דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יא - ב

וכן שעירי חטאת הציבור, שהופרשו לחטאת על עבודה זרה, שאבדו, והפריש אחרים תחתיהן, ונמצאו לאחר שהקריבו אחרים תחתיהם, אין להם תקנה להביאם במועדים לחובת היום כשעירי חטאת [כשם שיש תקנה לשעירי חטאת שלא הובאו ברגל זה שאפשר להביאם ברגל אחר], כיון ששעירים אלו צריך להביא מדמם פנימה ולהזות ממנו על הפרוכת ועל מזבח הזהב. וכיון שהזאה זאת אפשר לעשותה רק ביום הכיפורים בשנה הבאה, הרי הם פסולים, משום שבכל שנה צריכים להביא את קרבנות הציבור מהתרומה החדשה של כספי מחצית השקל, וקרבנות אלו נקנו מכספי השנה שעברה, וכיון שנפסלו להקרבה שוב אין להם תקנה וכן אין להשהות שעירי ע"ז על מנת להשתמש בהם לכשיתחיבו פעם אחרת שאין להניח ששוב יטעו הסנהדרין בהוראה בענין ע"ז (ריטב"א) אלא ימותו, דברי רבי יהודה!

רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: ירעו עד שיסתאבו, ומשיפול בהם מום ימכרו, ויפלו דמיהן לנדבה, משום שאין חטאת הציבור מתה!

ולרבה תיקשי, אמאי ימותו או ירעו עד שיסתאבו? לימא, לב בית דין מתנה עליהן שאם יאבדו יהיו קדושים רק לדמיהן, ונוכל לפדותם בעודם תמימים?

אמר ליה רבה: "אבודין" קאמרת? שאני אבודין דלא שכיחי. הלכך לא חשו בית דין להתנות על כך.

ופרכינן: הרי פרה אדומה דלא שכיחא, שבכל ימי בית ראשון ושני לא עשו אלא שבע פרות אדומות, ובכל זאת לב בית דין מתנה עליה שיוכלו לפדותה. ותניא: פרה אדומה נפדית על כל פסול שאירע בה: מתה לפני שחיטתה - תפדה. נשחטה חוץ למקומה - תפדה. מצא אחרת נאה הימנה - תפדה. אבל, אם כבר שחטה על גבי מערכתה בהכשר, אין לה פדייה עולמית. כי מאחר שנעשתה בהכשר, גנאי הוא לה להוציאה לחולין, ולכן, אף אם מצא אחרת נאה ממנה, אין לה פדיון!?

ומשנינן: שאני פרה אדומה, דקדשי בדק הבית היא, שיכולים להפדות בכל עת ואין כלל צורך בהתניית לב בית דין.

ופרכינן: אי הכי, שפדיונה הוא מדין קדשי בדק הבית ולא מהתניית לב בית דין, מדוע אם מתה או נשחטה הפרה האדומה חוץ למקומה, תפדה? הא בעינן העמדה והערכה, שנאמר בדין פדיון הקדש "והעמיד את הבהמה לפני הכהן", וכן הערכה, כדכתיב "והעריך הכהן". וזאת, שכבר מתה, אי אפשר להעמידה, וכיצד ניתן לפדותה?

ומשנינן: הא, משנה זאת דפרה, בשיטת רבי שמעון היא, דאמר, קדשי מזבח בלבד היו בכלל העמדה והערכה כשנופל בהם מום ונפדים, אבל קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה!

ופרכינן: אי רבי שמעון היא, אימא סיפא: שחטה על גבי מערכתה אין לה פדייה עולמית!

ותקשי - והתניא! רבי שמעון אומר: פרה אדומה אף על פי שהיא איסורי הנאה, ואיסורי הנאה אינם מקבלים טומאת אוכלין, בכל זאת הרי היא מטמאה טומאת אוכלין, הואיל והיתה לה שעת הכושר לטמא טומאת אוכלין!

ומהי "שעת הכושר" של פרה אדומה - אמר ריש לקיש: אומר היה רבי שמעון כי פרה אדומה נפדית אפילו לאחר שנשחטה בהכשר על גב מערכתה, אם מצא אחרת נאה הימנה! וכיון שיכולה להפדות אפילו לאחר שחיטה ולהיות מותרת בהנאה, סבירא ליה לרבי שמעון שכל העומד להפדות כפדוי דמי, ולכן חשיב לה כאוכל המקבל טומאה.

ואם כן, תיקשי, כיצד העמדנו למשנה זו דמתה יכול לפדותה אליבא דרבי שמעון דלא בעי העמדה והערכה בבדק הבית? והא סיפא דמשנשחטה אין לה פדיון, אינה כרבי שמעון, כי הוא סובר שאפילו נשחטה על גבי מערכתה יש לה פדיון!?

ומשנינן: אלא, לעולם, לא נעמיד כרבי שמעון, והא דמתה אפשר לפדותה בלי העמדה והערכה, הוא משום דלב בית דין מתנה עליה שיוכלו לפדותה אם מתה או אם ימצאו אחרת נאה הימנה. והא דאמרינן דמילתא דלא שכיחא אין בית דין מתנים עליו ולפיכך אינם מתנים על פר ושעיר של יום הכיפורים שאבדו, והרי פרה היא מילתא דלא שכיחא, תריץ -

שאני פרה אדומה, הואיל ודמיה יקרין, מתנים עליה בית דין שיוכלו לפדותה אפילו במילתא דלא שכיחא.

אמר מר: מתה פרה אדומה - תפדה.

והוינן בה: כיצד תפדה ותצא לחולין? וכי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים? שהרי מכיון שמתה, הרי היא ראויה לאכילת הכלבים בלבד.

ומשנינן: אמר רב משרשיא: הא דפודין אותה אינו כדי להאכיל את בשרה לכלבים, שדבר זה אסור הוא מפני שהוא גנאי לדבר שהיה קדוש, אלא בית דין מתנים שיהיה אפשר לפדותה משום עורה, שיוכלו להשתמש בעור הפרה!

ופרכינן: וכי קיימי בית דין ומתנו שיוכלו לפדותה אדעתא דעורה בלבד, שהוא דבר פעוט - ערך? ומשנינן: אמר רב כהנא: אמרי אינשי, "מגמלא - אונא!" אוזניו של הגמל הן קצרות, אך מוטב לקבל לפחות את העור של אזניו מאשר כלום.

איתיביה: אמרו לו לרבי שמעון: מהו שיקרבו שעירי החטאת של הרגלים ושל ראשי החדשים ושל יום הכיפורים זה בזה, שאם נאבדו והביאו אחרים תחתם ואחר כך נמצאו, האם אפשר להביאם במועד אחר? אמר להם רבי שמעון: יקרבו! אמרו לו: הואיל ואין כפרתן של השעירין שוה היאך הן קרבין זה בזה? אמר להן: כולן, כל שעירי חטאת ציבור באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו. ולפיכך לא איכפת לנו על מה היו צריכים לכפר במועד האחר.

ואמאי בעי רבי שמעון למימר שכולם באים על טומאת מקדש וקדשיו? לימא להו: לב בית דין מתנה עליהן שאם לא יקרבו במועד זה יקרבו במועד אחר!?

ומשנינן: רבי שמעון קאמרת? רבי שמעון לית ליה לב בית דין מתנה עליהן!

דאמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר רבי יוחנן: תמידין שלא הוצרכו לציבור - לדברי רבי שמעון אין נפדין תמימים, לדברי חכמים נפדין תמימים.

והוינן בה: ורבנן, דפליגי עליה דרבי שמעון וסברי שנפדים תמימים, מאן נינהו?

אי נימא רבנן דקטורת דסברי דקדשה קדושת הגוף ונפדית משום שלב בית דין מתנה עליה -

וכן שעירי עבודה זרה (שמביא הציבור שחטא בשגגה בעבודה זרה בהוראת בית דין) שאבדו והפריש אחרים תחתיהן והקריבם — כולן ימותו, כדין חטאות שנתכפרו בעליהן, דברי ר' יהודה. ר' אלעזר ור' שמעון אומרים: ירעו עד שיסתאבו (עד שיפול בהם מום), ואז ימכרו ויפלו דמיהן לנדבה, שאין חטאת צבור מתה.

ואמאי [ומדוע] ימותו או ירעו עד שיסתאבו? לימא [שנאמר] גם כאן: לב בית דין מתנה עליהן וייפדו!

ודחה רבה: שעירים אבודין קאמרת [אומר אתה]? שאני [שונים] אבודין, דלא שכיחי [שאינם מצויים], ואין בית דין מתנה על מקרה כזה מתחילה.

והקשה אביי: הרי פרה אדומה, דלא שכיחא [שאינה מצויה], ובכל זאת תניא [שנויה ברייתא]: פרה אדומה נפדית על כל פסול שאירע בה, אם מתה — תפדה, אם נשחטה שלא במקום הראוי — תפדה, אם מצא אחרת נאה הימנה — תפדה, אבל אם שחטה על גבי מערכתה כראוי, אלא שמצאו נאה הימנה — אין לה פדייה עולמית. הרי שפרה אדומה נפדית תמימה, למרות שאינה מצויה! והשיב רבה: שאני [שונה] פרה, שקדשי בדק הבית היא, שהרי אין מקריבים אותה על גבי המזבח, ולכן ניתן לפדותה אף בלא שנפל בה מום.

והקשה אביי: אי הכי [אם כך], אם מתה או נשחטה תפדה? הא בעינן [הרי צריכים אנו] בפדיון קדשים העמדה והערכה, שצריך להעמיד אותה לפני הכהן כדי שיעריך אותה, ואז תיפדה (ראה ויקרא כז, יא— יב), ואם נשחטה — כיצד מעמידים אותה? והשיב רבה: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? כשיטת ר' שמעון היא, שאמר: דווקא קדשי מזבח היו בכלל דין זה של העמדה והערכה לצורך פדיונם (אם נופל בהם מום), ואילו קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה, ולכן אין צריך להעמידם, ופודה אותם אף לאחר שנשחטו.

והקשה לו אביי: אי [אם] אומר אתה שהברייתא כדעת ר' שמעון היא, אימא סיפא [אמור את סופה של הברייתא]: שחטה על גבי מערכתה, אין לה פדייה עולמית.

והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' שמעון אומר: פרה אדומה שנשחטה מטמאה טומאת אוכלין אף על פי שאינה מותרת באכילה, הואיל והיתה לה שעת הכושר, שהיתה לה שעה שהיתה ראויה להיפדות ולהיאכל. ומתי היא אותה שעת כושר? אומר ריש לקיש, אומר היה ר' שמעון: פרה נפדית אפילו על גב מערכתה! ואם כן ברייתא זאת אינה כשיטת ר' שמעון.

ואמר רבה: אלא צריך לומר כך: שאני [שונה] פרה, הואיל ודמיה יקרין דואגים בית דין להתנות אף במקרה כזה שהוא בלתי שכיח. אגב הדברים, דנים באחד מן הפרטים שהוזכרו בברייתא.

אמר מר [החכם]: אם מתה — תפדה. ושואלים על כך: וכי פודין את הקדשים על מנת להאכילן לכלבים? שהרי אם פודים אותה אינה ראויה אלא למאכל כלבים! אמר רב משרשיא: אין פודים אותה לשם הבשר, אלא משום עורה. ושואלים: וקיימי [וכי עומדים] בית דין ומתנו אדעתא [ומתנים רק על דעת] עורה של הפרה? אמר רב כהנא, אמרי אינשי [אומרים אנשים] בפתגם מקובל: מגמלא אונה [מהגמל את אוזנו] כלומר, אם אתה יכול להציל משהו, הצל אפילו אוזן מגמל.

א ושבים לדון בדברי רבה ש"לב בית דין מתנה". איתיביה [הקשה לו] אביי לרבה ממה ששנינו במשנתנו, אמרו לו לר' שמעון: שעירי ראשי חודשים, שעירי רגלים ושעיר יום הכיפורים, מהו שיקרבו של זה בזה, שלא בזמן שהוקדשו לו מתחילה? אמר להו [להם]: יקרבו, אמרו לו: הואיל ולשיטתך אין כפרתן של השעירים השונים שוה, היאך הן קריבין זה בזמנו של זה? אמר להן: כולן יש להם צד שווה, שהם באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו.

ואמאי [ומדוע] נזקקים לכל זה? לימא [שיאמר] כמו שאתה אומר: לב בית דין מתנה עליהן! השיב לו רבה: מדברי ר' שמעון קאמרת [אומר אתה] להקשות? ר' שמעון לית ליה [אין לו] הכלל הזה של לב בית דין מתנה עליהן, כפי שאמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר ר' יוחנן: תמידין שלא הוצרכו לצבור, לדברי ר' שמעון — אין נפדין תמימים, אלא ממתינים להם עד שיפול בהם מום, לדברי חכמים — נפדין תמימים.

ושואלים: ורבנן דפליגי עליה [ואותם חכמים שחולקים עליו] על ר' שמעון, וסבורים שלב בית דין מתנה, מאן נינהו [מי הם] חכמים אלה? היכן מבוארת שיטתם? אי נימא רבנן [אם תאמר שהם אותם חכמים] שאמרו את ההלכה בענין קטורת, שנותנים אותה לאומנים בשכרם — אין מכאן ראיה לתמידים,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and likewise, goats that were designated to atone for an act of unwitting public idol worship that were lost, and one separated and sacrificed others in their stead, in such cases, all of the lost animals, should they subsequently be found, shall be left to die. This is in accordance with the halakha that a sin-offering whose owner has already achieved atonement is left to die. This is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Elazar and Rabbi Shimon say: They should graze until they become unfit by developing a blemish, and then they are sold and their proceeds are allocated for communal gift offerings. They are not left to die, because the halakha is that a communal sin-offering is not left to die.

Abaye explains his challenge: But why should it even be necessary to wait until the offerings develop a blemish? Let us say here also that the court tacitly stipulates concerning them, so that if it ultimately emerges that they were not needed, then they should have only sanctity that inheres in their value, and therefore it should be possible to redeem them even if they do not develop a blemish.

Rabba deflects the challenge: Did you say that there is a proof from the case of lost animals? Cases of lost animals are different, because they are not common. Therefore, the court does not stipulate concerning such an eventuality.

Abaye persists: But consider the case of a red heifer, which is not common, and yet it is taught in a baraita: A red heifer may be redeemed for any disqualification that occurs to it. If it died, it shall be redeemed; if it was slaughtered in an improper place, it shall be redeemed; if another was found that is choicer than it, it shall be redeemed. But once the priest has slaughtered it properly on its arrangement of wood on the Mount of Olives, it can no longer be redeemed. Presumably, the reason it may be redeemed if a choicer one is found is that the court tacitly stipulates that in such a case it should be consecrated with sanctity that inheres in its value. It is apparent that even in uncommon cases, the court makes such stipulations. Rabba rejects the proof: The red heifer is different, as in all cases it has only the sanctity of items consecrated for Temple maintenance, which inheres only in the item’s value, and so it can always be redeemed, even if still unblemished.

Abaye asks: If so, if it died or was slaughtered, how can it be redeemed? In order for an item to be redeemed, don’t we require that it first undergo the process of standing and valuation? The animal must be stood before a priest who then evaluates how much it should be redeemed for (see Leviticus 27:11–12), and a dead animal cannot stand. Rabba answers: In accordance with whose opinion is this? It is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says: Items consecrated to be offered on the altar were included in the requirement of standing and appraising, but items with the sanctity of items consecrated for Temple maintenance, such as the red heifer, were not included in the requirement of standing and appraising.

Abaye asks: If, as you claim, the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, then say and try to justify the latter clause, which states: Once the priest has slaughtered it properly on its arrangement of wood on the Mount of Olives, it can no longer be redeemed.

And this statement is not consistent with Rabbi Shimon’s opinion, as isn’t it taught in a baraita: Rabbi Shimon says that the meat of a red heifer that was slaughtered properly is susceptible to becoming ritually impure with the ritual impurity of food, even though it is prohibited to partake of it in its current state, since it had a time when it was fit to be eaten. And in explanation of when it was fit to be eaten, Reish Lakish says: Rabbi Shimon would say that a red heifer may be redeemed even while it is upon its arrangement of wood. It is considered fit to be eaten due to the potential to redeem it, which would allow one to then partake of it. It is apparent from Reish Lakish’s comment that the latter clause, and by logical extension, the rest of the baraita, is not in accordance with Rabbi Shimon’s opinion.

Rabba concedes therefore that the red heifer can be redeemed due to the fact that the court makes a stipulation with regard to it, but, nevertheless, he defends his opinion that they do not normally make a stipulation for uncommon cases: Rather, the case of a red heifer is different, since it is of great monetary value. Therefore, to avoid a great loss, the court makes a stipulation despite its being an uncommon case.

The Gemara interjects with a question concerning the baraita: The Master said in the baraita: If a red heifer died, it shall be redeemed. The Gemara asks: But may one redeem consecrated items in order to feed the meat from them to dogs? Certainly one may not. Nevertheless, the meat of a red heifer that died without being slaughtered is not suitable for any other purpose. Rav Mesharshiyya said: It is redeemed for the sake of its hide. The Gemara asks: But does the court stand and stipulate with its mind on the hide of the heifer, which is presumably of little value? Rav Kahana said: As people say in a popular adage: From a camel, even just its ear. Since a camel is so valuable, even the flesh of its ear is valuable and should be saved if possible. Similarly, the hide of a red heifer will also be valuable.

§ Abaye raised an objection to Rabba’s claim that the court tacitly stipulates concerning items consecrated for public offerings from the mishna (2b): The Rabbis said to Rabbi Shimon: What is the halakha with regard to whether goats consecrated for different days may be sacrificed, this one in place of that one? For example, if a goat was initially consecrated to be sacrificed as part of the Yom Kippur additional offerings, may it be sacrificed instead as part of the Festival additional offerings? Rabbi Shimon said to them: Such a goat may be sacrificed. They said to Rabbi Shimon: Since, according to you, their atonement is not the same, how could they possibly be sacrificed? Rabbi Shimon said to them: They can be interchanged, since ultimately all of them come to atone for the defiling of the Temple or its sacrificial foods.

Abaye explains the objection brought from the mishna: But according to Rabba, why did Rabbi Shimon give the reason he gave? Let Rabbi Shimon say instead that the court tacitly stipulates concerning them that they should be consecrated for the day on which they are ultimately brought. Rabba answers: Did you say a proof from a statement of Rabbi Shimon? Rabbi Shimon does not accept the principle that the court tacitly stipulates concerning them, as is apparent from that which Rav Idi bar Avin says that Rav Amram says that Rabbi Yoḥanan says: Concerning lambs consecrated for the daily offerings that were not needed by the public, according to the statement of Rabbi Shimon they are not redeemed if they are unblemished; according to the statement of the Rabbis they are redeemed, even if they are unblemished.

The Gemara asks: And the Rabbis who disagree with Rabbi Shimon and hold that the court does make such stipulations, who are they? Where is their opinion recorded? If we say that they are the Sages who ruled, in the mishna cited above (Shekalim 4:5), with regard to surplus incense that it may be redeemed,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומותיב עליה אביי מפר ושעיר יום הכפורים שאבדו וכן שעירי ע"ז שאבדו והפריש אחרים תחתיהם ואח"כ נמצאו בין למאן דאמר ימותו בין למאן דאמר ירעו עד שיסתאבו אמאי לא אמרינן לב ב"ד מתנה עליהם ונפדין תמימין.

ופריק שאני אבודין. כלומר כיון דלא שכיחי דכל מאן דפריש קרבן מזהר זהיר ביה.

לפיכך אין לב ב"ד מתנה עליהן. ואקשינן והרי פרה דלא שכיחא ותנאי פרה נפדישת על כל פסול שבה.

מתה או נשחטה או מצא אחרת נאה הימנה תפדה לאו משום דאמינן לב ב"ד מתנה עליהם. ואע"ג דלא שכיחא.

שחטה ע"ג מערכתה אין לה פדיה עולמית. ופריק שאני פרה דקדשי בדן הבית היא דלעולם לפדיה קיימי:

הא ר' שמעון היא דאמר קרשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה אבל קדשי בדק הבית אינן בכלל העמדה והערכה כלומר אפילו בלא העמדה אלא העמדה אלא נשחטו נערכין ונפדין ומפורש בסוף תמורה. ואסיקנא והא לר' שמעון פרה נפדית על גבי מערכתה אמאי תני אין לה פדיה עולמית.

אלא שאני פרה שנפדית על כל פסול שבה הואיל ודמיה יקרים. ואסיקנא לעולם אין פודין הקדשים להאכילן לכלבים והאי דקתני מתה תפדה משום עורה. וכדאמרי אשני מגמלא אונא. ומותבינן לרבה ממתני' אמרו לו הואיל ואין כפרתן שוה היאך הן קרבין.

אמר להן כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו ואמאי לימא להו לב ב"ד מתנה עליהן [ופריק ר' שמעון ל"ל לב ב"ד מתנה עליהם]. דאמרי משמיה דר' יוחנן תמידין שלא הוצרכו לצבור לדברי ר' שמעון אין נפדין תמימין לדברי חכמים נפדין תמימין.

הא דאמרינן רבי שמעון אומר פרה מטמאה טומאת אוכלין. ואמר ריש לקיש פרה נפדת על גב מערכתה פרש"י משום דלב ב"ד מתנה עליה ולא דייק דהא לית ליה לרבי שמעון לב ב"ד מתנה עליהם כדגמר רבי יוחנן גמריה וכדתנן כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו ולא אמרינן לב ב"ד מתנה עליהם וטעמיה דרבי שמעון מפורש בגמרא דקסבר קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה ופרה קדשי בדק הבית היא והכי מפורש בפרק אין מעמידין דקסבר רבי שמעון פרה קדשי בדק הבית היא הילכך נפדת היא על גב מערכתה ולא כמו שפרש"י ז"ל בכאן ולא כמ"ש בב"ק שהיתה לו שעת הכושר בעודה מפרכסת אלא לאחר שמתה לגמרי נפדת ועוד דאי איתנהו להני טעמי אמאי אמרי' אומר היה ר' שמעון ורבנן אמאי פליגי עליה ואמאי לית להו לרבנן פדיון בעודה מפרכסת א"נ משום דלב ב"ד מתנה עליה ועוד יש מפרשין דאין העמדה והערכה בנשחטה כהלכתה והיינו דאקשינן למתה או נשחטה תפדה הא בעיא העמדה והערכה ומאי קושיא אנשחטה תפדה בעודה מפרכסת אלא ש"מ שאין העמדה והערכה בנשחטה כהלכתה וכי אמרי' בחולין שחט בה שנים או רוב שנים היא כחיה לכל דבריה ונפדת כבר פי' רבינו חננאל ז"ל דההיא מתני' לא תניא אלא דדיקי לה רבנן ממתני' דהעור והרוטב דתנן השוחט לנכרי מטמאה טומאת אוכלין ואינה מטמאה טומאת נבלות עד שתמות או עד שיסיר את ראשה והתם הויא כחיה משום דשחיטתה אינה מתירתה אבל לישראל ששחיטתה מהנה לה שוב אין לה פדיה ויפה כיונו ומיהו קשיא לן היכי אמר רבי שמעון הואיל והיתה לה דמשמע אבל השתא אין לה שעת הכושר ואיכא למימר דרבי שמעון לאחר הזאה קאי וה"ק השתא נמי מטמאה הואיל והיתה לה שעת הכושר קודם הזאה דקדשי בדק הבית היא ונפדת על גב מערכתה עד שעת הזייה והקשו אחרים והלא שמעינן ליה לר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דאמי ואם כן קודם הזייה נמי כלאחר הזייה היא ולא קשיא לי דכיון דעומדת לפדות אינה עומדת להזות ופרה עומדת ליפדו' היא שאם מצא אחרת נאה הימינה מצוה לפדותה והכי מפור' בפ' המנחות והנסכים.
ואיכא דמותיב אשמעתין למה לי שעת הכושר נימא משום דחיבת הקדש מכשירה ומשוי לה אוכלא כדאמרי' גבי עצים ולבונה בפרק השוחט וכ"ת שאני פרה דקדשי בדק הבית היא ואין בה חיבת הקדש והא אמרי' בפ' המנחות והנסכים לרבי שמעון נותר ופרה אמאי מטמאין עפרא בעלמא הוא דכל העומד לשרוף כשרוף דאמי ואמרי' חיבת הקדש מכשירתן ה"נ (לימא) ליה שעת הכושר תיפוק לי' משום דחיבת הקדש מכשירתן ואיכ' למימר מהני בה תיבת הקדש דלא נימא בה כל העומד לשרוף כשרוף דמי ולא הוי עפרא בעלמא אבל כיון דמכל מקום אסורין בהנאה וכתיב מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה רשאי להאכילו לאחרים קרוי אוכל שאינו רשאי להאכילו לאחרים אינו קרוי אוכל לא מהני חיבת הקדש לעשות האסור כמותר ולפיכך צריך שעת הכושר תו מקשו עלה ואכתי למה לי שעת הכושר תיפוק לי' משום דסופה לטמא טומאה חמורה ואמרי' במס' נידה בפ' בא סימן תנא דבי רבי ישמעאל על כל זרע זרוע אשר יזרע מה זרע שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר אף כל שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר יצא נבלת עוף טהור שסופה לטמא טומאה חמורה שאינו צריך הכשר ופרישו לה שאינו צריך הכשר שרץ ולא הכשר מים והכא למה לי שעת הכושר ולא קשיא דאוכל שראוי להאכילו לאחרים קרוי מים וכיון שסופו לטמא טומאה חמורה מטמא טומאת אוכלין בלא הכשר שרץ אבל פרה שאינה ראויה להאכילה לאחרים שהרי אסורה בהנאה לא מטמאה טומאת אוכלין אלא משום שעת הכושר אבל שעת הכושר משוי לה אוכל הראוי שכל העומד לפדות כפדוי וכיון שכן שוב אינה צריכה הכשר הואיל וסופה לטמא טומאה חמורה ומטמאה דגרסי' הכא וה"ג במס' זבחים פרק טבול יום ת"ר פרה ופרים ושעיר המשתלח השורפן מטמא בגדים והן עצמן אינן מטמאין בגדים אבל מטמאין אוכלין ומשקין דברי ר"מ וחכ"א שעיר המשתלח אינו מטמא כו' מפני שהוא חי ואקשי' עלה בשלמא ר"מ כדתנא רבי ישמעאל על כל זרע זרוע כו' אלא לרבנן אי סבירא להו דתנא דבי רבי ישמעאל אפילו שעיר המשתלח כו' אי לא סביר' להו אפי' פרה ופרה נמי ומפרקינן אמרינן במערבא צריכין הכשר טומאה ממקום אחר והכי פירושא כשאמר רבי ישמעאל צריכין הכשר ואין צריכין היינו הכשר טומאה שאינן צריכין הכשר טומאה ממקום אחר אבל הכשר מעצמן שיהו אוכלין צריך ושעיר המשתלח אינו אוכל אבל פרה ופרים אוכל הם ואין צריכין הכשר טומאה ממקום אחר וכן פרה לרבי שמעון הואיל והיתה לה שעת הכושר אוכל היא ושוב אינה צריכה הכשר טומאה ממקום אחר תדע דעלה דההיא איתניא ההיא דרבי שמעון בתוספתא הכי רבי שמעון אומר פרה מטמאה טומאת אוכלין ומשקין הואיל והיתה לה שעת הכושר פרים אינם מטמאין אוכלין ומשקין הואיל ולא היה להם שעת הכושר פי' משום דרבי שמעון הוא דסבר אוכל שאינו ראוי להאכילו לאחרים אינו אוכל הילכך צריך הוא לשעת הכושר כדכתבנו וכל זה תשובה לדברי רש"י ז"ל שפי' מטמאה לאחרים אם נגע בה שרץ וראי' לדבר זה שהרי בנבלת העוף בעינן שיהא ראוי לאכילה וכל שאינו ראוי אינו מטמא טומאת אוכלין אע"פ שסופו לטמא טומאה חמורה כדאמרי' במסכת נידה נבלת עוף טהור שנפלה לגת חשב עליה להעלותו לנכרי טמא לכלב טהור ובמס' כריתות פרק דם שחיטה תניא דנבלת עוף טהור צריך מחשבה ואינו צריך הכשר ומפרש דאינו צריך הכשר משום דסופו לטמא טומאה חמורה אלמא צריך מחשבה והכי מוכח בפ"א במסכת טהרות כך שמעתי ואדרבה ההיא קשיא לי דהכי גרסינן התם מחשבה למה לה לטומאה קלה היא גופה טמאה היא איכא למימר כגון דאיכא פחות מכזית נבלה וצרפיה כו'. אבל ר"ת ז"ל פי' דלא מיקריא סופה לטמא טומאה חמורה הואיל ואינה מטמאה אלא העוסקים בה ולא דמיא לנבלת העוף שסופה לטמא כל האדם וההיא סוגיא דבפ' טבול יום כולה אומר הרב ז"ל דהכי פירושה בשלמא לר"מ סבר דסופן לטמא טומאה חמורה ואית ליה דתנא דבי רבי ישמעאל אבל רבנן אית להו להני הא דתניא דבי רבי ישמעאל כלומר דסופן לטמא טומאה חמורה קרו להו אפי' שעיר המשתלח נמי (אית) להו הכא תנא דבי ר"י כלומר דלא מיקריא סופה לטמא טומאה הואיל ולא מטמאה אלא העוסקין בה אפילו פרה ופרים נמי אמרי במערבא צריכין הכשר טומאה ממקום אחר כלומר הא דאמרי רבנן פרה ופרים נמי מטמאין אוכלין ומשקין דוקא כשנגע בהן שרץ אבל לא בלא נגיעת שרץ שאין סופן לטמא טומאה חמורה ושעיר המשתלח נמי אין סופו לטמא טומאה חמורה הילכך אינו מטמא אוכלין ומשקין ואפי' בקבלת טומאה ממקום אחר דלאו בר קבולי טומאה הוא מפני שהוא חי וכולה סוגיא מסיק לה לפי פי' זה אלא שאין פירושו מחוור ונכון ולפי דבריו מטמאה גרסינן הכא ובהכשר שרץ קאמרי ולדידי אין משמע הסוגיא אלא לומר דרבנן לית להו תנא דבי ר"י ופרה ופרים בהכשר טומאה דהיינו הכשר מים ושרץ מטמו אוכלין ומשקין ושעיר המשתלח אינו ראוי להכשר טומאה ופשוטה היא.
וי"מ פרה מטמאה טומאת אוכלין. שאם נגע בה שרץ נטמאת ונפסלה מדין פרה דאע"ג דעפרא בעלמא הוא הואיל והיתה לה שעת הכושר אוכל היא ומהני בה נגיעת שרץ לטמויה ולמפסלה מדין פרה ואלו לא היתה לה שעת הכושר לא היתה מקבלת טומאה ולא נפסלת ואע"ג דקפיד קרא בעוסקין בה שיהיו טהורין גזירת הכתוב ולאו משום טומאת הפרה דהא אפי' עסקו בקנה או בכל פשוטי כלי עץ קפיד רחמנא וזה אינו ויש לפרש אם נפסלה קאמר שמטמאה טומאת אוכלין או אפי' נפסלה בטומאה זו ויצתה מתורת פרה נשארה בו טומאת אוכלין והשתא ליכא למידק הא דסופה לטמא טומאה חמורה וההיא דאמרינן במנחות נותר ופרה אמאי מטמאין דכל העומד לישרוף נינהו משום דאין לה שום פדיון ואיסורי הנאה היא אבל לאו עומדת לשרוף למצותה היא שכבר נפסלה בטומאה זו.ורש"י ז"ל כתב בפ' אותו ואת בנו ואי קשיא למה לה קבלת טומאה היא גופה מטמאה אדם ובגדים פרכי' האי גוונא בכריתות בפרק דם שחיטה ומפרקי' כגון שחפוהו בפחות מכביצה בצק אי משוית ליה אוכל מצטרף בהדי בצק ומקבלו הבצק טומאה אם יגע בטומאה ומטמאה שאר אוכלין ואם לאו אוכל הוא לא מקבל האי בצק טומאה דלית בה שיעורא וכי נגעי בה אוכלין אחריני טהורים הן שאינן נוגעין בנבלה אלא בבצק זה לשון הרב ומשמע דלא קשיא אלא משום דסופה לטמא טומאה חמורה ומעתה מטמאה טומאת אוכלין ומשקין דאל"ה מאי קושיא אע"פ שמטמאה העוסקין בה אינה מטמאה אוכלין ומשקין אלא משום דסופה לטמא טומאה חמורה קשיא ליה כדכתבנו ולפיכך מוקים לה להצטרף פחות מכביצה בצק ולומר שהבצק מקבל טומאה אע"פ שהוא פחות מכביצה ולדעת הרב ז"ל שמפרש בכל מקום דכל שהוא אוכלין לקבל טומאה בעינן כביצה לטמא אחרים.
ואיכא דקשיא ליה והיכי מצטרף בשר פרה בהדי בצק נימא שבע לה טומאה כדאמרי' בהקומץ רבה גבי עשרון שחלקו לשנים ונטמא אחד מהם והניחו בביצה וחזר טבול יום ונגע בטמא מהו מי אמרינן שבע לה טומאה הכא נמי נימא שבע לה טומאה ולא קשיא דהתם כשנגע טבול יום באותו חלק טמא וכי קאמרינן אנן בנגע בכביצה קאמרינן ועוד י"ל דהתם אין הכלי מצרפן אבל הכא שנוגעין זה בזה כל א' מהן הם חשובין ועוד דהא מיפסיל ההוא בשר של פרה ואינו שבע טומאה מיהו ההיא סוגייא דבפרק טבול יום לא ניחא לפרש"י ז"ל. והפי' שכתבתי למעלה הוא הנכון בשמועה זו וכך שמעתיה בשם רבותינו הצרפתים ז"ל וכתובה בתוספותם בארוכה.

איתיביה מהו שיקרבו זה בזה. וקשה ואמאי לימא לב ב"ד מתנה עליהן פרש"י שיקרבו זה בזה וקשה לי ולימא ליה שעירין שאינן קריבין בזמנן לא שכיחי כדאמרינן לעיל שאני אבודין דלא שכיחי ואיכא למימר נהי דלא מתנו ב"ד במלתא דלא שכיחא לפדותן תמימים ולהוציאן לחולין אבל שיקרבו מתנין ולהכי שמעינן מיהא דלא סבירא לן כלל לב ב"ד מתנה אי נמי הוא הדין דמצי לתרוצי הכי אלא משום דגמריה דר' יוחנן דלר' שמעון לית ליה ומקשה גופיה אורחא הוא לאותובי טובא ואע"ג דמצי לפרוקיה כולהו בחד פירוקא.

הא דאקשי אביי לרב מפר ושעיר של יום הכפורים שאבדו לימא לב ב"ד מתנה עליהם. נראה דלאו לאיפלוגי עליה ולמימר דלדידיה לא אמרי' לב ב"ד מתנה, וקטורת טעמא משום דס"ל דקדושת דמים הוא, דא"כ מאי מקשה מפרה אדומה ואע"ג דס"ל דפרה קדושת הגוף היא, אלא ודאי אביי קבולי קבלה מיניה דלב ב"ד מתנה ואפילו בקדושת הגוף, אלא דאקשויי מקשה ואזיל לאפוקי הלכתא מיניה, ולפיכך אקשי ליה מפר ושעיר של יום הכפורים שאבדו, וכי פריק שאני אבודין דלא שכיחי אקשי ליה מפרה אדומה דלא שכיחא נאה כדי שיתנו אם תמצא נאה ממנה שתפדה זו, ואי נמי שתשחט שלא על גבי מערכתה דזהירין בה טובא, ואפילו הכי אמרינן שנפדית, ואי אמרת בשלמא דבלב ב"ד מתנה אפילו במאי דלא שכיח ניחא לן פרה וקשיא לן פר ושעיר של יום הכפורים, ופריק דשאני פרה דקדושת דמים הוא ואינה צריכא העמדה והערכה דרש' היא כן נ"ל פירוש שמועה זו.
ומכל מקום משמע מהכא דכל שנפדה מחמת תנאי לב ב"ד אינו צריך העמדה והערכה, דאי לא תימא הכי אפילו לדידיה דסבירא ליה דקדושת הגוף היא אלא דלב ב"ד מתנה עליה כל שכן דתקשי לן אלא מאי קדשי מזבח היא דלב ב"ד מתנה עליה נשחטה תפדה והא בעינן העמדה והערכה, אלא ודאי כדאמרן דלב ב"ד מתנה שאפילו נשחטה תפדה בדברים שאינן צריכין העמדה והערכה משום דאע"ג דנפדית קושטא דמילתא לב ב"ד מתנה עליה שלא תהא קדושה כנ"ל.

הא דאמר ר"ל אומר היה ר"ש פרה שנפדת ע"ג מערכתה. פירש רש"י ז"ל: משום דקסבר לב ב"ד מתנה עליה ואגב שיטפא אמרה, דהא ר"ש לית ליה לב ב"ד מתנה כדאמרינן בסמוך ר"ש קאמרת ר"ש לית ליה לב ב"ד מתנה, אלא טעמא משום דר"ש אית ליה דפרה קדושת דמים היא וקדושת דמים אינה בכלל העמדה והערכה.

הא דקאמר הואיל והיה לה שעת הכושר. דמשמע השתא אין לה שעת הכושר, אמרו בתוס' דהכא כשהזו מדמה כבר אל נכח פני אהל מועד, וכיון דהזו מדמה שוב אינה נפדת, ואפ"ה מטמאה טומאת אוכלין הואיל והיה לה שעת הכשר קודם הזאה, ונפדת ע"ג מערכתה קודם הזאה דקדשי בדק הבית הוא, וא"ת א"כ אפילו קודם הזאה נמי, דהא אית ליה לר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי (ב"ק עו, ב), תירץ הרמב"ן ז"ל דשאני פרה דלפדייה עומדת שאם מצא נאה ממנה מצוה לפדותה, ובפרק מרובה (ב"ק עז, א ד"ה פרה) יש לו תירוץ אחר בשמועה זו משם התוס' דר"ש לדבריהם דרבנן קאמר להו, ולדידי אפי' השתא בת פדייה היא, דקדשי בדק הבית היא, ואינה בכלל העמדה והערכה, ועוד דאפי' לדידכו דבעיתו העמדה והערכה מטמאה טומאת אוכלין, הואיל והיתה לה שעת הכשר שהיתה בת פדייה בעודה מפרכסת, ואפי' למאן דמפרש (חולין לו, א) דלא אמרו שחט בה שנים או רוב שנים הרי היא כחיה לכל דבריה, אלא בששחט ישראל בטמאה או גוי בטהרה דלאו שחיטה הוא, הא ישראל בטהורה דבת שחיטה היא, מכי שחיט בה רוב שנים הרי היא כמתה, ואינה בכלל העמדה והערכה, ושחיטת פרה ישראל בטהורה היא, אפ"ה כל שאין השחיטה מתרת באכילה אין שחיטת שנים מוציאתה מחיותה, דלא אמרו שנים או רוב שנים אלא מפני שאותה שחיטה מותרת לאכילה בין לישראל בין לנכרי, ושם בפ' מרובה כתבתי יותר מזה [ועוד יותר] בריש פ' כיסוי הדם (חולין פד, א ד"ה ולפרקינהו).

אמר רב וכי פודין את הקדשים להאכילן לכלבין. הק' בתוס' והא פרה קדשי בדק הבית היא, וקדשי בדק הבית פודין אפילו להאכיל לכלבים, וכדאמרינן (בכורות יד, א) קדם הקדשן למומם אין נפדין קדם מומן להקדשן נפדין, ותירצו דמרבינן מיהא אסור, ובזה תירצו קושיא אחרת דקשיא להו כי אוקימנא לעורה, דהא (בבכורות) [בזבחים קג, ב] מסיק דבכור שנטרף שאין הכהן יכול לאוכלו שנקבר הוא ועורו, אלא דהתם דקדשי מזבח הוא אין פודין, אבל הכא בקדשי בדק הבית דמאורייתא נפדין אלא מרבנן הוא דאסור לפדותן, עורן מיהא מותר ופודין אותן להתיר עורן.

איתיביה מהו שיקרבו זה בזה וכו' ואמאי טמא לב ב"ד מתנה עליהם, ופרקינן דר"ש לית ליה לב ב"ד מתנה. ויש מקשים ומאי קושיא דהא (ד)אמרי' לעיל דאבודין שאני, ומתרצים דה"ה דהוה מצי לתרוצי הכי אלאחד מתרי פרוקי נקט, והנכון דהכא ניחא ליה לפרוקי קושטא דמילתא דר"ש לית ליה כלל לב ב"ד מתנה.

ולר"ש דלית ליה לב ב"ד מתנה מאי עבדי' להו. כלומר לתמידין שלא הוצרכו לצבור, ואמרינן מקיצין בהן את המזבח, תמיה' לי תינח תמידין, קטרת מאי עבדין ליה, וי"ל דלדידיה קטרת קדושת דמים הוא, אבל ליכא למימר דלר"ש נמי לב ב"ד מתנה בקטרת, מיהא דלאו בר רעיה היא וכדאתי' לדחויי לעיל בסמוך דרבן דקטרת לא פליגי עליה דר"ש דטעמייהו בקטרת משום דלאו בר רעיה הוא, דהא ר"ש לית ליה בתמידין רעיה אע"ג דבני רעיה נינהו.

אמר רבינא אף ... ור' אלעזר. וא"ת מאי איכא בין ת"ק לר"א. י"ל דלת"ק הוי עולת ציבור ולר"א עולת יחיד, ונ"מ לנסכים ולסמיכה, דלר"א הנסכים משלו ובעי סמיכה מיניה כדין קרבן יחיד ולת"ק נסכים משל צבור.

אמאי ליקרב איהו גופיה. מהכא משמע (דנסיק) [דנתיק] רעיה דרבנן מדקאמרינן דליקרב איהו גופיה, ואיכא למידק דהא קי"ל (תמורה יח, א) כל שבחטאת מתה באשם ירעה עד שיסתאב והלכתא גמירי לה, תירץ ר"ת ז"ל (ספר הישר סי' תשעז) דהכי גמירי הלכתא כל שבחטאת מתה באשם עולה, ורעיה גופה מדרבנן משום גזירה דלאחר כפרה אטו לפני כפרה, ולאפוקי שאינה מתה קאמרינן רועה.

ר"א ור"ש אומרי' ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה פי' לקייץ המזבח:

שאין חטאת צבור מתה פירשו ז"ל דס"ל דכי גמירי חמש מיתות שסי' ותמנ"ע (דהיינו ולד חטאת תמורת חטאת מתו בעליה נתכפרו בעליה עברה שנתה) בחד מקום גמיר כלומר דלא גמירי להו אלא דכולה בחד מקום דהיינו יחיד אבל לא בצבור דהא ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה ליתנהו בצבור כדאית' בהוריות וכיון שכן אף נתכפרו בעליה באחרת ועברה שנתה ליתנהו בצבור:

ואמאי לימא לב ב"ד וכו' וקושיין מדר"א מיהת דאלו לר"ש לית ליה לב ב"ד מתנה עליה כדאיתא לקמן:

אבודין קאמרית דלא וכו' הרי פרה לא שכיחא וכו' פי' קושיין מדקתני מצא נאה הימנה תפדה וקס"ד דטעמא משום דלב ב"ד מתנה עליה ואע"ג דלא שכיח הא למצוא נאה הימנה וק' טובא דהא סוגייא דאביי מקשיין אהדדי מעיקרא לא בעי לומר לב ב"ד מתנה אפי' על התמידין דשכיחי והשתא מקשה דלב ב"ד מתנה אפי' במילתא דלא שכיחא וי"ל דאיהו מסדר משניות לפני רבי הוא דקשיין ליה אהדדי כי היכי דליתריצינהו נהליה בדרך קושיא ותירוץ ואשכחן ליה דכוותה ריש פרק נערה שנתפתתה א"נ אביי סבר דבמלתא דהויה תקנה דלב ב"ד מתנה לגופה של מצוה לעשותה מן המובחר כגון זו של פרה דמצוה בכל נאה שאפשר מודה דלב ב"ד מתנה אע"ג דלא שכיחא אבל בדבר שאין בו אפילו הדור במצוה גופה שהופרשה לענין מצותה כגון הא דתמידין וקטורת סבר שאין לב ב"ד מתנה אפילו במלתא דשכיחא כנ"ל. א"ה נשחטה נמי אין לפרש א"ה דפרה קדושת דמים היא כלומר דלדידיה ס"ל כקדושת הגוף היא חדא דסוגיין דעלמא בפרה קדושת דמים היא ולהכי נק"ט הכא בהדיא שאני פרה דקדושת דמים היא ועוד דא"כ לדידיה נמי הא בעיא העמדה והערכה דהא לכ"ע קדשי מזבח בעו העמדה והערכה אלא נ"ל פירושה א"ה דטעמא לאו משום לב ב"ד מתנה וה"ק בשלמא לדידי דאמינא דטעמא לאו משום לב ב"ד מתנה היינו דנשחטה תפדה כלומר כעין מסירה דלב ב"ד התנה בכך ואין כאן אלא חולין גמורים למפרע ולא בעיא העמדה והערכה אלא לדידך דמפרשת טעמא דפרה משום קדושת דמים שאין לב ב"ד מתנה במילתא דלא שכיחא א"כ היאך תפדה דהא בעיא העמדה והערכה:

נשחטה תפדה והא דקתני שחטה ע"ג מערכתא וכו' פי' נשחטה שנשחטה שלא במקומה ושחטה ע"ג מערכתה ששחטה כראוי במקומה בהר הזיתים כדפי' רש"י ז"ל:

והתניא ר' שמעון אומר פרה מטמאה טומאת אוכלים הואיל והיתה לה שעת הכשר פירו' רש"י ז"ל פרה לאחר ששחטה מטמאה טומאת אוכלים בהכשר מים והכשר שרץ כדין אוכלין דעלמא ואע"ג דפרה איסורה איסור הנאה הוא ור"ש ס"ל דאוכל שאין אתה יכול להאכילו לאחרים אינו מטמא טומאת אוכלין מדכתיב מכל האוכל אשר יאכל כיון שהיתה לה שעת הכשר לפדות הרי הוא אוכל שיכול להאכילו לאחרים שכל העומד לפדות כפדוי דמי והקשו עליו ז"ל למ"ל הכשר מים והכשר שרץ תיפוק לי דהא קיימא לן דכל שסופו לטמא טומאה חמורה מטמא טומאת אוכלין בלא הכשר שרץ ופרה סופה לטמא טומאה חמורה לעוסקין בה ואע"ג דאין סופה לטמא כי אם לעוסקים בה (ואע"פ כן מטמאין) בהא סגי דומיא דשעיר המשתלח ופרים הנשרפין שאין סופן לטמא אלא לעוסקים בהם ואע"פ כן מטמאין טמאת אוכלין מהאי טעמא כדאיתא בת"כ וי"ל דהא ל"ק דכיון שעומדת לפדות אם מצא אחרת נאה הימנה לא חשיבא סופה לטמא טומאה חמורה ומהאי טעמא נמי בעייא הכשר מים ולא אמרינן דחבת הקודש מכשרתה למ"ד קדשי מזבח היא מיהת והא דקתני לפי שהיתה לה שעת הכשר ולא קתני שיש לה משום דהא איתא אף לאחר הזיית דמה ושוב אין לה פדייה ואע"פ כן קודם הזייה שהיתה לה שעת הכשר לפדיה חל עליו תורת אוכל לטמא וא"ת והא ר"ש סבר שכל העומד לזרוק כזרוק דמי וי"ל דפרה לדידיה קודם הזייה כיון שראויה לפדות אם מצא נאה הימנה לא חשיבא עומדת לזרוק. וכי פודין את הקדשים להאכילם לכלבים פירוש דאפילו למ"ד פרה קדשי בד"ה היא וקדושת דמים איכא תנא דאמר שפודין אותם להאכילם לכלבים ופלוגתא דתנאי היא. י"מ בדאורייתא אבל מדרבנן דכ"ע אין פודין וכדכתיבנא נמי בפרק כל שעה גבי תרומת חמץ:

כבר ידעת שחמש חטאות מתות ר"ל שמכניסין אותן לכיפה ונועל עליהן עד שימותו ולד חטאת ותמורת חטאת ומתו בעליה ונתכפרו בעליה באחרת ועברה שנתה אלא שבזו ר"ל עברה שנתה יש פוסקין שאינה מתה אלא שתרעה עד שתסתאב ויפלו דמיה לנדבה וכלן לא נאמרה בהן מיתה אלא דוקא בחטאת יחיד אבל לא בחטאת צבור ואי אתה מוצא בצבור ולד חטאת שאין קרבן בא מן הנקבה ולא תמורת חטאת שאין צבור עושים תמורה ולא מתו בעליה שאין צבור מתים הא אי אתה מוצא בצבור אלא נתכפרו בעליה באחרת ואח"כ נמצאת או עברה שנתה ובאלו בצבור אינן מתות אלא ירעו עד שיסתאבו ויפלו דמיהן לנדבה מעתה פר ושעיר של יום הכפרי' שהם חטאות הפנימיות ושעירי ע"ז בצבור שחטאו בהוראת בית דין שמביאין פר לעולה ושעיר לחטאת שאבדו ונתכפרו באחרים ואח"כ נמצאו ירעו עד שיסתאבו ויפלו דמיהן לנדבה ואין אומרים באלו לב ב"ד מתנה עליהן שאבידה דבר שאינו מצוי הוא ואין מעלין אותה על לב ואע"פ שהקשו למטה ממה שאמ' ר' שמעון יקרבו זה בזה שהוצרכנו בו לטעם כפרתם שוה ולא תירצו בה שאבודים לא שכיחי שמא אף הוא היה יכול לתרץ כן אלא שתירצה בגדולה הימנו או התם שאני ששעירי ראשי חדשים ורגלים תמידיים הם שהרי נקנין מהן שלשי' בכל שנה ובקרבנות שהם תמידיים כל כך אבדתם מצויה והיה לנו לבא בהם מטעם לב ב"ד אבל אלו אין בהם לב ב"ד כלל ומתוך כך ירעו עד שיסתאבו ואף אם נמצאו קודם שיתכפרו באחרת הואיל ומ"מ הופרשו השניים מתכפרין בשניים והנמצאים ירעו עד שיסתאבו ויפלו הדמים לנדבה וי"א בהפך וכן כתבוה גדולי המחברים בסדר עבודת יום הכפרים:

פרה אדומה כל שאירע בה שום פסול תפדה ולא עוד אלא אפי' לא אירע בה שום פסול או מום כל שמצאו אחרת נאה הימנה תפדה בהעמדה ובהערכה ואע"פ שאין קדשי מזבח נפדין בלא מום אם מפני שאינה קדשי מזבח כמו שביארנו במס' ע"ז אם מצד שמתוך שדמיה יקרי' לב ב"ד מתנה עליה ודוקא קודם שנשחטה אבל אם נשחטה כראוי על גב מערכתה של עצים בהכשר בהר המשחה ובמקום הבדוק לה לקבר התהום אין לה פדייה עולמית הואיל ונעשית בהכשרה גנאי הוא להוציאה לחולין ואפי' היתה מפרכסת עדין שנמצא שאפשר לה בהעמדה כמו שביארנו במסכת חולין מתה או שנשחטה שלא כראוי כגון שלא במקומה תפדה להנאת עורה ובשרה יקבר שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים:

כל קדשים הבאים לכלל פדיון צריכין העמדה והערכה לפני הכהן ותמכר על פי אותו הערך ומה שאמרו בסוגיא זו אי הכי נשחטה תפדה הא בעי העמדה והערכה שמשמע שקדשי מזבח אינם בכלל העמדה והערכה כך פירושו שאלו תאמר שקדשי מזבח הם אלא שמטעם לב ב"ד מתנה עליהם אתה בא להתיר הואיל ולב ב"ד מתנה עליהם אין צרך להעמדה והערכה אבל אם אתה בא בהכשר זה מצד שהם קדשי בדק הבית ואין כאן לב ב"ד הרי יש כאן צורך העמדה והערכה ולמדת שכל הבאים לכלל פדיון צריך העמדה והערכה אבל כל שקדם מומו להקדשו אין צריך העמדה והערכה וכן המקדיש שחוטה או נבלה לבדק הבית פודין אותן כשאר המטלטלין:

פרה אדומה משנשחטה מטמאה טומאת אוכלין ר"ל שאם נגע שרץ בפרה וחזר ונגע בשרה באוכלין טמאתן שמאחר שנשחטה נעשית אוכל ואע"פ שאינה ראויה לאכילה ושלא היתה לה שעת הכשר אכילה משעה שנעשית אוכל ר"ל משנשחטה שהרי משנשחטה כראוי אין לה פדיה כמו שכתבנו שכל אוכל הראוי לאכילה אע"פ שאכילתו אסורה מטמא טומאת אוכלין ואפי' איסורי הנאה כגון ערלה וכיוצא בה כמו שביארנו במסכת חולין פרק אותו ואת בנו פ"א ב' וכבר ביארנו שם גם כן מה ענין טומאת אוכלין בפרה אחר שהיא עצמה מטמאה:

שיקרבו זה בזה פירו' שעירי הרגלים ושעירי ר"ח אי אירע מקרה ולא הקריבו שעיר של רגל ברגל מהו שיקריב אותו שעיר עצמו בר"ח או אם יארע מקרה ולא הקריבו שעיר של ר"ח בר"ח מהו שיקריב אותו שעיר עצמו ברגל אמר להם יקרבו אמרו לו הואיל ואין כפרתן שוה היאך קרבין זה בזה אמר להם כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו ואי ס"ד אמרינן לב ב"ד מתנה עליהן הכא בשעבר זמנן של שעירים ולא נקרבו אמאי קריבין בזמן אחר לימא לב ב"ד מתנה עליהן כשעבר זמנן של שעירים ולא נקרבו אלא נפדין תמימים ואינן ניתנין ליקרב בזמן אחר כלל ומהדרינן ר"ש קא אמרת ר"ש לית ליה לב ב"ד מתנה עליהן אבל רבנן אית להו לב ב"ד מתנה עליהן דאמר רב אידי בר אבין א"ר יצחק אמר רב עמרם אמר ר' יוחנן תמידין שלא הוצרכו לציבור לדברי ר"ש דלית ליה לב ב"ד מתנה עליהן אין נפדין תמימין אלא עד שיפול בהן מום לדברי חכמים דאית להו לב ב"ד מתנה עליהן נפדין תמימין:

ודייקינן ורבנן דפליגי עליה דר"ש דסברי לב ב"ד מתנה עליהן מני אי רבנן דקטורת דקתני מותר הקטורת מה היו עושין בה וכו' ודלמא שאני קטרת דלאו בת רעיא היא מש"ה לב ב"ד מתנה עליה שיהא המותר לדמיו שהרי אי אפשר להיות בה מום כדי שתפדה במומה אבל תמידין כיון דאפשר שירעו עד שיסתאבו ויפדו אין לב ב"ד מתנה עליהן שיהיו נפדין תמימין אלא ירעו עד שיסתאבו דהוי להו פסולי המוקדשין וקיימא לן דפסולי המוקדשין אין נפדין תמימים כדתניא בסיפרא ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן בבעלי מומין הכתוב מדבר אתה אומר בבעלי מומין או אינו אלא בבהמה טמאה עצמה כשהוא אומר ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך הרי בהמה טמאה אמור הא מה אני מקיים ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה הרי בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר שיפדו ואלא לרבנן דפרה דאמרי מצא אחרת נאה הימנה תפדה והיינו ע"כ משום דאמרי' לב ב"ד מתנה עליהן ואע"ג דהא אפשר שתרעה עד שתסתאב ותפדה במומה:

ודילמא שאני פרה דדמיה יקרין ומש"ה לב ב"ד מתנה עליה שאם ימצא אחרת נאה הימנה ולא הוצרכה אבל תמידין דאין דמיהן יקרים אין לב ב"ד מתנה עליהן שיפדו כשהן תמימים אלא ירעו עד שיסתאבו ויפדו במומן אלא רבנן דאמרו לו דקתני במתני' אמרו לו הואיל וכפרתן שוה היאך אין קריבין זה בזה מכלל דאינהו אין קרבין זה בזה סבירא להו אלא נפדין כשהן תמימין אלמא לב ב"ד מתנה עליהן וממאי דהאי אמרו לו ר' יהודה היא ולית ליה כל השעירין כפרתן שוה דשמעת מינה דס"ל דאין קרבין זה בזה משום דאין כפרתן שוה וילפת מינה דאית לי' לב ב"ד מתנה עליהן ונפדין תמימין ודלמא ר"מ היא דאמר כל השעירין כפרתן שוה מש"ה יקרבו זה בזה והכי קאמר בשלמא לדידי דאמינא כל השעירין כפרתן שוה מש"ה יקרבו אלא לדידך אמאי יקרבו וכיון שכן ליכא למשמע מהכא דסבירא לי' להאי תנא דאמרו לו דאין קרבין זה בזה כי היכי דתליף מינה דאית לי' לב ב"ד מתנה עליהן ונפדין תמימין אלא לר' יוחנן הא דרבנן גמרא גמיר לה דאית להו לב ב"ד מתנה עלי' ולר"ש דלית ליה לב ב"ד מתנה עליהן תמידין שלא הוצרכו לציבור מאי עבדינן להו אמר רבי יצחק אמר ר' יוחנן מקיצין בה את המזבח כלומר מביאין אותה בשם עולת נדבה.

בד"ה אי הכי כו' ומ"מ סבר דאין נפדים אלא מחמת לב ב"ד מתנה כו' עכ"ל אע"ג דבשאר קדושת דמים ודאי דלא בעי לב ב"ד מתנה כדמוכח כולה סוגיין מ"מ בפרה דקס"ד דבדק הבית היא ס"ל דבעי לב ב"ד מתנה משום דבעי העמדה והערכה כדמסיק ודו"ק:

בא"ד והרי פרה דלא שכיח פירוש שימצאו נאה ממנה כו' עכ"ל דלפרש"י לא דמי דודאי באבודין לא אסקי ב"ד אדעתייהו ואין לבן מתנה עליהן אבל בפרה אע"ג דלא שכיחא לעשות פרה מ"מ השתא הרי עושין הפרה ולמה לא יהיו מתנין עליה ולזה פירשו דאף בשעושין הפרה לא שכיח שימצאו נאה הימנה ולא אסקי אדעתייהו להתנות והוי ממש לא שכיח כמו באבודין ודו"ק:

בא"ד ואפי' קדם הקדשן למומן תנן התם דמותרין לאחר פדיונן כו' עכ"ל בפ"ב דבכורות אין דבר זה מפורש דהתם מיירי בקדשי מזבח ובקדם מומן להקדשן ואהא קתני נמי התם אם מתו יפדו אלא דבפרק בתרא דתמורה מוכח כן מתוך המשנה דבקדשי בדק הבית אפי' בקדם הקדשן למומן מותרין לאחר פדיונן כו' ואהא קתני נמי התם אם מתו יפדו מיהו בין בפ"ב דבכורות ובין בפ"ב דתמורה לר"ש קתני הכי דס"ל דקדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה ורבנן פליגי התם עליה מ"מ מייתו שפיר מהתם דהכא רבנן מודו ליה משום דדמיה יקרים ולב ב"ד מתנה ויפדו אפי' לכלבים כמו לר"ש התם ולא ניחא להו למימר דיפדו דהתם היינו נמי לעורה דא"כ לא ה"ל לתלמודא להשמיט מלפרש התם אמתניתין דהיינו לעורה ובשמעתין נמי מתה תפדה נמי לא בעי למימר דהיינו נמי מדאורייתא דמשמע ליה מתה תפדה אפי' מדרבנן דומיא דמצא אחרת נאה הימנה דתפדה אפי' מדרבנן וק"ל:

רש"י בד"ה והרי פרה אדומה הס"ד:

בד"ה נימא להו כו' יקריב ברגל זה כו' נ"ב לאו דוקא קאמר דבהא לא פליגי אלא שאם לא קרב ביוה"כ יקרב ברגל וכן בר"ח ודו"ק שוב מצאתי שבס"א אינו אלא שאם לא יקרב בזה יקרב בזה וכן עיקר:

רש"י ד"ה דלא שכיח. הלכך לא חשיב ב"ד. כצ"ל:

רש"י ד"ה דלא שכיחא. בכל כו' לא עשו אלא שבע. הוא בפ"ג דפרה מ"ה וכר"מ והא דפי' אליביה ולא אליבא דרבנן דס"ל דעשו ט' היינו משום דגם מתניתין דר"פ שם סתמה כוותיה לפי גי' הא"ר שם:

רש"י ד"ה דלית תקנתא ברעיי'. אבל תמידין כו' ולכשיוממו יפדם. כצ"ל:

תד"ה וכן. כדקתני להו התם אמילתא אחריתא. כצ"ל:

תד"ה א"ה. דמההוא קרא נפ"ל גיזה וחלב ושל קדשי ב"ה כו'. כצ"ל:

תד"ה משום. לפי שאין פודין כו' ול"א שיפדו כו' אבל התם דאין פודין כו'. לישנא דפדיה לא שייכא גבי בכור דאין לו פדיון אלא דר"ל דכמו דשאר קדשים אין פודין כו' כן בכור אסור להאכילו לכלבים ועי' בכורות ר"ד ט"ו:

גמ' מצא אחרת נאה ממנה. עיין לקמן דף טו ע"א תוס' ד"ה ללמדך:

תוס' ד"ה ר"ש לית ליה לב ב"ד מתנה כו' ולא מצי לשנויי אבודים שאני נלפע"ד לחלק בין תנאי דלעיל היינו אם יאבד לא יהיה קדוש כלל דע"כ א"א בלא קדשה מעיקרא משום חולין בעזרה וע"כ יקדישנה קדושת הגוף רק שהב"ד מתנים אם יאבד לא יהיה קדוש למפרע שפיר משני אמידי דלא שכיחי לא מתני אבל הכא איירי שנשתייר בקדושתו רק שלא יהיה דוקא לרגל זה או ר"ח זה כ"א סכין מושכת למה שהן ובשעת קדושה לא יאמר עליהם דבר לא שייך אבודין שאני ודוק:

(יא ב תוספות) ד"ה משום עורה וכו' בכור שנטרף קוברין אותו עם עורו לפי שאין פודין וכו' ולא אמר שיפדו וכו'.—דבריהם נפלאים מאתנו, דלמה הוצרכו לזה, והלא מקרא מלא הוא בבכור "לא תפדה" (במ' יח יז). אבל בזבחים (קג ב) לי' טעם זה שבתוס' כאן "לפי שאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים".

הא דאמר לדמי עולה. כי אמרי אנא קדוש קדושת הגוף היכא דאמר יהא להביא בדמיו עולה דכיון דאיהו חזי להכי לא מזבנינן ליה אבל אמר יהא לדמי נסכים אף על גב דנסכים נמי למזבח וקדושתייהו דמיין להדדי כיון דלא להכי חזי מזדבן וכל שכן היכא דמתנו ב''ד שיהו לדמי מותר תרומה שהיא לרקועי פחים: פר ושעיר של יוה''כ. שהן חטאות הפנימיות: וכן שעירי ע''ז. צבור שחטאו בע''ז בהוראת ב''ד מביאין פר לעולה ושעיר לחטאת כדכתיב בפרשת שלח לך ואותו שעיר מתן דמו על הפרוכת ועל מזבח הזהב כדאמר בזבחים בפרק ב''ש (דף לט:): כולן ימותו. דלא דמו לשעירי הרגלים דתנן בהו במתניתין לא קרבו ברגל זה יקרבו ברגל אחר אבל אלו אינן ראויין עד יום הכפורים לשנה הבאה וכבר עברה לה שנה והוו להו מתרומה ישנה והלכך ימותו כדין חטאת שכפרו בעליה שהלכה למשה מסיני חמש חטאות מתות וזו אחת מהם: שאין חטאת צבור מתה. לא נאמרה הלכה דחמש חטאות אלא ביחיד וטעמא דר''ש מפרש בהוריות (דף ו:) ובתמורה (דף טו:): לימא לב ב''ד מתנה עליהן. שיפדו בלא מום: דלא שכיח. הילכך לא חשוב ב''ד להתנות עליהן: והרי פרה. אדומה: דלא שכיחא. בכל ימי בית ראשון ובית שני לא עשו אלא שבע: על כל פסול שבה. אם אירע בה שום פסול תפדה: נשחטה תפדה. נשחטה חוץ למקומה: ע''ג מערכתה. בהכשר בהר המשחה ובמקום הבדוק לה מקבר התהום כדאמר בפרק בתרא דזבחים (דף קיג.): אין לה פדייה עולמית. מאחר שנעשית בהכשר גנאי הוא להוציאה לחולין: דקדושת בדק הבית היא. כלומר אינה מקדשי מזבח ליקדש קדושת הגוף לפיכך נפדית בלא מום ואינה צריכה לב ב''ד: העמדה והערכה. שתעמוד על רגליה ויעריכנה הכהן כדכתיב (ויקרא כז) והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך הכהן וגו': דר''ש. במסכת תמורה בפרק בתרא (דף לב:): פרה מטמאה טומאת אוכלין. אע''ג דאית ליה לר''ש איסורי הנאה אין מטמאין טומאת אוכלין ויליף ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל ושאין אתה יכול להאכילו לאחרים אין קרוי אוכל במסכת מנחות בפרק המנחות והנסכים (דף קא:) ופרה איסורי הנאה היא: מטמאה טומאת אוכלין. אם נגע שרץ בבשרה וחזר ונגע בשרה באוכלין טימאתן: הואיל ויש לה שעת הכושר. לכך: ואמר ריש לקיש. מהו שעת הכושר שלה: אומר היה ר' שמעון פרה. שנשחטה כהלכתה על גב מערכתה: נפדית. אם מצא נאה הימנה וסבירא ליה לר''ש העומד לפדות כפדוי דמי והויא ליה אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים: אלא. לא תוקמה כר''ש והאי דקתני מצא נאה הימנה תפדה משום דלב ב''ד מתנה עליה אע''ג דלא שכיחא איידי דדמיה יקרין מסקי אדעתייהו לאתנויי: האי תנא סבירא ליה וכו' עד באין מעמידין לא גרסינן: וכי קיימו ב''ד ומתנו משום הצלה פורתא דדמי עורה: נימא. להו ר''ש לב ב''ד מתנה שאם לא יקריב ברגל זה יקרב ברגל זה ולמה ליה לשנויי שינויא דחיקא כולן באין לכפר כו': דלית תקנתא ברעייה. הלכך מתנו עלה אבל תמידין דאית להו תקנתא ברעייה ולכשימותו יפדם לא קיימי בית דין ומתנו:
וכן שעירי ע''ז שאבדו. למאן דמפרש בפרק הוציאו לו (יומא דף נ.) דפר דקתני הכא הוא פר העלם דבר של צבור ניחא אבל למ''ד פר כ''ג תימה אמאי לא תני ליה פר העלם דבר בהדי שעירי ע''ז שרגיל לשנותם יחד כדקתני להו התם אמילתא דאחרים ועוד תימה מאי שנא דלא קתני פרי העלם דבר בלשון רבים כדקתני שעירי לשון רבים דמדקתני שעירי א''כ קסבר י''ב שבטים מביאים י''ב שעירים ה''נ מייתו י''ב פרים דשניהן שוין כדקתני פרק קמא דהוריות (דף ד:): אי הכי נשחטה תפדה הא בעינן העמדה והערכה. תימה דמשמע דאי קדשי מזבח היא ניחא והא רבי יוחנן אית ליה בפרק בתרא דתמורה (דף לב: ושם) דאחד זה ואחד זה היו בכלל העמדה והערכה ומיהו יש לומר הך סוגיא אתיא כר''ל דאמר לרבנן קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה אבל קשה דמעיקרא פריך אביי דלא אמר לב ב''ד מתנה עליהן ולבסוף פריך דאפילו במידי דלא שכיח אמר לב ב''ד מתנה עליהן ועוד דסבר דפרה קדשי מזבח היא וכן במסקנא ובכל דוכתין מסקינן שאני פרה דקדשי בדק הבית היא וסתמא דהש''ס בפ''ק דחולין (דף יא. ושם) מפרש דטרפות פוסל בפרה משום דחטאת קרייה רחמנא לכן נראה דאביי ידע שפיר דפרה קדשי בדק הבית היא ומ''מ סבר דאין נפדית אלא מחמת לב ב''ד מתנה עליהן להכי פריך והרי פרה דלא שכיח פירוש שימצאו נאה ממנה אפילו הכי מסקי דעתייהו ואמר לב ב''ד מתנה עליהם משום דקדשי בדק הבית היא א''כ בקדשי מזבח נמי אי אמר לב ב''ד מתנה עליהן אית לן למימר אפילו במילתא דלא שכיח ומשני שאני פרה דקדשי בדק הבית היא ואין צריך ללב ב''ד מתנה והשתא פריך אי הכי נשחטה תפדה אא''ב דמכח לב ב''ד נפדית כן דעתם להתנות ואי לאו תהא לדמי נסכים והוי כבעל מום מעיקרו דמודי ביה ר' יוחנן דלא בעי העמדה והערכה שפיר וא''ת ואי קדשי בדק הבית היא היכי פריך בסמוך וכי פודין את הקדשים להאכילם לכלבים הא של בדק הבית ודאי פודין דהא דאין פודין נפקא לן מואכלת ולא לכלביך (דברים יב) דכתיב בפסולי המוקדשים של מזבח כדמוכח בפרק ב' דבכורות (דף טו. ושם) דמההוא קרא נפקא לן גיזה וחלב של קדשי בדק הבית מותרים ואפילו קדם הקדישן למומן תנן התם דמותרין לאחר פדיונן בגיזה ועבודה ובהדיא קתני התם אם מתו יפדו יש לומר דמדרבנן אסור כדמוכח בפרק כל שעה (פסחים דף לב.) גבי חמץ של הקדש והא דקתני אם מתו יפדו היינו מדאורייתא: פרה מטמאה טומאת אוכלין. מפורש במקום אחר: וכי פודין את הקדשים. ואע''ג דפלוגתא היא בפ''ב דבכורות (דף טו:) אפילו בקדם הקדישן למומן מ''מ סתם משנה התם (דף יד.) ובפרק הזרוע (חולין דף קל.) כמ''ד אין פודין: משום עורה. הקשה הר''ר מרדכי מ''ש מהא דאמר [זבחים] (דף קג:) בכור שנטרף קוברים אותו עם עורו לפי שאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים ולא אמר שיפדו משום עורו ולמאי דפרישית שאין פודין מדרבנן בקדשי בדק הבית ניחא ולפיכך מותר ליהנות מעורה אבל התם דאין פודין מדאורייתא אסור גם העור: רבי שמעון לית ליה לב ב''ד מתנה עליהם ולא מצי לשנויי אבודין שאני דאבודין דלעיל ודאי לא . שכיחי דנזהרים לשמרן ביותר לפי שקדושתן מרובה שדמן נכנס לפני ולפנים א''נ אינהו גופייהו לא שכיחי דפר ושעיר של יום הכפורים אינן אלא פעם אחת בשנה וכן שעירי ע''ז לא שכיחי כלל אבל הכא אע''ג דמיירי נמי בשעיר החיצון של יום הכפורים מכל מקום שעירי חיצונים שכיחי טובא ואבודין דידהו שכיחי ומסקי בית דין דעתייהו להתנות עליהן:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד