שבועות ו ע"ב

שבועות ו ע"ב - Steinsaltz

And if it is so that Rabbi Akiva lists the different shades in decreasing order of their degree of brightness, then after mentioning the reddish variation of baheret he should have next said: The reddish variation of a wool-white mark is darker than it, not that the reddish variation of lime is darker than it.

They said in response to this: Yes, it is indeed so that Rabbi Akiva continues by referring to the reddish variations of a wool-white mark, and it is taught likewise in a baraita that Rabbi Natan says, referring to that mishna: It is not correct that Rabbi Akiva said: The reddish variation of lime is darker than it; rather, he said that the reddish variation of a wool-white mark is darker than it.

§ The Gemara considers the source from which the different shades of marks are derived: And from where do we derive that baheret is an intense white color? Abaye said: The verse states: “And if it is a white baheret” (Leviticus 13:4), which indicates that it alone is a bright white and there is no other as white as it.

The Sages taught in a baraita: The bright shade of a baheret makes it appear deeper than the surrounding skin, and so the verse states: “And its appearance is deeper than the skin” (Leviticus 13:25). This is like the appearance of an area illuminated by the sun, which appears deeper than the area in the shade. The darker shade of a se’et makes it appear as though it is raised above the surrounding skin; this is indicated by the fact that the word se’et means nothing other than raised, and so the verse states: “Upon all the high mountains and upon all the raised up [hanissaot] hills” (Isaiah 2:14). The words hanissaot and se’et share the same Hebrew root and both refer to something raised up. In the verse: “For a se’et and for a sappaḥat” (Leviticus 14:56), the word sappaḥat means nothing other than secondary, and so the verse states: “And he will say: Append me [sefaḥeni] please to one of the priestly classes to eat a piece of bread” (I Samuel 2:36). This teaches that there is a leprous mark that is secondary and appended to a se’et. This is a mark that is the color of an egg membrane.

We found a source for a mark that is secondary to a se’et; from where do we derive that there is also a mark that is secondary to a baheret? Rabbi Zeira said: “White” (Leviticus 13:10) is stated with regard to a se’et and “white” (Leviticus 13:4) is stated with regard to a baheret. This teaches that just as the shade of white stated with regard to a se’et has a secondary mark, i.e., the mark that is the color of an egg membrane, so too, the shade of white stated with regard to a baheret has a secondary mark, i.e., the lime-colored mark.

A different source for this was taught in a baraita: The verse (see Leviticus 13:2) placed the word sappaḥat between se’et and baheret, to say to you: Just as there is a shade that is secondary to a se’et, so too, there is a shade that is secondary to a baheret.

The mishna in Nega’im cited above states: A se’et is like white wool. The Gemara asks: What is meant by white wool? Rav Beivai says that Rav Asi says: It is the color of clean wool from a lamb that is wrapped up [mekhabnin] in a cover when it is one day old in order to protect it from being sullied, so that the wool will be suitable for producing a fine wool garment.

§ In continuation of his statement cited above Rabbi Ḥanina says: The following is an analogy to illustrate the opinion of the Rabbis, i.e., the opinion expressed in the mishna in Nega’im (1:1) that both a baheret and a se’et have marks that are secondary to them. To what is this matter comparable? To two kings and to two governors [iparkhei] where, with regard to their supremacy, the king of this governor is above the king of that governor, and the governor of this king is above the governor of that king. The two kings are analogous to a baheret and a se’et and their two governors are, respectively, a lime-colored mark and an egg membrane–colored mark. Accordingly, the order of supremacy is: Baheret, se’et, lime-colored mark, egg membrane–colored mark.

The Gemara questions whether this is a suitable analogy for the opinion of the Rabbis: But this analogy suggests that the shades are ordered, this one above this one and that one above that one, i.e., according to their degrees of brightness. That is Rabbi Akiva’s opinion, not the opinion of the Rabbis.

Rather, a suitable analogy is where the king of this governor is above his own governor, and the king of that governor is above his own governor. So too, each secondary mark is subordinate only to its primary mark.

The Gemara presents a different analogy. Rav Adda bar Abba said: For example: A king, and a chief officer [alkafta], the vizier [rofila], and the Exilarch; each person in the list is more powerful than the subsequent one. The Gemara asks: But this analogy suggests that the shades are ordered, this one above that one, which is Rabbi Akiva’s opinion. Rather, a suitable analogy is, for example: A king and the vizier; and a chief officer and the Exilarch. This list splits the four into two groups, each group containing one person who is subordinate to the other.

The Gemara presents a different analogy. Rava said: The previous suggestion is not precise because all these positions, apart from the king, are subordinate to the king. A more precise analogy would be, for example: King Shapur, the king of Persia, with his subordinate; and the Roman emperor with his subordinate.

Rav Pappa said to Rava: Which of them is greater, King Shapur or the Roman emperor? Rava said to him: Does he eat in the forest, i.e., do you live disconnected and unaware of events in the world at large? Go out and see whose coin circulates throughout the world, which is an indicator of a government’s influence, as it is written with regard to the fourth empire described in Daniel’s dream of the future powers of the world: “It shall devour the whole earth and tread upon it and break it into pieces” (Daniel 7:23), and Rabbi Yoḥanan says: This is the guilty empire of Rome whose coin circulates throughout the entire world.

The Gemara presents a different analogy. Ravina said: For example, a new white woolen garment and a frayed one; a new linen sheet and a frayed one.

§ The mishna (2a) states: In cases of defiling the Temple or its sacrificial foods in which one had awareness at the beginning and awareness at the end, but had a lapse of awareness in between while he actually transgressed, this person is liable to bring a sliding-scale offering. The Sages taught in a baraita: From where is it derived that the verse that describes the liability for a sliding-scale offering (see Leviticus 5:2–4) speaks of nothing other than the defiling of the Temple or its sacrificial foods? While the verse mentions that a violation was committed due to a lapse of awareness of one’s state of impurity, it does not mention which transgression was violated.

The Gemara explains: And it is a logical inference: Since the Torah has explicitly prohibited and also prescribed punishment for the intentional defiling of something sacred and has rendered one liable to bring an offering for the unwitting defiling of something sacred, it follows that just as when it prohibited and also prescribed punishment for the defiling of something sacred it prohibited and also prescribed punishment only for the intentional defiling of the Temple or its sacrificial foods; so too, when it rendered one liable to bring an offering for the defiling of something sacred it rendered one liable to do so only for the unwitting defiling of the Temple or its sacrificial foods.

The Gemara asks: But say instead that the obligation to bring a sliding-scale offering is referring to a ritually impure person who partook of the sacred portion of produce grown in Eretz Yisrael that is designated to be given to a priest [teruma], as the Torah also has explicitly prohibited and prescribed punishment for this. One who partakes of teruma while ritually impure is liable to receive death at the hand of Heaven (see Leviticus 22:9). The Gemara answers: It cannot be referring to teruma, because we do not find a sin whose punishment for an intentional violation is death, with regard to which one is liable to bring an offering for its unwitting violation. Sin-offerings, of which the sliding-scale offering is one type, are brought only for transgressions whose intentional violation is punishable by karet.

The Gemara asks: But say that this statement applies only to a fixed sin-offering, but

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ו - ב

ואם איתא שרבי עקיבא שונה את המראות זו למעלה מזו, אמאי נקט לאחר הבהרת מראה סיד? והרי "מראה של צמר דיהה הימנה", מיבעי ליה למימר, שהרי זהו הסדר של הלובן: בהרת העזה כשלג, והשאת הנראית כצמר לבן לאחריה. ומדלא אמר רבי עקיבא הכי אלא נקט עזה כשלג וסיד אחריה, מוכח שאין הוא שונה את מראות הנגעים לפי סדר הלובן שלהם!?

ומשנינן: אמרי, אין הכי נמי, יש לשנות "של צמר דיהה הימנה" במקום "של סיד דיהה הימנה".

והתניא כדברינו: רבי נתן אומר: לא תימא שאמר רבי עקיבא "של סיד דיהה הימנה". אלא "של צמר דיהה הימנה"!

ועתה דנה הגמרא בדברי המשנה שבתחילת הסוגיה:

ומנלן דבהרת עזה היא כלובן השלג, שאין מראה לבן ממנו?

אמר אביי: אמר קרא "ואם בהרת לבנה היא" - "היא" לבנה, ואין אחרת לבנה!

תנו רבנן: בהרת - נראית עמוקה. וכן הוא אומר "ומראה הנגע עמוק מן העור" - כמראה אור חמה, העמוקה מן הצל! שכל מראה לבן בהיר נראה עמוק יותר.

שאת - אין שאת אלא גבוה. כיון שהשאת כהה מהבהרת, הרי היא נראית כגבוהה הימנה ומתנשאת מעליה, ולפיכך נקראת "שאת". וכן הוא אומר, "על כל ההרים הרמים, ועל כל הגבעות הנשאות".

ספחת - אין ספחת אלא טפילה. וכן הוא אומר [שמואל ב א] "ואמר, ספחני נא". ובא הכתוב ללמד שיש עוד מראה של נגע שהוא תולדה של השאת.

והוינן בה: אשכחן טפילה לשאת. שהרי נאמר "שאת או ספחת".

טפילה לבהרת, לרבנן, מנלן? מנין שיש עוד מראה של נגע שהוא תולדה של הבהרת?

אמר רבי זירא: נאמרה "לבנה" בשאת, ונאמרה "לבנה" בבהרת, וילפינן בגזרה שוה: מה לבנה האמורה בשאת, יש לה טפילה. אף לבנה האמורה בבהרת, יש לה טפילה!

במתניתא תנא: הטיל הכתוב ל"ספחת" בין שאת לבהרת. ^[7] שנאמר "שאת או ספחת או בהרת", לומר לך - כשם שיש טפילה לשאת, כך יש טפילה לבהרת! ומכאן למדים שיש ארבעה מראות נגעים.

שנינו במסכת נגעים: שאת - כצמר לבן!

מאי "צמר לבן"? אמר רב ביבי אמר רב אסי: צמר נקי של כבש בן יומו! ביום שנולד בו הכבש, אמו לוחכתו, ואין לך צמר נקי כבאותו היום. וצמר נקי זה הוא הצמר שמכבנין בו, שאורזים אותו ונועלין את אריזתו, משום שהוא מיועד לעשיית מילת, שהוא אריג יקר העשוי מצמר.

אמר רבי חנינא: משל דרבנן, שמנו את סדר הנגעים לפי אב ותולדתו, למה הוא דומה? - לתרי מלכי ותרי איפרכי [משנים למלך], כאשר מלכו של זה הוא למעלה ממלכו של זה, ואיפרכו של זה למעלה מאיפרכו של זה.

ולפי דימוי זה מצטרפים הבהרת והשאת בדומה לשני המלכים הסמוכים זה לזה. וכן מצטרפים סיד ההיכל וקרום הביצה הסמוכים זה לזה כמו איפרכי המלכים, הצועדים יחדו אחרי שני מלכיהם.

אלא שתמהה הגמרא: והרי אין זה דומה לסדר שמנו חכמים במשנה, אב ותולדתו, אב ותולדתו, אלא כסדרו של רבי עקיבא - האי זה למעלה מזה, וזה למעלה מזה, הוא!?

אלא, הכי הוא הדימוי אליבא דרבנן: משל לשני מלכים ושני איפרכים ומלכו של זה למעלה מאיפרכיה דנפשיה, ומלכו של זה למעלה מאיפרכיה דנפשיה, שכל משנה למלך צועד בעקבות מלכו, ^[8] וכן כל אב מצטרף עם תולדתו.

רב אדא בר אבא אמר: כגון שצועדים זה אחר זה מלכא, ואלקפטה [מלך בדרגה יותר נמוכה] רופילא שהוא המשנה למלכא וריש גלותא שהוא המשנה לאלקפטא.

ופרכינן: והרי אין זה הסדר של רבנן המצרפים אב לתולדתו, אלא האי, סדרו של רבי עקיבא הוא, דהא זה למעלה מזה הוא!?

אלא, זהו הדימוי לסדר המראות אליבא דרבנן: כגון מלכא ורופילא [משנהו], המהלכים זה בצד זה. ואלקפטא וריש גלותא, משנהו, המהלכים זה לצד זה, בדומה לאב ותולדתו, המצטרפים ביחד.

רבא אמר: כגון שבור מלכא, שהוא מלך פרס, ויש לו משנה למלך, וקיסר מלך רומי שיש לו משנה למלך. והיינו אב ותולדתו, אב ותולדתו.

אמר ליה רב פפא לרבא: הי מינייהו עדיף, מי מביניהם חשוב יותר? אמר ליה רבא: בחורשיה קא אכיל! נדמה הדבר כאילו אתה מוטמן ביער כל ימי חייך עד שאתה שואל מי חשוב יותר, פוק חזי, צא וראה טיבעא דמאן סגי בעלמא, טיבעה [רישומה וחשיבותה] של רומי או של פרס!? דכתיב "ותאכל כל ארעא ותדושנה ותדקנה!". ואמר רבי יוחנן זו רומי חייבת, הרשעה, שטיבעה יצא בכל העולם כולו!

רבינא אמר: משל דרבנן, כגון גלימא דעמר ושחקיה, גלימת צמר שהיא מלובנת ביותר כשהיא חדשה. וגלימא ישנה שחוקה שאין ליבונה ניכר כל כך. וסדינא דכיתנא ושחקיה, סדין פשתן חדש לבן ביותר והישן אין ליבונו ניכר.

והיינו, שגלימת הצמר החדשה דומה בלובנה יותר לסדין הפשתן החדש, מאשר לגלימת הצמר הישנה והשחוקה. ואף כאן, דומה השאת לבהרת יותר מאשר סיד ההיכל לבהרת, אלא שזוהי תולדתה וזו אינה תולדתה.

שנינו במשנה: את שיש בה ידיעה בתחילה וכולי.

תנו רבנן: כתיב בפרשה קרבן עולה ויורד "נפש אשר תגע בכל דבר טמא", מנין שאין הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו? והרי לא כתיב בהאי קרא אלא שנטמא במגעו, ולא מוזכר כלל כי אחרי שנטמא אכל בשר קודש או נכנס למקדש. ואם כן, מנין שהפסוק מדבר על כך?

ודין הוא [הרי אתה דן מאליו]: הואיל והזהיר הכתוב, וענש כרת על זדון הטומאה, על כניסה למקדש בטומאה [כמבואר בויקרא כא] - "ולא יטמאו את מחניהם", לאזהרת מקדש, והזהיר הכתוב [בויקרא כב] - "בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר", וענש כרת [בבמדבר יט] - "כי את מקדש ה' טמא, ונכרת". וכן ענש הכתוב כרת לאוכל קדשים בטומאה [בויקרא ז], וחייב הכתוב קרבן על שגגת הטומאה, אלא שלא פירש הכתוב באיזה ענין חייבים את הקרבן הזה -

לכן, יש לדון ולומר - מה כשהזהיר וענש על הטומאה בזדון, לא הזהיר וענש אלא על טומאת מקדש וקדשיו. אף כשחייב קרבן על הטומאה בשוגג, לא חייב אלא על טומאת מקדש וקדשיו.

ומקשינן: ואימא נאמר שהמדובר בקרבן טומאה הוא במי שאכל תרומה בשגגה בהיותו טמא. שהרי גם בתרומה מצינו שהזהיר הכתוב וענש מיתה בידי שמים למי שאוכל תרומה טמאה במזיד?

ומתרצינן: לא אשכחן, לא מצינו עוון מיתה בידי שמים דחייב עליה קרבן. כי קרבן חטאת בא על שגגת כרת בלבד.

ומקשינן: אימא דאמרת לא אשכחן קרבן על שגגת חיוב מיתה, הני מילי בקרבן קבוע של חטאת,

הערות

^[7] כך פירש רש"י. וביאר המהרש"א, שהוקשה לו מדוע רב חנינא נקט את המשל בדם שנפל לחלב, והרי רבי עקיבא אמר שמראה פתוך נראה כיין המזוג במים? ולכן ביאר רש"י, שמראה פתוך, הכוונה היא שכל הנגע הוא לבן, ובתוכו יש נקודות אדומות, והרי זה כמו דם שנפל לחלב, שהדם לא מתערב בחלב אלא נשארות נקודות אדומות בחלב, ומסביב להן הכל לבן [משום שהחלב והדם אינם מתערבים מחמת השוני שבסמיכותם]. אך הדם עצמו, נראה פחות אדום, מחמת החלב, והוא נראה כיין המזוג ביין. ולכן אין סתירה בין הדברים. אכן הרמב"ן הקשה זאת, וביאר אחרת. ודעת כל הראשונים היא, שמראה פתוך הוא תערובת של מראה לבן ואדום בכל הנגע, שלא כשיטת רש"י. התוספות יום טוב [תחילת נגעים] מבאר את הלימוד, מכך שהתורה לא כתבה לפי סדר הדרגות של הלובן [בהרת, שאת, וספחת] אלא כתבה לפי הסדר של שאת, ספחת, בהרת, מוכח שהתורה רוצה לרבות תולדה גם לבהרת, ולכן כתבה את הספחת באמצע, כדי להסמיכה הן לבהרת והן לשאת. ואילו היה הכתוב נוקט בהרת, ספחת, שאת, היה מקום לומר שרק לבהרת העזה תהיה תולדה, ולא לשאת שאינה עזה.

^[8] בעל המאור והרמב"ן גרסו בגמרא: מלכו של זה למעלה ממלכו של זה. ומאיפרכא דנפשיה לאיפרכא דנפשיה. ואיפרכא דנפשיה, כמלכא דאידך. והיינו, שהסגן של המלך הראשון, שוה בחשיבותו למלך השני, ולמדו מכאן, שהסיד שוה בדרגת הלובן לשאת והם שונים רק בגוון שלהם.

ואם איתא [יש, כן הוא], "של צמר דיהה הימנה" (מן הבהרת) מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], שהרי נגע השאת שהוא כצמר, הוא הבא אחרי הבהרת, ורק אחריו בא הסיד!

אמרי [אומרים] בתשובה לכך: אין הכי נמי [כך גם כן יש לומר], והתניא [וכן שנויה ברייתא], ר' נתן אומר: לא שאמר ר' עקיבא "של סיד דיהה הימנה", אלא "של צמר דיהה הימנה".

א ושבים לדון במשנה שאמרה כי מראות הנגעים הם שנים שהם ארבעה: בהרת הכתובה בתורה — עזה כשלג, שניה לה — לבנה כסיד היכל. שאת הכתובה בתורה — כצמר לבן, שניה לה — כקרום ביצה. ושואלים: ומנלן [ומניין לנו] שבהרת עזה היא? אמר אביי: אמר קרא [הכתוב] "אם בהרת לבנה היא" (ויקרא יג, ד), היא לבנה ובהשוואה לה אין אחרת לבנה כמותה.

ומביאים בענין זה, תנו רבנן [שנו חכמים]: "בהרת" האמורה בכתוב — עמוקה נראית נמוכה מעור הגוף בו היא נמצאת, וכן הוא אומר "ומראה עמק מן העור" (ויקרא יג, כה), כמראה אור חמה על הארץ, העמוקה כלומר, שנראית נמוכה מן הצל שלידה. "שאת" — אין "שאת" אלא גבוה, וכן הוא אומר "על כל ההרים הרמים ועל כל הגבעות הנשאות" (ישעיהו ב, יד), ואם כן "שאת" הוא נגע הנראה גבוה מן הבהרת. "ספחת" — אין "ספחת" אלא טפילה, דבר הטפל ונספח לדבר אחר, וכן הוא אומר "ואמר ספחני נא אל אחת הכהונות לאכול פת לחם" (שמואל א ב, לו), ומכאן שיש מראה נגע שהוא טפל ונספח לשאת, והוא הלבן כקרום ביצה.

ושואלים: אשכחן [מצאנו] טפילה לשאת, טפילה לבהרת מנלן [מניין לנו]? אמר ר' זירא: נאמרה "לבנה" בשאת (ויקרא יג, י) ונאמרה "לבנה" בבהרת (ויקרא יג, ד), מה לבנה האמורה בשאת יש לה טפילה — אף לבנה האמורה בבהרת יש לה טפילה, כסיד היכל.

במתניתא תנא [בברייתא שנה החכם] מקור אחר לדבר: הטיל הכתוב לספחת בין שאת לבהרת ("שאת או ספחת או בהרת" ויקרא יג, ב), לומר לך: כשם שיש טפילה לשאת כך יש טפילה לבהרת.

ועוד שנינו באותה משנה לעיל: שאת כצמר לבן. ושואלים: מאי [מהו] "צמר לבן"? אמר רב ביבי אמר רב אסי: צמר נקי של טלה בן יומו שמכבנין בו (שעוטפים אותו כדי שיישאר צמרו נקי) לצורך עשיית בגדי מילת (צמר מובחר).

ב אמר ר' חנינא: משל להבין את דבריהם של רבנן [חכמים] ששנו משנה זו, של בהרת ותולדתה, שאת ותולדתה, למה הדבר דומה? לתרי מלכי ולתרי איפרכי [לשני מלכים ולשני מושלים], מלכו של זה למעלה ממלכו של זה, ואיפרכו של זה למעלה מאיפרכו של זה.

ותמהים: האי [משל זה], משמעו זה למעלה מזה וזה למעלה מזה הוא, אם מסדרים אותם כסדר זה (מלך, מלך, מושל, מושל) ואין כאן שתי קבוצות שונות!

אלא הכוונה היא לשני מלכים, כל אחד והמושל שתחתיו: מלכו של זה למעלה מאיפרכיה דנפשיה [מאיפרכו, מושלו שלו עצמו], ומלכו של זה למעלה מאיפרכיה דנפשיה [מאיפרכו, מושלו שלו עצמו], וכך בנגעים, בהרת ותולדתה, שאת ותולדתה.

רב אדא בר אבא אמר: כגון מלכא ואלקפטא, רופילא וריש גלותא [המלך והמשנה למלך, שר הצבא וראש הגולה]. ומקשים: האי [גם משל זה], זה למעלה מזה הוא! אלא כגון מלכא ורופילא [המלך ושר הצבא] שכפוף למלך ישירות, ואינו כפוף אל המשנה למלך, למרות שהמשנה למלך חשוב ממנו, ואלקפטא וריש גלותא [והמשנה למלך וראש הגולה] שכפוף למשנה למלך ואינו כפוף לשר הצבא.

רבא אמר: גם לדרך זו המשל אינו מדוייק, שכן המשנה למלך אינו מלך העומד בפני עצמו. אלא מדובר בשני מלכים ממש, כגון שבור מלכא [המלך] מלך פרס, וקיסר רומי.

אמר ליה [לו] רב פפא לרבא: הי מינייהו [איזה מהם] עדיף, שבור המלך הפרסי או קיסר רומי? אמר ליה [לו]: בחורשיא קא אכיל ליה [בחורשות הוא אוכל לו], כלומר אינך מצוי בעולם, פוק חזי טיבעא דמאן סגי בעלמא [צא וראה מטבעו של מי מהם מהלך, נוהג בעולם], דכתיב [שנאמר] "ותאכל כל ארעא ותדושנה ותדקנה" (דניאל ז, כג), ואמר ר' יוחנן: זו מלכות רומי חייבת (הרשעה), שטיבעה (שמטבעה) יצא בכל העולם כולו.

רבינא אמר: משל דברי חכמים, למה הדבר דומה — כגון גלימא דעמר ושחקיה, סדינא דכיתנא ושחקיה [בגד צמר ובלאו, סדין של פשתן ובלאו].

ג שנינו במשנה לענין ידיעות הטומאה: את שיש בה ידיעה בתחלה וכו'. ובענין זה מביאים, תנו רבנן [שנו חכמים]: מנין שאין הכתוב בפרשת קרבן עולה ויורד, העוסק באדם שנטמא (ויקרא ה, ב— ג), מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו? שהרי בכתוב עצמו אין הדבר מפורש.

ומשיבים: ודין (לימוד מסברה) הוא: הואיל והזהיר וענש הכתוב במקום אחר על הטומאה, וחייב קרבן על הטומאה בפרשה זו, מה כשהזהיר וענש על הטומאה — לא הזהיר וענש אלא על טומאת מקדש וקדשיו, אף כשחייב קרבן על הטומאה — לא חייב אלא על טומאת מקדש וקדשיו.

ומקשים: ואימא [ואמור] שמדובר במי שמטמא תרומה, שמצאנו שהזהיר הכתוב על כך, וענש במיתה (ככתוב "ומתו בו כי יחללהו". ויקרא כב, ט)! ומשיבים: לא אשכחן [מצאנו] עון שעונשו מיתה במזיד, שחייב עליה קרבן אם היה שוגג. שאין אדם מביא קרבן חטאת בשוגג אלא רק על עוון שחייב עליו כרת. ולכן יש לפרש פרשה זאת דוקא על טומאת מקדש וקדשיו, שחייבים עליה כרת.

ושואלים: ועדיין אימא [אמור]: הני מילי [דברים אלה], שאין מביאים חטאת על עוון מיתה, אמורים בקרבן חטאת קבוע, אבל

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara presents a different analogy. Ravina said: For example, a new white woolen garment and a frayed one; a new linen sheet and a frayed one.

The Gemara asks: But say that this statement applies only to a fixed sin-offering, but

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הוה ליה למימר דהא שאת עדיפא מסיד.

אמרי אין דהא תניא הכי ר' נתן אומר לא שאמר ר' עקיבא של סיד דיהה הימנה אלא של שאת דיהה הימנה. בהרת עזה כשלג שנאמר והנה מרים מצוערת כשלג.

בהרת לבנה היא. אין לבנה למעלה הימנה. תנא הטיל הכתוב הספחת בין שאת לבהרת. כשם שטפילה לזו כך טפילה לזו. ומנא לן שהספחת טפילה היא שנאמר ספחני נא אל אחת הכהונות לאכל פת לחם. שאת אין שאת אלא גבוהה שנאמר על ההרים הגבוהים ועל הגבעות הנשאות.

ומראה עמוק מן העור כמראה חמה העמוקה מן הצל.

שאת כצמר לבן שהוא נקי בן יומו שמכבנין אותו למילת.

א"ר חנינא משל (דר' חנינא) [דרבנן] למה הדבר דומה לתרי מלכי ותרי איפרכי. מלכו של זה למעלה מאיפרכו (של זה) דנפשיה וכן מלכו של זה למעלה מאיפרכו דנפשיה והוא כגון מלכא ורופליא וריש גלותא. א"ל רב פפא לרבא שבור מלכא חשיב או קיבר.

א"ל רבא בי חרשיה אכול ליה. פי' מכה אוכלת לך בעיניך. כלומר אינך רואה טיבעא דמאן סגי בעלמא אלא טיבעא דקיסר קאזלא כר' יוחנן דאמר מאי דכתיב ותאכל כל ארעא ותדושנה ותדקנה. זו רומי חייבת שטבעה יוצאה בכל העולם. כדמתרגמינן בקרחתו בשחיקותיה שחקיהו. פי' בלאותיהם:
מתני' כל שיש בה ידיעה בתחלת כו:
ת"ר בתורת כהנים מנין שאין חייב אלא בטומאת מקדש וקדשיו.

הזהיר וענש על הטומאה במקדש. בזהיר ולא יטמאו את מחניהם. וענש שנאמר כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא [את משכן ה' טמא] ונכרתה וגו' (במקדש) [ובקדש] הזהיר אמר ריש לקיש בכל קדש לא תגע וגו' ותניא כוותיה ומפורש בפרק אלו הן חלוקין בתחלתו דאתקש קדש למקדש. ועוד מפורש ביבמות פרק הערל כי זו הנגיעה אכילה היא. וענש ונפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם או בבהמה טמאה וגו' ואכל מבשר זבח השלמים ונכרתה וחייב קרבן על הטומאה שנאמר או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה וגו' מה זה שהזהיר וענש לא הוא אלא בטומאת מקדש וקדשיו. אף זו הטומאה שחייב בה קרבן אינו אלא בטומאת מקדש וקדשיו. ודחי' ואימא טומאת תרומה דהא אית בה הזהרה ועונש דכתיב ולא תשאו עליו חטא ומתו בו כי יהללוהו. ופרקינן תרומה עון מיתה היא ולא אשכחן בעון מיתה דחייב קרבן. ואמרינן נהי דאינו חייב קרבן קבוע קרבן עולה ויורד ליחייב.

הא דאמרי' (אין) והתניא ר' נתן אומר לא אמ"ר עקיבא של סיד דיהה ממנה אלא שאת דיהה ממנה. קשיא לי, והא מתני' מיהא קתני בהדיא ר"ע אומר של סיד דיהה ממנה וכיון שכן מאן תנא מראות נגעים רבי עקיבא אליבא דתנא דידן ולאו אליבא דר' נתן ולא קשיא דר' עקיבא דמתני' לאו דוקא קאמר ולאפלוגי אדר' ישמעאל אתא דתנן בריש מס' נגעים הפתוך שבשלג כיין המזוג בשלג הפתוך שבסיד כדם המזוג בחלב דברי רבי ישמעאל רבי עקיבא אומר אדמדם שבזה ושבזה כיין המזוג במים אלא של בהרת עזה ושל סיד דיהה ממנה כלומר אינה מראה לובן אחר אלא דיהה ממנה פי' דיהה הרבה שהרי היא דיהה מי הדיהה אלא דלא נחית תנא דמתני' אליבא דר' עקיבא לדקדוקן ולמתני כרוכלא אלא שאמר שמראה לובן אחד הם ור' נתן קפיד עלה כדי שלא תטעה ותני של שאת דיהה ושל סיד דיהה מן הדיהה.
ומכל מקום קשיא לי דהכא אמ"ר עקיבא כיין המזוג במים ורבי חנינא אמר לעיל במשל דר' עקיבא כוסות של חלב בטפות דם אלמא כולם כדם המזוג בחלב הם ושמא נאמר שלא הקפיד ר' עקיבא אלא לומר שהפתוך שבשלג ושבסיד מראה אחד הם ולאפוקי מדר' ישמעאל דאמר בהרת ותולדתה שני גוונין הן בפיתוך שבהן אב לובן שלו עז ואודם שבו דיהה ותולדתה לובן שלה דיהה ואודם שלה עז וקאמ' לה שניהם גוון אחד הם ולא קפיד בין מים לחלב תדע דהא בחלוק אין לובן שבהן לא במים ולא בחלב ולא כדברי רבי שלמה ז"ל שאמר דיין המזוג במים לאפוקי טפות דם בחלב שאודם שלהן נכרת במקום אחד דאם כן קשיא מתני' לרבי חנינא אלא כולהו במזוג מיירו שאין האדום במקום אחד אלא פתוך הוא בכולן וטפות שנתערבו ונמזגו קתני.

ת"ר מנין שאין הכתוב מדבר אלא על טומאת מקדש וקדשיו פי' דבפ' קרבן עולה ויורד האמורה בפ' ויקרא היא כתובה על שמיעת קול וביטוי שפתים ועל הנוגע בטומא' כדכתיב או נפש כי תגע בכל דבר טמא וגו' ונעלם ממנו והוא טמא וכתיב והיה כי יאשם לאחת מאלה והתודה וגו' והביא את קרבנו וגו' ולענין הנוגע בטומאה ונעלם ממנו לא פירש הכתוב מה חטא בהעלם ההוא ושנינו שחטא בטומאת קדש ומקדש כלומר ליכנס למקדש בטומאה לאכול קדש בטומאה וזהו שבאו לפרש בברייתא זו מנין שאינו חייב קרבן עולה ויורד אלא על טומאת מקדש וקדשיו ואמרינן ודין הוא בניחותא הואיל ובמקום אחר הזהיר וענש על הטומאה פי' זדון טומאת הגוף מה להלן לא הזהיר וענש אלא על טומאת מקדש וקדשיו פי' עונש הקדש כדאמרינן לקמן שיש בתורה ג' כריתות כתובין זה על הקדש ועון המקדש כתוב בפ' פרה אדומה ואזהרת מקדש דכתיב ולא טמאו את מחניהם ואזהרת הקדש פי' רש"י ז"ל מדכתיב איש איש מבני ישראל והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר וכתב לקמן בסמוך דאזהרת תרומה נמי נפקא ליה מהתם דתרווייהו שמעת מינה והקשו עליו בתוספות דהא דאמר מרן ז"ל דאזהרת קדש נפקא לן מבקדשים לא יאכל איברא דבפ' הערל איכא תנא דדריש הכי דמוקי קרא בזב בעל שתי ראיות שהוא בן קרבן או במצורע ומאי עד אשר יטהר עד שיביא כפרתו אבל ר"י פליג עליה ומוקים ההוא קרא בתרומה ומאי עד אשר יטהר עד שיעריב שמשו כדכתיב בה ובא השמש וטהר ובמס' מכות דאיפליגו ריש לקיש ור"י באזהרת טמא שאכל קדש תרווייהו מודו דאזהרת תרומה נפקא מבקדשים לא יאכל כר"י ודרשינן לה מדכתיב מזרע אהרן איזהו דבר השוה בזרעו של אהרן הוי אומר זו תרומה ובאזהרת קדש נחלקו דר"ל מפיק ליה מדכתיב בכל קדש לא תגע ונגיעה היינו אכילה ור"י סבר דההוא בנגיעה דתרומה ואזהרת קדש מג"ש דטומאתו טומאתו בקדש ומקדש מה במקדש ענש והזהיר אף בקדש ענש והזהיר וא"כ הא דרש"י ז"ל אתי' דלא כר"י ודלא כר"ל גם מה שאומר רבינו ז"ל דאזהרת תרומה נפקא מבקדשים לא יאכל דתרווייהו ש"מ הא לא כחד לכן הנכון דאזהרת קדש או כר"י או כר"ל ואזהרת תרומה מבקדשים לא יאכל כתרווייהו:

ואימא תרומה שהזהיר וענש פי' הזהיר כמו שאמרנו וענש מיתה בידי שמים כדכתיב ומתו בו כי יחללוהו וא"כ נוקים קרבן עולה ויורד כשנגע הנוגע בתרומה דווקא ופרקינן לא מצינו עונש מיתה דחייב קרבן חטאת דכל שזדונו כרת שגגתו חטאת אבל קרבן אשם מצינו גבי שפחה חרופה וק"ל למאי דס"ד שיש קרבן עולה ויורד בעון מיתה אמאי לא מקשי נמי מכהן ששימש בטומא' שהוא במיתה כדאיתא בפ' השותפין וכ"ת דהיינו טומאת מקדש הא משכחת לה בלא טומאת מקדש כגון שנטמא בעזרה ולא שהה כדי השתחויה והפך בצינורא וכדאמרינן לה לקמן בפרק ידיעות הטומאה וי"ל דמיתת משמש בטומאה ילפינן מתרומה בגזרה שוה דחלול חלול כדאיתא בפרק הנשרפין וכיון דכן נקטינן תרומה דהיא עיקר וממילא אתיא שימש בטומאה ומטומאת כהנים ליכא למיפרך דלית בה אפי' מיתה ועוד דההוא בטומאת מת בלחוד והכא בקרבן עולה ויורד כתיב שרץ ונבילה:

כיין המזוג במים אלא שהבהרת אדמומיתו עזה ונראית ביותר ושל שאת דוהה הימנה ר"ל כהה יותר ממנה וכן כלם על הסדר ונמצא משל חכמים כתרי מלכי ותרי הפרכי מלכו של זה למעלה ממלכו של זה וזהו בהרת על שאת ומלכו של זה כהפרכו של זה ר"ל שאת כסיד ההיכל ויש בזה גירסאות ואתה יכול לתקן את כלם על דעת חכמים על הדרך שכתבנו וענין שבור מלכא וקיסר פירושו שהפרכו של קיסר שוה לשבור מלכא במעלה אלא שקצרו את הדברים מאימת מלכות שהיו יושבים תחתיו:

זהו ביאור השמועה בקצור ויש בה ביאורים אחרים אלא שזה עקר ולענין פסק כבר כתבנו הנראה לנו ולמדנו שלא סוף דבר שהנגע מטמא כשהוא חלוק ר"ל לבן בלא שום אדמימות אלא אפי' היה פתוך ר"ל שמקצת אדמימיות מעורבות בו אף זה נגע ככל המראים:

כבר ביארנו שהבהרת עזה בלובן יותר מכלם וזהו שנ' בה ומראהו עמוק שמראה לבנוניתו נראה לעין הרואה עמוק משאר העור כמראה חמה עמוקה מן הצל לדמיון החוש והשאת אינה עמוקה כל כך למראית העין ולזה נקרא שאת שהיא גבוהה למראית העין בערך הבהרת והספחת אינו שם נגע בפני עצמו אלא ליתן תולדה לשניהם על הדרך שביארנו:

הנכנס למקדש או האוכל בשר קדש בטומאה במזיד חייב כרת שהרי נאמר את מקדש י"י טמא ונכרתה וכן והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה ואזהרתם במקדש מולא יטמאו את מחניהם ובקדש מבכל קדש לא תגע:

תנו רבנן מנין שאין הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשים פירוש דכתיב או נפש כי תגע בכל דבר טמא לפי שלא הזכיר הכתוב מה עשה זה הטמא בטומאתו שעליו מתחייב לנפשו להביא קרבן עולה ויורד לכך הוצרכנו לומר מנין שאין הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו שאם נכנס זה הטמא אל המקדש בשוגג או שאכל את הקדש בשוגג שמתחייב להביא קרבן עולה ויורד הואיל והזהיר וענש על הטומאה וחייב קרבן פירוש בכאן בזה הפסוק על הטומאה מאי כשהזהיר וענש על הטומאה על טומאת מקדש וקדשיו אף כשחייב קרבן על הטומאה על טומאת מקדש וקדשיו פירוש הזהיר על טומאת מקדש וקדשיו דכתיב בפרשת זבים ולא יטמאו את מחניהם וכתיב נמי לענין יולדת ואל המקדש לא תבא וענש עליו דכתיב כל הנוגע במת בנפש אדם אשר ימות ולא יתחטא את מקדש ה' טמא ונכרתה הנפש ההיא וגו' והזהיר על הטמא שלא יאכל את הקדש דכתיב בכל קדש לא תגע וענש עליו בשלשה מקומות דכתיב אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכרתה וגו' וכתיב נמי לענין שלמים והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה וגו' וכתיב נמי בתרי' ונפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם או בבהמה טמאה או בכל שקץ טמא ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה' ונכרתה וגו' ודייקינן ואימא תרומה דהזהיר וענש פירוש הזהיר בכל קדש לא תגע ואמר מר בכל קדש לרבות את התרומה פי' מדכתיב בכל וענש דכתיב ולא ישאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו ומהדרינן לא אשכחינן עון מיתה דמחייב עליה קרבן פירוש שלא מצינו בכל התורה כולה מי שמתחייב בשוגג קרבן אלא בעון שמחויב בזדונו כרת בשגגתו קרבן כדתנן במסכת הוריות (דף ח') אין חייבין אלא בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ודייקינן ואימא הני מילי קרבן קבוע הוא שאין מביאין אותו אלא בשגגת דבר שחייבין על זדונו כרת אבל האי קרבן שהוא קרבן עולה ויורד ניתי ואפילו בשגגת תרומה שאין חייבין על זדונה כרת אלא מיתה בידי שמים מדי דהוי אשמיעת קול ואביטוי שפתים שאין בזדונה כרת אלא לאו בעלמא ואפילו הכי בשגגתו מתחייב קרבן עולה ויורד ומהדרינן אמר קרא לכל טומאתו אשר יטמא בה בה למעוטי תרומה וכו'.

קרי רבא עליה דר' דולה מבארות עמוקות דתניא ר' אומר אקרא אני חיה בהמה טמאה למה נאמרה פירוש הוה ליה למכתב או נפש אשר תגע בכל דבר טמא בטומאת אדם או בבהמה טמאה למה לי כתיב או בנבלת בהמה טמאה אלא למילף בהמה טמאה דכתיב הכא בענין קרבן עולה ויורד מבהמה טמאה דכתיבה לענין שלמים והוא הפסוק שכתבנו למעלה ונפש כי תגע בכל טמא בטמאת אדם או בבהמה טמאה מה להלן טומאת קדש אף כאן קדש ואיתקש מקדש לקדש דכתיב בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבוא ודייקינן אי הכי תרומה נמי פי' תרומה נמי הא איתקש לקדש דאמר מר בכל קדש לרבות את התרומה הנה נכללה התרומה עם הקדש בפסוק זה ואין לך היקש גדול מזה וכיון שכן נתחייב על שגגתה נמי קרבן עולה ויורד כקדש ומהדרינן אמר קרא בה למעוטי תרומה וכו':

אלא אמר רבא שלש כריתות האמורות בשלמים למה אחת לכלל ואחת לפרט פירוש שלש כריתות אלו הן המפורשין בשלשה פסוקים שכתבנו למעלה הפסוק האחד אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכרתה והדבר ידוע שהשלמים בכלל הקדשים הן והפסוק השני והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וגו' ונכרתה והפסוק השלישי ונפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם או בבהמה טמאה וגו' וזה שאמר אחת לכלל ואחת לפרט עיקר הא מילתא דתניא בסיפרא ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה מה תלמוד לומר לפי שנאמר והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' ונכרתה והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו שיכול אין לי שחייבין כרת משום טומאה אלא על השלמים בלבד מנין לרבות כל הקדשים תלמוד לומר אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים או אינו מביא אלא כיוצא בשלמים מה שלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד וכו' עד מנין לרבות הקומץ והלבונה והקטרת ומנחת נסכים ומנחת כהן משיח תלמוד לומר אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לרבות את כולן ומאחר שרבינו דברים שהן כשלמים ודברים שאינן כשלמים למה נאמרה שלמים מעתה לדורותיכם נכלל בו כל הקדשים בין שהן כשלמים בין שאינן כשלמים פרט לדם וכו' נמצא עכשיו (כאן חסר) כדכתיב אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' הפירוש שאמרנו אחת לכלל כלומר לכלול בו כל הקדשים בין שהן כשלמים בין שאינן כשלמים ושני כתובים בשלמים והם אשר פירשנו למעלה האחד מהם פרט לדם שלא יתחייב עליו הטמא אם נגע בו בטומאה וזה שאמרנו אחת לפרט כלומר פרט את האחד ונשאר השני מופנה ללמוד ממנו להא טומאה הכתובה בתורה סתם שהוא אומר או נפש אשר תגע בכל דבר טמא שהוא בטומאת קדש וזה שאמרנו ואחת לטומאה הכתובה בתורה סתם ואיני יודע מה הוא.

בד"ה לא הזהיר כו' ויתכן פ"ה לההוא תנא כו' אשר יטהר עד דמייתי כפרה כו' עכ"ל מיהו רש"י גופיה לקמן נקט ליה האי קרא דלא יאכל בקדשים דהוי נמי לאו לתרומה ותרומה בכלל קודש הוא ואע"ג דעד אשר יטהר עד דמייתי כפרה משמע לענין קדשים מ"מ לענין תרומה לא מיירי בהכי ומיהו קצת קשה לפירוש רש"י דמשמע לקמן דסוגיא דשמעתין סבירא ליה דבין אזהרת קודש ובין אזהרת תרומה מבכל קודש לא תגע יליף לה כמ"ש התוס' לקמן ע"פ ת"כ ודו"ק:

דכתיב ותאכל כל ארעא וגו' אר"י זו רומי כו'. דשבור מלכא מלך פרס הים שנדמה בנבואת דניאל לדוב וכתיב ביה אכלי בשר שגיא אבל ברומי שהוא ממלכות וכו' כתיב ותאכל כל ארעא וגו' והוא רמז שנדמה לחזיר היער שנובר בארץ כאילו אוכל הארץ כמ"ש יכרסמנה חזיר וגו' ות"י ינוברינה. ואמר כל ארעא ע"ש שיצא טבעה בכל העולם ועיין במה שכתבנו ברפ"ק דב"ק בזה וק"ל:

רש"י בד"ה של צמר דיהה הימנה כו' כצ"ל:

בד"ה תרומה אם כו' דאלו קדשים עד דמייתי כפרה נ"ב פי' אם יהיה טומאה שמביאין עליה קרבן כגון טומאת זב וזבה ובודאי מש"ה כתב קרא ובא השמש וטהר לאשמועינן דאפילו בטומאה שמביאין עליה קרבן אפ"ה בתרומה אינו מעכב וק"ל:

גמרא שמכבנין אותו למלת. כצ"ל וכ"ה בשבת:

גמ' שם אריו"ח זו רומי. כצ"ל:

רש"י ד"ה מכבנין. והאם ליחכתו צמרו נקי כו'. כצ"ל ומלת אין למחוק עפירש"י בשבת:

תד"ה ואם. הפתוך שבסיד כיין המזוג בחלב. לפנינו שם איתא כדם וע"ש בתוי"ט:

בא"ד וי"ל כו' אלא משום דקאי את"ק. כ"נ דצ"ל ור"ל דלא משבש ליה אלא מפרש דבא לומר של צמר והא דנקיט סיד אשגרת לישן דת"ק הוא משום דקאי עליה לאפלוגי:

תד"ה אימא (בסופו). ומטומאת כהנים ל"מ למיפרך כו'. לכאורה תמוה דהא לא ענש עלה וי"ל דכוונתם דנימא הואיל והזהיר לחודא כמו שמיעת הקול וביטוי שפתים:

תוס' סד"ה גלימא. פי' שם לפי כו'. נ"ב ודאי פירושא דהכא עיקר החוש מעידו:

"וְתֵאכֻל כָּל אַרְעָא וּתְדוּשִׁנַּהּ וְתַדְּקִנַּהּ" (אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ רוֹמִי [חַיֶּבֶת] שֶׁטִּבְעָהּ יָצָא בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ (דניאל ז, כג). פירוש לוקחת סחורות הן של מלבוש הן של מזון מן מלכיות אחרים ולכן מטבע שלה יוצא בכמה מלכיות שנותנת מטבעות של כסף וזהב ולוקחת סחורה תמורתם וזהו 'וְתֵאכֻל כָּל אַרְעָא' רצונו לומר אוכלת מן הגדל בכל ארצות אחרים שהן של כסות והן דברים של מזון.

תוס' ד"ה לא אשכחן וכו' וי"ל דה"ט עדיף טפי. וקשה לי דמ"מ אחרי דאמרי' מידי דהוי אשמיעת קול ולגבי תרומה ליכא כלל סברת לא מצינו דעון מיתה חייב קרבן דמידי דהוי שמיעת קול ונשאר ממילא הסברא לאוקמי בתרומ' ולא במקדש מכח הסברא דלא מצינו דעון כרת דלסגי בעולה ויורד א"כ מאי פרכי' ואימא בה למעוטי הקדש הא לזה ל"צ קרא דמסבברא מוקמי' בתרומה ולא במקדש ומוכח דבה למעט תרומה וצ"ע:

פרש"י ד"ה בחורשי' קאכל כו' מוטמן ביערים כו' פי' ומש"ה אינו מתיירא ממלכות פרס להקדימו ע"כ עלה על דעתו לשאול הי מינייהו חשיב לפי ס"ד דלא ידעינן מגז"ש דטומאתו טומאתו וגם מבכל קודש לא תגע דקאי אאכילה דקדש מדאיתקש למקדש דאיירי בדבר שיש בו נטילת נשמה כמבואר למעיין במכות שם ורמזוה תוס' ד"ה מקיש וכו' וא"כ לפי ס"ד דלא ידע מכל זה ע"כ הבין דהזהיר וענש בקדש מבקדשים לא יאכל וא"נ דקרא בתרומה איירי כפירש"י ד"ה תרומה מ"מ פשטי' דקרא ע"כ בקדש ממש איירי מק"ו דתרומה וגם אין מקרא יוצא מידי פשוטו ותרומה לא אקרי קדש סתם ושפיר מצינו שהזהיר וענש בקדש ואפ"ה התם במכות לא הוי מצי ר' יוחנן ור"ל לאתויי מהך קרא אקדש ואתרומה משום דהתם אמתני' דאלו הן הלוקין קאי ואין מזהירין מן הדין משא"כ דאעונש כרת קאי לא בעי טפי מהך אזהרה ללמוד בנין אב. וא"נ ממשמעותא דקרא ידעינן ולא מדין מ"מ לא הוי ידעינן אלא עד הערב שמש ולא הוי ידעינן מחוסר כפורים לכן מייתי ר"י ור"ל דרשות דעדיפי אבל הכא לא אתאינן לכך:

בד"ה אימא תרומה כו' אבל אין לפרש אימא דוקא תרומה כו' וצריך להבין באמת מדוע לא קשיא ליה הכי דדוקא תרומה בעולה ויורד אבל טומאות מקדש וקדשיו דבכרת בחטאת קבוע הוא ככל חייבי כריתות ואולי כמ"ש פני יהושע דבדין הוא דתרומה יהיה באשם דנילף חטא חטא ממעילה אלא מדאיצטרך בה למעוטי תרומה (ולמסקנא איצטרך גז"ש למעוטי תרומה כמ"ש תוס' ד"ה אתיא טומאתו כו') ש"מ דלאו בר אשם הוא ואם כן כל כמה דלא ידעינן מדרשא דבה למעוטי מסברא ה"ל למימר דתרומה באשם מעילה ומש"ה מקשה הש"ס ואימא תרומה דענש והזהיר משום דעכ"פ ע"כ מרבי קרא נגד הכלל שבידינו דחייבי כריתות בחטאת קבועה וקרא מרבי להו בעולה ויורד ה"נ נימא תרומה אע"פ שהי' ראוי להיות באשם וכיון דשקולים הם יבואו שניהם. ולא היה אפשר להקשות דוקא תרומה ולא טומאות מקדש דמאי אולמא האי מהאי אבל לבתר דמסיק בה למעוטי א"כ ליתא נמי באשם מעילות כמ"ש הפני יהושע הנ"ל שפיר הקשה ואימא למעוטי מקדש דלא סגי ליה בעולה ויורד כו' ודוק:

בא"ד וה"נ דהו"מ למפרך ואימא טמא ששימש. היה מקום אתנו לומר דבלא הך שהקדימו פירש אימא נמי תרומה לא הוה מצי להקשות אימא טמא ששימש משום דמסתמא ידע שנטמא דמשום הכי יצא בלא שהיי' (ודוחק לומר שאירע לו כך) ואם כן לא משכחת ליה העלם טומאה וקרא כתיב ונעלם והוא טמא אבל השתא שכ' דקו' הש"ס ואימא נמי תרומה וא"כ ה"נ הוה מצי להקשות ואימא נמי טמא ששימש נהי דלא משכחת העלם טומאה כ"א העלם עבודה מ"מ כיון דונעלם והוא טמא שייך באחריני לא איכפת לן:

הדר חזינא דלאו מילתא היא דאמרי בשנבין מאי צורך להו שיצא בלא שהיה ולא נימא שלא ידע שנטמא ויצא בשהיי' ועבד עבודה גמורה ואתא קרא לחייבו שתי' משום מקדש ומשום עבודה וצ"ל דמ"מ אינו חייב אלא אחד בשני זיתי חלב בהעלם אחת דתרווייהו מחד קרא נפקא מקדש וטמא ששמש:

והשתא אי הוה קו' הש"ס דמקדש וקדשיו יהיה בחטאת קבוע וטמא ששמש לבד בעולה ויורד שפיר הו"מ איירי בהעלם טומאה ושהה ולחייבו ב' חטאת קבועה משום מקדש ועולה ויורד משום טמא ששמש והוה קשה אפי' בלא הך הקדמה וק"ל:

בא"ד ומטומאת כהנים לא מצי למפרך כו' בפני יהושע הקשה דה"ל למפרך מטמא שאכל מעשר שהוא בלאו כמו שמקשין מטומאות כהנים דהוי נמי רק לאו בעלמא. ואפשר לתרץ עי' בחולין פרק גיד הנשה ק"א ע"א דלא משכחת ליה טמא שאכל את הטהור דכיון שנגע בו טמאהו אלא שאין איסור טומאת בשר חל על טומאת הגוף אף ע"פ שטומאת בשר חמירי שאין לו טהרה במקוה מ"מ טומאות הגוף נמי חמור שיש בו מיתה ע"ש ובתוס' שם ד"ה שפיר כו' דלא איירי בתחב לו חבירו לתוך פיו ע"ש וא"כ במעשר ודאי חל נמי טומאת הפירות וחייב שתים שהרי חמירי דלית להו טהרה במקוה וא"ל טומאת הגוף חמיר שבמיתה ז"א דליתא אלא בלאו בעלמא ואם כן לא שייך כפרה במחצה אלאו דידיה ולא אלאו דמעשר טמא וא"ל דלכפר נמי אאידך לאו ז"א כיון דקרא איירי נמי ממקדש וקדשיו ותרומה לפי הה"א ושם אינו מכפר כ"א אטומאת גברא ולא אטומאת בשר דאינו חל כלל א"כ ה"ה במעשר נמי כנלפע"ד ודו"ק:

בא"ד והכא כתיב שרץ ונבלה עכ"ל רבים תמהים הא עכ"פ איירי נמי במקדש וקדשיו דשייך בשרץ ונבלה ולפע"ד דאמקשן לא קשה להו כל כך חדא מינייהו נקט דחמיר טפי וכמ"ש תוס' לקמן ז' ע"ב ד"ה יש לי כו' ועיקר קושייתם אהתרצן מאי בה למעוטי דילמא ממעטין טמא ששימש ולא תרומה ועל זה תירצו דאיתקשו להדדי וכיון דנימעט חדא ממילא אימעט אידך והדר הקשו מכהנים דממעטו מבה ועדיין נרבי תרומה וע"ז שפיר משני דמיעוטא דבה קאי אכל הטומאות דכתיב בקרא שכן משמעות פשטי' לכל טומאתו אשר יטמא בה מכל טומאה האמורות יטמא בה למעוטי ומכ"ש לדרש תורת כהנים כל טומאתו לרבות בועלי נדות וע"ז קאי בה ולא שייך בכהנים ועי' פרש"י בחומש ודוק:

גמ' לא אשכחן עון מיתה דחייב עליה קרבן בפני יהושע תמה דקארי לה מאי קארי לה והלא באותו המקרא נכתב שבועות העדות ושבועות בטוי ולפע"ד דהוה ס"ל דחיוב חטאת נהי דעיקרו תלוי בחייבי כריתות דילפינן מע"ז מ"מ בעינן נמי מלקות דהרי פסח ומילה נמי מחייבי כריתות הם ואינם בני קרבן מפני שאין בהם לאו והוה ס"ל דתלוי במלקות (ואפשר דלהוי דומיא דע"ז קצת שיש בו עונש ב"ד נהי דלא בעינן מיתה ממש מ"מ עונש ב"ד בעינן עי' מסכת שבת פרק כלל גדול סוגיא דמונבז מ"ש תוספות שם וביבמות סוגיא דעליה) ולכן נהי דמצינו בשבועות עדות ובטוי דיצא מהכלל דמביאים קרבן אף ע"ג דלית בהו כרת מ"מ אית בהו מלקות משא"כ תרומה דלית בהו אלא מיתה ולא מלקות דדוקא חייבי כריתות שלקו נפטרו ולא חייבי מיתה בידי שמים אלא שזה ע"כ ליתא שהרי בשבועה דלהבא איכא נמי שאכל ולא אכל דהוה לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו וה"נ שבועות העדות נהי כשנשבע שאינו יודע לו עדות הוה שבועה לשעבר וחייב מלקות משום שבועות שוא מ"מ כשחבירו משביעו מחייב נמי בשבועות עדות דכתיב ושמע קול אלה ואינו חייב מלקות כ"א כשנשבע בעצמו והיינו דמקשה עולה ויורד ניתי מידי דהוה אשמיעת קול דייקא דשמע שבועה מפה חבירו דלית ביה מלקות ובטוי שפתים דייקא דלית ביה מעשה כגון שאוכל ולא אוכל דלית ביה כ"א בטוי שפתים בעלמא ולא לקי ומייתי קרבן ודו"ק:

בגמרא ת"ר מנין שאין הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו ודין הוא הואיל והזהיר וענש כו'. ונראה בעיקר כוונת תנא דברייתא היינו דכיון דבכולה פרשה דעולה ויורד דטומאה לא פי' הכתוב על איזה חטא דטומאה מביא עולה ויורד דמקדש וקדשיו לא נזכר בכתוב כלל אם כן יש במשמעות דעל מה שטימא עצמו ע"י מגע חייביה רחמנא עולה ויורד וכמו שנראה מלשון רש"י אף על ג דלקושטא דמילתא כתב הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות טומאת אוכלין שאין איסור כלל לטמא את עצמו אפילו לכתחילה וכדאיתא להדיא בפ"ק דר"ה דף ט"ז דהא דכתיב ובנבלתם לא תגעו היינו ברגל ולאסמכתא בעלמא וע"ש בחידושינו ואפילו כהנים אינן מוזהרין לטמא אלא למת בלבד מ"מ נראה דכל זה היינו דוקא למאי דפשיטא לן הכא דפרשת עולה ויורד לא איירי אלא בטומאת מקדש וקדשיו אי בבנין אב כלישנא דברייתא או מגזירה שוה דטומאתו טומאתו כדמסקינן אבל אי לאו הכי לא הוי עקרינן לקראי דפרשת עולה ויורד מפשטא כיון שסתם הכתוב ולא פירש אלמא דמצד הטומאה לחוד קרייה רחמנא חוטא וחייב בעולה ויורד ובהכי הוי אתי שפיר טובא דהא דכתיב ונעלם ממנו והוא טמא והיינו שנעלם ממנו עיקר האיסור דומיא דשאר שגגות דחטאות קבועות ואף דמלשון הרמב"ם שם משמע דפשיטא ליה הכי מדאסר רחמנא בכהנים ונזיר לטמא למת מכלל דלישראל שרי אפ"ה נראה ברור דאין זה ראיה גמורה למיעקר קרא דעולה ויורד מפשטיה דכמה לאוין יתירין אשכחן דכתיבי בכהנים ואהא מסיק שפיר בברייתא דדין הוא הואיל וענש והזהיר וכדמסקינן ג"ש דטומאתו טומאתו ומג"ש לחוד לא סגי' דאפ"ה הוי מוקמינן קרא כפשטיה דאטומאה לחוד נמי חייב ואפ"ה איצטריך ג"ש לאשמעינן בטומאת מקדש וקדשיו דאיכא כרת וסד"א דחייב חטאת קבוע' קמ"ל דבעולה ויורד סגי ובזה אין מקום למה שהקשו התוס' בד"ה אתיא טומאתו טומאתו דא"כ בנין אב דברייתא למה לי ולמאי דפרישית א"ש. ובאמת נראה שהתוס' אין מפרשין הברייתא בענין זה אלא דכוונת תנא דברייתא היינו דלא נימא דכיון שהכתוב סתם ולא פירש אלא כתב סתם לכל טומאתו אשר יטמא לו משמע דעיקר החטא מאי דאשכחן בעלמא שהטמא אסור בהם והיינו אפילו תרומה ומעשר וטמא שנגע בקודש במשמע אלא דלפ"ז לא א"ש הא דקאמר ודין הוא הואיל וענש והזהיר ואכתי הא בהנך נמי אשכחן דענש והזהיר דהא לוקין על תרומה ומעשר ואי משום דליכא כרת אם כן העיקר חסר מן הברייתא ועוד דכל השקלא וטריא לא א"ש ועוד קשה מה שהקשו התוספות לקמן לפי המסקנא דג"ש בנין אב למה לי ומה שתירצו דאיצטריך למעוטי שאר עבירות לא ידעתי לפרשו דהא כולה פרשה לענין מגע טומאה איירי ולא דמי להא דאמרינן לקמן בדף הסמוך יש לי לרבות ג' טומאות ע"ז ג"ע וש"ד דהתם לא נזכר בקרא מגע טומאה כלל אלא וכפר מטומאות בני ישראל לכך נראה לפרש כדפרישית:

שם ואימא תרומה ופי' התוס' אימא נמי תרומה. וקשיא לי דמאי קושיא היא זו דמה"ת לא נוקי קרא בדדמי דהא מקדש וקודש ודאי חמיר טפי ואי משום דהכתוב סתם ולא פירש קשיא ליה דנימא הכי דא"כ תיקשי ליה נמי מעשר דענש והזהיר כדאיתא בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י"ט) לכך נראה יותר דהא דקאמר ואימא תרומה היינו דוקא תרומה דענש והזהיר ומוקמינן לקר' בדדמי בתרומה לחוד דחמיר דאיכא מיתה משא"כ במעשר ולא ניחא ליה נמי לאוקמי במקדש וקדשיו דמסברא יש לומר דחייב חטאת קבוע' כמו כל חייבי כריתות דילפינן בהיקישא דשוגג למזיד בפרק כלל גדול ובכמה דוכתי ואהא משני שפיר דאפ"ה ניחא ליה לאוקמי טפי במקדש וקדשיו מבתרומה כיון דלא אשכחן מיתה שחייב קרבן מהאי היקישא גופא דלעולם אינו חייב קרבן חטאת אלא על מה שזדונו כרת ואי משום דעולה ויורד איתא בדלי דלות היינו משום דאקיל רחמנא לגבי עני כמו שאבאר בפ"ב ואהא מקשה דאכתי אימא תרומה מידי דהוי אשמיעת קול ומשני בה ולא בתרומה והדר מקשה ואימא בה למעוטי מקדש דאיפכא מסתברא דקרא בתרומה איירי ולא במקדש וקדשיו דלא משמע ליה הך סברא דאקיל רחמנא גבי עני בטומאת מקדש וקדשיו טפי מבשאר חייבי כריתות כן נראה לי. מיהו בירושלמי מצאתי דבהך ברייתא גופא שלמד בב"מ דענש והזהיר אמר ר' אליעזר בן יעקב יכול אפילו במעשר שנאמר לא אכלתי באוני ת"ל מאלה שהוא פטור יצא מעשר אוציא את המעשר שהוא בלאו ולא אוציא את התרומה שהיא במיתה כו' ומייתי עלה הך ברייתא דרבי בסמוך דיליף מג"ש דבהמה בהמה ע"ש נמצינו למידין מיהא דמעשר נמי צריך מיעוטא ולפי שיטת התוס' צריך לומר דכיון דלא מייתי בתלמודא דידן כלל הך קושיא דמעשר והך שינויא דמאלה אלמא דלא נחית להכי והיינו משום דלשון ענש והזהיר לא משמע לענין עונש מלקות אלא לענין כרת או מיתה ועיין מה שאכתוב עוד בזה לקמן בסוף הסוגיא דנראה לי דאין סברא כלל לאוקמי עולה ויורד בתרומה לחוד אם לא היכא דלא אפשר בענין אחר ודו"ק:

בתוספות בד"ה לא הזהיר כו' פירש בקונטרס אזהרת קודש דכתיב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר ותימא דבפרק בתרא דמכות משמע דבין לר' יוחנן ובין לר"ל כו' ויתכן פירוש הקונטרס לההוא תנא דאמר בפרק הערל כו'. ונראה לי דמה שהכריחו לרש"י כאן לפרש הסוגיא אליבא דהך תנא ולא כר"י ור"ל היינו משום דמקומו הוא מוכרע דאי ס"ד דנחית בשמעתין להך ג"ש דר' יוחנן דיליף טומאתו דקודש מטומאתו דמקדש לענין לאו אם כן מאי מקשה בסמוך אברייתא דרבי אשכחן קודש מקדש מנ"ל ואיצטריך לשנויי דאיתקש מקדש לקודש בקרא דבכל קודש לא תגע ומקשה עלה א"ה תרומה נמי דאיתקש נמי לקודש בהאי קרא גופא וכל טורח הזה למה וטפי ה"ל לשנויי בפשיטות מעיקרא אהך קושי' דאשכחן קודש מקדש מנ"ל דיליף לה מהך ג"ש גופא דטומאתו דמקדש לענין עולה ויורד גופא כי היכי דיליף לה לענין לאו דהא קייל דאין ג"ש למחצה ואם כן לא הוי שייך כלל לאקשויי א"ה תרומה נמי דנהי דאכתי לא אסיק אדעתיה הך ג"ש דטומאתו טומאתו דמייתי בסוף הסוגיא דבעולה ויורד גופא כתיב טומאתו לאפנויי מ"מ ע"כ הא ידע שפיר הך ג"ש דטומאתו דקודש מטומאתו דמקדש כיון דבהאי ברייתא גופא דקיימינן עלה קתני בהדיא מה להלן ענש והזהיר והיינו מהך ג"ש דטומאתו דקודש ומקדש אע"כ דסוגיא דשמעתין דידן דאיירי בה רבא לית לה הך ג"ש דר' יוחנן וכר"ל נמי לא ניחא ליה לרש"י לפרש סוגיא דשמעתין דהא אליבא דר"ל מוקמינן בפרק אלו הן הלוקין דבכל קודש לא תגע לא איירי אלא באזהרת קודש לחוד ולא לתרומה דאזהרת תרומה יליף ר"ל מאיש איש מזרע אהרן כו' ע"ש ואם כן לפ"ז לא שייך כלל הך קושיא דמקשינן בסמוך א"ה תרומה נמי דאמר מר בכל קודש לא תגע לרבות את התרומה והוא דלא כר"ל לכך הוצרך רש"י לפרש כל הסוגי' אליבא דהך תנא דיליף לה אזהרת קודש מבקדשים לא יאכל וכהאי תנא דפ' הערל כנ"ל נכון ודוק היטב:

בא"ד ויתכן פירוש הקונטרס לההוא תנא דאמר בפרק הערל בזב בעל שלש ראיות ובמצורע מוחלט הכתוב מדבר ומאי אשר יטהר עד דמייתי כפרה כו' עס"ה. ולפ"ז משמע מפירש"י ותוספות דשייך נמי כרת וקרבן עולה ויורד במחוסר כיפורים שאכל את הקודש וזה דלא כשיטת הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"ח מהלכות פסולי המוקדשים דאין חייבין כרת בט"י ומחוסר כיפורים שאכל את הקודש אלא בביאת מקדש בלבד ע"ש בכ"מ וכן מ"ש גם כן הרמב"ם בהלכות ביאת מקדש וע"ש גם בהשגות הראב"ד ובכ"מ באריכות ונלע"ד אפשר דלענין עולה ויורד אפילו לענין ביאת מקדש פטור ואין להאריך כאן בזה ולקמן בסוף הסוגיא אבאר יותר ועיין בתוס' בפ' הנשרפין (סנהדרין דף פ"ב) בד"ה טבול יום ששימש שהאריכו בזה בענין ט"י ומחוסר כיפורים הי מינייהו חמיר טפי ומה שיש לדקדק מתוך דבריהם יבואר בסוגיא שלפנינו ודו"ק:

בד"ה ואימא תרומה פירוש ואימא נמי תרומה כו' וה"נ דהוי מצי למיפרך ואימא טמא ששימש כו' ומטומאת כהנים לא מצי למיפרך שלא הוזהרו כו' עכ"ל. ולא זכיתי להבין דברי התוספות בזה דודאי מ"ש דה"מ למיפרך ואימא טמא ששימש יש לפרש דקשיא להו הכי לפי מה שפירשו דהאי אימא תרומה היינו אימא נמי תרומה אם כן ה"מ למיפרך אימא נמי טמא ששימש בלא איסור מקדש ליחייב בעולה ויורד כיון דהוי במיתה כמו תרומה ולקושטא דמילתא לאו הכי אלא במ"ש דמטומאת כהנים לא מצי למיפרך לא ידענא מאי קשיא להו דהא ע"כ בעו למימר דכהן שטימא עצמו ליחייב אפי' בלא מקדש וקדשיו והא מה"ת כיון דאפי' בטומאת מת לא הוי במיתה אלא באזהרה וליכא למימר דלא משמע להו השתא לחלק בין איסור מיתה ללאו גרידא א"כ הדרא קושיא לדוכתא דתיקשי להו ממעשר דהוי נמי בלאו כמ"ש בסמוך וע"ז לא הוי משני מידי ועוד דא"כ מה זה שכתבו שלא הוזהרו אלא על המת והכא כתיב שרץ ונבילה דהא אכתי מצינן לאוקמי כוליה קרא דטומאה על כל איסורי טומאה שרץ ונבילה היינו לענין תרומה ומקדש וקדשיו וממילא דה"ה לכהנים שנטמאו במת גרידא בלא שום איסור אחר. והנלע"ד בזה לכאורה דמ"ש דלא מצי למיפרך מטומאת כהנים לא בעו למימר דליפריך דאטומאת כהנים נמי ליחייב כמו במקדש וקדשיו כמו שפירשו לענין תרומה אלא דטפי ה"ל למיפרך דלא נוקי קרא כלל בטומאת מקדש וקדשיו כיון דבכרת מחייב חטאת קבוע' כמו כל חייבי כריתות דילפינן מהיקישא אלא כוליה קרא בטומאת כהנים לחוד איירי וע"ז מתרצי שפיר דשרץ ונבילה כתיב אלא דהא נמי ליתא דהא ודאי אי עקרינן לקרא מטומאת מקדש וקדשיו ומוקי לה בטומאת כהנים א"כ כ"ש דתרומה וטמא ששימש דחייבין כיון דאית בהו מיתה וא"כ אכתי לא מתרצינן מדכתיב שרץ ונבילה דלמא שרץ ונבילה לתרומה וטמא ששימש וטומאת מת אף לכהנים. וצ"ע טובא ליישב דבריהם:

בגמרא לא אשכחן עון מיתה דחייב עליה קרבן. ויש לדקדק דהא אשכחן ודאי בעון מיתה דחייב עליה קרבן כגון במעילה דבמיתה לרבי וכ"ש לרבנן דהזיד במעילה באזהרה א"כ אפילו באיסור לאו אשכחן וע"כ צריך לומר דהא דקאמר לא אשכחן עון מיתה דחייב עליה קרבן היינו דלא אשכחן קרבן חטאת ומש"ה אין לחייבו בעולה ויורד דעיקר קרבנו חטאת אלא דלפ"ז לא א"ש מ"ש התוס' בד"ה לא אשכחן דההיא טעמא עדיף ליה טפי וכתבו מפרשי התוס' דע"כ כוונתן בזה דהאי טעמא דליכא לאוקמי באיסור כרת כיון דבקבוע לא הוי קושיא כ"כ דסוף סוף שם קרבן חד הוא משא"כ באיסור מיתה לא אשכחן שום קרבן ולמאי דפרישית לא שייך למימר הכי דהא למאי דמסקינן מוקמינן לה להך ברייתא דהכא בסמוך כרבי וכולה מתני' דידיעות הטומאה נמי כרבי מוקמינן לעיל וצ"ע ועיין עוד בסמוך:

אה"נ והתניא ר' נתן וכו'. ע"ש בככר לאדן דף הנזכר:

ואם איתא. דצמר אחר שלג תני להו: של צמר דיהה הימנה מיבעי ליה. דיהה פלית''א בלע''ז: עמוקה וגבוה לאו דוקא קאמר אלא נראית כעמוקה: טיפלה לבהרת מנלן. לרבנן קבעי לה דאילו לרבי עקיבא לית ליה ריבוי טפילה לבהרת: ספחני. אספני: בן יומו. ביום הולדו: מכבנין. לשון הרחלים יוצאות כבונות (שבת דף נב:) וכמו (גיטין דף יד:) תנתן כבנתי לבתי פרמוי''ל והוא בת נפש שקורין נושקא שמחברין בה פתיחות פי החלוק כך כשנולד הכבש והאם לוחכתו אין צמרו נקי באותו יום והרוצה להצניעו למילת עושה לכבש מעטה עור ומכבנו עליו שלא יתפרד ונמצא הצמר מכוסה כל הימים: מלכו של זה. בהרת שהוא מלכו של סיד למעלה משאת שהוא מלכו של קרום ולכן הן מצטרפין הבהרת והשאת ואיפרכו של מלך זה למעלה מאיפרכו של מלך זה סיד למעלה מקרום וממילא שמעינן דסיד למטה משאת הוא: אלא מלכו של זה למעלה מאיפרכיה דנפשי'. כל איפרכוס הולך אחר מלכו כך כל תולדה מצטרפת לאביה: הכי גרסינן ומלכו של זה למעלה מאיפרכיה דנפשיה: מלכא ואלקפטא. שני מלכים הם ומלכא חשיב מאלקפטא: רופילא. איפרכוס של מלכא: וריש גלותא. איפרכוס של אלקפטא: כגון מלכא ואלקפטא. כשמהלכין זה אחר זה כסדר זה הולכים: האי זה למעלה מזה הוא אלא כגון מלכא ורופילא ואלקפטא וריש גלותא. כשמהלכין שנים שנים כל איפרכוס הולך אחר מלכו: שבור מלכא. מלך פרס וקיסר מלך רומי וכל אחד יש לו איפרכוס: הי מנייהו חשיב. שבור או קיסר: בחורשיא אכיל ליה. האיש הזה מוטמן ביערים כל ימיו שלא שמע בטיבעה של מלכות רומי והוצרך לשאול זאת ורב פפא משום דאקדים רבא שבור מלכא לקיסר הוא דשיילי' ורבא מיראה עשה שהיה תחתיו במלכותו כדאמר במס' חגיגה (דף ה:) שדור דבי שבור מלכא וגרבוהי: רומי חייבת. תרגום של רשעה שנאמר (מלאכי א) וקראו להם גבול רשעה: רבינא אמר. משל דרבנן כגון גלימא דעמרא שהוא מלובן כשהוא חדש וליבונו מבהיק הרבה יותר משל טלית ישנה: וגלימא דכיתנא ושחקיה. שהחדש לבן הרבה משל ישן אבל החדשות של זו ושל זו קרובות להיות שוות כך הבהרת גבוהה הרבה מן הסיד שהוא תולדתו והשאת מן הקרום והאבות קרובים להיות שוים: שאין הכתוב מדבר. פרשת קרבן עולה ויורד שחייבתו קרבן על הטומאה מנין שאין מחייבו על מגע אלא אם כן אוכל באותה טומאה קדש או נכנס למקדש: ודין הוא. הרי אתה דן מאליו: הואיל והזהיר וענש על הזדון טומאה. וחייבין נמי קרבן על שגגת טומאה מה מצינו כשהזהיר וענש כרת על זדון טומאה בטומאת מקדש וקדשיו הזהיר וענש שנאמר (ויקרא כא) לא יטמאו את מקדשי הרי זה אזהרת מקדש בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר (שם כב) הרי אזהרת קדש כי את מקדש ה'טמא ונכרת (במדבר יט) הרי עונש מקדש והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וגו' (ויקרא ז) הרי עונש קדש: תרומה. אם אכל תרומה בטומאה דהזהיר וענש דכתי' בקדשים לא יאכל ותרומה בכלל מדכתי' בה בההיא ענינא ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ואמרינן ביבמו' (עד:) דבתרומה קאי מדתלי ' בהערב שמש דאילו קדשים עד דמייתי כפרה: וענש. ומתו בו כי יחללוהו: לא אשכחן עון מיתה דמחייב קרבן. שאין חטאת באה אלא אשגגת כרת כדאמרי' בהוריו' (ח.):

ואם איתא ליתני של צמר דיהה הימנו. תימה דע''כ צריך למיתני שלג וסיד דאת''ק קאי דקתני הפתוך שבשלג כיין המזוג בשלג הפתוך שבסיד כיין המזוג בחלב דברי ר' ישמעאל רבי עקיבא אומר כו' וי''ל דהיינו דקמשני אמרי אין כדתניא כלומר לא נקט סיד דוקא אלא קאי את''ק או שמא רבי נתן מגיה נמי במילתיה דרבי ישמעאל שאת במקום סיד: ואין אחרת לבנה. והא דכתיב (תהלים קמז) הנותן שלג כצמר אורחיה דקרא למיתלי שאינו מצוי במצוי: גלימא דכיתנא ושחקיה. פי' בקונטרס דחדש יותר לבן ולא יתכן דבפ' כל היד (נדה דף יז.) משמע דשחקים לבנים יותר ומעלו טפי לבדיקה אלא לענין חשיבות נקט ליה דומיא דכל הני דלעיל ומיהו בנדה י''ל דמעלו לבדיקה לפי שהם רכים יותר אבל הקונטרס פירש שם לפי שהם לבנים יותר: לא הזהיר אלא על טומאת מקדש וקדשיו. פירש בקונטר' אזהרת קדש דכתיב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר ותימה דבפרק בתרא דמכות (דף יד:) משמע דבין לרבי יוחנן ובין לריש לקיש אתי האי קרא לאזהרת תרומה ואזהרת קדש נפק' לן לר' יוחנן מג''ש דטומאתו טומאתו ממקדש ולר''ל מבכל קדש לא תגע ויתכן פירוש הקונטרס לההוא תנא דאמר בפ' הערל (יבמות עה. ושם) בזב בעל ג' ראיות ובמצורע מוחלט הכתוב מדבר ומאי אשר יטהר עד דמייתי כפרה והני אמוראי דמכות כרבי ישמעאל דפליג עליה התם ומוקי לה בתרומה ור' יוחנן גופיה מסיק לה בפרק הערל (שם דף עד.) משמיה דרבי ישמעאל איזהו דבר השוה בזרעו של אהרן הוי אומר זה תרומה: אימא תרומה. פירוש אימא נמי תרומה אבל אין לפרש אימא דוקא תרומה אבל מקדש וקדש דאיכא כרת לא תסגי ליה בקרבן עולה ויורד דהא בסמוך לא פריך הכי אלא משום דכתיב ביה מיעוטא וה''נ דהוה מצי למיפרך אימא טמא ששימש שאפשר להיות איסור עבודה בלא איסור מקדש כגון שנטמא בעזרה ויצא בלא שהייה והפך בצנורא דרך הליכתו כדאמר בפ''ב לקמן (דף יז:) אלא משום דהיא גופה גמר מתרומה בפרק אלו הן הנשרפין (סנהדרין דף פג:) להכי נקט תרומה ומטומאת כהנים לא מצי למיפרך שלא הוזהרו אלא על המת והכא כתב שרץ ונבלה: לא אשכחן עון מיתה דמחייב עליה קרבן. תימה ה''נ לא אשכחן עון כרת דמחייב עליה קרבן עולה ויורד ויש לומר דההוא טעמא עדיף ליה טפי:

שבועות ו ע"ב