שבועות יב ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יב - א

יש לדחות: שאני קטורת, שאין לה תקנה דלא בת רעיה היא, ואין לה את התקנה של בהמה היכולה לרעות עד שתסתאב ולהפדות לאחר שנפל בה מום. ולפיכך מתנים עליה בית דין שיוכלו לפדותה.

אלא, רבנן דפרה, שאמרו, יכולין לפדותה כשמתה על אף שאין יכולים להעמידה ולהעריכה, ומשום שבית דין מתנים עליה שאם היא תמות, היא תהיה קדושתה לדמי נסכים, שאז אינה צריכה העמדה והערכה כי היא כבהמה שהיא בעלת מום מעיקרא שאם הקדישה לא בעי העמדה והערכה. ^[1]

וכמו כן יסברו שלב בית דין מתנה על תמידין שנותרו שיפדו תמימים.

גם זה יש לדחות, כי דלמא שאני פרה, דדמיה יקרין, ולכן מתנים עליה. אבל על שאר דברים אין בית דין מתנה!?

ואלא רבנן דמתניתין, דאמרו לו לרבי שמעון, הואיל ואין כפרתן שוה, ולית לך לב בית דין מתנה שאם אבד בזה יקריב לזה לכפרה אחרת, היאך הן קריבין. דמשמע, דפליגי רבנן על רבי שמעון ואית להו לב בית דין מתנה שיקרבו זה בזה, אם יאבדו.

אך גם את זה יש לדחות, כי מנין לנו שמשום לב בית דין מתנה פליגי רבנן על רבי שמעון? דילמא טעמם של רבנן הוא משום דסבירי שכל השעירין כפרתן שוה. ולכן יקרבו זה בזה.

ממאי דהאי רבנן דפליגי ארבי שמעון, דרבי יהודה היא, הסובר כרבי שמעון שאין כפרתן של השעירין שוה, ולפי זה הכי קאמר ליה רבי יהודה לרבי שמעון: בשלמא לדידי, דאמינא לב בית דין מתנה עליהן, אמטו להכי יקרבו זה בזה, ומשום שכך התנו בית דין. אלא לדידך, דאמרת לא מתנים בית דין, אמאי יקרבו זה בזה, והרי אין כפרתם שוה!?

דילמא, רבנן דפליגי ארבי שמעון, רבי מאיר היא, דאית ליה כל השעירין כפרתן שוה, ולפי זה הכי קאמר ליה רבי מאיר לרבי שמעון: בשלמא לדידי, דאמינא כל השעירין כפרתן שוה, אם נאבדו במועד זה יקרבו במועד אחר. אלא לדידך, שאמרת אין כפרתן שוה, אמאי יקרבו זה בזה?

ואם האי רבנן, רבי מאיר היא, אין להוכיח דסברי לב בית דין מתנה, כי לא משום הכי פליג ארבי שמעון, אלא משום שכפרתן שוה!

ומסקינן: אלא, רבי יוחנן, גמרא גמיר לה: לדברי רבי שמעון אין נפדין. לדברי חכמים נפדין! והוינן בה: ולרבי שמעון, דלית ליה לב בית דין מתנה עליהן - מאי עבדין להו לתמידין שנותרו ולא הוצרכו לציבור?

אמר רב יצחק אמר רבי יוחנן: מקיצין בהן את המזבח! והיינו מקנחין ["קיץ" הוא לשון קינוח, וכפי שיבואר להלן] את המזבח בקרבנות עולת - נדבה של ציבור, כאשר המזבח בטל מהקרבת קרבנות אחרים. כי כמו שיכולים להקריב שעיר יום הכיפורים ברגל בתור שעיר הרגל על אף שהם חלוקים בכפרתם משום שיש להם צד שוה ששניהם באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, אף הכא, יכולים להקריב את התמידין שנותרו שלא בתורת תמידין אלא בתורת נדבה לקיץ המזבח, משום שיש בהם צד שוה, ששניהם הם קרבן עולה! וקיץ המזבח כיון שאינו חובה אין צורך להביאם דוקא מתרומה חדשה.

אמר רב שמואל בר רב יצחק: ומודה רבי שמעון בשעירי חטאת שנקנו מתרומת הלשכה של שנה זו, ונותרו, לאחר שנאבדו, ולא נמצאו עד לשנה הבאה, לאחר שנתרמה כבר תרומת הלשכה מכספי הציבור מהשנה החדשה, ושוב אין קרבין הקרבנות שנקנו בכספי השנה שעברה, שאין מקייצין את המזבח בגופן של השעירים שנותרו, אלא בדמיהן. והיינו, ממתינים עד שיפול באותם שעירים מום, ואז פודים אותם כדין קדשים שנפל בהם מום, ובדמיהם מביאים עולות לקיץ המזבח.

וטעמו של דבר: הכא הוא, בתמידין שנותרו, מקייצין בגופן של תמידין ולא בדמיהן, משום דמעיקרא הוי עולה, והשתא נמי, כשמקייצים בהם, עולה היא. אבל התם, בשעירים שנותרו, דמעיקרא חטאת הוו, והשתא דמקייצין בהם, עולה הוו, אין לנו לקייץ בגופן, משום גזירה, דגזרינן שלא לקייץ בשעירים שנותרו לאחר כפרה של הציבור [שהתכפרו בשעירים שהובאו במקום אלו שאבדו], אטו שעירי חטאת לפני כפרה. כדי שלא יבואו להתיר לקייץ אותם בתור עולת נדבה של ציבור לפני שהתכפרו הציבור. ^[2]

מתחילה בסתמא להקרב כשעירי חטאת, אך אם הם נותרים, הם ראויים להקרבה בתור נדבת עולה של ציבור לקיץ המזבח].

אמר אביי: אף אנן נמי תנינא שלפי רבי שמעון אין מקייצין בגופי חטאות שנותרו, על אף שמקייצין בדמיהן, ומוכח שיש בהם קדושה לקיץ המזבח.

דתניא: פר ושעיר של יום הכיפורים שאבדו, והפריש אחרים תחתיהם, וכן שעירי עבודה זרה של ציבור שאבדו והפריש אחרים תחתיהן, ולאחר שהתכפרו הציבור נמצאו האבודים - כולן ימותו, דברי רבי יהודה.

רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: ירעו עד שיסתאבו, וימכרו, ויפול דמיהן לנדבה, שאין חטאת הציבור מתה! ואמאי לא אמרינן נקרבו אינהו גופייהו עולה!? והרי יש בהם קדושת עולה, שהרי הם נמכרים במומם, ומביאים בדמיהם עולת נדבה?

אלא, לאו, שמע מינה גזרינן גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה!

אמר רבא: אף אנן נמי תנינא: שני שעירי יום הכיפורים, אם אירע שמת השעיר המשתלח לאחר ההגרלה, והוצרכו להביא זוג שעירים חדש כדי להגריל אחד לה' ואחד לעזאזל, ונמצא שיש לנו עתה שני שעירים לה' -

האחד מהם יקרב לשעיר הנעשה בפנים, והשני ירעה עד שיסתאב וימכר, ויפלו דמיו לנדבה!

ואמאי ירעה עד שיסתאב? מדוע לא יקרב איהו גופיה עולה!? אלא לאו, שמע מינה, גזרה אחר כפרה אטו לפני כפרה!

אמר רבינא: אף אנן נמי תנינא: אשם שמתו בעליו או שנתכפרו בעליו באשם אחר - ירעה האשם שנותר עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה!

רבי אליעזר אומר - ימות. כי האשם דינו הוא כחטאת, שאם מתו בעליה או נתכפרו באחרת, תמות!

רבי יהושע אומר: ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בעליו בדמיו עולה!

והנפקא מינה בין תנא קמא לרבי יהושע היא, שלתנא קמא הוא קרב בתור קרבן ציבור, ולרבי יהושע בתור קרבן יחיד [ונפקא מינה לסמיכה, שהיחיד סומך ולא הציבור, וכן אם הנסכים באים משלו או משל הציבור].

וליקרב הוא גופא עולה!? אלא לאו, גזרה לאחר הכפרה אטו לפני הכפרה! שמע מינה!

תניא נמי הכי שקרבנות הציבור שנותרו מקייצין בהן את המזבח: דתניא: מה הן מביאין מן המותרות של ציבור שנותרו מהשנה הקודמת? -

הערות

^[1] בביאור הגדר של "לב בית דין מתנה עליהם", כתב החזון איש, שלא יתכן לומר, שבית דין מתנים שתפקע הקדושה ממה שיוותר, כי קדושת הגוף אינה פוקעת בכדי, ואין בידי בית דין כח לעשות זאת. כמו כן אי אפשר לומר שהם מתנים שיתברר הדבר למפרע שהמותר לא התקדש, כיון שחייבים לפטם את הקטורת בהיותה קדושה קדושת הגוף, ואם קדושת המותר תפקע למפרע, נמצא שלא התפטם המותר בקדושת הגוף, ואם כן כיצד עושים ממנו קטורת חדשה? אלא, בהכרח, שמפקיעים בית דין את קדושתו בשעה שאינו ראוי למצוותו, ובשעה כזאת יש בידם את הכח להפקיע אפילו קדושת הגוף, בדומה לקדשים שמתו בהיותם קדושים הגוף, שפקעה קדושתם. ובספר באר יעקב [למסכת שבועות] תירץ, שיכול להחזיר את המותר למכתשת, ומתפטמת בקודש עם הקטורת החדשה, וציין לדברי המשנה למלך סוף הלכות שקלים.

^[2] ומבאר רש"י ששעירי החטאת עומדים מתחילה בסתמא להקרב כשעירי חטאת, אך אם הם נותרו, הם ראויים להקרב בתור נדבת עולה של ציבור לקיץ המזבח.

שכן שאני [שונה] היא קטורת, שלא בר [בת] רעיה היא, שבהמת קרבן יכולה לרעות עד שיפול בה מום, אבל לקטורת אין תקנה כזו, ודווקא משום שאין לה תקנה בדרך אחרת פודים אותה.

אלא נאמר שחכמים הסבורים שתמידים נפדים תמימים הם רבנן [חכמים] שאמרו בענין פרה אדומה שהיא נפדית אפילו מצא אחרת נאה הימנה — יש לדחות גם זאת: דלמא שאני [שמא שונה] דין פרה אדומה, שלב בית דין מתנה עליה כיון שדמיה יקרין!

ואלא נאמר שהם רבנן [אותם חכמים] שאמרו לו לר' שמעון במשנתנו: הואיל ואין כפרתם של השעירים השונים שווה, היאך קרבים זה בזה. ומשמע כי לשיטתם אין קושי בדבר, משום "שלב בית דין מתנה".

אולם גם זאת יש לדחות: ממאי [מנין] אתה יודע ששיטת ר' יהודה היא, והכי קאמר ליה [וכך הוא אומר לו] לר' שמעון: בשלמא לדידי דאמינא [נניח לשיטתי, שאני אומר] לב בית דין מתנה עליהן — אמטו להכי [משום כך] יקרבו זה בזה, למרות שאין כפרתם שווה — משום שבית דין מתנה מראש על כך, אלא לדידך דאמרת [לשיטתך שאתה אומר] לא, שאין בית דין מתנה, אמאי [מדוע] יקרבו?

הרי ניתן להסביר את הדברים אחרת, ודלמא [ושמא] "אמרו לו" שיטת ר' מאיר היא, והכי קאמר ליה [וכך הוא אומר לו] לר' שמעון: בשלמא לדידי דאמינא [נניח לשיטתי שאני אומר] כל השעירים כפרתן שוה — משום הכי [כך] יקרבו, אלא לדידך אמאי [לשיטתך מדוע] יקרבו? ואם כן, מניין לר' יוחנן שאכן קיימת שיטת חכמים שתמידים תמימים נפדים!

אלא יש לומר כי ר' יוחנן גמרא גמיר לה [במסורת למד אותה]: לדברי ר' שמעון — אין נפדין, לדברי חכמים — נפדין.

א ושואלים: ולדעת ר' שמעון שאמרנו דלית ליה [שאין לו] שאינו מקבל את השיטה שלב בית דין מתנה עליהן, אותם תמידים שנותרו בסוף השנה, מאי עבדין להו [מה עושים להם]? אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן: מקיצין בהן את המזבח כלומר, מקריבים אותם כעולות לנדבת הציבור בזמן שאין על המזבח קרבן אחר, כדי שלא יישאר המזבח ריקם.

אמר ר' שמואל בר רב יצחק: ומודה ר' שמעון בשעירי חטאת, שאין מקיצין את המזבח בגופן, אלא בדמיהן, שירעו עד שיפול בהם מום, ואז ימכרו אותם, ובדמיהם יקנו קרבנות לעולה.

כי דווקא הכא [כאן] לגבי תמידים, כן הוא, דמעיקרא [לפי שמתחילה] היו אלה כבשים שנועדו לקרבן עולה, והשתא [וגם עכשיו] הם עולה. אבל התם [שם] בשעירי חטאת, דמעיקרא [שמתחילה] הוקדשו לקרבן חטאת והשתא [ועכשיו] רוצים להקריבם עולה — יש לעשות גזירה שלא להקריבם לעולה לאחר כפרה כלומר, לאחר שכבר נתכפרו הציבור באחרים, אטו [משום] חשש שמא יבואו להקריב חטאת לשם עולה לפני כפרה כלומר, גם במקרה שלא נתכפרו עדיין בחטאת אחרת.

אמר אביי, אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] מעין הדברים האלה: פר ושעיר של יום הכפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהם, וכן שעירי עבודה זרה שאבדו והפריש אחרים תחתיהן — כולן ימותו, דברי ר' יהודה. ר' אלעזר ור' שמעון אומרים: ירעו עד שיסתאבו (עד שיפול בהם מום), ואז ימכרו ויפלו דמיהן לנדבה, שאין חטאת צבור מתה.

ויש לשאול: ואמאי [ומדוע] ימתינו להם שיסתאבו? נקרבו אינהו גופייהו [שיקרבו הם עצמם] כקרבן עולה! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי יש בדבר גזירה שלא יקרבו לעולה לאחר כפרה אטו [משום] לפני כפרה.

אמר רבא והוסיף, אף אנן נמי תנינא [אף אנו גם כן שנינו] מעין זה: כאשר אבד אחד משני השעירים של יום הכיפורים (לה' או לעזאזל), מביאים זוג אחר ומגרילים עליהם. האחד ייעשה בן זוג לראשון, והשני מן הזוג השני, שלא נעשה בו שימוש, ירעה עד שיסתאב, וימכר ויפלו דמיו לנדבה.

ויש לשאול: ואמאי [ומדוע] עושים כן? שיקרב איהו גופיה [הוא עצמו] עולה! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי יש גזרה שלא להקריבו עולה אחר כפרה אטו [משום] לפני כפרה.

אמר רבינא, אף אנן נמי תנינא [אף אנו גם כן שנינו] כיוצא בזה: אשם שמתו בעליו או שנתכפרו בעליו — ירעה עד שיסתאב וימכר, ויפלו דמיו לנדבה. ר' אליעזר אומר: ימות, ולא ימכר. ר' יהושע אומר: יביא בדמיו עולה.

ויש לשאול על דברי ר' יהושע: וליקרב הא גופא [ושיקרב הוא עצמו] עולה! אלא לאו [האם לא] טעם דבריו בגלל גזירה לאחר כפרה אטו [משום] לפני כפרה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ומוסיפים: תניא נמי הכי [שנויה גם כן כך ברייתא אחרת] כדברי ר' יוחנן לעיל, שלשיטת ר' שמעון, תמידים תמימים שנותרו מקייצים בהם את המזבח: מה הן מביאין מן המותרות של הקרבנות שנתרמו לציבור ולא נעשה בהם שימוש באותה שנה?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

no proof can be drawn from there, as incense is different, as it is not an entity that can be left to graze. The option that exists for animals to leave them to graze until they develop a blemish and then redeem them obviously cannot apply to incense. Therefore, it is reasonable that with regard to incense, since there is no other way to rectify it, all will concede that the court makes a stipulation.

Rather, say it is the opinion of the Sages who ruled, in the baraita cited above, with regard to the red heifer that it may be redeemed if a choicer one is found. The Gemara rejects this claim: Perhaps the case of a red heifer is different, since it is of great monetary value. To avoid a considerable loss, the court makes a stipulation despite it being an uncommon case.

Rather, say it is the opinion of the Sages that is introduced with the phrase: They said to him, in the mishna on 2b.

The Gemara asks: From where do you know that the tanna referred to as the Rabbis is Rabbi Yehuda and that this is what he is saying to Rabbi Shimon: Granted, according to my opinion, that I say that the court tacitly stipulates concerning offerings that their consecration is contingent upon their eventual use, it is due to this reason that they can be sacrificed on an occasion different from the one they were initially intended for; but according to your opinion, that you say that the court does not make such stipulations, why can they be sacrificed on an occasion different from the one they were initially intended for?

But perhaps the tanna referred to as the Rabbis is Rabbi Meir, and this is what he is saying to Rabbi Shimon: Granted, according to my opinion, that I say that the atonement effected by the goats of the additional offerings of all three occasions, i.e., those of the New Moons, Festivals, and Yom Kippur, is the same, it is due to this reason that they can be sacrificed on an occasion different from the one they were initially intended for. But according to your opinion, that they effect atonement for different cases of sin, why can they be sacrificed on an occasion different from the one they were initially intended for? Since it cannot be demonstrated that the Rabbis’ opinion is based on the assumption that the court makes stipulations with regard to communal offerings, no proof can be drawn from the mishna.

Rather, the opinion of the Rabbis cited by Rabbi Yoḥanan is not necessarily recorded elsewhere, but Rabbi Yoḥanan learned it through a tradition that lambs consecrated for the daily offerings that were not needed by the public, according to the statement of Rabbi Shimon, cannot be redeemed if they are unblemished, while according to the statement of the Rabbis, they may be redeemed, even if they are unblemished.

The Gemara asks: And according to the opinion of Rabbi Shimon, who does not hold that the court tacitly stipulates concerning those lambs that were consecrated for the daily offerings that remain unused at the end of the fiscal year, what is done with them? Rabbi Yitzḥak says that Rabbi Yoḥanan says: One supplements the offerings brought on the altar with them. Whenever there were no obligatory offerings to be brought upon the altar, supplementary offerings would be offered upon it in order that it should not remain idle.

Rabbi Shmuel bar Rav Yitzḥak says: And Rabbi Shimon concedes with regard to goats of communal sin-offerings that were lost and for which replacements were offered in their stead, that even should they later be found, one does not supplement the offerings of the altar with those animals themselves. Rather, supplementary offerings are purchased with their value, i.e., the sin-offerings should be left to graze until they develop a blemish, at which point they can be sold and the proceeds used to purchase supplementary offerings.

By Torah law, both communal burnt-offerings and sin-offerings that may no longer be offered for their intended purposes may be offered as supplementary burnt-offerings. Nevertheless, Rabbi Shimon draws a distinction between the two cases: Here, where from the outset the animal was intended to be used as a burnt-offering, i.e., for the daily-offering, and now the intention is to use it as a burnt-offering, i.e., for the supplementary offerings, the animal itself may be used. But there, where from the outset the animal was intended to be used as a sin-offering, and now the intention is to use it as a burnt-offering, there is a rabbinic decree rendering prohibited the use of the animal itself even after its atonement has already been effected by a replacement sin-offering, due to the concern that people will confuse it with a sin-offering before its atonement has been effected by a replacement sin-offering. Such a sin-offering may be brought only for its originally intended purpose.

Abaye said: We learn this in a baraita as well: With regard to the bull and the goat of Yom Kippur that were lost, and one separated and sacrificed others in their stead, and likewise, goats that were designated to atone for an act of unwitting public idol worship that were lost, and one separated and sacrificed others in their stead, in such cases, all of the original animals, if they are subsequently found, should be left to die. This is in accordance with the halakha that a sin-offering whose owner has already achieved atonement is left to die. This is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Elazar and Rabbi Shimon say: They should graze until they become unfit, and then they are sold and their proceeds are allocated for communal gift offerings. They do not need to be left to die because the halakha is that a communal sin-offering is not left to die.

Abaye explains how this baraita supports Rav Shmuel bar Yitzḥak’s claim: But why do Rabbi Elazar and Rabbi Shimon say that the animal should be left to develop a blemish? Let these animals themselves be sacrificed as a supplementary burnt-offering. Rather, must one not conclude from the fact they did not offer this suggestion that there is a rabbinic decree rendering prohibited the use of the animal itself, even after its atonement has already been effected, due to the concern that people will confuse it with a sin-offering before its atonement has been effected?

Rava said: We learn this halakha in a mishna (Yoma 62a) as well: If after the lottery for the two Yom Kippur goats one of them dies, another pair is brought and a second lottery is performed. One becomes the counterpart of the remaining goat from the first pair, and the second, now-superfluous goat is left to graze until it becomes unfit; and then it is sold and the proceeds are allocated for communal gift offerings.

Rava explains how this mishna supports Rav Shmuel bar Yitzḥak’s claim: But why should the superfluous goat be left to develop a blemish? Let the animal itself be sacrificed as a supplementary burnt-offering. Rather, must one not conclude from the fact that the mishna does not offer this suggestion that there is a rabbinic decree rendering prohibited the use of the animal itself even after its atonement has already been effected, due to the concern that people will confuse it with a sin-offering before its atonement has been effected?

Ravina said: We learn this halakha in a mishna (Temura 20b) as well: A guilt-offering whose owner died, or that was lost and before it was subsequently found its owner achieved atonement through a replacement guilt-offering, should graze until it becomes unfit, and then it is sold and the proceeds are allocated for communal gift offerings. Rabbi Eliezer says: It should be left to die. Rabbi Yehoshua says: The owner of the guilt-offering should bring a burnt-offering with the proceeds of its sale.

Ravina explains how this mishna supports Rav Shmuel bar Yitzḥak’s claim: But why should it be left to develop a blemish? Let this animal itself be sacrificed as a supplementary burnt-offering. Rather, must one not conclude from the fact that the mishna does not offer this suggestion that there is a rabbinic decree rendering prohibited the use of the animal itself, even after its atonement has already been effected, due to the concern that people will confuse it with a sin-offering before its atonement has been effected? The Gemara affirms: Conclude from it that there is such a rabbinic decree.

Rabbi Yoḥanan explained that Rabbi Shimon holds that lambs that were consecrated for the daily offerings that remain unused at the end of the fiscal year are offered as supplementary offerings. The Gemara notes: This is also taught in a baraita: What type of offerings would they bring from the surplus lambs that were consecrated for the daily offerings?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ור' יוחנן האי גמרא גמיר לה. ור' שמעון הני תמידין שלא הוצרכו לצבור מקייץ בהו למזבח כלומר מקריבין אותן שלא לשום תמידין. אלא כמו מיני מגדים שאינן מעיקר הסעודה כך ענין קייץ המזבח. והני מילי תמידין דמעיקרא עולות נינהו. השתא נמי מקריבין אותן עותו לקייץ למזבח. והני מילי תמידין דמעיקרא עולות נינהו. השתא נמי מקריבין אותן עולות לקייץ למזבח כמו דורון ולא כמו חובה (אלא) [אכל] כגון שעירי חטאת שנשתיירו וכיוצא בהן אין מקייצין בגופן לשום עולה.

דחיישינן לאחר כפרה אע"ג דפקעה מהן קדושה לאחר כפרה אטו לפני כפרה אלא מקייצין בדמיהן:

אמר דרבא אף אנן נמי תנינא והשני ירעה עד שיסתאב וימכר.

ואמאי נקרב הוא גופיה עולת נדבה. אלא לאו ש"מ גזרה לאחר כפרה אטו לפני כפרה.

תניא נמי הכי מה מביאין מן המותרות.

(הא) [הכי] גרסי' בכולהו נוסחי ואלא חכמים דאמרו ליה ממאי דר' יהודה היא והכי קאמר ליה בשלמא לדידי דאמינא לב ב"ד מתנה עליהן אמטו הכי קרבי. והכי פירושא: ודאי דהאי אמרו לו קושיא היא דמקשו ליה לר' שמעון מי לא מודת בזו שאנו שונין שיקרבו זה בזה ואמר להן הן אמרו כיון שאתה מודה שאין כפרתן שוה האיך יקרבו לדבריך שאין לך לב ב"ד מתנה ממאי דהכי אהדרו ליה חבריה לר' שמעון דילמא רבי מאיר היא וה"ק ומיהו לא ניחא למימר (דלבדי) [דלדברי] אמרו לו אינן קרבין אלא קריבין הן ותשובה היא שהשיבו עליו מהלכה זו.
ורב יהוסף הלוי ז"ל לא גריס אלא ממאי דר' יהודה היא דילמא ר' מאיר היא ופירש ממאי דר' יהודה היא וסבירא ליה דאינן קרבין זה בזה משום דלב ב"ד מתנה עליהן ונפדין תמימים וזה אינו דבר נכון שלפי זה אין לנו ראיה מדברי ר' יהודה אלא שלא יקרבו זה בזה אבל נפדין תמימין אין לנו ושמא ירעו ועוד דילמא לית ליה לר' יהודה לב ב"ד מתנה וימותו כדתניא לעיל בפר ובשעיר יום הכפורים כדברי ר' יהודה וכן הא דאותבינן לעיל לימא לב ב"ד מתנה עליהן פי' הרב הלוי שיפדו תמימין.

ואמאי לקרב איהו גופיה עולה נדבה. משמע דנתוק רעיה דרבנן הוא מדקאמרי' לקרב איהו גופיה עולה ואי רעיה מדאוריתא הא בעי רעיה והכי נמי בפרק אלו דברים דאמרינן התם אמר רב הונא אשם שנתק לרעיה ושחטו סתם כשר לעולה אלמא לא בעי' עקירה אי הכי אפי' כי לא נתק נמי גזרה לאחר כפרה אטו לפני כפרה.
ואיכא למיפרך מההיא דגרסי' בזבחים (ה,ב) אמר רב הונא אשם שנתק לרעיה כו' ואמרינן נתק אין לא נתק לא מאי טעמא דכתיב הוא בהויתו תהא ופרש"י ז"ל דקודם נתוק אסור דבהוית אשם יהא ופסול לעולה אלא שאפשר שגם זו מן הסוגיות המתחלפות בסוג' המסכתות במו אותה שבתחלת פרק כל הגט דמוקי לברייתא כדי לזרזן במצות ובפרק אין בין המודר מתרץ לה משום דשה לבית אבות לאו דאורייתא ורבות מהן בתלמוד.
אבל ר"ת ז"ל לא גריס התם נתק אין לא נתק לא, אלא הכי גרסי' מאי טעמא דכתיב הוא כו' מאי טעמא דנפיק מתורת אשם משום דכתיב הוא בהויתו תהא כלומר בהוי' אשם תהא בעוד שהו' בהוי' אשם וכיון שנתכפרו בעליו באחר לאו בהוי' אשם הוא הילכך קרב עולה דלא בעינן עקירה וכי תימא קודם נתוק נמי משום גזירה דלאחר כפרה אטו לפני כפרה כי ההיא דבפרק אלו דברים ואי קשיא לך והא קי"ל כל שבחטאת מתה באשם רועה והילכתא גמירי לה וקשיא אשמעתין ואההיא דבפרק אלו דברים ואההיא דזבחים לפי פירוש ר"ת ז"ל ואומר ר"ת ז"ל דהכי גמירי הילכתא כל שבחטאת מתה באשם עולה ורעיה גופה מדרבנן משום גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ולאפוקי שאינה מתה קאמרי' רועה.
ואיכא למידק, אי הכי לפי פי' רבינו תם ז"ל למה לי דכתב רחמנא הוא בהויתו תהא לאשתרויי אשם שמתו בעליה ושנתכפרו באחרת הא הילכתא גמירי לה ואיכא למימר דאי לאו קרא הוה אמינא בעי עקירה קמ"ל ואי מקרא הוה אמינא כל שלא נתעקר בהוית אשם הוא קמ"ל גמרא כלומר פירושא דקרא ודאמרי' במסכת תמורה בפרק אלו קדשים הוא קרב ואין תמורתו קרבה הילכתא גמירי לה פירושו שאין תמורתו קרבה לשם אשם אבל לשם עולה קרבה וכן אתה צריך לפרש על דרך זו אותה הלכה שבמסכת נזיר בפרק מי שאמ' תניין, ואין לי להאריך.

ממאי דר' יהודה הוא דפי' דס"ל אין כפרתם שוה עד דנימא דטעמא דקרבין זה בזה משום לב ב"ד מתנה עליהם דילמא ר"מ וטעמא דקריבין זה בזה משום דכפרתן שוה ה"ה דיכול לומר דאף לר' יהודה דילמא שאני שעירים דלית להו תקנתא ברעייה דהא לר' יהודה חטאת שנתכפרו בעליה למיתה אזלא ולא לרעייה כדתניא לעיל ומשום הכי לב ב"ד מתנה אבל תמידין דאית להו תקנתא ברעייה או לקייץ בגופן לית ליה לר' יהודה לב ב"ד מתנה וכדמשני לעיל גבי קטורת אלא דניחא ליה טפי לומר לרווחא דמילתא דדילמא ר' מאיר היא והא דאמרינן נמי שאני קטורת דלית ליה תקנתא ברעייה ה"כ מצי למימר דלית ליה תקנתא לקייץ בגופן כתמודין אלא דנקטיה הכא לרווחא דמילתא:

ולר"ש דלית ליה לב ב"ד מתנה מאי עביד להו פי' רש"י ז"ל מאי תקנתא עביד להו שיהו הם עצמן קריבים פי' לפי' דהא לאו קושיא היא דהא אפשר להו ברעייה אלא דשאלה הוא דשייל להו תלמוד מאי תקנתא עביד להו שיהו הן עצמם קריבין דכיון שהופרשו להקרבה והם תמימים כל מאי דאפשר לתקוני בהו שיהו הן עצמם קריבין אית לן למעבד:

א"ר יצחק אמר ר"י מקייצין בהם את המזבח פי' כשהמזבח בטל מקריבים מהם עולות הרבה וזהו קייץ המזבח הנזכר בכל מקום ולקמן מפ' תלמודא למה נקראו כן ופירוש רש"י ז"ל דר"י האי טעמא נפקא ליה ממתניתין דאר"ש גבי שעיר חטאת שהם קריבים זה בזה ואעפ"י שאין כפרתם שוה דכיון דמ"מ כולם באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו דרך כלל אע"ג דאין כפרה זו ממש כשל זו כיון דשייכא במקצת' קרב בכולה ה"נ אלו כיון שנלקחו לצורך עולת תמידין של צבור ולא הוצרכו יקרבו לקייץ המזבח שהם ג"כ עולות אעפ"י שזו עולת חובא וזו עולת נדבה כיון דלשם עולה הופרשו דמשום תרומה ישנה ליכא ולקמן בסוף שמעתין אשכחן ברובה דנוסחי דגרס' תנ"ה מודה ר"ש וכו' והיינו סייעתא כדפירש"י ז"ל הכא דקתני שאין קריבין זה בזה כיון שכולם באים על מזבח החיצון לטומאת מקדש וקדשיו ואין פי' זה נכון דאי ר"י ממתני' דייק לה הו"ל לפרושי ולמימר מי לא תנן רש"א כולם באים לכפר דהכי אורחיה דתלמודא ועוד מאי האי דאמריה מודה ר"ש שבעירי חטאת שאין מקייצין בגופן וכו' עד גזירה לאחר כפרה משום לפני כפרה פשי' דבלאו ההיא גזירה אינו מודה בהא לא דמיא כלל למתניתין דתניא כולם חטאות ודומיא דתמידין אלו שמקייצין בהם בשביל עונות ואלו הכא הופרשה לחטאת ואין מקייצין בהם קייץ שהם עולות ולקמן דגריס תניא נמי הכא אדמייתי ברייתא דתניא הכי לייתו לה ממתניתין לכך הנכון דר"י מסברא א"ל דלר"ש לא עביד תקנתא שיהיו נפדים תמימים משום דפדיון תמימים דבר של חדוש גדול דהא בבהמה טמאה ופדה בערכך כתיב וא"א לומר חידוש זה אלא בטעם לב ב"ד מתנה דהא כמותנה ועומד שניתקן בהם את המזבח שלא יהא בטל וכאילו פירוש כן בשעת הפרשתן ומשום דדילמא הוה ס"ד דנימא הכי גם בשעירי חטאת שלא הוצרכו לתקון המזבח שלא יהא בטל הוצרכו לומר דמודה ר"ש דלא אמרינן הכי משום גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ולקמן ל"ג בנוסחי דיוקני תניא נמי הכי אלא תניא רש"א וכו' ועל מתני' מייתי לה תלמודא ולאו משום האי סוגיא כלל ומיהו הא דאמרי' דאר"י מסברא היינו מאי דאמר מקייצין בגופן אלא מאי דאמר לעיל לדברי ר"ש אין נפדין תמימים הא ממתני' דייק לה וכדבעינן למימר לקמן בסמוך ומשום הא אפשר דגרסינן לקמן תניא נמי הכי:

מודה ר"ש בשעירי חטאת שאין מקייצין בגופם אלא בדמיהן פי' בשעירי חטאת שנתותרו מן השנה שעברה שאי אפשר ליקרב במוסף אחר כגון שעיר ר"ח אדר שאבד ונמצא בניסן והרי הוא קייץ למזבח שאין מקייצין בגופו ממש אלא בדמו שירעה עד שיסתאב ויפול דמיו לנדבה דהיינו קיץ למזבח שכן דין כל יפלו דמיו לנדבה האמור בכל מקום:

גזירה לאחר כפרה וכו' פי' שאם אנו מקייצין בגופן לאחר שנתכפרו בעליה באחר שלא נעקר שם חטאת ממנה והו"ל מקריב חטאת לשם עולה שהיא פסולה כדאיתא בפ"ק דזבחים ואיכא למידק אסוגיין מהא דאמרינן בפ' התודה ומי אית ליה לר"ש לב ב"ד מתנה והאר"י לדברי ר"ש תמידין שלא הוצרכו אין נפדין תמימים ופריק שאני התם דאית ליה תקנתא ברעייה ואילו בסוגיין אר"י שמקייצין בגופן וי"ל דהתם לא דק ונקט לישנא דשייך בשעירי חטאת כדאמרינן הכא. משום דמאי דאר"י דלר"ש אין נפדין תמימים ודאי דייק לה ממתני' דקתני בשעירים שקריבים זה בזה מטעמא דכולם באים לכפר ואלו אית ליה לב ב"ד מתנה לא הוה צריך לההוא טעמא אלא דלימא לב ב"ד מתנה ואע"ג דלעיל אמרינן דר"י גמרא גמיר לה ה"מ לדברי חכמים דאמרי נפדים תמימים אבל לדברי ר"ש דאמר אין נפדין תמימים ודאי ממתני' דייק לה והיינו דנקט לדברי ר"ש אין נפדין תמימים ולא נקט לר"ש אין נפדין ואיידי דנקט לדר"ש נקט נמי לדברי חכמים ומשום הכי מהדרינן התם בפ' התודה שאני התם דאית להו תקנתא ברעייה ונקטה לרבותא דאפי' תקנתא דרעייה חשיבא תקנתא לשעירים וכ"ש לקייץ בגופן של תמידין והשתא דאתינן להכי יש לפ' דהיינו דגרסינן התם תניא נמי הכי ופירושא תניא נמי הכי דלדברי ר"ש אין נפדין תמימים משום דלית ליה לב ב"ד מתנה מדאצטריך בשעירי חטאת למיהב טעמא שכולם באים לכפר על מזבח החיצון ומיהו אכתי לא כהירא ההיא גירסא דהא ממתניתין גופה מצי דייק לה וכדאמרן:

ואמאי נקרב איהו גופיה עולה פירוש לקייץ המזבח בגופו בלא רעייה דהכי עדיף טפי לתקן בגוף כל היכא דאפשר:

אף אנן תנינא במסכת יומא גבי שני שעירים שאבד א' מהם שיקח זוג אחר והב' ירעה עד שיסתאב ויפול לנדבת צבור ואמאי ליקרב איהו גופיה דההיא ודאי ר"ש היא דלא שמעיה ליה דחטאת צבור שנתכפרו באחרת שתהא רועה אלא ר' אלעזר כדאיתא במתניתין דלעיל:

אמר רבא אף אנן נמי תנינא אשם שמתו בעליו או שנתכפרו בעליו ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה פי' דקסבר דכל שבחטאת מתה באשם רועה והכא חטאת יחיד היא דלכ"ע מתה:

רא"א ימות פי' דס"ל דאשם כחטאת דכתיב כי כחטאת האשם הוא אבל לרבנן דרשו ליה לענין שחטו שלא לשמו פסול או אם הכניס לפני ולפנים כדאיתא בזבחים:

ר"א ור"ש אומרים ימכרו ויפלו דמיהם לנדבה והתם בדוכתה פריך תלמודא ר"א היינו ת"ק ופריק איכא בינייהו לנדבת יחיד. א"נ עולת עוף פי' דת"ק סבר שיפלו דמיו לסתם רוב נדבה דהיינו נדבת צבור ועולת בהמה ור"א אתא לטפויי מלתא דאי לא אפשר בנדבת צבור ועולת בהמה מקייצין בדמיו אף נדבת יחיד או עולת עוף ואיכא בין נדבת צבור לנדבת יחיד דנדבת צבור לא בעי סמיכה ונסכיו באין משל צבור ונדבת יחיד בעי סמיכה ונסכיו משלו:

אמאי יקרב איהו גופיה עולה פי' דהא מסתמא ר"ש דס"ל דכל דלא הוי דיניה במיתה כגון חטאת צבור רועה ואשם יחיד דינו כחטאת צבור ורועה:

אלא לאו ש"מ גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ודייקי רבנן ז"ל אשמעתין טובא דהכא משמע דניתוק רעייה דאשם שנתכפרו בעליו באחרת מדרבנן היא משום גזירה דלפני כפרה דאלו מדאורייתא הוא גופי' קרב עולה בלא רעייה והכי משמע בפסחי' בפסח ב' (פ' אלו דברים דאמרינן התם א"ר הונא אשם שנתכפרו בעליו באחר וניתק לרעייה ושחטו סתם כשר לעולה אלמא לא בעי עקירא). א"ה אפי' לא ניתק נמי ופריק גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ואלו בכמה דוכתיה אמרינן כל שבחטאת מתה באשם רועה הלכתא גמירי לה כלומר הלכה למשה מסיני היא שתהא רועה ולא תהא היא עצמה קריבה ובמס' זבחים [אמרי'] דהא מדאוריי' ממש מקראי דאמרינן התם א"ר הונא אשם שניתק לרעייה מותר לקרבו עולה ואמרינן עלה ניתק אין לא ניתק לא מ"ט אשם הוא בהוייתו יהא ופירש"י ז"ל דקודם ניתוק אסור לעולה דבהויית אשם יהא פסול לעולה ויש שתירצו שזאת מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד בחלוף המסכתות שיש מהן רבות בתלמוד אבל ר"ת ז"ל כתב שיש להלמן דהא דאמרינן בעלמא דכל שבחטאות מתה באשם רועה הלכתא גמירי לה משום דאמרו רבנן רעייה משום גזירה כדאמרינן בשמעתין ובפ' אלו דברים נקטינן רועה דאלו מאי דגמירי הלכה אינו אלא שלא תמות כחטאת אע"ג דכתיב כחטאת כאשם וכיון שלא תמות ממילא קריבה היא עצמה כולה ואית דגרסי באשם עולה והכל אחד וההיא דזבחים ל"ג עלה ניתק אין לא ניתק לא וה"פ מ"ט נפיק מתורת אשם משום דכתיב אשם הוא בהוייתו תהא כלומר בעוד שהוא אשם יהא בהוייתו וכיון שנתכפרו בעליו באחר אינו בהוייתו ובדין הוא דאפילו קודם דניתוק אלא דגזרו רבנן לאחר כפרה אטו לפני כפרה נמצאו כל ההלכות עולות דניתוק אשם לרעייה גזירה דרבנן דאלו מן התורה הוא גופיה קרב עולה בלא רעייה ועדיין לא מחוורא ההיא דזבחים דבכולהו גרסינן גי' נתוק אין לא ניתק לא ועוד מלישנא דקאמר מותר לקרבו עולה. משמע שאינו רועה אלא שהוא עצמו מותר לקרבו עולה ואפילו סתם ולא בעי עקיר' לשוחטו בפי' לשם עול' שכבר ניתק ממנו שם אשם מעצמו כשניתן לרעיי' ואין עליו שם אשם אלא שם עולה וכי שחט' סתם לאו אשם לשם עול' שחיט שהו' פסול אלא עול' לשם עול' ואמרי' ניתק אין אבל לא ניתק לא דאפי' מדאוריי' בעי עקירא לשוחטו בפי' לשם עולה מ"ט בעי עקירא ואפי' מדאורייתא דכתיב אשם הוא בהוייתו יהא כלומר אפי' לאחר שנתכפרו בעליו יהא בהויית אשם שלא יעקר שם אשם ממנו עד שיעקר ממנו בפי' בשעת הקרבה הא בעקירא מותר לקרבו עולה שאין רעייתו אלא מדרבנן ונ"מ שאם שחטו בדיעבד בלא רעייה כשר וה"נ מתפרשא ההיא דפסח ב' פרק אלו דברים דאמרינן אשם שנתכפרו בעליו וניתק לרעייה כלומר שנתנוה לרעייה מדרבנן ושחטו הוא ענמו סתם כשר לעולה דלא בעי עקירת שם עד שנאמר שהוא פסול מן התורה לפי שהקריב אשם לשם עולה שהוא פסול. ודוקא ניתק לרעייה דניתוקו לדין רעייה זהו עקירתו אלמא לא בעי עקירא ופריך א"ה אפי' לא רתק נמי דכיון דנתכפרו בעליו באחר זהו עקירתו ופרקינן גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה דגזרו רבנן שלא יהא הוא עצמו קרב כלל וא"ת מ"מ מההיא דזבחים משמע דניתוק רעייה מדרבנן דאלו מקראי משמע שהוא עצמו קרב עולה מדאורייתא א"כ לימא ליה הילכתא גמירא לה כדאמרינן בעלמא וי"ל דאי לאו הלכתא ה"א דקרא דאמר אשם הוא בהוייתו יהא אפי' בעקירא ובניתוק קאמר דאשם כחטאת שהוא מתה משום דכתיב כי כחטאת האשם אתאי הילכתא לומר דלא נדרוש אשם הוא בהוייתו יהא אלא קודם כפרה ואי מהלכתא הו"א דאפילו קודם ניתוק לא בעי עקירא קמ"ל אשם הוא בהוייתו יהא ובעינן עקירא בשעת הקרבה ואשכחן הלכתא דאתאי לפרושי קרא כדכתב הרמב"ן ז"ל:

תניא נמי הכי מה הן מביאין פי' רש"י ז"ל דאדר"י קאי דקאמר דתמידין שלא הוצרכו לר"ש מקייצין בגופן והקשו בתוס' דא"כ הו"ל למיתני מה הן עושין דלישנא דמביאין לא משמע אלא לדמיהן כדתנן טובא יביאו בדמיו עולה לכך פי' דאבתרייתא דשעירי חטאת קיימא שמקייצין בדמיהם:

זה שביארנו בחטאת הצבור שנתכפרו באחרת שיראו עד שיסתאבו ויפלו דמיהם לנדבה פי' לקיץ המזבח והוא שכשהמזבח בטל מקריבין אותם עולה לנדבת צבור שלא הוזקקו לתרומה חדשה אלא בקרבנות חובה ושמא תאמר ויקרבו הן עצמן נדבה שהרי זכרים הם ואפשר להם ליקרב עולה גזרה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ר"ל שיבאו להקריבם לשם עולה וסתמו לשם חטאת הוא ותמידים שלא הוצרכו לצבור אין אנו צריכים לכך שהרי נפדין תמימים מכח תנאי בית דין אבל שעירי חטאות כגון של ראשי חדשים ושל רגלים שאבדו והפרישו אחרים תחתיהם ירעו עד שיסתאבו ויפלו דמיהם לנדבה וזה שאמרו במשנה שקרבים זה בזה לא בשנתכפרו באחרים אלא שאירע מקרה ולא הקריבו כלל כמו שביארנו למעלה אלא שיש חולקים בדבר כמו שכתבנו:

שני שעירי יום הכפרים שמת אחד מהם משהגריל עליהם יביא שנים אחרים ויגריל עליהם ואת שעלה גורלו בגורל המת יקום על שם אחיו המת והרי שנשארו שנים לגורל האחר אם של שם או של עזאזל האחד יעשה בו כדינו והשני ירעה עד שיפול בו מום וימכר ויפלו דמיו לנדבה שאין חטאת הצבור מתה:

אמר רב שמואל ב"ר יצחק מודה הי' רבי יצחק בשעירי חטאת שאין מקרבין בגופן אלא בדמיהן כל שעירי חטאת שניתותרו ולא הוצרכו כגון שאבדו והפריש אחרים תחתיהן ואח"כ נמצאו אין מקיצין בגופן אלא ירעו עד שיסתאבו וימכרו במומן ולוקחין בדמיהן עולה ומקיצין בה את המזבח הכא לענין תמידין הוא דמקיצין בגופן משום דמעיקרא עולה והשתא עולה אבל שעירי חטאת גזרו הני שכבר הביאו שעירים ונתכפר להם שלא יביאו אותם לשם עולה אטו שעירים שלא הביאו אחרים תחתיהן שלא יביאו אותם לשם עולה הלכך שעירים אלו שכבר הפרישו אחרים תחתיהן ונתכפר בהן בגופן אי אפשר משום האי גזירה ולמכור אותם כשהם תמימים אי אפשר דהא לית לי' לר"ש לב ב"ד מתנה עליהן ומימר אמרינן קדושה שבהן להיכן הלכה הילכך ירעו עד שיסתאבו דהוין פסולי המוקדשין וימכרו במומן ומקיצין בדמיהן את המזבח והא דקתני במתני' בשעירי הרגלים ושעירי ר"ח שהן קרבין זה בזה לאו שאבדו והפריש אחרים תחתיהן ונתותרו עסקינן אלא שאירע מקרה ולא הקריבו שעירים עסקינן כמו שפירשנו למעלה שכיון שלא הקריבו שעירים כלל לפיכך יש לדבר תשלומין וקרבין זה בזה אבל שעירים שאבדו והפריש אחרים תחתיהן ונתכפרו בהן ואח"כ נמצאו אלו בכי האי ליכא למימר שהם קרבין ברגל אחר או בר"ח שכיון שהפרישו אחרים תחתיהן ונתכפרו בהן אם נקריב אלו עכשיו ברגל אחר או בר"ח קא עברינן משום בל תוסיף הילכך ירעו עד שיסתאבו וימכרו במומן ומקיצין בדמיהן את המזבח.

בפרש"י בד"ה מודה ר"ש בשעירי כו' של ר"ח אדר שאבד ונמצא בניסן כו' עכ"ל נקט מלתא דפסיקא שנמצא בניסן דהשתא אף אם נאבד גם בשאר ר"ח אינו ראוי ליקרב עוד מיהו קושטא הוא גם אם נמצא באדר אינו ראוי עוד ליקרב לחובת צבור ולא אתי אלא לאפוקי בשאר ר"ח אם מצא אחר כך באותו חדש שהיה ראוי ליקרב לחובת צבור בר"ח שאחריו וק"ל:

תוס' בד"ה וממאי דר' יהודה כו' שאני חטאת צבור דלית להו תקנתא כו' עכ"ל צ"ע לדבריהם דמשמע דלא קאמר ר' יהודה דימותו אלא בשעיר הפנימי דחייש לתקלה כיון דא"א להביאו אלא משנה לשנה כדקאמר בפ' ב' שעירים אבל בשעירי רגלים ור"ח ליכא מאן דפליג דמשהין אותן מרגל לרגל ומר"ח לר"ח והשתא מאי כולם ימותו שייך בשעירי ר"ח ורגלים אם לא יקריבו ביוה"כ יקריבו ברגל ור"ח שאחר יוה"כ אלא ע"כ דאית ליה לב ב"ד מתנה וי"ל דה"ק כיון דמיהו בחטאת צבור דלא הוה ליה תקנתא אלא מיתה כגון בשעיר הנעשה בחוץ דע"כ א"א להביאו אלא משנה לשנה ואיצטרכו בו לב ב"ד מתנה להקריבו ברגל ור"ח עשו כן בשאר שעירים כגון דר"ח ורגלים שיקרבו ביוה"כ דלב ב"ד מתנה אבל במותר תמידין שיפדו מי יימר לן לב ב"ד מתנה ודוחק ודו"ק:

בד"ה מקיצין בו' ואם תאמר וממתניתין היכי מצי דייק דלמא הא דלא אהדר להו כו' עכ"ל ולעיל דפריך אמתני' ואמאי לימא לב ב"ד מתנה כו' איכא למימר דלאו מדלא אהדר להו ר"ש הכי פריך דאיכא למימר דלא אצטריך אלא מדקא"ל מהו שיקרבו זה בזה כו' פריך דמאי קא קשיא להו דודאי יקרבו דלב ב"ד מתנה אבל לר' יוחנן דקאמר לרבנן דפליגי עליה דר' שמעון סבירא להו לב ב"ד מתנה דהכי גמיר לה אלא דמדברי ר"ש שמוכח ליה דסבירא ליה אין לב ב"ד מתנה ואהכי קשיא להו ממתני' היכי מצי דייק כו' ודו"ק:

גמרא ר' יהושע אומר יביא בדמיו עולה. ט"ס וצ"ל ר' אלעזר כדאיתא בתמורה וכדמוכח שם בגמרא (י"ח ב' י"ט א') ועתוי"ט שם ריש מ"ג וכ"כ רש"י בזבחים (ק"ג) ד"ה הניחא פלוגתא דר"א ורבנן ומעתה מש"כ לקמן ע"ב ד"ה נדבת צבור כרבנן דפליגי עליה דר"א כוונתו אדר' אלעזר (בל"י) דאמר יביא בדמיו עולה עי' זבחים שם והמהרש"א ל"ד במחכ"ת:

תד"ה שאני. תימה דה"ל למינקט כו' בקיץ למזבח כו'. ולע"ד נ"ל מפרש"י שם ולקמן ע"ב בד"ה מודה ר"ש דלרבנן דא"ל דל"ל סברת כולן באין לכפר על טומאת מו"ק ל"ל ג"כ תקנתא דקיץ למזבח ואע"ג דמשמע לקמן דלר"ש אפי' מותר חטאת הפנימית אי לאו משום גזירה היו מקיצין עי' לקמן ע"ב בתד"ה שמתחלה:

בא"ד דפריך רבה לר"ח ממתניתין כו'. כצ"ל:

גמ' אלא רבנן דפרה פי' וליכא למימר משום דקדשי מזבח הוא שהרי חזינן דגם בקטרת שהוא קדושת הגוף ב"ד מתנים אלא דדחי דלית ליה תקנתא ברעיי' והרי פרה אית ליה תקנתא ברעיי' אפ"ה לב ב"ד מתנה מיהו לפמ"ש תוס' לעיל י"א ע"ב ד"ה אי הכי כו' דקדושת בדק הבית אינו צריך ללב ב"ד מתנה רק משום דלא לבעי' העמדה והערכה ואם כן אז לא שייך רעיי' שהרי כבר מתה וא"כ צ"ע מאי קאמר רבנן דפרה וצ"ע. ושוב מצאתי מ"ש בת"ח ואפשר שכיון לזה ודוק:

תוס' ד"ה וממאי דר' יהודה היא כו' דהא ר' יהודה אמר לעיל כולם ימותו. והקשה מהרש"א דהא טעמא משום תקלה הוא כמ"ש תוס' לעיל י"א ע"א ד"ה פר כו' וזהו לא שייך בדרגלים שהם ג' פעמים בשנה ועי' תוס' שהוא קצת דחוק. ויש לישב כך כיון דבחיצון שייך תקלה שהא פעם אחת בשנה וע"כ ימותו דא"א להתנות שהוא לא שכיח כיון שאינו רק פ"א בשנה והוה לא שכיח כמ"ש תוס' לעיל ד"ה ר' שמעון כו' וע"כ הוצרכו להתנות גם אדרגלים שהיה התנאי ממילא גם אחיצון כנלע"ד:

והנה תי' תוס' צ"ע קצת איך הוה עדיפי מיניה דהא ע"כ מודה כ"ע דמידי דלית ליה תקנתא לב ב"ד מתנה כדמוכח מקטרת וצ"ל דוקא הכא משום קו' המהרש"א הנ"ל ויש לכוון בלשון תי' התוס' וק"ל:

האי עשה היכי דמי וכו'. יש להעיר לוקמה דעבד תשובה וההיא דתניא לא זז משם וכו' היינו בעובר על עשה לבדו אבל אם עבר עשה ול"ת כאחד כגון עושה מלאכה בי"ט אותו העשה אינו כשאר עשה אלא שעיר המשתלח מכפר ואפשר לתרץ דרך דרש והוא דהמפרשים הקשו מה הלשון אומרת לא זז משם עד שמוחלין לו. ותו ביומא דף פ"ו ע"א דיליף לה מקרא דשובו בנים שובבים ארפא משובותכם והיכי משמע מיד. ואפשר דידוע דעשה עבירה אחת גברא מלאך משחית וכשמתודה ושב נסתלק זה המשחית מקטרוגו שהוא מקטרג ואינו נמחה עד גמר התשובה והשתא כשעבר על לאו ועשה בבת אחת כמלאכת י"ט או אם הוא עשה עם לאו שיש בו מיתה כמלאכה בשבת וזה שב אע"ג דלענין הלאו או מיתת ב"ד עדיין צריך גמר כפרה. מ"מ העשה שעבר בעבירה זו נמחל מיד וז"ש אינו זז הקטיגור משם להסתלק מקטרוגו כשהתודה ושב עד שמוחלין לו לעשה ואשמועינן רבותא דאף דבעי עידן ועידנין שיתכפר על ל"ת ובפרט אי איכא מיתת ב"ד. ומשו"ה פריך שפיר דכל עשה יהיה באופן שיהיה נמחל ובכל יומא ויומא זמניה הוא. ויליף שפיר מקרא שובו בנים שובבים דיש לדקדק דהול"ל שובו שובבים בנים ומשו"ה דריש שובו בנים ואפ"ה הם שובבים יען כפרתם עדיין תלויה ועכ"ז ארפא משובותכם בענין העשה:
ומהך סוגיא הקשה מרן כ"מ פ"א דתשובה על הרמב"ם שם דפסק דשעיר המשתלח מכפר על עשה ול"ת בלי תשובה וכו' דהא פריך הש"ס על עשה אי דלא עבד תשובה זבח רשעים תועבה והאחרונים האריכו מאד ליישב דעת הרמב"ם ובפירוש המשנה כאן כתב בפירושא דמתניתין דקלות בלי תשובה שעיר מכפר כמ"ש בחיבור. ובירושלמי הכא ופרק יום הכפורים אמרו דעשה בלי תשובה ול"ת בתשובה והקשה הרב יפ"מ דכיון דמוקי מתניתין כרבי כמ"ש בבבלי אפילו ל"ת נמי חוץ מפורק עול ואסיק בצ"ע. ואפשר דהרמב"ם מפרש דמ"ש עשה בלי תשובה כולל גם ל"ת גרידא דעשה ול"ת הם קלות וכדמפרש בירושלמי נמי לעיל. ול"ת דקאמר היינו שיש בו כרת או מיתה דהיינו חמורות. והיינו לרבנן דאי לרבי מכפר על הכל חוץ מפורק וכו' וכדהקשה הרב יפ"מ. ופסק בירושלמי משום דכפ"ז אתיא סתם משנה כרבנן ולא נצטרך לאוקמה כיחידאה. וכך פירשה בפירוש המשנה ופסקה בחיבור. ואם נאמר דהרמב"ם גריס בירושלמי בהדיא לא תעשה חמור ר"ש בשם ר' זעירא והוא שעשה תשובה. הנה מה טוב דאין כאן תוספת אלא תיבת חמור ודוק:
וראיתי להרב עיון יעקב שכתב אדתניא עבר על מ"ע וכו' וז"ל הן הן הדברים דברי ר' ישמעאל ביומא דף פ"ו והוא קאמר דעל חייבי לאוין תשובה תולה ויה"כ מכפר א"כ פליג אהאי דר"ח בר פפא בחגיגה דף ה' דאמר כל העושה דבר ומתחרט מוחלין. וא"כ ק"ק מאי מקשים התוס' כאן עכ"ל ואיברא דכן נראה דהך ברייתא דמייתי הכא היא מברייתא דד' חלוקי כפרה דר' ישמעאל והוא קצת סתירה לישוב הרב גדול הדור מהרח"א בעץ חיים וישרש יעקב כאן לדעת הרמב"ם דהך סוגיא דלא כההיא דר' מתיא ן' חרש דד' חלוקי כפרה דר' ישמעאל ע"ש באורך דהא בסוגיין מינה פריך ועלה משני. אמנם אין מופת חותך דיש לומר דהיא ברייתא אחרת. אבל קושית הרב עיון יעקב לק"מ דהתוס' הכא בעו למימר ולתרוצינהו דלא ליפליגו והא עדיף טפי דבתירוצם יש לומר דמ"ש תשובה תולה ויה"כ מכפר היינו גמר הכפרה. ותו אשתמיט מיניה דברי התוס' שם בחגיגה דברישא כתבו דפליגי הא דהתם עם ר' ישמעאל. ושוב חילקו דאינו מחילה גמורה וכדברי התוס' דהתם בסוף מייתו מסוגיין וק"ק דלייתו מדר' ישמעאל דיומא והיא היא. ויש ליישב. ובדברי התוס' דהכא והתם האריכו בספר ישרש יעקב והרמב"ח בתוספת יה"כ והפר"ח בסוף ח"ב מא"ח ומהר"א אלפאנדרי במרכבתו פ"א דתשובה ואין כאן מקום לעמוד ע"ד. ומה שהקשה עוד הרב עיון יעקב על הש"ס ועל התוס' לק"מ ודוק היטב:

(יב סע"א) ר' יהושע אומר יביא בדמיו עולה.—כבר נכתב בצדו שבתמורה הנוסח: ר' אלעזר [וכ"ה בכתב יד מינכן ובתוס' הרא"ש], וכן משמע לקמן (ע"ב) ברש"י ד"ה ונדבת. ולפ"ז יש להגיה גם בפירש"י כאן (ד"ה ר' יהושע): ר' אלעזר (במקום ר' יהושע).

אלא רבנן דאמרו לו. במתני' והכי אמרי ליה הואיל ואין כפרתן שוה ולית לך לב ב''ד מתנה שאם אבד בזה יקריב לזה לכפרה אחרת היאך הן קריבין: ממאי דר' יהודה. קאמר ליה דאית ליה נמי אין כפרתן שוה כר''ש ומשום לב ב''ד מתנה הוא דקא מותיב לה והכי קאמר ליה בשלמא כו': דלמא ר''מ. קאמר לה דאית ליה כפרתן שוה והכי קאמר ליה כו': מאי עביד להו'. לתמידין שלא הוצרכו לצבור: מקיצין בהן את המזבח. כשהמזבח בטל מקריבין אותו עולה לנדבת צבור כדשמעינן ליה לר''ש דאמר במתני' גבי שעיר שלא קרב בזה יקרב בזה משום טעמא דכולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו אלמא אע''ג דלאו היינו דההיא כפרה גופה כיון דשייכא במקצתה קרב לה ה''נ אלו שלוקחו לצורך תמידין ולא הוצרכו יקרבו לקיץ המזבח שהרי לשם עולה הופרשו וקיץ נמי עולה הוא ולקמן מפרש מהו לשון קיץ: מודה ר''ש בשעירי חטאות. שנקנו מתרומת הלשכה של שנה זו וניתותרו כגון שעיר של ר''ח אדר שאבד ונמצא בניסן שאינו ראוי ליקרב עוד לחובת צבור והרי הוא לקיץ המזבח מודה הוא שאין מקיצין בגופו ליקרב הוא עולה אלא בדמיו שירעה ולכשיומם יקחו בדמיו עולה לקיץ המזבח: התם. הוא גבי תמידים שלא הוצרכו קאמר ר''ש דמקיצים בגופן דמעיקרא לשם עולה נלקחו והשתא נמי לעולה קרבי: אבל הכא גזירה לאחר כפרה אטו קודם כפרה אי מכשרת חטאת צבור . ליקרב עולה לאחר שנתכפרו צבור באחר וניתן זה לקיץ המזבח אתי לאכשורי נמי לעולה קודם כפרה שסתמו לשם חטאת עומד: אף אנן נמי תנינא. לר''ש דאין מקיצים בגופי חטאות שניתותרו ואף שמקיצין בדמיהן: והשני ירעה. במסכת יומא (דף סב.) גבי שני שעירי יוה''כ שמת המשתלח והוצרכו להביא שני שעירים אחרים ולהגריל עליהם וישתלח האחד ונמצאו שנים לשם אחד מזוג ראשון ואחד מזוג שני אחד יקרב לשעיר הנעשה בפנים והשני ירעה ויפלו דמיו לנדבה שאין חטאת צבור מתה ומאן שמעת ליה דאמר אין חטאת צבור מתה ר''ש וקאמר ירעה ולא קאמר יקרב לנדבה וכל יפלו לנדבה דקאמר ר''ש בכל דוכתא לקיץ המזבח הוא: אשם שמתו בעליו או שנתכפרו. באחר דאילו בחטאת כי האי גוונא מתה באשם רועה דהכי גמרינן בהלכתא כל שבחטאת מתה באשם רועה וכל הרועין דמיהן נופלים לנדבה שכן מדרשו של יהוידע הכהן במס' תמורה (דף כג:): ר''א אומר ימות. ר''א אית ליה אשם כחטאת לכל דבר אף שאם שחטו שלא לשמו פסול בפ''ק דזבחים (דף ב.) וכן לענין שאם נכנס דמו להיכל פסול: רבי יהושע אומר יביא בדמיו עולה. בעל האשם יביא בדמיו עולה והתם מפרש והלא אף נדבה עולה היא מה בין דברי רבי יהושע לדברי חכמים אלא בזמן שהיא באה נדבת יחיד סומך עליה ושוחטה ונסכיה קרבין משלו ובזמן שהיא באה נדבת צבור אינו סומך עליה ונסכיה קריבין משל צבור: תניא נמי הכי. כדאמר לעיל מותרות לר''ש מקיצין בהן את המזבח: מה הן מביאין מן המותרות. של צבור שנתותרו משנה לשנה:

שאני קטורת דלית ליה תקנתא ברעיה. תימה דה''ל למינקט תקנתא דתמידים והל''ל דלית להו תקנתא בקיץ למזבח שתקנה זו עושין בתמידין כדאמר בסמוך וי''ל דרבותא נקט דאפי' תקנה מועטת כזו אין בקטורת וא''ת לעיל (דף י:) דפריך רבה לרב חסדא ממתני' דמותר הקטורת אמאי לא משני הכי ויש לומר משום דרב חסדא אית ליה שאין לב בית דין מתנה בשום מקום להפקיע קדושת הגוף: וממאי דר' יהודה היא. תימה כי אתיא נמי כר' יהודה מצי למימר שאני חטאת צבור דלית להו תקנתא ברעיה דהא ר' יהודה אמר לעיל כולם ימותו ומיהו עדיפא מינה קאמר דדלמא ר''מ היא ואפי' בהנך חיצונים דשכיחי לית ליה לב ב''ד מתנה עליהן: מקיצין בהן את המזבח. תימה דבפרק התודה (מנחות עט: ושם) משמע דאזלי לרעיה דאמר ומי אית ליה לר''ש לב ב''ד מתנה עליהן והא א''ר אידי בר אבין א''ר יוחנן תמידין שלא הוצרכו לצבור לדברי ר''ש אין נפדין תמימים ומשני שאני התם דאית להם תקנה ברעיה וי''ל דהתם משום חטאות משני הכי דעיקר מילתא דר' יוחנן משום דדייק ממתני' דלית ליה לר''ש לב ב''ד מתנה אע''ג דא''ר יוחנן גמרא גמיר לה היינו דלרבנן נפדין תמימים אבל לדברי ר''ש ממתני' דייק וכן משמע מדנקט לדר''ש ולא קאמר ר''ש אומר ואגב דנקט לדברי ר''ש נקט נמי לדברי חכמים ואם תאמר וממתני' היכי מצי דייק דלמא הא דלא אהדר להו ר''ש לב ב''ד מתנה עליהן משום דלא איצטריך וי''ל כיון דגמיר ר' יוחנן דלרבנן אית להו לב ב''ד אי לאו דשמעי' לר''ש דלית ליה לא הוה להו לאקשויי לר''ש היאך הן קריבין: אשם שמתו בעליו כו' אלא ש''מ גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה. משמע דלאחר כפרה אפילו קודם ניתוק שרי מדאורייתא מדלא קאמר גזירה אחר ניתוק אטו קודם ניתוק משמע דליכא איסור אלא קודם כפרה והא דאמר בכל דוכתא. דהלכתא גמירי לה דכל שבחטאת מתה באשם רועה אר''ת דרעיה דרבנן היא והלכתא לא גמירי אלא כל שבחטאת מתה באשם קרב עולה והש''ס דנקט רעיה לפי שתקנו אותה חכמים והעמידוה בה ואינה אלא מדרבנן כדמשמע הכא והכי נמי מוכח בפסחים בסוף פרק אלו דברים (עג. ושם) דאמר רב הונא א''ר אשם שניתק לרעיה ושחטו סתם כשר לעולה אלמא לא בעי עקירה אי הכי כי לא ניתק נמי פי' בשלמא אי בעי עקירה כו' מש''ה בעי ניתוק דעבוד רבנן היכרא דע''י כך יזכור לעוקרו אבל כיון דלא בעי עקירה לא ניתק נמי ומשני גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ותימה דבפ''ק דזבחים (דף ה: ושם) ובפ''ק דמנחות (דף ד. ושם) אמר רב הונא אשם שניתק לרעיה כו' ניתק אין לא ניתק לא מאי טעמא אמר קרא הוא בהוייתו יהא ופירש בקונטרס בהוייתו יהא עד שניתק וע''כ דרשה גמורה היא דקאמר התם אלא הוא למה לי ואר''ת דל''ג התם ניתק אין לא ניתק לא ובתמורה פרק אלו קדשים (דף יח ושם) אינו בשום ספר ואפילו גרס ליה לא קאי דרשה דקרא לפרש טעמא דלא ניתק לא אלא אתא לפרש מאי טעמא כשר כששחטו סתם בלא עקירה אמר קרא הוא בהוייתו יהא כלומר באותה הוייתה שסופה להיות דהיינו עולה דהכי גמירי שקרב עולה באותה הויה יהא מתחלה בלא עקירה ואף על גב דקרא קאי . אהלכתא אשכחן כי האי גוונא בפ''ב דבכורות (דף טז. ושם) דמקיש דבר הבא ממעלה גרה פי' תמורת פסולי המוקדשים לדבר הבא ממפריסי הפרסה ה' חטאות המתות וגמר מהתם מה התם במיתה אף על גב דהתם הלכתא היא: תניא נמי הכי מה הן מביאין כו'. נראה דמייתי סייעתא דגזרינן אטו קודם כפרה מדלא קתני מה הן עושין מן המותרות אלא מה הן מביאין משמע מדמיהם אבל לא מגופן ובמותר חטאת ואשם מיירי ולא במותר עולה דסתם מותר בזבחים ובתמורה בחטאת ואשם מיירי:

דף יב - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד