שבועות י ע"א

ואיתקוש [והוקשו] שעירי הרגלים לשעירי ראשי חדשים, ובאופן זה: מה שעיר של ראש חודש במילתא [בדבר] של קודש מכפרי [מכפרים], אף שעירי רגלים במילתא [בדבר] של קודש באנשים טמאים האוכלים קודש מכפרי [מכפרים].

וכי תימא [ואם תאמר]: ניכפרו [שיכפרו] על מה שמכפר שעיר של ראש חדש עצמו, בטהור שאכל טמא — הא אמרינן [הרי כבר אמרנו] שיש לדייק מן המלה "אתה" האמורה בשעיר ראש חודש, לומר: אותה נושא עון, ואין אחר נושא עון זה.

וכי תימא [ואם תאמר]: ניכפרו [שיכפרו] על מה שמכפר שעיר של יום הכפורים — הא אמרינן [הרי אנו אומרים]: נאמר בשעיר של יום הכיפורים "אחת בשנה" (שמות ל, י), לומר כפרה זו של יום הכיפורים לא תהא אלא אחת בשנה.

ואם כן, אמאי מכפרי [על מה הם מכפרים]?

אי [אם] על שיש בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף, הלוא האי [זה] בר [בן] קרבן הוא, שצריך להביא קרבן עולה ויורד על מה שחטא בשגגתו! אי [אם] תאמר על שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף — האי [זה] שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים תולה! אי [אם] על שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף — האי [זה] שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר!

על כרחך אינו מכפר אלא על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף.

א שנינו במשנה, ר' מאיר אומר: כל השעירים (של ראש חודש, של מועדים ושל יום הכיפורים) כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו.

אמר ר' חמא בר ר' חנינא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' מאיר? אמר קרא [הכתוב] בפרשת קרבנות המועדים: "שעיר חטאת" בתוספת ו' "שעיר", ללמד שהוקשו (הושוו) כל השעירים זה לזה, שוי"ו שיש בכל "ושעיר" מוסיף על ענין ראשון, ללמד שדינו כמו השעיר הנזכר קודם לכן באותה פרשה. על דרך לימוד זו מתקשים, ומקדימים לכך הקדמה קצרה.

קסלקא דעתך [עולה על דעתך] כי בדרך לימוד זו כל חד וחד [אחד ואחד] משעירי המועדים מחבריה גמר [מחבירו הוא למד], שלמדים שעיר של פסח משל ראש חודש, ושל שבועות משל פסח וכו'. ולפי זה קשה: והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: בכל התורה כולה למידין למד מלמד כלומר, למדים בהיקש מדבר שנלמד גם הוא מהיקש, חוץ מקדשים שאין למידין למד מלמד!

ומשיבים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], שכן במקרה זה כולהו מקמא גמרי [כולם כל השעירים מן הראשון למדים], שהאות ו' הנוספת מקשרת שעיר של כל מועד עם השעיר הראשון, של ראש חודש.

ומקשים: תינח [תניח] שכך הוא בכל מועד דכתב ביה [שכתוב בו] "ושעיר", אולם עצרת ויום הכפורים דלא כתב ביה [שלא כתוב בו] "ושעיר", מנלן [מניין לנו]?

אלא יש להסביר את טעמו של ר' מאיר באופן אחר, אמר ר' יונה, אמר קרא [הכתוב] בסוף פרשת מוספי המועדים: "אלה תעשו לה' במועדיכם" (במדבר כט, לט), הוקשו על ידי כך כל המועדים כולן זה לזה, ומכאן למדים ששעירי החטאת הנזכרים בהם מכפרים על אותו עוון. ושואלים: והא [והרי] ראש חדש לאו [לא] מועד הוא!

ודוחים: איברא [באמת], ראש חדש נמי איקרי [גם כן נקרא] מועד, כדאמר [כמו שאמר] אביי לענין אחר, שאמר אביי: חודש תמוז דההיא שתא [של אותה שנה] שחטאו בה בני ישראל במדבר בחטא המרגלים, מלויי מליוהו [מילאו אותו], שהיה תמוז אז בן שלושים יום, דכתיב [שנאמר]: "קרא עלי מועד לשבר בחורי" (איכה א, טו). כלומר, נקבע מועד (יום נוסף של ראש חודש) שבגללו נגזרה גזירה שיהא החורבן בעתיד בתשעה באב, כפי שאמרו חכמים (תענית כט,א). ולענייננו למדנו שראש חודש נקרא מועד.

ועל דברי ר' מאיר שכל השעירים כפרתם שווה, אמר ר' יוחנן: ומודה ר' מאיר בשעיר יום הכיפורים הנעשה בפנים בקדש הקדשים, שהוא אינו מכפר כפרתן של שאר שעירי החטאת, והן אינן מכפרין כפרתו.

ומסבירים: הוא אינו מכפר כפרתן, כפי שלמדנו מן "אחת" האמור בו, שכפרה אחת הוא מכפר ואינו מכפר שתי כפרות. הן אינן מכפרין כפרתו, משום שאמר קרא [הכתוב]: "אחת בשנה", לומר שכפרה זו של שעיר יום הכיפורים הנעשה בפנים לא תהא אלא אחת בשנה, ביום הכיפורים ולא בשאר הימים.

ומוסיפים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, ועל שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף, ועל טהור שאכל את הטמא — על כל אלה שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים ושעיר הנעשה בחוץ מכפרין, אלו דברי ר' מאיר.

ואילו שעיר הנעשה בפנים שיירה [שייר אותו] ר' מאיר, ולא הזכירו, ואת כפרתן [כפרתו] של שעיר זה, כלומר על טומאה שיש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף, נמי שיירה [גם כן שייר אותה], ומכאן שהוא ענין בפני עצמו.

ב שנינו במשנה, היה ר' שמעון אומר: שעירי ראשי חדשים מכפרין על טהור שאכל את הטמא, ושל רגלים מכפרים על שאין בה ידיעה תחילה וסוף, ושל יום הכיפורים מכפר על שיש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף.

ושואלים לשיטתו: בשלמא [נניח] ששעירי ראשי חדשים לא מכפרי [מכפרים] על מה שמכפרים שעירי הרגלים, שאמר קרא [הכתוב] בשעיר ראש חודש: "ואותה נתן לכם לשאת עון העדה" (ויקרא י, יז), לומר: עון אחד הוא נושא ואינו נושא שני עונות. אלא שעירי הרגלים ניכפרו [שיכפרו] גם על מה שמכפרים שעירי ראשי חדשים! ומשיבים, אמר קרא [הכתוב] בשעיר ראש חודש: "אתה נתן לכם לשאת את עון העדה" (ויקרא י, יז), ונדייק מכאן: אותה, שעיר זה, הוא הנושא עון זה, ואין שעיר אחר נושא עון זה.

ועוד שואלים לשיטת ר' שמעון: בשלמא [נניח] ששעירי רגלים לא מכפרין על מה שמכפר עליו שעיר יום הכפורים, שאמר קרא [הכתוב] בשעיר יום הכיפורים: "אחת בשנה" (שמות ל, י), לומר שכפרה זו של יום הכיפורים לא תהא אלא אחת בשנה. אלא שעירי יום הכפורים ניכפרו [שיכפרו] על מה שמכפרים שעירי הרגלים! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] שוב באותו פסוק: "וכפר על קרנותיו אחת", לומר כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות.

ומקשים: והא כי כתיב [והרי כאשר נאמר] "אחת", בשעיר הנעשה בפנים הוא דכתיב [שנאמר], ולא לגבי שעיר הנעשה בחוץ! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] לענין מוספי יום הכיפורים: "שעיר עזים אחד חטאת מלבד

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף י - א

ואיתקוש שעירי הרגלים לשעירי ראשי חודשים, לומר - מה שעיר דראש חודש במילתא דקודש מכפרי, אף שעירי רגלים במילתא דקודש מכפרי.

וכי תימא, שמא תאמר, אם נקיש רגלים לראש חודש, נאמר כי ניכפרו שעירי רגלים רק אדראש חודש, דהיינו, על טהור האוכל בשר קודש טמא בלבד, ולא יכפרו על טמא שאכל קודש או נכנס למקדש?

הא ליכא למימר! כי הא אמרינן דאיכא מיעוטא בשעיר ראש חודש "אותה נתן לכם לשאת את עון העדה" - אותה חטאת של ראש חודש נושא עון, ואין קרבן אחר נושא עון אכילת בשר קודש טמא שכזה! ובהכרח, שכפרת הקודש של שעירי הרגלים היא על טמא שאכל בשר קודש טהור או שנכנס כשהוא טמא למקדש!

וכי תימא, ניכפרו שעירי הרגלים אדיום הכיפורים, דהיינו על מה שמכפר השעיר החיצון, על שאין בה ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף?

ליכא למימר הכי! כי הא אמרינן מיעוטא בשעיר החיצון, "וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה" - כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה!

ועתה, שאנו יודעים מנין ששעירי רגלים באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, מבארת הגמרא על איזה אופן של ידיעה הם באים:

אמאי על מה, מכפרי שעירי הרגלים? -

אי על שיש בה ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף - האי בר קרבן יחיד הוא, ואינו מתכפר בקרבן הציבור!

אי על שיש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף - האי שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים תולה!

אי על שאין בה ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף - האי שעיר הנעשה בחוץ ויום הכיפורים מכפר!

על כרחך, אינו מכפר אלא, לא נותר לנו לומר, אלא ששעיר הרגלים מכפר רק על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף!

שנינו במשנה: רבי מאיר אומר כל השעירים כפרתן שוה! ^[1]

אמר רב חמא בר רבי חנינא: מאי טעמא דרבי מאיר? - אמר קרא "שעיר - ושעיר", הוקשו כל השעירים זה לזה על ידי וי"ו מוסיף על ענין ראשון!

קסלקא דעתך - כל חד וחד מחבריה גמר! והיינו, שכל כפרה של אחד מהשעירים מלמדת על השעיר הסמוך לה בפרשה, ולאחר ששעיר זה למד מקודמו, הוא שב ומלמד על השעיר הסמוך לו.

ומקשינן: והאמר רבי יוחנן: בכל התורה כולה למידין "למד" מ"למד" [מדבר שהוא עצמו נלמד ממקום אחר], חוץ מקדשים, שאין למידין למד מ"למד"!?

ומתרצינן: הא לא קשיא. כולהו מקמא גמרי! והיינו: אין כל שעיר מלמד על השעיר הסמוך לו, באופן שצריך ללמוד למד מ"למד", אלא כל השעירין הוקשו כל אחד בפני עצמו, לכל שעיר אחר בפני עצמו, ללמוד ממנו על כפרתו המיוחדת לו.

ואכתי תיקשי: תינח כל שעיר דכתב ביה "ושעיר", בתוספת וי"ו הידיעה. אבל שעירי עצרת ויום הכיפורים, דלא כתב ביה "ושעיר", מנלן להקיש כפרתן לכפרת השעירים האחרים?

ומתרצינן: אלא, אמר רבי יונה: אמר קרא "אלה תעשו לה' במועדיכם" - הוקשו כל המועדים כולן זה לזה! ומהיקש זה אתה למד שכפרת כל שעירי המועדים שוה.

ופרכינן: והא ראש חודש לאו מועד הוא! וכיצד הוא נכלל בהיקש זה?

ומתרצינן: איברא, אכן ראש חודש נמי איקרי מועד, כדאמר אביי.

דאמר אביי: תמוז דההיא שתא, בשנה השניה לצאת בני ישראל ממצרים, שנשלחו בה המרגלים, בכ"ט בסיון, לרגל את הארץ, וחזרו לאחר ארבעים יום בשמיני באב, ובכו בליל תשעה באב, אותו חודש תמוז מלויי מליוהו ועשוהו חודש של שלשים יום. דהיינו, שקבעו את ראש חודש אב ביום הל"א של חודש תמוז [על אף שלפי סדר החדשים, תמיד חודש תמוז הוא חסר בן כ"ט יום, והיום הראשון של חודש אב היה צריך לחול ביום השלשים של חודש תמוז], דכתיב "קרא עלי מועד - לשבור בחורי". קריאת ראש חודש אב באיחור של יום, נעשתה כדי שהבכי של בני ישראל במדבר יהיה בליל תשעה באב, שהוא יום מיועד לפורענות, ובעקבותיו נפלו בחורי בני ישראל בחורבן הבית באותו היום.

ומוכח מכאן שיום ראש חודש איקרי מועד!

אמר רבי יוחנן: ומודה רבי מאיר בשעיר הנעשה בפנים ביום הכיפורים [שכפרתו היא על מי שהיתה לו ידיעה בתחילה אך לא היתה לו בסוף, שהוא עתיד להביא קרבן יחיד לכשיוודע לו, ובינתיים תולה לו השעיר הפנימי להגן עליו מהיסורין], שהוא אינו מכפר כפרתן של השעירין האחרים. והן אינן מכפרין כפרתו.

ומבארת הגמרא: הוא אינו מכפר כפרתן, משום שאנו דורשים מ"אחת" שבסוף הפסוק, ["אחת בשנה יכפר עליו"] - כפרה אחת הוא מכפר, ואינו מכפר שתי כפרות!

וכן הן - אינן מכפרין כפרתו, כי אמר קרא בתחילת הפסוק, "וכפר אהרן על קרנותיו, אחת בשנה" - כפרה זו של השעיר הפנימי, לא תהא אלא אחת בשנה!

תניא נמי הכי: על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ועל שאין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף, ועל טהור שאכל את הטמא - שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים ושעיר הנעשה בחוץ מכפרין, דברי רבי מאיר!

ומדייקת הגמרא: ואילו שעיר הנעשה בפנים שיירה! שייר רבי מאיר מלשנותו בברייתא יחד עמהם, ומוכח שהוא סובר שהשעיר הפנימי אינו מכפר על אותן ידיעות הטומאה ששאר השעירים מכפרים. וכן את כפרתו של השעיר הפנימי, דהיינו, הכפרה על מי שיש לו ידיעה בתחילה ואין ידיעה בסוף, נמי שיירה, שייר אותה רבי מאיר מלשנותה בברייתא, משום שאין שאר השעירים מכפרין את כפרתו הזאת של השעיר הפנימי.

שנינו במשנה: היה רבי שמעון אומר: שעירי ראשי חדשים מכפרין על טהור שאכל את הטמא, וכולי. [ולכל שעיר יש כפרה שונה].

והוינן בה: בשלמא שעירי דראשי חדשים לא מכפרי אדרגלים, דאמר קרא בשעיר ראש חודש "עון", וממעטינן - עון אחד הוא נושא ואינו נושא שני עונות! אלא שעירי דרגלים, ניכפרו נמי אדראשי חדשים?

ומשנינן: אמר קרא בשעיר ראש חודש "אותה". בא הכתוב למעט, ולומר - אותה חטאת שקבעה תורה בשעיר ראש חודש, נושא עון. ואין קרבן אחר נושא עון של ראש חודש.

ותו הוינן בה: בשלמא דרגלים לא מכפרין אדיום הכיפורים, דאמר קרא בתחילת הפסוק, "וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה" - כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה! אלא דיום הכיפורים, ניכפרו אדרגלים?

ומשנינן: אמר קרא בסוף הפסוק, "אחת בשנה יכפר עליו" - כפרה אחת מכפר, ואינו מכפר שתי כפרות!

ופרכינן: והא כי כתיב "אחת" - בשעיר הנעשה בפנים הוא דכתיב. ואם כן, מדוע לא יכפר השעיר החיצוני על שאר הכפרות?

הערות

^[1] תוס' ד"ה אמרו לו, מבאר שההפרשה לרגל מסויים נעקרת בעת שאבדו. ומוכח מכאן, שאף על פי שנעקרה הפרשתם בעת שאבדו, בכל זאת, רק אם כפרתם שוה אפשר להקריבם זה בזה. ומכאן מוכיח הגר"ח [בכתבים למסכת כריתות] ששמו של קרבן חטאת אינו רק "חטאת" גרידא, אלא הוא נקרא גם על החטא שהוא בא לכפר עליו, וכגון חטאת חלב או חטאת דם, שאם שחט חטאת חלב לשם חטאת דם, זה נחשב [לפי הרמב"ם] לשינוי קודש. ולכן, גם אם נעקרה ההפרשה של הקרבן לצורך מועד זה, ואפשר להביאו במועד אחר, עדיין שמו של הקרבן לכפר על חטא מסויים אינו נעקר, ולכן רק מחמת שכפרתם שוה אפשר להקריבם במועד אחר.

ואם כן, אמאי מכפרי [על מה הם מכפרים]?

על כרחך אינו מכפר אלא על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And through this additional “and,” the goats of the Festivals are juxtaposed with the goats of the New Moons, indicating that just as the goats of the New Moons atone for a case involving sacrificial food, i.e., where a ritually pure person partook of ritually impure sacrificial food, so too, the goats of the Festivals atone for a similar case involving sacrificial food, i.e., where a ritually impure person partook of ritually pure sacrificial food.

And if you would say: Let the goats of the Festivals atone for that which the goats of the New Moon are sacrificed, that is not possible. Didn’t we say above that the verse states with regard to the goat of the New Moon: “And He gave it to you to bear the sin of the congregation,” which indicates that it bears, i.e., atones for, that sin but another does not bear that sin?

And if you would say: Let the goats of the Festivals atone for that which the goat of Yom Kippur is brought, that is not possible. Didn’t we say above that the verse states with regard to the goat of Yom Kippur: “Aaron shall bring atonement upon its corners once a year” (Exodus 30:10)? The emphasis on “once a year” teaches that this atonement for this case should be only once a year.

The Gemara explains: It must be that the goats of the Festivals atone for cases of defiling of the Temple or its sacrificial foods in which one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end, because if not, for what other matter involving sacrificial foods could they atone?

If you say they atone for cases in which one had awareness at the beginning and had awareness at the end, then one can counter that he is liable to bring an offering to atone for his transgression, and therefore the goats of the Festivals will not atone for him. If you say they atone for cases in which one had awareness at the beginning but did not have awareness at the end, then one can counter that the goat whose blood presentation is performed inside the Sanctuary and Yom Kippur itself suspend any punishment that he deserves until he becomes aware of his transgression. If you say they atone for cases in which one did not have awareness at the beginning but did have awareness at the end, then one can counter that the goat whose blood presentation is performed outside the Sanctuary atones.

Perforce, they atone only for cases in which one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end.

§ The mishna teaches that Rabbi Meir says: The atonement effected by all the goats offered as part of the additional offerings, i.e., those of the New Moons, Festivals, and Yom Kippur, is the same. They all atone for various cases of the defiling of the Temple or its sacrificial foods.

Rabbi Ḥama bar Rabbi Ḥanina said: What is the reasoning of Rabbi Meir? With regard to the goat of the Festivals (Numbers, chapters 28–29) the verse could have simply stated: A goat, but instead it states: “And a goat,” which teaches that all the goats are juxtaposed, this one with that one, as the use of the term “and” teaches that the second matter adds to the first matter, and that all the goats effect a similar atonement as the first one listed, that of the New Moon.

The Gemara questions this interpretation: Initially it enters your mind to explain that the atonement effected by each and every one of the goats of the Festivals is derived from the atonement effected by the goat adjacent to it, i.e., the one mentioned in the passage immediately preceding it: The atonement effected by the Passover goat from the atonement effected by the goat of the New Moon and the atonement effected by the Shavuot goat from the atonement effected by the Passover goat and so forth. But this is difficult, as doesn’t Rabbi Yoḥanan say: With regard to the entire Torah, one derives a halakha derived via a juxtaposition from a halakha derived via a juxtaposition, except for halakhot concerning consecrated matters, where one does not derive a halakha derived via a juxtaposition from a halakha derived via a juxtaposition?

The Gemara answers: This is not difficult, because actually the atonement effected by all of the goats is derived directly from the atonement effected by the first goat, i.e., the goat of the New Moon.

The Gemara asks: Rabbi Ḥama bar Rabbi Ḥanina’s explanation works out well for all the goats with regard to which it is written: “And a goat,” but from where do we derive what the goats of Shavuot and Yom Kippur atone for, as with regard to them it is not written: And a goat, but simply: “A goat”?

Rather, Rabbi Yona says: The verse states at the end of the passage detailing the goats of the Festivals: “These shall you offer to the Lord on your Festivals” (Numbers 29:39); with this verse all the goats of the Festivals are juxtaposed, this one with that one, which indicates that they all atone for the same sins. The Gemara challenges: But the New Moon is not regarded as a Festival.

The Gemara refutes this: In truth, the New Moon is also called a Festival, in accordance with what Abaye says with regard to a different issue, as Abaye says: With regard to the month of Tammuz in that year during which the Jewish people sinned by accepting the slanderous report of the spies about Eretz Yisrael, the court made it a full month of thirty days, as it is written: “He proclaimed a festival to crush my young men” (Lamentations 1:15). Abaye understands the verse to mean that by extending the month of Tammuz by an extra day, by proclaiming that the thirtieth day should be celebrated as a New Moon in addition to the first day of the following month, it emerged that the acceptance of the spies’ report occurred on the ninth of Av, and not the eighth, thereby defining the ninth of Av as an ominous day for the Jewish people. From Abaye’s explanation it is apparent that the New Moon is also called a Festival.

The Gemara continues to analyze Rabbi Meir’s opinion: Rabbi Yoḥanan says: And even though he holds that all the goats offered as part of the additional offerings effect atonement for the same sin, Rabbi Meir concedes with regard to the goat whose blood presentation is performed inside the Sanctuary on Yom Kippur that it does not atone their atonement, i.e., does not atone for the sins that they atone for, and they do not atone its atonement.

He elaborates: It does not atone their atonement, because, as the Gemara derived from the verse: “Aaron shall bring atonement upon its corners once a year” (Exodus 30:10), the internal goat effects one atonement for only one case but cannot effect two atonements for two different cases. And they do not atone its atonement, because, as the Gemara explained, the verse states: “Aaron shall bring atonement upon its corners once a year.” The emphasis on the phrase “once a year” teaches that this atonement for the specific case that it atones for should be only once a year.

The Gemara adds: This qualification of Rabbi Meir’s opinion is also indicated by that which is taught in a baraita: For cases of the defiling of the Temple in which one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end, and for cases in which one did not have awareness at the beginning but did have awareness at the end, and for a ritually pure person who partook of ritually impure sacrificial food, the goats of the Festivals and the goats of the New Moons and the goat whose blood presentation is performed outside the Sanctuary atone. This is the statement of Rabbi Meir.

The Gemara notes: But in delineating which offerings atone, Rabbi Meir omitted the goat whose blood presentation is performed inside the Sanctuary, and furthermore, when delineating their atonement, i.e., what cases they atone for, he also omitted it, i.e., he did not mention the cases that the internal goat atones for, which are the cases in which one had awareness at the beginning but did not have awareness at the end. Evidently, the atonement of the internal goat is substantively different from the atonement of the other goats.

§ The mishna teaches: Rabbi Shimon would say: The goats of the New Moons atone for a ritually pure person who unwittingly partook of ritually impure sacrificial food. And for defiling the Temple or its sacrificial foods, the goats of the Festivals atone for cases in which one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end, and the goats of the additional offerings of Yom Kippur atone for cases in which one did not have awareness at the beginning but did have awareness at the end.

The Gemara challenges: Granted, the goats of the New Moons do not atone for that which the goats of Festivals atone, as the verse states with regard to the goat of the New Moon: “And he gave it to you to bear the sin of the congregation” (Leviticus 10:17), which indicates that it bears, i.e., atones for, one sin but does not bear two sins. But nevertheless, let the goats of the Festivals atone for that which the goats of New Moons atone. The Gemara responds: The verse states: “He gave it to you.” The emphasis on “it” teaches that it bears this sin, but no other offering bears this sin.

The Gemara challenges: Granted, the goats of the Festivals do not atone for that which the goats of Yom Kippur atone, as the verse states with regard to the goat of Yom Kippur: “Aaron shall bring atonement upon its corners once a year” (Exodus 30:10). The emphasis on the phrase “once a year” teaches that this atonement, i.e., the specific case it atones for, should be only once a year. But nevertheless, let the goats of Yom Kippur atone for that which the goats of the Festivals atone. The Gemara responds: The verse states: “Once a year,” which indicates that it effects one atonement for only one case but cannot effect two atonements for two different cases.

The Gemara challenges the use of these derivations: But when it states “once” in this verse, it is with regard to the goat whose blood presentation is performed inside the Sanctuary that it is written, so the derivations from it should have no bearing on the discussion concerning the external goat. The Gemara answers: The verse states: “One goat for a sin-offering aside from

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ר' מאיר אומר כל השעירים כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו מאי טעמא ושעיר וי"ו מוסיף ומקיש זה לזה. ואקשינן השלישי אינו למד מן השני דהנה השני תלמוד הוא. וא"ר יוחנן דאין למדין למד מלמד בקדשים. ופרקינן כולהו משעיר קמא ולפי. ואקשינן והא שעיר יוה"כ ושעיר צרת דלא כתיב בהן ושעיר.

ופריק ר' יונה אלה תעשו לה' במועדיכם הוקשו כל המועדים כולם זה לזה.

ור"ח נמי אקרי מועד כדאביי דאמר (אמר) [וכו'] קרא עלי מועד לשבור בחורי.

א"ר יוחנן מודה היה ר' מאיר בשעיר של יוה"כ הנעשה בפנים שאינו מכפר כפרתן. מאי טעמא אחת כתיב כפרה אחת הוא מכפר ואינו מכפר שתי כפרות. והן נמי אינן מכפרין כפרתו. מאי טעמא אחת בשנה. כפרה שאין מתכפרת אלא פעם אחת בשנה יוה"כ מכפר.

תניא נמי הכי דשעיר הנעשה בפנים אין אחר מכפר כפרתו ולא הוא מכפר כפרת אחרים:

מתני' היה ר' שמעון אומר שעירי ר"ח מכפרין על טהטר שאכל טמא ושל רגלים מכפרין כו'. אמרו לו מהו שיקרבו זה בזה. פי' אם לא נקרבו שעירי הרגלים ברגלים. מהו שיקרבו שיערי הרגלים בר"ח. וכן שעיר ר"ח ברגלים. אמר להם יקרבו. הואין וכולם באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו:

גמ' בשלמא דר"ח לא מכפר אדרגלים. עון כתיב בה. עון אחד נושא ואינו שתי עונות. אלא דרגלים אמאי לא מכפרי אדר"ח כו'. ופשוטה היא ואסיקנא אמר קרא מלבד חטאת הכפורים.

והאמר ר"י בכל התורה כולה למידין למד מלמד חוץ מן הקדשים פי' דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש פי' רש"י המקשה קס"ד דכל חד וחד מחבריה גמר דפסח דסמוך לר"ח דכתיב ביה ושעיר גמר מיניה לענין טהור שאכל את הטמא וסוכות הסמוך ליוה"כ דכתיב ביה נמי ושעיר גמר מיו"הכ משעיר החיצון לענין אין בה ויש בה וי"הכ גמר מסוכות דהיינו רגלים לשאין בה ואין בה ואחר כך ילמדו עליונים ותחתוני' מעליונים וס"ל דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש ופרקינן דכולהו אהדדי גמרי דכולהו רגלים גמר מר"ח לענין טוהר שאכל את הטמא וכולהו גמרי מסוכות לענין אין בה ויש בה וכולהו גמרי כחדא מיו"הכ לענין אין בה ויש בה ונראה מפי' ז"ל שהוא גורס לקמן בסמוך במתניתא דתניא כר"י כדר"מ ומכפרין על שאין בה ויש בה ועל שאין בה ואין בה והכי ודאי קושטא דגרסינן כדבעי לומר ומ"מ קשה על פי' ז"ל בהא דקאמר דיו"הכ גמר מסוכות לענין אין בה ואין בה דמנא ליה ז"ל דרגלים גופייהו מכפרי על אין בה ואין בה יותר היה לומר דפסח ורגלים ילפי מר"ח לענין טמא שאכל טהור ולענין אין בה ואין בה דתרווייהו איתנהו בר"ח מדכתיב בר"ח חטאת לה' חטא שאין בה מכיר אלא השם דהא לא דריש אותה נושא עון דהא ילפי רגלים מר"ח לענין טמא שאכל טהור וא"כ בחנם דחק וי"ל דר"מ משמע ליה בכל שעיר ושעיר משעירי המוספין יש לו כפרה לעצמו אלא שכל א' מהם מלמד על חבירו ולמד ממנו להיותם כפרתם שוה ולהכי כתיב בה ושעיר ומעתה אין לנו כפרה חלוקה לרגלים אלא על שאין בה ואין בה:

ולית ליה לר"מ דרשא דחטאת לה' גבי ר"ח דס"ל דכוליה אתא לכדר"ל אבל אית ליה ג"ש דעון עון ללמוד ר"ח מציץ כפרה מוטהור שאכל את הטמא וכיון דילפי רגלים מיו"הכ מכלל דלא דריש בשעיר חיצון דרשא דאחת לומר דכפרה זו לא תהא אלא פעם א' בשנה ולא הוצרך התלמוד לפרש"י משום דהא פשיטא כיון דקתני דכל השעירים כפרתן שוה והא דגמר פסח מר"ח לענין טמא שאכל טהור ואע"ג דר"ח גמר מציץ בג"ש ל"ק לדר"י דהא פשיטא דדבר הלמד בג"ש דחוזר ומלמד בהיקש כדאיתא בדוכתה):

עצרת ויו"הכ דלא כתיב בהו ושעיר מנ"ל הא פרישנא לעיל דקושיין מיו"הכ ועצרת כדי נסבי לה. גירסת הספרים אמר ר"י א"ק אלה תעשו לה' במועדיכם הוקשו כל המועדות זה לזה ולכאורה השתא לא צרכינן לדרשא דרחב"ח כלל אבל קשה דה"ל למימר אלא אמר ר' יוחנן וי"ל דהאי היקשא דבמועדיכם לא ניחא כולי האי דהא איכא למימר דאורחא הוא דקרא לומר כן אלא דכיון דאית ליה דרשא דרחב"ח ומדכתיב ושעיר אהני ליה האי במועדיכם להני דלא כתיב בהו ושעיר שיהיו כולם שוים:

אר"י ומודה ר"מ בשעיר הנעשה בפנים וכו' וא"ת מאי קמ"ל פשיטא דהא לא שייכא האי דרשא דילפותא דשעירים אלא בשעיר החיצון שהוא של מוסף דהוי דומיא דשעירי רגלים ושעירי ר"ח שהם חיצונים ומקרבנות מוסף וי"ל כן משום דאיתקוש שעירי פנימי וחיצון מדכתיב מלבד חטאת הכפורים. ה"ג תניא נמי הכי על טהור שאכל את הטמא ועל שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה בסוף ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שעירי הרגלים וכו' אבל יש נוסחאות דלא גרסי בה על שאין בה ואין בה וליתא דא"כ היכי מייתי ראיה שהוא מודה בשעיר הפנימי וכפרתו משום דשייר ושייר דהא לא קתני נמי שאין בה ואין בה ואי ס"ל דאף שאין בה ואין בה אינם מכפרים הא חיצון נמי שייר ואי ס"ל דלא חש למתנייה א"כ אף בשעיר הפנימי נאמר כן אלא ודאי הגירסא הראשונה היא עיקר והיא גי' רש"י ז"ל. מהו שיקרבו זה בזה אמר ליה קריבין פי' אם אבד א' בזמנו והפרישו אחר תחתיו ואח"כ נמצא האחד שיהא קרב בר"ח או רגל או יוה"כ הבא אחריו וה"ק בתוס' דא"כ הרי הוא מכפר על עבירה דלאחר הפרשה דהיינו טומאה שאירעה בין מועד זה שהופרש עליו שעיר למועד של אחריו ובפ"ק דזבחים איבעיא לן אי מכפרת עולה על עבירות עשה ועל ל"ת דלאחר הפרשה מה לי עולה מה לי חטאת ולא משמע נמי דאיכא הפרשה בהא בין קרבן יחיד לקרבן צבור ותי' דהכא כל שאבד והופרש אחר תחתיו הרי הוא כאלו נעקרה הפרשתו הראשונה ותחול עליו הפרשה אחרת על מועד זה שהוא קרב בו וה"ל הפרשה דלאחר עבירה:

בשלמא דר"ח לא מכפר ארגלים דאמר קרא עון עון א' הוא נושא ואינו נושא שתי עונות פי' הא לאו הכי מכפר משום דיליף מרגלים ולאו משום דיליף מהיקשא דבמועדיכם דההיא לא דריש לה אלא ר"מ שסובר דכל הרגלים כפרתן שוה וכדמוכח סוגיין לעיל וכדכתיבנא אלא ילפותא דס"ד בכולה שמעתין דאמרינן דילפינן שעירים מהדדי כל היכא דליכא מיעוטא אינו אלא או מהיקשא דר' חמא דשעיר ושעיר כל היכא דאפשר למדרש הכי או משום בנין אב דתנא דבי ר"י דלעיל דמה זה בזמן קבוע אף זה בזמן קבוע. וכללא דשמעתא דרגלים ילפי מר"ח או מיו"הכ מהיקשא דושעיר דיליף פסח מר"ח וכי יליף איהו ילפי שאר רגלים בהדיה כחדא ואפי' עצרת דלא כתיב ביה ושעיר משום דכולהו ג' כחדא נינהו וכמו שכתבנו לעיל לדעת ריצב"א ז"ל וכן ילפי מיו"הכ דשעיר החיצון מושעיר האמור בסוכות אבל בבנין אב דר"י לא מצי ילפי כדפריך תלמודא לעיל מה לר"ח שכן תדיר מה ליו"הכ שכן כפרתו מרובה ור"ח הוה יליף שפיר מרגלים או בהיקשא דשעיר דיליף מפסח רגלים כולם או כמה מצינו דר"י דרגלים הוא דלא ילפי מינה מפירכא דלעיל אבל הוא כ"ש דיליף מינייהו כי הם אינם תדירים והוא תדיר. ור"ח בהדי יו"הכ לא איתמר בה בשמעתין ילפותא דהא ליכא ושעיר בינייהו ומה מצינו נמי ליכא כיון דיו"הכ כפרתו מרובה ור"ח תדיר ויו"הכ דאמרינן דיליף מרגלים הוי או משום דכתיב בסוכות ושעיר ויליף עליון מתחתון או בבנין אב דר"י דכ"ש הוא שכפרתו מרובה וזה כלל כל השמועה ודוק ותשכח והא דפשיטא לן בכולה שמעתין דאיכא כפרה חלוקה לרגלים על אין בה ואין בה דטומאת מקדש וקדשיו טעמא כדכתיבנא לעיל דמשמע לר"ש דכל שעיר ושעיר יש לו כפרה חלוקה אלא שאין בה ואין בה דאילו אידך כולהו אית להו כפרת ר"ח טהור שאכל את הטמא מג"ש דעון עון מציץ ויו"הכ לענין טומאת מקדש וקדשיו לאין בה ויש בה ודרשא דחטאת לה' בר"ח לא משמע לן דהא איכא לאוקומי שפיר כוליה לכדר"ל וכדכתיבנא לעיל:

כי כתיב בשעיר הנעשה בפנים כתיב לאו מקשה קמא פריך ליה דהא איהו דריש לי' לעיל בסמוך אלא תלמודא הוא דפריך אכל האי סוגייא ודכוותה בתלמודא:

מתני' ר' מאיר אומר כל השעירים כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו כלומר בין שעיר הנעשה בחוץ בי' בין שעירי הרגלים בין שעירי ראשי חדשים הואיל וכולן בחומש הפקודים הם כתובין בענין מוספים כפרתן שוה היא על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף ונפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה אבל יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף שעליו שעיר הנעשה בפנים מכפר הא אמרינן דלא מכפרי דאמרינן אמר ר' יוחנן ומודה ר"מ בשעיר הנעשה בפנים שהוא אינו מכפר כפרתן והם אין מכפרין כפרתו הוא אינו מכפר כפרתן כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות והם אינן מכפרים כפרתו כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה וקסבר ר"מ דהאי קרא דאחרי מות דכתיב והיתה זאת לכם לכפר על בני ישראל וגו' הואיל ובענין שעיר הנעשה בפנים הוא דכתיב ולא בענין שעיר הנעשה בחוץ בשעיר הנעשה בפנים הוא דדרשינן אחת ולא בשעיר הנעשה בחוץ. ודייקינן בגמ' מ"ט דר"מ אמר ר' חמא בר חנינא שעיר ושעיר כלומר היה לו לכתוב בחד מינייהו שעיר אחד לחטאת למה אמר ושעיר אלא וי"ו מוסיף על ענין ראשון לומר לך שעל מה שזה מכפר זה מכפר ואמרינן קס"ד דכל חד וחד מחברי' גמר כלומר כל אחד מהם מוסיף על השעיר שלפניו ונמצאו שהאחרון למד משלפניו ושלפניו למד משלפני פניו והא אמר ר' יוחנן כל התורה כולה למדין למד מלמד חוץ מן הקדשים שאין למדין למד מלמד ועיקר מימרי' דר' יוחנן בזבחים דף מ"ט ע"ב. ומהדרינן הא לא קשי' כולהו מר"ח ילפי כלו' וי"ו שיש בהן בכל אחד מוסף על ענין ראשון שהוא שעיר של ר"ח ושאר השמועה פשוטה היא.

אמר עולא אמר ר' יוחנן תמידין שלא הוצרכו לציבור נפדין תמימין פי' קיימא לן שהתמידין של כל השנה מתרומת הלשכה הן באין מפני שקרבן ציבור אינו בא אלא משל ציבור וקיימא לן נמי שתמידין של שנה זו אינן באין מתרומת הלשכה של שנה שעברה אלא מתרומת הלשכה של שנה זו כדגרסינן בפרק ארבעה ראשי שנים דף ז' מה"מ אמר ר' מני דאמר קרא זאת עולת חודש בחדשו אמרה תורה חדש והבא לי קרבן מתרומה חדשה והיינו דקאמרינן השתא תמידין שלא הוצרכו לציבור כגון שקנו תמידין מתרומת הלשכה של אותה השנה והיו מוכנים להקריב מה שצריך לכל יום ויום ונגמרה השנה ונשאר מאותן התמידים מה שלא הוצרכו להן ואי אפשר להקריבן בשנה אחרת לפי שמתרומת הלשכה של שנה שעברה נקנו כיון שלא הוצרכו להן נפדין ואפילו תמימין.

בד"ה ואיתקש כו' אבל קשיא לר"מ כו' ותירץ ר"ת כו' לענין חטא שאין מכיר בו אלא ה' כו' עכ"ל והשתא לר"מ מצינו למימר דציץ שפיר עבודה היא מיהו האי תירוצא דציץ לאו עבודה היא והוי היקש גמור ע"כ איתא לר"ש וכיון דחוזר ומלמד בהיקשא מציץ עבדינן היקשא לכילה מלתא כו' כמ"ש התוס' לר"מ וה"מ נמי לפרושי הכי לר"מ דציץ לאו עבודה וחוזר ומלמד בהיקש גמור ומיניה עבדינן היקשא לכולה מלתא אלא דניחא להו טפי בפשיטות דלענין חטא שאין מכיר בו כו' הוי היקש גמור כמו שנפרש לקמן דע"כ ר"מ אית ליה דרשא דחטא שאין מכיר בו כו' ודו"ק:

גמ' איברא ראש חודש נמי איקרי מועד כדאמר אביי דאמר אביי תמוז דההוא שתא מלוי מליוה דכתיב קרא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ניכפרו אדיום כפורים על כפרת כו' הד"א:

בד"ה כולהו מר"ח כו' ור"ח מנייהו כשאין בה ידיעה כלל וכולהו מדיום הכפורים כו' כצ"ל ונ"ב מדברי רש"י יראה דרגלים פשיטא ליה דאיירי באין לו ידיעה לא בתחלה ולא בסוף ותימה ממה יליף וגם התוס' מפרשים לקמן דילפינן מר"ח דכתיב ביה לה' כו' ומדברי רש"י משמע דאף ר"ח מרגלים אתיא וצ"ל דס"ל דר"מ סבר ממש כמו ר' יהודה וא"כ בתחלה ילפינן דרגלים אינם מכפרין אלא אאין בה ידיעה כלל ודרשינן אותה ואחת הכל כמו שדרש ר' יהודה אלא דס"ל לר' מאיר שבא ההיקש וחזר ומשוה כולם לומר מה שיש בזה יהא בזה והשתא צריכא ליה למיעוטא דאותה ואחת ואף להקיש ודו"ק:

גמרא וכפרתן נמי שיירה. ר"ל בכפרתן של אלו נמי שייר כפרה דשעיר הפנימי כ"נ שפרש"י אבל א"כ הל"ל ובכפרתן בב' וגם אינו מפורש יפה מאי דשייר ולעד"נ לגרוס וכפרתו בו' בסוף ור"ל כפרתו של שעיר הפנימי דהיינו יש בה ואין בה:

תד"ה ואיתקש. וי"ל כיון דציץ לאו עבודה היא כו'. ולמ"ד שם דבתר למד אזלינן מעיקרא לאו קושיא היא דלדידי' נפשטה שם דדבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בהיקש:

תד"ה קס"ד. אפי' כו' יליף מהך דלעיל הואיל כו' עד סה"ד. דבריהם סתומים ויש לדחוק דה"ק הואיל דבהך דלקמיה כתיב ושעיר דע"כ בא כדי ללמדו מחברי' וא"א דחברי' לא יליף מהך דלעיל מיניה א"כ אין בו שום חידוש לאגמורי אדבתרי' אבל לקמן האי דבתרי' שפיר יליף מר"ח אף דהאי דלא כתיב ביה ו' מפסיק בינו ובין ר"ח ומה שסיימו הואיל כו' ר"ל דלא מהני מידי הא דמפסיק שתאמר הואיל כו' ע"כ גם הוא יליף מר"ח ובינם (ל"ר) דנקטי היינו משום דאיכא ב' האי דאחר העצרת והאי דאחר יוה"כ וגם אותן שאחריהן ודו"ק:

תד"ה מהו. וי"ל דהכא כיון דנאבד נעקר הפרשתו ואחר שהופרש במקומו כו'. כצ"ל:

רֹאשׁ חֹדֶשׁ נַמִּי אִיקְרִי מוֹעֵד (במדבר כט, לט). הנה מלבד שלעתיד יהיו כל ראש חודש מועדים גמורים אחר גמר תיקון עון העגל כנודע הנה גם לעת עתה איכא טעמא לקראו מועד בשביל שקביעות המועדים תלויים בו.

תוס' ד"ה קס"ד כל חד מחברי' גמר כו'. לולי דברי תוס' יש לומר כך דבל"ז לא היה קשה עצרת ויו"כ מא"ל דהנה בתחלה כתיב ר"ח ואחר כך פסח דכתיב ביה ושעיר ואחר כך עצרת כתי' שעיר ואחר כך ר"ה ושעיר ואחר כך יו"כ שעיר ואחר כך סוכות ושעיר והשתא ילפינן פסח מר"ח לטהור שאכל הטמא וסוכות מיו"כ לאין בה ויש בה ואשתייר עצרת ע"כ לאין בה ואין בה וילפינן ר"ה מיניה והדר ילפינן כולהו מהדדי בבנין אב וליכא למיפרך מידי כיון דבכל אחד איכא רגל דפסח ידעינן לטהור שאכל הטמא וכן ידעינן סוכות לאין בה ויש בה וכן עצרת ור"ה לאין בה ואין בה וליכא למיפרך מרגל ארגל ולק"מ רק דהוה למד מלמד ומסיק דכולהו מקמא גמרינן והשתא קשה עצרת ויו"כ מאי איכא למימר:

א"נ יש לומר דרב חמא נמי ס"ל הקושיא דמועדיכם וכן משמע במנחות ס"פ ר' ישמעאל דכ"ע ס"ל הך הקישא דקרבנות רגלים דוחין שבת ע"ש. אלא דהיה קשה לו ר"ח לא אקרי מועד ולא הוה ס"ל כשינויי' דאביי דר"ח נמי אקרי מועד. לכן הוה משני מושעיר והשתא ילפינן כולהו רגלים מחיצון דיו"כ ויו"כ מינייהו בהקישא דמועדיכם והדר ילפינן פסח בר"ח מושעיר וכולהו י"ט מיניה בהקישא דמועדיכם וגם ר"ח מפסח ולק"מ עצרת ויו"כ מא"ל דהרי מהקישא דמועדיכם נפקא לכן מקשה רק דהוה למד מלמד וכיון כולהו מקמא גמר א"כ ע"כ לית ליה מועדיכם מקשה עצרת ויו"כ מא"ל ודו"ק:

גמ' אמר ר' יוחנן ומודה ר"מ בשעיר הנעשה בפנים כו'. נלע"ד דקמ"ל דלא נימא דר"מ ע"כ לית ליה דרשא דאחת בשנה דאל"ה קשה חיצון נמי איך איתקש לרגלים לכפר כפרתן והן מכפרין כפרתו הא גבי דידיה נמי כאלו כתיב אחת מדאיתקש לפנימי קמ"ל דודאי דרש אחת גבי פנימי, וגבי חיצון היינו טעמא דעדיף ליה הקישא דמועדיכם מהקישא דמלבד חטאת הכיפורים וכמ"ש תוס' לעיל סוף ד"ה כדאמר רב חמא ע"ש ועי' מ"ש לקמן בסמוך אי"ה וק"ל:

בשלמא דר"ח לא מכפרי אדרגלים כו'. יש לישב לשון בשלמא דקאמר הנה הת"ח כ' לעיל ט' ע"ב לישב קו' תוס' ד"ה וניכפר ציץ כו' כ' ז"ל דליכא למידרש עון א' ולא ב' אלא פעם אחד או בר"ח או בציץ אבל ב' פעמים ליכא למידרש דכיון דאיצטרך למכתב בחד מינייהו עון ע"כ באידך נמי נכתוב בהאי לישנא משום גז"ש עון עון. אלא מסברא דרשינן עון דכתיב גבי ר"ח דלגבי ציץ לא איצטרך דהרי כבר כתיב אותה ע"ש. והנה המהרש"א כ' לעיל בתוס' ד"ה רב אשי וכו' דר"מ דריש נמי אותה נושא עון ולא אחר אך ס"ל דקאי אציץ ולא ארגלים משום הקישא דמועדיכם ע"ש והא"ש דקאמר בשלמא דודאי אי הוה קשיא מר"ח דיכפר ארגלים ועון דר"ח לא הוה דרשינן אלא הוה דרשינן עון דגבי ציץ א"כ היה קשה דנכפר ר"ח אדרגלים אזי לא היה קשה נכפר רגלים אדר"ח דאיכא למימר אותה נושא עון ולא אחר ואין לומר דילמא אציץ קאי מיעוטא ולא ארגלים דאיכא הקישא ז"א דהא גבי ציץ כבר תי' עון אם כן אייתר אותה ע"כ למעט רגלים. אבל באמת מר"ח לק"מ דעון דכתיב גבי ר"ח דרשינן דמשו"ה אינו מכפר נמי אציץ א"כ קשה בהפך נכפר רגלים אדר"ח וא"ל אותה כתי' ז"א דלמעוטי אציץ היא דממעט אבל לא לאפוקי מהקישא דרגלים. ומשני אפ"ה אותה כתיב וצ"ל דס"ל כדרב אשי דציץ אימעט מקדשים ולא עדה עדה ולא קדשים ודו"ק:

בשלמא דרגלים לא מכפרי אדיום כיפורים כו' והא כי כתב אחת בשעיר הנעשה בפנים כתי'. וצ"ע דהא ע"כ גם המקשן ידע הקישא דמלבד חטאת הכיפורים שהרי לכך נקט בקושי' אחת בשנה. גם לתרץ קו' תוס' ד"ה אלא כו'. והנראה בשלמא אחת בשנה ידע אף ע"ג דלא כתיב בחיצון גופיה מ"מ איתקש לפנימי עדיף הך הקישא מהקישא דמועדיכם משום דסברא הוא דלא יכפרו רגלים אדיום כיפורים שהרי כפרתו מרובה נהי דאין משיבין על ההיקש מ"מ מהני הפירכא לברורי הקישא ולדחות הקישא דמועדיכם מקמי הקישא דמלבד חטאת הכיפורים אבל דיוה"כ ניכפרו אדרגלים קשה שפיר דמנ"ל למדחי הקישא דמועדיכם מקמי הקישא דמלבד חטאת הכיפורים כיון דלא כתי' אחת בגופיה וא"ל ה"נ סברא הוא שלא יכפר חיצון אדרגלים דתדירי ג' פעמים בשנה ומהן ח' ימים זה אחר זה ז"א עיין לקמן י"א ע"ב תוס' ד"ה ר' שמעון כו' דחיצון כולהו מקרי ולא שייך תדיר ואפ"ה משני הש"ס הקישא דמלבד חטאת הכיפורים. ואפ"ה משום כיון דע"כ הקישא דמועדיכם היקש למחצה היא שהרי רגלים לא מיכפרי אדיו"כ אם כן ממילא עדיף שיהיה הקישא דמלבד חטאת הכיפורים היקש גמור ודו"ק:

ומאי דקאמר הש"ס בשלמא דרגלים לא מכפרי אדיו"כ כו' יש לישב כך דודאי אי הוה רגלים מכפרין אדיו"כ לא הוה קשה דיו"כ יכפר אדרגלים היינו אין בה ואין בה ז"א דמנ"ל דרגלים מכפרים כלל אאין בה ואין בה אלא משום דאם כן אמאי ליכפרו אבל אי הוה מכפרי אאין בה ויש בה אם כן תו ליכא הוכחה דמכפרי אאין בה ואין בה ולא הוה קשה לכפר חיצון אדרגלים הקצרתי ודוק:

ניכפרו אדיום הכפורים. על כפרת שעיר הנעשה בחוץ שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף: הא אמרינן. לקמן אחת בשנה כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה ואע''ג דהאי בשעיר הפנימי כתיב הא איתקוש להדדי כדאמר במתני': קס''ד כל חד וחד מחבריה גמר. של פסח הסמוך לר''ח גמר מר''ח לכפר על הטהור שאכל את הטמא ובר''ח ס''ל לר''מ כר''ש ושל סוכות הסמוך לשל יום הכפורים גמר מדיום הכפורים לשאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף ושל יום הכפורים משל סוכות לאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף והדר גמרי כולהו כל חד וחד מדסמיך ליה עליונים מתחתונים ותחתונים מעליונים: למד מן הלמד. בהיקש קאמר והני כולהו היקשא נינהו: כולהו. מר''ח גמר לטהור שאכל את הטמא וראש חדש מינייהו לשאין בה ידיעה כלל וכולהו מדיום הכפורים לאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף וכן הוא מהן לשאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף: איברא. באמת: קרא עלי מועד. במסכת תענית (דף כט.) תמוז דההיא שתא של שנה השניה ליציאת מצרים שנשתלחו בה מרגלים בעשרים ותשעה בסיון מלויי מליוהו לתמוז לפיכך אירע בו יום חזרת מרגלים בשמונה באב ויבכו העם בלילה ההוא בתשעה באב בכו בכיה של חנם והוקבעה להם בכיה לדורות: לשבור בחורי. בחורבן הבית: וכפרתו שיירה. שלא הזכיר כאן יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף בכפרה של אלו: ה''ג אחת לא משמע ליה'. דכי כתיב אחת בשעיר הנעשה בפנים כתיב: אלא לעולם אחת משמע ליה נמי אחיצון דהא איתקוש ושאני הכא דאמר קרא כו'. הכי פירושא אחת דסיפיה דקרא דממעטינן מינה שאין אחר מכפר כפרתו דסמיך יכפר לבשנה משמע ליה נמי אחיצון דהא בשעיר פנימי כתיב ביה כדכתיב מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר

ואיתקוש שעירי רגלים לשעירי ר''ח. ואם תאמר ה''ל דבר הלמד בג''ש דר''ח מציץ וחוזר ומלמד אדרגלים בהיקש ופלוגתא היא דרב פפא ומר זוטרא באיזהו מקומן (זבחים דף נ.) ואי הוה אמר דפנימי נמי איתקוש בהאי היקשא דמועדות שהוזכר בסדר קרבן מוספין דכתיב מלבד חטאת הכפורים הוה אתי שפיר דהשתא איתקש רגלים לפנימי דמכפר אטומאת מקדש וקדשיו אבל קשה לר''ש בן יהודה ולר''מ דאית להו דרגלים מכפרים אטהור שאכל הטמא היכי ילפינן הא בהיקש מר''ח ר''ח גופיה לא ילפינן ביה הך כפרה אלא מג''ש מציץ וע''ק אי פנימי נמי איתקש בהאי היקשא אמאי איצטריך לרבי יהודה חטאת לה' חטא שאין מכיר בו אלא ה' הא איתקש ר''ח ורגלים לפנימי דמכפר אטומאת מקדש וקדשיו וליכא לאוקמה בהו אלא באין בה ואין בה וי''ל כיון דציץ לאו עבודה היא אלא תכשיט חוזר ומלמד דהא דלמד אינו חוזר ומלמד היינו בעבודה עצמה אבל קשיא לר''מ היכי יליף בר''ח ורגלים אין בה ויש בה מחיצון הא חיצון גופיה לא גמרינן אלא משעיר הפנימי שמכפר על דבר שיש בה ידיעה ותירץ ר''ת בספר הישר דכיון דהך היקשא דמועד הוי היקשא גמור לחיצון ורגלים מר''ח לענין חטא שאין מכיר בו אלא ה' דכתיב ביה בהדיא עבדינן היקשא לכולה מילתא אפילו לדברים דלא גמר אלא בהיקש ממקום אחר וכן מוכח בסוף פרק איזהו מקומן (שם דף נז.): קס''ד דכל חד וחד מחבריה גמר איני והאמר רבי יוחנן וכו'. השתא לא קשיא עצרת ויום הכפורים מא''ל כדפריך בסמוך משום דכיון דכל חד וחד מחבריה גמר אפילו להך דלא כתב ביה נמי שעיר ושעיר יליף מהך דלעיל הואיל והך דלקמיה כתב ושעיר אבל לקמן פריך שפיר דכיון דכולהו מר''ח גמרי לא מצי למילף עצרת ויום הכפורים דלא כתב בהו ושעיר הואיל ויש הפסק בינם ובין ר''ח: אלא דרגלים ניכפרו אדר''ח. הא דלא פשיטא ליה דרשה דאותה כמו דרשה דעון משום דר''ש בן יהודה דריש עון ולא דריש אותה וכן צריך לפרש בסמוך גבי דרשה דאחת דפשיטא ליה טפי דרשה דאחת בשנה מדרשה דאחת יכפר: מהו שיקרבו זה בזה. של ר''ח זה בר''ח אחר או של רגל זה ברגל אחר ניחא לכולהו שיקרבו ותימה דבעיא היא בפ''ק דזבחים (דף ו.) אי מכפר עולה אעשה דלאחר הפרשה והשתא אי לא מכפר היאך יקרב הא לא הופרש על טומאה שאירעה בין זה לזה וי''ל דהכא כיון דנאבד נעקר הפרשתו ואחר שהופרש במקומו כיפר על עבירות שהיה לו לזה לכפר וכשיבא ר''ח תחול עליו הפרשה לעבירות שעברו קודם לכן והא דמייתי התם מכבשי עצרת ולא אמרי' כשנשחט הראשון איגלאי מילתא שלא תחול על השני הפרשה עד שעת שחיטה לא דמי כלל לשעיר שאבד דכבשי עצרת על דעת כן הופרשו שישחטו זה אחר זה:

שבועות י ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף י - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד