שבועות יד ע"ב

שבועות יד ע"ב - Steinsaltz

When they would reach the end of the place that they desired to consecrate, the inner thanks-offering would be eaten and the outer one would be burned. The details of this ceremony will be described in the Gemara. And with regard to any addition to the Temple that was not made with all these ceremonial procedures, one who enters there while ritually impure is not liable to bring an offering if his entry was unwitting, nor to be punished with karet, excision from the World-to-Come, if his entry was intentional.

The first part of the mishna discussed one who became ritually impure before entering the Temple. The mishna proceeds to consider a case involving one who was ritually pure when he entered the Temple but who became impure while in the Temple courtyard, and afterward, his impurity was hidden from him but he remembered that he was standing in the Temple, or the fact that he was standing in the Temple was hidden from him but he remembered his impurity, or both this fact and that fact were hidden from him. In all these cases, if he bowed down, or he tarried in the Temple courtyard long enough to bow down even though he did not actually bow, or he went out by way of a longer route when he could have taken a shorter route, he is liable to bring a sliding-scale offering. But if he left the Temple via the shortest way, he is exempt.

This mitzva that the ritually impure must be sent out of the Temple is the positive mitzva concerning the Temple for which, as is taught elsewhere in the Mishna (Horayot 8b), the Sanhedrin is not liable to bring an offering for an erroneous ruling. A communal bull sin-offering is brought because of the unwitting transgression of a prohibition involving an action by the Jewish people resulting from an erroneous halakhic decision handed down by the Sanhedrin. But if the Sanhedrin mistakenly ruled that one who became impure while in the Temple may leave by way of a longer route, they do not bring this offering, as it is brought only for an erroneous ruling on a matter that requires the bringing of a fixed sin-offering, and not a sliding-scale offering, for its unwitting violation.

And which is the positive mitzva with regard to a menstruating woman for which, as is taught in Horayot there, the Sanhedrin is liable to bring a bull offering for an erroneous ruling? If a man was engaging in intercourse with a ritually pure woman, and during the course of their act of intercourse she experienced menstrual bleeding and said to him: I have become impure, and unwittingly he immediately withdrew from her and did not wait until his penis became flaccid, he is liable to bring a sin-offering for engaging in intercourse with a menstruating woman, because his withdrawal from her is as pleasant to him as his entry. If the Sanhedrin mistakenly ruled that one may withdraw immediately, they bring a bull offering for their erroneous ruling.

Rabbi Eliezer says: With regard to the sliding-scale offering the verse states: “Or if a person touches any impure thing, whether it is the carcass of a non-kosher undomesticated animal, or the carcass of a non-kosher domesticated animal, or the carcass of a non-kosher creeping animal, and it is hidden from him” (Leviticus 5:2). A precise reading of this verse indicates that in a case where one has a lapse of awareness that he had contracted ritual impurity by touching a creeping animal, he is liable to bring a sliding-scale offering for having defiled the Temple or the sacrificial food, but he is not liable to bring such an offering in a case where he has a lapse of awareness that he is entering the Temple or partaking of sacrificial food.

Similarly, Rabbi Akiva says: The verse states: “And it is hidden from him, so that he is impure” (Leviticus 5:2), thereby teaching that in a case when one has a lapse of awareness that he had contracted ritual impurity, he is liable to bring a sliding-scale offering, but one is not liable to bring such an offering in a case when he has a lapse of awareness that he is entering the Temple or partaking of sacrificial food.

Rabbi Yishmael says: The verse states: “And it is hidden from him” (Leviticus 5:2), and it states: “And it is hidden from him” (Leviticus 5:3), twice, in order to render one liable to bring a sliding-scale offering both in a case where one has a lapse of awareness that he had contracted ritual impurity and in a case where one has a lapse of awareness that he is entering the Temple.

GEMARA: The mishna teaches that the halakhot concerning awareness of ritual impurity are two that are further subdivided into four. Rav Pappa said to Abaye: Are these actually two states of awareness that are subdivided into four? As the mishna lists them, they seem to be two that are subdivided into six: Awareness of the impurity at the beginning and at the end, awareness of the sacrificial food at the beginning and at the end, and awareness of the Temple at the beginning and at the end.

Abaye answered him: According to your reasoning, that you count all the various cases listed in the mishna, there are eight states of awareness, as there is also awareness of the impurity in connection with eating the sacrificial food, at the beginning and at the end, and awareness of the impurity in connection with entering the Temple, at the beginning and at the end. The mishna mentions awareness of the impurity both in the first clause, which discusses partaking of sacrificial food, and in the second clause, which discusses entering the Temple.

Rav Pappa refutes this: This is not difficult, as the status of ritual impurity carries one name in both cases: The person was aware that he had contracted ritual impurity and then it became hidden from him, and there is no reason to distinguish between impurity in connection with partaking of sacrificial food and impurity in connection with entering the Temple. Accordingly, Rav Pappa’s first question remains: In any case there are six states of awareness.

Rav Pappa said in answer to his own question: Actually, there are eight states of awareness, two of the impurity in connection with partaking of sacrificial food, two of the impurity in connection with entering the Temple, two of awareness of the sacrificial food, and two of awareness of the Temple, each pair having one awareness at the beginning and one at the end. But the first four states of awareness at the beginning do not in themselves bring the unwitting transgressor to liability to bring an offering, as if he does not reach awareness at the end, he will not have known that he transgressed. Therefore, the tanna does not count them. But the tanna does count the last four states of awareness, which bring the unwitting transgressor to the liability to bring an offering.

And there are those who say that Rav Pappa said as follows: Actually, there are eight states of awareness, and it is the first four states of awareness at the beginning, which are not found in the entire Torah, that the tanna counts. In all the other instances where one is liable to bring an offering for an unwitting transgression, it is not necessary that there be any awareness at the beginning. Since this is a novel requirement, the tanna counts these states of awareness. But the tanna does not count the last four states of awareness at the end, which are found also in the entire Torah, as a standard sin-offering is brought when one is made aware after the fact that he had transgressed.

The amora’im try to define the awareness of the impurity mentioned in the mishna. Rav Pappa raises a dilemma: If the halakhot of impurity became hidden from him, what is the halakha? Is he liable to bring a sliding-scale offering in such a situation? The Gemara asks: What are the circumstances of the case under discussion? If we say that he did not know whether a creeping animal is impure or pure or whether a frog is impure or pure, this is a topic that you could go learn in a children’s school. As these matters are explicitly recorded in the Torah, they can never be considered hidden.

Actually, Rav Pappa must have been asking about a case where he knew the essential halakha with regard to the ritual impurity of a creeping animal, and it is a case where he touched a portion of the animal that was of a lentil-bulk and he did not know the halakha concerning whether a portion that was of a lentil-bulk renders a person impure or does not render him impure. What is the halakha in such a case? The Gemara explains the two possibilities: Does one say that since he knows generally that a creeping animal renders a person impure, it is awareness? Or perhaps one says that since he does not know whether a portion that was of a lentil-bulk renders a person impure or does not render a person impure, it is considered hidden from him. The Gemara comments: The dilemma shall stand unresolved.

Rabbi Yirmeya raises a dilemma concerning the awareness of the Temple: If a Babylonian or a resident of another country ascended to Eretz Yisrael, and the site of the Temple was hidden from him, so that he unwittingly entered into the Temple in a state of ritual impurity, what is the halakha? Is he liable to bring a sliding-scale offering to atone for his offense, or not?

The Gemara clarifies: In accordance with whose opinion was this dilemma raised? If it was raised in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who requires that there be awareness at the beginning in order for one to become liable to bring an offering, that is difficult, as Rabbi Akiva does not deem one liable when he had a lapse of awareness that he was entering the Temple. And if the dilemma was raised in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, who deems one liable when he had a lapse of awareness that he was entering the Temple, that is difficult, as Rabbi Yishmael does not require that there be awareness at the beginning. According to both tanna’im, the dilemma is not relevant.

The Gemara explains: No, it is necessary to raise the dilemma only in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who requires awareness at the beginning and also deems one liable when he had a lapse of awareness that he was entering the Temple, and he also says that awareness that one gains in the house of his teacher is called awareness (see 5a). What is the halakha in such a case? The Gemara explains the two possibilities: Does one say that since he knows that there is a Temple someplace in the world, it is awareness? Or perhaps one says that since he does not know the precise location of the Temple, it is considered hidden from him. The Gemara comments: This dilemma shall stand unresolved.

§ The mishna teaches: The same halakha applies to one who enters the area that was part of the original Temple courtyard and to one who enters the later addition to the Temple courtyard, as additions can be made to the city of Jerusalem or to the Temple courtyards only by a special body comprising the king, a prophet, the Urim VeTummim, and the Sanhedrin of seventy-one judges, and with two thanks-offerings and with a special song. The Gemara asks: From where is this matter derived? Rav Shimi bar Ḥiyya said: As the verse states: “According to all that I show you, the form of the Tabernacle, and the form of all its vessels,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יד - ב

החלה הפנימית נאכלת ואילו החלה החיצונה נשרפת, ויתבאר בגמרא איזו היא הפנימית ואיזו היא חיצונה, ויתבאר שם עוד טעם שריפת החיצונה.

וכל שלא נעשית בכל אלו ^[1] אין היא מתקדשת בקדושת עזרה, והנכנס לשם אין חייב עליה משום ביאת מקדש.

הבא לעזרה בטומאה, כשנעלמה ממנו אחת מכל ההעלמות שנזכרו, הרי זה חייב, ואפילו יצא מיד -

אבל אם נטמא בעזרה עצמה, וידע שנטמא, ושוב נעלמה ממנו טומאה, ואולם זכור הוא את המקדש; או שנעלם הימנו מקדש, ואולם זכור הוא הטומאה; או שנעלם ממנו זה וזה, שכל העלמות אלו העלמות הן לחייב את הבא למקדש בטומאה -

ולא יצא מן המקדש מיד כשנטמא שם, אלא השתחוה בעת ההעלם, או ששהה בשעת ההעלם במקדש בכדי השתחואה ^[2] -

או אף אם פנה לצאת מיד כשנטמא, אלא שהיה יכול לצאת מן המקדש בדרך קצרה, ולא עשה כן אלא בא לו בדרך ארוכה -

הרי זה חייב.

אבל אם כשנטמא יצא מיד בדרך קצרה, הרי זה פטור.

במסכת הוריות שנינו: בית דין הגדול שהורה הוראה בטעות ועשו הציבור על פי הוראתם, הרי הם חייבים להביא "פר העלם דבר" על הוראתם המוטעית; ונתבאר שם, שאינם חייבים אלא אם הורו הוראה בדין שהחוטא בו בזדון חייב כרת, ובשוגג חייב קרבן חטאת; אבל אם הורו בדבר ששגגתו קרבן עולה ויורד אינם חייבים, ולפיכך שנינו במשנה שם [ח ב]:

"אין חייבין - בית דין שהורו הוראה בטעות ^[3] - על עשה ועל לא תעשה שבמקדש". כלומר, אם הורו בטעות להתיר טמא במקדש, באופן שהוא עובר על מצות עשה ["וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב"], או באופן שנכנס למקדש והוא עובר על לא תעשה ["ואל המקדש לא תבא", "ולא יטמאו את מחניהם"], ^[4] בין בזה ובין בזה אין הם חייבים. והטעם הוא, משום שקרבנו עולה ויורד.

"אבל חייבין על עשה ולא תעשה שבנדה", שהרי קרבנו חטאת קבועה; וביאור המשנה שם מתבאר במשנתנו.

זו - שהייה במקדש למי שנטמא בתוך העזרה - היא מצות עשה שבמקדש, ששנינו עליה במסכת הוריות: "שאין חייבין בית דין עליה", כלומר: אם הורו בית דין שהנטמא במקדש אינו צריך לצאת מיד בדרך קצרה, ועשו על פיהם, אין הם חייבים להביא קרבן.

ואיזו היא מצות עשה שבנדה ששנינו עליה במסכת הוריות "שבית דין חייבין עליה"?

היה משמש עם הטהורה, ואמרה לו "נטמאתי", ופירש מיד, קודם שימות האבר, הרי זה חייב כרת בזדון וחטאת קבועה בשוגג, מפני שיציאתו [פרישתו] הנאה לו כביאתו. ^[5]

וכאן שבה המשנה לדין ביאת מקדש, ומביאה מדברי התנאים שחלקו על המבואר ברישא דמשנתנו שאף בהעלם קודש או העלם מקדש חייב הוא קרבן עולה ויורד.

רבי אליעזר חולק על מה שחייב תנא קמא קרבן עולה ויורד אף כשנעלם ממנו הקודש או המקדש, ואומר:

כיון שאמרה תורה: "או בנבלת [ה] שרץ טמא, ונעלם ממנו", הרי למדנו: על העלם שרץ הרי הוא חייב קרבן עולה ויורד, ואינו חייב קרבן עולה ויורד על העלם מקדש. ^[6] רבי עקיבא סבור אף הוא כרבי אליעזר, ואומר:

כיון שאמרה תורה: "ונעלם ממנו והוא טמא", הרי למדנו: על העלם טומאה חייב, ואינו חייב על העלם מקדש בלבד. ^[7]

רבי ישמעאל נחלק על שניהם ואומר:

כיון שאמרה תורה: "ונעלם ונעלם" שתי פעמים, הרי למדנו לחייב על העלם טומאה, ואף על העלם מקדש. ^[8]

גמרא:

אמר תמה ליה רב פפא לאביי על לשון משנתנו שלא מנתה בידיעות הטומאה אלא שתים שהן ארבע:

הרי מאחר שמשנתנו אינה מתייחסת למספר ההעלמות, אלא למספר הידיעות, וכלשון המשנה "ידיעות הטומאה", ומאחר שאינו חייב אלא על העלמה שהיתה לו ידיעה בתחילה וידיעה בסוף, אם כן, קשה:

וכי שתים שהן ארבע ידיעות בלבד הן!? והלוא שתים שהן שש, הויין!?

"שתים", ידיעות הטומאה עצמה - בין שאכל קודש בטומאתו ובין שנכנס למקדש בטומאתו - תחילה וסוף. הרי שתים מפורשות מן התורה. שהרי העלמת הטומאה מפורשת בתורה, ואין אנו מתייחסים להעלמה עצמה אלא לידיעות שקדמו ונתאחרו לעבירה, נמצא שיש לך למנות שתי ידיעות מפורשות בתורה.

ועוד שתים שאינן מפורשות בתורה: ידיעות הקודש - תחילה וסוף, שהרי העלמת הקודש [ללא העלמת הטומאה] אינה מפורשת בתורה, ובהתייחסנו לידיעות שקדמו ונתאחרו לה, הרי שתים נוספות שאינן מפורשות בתורה.

ועוד שתים שאינן מפורשות בתורה: ידיעות מקדש - תחילה וסוף, שהרי העלמת המקדש אינה מפורשת בתורה, ובהתייחסנו לידיעות הרי לנו שתים נוספות שאינן מפורשות בתורה -

הרי שאת מה ששנתה המשנה כ"שתים שהן ארבע", יש לנו למנות כ"שתים שהן שש"!?

תמה אביי על לשון תמיהתו של רב פפא:

והרי ליטעמיך [לשיטתך], שאתה מתייחס הן לידיעות שבתחילה והן לאלו שלבסוף, אין המספר עולה "שתים שהן שש", אלא תמני הויין! כלומר, "ארבע שהן שמונה"!? דהא איכא טומאה דקודש וטומאה דמקדש - תחילה וסוף!? כלומר: למה שונה אתה את העלמת הטומאה בשתים בלבד משום הידיעה המוקדמת והמאוחרת, והרי שתי העלמות טומאה מפורשות בתורה, האחת כשאכל קודש בטומאתו והשניה כשנכנס למקדש בטומאתו, ולפי מה שאתה מונה את הידיעות, הרי שתים אלו ארבע הן, ועוד ארבע ידיעות שאינן מפורשות בתורה, כפי שנתבאר, הרי לך "ארבע שהן שמונה"!?

ומפרשינן: הא לא קשיא, כי שם טומאה - בין שאכל בה קודש בין שנכנס בה במקדש - אחת היא, ואם כן אין העלמת הטומאה נמנית אלא כשתי ידיעות האחת בתחילה והאחת בסוף; ומיהו -

מכל מקום קשיא, הרי שית הויין, וכפי שנתבאר!?

אמר רב פפא עצמו ליישב את קושייתו:

לעולם, תמני הויין. כלומר, ארבע ידיעות שהן שמונה. שתי ידיעות להעלמת טומאה ואכילת קודש, ושתי ידיעות להעלמת טומאה וכניסה למקדש, ושתי ידיעות להעלמת קודש, ושתי ידיעות להעלמת מקדש. אלא, שאין המשנה מונה את שתי הידיעות שבכל העלמה, כי אם:

ארבעי ידיעות קמייתא [ארבעת הידיעות הקודמות להעלמה], דלא הן דמייתן ליה לידי קרבן [לא ידיעות הללו הן שמביאות אותו לחיוב הקרבן], כי הידיעה המקדמת אינה סיבה לקרבן, לא קא חשיב התנא.

ורק ארבעי ידיעות בתרייתא [המאוחרות לעבירה] דמייתן ליה לידי קרבן, כלומר: מיד כשנודעו לו ידיעות אלו מתחייב הוא קרבן, אותן בלבד הוא דקא חשיב התנא; ואם כן אין לנו אלא שתים שהן ארבע כמספר ההעלמות, שלכל העלמה ידיעה אחת לאחריה.

ואיכא דאמרי: כך אמר רב פפא ליישב, ובהיפוך מן הלשון הראשון:

לעולם תמני הויין, ומיהו, ארבעי ידיעות קמייתא דליתנהו בכל התורה כולה, ארבעת הידיעות המקדמות לעבירה, שחידוש הן בקרבן זה שאינו בכל שאר חייבי קרבנות בהעלמה, כי בטומאת מקדש וקדשיו בלבד הוא שחידשה תורה שאין חייבים על העלמה מתחילה, אלא על העלמה שקדמה לה ידיעה, את ארבעת הידיעות האלו בלבד הוא דקא חשיב התנא של משנתנו.

ואילו ארבע ידיעות בתרייתא דאיתנהו אף בכל התורה כולה, שהרי כל חייבי חטאות אינם חייבים אלא כשנודע להם ההעלמה שהיתה להם בשעת עבירה, את אלו לא קא חשיב התנא במנין הידיעות.

בעי רב פפא בדין ידיעה בתחילה:

מי שנעלמו ממנו הלכות טומאה בשעת ידיעתו, היינו: היה יודע שעשה את המעשה המטמא אותו, אלא שלא היה יודע שמעשה זה מטמא אותו, ובשעה שאכל את הקודש או שנכנס למקדש שכח אותו מעשה לגמרי, מהו שיתחייב קרבן בידיעה זו? ^[9] ומקשינן: היכי דמי!?

אילימא דלא ידע: אי שרץ טמא, אי צפרדע טמא, כלומר: יודע היה שנגע בצב או בלטאה הדומים לצפרדע שהוא טהור, ולא ידע שדין שרץ להם, אלא היה סבור שדינם כמו צפרדע שאינו שרץ ואינו מטמא, וכשאכל את הקודש או נכנס למקדש שכח שנגע בהם כלל; ובזה הוא דמספקינן אם ידיעה זו שידע בנגיעתו בצב ידיעת טומאה היא, ואף שלא ידע כי טמא הוא, או שמא כיון שלא ידע שהוא טמא אין זו ידיעה בתחילה לחייב עליה; כך הרי אי אפשר לומר, כי:

זיל קרי בי רב הוא [תינוקות של בית רבן קורין כן]!? כלומר, הרי דבר מפורש הוא בתורה מי הם השרצים הטמאים, ואם כן הרי זה כמי שיש לו ידיעה בתחילה כי היה לו לשאול, כיון שדבר זה ידוע לתינוקות. ^[10]

ומפרשינן: לעולם דידע בטומאת שרץ כלומר: יודע היה שנגיעתו נגיעה בשרץ המטמא הוא, והספק הוא בכגון דנגע בכעדשה מן השרץ שהוא שיעור שרץ כדי לטמא, והוא לא ידע כעדשה אי מטמא אי לא מטמא, כלומר: סבור היה שאין די בשיעור קטן זה כדי לטמא; ובאופן זה הוא דמספקינן: מאי דינו להחשיבו כמי שידע בתחילה שהוא טמא, ואם שכח את עיקר נגיעתו הרי הוא חייב, או לא?

וצדדי הספק הם:

האם נאמר: כיון דידע דמטמא שרץ בעולם, ידיעה היא, ואף שאינו יודע שטמא הוא -

או דילמא: כיון דבשיעור כעדשה שבו נגע, לא ידע אי מטמא אי לא מטמא, והיה סבור שאינו מטמא, אם כן העלמה היא, כלומר: אין זו ידיעה בתחילה לחייב עליה -

ומסקינן: תיקו!

בעי רבי ירמיה, נסתפק רבי ירמיה בדין ידיעה בתחילה הנצרכת להעלם מקדש:

בן בבל שעלה לארץ ישראל, ויודע היה שיש מקדש בירושלים, ואולם נעלם ממנו מקום המקדש, מהו שתהא ידיעה זו חשובה כידיעה בתחילה, לחייבו אם נכנס למקום המקדש בטומאה? ולקמן יתבאר הספק ביתר ביאור.

ומקשינן אליבא דמאן, לדעת מי מהתנאים נסתפק רבי ירמיה!? והרי:

אי אליבא דרבי עקיבא, שהוא זה דבעי ידיעה בתחלה כמבואר לעיל ד א, ושייך להסתפק לשיטתו מה חשובה ידיעה בתחילה, הא לא מחייב על העלם מקדש וכמבואר במשנתנו, ומאחר שעל העלם מקדש אינו חייב אין צריך ידיעה בתחילה על המקדש אלא על הטומאה!? ^[11] ואי הספק הוא אליבא דרבי ישמעאל, דמחייב על העלם מקדש כמבואר במשנתנו, הא רבי ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה, ^[12] ולא יתכן להסתפק אם ידיעה כעין זו חשובה ידיעה בתחילה -

ואם כן, אין מקום לספק זה לא לדעת רבי ישמעאל ולא לדעת רבי עקיבא!?

ולעיל ה א, שנינו: מנין שאינו חייב אלא על שיש בה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתיים? רבי אומר: הרי הוא אומר "ונעלם", מכלל שידע. "והוא ידע" הרי כאן שתי ידיעות, אם כן מה תלמוד לומר "ונעלם ונעלם"? לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש.

ומקשינן שם על רבי, דמשמע ליה "ונעלם", מכלל שידע, מכמה מקומות שאי אפשר לפרש בהם כן, ומשני אביי: קסבר רבי "ידיעת בית רבו שמה ידיעה". והיינו, שהידיעה שלמד בבית רבו שהנוגע בטומאה טמא, והוא ידע, שהרגיש כשנגע, אבל לא התבונן לשום על לבו שנטמא - שמה ידיעה. ^[13]

ומשנינן: לא צריכא, כלומר, ספק זה אינו אלא אליבא דרבי לעיל ד א, דבעי ידיעה בתחילה ומחייב נמי על העלם מקדש -

ומוסיפה הגמרא לבאר, שספק זה אינו שייך אלא לפי סברא אחרת של רבי, וכן מבארת היא את צדדי הספק:

ואמר רבי נמי לעיל ה א: ידיעת בית רבו - לענין ידיעת הטומאה - שמה ידיעה, ולשיטתו יש להסתפק מאי? וצדדי הספק הם:

כיון דידע דאיכא מקדש בעולם ידיעה היא, דזה הוא כמו ידיעת בית רבו שהנוגע בטומאה טמא -

או דלמא: כיון דמקומו של המקדש היכן הוא בירושלים לא ידע ליה, אם כן העלמה היא ואין כאן ידיעה בתחילה. ^[14] ומסקינן: תיקו.

שנינו במשנה: אחד הנכנס לעזרה ואחד הנכנס לתוספת העזרה, שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות, אלא במלך, ונביא, ואורים ותומים וסנהדרין של שבעים ואחד:

ומפרשינן: מנא הני מילי, מנין שצריך את אלו כדי להוסיף על העזרה?

אמר רב שימי בר חייא: משום דאמר קרא בצווי הקמת המשכן "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו,

הערות

^[1] בגמרא נחלקו אמוראים, אם כל השנויים במשנה הם לעיכובא, או די באחד מהם.

^[2] דין שהיה בעזרה כשנטמא בפנים הלכה למשה מסיני היא; ובגמרא יתבאר כשיעור איזו השתחואה הוא מתחייב, וכמה הוא שיעור זה.

^[3] ברש"י מבואר כאן, שאותה משנה מתייחסת הן ל"פר העלם דבר של ציבור" והן ל"פר כהן משיח", אך במסכת הוריות ביאר רש"י שהמשנה אינה מתייחסת אלא ל"פר העלם דבר של ציבור".

^[4] נתבאר על פי רש"י לקמן יז ב ד"ה אין חייבין ורש"י בהוריות שם; וראה גם ברש"י לקמן טז ב, ד"ולא יטמאו את מחניהם" לא משמע מי שנטמא בעזרה משום שכבר טימא. והנה נראה מזה ומלשון המשנה "זו היא מצות עשה שבמקדש" דהנטמא בעזרה אינו עובר אלא בעשה; אך אין הדבר כן, וכמבואר בהדיא לקמן טז ב שהנטמא במקדש לוקה; וראה ברמב"ן לקמן יז ב, שכתב: הכי קתני: אין חייבין במקדש על עשה, כגון שנטמא בפנים, דקרינן ביה "וישלחו מן המחנה", ואף על פי שיש נמי לא תעשה ד"ולא יטמאו את מחניהם" עמו:. וכן אין חייבין על לא תעשה שבמקדש דהיינו נטמא בחוץ, דלית ביה עשה אלא לא תעשה; [ויובאו דברי רמב"ן אלו בהערות על סוגיית הגמרא לקמן יז ב, וראה מה שיתבאר שם].

^[5] כתב רש"י: היינו דומיא דעשה שבמקדש, שאירעה לו הטומאה משבא בהיתר לידי כניסה.

^[6] לקמן בתוספות יט א, נחלקו בעלי התוספות אם אינו חייב עולה ויורד, אבל חייב הוא חטאת קבועה, או שפטור הוא מחטאת לגמרי.

^[7] הנה מאותו כתוב עצמו יש לנו ללמוד גם דאינו חייב על העלם קודש, וכן הוא הדין באמת לפי שיטתו, ובישוב מה שלא הזכיר כן התנא, ראה מה שכתב בתשובת רבי עקיבא איגר [מהדורא קמא סימן ח] בשולי המכתב.

^[8] רבי עקיבא ורבי ישמעאל חלוקים גם בדין ידיעה בתחילה, שרבי עקיבא דורש "ונעלם ונעלם" להצריך ידיעה בתחילה, כמבואר לעיל ד א ; ורבי ישמעאל אינו מצריך ידיעה בתחילה, והא בהא תליא כמבואר בגמרא בעמוד זה, ובסוף הפרק.

^[9] כך מתבארת כוונת הספק בדברי רש"י בהמשך הענין, וכן נראה מדברי התוספות, וכן פירש הרשב"א, וראה ריטב"א.

^[10] א. נתבאר על פי התוספות. ב. לשון רש"י הוא: זיל קרי בי רב הוא, תינוקות של בית רבן קורין החולד והעכבר והצב, הילכך אין זו העלמה, ויש כאן ידיעה בתחילה, וכשאכל את הקודש נעלמה ממנו נגיעה ראשונה, יש כאן ידיעה בתחילה והעלם לאחריה ולכשיוודע לו לבסוף יהא חייב; וב"חזון איש" הוריות סימן טו א, הוכיח מדברי רש"י אלו דאינו חייב על העלם הלכה קרבן עולה ויורד [ראה בזה בהערות שבמשנה], וראה מה שכתב על זה.

^[11] א. מתבאר מקושיית הגמרא, שלענין ידיעה בתחילה אין צריך שידע את שניהם, אלא אם ההעלמה בשעת מעשה היתה העלמת טומאה, צריך הוא שידע תחילה על הטומאה, אבל אין צריך שידע על המקדש, מאחר שלא על העלם מקדש אנו מחייבים אותו, והיינו דאמרינן: כיון שלרבי עקיבא אינו חייב על העלמת מקדש, אם כן מה לנו בידיעתו המקדמת. אלא שמדברי ה"מנחת חינוך" אין נראה כן, שכתב במצוה קכג [ד"ה וכבר הבאתי], דכיון דשגגת כרת וזדון לאו הוה ליה העלמה [לגבי שאר חייבי כריתות, ולדעתו, אף לגבי טומאת מקדש וקדשיו], "אם כן, כיון דיליף מן "ונעלם ממנו" דצריך ידיעה בתחילה, אם כן הידיעה צריכה להיות שנטמא וזה קודש וגם יודע שחייב כרת, דאי אינו יודע שחייב כרת לא הוי ידיעה (דהא) [דהוא] חייב בקרבן ונקרא העלמה, על כן בודאי צריך ידיעה גם בכרת, והר"מ לא ביאר זה, ואפשר מחמת שהוא פשוט", ומבואר מדבריו, דהידיעה צריכה להיות בכל הפרטים, ואף אם ההעלמה שאנו מחייבים מחמתה אינה מחמת אותו פרט שלא נודע לו; וצריך תלמוד מסוגיא זו. ובאמת הרמב"ם לא די שלא הזכיר דצריך שידע חיוב כרת, אלא שלא הזכיר כלל דצריך שידע בתחילה את האיסור, והיינו משום שהרמב"ם לא הזכיר העלמת איסור שהוא חייב עליה בקרבן עולה ויורד, וכיון שמחמת העלמת טומאה או קודש אנו מחייבים אותו, אין צריך שידע את האיסור מתחילה. ב. ומכל מקום, כל זה הוא לענין ידיעה בתחילה, אבל בידיעה שבסוף, צריך שידע הן את המקדש והן את הטומאה ואף את האיסור, והוא, על פי לשון רש"י לעיל ב א ד"ה שתים שהן ארבע שכתב "ולפי שאין חייב עליה אלא אם כן ידע בתחילה שנטמא ואחר כך נעלמה ממנו ולאחר מעשה נודע לו שחטא". ומבואר שחלוקה הידיעה בתחילה שהיא ידיעה על הטומאה, ואילו ידיעה שבסוף ידיעת חטא היא [וראה היטב גם בלשון רש"י ד ב סוף הדיבור הנמשך מעמוד קודם שכתב שם "וידיעה בסוף לא צריכא קרא, דאי לא ידע שחטא אמאי לייתי קרבן"]. בסוף שחטא, אף על פי שלא היתה לו ידיעה בתחילה הרי הוא חייב חטאת, אבל בטומאת מקדש וקדשיו אינו מביא קרבן עולה ויורד עד שהיה לו ידיעה לטומאה וידיעה לקודש או למקדש בתחילה, וידיעה לטומאה וידיעה לקודש או למקדש בסוף והעלם בינתיים; ומזה משמע שאין חילוק כלל בין הידיעה שבתחילה לידיעה שלבסוף. ובעיקר ביאור מחלוקתם יש לומר, דנחלקו בדין ידיעה לבסוף מאיזה דין היא, שלהרמב"ם הוא דין מסויים במקדש וקדשיו, ואינו ענין למה שצריך ידיעה בסוף בכל החטאות; ואילו לרש"י הוא מדין ידיעה שבכל התורה; [וראה בחקירה זו ב"באר יעקב" סימן ד].

^[12] וכמו שמכריחה הגמרא בסוף הפרק.

^[13] כן היא שיטת רש"י בביאור ענין "ידיעת בית רבו" וכמבואר בדבריו לעיל, ועל דרך זה פירש גם את סוגייתנו; ובפשוטו היה נראה בטעמו, דפשיטא ליה ד"ידיעת טומאה" בעינן ולא "ידיעת דין טומאה" ובזה לא נחלק רבי, אלא דרבי סבר, שהנוגע בשרץ ויודע שנגע בשרץ, כי אז אם כי אינו יודע שנטמא, לזה מצטרף מה שיש לו ידיעה מבית רבו, להחשיבו כאילו יש לו "ידיעת טומאה". אבל הריטב"א כתב כאן: ובודאי שזה תימה גדול על רש"י ז"ל, מי הכריחו להכניס בידיעת בית רבו שידע שנגע בשרץ, שהרי אין ידיעה זו מענין הלמידה שבבית רבו! ? ויש אומרים [וראה בתוספות הרא"ש], כי דקדק כן, דכיון דכתיב "ונעלם, מכלל דידע" [כדלעיל ד א], משמע כי מתוך שנעלמה ממנו ידיעתו שבתחלה - עשה עבירה, ואם לא ידע כלל שנגע בשרץ, אפילו היה זכור מה שלמד, לא היה נמנע מליכנס למקדש ולאכול קודש. ואין זה טעם כלל, דודאי לרבי לא משמע קרא כי מפני שנעלם מה שלמד עבר עבירה, דעיקר קרא "ונעלם והוא טמא" כי חטא לפי שנעלמה ממנו הטומאה, ומשום דלשון "ונעלם" משמע שידע ידיעה כל דהו, קסבר [רבי] דגזירת הכתוב הוא, שידע לכל הפחות ידיעת בית רבו, ואף על פי שמחמת אותה ידיעה לא היה פורש [מכל מקום] גורמת [היא] לו חיוב כשנכנס למקדש או אכל קודש בהעלם טומאה שהיתה עלומה ממנו לעולם; וזה ברור. וראה בתוספות, שלפי דברי רש"י צריך לומר, דאף שאמרו בגמרא לעיל ה א דלא משכחת לה מי שלא ידע בתחילה אלא תינוק שנשבה, הוא הדין שיכולה היתה הגמרא לומר, דמשכחת לה בכגון שלא ידע שנגע בשרץ.

^[14] ביאר רש"י: ולא דמי ל"ידיעת בית רבו" דטומאה [דאיתא לעיל שהיא ידיעה], דאילו התם, למד שהשרץ מטמא, וכשנגע בו ידע שנגע בשרץ, אבל לא נזכר לו להכיר שהוא טמא בנגיעה זו, התם קאמרינן: כיון שלמד שהנוגע בשרץ טמא וזה ידע כשנגע, אין זה העלם; אבל זה לא ידע מקום מקדש מימיו, אין כאן ידיעת בית רבו; וראה גם לשון רש"י לעיל ה א: שלמד בבית רבו שהנוגע בטומאה טמא, והוא ידע שהרגיש כשנגע, אבל לא התבונן לשום על לבו שנטמא שמה ידיעה; וביאור דבריו, הוא על פי שיטתו שנתבארה בהערה לעיל. וכתב הריטב"א: ותימה גדול הוא לפי פירוש זה מאי מספקא ליה בהא, דהא נראה כדבר פשוט, שאין כאן במקדש ידיעת בית רבו כידיעת בית רבו דטומאה, דהתם יודע שנגע בשרץ שהוא מטמא, וזה אינו יודע כלל שנוגע במקדש; וראה שם שהביא פירושים אחרים בביאור "ידיעת בית רבו", ובביאור הסוגיא.

התודה הפנימית נאכלת והתודה החיצונה נשרפת וכאשר יבוארו הדברים לפרטיהם בגמרא. וכל תוספת למקדש שלא נעשית בכל אלו, הנכנס לשם כשהוא טמא אין חייב עליה קרבן (בשוגג) או כרת (במזיד).

א בתחילה עסקה המשנה במי שנטמא קודם שנכנס למקדש. ומביאים מקרה אחר, במי שקודם כניסתו לעזרה היה טהור ונטמא בהיותו בעזרה, ואחר כך נעלמה ממנו טומאה וזכור את המקדש כלומר, זכר שהוא נמצא במקדש, או נעלם הימנו שהוא במקדש וזכור הטומאה, וכן אם נעלם ממנו זה וזה, ובכל אחד ממקרים אלה, אם בזמן שנעלם ממנו השתחוה כלפי פנים המקדש או ששהה בעזרה זמן בכדי השתחואה אף שלא השתחווה בפועל, או בא לו בארוכה כלומר, יצא מן המקדש בדרך ארוכה כשאפשר היה לו לקצר את הדרך — הרי זה חייב להביא קרבן עולה ויורד. אבל אם יצא מהמקדש בדרך קצרה ביותר — פטור.

ומצוה זו שצריך לשלח את הטמא מן המקדש היא מצות עשה שבמקדש ששנינו בה במסכת הוריות שאין חייבין עליה הסנהדרין קרבן (פר העלם דבר), אם שגגו והורו לו בטעות לצאת בארוכה.

ואיזו היא מצות עשה שבנדה ששנינו בה שם שחייבין עליה בהוראה? אם היה משמש עם אשתו הטהורה, ואמרה לו תוך כדי ביאה "נטמאתי", ופירש ממנה מיד כשאמרה לו כן, ולא המתין עד שלא יהא בקישוי — חייב, מפני שבמקרה כזה יציאתו הנאה לו כביאתו.

ב ר' אליעזר אומר: נאמר בדיני קרבן עולה ויורד: "או נפש אשר תגע בכל דבר טמא... או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו" (ויקרא ה, ב), ויש לדייק: על העלם ידיעה שנגע ונטמא בשרץ חייב קרבן עולה ויורד בטומאת מקדש וקדשיו, ואינו חייב קרבן על העלם מקדש.

ובדומה לכך ר' עקיבא אומר: נאמר "ונעלם ממנו והוא טמא" (ויקרא ה, ב) — להדגיש: על העלם טומאה חייב קרבן כשנודע לו, ואינו חייב על העלם מקדש.

ר' ישמעאל אמר: "ונעלם" "ונעלם" שנאמר שתי פעמים באותו כתוב בענין ידיעות הטומאה — הרי זה בא לרבות ולחייב גם על העלם טומאה וגם על העלם מקדש.

ג גמרא שנינו במשנה "ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע", אמר רב פפא לאביי: וכי שתים שהן ארבע הן? הלוא כפי שפירטה המשנה לאחר מכן שתים שהן שש הויין [הן], כיצד? ידיעות הטומאה תחלה וסוף, ידיעות הקודש תחלה וסוף, ידיעות מקדש תחלה וסוף!

והשיב לו אביי: ולטעמיך [ולשיטתך] שאתה מונה את המקרים השונים שפירטה המשנה, תמני הויין [שמונה הן], דהא איכא [שהרי יש] ידיעה של טומאה של קודש בתחילה וסוף, וידיעה של טומאה של מקדש תחלה וסוף, שהרי המשנה הזכירה ידיעות טומאה הן בדין הראשון העוסק בקודש, והן בדין השני העוסק במקדש!

ודחה רב פפא: הא לא קשיא [זה אינו קשה], שם טומאה אחת היא, שמכל מקום טמא הוא, ונעלם ממנו, ואין לחלק בין טומאת קודש וטומאת מקדש. וחוזרת איפוא השאלה: מכל מקום שית הויין [שש הן]!

אמר רב פפא עצמו, שנתן תשובה לשאלתו שלו ואמר: לעולם תמני הויין [שמונה הן], שתי ידיעות (תחילה וסוף) של טומאה לענין קודש, שתי ידיעות של טומאה לענין מקדש, שתי ידיעות קודש ושתי ידיעות מקדש. אלא ארבעי קמייתא דלא מייתן ליה [ארבע ידיעות ראשונות שאין מביאות אותו] כשלעצמן לידי קרבן לא קא חשיב [אינו מונה אותן], שהרי אם לא נודע לו בסוף — אינו מביא קרבן, שהרי אינו יודע שחטא. ארבעה בתרייתא דמייתן ליה [ארבע ידיעות אחרונות שמביאות אותו] לידי קרבן קא חשיב [מונה אותן].

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שאמר רב פפא כך: לעולם תמני הויין [שמונה הן], וארבעי קמייתא דליתנהו [וארבע ידיעות ראשונות שאינן] בכל התורה כולה קא חשיב [מונה אותן], שבכל מקום שמביא קרבן על שגגה אינו צריך שתהא לו ידיעה בדבר מתחילה, וכיון שחידוש הן מונה אותן. ארבעי בתרייתא דאיתנהו [ארבע אחרונות שישנן] בכל התורה כולה כאשר נודע לו לאחר מעשה שחטא — לא קא חשיב [אינו מונה אותן].

ד ומעתה דנים בהגדרה של ידיעת הטומאה שבמשנה. בעי [שאל] רב פפא: אם נעלמו ממנו הלכות טומאה, מהו? האם גם על כך מתחייב קרבן עולה ויורד? ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] דלא ידע [שאינו יודע] אי [אם] שרץ טמא אי [אם] צפרדע טמא — זו אינה נקראת העלמה, זיל קרי בי רב הוא [לך קרא מקרא בבית הרב הוא] שהדברים האלו כתובים וידועים לכל, ואין זו העלמה!

אלא לעולם יש לומר שידע בעיקר טומאת שרץ, וכגון שנגע בחתיכת שרץ שגודלו רק כעדשה, ולא ידע את ההלכה, האם כעדשה אי [אם] הוא מטמא אי [אם] לא מטמא, אם כן מאי [מה דינו]? וצדדי השאלה: כיון דידע [שהוא יודע] שמטמא שרץ בעולם (בכלל) — ידיעה היא, או דלמא [שמא] כיון שכעדשה לא ידע אי [אינו יודע אם] מטמא אי [אם] לא מטמא — העלמה היא? שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד].

ושאלה אחרת הנוגעת להגדרה של ידיעת המקדש בעי [שאל] ר' ירמיה: בן בבל או מקום אחר שעלה לארץ ישראל, ונעלם ממנו מקום מקדש, שלא ידע שזהו המקדש ונכנס לתוכו בטומאה, מהו? האם חייב בקרבן?

ושואלים: אליבא דמאן [לפי שיטת מי הוא שואל]? אי אליבא [אם לפי שיטתו] של ר' עקיבא דבעי [שמצריך] שתהיה ידיעה בתחלה כדי לחייבו בקרבן — הא לא מחייב [הרי הוא אינו מחייב] כלל על העלם מקדש! אי אליבא [אם לפי שיטתו] של ר' ישמעאל שמחייב על העלם מקדש — הא לא בעי [הרי אינו מצריך] ידיעה בתחלה, ואם כן אין פה שאלה לא לשיטה זו ולא לשיטה זו!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] שאלה זו אלא אליבא [לפי שיטתו] של רבי, דבעי [שמצריך] ידיעה בתחלה וגם מחייב על העלם מקדש, ואמר [והוא גם אומר] כי ידיעת בית רבו שמה (נקראת) ידיעה, ואם כן אינו צריך לדעת מתחילה שהמקום המסויים אליו הוא נכנס הוא המקדש, אם כן מאי [מה הדין] במקרה זה? האם נאמר: כיון שידע דאיכא [שיש] מקדש בעולם — ידיעה היא, או דלמא [שמא] כיון שמקומו של המקדש לא ידע ליה [אינו יודע אותו] — העלמה היא ואין היא נחשבת לידיעה? אף שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

ה שנינו במשנה: אחד הנכנס לעזרה ואחר הנכנס לתוספת העזרה, שאין מוסיפים על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא וכו'. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר רב שימי בר חייא שאמר קרא [הכתוב]: "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומקשי רב פפא והא שש ידיעות הן. ידיעת מקדש ונעלם ממנו שהוא מקדש ובא בתוכו ואח"כ נודע לו הרי שתי ידיעות. וכן ידע שזה בשר קדש ונעלם ממנו שהוא קדש ואכלו ואח"כ נודע לו שהיה קדש הרי שתי ידיעות. ושתים בטומאה ידע שזה שרץ או מת או נבלה וכיוצא בהן ונגע בהן ונעלם ממנו הטמאה ונכנס למקדש או אכל בשר (שרץ) [קדש] ואחרי כן נודעה לו הטומאה הרי שש ידיעות. אמאי תני שתים שהן ארבע. ואמרי ליה ולטעמיך תמני הוויין. שתים בטומאת קדש ושתים בטומאת מקדש.

ופרקי' שם טומאה אחת היא. כלומר בין בקדש בין במקדש ידיעות שרץ ומת ונבילה וכיוצא בהן היא הטומאה הראשונה בזה ובזה אחת היא. לפיכך לא צריך. מכל מקום שית הויין אמאי תני ארבע. והדר ביה רב פפא ואמר לעולם תמני הויין וארבעי ידיעתא קמיית' דליתנהו בכל התורה קא חשיב. דלא אשכחנן יריעה דכתיבא בתורה אלא אחרי החטא כדכתיב ונודעה החטאת אשר חטא עליה וגו' וכתיב נמי או הודע אליו חטאתו אשר חטא. והני ידיעות דבתר החטא כיון דמפרשי באורייתא לא אצטריך למתננהי. כי אצטריך להני קמייתא דלא כתיבי אי נמי ידיעתא בתרייתא דמייתן ליה לידי קרבן. כדכתיב ונודעה החטאת והקריבו הקהן פר בן בקר. או הודע אליו חטאתו והביא את קרבנו שעירת עזים קא חשיב. אבל ידיעתא קמייתא דלא מייתן ליה לידי קרבן דהא לא ידע ליה דחטא אמאי מייתי הלכך לא חשיב להו:

בעי רב פפא ידע דשרץ ודאי מטמא [ולא ידע] דבכעדשה מן השרץ מטמא אי לא. ונגע בו ונעלם ממנו אי מטמא בכעדשה אי לו. ונכנס או אכל קדש ואח"כ נודע לו דכעדשה מטמא מאי. ונעלם קרינא ביה וחייב אי לא. ועלתה בתיקו:
בעיא דר' ירמיה במי שנעלם ממנוהמקדש אליבא דר' ישמעאל ור' עקיבא מפורשת חלוקתם בהעלם מקדש בסוף זה הפרק ואמר לא צריכא לרבי דבעי ידיעה בתחלה ומחייב על העלם מקדש כמו שפירשנו למעלה. ועלתה בתיקו. הא דר' ישמעאל ור' עקיבא ורבי מפורש בראש הפרק הראשון:

מתני' אחד נכנס לעזרה ואחד נכנס לתוספת העזרה שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ובנביא ובאורים ותומים ובסנהדרין של שבעים ואחד תודות ושיר וכו':
מנהני מילי אמר רב שימי בר חייא דאמרו קרא ככל אשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו לדורות.

גמרא: נעלמו ממנו הלכות טומאה מהו. פרש"י ז"ל דהכי קא מיבעיא ליה אי מיקריא ידיעה אי לא וקאמרינן היכי דמי אילימא דלא ידע אי שרץ מטמא אי צפרדע וסבור שאין השרץ מטמא האי זיל קרי ביה רב הוא והויא ידיעה כיון דידע דנגע בשרץ ואי קשיא לרבי (מאיר) דאמר ידיעת בית רבו שמה ידיעה למה לי ידיעת בית רבו אפי' תינוק שנשבה לבין הגוים נמי דזיל קרי בי רב הוא שהרי מפורש בתורה שהשרץ מטמא ושהטמא אסור ליכנס למקדש.
איכא למימר לא דמי דאלו מאן דלא ידע דאיכא שם טומאה בתורה לא הויא ידיעה ולא אזיל למקרי בי רב שהרי הוא סבור שלא הוזכר מעולם טומאה בתורה אבל זה שהוא יודע דאיכא שם טומא' בעצם ויודע הוא שהזהירה עליה תורה אע"פ שהוא סבור שהצפרדע תטמא ולא הצב ידיעה מיקריא דאזיל לבי רב וגמר לה וכל שאינו צריך הוראת חכם כידיעה דמיא.
ויש שמפרש דהא דאמרינן דלא ידע אי שרץ מטמא לא שסבור בודאי שאין הצב מטמא אלא הדבר ספק אצלו אם הצב מטמא או הצפרדע וכיון שהוא יודע שהוזכרה טומאה בתורת והוא אינו ברור לו אם השרץ או הצפרדע ילך ויקרא בבית רבו וכמאן דידע דמי אבל אם הוא סבור בודאי שאין הצב מטמא אינה ידיעה דלא אלזי לבי רב מאן דלא גמיר כלל והיינו דאמרינן בפרק אמרו לא יצא שרץ מטמא וצפרדע אינו מטמא ששתויי יין מורין בהן כו' עד דשני התם דזיל קרי לי רב הוא וידיעה היא ולא כדברי מי שפירש זיל קרי בי רב הוא כלומר צריך הוא לקרות בתורה ומחוסר ידיעת בית רבו הוא ודברי הבאי הם.
ואוקימנא דנגע בכעדשה ולא ידע אי מטמא מאי כיון דידע אי שרץ מטמא ושזהו שרץ ידיעה היא או כיון דלא ידע אי מטמא בהכי העלמה היא פי' לאו דוקא אלא לאו ידיעה היא ופטור.
ור"ח ז"ל כתב ונעלם קרינא ביה וחייב או לא ונר' דאהעלמה הוא מפרש בעיא דרב פפא כגון שידע בשעת נגיעה ונעלמו ממנו הלכות טומאה אי מיקרי העלמה או לא והיינו דאמרינן אי לימא דלא ידע אי שרץ מטמא אי צפרדע מטמא זיל קרי בי רב הוא ולא מיקריא העלמה ומיהו ידיעה נמי לא מקריא ואפילו לרבי דסגי ליה בידיעת בית רבו ולהאי פירושא האי דבעי ידיעה היא לאו דוקא אלא לאו העלמה היא ומיהו אי בהאי פירושא לא דמיא לבעיא דרבי ירמיה ובגמרא משמע דדמיאן להדדי.

הא דבעי רבי ירמיה בן בבל שעלה לארץ ישראל מהו. לענין ידיעה בתחלה בעי לה והא דמתמהינן עלה אי אליבא דרבי עקיבא כו'. יש מפרשים דהכי קאמר אליבא דרבי עקיבא לא מיחייב על העלם מקדש כלל עד שיהא זכור לו ומכירו דידיעה גמורה בעי במקדש ושיכנס לו בהעלם טומאה ועוד נאמרו בה לשונות אחרים וכולן אינן עולין כלל.
ולי נראה דהכי פירושא, דבן בבל זה יודע היה שיש מקדש בירוש' וכשעלה משם לכאן נאסרו עליו מחמת ידיעת ספיקו כל בתי ירושלים מליכנס בהן בטומאה ובית המקדש בכללן לאחר זמן נעלמה ממנו ידיעה זו דאמ' מותר אני ליכנס בבית זה שאין זה בית המקדש או ששכח לגמרי ענין המקדש מפני שלא היה רגיל בו במקומו ונכנס שם בטומאה מי אמרינן כיון דמתחלה היה יודע שאסור ועכשיו בהעלמה זו סבור שהוא מותר ומשום הכי נכנס שם ולבסוף ידע לגמרי חייב (ודילמא) [או דילמא] כיון שלא ידע במקומו מעולם לאו ידיעה היא דאפי' (בידיעה) [כידיעה] דלקמן ז) לא הויא התם מכיר בטומאה מעולם הכא לא הכיר במקומו מעולם.
ולפום הכי מקשינן, אי אליבא דרבי עקיבא ובזכור לטומאה הא לא מיחייב על העלם מקדש שאלו ביודע הטומאה ונעלמה ממנו ונכנס לבית זה אי בידיע' ספיקו נכנס לשם מחמת העלמת טומאה ודאי חייב דטומאה פריש ולא ממקדש ואי [גם] בהעלמת מקדש שבסוף שכח לגמרי. ונכנס שם ודאי העלם מקדש הוא והוה ליה העלם זה וזה בידו ומאי ספיקיה דרבי ירמיה בידיעה והעלמה זו.
ואוקימנא אליבא דרבי (מאיר) כיון דלא ידע למקום מקדש העלמה היא משום דלא דמיא לידיעת בית רבו דהתם יודע שהשרץ מטמא ואם ידע שנגע בו ידע שנטמא ואפי' אינו מכיר חתיכה זו של שרץ הא מכיר שרצים אחרים הרבה אבל הכא אע"ג דאיכא מקדש בעולם כיון שהוא באותו הבית וסבור שאין זה בית המקדש הרי אין לו מקדש בעולם וכיון שהוא מדעתו נכנס שם ויודע שהוא טמא ואינו יודע מקדש אין זו ידיעה.
ומדקא מיבעיא גבי מקדש ולאו גבי קדש וכגון דלא ידע שזה בשר קדש הוא משמע דהתם חייב ואפילו לא היה היכר בשום קדש בעולם שאין בשר קדש ידוע מחמת עצמו כדי שיהא לזה חסרון ידיעה בשלא ידע שזה בשר קדש ואפשר דחדא מיניהו נקט דשכיחא ליה שהוא עצמו רבי ירמיה בן בבל שעלה לארץ ישראל הוא.
ורש"י ז"ל פירשו לפי פירושו בידיעת בית רבו ואינו מחוור לי דהא פשיטא דלא דמי לידיעת רבו דידיה דהתם יודע שזה שרץ ושנגע בשרץ ושהשרץ מטמא אבל הכא ידע (שנגע ולא שנגע) [שנכנס ולא שנכנס] במקדש.
ולפי מה שפירש רבינו תם ז"ל בידיעת בית רבו שלמדו שהשרץ מטמא אבל לא למדו שהטמא אסור ליכנס למקדש אפשר לפרושי דהכי קא מיבעיא ליה מי אמרינן התם ידע עיקר מקדש ומקומו ואע"פ שאינו יודע שטמא אסור ליכנס למקדש [הוי] ידיעה כיון שהוא יודע שזה הבית קדוש יותר משאר בתים אבל הכא דלא ידע מקומו וסבור שזה בית הדיוט הוא ואינו יודע שהוא קדוש כלל לא שמה ידיעה, מ"מ אין פי' זה נכון.

גמ': אילימא דלא ידע אי שרץ מטמא או צפרדע מטמא. פרשינן שנגע בצב אבל סבור דאין הצב מטמא אלא צפרדע הוא דמטמא, מי הויא ידיעה כיון דידע דנגע בשרץ ממש, או דילמא לא הויא ידיעה כיון דלא ידע שנגע בשרץ מטמא, ובמי שלמד בבית רבו היא בעיא דסתם ישראל בדאית ליה ידיעת בית רבו, ולפיכך השיב האי ודאי ידיעה היא, דכל שלמד וידע דשרץ מטמא אע"ג דסבור דאין הצב מטמא, אין בכך כלום, דאינו צריך לחכם שיודיענו עכשו אלא זיל קרי בי רב הוא, שהרי מפורש בכתוב החלד והעכבר והצב, ואוקימנא לבעיא כגון דידע שהצב מטמא אלא שנגע בחתיכה קטנה כעדשה, ואינו יודע אם מטמא בכעדשה אם לאו, דהאי לאו קרי בי רב הוא, דהא צריך חכם להודיעו, וכיון שכן מי נימא דאפ"ה ידיעה היא זו, כיון דידע דמטמא שרץ בעלמא וחייב, או דילמא כיון דלא ידע אי כעדשה מטמא העלמה היא ופטור.

והאי העלמה דקאמר. לאו דוקא, דהשתא אי הויא ידיעה וחייב או לא הויא ידיעה ופטור קאמרינן, אלא העלמה היא כלומר לא ידיעה היא ופטור קאמר, וכן פירש גם הרב ר' יוסף הלוי ז"ל, אבל ר"ח ז"ל פירש או דילמא העלמה היא וחייב, ונראה שהוא מפרש עיקר בעיא אי הויא העלמה או לא דכיון שידע שנגע ועדיין זכור הוא אלא שנעלמה ממנו טומאה שאינו יודע שאם נטמא בכך העלמה היא וחייב.

כן בכל שעלה לארץ ישראל ונעלם ממנו מקום מקדש מהו. כלומר כן בכל שנגע בשרץ וזכור הטומאה ויודע שאסור לו ליכנס למקדש, אלא שאינו יודע מקום מקדש, ונכנס למקדש וסבור שהוא אתר הדיוט, מי הויא ידיעה או לא. ואקשינן אליבא דמאן, אי אליבע דר' עקיבא מה לי נעלם ממנו מקדש מה לי לא נעלם, והא ר' עקיבא לא מחייב על העלם מקדש וכיון שזכור הטומאה אפילו נעלם ממנו מקדש פטור הוא, דהא ליכא העלמת טומאה, ואי אליבא דר' ישמעאל דאית ליה העלמת מקדש חייב דכיון דלבסוף ידע אפילו נעלם ממנו בתחילה [כ](ו)שנכנס חייב הוא, כיון דאיכא ידיעה בסוף. ואוקימנא אליבא דר' דבעי ידיעה בתחילה כר' עקיבא, ואית ליה דהעלמת מקדש הויא העלמה, ואית ליה ידיעת בית רבו שמה ידיעה, דכיון דידע דאיכא מקדש בעולם ידיעה היא, או דילמא כיון דמקומו לא ידע ליה העלמה היא, ולא הויא ידיעה וסלקה בתיקו.
וא"ת והאיכא ידיעת בית רבו, כבר פירש רש"י דלא דמי לידיעת בית רבו דטומאה, דאלו התם ידע שהשרץ מטמא וכשנגע בו ידע שנגע בשרץ אבל לא התבונן לשום אל לבו שנטמא בנגיעה זו, התם קאמר כיון שלמד שהנוגע בזה השרץ טמא וזה ידע כשנגע אין זה העלם, אבל זה לא ידע מקום מקדש מימיו ואין כאן ידיעת בית רבו עכ"ל הרב ז"ל, וזה עולה יפה לתירוץ שמועתינו.
אלא שבעיקר פירוש בידיעת בית רבו קשה טובא, דאי אין ידיעת בית רבו אלא ביודע שזה שרץ מטמא וידע שנגע בו, מאי קא מקשה עלה בריש מכלתין (ה, א) מדקתני אין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף מיהו איכא דלית ליה ידיעת בית רבו, ולא אשכחן ליה פיתרי אלא בתינוק שנשבה לבין הגויים, ואם איתא איכא ואיכא דלית ליה ידיעת בית רבו, ואפילו חכם דנגע בשרץ ולאו אדעתיה ולא ידע מעולם שנגע בשרץ או שנגע בחתיכה ולא הכיר בה שהיא של שרץ מטמא.
אבל בנמקי הר"ם בנז"ל כתוב דלא דמי האי לידיעת בית רבו, דהתם יודע שהשרץ שמטמא, ואם ידע שנגע בו ידע שנטמא, ואפילו אינו מכיר חתיכה זו שהיא של שרץ הוא מכיר שרצים אחרים הרבה, אבל הכא אף על גב דאיכא מקדש בעולם, כיון שהוא באותו בית וסבור שאין בית זה בית המקדש, הרי אין לו מקדש בעולם, וכיון שהוא מדעתו נכנס שם ויודע שהוא טמא ואינו יודע מקדש אין זו ידיעה. ומידקא מבעיא גבי מקדש ולא גבי קדש וכגון דלא ידע שזה בשר קדש הוא, משמע דהתם חייב ואפילו לא היה לו היכר בשום קדש בעולם, שאין בשר קדש ידוע מחמת עצמו כדי שיהא לזה [חסרון] ידיעה כשלא ידעה בשר קדש כו"כ, וגם זה דחוק בעיני קצת.
ונראה לי דבטומאת שרצים ונבגלות ואדם לכל טומאתו הויא ידיעת בית רבו ידיעה, שאי אפשר לעולם בלא (אלא) וטומאה זו ישנה בעולם בכל עת, אבל מקדש וקדשיו אעפ"י שלמדו רבו לכשיהיו אסור למי שנטמא ליכנס למקדש לכשיבנה ולאכול את הקדש לכשיהיה, מ"מ כיון שבשעה שלמדו רבו אפשר שאינו, ועכשיו נמי לא ידע מקום מקדש ואינו יודע היכן הוא לא חשבינן ליה ידיעה כנ"ל.

וליטעמיך פי' דס"ל דכולהו ידיעו' תמני הויין כלומר מתמני הו"ל לאקשויי ומהדר דתמני לא קשיא ליה דהא שם טומאה א' היא אבל מ"מ שית הויין: אמר ר"פ לעולם תמני הויין דלא אמרינן שם טומאה אחת היא ומיהו ארבעה קמיית' דליתנהו בכל התורה כולה קא חשיב וכבר פי' בפ"ק דאפי' לרבי דלא בעי הכא אלא ידיעת בית רבו אמרינן דליתנהו בכל התורה כולה ואפילו לר"י דאמר בפ' כלל גדול תינוק שנשבה לבין העכו"ם פטור דשאני התם דלא ידע עיקר שבת כלל דאלו ידע שיש שבת באיסור מלאכות אף על פי שאינו יודע מה הן המלאכות חייב משא"כ בזה דלא סגי לי' שיש דברים מטמאים עד שידע שהצפרדע טהור והצב וחביריו טמאי' כמו שלומדים בבית הרב ואצ"ל דרבי סבר כמאן דמחייב התם:

ארבעה בתרייתא דמתיין לידי קרבן קא חשיב כך הגירסא ברוב הספרים והיא גירסת רש"י ז"ל ול"ג ד' קמייתא דמתיין ליה לידי קרבן ולומר דהכא בעינן ידיעה בתחלה משא"כ בכל התורה דא"כ היינו תירוצא קמא ולית בהו כי אם שינוי הלשון בלחוד וכבר פי' בפ"ק לפום גי' דוקני דגרסי ד' בתריית' אמאי קתני בפ"ק ידיעות טפי מביציאות ובשבועות:

בעי ר"פ נעלמו ממנו הלכות טומאה מהו. ואמרי' ה"ד אי לא ידע אי שרץ טמא אי צפרדע טמא האי זיל קרי בי רב הוא רש"י ז"ל פי' בעיין לענין ידיעה בתחלה ודומיא דבעייא דר' ירמיה דלקמן בסמוך דבעי ליה בהכי כדאיתא התם בהדיא וה"פ אילימא שידע בודאי שנגע בצב הזה ויודע ג"כ שהטמא אסור ליכנס למקדש ולאכול קדש אלא שהוא סבור שהצב טהור פי' לפי' שאינו יודע אי צב טמא או צפרדע טמא האי זיל קרי בי רב הוא כלומר תינוקות שב"ר יודעין כן וידיעה גמורה חשיב' כיון שאינו מח סר אלא [שאלה] זיל קרי בי רב הוא ואיכא דק"ל דא"כ אפילו תינוק שנשבה לבין העכו"ם יהא חייב אליבא דרבי דהא זיל קרי בי רב הוא ולאו מלתא היא דלא שייך לומר זיל קרי בי רב אלא במי שיודע שיש טומאה בעולם ושהזהירה עליה תורה דכל כי הא כשנולד לו ספק אם הצב טמא או הצפרדע ילך וישאל על ספיקו אבל מי שאינו יודע שיש טומאה בעולם היאך ילך לבי רב ללמוד מה דלא ידע דאית ביה (מאן דל"ל כיבא) לא ליזיל לבי אסייא אפילו בזו שבנדון לפנינו אילו היה טועה גמור לומר שהצפרדע טמא והצב טהור לא הויא ידיעה ואפילו שיודע הלכות טומאה דהא לא אזיל לבי אסייא ולא אמר הספר אלא שהוא מסופק בדבר וכדנקטי' בלישנא דלא ידע אי שרץ טמא אי צפרדע טמא ואית דק"ל תו למ"ל לחייבי משום דמצי למיזל לבי רב ותיפוק ליה דכיון שיודע שיש טומאה בעולם ושיש כאן איסור מקדש וזה כבר למד בבית רבו וידע שהצב טמא וידיעת בית רבו שמה ידיעה ויש מתרצין דבעיין לפ"ע ואחרים תירצו דבעיין כשלא למד מעולם אלא שראה העולם נזהרין מטומאה ולא ידע באיזה דבר נזהרים ואחרים אמרו דהיינו נמי דקאמר דהאי זיל קרי בי רב הוא וידיעת בית רבו הוא הואיל וכבר למד בבית רבו שהצב טמא וליכא לאוקומה בתינוק שנשבה כיון שידע שיש שמטמא ולא משמע לישנא דגמ' כי האי פירושא כלל גם הלשון הראשון לומר שלא למד רחוק מאד אלא הנכון דאפילו לרבי לא סגי ליה בידיעת בית רבו שלמד באותו זמן עד שידע ג"כ ידיעת בית רבו בשע' שנטמא או לאחר שנטמא וקודם שנעלם ונכנס למקדש דהכי משמע לשון ונעלם ממנו והוא טמא ובמתניתין דהוא ר' תנן נטמא וידע וכן פירש"י ז"ל:

והא דפרכינן בפ"ק מי איתא דלית ליה ידיע' בית רבו משום דכל שלמד בבית רבו יודע הוא לעול' זה מן הסתם ואינו שוכחו ונתיישב פי' רש"י ז"ל בשמועתינו ולפ"ז הא דמסקינן או דלמא העלמה היא ה"פ או דילמא הא מיעוט ידיעה היא וכאלו היא העלמה מעיקרא בלאו ידיעה בתחלה וא"ת ואי לכל מי שהוא מסופק בצב או בצפרדע בלחוד קרי' ידיעה משום דהוי זיל קרי בי רב מאי בעי רבי ירמיה לקמן בסמוך גבי בן בבל שעלה לארץ ישראל ונעלם ממנו מקום מקדש אי חשיבא ידיעת בית רבו דהא נמי כמו זיל קרי בי רב הוא שהרי הי' יכול לשאול ויגידו לו ויש מתרצים בתוס' דההיא בזמ"הז שאין לו לשאול שאין מצוי כ"כ שיכיר מקומו והוא רחוק והנכון בשמועתינו כמו שפי' ר"ח ז"ל דבעייא לאו לענין ידיעה בתחלה דהא ודאי משום זיל קרי בי רב לא חשבינן ליה ידיעה ואפילו ידיעת בית רבו אלא בעיין לענין ההעלמה שידע שנטמא ושנגע בצב הזה ויודע שהוא טמא. ונעלם ממנו אח"כ אם הצב שנגע בו מטמ' ובס' זה נכנס למקדש והיינו דמהדרינן דא"כ פשיטא שהוא [פטור] מקרבן שזה שוגג קרוב למזיד הוא דכיון שיודע בשעת כניסה שנגע בצב הזה ויודע שיש טומאה בתורה והוא מסופק אם הצב שנגע טמא לא היה לו ליכנס עד שישאל על ספיקו דהא זיל קרי בי רב הוא ולהאי פירושא האי דנקטי בלישנא כיון דידע דשרץ מטמא בעולם ידיעה היא לאו ידיעה דבתחלה אמרינן אלא לומר שאינה העלמה כיון שיש בו ידיעה זו:

בעי ר' ירמיה בן בבל שעלה לא"י וכו' להכי נקט בן בבל שעלה לארץ ישראל משום דבן ארץ ישראל מסתמא הוא יודע מקום המקדש ונעלם ממנו מקום המקדש פי' כי יודע הוא שנטמא ושיש מקדש בעולם וכי הוא אסור ליכנס שם אלא שהיה נעלם ממנו מקום מקדש לעולם שלא ידע בנועלה לארץ ישראל ולא הספיק לדעת מקומו עד שנכנס בטומאה ובהעלם טומאה ג"כ א"נ בזדון טומאה וקא בעי ר' ירמיה אם הוא חייב קרבן על זו אם לאו מי חשיבא ידיעה דמעיקרא ידיעה או לא ומהדר תלמודא אליבא דמאן בעי לה אי אליבא דר"י דמחייב בין על העלם טומאה בין על העלם מקדש פשיטא דחייב שהרי יש כאן או העלם מקדש לחוד או העלם שניהם והוא לא בעי שום ידיעה בתחלה ואפילו ידיעת בית רבו ואי אליב' דר"ע בעי לה פשיטא דפטור דהא לא מחייב איהו לעולם כל היכא דאיכא העלם מקדש ובעי בשעת כניסה העלם טומאה וזדון מקדש לא העלה זה וזה ולא זדון טומאה והעלם מקדש ואוקימנא לבעייא דר' ירמיה אליבא דר' דבעי בתחל' ידיע' בית רבו מיהת ומחיי' אף על העלם מקדש מי חשיב' הא כידיע' בית רבו להתחיי' קרבן על מקדש או לא מי אמרינן כיון דידע דאיכא מקדש בעולם ידיעת מקדש היא או דלמא כיון דנעלם ממנו מקום מקדש העלמה היא פירש"י ז"ל או דילמא העלמה היא דלא דמי לידיע' בית רבו דטומאה דאלו התם למד שהשרץ טמא וכשנגע בו ידע שנגע בשרץ אלא שלא התבונן לשום אל לבו שהוא טמא בנגיעה זו התם קאמר רבי כיון שידע שהשרץ טמא אינו העלם טומאה וידיעה היא אבל זה לא ידע מקום מקדש מעולם ואין כאן ידיעת בית רבו עכ"ל ז"ל והוא עומד בשיטתו שפי' בפ"ק בידיעת בית רבו ותימה גדול הוא לפי פי' זה מאי מספקא ליה בהא דהא נראה כדבר פשוט שאין כאן במקדש ידיעת בית רבו כידיעת בית רבו דטומאה דהתם יודע שנגע בשרץ שהוא מטמא וזה אינו יודע כלל שנוגע במקדש. ולשיטת ר"ת ז"ל שפי' בפ"ק דידיעת בית רבו היינו שלמדו רבו שהשרץ מטמא אלא שלא למדו שהוא אסור ליכנס למקדש אפשר לפרש כאן יפה דקא מבעייא לן מי אמרינן התם הוא דחשיבא ידיעה דשרץ מטמא ידיעה ואע"ג דלא ידע איסורא משום דידע מיהת עיקר מקדש ומקומו וכי זה המקום קדוש משאר מקומות ולעולם יהא ירא מליכנס שם ואע"פ שלא למד שהוא אסור אבל זה שאינו יודע שזה מקומו וסבור שהוא בית הדיוט ולא ירא כלל מליכנס שם לא חשיבא ידיעה כלל או דלמא כיון שאינו יודע שהוא אסור ליכנס למקדש אין הפרש בין שידע מקומו בין שלא ידע דסוף סוף לא שאני ליה מידי בכניסתו ולפי' הנכון שפי' לדעת הרמב"ן ז"ל בידיעת בית רבו דהיינו כל מה שלומד אדם בבית רבו שהשרץ טמא ושאסור ליכנס למקדש אלא שאינו יודע שנגע בצב ג"כ יש לפ' בטוב בעייא דר' ירמיה משום דבכל תדא איכא מעליותא על ההוא דהתם דכיון שיודע שהוא טמא ושאסור ליכנס למקדש ויודע שיש מקדש בעולם לעולם יזהר בירושלים ליכנס לשום בית משום ספק מקדש משא"כ בידיעת בית רבו דהתם שיודע מקום מקדש ויודע שאסור במקדש אבל אינו יודע שנגע בשרץ דכיון שהוא אינו מסופק בטומאתו כלל לא יהא מפקפק מליכנס לשום בית ומיהו בידיעת בית רבו איכא מעליותא בגופה של ידיעה מהא דהכא דאלו התם יודע המקדש ויודע שהצב מטמא דכיון שיזכירוהו לומר בזה נגעת מיד יזהר אע"פ שלא יזכירוהו לא לשון טומאה ולא לשון צב שהרי מכיר אותו משא"כ בבעייא דר' ירמיה דכיון שאינו יודע מקום מקדש אע"פ שיאמרו לו היאך נכנסת בבית זה לא ידע ספיקו עד שיאמרו לו שהוא מקדש ומשום הכי מבעייא לן אי חשיבא מעליותא דהכא. כמעליותא דהתם וזה הנכון ובודאי שתימה גדול על רש"י ז"ל מי הכריחו להכניס בידיעת בית רבו שידע שנגע בשרץ שהרי אין ידיעה זו מענין הלמדה שבבית רבו וי"א כי דקדק כן דכיון דכתיב ונעלם מכלל דידע משמע כי מתוך שנעלמה ממנו שבתחלה עשה עבירה ואם לא ידע כלל שנגע בשרץ אפי' היה זכור מה שלמד לא היה נמנע מליכנס למקדש ולאכול קודש ואין זה טעם כלל דודאי לר' לא משמע קרא כי מפני שנעלם מה שלמד עבר עבירה דעיקר קרא ונעלם והוא טמא שחטא לפי שנעלמה לו הטומאה ומשום דלשון ונעלם משמע שידע ידיעה כל דהו קסבר דגזירת הכתוב הוא שידע לכל הפחות ידיעת בית רבו ואע"פ שמחמת אותה ידיעה לא היה פורש גורמת לו חיוב כשנכנס במקדש או אכל קודש בהעלם טומאה שהיתה עלומה ממנו לעולם וזה ברור:

זה שביארנו בענינים אלו שלידיעה בתחלה אנו צריכין כבר ביארנו בפרק ראשון שלידיעה גמורה הוא צריך ושידיעתו שהנוגע בטומאה טמא אינה קרויה ידיעה בתחלה אחר שלא הרגיש עכשו שנגע ומ"מ אם נעלמו ממנו הלכות טומאה כגון שנגע בכעדשה מן השרץ ויודע שהשרץ מטמא וכן יודע שנגע בו אבל אינו יודע אם מטמא בכעדשה אם לאו ושכח נגיעתו ואכל או נכנס בהעלמה ואח"כ ידע שנגע ונטמא הרי זה ספק אם הידיעה הראשונה נקראת ידיעה אם לאו ויראה לגדולי המחברים שאינו מביא קרבן שמא יכנסו חולין לעזרה ואע"פ שמצינו חטאת העוף באה על הספק אלא שאינה נאכלת טעם הדבר מפני שהמביאה מחוסר כפורים ואסור לאכול בקדשים עד שיביא כפרתו אבל מי שאינו מחוסר כפורים אינו מביא קרבן מספק ומ"מ אם נטמא ויודע שנטמא אבל אינו יודע באיזו טומאה נטמא ושכח טומאתו ואכל או נכנס ואח"כ נזכר שנטמא הרי זה חייב קרבן שידיעה זו ידיעה גמורה היא:

נגע בשרץ ויודע ענין טומאה אלא שהוא מסופק אם שרץ זה בכלל המטמאים אם לאו הואיל והדבר פשוט לכל ידיעתו הכללית בענין טומאה ידיעה היא ואין ידיעתו מסתלקת במה שהוא מסופק אם זה בכלל המטמאים אם לאו שדבר זה זיל קרי ביה רב הוא ואינו צריך חקירת חכם והרי הוא נעשה כמוחזק בידיעה זו וי"מ קרי ביה רב הוא ומאחר שאינו יודע דבר זה אין כאן ידיעה כלך ופטור וי"מ דבר זה בשידע תחלה וסוף ידיעה גמורה ובאמצע נעלמו ממנו הלכות טומאה וכן פרשוה גאוני הראשונים שבספרד:

מי שידע שנטמא ושיש מקדש בעולם ושאסור ליכנס למקדש בטומאה אלא שנעלם ממנו מקום מקדש ולא ראהו מימיו כגון בן בבל שעלה לארץ ישראל ושכח טומאתו ונכנס ואח"כ נזכר הטומאה וידע שזה מקדש יראה לי שאין זו ידיעה כלל ולא נשארה בגמ' בספק אלא על דעת האומר ידיעת בית רבו שמה ידיעה וכבר כתבנו בפרק ראשון ה' א' שאין הלכה כן וגדולי המחברים פסקוה בספק ואיני מודה בכך:

איכא דאמרי ארבע קמייתא דליתניה בכל התורה כולה קא חשיב דהא בכל התורה כולה ליכא שוגג דבעינן ידיעה בתחלה אלא לענין טומאת מקדש וקדשיו בלחוד קא חשיב להו ארבע בתרייתא דאיתנהו בכל התורה דהא ונודעה החטאת אשר חטאו עליה כתיב ועוד דכל שוגג שבעולם אי לאו דידע לבסוף לא אפשר דמייתי קרבן לא קא חשיב להו:

בעי ר"פ נעלמו ממנו הלכות טומאה מהו היכי דמי אילימא דלא ידע אי שרץ מטמא אי צפרדע מטמא האי זיל קרי בי רב הוא כלומר ידיעה הוא ואע"ג דאיהו לא ידע לה להא מילתא כיון דדבר ברור הוא ומקרא מלא הוא שהשרץ הוא מטמא ולא הצפרדע דכתיב וזה לכם הטמא ידיעה קרינן ביה.

לעולם דידע דמטמא שרץ מיהא דקא נגע בכעדשה בלחוד ולא ידע בכעדש' אי מטמא אם לא ונעלמה ממנו אח"כ הטומאה מעיקרא או הבשר שהוא בשר קדש א"נ המקדש שהוא מקדש ואכל אותו בשר קדש באות' העלמה או שנכנס אל המקדש ואח"כ נודע לו מאי מי הויא ההיא ידיעה דידע בתחלה לטומא' ידיעה ואע"ג דהא לא הוה ידע כעדשה מטמא והויא לה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בנתיים ומחייב בקרבן עולה ויורד או דילמא כיון דלא ידע כעדשה אי מטמא אם לא לאו ידיעה היא והוה לי' כמי שלא היתה לו ידיעה בתחלה בטומאה דלא מייתי לידי קרבן עולה ויורד מאי תיקו:

בעי רב ירמי' בן בבל שעלה לארץ ישראל ונעלם ממנו מקום מקדש ומיהו ידע דאיכא מקדש בעולם ונטמא וידע בטומאה ואח"כ נעלמה הימנו ונכנס אל המקדש מאי ההיא ידיעה דקא ידע בתחלה דאיכא מקדש בעולם ולא ידע ליה למקום מקדש מאי הויא לה ידיעה והויא לה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתיים ומחייב בקרבן עולה ויורד או דילמא כיון דלא הוי ידע ליה למקום מקדש הא ליכא לענין מקדש ידיעה כלל בתחלה ואע"ג דהא איכא ידיעה בתחלה לענין טומאה כיון דליכא ידיעה בתחלה לענין מקדש לא מיחייב בקרבן עולה ויורד דהא ידיעה בטומאה ובמקדש בתחילה וידיעה בטומאה ובמקדש לבסוף בסוף בעינן מאי.

והא בעיא גופה דייקינן עלה בגמ' אליבא דר"ע דמחייב על העלם מקדש דממילא שמע דבעי ידיעה בתחיל' הא לא מחייב על העלם מקדש ומדלא מחייב על העלם מקדש אלא על העלם טומאה הוא דמחייב ממילא שמעת דהאי ידיעה בתחל' דבעינן בטומאה הוא דבעינן לה אבל לא במקדש ולא איכפת לן אי ידע ליה בתחלה אי לא. ואוקימנא דהאי בעיא דקא בעי לה רב ירמיה אליבא דרבי ישמעאל הוא דמחייב על העלם מקדש ובעי ידיעה בתחלה מאי מי הויא ידיעה דקא ידע דאיכא מקדש בעולם ולא ידע ליה למקום מקדש מי הויא לה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתיים דהא אי נעלמה ליה הטומאה בינתיים ומחייב בקרבן עולה ויורד או לא הויא ידיעה תיקו:

מחלוקת ר' ישמעאל ור"ע מפורשת בזה הפרק בסופו ודברי רבי בתחלת הפרק הראשון דאמרינן התם אמר רב יוסף רבי היא ונסיב אליבא דתנאי בידיעות סבר לה כר' ישמעאל דמחייב על העלם מקדש ותניא בהדיא מניין שאינו חייב אלא על שיש בה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתיים ת"ל ונעלם והוא ידע ונעלם דברי ר"ע רבי אומר אינו צריך הרי הוא אומר ונעלם מכלל שידע והוא ידע הרי כאן שתי ידיעות הא למדת שר' מחייב על העלם מקדש כדאמר רב יוסף רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי ובעי ידיעה בתחלה כדקתני בברייתא בהדיא:

מתני' אחד הנכנס לעזרה ואחד הנכנס לתוספת העזרה כלומר אם הוסיפו כלום בעזרה אותו מקום שהוסיפו בו דינו כדין העזרה עצמה והנכנס לשם כשהוא טמא חייב לפי שאין מוסיפין על העיר פירוש על ירושלים ועל העזרות אלא במלך ובנביא ובאורים ותומים ובסנהדרין של שבעים ואחד ובשתי תודות וכו' פי' שכיון שאין מוסיפין עליהן אלא באלו נמצאת קדושתן קדושה גמורה וכל שלא נעשית בכל אלו הנכנס לשם אינו חייב עליה. מנא הני מילי שאין מוסיפין על העיר ועל העזרה אלא בכל אלו אמר רב שימי בר חייא דאמר קרא ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו וכן תעשו לדורות פי' מלך ונביא זה משה דכתיב ויהי בישורון מלך, אורים ותומים זה אהרן סנהדרין של ע"א אע"פ שלא הוי בעת הקמת המשכן משה כנגד ב"ד של שבעים ואחד הוא כדאמרינן בסנהדרין דף ט"ז ע"ב משה במקום שבעים ואחד קאי וב' תודות במקום מלואים קיימי מותיב רבא וכו' פשוט הוא.

בד"ה זיל קרי כו' ובתינוק שנשבה ליכא לאוקמא כיון כו' עכ"ל שיעור דבריהם דהא ודאי בתינוק שנשבה ולא ידע מאומה (דלא) [לא] קמבעיא ליה כדקאמרי' בפ"ק אלא בכה"ג שלא ידע אי שרץ טמא אי צפרדע ובכה"ג ליכא לאוקמא בתינוק שנשבה דלא שייך ביה שידע בחד מנייהו דנטמא וק"ל:

בד"ה או דלמא כו' ולעיל בפ"ק כו' ה"מ לשנויי כגון שלא ידע בשעת נגיעה כו' עכ"ל דהך מלתא ע"כ פשיטא ליה דהעלמה היא ולא מיבעיא ליה וגרע מלא ידע מקום מקדש דאל"כ בפשיטות טפי ה"ל למבעי בלא ידע משעת נגיעה כו' וק"ל:

רש"י בד"ה ופי' מיד בקושי האבר הס"ד:

במשנה נטמא בעזרה כו'. כתב התוי"ט בשם התוס' דאיצטריך לאשמעינן כו' ול"ד במחכ"ת דמתניתין טובא אשמעינן דא"ח אלא בהשתחויה או בשהייה או ביציאת ארוכה והתוס' לא כתבו רק על הא דבעי הגמרא ע"ז מנלן ואיצטרך ליה לימוד מיוחד בזה:

במשנה שם רא"א השרץ ונעלם כו' רע"א כו' ריש"א כו'. ופסק הרמב"ם בפי"א משגגות כרי"ש וע"ש בכ"מ והתוס"ח הקשה דהא הוי סתם ואח"כ מחלוקת כו' ע"ש. ול"נ כיון דרבי סתם תחלה כאן ובפ"ק כרי"ש ודאי כוון לסתום כהלכה ולא הדר ביה והמחלוקת דהביא לבסוף הוא מפני פלוגתת ר"א ור"ע בידיעה שבתחלה אי סגי בידיעת הטומאה כר"ע או דבעינן ג"כ שידע במה נטמא כר"א ובהא פסק הרמב"ם כר"ע נגד ר"א כי מאי דמשמע מהכ"מ דגם רי"ש סובר בזה כר"ע (ונ"ל כוונתו מדנקיט בלישני' העלם טומאה כר"ע) תמוה דלפום תלמודנו לא בעי רי"ש ידיעה כלל בתחלה כדהוכיחו התוס' לעיל (ג') בד"ה אי רי"ש:

גמ' שיציאתו הנאה לו כביאתו. עיין בחי' ספר כתובה לכתובות דף נא ע"ב ד"ה ופליגא דרבא:

סוף המשנה ר"י אומר ונעלם ונעלם ב' פעמים כו' לכאורה ר"י היינו ת"ק דמתני' דמחייב על העלם מקדש וצ"ל ידיעה בתחילה איכא בינייהו ואם כן א"ש מה דפשיטא להש"ס לעיל ט' ע"א ולקמן סוף פירקין דלר' ישמעאל אין בה ויש בה בר קרבן הוא אף ע"ג דאפשר דס"ל כר' דסגי בידיעת בית רבו וכמו שהקשו תוספות שם והא"ש דאם כן ר' ישמעאל היינו ת"ק:

אך יש לומר נהי דר' ישמעאל לא סגי ליה בידיעת בית רבו דאם כן אין בה ויש בה לא משכחת ליה אלא בתינוק שנשבה וזהו דוחק מ"מ ס"ל דבעי ידיעה בתחלה שלמד בבית רבו דשרץ מטמא ובעינן נמי שידע שיעורא דכעדשה ואם כן משכחת אין בה שלא ידע שיעורא אבל מ"מ יודע דשרץ מטמא וכן גבי מקדש בעינן שיעור שהיי' וידיעה גמורה לא בעי והיינו עדיף מידיעת בית רבו וגריעי מידיעה גמורה. אלא שזהו דוחק איך אפשר לרמז בקרא שיעורא שהם רק הל"מ ואפשר היינו דקאמר סוף פירקין סד"א מקרא לית ליה מגמרא אית ליה היינו מהל"מ ודו"ק:

גמ' ולטעמיך תמני' הוויין. נלע"ד דרב פפא ה"ל להקשות אמתני' דריש מכילתין ב' שהן שש הויין וכמ"ש תוס' שם ד"ה ידיעת כו' אלא דשם יש לומר דלא מחייב אהעלם מקדש ואפ"ה משכחת לה ב' שהן ד' ב' ידיעות בתרייתא המפורשת בקרא והוא ידע וב' קמייתא דילפינן מיתורא ונעלם ונעלם הטל והוא ידע בין ב' ונעלם כדלעיל ד' סוף ע"א וריש ע"ב אבל הכא דמפרש להדיא טומאת קדש ומקדש שפיר קשה. אך לפ"ז מוכח ע"כ דלא אמרינן שם טומאה חד הוא דהרי משו"ה משכחת במתני' דריש מכילתין ב' שהן ד' משום טומאה לחוד והיינו דקאמר ולטעמיך דמקשית הכא ולא בריש מכילתין תמניא הויין. וצ"ל דרב פפא דמשני ליה שם טומאה חד הוא ס"ל דליכא לאקשויי' הכא והכא דבמתני' קמייתא בעי לאשכוחי ב' שהן ד' נקט שם טומאה בתרתי ובמתני' דהכא לק"מ תמניא איכא למידחי חד הוא. עי' מ"ש תוס' כזה לעיל ה' ע"א ד"ה אבות כו' ודוק:

פרש"י ד"ה ה"ג אמר רב פפא לעולם תמני' הויין כו' אין דרך הש"ס לומר כן ולא ישאל אחריו מאי בינייהו עכ"ל יש לדקדק דהל"ל בקיצור מאי בינייהו. ויש לומר דלכאורה יש לישב להנך דגרסי הכי דקמייתא מייתי לידי קרבן מאי אולמי דקמייתא מבתרייתא אדרבא בתרייתא עדיפי כמ"ש תוס' ד"ה ארבעים כו' וצ"ל לפמ"ש תוספות לעיל ט' ע"א ד"ה על כו' דדבר שיש בו ידיעה מעיקרא בקל יכול לזכור כו' ע"ש ואם כן ע"י הקמייתא נודע לו בבתרייתא וקמייתא עיקר וא"ש מיהו זה דוקא בידיעה גמורה אבל אי סגי בידיעת בית רבו בודאי לא שייך שגורם לו ידיעה בתרייתא והשתא לפי"ז שפיר הוה איכא בינייהו דללישנא קמא דקמייתא אתיא לידי קרבן ע"כ כנ"ל שגורמות הידיעה בתרייתא אם כן בעי ע"כ ידיעה גמורה משא"כ ללישנא בתרא סגי בידיעת בית רבו (כתבתי כל זה לפי פסק הרמב"ם ולפמ"ש לעיל דאפי' מאן דמחייב אהעלם קדש ומקדש מ"מ בעי ידיעה גמורה) ואיכא בינייהו טובא רק דהש"ס ה"ל לפרש מאי בינייהו ולא ה"ל למיסתם והיינו דמדקדק רש"י ולא ישאל אחריו מאי בינייהו ודוק:

ד"ה ליתנייהו בכל התורה כו' אפי' לא נודע לו על חתיכה זו מעולם כו' רצה בזה לפי פשטות הסוגיא מאן דמחייב אהעלם מקדש סגי ליה בידיעת בית רבו ולא אימעט רק תינוק שנשבה ואם כן איך קאמר ליתנייהו בכל התורה לכן פי' רש"י מ"מ אי לא נודע לו על חתיכה זו מעולם שהיא חלב מכיון שלמד דאיכא חלב בעולם והאוכלו חייב כרת מחייב והכא בעינן דוקא שידע ויכיר שרץ וצפרדע וק"ל:

אכן קשי' לי טובא למאן דסגי ליה בידיעת בית רבו מה צורך לכל הנהי דחוקים לימא דידיעות קמייתא דלא הויין ידיעה גמורה לא קחשיב ואפשר שמזה ראיה לפסק הרמב"ם דרב פפא שהקשה לעיל לאביי מי איכא דלית ליה ידיעת בית רבו ס"ל דבעי ידיעה גמורה:

ובזה מיושב נמי דמקשה רב פפא לאביי שית הויין והשיב ולטעמיך תמניא הויין ולבסוף משני רב פפא בעצמו וכל מקום דאיתא ולטעמיך אותו שאמר ולטעמיך הוא המשיב. ולפי הנ"ל י"ל דרב פפא הקשה לאביי שית הויין ואם כן אפי' לדבריך דסגי בידיעת בית רבו ואיכא למימר קמייתא לא קחשיב דלא הוה ידיעה גמורה אם כן נשתיירו רק תלת ואכתי לא מתירצי הקושיא וקאמר אביי ולטעמיך תמניא הויין ואם כן לדידי לק"מ דסגי בידיעת בית רבו וד' קמייתא לא קחשיב נשתיירו ד' אבל לדידך דבעי ידיעה גמורה קשה תמניא הויין ועל זה משני רב פפא דגם לדידיה לא קשה מידי אף ע"ג דקמייתא בעי ידיעה גמורה מ"מ לא אתיא לידי קרבן א"נ ליתנייהו בכל התורה וא"ש ודו"ק:

גמ' בעי ר' ירמיה כו'. הנה יש להבין ממ"נ אי קאי איבעיא דר' ירמיה אפילו למאן דבעי ידיעה גמורה (ולפמ"ש דאפי' מאן דמחייב אהעלם מקדש מ"מ אפשר דבעי ידיעה גמורה וכפסק הרמב"ם) ומספקא ליה אי ידיעה כזה מקרי ידיעה גמורה אם כן מדוע מסיק בש"ס לא צריכא אליבא דר' כו' ואמר ידיעת בית רבו שמה ידיעה מאי צורך לכל זה ואי לא קאי איבעיא אלא דוקא למ"ד ידיעת בית רבו כו' אבל למאן דבעי ידיעה גמורה פשיטא דלא הוי ידיעה א"כ מאי צורך לומר דר"ע לא מחייב אהעלם מקדש תיפוק ליה דלר"ע בעי ידיעה גמורה. מיהו לפמ"ש לעיל דלרב פפא בעי ידיעה גמורה ואפ"ה בעי איבעייתו בלא ידע אי כעדשה מטמא כו' ואיכא למימר דאי הוה ס"ל ידיעת בית רבו לא הוה מיבעיא ליה כלל דפשיטא מקרי זה ידיעת בית רבו. ואיכא למימר נמי דאיבעיית ר' ירמיה היא בין למאן דבעי ידיעה גמורה בין למאן דסגי ליה בידיעת בית רבו לעולם מספקא אי מקרי זה ידיעה גמורה אי לא מיקרי אפי' ידיעת בית רבו ולכן לא הוה מצי הש"ס למדחי אי אליבא דר"ע הא בעי ידיעה גמורה דמ"מ איכא לספוקא דאפשר דאפילו ידיעה גמורה מיקרי כיון שידע שנגע ואסור לכנוס למקדש רק שקשה מדוע לא מבעיא ליה איבעיית רב פפא שידע מקום מקדש ונעלם ממנו שיעור שהיי' כדי השתחווי' כמו דמספקא לרב פפא בשיעור עדשה וצריכין לדחוק דאת"ל קאמר את"ל כשיודע מקום מקדש ונעלם ממנו שיעורא מקרי ידיעה מ"מ אי גם מקום מקדש נעלם ממנו מהו וזהו קצת דוחק דאם כן נפשטה איבעיית רב פפא דקיי"ל כל את"ל הילכתא היא לכן כדמסיק דאליבא דרב מיבעיא ליה קושטא קאמר דס"ל ידיעת בית רבו ולא צריכין לומר דאת"ל קאמר אלא משום דקאי למ"ד ידיעת בית רבו סגי ולדידיה ליכא לספוקי באיבעייא דרב פפא. אבל לעולם למ"ד ידיעה גמורה נמי מספקא באיבעיית ר' ירמיה:

ומיושב בזה פסק הרמב"ם פרק י"א מה' שגגות דפסק דבעי ידיעה גמורה ואפ"ה מייתי איבעיא דרב פפא ודר' ירמיה דבספק עולה ויורד קאי והלח"מ תפס עליו מסוגיתנו דקאמר דוקא כר' דס"ל ידיעת ב"ר ולפי הנ"ל א"ש ולק"מ ודו"ק:

שם במשנה ר"מ אומר השרץ ונעלם כו' ר"ע אומר ונעלם ממנו והוא טמא על העלם טומאה חייב ואינו חייב על העלם מקדש. פשטא דמתני' משמע דלר"א ור"ע בהעלם מקדש פטור לגמרי ודלא כמו שרוצה ר"ת לפרש לקמן דף י"ט בד"ה הרי העלם מקדש בידו דפטור מעולה ויורד אבל חטאת קבוע חייב שהרי הקשו עליו בתוס' שם דלשון פטור לא משמע הכי א"כ לפ"ז ממילא משמע דלשון ואינו חייב דמתני' היינו נמי דפטור לגמרי מעולה ויורד וכ"ש מחטאת קבוע ולקמן אבאר מה שיש לדקדק בפי' ר"ת ובלשון התוס' שם. אלא דאכתי היא גופא קשיא לי מ"ט דר"ע בהא דהא מפשטא דקרא טפי מסתבר למימר איפכא דדוקא בהעלם טומאה הוא דחס רחמנא עליה להקל בעולה ויורד כיון שלא שגג בשגגת איסור כשעשה האיסור אלא ע"י שגגת היתר באה לו שהרי מה שנטמא קודם שנכנס למקדש היה בהיתר ועוד שהרי אפי' אם נטמא באונס ונכנס למקדש חייב וא"כ לא דמי לשאר שגגות דחייבי חטאות ששגגו בשעת מעשה במה שאסור להם דה"ל למידק משא"כ בהעלם מקדש שידע שטמא אלא שלא ידע שזה מקדש או שידע שזה מקדש אלא כסבור שמותר ליכנס למקדש כשהוא טמא א"כ לפ"ז הוי ממש דומיא דשאר שגגות דחייבי חטאות א"כ אית לן למימר דחייב בחטאת קבוע' דמה שחידש הכתוב לחייב בעולה ויורד היינו דווקא בהעלם טומאה דמוקי קרא דעולה ויורד בדדמי בשלמא לר"א דיליף לה משרץ ונעלם איכא למימר דסמיך נמי אפשטא דקרא דכתיב ונעלם ממנו והוא טמא וממילא ידעינן דעל העלם טומאה הוא דמייתי עולה ויורד אבל בהעלם מקדש חייב חטאת קבוע וא"כ אייתר ליה האי קרא דהשרץ ונעלם וע"כ היינו למידרש מיניה דלא שייך שום חיוב חטאת כלל במקדש וקדשיו אלא בהעלם טומאה לחוד אבל בהעלם מקדש פטור לגמרי משא"כ לר"ע דמשמע דלית ליה הך דרשה דהשרץ ונעלם כדמשמע לקמן בפיסקא דר"א אומר א"כ הדרא קושיא לדוכתא מנ"ל דפטור לגמרי וליכא למימר דלר"ע אה"נ דחייב בחטאת קבוע' כמו שרוצה ר"ת לפרש אלא הא דנקיט אינו חייב היינו משום דלישנא דר"א נקיט משום דבגמרא דלקמן משמע להדיא דמשמעות דורשין לחוד איכא בינייהו ולדעתי צ"ע. מיהו עיקר קושיא זו אינה אלא לפי משמעות לשון התוס' כאן במשנתינו ובפ"ק דף ד' דלענין ידיעת ב"ר דשמה ידיעה לא נחלקו ר"ע ורבי ולתרווייהו סגי בהכי דמיקרי ידיעה בתחילה משא"כ לפי מה שכתבתי לעיל דף ד' דדוקא אליבא דרבי הא דמסקינן התם דסגיא בידיעת ב"ר אי משום דלא יליף הך ידיעה בתחלה אלא מפשטא דונעלם מכלל שידע ומש"ה לא ממעטינן אלא תינוק שנשבה או משום דאזיל נמי לטעמיה דס"ל כמונבז בפרק כלל גדול דתינוק שנשבה בעלמא נמי פטור משא"כ לר"ע דיליף ידיעה בתחלה מדכתיב שתי ידיעות וכפירש"י והתוס' שם א"כ משמע דהך ידיעה בתחילה נמי בעי ידיעה גמורה כמו ידיעה לבסוף והיינו כסתם מתני' דת"ק דהכא וכדמשמע נמי מלשון התוס' עצמו בפ"ק דף ג' דלא אשכחן שום תנא דסובר ידיעת ב"ר שמה ידיעה כ"א רבי לחוד ועוד דר"ע אזיל נמי לטעמיה בפרק כלל גדול דפליג אדמונבז וס"ל דאפי' תינוק שנשבה חייב בכל חטאות שבתורה וא"כ לפ"ז יפה נתגלה לנו טעמו של ר"ע דהכא דאדרבה היא הנותנת דדווקא בהעלם טומאה לחוד ויודע שזה מקדש ושאסור טמא ליכנס למקדש הוא דחייביה רחמנא בעולה ויורד דכיון דקודם הכניסה ואף בשעת הכניסה יודע שזה קודש ומקדש וידוע שאסור לטמא ליכנס למקדש ולאכול קודש ובטומאה גופה נמי כבר היה זכור מעיקרא שיודע שנטמא אלא שאח"כ נעלם ממנו והוי כהכיר ולבסוף שכח דעלמא דמיקרי שוגג גמור שקרוב לפשיעה וכ"ש בהאי דהכא דכיון שידע שטמא אסור ליכנס למקדש היה לו לזכור מטומאה ישנה שבידו ויפרוש והיינו נמי דבעי ליה רב פפא בסמוך אי סגיא במאי דידע דשרץ טמא אלא דלא ידע אי מטמא בכעדשה ומה"ט שהיה לו לשאול וכמו שאבאר בסמוך משא"כ בהעלם מקדש כגון שלא ידע שזה מקדש או שטמא אסור ליכנס לשם וכ"ש היכא שהעלם זה וזה בידו שפיר קאמר ר"ע דפטור דאע"ג שידע מעיקרא וידע נמי השתא בשעת כניסה שהוא טמא הך ידיעה לא חשיבא למקרייה שוגג כיון שבהיתר נטמא וכ"ש היכא שנטמא באונס ואע"ג דבשאר חייבי חטאות מחייב ר"ע אפי' בתינוק שנשבה בפרק כלל גדול היינו משום ששגג מיהא בשגגת איסור בשעת עיקר מעשה משא"כ הכא ועוד דהא בהדיא מיעט רחמנא להעלם מקדש מדכתיב ונעלם ממנו והוא טמא יתירא להך דרשה כנ"ל נכון בעזה"י ועיין עוד בסמוך:

בגמרא בעי רב פפא נעלמו ממנו הלכות טומאה מהו כו' כגון דנגע בכעדשה ולא ידע כו' נראה דהא דלא דייק הש"ס הכי איבעיא דר"פ אליבא דמאן כדדייק בסמוך אאיבעיא דר' ירמיה היינו משום דנהי דר"פ נמי לא שייך אליבא דר' ישמעאל דהא לא בעי ידיעה בתחלה כלל אפ"ה מיתוקמא שפיר בעיא דר"פ את"ק דמתני' דעלה קאי וכדמתרגם לה ר"פ גופא לעיל בסמוך וכיון דת"ק דמתני' משמע דס"ל כר"ע בהא דבעינן ידיעה גמורה בתחלה כדמשמע מפירש"י וכדפרישית בסמוך דלת"ק דמתני' דס"ל כר"ע בהא לא סגיא ליה בידיעת ב"ר א"כ שפיר איבעיא ליה לר"פ דאפשר דנהי דבידיעת ב"ר לא סגיא אפ"ה אפשר דהיכא דידע מעיקרא ידיעה גמורה דשרץ מטמא אלא דלא ידע דכעדשה אי מטמא שפיר חשיבא כידיעה גמורה מתחילה והיינו מה"ט גופא דמסיק ר"פ לעיל בסמוך דהך ידיעה קמייתא ליתא בכל התורה כולה משא"כ באידך איבעיא דר' ירמיה בסמוך דאיירי בהעלם מקדש שפיר מדייק הש"ס דלא מיתוקמא אלא אליבא דרבי דסבר ידיעת ב"ר שמה ידיעה כנ"ל. ועפ"ז יש לי ליישב פסק הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות שגגות שכתב שם להדיא דבעינן ידיעה גמורה בתחילה ומנה בזה שש חלוקות דמשמע מיניה דלא סגיא בידיעת ב"ר ואפ"ה כתב להנך איבעיא דר"פ ודר' ירמיה בסמוך והעלה שהן ספק אע"ג דאיבעיא דרבי ירמיה לא שייך אלא אליבא דרבי ולא אליבא דת"ק דמתני' ור"ע וכבר הרגיש בזה בעל לחם משנה ונדחק ליישב ע"ש אבל למאי דפרישית א"ש דנהי דאיבעיא דר' ירמיה ע"כ אליבא דרבי קאי אפ"ה הך איבעיא דר"פ אדרבה לכאורה משמע איפכא דלא ס"ל כרבי אלא כת"ק דמתני' אלא דאכתי אפשר דר"פ גופא בהא נמי מספקא ליה אי ידיעת ב"ר שמה ידיעה או לא אלא דאיבעיא דהכא בדרך את"ל קאמר דניחא ליה למיבעיא אליבא דת"ק דמתני' וא"כ יפה כתב הרמב"ם ז"ל שכל אלו הן בספק ופטור ולעולם לא מיחייב בעולה ויורד אלא באותן שש חלוקים שהזכיר קודם לכן דאיירי בידיעה גמורה כנ"ל נכון ועיין עוד בסמוך:

שם בעי ר' ירמיה בן בבל שעלה לא"י ונעלם ממנו מקום מקדש מהו אליבא דמאן אי אליבא דר"ע כו' הא לא מחייב על העלם מקדש כו' ומסיק לא צריכא אלא אליבא דרבי. מהכא נמי משמע דהא דקאמר ר"ע במתני' דעל העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש היינו דלעולם אינו חייב עולה ויורד אלא בשגגת טומאה והזיד במקדש שידע שזה קודש וזה מקדש אלא מחמת העלם טומאה הוא שגרם לו שחטא והכי משמע ליה לר"ע פשטא דקרא כדפרישית וא"כ שפיר קאמר הכא דאליבא דר"ע דלא מחייב על העלם מקדש תו לא משכחת לה איבעיא דרבי ירמיה כלל כיון דלעולם לא מחייב אלא שכבר ידע ידיעה גמורה שזה קודש וזה מקדש בין קודם שנכנס בין בשעה שנכנס ודלא כמ"ש בחידושי שבועות המיוחסת להר"ן ז"ל שנדפסו בחידושי מהר"י גלאנטא שכתב שם להיפך דכי היכי דלא מחייב ר"ע על העלם מקדש ה"נ לא בעי ר"ע ידיעת מקדש בתחלה וכתב שם שכן שיטת ר"מ הלוי ז"ל ולכך הוצרך לדחוק בישוב הסוגיא דהכא ודסוף פירקין דמסקינן דאליבא דר"ע העלם זה וזה בידו פטור ע"ש ותמצא שהדברים דחוקים מצד עצמן (שהן סברות הפוכות ממש שהרי הידיעה היפך ההעלם) ומהנך הסוגיות משא"כ למאי דפרישית כאן ובמשנתינו נתיישב הכל לנכון בעזה"י כיון שהדברים מוכרחין אבע"א קרא ואבע"א סברא ובלי ספק שלזו נתכוונו הנך יש מתרצים שהובא שם בחידושי הר"ן ז"ל ובחנם כתב שם שאינם מחוורין והמעיין היטב יבחר. והשתא דאתינא להכי נ"ל לפרש עוד דהא דמשמע במסקנא דהכא ובפ"ק דס"ל לרבי דידיעת ב"ר שמה ידיעה לענין ידיעה בתחילה היינו דווקא לענין העלם טומאה לחוד דאיירי ביה האי קרא דונעלם ממנו והוא טמא דמדכתיב ונעלם מכלל שידע מעיקרא שהוא טמא וא"כ מסברא בעלמא משמע ליה דהיינו ידיעת ב"ר דמכיון שכבר ידע שזה קודש וזה מקדש בידיעה גמורה והיה לו ג"כ ידיעת ב"ר מענין הטומאה א"כ כשנכנס או אכל קודש היה לו לזכור מטומאה ישנה שזה דבר שנגע בו היה טמא משא"כ בהעלם מקדש דהא דמחייב ליה רבי היינו מאידך קרא דכתיב ונעלם ממנו והוא ידע ואשם ומשמע ליה לרבי דאדרבה פשטא דקרא איירי שידע שהוא טמא אלא ע"י העלם מקדש או קודש בא לו האשם ובהאי העלם גופא נמי משמע מכלל שידע וא"כ לפ"ז אין סברא כלל לומר דלענין העלם מקדש וידיעת מקדש תסגי ליה בידיעת ב"ר כיון דע"י ידיעת ב"ר לא היה לו לידע שזה קודש וזה מקדש אם לא שכבר היה לו איזה ידיעה גמורה מעיקרא שזה קודש וזה מקדש אלא דאפ"ה שפיר מיבעיא ליה לרבי ירמיה בבן בבל שעלה לא"י והיה יודע שיש מקדש בעולם והיינו ע"י ידיעת ב"ר דהיינו בירושלים במקום אשר בחר ה' לשרת שם ולשבת בלשכת הגזית א"כ כשעלה לא"י ולירושלים שפיר איכא למימר שהיה לו לשאול לאנשי ירושלים על מקום המקדש שהרי מספק אסור לכנוס לו לשום מקום בירושלים מכ"ש למאי דקי"ל כל קבוע כמחצה על מחצה דמי וסברא זו נזכר ג"כ בחידושי הר"ן ז"ל. והשתא א"ש טובא הא דמסקינן לעיל בפ"ק דלרבי לא משכחת אין בה ידיעה בתחילה אלא בתינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים וכבר כתבתי שם במקומו ובפ"ק בכמה דוכתי בעניני חילוקי כפרות שזה דוחק גדול להעמיד כמה מקראות ומשניות במלתא דחיקא כי האי עד שכמעט אי אפשר להעמידו כמו שהארכתי אבל למאי דפרישית הכא א"ש דדוקא בהך ברייתא גופא דאיירי בה ר"ע ורבי בהך ידיעה בתחילה דלר"ע יליף לה מיתורא דונעלם ולר' מפשטא דונעלם וא"כ לפ"ז שפיר קאמר רבי לר"ע דלדבריו למאי דס"ל לר"ע דאינו חייב על העלם מקדש אלא דוקא בהעלם טומאה והזיד במקדש א"כ מסתמא אית לן למימר מסברא דסגיא בידיעת ב"ר ושפיר שמעינן לה מפשטא דונעלם אפי' בלא יתורא אע"כ דהא דמייתר ונעלם היינו דחייב על העלם מקדש ולפ"ז אליבא דנפשיה שפיר משכחת לה הא דאין בה ידיעה בתחילה לענין ידיעת קודש ומקדש דבעי ידיעה גמורה והיכא דליכא ידיעה גמורה פטור מעולה ויורד ושייך בהו נמי הנך כפרות דשעיר החיצון דיה"כ ודרגלים ודר"ח אלא דאפ"ה א"ש נמי הא דקאמר ר"פ לאביי בפ"ק דף ה' אהך מילתא דידיעת ב"ר אלא דקתני אין בה ידיעה בתחילה כו' מי איכא דלית ליה ידיעת ב"ר ואיצטריך לשנויי דמשכחת לה בתינוק שנשבה דכל האי שקלא וטריא בקושיא ושינויא דר"פ לאו דרבי אליבא דנפשיה איירי דודאי משכחת לה שפיר אפילו בלא תינוק שנשבה והיינו בהעלם דמקדש וקדשיו אלא דעיקר הך קושיא ושינויא היינו לר' אליבא דר"ע דודאי מסתמא הנך בבי דמתני' דפ"ק בענין חילוקי כפרות אתיא נמי כר"ע וכ"ש למאי דפרישית לעיל דרבי יהודה דמתניתין דוקא אליבא דר"ע אמרה כן נראה לי נכון וברור שבזה נתיישבו כמה קושיות ודקדוקים שהקשיתי ודקדקתי בפ"ק בענין זה ואף דלכאורה לא משמע כן מלשון התוספות וכ"ש לאותה השיטה בחידושי הר"ן בשמעתין אפ"ה לא נמנעתי לפרש כן שהאמת עד לעצמו ויש לו רגלים וכולי האי ואולי מקום הניחו לי מן השמים בזה ודוק היטב:

פיסקא א' הנכנס לעזרה כו' מנא הני מילי א"ר שימי כו' ופירש"י מנה"מ דבעינן כל הני לתוספת עזרה. ונראה מפירושו דעיקר מלתא במאי דקתני הנכנס לעזרה ולתוספת עזרה שייך ביה חיוב כרת וחטאת דעולה ויורד הוה פשיטא ליה לתלמודא אף למאי דלא אסיק אדעתיה הך ילפותא דוכן תעשו לדורות והיינו משום דכיון דאשכחן דמקדש איקרי משכן ואפ"ה המקדש שעשה שלמה לא הוי דוגמת המשכן כלל בארכו וברחבו וברומו אלמא דהך מלתא לארכו ורחבו ורומו לא נתנה תורה קצבה לדבר ולא קאי עליה האי קרא דככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן כו' וא"כ ע"כ שהדבר מסור לב"ד שהרשות בידם להוסיף והיינו נמי דכתיב בבנין בהמ"ק שאמר דוד הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל ואף ע"ג שנעשה ע"פ הנביאים ברוח הקודש אפ"ה אי לאו דרמיזי באורייתא שהרשות להוסיף על תבנית המשכן הוי קרינן ביה אלה המצות שאין לנביא רשות לחדש ביה דבר מעתה אע"כ דבלא"ה פשיטא ליה מסברא דתבנית המשכן לא קאי אהך מילתא כן נ"ל בכוונת רש"י מיהו לולי פירש"י עוד אפשר לפרש לשון מה"מ כפשטא דאכולה מילתא קאי מה"מ שהרשות להוסיף אף לענין חיוב חטאת ולשאר מילי דאורייתא ומנא לן דבעינן נמי כל הני ואכולה מילתא נמי שפיר קאמר ר' שימי דילפינן לה מדכתיב וכן תעשו לדורות ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

פנימית וחיצונה. מפרש בגמרא: ונאכלת ונשרפת. נמי מפרש בגמרא: נטמא בעזרה. וידע שנטמא: השתחוה. בהעלם זה: או ששהה כדי השתחואה. בגמרא מפרש שיעורא: או שבא לו בארוכה. שיצא לו דרך ארוכה שיש קצרה הימנו לצאת: חייב. ואפי' לא שהה תחלה ושיעורין הללו הלכה למשה מסיני הם במי שנטמא בתוך העזרה: בקצרה פטור. היכא דלא השתחוה ולא שהה: זו היא. טומאה שאירעה לו בתוך עזרה: זו היא מצות עשה שבמקדש. דיש כאן מצות עשה וישלחו מן המחנה וגו' וכל טמא לנפש (במדבר ה): שאין חייבין עליה. בית דין פר בהוראה ולא כהן משיח כדמפרש בגמרא: ואיזו היא מצות עשה שבנדה כו'. איידי דתנא בהוריות (דף ח:) אין חייבין על עשה שבמקדש אבל חייבין על עשה שבנדה קתני הכא איזו היא מצות עשה שבמקדש ואיזו היא שבנדה: היה משמש עם הטהורה. היינו דומיא דעשה שבמקדש שאירעה לו הטומאה משבא בהיתר לידי כניסה: ואמרה לו נטמאתי. עכשיו ופירש מיד בקושי האבר: חייב. אלא יעמוד בלא דישה עד שימות האבר ויפרוש בלא קושי וזהו עשה ובגמרא יליף לה: השרץ ונעלם. או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו (ויקרא ה): ר' עקיבא אומר כו'. בגמרא מפרש מאי בינייהו: גמ' ה''ג אמר רב פפא לעולם תמני הויין וארבעי בתרייתא דמייתן ליה לידי קרבן קחשיב כו' ידיעות אחרונות מודיעות אותו שחטא ואית דגרסי ארבעי קמייתא דמייתן ליה לידי קרבן קא חשיב ואין נראה לי דא''כ מאי איכא דאמרי אם מפני שנוי הטעם אין דרך הש''ס לומר כן ולא ישאל אחריו מאי בינייהו: ארבעי בתרייתא. ידיעות שבסוף איתנהו בכל התורה שאין אדם מביא חטאת אא''כ נודע לו שחטא: ארבעי קמייתא. ידיעות שבתחלה: ליתנהו בכל התורה. שהאוכל חלב בשוגג אפילו לא נודע לו על חתיכה זו מעולם שהיא חלב ולאחר אכילה נודע לו חייב: נעלמו ממנו הלכות טומאה. כשנגע בשרץ וידע שנגע בשרץ אבל אינו יודע שהוא טמא: אי שרץ מטמא. כגון הצב והלטאה שדומין לצפרדע וסבור שאינו מטמא: זיל קרי בי רב הוא. תינוקות של בית רבן קורין החולד והעכבר והצב הלכך אין זו העלמה ויש כאן ידיעה בתחלה וכשאכל את הקדש נעלמה ממנו נגיעה ראשונה יש כאן ידיעה בתחלה והעלם אחריה ולכשיודע לו בסוף יהא חייב: ידיעה היא. ידיעה בתחלה יש כאן: העלמה היא. ואין כאן ידיעה בתחלה: בן בבל. שיודע שיש מקדש בירושלים אבל אין יודע מקומו מהו איכא ידיעה בתחלה או דלמא הא דתנן נעלם ממנו מקדש במי שהכיר בו כבר קאמר: הא לא בעי ידיעה בתחלה. כדאמרינן בשילהי פירקין (דף יט:): אליבא דרבי. דאמר בשמעתא קמייתא בפרקין קמא (דף ד.) דבעי ידיעה בתחלה ומחייב על העלם מקדש: ידיעה היא. למיהוי ידיעה בתחלה: או דלמא כיון דמקומו לא נודע לו. מעולם אין כאן ידיעה בתחלה ולא דמי לידיעת בית רבו דטומאה דאילו התם למד שהשרץ מטמא וכשנגע בו ידע שנגע בשרץ אבל לא נזכר לו להכיר שהוא טמא בנגיעה זו התם קאמרינן כיון שלמד שהנוגע בשרץ טמא וזה ידע כשנגע אין זה העלם אבל זה לא ידע מקום מקדש מימיו אין כאן ידיעת בית רבו: מה''מ. דבעינן כל הני לתוספת עזרה:

ארבעי קמייתא דלא מייתי ליה לידי קרבן כו'. זאת הגירסא עיקר וכן נראה לקונטרס אע''פ שפ''ה בריש מסכת שבת (דף ג. ושם) הנהו דאתו לידי חיוב חטאת קחשיב דהיינו העקירות לא קשיא מידי דהתם מיירי בזה עוקר וזה מניח ובהנחה אין המניח יכול לבא לידי חיוב חטאת אבל העוקר היה יכול לבא לידי חיוב חטאת אם היה גומר הוצאה אבל הכא בידיעה ראשונה לא נתחייב ובידיעה האחרונה נתחייב: זיל קרי בי רב הוא. והוי כמו שיש כאן ידיעה שהיה לו לשאול כיון שדבר זה ידוע לתינוקות אבל שרץ דמטמא בכעדשה דבסמוך אין ידוע אלא לתלמידים וא''ת תיפוק ליה דידע בבית רבו כשלמד דצב מטמא וי''ל בשלא למד אלא ראה שהעולם נזהרים ולא ידע באיזה א''נ למד ולא הבין בין צב לצפרדע מעולם ועוד יש לפרש זיל קרי בי רב הוא כלומר הרי ע''כ למד בבית רבו שצב כתיב בפרשה ובתינוק שנשבה ליכא לאוקומה כיון שיודע דחד מינייהו מטמא: ונעלם ממנו מקום מקדש מהו. לפי מה שפי' דחשיב ידיעה מה שהיה לו לשאול צריך לפרש דבזמן הזה מיירי שאין מצוי לישאל היכן מקומו ומ''מ נקט בן בבל לפי שבני א''י רגילין להכיר יותר ויש תימה אמאי לא חשיב בכך ונעלם מכלל דידע כמו ונעלמה מעיני כל חי (איוב כח) דגבי תורה: או דלמא כיון דמקומו לא ידע ליה העלמה היא. פי' בקונטרס דלא דמי לידיעת בית רבו דהתם ידע ששרץ מטמא וכשנגע בשרץ לא נזכר לו שלמד שיהא טמא בנגיעה זו משמע דלא הויא ידיעת בית רבו ידיעה אא''כ ידע בשעת נגיעה שנגע בשרץ ולעיל בפ''ק (דף ה.) דפריך ומי איכא דלית ליה ידיעת בית רבו ומשני משכחת לה בתינוק שנשבה בין הנכרים ה''מ לשנויי כגון שלא ידע בשעת נגיעה שנגע בשרץ:

שבועות יד ע"ב