דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

שבועות יג ע"א - Steinsaltz

The mishna is referring to a case where the person did not repent and persists in his rebellion, and it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, that even for such a case Yom Kippur and the scapegoat will atone. As it is taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi says: For all transgressions that are stated in the Torah, whether one repented, or whether one did not repent, Yom Kippur atones, except for one who divests himself of the yoke of Heaven, by denying God’s existence, and one who reveals facets of the Torah that differ from its true meaning, and one who nullifies the covenant of circumcision of the flesh. For these, if one repented, Yom Kippur atones, and if not, Yom Kippur does not atone.

The Gemara asks: What is the reasoning of Rabbi Yehuda HaNasi? It is as it is taught in a baraita in interpretation of the verse: “For he scorned the word of the Lord and nullified His commandment; that person will be cut off [hikkaret tikkaret], his sin is upon him” (Numbers 15:31): “For he scorned the word of the Lord”; this is referring to one who divests himself of the yoke of Heaven and one who reveals facets of the Torah that differ from its true meaning. “And nullified His commandment”; this is referring to one who nullified the covenant of circumcision of the flesh. The use of the double verb form hikkaret tikkaret teaches that he will be cut off, i.e., he is liable to receive karet, before Yom Kippur, and he will still be cut off after Yom Kippur, as Yom Kippur does not atone for him.

One might have thought that this applies even if he repented. To counter this, the verse states: “His sin is upon him,” by which God indicates: I said that Yom Kippur does not atone for these sins only when his sin is still upon him, as he did not repent. It is apparent from this baraita that it is only for the three sins mentioned that Yom Kippur does not atone without repentance, but Yom Kippur atones for other sins even if one did not repent.

And with regard to the Rabbis who disagree with Rabbi Yehuda HaNasi, how do they interpret the verse? If someone commits one of the three sins mentioned, then he is cut off [hikkaret] from life in this world, and he will be cut off [tikkaret] in the World-to-Come. The phrase “His sin is upon him” teaches that if he repented and died, his death cleanses him of his sin.

The Gemara asks: And can you interpret the mishna to be in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi? But from the fact that the latter clause is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, by inference, the first clause is also in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, but not of Rabbi Yehuda HaNasi, as the latter clause of the mishna teaches: Israelites and priests and the anointed priest, i.e., the High Priest, all equally achieve atonement from the scapegoat. And who accepts this reasoning? Rabbi Yehuda, as the Gemara will demonstrate. By inference, the first clause is also in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, not of Rabbi Yehuda HaNasi.

Rav Yosef said: It is possible that the entire mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, and the latter clause does not pose a difficulty, because with regard to whether priests achieve atonement through the scapegoat, he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

Abaye said to him: Does the Master mean specifically what he is saying, i.e., that Rabbi Yehuda HaNasi holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda with regard to whether the scapegoat atones for both Israelites and priest, but Rabbi Yehuda does not hold in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi with regard to atonement for one who did not repent? Or perhaps from the fact that Rabbi Yehuda HaNasi holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, it follows that Rabbi Yehuda also holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, but the reason that Rav Yosef did not make this clear is that he teaches the matter in the manner in which it typically occurs, which is to say that a disciple, in this case, Rabbi Yehuda HaNasi, holds in accordance with the opinion of his teacher, i.e., Rabbi Yehuda.

Rav Yosef said to him: Yes, I mean specifically what I was saying: Rabbi Yehuda HaNasi holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, but Rabbi Yehuda does not hold in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.

As it is taught in a baraita recorded in the Sifra: One might have thought that Yom Kippur would atone for those who repent and for those who do not repent, and this assertion is supported by the following logical inference: Although it would appear that since a sin-offering and a guilt-offering atone and Yom Kippur atones, it should follow that just as a sin-offering and a guilt-offering atone only for those who repent, so too, Yom Kippur atones only for those who repent, this comparison is flawed. One can claim: What is notable about a sin-offering and a guilt-offering? They are notable in that they do not atone for intentional sins like they do for unwitting sins. Can you say the same about Yom Kippur, which does atone for intentional sins as it does for unwitting sins?

The baraita continues: Since it is the case that the atonement of Yom Kippur is more far-reaching in that it atones for intentional sins as it does for unwitting sins, it follows that it should atone both for those who repent and for those who do not repent. To counter this, the verse states: “Yet on the tenth day of this seventh month it is Yom Kippur” (Leviticus 23:27). The word “yet” serves to divide and limit the atonement of Yom Kippur in that it atones only for those who repent.

Rav Yosef attributes the baraita to Rabbi Yehuda: Whose opinion is expressed by the unattributed baraitot in the Sifra? Rabbi Yehuda. And he says: For those who repent, yes, Yom Kippur atones, but for those who do not repent, Yom Kippur does not atone.

The Gemara asks: But raise a contradiction, setting one unattributed baraita in the Sifra, i.e., the one just cited, against another unattributed baraita in the Sifra, as in another baraita there it is taught: One might have thought that Yom Kippur would atone only if one fasted on it and declared it a holy convocation and did not perform labor on it. From where is it derived that even if one did not fast on it and did not declare it a holy convocation and performed labor on it, that it still atones? The verse states: “Yet on the tenth day of this seventh month it is Yom Kippur” (Leviticus 23:27). The additional emphasis on “it is” serves to teach that the day atones in any case. This baraita contradicts the one cited above that states clearly that Yom Kippur atones only for those who repent.

Abaye said: This is not difficult: This second baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, and that first baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

Rava said: Both this baraita and that baraita are in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who holds that Yom Kippur atones for those who do not repent, but even Rabbi Yehuda HaNasi concedes that with regard to avoiding the punishment of karet incurred for violating the day of Yom Kippur, Yom Kippur atones and one is not liable to be punished with karet only if one repented for the sin of violating the day of Yom Kippur. Perforce he must concede this point, as if you do not say so, then according to Rabbi Yehuda HaNasi, there would be no instance in which one would be liable to be punished with karet for violating Yom Kippur.

The Gemara questions this proof: Why not? You could find it in a case where he performed labor on the night of Yom Kippur and died that night, as in such a case, the daytime of Yom Kippur, which is the part of Yom Kippur that effects atonement, never came to atone for him.

Rather, say that Rava’s proof is as follows:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יג - א

דתניא: עבר על מצות עשה, ועשה תשובה - לא זז משם עד שמוחלין לו!? ומשנינן: אמר רבי זירא: הכא במאי עסקינן במי שלא שב, אלא  בעומד במרדו, ובכל זאת הוא מתכפר ביום הכיפורים, ורבי היא, הסובר שהחסרון של "זבח רשעים תועבה" הוא בכל יום, חוץ מביום הכיפורים, שמכפר אפילו לאותם שאינם שבים.

דתניא, רבי אומר: על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה, יום הכיפורים מכפר. חוץ ממי שהוא פורק - עול, שכופר בעיקר, ומגלה פנים בתורה, שמחציף פניו כשהוא בא לדרוש בדברי תורה, ומדבר כנגדה בצורה מבוזה, ומפר ברית בבשר, ברית מילה. שבשלשת אלו, רק אם עשה תשובה, יום הכיפורים מכפר, ואם לאו, אין יום הכיפורים מכפר.

ומבארת הגמרא: מאי טעמא דרבי?

דתניא: "כי דבר ה' בזה" - זה הפורק עול, ומגלה פנים בתורה. חסר הסבר עיין רש"י.

"ואת מצותו הפר" - זה המפר ברית בבשר.

"הכרת תכרת" - הכרת לפני יום הכיפורים, תכרת לאחר יום הכיפורים.

יכול תכרת הנפש אפילו עשה תשובה? תלמוד לומר "עונה בה" - לא אמרתי שתכרת, אלא בזמן שעונה בה!

ומכך שגילתה התורה שבשלשת עבירות אלו אין יום הכיפורים מכפר אלא אם עשה תשובה, מוכח שבשאר עבירות, יום הכיפורים מכפר אפילו בלא עשה תשובה.

ורבנן, איך הם דורשים להאי קרא?

הכרת - בעולם הזה, תכרת - לעולם הבא, עונה בה - שאם עשה תשובה על שלש עבירות אלו ומת לאחר שעשה תשובה, ששוב לא קרינן ביה "עונה בה", מיתה ממרקת [מוחקת לגמרי] את עונו. אבל אם מת בלי לעשות תשובה על שלשת עבירות אלו, אין המיתה ממרקת לו, ואילו בשאר עבירות - יום הכיפורים ביחד עם המיתה שלאחריו ממרקים לו באם לא עשה תשובה, אבל יום הכיפורים לבדו אינו ממרק אפילו שאר עבירות.

ופרכינן: ומי מצית מוקמת לה למתניתין כרבי?

והא מדסיפא דמתניתין רבי יהודה היא, רישא נמי, רבי יהודה היא!

דקתני סיפא: אחד ישראל ואחד כהנים ואחד כהן משוח מתכפרים, בשאר עבירות, בשעיר המשתלח!

ומאן אית ליה האי סברא שהכהנים מתכפרים בשעיר המשתלח? - רבי יהודה, לקמן בפירקין. מכלל, דרישא נמי רבי יהודה היא. ולרבי יהודה אין יום הכיפורים מכפר אם לא עשה תשובה!?

ומשנינן: אמר רב יוסף: רישא רבי היא, הסבור שיום הכיפורים מכפר אפילו בלי תשובה, וסבר לה כרבי יהודה, שגם הכהנים מתכפרים בשעיר המשתלח.

אמר ליה אביי לרב יוסף: האם דוקא קאמר מר "רבי סבר לה כרבי יהודה" שגם הכהנים מתכפרים בשעיר המשתלח. אבל רבי יהודה לא סבר לה כרבי שיום הכיפורים מכפר בלי תשובה. ומתניתין אתיא כרבי בלבד ולא כרבי יהודה. או דילמא, מדרבי סבר לה כרבי יהודה אף רבי יהודה סבר לה נמי כרבי. ואתיא מתניתין גם אליבא דרבי יהודה.

מיהו, האי דלא אמרת לן מתניתין רבי יהודה היא, וסבר לה כרבי שיום הכיפורים מכפר בלי תשובה, הוא משום דאורחא דמילתא קתני, למימר דתלמיד [רבי] סבר כרביה [רבי יהודה], ולא למימר שהרב סבר כתלמידו.

אמר ליה רב יוסף לאביי: אין. דוקא קאמינא, דמתניתין רבי היא, דסבר לה כרבי יהודה רבו בדין שעיר המשתלח, שמכפר בשאר עבירות גם על הכהנים. אבל רבי יהודה עצמו לא סבר לה כרבי תלמידו, אלא סבר שיום הכיפורים מכפר רק ביחד עם תשובה.

דתניא: יכול יהא יום הכיפורים מכפר בין על שבים ובין על שאינן שבים?

ודין הוא שלא יהא מכפר על שאינן שבים: הואיל וחטאת ואשם מכפרין ויום הכיפורים מכפר - מה חטאת ואשם אין מכפרין אלא על השבים, דכתיב "והתוודו את חטאתם" באשם, ובחטאת כתיב "והתוודה אשר חטא עליה", אף יום הכיפורים אין מכפר אלא על השבים.

ואם תמצא לומר: מה לחטאת ואשם, שאין מכפרין על המזיד כשוגג, תאמר ליום הכיפורים שמכפר על המזיד כשוגג והואיל ומכפר על המזיד כשוגג יכפר גם על שבים וגם על שאינן שבים, תלמוד לומר "אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכיפורים הוא". ודרשינן אך - חלק, שבא הכתוב לחלק ולומר, שאין יום הכיפורים מכפר על הכל אלא מכפר הוא על השבים ואינו מכפר על שאינם שבים!

ומדייק רב יוסף: סתם סיפרא, [תורת כהנים על ספר ויקרא] ששם נאמרה ברייתא זאת, מני? - רבי יהודה! וקאמר: שבים, אין, לא שבים, לא!

ורמי יש לשאול סתירה, בין האי סתם סיפרא, שהעמדנוה כרבי יהודה, וסבר שיום הכיפורים מכפר רק לשבים, אסתם סיפרא אחרת:

דתניא: יכול לא יהא יום הכיפורים מכפר אלא אם כן התענה בו, וקראו מקרא קודש, בברכות, שמברך "מקדש ישראל ויום הכיפורים", ולא עשה בו מלאכה.

מנין שאפילו לא התענה בו, ולא קראו מקרא קודש, ועשה בו מלאכה, מנין שאפילו הכי יום הכיפורים מכפר עליו? -

תלמוד לומר "יום כיפורים הוא", מכל מקום!?

אמר אביי: לא קשיא. הא סתם סיפרא האומרת שיום הכיפורים מכפר על כולם, רבי היא, והא דלעיל, שאינו מכפר אלא על השבים, רבי יהודה היא.

רבא אמר: הא והא - רבי הן ! ומודה רבי שאין יום הכיפורים מכפר בכרת דיומא. שעל החטאים של יום הכיפורים עצמו [שהם אכילה ועינוי] אין יום הכיפורים מכפר בלי תשובה.

דאי לא תימא הכי - וכי כרת דיום הכיפורים עצמו לרבי לית ליה!? שהרי אם יסבור רבי שיום הכיפורים מכפר בלי תשובה אפילו על האוכל או עושה מלאכה ביום הכיפורים, נמצא שלעולם הוא לא יתחייב עליו כרת, ולמה נכתב בתורה דין כרת ביום הכיפורים.

ולפי זה, האי ברייתא דלעיל שאין יום הכיפורים מכפר על שאינן שבים איירי במי שאוכל או עושה מלאכה ביום הכיפורים עצמו, והברייתא השניה שהוא מכפר אפילו אם אכל או עשה מלאכה ביום הכיפורים איירי בשאר עבירות, שיום הכיפורים מכפר על שאר העבירות אפילו כשהוא מחלל את יום הכיפורים באכילה ובמלאכה [שעליהן אין יום הכיפורים מכפר!].

ופרכינן על הא דאמרינן שבהכרח מודה רבי שעל כרת דיום הכיפורים עצמו אין מכפר יום הכיפורים בלא תשובה, דאי לא תימא הכי כרת דיום הכיפורים עצמו לא משכחת ליה -

אלמה לא משכחת לה? והא משכחת לה כגון דעבד מלאכה בליליא ביוהכ"פ ומית באותו לילה, דלא אתא יממא לכפורי ליה שהרי אין יום הכיפורים מכפר אלא ביום, כדכתיב "כי ביום הזה יכפר עליכם". ולעולם אפשר לומר, שאם חי עד הבוקר של יום הכיפורים, יתכפר אפילו על כרת דיומא?

יש לפרש שמדובר פה בעומד במרדו ולא עשה תשובה כלל, ומכל מקום מתכפר לו בשעיר המשתלח, ושיטת רבי היא הסבור שיום הכיפורים מכפר אף על שאינם שבים. דתניא [ששנויה ברייתא], רבי אומר: על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה — יום הכפורים מכפר, חוץ ממי שהוא פורק עול שכופר בעיקר, וכן המגלה פנים בתורה שמדבר על התורה בחוצפה ובזלזול, וזה המפר ברית בבשר שאינו מקיים את מצות ברית מילה, שעל אלה רק אם עשה תשובה — יום הכפורים מכפר, ואם לאו [לא] — אין יום הכפורים מכפר.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] מה מקור דבריו של רבי? דתניא [ששנויה ברייתא] על הכתוב "כי דבר ה' בזה ואת מצוותו הפר הכרת תכרת הנפש ההוא עונה בה" (במדבר טו, לא): "כי דבר ה' בזה" — זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה, שהוא מבזה את דבר ה' בתורתו; "ואת מצותו הפר" — זה המפר ברית בבשר; ומה שנאמר "הכרת תכרת" בלשון כפולה יש לפרשו: "הכרת" — כוונתו לפני יום הכפורים, "תכרת" — לאחר יום הכפורים.

יכול יהא כרת זה חל אפילו עשה תשובה? תלמוד לומר: "עונה בה" — לא אמרתי שתיכרת אלא בזמן שעונה בה ולא חזר בתשובה. ודברים אלה אמורים דווקא בשלוש עבירות אלה, אבל בעבירות אחרות — יום הכיפורים מכפר על הנפש אפילו כשעוונה בה.

ומן הצד האחר, ורבנן [וחכמים] החולקים על רבי, כיצד הם מפרשים? "הכרת" — בעולם הזה, "תכרת" — לעולם הבא, "עונה בה" — שאם עשה תשובה ומת, מיתה ממרקת גומרת לכפר עוונותיו.

ושואלים: ומי מצית מוקמת לה [והאם יכול אתה להעמיד אותה את משנתנו] כשיטת רבי? והא מדסיפא [והרי מכיון שבסופה] שיטת ר' יהודה היא, רישא נמי [בראשה גם כן] שיטת ר' יהודה היא! ומנין לנו שסופה שיטת ר' יהודה היא — דקתני סיפא [ששנה בסוף בהמשך המשנה]: אחד ישראל ואחד כהנים ואחד כהן משוח כולם מתכפרים בשעיר המשתלח, ומאן אית ליה האי סברא [ומי יש לו מחזיק בסברה זו]? ר' יהודה כמבואר בברייתא להלן (עמוד ב), ואם המשך המשנה הוא לשיטת ר' יהודה, מכלל הדברים יש ללמוד דרישא [שגם ההתחלה] כשיטת ר' יהודה!

אמר רב יוסף: אין זו קושיה, אפשר לומר שמשנתנו כולה כשיטת רבי היא, ואולם סבר לה [סבור הוא] כר' יהודה לענין כפרה בשעיר המשתלח.

אמר ליה [לו] אביי: דוקא קאמר מר [האם בדקדוק אמר אדוני], שרבי סבר לה [סבור הוא] כר' יהודה שהשעיר המשתלח מכפר על כולם, אבל ייתכן שר' יהודה לא סבר לה [סבור הוא] כרבי לענין כפרה בלא תשובה. או דלמא [שמא] מכיון שרבי סבר לה [סבור] כר' יהודה, אף ר' יהודה סבר לה נמי [סבור גם כן] כרבי, מיהו אורחא דמילתא קתני [אבל בדרך ארץ אדוני שונה], שכך דרך ארץ למימר [לומר] שתלמיד סבר לה כרביה [סבור כרבו] ואין אומרים שהרב סבור כתלמידו. וכיון שהיה רבי תלמידו של ר' יהודה שונה הוא כך?

אמר ליה [לו] רב יוסף: אין [כן], דוקא קאמינא [בדקדוק אני אומר] שרבי סבר לה [סבור] כר' יהודה, אבל ר' יהודה לא סבר לה [סבור] כרבי.

דתניא [ששנויה ברייתא] בסיפרא (מדרש ההלכה לספר ויקרא): יכול יהא יום הכפורים מכפר על שבים ועל שאינן שבים? ולכאורה דין הוא, אפשר להכריע בדבר מן הסברה: הואיל וקרבן חטאת וקרבן אשם מכפרין, וגם יום הכפורים מכפר, יש ללמוד: מה חטאת ואשם אין מכפרין אלא על השבים בתשובה מאותה עבירה עליה הביאו את הקרבן, אף יום הכפורים אין מכפר אלא על השבים! ויש לדחות את ההשוואה ולומר: מה לחטאת ואשם שאין מכפרים אלא על השבים, שהרי אין מכפרין על המזיד כשוגג, תאמר ליום הכפורים שמכפר אף על המזיד כשוגג, ו

הואיל ומכפר על המזיד כשוגג, שמא יכפר גם על שבים ועל שאינן שבים? תלמוד לומר: "אך בעשור לחדש השביעי הזה יום כפורים הוא" (ויקרא כג, כז), ו"אך" שהוא לשון מיעוט באה לחלק, לומר שאף שמכפר על הזדונות אינו מכפר אלא עם התשובה.

שיטת סתם סיפרא כשלא נזכר בו שם חכם אחר, מני [שיטת מי היא]? שיטת ר' יהודה היא, וקאמר [והוא אומר]: שבים — אין [כן] מתכפרים בו, לא שבים — לא. הרי שאינו סבור כדעת רבי.

ואגב כך רמי [ומשליכים, מראים סתירה] מסתם סיפרא בברייתא זו, אסתם [על סתם] סיפרא שבמקום אחר, דתניא [ששנויה ברייתא] אחרת בספרא: יכול לא יהא יום הכפורים מכפר אלא אם כן התענה בו וקראו מקרא קדש כלומר, נהג בו מנהג קדושה, ולא עשה בו מלאכה. אבל אם לא התענה בו ביום הכיפורים, ולא קראו מקרא קדש, ועשה בו מלאכה, מנין שגם אז יום הכיפורים מכפר? תלמוד לומר: "יום כפרים הוא" (ויקרא כג, כח), לומר שמכל מקום מכפר!

אמר אביי, לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו] הברייתא השניה כשיטת רבי, והא [וזו] הראשונה כשיטת ר' יהודה.

רבא אמר: הא והא [זו וזו] שיטת רבי היא, שיום הכיפורים מכפר גם לשאינם שבים, אבל הברייתא האומרת שמכפר רק לשבים מדברת במקרה מיוחד, בעבירות הנוגעות ליום הכיפורים עצמו, כי מודה רבי בכרת דיומא [של היום, יום הכיפורים עצמו], אם אכל או עשה מלאכה ביום הכיפורים, שאין מכפר עליו יום הכיפורים אלא אם כן עשה תשובה על עבירה זו. דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך], אלא שיש לעבירות אלה דין שווה לכל העבירות, ויום הכיפורים מכפר גם עליהן בכל מקרה — יש לתמוה: וכי כרת של יום הכפורים לרבי לית ליה [אין לו]? והרי נמצא שאין אדם נענש כרת כלל על אכילה ועשיית מלאכה ביום הכיפורים!

על הוכחה זו מקשים: אלמה [מדוע] לא? משכחת לה [יכול אתה למצוא אותה] שייענש על חילול היום, כגון דעבד בליליא [שעשה עבירה וחילל את קדושת היום בלילה] של יום הכיפורים, ומית [ומת] באותו לילה, דלא אתא יממא לכפורי ליה [שעדיין לא בא היום כדי לכפר לו], שאין מכפר אלא היום ולא הלילה!

אלא יש לתקן את הלשון, ובמקום זה אימא [אמור] שכך אמר רבא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The mishna is referring to a case where the person did not repent and persists in his rebellion, and it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, that even for such a case Yom Kippur and the scapegoat will atone. As it is taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi says: For all transgressions that are stated in the Torah, whether one repented, or whether one did not repent, Yom Kippur atones, except for one who divests himself of the yoke of Heaven, by denying God’s existence, and one who reveals facets of the Torah that differ from its true meaning, and one who nullifies the covenant of circumcision of the flesh. For these, if one repented, Yom Kippur atones, and if not, Yom Kippur does not atone.

The Gemara asks: What is the reasoning of Rabbi Yehuda HaNasi? It is as it is taught in a baraita in interpretation of the verse: “For he scorned the word of the Lord and nullified His commandment; that person will be cut off [hikkaret tikkaret], his sin is upon him” (Numbers 15:31): “For he scorned the word of the Lord”; this is referring to one who divests himself of the yoke of Heaven and one who reveals facets of the Torah that differ from its true meaning. “And nullified His commandment”; this is referring to one who nullified the covenant of circumcision of the flesh. The use of the double verb form hikkaret tikkaret teaches that he will be cut off, i.e., he is liable to receive karet, before Yom Kippur, and he will still be cut off after Yom Kippur, as Yom Kippur does not atone for him.

One might have thought that this applies even if he repented. To counter this, the verse states: “His sin is upon him,” by which God indicates: I said that Yom Kippur does not atone for these sins only when his sin is still upon him, as he did not repent. It is apparent from this baraita that it is only for the three sins mentioned that Yom Kippur does not atone without repentance, but Yom Kippur atones for other sins even if one did not repent.

And with regard to the Rabbis who disagree with Rabbi Yehuda HaNasi, how do they interpret the verse? If someone commits one of the three sins mentioned, then he is cut off [hikkaret] from life in this world, and he will be cut off [tikkaret] in the World-to-Come. The phrase “His sin is upon him” teaches that if he repented and died, his death cleanses him of his sin.

The Gemara asks: And can you interpret the mishna to be in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi? But from the fact that the latter clause is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, by inference, the first clause is also in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, but not of Rabbi Yehuda HaNasi, as the latter clause of the mishna teaches: Israelites and priests and the anointed priest, i.e., the High Priest, all equally achieve atonement from the scapegoat. And who accepts this reasoning? Rabbi Yehuda, as the Gemara will demonstrate. By inference, the first clause is also in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, not of Rabbi Yehuda HaNasi.

Rav Yosef said: It is possible that the entire mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, and the latter clause does not pose a difficulty, because with regard to whether priests achieve atonement through the scapegoat, he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

Abaye said to him: Does the Master mean specifically what he is saying, i.e., that Rabbi Yehuda HaNasi holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda with regard to whether the scapegoat atones for both Israelites and priest, but Rabbi Yehuda does not hold in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi with regard to atonement for one who did not repent? Or perhaps from the fact that Rabbi Yehuda HaNasi holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, it follows that Rabbi Yehuda also holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, but the reason that Rav Yosef did not make this clear is that he teaches the matter in the manner in which it typically occurs, which is to say that a disciple, in this case, Rabbi Yehuda HaNasi, holds in accordance with the opinion of his teacher, i.e., Rabbi Yehuda.

Rav Yosef said to him: Yes, I mean specifically what I was saying: Rabbi Yehuda HaNasi holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, but Rabbi Yehuda does not hold in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.

As it is taught in a baraita recorded in the Sifra: One might have thought that Yom Kippur would atone for those who repent and for those who do not repent, and this assertion is supported by the following logical inference: Although it would appear that since a sin-offering and a guilt-offering atone and Yom Kippur atones, it should follow that just as a sin-offering and a guilt-offering atone only for those who repent, so too, Yom Kippur atones only for those who repent, this comparison is flawed. One can claim: What is notable about a sin-offering and a guilt-offering? They are notable in that they do not atone for intentional sins like they do for unwitting sins. Can you say the same about Yom Kippur, which does atone for intentional sins as it does for unwitting sins?

The baraita continues: Since it is the case that the atonement of Yom Kippur is more far-reaching in that it atones for intentional sins as it does for unwitting sins, it follows that it should atone both for those who repent and for those who do not repent. To counter this, the verse states: “Yet on the tenth day of this seventh month it is Yom Kippur” (Leviticus 23:27). The word “yet” serves to divide and limit the atonement of Yom Kippur in that it atones only for those who repent.

Rav Yosef attributes the baraita to Rabbi Yehuda: Whose opinion is expressed by the unattributed baraitot in the Sifra? Rabbi Yehuda. And he says: For those who repent, yes, Yom Kippur atones, but for those who do not repent, Yom Kippur does not atone.

The Gemara asks: But raise a contradiction, setting one unattributed baraita in the Sifra, i.e., the one just cited, against another unattributed baraita in the Sifra, as in another baraita there it is taught: One might have thought that Yom Kippur would atone only if one fasted on it and declared it a holy convocation and did not perform labor on it. From where is it derived that even if one did not fast on it and did not declare it a holy convocation and performed labor on it, that it still atones? The verse states: “Yet on the tenth day of this seventh month it is Yom Kippur” (Leviticus 23:27). The additional emphasis on “it is” serves to teach that the day atones in any case. This baraita contradicts the one cited above that states clearly that Yom Kippur atones only for those who repent.

Abaye said: This is not difficult: This second baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, and that first baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

Rava said: Both this baraita and that baraita are in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who holds that Yom Kippur atones for those who do not repent, but even Rabbi Yehuda HaNasi concedes that with regard to avoiding the punishment of karet incurred for violating the day of Yom Kippur, Yom Kippur atones and one is not liable to be punished with karet only if one repented for the sin of violating the day of Yom Kippur. Perforce he must concede this point, as if you do not say so, then according to Rabbi Yehuda HaNasi, there would be no instance in which one would be liable to be punished with karet for violating Yom Kippur.

The Gemara questions this proof: Why not? You could find it in a case where he performed labor on the night of Yom Kippur and died that night, as in such a case, the daytime of Yom Kippur, which is the part of Yom Kippur that effects atonement, never came to atone for him.

Rather, say that Rava’s proof is as follows:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואוקימנא למתני' בעבר על מצות עשה ולא עשה תשובה אלא עומד במרדו ורבי היא דתניא אע"פ שלא עשה תשובה יוה"כ מכפר עליו חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומפר ברית בבשר שאין יוה"כ מכפר עליהן אלא אם יחזרו בתשובה כו'. דברי רבי ורבנן פשוטים הם.

ואקשי' ומי מצות מוקמת לה למתני' כרבי והא מדקתני סיפא אחד ישראל ואחד כהנים ואחד כהן משוה ותירצה רב יהודה שחללו כולן מתכפרין בשעיר המשתלח בשרא עבירות ומתני' ר' יהודה היא מכלל דרישא נמי ר' יהודה היא. ופריק רב יוסף מתני' כולה רבי היא וסיפא סבר לה כר' יהודה. פי' ר' יהודה רביה. ורבי תלמיד הוא. ואמר ליה דוקא קא אמרת.

א"ל רב יוסף דוקא קאמינא.

דרבי סבר לה כר' יהודה רביה דשעיר המשתלח בשאר עבירות זולתי טומאת מקדש וקדשיו מכפר על הכל.

ור' יהודה לא סבר לה כרבי דיוה"כ מכפר אפי' על שאינן שבין. דקתני סתמא בתורת כהנים דהוא סיפרא כי יוה"כ אינו מכפ' אלא על השבין שנאמר אך בעשור לחדש וגו' וקיימא לן אכין ורקין מיעוטין.

ואינו מכפר על שאינן שבין.

וסתם סיפרא ר' יהודה היא כדגרסינן באלו הן הנחנקין משמיה דר' יוחנן סתם סיפרא ר' יהודה:

ורמינן סתם סיפרק אסתם סיפרא.

ופריק אביי הא רבי [והא ר'] יהודה.

רבא אמר הא והא רבי היא. והא דתניא אם לא שב אינו מתכפר לו בעבירה שעבר יום הכפורים דאי לא תימא הכי כרת דכיתבא ביום הכפורים לית ליה לרבי. ודחינן כרת (לר') דיוה"כ (היכי) [הכ] משכחת לה. כגון דאכיל בליליא או עבד עבידתא ומית דלא סליק עמוד השחר לכפורי ליה.

ורמי סתם ספרא אסתם ספרא כו'. קשיא לי דילמא לעולם בשב משאר עבירות אלא שעדיין הוא נכשל בזו וקמ"ל דאשאר עברות מכפר אעפ"י שלא כבדו יום הכפורים כדינו ואיכא למימר דסלקא דעתין דאביי דיום הכפורים מכל מקום קאמר אפי' על עבירה זו ורבא סביר' ליה חוץ מזו ומהדר לתרוצינהו תרוייהו כר' כלומר אליבא דחד תנא ונסיב לה כרבי יהודה סתימתאה דסיפרא ולא פליג ר' יהודה עליה דר' כלל אי נמי סבר אביי למימר דאי יום הכפורי' אינו מכפר אלא על השבין זה שאינו מודה בו אינו מכפר עליו כחטאת ואשם שהאומר אין חטאת מכפר אינו מכפר לו ואף עפ"י ששב מ דיעתו באותה עבירה.

רבא אמר הא והא ר'. פירוש דרבא אתא לאוקומינהו בחד תנא ונסיב להו בר' יהודה סתימאה דספרא ולא פליג ר' יהודה עליה דר' כלל, בירושלמי (ה"ו) אמרו משל למי שאינו מודה שמכפר דאפ"ה מכפר מי אפשר למימר למלכא לית את מליך.

רבי היא פירוש וס"ל דזבח רשעים תועבה אינו אלא בקרבנות של שאר ימות השנה ולא בשל יוה"כ ואגב אורחין שמעינן מיהת הא דאית לי' לרבי שיוה"כ מכפר על שאינם שבים ואפילו על כריתות ומיתות ב"ד אינו בעצומו של יום בלבד אלא עם קרבנותיו בזמן שבה"מ דמתני' דאוקימנא כוותה בשעיר המשתלח ושאר קרבנות היא ובהא מיתרצא לי מאי דמקשו כמה מרבנן ז"ל אשמעתין דמשמע דבין דרבי ובין דרבי יהודה פליגא אמתניתא דפרק בתרא דיומא בד' חלוקין כפרה שהיה ר"י דורש דאלו התם קתני דאפי' תשובה ויוה"כ אינן מכפרין אלא על ל"ת שאין בו כרת ומיתת ב"ד ולפום מאי דכתיבנא השתא לא ק"ל הא דהכא בזמן בס"מ דאיכא שעיר המשתלח ושאר קרבנות וההיא דר' ישמעאל בזמן שאין בה"מ כגון בזמן הזה וכי כתיב מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו בזמן שבה"מ קיים כתיב דבקרבנות יוה"כ כתיב. גירסת הספרים והתנן עבר על מ"ע וכו' ואיכא דמחקו ליה דגריס והתניא דהא מתניתא בההיא דר' ישמעאל ואין צריך למחוק דאע"ג דאין הלשון הזה במשנה עניינה יש דתנן חטאת ואשם ודאי מכפרין תשובה מכפרת על עשה ול"ת הניתק לעשה וכי הא אורחא למגרס בה והתנן כיון דאיתיה לעניינה כההיא דריש בבא בתרא דגרסי והתנן מחיצת הכרם שנפרצה וכדמפרש התם:

ואת מצותו הפר זה המפר ברית בשר פי' רש"י ז"ל דדריש לה מדכתיב מצותו מצוה יחידית שנצטוה בה אברהם אבינו ע"ה ואין צורך אלא דריש לה מדכתיב בפרשת מילה דאברהם וערל זכר אשר לא ימול וגו' את בריתי הפר. לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה פי ודוק' בהני תלת אבל בשאר עבירות אפילו עונה בה. אם אמרת בחטאת ואשם שאין מכפרין על המזיד פי' רוב חטאת ואשם קתני דהא איכא אשם שפחה חרופה ואשם נזיר וטמא וחטאת שבועת העדות ושבועת הפקדון שמכפרין על המזיד והנהו נמי אין מכפרין על עון חמור דכרת או מיתת ב"ד כמו יוה"כ. תאמר ביוה"כ שמכפר על המזיד כשוגג פירוש דהא כתיב בו בהדיא ועל כל פשעיהם לכל חטאתם גבי שעיר ופשעים אלו המרדים וכן בשעיר הפנימי:

ורמי סתם ספרא אסתם ספרא דתניא יכול לא יהא יוה"כ מכפר אלא א"כ התענה בו וקראו מקרא קדש פירוש רש"י ז"ל שקראו מקרא קדש בברכה שאמר מקדש ישראל ויום הכפורים ולפ"ז נלמד דברכת המועדות מן התורה ור"ת ז"ל פי' שעשאו קדש לשבות בו ממלאכה שהיה לו מחמת קדושתו ולא מחמת שלא היתה לו מלאכה:

לא התענה בו ולא קראו מקרא קדש מנין ת"ל יום הכפורי' הוא מ"מ ומשמע לן השתא דהיינו רבותא דקתני יוה"כ הוא מ"מ לומר שהוא מכפר ואפי' על כריתות דיוה"כ עצמו שהוא עומד במרדו עליהם וכ"ש שאר עבירות דעלמא אפי' עומד במרדו והיינו דרמי הא אסתם ספרא דלעיל וא"ת ואמאי לא משנינן דהא דקתני יוה"כ הוא מ"מ דהיינו שמכפר על שאר עבירות ובתשובה. והיינו רבותא דאנן ס"ד דכל שלא כבד וקדש יוה"כ כדינו כחול הוא אצלו ואינו וכפר לו כלום מכריתות ומיתת ב"ד ואפילו בתשובה קמ"ל יוה"כ הוא מ"מ אבל בלא תשובה אינו מכפר כלום ולהכי כתיב אף שחלק והתוס' הקשו זה ולא תירצו כלום והנכון בזה מ"ש הרמב"ן ז"ל דהשתא משמע לן דאם איתא דס"ל להאי תנא דאין יוה"כ מכפר אלא עם התשובה אם כן עשיתו כחטאת ומעתה דין הוא כי כשאינו מכבדו שלא יכפר אפי' עם התשובה וכדאמרינן גבי חטאת האומר אין חטאת ואשם מכפרים אינם מכפרים לו וא"כ ע"כ ס"ל שהוא מכפר אפילו בלא תשובה ולא דמי לחטאת זו היתה סברת המקשה ואביי קיבלה מיניה להאי משמעותא ותריץ לה וכו' ולהאי סברא לא ידענא אליבא דהאי תנא אך מאי חלק ומאי דריש ביה. אמר אביי ל"ק הא רבי האר"י פירוש דקמייתא ר"י והא רבי. ואע"ג דסתם סיפרא היא י"ל דתנאי היא אליבא דר' יהודה א"נ דתנא דספרא בתר דקתני חדא סתמא בר"י דסתם סיפרא סתם אחריתי כרבי וממילא ידעינן דלאו ר"י היא וכדאיכא כמה סתם מתני' דלא כר"מ ודלא כר"ע שאין הכלל אלא על הרוב. רבא אמר הא והא רבי ומודה רבי בכרת דיומיה פי' רבא לא קיבלה לשמעתא דהא בתרייתא כדקס"ד דמקשה ולית ליה נמי הא דאמרינן לעיל דר' יהודה לית ליה דרבי אלא ס"ל דהא דאמרינן דר' ס"ל כר"י לאו דוקא ות"ק דר"י אית ליה דר' וכדקתני אפילו ספרא קמייתא דיוה"כ מכפר אף על שאר חייבי כריתות אפילו בלא תשובה מ"מ דיוה"כ עצמו אינו מכפר וסתם ספרא קמייתא רבי דבעי תשובה בכרת דיומיה והא בתרייתא דקתני יוה"כ הוא מ"מ בשאר כריתות קמ"ל דלא דמי בהא לחטאת שאע"פ שהוא אינו מודה ביוה"כ לכבדו כראוי מכפר הוא לו על שאר כריתות ואפילו בלא תשובה וא"ת מ"מ תיקשי לן דהא כל סתם סיפרא ר"י י"ל דהא ל"ק דלהכי סתמא תנא דסתם סיפרא לאשמועינן דר"י אית ליה דרבי וא"ת ולימא הא והא ר"י וכאן בכרת דיומיה וכאן בשאר כריתות י"ל דהא ליתא דכיון דלא אשכחן לה בהדיא לר"י ואשכחן לה לרבי דקתני שיוה"כ מכפר בלא תשובה לית ליה למימר אלא דהא והא כרבי דמתני' וזה פשוט כנ"ל והשתא אליבא דרבא אך חלק למעוטי כרת דיומיה (פי' דאף דמועיל לשאר כריתות אף שאינו מודה ביוה"כ לכבדו מ"מ לכרת דיומא מיהא לא יועילו):

כגון דעבר סמוך לשקיעת החמה דלא הוה שהות ביום לכפוריה אי נמי דחנקתיה אומצא דאכל ומת לשעתיה ואין יוה"כ מכפר על המת בעבירה כיון שלא חל עליו אח"כ יוה"כ בחיות:

זה שביארנו במשנה ששעיר המשתלח מכפר על כל העבירות עשה ולא תעשה מזיד או שוגג הן שנודע ספקן כל שאינו בקרבן מיוחד שיתכפר לו בו הן שלא נודע הן כריתות ומיתות בית דין מ"מ למצות עשה מיהא אין צריך אלא כל שעבר על מצות עשה ועשה תשובה הראויה על הדרך שביארנוה במקומה נתכפר לו מיד ומ"מ כל שלא עשה תשובה הראויה אין מתכפר לו שאין לך מי שאינו תוהא שיתכפר אפי' בקרבן ואפי' ביום הכיפורים ואפי' במיתה ומעתה אינך צריך לומר על יום הכפורים שאינו מכפר על כרת דיומיה ר"ל כרת של עצמו כגון שאכל בו או עשה מלאכה אלא אף על שאר עבירות אינו מכפר אלא בתשובה שלימה הא כל שעשה תשובה מתכפר בו ואפי' מזיד חוץ ממקצת עבירות חמורות ביותר שכלם תולים והמיתה ממרקת כמו שיתבאר במקומות והקרבנות מ"מ אין מכפרין אלא על השוגג חוץ מארבעה שבאין על המזיד והם אשם של שפחה חרופה ושל נזיר ושל שבועת הפקדון וחטאת של שבועת העדות:

לענין ביאור הסוגיא מה שאמרו כאן הא והא ר' ומודה ר' בכרת דיומיה כלומ' שזו שאמרו שאין מכפר אלא על השבין פי' בכרת דיומיה וזו שאמ' יום הכפורים הוא מ"מ פירושו על שאר עבירות ואתה צריך לשאול והלא על שלא התענה בו ועשה בו מלאכה הוא אומר יום הכפורים הוא מ"מ כך פירושו אפי' לא התענה בו וכו' שהיה לנו לומר שאינו יום הכפורים אצלו מכפר הוא על שאר עבירות שבכל השנה אבל על של עצמו ר"ל עשיית המלאכה בו ואכילתו אינה מתכפרת אלא בתשובה ולענין פסק מיהא בזו אין לנו כמו שכתבנו:

אמר לי' אביי דוקא קא אמר מר דרבי סבר לה כר"י שהכהנים ולוים וישראל הושוו כולם להתכפר בשעיר המשתלח בשאר עבירות אבל ר"י לא סבר לה כרבי במאי דקאמר שכל עבירות שבתורה בין עשה תשובה ובין לא עשה תשובה יו"הכ מכפר ומש"ה קא מתוקמה מתני' כרבי ולא כר"י או דלמא כי היכי דרבי סבר לה כר"י לענין כהנים לוים וישראל שהושוו כולם בשעיר המשתלח בשאר עבירות ה"נ ר' יהודה סבר לה כרבי דאמר כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יו"הכ מכפר והיינו דקאמר רבי וסבר לה כר' יהודה ולא אמרת ר"י וסבר לה כרבי ומשום אורחא דמילתא למימר תלמיד סבר לה כרבי' מאי ולאו למימרא דרביה סבר לה כתלמידי' א"ל דוקא קא אמינא רבי סבר לה כר"י אבל ר"י לא סבר לה כרבי מאי היא כלומר והיכן שמעינן לי' לר"י דלא סבר כרבי דאמר כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יו"הכ מכפר דתניא בסיפרא יכול יהא יו"הכ מכפר על שבים ועל שאינן שבים ודין הוא וכו' עד ת"ל אך בעשור לחודש וגו' אך חלק מכפר הוא על שבים ואינו מכפר על שאינן שבים סתם סיפרא ר' יהודה וקאמר שבים אין שאינם שבים לא אלמא ר"י לא סבר לה כרבי:

ורמי סתם סיפרא אסתם סיפרא דתניא יכול לא יהא יו"הכ מכפר אלא א"כ התענה בו וקראו מקרא קודש ולא עשה בו מלאכה לא התענה בו ולא קראו מקרא קודש ועשה בו מלאכה מנין שמכפר ת"ל יום הכפורים מ"מ הנה אעפ"י שהוא רשע שהרי לא התענה ביו"הכ ולא קראו מקרא קודש ועשה בו מלאכה יו"הכ מכפר קשיא סתם סיפרא אסתם סיפרא אמר אביי ל"ק הא ר' יהודה הא רבי כלומר ההיא סתמא דקתני שבים אין שאין שבים לא ר' יהודה היא והאי סתמא אחרינא דקתני יו"הכ מכפר מ"מ רבי היא דמשמע דמכפר ואפי' על מי שהוא רשע ולא התענה ביו"הכ ולא קראו מקרא קדש ועשה בו מלאכה רבי היא דאמר כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה ובין לא עשה תשובה יו"הכ מכפר. רבא אמר הא והא רבי ומודה רבי בכרת דיומי' כלומר אע"ג דס"ל דכל עבירות שבעולם בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יו"הכ מכפר מודה רבי בכרת דיומי' כלומר במי שמתחייב כרת ביו"הכ עצמו מחמת שלא התענה בו ולא קראו מקרא קדש ועשה בו מלאכה שאין אותו יוה"כ מכפר לו על אותו עון ואעפ"י שמכפר לו על שאר עוונותיו שעשה קודם יוה"כ עצמו א"נ ביוה"כ שלא מחמת יו"הכ עצמו הילכך ההיא סתמא דקתני יו"הכ מכפר מכל עון דמשמע דמכפר לו ואעפ"י שלא התענה בו ולא קראו מקרא קדש ועשה בו מלאכה אשאר עבירות קאי בר מאותו עון של יו"הכ עצמו וההיא סתמא אחרינא דקתני שבים אין שאין שבים לא אעון דיו"הכ עצמו קאי כגון שלא התענה בו ולא קראו מקרא קדש ועשה בו מלאכה שאם עשה תשובה באותו יו"הכ עצמו מכפר לאחר שעבר על הכרת ועשה בו מלאכה ואכל יו"הכ מכפר שאעפ"י שבתחילתו הרי עבר על כרת דיומי' ואכל ועשה מלאכה כיון שחזר בו לאלתר ועשה תשובה באותו יו"הכ עצמו מכפר לו ואם עדין עומד במרדו הוא ומשלים אותו היום ולא עשה תשובה אינו מכפר דאי לא תימא הכי אלא אפי' כרת דיומי' נמי ס"ל לרבי דאותו יו"הכ מכפר לו ואעפ"י שלא עשה תשובה האי דקאמר כי כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה היכי משכחת לה לר' הא יו"הכ עצמו מכפר שהרי נפטר מכרת ומהדרינן אלמא לא כלומר משום הא לא איריא דאיכא למימר לעולם יו"הכ עצמו מכפר ואפי' על כרת דיומי' בין שעשה תשובה בין לא עשה תשובה ודקא אמרת א"כ האי דקאמר רחמנא כי כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה היכי משכחת לה כגון שאכל בלילי יו"הכ ומית בההוא ליליא דלא אתי לי' יומא לכפורי ליה:

ודייקינן תו ואכתי כרת דליליא הוא דאיכא כרת דיממא ליכא מאי איכא למימר דס"ל לרבי דלא משכחת לה כלל ומוקמינן ליה להאי קרא בדאכל בליליא והא בעצם היום הזה כתיב דמשמע ביום עצמו. ומהדרינן אלמא לא כלומר אכתי משכחת לה לכרת דיממא דמחייב עלה כגון דאכל אומצא וחנקתי' ומית לאלתר מיקמי דלפני יומא דקיימא לן שאין יו"הכ מכפר אלא עד שתחשך דהוה לי' מקצת יו"הכ אינו מכפר והאי כיון דמית לי' במקצת היום לא עלתה לו כפרה א"נ משכחת לה כגון דאכל סמוך לשקיעת החמה וגמרה לאכילתו בהדי גמר יומא דלא הוי לי' שהות ביום לכפורי לי':

ותנא תונא פי' אפירוקא קמא קאי דקאמר כגון שאכל אומצא וחנקתיה מקמי דלפני יומא דאלמא יו"הכ אינו מכפר אלא עד שתחשך:

בפרש"י בד"ה ורבנן דאית כו' מיתה ממרקת אחר יוה"כ אבל יוה"כ כו' עכ"ל מפירושו נראה דלרבנן נמי בשאר עבירות נמי מיתה אינה ממרקת בלא יוה"כ וכן נראה להוכיח דאל"כ הויא סברת רבי ורבנן הפוכים דלרבי מוכח לקמן גבי עביד בלילה ומת ואכל אומצא כו' דאף אם יוה"כ מכפר בלא מיתה בשאר עבירות מיתה בלא יוה"כ אינו מכפר וק"ל:

תוס' בד"ה בעומד במרדו כו' והא לא אתיא אפי' כרבנן דאית להו דמיתה כו' עכ"ל ולא ניחא להו לאוקמא כרבנן ובשלשה עבירות דסתמא קתני ולא איירי בג' עבירות כדמוכח בשמעתין דההיא דקתני דיוה"כ אינו מכפר על שאינן שבים לא מתוקם ליה כרבי ובג' עבירות משום דסתמא קתני ובשאר עבירות איירי ועוד נראה דאי מתוקמא התם כרבנן ובג' עבירות ה"נ איכא לאוקמא כרבי ובג' עבירות ואי משום דקתני מיתה דיוה"כ ותשובה סגי ה"נ תקשי לך לרבנן אמאי קתני יוה"כ דהא במיתה ותשובה סגי אלא ע"כ או או קאמר או מיתה ותשובה או יוה"כ ותשובה ודו"ק:

בד"ה שאין מכפרין כו' וי"ל דאיכא למיפרך שכן אין מכפר על חייבי כריתות כו' עכ"ל ומתרוייהו ליכא למילף דאם תפרך מה להנהו שאינן מכפרין על חייבי כריתות רוב חטאות ואשמות יוכיחו דמכפרין על חייבי כריתות ואין מכפרין על שאינן שבין מה לרוב חטאות ואשמות שאינן מכפרין על זדון אשם שפחה חרופה ונזיר יוכיחו דאיכא למימר מה להצד השוה שבהן שכל אלו אין כפרתן מרובה משא"כ יוה"כ דכפרתו מרובה ועי"ל מה להצד השוה שבהן שאין מכפרין על זדון כרת מיהו בשמעתין דבעי למגמר חדא מחדא לא בעי למפרך הך פירכא דכפרתו מרובה משום דאינו רק פירכא כל דהו ולא פרכינן לה אחדא מחדא כמ"ש התוס' לעיל ומתוך שמעתין הוכיחו כן דכפרתו מרובה אינה רק פירכא כל דהו ובזה יתיישב מה שהקשו התוס' לקמן ונימא דיוה"כ לא יכפר על המזיד מ"ד אחטאת כו' ולא פרכינן מה לחטאות ואשמות שאין כפרתן מרובה משום דהוי פירכא כל דהו ולא פרכינן לה אחדא מחדא ודו"ק:

בד"ה הואיל ומכפר כו' נימא דיוה"כ לא יכפר על המזיד מידי דהוה אחטאת כו' עכ"ל ואין להקשות דאדרבה דטפי נילף בק"ו מאשם שפחה חרופה ונזיר שיכפר יוה"כ על המזיד מדמכפר יוה"כ על חייבי כריתות והנהו אין מכפרין על חייבי כריתות די"ל דאיכא למימר חטאות ואשמות יוכיחו דמכפרין על חייבי כריתות ואין מכפרין על המזיד:

ודע דקושייתם דיוה"כ לא יכפר על המזיד היינו יוה"כ היום עצמו בזולת שעיר המשתלח כשיטתם לקמן דיוה"כ עצמו מכפר אבל על שעיר משתלח גופיה ודאי דלא הוה קשיא להו דלא יכפר על המזיד דהא ביה נמי כתיב מפשעיהם לכל חטאתם ופשעים היינו זדון ומיניה יליף נמי בפ"ב דכריתות מה פשעים דלאו בני קרבן כו' ומ"ש התוס' בתירוצם ועוד דאדרבא נילף משעיר הנעשה בפנים כו' ה"נ ה"מ למימר דנילף יוה"כ עצמו משעיר המשתלח אלא דניחא להו להזכיר מה שמפורש ביה לעיל בשמעתין בשעיר הנעשה בפנים דפשעים אלו המרדים ודו"ק:

כי דבר ה' בזה זה הפורק עול כו' מפורש פ' חלק:

רש"י בד"ה אלמא לא כו' ביוה"כ והא כו' ליה דאין מכפר כו' כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה לא קראו כו' קיבלו עליו בברכותיו לומר כו' כצ"ל:

גמרא ואת מצותו הפר זה המפר ברית בבשר. עפרש"י ולכאורה יל"פ משום דכתיב גבה בפ' לך את בריתי הפר:

רש"י ד"ה ורבנן. מיתה ממרקת אחר יוה"כ. בזה נראה דמתורץ קושית הרר"ש בתוס' ד"ה בעומד דהתם פי' מיתה או יוה"כ (וכמ"ש גם המהרש"א) דבעי תשובה עם כ"א בפ"ע:

תד"ה בעומד. והא לא אתיא אפי' כרבנן כו'. עי' מהרש"א ולפלא שלא הביא דברי התוס' דיומא שם:

תוס' ד"ה לא. דלא אשכחן כו'. נ"ב ולי נראה כדרש"י דאתי מזכור את יום השבת לקדשו את מרבי יום הכפורים דאקרי נמי שבת שבתון (ואפי' י"ט בכלל מצות קדוש היום) ודרשה דזכרהו על היין [פסחים דף ק"ו ע"א ועי' תוס' שם וש"מ] אסמכתא להיכא דאפשר והיכא דליכא יין ואיכא פת מקדש עליו. והיכא דליכא לא הא ולא הא מיהא חיובא דקדוש לקרותו מקרא קדש ודאי במקומו עומד. וצריך לקיימו בתפלה ואע"ג דתפלה גופה דרבנן. לא היא. אלא נוסחי הברכות ומניינן מדרבנן אבל עקר תפלה דאורייתא כדילפינן [בריש תענית ובספרי] מולעבדו בכל לבבכם:

'וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר', זֶה הַמֵּפֵר בְּרִית בַּבָּשָׂר (במדבר טו, לא). נראה דדרש 'מִצְוַת וָא"ו הֵפַר' וא"ו רמז לברית. גם דריש תיבת 'וְאֶת' על ברית שהוא לשון אות.

גמ' זה הפורק עול. עיין יבמות דף ט ע"א תוס' ד"ה מה:

גמ' בעומד במרדו ור' היא הארכתי בסוגיא זו מאוד בקונטרס לוית חן שלי וכאן אקצר. וצריך להבין מ"ט לא קאמר לעולם בדלא עביד תשובה כו' ומאי לשון בעומד במרדו דקאמר. ויש לומר דבס' תוספת יוה"כ מקשה מ"ט לא מדקדק הש"ס הכא כמו התם סוף יומא השתא ל"ת עשה מבעיא ויש לומר הנה קשה התם מאי מקשה השתא ל"ת עשה מבעיא דלמא משמעינן דאפי' עשה נמי בעי תשובה ולא מהני יו"כ לחוד רק ז"א דהרי התם מוקי מתני' כר' דיו"כ לא בעי תשובה ואם כן כל זמן דלא מוקי מתני' דהכא כר' לא היה קשה השתא ל"ת עשה מבעיא רק בתר דמוקי כר' ה"ל להקשות ה"נ כמו התם גם לזה יש לומר דלכאורה אין זה מוכרח דל"ת קיל מעשה דדוקא התם מיירי בעשה תשובה בודאי ל"ת קיל אבל הכא איירי דלא עשה תשובה ומצי איירי בעומד עדיין במרדו ואינו רוצה לקיים העשה שאז העשה חמור מל"ת דקיי"ל מכין אותו עד שתצא נפשו ולכן מדקדק לומר בעומד במרדו ודוק. ועי' לקמן בסמוך:

ברש"י ד"ה ורבנן כו' מיתה ממרקת אחר יו"כ כו' עי' מהרש"א שהוקשה לו מנ"ל דלא סגי בשאר עבירות במיתה לחוד ע"ש. ולפע"ד דהכא לר' זירא קיימי' דמשני בעומד במרדו ור' היא ואיהו אית ליה לעיל ח' ע"ב כדמקשה הש"ס וכי מאחר שאינו מכפר למה תולה אמר ר' זירא לומר שאם מת מת בלא עון ורבא הקשה עליו ואם מת מיתה ממרקת אף בלא יו"כ ע"ש אם כן ר' זירא ס"ל דאין מיתה ממרקת בלא יו"כ ושפיר פירש"י הכא. והנה יש לומר דרבא דאמר לעיל אם מת מיתה ממרקת בלא יו"כ וס"ל דמיתה מהני בלא יו"כ לכן קאמר לקמן כרת דיומא לית ליה ולא חש לשינויי דהש"ס דמשכחת ליה בסמוך לשקיעת החמה או חנקתי' אומצא נהי דשינויי דחיקא נינהו לאוקמא קרא דוקא בהכי מ"מ הרי כ' תוס' דה"ה מת מעצמו כל היום קודם השקיעה דיו"כ בסופו מכפר וזהו ודאי לא דוחק הוא ומ"ט נעלם זה מרבא אבל לפי הנ"ל א"ש כיון דס"ל לרבא דלרבנן מיתה ממרקת בלא יו"כ לא ס"ל שר' יחלוק על זה ויהיה סברות הפוכות וזהו היפך ממ"ש מהרש"א בדברי רש"י:

ובזה א"ש פסק הרמב"ם שפסק לחלק בין חמורות לקלות דבקלות לא בעי תשובה וס"ל דרבנן לא פליגי כ"א בחמורות דומיא דהנך ג' והקשה פני יהושע א"כ לוקמי מתני' כרבנן ובעומד במרדו דבקלות לא בעי תשובה וחמורות בתשובה איירי דהא השתא דמוקמינן כר' נמי לא בחד גוונא איירי דהא הנך ג' ע"כ בעי תשובה וע"כ הא כדאיתא והא כדאיתא ואם כן לוקי כרבנן ע"ש. והא"ש דר' זירא דס"ל לרבנן דמיתה בעי יו"כ או תשובה אפי' בשאר עבירות דלא הנך ג' ואם כן נהי דבקלות נחתינן חד דרגא די לן דמהני בהו מיתה לחוד אבל יו"כ לחוד לא ולא מצי לאוקמי מתני' כרבנן לכן קאמר ר' זירא בעומד במרדו ור' היא אבל רבא דס"ל בשאר עבירות החמורות מיתה לחוד מהני אם כן בקלות יו"כ לחוד נמי מהני כפסק הרמב"ם ובאמת לא צריכה לאוקמי מתני' השתא כר' אלא אפי' כרבנן רק ר' זירא לטעמיה הוא דמוקי כר' ודוק:

ובזה א"ש נמי מאי דפסק הרמב"ם דלא תעשה מהקלות הם ולפי מאי דמסיק הש"ס ביומא התם דוקא ל"ת הניתק לעשה הוא מהקלות אבל לא תעשה גמור מהחמורות הוא והיינו משום דקשיא להש"ס התם השתא ל"ת עשה מבעיא ע"ש וכבר כתבתי לעיל בסמוך דהך קושיא היינו משום דמוקי למתני' דהתם כר' דלרבנן לק"מ דנקט עשה לרבותא דאפ"ה יו"כ לחוד לא מהני והשתא הא דדחקי' ומוקי מתני' כר' התם משום דמתני' דשבועות נמי אתי' כוותיה והיינו דוקא לר' זירא אבל לרבא גם מתני' דשבועות גם מתני' דיומא לא אתי' כוותיה דר' ולק"מ קו' הש"ס דהתם ול"ת הוה ל"ת גמור ודו"ק:

אך לפמ"ש דהרמב"ם פסק דקלות יו"כ בלא תשובה מהני גם לרבנן אם כן גם אי אתי' כרבנן נמי קשה השתא ל"ת עשה מיבעיא וליכא למימר דנקט עשה לרבותא דאפ"ה לא מהני יו"כ בלא תשובה ז"א דבקלות כ"ע מודו דלא בעי תשובה. וי"ל דהתם איירי ביו"כ בזמן הזה דליכא שעיר המשתלח והרמב"ם פסק בזה"ז אפי' קלות בעי תשובה ועיין מ"ש לקמן בסמוך אי"ה:

גמ' אבל ר' יהודה לא ס"ל כר'. בזה א"ש מאי דקאמר הש"ס דרבי ישמעאל ס"ל אין בה ויש בה בר קרבן הוא ולא סגי ליה בידיעת בית רבו עי' לעיל ט' ע"א ובתוס' שם משום דלמאן דס"ל ידועת בית רבו ע"כ אין בה היינו תינוק שנשבה וזהו דוחק גדול דכל שעירי רגלים ור"ח וחיצון דיו"כ מכפרים על תינוק שנשבה כמ"ש פ"י ותי' על זה דמכפרים נמי איש בה ואין בה והא דכתי' אחת בשנה ולא פעמים בשנה מוקי לה ר' למזיד מכפר בלא תשובה וזה רק אחת בשנה ור' לטעמיה דיו"כ לא בעי תשובה ע"ש בפ"י אבל ר' ישמעאל איהו רבנן דר' וס"ל כר' יהודה כמ"ש תוספות ביומא אם כן לא מצי ס"ל ידיעת בית רבו וק"ל:

תלמוד לומר אך חלק לפי פסק הרמב"ם לחלק בין יו"כ עם השעיר ליו"כ בזמן הזה אם כן דלמא לעולם ר' יהודה ס"ל כר' והא דקאמר יו"כ מהני בלא תשובה מהכרת תכרת היינו עם השעיר וברייתא דספרא איירי יו"כ בזמן הזה והכי איירי התם בהדיא ע"ש בספרא דמרבי' מדכתיב ב' פעמים יו"כ היא דמכפר אפי' בלא שעיר. וי"ל דקשה אדבעי למילף מחטאת דבעי תשובה אדרבא נילף משעיר המשתלח דלא בעי תשובה וכמ"ש תוס' סוף ד"ה הואיל כו' אדרבא נילף משעיר הנעשה בפנים כו' וצריך לומר דשעיר המשתלח גופיה דמכפר בלא תשובה לא נדע אלא מדאיצטרך אך חלק גבי יו"כ בזמן הזה ש"מ בדאיכא שעיר מכפר בלא תשובה אבל כל כמה דלא כתיב אך לא נדע שעיר המשתלח וא"כ ע"כ ר' יהודה לא ס"ל כר' דלר' ידעינן שעיר המשתלח דמכפר בלא תשובה מהכרת תכרת וא"ש ודו"ק:

תוס' ד"ה הואיל כו' ועוד אדרבה נילף משעיר הנעשה בפנים כו' שבקו תוס' לשעיר המשתלח ועי' מהרש"ך הובא בס' קרבן אהרן ולפע"ד משום דעיקר קו' תוס' אחמורות דאלו קלות ידעינן דמכפר במזיד דומיא דשפחה חרופה עי' מהרש"א ואם כן עיקר קושייתם מנ"ל דמכפר חמורות במזיד ולא מצי לשנויי משעיר המשתלח דאיהו גופא מנ"ל דילמא מפשעיהם אקלות קאי אבל מפנימי מוכח שפיר דמכפר אמקדש וקדשיו שהם חמורות דחייב כרת וא"ש ודו"ק:

ד"ה תלמוד לומר כו' דלמא בעשה תשובה מיירי פי' שאכל ביו"כ ואחר כך באותו יום עצמו מתחרט על אכילתו ואף ע"פ שלא התענה שכבר אכל מ"מ מהני החרטה שהיא התשובה בכל הש"ס (והסיגופים נקרא יסורים) עם היום. א"נ שאכל חלב לפני יו"כ ומתחרט ושב על אכילת החלב נהי דאינו שב מרשעתו ואוכל ביו"כ מ"מ מהני אחלב דהכי קיי"ל מומר לאוכל חלב ומביא קרבן על הדם שב מידיעתו קרינן עי' הוריות י"א ע"א רבא אמר דכ"ע מומר לאכל חלב לא הוה מומר לדם כו' ע"ש. ובחנם נתקשה בעל קרבן אהרן בכל זה:

אהודך בניב ושפתים. החונן לאדם דעות:
עזרתני בשבועות שתים. פרק ראשון שבועות:
ככה אל תעזבני. העומד לימין עני, הדריכני באמתך ולמדני. בידיעות פרק שני:

בגמרא אמר ר' זירא בעומד במרדו ורבי היא דתניא אומר כו' חוץ מפורק עול כו'. ולפ"ז צריך לומר דהא דקתני במתניתין על שאר עבירות שבתורה שעיר המשתלח מכפר היינו לבר מפורק עול ואינך ולאו דהנך תלת אין להן כפרה כלל בשעיר המשתלח אלא דכל עבירות אפילו בלא תשובה והנך תלת בתשובה בהדי שעיר המשתלח אלא דלפ"ז נראה דרבי זירא דמוקי לה כרבי ולא כרבי יהודה דבסמוך דפליג אדר' היינו משום דניחא ליה לאוקמי לסתמא דמתניתין כרבי משום דס"ל כוותיה וכמו שאבאר בסמוך והכי משמע נמי בשילהי יומא דדחיק הש"ס לאוקמי סתם מתניתין דהתם דקתני מיתה ויה"כ מכפרין עם תשובה כרבי ובאוקימתא דחיקא ונראה דהיינו נמי משום דהלכה כרבי בהא וע"כ צ"ל כן דאלת"ה שפיר הוי מצינן לאוקמי מתניתין אפילו כרבי יהודה דבסמוך וכפשטא סתם מתניתין דשילהי יומא דיה"כ לחוד ותשובה לחוד אין מכפר על חמורות דכריתות ומיתות ב"ד עד דאיכא תרווייהו תשובה ויה"כ והכי איירי נמי מתניתין דהכא דכולהו כפרות דמתניתין היא עם תשובה אלא דהך בבא דהקלות דקתני בה הזדונות והשגגות הודע ולא הודע איכא לאוקמי דשעיר המשתלח מכפר אפילו בלא תשובה דהא רבי יהודה דבסמוך דפליג אדרבי וקאמר דאין יה"כ מכפר אלא על השבים בין למאי דבעי למילף בבנין אב מחטאת ואשם ובין למאי דמסיק דיליף לה מאך חלק שפיר מצינן למימר דלא ממעט אינן שבין אלא בחמורות כגון כריתות ומיתות ב"ד בין בזדונן ובין בשגגן והיינו דומיא דחטאת ואשם משא"כ בהקלות וכ"ש לענין חייבי עשה לעולם דר' יהודה נמי מודה דיה"כ מכפר אף בעומד במרדו כמו לרבי בכל עבירות ואי משום דרבי זירא בעי לאוקמי כולהו בבי דשעיר המשתלח דמתניתין בחד גוונא א"כ השתא נמי דמוקי לה כרבי אפ"ה לא הוי בחד גוונא דהא בהנך תלת מודה רבי דבעו תשובה אע"כ מדלא מוקי לה ר' זירא בהכי ודאי משמע דרבי זירא כרבי ס"ל וכיון דבהכי סלקא כולה שמעתא דהכא ודשילהי יומא א"כ יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות תשובה שפסק להדיא דלא כרבי אלא דבכל עבירות החמורות אין יה"כ ושעיר המשתלח מכפרין אלא בתשובה והיינו כריתות ומיתות ב"ד ושבועת שוא ושקר אלא דבקלות כגון עשה ול"ת כתב דמהני אפילו בלא תשובה והיינו דלא כרבי ואדרבה לפי שיטתו תקשי כולה סוגיא דשמעתין דהוי מצי שפיר לאוקמי אפי' כרבי יהודה והוי רישא וסיפא רבי יהודה ובלא"ה יש לדקדק הרבה אלשונות הרמב"ם ז"ל דכבר הרגישו בזה קצת מפרשי דבריו הכ"מ והלחם משנה ע"ש ואין כאן מקומו להאריך מיהו לפי מה שאפרש בסמוך ממילא רווחא שמעתא ויתיישבו כמה קושיות על שיטת הרמב"ם ז"ל ודוק:

בתוס' בד"ה בעומד במרדו ורבי היא והקשו בתוס' בשם רבינו שלמה מדרוי"ש דבפרק בתרא דיומא אמרינן מיתה ויה"כ מכפרין עם התשובה כו'. ומקשה התם בגמרא הא מני דלא כרבי משמע דלרבנן א"ש והא אפי' כרבנן נמי לא אתיא דאית להו דמיתה בלא תשובה נמי מכפר' אשאר עבירות חוץ מהני תלת ותירצו דלרבנן מיתה אינה ממרקת אלא ביסורין אבל לרבי מיתה ויה"כ ממרקין לגמרי אפי' בלא יסורין אלו תמצית דברי התוס' ומשמע מדבריהם דפשיטא להו דהך ברייתא דבסמוך דמחלק בין הנך דנפקו מקרא דהכרת תכרת ובין שאר חייבי כריתות ומיתות ב"ד אתיא אליבא דכ"ע אפילו לרבנן דרבי ולכאורה שכן נראה ג"כ מלשון רש"י בסמוך בד"ה ורבנן אלא דהמעיין בלשון התוס' בשילהי יומא נראה דפשיטא להו לאידך גיסא דרבנן לא דרשו כלל האי קרא דהכרת תכרת לענין הנך תלת מדלא מנינהו בהדי אינך שלשים ושש כריתות ברפ"ק דכריתות דמשמע דתו ליכא והיינו מהטעם שכתבו שם באריכות בשם ר"י דרבי לטעמיה ורבנן לטעמייהו ע"ש ותמצא נחת בדבריהם וה"נ משמע להדיא בפרק חלק (סנהדרין דף צ"ט) דמייתי התם כמה ברייתות דמפקי להאי קרא כי דבר ה' בזה למילי אוחרנייתא ולא בהני תלת גם מה שתירצו בתוס' כאן דלרבנן דרבי מיתה אינה ממרקת אלא ביסורין נמי לא משמע הכי בסוגיא דשילהי יומא דהתם משמע דלכולהו תנאי לבר מרבי סברו דאין שום דבר מועיל בלא תשובה ובתשובה נמי לא נזכר שם כלל ענין יסורין אלא דוקא לחילול השם לחוד הוא דאמרינן הכי משא"כ בשאר כריתות ומיתות ב"ד אמרינן התם להדיא בהאי ברייתא דד' חילוקי כפרות דתשובה ויה"כ תולין ומיתה ממרקת וה"נ משמע פשטא דמתניתין דהתם וכן נראה להדיא מלשון הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות תשובה דהא דקתני מיתה ויה"כ מכפרין עם תשובה היינו כהנך תנאי דברייתא דד' חילוקי כפרות ע"ש ובכ"מ ואף שיש לחלק בין יסורין דהתם דאיירי מחיים ובין הנך יסורין שכתבו התוס' דאיירי לאחר מיתה בגיהנם כל זה היינו לפי המסקנא דהכא דרבנן דרבי דרשי הכרת תכרת לעה"ב וא"כ עכ"פ שפיר מקשה הכא ורבנן ולאו משום האי דרשא דהנך תלת אלא משום עיקר דרשא דהכרת תכרת מאי דרשי ביה כיון דיה"כ בלא תשובה לא מהני כלל ועם תשובה נמי אינו אלא תולה ומיתה היא דממרקת ובסוגיא דהכא גופה נמי משמע דאפי' רבי יהודה דפליג אדרבי וקסבר דאין יה"כ מכפר אלא בתשובה לאו מהאי קרא דהכרת תכרת יליף לה אלא מבנין אב ומאך חלק וא"כ כ"ש דמקשה הכא שפיר ורבנן והיינו רבי יהודה בר פלוגתיה האי הכרת תכרת מאי עביד ליה ומוקי לה לעה"ב ולפ"ז בין בסוגיא דהכא ובין בסוגיא דהתם לא איירי כלל ביסורין דלאחר מיתה וממילא דלפ"ז כ"ש דלא א"ש הא דמסקו התוס' אבל לר' יהודה מיתה ויה"כ ממרקין לגמרי אפי' בלא יסורין והיינו בלא יסורי גיהנם לפירושם דמלבד שיש לתמוה איך יצאו דברים כאלה מפה קדוש של רבותינו בעלי התוס' שהוא ממש נגד כמה פשוטי מקראות דאיירי לענין שכר ועונש לאחר מיתה ואיך יתכן לומר דלר' לא איירי אלא בהנך תלת ודברים אלו הן מעיקרי הדת ולא מצינו שנחלק אדם בזה מעולם שמשפט הרשעים בגיהנם נחלקו לכמה ענינים מחולקים יש מהם נידונין י"ב חדש ויש מצפצפים ועולים ויש שאין להם תקנה כדאיתא להדיא בפ"ק דר"ה ומייתי כולהו מקרא אלא דמלבד זה אף לפי שיטתם ליישב קושיית ה"ר שלמה מדרוי"ש לא היו צריכין לדבר זה אליבא דרבי דאי משום דסוגיא דיומא משמע להו הכי למאי דאמרינן התם דהא דקתני מיתה ויה"כ מכפרין עם התשובה אתיא אפי' כר' דנהי דתשובה בעי יה"כ אפ"ה מיתה או יה"כ לא בעו תשובה אלא דאפ"ה לא משמע דמהני לגמרי בלא יסורין דגיהנם דבמתניתין דהתם לא נזכר כלל מענין יסורין אלא הא דקתני שמכפרין היינו שמכפרין מעיקר כרת בין בעה"ז ובין בעה"ב שאינו נכרת לגמרי אלא שיש לו תקנה והיינו ע"י יסורין כל זה נראה לי ברור ודברי התוס' בזה צריכין עיון גדול ואחר זה מצאתי להדיא בתוס' ישנים דשילהי יומא שכתבו דלרבי נמי אין מכפרין אלא ע"י יסורין ע"ש אף שהלשון מגומגם עם כל זה כדי שלא להניח דברי התוס' בתימא כל כך היה נראה לי לפרש דברי התוס' עכ"פ דמ"ש דלר' מיתה ויה"כ אפי' בלא תשובה מהני אפילו בלא יסורי גיהנם בשאר חייבי כריתות ומיתות ב"ד דהיינו דוקא במי שבא לידו עבירה אחת או שתים מחייבי כריתות ומב"ד באקראי בעלמא כדאיתא להדיא בכמה דוכתי בגמרא בר"ה וביומא דעד ג' פעמים מוחלין לו כדכתיב הן יפעל אל פעמים ושלש עם גבר ואמרינן נמי דמעביר ראשון ראשון (ונהי דלקושטא דמלתא הנך סוגיות נמי איירי עם תשובה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' תשובה אפ"ה אין תימא כל כך לומר דלהתוס' כאן אליבא דרבי היינו אפי' בלא תשובה) משא"כ ברשעים גמורים שעונותם מרובים מזכיותם ונשתרשו בחטא אפי' רבי מודה דאפי' בשאר עבירות אין להם תקנה אלא בתשובה ובזה אין מקום לקושיית התוספות ישנים בשילהי יומא ע"ש ובכה"ג גופא יש לי ליישב דברי התוספות דהכא אליבא דרבנן לענין מיתה דממרקת בלא תשובה בשאר עבירות כן נראה לי ודוק היטב ומה שהוצרכתי להאריך בזה היינו ליישב כמה סוגיות דפירקין אליבא דרבי וכמו שאבאר בסמוך:

שם בגמרא ומי מצית מוקמית לה כרבי הא מדסיפא ר' יהודה כו' אמר רב יוסף רבי היא וסבירא ליה כרבי יהודה כו'. ובהכי סלקא שמעתין דכולה מתני' בענייני כפרות איכא לאוקומי כרבי דאפילו בעומד במרדו יה"כ מכפר בכל חייבי כריתות ומב"ד וא"כ לפ"ז ממילא נמי דה"ה על זדון טומאת מקדש וקדשיו דקתני מתני' דשעיר הפנימי מכפר היינו נמי אפי' עומד במרדו דודאי לא גרע שעיר הפנימי דחשיב טובא (ואיסור טומאת מקדש וקדשיו נמי קיל משאר חייבי כריתות לענין עולה ויורד) משעיר המשתלח בשאר עבירות החמורות שמכפרין אפי' בחייבי מב"ד היכא דלא אתרו ביה אפי' עומד במרדו וא"כ לפ"ז מאי האי דקתני במתני' דעל שיש בה ואין בה שעיר הפנימי תולה להגין מן היסורין עד דמייתי קרבן וביש בה ויש בה אינו מתכפר כלל אפי' לתלות היכא דאתיידע ליה סמוך לשקיעת החמה וא"כ לקתה מידת הדין דעל הזדון מתכפר כפרה גמורה אפילו בעומד במרדו ובשוגג ביש בה ויש בה לית ליה כפרה כלל אפי' לתלות ושפיר הול"ל דמכפר כפרה גמורה לגמרי אלא דאפ"ה מחויב להביא קרבן כיון שכבר מחויב ועומד ודינו מסור לב"ד ובכה"ג במזיד נמי חייב ואפי' יוה"כ עם תשובה לא מהני היכא דאתרו ביה למלקות או למיתה וכ"ש דקשה טפי ביש בה ואין בה אהא דאמרינן לעיל שאינו תולה אלא להגין מן היסורין ומאי כולי האי מה"ת נאמר דאינו מתכפר כפרה גמורה ממש אלא כשיתוודע ליה יביא קרבן מגזירת הכתוב כמו בשאר עבירות דכתיב בהו או הודע כמו שהארכתי בזה וכדמשמע בכל הסוגיא דלעיל ובלשון התוס' ובשלמא אי הוי מוקמינן לה לכולה מתני' בין בשעיר הפנימי ובין בשעיר המשתלח דכולהו דוקא בעבד תשובה איירי כר' יהודה דבסמוך א"כ א"ש טובא ולא קשיא כלל הנך קושיות דהא דשעיר הפנימי ושעיר המשתלח מכפרין על הזדונות היינו משום תשובה דאיכא בהדייהו משא"כ בשגגות דטומאת מקדש וקדשיו שפיר מצינן למימר כיון דלא שייך תשובה גבייהו לא מיבעיא בלא נודע אלא אפילו בנודע ועדיין לא הפריש קרבן לא שייך ביה ענין תשובה כלל עד שיביא קרבנו ויסמוך עליו ויתודה שזה עיקר כפרה ועיקר התשובה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' תשובה וכיון דהכי הוא שפיר אמרינן דשעיר הפנימי אינו אלא תולה והיכא דאתידע ליה קודם יה"כ לא מהני כלל אפי' לתלות אי משום שהיה לו להביא קרבנו מיד או להפריש מיד ותו לא מיקרי שב מידיעתו או משום דכיון שיש לו תקנה לאלתר לאחר יה"כ מש"ה אינו אלא תולה כדי שלא יעבור בבל תאחר משא"כ למאי דמוקמינן השתא כר' דאפי' בעומד במרדו מכפר הדרא קושיא לדוכתיה דאמאי נרע שוגג טפי מעומד במרדו במזיד וכל זה מלבד מה שהקשיתי לעיל דאי מוקמינן לכל הנך חילוקי כפרות דמתני' כרבי לא א"ש כל הסוגיא דלעיל דמפרשינן דאין בה ויש בה בשעיר החיצון ואין בה ואין בה בר"ח ודרגלים כולהו לא משכחת לה אליבא דרבי אלא בתינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים וזה דוחק גדול לומר דכל קרבנות הללו לא באו לכפר אלא על תינוק שנשבה לחוד וכמו שהארכתי בזה בסוגיא דלעיל. והנלע"ד בכל זה ליישב חדא מגו חדא דכל השקלא וטריא דלעיל בהנך חילוקי כפרות דאמרינן דהא דכתיב בשעיר הפנימי אחת בשנה ודרשינן מינה דכפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה ומוקמינן לה דלא קאי אלא לענין שוגג וביש בה ואין בה דשעיר זה תולה עד דמתיידע ליה ומייתי כפרה היינו משום דקאי אמתני' דריש פירקין דר' יהודה דקאמר הכי ואיהו מרי' דשמעתא ואליבא דר"ע אמרינהו וכמו שכתבתי במשנתינו והך ברייתא דלעיל דף ח' ע"ב דמיירי בהכי וכל השקלא וטריא דלעיל בגמרא עלה דהך ברייתא דת"כ נמי ר' יהודה אמרינהו כדאיתא להדיא דברי ר' יהודה וכדאמרינן ברפ"ק דמגילה דסתם ספרא ר' יהודה אליבא דר"ע היא וא"כ מש"ה לא מצי לאוקומי הך דרשה דאחת בשנה לענין מזיד דהא שמעינן להדיא בשמעתין דהך ברייתא דספרא דאין יה"כ מכפר אלא על השבים ר' יהודה היא והיינו נמי בשיטת ר"ע דשמעינן ליה להדיא בשילהי יומא גבי ד' חלוקי כפרות שאמר ראב"ע משום ר' ישמעאל דבעבר על כריתות ומיתות ב"ד תשובה ויה"כ תולה ויסורין ממרקין ואמרי' עלה בירושלמי דיומא ודשמעתין דאמר ר' יוחנן זו דברי ר' ישמעאל ור"ע א"כ סתם מתני' דיומא נמי אליבא דהנך תנאי מיתוקמי וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' תשובה שפסק כן להלכה וא"כ לפ"ז תו ליכא לאוקמי האי דרשה דאחת בשנה דשעיר הפנימי לענין מזיד דאי בלא תשובה לא מהני כלל על שאינן שבים ואי בדעביד תשובה נמי הא אמרינן דאינו מכפר כפרה גמורה אלא תולה ובתשובה לחוד ודאי נמי פשיטא דתולה קצת שאין לך דבר שעומד בפני תשובה אפילו חמורה שבחמורות ומהאי טעמא נמי לא מצינן לאוקמי לענין שוגג היכא דאתא לידי כפרה כגון ביש בה ואין בה וכ"ש ביש בה ויש בה דהאי בר כפרה ממש דכיון דעיקר כפרה אפי' בשוגג דחייבי כריתות לא הוי אלא ע"י תשובה כדאמרינן בשמעתין להדיא דאפי' חטאת ואשם אינן מכפרין על שאינן שבים והיינו כל זמן שלא התודה כדפירש"י א"כ בהנך שוגגין דאתא לידי כפרה וכ"ש היכא דבר כפרה ועדיין מחוסר וידוי ובכלל שאינן שבים הוא א"כ אי אפשר לומר דשעיר הפנימי מכפר לגמרי מש"ה מוקמינן לקרא דאחת בשנה דדחיק ומוקי אנפשיה לענין אין בה ויש בה דתולה עד שיביא קרבן ויתודה וכדמוקי לה ר' זירא ורבא לעיל ורבי זירא נמי לשיטתיה דהכא דמוקי לה מתניתין כרבי ולא כר"ע וכמו שאבאר בסמוך. נמצא דכל זה היינו דוקא אליבא דרבי יהודה והנך תנאי דקיימי בשיטה זו משא"כ לרבי גופא דאית ליה הכא דאפילו במזיד ועומד במרדו יה"כ מכפר בכל חוץ מהנך תלת וממילא דכ"ש דהאי זדון דטומאת מקדש וקדשיו דשעיר הפנימי מכפר היינו נמי בכה"ג אפילו בלא עביד תשובה א"כ בפשיטות מצינן לאוקמי האי דרשא דאחת בשנה בכה"ג גופא אפילו בעומד במרדו ולא עביד תשובה וזה חידוש גדול בשעיר הפנימי כיון דלא אשכחן כוותיה כ"א אחת בשנה ומכ"ש דמיתוקמא נמי שפיר אפי' בשוגג ביש בה ואין בה או אפי' ביש בה ויש בה דאף ע"ג שמחויב להביא קרבן לאחר יה"כ היינו מגזירת הכתוב דאין יה"כ פוטרו מקרבן כיון שבידו לתקן כי היכי דאין שעיר המשתלח פוטרו מקרבן וממלקות וממיתה מ"מ עיקר שגגת קרבן בדיני שמים כבר נתכפר ליה כפרה גמורה ע"י שעיר הפנימי דאע"ג דמחוסר וידוי אפ"ה אין הוידוי מעכב דלא גרע ממזיד שעומד במרדו ומשוגג שמבעט בפירוש ואומר שאינו רוצה להביא קרבן אפ"ה יה"כ מכפר כפרה גמורה לענין דיני שמים. ולפ"ז ממילא רווחא שמעתא נמי אליבא דרבי ואין צורך לומר דשעירי רגלים ודר"ח מכפרין על תינוק שנשבה אלא דס"ל כר"ש רביה דכל השעירים כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו והיינו אפילו ביש בה ואין בה:

ידיעות הטומאה פרק שני

בעומד במרדו. דלא עבד תשובה ודקשיא לך זבח רשעים תועבה מתני' רבי היא דאמר יוה''כ מכפר על שאינן שבין והאי קרא מוקי לה בשאר יומי: פורק עול. כופר בעיקר: מגלה פנים בתורה. בא על דברי תורה בחוצפא ובגלוי עזות פניו כגון (סנהדרין דף צט:) מנשה שהיה יושב ודורש באגדות של . דופי לא היה למשה לכתוב אלא ותמנע היתה פלגש וילך ראובן בימי קציר חטים (בראשית ל): ברית. בשר מילה: דבר ה' בזה זה הפורק עול. שביזה דיבור ראשון שאמור בסיני אנכי ה' אלהיך (שמות כ) שלא שמעו אותו אלא מפי הגבורה: ומגלה פנים. מדאפקיה קרא בלשון בזיון וזה בוזה דברי תורה הוא: זה המיפר ברית בבשר. שהיא מצוה יחידית: לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה. אלמא בשאינו שב קאי קרא ובהנך תלת הוא דגלי לן אף לאחר יוה''כ הא בשאר אע''פ שאינו שב יום הכפורים מכפר: ורבנן. דאית להו נמי בשאר עבירות דאין יוה''כ מכפר על שאינן שבין אמרי לך הא דגלי לן קרא בהנך תלת לאו ביוה''כ איירי אלא הכרת תכרת דקאמר תכרת לעולם הבא שאף מיתה אינה ממרקת על שלש הללו בלא תשובה אבל שאר עבירות בלא תשובה נמי מיתה ממרקת אחר יום הכפורים אבל יוה''כ בלא מיתה לא: שאם עשה תשובה. ואין עונה בה מיתה ממרקת אף על שלש הללו ולא תכרת לעולם הבא: אחד ישראל וכו'. מתכפרים משאר עבירות בשעיר המשתלח: ומאן אית ליה האי סברא. דכהנים מתכפרין במשתלח: רבי יהודה. לקמן בהאי פירקא: אבל ר' יהודה לא סבר לה כרבי. שיהא יוה''כ מכפר על שאינן שבים ולא אתיא מתניתין אליביה: או דלמא. רבי יהודה נמי כרבי סבר לה ומתניתין רבי יהודה נמי והאי דלא אמר רבי יהודה היא וסבר לה כרבי אורחא דמילתא שייך טפי למימר רבי היא וסבר לה כר' יהודה רביה ולא למימר רבי יהודה היא וסבר ליה כרבי תלמידיה: דוקא קאמינא רבי סבר לה כרבי יהודה. בשעיר המשתלח דע''כ מתניתין רבי היא כדאוקימנא מדקתני יוה''כ מכפר על שאינן שבין אבל ר' יהודה לא סבר ליה כרבי דתניא אין יוה''כ מכפר על שאינן שבין לרבי יהודה: חטאות ואשמות אין מכפרין אלא על השבין. דכתיב (במדבר ה) והתוודו את חטאתם וגו' (ויקרא ה) והתודה אשר חטא עליה: שאין מכפרין על המזיד כשוגג. רוב חטאות ואשמות אין מכפרין על המזיד כשוגג אלא אשם שפחה חרופה ואשם נזיר טמא ואשם שבועת הפקדון וחטאת דשבועת העדות: אך חלק. אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא וכל אכין ורקין מיעוטין ללמדך שפעמים שאין יוה''כ מכפר: סתם סיפרא. תורת כהנים ר' יהודה היא הכי אמרינן בסנהדרין באלו הן הנחנקין (דף פו.): לא קראו מקרא קודש. לא קיבלו בברכותיו לומר מקדש ישראל ויוה''כ: ומודה רבי בכרת דיומא. הא דתניא קמייתא דאינו מכפר על שאינן שבין בכרת של יום הכפורים קאמר של עינוי ושל מלאכה אבל על כל שאר עבירות מכפר אף על פי שעשה בו מלאכה ולא התענה בו: דאי לא תימא הכי. דבכרת דיומיה מודה רבי דלא מכפר ותימא דאכרת דיומיה מכפר: כרת דיוה''כ לית ליה לרבי. בתמיה א''כ למה כתב רחמנא ביום הכפורים כרת בשלמא שאר כריתות דאי מיית קודם יוה''כ לא איכפר אבל הנך למה לי הא כי עבר עליה מכפר עליה הא יומא: אלמה לא: בתמיה כלומר אלמה אי אית ליה לרבי דמכפר על כרת דיומיה בלא תשובה לא איכא כרת ביום הכפורים: והא משכחת לה כגון דעבד בליליא ומית דלא אתי יממא לכפורי ליה. שאין מכפר אלא יום כדכתיב (ויקרא טז) כי ביום הזה יכפר עליכם:

בעומד במרדו. הקשה הר''ר שלמה מדריו''ש דבפרק בתרא דיומא (דף פה: ושם) אמרינן מיתה ויום הכפורים מכפרים עם התשובה עם התשובה אין בפני עצמו לא הא מני דלא כרבי והא לא אתיא אפילו כרבנן דאית להו דמיתה בלא תשובה מכפרת בשאר עבירות דלאו הנך שלשה ויש לומר דהכא לא קאמרי רבנן דמיתה ממרקת אלא עם היסורין והדינין שדנין אותו לאחר מיתה וע''י כך אינו נכרת לעולם הבא אבל עם התשובה מיתה ממרקת לגמרי שאין נדון עוד ביסורין לאחר מיתה אבל לרבי מיתה ויוה''כ בלא תשובה ממרקת לגמרי בשאר עבירות והשתא אתי שפיר כרבנן: שאין מכפרין על המזיד. פירש בקונטרס רוב חטאות ואשמות אין מכפרין על המזיד אלא אשם שפחה חרופה ואשם נזיר טמא ואשם שבועת הפקדון וחטאת דשבועת העדות וא''ת ונגמר מהנהו שמכפר על הזדון כשוגג וי''ל דאיכא למיפרך שכן אין מכפר על חייבי כריתות וחייבי מיתות ב''ד: הואיל ומכפר על המזיד. וא''ת נימא דיוה''כ לא יכפר על המזיד מידי דהוה אחטאת ואשם וי''ל דקרא דיוה''כ הוא איכא למ''ד דמשמע אפי' אינם שבים וכ''ע מודו דמרבינן במזיד ועוד דאדרבה נילף משעיר הנעשה בפנים שמכפר על המזיד: לא קראו מקרא קודש. פירש בקונטרס שלא קיבלו עליו בברכותיו לומר מקדש ישראל ויום הכפורים ואין נראה דלא אשכחן ברכות ביום הכפורים דליהוו דאורייתא ונראה לר''ת קראו מקרא קודש שמודה שב''ד קדשוהו ושובת ממלאכה בשביל קדושת היום ולא קראו מקרא קדש שאינו שובת מחמת קדושת היום אלא מחמת שמתעצל לעשות מלאכה: תלמוד לומר יום כפורים הוא מכל מקום. תימה דלמא בעשה תשובה איירי ולעולם סבר תנא דאינו מכפר אלא על השבין: דאי לא תימא הכי. ואם תאמר למה לו אך חלק למאי דס''ד השתא דידעינן מסברא דכרת דיום הכפורים לרבי לית ליה וי''ל דהמ''ל ולטעמיך או שמא איצטריך אך אפי' חזר בו מעבירה אלא שמבעט בכפרה שאינו רוצה שיום הכפורים יכפר: דעבד סמוך לשקיעת החמה. אבל לאחר שילוח שעיר לא מצי לאוקומה שהוא מכפר כל היום ואף על גב דמשמע לעיל (דף ח:) שאין קרבנות מכפרין על עבירות של אח''כ אפילו בו ביום דאמר נפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה שאני שעיר המשתלח דכתיב ביה כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם משמע דכל היום יכפר אי נמי היום עצמו בלא שעיר המשתלח מכפר קצת ואין כאן כרת גמור וכה''ג אשכחן בפרק קמא דזבחים (דף ו. ושם) דעולה מכפרת על היורש. מקופיא ולא מקיבעא כלומר לגמרי והשתא

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד