כל כליו".

^[6] אפשר שהלימוד הוא מלשון "ישרתו" דמשמע לשון עתיד, והיינו לדורות.

^[7] כן פירש רש"י; והרשב"א הביא בשם ר"י שהיו מהלכים אצל החומה מבפנים, וראה מה שכתב לפי פירושים אלו בענין קדושת החומה עצמה.

^[8] בתוספות הוכיחו שיש מעלה בגדולה ונאה, אלא ש"לא היה לו להתפאר בכך, כיון שמצוה בזה כמו בזה אם מתכוין לשם שמים" ; וראה עוד ברמב"ן רשב"א ריטב"א ור"ן.

^[9] פירוש: ומה ששנינו במשנתנו שתי תודות הוא משום "אין מוסיפין על העיר", אבל "מוסיפין:. על העזרות" בשיירי מנחה.

^[10] הקשו התוספות: אם כן אף העזרה בימי שלמה נתקדשה בשיירי מנחה, ומנין היה להם מנחה, למאן דאמר "אין מנחה בבמה"! ? ותירצו: כיון שהכל בא בבת אחת הקידוש ועשיית מנחה, לא חשבינן מנחה בבמה, ובקמיצה ובהקטרה היה מקומה מתקדש, וכל העבודה היתה מחנכתה, ומתקדש מקומה; אי נמי: כיון דלא אפשר לא צריך, והא דקאמר הכא דאין מתקדשת היינו היכא דאפשר, כגון שבאין להוסיף על העזרה; וראה תוספת דברים בזה בהערות לדף טז א הערה 2.

^[11] לשון הרמב"ם [בית הבחירה ו יג] הוא: וכן אם הוסיפו על העזרה מקדשין אותה בשיירי המנחה, מה ירושלים התודה שנאכלת בה מקדשתה, אף העזרה, שיירי המנחות שאין נאכלין אלא בה, הן שמקדשין אותה בהן.

וכן תעשו" (שמות כה, ט), ומה שנוסף "וכן תעשו" הרי זה מקרא יתר, לומר: כפי שנעשה במשכן כך יש לעשות לדורות.

מתיב [מקשה על כך] רבא ממה ששנינו בברייתא: כל הכלים שעשה משה — משיחתן שמשח אותם בשמן המשחה מקדשתן להיות כלי קודש, מכאן ואילך אין צורך במשיחה כדי לקדשם, אלא עבודתן מחנכתן, שעל ידי זה שעושים בהם עבודה פעם ראשונה הם נעשים כלי קודש; ואמאי [ומדוע]? ונימא [ונאמר] גם כאן: "וכן תעשו" — לדורות!

ומשיבים: שאני התם [שונה שם], שאמר קרא [הכתוב] במזבח וכליו: "וימשחם ויקדש אתם" (במדבר ז, א), ויש כאן הדגשה: אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה.

ומקשים: אימא [אמור] אחרת: אותם במשיחה דווקא, אבל לדורות או במשיחה או בעבודה! אמר רב פפא, אמר קרא [הכתוב]: "כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש" (במדבר ד, יב), תלאן הכתוב בשירות (עבודה), שלעתיד העבודה היא המקדשת אותם.

ושואלים: השתא דכתב רחמנא [עכשיו שכתבה התורה] "אשר ישרתו", אם כן המיעוט "אתם" למה לי? ומשיבים: אי לא כתב רחמנא [אם לא היתה כותבת התורה] "אתם", הוה אמינא [הייתי אומר]: הני הוא [אלה הם] שבמשיחה בלבד מתקדשים, ולדורות צריכים גם במשיחה וגם בעבודה, דהא כתב [שהרי נאמר] "וכן תעשו", וכוונתו לעשות לדורות, על כן מיעט רחמנא [הכתוב] "אתם", לומר: אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה.

א ועוד שנינו במשנה שמעשה ההקדשה של תוספת העיר והעזרה הוא בשתי תודות. תנא [שנה החכם בתוספתא]: שתי תודות שאמרו — הכוונה היא בלחמן בלחמי התודה, ולא בבשרן של קרבנות התודה. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר רב חסדא, שאמר קרא [הכתוב] בחנוכה של חומת ירושלים בימי עזרא: "ואעמידה שתי תודת גדולת ותהלכת לימין מעל לחומה" (נחמיה יב, לא), ונברר:

מאי [מה פירוש] "גדולת"? אילימא [אם תאמר] ממין גדול ממש, שהביא תודות מן המין הגדול ביותר (שכן לקרבן תודה אפשר להביא גם מן הצאן ומן הבקר) — נימא [נאמר] שהיו אלה פרים! אלא נאמר כי הכוונה לגדולות במינן, שהיו משובחות בטיבן — על כך יש לתמוה:

מי איכא חשיבותא קמי שמיא [האם יש חשיבות לפני השמים] מה גודל הקרבן? והתניא [והרי שנויה משנה]: נאמר בעולת בהמה "אשה ריח ניחוח" (ויקרא א, ט), בעולת העוף נאמר גם כן "אשה ריח ניחח" (ויקרא א יז), וגם במנחה נאמר "אשה ריח ניחח" (ויקרא ב, ב), ואף על פי שהקרבנות שונים זה מזה בערכם, מלמד הדבר שאחד המרבה ואחד הממעיט הרי זה לריח ניחוח, ובלבד שיכוין את לבו לאביו שבשמים!

אלא צריכים לומר כי הכוונה ב"תודות גדולות" לגדולה שבתודה, לגדול בלחמי התודה, ומאי ניהו [ומה הוא]? חלק החמץ שבה, דתנן [שכן שנינו במשנה]: התודה (חלק המנחה שבה) היתה באה מן חמש סאין ירושלמיות (המידה שנהגה בירושלים) של קמח, שהן שש סאים מדבריות (המידה הקטנה יותר, שנהגה במדבר, בזמן התורה), שהן שתי איפות, והאיפה שלש סאין של מדבריות. ובאותן שתי איפות יש עשרים עשרון (עשירית האיפה), עשרה עשרונים עושים לחמץ ועשרה למצה. ובמצה יש שלשה מינין: חלות, רקיקין, ורבוכה. ואם כן נמצא שחלות החמץ הן החלות הגדולות שבתודה, שגדולות פי שלוש מלחמי המצה, ובהן היו מקדשים את תוספת העיר.

אמר רמי בר חמא: מברייתא זאת למדנו כי אין העזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה כלומר, בחלק המנחה שאוכלים הכהנים, ולא בלחמי תודה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כמו האופן בו מתקדשת ירושלים, מה ירושלים — דבר הנאכל בה (לחם תודה, הנאכל בכל העיר) הוא המקדשה, אף עזרה — דבר הנאכל בה מקדשה.

ושואלים: אטו [וכי] לחמי תודה בעזרה מי לא מתאכלי [האם אינם נאכלים]? אלא יש להגדיר את ההשוואה ולומר כך: כירושלים, מה ירושלים מתקדשת בלחמי תודה, דבר הנאכל בה ושאם הוא יוצא ממנה — נפסל, אף עזרה מתקדשת בדבר הנאכל בה ושאם היה יוצא ממנה — נפסל, והוא שיירי מנחה, שמנחה אינה מותרת באכילה לכהנים אלא בתוך העזרה.

ושואלים: אי [אם] אתה למד מחנוכת ירושלים לחנוכת העזרה, יש גם לומר כך: מה להלן בקידוש תוספת ירושלים, מדובר בחלה של חמץ, אף כאן בקידוש תוספת העזרה יאכל שיירי מנחה של חמץ! ותוהים: ותסברא [ויכול אתה לסבור כן]? מנחת חמץ מי איכא [האם יש]? הרי מנחה היא תמיד מצה!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and so shall you do” (Exodus 25:9). The final words: “And so shall you do,” are superfluous and serve to teach: As was done in the Tabernacle, so shall you do in future generations.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

משה רבינו מלך ונביא. אהרל באורים ותומים. וע"א זקנים ובשתי תודות אלו המלואים וכתיב וכן תעשו. כל שלא נעשית בכל אלה. הנכנס לשם אין חייבין עליה.

תנא שתי תודות שאנרו בלחמן ולא בבשרן:
ואוקימנא בחמץ שבתודה שהוא מין גדול שבהן מד' מינין לחם בתודה הן לחות ורקיקין ורבוכה. וכנגדן חלות חמץ עשרה עשרונות.

ואלו השלשה מינין חלות ורקיקין ורבוכה עשרה עשרונות נמצא החמץ כנגד ג' מינין הללו. והוא הגדול שבארבעתם. אבל חשיבותא בקרבנות קמי שמיא ליכא דתנן בסוף מנחות נאמר בעולת בהמה ריח ניחוח ובעולת העוף ריח ניחוח ללמדף שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכיון את לבו לשמים:
ירושלמי רב אמר בתחלה ויעל דוד בדבר גד. דוד זה המלך. בדבר גד זה נביא. ויחל שלמה לבנות את בית ה' מפני שהיתה תורפת ירושלים שם והיתה יכולה להכבש משם:

אמר רמי בר חמא אין עזרה מתקדשת אלא בשירי מנחות כירושלי' מה ירושלים דבר הנאכל בה כגון תודה ואם יוצא חוץ לירושלים נפסל כך העזרה מתקדשת בדבר הנאכל בו והוא שירי מנחות. ואם יוצאות חוץ לעזרה נפסלות.

אי מה תודה בחמץ מתקדשת אף שירי מנחות בחמץ מתקדשות. וכי משכחת בשירי מנחות חמץ.

וכן תעשו לדורות. ואי קשיא הא דתנן אין מושיבין סנהדראות לשבטים ואין דנין כהן גדול אלא בב"ד של שבעים ואחד וגמרינן ממשה נימא מה התם מלך ונביא וסנהדרין כדאמרינן הכא גבי תוספת מקדש ולאו מילתא היא דהתם לא כתיב וכן תעשו אלא משום דחזינא למשה דעביד הכי ומשה במקום סנהדרין שבעים וחד קאי הוא דבעינן סנהדרי גדולה אבל נביא ומלך לא בעי שאין הדיינין מסורין לנביאים אבל הכא כתיב וכן תעשו וקרא יתירה הוא ולגמרי משמע.

מי איכא חשיבות' קמי שמיא. [והא] דכתיב את הכבש האחד ודרשינן ביה המיוחד שבעדר - גזירת הכתוב הוא, וכן הא דכתיב מבחר נדריכם ודרשו כשתדור לא תדור אלא מן המובחר משום שלא יהיו מצות בזויות עליו אבל לא משתבח קרא בקרבן שור של פטם יותר משאר הקרבנות כדי שיכתב כאן גדולות שהרי נאמר במנחה עשירית האיפה ריח ניחוח כמה שנאמר בעולת הפר הגדול.

וכן תעשו לדורות. ובהקמת המשכן היו שם כל אלה, מלך ונביא משה, אורים ותומים אהרן, סנהדרין של ע"א, אף על גב דבהקמת המשכן עדיין לא היה, כתב הר"י הלוי ן' מיגש ז"ל דמשה היה במקום ע"א כדאמרינן בסנהדרין (טז, ב) משה במקום ע"א קאי.

שתי תודות במקום מילואים. כן כתב ר"ח ז"ל וכן כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל, ואני תמיה, והלא במילואים לא היה חמץ, שכל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם (מנחות ב, ב), ואם כן נחמיה היאך העמיד חמץ שבתודה, וצל"ע.
ואי ק"ל הא דתנן (סנהדרין ב, א) אין מושיבין סנהדראות לשבטים ואין דנין כ"ג אלא בב"ד של ע"א, וגמ' ממשה (שם טז, ב), אמאי לא גמרינן מה התם מלך ונביא וסנהדרין אף כאן כדאמרינן הכא גבי תו' עזרה. יש לומר דהתם לא כתיב וכן תעשו, אלא דחזינן למשה דעביד הכי, אבל הכא מקרא יתירה גמרינן לה.

ואעמידה שתי תודות גדולות אצל החומה. פירש רש"י ז"ל: אצל החומה מבחוץ, ולפי זה היתה מקודשת ואפילו חוץ לחומה קצת מקום הילוך התודות, והקשו בתוס' שהרי אמרו (מכות יט, ב) דמעשר שני פודין אותו אפילו פסיעה אחת חוץ לחומה, אלמא לא היה מקודש בחוץ אפילו סמוך לחומה ממש. ויש לומר דפסיעה אחת לאו דוקא, אבל רבי' יצחק ז"ל פירש אצל החומה מבפנים, ולפי זה הפירוש החומה לא היתה מקודשת כלל. וזה קשה שהרי אמרו (פסחים פה, ב) החלונות ועובי החומה כלפנים, ותירצו דשמא אעפ"י שהיו מקיפין מבפנים דעתן היה לקדש אפילו [עובי] החומה והחלונות. ומכל מקום יותר נראה בדברי רש"י ז"ל לקמן (שבועות טו, ב) דאמרינן פנימית הך דמרקבא לחומה, ואלו לפירוש ר"י ז"ל יותר היתה ראויה לקרות פנימית אותה שהיתה סמוכה לחלל העיר.

אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לאביו שבשמים. וא"ת והא אמרינן (יומא לד, ב) את הכבש האחד המיוחד שבעדר, ואמרינן (שם) וכל מבחר נדריכם הנודר צריך שידור מן המובחר, יש לומר דהתם אינו אלא משום שלא יהיו מצות בזויות עליו, ובתוס' (ד"ה ללמדך) אמרו דשאני הכא דכתיב ואעמיד שתים תודות גדולות ואין נאה להתפאר ולומר קרבן גדול הבאתי.

עשרה לחמץ ועשרה למצה. כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל עשרה מהן שהוא מחצית הכל לחמץ חוץ מעשרון אחד שהוא לחלה, ובמצה ג' מינין חלות ורקיקין ורכיכין, נמצאו ג' מינין הללו יש בהם עשרה עשרון והחמץ יש בו תשעה עשרונים חוץ מחלה ע"כ, נראה מדברי הרב ז"ל שאפילו החלה שנוטל מן החמץ לא תאפה חמץ משום דכתיב (ויקרא ו, י) לא תאפה חמץ חלקם, וזה תימה גדול בעיני שהרי חייב ליתן חלה אחת מכל קרבן, ואם אינו נותן מן החמץ ממש אינו נותן כלום מקרבן החמץ. ועוד אמרינן (מנחות עו, א) חלות תודה שעשאן ד' חלות יצא, ואם איתא חמש הויין, שלש מג' מיני המצה ואחד ממין החמץ ממש ואחת מן העשרון של חלת החמץ, ועד כאן לא אוקימנא בכל דוכתא בדאפרשינהו בלישיהו, כלומר ד' חוץ מן הארבע שהוא צריך ליטול וליתן לכהן, אלא משום דכתיב אחד שלא יטול פרוסה, הא לאו הכי עושה ד' ממש ונוטל פרוסה מכל מין ומין ואף על גב דכולו מן החמץ חמץ, ועוד דהא תני במנחות בפרק התודה (מנחות עז, א) שכולן באין עשרה עשרה, ואם איתא החמץ אינו בא אלא ט'.
ע"כ נראה דכל עשרה עשרונים שבמין החמץ כולן חמץ הן, ואף עפ"י שכתוב גבי מנחה לא תאפה חמץ חלקם ואמר ר"ל (לקמן שבועות טו, ב) אפילו חלקם לא תאפה חמץ, אינו אלא שיירי מנחות שבאין כולן מצה, ולומר דלאו בקומץ הנקטר בלבד הקפיד הכתוב אלא אפילו בשירים הנאכלין לכהנים הקפיד הכתוב שלא תאפה חלקם, אלא כמו הקומץ הנקטר, אבל במה שעיקרו לבוא בחמץ אף חלקם ממנו כן, והרי שתי הלחם, יוכיחו שהן חמץ והם חלקם של כהנים שנאכלין הן להם כנ"ל.

אמר רמי בר חמא אין עזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה. פירש הרב ר' יוסף הלוי ז"ל אין תוספת העזרה מתקדשת באכילת לחמי תודה שם כמו שמתקדשת תוספת העיר, אלא באכילת הכהנים שם שיירי מנחה של תודה הוא שמתקדשת, נראה מדבריו שאין תוספת העיר והעזרות מתקדשות עד שיאכילום שם הכהנים ......, וכן כתב עוד למעלה ז"ל תנא שתי תודות שאמרו בלחמן הוא שמתקדשת התוספת של עיר ושל עזרות כלומר כשיאכלו שם לחמי תודה (וקדש) [מתקדשת] אותו תוספת בכך ולא בבשרן ע"כ, וזה תמה בעיני, שאם כן איך היינו באין לומר בסמוך (טו, ב) שהפנימית נאכלת מדינה ושלא ע"פ נביא למ"ד זו אחר זו, משום דאתאי חיצונא קמא וקידשה ליה, והא לא מתקדשת עד דאכלי לה כהנים שם. אלא לא אמרו דבר הנאכל שם מקדשה דוקא משנאכל שם, אלא דבר שצריך לאכל שם והיוצא ממנה נפסל.
גם מה שכתב בשירי מנחת תודה, א"א, שזה אינו נאכל לכהנים אלא לבעלים, ששירי התודה היינו מה שנשאר לבעלים אחר שהרים אחד מכל קרבן הניתנים לכהנים, ועוד דאי בלחמי תודה, הא אפשר בחמץ, ואפילו קרי שירים ארבעה לחמים ואין בהן לכהן אלא חלה אחת חמץ, הא אפשר בשירי חמץ של שתי תודות, אלא שזה [אי] אפשר לפי מה שכתב שכל החלות הנתונות לכהן מלחמי תודה כולן מצה, וכבר כתבתי מעלה שזה אינו, אלא הכא בשירי מנחות דעלמא דוקא קאמר ולאפוקי לחמי תודה שהעיר מתקדשת [בהן] כיון שכל קרבן היתה מנחה באה (מ)עמהן כדכתיב (במדבר כ״ח:כ׳) ומנחתם סלת ג' עשרונים לפר שני עשרונים לאיל ועשרון לכבש ואלו אין שירים שלהם דהיינו כולן חוץ מן הקומץ הנקטר נאפין חמץ דכתיב לא תאפה חמץ חלקם אפילו חלקם לא תאפה חמץ.

שתי הלחם בשחיטת כבשים הוא דקדישי. ואפילו למאן דאמר (מנחות צה, ב) תנור כלי שרת וקרמו פניהם בתנור תנור מקדשן, מכל מקום אי אפשר לאפותן מאתמול, דאם כן נפסלו להו בלינה, ואי אפשר לאפותן אלא בי"ט.

אמר ר' יוחנן ברוקה. הילכך ג' דינין חלוקין יש להגן מותר, ויש בכלל להגן הקמיעין דשרי אפילו לצאת בהן בשבת בדאתמחי גברא איתמחי קמיעא. והלוחש על המכה אפילו בלא רקיקה אסור, דכל שכבר יש מכה, (יש) להתרפאת הוא, ואמר ר' יהושע ב"ל אסור להתרפאת בד"ת, אבל ברוקק על המכה זילא מילתא טפי ואין לו חלק לעוה"ב, שאין מזכירין שם שמים לבטלה על הרקיקה.

בשלמא למ"ד זו אחר זו מ"ה הפנימית נאכלת דאתאי חיצונה קמא וקדישא לה. קשיא לי השתא דהוה סלקא דעתך דמדינה נאכלת הפנימי ושלא על פי נביא, היכי אפשר, והלא לא הוקפה חיצונה עדיין כל התוספת, ואם כן היאך נתקדשה, ומכאן נראה דקמא קמא כי מקיף מתקדש.
ומיהו אכתי תמיהא לי והלא בתחלת יציאת הראשונה נפסלה שיצא, ואיך תקדש אחר שנפסלה ואף על פי שהיתה קדושה מעיקרא, והא אמרינן לעיל גבי שתי הלחם של עצרת נבנייה למחר ונקדשיה למחר איפסילו להו בלינה, כלומר וכל שנפסלו אין מתקדשות, ואם כן מאי שנא, ויש לומר דהתם שאני שנפסלו קודם קדוש, אבל הכא הכל בא בא', ומיהו למסקנא לא קשיא מידי דהכל על פי נביא, כנ"ל.

כן תעשו לדורות פי' רש"י ז"ל ומשה היה מלך ונביא ואחיו כ"ג באורים ותומים ואיכא למידק שהרי כשהוקם המשכן בא' בניסן עדיין לא נתכהן אהרן בבגדי כהונה ואורים ותומים כי בשבעת ימי המלואים נתכהן וי"ל דכיון שנאמר למשה ככל אשר אני מראה אותך הרי כאן אורים ותומים שכן הראה לו בהר ועוד דכל שבעת ימי המלואים במקום כ"ג באורים ותומים היה משמש כנ"ל והקשו בתוספות דבפ"ק דסנהדרין תנן אין מעמידין סנהדראות לשבטים אלא בע"א וילפינן לה בגמרא ממשה שהעמיד ומשה במקום ע"א קאי ואמאי לא בעינן נביא ומלך דומיא דמשה והנכון דהיכא דכתיב קרא לעכובא וכן תעשו אית לן למדרש וכן לגמרי דומיא דמשה אבל התם ליכא קרא להכי וא"כ דיינו בע"א דומיא דמשה שהרי מסתבר דסגי להעמיד הסנהדראות:

ואימא אותם במשיחא גי' רש"י ז"ל ואימא אותם במשיחא ולדורות במשיחא או בעבודה שמעתא גורס אי לא כתיב אותם הו"א לדורות במשיחה ובעבודה זה וכן עיקר ולא כמו שגורסין בהפך דודאי כל היכא דדרשינן אותם אין לנו לעשות רבוי לדורות שיהו בין במשיחה ובין בעבודה אלא מיעוט דאותם במשיחה ולדורות במשיחה או בעבודה אבל כי לא כתיב אותם הו"ל לרבות ולומר דלדורות ניבעי תרתי עבודה מדכתיב ישרתו ומשיחה מוכן תעשו לדורות וזה ברור. ובשתי תודות בהא לית לן ראיה ממשה דמנ"ל דהוו התם אלא דגמרינן לה מדברי קבלה מקדוש עזרא דכתיב ואעמידה שתי תודות וגו':

אלא גדולות במינן מי איכא חשיבותא קמי וכו' והתניא וכו' איכא למידק וכי ליכא חשיבותא הכתיב את הכבש הא' תעשה וגו' ודרשינן הכבש האחד המיוחד שבעדר וכתיב נמי מבחר נדריכם תביאו ודרשינן כשתדור לא תדור אלא מן המבחר וגבי פרה אדומה נמי אמרים שאם מצא אחרת נאה הימנה מצוה לפדותה וי"ל דאיברא אמר הכי במקום צוואה משום דאיכ' מצוה לעשות מן המובחר שיהא הקרבן חשוב בעיניו וכדאמרינן בעלמא התנאה לפניו במצות שלא יהיו מצות בזויות עליו אבל אין הכתוב משתבח ומתפאר בקרבן של פטם יותר משאר שוורים כדי שיכתוב בהם גדולות שהרי נאמר במנחה ריח ניחוח כמו שנאמר בעולת פר הגדול כך תי' הרמב"ן ז"ל וכן כתוב בתוספתא אלא שלשונם קצר כמשפטם:

אלא גדולות שבתורה ומאי ניהו חמץ פי' ומיקרו גדולות לפי שהם גדולות יותר ויותר משל מצה כדמפרש ואזיל וא"ת מאי משתבח קרא בגדולתם וי"ל דלא נקט גדולות לגודל שעורם אלא ללמד שהיה מן הגדולות דהיינו חמץ וא"ת ולימא תודות חמץ וי"ל דלא בעי לאדכוריה בפי' בקדוש עזרה ומזבח כיון שהכתוב גנה את החמץ לומר כל שאור לא תקטירו:

אמר רמי בר חמא אין העזרה מתקדשת פי' ע"י לחמים אלא בשיירי מנחה פי' הנותר מן המנחה לאחר שנקמצה נקרא שיירי מנחה ואע"פ שהוא מרובה בשעור הרבה יותר מן הקומץ למעלת הקומץ שהוא לגבוה נעשה המותר שיריים והקשו בתוס' דהא איכא מ"ד במנחות שאין מנחה קריבה בבמה. וא"כ לדבריו עזרה על בית א' במאי נתקדשה דהא קודם שנתקדשה דינה כבמה ואם הוקרבה במשכן נפסלה ביוצא בשלמא קדוש דבימי עזרא ל"ק דדלמ' האי תנא ס"ל כמ"ד לקמן דקדושה א' קדשה לעתיד לבא ועזרא זכר בעלמא הוא דעבד אלא בית א' קשיא וכ"ת דקדוש במנחת העומר שהיא קריבה בבמה אין מנחת העומר אלא בפסח ובית א' בסכות נבנה כדאיתא בקראי וכדמייתינן ליה במועד קטן ועוד לחמים בעינן וליכא וכדמוכח בסוגיין ותירצו דלעולם במזבח ממש קריבה וכיון שע"י מנחה זו נתקדש העזרה לא חשיבא קרבן במה א"נ דבית א' לא נתקדשה עזרה בשיירי מנחה מכיון דלא אפשר וכן דלא אפשר לא צריך כדאמרינן לקמן וה"ה לביתב' למ"ד לא קדשה לעתיד לבוא ולא אמר רמי בר חמא אלא לתוספת העזרות דאפשר ואמתני' אמרה תדע שהרי הר הבית יש לו קדושה בפני עצמו שהוא מחנה לוייה כדאיתא גבי עשר קדושות ואין לנו דבר הנאכל בהר הבית וכשיוצא ממנו נפסל וא"כ במה נתקדש לרמי בר חמא וכן במה נתקדשו בתי ערי חומה אלא ודאי כיון דלא אפשר לא צריך:

אף עזרה דבר הנאכל בה מקדשה פי' כדי להודיע שעד כאן תחום אכילת קדש זה:

כל הכלים שעשה משה במשכן נמשחו בשמן המשחה ובו נתקדשו אע"פ שלא נשתמשו בהם עדין לעבודה אבל מכאן ואילך בכל הדורות עבודתן מחנכתן ר"ל שלא היו מושחין אותם כלל ומשנתחנכו לעבודתם נתקדשו ואפי' היו מושחין אותם לא היו מתקדשין אלא בעבודה:

זה שכתבנו שלחמי תודה היו נושאים ולא התודות עצמן יצא לנו ממה שאמרו בבנין בית שני ואעמידה שתי תודות גדולות וא"ת גדולות על בהמות גדולות היה לו לומר פרים ואם על המשובחות במינן הרי אמרו נאמר בעולת בהמה ריח ניחוח לי"י ונאמר בעולת העוף כן ובמנחה כן ללמדך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים אלא גדול שבתודה והוא לחם החמץ שהתודה היתה באה שתי איפות והם עשרים עשרונות ר"ל עשיריות של איפה עשרה לחמץ ועשרה למצה והוא שאמרו מנחות ע"ז ב' כנגד חמץ הבא מצה והחמץ היה בא עשר חלות עשרון לחלה והמצה היתה באה שלשים חלות בשלשה מינין חלות רקיקין ורביכין ר"ל חלוט ברותחין ונמצאו לחמי החמץ גדולים ויראה שלא היו נושאים אלא שתים אחת מכל תודה ועליהם אמרו שהאחת נשרפת והאחת נאכלת אבל שאר הלחם עם בשר התודות היו נאכלין:

כבר ביארנו שהעזרה מתקדשת בשירי מנחה ומ"מ לא בחמץ אלא במצה שהרי כל המנחות באות מצה ואינו רשאי לחמץ אף השירים שהרי נאמר לא תאפה חמץ חלקם אפי' חלקם לא תאפה חמץ ושמא תאמר לקדש בשתי הלחם של עצרת שהן באות חמץ אי אפשר שלקדוש בשעת בנין אנו צריכים ואין בנין ביום טוב ושמא תאמ' לקדשו מאתמול אין שתי הלחם קדושים קדושת הגוף אלא בשחיטת הכבשי' ואע"פ שהם באים מתרומת הלשכה אין בהם אלא קדושת דמים עד שישחטו שני הכבשים כלחמי תודה ששחיטת הזבח מקדשתן וא"ת להניח הלחם עד למחר שיגמרו הבנין הרי נפסלו בלינה ואם שיגמרוהו במוצאי יום טוב מיד אין בנין בית המקדש בלילה ומה שאמרו באחרון של ר"ה ל' א' לא צריכא דאיבני בליליא פירושו על ידי מצות שמים:

כבר ביארנו שבשעת קדוש היו הולכין בכנורות ובצלצלים ומשוררים בשירי מזמורים כגון שיר של תודה והוא מזמור לתודה והיו אומרי' אותו בכנורות ובנבלים ובצלצלים ועל כל פנה ופנה ועל כל אבן גדולה שבירושלם היו אומרי' מזמור ארוממך י"י כי דליתני מפני שתחלתו מזמור שיר חנכת הבית וכן היו אומרים מזמור יושב בסתר עליון ממה שאמרו בתורת כהנים שמשה אמרו בשעת הקמת המשכן ואומר ממנו עד כי אתה י"י מחסי וחוזרין ואומרי' מזמור לדוד בברחו וכו' עד לי"י הישועה מפני שתחלתו י"י מה רבו צרי וכבר היו צרי יהודה ובנימין מתגברים בבנין בית שני להשחיתו לולי י"י שהיה לנו והיו מאריכים בענינים אלו כפי כח המנהיגים והמסדרים:

כבר ביארנו בפרק חלק שהלוחש על המכה בפסוקי' וברקיקה אין לו חלק לעולם הבא ובלא רקיקה מ"מ איסור יש בו שאסור להתרפאות בדברי תורה ומה שאמרו בששי של שבת ס"ז א' האי אשתא צמירתא נימא וירא אליו מלאך י"י מתוך הסנה י"מ שסכנה שאני ולי נראה שאין זה אלא כעין תפלה והבטחה שתבא לו ישועה מתוך גודל הצרות כמו שידוע במשל הסנה שהוא רמז לאומה השפלה שהיתה שם בוערת באש צרות המלך ההוא ואיננה כלה בידו הא כל שאומ' דרך לחש אסור ואף שם תירצוה בפנים אחרים ומ"מ בריא שקורא מזמורים ופסוקים כדי שתגין עליו זכות קריאתם לינצל מן הצרות הרי זה מותר וכבר כתבנוה בפרק חלק:

תנא שתי תודות שאמרו בלחמן ולא בבשרן הוא שמתקדשת התוספת של עיר ושל עזרות כלומר כשיאכלו הכהנים שם לחמי תודה נקדש אותו תוספת בכך ולא בבשרן משום דכתיב ואעמידה שתי תודות גדולות ואוקימנא מאי גדולות גדול שבתודה ומאי נינהו חמץ דתנן התודה היתה באה חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות והן שתי איפות והאיפה שלש סאין נמצאו שתי איפות שש סאין והן עשרים עשרונים לפי שהעשרון עשרון האיפה היא כדכתיב ועשירית האיפה סולת למנחה נמצאו שתי איפות יש בהן עשרים עשרונים עשרה מהן שהוא מחצית הכל לחמץ חוץ מעשרון אחד מהן שהוא לחלה והעשרה הנשארים למצה ומצה ב' מינים חלות רקיקין ורבוכה נמצאו ג' מינין הללו יש בהן עשרה עשרונים והחמץ יש בו תשעה עשרונים חוץ מחלה ולפיכך נקרא החמץ גדול שבתודה:

אמר רמי בר אבא אין עזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה פירוש שירי מנחה של תודה לפי שכל הקרבנות כולן מנחה באה עליהן שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש ונקראת שירים לפי שמרים ממנה בתחלה מלא קומצו ומקטירו על גבי המזבח והשאר נאכל לכהנים כדכתיב זאת תורת המנחה וגו' והרים ממנו בקומצו וגו' והנותרת ממנו יאכלו אהרן ובניו וגו' וקאמר רמי בר חמא שתוספת עזרה אינה מתקדשת באכילת לחמי תודה שם כמו שמתקדשת תוספת העיר אלא באכילת הכהנים שם שירי מנחה של תודה הוא שמתקדשת מ"ט כירושלים מה ירושלים דבר הנאכל בה והיוצא ממנה נפסל הוא שמתקדשת בו שהוא לחמי תודה אף עזרה דבר הנאכל בה והיוצא ממנה נפסל הוא שמתקדשת בו והדבר ידוע ששירי מנחה אינה נאכלת אלא בעזרה עצמה כדכתיב והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל במקום קדוש בחצר אוהל מועד יאכלוה:

ואקשינן אי מה להלן חמץ אף כאן חמץ. ומהדרינן הכי השתא בשלמא התם אפשר דהא לחמי תודה יש בהן חמץ אלא שירי מנחה מי אית בה חמץ והא מצות תאכל כתיב וכי תימא דמחמיץ להו לשירים והא כתיב לא תאפה חמץ חלקם ואמר ר"ש בן לקיש אפי' חלקם לא תאפה חמץ:

ואקשינן אלמא לא נתקדש בשתי הלחם של עצרת שהן חמץ כדכתיב ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סולת תהיינה חמץ תאפינה וגו'. ומהדרינן משום דלא אפשר כו' ופשוט הוא:

ב"ד מהלכין ושתי תודות אחריהן דקתני לאו אתודות קאי אלא אבית דין קאי והכי קאמר ב"ד מהלכין אחר שתי תודות וכל שלא נעשית בכל אלו הנכנס לשם אין חייבין עליה:

בד"ה וכן תעשו כו' ותימה כו' בהעמדת סנהדרין כו' ליבעי נמי מלך ונביא כו' עכ"ל יש לדקדק דאימא דקושטא הוא דבעי בהעמדת סנהדרין נמי מלך ונביא כו' והא דלא חשיב התם אלא דבעי ע"א דלא חשיב אלא מילי דסנהדרין כמ"ש התוס' גבי דאין מוסיפין על העיר כו' וגבי מוציאין למלחמת הרשות דלא חשיב אלא מילי דסנהדרין וי"ל דודאי גבי אין מוסיפין על העיר כו' וגבי מוציאין למלחמת כו' ניחא דעיקר מלתייהו ליתא התם אלא משום מילי דסנהדרין דבעינן בהו ע"א אבל העמדת סנהדרין עיקר מלתיה התם וה"ל למתני התם כל מה דבעי בהעמדתן ועיין עוד בזה ישוב אחר לזה בחידושינו בפ"ק דסנהדרין וק"ל:

בד"ה מתיב רבא כו' תימה ממשכן גופיה ה"ל למפרך שיהא צריך משיחה כו' כדאמר לקמן גבי משכן ומקדש עכ"ל נראה עיקר קושייתם מההיא דלקמן דקאמרינן במשכן הוא דבעי משיחה ולא בעי משיחה במקדש ואמאי לא תקשי ליה שיהא צריך משיחה לדורות מדכתיב וכן תעשו מיהו ממתניתין דהכא נמי יש לדקדק קצת דלא בעי משיחה במקדש מדלא תני ליה בכל הנהו דתני להו דבעי במקדש ונראה נמי דר"ל דה"ל למפרך ממשכן והך נמי לא מיתרצא בהא דמשני אותם במשיחה כו' דע"כ מיעוטא דאותם לא קאי רק אכלים דאל"כ תבעי נמי ע"א במקדש כמ"ש התוספות לעיל גבי כלים ודו"ק:

בד"ה אין העזרה כו' תימה למ"ד בפ"ב דמנחות דאין מנחה כו' אבל בימי שלמה כו' עכ"ל כצ"ל ואין להקשות ומאי קושיא דאימא דס"ל כמ"ד לקמן בא מכל אלו תנן די"ל דדוחק למימר הכי דמ"ד התם דאין מנחה בבמה יסבור דוקא כמ"ד הכא בא' מכל אלו דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד דא"כ לקמן דדחיק תלמודא לאשכוחי מ"ד לא קדשה כו' אמאי לא מייתי מההוא דמ"ד דאין מנחה בבמה מיהו לשון התוספות מגומגם קצת שכתבו בשלמא בימי עזרא איכא למימר דסבר כמ"ד קדושה ראשונה קדשה כו' עכ"ל דהא למ"ד לא קדשה ניחא טפי ואפי' בימי שלמה ויהושע דהא ע"כ ס"ל בא' מכל אלו ודו"ק:

בא"ד אבל בימי שלמה ויהושע קשיא כו' עכ"ל צ"ל דממשה לא קשיא להו לפי שכל אלו דבמתני' ממשה למדנו חוץ מב' תודות דלמדנו מנחמיה והיינו משום דבמשה לא היה למשכן שום קביעות מקום ולא הוה צריך לקדש המקום בהיקף ב' תודות ובשירי מנחה אלא שהמשכן נתקדש במשיחה אבל בימי יהושע שנתקדש משכן שילה שהוא מקרי מנוחה בקביעות מקום והיה אבנים מלמטה כו' כדאיתא פ"ב דזבחים ע"כ הוה צריך לקדש המקום ואהא קשיא להו כיון דקודם שנבנה משכן שילה הותרו הבמות בגלגל מאין היה להם שירי מנחה לקדש משכן שילה כיון דאין מנחה בבמה וכן בשלמה בבנין בהמ"ק שנקרא נחלה בעי לקדושי המקום מאין היה להם שירי מנחה כיון דקודם זה נמי הותרו הבמות בנוב וגבעון ואין מנחה בבמה ודו"ק:

נאמר בעולת בהמה אשה ריח וגו' מפורש סוף מנחות:

רש"י בד"ה מכאן ואילך כו' התחלת עבודתם מחנכתן כו' כצ"ל:

בד"ה שהן שש מדבריות כו' נ"ב פי' חמש ירושלמיות הוי כמו שש מדבריות שהיו בימי משה אלמא שהוסיפו על המדה ירושלמי שתות מלבר שהרי מחמשה שלהם יהיו ששה מדבריות ומזה דייק תלמודא במנחות שאין להוסיף על המדה יותר משתות ומ"מ לתודה לא היו נוטלים יותר מחמשה ירושלמיות דהיינו ששה מדבריות כפי המדה ראשונה שהן שתי איפות אכן התוס' פירשו לשם שהוסיפו נמי על האיפות שתות ולפי פירושם היו נוטלין שש ירושלמית וכן בסמ"ג וא"כ מתני' הכי פירושה התודה היתה באה מן המדות הגדולים שחמש היו שש ראשונות אבל לעולם לא פוחתין מן ששה מדות ודו"ק:

בד"ה אטו לחמי תודה כו' לאכול בה קדשים מי מעכב עליהם כצ"ל:

בד"ה ה"ג כו' מי איכא דהאי תסברא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה וכן תעשו כו' לעשות משכן הלא קודם כו' כצ"ל:

בד"ה מתיב רבא כו' בקרא וכדאמר לקמן כו' כצ"ל:

גמרא התודה היתה באה מן ה' סאין ירושלמית כו'. עי' במהרש"ל שכתב דלפי' התוס' דגם על האיפה הוסיפו היתה באה מן שש סאין ירושלמית כו' ע"ש ותימה דהא במשנה שם מפרש והולך דלמדה ירושלמית היו שלשים קב כו' וכ"מ עוד מהתוס' עצמן שהקשו שם דניזל בתר השתא כו' ע"ש:

רש"י ד"ה שתי תודות. מנחמי' כו'. וכ' בגליון דשייך לעיל במשנה ול"נ דשפיר שייך הכא דבעי מה"מ (דבעי כל הני) ומשני מוכן תעשו והרי תודות לא הוו במשה לכן קאמר דזה גמרינן מנחמי' ונ"ל עוד דצ"ל וב' תודות בו' והד"א עם ד"ה וכן תעשו:

רש"י ד"ה ה"ג אי לאו. וכתיב ישרתו כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ואעמידה. לימין מעל לחומה. כצ"ל:

אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט (ויקרא ב, ב) (ויקרא א, ט). קשא הוה ליה למימר 'מְלַמֵּד שֶׁהַמַּמְעִיט כְּמַרְבֶּה' ומאי 'אֶחָד וְאֶחָד' דנקיט בזה?
ונראה לי בס"ד דנקיט 'אֶחָד וְאֶחָד' לרמוז לפי דרכו למה שאמרו רבותינו ז"ל (קדושין מ:) לעולם יראה אדם העולם חציו זכאי וחציו חייב עשה מצוה אחת הכריע עצמו וכל העולם לכף זכות עשה עבירה אחת הכריע עצמו וכל העולם לכף חובה, ולזה אמר אחד המרבה פירוש במצוה אחת סגי להרבות כף הזכות ואם עשה תשובה אחת על עבירה סגי להמעיט כף החובות.

וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם (ויקרא ב, ב) (ויקרא א, ט). נראה לי בס"ד עיקר חשיבות לימוד התורה והתפלה והמצות הוא שיהיו בלב שמיח ואז יש בהם כח לעלות לשמים, לכן 'לֵב שָׁמֵיחַ' [390] עולה מספר שָּׁמַיִם [390] וז"ש שיהיה חשבון לב שלו מכוון כנגד מספר שמים כי על ידי שיהיה הלב שמיח אז יהיה מספרו כמנין שמים.
או יובן בס"ד שאם מתפלל ולומד תורה בכונה זוכה לעשות מן אותיות שיוצאים מפיו בברכות ותפילות ותורה שבילים וצינורות לקבל בהם השפע מאתו יתברך לצורך פרטי העולמות כולן והנה עיקר שם 'שָּׁמַיִם' הוא אותיות 'שמי' כי אות מ"ם היא כפולה והשורש הוא שמי ואם תצרף אותיות 'לב' עם אותיות 'שמי' דשמים יהיה מזה צירוף 'שבלים' דעל ידי שלימות הכונה שבלב יתרבו השבלים על השפע שהם נרמזים בחיבור אותיות 'לב' באותיות 'שמי' דשמים.

גמ' אותם במשיחה ולא לדורות. עיין מנחות דף נז ע"ב תוס' ד"ה ר' יאשיה:

תוס' ד"ה אין וכו' היינו היכא דאפשר. עיין טורי אבן ר"ה דף ז ע"ב ד"ה מידי דתליא במעשה:

תוס' ד"ה וכן תעשו כו' ותימא כו' ליבעי נמי מלך ונביא עכ"ל. ויש לישב ולחלק דקודם שמינה סנהדרין על ישראל ואז היה הוא במקום ע"א זקנים לא חשבינן ליה למלך ונביא כלל אף ע"ג דקושטא הוא שהיה מלך ונביא מ"מ אם באנו לדון כן נאמר דבעי ע' נביאים דסנהדרין שבימי משה כלם נביאים היה אלא דאמרינן במסכת ר"ה על זה יפתח בדורו כשמואל בדורו ואין אנו דנין על הסנהדרין מי הם ואם כן ה"נ דוקא כשיש סנהדרין בלא משה בעי נמי מלך ונביא אף ע"פ שאין ערך הסנהדרין שיהיה באותן הימים לסנהדרין שבימי משה וכן למלך ונביא שיהיה בימים ההם למשה ע"ה מ"מ בעי ע"א ומלך ונביא יהיה מי שיהיה אבל כשהיה משה במקום ע"א אע"פ שהיה ג"כ מלך ונביא לא מיחשב אלא כסנהדרין חשובים שכלם נביאים. הבן זה ודוק:

ובזה נלע"ד לישב גם כן קו' תוס' שהקשו שלא היה אורים ותומים בשעת הקמת המשכן וכן קו' תוס' לעיל תוס' ד"ה שאין מוסיפין כו' דבפ"ק דסנהדרין לא חשיב כמו ע"א וגם רש"י סתר עצמו דהכא פי' שהי' ע' זקנים בימי משה והתם ט"ו ע"ב פירש"י ד"ה וכן תעשו כו' פי' גבי מלאכת המשכן משה במקום סנהדרי גדולה קאי:

ולפי הנ"ל יש לישב הכל בחדא מחתא דודאי כשציוה משה על מלאכת המשכן עדיין לא נתמנו סנהדרין רק משה קאי במקום ע"א ואז לא נחשב משה למלך ונביא כמ"ש לעיל. ולא הוה נמי אורים ותומים כמ"ש תוס' עד שמיני למלואים ואפ"ה מצינו ששימש משה בו בכל ז' ימי המלואים א"כ ש"מ דאי לא נתקדש רק בע"א סנהדרין לחוד נמי מהני להקריב בו ולפסול ביוצא וכדומה והיינו דלא מדקדק במתני' דסנהדרין רק אע"א ופירש"י דמשה במקום ע"א הוה קאי. מיהו לא מצינו חיוב כרת אהנכנס שם בטומאה רק בשמיני נצטוו על זה כמבואר במסכת גיטין באותו יום נאמרו שמונה פרשיות וחד מינייהו פ' טמאים וישלחו מן המחנה וגם פ' נ.רה ולכן ב' ניסן נשרפה הפרה ואז היו כבר ע' זקנים ולהדיא כתי' בהאי קרא דפ' שמיני אהרן ובניו וזקני ישראל והיה ג"כ אורים ותומים וכיון שנתמנו סנהדרין א"כ נחשב משה למלך ונביא כנ"ל ואתיא הכל על נכון דמשנתינו לענין טומאה איירי כמבואר ודו"ק ולקמן אי"ה נדבר עוד מזה:

ומ"מ נלע"ד דכל שלא נתקדש בכל אלו איסורא דרבנן מיהו איכא לאכול שם כיון שאין קדושתו גמורה וגם לא שרתה שכינה עד ח' למלואים וא"ש בזה לקמן ט"ז ע"א שני בצעים בהר המשחה איך שבקו לעמי הארץ לאכול קדשים קלים בעליונה והרי נפסלו ביוצא והא"ש דלא הוה רק איסורא דרבנן לענין זה דסגי בע"א לחוד לכן לא מיחו כדי שימסרו נפשם כמ"ש תוס' שם ד"ה תני הקצרתי ודו"ק:

תוס' ד"ה מתיב רבא כו' כדאמר לקמן גבי משכן ומקדש עכ"ל. הקשני ידידי הרבני מו"ה אליעזר קוניץ מסעמניץ דלמא משו"ה לא בעי מקדש משיחה לדורות מדאיצטרך תרי קראי משכן ומקדש ושני בלישני' כמבואר לקמן י"ז ע"ב ש"מ דמשכן נמשח בשמן המשחה ולא מקדש. והשבתי לו מ"מ מנ"ל דממעטינן משיחה לדורות דלמא ממעטינן ע"א זקנים וכהן לדורות. וגם מ"ש המהרש"א דהש"ס לא משני אמקדש נמי א"ש דאין לומר כיון דגלי רחמנא בכלים דאין מושחין לדורות א"כ מסתמא מהא מילתא גופיה אימעוט מקדש לדורות ז"א דהרי בכלן אימעוט לדורות מאותם אפילו מע"א וכהן נמי כמ"ש תוס' לעיל וכמ"ש המהרש"א וא"ש:

והנה במנחות נ"ז ע"ב דרשינן מאותם למעוטי מדת לח שלא נמשח מבחוץ אלא מבפנים וע"ש בתוס' ד"ה ושמעינן כו' שכ' דסוגיא דהכא לא אתיא כמ"ד דהתם דהכא מצריך למעוטי לדורות ממשיחה. והשתא יש לומר דממשכן לא הוה קשה לרבא משום דגבי משיחת משכן כתיב בהאי קרא גופיה וימשח אותו ואיכא למידרש אותו במשיחה ולא לדורות במשיחה משא"כ בכלים לא אסיק אדעתי' למידרש אותם ולא לדורות משום דאיצטרך אותם למעוטי כלי לח מבחוץ ומשני אפ"ה אותם ולא לדורות ולא אתיא כמ"ד דהתם וכמ"ש תוס' התם:

מיהו קו' המהרש"א נשארה בקו' כיון דבמקדש נמי כתיב אותו ולא לדורות אם כן כמו דבכלים ממעטי נמי מע"א ה"ה במשכן ואי תימא וכן תעשה למה לי עדיין מנ"ל למעוטי כלים מע"א ולרבות משכן מוכן תעשה איפוך אנא דבתרווייהו כתיב אותו ואותם:

ויש לישב דע"כ במשכן בעי ע"א דאל"ה ל"ל אותו במשכן תיפוק [ליה] דממילא נדע דיש חילוק בין משכן למקדש מדאיצטרך משכן ומקדש ונדע נמי דבמשיחה נתחלקו כיון דאשכחן בכלים דמיעט רחמנא אותם במשיחה מאי אית לך למימר דה"א כמו בכלים אימעוט נמי ע"א ה"א ה"ה במקדש לכן כתיב אותו לדורות וימשח אותו ממשיחא אימעט ולא מע"א ודו"ק:

ועיין מ"ש תוס' ביומא דמעלת משכן היא הואיל והיריעות נמשחו משא"כ אבני המקדש שנשרו בטלו קדושתן א"כ במשיחה נתעלה משכן ממקדש ולא מקשו תוספות הכא מידי ובתשובה הארכתי:

והנה בספרי איתא בפ' נשא בתר פלוגתת ר' יאשי' ור' יהונתן במנחות הנ"ל בכלי לח בפנים איתא וזה לשונו רבי אומר וימשחם ויקדש אותם למה נאמר והלא כבר נאמר וימשח ויקדש אותו מה ת"ל וימשחם מגיד שבמשיחה של אלו הוקדשו כל הכלים לעתיד לבוא ע"כ. וא"כ מוכח דלא בעי בכלים משיחה לדורות שמשיחת משה ע"ה הקדיש כל הכלים דלעתיד ע"י עבודה שלהם נעשה כאלו נמשחו ע"י משה ע"ה וא"כ אייתר אותם לדרשא דכלי לח בחוץ במנחות שם וצריך לומר דש"ס דהכא נקט הדרשא הפשוטה יותר אותם ולעולם לא מפיק למעט משיחה לדורות אלא מדאייתר קרא כסברת ר' בספרי הנ"ל: ומיושב בזה פסק הרמב"ם דפסקו לא לדורות במשיחה ופסק נמי למעט כלי לח בחוץ ועמד בזה המשנה למלך ולפי הנ"ל א"ש. ומיושב נמי מה שהקשה אלוף נעורי בספר מנחת כהן במנחות שם מה נ"מ לדינא כיון דלדורות לא נמשחו אם כן לאיזה צורך כ' הרמב"ם דלא נמשחו בחוץ והא"ש דכל כי האי גוונא שמשח משה כליו כן יתקדשו לעתיד דמעלה עליהם הכתוב כאלו נמשחו כנ"ל ודו"ק:

גמ' אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לאביו שבשמים. פי' אף ע"פ שגם המרבה מכוין לבו כמו הממעיט מ"מ דרך אחד לשניהם כי א"א לנו לעבוד ה' אלהינו לפי רוב טובותיו עמנו ולא יספיק לתשלום טובה קטנה שבקטנות אף אם יתקבצו מעשי כל בני אדם לאחד מהם וכמ"ש החסיד בעל חובת הלבבות. רק שאנו נתבעים מאת ה' כפי יכלתינו לעבדו ולתת כל איש את נפשו לה' אלהינו וע"כ אין חילוק בין עשיר לעני כי אם ימעט העשיר מהיות משה כר נרחב כבר חטא וקצר בעבודתו שהרי לא עשה כפי יכולתו לעשות והעני במנחתו טוב ממנו ואם הקריב חלב מריאים דיו להיותו כמו העני ולא יותר ששניהם עשו כפי יכלתם וע"כ מקשה אנחמי' כיון שהיתה ביכלתו להקריב גדול במינו לא היה יוצא בפחות ומה ההתפארות מעתה ומתורץ נמי קו' תוס' ד"ה ללמדך כו' ודו"ק:

תוס' ד"ה אין עזרה מתקדשת כו' אבל בימי שלמה ויהושע קשיא כו'. לפמ"ש לעיל דבע"א לחד סגי לקדש המקום להקריב שם קרבנות א"כ לק"מ שבתחלה קדש בב"ד של ע"א וקמץ המנחה והקריבה ואחר כך חזר וקדשה בשירי מנחה וב"ד ושארי דברים השייכים להשראת שכינה להתחייב הנכנס בטומאה כמ"ש לעיל:

ובזה א"ש דקתני במתני' ב"ד מהלכין וב' תודות אחריהן ולקמן מגיה הש"ס ב' תודות מהלכות וב"ד אחריהן והשתא לא דבר רק הוא דבקידוש העזרה הולכין הב"ד תחלה להקריב הקומץ על ידם ואחר כך כשהקריבו הולכין בשירי מנחה אלא אפ"ה מגיה הש"ס לקמן משום דבמשנתינו בקידש העיר איירי שמתקדשות בתודה ולא צריך לכל זה שכבר נתקדש מקום המקדש ודוק:

אך לפמ"ש התוספות דבימי שלמה לא קידשו בשירי מנחה א"ש טפי מה שלא הזכיר בעזרא משירי מנחה כלל רק ב' תודות והיינו משום דקיי"ל לקמן קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל ועזרא זכר בעלמא עבד פי' זכר לימי שלמה ומה שלא עשה שלמה גם הוא לא עבד. ולא נפקא מינן כ"א לימות המשיח אי"ה ב"ב אמן ודוק:

בגמרא וכן תעשו לדורות ופירש"י וקרא יתירא הוא למדרש לדורות. וכוונתו מבואר יותר בפירושו על החומש שכתב שם דליכא למימר דוכן תעשו ארישא דקרא קאי דכתיב ככל אשר אני מראה אותך שהרי כבר נאמר ועשו לי מקדש ככל אשר אני מראה אותך וא"כ אייתר ליה וכן תעשו ועוד דאי האי וכן תעשו אתבנית המשכן קאי לא היה לו לכתוב וכן תעשו אלא כן תעשו אע"כ האי וכן תעשו היינו לדורות וכדאמרינן הכא לאשמעינן דבעינן כל הני אם רוצין להוסיף לדורות וכדאשכחן נמי בימי שלמה ונראה דממילא שמעינן נמי שפיר דלענין הוספת העיר שיהא קדוש כקדושת מחנה ישראל שהיה במדבר נמי בעינן כל הני שהדבר מסור לב"ד שיראו אם הוצרכו לכך בין להוסיף בין לגרוע כדאשכחן לענין קדושת ירושלים שהיא פחותה הרבה ממחנה ישראל שהיה ג' מיל והיינו נמי מה"ט גופא דכי היכי דאשכחן קדושת המשכן שהוא מחנה שכינה וכתיב בה וכן תעשו לדורות והיינו שהדבר מסור לב"ד א"כ ממילא דה"ה במחנה לויה ומחנה ישראל נמי לא בעינן דומיא דאותן המחנות שהיה במדבר אלא שהדבר מסור לב"ד כן נראה לי. מיהו אכתי איכא למידק מנ"ל דבעינן כל הנך דומיא דבימי משה ובימי שלמה דלמא מעשה שהיה כך היה ולעולם שאין הדבר מסור אלא לב"ד הגדול בלבד והיינו כדתנינן ברפ"ק דסנהדרין שהובא בתוס' כאן והנלע"ד בענין זה דשפיר שמעינן לכולה מילתא מפשטא דקרא דכיון דע"כ מיתורא דקרא דרשינן דהאי וכן תעשו היינו לדורות ולאו אתבנית המשכן וכלים גופייהו לענין אורך ורוחב מדתן דא"כ מאי וכן תעשו דקאמר בלשון רבים דהא ברישא דקרא קאמר ככל אשר אני מראה אותך ואי אמשה קאי הל"ל וכן תעשה כדכתיבי נמי כמה קראי ועשית שלחן ועשית מנורה וליכא למימר נמי דאבצלאל ואהליאב ועושי המלאכה קאי כי האי קרא דסמיך ליה ועשו ארון עצי שיטים דא"כ ה"ל למכתב וכן יעשו אע"כ מדכתיב וכן תעשו ע"כ דלדורות איירי ואפרשה דלעיל מיניה קאי דכתיב בסוף פ' משפטים ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים איש מזקני ישראל ועלייה זו לא פירש הכתוב לאיזה צורך היה ובסוף האי פרשה גופיה נמי כתיב ויקם משה ויהושע משרתו ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה והנה אהרן וחור עמכם וגו' והרמב"ן ז"ל בפי' החומש כתב ג"כ שלא ידע מה טיבו של יהושע כאן ע"ש משא"כ לפי הסוגיא דגמרא דהכא יפה מתפרשות כל הנך פרשיות כסדרן דאפרשה דסמיכא לה קאי שאמר הקב"ה למשה בריש פ' תרומה ככל אשר אני מראה אותן וכן תעשו והיינו בכל הנך דכתיבי בפ' דלעיל משה ויהושע שהיו מלכים ואהרן שהיה כהן גדול וע' זקנים כי היכי דאשכחן בשילהי גיטין בהא דדרשינן ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ולא לפני הדיוטות ופירש"י שם דהאי לפניהם היינו אהנך זקנים דכתיבי בסוף פ' משפטים שהיו מומחין א"כ לפ"ז כ"ש שיש לנו לפרש האי וכן תעשו דכתיב ממש סמוך להך פרשה דמשה ואהרן וזקנים ממילא דשפיר אית לן למימר מדסתם הכתוב ולא פירש אלמא דאהך דלעיל קאי כנ"ל נכון ודו"ק. ויתכן יותר לפי מה שמצאתי במדרש אגדה בילקוט דשמואל פסוק ועתה התיצבו ואשפטה אתכם ר' יהודה בשם ר' שמואל ב"ר יצחק מגלת בהמ"ק מסר הקב"ה בעמידה ה"ד ואתה פה עמד עמדי עמד משה ומסרה ליהושע הה"ד קרא את יהושע והתיצבו כו' ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים עד שהנביאים מסרו לדוד בעמידה ודוד מסרו לשלמה בעמידה וזה שאמר הכתוב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל מלמד שניתן במסורת וברוח הקודש ע"כ לשון המדרש נמצינו למידין דהאי ואתה פה עמוד עמדי דכתיב בפ' ואתחנן שאמר הקב"ה למשה מיד לאחר מתן תורה היינו שאז מסר לו מגילת בהמ"ק ותבניתו וע"כ היינו כל הנך פרשיות מפ' תרומה ואילך דכתיב בתר הך פרשה דעליית משה ויהושע ואהרן וזקנים והיינו נמי דכתיב ועשו לי מקדש וכתיב בתריה ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן והיינו כדדרשינן לקמן בשמעתין דמשכן היינו במדבר ומקדש היינו דבית עולמים א"כ ממילא דפשטא דקרא אתרווייהו קאי דכמו שהראה לו תבנית המשכן וכליו הראה לו ג"כ תבנית המקדש וכליו והיינו שאמר דוד הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל והיינו כמדרש הנזכר שניתן במסורת והיינו מימי משה וכן נראה מפירש"י בשמואל ומזה סיוע גדול לכל הדברים שכתבתי ובזה נתישבו כמה קושיות ודקדוקים שדקדק הרמב"ן ז"ל בפירוש החומש ויתיישבו ג"כ כמה קושיות ודקדוקים בסוגיא דשמעתין ובלשון התוס' ולע"ד דברים ברורים הם בעזה"י והמה כפתור ופרח ודוק היטב:

בתוספות בד"ה וכן תעשו לדורות פירש בקונטרס ובימי משה כו' ואחיו כה"ג אורים ותומים כו' ועוד אע"ג דאהרן כו' וכי נשאלו באורים ותומים לעשות משכן הלא קודם שנתכהן אהרן ע"י המילואים נעשה המשכן כו' ע"ש. והניחו בקושיא ולמאי דפרישית לעיל נראה דלא קשה מידי דהא דבעינן לדורות אורים ותומים היינו משום שהיו צריכין לעשות ע"פ הדיבור ממש דאל"כ אפילו מלך ונביא וסנהדרין אין בידם להוסיף על התבנית שהראה הקב"ה למשה שהרי אין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה וכ"ש הכא דכתיב בהדיא ככל אשר אני מראה אותך וכן תעשו והיינו לדורות א"כ ממילא שמעינן שפיר דלעולם אינן רשאין לשנות בתבנית המשכן אם לא ממש בפועל והיינו אורים ותומים שהוא ע"פ הדיבור כדכתיב ושאל במשפט האורים לפני ה' וכדאשכחן נמי בחלוקת ארץ ישראל דכתיב ע"פ ה' והיינו על ידי אורים ותומים כן נראה לי נכון:

נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחח וכו'. ס"ת אשה ריח ניחח גימטריא אהיה. ובלבד שיכוין לבו לשמים. @5אפשר דיתן דעתו להביא פב"פ מ' עם קב"ה וזהו שיכוין לבו מ' לשמים קב"ה וזהו לכוין שיהיו פב"פ ולהמשיך מאימא שם אהיה הרמוז בס"ת אשה ריח ניחח ויהיה זיווג עליון ובתוך אימא מאבא והוא טמיר ונעלם וכשיהיה מכוין כך אחד המרבה ואחד הממעיט הכל הוא אשה ריח ניחח. ואפשר לרמוז ר"ת אשה ריח ניחח גימטריא עב סג מה בן חי שהוא יסוד עם הכולל וא"ש ההי"ב. ואפשר לתת סימן לדבר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם רמז אשר יעשה אותם ויכוין האדם ר"ל ה' מ' אדם שם מ"ה קב"ה וחי ו' ת"ת חי יסוד ובכונה זו שוים בה"ם ר"ת בהמה העוף מנחה הכל שוים אני ה' העיקר הוא ליקבה"ו וזה אני שכי' ה' קב"ה:
והנה הרב עיון יעקב דקדק דאמאי אצטריך לומר ריח ניחח בעולת העוף כיון דאמר במנחה וכבר כתבתי אני הדל בזה בפתח עינים ורגע אדבר דאפשר דאצטריך לומר עולת העוף לרמוז דמי שהתנדב עולה מצי פטר נפשיה בעולת העוף וכראב"ע ובפתח עינים פירשתי המרבה והממעיט בזה ע"ש ועתה אני אומר דבזה יתישב מה שהוצרך לומר עולת העוף ולא הוה סגי בעולת בהמה ומנחה. וא"ש מ"ש מלמד אחד המרבה דהיינו ללמוד דין דמצי פטר נפשיה בעולת העוף:

ואמר ובלבד שיכוין לבו לשמים. לפי פשוטו דעיקר העבודה תלויה בלב וכמ"ש בסנהדרין דף ק"ו רחמנא לבא בעי דזה כל פרי עבודת ה' שיהיה בלב שלם בלי שום פניה כלל. ואם הלב שלם לא אכפת בכמות הדבר. ולכן תחילת התורה וסיומה היא לב כי הלב הוא העיקר. ואפשר לרמוז כי התחלת הנביאים וסיום הכ"ד הוא ו"ל ועם ב"ל שהוא תחילת התורה וסיומה הכל הוא בלול רמז שצריך שיהיה בלול תורה ומעשים. והרמז בלול הוא למפרע לו לב דהעיקר הוא הלב. ועוד רמז דעיקר התורה והמצוה ליחד קב"ה ושכינתיה וזהו לו לב לחבר לו לקב"ה לב שהיא השכינה וע"י שפע לב נתיבות חכמה בסוד אחותי בת אבי. גם לולב גימטריא אהיה הויה אהיה סוד המוחין ויהיה יחוד שלם. וזה רמז ובלבד שיכוין לבו לשמים וא"ש ההי"ב:

מלמד שאחד המרבה ואחד הממעיט וכו'. הקשה הרב עיון יעקב דאמאי אצטריך קרא דעולת העוף נילף מעולת בהמה ומנחה ואולי י"ל דה"א דוקא עני מדוכ' מנחתו ריח ניחח כדכתיב זה עני קרא וה' שמע עכ"ל ויראה לומר בסגנון אחר במ"ש הוא עצמו בסוף מנחות אהא דאמרינן התם א"ר זירא מאי קרא מתוקה שנת העובד וז"ל כי הא דכתיב בכלהו ריח ניחח אין הוכחה כל כך די"ל כל אחד לפי מעלתו ומדרגתו הוא לריח ניחח זו למעלה מזו להכי קאמר מאי קראה שהכל בשוה ומייתי שפיר ממתוקה שהכל בשוה בסוג אחד עכ"ל ועפ"ז אפשר לומר דהא מקראי דקרבנות גופייהו שמעינן דמשו"ה אצטריך למכתב בעולת העוף אשה ריח ניחח דאי הוה כתיב בעולת בהמה ומנחה הוה אמינא דאף דמנחה ריח ניחח מ"מ הוא לפי שיעורו ומדרגתו אך גבה טורא בינייהו להכי כתיב בעולת העוף להוסיף בלימוד ולאקושי עולת העוף לבהמה שהם בסוג אחד דאי נימא כל א' לפי מדרגתו מבהמה ומנחה ילפינן לה וליכא למימר דלא לכתוב בהמה משום דאצטריך לומר דאף בבהמה בעינן שיכוין לבו לשמים וכמ"ש הרב עיון יעקב:
ואני שמעתי מפה קדוש הרב המופלא הדר לכל חסידיו כמהר"ח ן' עטר זצ"ל שדקדק דהול"ל ללמדך שהמרבה כממעיט וניחא ליה דאי הוה קאמר הכי הו"א דההקש אינו שוה לגמרי בסוג אחד ממש ולהכי קתני אחד המרבה ואחד הממעיט לומר דתרוייהו בסוג אחד והיו לאחדים עכ"ד:
ואפשר לדקדק המרבה וממעיט דנקט במ"ש בקמא דף ע"ח ע"ב בעי רבא הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנב מי פטר נפשיה בכבש לרבנן בעולת העוף לראב"ע דתניא הרי עלי עולה יביא כבש ראב"ע אומר מביא תור או בן יונה מאי מי אמרינן שם עולה קביל עילויה או"ד מצי א"ל אנא מצוה מן המובחר בעינן למעבד בתר דבעיא הדר פשטה גנב פטר עצמו בכבש לרבנן בעולת העוף לראב"ע. והשתא מי שאמר הרי עלי עולה דמצי פטר נפשיה בכבש או עולת העוף והביא שור. וכן מי שאמר הרי עלי עולה והפריש שור ונגנב ושילם כבש או עוף קמ"ל אחד המרבה שחייב לעולתו כבש או עוף וריבה והביא שור וא' הממעיט דהפריש שור ונגנב ומייתי כבש או עוף שהוא ממעיט ממה שהפריש בתחלה. הכל אחד ובלבד שיכוין לבו לשמים:

וכן תעשו. קרא יתירא למידרש לדורות ובימי משה דהוא מלך ונביא ואחיו כהן גדול ואורים ותומים ושבעים זקנים: שתי תודות. מנחמיה בן חכליה גמרינן: משיחתן. בשמן המשחה מקדשתן קדושת הגוף לכלי שרת ולקדש את הנכנס לתוכו: מכאן ואילך. כלי הדורות לא נמשחו אלא התחלת עבודתן מחנכתן לקדושה וחינוך לשון התחלה: אימא אותם במשיחה. ולא בעבודה לדורות אי בעי במשיחה אי בעי בעבודה: תלאן בשירות. מדכפל קרא בלשניה כלי השרת אשר ישרתו שנעשו כלי שרת ע''י שירות: ה''ג אי לאו כתיב אותם הוה אמינא לדורות במשיחה ובעבודה דהא כתב וכן תעשו במשיחה וכתיב ושרתו לשירות ולבעי תרתי קמ''ל למעטינהו ממשיחה דאי לאו להכי אתא למאי אתא אי למימרא לדורות לא מיקדשי במשיחה לחודה לישתוק קרא מיניה ונפקא לן מאשר ישרתו: בלחמן ולא בבשרן. הלחם היו נושאין שני לחמי תודה: מנא ה''מ. דבלחמן קאמר: ואעמידה שתי תודות. נחמיה קאמר בספר עזרא כשנבנית חומת ירושלים ובא לקדש את העיר ואעמידה שתי תודות גדולות אצל החומה מבחוץ ותהלוכות לימין מעל החומה להקיף את העיר בתהלוכות שהלכו דרך ימין כשפניהם לחלל העיר הלכו תמיד לצד ימינם עד שהקיפו את כולה ממין גדול. ובבשר קאמר קרא וגדולות דקאמר ממין גדול של בקר ולא של צאן: גדולות במינן. מאותו מין שהיו שהביאו גדולות ולא קטנות: אלא גדולות שבתודה. ועל כרחך בלחם קאמר ואשמעינן דשל חמץ היו שהן גדולות שבלחמי תודה: דתנן. שחלות החמץ גדולות משל מצה: שהן שש מדבריות: שהוסיפו על המדות שתות מלבר שהכניסו שש חלקים ראשוני' בחמש והוסיפו חלק ששי מבחוץ: שהן שתי איפות. שהאיפה שלש סאין והם עשרים עשרונות שהאיפה עשר עשרונות כדכתיב (שמות טז) והעומר עשירית האיפה וגו': עשרה לחמץ ועשרה למצה. יליף מקרא במסכת מנחות והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן הרי מין אחד ורקיקי מצות משוחים בשמן הרי שני מינין של מצה סלת מרבכת חלות בלולות בשמן הרי שלשה מינין של מצה וכתיב בתריה על חלות לחם חמץ יקריב וגו' כנגד מצה הבא חמץ שיהא סלת במין החמץ כנגד שלשה מינין שבמצה: ובמצה שלשה מינין. כדפרישנא וילפינן התם מקראי שיש בכל מין עשר חלות אלמא חלות החמץ גדולות כשלש של מצה: בשירי מנחה. בחלות של שירי מנחה הנאכלת לכהנים והאי קידוש דנחמיה ועזרא בקידוש העיר כתיב אבל עזרה שהוסיפו עליה מקיפים אותה בשירי מנחה: אטו לחמי תודה בעזרה מי לא מתאכלי. אם רצו כהנים. לאכול בקדשים מי מעכב עליהם: במנחה כתיב (ויקרא ו) בחצר אהל מועד יאכלוה ואם יצאה לחוץ נפסלה ותודה ולחמה נאכלין בכל העיר ואם יצאו חוץ לחומה נפסלין הלכך ירושלים נתקדשה בלחמי תודה שנאכלין בה ואם יצאו ממנה נפסלין ועזרה נתקדשה בשירי מנחה שנאכלין בה ואם יצאו ממנה נפסלין: ה''ג ותסברא מנחת חמץ מי איכא ולא גרסינן וכי תימא ה''נ מנחת חמץ מי איכא דהאי ותסברא שינויא הוא למימר דעל כרחך במצה נתקדשה דחמץ בשירי מנחה לא משכחת לה: מנחת חמץ מי איכא. הא כתיב (שם ב) כל המנחה אשר תקריבו לה' לא. תאפה חמץ:

(לעיל יד.) שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות. ואם תאמר דבפ''ק דסנהדרין (דף ב.) לא חשיב אלא ע''א וי''ל דהתם לא חשיב אלא מילי דסנהדרין ותדע דתנן נמי התם אין מוציאין למלחמת הרשות אלא בב''ד של ע''א ולא תני מלך ויועץ ואורים ותומים אע''ג דבעינן להו כדמסיק התם בגמרא (דף טז.) מקרא ואם תאמר הדתנן התם אין דנין לא את השבט כו' ומוקי לה עולא בגמ' (שם) בבאין על עסקי נחלות כתחלתו מה תחלתו בע''א כו' אי מה תחלתו בקלפי ואורים ותומים וכל ישראל וכו' ומאי קושיא אה''נ דניבעי אורים ותומים וכל ישראל והא דלא חשיב להו התם במתני' (דף ב.) משום דלא איירי אלא במילי דסנהדרין ויש לומר מדכייל להו בהדי נביא השקר וכהן גדול משמע ליה דלא בעינן אלא ע''א דומיא דידהו מאי אמרת דשבק למיתני אורים ותומים משום דלא איירי אלא במילי דסנהדרין אם כן ליתנינהו באפי נפשייהו דלא אתו למיטעי לשוינהו כנביא השקר: וכן תעשו לדורות. פירש בקונטרס ובימי משה דהוא מלך ונביא ואחיו כהן גדול ואורים ותומים ותימה אם כן בפ''ק דסנהדרין (דף טז:) בהעמדת סנהדרין לשבטים דילפינן ממשה דבמקום ע''א הוה קאי ליבעי נמי מלך ונביא ועוד אע''ג דאהרן היה בבנין משכן וכי נשאלו באורים ותומים לעשות משכן הלא קודם שנתכהן אהרן על ידי המלואים נעשה המשכן וקושיא ראשונה יש לתרץ דהכא מרבינן טפי משום דכתיב וכן תעשו דמשמע דאתא לרבויי כל הנך וא''ת כלים נמי ניבעו ע''א וכי תימא הכתוב תלאן בשירות דאין צריך אלא שירות הא בסמוך משמע דאי לאו אותם הוה אמינא דבעי משיחה ועבודה ואם כן השתא דכתב אותם למעוטי משיחה ע''א מיהא לא נימעוט וי''ל דאתא אותם לגלויי דוכן תעשו לא קאי אכלים ולא בעינן בהן לדורות דומיא דמשה: מתיב רבא כל הכלים שעשה משה. תימה ממשכן גופיה ה''ל למיפרך שיהא צריך משיחה לדורות כמו שנמשח בימי משה כדכתיב בקרא. כדאמר לקמן (דף טז:) גבי משכן ומקדש: לדורות אי בעי במשיחה אי בעי בעבודה. הכא לא בעי למיפרך לדורות במשיחה ובעבודה כדקאמר בסמוך דאותם משמע למעוטי משיחה לדורות: ללמדך שאחד המרבה כו'. אע''ג דאמר (יומא דף לד:) האחד המיוחד שבעדרו וגבי פרה אדומה נמי אמרינן (לעיל דף יא:) שאם מצא נאה הימנה מצוה לפדות מ''מ לא היה לו להתפאר בכך כיון שמצוה בזה כמו בזה אם מתכוין לשם שמים: אין עזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה. תימה למאן דאמר בפ''ב [דזבחים] (דף קיג. ושם) דאין מנחה בבמה היאך מתקדשת בשלמא בימי עזרא איכא למימר דסבר כמ''ד קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא ועזרא זכר בעלמא הוא דעבד אבל בימי שלמה ויהושע קשיא וכ''ת דקדשה במנחת העומר והא בסוכות היה הקידוש בימי שלמה כדאמר במועד קטן (דף ט.) וכדמוכחי קראי ויש לומר כיון שהכל בא בבת אחת הקידוש ועשיית מנחה לא חשבינן מנחה בבמה ובקמיצה ובהקטרה היתה מקומה מתקדש וכל העבודה היתה מחנכתה ומתקדש מקומה א''נ כיון דלא אפשר לא צריך והא דקאמר הכא דאין מתקדשת היינו היכא דאפשר כגון שבאין להוסיף על העזרה: ויוצא ממנה נפסל. ואם תאמר הר הבית היכי קדיש שאין דבר נאכל בו שיוצא ממנו נפסל ויש לו קדושה בפני עצמו שהוא מחנה לויה וכן בתי ערי חומה דמוכח לקמן (דף טז.) שנתקדשו והא אין דבר שנפסל ביוצא ויש לומר היכא דלא אפשר לא אפשר כדמוכח בשמעתא: [שייך לע''ב] בשחיטת כבשים הוא דקדשי. ולמאן דאמר תנור מקדש נמי לא מצי אפי להו מאתמול דלא ליפסלו בלינה ופלוגתא היא בפרק שתי הלחם (מנחות דף צה:):

שבועות טו ע"א