דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

שבועות י ע"ב - Steinsaltz

the sin-offering of the atonements” (Numbers 29:11). “One goat for a sin-offering” is referring to the external goat, and “the sin-offering of the atonements” is referring to the internal goat. With this verse, the external goat is juxtaposed with the internal goat, and therefore the limitations imposed on the atonement of the internal goat are also to be applied to the external goat.

§ The mishna teaches: Rabbi Shimon ben Yehuda says in the name of Rabbi Shimon a version of his opinion that differs from that of the mishna above: The goats of the New Moons atone for a ritually pure person who unwittingly partook of ritually impure sacrificial food. The goats of the Festivals exceed them, as they atone both for a ritually pure person who partook of ritually impure sacrificial food and also atone for cases of defiling the Temple or its sacrificial foods where one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end. The goats of Yom Kippur further exceed them, as they atone both for a ritually pure person who partook of ritually impure sacrificial food and for cases of defiling the Temple or its sacrificial foods in which one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end; and they also atone for cases in which one did not have awareness at the beginning but did have awareness at the end.

The Gemara asks: What is different about the goats of the New Moons that they do not atone for that which the goats of the Festivals atone? The Gemara answers: As the verse states with regard to any one of the goats of the New Moons: “And He gave it to you to bear the sin of the congregation” (Leviticus 10:17), which teaches that it bears, i.e., atones for, one sin but does not bear two sins. The Gemara asks: If so, the goats of the Festivals should also not atone for that which the goats of the New Moons atone, as that same verse states: “And He gave it to you,” which indicates that it bears, i.e., atones for, that sin, but nothing else bears that sin. Why then does Rabbi Shimon ben Yehuda cite Rabbi Shimon as holding that the goats of the Festivals do atone for that which the goats of the New Moons atone? The Gemara answers: Rabbi Shimon does not learn anything from the word “it.” Accordingly, he holds that any one of the goats of the Festivals can atone for two different sins.

The Gemara asks further: What is different about the goats of the Festivals that they do not atone for that which the goats of Yom Kippur atone? As the verse states with regard to the goat of Yom Kippur: “Once a year” (Exodus 30:10), which teaches that this atonement for the specific case that it atones for should be only once a year, and therefore no other offering can atone for it. The Gemara challenges: If so, the goats of Yom Kippur should also not atone for that which the goats of the Festivals atone, as it is written: “Once a year,” which teaches that the goats effect one atonement for only one case but cannot effect two atonements for two cases. Why then does Rabbi Shimon ben Yehuda cite Rabbi Shimon as holding that the goats of Yom Kippur atone for everything that the goats of the Festivals atone for? The Gemara answers: Rabbi Shimon does not learn anything from the word “once.” Accordingly, he holds that the goats of Yom Kippur can atone for three different cases.

The Gemara asks: Why doesn’t he expound the word “once”? He does not expound it because when the word “once” is written, it is written with regard to the goat whose blood presentation is performed inside the Sanctuary, and so the halakha derived from that verse has no bearing on the capacity of the goat whose blood presentation is performed outside the Sanctuary to atone. The Gemara asks: If so, the goats of the Festivals also should atone for that which the goats of Yom Kippur atone, as when the phrase “once a year” is written, it is written with regard to the goat whose blood presentation is performed inside the Sanctuary, so the halakha derived from that verse has no bearing on whether another offering can atone for that which the external goat atones.

The Gemara answers: Actually, he does learn a halakha from the word “once,” and he holds that it also teaches about the capacity of the external goat to atone, as the Gemara explained above. But it is different here, with regard to the derivation that the goat cannot effect two atonements, as the verse states: “And Aaron shall bring atonement upon its corners once a year” (Exodus 30:10). The emphasis on “upon its corners” teaches that it is only with regard to the internal goat, whose blood presentation is performed upon the corners of the internal altar, that it effects one atonement for only one case but cannot effect two atonements for two different cases, but the external goat, whose blood presentation is performed upon the corners of the external altar, can effect even two different atonements.

§ Animals purchased with funds collected for public offerings may be sacrificed only during the fiscal year in which those funds were given. For this purpose, the fiscal year begins on the first of Nisan. Generally, once an animal has been consecrated as an offering, then even if for some reason it may no longer be sacrificed, it still cannot be redeemed unless it develops a blemish. Rabbi Yoḥanan teaches an exception to this halakha: Ulla says that Rabbi Yoḥanan says: Lambs consecrated for the daily offerings that were not needed by the public during the fiscal year in which they were purchased are redeemed, even if they are unblemished, and they may then be used for non-sacred purposes.

Rabba was sitting and reciting this halakha. Rav Ḥisda said to him: Who will listen to you and Rabbi Yoḥanan, your teacher, with regard to this halakha? Rav Ḥisda clarified: But the sanctity that was inherent in them, to where has it gone? Since these animals were consecrated as offerings, they should have been endowed with inherent sanctity. Only sanctity that inheres in an item’s value, i.e., an item consecrated to the Temple treasury, can be desacralized through redemption, but an item with inherent sanctity can never be desacralized.

Rabba said to him: Don’t you also hold that we do not say that the question: The sanctity that was inherent in them, to where has it gone, poses a difficulty? But didn’t we learn in a mishna (Shekalim 4:5): In any fiscal year, one may use only incense that was purchased with funds collected for that year. Accordingly, the mishna asks: With regard to the surplus incense that remained unused at the end of the fiscal year, what would the Temple treasurers do with it in order to render it usable for the following year? They would separate from the Temple treasury the wages for the artisans who worked for the Temple, and those funds would thereby be desacralized. And then they would desacralize the surplus incense by transferring its sanctity to that money that had been set aside for the artisans. Then, they would give the now-desacralized incense to the artisans as their wages, and finally, they would repurchase it with funds from the new collection carried out for the coming year.

Rabba explains the proof from the mishna: One could ask: But why should the method described work? Let us say: The sanctity that was inherent in the incense, to where has it gone? It cannot be removed by redeeming it. Perforce, even you must concede that this question does not pose a difficulty.

Rav Ḥisda said to him: Did you say that there is a proof from the halakhot of incense? One cannot compare incense to animals consecrated for the daily offerings, since incense is different,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף י - ב

ומשנינן: אמר קרא "מלבד  חטאת הכיפורים" ואיתקוש חיצון לפנימי!

שנינו במשנה: רבי שמעון בן יהודה אומר משמו של רבי שמעון בן יוחאי: שעירי ראשי חדשים מכפרים רק על טהור שאכל טמא. אבל של רגלים מכפרים גם על טהור שאכל קדש טמא וגם על טמא שנכנס למקדש או אכל בשר קודש שלא היתה להם ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ושעיר יום הכיפורים החיצון מוסיף עליהן שמכפר את כפרתן, ובנוסף מכפר על מי שלא היתה לו ידיעה בתחילה אך היתה לו ידיעה בסוף.

והוינן בה: מאי שנא דשעירי ראשי חדשים דלא מכפרי אדרגלים, דאמר קרא "עון" - עון אחד הוא נושא ואינו נושא שני עונות! דרגלים נמי לא ניכפרו אדראשי חדשים, דאמר קרא בכפרת שעיר ראש חודש "אותה"

- אותה הוא נושא עון, ואין קרבן אחר נושא עון של ראש חודש!? ומשנינן: הלימוד מ"אותה" למעט כפרת ראש חודש משעיר אחר, לא משמע ליה!

ותו הוינן בה: מאי שנא דרגלים דלא מכפרי אדיום הכיפורים, דאמר קרא:

"וכפר אהרן על קרנתיו - אחת בשנה.

מדם חטאת הכפורים - אחת בשנה יכפר עליו".

ודרשינן מסוף הפסוק, שנסמכה בו "אחת בשנה" ל"יכפר", שכפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה!

אי הכי, דיום הכיפורים נמי לא ניכפרו אדרגלים שהרי "אחת" כתיב בתחילת הפסוק ["וכפר אהרן על קרנותיו - אחת בשנה"], ויש לנו לדרוש - כפרה אחת מכפר, ואינו מכפר שתי כפרות!?

ומשנינן: הדרשה שמתחילת הפסוק, "וכיפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה" - ללמד שכפרה אחת מכפר השעיר הפנימי ואינו מכפר שתי כפרות, לא משמע ליה!

ומבארת הגמרא: אמאי לא ניחא ליה בדרשה זו? -

דכי כתיב להאי "אחת" - בשעיר הנעשה בפנים כתיב, ולא בחיצון. ולית ליה היקשא דחיצון לפנימי!

ופרכינן: אי הכי, דלית ליה לרבי שמעון היקשא דפנימי לחיצון, שעירי דרגלים נמי נכפרו אדיום הכיפורים! דכי כתיב מיעוטא ד"אחת" ברישא דקרא, שממעטים ממנו שכפרה זו של יום הכיפורים לא תהא אלא אחת בשנה, הרי מיעוט זה רק בשעיר הנעשה בפנים כתיב, ולא בחיצון. ואם כן, מדוע שלא יכפרו שעירי הרגלים את כפרת השעיר החיצון, כיון שבו אין מיעוט של "אחת"!?

ומשנינן: אלא, לעולם אית ליה לרבי שמעון היקשא דפנימי לחיצון. ולכן המיעוט של "אחת בשנה" האמור בסיפא דקרא, המדבר בדם חטאת הכפורים של שעיר הפנימי, משמע ליה להקיש אליו את החיצון. ולפיכך אין שעירי רגלים מכפרים את כפרת השעיר החיצון.

ומה שאמר רבי שמעון ששעיר החיצון מכפר את כפרת הרגלים על אף שיש גם מיעוט של "אחת" האמור ברישא דקרא, שממנו למדנו שכפרה אחת מכפר ואין מכפר שתי כפרות - מיעוט זה לא נראה לרבי שמעון לדרוש, כי שאני הכא, שמיעוט זה נאמר לגבי כפרת המזבח ["וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה"]. ולכפרה זו לא הוקש השעיר החיצון, דאמר קרא במזבח הקטורת "וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכפורים - אחת בשנה יכפר עליו", ודרשינן למיעוט של "אחת" האמור ברישא דקרא, והמלמדנו שמכפר כפרה אחת ולא שתי כפרות, הכי:

קרנותיו דמזבח הפנימי, הוא דכפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות. הא כפרה דחיצון, דהיינו שעיר החיצון הנעשה על מזבח החיצון, אפילו שתי כפרות מכפרת!

ומה שהתמעטו שעירי הרגלים מלכפר כפרת החיצון, הוא מהלימוד מסיפא דקרא, דכתיב "אחת בשנה יכפר עליו". ומדסמיך "אחת" ל"יכפר" דרשינן, אותה כפרה תהיה רק פעם בשנה על ידי שעיר החיצון, ולא על ידי שעירי הרגלים.

אמר עולא אמר רבי יוחנן: תמידין שלא הוצרכו לציבור, שנותרו מהשנה שעברה, לפי שבראש חודש ניסן מתחילים להביא תמידין שנקנו מכספי מחצית השקל של השנה החדשה, ואלו שנקנו מכספי הציבור של השנה הקודמת, ונותרו, הרי הם נפדין על אף היותם קרבנות תמימים, וכפי שיבואר לקמן ש"לב בית דין מתנה עליהם" שאם יוותרו לא יהיו קדושים אלא קדושת דמים שיש לה פדיון. ולאחר שנפדו ויצאו לחולין חוזרים וקונים אותם מכספי הציבור של השנה החדשה ומקריבים אותם בתורת תמידין חדשים.

יתיב רבה וקאמר לה להא שמעתא דרבי יוחנן.

אמר ליה רב חסדא: מאן ציית לך ולרבי יוחנן רבך? וכי קדושה שבהן להיכן אזלא? שהרי אין קרבנות הקדושים בקדושת הגוף מתחללים כשהם תמימים!

אמר ליה רבה: וכי את לא תסברא דלא אמרינן בקרבנות הציבור "קדושה שבהן להיכן הלכה" היכא דמחללין הציבור לצורך תקנה?!22

והתנן: מותר הקטורת, שהיתה נותרת בכל שנה, ובכל שנה יש להביאה מכספי הציבור החדשים, ואם כן מה היו עושין בה בקטורת שנותרה? - מפרישין מתרומת הלשכה שכר האומנין שעושים את הקטורת, ומזכים את המעות לאומנין על ידי אחד הגזברים, ובכך יוצאות אותן מעות לחולין, כי התשלום עבור העבודה מחלל את קדושת המעות. אך עדיין לא נתנו את המעות ביד האומנים. וכיון שהיה בידם של הגזברים מעות חולין [השייכות לאומנים], היו מחללין אותה את הקטורת שנותרה על מעות האומנין [בהסכמתם], ונעשתה הקטורת חולין והמעות קדושות, ונותנין אותה, את הקטורת שנתחללה על המעות ועתה היא חולין, לאומנין בשכרן [במקום המעות שהיו צריכים לקבל, ושעתה הן קדושות]. וחוזרין הגזברים ולוקחין אותה מהאומנין על ידי שמשלמים להם עבורה מכספי התרומה החדשה, ובקניה זו יוצאין המעות של התרומה החדשה לחולין, ואילו הקטורת מתקדשת בקדושת המעות של התרומה החדשה, וראויה מעתה להקטרה בשנה החדשה!

ואמאי לא נימא "קדושה שבהן להיכן הלכה"!? שהרי הקטורת קדושה קדושת הגוף, שהתקדשה בהיותה במכתשת, דסלקא דעתין שהמכתשת כלי שרת הוא.

אלא, מוכח מכאן, שרק דבר שהתקדש על ידי יחיד בקדושת הגוף אינו יכול להפדות, ולא דבר שקדוש בקדושת הציבור כמו קטרת, והוא הדין תמידין.

חטאת הכפורים" (במדבר כט, יא), שהיא השעיר הפנימי, ואיתקוש [והוקש, הושווה] בכתוב זה שעיר החטאת חיצון לפנימי להלכות אלו.

א שנינו במשנה: ר' שמעון בן יהודה אומר משמו של ר' שמעון ששעירי ראשי חודשים מכפרים רק על טהור שאכל את הטמא. ושעירי הרגלים מכפרים גם על כך, וגם על טומאה שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף. ושעיר חיצון של יום הכיפורים מכפר על שני אלה וגם על טומאה שאין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף.

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] שעירים של ראשי חדשים שלא מכפרי [מכפרים] על מה שמכפרים שעירי הרגלים? שאמר קרא [הכתוב] על שעיר ראש חודש: "לשאת את עון העדה" (ויקרא י, יז), ללמד: עון אחד הוא נושא ואינו נושא שני עונות; אם כן, שעירים של רגלים נמי לא ניכפרו [גם כן לא יכפרו] על מה שמכפרים שעירי ראשי חדשים, שהרי אמר קרא [הכתוב]: "אתה", ולמדנו מכאן: אותה שעיר של ראש חודש הוא נושא עון, ואין שעיר אחר נושא עון זה! ומשיבים: דרשה זו של "אתה", לא משמע ליה [לו] לר' שמעון, לפי דבריו של ר' שמעון בן יהודה.

ועוד שואלים: מאי שנא [במה שונה] שעירים של רגלים שלא מכפרי [מכפרים] על מה שמכפר שעיר של יום הכפורים — שאמר קרא [הכתוב] לגבי הכפרה ביום הכיפורים: "אחת בשנה" (שמות ל, י), לומר שכפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה, ולכן אינה מכפרת ברגלים; אולם אי הכי [אם כך], נאמר כי שעירים (החיצונים) של יום הכפורים נמי [גם כן] לא ניכפרו [יכפרו] על מה שמכפרים שעירי הרגלים, שהרי עוד "אחת" כתיב [נאמר] באותו פסוק, ללמד: כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות! ומשיבים: "אחת" לא משמע ליה [לו] לדרוש ממנה ענין זה.

ושואלים: אמאי [מדוע] אינו דורש כך — משום דכי כתיב [שכאשר נאמר] "אחת" — בשעיר הנעשה בפנים כתיב [נאמר] ולא בשעיר החיצון; אי הכי [אם כך], שעירי הרגלים נמי נכפרו [גם כן שיכפרו] על מה שמכפר שעיר החיצון של יום הכפורים, דכי כתיב [שכאשר נאמר] באותו פסוק "אחת בשנה" — בשעיר הנעשה בפנים כתיב [נאמר], ולא בשעיר החיצון. והרי הוא עצמו אמר שאין שעירי הרגלים מכפרים על מה שמכפר השעיר החיצון!

ומשיבים: לעולם "אחת בשנה", ממנו למדנו שכפרה זו אינה אלא פעם אחת בשנה, משמע ליה [לו] כמו שאמרנו, בין לשעיר הפנימי ובין לשעיר החיצון, ושאני הכא [ואולם שונה כאן], לענין הדין השני שנלמד מ"אחת", שאין קרבן זה מכפר שתי כפרות — שאמר קרא [הכתוב]: "וכפר אהרן על קרנתיו אחת בשנה" (שמות ל, י), לומר קרנותיו של מזבח הפנימי הוא שכפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות, הא [הרי] שעיר זה שמזים מדמו על קרנות מזבח החיצון — אפילו שתי כפרות מכפר.

ב אמר עולא אמר ר' יוחנן: תמידין שלא הוצרכו לצבור כלומר, כבשים שהופרשו לצורך קרבן התמיד, ולא הוקרבו עד שהחלה שנה חדשה (המתחילה בראש חודש ניסן) שאז צריך להביא קרבנות מכספים חדשים של תרומת הלשכה — נפדין תמימים, רשאים לפדות אותם אף על פי שהם תמימים, ואין ממתינים להם בפדיונם עד שיפול בהם מום, כדרך שנוהגים בבהמות קדשים.

מסופר, יתיב [יושב היה] רבה וקאמר לה להא שמעתא [ואומר את ההלכה הזו]. אמר ליה [לו] רב חסדא: מאן ציית לך [מי מקשיב לך] ולר' יוחנן רבך בהלכה זו, שאין הדברים מסתברים כלל! וכי קדושה שבהן להיכן הלכה? והרי בעל חיים שהוקדש בקדושת הגוף להיות קרבן אינו נפדה אלא כשנופל בו מום, וכיצד אפשר לפדות את התמידים הללו כשהם תמימים?

אמר ליה [לו] רבה: את לא תסברא דלא אמרינן [ואתה אינך סבור שאין אנו אומרים] בעניינים הנוגעים לציבור את הסברה הזו ש"קדושה שבהן להיכן הלכה"? והתנן [והרי שנינו במשנה]: מותר הקטורת שנשארה בסוף השנה במקדש, וצריך להביא קטורת מתרומה חדשה, מה היו עושין בה? מפרישין ממנה עבור שכר האומנין העוסקים בפיטום הקטורת, ומחללין אותה את הקדושה שבה על מעות האומנין כלומר, על המעות שחייבים להם בשכרם (שהרי שכר זה הוא חולין גמורים), ואז, לאחר שנעשתה הקטורת חולין, נותנין אותה לאומנין בשכרן, וחוזרין ולוקחין (קונים) אותה מהם מכספי תרומה חדשה של השנה החדשה.

ואמאי [ומדוע]? הלוא גם כאן נימא [נאמר]: קדושה שבהן, בקטורת שלא נפסלה, להיכן הלכה!

אמר ליה [לו] רב חסדא לרבה: קטורת קאמרת [אומר אתה]? אין להוכיח ממנה לתמידים, שכן שאני [שונה] קטורת,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the sin-offering of the atonements” (Numbers 29:11). “One goat for a sin-offering” is referring to the external goat, and “the sin-offering of the atonements” is referring to the internal goat. With this verse, the external goat is juxtaposed with the internal goat, and therefore the limitations imposed on the atonement of the internal goat are also to be applied to the external goat.

§ The mishna teaches: Rabbi Shimon ben Yehuda says in the name of Rabbi Shimon a version of his opinion that differs from that of the mishna above: The goats of the New Moons atone for a ritually pure person who unwittingly partook of ritually impure sacrificial food. The goats of the Festivals exceed them, as they atone both for a ritually pure person who partook of ritually impure sacrificial food and also atone for cases of defiling the Temple or its sacrificial foods where one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end. The goats of Yom Kippur further exceed them, as they atone both for a ritually pure person who partook of ritually impure sacrificial food and for cases of defiling the Temple or its sacrificial foods in which one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end; and they also atone for cases in which one did not have awareness at the beginning but did have awareness at the end.

The Gemara asks: What is different about the goats of the New Moons that they do not atone for that which the goats of the Festivals atone? The Gemara answers: As the verse states with regard to any one of the goats of the New Moons: “And He gave it to you to bear the sin of the congregation” (Leviticus 10:17), which teaches that it bears, i.e., atones for, one sin but does not bear two sins. The Gemara asks: If so, the goats of the Festivals should also not atone for that which the goats of the New Moons atone, as that same verse states: “And He gave it to you,” which indicates that it bears, i.e., atones for, that sin, but nothing else bears that sin. Why then does Rabbi Shimon ben Yehuda cite Rabbi Shimon as holding that the goats of the Festivals do atone for that which the goats of the New Moons atone? The Gemara answers: Rabbi Shimon does not learn anything from the word “it.” Accordingly, he holds that any one of the goats of the Festivals can atone for two different sins.

The Gemara asks further: What is different about the goats of the Festivals that they do not atone for that which the goats of Yom Kippur atone? As the verse states with regard to the goat of Yom Kippur: “Once a year” (Exodus 30:10), which teaches that this atonement for the specific case that it atones for should be only once a year, and therefore no other offering can atone for it. The Gemara challenges: If so, the goats of Yom Kippur should also not atone for that which the goats of the Festivals atone, as it is written: “Once a year,” which teaches that the goats effect one atonement for only one case but cannot effect two atonements for two cases. Why then does Rabbi Shimon ben Yehuda cite Rabbi Shimon as holding that the goats of Yom Kippur atone for everything that the goats of the Festivals atone for? The Gemara answers: Rabbi Shimon does not learn anything from the word “once.” Accordingly, he holds that the goats of Yom Kippur can atone for three different cases.

The Gemara asks: Why doesn’t he expound the word “once”? He does not expound it because when the word “once” is written, it is written with regard to the goat whose blood presentation is performed inside the Sanctuary, and so the halakha derived from that verse has no bearing on the capacity of the goat whose blood presentation is performed outside the Sanctuary to atone. The Gemara asks: If so, the goats of the Festivals also should atone for that which the goats of Yom Kippur atone, as when the phrase “once a year” is written, it is written with regard to the goat whose blood presentation is performed inside the Sanctuary, so the halakha derived from that verse has no bearing on whether another offering can atone for that which the external goat atones.

The Gemara answers: Actually, he does learn a halakha from the word “once,” and he holds that it also teaches about the capacity of the external goat to atone, as the Gemara explained above. But it is different here, with regard to the derivation that the goat cannot effect two atonements, as the verse states: “And Aaron shall bring atonement upon its corners once a year” (Exodus 30:10). The emphasis on “upon its corners” teaches that it is only with regard to the internal goat, whose blood presentation is performed upon the corners of the internal altar, that it effects one atonement for only one case but cannot effect two atonements for two different cases, but the external goat, whose blood presentation is performed upon the corners of the external altar, can effect even two different atonements.

§ Animals purchased with funds collected for public offerings may be sacrificed only during the fiscal year in which those funds were given. For this purpose, the fiscal year begins on the first of Nisan. Generally, once an animal has been consecrated as an offering, then even if for some reason it may no longer be sacrificed, it still cannot be redeemed unless it develops a blemish. Rabbi Yoḥanan teaches an exception to this halakha: Ulla says that Rabbi Yoḥanan says: Lambs consecrated for the daily offerings that were not needed by the public during the fiscal year in which they were purchased are redeemed, even if they are unblemished, and they may then be used for non-sacred purposes.

Rabba was sitting and reciting this halakha. Rav Ḥisda said to him: Who will listen to you and Rabbi Yoḥanan, your teacher, with regard to this halakha? Rav Ḥisda clarified: But the sanctity that was inherent in them, to where has it gone? Since these animals were consecrated as offerings, they should have been endowed with inherent sanctity. Only sanctity that inheres in an item’s value, i.e., an item consecrated to the Temple treasury, can be desacralized through redemption, but an item with inherent sanctity can never be desacralized.

Rabba said to him: Don’t you also hold that we do not say that the question: The sanctity that was inherent in them, to where has it gone, poses a difficulty? But didn’t we learn in a mishna (Shekalim 4:5): In any fiscal year, one may use only incense that was purchased with funds collected for that year. Accordingly, the mishna asks: With regard to the surplus incense that remained unused at the end of the fiscal year, what would the Temple treasurers do with it in order to render it usable for the following year? They would separate from the Temple treasury the wages for the artisans who worked for the Temple, and those funds would thereby be desacralized. And then they would desacralize the surplus incense by transferring its sanctity to that money that had been set aside for the artisans. Then, they would give the now-desacralized incense to the artisans as their wages, and finally, they would repurchase it with funds from the new collection carried out for the coming year.

Rabba explains the proof from the mishna: One could ask: But why should the method described work? Let us say: The sanctity that was inherent in the incense, to where has it gone? It cannot be removed by redeeming it. Perforce, even you must concede that this question does not pose a difficulty.

Rav Ḥisda said to him: Did you say that there is a proof from the halakhot of incense? One cannot compare incense to animals consecrated for the daily offerings, since incense is different,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואתקש חיצון לפנימי:
מתני' ר' שמעון בן יהודה אומר משמו שעירי ר"ח מכפרין על טהור שאכל הטמא מוסף עליהם של כגלים שמכפרין על טהור שאכל הטמא ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף. מוסף עליהן של יוה"כ שמכפר על טהור וכו'. וגמרא דילה פשוטה היא.

ואקשינן אי הכי דרגלים נמי נכפרו אדיום [כפורים] דכי כתיב אחת בשעיר הנעשה בפנים כתיב. ופרקינן אלא לעולם אחת משמע ליה ושאני התם.

דאמר קרא על קרנותיו אחת בשנה בקרנות המזבח הפנימי הוא דמכפר כפרה אחת. אכל בקרנות מזבח החיצון מכפר אפילו שתי כפרות:

יתיב רבה וקאמר אמר עולא ר' יוחנן תמידין שלא הוצרכו לצבור נפדין תמימין:
אמר ליה רב חסדא מאן צאית לך ולר' יומנן רבך. וכי קדושה שבהן להיכן הלכה:

אמר ליה רבה והרי קטורת שנשתיירה מן השנה שעברה שנינו בשקלים פ"ד שמחללין אותה על מעות האומנין. פי' אומנין שבנו ביה"מ או עשו מלאכה בקדש ובאין ליטול שכרן נותנין להן בשכרן מותר התרומה ומחללין אותה בשכרן כו'. אמאי מחללין אותה נימא קדושה שבהן להיכן הלכה אלא ש"מ כל כי האי גוונא לא אמרינן קדושה שבהן להיכן הלכה.

מותר הקטרת מה היו עושים בה מפרישין ממנה שכר האומנין. פי' מן הקטרת ואיכא נוסחי דלית בהו ממנה אלא מפרישין שכר האומנין ופי' שמפרישין מעות האומנין ומחללין כל הקטרת עליהם.
ובירוש' במסכת שקלים (ד,ג)אקשינן ולא נמצא הקדש מתחלל על ההקדש דקא ס"ד דממעות הלשכה היו מביאי' אותם מעות האומנין ומפרקינן רבי שמעון בר ביסנא אמר מביא מעות מן החולין ומביא קטרת ומחללה עליהן ונותן אותה לאומנין בשכרן ואותן מעות מה יעשה בהן ינתנו לבית גרמו ולבית אבטינס שהיו בקיאין במעשה הקטרת ובמעשה לחם הפנים פי' לוין הגזברין מעות מן החולין ומחללין הקטרת עליהן ופורעין בה שכר בית גרמו וכיון שלוו לצורך מעשה לחם הפנים פורטין אותן מן השקלים והאי דנותנים אותה לאומנין בשכרן ואין מוכרין אותה לאחר ויחזרו ויקחו מתרומת הלשכה משום דצניעא להו מילתא טפי וכדפריש רש"י ז"ל.

תמידין שלא הוצרכו נפדין תמימים. פירוש מוכרין אותן לאחרים ואותן מעות היו נופלין לקופות תרומה ישנה, ואח"כ היו לוקחין אותן מתרומה חדשה, אבל לחלל אותן להדיא על מעות תרומה חדשה א"א, שאין הקדש מתחלל על הקדש.

מותר הקטרת מה היו עושין בה מפרישין ממנה שכר האומנין. פירוש מפרישין מן הקטרת, ויש שאין גורסין ממנה, אלא מפרישין שכר האומנין ופירוש מפרישין ממעות הלשכה שכר האומנין, ומחללין עליהם את הקטרת.
ובירושלמי הקשו עלה במסכת שקלים (פ"ד ה"ג) ולא נמצא הקדש מתחלל על הקדש, ומפרקינן אמר ר' שמואל בר ביסנא מביא מעות מן החולין ומביא קטרת ומחללה עליהן, ונותנין אותה לאומנין בשכרן, ואותן מעות מה יעשה בהן ינתנו לבית גרמו ולבית אבטינס שהיו בקיאין במעשה הקטרת ובמעשה לחם הפנים, ובנמקי הרמב"ן ז"ל פירש לוין הגזברין מעות מן החולין ומחללין הקטרת עליהן, ופורעין בהן שכר בית גרמו, וכיון שלוו לצורך מעשה הלחם פורעין אותן מן השקלים, והאי דנותנין אותם לאומנין בשכרן ואין מוכרין אותה לאחר ויחזרו ויקחו אותה מתרומת הלשכה, משום דצניעא מילתא טפי כדפירש רש"י ז"ל.
ואני תמיה דהא משמע דתמידין שאמרו שנפדין תמידין לא הצריכו לפדותן בצינעא (כן) ע"י בונין בבית המקדש, דנפדין אמרו ולא אמרו מפרישין מהן שכר האומנין כדרך שאמרו בקטרת, ואולי מפני שפעמים רבות נפדין ע"י מום אפילו עכשו שנפדין תמימים אינו מתפרסם כ"כ, ולפיכך לא חששו להן מפני הרואין אבל בקטרת שאינה יוצאה לחולין אלא עכשו חששו ועושין דרך צינעא כל שאיפשר.

אותה לא משמע ליה פי' דס"ל דהאי אורחיה דקרא הוא. א"ה דיו"הכ לא ליכפרו ארגלים לאו מוא"ו דשעיר דבתריה ולא מבנין אב דר"י דהא כתיב מעוטא דאחת. לעולם אחת משמע ליה פי' ואפי' גבי חיצון דהא איתקש פנימי לחיצון דדרשינן מלבד חטאת הכפורים. שאני התם דאמר קרא קרנותיו קרנותיו פי' רש"י ז"ל דבשלמא אחת דסיפא דקרא כיון דקאי אשעיר פנימי יליף מיניה חיצון בהיקשא דידהו אבל אחת דרישא דאתא למעוטי שתי כפרות אמזבח פנימי קאי דכתיב על קרנותיו אחת בשנה וכאן דכן ליכא טעמא דיליף מיניה שעיר חיצון ונכון הוא. ואחרים פירשו דודאי גם אחת קמא אשעיר קאי אלא דס"ל לר"ש בן יהודא דלא יליף מיניה שעיר החיצון בהיקשא דידהו דרחמנא כתב ביה מיעוטא מדכתיב קרנותיו קרנותיו דמזבח הפנימי וגם זה נכון:

אמר עולא אמר ר"י תמידין שלא הוצרכו לציבור נפדין תמימים פי' תמידין שלא הוצרכו פי' רש"י ז"ל שהם ד' טלאים שנותרו בלשכת הטלאים של תמידין ביום אחרון של אדר דחול שאין פוחתין לעולם בלשכת הטלאים מששה טלאים שיוכלו לברור מהם שנים לתמיד של שחר ותמיד של בין הערבים לקיים את הכבש האחד המיוחד וכשינטלו מהם שנים ליום אחרון של אדר נותרו שם ד' שלא הוצרכו שהרי למחרתו בר"ח ניסן אין להם להקריב אלא מתרומה חדשה של שנה הבאה דמתחדשה בניסן ואיכא דקשיא ליה למה אין לוקחין ביום אחרון של אדר ב' טלאים מתרומה ישנה וד' בהקפה לצורך מחר שלא מצינו שלא יוכלו לקנות טלאים משנה זו לשנה אחרת ובלבד שיפרעם מתרומה חדשה ולאו מילתא הוא כי הגזברים לא היו לוקחין הטלאים ששה ששה שאין עניות במקום עשירות אלא (אם) היו לוקחי' טלאים לרוב בשנה לקיים מצות הכבש הא' המיוחד ואח"כ נותנין מהם בלשכת טלאים ששה ששה:

נפדין תמימים פי' דכיון שהוצרכו לצורך חובת תמידין רצו לעשות מהם תקנה שיקרבו בכך לכך אמרו אע"פ שהן תמידין יהיו נפדין שמוכרין אותם לאחרים ותחול קדושתם על אותם מעות ואחר כך יקנו אותן מאותו לוקח מתרומה חדשה ויקריבום תמידין והמעות הא' שקבלו מהם פירש"י ז"ל שיהיו למותר התרומה ישנה שעושים מהם רקועי פחים צפוי לבק"הק וכדאיתא במשנה מס' שקלים ואע"ג דאיכא מ"ד התם דמותר תרומת הלשכה קייץ למזבח הא דנקט רבינו ז"ל סברא דמ"ד לרקועי פחים לא משום דאי ס"ל לר"י כמ"ד שהוא קיץ למזבח לא היה אומר שיהיו נפדין תמימים כיון דמצו אזלי לקייץ המזבח שהם עולות נדבה דהא ליתא דהא לא איתמר לקמן דלר"ש תמידין אלו מקייצין אלא משום דס"ל שאין לפדותם תמימים דלית ליה כמ"ד ב"ד מתנה כדאיתא לקמן אלא נקטה רבינו ז"ל משום דהוי הילכתא כמ"ד לרקועי פחים וכן בירושלמי. א"ל רב חסדא מאן ציית לך ולר"י רבך פי' דר"י רביה דרבה הוה כדאמרי' בעירובין דאמרו ליה לרבה קרקפנא חזיתיה לרישך ביני עמודי ומשום ר"י קאמר כדאיתא התם. קדושה שבהם להיכן הלכה פי' קדושת הגוף שבהם להיכן הלכה שיהיו נפדים בעודם תמימים דהא ק"ל שאין פדיון לדבר הקדוש קדושת הגוף וכדנפקא לן מדכתיב ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ובבהמה בעלת מום הכתוב מדבר ואין הפרש בזה בין קרבן יחיד לקרבן צבור ואע"ג דאשכחן דפורעים כמה דברים מתרומת הלשכה כדאיתא במסכת שקלים ובפרק שני דייני גזירות ודוכתי אחריני התם משום דתרומת הלשכה גופא אינו אלא קדושת דמים והא פשיטא:

א"ל ואת לא תסברא דלא אמרינן קדושה שבהם להיכן הלכה פי' דלא אמרינן לה בדברים של צבור כהא כשיש בדבר צורך שום דבר של תקנה. והתנן מותר הקטורת מה היו עושין בו משנה היא במס' שקלים ופירש"י ז"ל שהוא מה שנותר מג' מנים יותר ממלא חפניו דיו"הכ ואחרים פי' שהוא מה שנותר בכל שנה שהיו מפטמים לשס"ה ימים כמנין ימות החמה ונשארו י"א יום על שנת הלבנה אבל בכריתות מוכח כפירש"י ז"ל דהא מותר קאמר התם דאחת לשבעים שנה היתה באה חצאי' אם לא עשו לה תקנה ומותר ימי החמה היה נכנס בחודש העיבור כדאיתא התם וכן פי' בתוס'. ה"ג מפרישין שכר האומנין ול"ג מפרישין ממנה וכדמוכח ממאי דפרשינן בסמוך בס"ד מפרישין שכר האומנים ומחללין אותה על מעות האומנים לפום פשטא הוה משמע שמפרישין מן הלשכה מעות האומנין ומחללין אותה עליה' אבל ק' חדא דא"כ ליתני ומחללין אותה עליהם ועוד שאין הקדש מתחלל על ההקדש וכן שאלו בירושלמי על משנה זו ולא נמצא הקדש מתחלל על ההקדש בתמיהא ופריק אמר ר"ש בן לקוניא כיני מתני' מביא מעות מחולין ומביא קטורת ומחלל עליהם ונותנין אותה לאומנים וחוזרים ולוקחים אותה מהם פי' דהא דקתני מפרישין שכר האומנין לא מתרומת הלשכה אלא ממעות של חולין שלוקחין בהקפה לכך ומחללין הקטורת על אותן מעות של חולין ונותנין אותם אחר שנתחלל אל האומנין בשבח וחוזרין ולוקחין אותה מהם מתרומת הלשכה ופורעין מה שלוו מתרומת הלשכה כיון שלצורך האומנים לוו אותם כשם שנוטלין שכרן מתרומת הלשכה אבל מפי' רש"י ז"ל נראה שהפרשה זו היתה מתרומת הלשכה אלא שזיכו בהם לאחד מן הגזברי' במקום האומנין לענין זה כדי שיחזרו חולין ולא שזיכו להם בתורת פירעון גמור דא"כ היאך חוזרין ופורעין אותם פעם ב' מן הקטורת אלא שיקבלו אותם כעין משכון דבהכי יצאו לחולין ליחלל הקטורת עליהם אבל פי' זה אינו נכון שאם לא זיכו אותה זכייה גמורה זכייה אין כאן ומשכון אין כאן ובקדושתן הן עומדים ואין לנו אלא פי' הירושלמי ומ"מ לשני הפירושים ל"ג ומפרישין ממנה דהוה משמע שמפרישין אותו מן הקטורת וא"ת למה לן כולי האי ימכור אותה לאחרים מיד כדעבדינן מתמידין שלא הוצרכו ותצא בדין לחולין ונחזור ונקח אותה ממעות הלשכה י"ל שזו כבר פירשא רש"י ז"ל הא דעבדינן צניעא מלתא טפי דבשלמא בטלאים של תמידין אין ידוע לכל שהן של תמידין דהרבה יש של חולין אבל קטורת ליכא אלא של צבור ומגנייא מילתא לזבונה וא"ת ויתנו אותה לאומנין בשכרן ותחלל בכך בשלמא לבן עזאי דאמר במסכת שקלים שאין הקדש מתחלל על המלאכה ניחא אלא לר' עקיבא דאמר מתחלל מאי איכא למימר וי"ל דאף ר"ע לא אמר אלא ביחיד שהתנדב דברים הראויין לקרבנות צבור דגבי הכי מתנייא התם אבל בקטורת של צבור מגנייא מילתא לחללה אף על המלאכה: ואמאי נימא קדושה שבהן להיכן הלכה פי' שהרי הן מחללין את הקטורת בעודה בקדושת הגוף שלה בלא שום פסול ופירש"י ז"ל דקס"ד דקטורת קדושת הגוף היא משום שמתנה במכתשת שהיא כלי שרת ומתרץ לה דקטורת קדושת דמים היא דמכתשת לאו כלי שרת היא והקשו עליו דהא ליכא למימר שהמכתשת כלי שרת שהרי אין משרתים בו בקדש ועוד דאם כן היתה נפסלת בצאתה חוץ לעזרה אלא רבא סבר דקטורת קדושת הגוף מקדשה לה לכשנתן למכתשת שנכנסת בזיקת קטורת ולהכי קתני נתנה למכתשת נפסלת בטבול יום ואידך מהדר ליה דלא מקדש לה אלא קדושת דמים עד שיקדשנה בכלי שרת:

כבר ידעת שהתמידים הקרבים בכל יום בשחר ובין הערבים היו נקחים מתרומת הלשכה וכן ידעת שמשהגיע ראש חדש ניסן אין מקריבים קרבנות הצבור אלא מתרומה חדשה שנ' זאת עולת חדש בחדשו אמרה תורה חדש והביא לי קרבן מתרומה חדשה מעתה כל שהגיע ניסן ונמצאו עדין בידם בהמות לתמידים הן הרבה הן מעט כגון אותם ארבעה שהיו נשארים לשם בכל שנה מצד מה שאמרו אין פוחתין מששה טלאים בלשכת הטלאים ומפני שאם ימצאו בעלי מום יטלו להם מן הנשארים ונמצא שאחר שהקריבו שנים ביום אחרון של אותה שנה נשארו ארבעה טלאים וכן אם נשארו יותר במקרה פודין אותם במעות של אחד ויוצאין לחולין בידו ואין אומרי' קדושה שבהם להיכן הלכה אע"פ שבשאר מקומות ר"ל בקדשי יחיד תמימין נפדין ואומרין קדושה שבהם להיכן הלכה מה קדשי שמים אין נפדין בכל מום ואותן המעות יתערבו במותר התרומה הישנה שהיו מקייצין בה את המזבח וי"א שהיו עושים רקועי פחים צפוי למזבח ר"ל בית קדשי הקדשים שכן לב ב"ד מתנה עליהם בקדשי צבור שאם לא יצטרכו יצאו לחולין וכח בית דין יפה לעשות סתם מה שאין כן ביחיד שאע"פ שמענין קדשים דברים שבלב דברים אינו אלא להתחייב במה שגמר בלבו להתנדב אבל לב ב"ד מועיל להוציא קדשים לחולין על הדרך שביארנו ואח"כ חוזרין ולוקחין אותם מאותו פלוני מדמי תרומה חדשה וא"א לפדותם מדמי תרומה חדשה בלא יציאה לחולין שאין הקדש מתחלל על הקדש:

סמי הקטורת אף הם היו באים מתרומת הלשכה וכן הוא צריך לבא מניסן ואילך מתרומה חדשה מעתה כל שנשאר מן הקטורת משהגיע ראש חדש ניסן והוא הנקרא מותר הקטורת הן שנשאר הרבה הן שנשארו אותם שני מנים וחצי שהיו מפטמין שלשה מנים יתרים בכל שנה למלא חפנים של יום הכפורים שהוא חצי מנה ונשארו שני מנים וחצי ולא עוד אלא שי"מ י"א מנים יתרים מצד לענין ימות החמה ואנו מונין למנין הלבנה מפרישין מאותו המותר בכדי שכר האומנים ופי' גדולי הרבנים אומנות מפטמי הקטורת אלא שבמסכת מעילה י"ד ב' נראה בפי' שענינו באומנים שבנו במקדש או במלאכת הקדש שדינם ליטול שכרם מתרומת הלשכה ומחללין אותם על מעות האומנים וביאור דבר זה שאם היה שכרם עשר סלעים מפרישין מן הקטורת שוה י"א סלעים ונוטלין מן האומנים סלע אחד משלהם כנגד אותו שוה סלע שהעדפנו להם בקטורת על כדי שכרן ומחללין את הכל על אותו סלע וכמו שאמרו הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מהו ואותו סלע שנטלנו מן האומנין הולך לתרומה ישנה והרי שוה י"א סלעים קטורת חלין ביד האומנין וחוזרין ולוקחין אותה מהם מדמי תרומה חדשה ובשקלים ירושלמי פ"ד ה"ג פי' שמביא מעות מן התרומה ומחללן על בהמה ואח"כ מחללי' עליהם את הקטורת ונותנין את הקטורת לאומנין וחוזרין ולוקחין אותו מהם מדמי תרומה חדשה ואע"פ שהקטורת קדושת הגוף הוא כמו שיתבאר בסמוך אף בזו לב ב"ד מתנה עליהם אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהיו לדמיהן וברביעי של שקלים פרשנוה בדרך אחרת והוא שפרשנו שם מותר הקטורת מה היו עושי' בה מפרישין ממנה ר"ל מתרומת הלשכה משיגיע ניסן שכר האומנין אם חזרו חולין בידיהם ומחללין אותו מותר על שכר האומנין וחוזרין מעות השכר לקיץ המזבח האומנין נוטלין מותר הקטורת בשכרם ואח"כ חוזרין ולוקחין מהם את הקטורת מתרומה חדשה ובזה הדבר נעשה בצניעות יותר שאלו מוכרין אותה וחוזרין ולוקחין אותה בדבר מזולזל ביותר וכן נראה שפרשוה כאן גדולי הרבנים אלא שהם פרשוה באומני הקטורת ולפי סוגיא האמורה במסכת מעילה פרק ולד חטאת בשמועת בונין בחול ואח"כ מקדישין אתה צריך לפרשה באומני בנין ואף שטת אותה סוגיא כשתעיין בפירושה מעידה יותר על מה שפרשנו בשמועה זו תחלה:

יתיב רבה וקאמר לה להא שמעתא א"ל רב חסדא מאן צאית לך ולר' יוחנן רבך וכי קדושה שבהן להיכן הלכה כלומר כיון שלא נולד בהם מים קדושה שבהן להיכן הלכה כדי שיפדו. ודייקינן ומי אמרי' קדושה שבהן להיכן הלכה והתנן בשקלים פרק ד' מותר הקטורת מה היו עושין בם פי' הקטורת שעשו מתרומת הלשכה של זו השנה אם נגמרה השנה ונשאר מאותה הקטורת מה שלא הוצרך לו ואי אפשר להקריבו בשנה האחרת שהרי מתרומת הלשכה של שנה שעברה נעשה מה היו עושין באותו מותר מפרישין ממנה שכר האומנין פי' כגון שבנו בבית המקדש או שעשו כלים ממלאכת הקדש מפרישין להן מאותה הקטורת בכדי שכר האומנין ומחללין אותה על מעות האומנין פי' כגון שהיה שכרן עשר סלעים מפרישין מן הקטורת מה ששוה י"א סלעין ולוקחין מהן אחד משלהן כנגד אותו סלע היתר שהעדפנו להם בקטורת על כדי שכרן ומחללין את הכל על אותו סלע כדקיימא לן הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל וכיון שנתחללה הקטורת על אותו סלע נותנין אותה לאומנין בשכרן ולאחר כך חוזרין ולוקחין אותה מהן ונותנין להם הדמים מתרומה חדשה כדי שתהא ראויה להקטיר אותה בשנה הנכנסת שהרי קרבן חדש הוא מתרומה חדשה ואי ס"ד קדושה שבהן להיכן הלכה הכא לענין קטורת אמאי מחללין אותה על אותו סלע כיון שלא נולד בה פיסול נימא קדושה שבהן להיכן הלכה. ומהדרינן שאני קטורת דקדושת דמים היא פי' לפי שלא נעשית קדושת הגוף אלא לאחר שניתן בכלי שרת אעפ"י שעשוי' היא מתחלת השנה מתרומת הלשכה של אותה שנה אכתי קדושת דמים היא וכי קאמרי' קדושה שבהן להיכן הלכה בקדושת הגוף כגון תמידין וכיוצא בהן שהן כמו הקטורת שנתנה בכלי שרת להקטירה:

ואקשינן אלא מעתה לא תפסל בטבול יום אלמא תניא נתנה במכתשת פי' נתן הסממנין במכתשת לשוחקן ולהיות מוכנים סממנין ליקח מהן בכל יום ויום מה שהוא צריך להקטירו נפסלת בטבול יום והנה נפסלין בטבול יום משעה ששחקן מתחלת השנה אעפ"י שעדין לא נתנו בכלי שרת להקטירן, וכי תימא כל קדושת דמים נמי מיפסלי בטבול יום והתנן המנחות מועלין בהן משהוקדשו פי' ואעפ"י שעדיין לא קדשו בכ"ש אלא מוכנין הן להקריב מהן צורך בכל יום ויום קדשו ואם נתנן בכלי שרת להקטירן אותו היום הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כיפורים ובלינה פי' לפי שכיון שחובת אותו היום הוא אם לן השירים שלו ולא אכלוהו הכהנים נפסל בלינה קדשו בכלי שרת הוא שנפסל בטבול יום שנעשה קדושת הגוף שהרי לא נתנו בכלי שרת אלא להקטירו אותו היום אבל קודם לכן אעפ"י שמוכן היה וקנוי מתרומת הלשכה דהוה ליה קדושת דמים אינו נפסל בט"י אלמא כל קדושת דמים לא מיפסלי בטבול יום:

ואקשינן ואלא מאי הקטורת שהוכנה מתחלת השנה להקטיר ממנה בכל יום ויום מה שהוא צריך קדושת הגוף היא ואע"פ שלא נתנה בכלי שרת להקטירה אלא מעתה תפסל בלינה ולא היה ראוי לשחוק ממנה אלא מה שהוא צריך בכל יום ויום אלמא תניא הקומץ והלבונה פי' דלבונה שנעשית עם הלחם הפנים דכתיב ונתת על המערכת לבונה זכה ומנחת כהנים פי' דכתיב בה זאת תורת המנחה וגו' ומנחת כהן משיח פי' בה זה קרבן אהרן ובניו וגו ומנחת נסכי' פי' היא המנחה שנקרבת עם הנסכים על התמידין ועל המוספין דכתיב בהו ומנחתם ונסכיהם אלו כולן מוכנין הן מתחלת השנה להקריב מהן מה שהוא צריך לכל יום ויום ולפיכך מועלין בהם משהוקדשו אבל אין נפסלין בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה לפי שעדיין קדושת דמים הן שהרי לא נתנן עדיין בכלי שרת להקריבן קדשו בכלי שרת כלומר אבל אם נתנן בכ"ש להקריבן שנעשה קדושת הגוף הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה אלמא כל קדושת הגוף מיפסלה בלינה ומכל שכן קטורת שכיון שהוכנה להקטיר ממנה בכל יום ויום מה שהוא צריך קדושת הגוף היא ואעפ"י שעדיין לא נתנה בכ"ש להכשירה מיפסלה בלינה. ופריק לינה קא אמרת שאני קטורת הואיל וצורך כל השנה כולה היא לפי שאי אפשר לטרוח בכל יום ויום לשחוק מה שהוא צריך לכל השנה ולפיכך אינה נפסלת בלינה ולעולם קדושת הגוף היא מדקא מיפסלא בטבול יום. מ"מ קשיא כלומר כיון דקדושת הגוף היא האיך מותר הקטורת היו מחללין אותה על מעות האומנין והיאך התמידין נפדין וכי קדושה שבהן להיכן הלכה אמר רבה לב ב"ד מתנה כלומר מתחילת עשיית הקטורת ומתחילת לקיחת המעות לקנות התמידין לב ב"ד מתנה עליהם אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהיו לדמים וכיון שלא הוצרכו עכשיו איגלאי מילתא דמעיקרא לדמיהן הוקדשו ולפיכך מותר הקטורת מחללין אותה על מעות האומנין ומותר התמידין נפדין תמימין. אמר לי' אביי והא מר הוא דאמר הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף אלמא כיון שאותו זכר שהקדיש הוא גופו ראוי הוא להקריב עולה כדכתיב אם עולה קרבנו מן הבהמה וגו' ואעפ"י שלא הקדיש אותו אלא לדמיו ממילא נקדש קדושת הגוף הכא נמי לענין קטורת ואעפ"י שלב ב"ד מתנה עליהן מתחילת עשייתה שתהא במותר קדושת דמים ולא קדושת הגוף כיון שמתחלת עשייתה ראוי' היא להקטירה תיקדש ממילא קדושת הגוף והתמידין נמי כיון שהן גופן מתחילת לקיחתן ראוין הן להקרבתן ממילא יקדשו קדושת הגוף:

ופריק לא קשיא הא דאמר לדמי עולה הא דאמר לדמי נסכים פי' הא דאמרינן הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף היכא דהקדישו לדמי עולה כלומר למכור אותו וליקח בדמיו עולה ולפיכך קדוש קדושת הגוף שכיון שהוא עצמו ראוי להיות עולה למה אנו טורחים למוכרו וליקח בדמיו אחר אבל אם הקדישו לדמי נסכים כלומר למכור אותו וליקח בדמיו יין לנסכים כיון שהוא עצמו אינו ראוי שיהא נסכים כשהקדישו למכור אותו וליקח בדמיו נסכים קדושת דמיו נתקדש ולא קדושת הגוף הלכך לענין הקטורת אלו התנה לב ב"ד עליה מעיקרא שיהא המותר של הקדש לדמיו שימכר וליקח בו קטורת אחרת היינו אומרים כיון שהיא עצמה קטורת היא וראויה היא עצמה מתחילת עשייתה להקטירה ממילא נקדש קדושת הגוף ואעפ"י שכבר התנו עליה שתהא קדושה לדמיה אלא זה שמתנה עליה לב ב"ד לאו להמכר וליקח בדמיו קטרת אחרת הוא שמתנה אלא להמכר וליקח בדמיו נסכין שכיון שהיא עצמה אינה ראויה שתהא נסכים קדושת דמים נתקדשה ולא קדושת הגוף ולענין תמידין נמי אלו התנה לב ב"ד שיהא המותר קדש לדמיו שימכור וליקח בו תמידין ממילא היו מוקדשין קדושת הגוף שהרי הן עצמן מתחילת לקיחתן ראוין הן גופן להקריב אלא זה שמתנה עליהן שיהא לדמי נסכים הוא שמתנה עליהן שכיון שהן עצמן אינן ראוין להיות נסכים קדושת דמים נתקדשו ולא קדושת הגוף.

בד"ה אותה לא משמע כו' ויש לומר דלענין זה ודאי דרש אותה כיון דלרגלים אין להם כפרה כו' דהיינו אין בה ואין בה כו' עכ"ל ויש לדקדק מי הכריח לתוס' לעיל לפרש לר"מ דאית ליה דרשא דחטאת לה' מי שאין מכיר כו' דמיירי באין בה ואין בה אימא דלית ליה הך דרשא דמי שאין מכיר כו' והיקש הגמור דאית ליה ממועדות היינו מציץ כמו לר"ש ולר"ש בן יהודה ומשמע ליה דרגלים מיירי באין בה ואין בה דדריש אותה כמו שכתבו הכא התוס' לר"ש בן יהודה דאיכא לרגלים כפרה אחרת דהיינו אין בה ואין בה דאותה בא למעט בשאינו נושא אלא אותו עון אבל בשנושא עון אחר דהיינו אין בה ואין בה מכפר נמי אדר"ח וי"ל דר"מ כיון דאית ליה מהיקשא דמועדיכם דרגלים מכפרין נמי אדחיצון דהיינו אין בה ויש בה א"כ מדיוקא דאותה ליכא לאוכוחי דרגלים מכפרין באין בה ואין בה אלא מדיוקא איכא למימר דמכפר אאין בה ויש בה כמו בחיצון אלא ע"כ דאית ליה [דרשא] דמי שאין מכיר כו' אבל ר"ש בן יהודה דס"ל דרגלי' אין מכפרין אאין בה ויש בה מדרשא דאחת א"כ ע"כ מדיוקא דאותה איכא למגמר דרגלים מכפרין אאין בה ואין בה ודו"ק:

בא"ד ועי"ל דלר"ש בן יהודה איתקש רגלים לשעיר החיצון כו' אע"ג דהך היקשא דרגלים לשעיר החיצון הוי היקש הלמד מן ההיקש מ"מ כיון דלענין היקשא דרגלים מר"ח בטהור שאכל הטמא הוי היקש גמור דציץ לאו עבודה היא עבדינן היקשא דמועדות לכולה מלתא כמו שכתב ר"ת בספר הישר וכצ"ל לר"ש כמ"ש לעיל ולר"מ נמי ה"מ לפרש כן לעיל אלא דניחא להו לתוס' לפרש בפשיטות דהיקשא מר"ח דכתיב לה' חטאת שאין מכיר כו' ע"כ הוי היקש גמור לר"מ כמ"ש לעיל ודו"ק:

ויש מדקדקין בסוגיא דשמעתין דפסיקא ליה דרשא דאחת בשנה מהיקשא דחיצון לפנימי למעט דרגלים לא מכפרי אחיצון דיוה"כ למה לא נאמר כן גבי דרשא דעון א' מהיקשא דר"ח לרגלים וליוה"כ ולמעט דרגלים איוה"כ ודיוה"כ אדרגלים ולאו קושיא היא כלל דבכ"מ בהנהו היקשא אזלינן בתר דוכתא דמפורש ביה טפי ולהכי ודאי בההוא היקשא דאחת בשנה דאינן אלא פנימי לחיצון דבפנימי הוא דכתיב אחת בשנה לית לן למעוטי שלא יכפר החיצון על הפנימי אלא למעוטי פנימי על החיצון ולענין כפרת חיצון ארגלים הוי כאילו כתיב אחת בשנה בגוף דחיצון כמ"ש התוס' לעיל אבל בהאי היקשא דמועדות לענין דרשא דאותה ועון א' כו' ודאי בר"ח דכתיב ביה בגופיה דרשינן להו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל ברגלים ויוה"כ דתרוייהו אתו מהיקשא מר"ח ואין מפורש באחד מהם טפי מבחבירו ודאי דאין לדרוש מהיקשא למעט מאחד לחבירו כיון דהמיעוט אינו מפורש באחד טפי מבחבירו ודו"ק:

בד"ה מותר הקטורת כו' נמצא לע"ב שנה ק"פ מנים ועוד חסר ד' מנים לפלגא דשס"ח ולא דק כו' עכ"ל ויש לפרש דדק שמה שאמר שהיה בו חצאים היינו מה שצריך לחצי שנה דרוב שנים פשוטות הן דהיינו שנ"ד ימים ולא החצי ממה שהיו מפטימין שס"ה כדי למלאות המעוברות והשתא חצי שנ"ד הוא קע"ז ועוד ג' מנים שהיו צריכים בחצי שנה שבו יוה"כ הרי ק"פ מנים כמו שנשארו בע"ב שנה וק"ל:

רש"י בד"ה תמידין כו' ותנן אין פוחתין כו' נ"ב עי' בפרק אין נערכין ושם מפורש היטב:

תוס' בד"ה מותר הקטרת כו' מפטמין שס"ה מני' לשס"ה ימים כו' של י"א של שנים פשוטות היו כו' כצ"ל:

בא"ד דלא דק כו' נ"ב פי' משום דלא בעי למיתני פרטי אלא מספר שבעים לחוד אבל היכא דנחת לפרט כגון שבעים ושתים א"כ קשה אמאי לא תנא שבעים ושלשה שקרוב יותר אל החשבון ודו"ק:

בד"ה מפרישין לא גרסי' ממנה כו' ומאי ממנה שייך כצ"ל:

בד"ה מפרישין שכר כו' דהני אומנין היינו אומני הבנין מ"מ כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה נפדין תמימים. כדתנן במסכת שקלים (פ"ד). כצ"ל:

בא"ד בבע"מ שנפדין הכ"מ. כצ"ל:

רש"י ד"ה מה היו עושין בה. משלשת מנים יתירים. כצ"ל:

תד"ה מותר. ולא היה נכנס בחפניו אלא חצי מנה כו' ועוד חסר כו' ולא דק. תמוה דמאין פסיקא להו דחפניו מחזיקות חצי מנה אימא דלא הי' מחזיקות אלא פחות מחצי מנה כשיעור שימולא מהם לע"ב שנה ד' מנה שוב ראיתי כן להתוי"ש שם:

בסה"ד ויכול להיות כשכלים ס' שנה בב' שנים כו'. ר"ל ובמספר שלם ניחא לומר דלא דק אך לפ"ז יהיה נצרך לשנה שאחריהם שתהא מעוברת שפ"ו או שפ"ז מנים ולא יעלו למחציתם השיריים אלא בקרוב לע' שנה וצ"ל דפי' חצייה דעשייתה בכל השנים:

(יו"ד ע"ב תוספות) ד"ה מותר וכו' ולא היה נכנס בחפניו אלא חצי מנה.—תמה אני על הכלל הזה. וכי אפשר לומר כן? והא החפנים הן בחפני כה"ג ואין כל חפנים שוים, וכמו שאמרו בירושלמי יומא פ"ה ה"ב, שהיה כה"ג שידו החזיקה רק כשני זיתים וכה"ג שידו החזיקה ארבעה קבים. שוב מצאתי בשו"ת רלב"ח סי' קי"א שהקשה כן, ועוד הוסיף לתמוה על התוס', כי איך יעשו בחדש העיבור של שנת ס"א באופן שיכלו הששים שנה בשתי שנים פשוטות זו אחר זו. ועוד מצאתי בשו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תקלד, שגם הוא תמה עליהם, כי אף בשתי שנים פשוטות יחסרו עוד י"ב מנה. ומ"ש ע"ז הרלב"ח שם דלא דק הוא דוחק, והעיקר כ"ש הרדב"ז שם, שהרי מלבד שס"ה מנים סממני הקטורת היו נותנים בהם עוד רובע הקב מלח סדומית, ולששים שנה ט"ו קבין, והרי זה ממלא את החסרונות בלי שום פקפוק*ועי' בשו"ת חות יאיר סי' צז שנעלמה ממנו תשובת רלב"ח הנ"ל, אבל ח"ג מתשובת הרדב"ז עדיין לא נדפסו בזמנו.. שוב מצאתי במחזור ויטרי סי' עז שכתב "שאין לך מלא חפניים מחזיקין אפי' חצי מנה של קדש שהוא מנה שלנו וכו' ששיערו חכמים אין לך חפניים גדולים שבעולם מחזיקים יותר משלשה מנים". והם דברים סותרים את עצמם.

וחטאת יום הכפורים היינו פר כהן גדול ושעיר וכיון דבשעיר הפנימי כתיב וחיצון איתקש לפנימי דרשינן נמי אחיצון שאין אחר מכפר כפרתו אבל אחת דרישיה דקרא דדרשי' מיניה דהוא אינו מכפר כפרת אחרים לא מידריש אחיצון דהא לאו בשעיר כתיב אלא במזבח כתיב וכפר אהרן על קרנותיו של מזבח הפנימי אחת הלכך שעיר החיצון לא מימעיט מהכא דלאו למזבח איתקש: תמידים שלא הוצרכו לצבור. שלקחום ממעות תרומת הלשכה ותנן (ערכין דף יג.) אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים וכשמגיע ר''ח ניסן לא היו מקריבין שוב קרבנות צבור ממעות התרומה של אשתקד כדאמר במסכת ראש השנה (דף ז.) חדש בחדשו חדש והבא קרבן מתרומה חדשה ונמצאו בכל שנה ושנה ארבעה טלאים בלשכת הטלאים ממעות התרומה הישנה והיינו לא הוצרכו לצבור להקריב בשנה שעברה: נפדין תמימין. להכשירן בשנה זו מחללין אותן על מעות חולין ואותם המעות ילכו למותר התרומה ישנה שעושין מהן רקועי פחים ציפוי לבית קודש הקדשים כדתנא במסכת שקלי' (פ''ד מ''ד) וכיון שיצאו לחולין חוזרים ולוקחים אותם ממעות תרומה חדשה ויקרבו בשנה זו ואע''ג שאין בהמת קדשי יחיד מתחללת בלא מום כדקיימא לן (מנחות דף קא.) מואם כל בהמה טמאה דאמר מר בבעלי מומין שנפדו הכתוב מדבר אלו של צבור נפדים ולקמיה מפרש טעמא ובלא חולין אי אפשר לפדותן ממעות תרומה החדשה שאין הקדש מתחלל על הקדש הא מילתא נקט הכא משום דמותביה לקמן ממתני': קדושה שבהן. קדושת הגוף שבהן דקים לן שאינה מתחללת בלא מום היכן הלכה: ואת לא תסברא. דבמידי דצבור לא אמרינן קדושה שבהן להיכן הלכה היכא דחילול לצורך תקנה: מותר הקטורת. הנותר בכל שנה מתרומה ישנה: מה היו עושין בה. להכשירה לשנה הבאה דאין לך שנה שאין בה מותר קטורת משלשת מנים יתירים שמפטמין בכל שנה למלוא חפנים ביוה''כ ואי אפשר שיכנסו כולם בחפניו כדתניא בכריתות (דף ו:) אחת לששים או לשבעים שנה היתה חציה של שיריים: מפרישין שכר האומנין. מתרומת הלשכה שכר אומני בית אבטינס מפטמי הקטורת דאמר במסכת יומא (דף לח.) שהיו נוטלין בכל שנה שנים עשרה מנים: ומחללין אותה על שכר מעות האומנין. מזכין המעות לאומנין על ידי אחד מן הגזברים והרי הן חולין ואחר כך יחללו הקטורת עליהם ונותנין אותה לאומנין והרי היא חול וחוזרים ולוקחים אותה מתרומה חדשה והכי צניע מילתא טפי ולא למכרה ולחזור ולקנותה דזילא מילתא: נימא קדושה שבהן להיכן הלכה. דס''ד שהמכתשת כלי שרת הוא וכיון דקדשה לה בכלי הויא לה קדושת הגוף ואילו מידי דיחיד שקדש בכלי אין לו פדיון:

אותה לא משמע ליה. וא''ת א''כ מנלן דמכפר אאין בה ואין בה דלמא לא מכפר אלא אדר''ח גרידא דהיינו טהור שאכל את הטמא ולא טמא שאכל את הקודש דבשלמא לר''ש כיון דדריש אותה על כרחך מיבעי ליה לאוקומה כפרה דרגלים אאין בה ואין בה כדקתני לעיל ולר''מ נמי אע''ג דלא דריש אותה אתי שפיר דהא דריש חטא שאין מכיר בו אלא ה' וגם אית ליה ג''ש דעון עון מציץ וילפינן כולהו מר''ח אבל לר''ש בן יהודה דלא דריש אותה ולא דריש נמי חטא שאין מכיר בו אלא ה' דהא קאמר דראש חדש לא מכפרת אלא על טהור שאכל את הטמא קשה וי''ל דלענין זה ודאי דריש אותה כיון דלרגלים אין להם כפרה אחרת אלא זאת אבל בשיש לרגלים כפרה אחרת דהיינו אין בה ואין בה מכפר נמי אדראש חדש ולא פשיטא ליה דרשה דאותה דסבירא ליה דאין סברא למעט שלא ישא אחר אותו עון אלא בשאינו נושא אלא עון זה והשתא אתי שפיר הא דפריך לעיל אלא דרגלים אמאי לא מכפרי אדר''ח פי' אמאי לא מכפרי נמי אדר''ח ולא פשיטא ליה דרשה דאותה כיון שיש להן כפרה אחרת כדפרישית מיהו גבי דרשה דאחת בשנה דפשיטא ליה טפי מדרשה דאחת יכפר צריך לפרש כדפירשתי לעיל ועי''ל דלר''ש בן יהודה איתקוש שעירי רגלים לשעיר החיצון מה חיצון מכפר על דבר שיש בו כרת דהיינו טומאת מקדש וקדשיו אף שעירי רגלים כן: קדושה שבהן להיכן הלכה. וא''ת הא בפרק בתרא דכתובות (דף קה. ושם) אמר דדייני גזירות נוטלין שכרם מתרומת הלשכה וכן (שם קו.) מגיהי ספרים וטובא חשיב התם אלמא לב ב''ד מתנה עליהן ומאי קשיא ליה הכא וי''ל דשאני התם דלא קדש קדושת הגוף: מותר הקטורת. פ''ה מותר משלשה מנין היתירים בכל שנה ממלוא חפנים ביוה''כ דאי אפשר שיכנסו כולם בחפניו ובחנם פירש כן דבלאו הכי יש מותר שבכל שנה היו מפטמין שס''ה מנים למנין ימות החמה וג' מנים לחפני כה''ג ביום הכפורים ומשס''ה היה נשאר בכל שנה פשוטה י''א מנין כמנין ששנות החמה יתירים על שנות הלבנה ואע''פ שהיו צריכין למלאות בהן לשנים מעוברות שהן גו''ח י''א י''ד י''ז י''ט מ''מ צריכין היו לחדש בר''ח ניסן כדי שיהיו מתרומה חדשה ומיהו הא דתניא בפ''ק דכריתות (דף ו:) ' דא' לע''ב שנה היו בו חצאים של שיריים א''א לפרש אלא ממותר ג' מנים של יום הכפורים שהרי כל מותר של י''א של שנה פשוטה היו צריכין למלאות במעוברות ובסוף המחזור חמה ולבנה שוין רק שעה אחת ותפ''ה חלקים אלא המותר שלשה מנים היה נשאר ולא היה נכנס בחפניו אלא חצי מנה וב' מנים וחצי נשאר בכל שנה נמצא לע''ב שנה ק''פ מנים ועוד חסר ד' מנים לפלגא דשס''ח ולא דק וי''ס דל''ג שתים אלא אחת לשבעים שנה ותו לא וכן יש בירושלמי פרק טרף בקלפי וניחא טפי למימרא דלא דק דאי גרסי' שתים לא ניחא כל כך ובפטום הקטורת הכתוב במחזורים גרס אחת לששים שנה או לשבעים שנה ויכול להיות כשכלים ס' שנה בשתי שנים פשוטות זו אחר זו: מפרישין. לא גרסי' ממנה שמתרומת הלשכה היו מפרישין והתם במסכת שקלים (דף ו.) לא איירי בתרומת הלשכה ומאי ממנה שייך: מפרישין שכר האומנין. פ''ה שמזכין להן ע''י אחד מן הגזברין ולפי' הא דקאמר בסמוך ומחללין אותה על מעות האומנין היינו מדעתן מאחר שכבר זכו בהן ומיהו לשון מפרישין לא משמע אלא הפרשה בעלמא וקאמר נמי נותנין אותה לאומנין בשכרן משמע שעדיין לא זכו בשכרן ולכך נראה דלב ב''ד מתנה עליהן ובהפרשה בעלמא יהיו חולין ואם תאמר ולמה להו כולי האי יתנו הקטורת מתחלה לאומנין בשכרן ומיהו לבן עזאי דאמר במס' שקלים בפ' התרומה (שם) דאין הקדש מתחלל על המלאכה ניחא ואפי' לר''ע נמי דאמר מתחלל על המלאכה ה''מ בקטורת דיחיד כגון במקדיש נכסיו והיו בהן דברים הראוים לקרבנות צבור דגבי הני מיתניא אבל בקטורת של צבור החמירו טפי אי נמי הכא איירי בשכר פטום אומני הקטורת של שנה חדשה וצריך ליתן להן מתרומה חדשה ולמאי דאמרינן במעילה בפרק ולד חטאת (דף יד: ושם) דהני אומנין באומני הבנין מ''מ אין יכולין לתת הקטורת בשכרן דאין נותנין שכרן אלא מקדושת בדק הבית: וכי תימא דכל קדושת דמים נפסל בטבול יום. וא''ת בלא נתינה למכתשת נמי תיפסל דמעיקרא נמי קדושת דמים הוא וי''ל דאפילו קדושת דמים לא פסלה בטבול יום אלא בנתינה למכתשת וכתישה שראוי להקריב אבל קודם כתישה לא:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד