דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

שבועות יב ע"ב - פירוש שטיינזלץ

קיץ כבנות שוח (קינוח סעודה כמין תאנים) למזבח. ותוהים: וכי אפשר להעלות תאנים על המזבח? והכתיב [והרי נאמר]: "כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' "(ויקרא ב, יא), ואף כל פירות העץ בכלל זה! ומשיבים, תני [שנה] רב חנינא: מביאים מן המותרות קיץ למזבח כבנות שוח שמביאים בקינוח סעודה לאדם.

דרש רב נחמן בר רב חסדא ברבים: אין מקיצין כלומר, אין מביאים את קיץ המזבח בעולת העוף. אמר רבא: הא בורכא [זוהי שטות]. אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרבא: מאי בורכתא [מה השטות שבדבר]? אנא אמריתה ניהליה [אני אמרתי אותה את האימרה הזו לו], ומשמיה [ומשמו] של רב שימי מנהרדעא אמריתה ניהליה [אמרתי אותה לו], שאמר רב שימי מנהרדעא: מותרות לנדבת צבור אזלי [הולכים], ואין עולת עוף בצבור.

ושבים לענין הראשון, ומעירים: ואף שמואל סבר להא [כהלכה זו] של ר' יוחנן, שאמר כי לדעת ר' שמעון, תמידים תמימים שנותרו יקרבו לקיץ המזבח, למרות שלא הוקדשו מתחילה לכך אלא לקרבן חובה, שאמר רב יהודה אמר שמואל: קרבנות צבור — סכין היא המושכתן למה שהן כלומר, בשעת שחיטה נקבע למה הם שייכים, ועד אז ניתן להחליט עליהם דלשם איזה קרבן הם מוקרבים כעולה.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] לענין חטאת: ומודה ר' שמעון בשעיר חטאת של מוספי הרגלים, שאם לא קרב השעיר ברגל יקרב בראש חדש, ואם לא קרב בראש חדש יקרב ביום הכפורים, ואם לא קרב ביום הכפורים יקרב ברגל, ואם לא קרב ברגל זה יקרב ברגל אחר, שמתחלתו לא בא אלא לכפר על מזבח החיצון.

ומביאים, תנא [שנה החכם]: לא הוקדש שעיר החטאת אלא לכפר על מזבח החיצון.

א שנינו במשנה: ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים מכפרים. ושואלים על כך: מנהני מילי [מנין הדברים הללו] שמכפר על הזדונות?

דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר בענין שעיר הנעשה פנים: "וכפר על הקדש מטמאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם" (ויקרא טז, טז), וביאור הדברים הנזכרים: פשעים — אלו המרדים, וכן הוא אומר בדברי יהורם מלך ישראל ליהושפט מלך יהודה: "מלך מואב פשע בי" (מלכים ב ג, ז), כלומר מרד בי. ואומר: "אז תפשע לבנה בעת ההיא" (מלכים ב ח, כב), משמע שפשע הוא מרידה, וכוונתו — מי שעושה עבירה בזדון. חטאות — אלו השגגות, וכן הוא אומר: "נפש כי תחטא בשגגה" (ראה ויקרא ד, כז).

ב שנינו במשנה: על שאר עבירות שבתורה, הקלות והחמורות, הזדונות והשגגות, הודע ולא הודע, עשה ולא תעשה, כריתות ומיתות בית דין — שעיר המשתלח מכפר.

על לשון המשנה תוהים: היינו [זהו] קלות היינו [זהו] עשה ולא תעשה, חמורות היינו [זהו] כריתות ומיתות בית דין, הודע היינו [זהו] מזיד, לא הודע היינו [זהו] שוגג! ומפני מה חזר וכפל אותו ענין עצמו?

אמר רב יהודה, הכי קאמר [כך הוא אומר]: על שאר עבירות שבתורה, בין קלות בין חמורות, בין שעשאן בשוגג בין שעשאן במזיד. ולגבי אותן שעשאן בשוגג — בין נודע לו ספיקן (שנוגע לו שעבר על ספק עבירה) לפני יום הכיפורים, בין לא נודע לו ספיקן — על כולם מכפר שעיר זה. ואחר כך חוזר ומפרש את הדברים במשנה: ואלו הן קלות — מצוות עשה ולא תעשה, ואלו הן חמורות — כריתות ומיתות בית דין.

ושואלים: האי [זה] העשה שמתכפר בשעיר המשתלח ביום הכיפורים היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי דלא עבד [אם שלא עשה] החוטא תשובה — הלוא אמרו: "זבח רשעים תועבה" (משלי כא, כז), והקרבן אינו מועיל לכפר. אי דעבד [אם שעשה] תשובה, הרי כל יומא נמי [יום גם כן] מתכפר לו, אף שאינו יום הכיפורים. דתניא [ששנויה ברייתא]: עבר על מצות עשה ועשה תשובה, לא זז משם עד שמוחלין לו, ואם כן אינו נזקק לשעיר המשתלח!

אמר ר' זירא:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יב - ב

קיץ כבנות שוח למזבח. ככאדם שמביא לקינוח סעודה מיני מתיקה חסר טקסט  (חברותא). ותמהינן: וכי אפשר להביא למזבח פירות? והכתיב "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'", וכל הפירות הן בכלל זה!?

ומשנינן: תני רב חנינא: הכי קאמר - קיץ זה שמקייצים את המזבח, הוא כבנות שוח לא דם!

דרש רב נחמן בר רב חסדא: אין מקייצין את המזבח בעולת העוף, שאין מביאין בדמי הנדבה עולת העוף אלא בהמה בלבד.

אמר רבא: הא בורכא! דבר זה, בדוי מלבך הוא, כי זאת - מנין לך?

אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא: מאי בורכתא? אמאי קרית לה דבר בדוי, והרי אנא אמריתה להא דינא שאין מקייצין בעולת העוף ניהליה בפני רב נחמן, ומשמיה דרב שימי מנהרדעא אמריתה ניהליה. דאמר רב שימי מנהרדעא: מותרות של אשם, שמתו בעליו או נתכפרו באחר, לנדבת ציבור אזלי.

ואין עולת עוף בציבור. לפיכך לא מקייצי בעופות!

ואף שמואל סבר להא דרבי יוחנן: דלר"ש תמידין שלא הוצרכו מקייצין בהן את המזבח (רש"י) דאמר רב יהודה אמר שמואל: קרבנות ציבור - סכין, דהיינו השוחטן סתם בסכין, הסכין מושכתן למה שהן מיועדין. ואפילו כשבתחילה חל עליהם שם עולת תמיד, הרי כשנותרו לשנה הבאה הם מיועדים לקיץ המזבח, ושחיטתם מושכתן להיות קיץ המזבח מבלי שייעשה בקרבן ענין נוסף כדי להחיל עליו שם קיץ המזבח.

תניא נמי הכי, דאי איכא בקרבן מקצת מעניינו אפשר להקריבו בתור קרבן אחר.

שהרי שנינו במשנה: רבי שמעון אומר שעירי ראשי חדשים מכפרים על הטהור שאכל את הטמא, ושל רגלים מכפרין על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף!

וקתני עלה בברייתא: ומודה רבי שמעון בשעיר חטאת של ציבור, שאם לא קרב ברגל יקרב בראש חודש, ואם לא קרב בראש חודש יקרב ביום הכיפורים, ואם לא קרב ביום הכיפורים יקרב ברגל, ואם לא קרב ברגל זה יקרב ברגל אחר. וזאת, על אף שכפרתם חלוקה, כיון שמתחלתו לא בא אלא לכפר על מזבח החיצון.

והיינו, כיון שיש מקצת דבר משותף בין כל השעירים, והוא - הקרבתם על מזבח החיצון כדי שלפחות יתכפר המזבח החיצון, הרי ניתן להביא שעיר של זה בזה.

ואם כן, הוא הדין קרבן תמיד, שהוא עולה, אפשר להביאו בתור עולת נדבה לקיץ המזבח, שהרי יש בהם מקצת ענין משותף, ששניהם הם קרבן עולה.

שנינו במשנה: ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו, שעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים מכפרין!

מנהני מילי?

דתנו רבנן: "וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם".

פשעים - אלו המרדים. וכן הוא אומר: "מלך מואב פשע בי". ושם הוא לשון מרידה, שמרד מלך מואב במלך ישראל. ואומר: "אז תפשע לבנה בעת ההיא". והוא המרד שמרדה אדום בשלטון ישראל.

חטאות - אלו השגגות, וכן הוא אומר "נפש כי תחטא בשגגה"!

שנינו במשנה: על שאר עבירות שבתורה, הקלות והחמורות, הזדונות והשגגות, הודע ולא הודע, עשה ולא תעשה, כריתות ומיתות בית דין - שעיר המשתלח מכפר.

והוינן בה: מדוע חזר התנא ושנה פעמיים את אותם הדברים בשני לשונות, שהרי -

היינו עבירות קלות, היינו עשה ולא תעשה, ומדוע חזר ושנה אותם התנא פעמיים?

וכמו כן תיקשי: היינו חמורות, היינו כריתות ומיתות בית דין.

וכמו כן תיקשי: הודע היינו מזיד, לא הודע היינו שוגג.

אמר רב יהודה: הכי קאמר: על שאר עבירות שבתורה, בין קלות בין חמורות, בין שעשאן בשוגג בין שעשאן במזיד - אותן שעשאן בשוגג והתחייב עליהן אשם תלוי [כגון שאכל חתיכה מתוך שתי חתיכות, שאחת היתה חלב והשניה שומן, ואינו יודע איזה אכל], הרי בין נודע לו ספיקן, שנודע לו שאכל ספק חלב לפני יום הכיפורים והתחייב בקרבן אשם תלוי, בין לא נודע לו ספיקן לפני יום הכיפורים ועדיין לא התחייב באשם תלוי, אין הוא צריך להביא לאחר יום הכיפורים אשם תלוי, משום שהוא התכפר בשעיר המשתלח.

ועתה מבארת הגמרא את הסיפא: ואלו הן עבירות קלות - עשה ולא תעשה. ואלו הן חמורות - כריתות ומיתות בית דין!

והוינן בה: האי עשה שהשעיר המשתלח מכפר עליו, היכי דמי?

אי דלא עשה תשובה, כיצד מהני ליה קרבן דיום הכיפורים? והא "זבח רשעים תועבה", וכיון שהוא עצמו אינו יכול להביא קרבן ולהתכפר, כיצד יכפר עליו קרבן הציבור ביום הכיפורים?

ואי דעבד תשובה לפני יום הכיפורים, הרי כל יומא נמי הוא מתכפר, ללא צורך בכפרת יום הכיפורים ובשעיר המשתלח.

קיץ כבנות שוח (קינוח סעודה כמין תאנים) למזבח. ותוהים: וכי אפשר להעלות תאנים על המזבח? והכתיב [והרי נאמר]: "כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' "(ויקרא ב, יא), ואף כל פירות העץ בכלל זה! ומשיבים, תני [שנה] רב חנינא: מביאים מן המותרות קיץ למזבח כבנות שוח שמביאים בקינוח סעודה לאדם.

דרש רב נחמן בר רב חסדא ברבים: אין מקיצין כלומר, אין מביאים את קיץ המזבח בעולת העוף. אמר רבא: הא בורכא [זוהי שטות]. אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרבא: מאי בורכתא [מה השטות שבדבר]? אנא אמריתה ניהליה [אני אמרתי אותה את האימרה הזו לו], ומשמיה [ומשמו] של רב שימי מנהרדעא אמריתה ניהליה [אמרתי אותה לו], שאמר רב שימי מנהרדעא: מותרות לנדבת צבור אזלי [הולכים], ואין עולת עוף בצבור.

ושבים לענין הראשון, ומעירים: ואף שמואל סבר להא [כהלכה זו] של ר' יוחנן, שאמר כי לדעת ר' שמעון, תמידים תמימים שנותרו יקרבו לקיץ המזבח, למרות שלא הוקדשו מתחילה לכך אלא לקרבן חובה, שאמר רב יהודה אמר שמואל: קרבנות צבור — סכין היא המושכתן למה שהן כלומר, בשעת שחיטה נקבע למה הם שייכים, ועד אז ניתן להחליט עליהם דלשם איזה קרבן הם מוקרבים כעולה.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] לענין חטאת: ומודה ר' שמעון בשעיר חטאת של מוספי הרגלים, שאם לא קרב השעיר ברגל יקרב בראש חדש, ואם לא קרב בראש חדש יקרב ביום הכפורים, ואם לא קרב ביום הכפורים יקרב ברגל, ואם לא קרב ברגל זה יקרב ברגל אחר, שמתחלתו לא בא אלא לכפר על מזבח החיצון.

ומביאים, תנא [שנה החכם]: לא הוקדש שעיר החטאת אלא לכפר על מזבח החיצון.

א שנינו במשנה: ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים מכפרים. ושואלים על כך: מנהני מילי [מנין הדברים הללו] שמכפר על הזדונות?

דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר בענין שעיר הנעשה פנים: "וכפר על הקדש מטמאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם" (ויקרא טז, טז), וביאור הדברים הנזכרים: פשעים — אלו המרדים, וכן הוא אומר בדברי יהורם מלך ישראל ליהושפט מלך יהודה: "מלך מואב פשע בי" (מלכים ב ג, ז), כלומר מרד בי. ואומר: "אז תפשע לבנה בעת ההיא" (מלכים ב ח, כב), משמע שפשע הוא מרידה, וכוונתו — מי שעושה עבירה בזדון. חטאות — אלו השגגות, וכן הוא אומר: "נפש כי תחטא בשגגה" (ראה ויקרא ד, כז).

ב שנינו במשנה: על שאר עבירות שבתורה, הקלות והחמורות, הזדונות והשגגות, הודע ולא הודע, עשה ולא תעשה, כריתות ומיתות בית דין — שעיר המשתלח מכפר.

על לשון המשנה תוהים: היינו [זהו] קלות היינו [זהו] עשה ולא תעשה, חמורות היינו [זהו] כריתות ומיתות בית דין, הודע היינו [זהו] מזיד, לא הודע היינו [זהו] שוגג! ומפני מה חזר וכפל אותו ענין עצמו?

אמר רב יהודה, הכי קאמר [כך הוא אומר]: על שאר עבירות שבתורה, בין קלות בין חמורות, בין שעשאן בשוגג בין שעשאן במזיד. ולגבי אותן שעשאן בשוגג — בין נודע לו ספיקן (שנוגע לו שעבר על ספק עבירה) לפני יום הכיפורים, בין לא נודע לו ספיקן — על כולם מכפר שעיר זה. ואחר כך חוזר ומפרש את הדברים במשנה: ואלו הן קלות — מצוות עשה ולא תעשה, ואלו הן חמורות — כריתות ומיתות בית דין.

ושואלים: האי [זה] העשה שמתכפר בשעיר המשתלח ביום הכיפורים היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי דלא עבד [אם שלא עשה] החוטא תשובה — הלוא אמרו: "זבח רשעים תועבה" (משלי כא, כז), והקרבן אינו מועיל לכפר. אי דעבד [אם שעשה] תשובה, הרי כל יומא נמי [יום גם כן] מתכפר לו, אף שאינו יום הכיפורים. דתניא [ששנויה ברייתא]: עבר על מצות עשה ועשה תשובה, לא זז משם עד שמוחלין לו, ואם כן אינו נזקק לשעיר המשתלח!

אמר ר' זירא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

They would bring from them dessert, like white figs, for the altar. The Gemara asks: Are white figs ever offered on the altar? But isn’t it written: “For any leavening or fruit honey you shall not cause to go up in smoke as a fire-offering to the Lord” (Leviticus 2:11)? The term “fruit honey” includes all tree fruits. The Gemara answers: Rav Ḥanina teaches: The supplementary offerings are to the altar like white figs for a person.

The Gemara discusses what may be used for the supplementary offerings: Rav Naḥman bar Rav Ḥisda taught: One does not supplement the offerings of the altar with a bird burnt-offering. Rava said: This ruling is an absurdity [burkha]. Rav Naḥman bar Yitzḥak said to Rava: What is the absurdity? The ruling has a basis. I said this ruling to Rav Naḥman, and said it to him in the name of Rav Shimi of Neharde’a, as Rav Shimi of Neharde’a says: The surplus lambs that were consecrated for the daily offerings are allocated for communal gift offerings, and there is not a bird burnt-offering that is offered by the community.

The Gemara notes: And also Shmuel holds in accordance with this statement of Rabbi Yoḥanan, who taught that Rabbi Shimon holds that lambs consecrated for the daily offering that were not used are brought as supplementary offerings, even though they were not originally consecrated for that purpose, as Rav Yehuda says that Shmuel says: With regard to communal offerings, their consecration serves only to define which general category of offering they are included in, e.g., whether they are a sin-offering or burnt-offering, but it is the purpose for which they are ultimately slaughtered with a knife that defines what their precise nature is.

The Gemara notes: This is also taught in a baraita with regard to sin-offerings: And Rabbi Shimon concedes with regard to a goat consecrated to be used as part of the additional offerings on the pilgrimage Festivals that if it was not sacrificed on a pilgrimage Festival it can be sacrificed on a New Moon, and if was not sacrificed on a New Moon it can be sacrificed on Yom Kippur, and if it was not sacrificed on Yom Kippur it can be sacrificed on a pilgrimage Festival, and if was not sacrificed on this pilgrimage Festival, it can be sacrificed on another pilgrimage Festival. This is because from the outset, by virtue of its consecration, it came only to atone by having its blood presented upon the external altar, but its precise nature is defined only by the purpose for which it is ultimately slaughtered.

Another baraita teaches the same ruling: It is taught: The sin-offering was consecrated only to atone by having its blood presented upon the external altar.

§ The mishna teaches: And for cases in which the defiling of the Temple or its sacrificial foods was carried out intentionally, the goat whose blood presentation is performed inside the Sanctuary on Yom Kippur, and Yom Kippur itself, atone. The Gemara asks: From where are these matters derived?

The Gemara answers: They are derived from a verse, as the Sages taught in a baraita: The verse states with regard to the High Priest sacrificing the internal goat of Yom Kippur: “And he shall effect atonement upon the Sanctuary from the impurities of the children of Israel and from their acts of rebellion, for all their sins” (Leviticus 16:16). The verse is referring to two categories of sin. The first category is acts of rebellion [pesha’im]; these are the rebellious sins, and so the verse states that King Jehoram of Israel said to King Jehoshaphat of Judah: “The king of Moab rebelled [pasha] against me” (II Kings 3:7). And the verse states with regard to a rebellion against Judah: “Then Libnah rebelled [tifsha] at that time” (II Kings 8:22). The second category is sins [ḥataot]; these are unwitting sins, and so the verse states: “If an individual person shall transgress [teḥeta] unwittingly” (Leviticus 4:2).

§ The mishna teaches: For all other transgressions that are stated in the Torah, whether they are the minor ones or the major ones, whether they were intentional or unwitting, whether one became aware of them before Yom Kippur or did not become aware of them until after Yom Kippur, whether they involve a positive mitzva or a prohibition, whether the transgressors are subject to excision from the World-to-Come [karet], or to one of the court-imposed death penalties, the scapegoat sent to Azazel on Yom Kippur atones.

The Gemara notes that the mishna appears repetitious: Minor ones are the same as a standard positive mitzva and prohibition, major ones are the same as transgressions that are subject to karet and to court-imposed death penalties, transgressions that one became aware of are the same as intentional transgressions, and transgressions that one did not become aware of are the same as unwitting transgressions.

Rav Yehuda said that this is what the mishna is saying: For all other transgressions that are stated in the Torah, whether they are the minor ones or the major ones, whether they were performed unwittingly or whether they were performed intentionally, they each have their own halakhot. For those that were performed unwittingly, in cases where there was an uncertainty whether the act was forbidden at all, atonement is effected whether the uncertainty with regard to the transgressions became known to him before Yom Kippur or whether the uncertainty with regard to them did not become known to him until after Yom Kippur. And these are the minor ones the mishna is referring to: A standard positive mitzva and a prohibition. And these are the major ones it is referring to: Transgressions that are subject to karet and to court-imposed death penalties.

The Gemara asks: What are the circumstances of this positive mitzva in the mishna? If it is a case where he did not repent, the offering cannot atone for him, as the verse states: “The sacrifice of the wicked is an abomination” (Proverbs 21:27). If he did repent, then why is the mishna referring to Yom Kippur? He will achieve atonement on any other day as well, as it is taught in a baraita: If one transgressed a positive mitzva and repented, he does not move from there until he is forgiven.

Rabbi Zeira said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

קייץ למשבח כבנות שבע שהן תאני חוורתא לאדם שאוכלין אותן בקינוח סעודה:

דרש רב נחמן ב"ר חסדא אין מקיצין צעולת העוף כדרב שימי דאמר מותרות לעולת נדבת צבור אזלי. ואין עוף בקרבנות צבור:

ואף שמואל סבר להא דאמר ר' יוחנן דאמר רב יהודה אמר שמואל קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן. כתומר לב ב"ד מתנה עליהן ואין נקבעין בזבח ידוע אלא בשעת שחיטתן. שעד זמן השחיטה אע"פ שאמרו עליהן כי הם תמידין רשאין לשחטן לשום זבח אחר שכך מתנה עליהם לב ב"ד שאם ירצו להקריבם לשם זבח אחר רשאין.

תניא נמי הכי כר' יוחנן דאמר תמידין שלא הוצרכו לצבור לדברי ר' שמעון אין נפדין תמימין. דתניא מודה [ר"ש] בשעיר שלא קרב בר"ח יקרב ברגל ושלא קרב ברגל זה יקרב ברגל אחר שתחלתו לא בא אלא לכפר על מזבח החיצון תנא לא הוקדש אלא לכפר על מזבח החיצון תנא לא הוקדש אלא לכפר על מזבח החיצון:

מתני' על שאר עבירות שבתורה כו'. תירצה רב יהודה למתני' הכי עבירות הקלות עשה ולא תעשה. והחמורות שהן כריתות ומיתות ב"ד בין שעשאן בשגגה בין שעשאן במזיד. ואותן שעשאן בשגגה. בין שנודע לו ספיקן בין לא נודע ספיקן שעיר המשתלח מכפר.

קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן. פרש"י ז"ל דאליבא דר' שמעון קאמר כלומר שאם מתחלה עולה חובה לסוף עולה נדבה ואין צריך רעיה והכי קאמר סכין השוחטן סתם מושכתן לקרבן שהופרשו מתחלה לכך ואפר אין זו אותו קרבן עצמו כגון עולת תמיד לעולת קיץ ולא היא דלאו אליבא דר' שמעון קאמר דגרסי' בזבחים פ"ק אמר ר' זירא שאני קרבנות צבור דלב ב"ד מתנה עליהם כדשמואל דאמר שמואל קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן.
לפיכך נראה דברי ר"ח ז"ל שפי' סכין מושכתן למה שהן עכשו כלומר שאין הקדש התמידין מושכן להיות תמידין ולא הוקבעו לכך אלא הסכין הוא שמושכן וקובען למה שהן שעד שעת שחיטה יכולין לשנותן ולפדותן אם לא הוצרכו דלב ב"ד מתנה עליהם כדאמר רבי יוחנן לעיל (י,ב).

קרבנות הצבור סכין מושכחתן למה שהן. פירש רש"י ז"ל: דאליבא דר"ש קאמר, כלומר שאם מתחלה עולה (עולה) חובה לסוף עולה נדבה ואין צריכין רעיה, וה"ק סכין השוחטו סתם מושכתו לקרבן שהופרשו מתחלה לכך, ואפי' אין זה אותו קרבן עצמו כגון עולה תמיד לעולת קיץ, וכן פי' גם הרב ר' יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל ללשון אחר, ואיו מחוור אלא אליבא דרבנן דר"ש דאית להו נפדין תמידין קאמר, וכדגרסי' בפ"ק דזבחים (ו, ב) דגרסינן התם אמר ר' זירא שאני קרבנות צבור דלב ב"ד מתנה עליהם כדשמואל, דאמר שמואל קרבנות צבור סכין מושכחתן למה שהן, והכי נמי מוכח הכין מדאמרינן ואף שמואל סבר לה להא דר' יוחנן דאמר ר' יהודה אמר שמואל (ל)קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן, ור' יוחנן כרבנן אית ליה דלב ב"ד מתנה עליהם, אלמא שמואל נמי לרבנן דר"ש קאמר.
ור"ח ז"ל פירש מושכן למה שהן עכשו, כלומר שאין הקדש התמידין מושכן להיות תמידין, ולא הוקבעו לכך, אלא הסכין הוא שמושכן וקובען למה שהן, שעד שעת השחיטה יכול לשנותן ולפדותן אם לא הוצרכו לצבור, דלב ב"ד מתנה עליהם וכדר' יוחנן קמית', ול"ג תניא נמי הכי ואמתני' קאי, וגם כן פי' הרב ר' יוסף הלוי ז"ל בא' מן הלשונות והוא הנכון, וכן פי' בתוס'.

כבנות שוח לאדם פי' דברייתא לישנא כלילא דכבנות שוח לאדם כך הם אלו קייץ למזבח והקשה ר"ת ז"ל דהכא משמע דבנות שבע משובחות הן ואלו בתוספתא תניא ומייתינן לה בפ"ק דע"ז הוסיפו עליהן אלכוסין ומוכוסין ובנות שוח אבל מעיקר' לא משום דגריעי כדפי' רש"י ז"ל וכן בפ' כיצד מברכין דמוני להו במתניתא גבי החלין שבדמאי שלא נחשדו עליהם עמי הארץ. ומשמע לפי שהן גרועין ואין חסין עליהם מלעשרן ותי' דההיא דשביעית לא מפני שהן גרועות אלא מפני שהן מתבשלות להיות להן גמר פרי עד ג' שנים והחונטות בשביעית אין נלקטת עד שנה שנייה לשמיטה וכדתנן התם בנות שוח שביעית שלהן שנייה לשמיטה ומעיקרא סבור דאזלינן בהו בתר לקיטה ולכך אין בהם משום שביעית ולבסוף אמור דאזלינן בתר חנטה וההיא דהקלין שבדמאי לאו משום דגרועות אלא שהיו מצויין הרב' וכמו שאמרו בירושלמי שגדלין בגנותיה' ובפרדסותיהן הרבה ואפשר שאף ביערים הם מצויות וכעין עוזרדין דמני התם בהדייהו ויש מתרצין דתרי מיני בנות שוח הן יש מהם גרועות ויש מהם חשובות תדע דבפ"ק דע"ז אמרי' דבנות שוח הן תאיני חוורתא ואלו במס' נדרים דתאיני חוורתא ובנות שוח שני מינין הם:

דרש רב נחמן בר רב חסדא אין מקייצין בעולת העוף אמר רבא האי בורכה תמיהא מילתא במאי קמפלגי הני אמוראי דהא היינו פלוגתא דר"א ות"ק במתני' ואשם שמתו בעליו וכו' ואוקימנא פלוגתא דידהו בנדבת עולת העוף בחד לישנא דהתם וכדכתיבנא לעיל ואי רבא כר"א ס"ל לא הול"ל האי בורכא וי"ל דרבא משמע ליה דכיון דפסיק ואמר רב נחמן אין מקייצין בעולת העוף מכלל דס"ל דהא דכ"ע היא וליכא בה פלוגתא דאי לת"ק דהתם קאמר לא הו"ל למימר הכי בהדיא ומשום דרבא סבר כלישנא בתרא דהתם דהא פלוגתא דתנאי היא להכי אמר האי בורכא ורב נחמן בר יצתק אמר דלאו בורכתא היא דאיהו אמרה ניהליה דס"ל דפלוגתא דת"ק ור"א אינו בלישנא קמא דהתם דבנדבת יחיד פליגי דאלו בנדבת עולת העוף לא פליגי כלל ויהיב טעמא למלתיה משום דמותרות לנדבת צבור אזלי ואין עוף בצבור והא דאמרינן אין עוף בצבור פי' רש"י ז"ל דנפקא ליה מדתניא בספרי והקריב מן התורים היחיד מביא עוף ואין צבור מביאין עוף וא"ת ולרבא וכן לההוא לישנא בתרא דאמרי' דעולת העוף איכא בינייהו ההיא דספרי מאי אמרי בה וי"ל דלא שמעת להו א"נ בשאר נדבות דלאו הוו ממותרות ואידך סבר דההיא סתמא היא בכל דבר והקשה הרב ר' משה מאיברא ז"ל ותיפוק ליה ממדרש יהוידע דבמסכת שקלים דאמרי' כתוב א' אומר כחטאת האשם הוא וכתוב א' אומר אשם הוא אשום אשם לה' עד שבא יהוידע ודרש כסף אשם וכסף חטאת לא יובא בית ה' לכהנים יהיו ממותר חטאות ואשמות יקחו בהם עולות הבשר לה' והעורות לכהנים ויתקיימו ב' המקראות ומעתה אין מקריבין ממותרות אלו עולת העוף דא"כ היאך יתקיימו ב' המקראות שהרי אין עור בעולת העוף ותי' דמוקמי לה להא דהכא במותרות שמנים וסלתות ושאר המותרות השנויין במס' שקלים שמקייצין בהם את המזבח ולא כמותרות חטאות ואשמות ומשום הא אצטריך הכא טעמא דאין עולת עוף בצבור ונכון הוא ומיהא ההיא מתניתא דאשם שנתכפרו בעליו קשיא לר"א לההיא לישנא דאוקמי פלוגתייהו בעולת העוף וי"ל דלההיא לישנא לית ליה לר"א מדרש יהוידע א"נ דההוא במותרות אחרות של אשם אבל נתכפרו בעליו באחר או שמתו בעליו דהלכתא גמירי לה שתהא רועה הכי גמירא לה דתהוי אפי' בעולת העוף כנ"ל:

ואף שמואל סבר לה להא דר"י דאמר ר' יהודה אמר שמואל קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן פי' רש"י ז"ל סבר לה לדר"י דאמר לעיל דלר"ש תמידי שלא הוצרכו מקייצין בגופן ממש בלא רעיה דאמר שמואל אליבא דר"ש קרבנות צבור שלא הוצרכו סכין השוחטן סתם מושכתן לקרבן שהופרשה מתחלה ואפילו אין זה אותו קרבן עצמו כגון עולת תמיד לעולת קייץ המזבח אם אינו ראוי לתמיד והקשו עליו דא"כ מאי למה שהן למה שהיו מבע"ל ועוד סכין מאי עביד בהא ועוד דבפ"ק דזבחים מוכח בהדיא דהא דשמואל לרבנן היא ולא לר"ש דאמרינן התם א"ר זירא שאני קרבנות צבור דלב ב"ד מתנה עלייהו כדשמואל דאמר שמואל קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן ואלו ר"ש לית ליה לב ב"ד מתנה לכן הנכון כמו שפי' ר"ח ז"ל דהא דר"י היינו דר"י קמייתא דריש שמעתין דאמר בתמידין שלא הוצרכו לרבנן נפדין תמימים והיינו דשמואל קרבנות צבור שלא הוצרכו סכין מושכתן למה שהן בסופן והיינו מטעמא דפריש תלמודא לעיל לדר"י דלב ב"ד מתנה עליהם אם הוצרכו הוצרכו ואם לא יהיו לדמיהן נמצא שלא נולד עיקר הפרשתן עד שעת שחיטה שהסכין מושכתן למה שהן בשעת שחיטה אם לעולת תמיד אם לעולת קייץ דאע"ג דההיא דר"י רחוקה היא מסוגייא דהשתא הא לא קשיא דכולה סוגיין על ההיא דר"י גרידא והיא עיקר השמועה:

הא דגרסי מוקצת נוסחי תניא נמי הכי כבר פירשתיה לעיל לשיטת רש"י ז"ל ועוד יש לפרשה לפי אותה שיטה דסייעתיה מדאריך טובא בהא מתניתא מה יעשו משעיר זה ולא אישתמיט לומר שיקייצו בגופם מכלל דשעירי חטאת אין מקייצין בגופן ומיהו העיקר דלא גרסי' ליה וכדכתיבנא לעיל:

הא דתנן ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר פנימי מכפר ולעיל תנן שהוא מכפר גם על שגגת מקדש וקדשיו לא תיקשי לן הא דדרשינן לעיל בפרקין כפרה א' מכפר ואינו מכפר שתי כפרות דהא פרישנא לעיל ואוכחנא מדוכתה דההיא לא איתמרא אלא למימר שאינו מכפר על כפרתו ועל מה שאחרים מכפרים כגון אדחיצון או אדציץ ודכוותיה אבל אדידיה מכפר הוא כמה כפרות והכא הא כתיב עליה ומפשעיהם לכל חטאתם שהוא כולל הזדון והשגגות דפשעים אלו המרדים וחטאות אלו השגגות כדאתמר בגמ' וגדולה מזו שהיו רוצים להביא אף ג' טומאות חמורות אי לאו דמעטינהו קרא. ה"ג אלא שהפר מכפר ולא גרסינן שדם הפר דהא אין הכפרה בדם לחוד אלא עם וידויו כדאמרינן בגמרא לר' יהודה דאוקימנא מתני' כוותיה:

היינו זדונות היינו הודע פי' רש"י ז"ל דליכא לפרושי דהודע היינו שנודע לו לבסוף שחטא כדכתיב בקראי או הודע אליו חטאתו אשר חטא דא"כ הו"ל חייבי חטאות ודאין שאין יו"הכ מכפר עליהם כדתנן במשנת כריתות וכדכתיבנא לעיל בפרקין להכי פרישנא היינו שהודע לו ספיקו דהיינו אשמות תלויות שיו"הכ תולה עליהן ופטורין כדאיתא התם:

כל שבחטאת מתה באשם רועה וכל שאמרו עליו לרעות ירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה וכל נדבה האמורה בענינים אלו פי' עולה לקיץ המזבח והיא עולת צבור ואין בעליה סומכים עליה ונסכיה קרבים משל צבור ומה שאמ' ר' יהושע יביא בדמיו עולה פי' שיביאה בעליה בתורת עולת יחיד לסמוך עליה ולהקריב נסכיה משלו ואין הלכה כן אלא לנדבת צבור ומעתה אין לוקחין בדמים אלו עופות שאין צבור מקריבין עולת העוף כך אמרו בתורת כהנים היחיד מביא עוף ואין הצבור מביא עוף ומאחר שפסקנו שהתמידין שלא הוצרכנו נפדין תמימים על הדרך שביארנו למדת שקרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן כלומר שהשחיטה גומרת ענינם ולא הקדשתן או הפרשתן שאין קדושתן מוחלטת בהקדשתן או בהפרשתן הואיל ואפשר ליפדות תמימים ואין הקרבתן מתבררת וגדולי הרבנים פרשו בו ענין אחר:

הא דאמר רב שימי בר אשי מותרות לנדבת ציבור ואין עוף בקרבן ציבור עיקר מילתא בסיפרא דתניא התם ואם מן העוף קרבנו קרבן יחיד מביא עוף ואין ציבור מביא עוף:

הא דאמר רב יהודה אמר שמואל קרבנות צבור סכין משכן למה שהן פירושו כלומר לפי שקודם שישחטו עדין אין בהם קדושה גמורה הואיל ואפשר שיותרו ויפדו תמימין משום דלב ב"ד מתנה עליהן ואין מתברר שהן קרבין אלא לאחר שישחטו וזה הפי' עולה אליבא דרבנן דאית להו לב ב"ד מתנה עליהן ויש לפרש אליבא דר"ש דל"ל לב ב"ד מתנה עליהן כלומר ואף שמואל סבר לה כר' יוחנן דאמר תמידין שלא הוצרכו לצבור לדברי ר"ש מקיצין בהן את המזבח אמר רב יהודה אמר שמואל קרבנות ציבור סכין מושכתן למה שהן כלומר קודם שישחטו ואעפ"י שכבר הופרשו לשם תמידין אפשר שיותרו ויקרבו לשם עולת נדבה דהיינו קיץ ואין מתברר למה שהן עתידין להיות קרבין אלא בשעת שחיטה אפשר שיקרבו לשם תמידין שהופרשו להן או לשם עולת נדבה. מתני' ועל שאר עבירות שבתורה וכו' דייקינן בגמ' הני חייבי עשה היכי דמי אי דלא עביד תשובה זבח רשעים תועבה הוא ואי דעבד תשובה הא תניא עבר על מצות עשה ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו פי' דהא דקא מקשינן הני חייבי עשה ה"ד אי דלא עבד תשובה זבח רשעים תועבה היא לאו למימרא דחייבי ל"ת אעפ"י דלא עבד תשובה מוחלין משום דליכא למימר הכי דהאי ודאי קל וחומר הוא אלא האי דקא מקשינן מחייבי עשה משום דמחייבי לא תעשה אפשר לאוקמה בדעשה תשובה ואפ"ה אין תשובה מכפרת לו אלא עם יו"הכ אבל חייבי עשה כיון דהא תניא בהדיא עבר על כל מצות עשה ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו מש"ה קא מקשינן הני חייבי עשה היכי דמי אי דלא עבד תשובה זבח רשעים תועבה ואי דעבד תשובה למה לי יו"הכ בלא יו"הכ נמי תשובה מכפרת דהא תניא עבר על מ"ע ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לן ואוקמה ר"ז לעולם דלא עבד תשובה אלא עומד במרדו הוא ודקא אמרת אמאי י"הכ מכפר דהא זבח רשעים תועבה הוא הא מני ר' היא דסבירא לי' דכל עבירות שבתורה ואפי' חמורות שהן כריתות ומיתות ב"ד וכ"ש חייבי עשה ול"ת בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יו"הכ מכפרן חוץ מפורק עול כלומר פורק עול תורה ועול מצות עצמו כגון אלו שפורקין עול תורה ועול מצות מהן והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה כלומר דמפרש אותה בדרך המינות והמפר ברית בשר פי' מילה שהיא בבשר שאם עשה תשובה יו"הכ מכפר ואם לאו אין יו"הכ מכפר הרי מצינו לרבי בפירוש שאמר על כל עבירות שבתורה ואפי' כריתות ומיתות ב"ד וכ"ש עשה ול"ת בין עשה תשובה ובין לא עשה תשובה יו"הכ מכפר חוץ מהני תלת וכיון שכן אפשר לאוקמה למתני' בעומד במרדו ולא עשה תשובה ואפ"ה יו"הכ מכפר ומני רבי היא:

ואקשינן והא מדסיפא דמתני' ר' יהודה היא רישא נמי ר"י היא דקתני סיפא אחד ישראל ואחד כהנים ואחד כהן משיח מתכפרין בשעיר המשתלח בשאר עבירות ומאן אית לי' האי סברא ר' יהודה היא כדבעינן למימר קמן כדתניא וכפר את הקודש וגו' עד ר' יהודה וכו' וכיון שכן היכי מצית לאוקומה לרישא דמתני' כרבי ואוקמה רב יוסף כולה רבי היא ולענין שעיר המשתלח שהכהנים ולוים וישראל הושוו כולם להתכפר בו בשאר עבירות סבר לה כר' יהודה:

בפרש"י בד"ה לנדבת צבור אזלא כרבנן דפליגי עליה דר"א עכ"ל דס"ל לעיל ימותו ור' יהושע דסבר לעיל דאזלי לנדבת יחיד היינו במותר אשם של יחיד שמתו בעליו או כו' אבל הכא במותרות של צבור ר"י נמי מודה דאזיל לנדבת צבור ויש לדקדק לעיל דמפרש מה דבין דברי ר"י לדברי חכמים כו' אמאי לא קאמר דאיכא בינייהו לדברי חכמים הכל באה לנדבת צבור ואין מקיצין בעולת עוף דאין עולת עוף בצבור ולר"י מותר אשם יחיד לנדבת יחיד אזלא ומצי לאתויי עולת עוף וי"ל דאפי' לר' יהושע נדבת יחיד מ"מ לא מצי לאתויי עולת העוף דאין לכהן חלק בו מדרשא דיהוידע הכהן כמ"ש התוס' ודו"ק:

תוס' בד"ה הא בורכא כו' דרש יהוידע הכהן שמותר חטאת ומותר אשם כו' עכ"ל מותר חטאת היינו לר"ש אבל לר"י אין לך מותר חטאת הבא לנדבה אלא מותר אשם מדרשא דיהוידע ועיין בתמורה פ' ולד חטאת וק"ל:

רש"י בד"ה האי עשה כו' יום הכפורים היכי דמי הס"ד והד"א:

רש"י ד"ה לנדבת צבור אזלא. כדרבנן דפליגי עלי' דר"א. עמש"כ לעיל בכוונתו דלא כמהרש"א גם מש"כ דאפי' לר"י (לפי גירסתו) לא מצי לאתויי עולת העוף מדרשא דיהוידע כמ"ש התוס' אינו נראה דהרי דרשתו אינה אלא במותר מעות כמ"ש התוס' ור"י איירי בגוף האשם:

תד"ה כבנות שוח. והשתא מעיקרא סבור דאזלינן בתר לקיטה. עי' תוס' ע"ז (י"ד) ד"ה בנות שוח ובמש"כ שם:

רש"י ד"ה היינו קלות. אמאי ת"ל בתרתי. כצ"ל:

רש"י ד"ה בין כשעשאן בשוגג. כגון אכל אחת כו'. כצ"ל:

תד"ה לא זז. ואע"ג דתנן כו' על עשה ועל ל"ת כו'. שם בגמרא מוקי לה בניתק לעשה וא"כ י"ל דה"ל בכלל עשה ועט"א בחגיגה שם:

תוס' ד"ה ואין וכו' דמה יעשה ממנו. עיין נזיר דף כז ע"א תוס' ד"ה וכ"ת:

גמ' היינו קלות כו' פירש ועשה ול"ת דקתני סיפא למה לי. צ"ע דבתחלה ה"ל להקשות מהודע ולא הודע דהיינו מציעתא ואחר כך מסיפא עשה ול"ת מיותר ועוד איך לא ידע לתרץ דסיפא מפרש אלו הן קלות כו' ואם כי זהו דוחק אם כן מאי משני ואלו הן קלות הלא זה היה נראה לו דוחק ונלפע"ד דבסוף יומא משמע דאיכא למימר דל"ת בכלל החמורות הן ואם כן איכא למימר דקלות וחמורות דמתניתן היינו עשה ול"ת ומכריתות ומיתת ב"ד לא איירי מידי ברישא ועלייהו קאי הודע ולא הודע והודע לאו היינו מזיד אלא שנודע לו שחטא וא"ל אם כן מחייב חטאת כמ"ש רש"י ד"ה היינו זדונות כו' ז"א כיון דקאי רק אחייבי לאוין ועשה לא שייך חטאת ולא הוה קשה מידי קו' הש"ס לכן מקשה תחלה היינו חמורות היינו כריתות וא"נ נסבול הדוחק דאלו הן קלות וחמורות אם כן חמורות היינו כריתות ומיתת ב"ד אם כן ע"כ הודע לאו היינו שנודע לו שחטא דאם כן בר קרבן הוא ע"כ היינו מזיד ממש. ומשני הש"ס הודע אספיקא קאי והשתא א"ש דמפרש אלו הן קלות ואין בו דוחק דאי לא הוה מפרש ה"א קלות וחמורות היינו עשה ול"ת ולא כריתות ומיתת ב"ד דאל"ה קשה הודע ולא הוה אמרינן אספיקא קאי לכן קאמר מתני' אלו הן קלות כו' ודו"ק:

קיץ כבנות שוח למזבח. כאדם שמביא בקינוח סעודה מיני מתיקה והוא לשון קיץ כדכתיב (שמואל ב טז) הלחם והקיץ לאכול לנערים: וכל דבש. וכל מיני פירות האילן בכלל: אין מקיצין בעולת העוף. אין לוקחין בדמי הנדבה עולת העוף: הא בורכא. דבר הבדוי מן הלב דמנא לך הא: לנדבת צבור אזלא. כדרבנן דפליגי עליה דר''א: ואין עולת העוף בצבור. דתניא בת''כ והקריב מן התורים היחיד מביא עוף ואין הצבור מביאין עוף: להא דר' יוחנן. דאמר לעיל תמידין שלא הוצרכו לר''ש דלית ליה לב ב''ד מתנה מקיצין בהן את המזבח בגופן ואין צריכין רעיה: סכין מושכתן למה שהן. סכין השוחטן סתם מושכתן לקרבן שהופרש מתחלה לכך ואפילו אין זה אותו קרבן עצמו וכגון עולת תמיד עולה לקיץ אם אינו ראוי לתמיד: מודה ר''ש כו'. ומסקנא דטעמא שמתחלתו לא בא אלא לכפר על מזבח החיצון אלמא אהא הוא דקפדינא שיקרב על מזבח החיצון לכפר מקצת דבר שהוקדש לו חטאת דטומאת מקדש תקרב לטומאת מקדש ואע''פ שאין כפרתן שוה ה''נ לעולה שהוקדש לעולה יקרב: וכפר על הקדש. בשעיר הפנימי כתיב. היינו קלות היינו עשה ולא תעשה. כלומר הי ניהו קלות עשה ולא תעשה אמאי תני להו תרתי: היינו זדונות היינו הודע. קס''ד הודע שידע ועשה דהיינו מזיד דהא ליכא למימר הודע שנודעה לו שגגתו כדפרשינן ליה בכל דוכתי דא''כ הוה ליה חטאות ואשמות ודאין ותנן במס' כריתות (דף כה.) חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יוה''כ חייבין להביא אחר יוה''כ: אמר רב יהודה כו'. סיפא דמתניתין מפרשא ליה לרישא וכולהו פירוש דקלות וחמורות הוא: בין כשעשאן בשוגג. האי שוגג דהכא ליכא לפרושי אלא בדבר שאין שגגתו חטאת אלא אשם תלוי כגון אכל אחת משתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואינו יודע איזה אכל: בין שנודע לו ספיקן. שנודע לו שבא לידי ספק חלב: בין שלא נודע לו. לפני יוה''כ שאכל ספק חלב אין צריך להביא אחר יוה''כ אשם תלוי והכי נמי תנן בכריתות (שם) חייבי אשמות תלויין שעבר עליהן יוה''כ פטורין ויליף לה התם מקראי: האי עשה. דמכפר עליה יוה''כ: ה''ד אי דלא עשה תשובה. שאינו תוהא על חטאו: הא כתיב זבח רשעים תועבה. והיכי מכפר עליה קרבן יוה''כ: ואי דעבד תשובה. למה לי יוה''כ . כל יומא נמי תשובה מכפרא עליה דתניא לא זז משם עד שמוחלין לו: .
כבנות שוח לאדם. משמע שהן טובות ובקרא נמי כתיב (בראשית ג) כי טוב העץ למאכל והיינו בנות שוח כדמשמע בבראשית רבה כי גרמו שוחה לאדם א''נ בנות שבע שגרמו ז' ימי אבילות וקשה לר''ת דבפ''ק דע''ז (דף יד. ושם) משמע דלא חזו לאכילה כל כך דקתני גבי שביעית הוסיפו עליהן אלכסוסין ואיצטרובלין מוכסוסין ובנות שוח אבל מעיקרא לא הוה בהו שביעית משמע דגריעי ותירץ ר''ת דלאו משום דגריעי אלא ששנינו במס' שביעית (פ''ה מ''א) בנות שוח שביעית שלהן שניה שעושין לג' שנים וכשהפרי נחנט בשביעית אינו נגמר עד שנה שניה של שמיט' והשתא מעיקרא סבור דאזלינן בתר לקיטה ובסוף סבור דאזלינן בתר חנטה ועוד תירץ ר''ת דגרס בפ''ק דע''ז (שם) מוכסוסין בנות שוח בלא וי''ו ופרי אחת הוא והוא גרוע ואינו אותו ששמו בנות שוח גרידא וכן משמע בפ''ק דבכורות (דף ח. ושם) דשנים הם דהא אמר הזאב והארי לג' שנים וכנגדן בבנות שוח נחש לז' שנים ולאותו רשע לא מצינו שום חבר וי''א מוכסוסין בנות שוח ומיהו בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ:) משמע דבנות שוח הן גרועין שלא נחשדו עליהן עמי הארץ דחשיב להו גבי קלין שבדמאי ושמא פרי הוא שגדל ביערים כמו עוזרדין דחשיב בהדייהו ולפי שמצוי להן מן ההפקר לא נחשדו שלא לעשר הגדל בגנותיהן ובפרדסותיהן ולא מפני שהוא גרוע: הא בורכא. תימה היכי ס''ד דמקיצין בעוף האמר זה מדרש דרש יהוידע הכהן שמותר חטאת ומותר אשם יהא לנדבת עולה משום דכתיב (ויקרא ה) לה' לכהן איזהו דבר שהוא לה' ולכהן הוי אומר זה עולה שבשר עולה כולה לה' והגיזה והעור לכהן ובעוף אין לכהן חלק בו וי''ל דהתם במותר מעות כגון הפריש מעות לחטאת ואשם כדכתיב (מלכים ב יב) כסף אשם כסף חטאת והכא כשנתותר גוף אשם: ואין עוף בצבור. משום דכתיב ביה נפש דמשמע ביחיד דוקא וא''ת והאמר בפ' טרף בקלפי (יומא דף מא: ושם) אי זבן פרידה אחת אי עולה זבן עולה אזלא לנדבה וי''ל דאין לקנות עוף במעות שנתותרו אך אם כבר בא עוף לפנינו מקיצים בו דמה יעשה ממנו [וע''ע תוס' תמורה כג: ד''ה וששה]: ואף שמואל סבר לה. פי' בקונטרס להא דאמר דלר''ש מקיצין בהן המזבח דאמר שמואל סכין מושכתן פי' סכין השוחטת סתם מושכתן לקרבן שהופרשו מתחלה לכך כגון עולת תמיד לעולת קיץ אע''פ שאין זה אותו קרבן עצמו כיון דמעיקרא עולה והשתא עולה וקשה דבפ''ק דזבחים (דף ג. ושם) מוכח דמילתא דשמואל כרבנן דר''ש דאית להו לב בית דין מתנה עליהן ואמאי דגרס בסמוך תניא נמי הכי קשה דמתני' ה''ל לאיתויי ונראה כפירוש הערוך דפי' סכין מושכתן למה שהם אם תמידים אם מוספין סכין מושכתן להיות כן דטרם משכן לסכין אין לומר איזה תמיד איזה מוסף אלא תלויין ועומדין בתנאי לב ב''ד דאף ע''פ שאמרו שהן תמידים אם ירצו להקריבן לשם זבח אחר רשאין לפי שבזמן שמשך זה סכין לשחיטת תמיד הרי הוא תמיד ואם למוסף מוסף והוי סייעתא לר' יוחנן דאמר תמידין שלא הוצרכו לצבור לדברי רבנן נפדין תמימים שהרי עדיין לא משכן לסכין ול''ג תניא נמי הכי אלא תניא וי''מ תניא נמי הכי אדרב שמואל בר רב יצחק דאמר מודה ר''ש בשעירי חטאת שאין מקיצין בגופן דקתני אם לא קרב ברגל כלומר בפסח יקרב בר''ח כו' ואם לא קרב ביוה''כ יקרב ברגל פירוש בסוכות ואם לא קרב ברגל זה של סוכות יקרב ברגל אחר היינו שמיני עצרת שהוא רגל בפני עצמו אבל טפי מרגל אחר דהיינו בפסח הבא לא מצי לאקרובי לגופיה דה''ל תרומה ישנה ולא להקיץ בגופו לפי שמתחלתו לא הוקדש אלא לכפר על מזבח החיצון כלומר לכפר בחטאת וא''א לשנותן בנדבה אלמא אין מקיצין בגופן אלא בדמיהן אבל קשה דאמאי נטר עד הכא לעיל ה''ל לאיתויי: שמתחלה לא בא אלא לכפר על מזבח החיצון. אע''ג דבמתני' מפרש משום דבאין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו תרתי בעינן מקדש וקדשיו ומזבח החיצון לאפוקי שעיר הפנימי ואע''ג דמשמע לעיל דאי לאו משום גזירה אטו לפני כפרה היו מקיצין אפילו במותר חטאת הפנימית היינו משום דהכי גמירי דמותר חטאת צבור לעולה: ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו. אין זה ב' כפרות אלא מה שקרבן אחר מכפר כדפ''ל א''נ כפרה אחת לשוגג ואחת למזיד: לא זז משם עד שמוחלים לו. ואף על גב דתנן במתני' בפרק בתרא דיומא (דף פה: ושם) על עשה ועל לא תעשה תשובה מכפרת ואמר נמי במס' חגיגה (דף ה.) כל העושה דבר ומתחרט מוחלין לו מיד אפי' בשאר עבירות אינה מחילה גמורה אלא שמקילין לו הדין אבל במצות עשה מוחלין לגמרי:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד