שבועות ט ע"ב

הא גמרינן [הרי למדים אנו] שעיר של ראש חדש משעיר של יום הכפורים ולא פרכינן [ואין אנו מקשים]! על כך יש להשיב: התם [שם] בשעיר ראש חודש, כפרה עצמה מיכתב כתיבא [כתובה היא], ששעיר זה מכפר על חטא שאין בו ידיעה כלל, כפי שלמדנו מ"לחטאת לה' ", והלימוד משעיר יום הכיפורים גלויי מילתא בעלמא [גילוי דבר בלבד] הוא, אבל הכא [כאן], בשעירי הרגלים, שאין אנו יודעים מן הכתוב שהם באים לכפר על חטא שאין בו ידיעה כלל, ואנו רוצים ללמוד משעיר יום הכיפורים, איכא למימר כולה מילתא לא גמרינן [אפשר לומר שאת כל הדבר אין אנו למדים] שהרי, כאמור, מרובה כפרתו של שעיר יום הכיפורים!

אלא מנין למדים דינם של שעירי הרגלים — כדאמר [כמו שאמר] ר' חמא בר' חנינא בהסבר שיטתו של ר' מאיר במשנה, שהיה יכול לכתוב במוספי הרגלים רק "שעיר", וכתוב בהם "ושעיר", ובא ו' החיבור להקיש את כולם יחד, לומר שדינם שווה. הכא נמי [כאן גם כן] לשיטת ר' יהודה, נלמד מן השינוי, שלא כתב "שעיר" אלא "ושעיר", ואיתקיש [והוקשו] על ידי כך שעירי רגלים לשעירי ראשי חדשים, שנזכרו תחילה באותה פרשה: מה שעירי ראשי חדשים אינן מכפרין אלא על טומאה שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, אף שעירי הרגלים אינן מכפרין אלא על טומאה שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: כי [כאשר] אמר ר' יהודה ששעירי ראשי חודשים ושל רגלים מכפרים על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, האם הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא בחטא שאין סופו ליודע, שהשגגה שבו היתה כזו שאינה יכולה להיוודע כלל, אבל חטא שסופו ליודע — כמי שיש ידיעה בסוף דמי [נחשב], ודבר זה שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר עליו. או דלמא [שמא] אפילו חטא שסופו ליודע — השתא מיהא [עכשיו על כל פנים] חטא שאין מכיר בו אלא ה' קרינא ביה [קוראים אנו בו]?

כדי לפתור בעיה זו מציעים: תא שמע [בוא ושמע], דתניא [ששנויה ברייתא]: על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף וחטא שסופו ליודע — שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרים, אלו דברי ר' יהודה. ונפתרה איפוא השאלה, שהרי בפירוש אמר ר' יהודה שגם חטא שסופו להיוודע מתכפר בזה, כיון שעכשיו אינו ידוע.

א שנינו במשנה, ר' שמעון אומר: שעירי הרגלים מכפרין על טומאה שאין בה ידיעה תחילה וסוף, אבל לא שעירי ראשי חדשים, ועל מה שעירי ראשי חודשים מכפרים — על הטהור שאכל בשר קדשים טמא.

אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' שמעון, אמר קרא [הכתוב]: "ואתה נתן לכם לשאת את עון העדה" (ויקרא י, יז), והאי קרא [ופסוק זה] בשעיר של ראש חדש כתיב [נאמר], ויליף [ולמד] בגזירה שווה "עון" "עון" מציץ: נאמר כאן "עון", ונאמר להלן בענין הציץ "עון" ("והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים". שמות כח, לח), מה להלן בציץ, מדובר בכפרה על טומאת בשר ("הקדשים"), אף כאן בשעיר ראש חודש, הוא כפרה על טומאת בשר.

ושואלים: אי [או] מה להלן מדובר רק בעולין, שהציץ רק מרצה על קרבנות שהועלו על המזבח בטומאה, שיעלו לרצון ולא יצטרכו להקריבם שנית, אף כאן בעולין, ולא בנאכלים כשהם טמאים! ומשיבים: בשעיר ראש חודש "עון העדה" כתיב [נאמר], משמע שהכפרה היא לאנשים האוכלים מן הקודש הטמא, ולא בריצוי הקרבנות.

ושואלים: מכדי מיגמר גמרי מהדדי [הואיל והם למדים זה מזה] בגזירה שווה, נאמר כי נכפר [יכפר] שעיר של ראש חדש אדידיה ואדציץ [על שלו, על מה שהוא מכפר, ועל מה שהציץ מכפר]. נפקא מינה [יוצא מכאן הבדל] להיכא [להיכן, למקרה] שנשבר הציץ, שבמקומו יכפר שעיר ראש חודש! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] בשעיר ראש חודש: "לשאת את עון העדה", לומר: עון אחד בלבד הוא נושא, ואין נושא שני עונות.

ושואלים מצד שני: ונכפר [ויכפר] ציץ אדידיה [על שלו, על הדברים שהוא מכפר] ועל מה ששעיר ראש חדש מכפר. נפקא מינה [יוצא מכאן הבדל] לענין טומאה שאירעה בין זה לזה כלומר, בין הבאת שעיר של ראש חודש אחד לשעיר של ראש חודש הבא! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: "אתה נתן לכם לשאת את עון העדה", לומר: אותה נושא עון, דווקא חטאת זו מכפרת על עוון זה, ואין אחרת נושא עון זה.

רב אשי אמר ראיה נוספת: כתיב הכא [נאמר כאן] בשעיר ראש חודש "עון העדה" להדגיש: דווקא עוונה של עדה, ולא עוון קדשים, והתם כתיב [ושם, בענין הציץ, נאמר] "עון הקדשים" — לומר לרצות על עוון הקדשים ולא עוון עדה, ולכן כל אחד מהם מכפר על דבר לעצמו.

ושואלים: אשכחן [מצאנו איפוא] לענין שעירי ראשי חדשים דמכפרי [שמכפרים] על טהור שאכל את הטמא, שעירי רגלים דמכפרי [שמכפרים] על עבירה שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף מנלן [מנין לנו] לפי שיטת ר' שמעון?

ומשיבים: כדאמר [כמו שאמר] ר' חמא בר' חנינא להלן בשיטת ר' מאיר: "שעיר" "ושעיר", שלמדים מו' החיבור שבשעירי המוספים (במדבר כח—כט) להקישם זה לזה, הכא נמי [כאן גם כן] נאמר "שעיר" "ושעיר",

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ט - ב

וכי תימא, כיצד פרכת מה ליום הכיפורים שכן כפרתו מרובה, והרי הא גמרינן ראש חודש מביום הכיפורים, ולא פרכינן מידי?

תריץ: התם, דילפינן ראש חודש מיום הכיפורים, לא את עצם הכפרה למדנו מיום הכיפורים, שהרי כפרה עצמה מיכתב כתיבא בשעירי ראש חודש. ואדרבה, מדכתיב בהו "חטאת לה'", ודרשינן שכל חטא שאין החוטא יודע ממנו כלל אלא ה' בלבד, שעירי ראש חודש מכפרים עליו. הרי כל החטאים בכלל, בין הקלים ובין החמורים.

ומה דילפינן לשעירי ראש חודש מיום הכיפורים, גילויי מילתא בעלמא הוא, שכשם שהשעיר החיצון כשלעצמו מכפר רק על טומאת מקדש וקדשיו אף שעירי ראש חודש אינם מכפרים אלא על טומאת מקדש וקדשיו. [ומובן דליכא למיפרך מה ליום הכיפורים שכן עיצומו של יום מרובה כפרתו, שהרי לא את עצם הכפרה של שעיר ראש חודש אנו למדים מיום הכיפורים אלא, אדרבה, את צימצומה לטומאת מקדש וקדשיו בלבד]!

אבל, הכא, בשעירי הרגלים, שלא התפרש בהם על מה הם באים לכפר, איכא למימר דכולה מילתא לא גמרינן מיום הכיפורים, שאי אפשר ללמוד מיום הכיפורים שהם מכפרים אפילו על עוון חמור שיש בו כרת, וכגון טומאת מקדש וקדשיו, משום דאיכא למיפרך: מה ליום הכיפורים, שכן עיצומו של יום מרובה כפרתו!

ומסקינן: אלא, הא דאמרינן דשעירי הרגלים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו, מהכא ילפינן: כדאמר רבי חמא ברבי חנינא: "שעיר" בלבד, בלא תוספת וי"ו החיבור היה הכתוב יכול לומר בכל שעירי חטאות הציבור, אך כתיב בכולן "ושעיר" [בתוספת האות ו']. ובא הכתוב להקיש את כל השעירים להדדי [על ידי הלימוד של וי"ו מוסיף על ענין ראשון]. ואם כן, הכא נמי, גם כאן נדרוש שעיר - ושעיר, ואיתקוש בכך שעירי רגלים לשעירי ראש חודש - מה שעירי ראשי חדשים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו, אף שעירי הרגלים מכפרים אפילו על טומאת מקדש וקדשיו.

ותו ילפינן, אליבא דרבי יהודה - מה שעירי ראשי חודשים אינן מכפרין אלא על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, אף שעירי הרגלים אינן מכפרין אלא על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף!

איבעיא להו: כי אמר רבי יהודה ששעירי ראשי חודשים ורגלים מכפרים על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, הני מילי בחטא שאין סופו ליודע לעולם, אבל חטא שסופו ליודע [וכגון שראוהו אנשים אחרים שנטמא ונכנס למקדש (רש"י), ויכולים לומר לו, אלא שעדיין לא אמרו לו], הרי הוא כמי שיש בו ידיעה בסוף, דמי, ושעיר הנעשה בחוץ ויום הכיפורים מכפר עליו, ולא שעיר ראש חודש. או דלמא, אפילו חטא שסופו ליודע, השתא מיהא, "חטא שאין מכיר בו אלא ה'" קרינא ביה, ושעיר ראש חודש יכפר עליו!?

תא שמע: דתניא: על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, וחטא שסופו ליודע - שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרים, דברי רבי יהודה!

שנינו במשנה: רבי שמעון אומר שעירי הרגלים מכפרין על אוכל קודש או על נכנס למקדש בטומאה. אבל לא שעירי ראש חודש, שאין כפרתן אלא על טהור שאכל בשר קודש טמא.

אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: מאי טעמיה דרבי שמעון? - דאמר קרא "ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה". והאי קרא בשעיר דראש חודש כתיב [בשעיר שנשרף בראש חודש ניסן, שהיה שמיני למילואים]. ויליף רבי שמעון בגזרה שוה עון - עון מציץ של אהרן הכהן: נאמר כאן, בשעיר ראש חודש "עון". ונאמר להלן בציץ "ונשא אהרן את עון הקדשים". מה להלן אין הציץ מרצה אלא על טומאת בשר [שהוקרב על המזבח כשהוא טמא, וכמו כן על דם שנטמא ונזרק על המזבח, או חלב טמא שהוקטר על המזבח] שיעלה הקרבן לרצון על אף שהקריבוהו שלא כדין בטומאת הקרבן. אף כאן, לא יכפר השעיר של ראש חודש אלא על טומאת בשר. שנטמא בשר הקודש ואכלו הטהור!

ואי פרכת: אי מה להלן אינו מרצה הציץ על האדם, אלא רק על העולין להקרב על המזבח, שיוכשרו להתקבל לרצון, אף כאן לא יכפר שעיר ראש חודש על עון האוכל בשר קודש טמא אלא על העולין, וזאת, במקרה ונשבר הציץ ואינו יכול לרצות, שאז יירצה שעיר ראש חודש על בשר וחלב שהוקטרו בטומאה!?

תריץ - "עון העדה" כתיב בשעיר ראש חודש, ללמדנו שהכפרה מתייחסת לאדם החוטא ולא לריצוי העולין על המזבח.

ופרכינן: מכדי, מיגמר גמרי הרי נלמדים שעיר ראש חודש וציץ מהדדי בגזירה שוה, ואם כן, נכפר שעיר דראש חודש אדידיה, על עון האדם האוכל בשר טמא, ואדציץ, שגם את ריצוי הציץ יעשה השעיר, נפקא מינה - להיכא דנשבר הציץ, שאינו מכפר אז, שבאותו זמן יכפר שעיר ראש חודש על שניהם? ומשנינן: אמר קרא "עון" - עון אחד הוא נושא, ואין נושא ב' עונות!

ותו פרכינן: ונכפר ציץ אדידיה, על העולין בטומאה, ואדראש חודש, על האוכל בשר קודש טמא, נפקא מינה - לטומאה דאירעה בין ראש חודש זה לראש חודש זה, שתועיל כפרת הציץ לאדם החוטא בטומאת בשר במשך כל החודש?

ומשנינן: אמר קרא בשעיר ראש חודש "אותה נתן לכם לשאת את עון העדה" - "אותה" חטאת ראש חודש, רק היא תהיה נושא עון העדה, ואין אחר נושא עון העדה!

רב אשי אמר: בתרווייהו איכא ה"א הידיעה יתירה, ללמדך מיעוטא:

כתיב הכא בשעיר ראש חודש "עון העדה", לומר לך - עון עדה ולא עון קדשים!

והתם בציץ, כתיב "עון הקדשים", לומר לך - עון קדשים ולא עון עדה!

וממשיכה הגמרא לדון: אשכחן לרבי שמעון שעירי ראשי חדשים דמכפרי על טהור שאכל את בשר הקודש הטמא.

שעירי רגלים, דמכפרי על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, מנלן לרבי שמעון?

כדאמר רבי חמא ברבי חנינא, שיש היקש מאות וי"ו החיבור המיותרת של שעיר - ושעיר להקיש את כל השעירים להדדי, הכא נמי נילף שעיר - ושעיר,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Don’t we derive the atonement of the goat of the New Moon through a comparison to the goat of Yom Kippur and we did not refute it by saying that the atonement of the goat of Yom Kippur is more extensive, that is not relevant: There, with regard to the goat of the New Moon, the basic fact that it provides atonement is written in the verse, as Rav Yehuda explains above, and the comparison to the goat of Yom Kippur is merely revealing a matter, i.e., it teaches in what way its atonement is limited. But here, with regard to the goats of the Festivals, the verse does not mention any details about atonement, so it is valid to say that we do not derive the entire matter from the comparison to the goat of Yom Kippur, as it provides a more extensive atonement.

Rather, the atonement of the goats of the Festivals is derived just as Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, says in explanation of the opinion of Rabbi Meir (10a): The matter is derived from the fact that with regard to the goat of the Festivals (see Numbers, chapters 28–29) the verses that mention the goat could have simply stated: A goat, but instead state: “And a goat.” Here too, the fact that the verse could have simply stated: A goat, but instead states: “And a goat,” indicates that the goats of the Festivals are juxtaposed with the goat of the New Moon, which are mentioned at the beginning of that passage, and teaches that they all effect a similar atonement. Just as the goats of the New Moon atone only for cases in which one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end, so too, the goats of the Festivals atone only for cases in which one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end.

A dilemma was raised before the Sages: When Rabbi Yehuda says that the goats of the New Moons and the Festivals atone for cases in which one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end, does that statement apply only to a sin that will never eventually become known, e.g., where no one was present when the person became ritually impure, but with regard to a sin that will eventually become known, it is considered to be like a case of one who has awareness of his sin at the end, and therefore only the goat whose blood presentation is performed outside the Sanctuary and Yom Kippur itself atone for it? Or perhaps, even with regard to a sin that will eventually become known, right now, at least, before it becomes known, I can call it a sin of which only God is aware, and therefore the goats of the New Moons and the Festivals atone for it.

The Gemara concludes: Come and hear a resolution of this dilemma, as it is taught in a baraita: For a case in which one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end, and it is a sin that will eventually become known, the goats of the Festivals and the goats of the New Moons atone. This is the statement of Rabbi Yehuda.

§ The mishna teaches: Rabbi Shimon says: The goats of the Festivals atone for a case in which one never had awareness of his transgression, but the goats of the New Moons do not. Rather, the latter atone for a ritually pure person who unwittingly partook of ritually impure sacrificial food.

The Gemara elaborates: Rabbi Elazar says that Rabbi Oshaya says: What is the reasoning of Rabbi Shimon? The verse states: “And He gave it to you to bear the sin of the congregation” (Leviticus 10:17), and this verse is written with regard to the goat of the New Moon. And its capacity to atone is derived from the frontplate through a verbal analogy between the words “sin” in this verse, and the word “sin” stated with regard to the frontplate. The verse there states: “And it shall be on Aaron’s forehead and Aaron will bear the sin of the sacred offerings” (Exodus 28:38). The verbal analogy teaches as follows: It is stated here, with regard to the goat of the New Moon: “Sin,” and it is stated there, with regard to the frontplate: “Sin.” Just as there, in the verse in Exodus, the atonement is for a sin involving the ritual impurity of sacrificial meat, i.e., where such meat is placed on the altar, so too here, in the verse in Leviticus, the atonement is for a sin involving the ritual impurity of sacrificial meat, i.e., where a ritually pure person partakes of it.

The Gemara asks: If the two cases are to be compared, then one could take the comparison further: Just as there, in the verse in Exodus, the atonement is only for meat that ascends upon the altar, so too here, in the verse in Leviticus, the atonement is only for meat that ascends upon the altar. The Gemara rejects this suggestion: It is written with regard to the goat of the New Moon: “To bear the sin of the congregation.” This indicates that it atones for the personal sin of partaking of sacrificial meat that was to be consumed by an individual, which became ritually impure.

The Gemara suggests: Now, the atonement of the goats of the New Moon and that of the frontplate are derived from one another by a verbal analogy. If so, let the goat of the New Moon atone for itself, i.e., for the cases that it normally atones for, and for that which the frontplate normally atones for, and the practical difference will be in a case where the frontplate was broken. The Gemara answers: The verse states with regard to the goat of the New Moon: “To bear the sin of the congregation,” which indicates that it bears, i.e., atones for, only one sin, but it does not bear two sins.

The Gemara suggests: But let the frontplate atone for itself, i.e., for those cases that it normally atones for, and for that which the goats of the New Moon normally atone for, and the practical difference will be in a case of the defiling of the Temple or its sacrificial foods that occurred between the goat offering of this New Moon and that New Moon which follows. The Gemara answers: The verse states with regard to the goat of the New Moon: “And He gave it to you to bear the sin of the congregation,” which indicates that it bears, i.e., atones for, that sin, but another does not bear that sin.

Rav Ashi states another proof for the opinion that each atones in a different case: It is stated here with regard to the goat of the New Moon: “The sin of the congregation,” which indicates that it atones for the sin of the congregation, but not for the sin involving sacred offerings. And there, with regard to the frontplate, it is written: “The sin of the sacred offerings,” which indicates that it atones for the sin involving sacred offerings, but not for the sin of the congregation.

The Gemara says: We found a source for Rabbi Shimon’s opinion about the goats of the New Moons, that they atone for a ritually pure person who partook of ritually impure sacrificial food. From where do we derive his opinion about the goats of the Festivals, that they atone for cases of the defiling of the Temple or its sacrificial foods in which one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end?

The Gemara answers: It is derived just as Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, says, in explanation of the opinion of Rabbi Meir (10a): The fact that with regard to the goat of the Festivals the verses that mention the goats could have simply stated: A goat, but instead state: “And a goat,” teaches that the goats of the Festivals effect an atonement similar to that of the goat of the New Moon that is mentioned at the beginning of that passage. Here too, the fact that the verse could have simply stated: A goat, but instead states: “And a goat,” teaches that the goats of the Festivals effect an atonement similar to that of the goat of the New Moon, which is mentioned at the beginning of that passage.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וכיון דכתיב ושעיר וי"ו מוסיף ואתקש שעירי רגלים לשעירי ראשי חדשים במה שאלו מכפרים אלו מכפרים.

איבעיא להו כי קאמר ר' יהודה בחטא שאין סופו להוודע. אבל חטא שסופו להוודע כמי שיש בו ידיעה לבסוף דמי. ושעיא הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר וכו'. ופשטנא מהא דתניא על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף בחטא שאין סופו להוודע שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרים דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר שעירי הרגלים מכפרין על שאין בה דידעה לא בתחלה ולא בסוף. מאי טעמא שעיר ושעיר ו' מוסיף ואתקש. ולא אשכחנן לה כפרה. במקום אחר. דמי שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים בר קרבן הוא. ומי שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף שעיר של יוה"כ בנעשה בחוץ מכפר על כרחך לא מכפרי שעירי הרגלים אלא על שאין בה ידיעה לא בתחלת ולא בסוף.

ושעירי ר"ח מכפרין על טהור שאכל בשר קדש טמא דברי ר' שמעון מאי טעמא יליף עון עון מציץ.

בשעיר ר"ח כתיב ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה וגו' ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה וגו' והיא חטאת דר"ח. ובציץ כתיב והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים וגו' וגרסי' בתחלת יומא (דף ז) על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון כו'. קתני מיהא בשר שנטמא ונקרב הציץ מרצה כך עון הכתוב בשעיר ר"ח מכפר על טהור שאכל קדש [טמא].

ודחינן אי מה בציץ אינו נושא אלא על און העולים על גבי המזבח. אף שעיר ר"ח אינו מכפר אלא על העולים. ופרקינן עון העדה כתיב כלומר עון העדה שהקרבן בא על עון העדה והיא החטאת שכפרתה באכילתה כדכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלין והבעלים מתכפרין. ואימא שעיר דר"ח מכפר בטהור שאכל קדש טמא ובעולים שנטמאו ונקרבו ונשבר הציץ ואינו מכפר יהא שעיר ר"ח מכפר בשניהם. ודחינן עון כתיב עון אחד הוא נושא ואינו נושא שתי עונות וכו'.

רב אשי אמר בשעיר ר"ח כתיב עון העדה ולא הקדשים. ובציץ כתיב עון הקדשים ולא עון העדה.

ואיתקוש שעירי ראשי חדשים לשעירי רגלים. פי' מה ראשי חדשים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו על שאין בה ידיעה כלל אף שעירי רגלים מכפרין על טומאת מקדשיו וקדשיו על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף ומקצת נוסחי דכתיב בהו מה שעירי ר"ח אינן מכפרים אלא על שאין בה ידיעה אף שעירי רגלים אינן מכפרי' אלא על שאין בה ידיעה כלל. משבשן דאנן עיקר כפרה צריכינן למיגמר.
ורש"י ז"ל כתב, שעירי ראשי חדשים למדין ומלמד שכל הלמדין בכל המדות חוזרין ומלמדין בהן חוץ מן הלמד בהיקש שאינו חוזר ומלמד בהיקש ודאי הכי הוא דהאי דבר הלמד בבנין אב וחוזר ומלמד בהיקש דהכי מפורש בפ' איזהו מקומן (זבחים נא,א).

ונכפר ראש חדש אדידיה ואמאי דעביד ציץ. ונפקא מינה היכא דנשבר הציץ. פי' לר' שמעון קאמרינן, דאמר בין עודהו על מצחו בין אין עודהו על מצחו מרצה ולרוחא דמילתא אקשי ולרבנן נפקא מינה להיכא דאין עודהו על מצחו דלא מכפר ציץ ומכפר ראש חדש וכשהציץ על מצחו הוא מכפר וראש חדש אין כפרתו צריכה אלא לשלו שהיא העיקר בו כמו שפירשתי למעלה וכן הא דאמרינן ונכפר ציץ אדידיה ואמאי דעביד ראש חדש ונפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה דראש חדש לא מכפר ואתי ציץ ומכפר הכי נמי קאמרי' הואיל וראש חודש הוא עיקר הכפרה בשלו מה יכפר הציץ טומאה שאירעה בין זה לזה וכי לא אירעה טומאה לא מכפר אלא לדידיה.

הא דאמרינן הכא כדאמ"ר חנינא שעיר ושעיר כו'. אי קשיא עצרת מאי איכא למימר אפשר דלאו דוקא אלא מואלה תעשו לה' במועדיכם סמוך ולקמן בדוכתה דייק טפי מהכא ומפרש לה ויש כיוצא בה בתלמוד ואפשר דבמה מצינו גמר וכדר' חנינא וכדכתיבנא לעיל.

ת"ש דתניא על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שאין סופן ליודע. כלומר על זו שאין סופה ליודע דוקא, ויש שגורסים ושאין סופם ליודע כלומר ועל זה ועל זה, ושתי הגירסאות בפר"ח ז"ל.

נפקא מינה להיכא דנשבר הציץ. לריבותא הקט הכי דאפילו למ"ד דאפילו אינו על מצחו אלא דתלי בסבתא מכפר נפקא מינה מיהא לנשבר הציץ.

הא דאמרינן עון העדה כתיב. פירוש על עון שהעדה חוטאים כי קאמר דהינו איש טהור שבעדה שאכל קדש טמא.

אותה נושא עון ואין אחר נושא עון. אמרו בתוס' רבותינו הצרפתים ז"ל דה"ה דהוה מצי לשנויי עון עון אחד הוא נושא ואינו נושא שתי עונות כדמשני לעיל בשל ר"ח, אלא משום דלקמן (שבועות י, א) איצטריך להאי דרשא נקט לה נמי הכא, ולי נראה דכיון דאתי' לאקשויי אמאי לא מכפר ציץ אדרש חדש, כל היכא דאשכחן בראש חדש גופיה מיעוטא דינא הוא טפי למילף מיניה גופיה ולא לאהדורי אמעוטי דשאר דוכתי, דהוה משמע דאי לאו ההוא מיעוטא הוה אפשר למימר דציץ מכפר אפילו אדר"ח ולפיכך עדיף ליה למימר דבשעיר ר"ח גופיה כתיב מיעוטא דאותה נושא עון ואין אחר נושא עון כנ"ל.

התם כפרה מיכתב כתיבה ביה יפה פירוש רש"י ז"ל דאע"ג דבשעירי רגלים כתיב לכפר עליכם מ"מ לא כתיבא כפרה דידהו בהדיא על מה מכפרין כמו בר"ח דכתי' ביה בהדיא לחטאת לה' חטא שאין מכיר בו אלא ה' וכללי הוא לכל העבירות וכן עיקר:

אלא כדאמר ר' חמא ב"ח שעיר ושעיר פי' הא דר' חמא איתמרא לקמן על דר"מ וק"ל דהא אידחי' התם ההיא דר' חמא ואיתוקמא דר"מ אהיקשה דאלה תעשו ליי' במועדיכם וכי תימא דהכא נמי סמכינן אההיא דמועדיכם ורישא דסוגייא דלקמן נקטינן הכא הא ליתא דהא ר"י לית ליה היקשא דבמועדיכם כדכתיבנא לעיל והנכון דכי איפריכא לקמן היינו משום פירכא דיו"הך כמו שפירש לנו ר"י ז"ל אבל הכא גבי רגלים לא איפריכא ואע"ג דלגבי עצרת לא כתיב ושעיר כבר פי' לנו ר"י ז"ל דלגבי עצרת לא בעי ושעיר דכולהו ג' רגלים כחדא הוא והא דנקטיה לקמן עצרת וי"והך מאי איכא למימר עיקר הפירכא מי"והך ועצרת כדי נסבה הילכך שפיר אמרינן הכא כדר' חמא דאע"ג דאידחי התם לא מידחי הכא ודכוותה בתלמודא בכמה דוכתי וחדא מנייהו בפ' חזקת הבתים כדאמר רבינא בלוקח ה"נ בלוקח כנ"ל:

מה שעירי ר"ח וכו' אף שעירי הרגלים וכו' פי' רש"י ז"ל דאע"ג דשעיר ר"ח לימד משעיר החיצון חוזר ומלמד על הרגלים דכי אמרינן אין למידין למד מלמד בקדשים ה"מ דבר הלמד בהיקש שאינו חוזר ומלמד בהיקש והכי איתא בפ' איזהו מקומן ור"ת ז"ל כתב עליו דבר מהכי נמי הו"מל הימנו ודבר אחר שאפילו בהיקש למדין למד מלמד כדאיתא בפ' איזהו מקומן פי' לדבריו ז"ל כי כשיש בלמד הראשון ב' דברים אחד מגופו ואמר שהוא למד בהיקש וחוזר ומלמד שניהם ביחד על למד ב' איידי דמלמד שלו מלמד נמי מה שלמד בהיקש וכן מוכיח שם וראיתי בחידושין מה שהקשה על רש"י ור"ת ז"ל למה להו כולי האי דהא בהדיא אמר תלמודא לעיל בהא דר' חמא לא הוי ילפותא אלא גלוי מילתא בעלמא הוא דכפרה בהדיא כתיב ביה קושייא גדולה היא עליהם אבל תמהני היאך יהא זה נעלם משני המאורות הגדולים והבשר עודנו בין שיניהם לכן נ"ל כי רש"י ור"ת ז"ל סוברים דכי אמר תלמודא השתא אלא כדאמר ר"ח שעיר ושעיר נאיד מההוא טעמ' דלעיל וס"ל דר"ח נמי מילף הוא כיון דבגופיה כתיב כללא לכל העבירות ומוקמינן לה לטומאת מקדש וקדשיו בלחוד כנ"ל ליישב פירש"י ור"ת ז"ל וכדאי הם לחזור זכות עליהם:

נ"מ להיכא דנשבר הציץ איכא דקשייא ליה למ"ל כולי האי לימא דנ"מ להיכא דאין הציץ על מצחו דק"ל דאין עודהו על מצחו אינו מרצה כדאיתא ביומא ולאו קושייא היא דההיא לר"י והכא לר"ש איירינן ואיהו סבירא ליה דאף אינו על מצחו מרצה כדאיתא במסכת יומא וזה ברור:

אמר קרא עון עון א' הוא נושא וכו' וא"ת ולישני בהא נמי דעון הקדשים כתיב ועון אחד הוא נושא ואינו נושא ב' עונות דהאי דרשא עדיפא ליה כדאשכחן לקמן בדר"ש בן יהודה דדריש עון אחד ולא דריש אותה ויש מתרצים דא"כ ג"ש דעון עון לא מופנ' ואפי' מצד א' דהא איצטריכו תרווייהו לדרשא דעון אחד הוא נושא והשתא מיהת הוי מופנה מצד אחד עי"ל דכי דרשינן עון א' הוא נושא ואינו נושא שתי עונות משמע ולא שתי עונות שוין הילכך לעיל דהוה פרכינן דלכפר ר"ח אדידיה ואדעביד ציץ דהוו תרווייהו כפרה שלימה שייך לומר ואינו נושא ב' עונות אבל הכא כי מכפר ציץ אדידיה ואדעביד ר"ח לא הוו כפרות שוות דאלו אדידיה נושא לגמרי ואדר"ח אינו אלא מגין וכי אתי ר"ח מיגמר כפרה לא משמע שיהא זה קרוי נושא ב' עונות להכי עדיף למידרש אותה נושא עון ואפי' לגמרי ואין אחר נושא אותה כלל פי' להגין:

רב אשי אמר הכא כתיב עון העדה והתם כתיב עון הקדשים פי' והא דכתיב בכל חד מנייהו למיעוטא דחבריה וקשה דהא משמע קצת דרב אשי לית ליה מאי דדרשינן אותה נושא ואין אחר נושא עון וא"כ מנ"ל לומר דרגלים לא מכפרי אדר"ח עד דאוקינהו בסמוך באין בה ואין בה וי"ל דאה"נ אלא דלרווחא דמילת' עביד האי שנוייא דאפי' לא ס"ל לר' יהודה טעמא דאותה וכסברא דרשב"י דלקמן נפקא ליה שפיר מדכתיב העדה וכתיב הקדשים עי"ל דנהי דאית ליה לרב אשי דדריש ר' יהודה אותה לענין דרגלים לא ליכפרו אדר"ת מ"מ לענין ר"ח וציץ לא דריש ליה כיון דאיתקוש בג"ש דעון עון וכל ג"ש היא ליתן את האמור של זה בזה להכי נפקא ליה מדכתיב עון העדה עון הקדשים דבג"ש גופא איכא מיעוטא ואי משום אותה מוקמינן ליה למעוטי דרגלים לא ליכפרו אדר"ח מה שעירי ר"ח אמרו בקודש כלומר לענין טהור שאכל קודש טמא אף שעירי רגלים אמר בקדש דהיינו אוכל קודש דטומאת הגוף דאילו להשוותם לגמרי דניכפרו רגלים לדר"ח ליכא למימר דהא כתיב בר"ח אותה למימרא דאותה נושא עון ואין אחר נושא עון הילכך עבדינן מה מצינו לשום קודש מיהת ניחא דמכפרים רגלים על אוכל קודש בטומאה מקדש מנ"ל וי"ל דממילא נפקא ליה כיון דבכמה כפרות לא חילק הכתוב בין קודש למקדש או דדריש היקשא דקודש ומקדש מדכתיב בכל קודש לא תגע או בג"ש דטומאתו טומאתו:

הציץ מרצה על קצת קרבנות הנעשין בטומאה ר"ל שמכשירן לרצון שאין הבעלים צריכים להביא אחר שנ' ונשא אהרן את עון הקדשים ועקר רצויו על טומאת הדברים הקרבים ר"ל על הדם או על החלב בכל הקרבנות ועל הבשר בעולה שנטמאו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון ונתקרבו בטומאתם אבל על טומאת אדם ר"ל על טמא שהקריב בטומאה ידועה אינו מרצה אלא בקרבנות שהטומאה דחויה בהם בצבור כגון טומאת מת בקרבנות הצבור שקבוע בהם זמן שטומאה זו מתרצית על ידי הציץ וכן מרצה בטומאת התהום לנזיר ועשה פסח כמו שיתבאר במקומו אבל טומאה ידועה בכל קרבן שאין הטומאה דחויה בו הרי זה חלל ועבודתו פסולה:

איבעיא להו על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף דקתני הני מילי בחטא שאין סופו להודע כגון שנטמא ולא ידע בטומאתו מעולם לא הוא ולא אחר אי נמי היה יודע בטומאתו ואכל בשר קדש וכסבור בשר חולין הוא ולא ידע מעולם שבשר קדש הוא לא הוא ולא אחר אבל חטא שסופו להודע כגון שהיו שם אחרים שהכירו בטומאתו והיו יודעין שזה הבשר שאכל בשר קדש הוא שאעפ"י שהוא לא ידע בתחלה ולא בסוף כשמודיעין אותו אחרים הרי יש שם ידיעה אי נמי כגון שנכנס בשביל טמא ולא היה יודע ששם טומאה ואכל בשר קדש ולא ידע שהוא טמא לא בתחלה ולא בסוף בסופו הרי הוא עתיד לידע שאותו שביל שנכנס בו שביל טמא הוא ושבטומאה אכל אותו בשר קדש שאכל כיון שסופו יודע ואעפ"י שעדיין לא ידע כמי שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף דמי ושעיר הנעשה בחוץ מכפר או דלמא כיון שעדיין לא ידע השתא חטא שאין מכיר בו אלא ה'. תא שמע דתניא על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף דחטא שאין סופו לידע שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרים דברי רבי יהודה אלמא בחטא שאין סופו לידע בלחוד הוא שמכפרים אבל בחטא שסופו לידע אין מכפרין. ואיכא נוסחי דאית בהו וחטא שאין סופו להודע ולהנהו נוסחי איפכא הוא דשמעינן מינה מדקתני סיפא וחטא שאין סופו להודע מכלל דהאי דקתני רישא על שאין בה ידיעה בתחלה ולא בסוף חטא שסופו להודע הוא והכי קתני על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף וסופו להודע וכן חטא שאין סופו להודע שעירי הרגלים מכפרין ושעירי ראשי חדשים מכפרין דברי ר' יהודה ר' שמעון אומר שעירי הרגלים מכפרין אבל לא שעירי ראשי חדשים. אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא מ"ט דר' שמעון דאמר קרא ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה וזה הפסוק בשעיר של ר"ח כתיב לפי שאותו היום שהוא יום שמיני למילואים התחיל שבו הרגיל אהרן לעבוד עבודה כדכתיב ויהי ביום השמיני וגו' אותו היום ר"ח היה דתניא בספרא אותו היום נטל עשר עטרות ראשון למעשה בראשית ראשון לעבודה וכו' ועל שעיר של ר"ח הי' דתניא בסיפרא דכתיב ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה וגו' מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה וגו' ועלה הוא דאמרינן השתא נאמר בשעיר של ראש חדש עון ונאמר להלן לענין ציץ ונשא אהרן את עון הקדשים מה להלן טומאת בשר פי' מה להלן לענין ציץ על טומאת בשר מרצה כדתניא על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון אף כאן לענין טומאה שעיר של ר"ח על טומאת בשר הוא מכפר ואיזה זה טהור שאכל בשר טמא שהוא בלאו דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. ואקשינן אי מה להלן עולין אף כאן עולין פי' מה להלן עולין לענין ציץ על בשר טמא שעולה לגבוה ונקרב על גבי המזבח הוא שמתרצה כדקתני בהדיא על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב וכו' קתני בשר דומיא דדם וחלב מה חלב ודם עולין למזבח אף כאן נמי בשר שעולה למזבח הוא שמכפר ולא על טהור שאכל את הטמא ואם תאמר והרי הציץ הוא שמרצה עליו נפקא מינה היכא דנשבר הציץ ומהדרינן עון העדה כתיב ועון העדה משמע דבר שאכלו אותו העדה ולא היה ראוי להם שיאכלו אותו ועל דא אמרינן עון העדה כתיב כלומר עון העדה שאכלו דבר שלא הי' ראוי להם שיאכלו אותו ולא עון המזבח שהועלה עליו דבר שלא היה ראוי להעלות עליו ויש מי שפירש הכי עון העדה כתיב כלומר הקרבן שהוא בא על עון החטאת העדה שאוכלין כהנים את בשרו כדכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלין והבעלים מתכפרים אם יאכלו הכהנים אותו בשר כשהוא טמא עליו שעיר זה מכפר (א"כ פירשו הא דתנן ועל טהור שאכל את הטמא קאי על הכהן שאכל חטאת בטומאה ע"כ הג"הה) וזה הפירוש אינו נכון חדא דהאי לשאת את עון העדה משמע העון עצמו שעליו מכפר שעיר של ר"ח והוא אכילת הבשר כשהוא טמא עליו ועל זה הפי' נמצא שלא על עון העדה עצמו מכפר שעיר של ר"ח אלא על עון שעליו נתקרב הקרבן מעיקרו הוא אומר ועוד שעל פי' הזה אטו חטאת מי ליכא נמי עולין והרי דמה ואמורין עולין הן על גבי מזבח וכיון שכן עדין יש להקשות מנ"ל שעל בשר החטאת שאכלו אותו הכהנים כשהוא טמא הוא ששעיר זה מכפר ודילמא על דם החטאת ואמוריה שעלו למזבח בטומאה הוא שמכפר הילכך זה הפירוש אינו נכון והפי' שפירשתי פי' יפה הוא ומבואר וראי' לדבר האי דאמרינן לבסוף רב אשי אמר הכא כתיב עון העדה ולא קדשים והכא כתיב עון הקדשים קדשים ולא עדה ומדעון קדשים על העון עצמו שעליו הציץ מרצה הוא אומר שהוא דם והחלב והבשר שנטמאו והקריבן על גבי מזבח בטומאה הוא אומר העדה על העון עצמו שעליו שעיר של ר"ח מכפר והוא עון אכילת בשר כשהוא טמא הוא אומר וזה ראי' לפי':

והדר דייקינן לר"ש שהוא אומר ששעירי ר"ח מכפרין על הטהור שאכל את הטמא ושעירי הרגלים מכפרין על טומאת מקדש וקדשיו כשאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף אשכחן שעירי ר"ח דמכפרין על טהור שאכל את הטמא מדכתיב את עון העדה וכדפי' שעירי הרגלים מנ"ל דמכפרין על טומאת מקדש וקדשיו כשאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף. ומהדרינן דאמר רבי חנינא שעיר ושעיר הכא נמי שעיר ושעיר כלומר מדהוה ליה למכתב ברגלים שעיר וכתיב ושעיר וי"ו מוסף על ענין ראשון שהוא שעיר של ר"ח ואשתכח דאתקוש שעירי הרגלים בהאי וי"ו מוסיף לשעירי ר"ח מה דראש חדש במילתא דקדש מכפר שהוא טהור שאכל את הטמא אף שעירי הרגלים נמי במילתא דקדש קא מכפר. וכי תימא לכפרו אדר"ח גופי' שהוא טהור שאכל את הטמא ונפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה הא אמרינן אותה נושא עון זה ואין אחר נושא עון זה הא אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו שהוא טמא שאכל בשר קדש טהור או שנכנס אל המקדש. וכי תימא ניכפרו בטומאת מקדש וקדשיו אהנהו אנפי דמכפרי שעיר הנעשה בפנים ושעיר הנעשה בחוץ די"הפ שהוא על שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף ועל שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף. הא אמרינן לענין יום הכפורים והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה וקסבר ר"ש דאע"ג דהאי קרא בשעיר הנעשה בפנים הוא דכתיב הא איתקש חיצון לפנימי דכתיב ביה בשעיר הנעשה בחוץ מלבד חטאת הכפורים וכדבעינן למימר קמן א"כ אמאי שעירי רגלים כלומר מה נשאר לנו בטומאת מקדש וקדשיו שמכפרים בו שעירי הרגלים בעל כרחיך על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף.

בד"ה כדאמר רב חמא כו' אי בבנין אב דשאר רגלים תפשוט מהכא דבר הלמד כו' עכ"ל כתב מהר"י אבן ל"ב ומאי קושיא והלא שפיר מצינן למילף עצרת מר"ח וכ"ת מה לר"ח שכן תדיר שאר רגלים יוכיחו כמ"ש התוס' לעיל דאפילו דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בבנין אב ליוכיח אי ליכא פירכא נמי ליוכיח והכא מאי פירכא איכא ליוכיח ע"כ תוכן דבריו ונראה דלאו קושיא היא שלא כתבו כן אלא לעיל דיליף מר"ח ופרכינן מה לר"ח שכן תדיר ועבדינן דיוה"כ ליוכיח די"ה לא אתי מר"ח אלא חיצון אתי מפנימי אבל הכא כיון דרגלים גופייהו מראש חדש קאתו לית לן למימר ביה שיהיה יוכיח אפרכת ר"ח כיון דאינהו גופייהו מראש חדש קאתו ודבר הלמד בהיקשא אינו חוזר ולמד בבנין אב ודו"ק:

וכתב עוד מהר"י אבן ל"ב למאי אצטריך להו לתוס' לאקשויי מפ' איזהו מקומן והלא בסוגיא דידן פריך לקמיה תינח כל דכתיב ביה ושעיר עצרת ויה"כ כו' מנלן וכו' וה"ל לאקשויי ולמימר אי בבנין אב א"כ היכי פרכינן לקמן תינח עצרת ולא עוד דלא הוה לתוס' למימר אלא היכי מסקינן הכא כדאמר רב חמא ולא מקשינן ולא מידי ולקמן פרכינן אההיא דרב חמא כו' עצרת ויה"כ דלא כתיב ושעיר מנלן כו' עכ"ל ואין כאן מקום קושיא דלקמן דבר הלמד בג"ש ומלמד בהיקשא ודאי דאינו חוזר ומלמד בבנין אב דר"ח גופיה בטהור שאכל טמא בג"ש מציץ הוא ושאר רגלים מהיקש דשעיר מר"ח והא ודאי דאינו חוזר ומלמד בבנין אב לעצרת ויה"כ ואפי' מאן דאית ליה דהלמד בג"ש חוזר ומלמד בהיקש כמ"ש התוס' לקמן ולמה שכתבו התוס' לקמן נמי הא דאינו מלמד דוקא בקדשים אבל בציץ אינו עבודה וחוזר ומלמד היינו בתרי מלמדין דהלמד בג"ש חוזר ומלמד בהיקש אבל בג' מלמדין כ"ע מודו דדבר הלמד בג"ש וחוזר ולמד בהיקש דאינו מלמד שוב בבנין אב ולהכי פריך לקמן שפיר מעצרת ויה"כ אבל הכא לא הוה עצרת אלא דבר הלמד בבנין אב מרגלים דלמד בהיקש מר"ח דכתיב ביה חטאת לה' ליכא לאקשויי ביה אלא דתפשוט מיהא הך אבעיא דדבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בבנין אב וזה ברור:

בד"ה אבל חטא שסופו כו' וי"ל כיון דהאמת דלר' יהודה חטא שסופו כו' לא מסתבר ליה להש"ס שיחלוק עליה ר"י כו' עכ"ל לאו מכח סברא קאמרי הכי דהא תלמודא מבעיא ליה לאידך צדדי אלא דלא מסתבר למימר דפליגי בתרתי בחיצון ופליגא ברגלים ור"ח אבל השתא דהאמת לר' יהודה דחטא שסופו ליודע רגלים ור"ח מכפרין אית לן למימר דר"י נמי הכי ס"ל דחיצון נמי אהכי מכפר דהשתא לא פליג ר"י עליה דר' יהודה רק בחיצון וק"ל:

בגמרא ונכפר ציץ אדידיה ואדר"ח ונ"מ לטומאה שאירעה כו' כתב מהר"י אבן ל"ב דלמאי איצטריך למימר ונ"מ שאירעה בין זה לזה אמאי לא קאמר נ"מ היכא דלא עבד ר"ח והתוס' לעיל הוקשה להו זאת הקושיא ותירצו וז"ל הכא לא קאמר ונפקא מינה להיכא דלא עבד פנימי כו' דאי ליכא אלא חד יעשו פנימי ולא חיצון והאי תירוצא לא שייך הכא כלל כו' וצ"ע עכ"ל גם בזה אין מקום קושיא דודאי לעיל דקאמר ונ"מ בטומאה שאירעה בין פנימי לחיצון דליכא נ"מ כולי האי לטומאה שאירעה ביניהם לפי שעה באותו יום ולכך הקשו דטפי ה"ל למימר התם נ"מ להיכא דלא עביד פנימי דהוה נ"מ גדולה שיכפר החיצון על טומאה של כל השנה והוצרכו התם לתרץ [דפנימי] קרב קודם חיצון כו' אבל הכא גבי ציץ ור"ח אדרבה הך נ"מ לטומאה שאירעה בין זה לזה דקאמר הוה נ"מ גדולה לכל טומאה שאירעה בין ר"ח העבר לר"ח הזה אבל האי נ"מ דלא עבד ר"ח לא הוה נ"מ אלא בטומאה שאירעה בשעה שהיה ראוי ליקרב ר"ח כמ"ש לעיל וזה ברור:

תוס' בד"ה רב אשי אמר כו' ודרשה דרב אשי נמי איצטריך לר"ש בר' יהודה דלא משמע ליה אותה כדלקמן עכ"ל לכאורה דטפי ה"ל למנקט דרשה דרב אשי איצטריך לר'מאיר דלא משמע ליה דרשה דאותה ולא דרשה דעון אחר כו' דהא ס"ל כל השעירים כפרתן שוין ויש ליישב דר"מ מצי סבר דרשה דאותה ודרשה דעון א' כו' הכא לגבי ציץ ור"ח אלא לגבי ר"ח ורגלים ויוה"כ לית ליה הך דרשא משום דהיקשא דמועדיכם דכל השעירים כפרתן שוה מפקא ליה מהך דרשא אבל ר"ש בן יהודה אית ליה דרשא דאותה למעט בשאינו נושא אלא אותה עון אבל בשנושא גם עון אחר מכפר נמי אדר"ח כמו שכתבו התוס' לקמן וא"כ ה"נ הכא גבי ציץ דנושא עון אחר על עולין ע"כ לא אימעיט מאותה ואצטריך לדרשא דרב אשי ודו"ק:

גמ' שאין סופו ליוודע כו' שסופו ליוודע כו' כצ"ל וכן ברש"י:

רש"י בד"ה שעיר ושעיר כו' המדות חוזר ומלמד חוץ כו' כצ"ל:

בד"ה ואותה נתן כו' היה וג' שעירים כו' המשכן והוא יום כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה ואותה נתן לכם. ושעיר שמיני דכתיב ואל בנ"י כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה כדאמר וכו' דהוי כמו וכו'. כעין זה ברכות דף מה ע"א תוס' ד"ה שלשה שבת דף קכג ע"א תוס' ד"ה אסובי. גיטין דף פ ע"ב תוס' ד"ה זו. נזיר דף נד ע"ב תוס' ד"ה ומשני. לקמן דף מא ע"א תוס' ד"ה ומאן. מעילה דף יב ע"ב תוס' ד"ה חלב:

גמ' ואיתקש שעירי רגלים כו' לולי פירש"י ותוס' בשמעתין. הייתי מפרש דלא ילפינן מהך הקישא אלא דמכפר נמי אאין בה ואין בה ותו לא וכיון דידעינן דמכפר אאין בה תו לא הוה אלא גילוי מלתא בעלמא וילפינן מחיצון דקאי אמקדש וקדשיו וליכא למיפרך שכן כפרתו מרובה כיון דלא הוה אלא גילוי מלתא בעלמא דהרי כבר ידעינן דקאי אאין בה ואין בה והשתא לק"מ קו' רש"י ותוס' מדבר הלמד חוזר ומלמד וק"ל:

ועוד נלע"ד לישב הך קו' רש"י ותוס' בשמעתין בשנבין מאי פריך ר"ח שכן תדיר אדרבא הרי רגלים מקודשים ועדיף מתדיר וצ"ל כיון שזהו איבעיא דלא איפשט' סוף מס' סוכה ובמסכת זבחים אי תדיר עדיף או מקודש שפיר פריך מה לר"ח שכן תדיר וא"ל אדרבא רגלים מקודשים אם כן תפשוט דמקודש עדיף וע"ז משני לא תפשוט דאיכא למימר ילפינן מהקישא דושעיר והשתא אי בעי למיפשט מיניה דחוזר ומלמד אמרינן לאו מהקישא ילפינן אלא מר"ח בבנין אב וליכא למיפרך שכן תדיר אדרבא מקודש עדיף ואי רוצה לפשוט דמקודש עדיף אמרינן דילפינן מהקישא וזיל הכא קמדחי כו' ודוק:

והנה בישוב קו' תוס' עצרת ויו"כ מאי איכא למימר יש לומר לפי הנ"ל לפמ"ש לקמן בדר"מ דלק"מ קו' הש"ס עצרת ויו"כ מאי איכא למימר עד דהקשה בתחלה דבר הלמד אינו חוזר ומלמד ומשני כולהו מקמא גמרי ולבתר הכי הוא דקשה עצרת ויו"כ מא"ל והכא דלק"מ מלמד חוזר ומלמד ממילא דלק"מ נמי קו' תוס' מעצרת ויו"כ ודו"ק:

התם כפרה. בגופיה כתיב (במדבר כח) לחטאת לה' פירש לך הכתוב בו כפרה על חטא שאינו ידוע ומשמע דכל חטאים שאינם ידועים במשמע: גלוי מילתא בעלמא הוא. דגמרי מיוה''כ שלא יכפר אלא טומאת מקדש וקדשיו הלכך ליכא למיפרך מה ליוה''כ שכן מרובה כפרתו דהא לא גמרינן מיניה כפרה אלא מיעוטא הוא דגמרינן מיניה אבל כולה מילתא כגון שעירי הרגלים דלא מיפרשא כפרה דידהו לכפר הוא דכתיב בהו ולא פירש על מה וא''ת בא ללמוד משל יוה''כ שיכפר על טומאת מקדש שהוא עון כרת פרכינן מה ליוה''כ שכן מרובה כפרתו: שעיר ושעיר. שעיר הוה מצי למיכתב בכולהו וכתיב ושעיר וי''ו מוסיף על ענין ראשון להקיש ומהו ההיקש איתקוש שעירי הרגלים לשל ר''ח והוא כבר למד בבנין אב מיוה''כ ודבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בהיקש כל המלמד בכל המדות חוזר ומלמד חוץ מהלמד בהיקש שאין חוזר ומלמד בהיקש בקדשים והכי אמרינן בזבחים בפרק איזהו מקומן (דף מט:): שסופו ליודע. כגון שראוהו שנטמא ונכנס למקדש וסופו להודיעו: ואותה נתן לכם. בשעיר החטאת אשר דרש משה והנה שורף כתיב ושל ר''ח היה ושלשה שעירים קרבו ביום שהוקם המשכן והוא יום שמיני של מלואים שעיר של ר''ח דכתיב (שמות מ) באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד ושעיר דנחשון שהקריב לחנוכת המזבח ובכל הנשיאים אומר (במדבר ז) שעיר עזים אחד לחטאת ובשעיר שמיני כתיב (ויקרא ט) ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת והשנים אכלו ושל ר''ח נשרף כדילפינן בתורת כהנים ובשחיטת קדשים בפ' טבול יום (זבחים דף קא:): עון עון מציץ. דכתי' בי' ונשא אהרן את עון הקדשים (שמות כח): מה להלן טומאת בשר. שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף אלא על הדם או על החלב או על הבשר של עולה שקרב בטומאה ומרצה ציץ על הקרבן שמכשירו לרצון שאין הבעלים צריכין להביא קרבן אחר אף כאן טומאת בשר יכפר על האוכל בשר קודש טמא והוא טהור. אי מה להלן עולין. מה הציץ אינו מכפר על שום חטא אלא מרצה על העולין אף זה ירצה על העולין כי היכי דעביד ציץ ונפקא מינה להיכא דנשבר הציץ ולא יכפר על עון האדם האוכל: עון העדה כתיב. אלמא מכפר על עון אנשים הוא: מכדי מיגמר גמרי מהדדי. בגזירה שוה ניכפר אתרוייהו ניכפר אדידיה כדקאמרת עון העדה כתיב על אדם האוכל טומאת בשר ואמאי דעביד ציץ לרצות על העולין אם נשבר הציץ: בין זה לזה. בין ר''ח לר''ח: אותה. ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה: רב אשי אמר כו'. ה' יתירא דהעדה ודקדשים דריש למיעוטא:

הא גמרינן ר''ח מיוה''כ ולא פרכינן. הכא לא גרסינן שכן מרובה כפרה דר''ח מיוה''כ קולא בעינן למילף שלא יכפרו נמי בשאר עבירות ולא שייכא האי פירכא דחומרא אלא גרסינן ולא פרכינן ותו לא והיינו פירכא שכן אינו תדיר: כדאמר רב חמא שעיר ושעיר כו'. תימה ועצרת דלא כתיב ביה ושעיר מנ''ל אי בבנין אב דשאר רגלים תפשוט מהכא דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בבנין אב ועוד דאי בבנין אב אתי למילף בקמא דבתר ר''ח נכתוב ושעיר ואינך ניתי בבנין אב ושמא יש לפרש דלא דריש הכא אלא בההוא שעיר דכתיב בתר ר''ח ואינך ושעיר לשום דרשה וממילא אתו שאר רגלים דכיון דגלי בחד הוו אחריני למד סתום מן המפורש ואפילו בנין אב לא צריך ולקמן דפריך מעצרת ויוה''כ עיקר קושייתו מיוה''כ ופריך דוקא לר''מ משום דאמר כל השעירים כפרתן שוה ואפילו דיוה''כ ור''ת פי' דה''נ סמיך אהיקשא דרבי יונה כדמסיק לקמן ולא נקט אלא תחלת סוגיא דלקמן דהוי כמו וכו' ואע''ג דר' יהודה אית ליה היקשא דבמועדיכם וכר''מ מ''מ לא מסתבר ליה לרבי יהודה לומר שיהו כל השעירים כפרתן שוה כמו שאומר ר''מ משום דעדיפא ליה היקשא דחיצון לפנימי ואית לן למימר דאין מכפר ב' כפרות וגם שלא תהא כפרתו פעמים בשנה ולר' מאיר עדיפא היקשא דמועדות: אבל חטא שסופו ליודע כמי שיש בה ידיעה לבסוף דמי. וא''ת ולפ''ז אמאי הוצרך לשנויי לעיל דר' ישמעאל סבר לה כר''מ נימא דחיצון מכפר אאין בה ואין בה שסופו ליודע דאהאי לא מכפר רגלים ור''ח דכיון שסופו ליודע לא קרינן ביה חטא שאינו מכיר בו אלא ה' ויש לומר כיון דהאמת דלר' יהודה חטא שסופו ליודע מכפרים רגלים ור''ח לא מסתבר ליה להש''ס שיחלוק עליה רבי ישמעאל בדבר זה: אי מה להלן עולין כו' ונפקא מינה היכא דנשבר הציץ כו' וציץ נפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה. ואם תאמר אמאי לא משני כדמשני בסמוך דאין אחר נושא אותו עון וי''ל דציץ לא מקרי אחר לגבי ר''ח כיון דעולין לא כתב בר''ח אלא דיליף מציץ אבל אעון העדה דכתיב בר''ח משני שפיר בסמוך דאין אחר נושא אותו עון ומהר''ר שמואל מפרש מה להלן עולין כלומר דציץ מכפר אקרבן עד שיהא מרוצה ור''ח מכפר על עון המקריב שהקריבו בטומאה והשתא אין אנו צריכין לנפקותא דנשבר הציץ ומשני עון העדה כתיב פי' עון דלא שייך אלא בעדה ועולין שייך אף בקרבן אי נמי עון העדה ולא עון הכהן: וניכפר ר''ח אדידיה ואדציץ. פירוש קרבן שקרב בטומאה בשעה שקרב ר''ח דקרבנות שקרבו בטומאה קודם ר''ח אין סברא שיכפר דהיאך יכפר למפרע מה שכבר קרב בטומאה: וניכפר ציץ אדידיה ואדר''ח. וא''ת ואמאי לא משני דעון אחד הוא נושא ולא ב' עונות וי''ל דגבי ציץ כתיב עון הקדשים וטומאת בשר ועולין הוו תרוייהו עון הקדשים ועוד עון הקדשים משמע שפיר ב' עונות דקדשים משמע קדשים הרבה: אמר קרא אותה. אפירכא קמייתא לא מצי לשנויי הכי דאותה אעון העדה קאי ודוקא בטומאת בשר אין אחר נושא עון: רב אשי אמר העדה כו' נראה דלא פליגי וע''כ איצטריך דרשה דאותה משום פירכא דלקמן דרגלים אמאי לא מכפרי אדר''ח ודרשה דרב אשי נמי איצטריך לר''ש כר' יהודה דלא משמע ליה אותה כדלקמן: הכא נמי שעיר ושעיר. אהיקשא דר' יונה סמיך כדפרישית לעיל:

שבועות ט ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף ט - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד