דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס

שבועות ד ע"ב - Steinsaltz

“And it was concealed,” which indicates, by inference, that initially he had been aware, and nevertheless the verse continues to state: “And he was aware” (Leviticus 5:3). It emerges that the verse refers here to two different periods of awareness, one before the transgression and one afterward. But if so, why must the verses state: “And it was concealed,” “and it was concealed,” mentioning it twice? It is in order to render one liable both for a violation due to a lapse of awareness of the fact he was ritually impure and for a violation due to a lapse of awareness of the fact that the place he entered was actually the Temple. From this baraita it is apparent that Rabbi Yehuda HaNasi agrees with Rabbi Yishmael’s opinion concerning which types of lapses of awareness render one liable to bring a sliding-scale offering.

The Gemara asks: We have found with regard to cases of one’s awareness of the defiling of the Temple or its sacrificial foods that Rabbi Yehuda HaNasi has explained his own reasoning and it accords with the opinion of Rabbi Yishmael. With regard to oaths, where he has not explained his own reasoning, from where do we derive that he holds in accordance with the opinion of Rabbi Akiva? The Gemara answers: It is based on logical reasoning.

The Gemara presents another formulation of the preceding comment: The Gemara asks: We have found an explicit statement of Rabbi Yehuda HaNasi with regard to cases of one’s awareness of the defiling of the Temple or its sacrificial foods indicating that he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael. With regard to oaths, from where do we derive that he holds in accordance with the opinion of Rabbi Akiva? The Gemara answers: It is based on logical reasoning.

The Gemara explains the logical reasoning: What is the reason that Rabbi Akiva deems one liable for oaths pertaining to the past? The reason is that he expounds verses using the method of amplifications and restrictions (see 26a). Rabbi Yehuda HaNasi also expounds verses using the method of amplifications and restrictions, and consequently he arrives at the same opinion as Rabbi Akiva.

The Gemara demonstrates its point: As it is taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi says that one can redeem a woman’s firstborn son with any item worth five shekels, except for promissory notes. And the Rabbis say that one can redeem a woman’s firstborn son with any item worth five shekels, except for Canaanite slaves, promissory notes, and land.

The Gemara explains: What is the reasoning of Rabbi Yehuda HaNasi? He expounds verses using the method of amplifications and restrictions. Accordingly, he expounds the verse: “And its redemption from one month shall you redeem, according to the valuation of five silver shekels by the sacred shekel” (Numbers 18:16), as follows: Concerning the phrase: “And its redemption from one month,” since it does not specify that only certain items can be used for the redemption, the verse amplified the category of items that can be used to redeem the firstborn, intimating that many different items can be used. Then, with the phrase: “According to the valuation of five silver shekels,” the verse restricted the category to items that are similar to silver shekels. Then, with the term: “Shall you redeem,” the verse again amplified the category.

According to the hermeneutical principle that when a verse amplified and then restricted and then amplified, it amplified the relevant category to include everything except for the specific matter excluded in the restriction. The Gemara elaborates: What is included by the fact it amplified? Almost everything. And what is excluded by the fact it restricted? It restricted only promissory notes, which are the most fundamentally dissimilar to silver shekels.

The Gemara explains the reasoning of the Rabbis: And the Rabbis expound verses through the method of generalizations and details. Accordingly, they expound the verse as follows: The phrase: “And its redemption from one month,” is a generalization which suggests that many different items can be used to redeem the firstborn. Then, the phrase: “According to the valuation of five silver shekels,” is a detail, which suggests that only items that are similar to silver shekels can be used. Then, with the term: “Shall you redeem,” the verse again makes a generalization.

Based on this exegetical method, whenever a verse has a generalization and then a detail and then a generalization, the principle is that you may deduce that the verse is referring only to items similar to the detail; in this case, just as the detail, i.e., silver shekels, is explicitly something that is movable and has intrinsic monetary value, so too, anything that is movable and has intrinsic monetary value can be used. This excludes land, which is not movable property; it excludes Canaanite slaves, who are halakhically compared to land; and it excludes promissory notes, because even though they are movable property, they do not have intrinsic monetary value.

Ravina said to Ameimar: Does Rabbi Yehuda HaNasi really expound verses through the method of amplifications and restrictions? But doesn’t Rabbi Yehuda HaNasi expound verses through the method of generalizations and details?

This is as it is taught in a baraita: The Torah provides the process by which a Hebrew slave who has already completed his six years of servitude may continue on as a slave of his master: “And you shall take the awl and put it through his ear and in the door” (Deuteronomy 15:17). From this verse, I have derived only that an awl can be used; from where do I know to include the thorn of a palm [hasol], and a thorn, a needle, and a gimlet, and a stylus for writing on wax, as valid tools for piercing his ear? The verse states: “And you shall take,” which indicates that anything that can be taken by hand is a valid tool. This is the statement of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda. Rabbi Yehuda HaNasi says: Not all these items can be used. Rather, since the verse specifies an “awl,” only items similar to an awl can be used; just as an awl is distinct in that it is fashioned of metal, so too, anything fashioned of metal can be used.

And we say with regard to this dispute: About what do they disagree? Rabbi Yehuda HaNasi expounds verses using the method of generalizations and details, and Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, expounds verses

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ד - ב

רבי אומר: אינו צריך למדרש מתרי 'ונעלם', ודיינו ללמוד מנעלם אחד שהרי הוא אומר  'ונעלם'. מכלל זה אתה למד, דידע לפני כן מהטומאה. כי אם לא ידע ממנה כלל, אין זה נקרא שהיא "נעלמה" ממנו. וכיון שהמשיך הכתוב ואמר "והוא ידע", הרי נכתבו כאן שתי "ידיעות" - אחת לפני ההעלם, ואחת לאחריו!

וממשיך רבי, ודורש: אם כן, מה תלמוד לומר פעמיים "ונעלם", "ונעלם"? - לחייב בין על העלם טומאה ובין על העלם מקדש. [והיינו כרבי ישמעאל, ולא כרבי עקיבא, שאמר רק על העלם טומאה חייב, ולא על העלם מקדש]!

אשכחן בידיעות הטומאה דאית ליה לרבי טעמיה דנפשיה, לסבור כרבי ישמעאל.

שבועות ביטוי, דלית ליה לרבי טעמא דנפשיה, מנלן שסבר רבי כרבי עקיבא, שחייב על שבועות ביטוי גם לשעבר?

ומבארת הגמרא: סברא הוא! רבי עקיבא מאי טעמא קא מחייב קרבן גם על שבועה לשעבר? דדריש ריבויי ומיעוטי [ולא דריש בכללי ופרטי], ולפיכך ריבה מהפסוק "נפש כי תשבע" את כל השבועות, בין לעתיד ובין לשעבר, אם כן, רבי נמי, דריש ריבויי ומיעוטי, ולא דריש בכללי ופרטי. ולפיכך גם הוא דורש את הריבוי של רבי עקיבא לחייב על שבועה לשעבר.

[ההבדל בין ריבויי ומיעוטי ובין כללי ופרטי הוא בכך שברבויי ומיעוטי הריבוי מרבה הכל והמיעוט ממעט רק דבר אחד, ואילו בכללי ופרטי דרשינן שאין בכלל אלא מעין הפרט. וכגון בפרשת שבועות ביטוי: מחד, הכתוב אומר 'נפש כי תשבע', ומשמע כל סוג של שבועה. ומאידך, מגביל הכתוב 'להרע או להיטיב' בלבד. אם נלמד בכלל ופרט הרי הפרט מלמד על הכלל, שרק על השבועות להבא, שהן דומות לפרט 'להרע או להיטיב' חייבין עליהן, ואילו השבועות לשעבר אינן בכלל זה. אך אם נלמוד מריבויי ומיעוטי הרי הריבוי של נפש כי תשבע מרבה את כל השבועות, בין לעתיד ובין לשעבר, והמיעוט להרע או להיטיב אינו ממעט אלא דבר אחד, את הנשבע לבטל את המצוה].

והראיה שרבי דריש ריבויי ומיעוטי ולא כללי ופרטי, מהא דתניא: רבי אומר: בכל דבר השווה ה' סלעים פודין בכור אדם, חוץ מן השטרות בלבד. ורבנן אמרי: בכל פודין בכור אדם, חוץ מעבדים ושטרות וקרקעות.

מאי טעמא דרבי? דריש ריבויי ומיעוטי: "ופדויו מבן חדש" - ריבה כל דבר לפדיון, "בערכך כסף חמשת שקלים" - מיעט, שהפדיון הוא רק בכסף. "תפדה" - חזר וריבה לפדיה בכל דבר. ואמרינן: ריבה ומיעט וריבה - ריבה הכל, ומיעט אחד. מאי ריבה? - כל מילי, כל דבר לפדיון. ומאי מיעט - מיעט שטרות, שאין גופן ממון.

ורבנן, דרשי כללי ופרטי: "ופדויו מבן חדש"

- כלל, "בערכך כסף חמשת שקלים" - פרט, "תפדה" - חזר וכלל. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט [שהפרט בא לפרש את הכלל]: מה הפרט מפורש שהוא דבר המטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון אפשר לפדות בו, יצאו קרקעות שאינן מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, דכתיב והתנחלתם אותם (רש"י) יצאו שטרות, אף על פי שמטלטלין, אין גופן ממון!

אמר ליה רבינא לאמימר: וכי רבי דריש רבויי ומיעוטי? והא רבי כללי ופרטי דריש!

דתניא: נאמר בפרשת ראה [דברים טו יז], שאם עבד עברי אינו רוצה לצאת מאדוניו לאחר שש שנים, "ולקחת את המרצע, ונתתה באזנו ובדלת, והיה לך עבד עולם". ודרשינן: "מרצע", אין לי אלא מרצע, מנין לרבות הסול [חתיכת עץ חדודה] והסירה [קוץ], המחט, והמקדח, והמכתב [חרט], תלמוד לומר "ולקחת", כל דבר שנלקח ביד, דברי רבי יוסי ברבי יהודה. רבי אומר: "מרצע" - מה מרצע מיוחדת של מתכת, אף כל של מתכת. מלמד הכתוב שאינו יכול לרצוע בעץ מחודד או בקוץ.

ואמרינן, במאי קא מפלגי רבי ורבי יוסי ברבי יהודה? - רבי דריש כללי ופרטי, ולקחת כלל מרצע פרט ונתת באזנו חזר וכלל (רש"י) ולכן צריך שיהיה מרצע ממתכת בלבד, כי כלל ופרט, אי אתה דן אלא כעין הפרט.

"או כי יגע בטומאת אדם וכו' ונעלם ממנו והוא ידע ואשם" (ויקרא ה, ג), "ונעלם ממנו" — מכלל הדברים משמע שקודם לכן ידע, ולכן נאמר שנעלם ממנו, ולפי זה מה שנאמר "והוא ידע" — הרי כאן שתי ידיעות, אחת קודם שנעלם ממנו ואחת לאחר מכן, ומכאן אנו למדים שצריך להיות העלם באמצע. אם כן מה תלמוד לומר "ונעלם" "ונעלם" פעמיים — לחייב על העלם טומאה שלא ידע שהוא טמא, וגם על העלם מקדש שלא ידע שנכנס למקדש, הרי שפסק כר' ישמעאל, אבל מטעמו שלו.

ושואלים: אשכחן [מצאנו] בענין ידיעות הטומאה דאית ליה טעמיה דנפשיה [שיש לו לרבי טעם, שיטה, שלו עצמו] שלא כדעת ר' עקיבא, אבל לענין שבועות, דלית ליה טעמיה דנפשיה [שאין לו טעם, שיטה של עצמו] אלא הולך הוא בשיטת ר' עקיבא, מנלן [מניין לנו]? ומשיבים: סברא הוא.

(לישנא אחרינא [לשון אחרת] יש לשאלה זו: אשכחן [מצאנו] בידיעות הטומאה דסבר לה [שהוא סבור] כר' ישמעאל, בשבועות דסבר לה [שהוא סבור] כר' עקיבא, מנלן [מניין לנו]? ומשיבים: סברא הוא):

ר' עקיבא מאי טעמא קא [מה טעם הוא] מחייב על שבועה לשעבר — דדריש ריבויי ומיעוטי [משום שהוא דורש את הכתובים בדרך של ריבויים ומיעוטים], כמבואר להלן (שבועות כו,א), רבי נמי דריש ריבויי ומיעוטי [גם כן דורש את המקרא בדרך של ריבויים ומיעוטים],

דתניא [ששנויה ברייתא], רבי אומר: בכל דבר ששוויו תמישה שקלים פודין בכור אדם, חוץ מן השטרות. ורבנן אמרי [וחכמים אומרים]: בכל פודין בכור אדם, חוץ מעבדים ושטרות וקרקעות.

ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של רבי? דריש ריבויי ומיעוטי [שהוא דורש בדרך של ריבויים ומיעוטים], שנאמר לכהנים: "ופדויו מבן חודש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקודש" (במדבר יח, טז), וכך הוא דורש: "ופדויו מבן חדש" — ריבה, שלשון כללית זו מלמדת שניתן לפדותו בכל דבר שהוא, "בערכך כסף חמשת שקלים" — מיעט, לומר: דווקא בכסף. ובלשון הכללית "תפדה" — חזר וריבה, הרי

ריבה ומיעט וריבה — ריבה הכל, חוץ מדבר אחד שנתמעט. מאי [מה] ריבה — כל מילי [הדברים], ומאי [ומה] מיעט — מיעט שטרות, שאין פודים בהם, לפי שהם עצמם אינם כסף, ואינם שווה כסף אמיתי, אלא רק משמשים לראיה או לקניה של דבר אחר. זו שיטתו של רבי.

ורבנן דרשי כללי ופרטי [וחכמים החולקים עליו דורשים את הכתובים בדרך של כללים ופרטים], כיצד? "ופדויו מבן חדש" — כלל, "בערכך כסף חמשת שקלים" — פרט, "תפדה" — חזר וכלל,

כלל ופרט וכלל — אי (אין) אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט (חמשת שקלים) מפורש, שהוא דבר המטלטל וגופו (והוא עצמו) ממון — אף כל דבר המטלטל וגופו ממון ניתן לפדות בו. יצאו מכלל זה קרקעות, שלא ניתן לפדות בהם לפי שאינן מטלטלין, יצאו גם עבדים, למרות שהם מיטלטלים, משום שהוקשו (הושוו) בדינם לקרקעות להרבה עניינים. יצאו שטרות, שאף על פי שהם מטלטלין אין גופן ממון, שאין להם ערך עצמי, ואינם משמשים אלא לראיה או לקניה של דבר אחר.

אמר ליה [לו] רבינא לאמימר: וכי רבי דריש ריבויי ומיעוטי [דורש את הכתובים בריבויים ומיעוטים]? והא [והרי] מצאנו שרבי כללי ופרטי דריש [כללים ופרטים הוא דורש]!

דתניא [ששנינו בברייתא] בענין עבד עברי הרוצה להישאר בעבדותו לאחר שש שנים, שנאמר: "ולקחת את המרצע ונתתה באוזנו ובדלת" (דברים טו, יז) וכך דרשו: "מרצע" — אין לי אלא מרצע בלבד, מנין לרבות הסול (קוץ דקל) והסירה (קוץ), המחט והמקדח והמכתב (חרט, כלי לכתיבה על גבי שעווה)? תלמוד לומר "ולקחת" — כל דבר שנלקח ביד, דברי ר' יוסי בר' יהודה. רבי אומר: "מרצע" — מה מרצע מיוחד שהוא של מתכת, אף כל של מתכת, אבל בדבר שאינו עשוי מתכת לא ניתן לרצוע עבד עברי.

ואמרינן [ואמרנו]: במאי קא מיפלגי [במה באיזה ענין הם חולקים]? רבי דריש כללי ופרטי [דורש כללים ופרטים], ור' יוסי בר' יהודה דריש [דורש]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

“And it was concealed,” which indicates, by inference, that initially he had been aware, and nevertheless the verse continues to state: “And he was aware” (Leviticus 5:3). It emerges that the verse refers here to two different periods of awareness, one before the transgression and one afterward. But if so, why must the verses state: “And it was concealed,” “and it was concealed,” mentioning it twice? It is in order to render one liable both for a violation due to a lapse of awareness of the fact he was ritually impure and for a violation due to a lapse of awareness of the fact that the place he entered was actually the Temple. From this baraita it is apparent that Rabbi Yehuda HaNasi agrees with Rabbi Yishmael’s opinion concerning which types of lapses of awareness render one liable to bring a sliding-scale offering.

The Gemara asks: We have found with regard to cases of one’s awareness of the defiling of the Temple or its sacrificial foods that Rabbi Yehuda HaNasi has explained his own reasoning and it accords with the opinion of Rabbi Yishmael. With regard to oaths, where he has not explained his own reasoning, from where do we derive that he holds in accordance with the opinion of Rabbi Akiva? The Gemara answers: It is based on logical reasoning.

The Gemara presents another formulation of the preceding comment: The Gemara asks: We have found an explicit statement of Rabbi Yehuda HaNasi with regard to cases of one’s awareness of the defiling of the Temple or its sacrificial foods indicating that he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael. With regard to oaths, from where do we derive that he holds in accordance with the opinion of Rabbi Akiva? The Gemara answers: It is based on logical reasoning.

The Gemara explains the logical reasoning: What is the reason that Rabbi Akiva deems one liable for oaths pertaining to the past? The reason is that he expounds verses using the method of amplifications and restrictions (see 26a). Rabbi Yehuda HaNasi also expounds verses using the method of amplifications and restrictions, and consequently he arrives at the same opinion as Rabbi Akiva.

The Gemara demonstrates its point: As it is taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi says that one can redeem a woman’s firstborn son with any item worth five shekels, except for promissory notes. And the Rabbis say that one can redeem a woman’s firstborn son with any item worth five shekels, except for Canaanite slaves, promissory notes, and land.

The Gemara explains: What is the reasoning of Rabbi Yehuda HaNasi? He expounds verses using the method of amplifications and restrictions. Accordingly, he expounds the verse: “And its redemption from one month shall you redeem, according to the valuation of five silver shekels by the sacred shekel” (Numbers 18:16), as follows: Concerning the phrase: “And its redemption from one month,” since it does not specify that only certain items can be used for the redemption, the verse amplified the category of items that can be used to redeem the firstborn, intimating that many different items can be used. Then, with the phrase: “According to the valuation of five silver shekels,” the verse restricted the category to items that are similar to silver shekels. Then, with the term: “Shall you redeem,” the verse again amplified the category.

According to the hermeneutical principle that when a verse amplified and then restricted and then amplified, it amplified the relevant category to include everything except for the specific matter excluded in the restriction. The Gemara elaborates: What is included by the fact it amplified? Almost everything. And what is excluded by the fact it restricted? It restricted only promissory notes, which are the most fundamentally dissimilar to silver shekels.

The Gemara explains the reasoning of the Rabbis: And the Rabbis expound verses through the method of generalizations and details. Accordingly, they expound the verse as follows: The phrase: “And its redemption from one month,” is a generalization which suggests that many different items can be used to redeem the firstborn. Then, the phrase: “According to the valuation of five silver shekels,” is a detail, which suggests that only items that are similar to silver shekels can be used. Then, with the term: “Shall you redeem,” the verse again makes a generalization.

Based on this exegetical method, whenever a verse has a generalization and then a detail and then a generalization, the principle is that you may deduce that the verse is referring only to items similar to the detail; in this case, just as the detail, i.e., silver shekels, is explicitly something that is movable and has intrinsic monetary value, so too, anything that is movable and has intrinsic monetary value can be used. This excludes land, which is not movable property; it excludes Canaanite slaves, who are halakhically compared to land; and it excludes promissory notes, because even though they are movable property, they do not have intrinsic monetary value.

Ravina said to Ameimar: Does Rabbi Yehuda HaNasi really expound verses through the method of amplifications and restrictions? But doesn’t Rabbi Yehuda HaNasi expound verses through the method of generalizations and details?

This is as it is taught in a baraita: The Torah provides the process by which a Hebrew slave who has already completed his six years of servitude may continue on as a slave of his master: “And you shall take the awl and put it through his ear and in the door” (Deuteronomy 15:17). From this verse, I have derived only that an awl can be used; from where do I know to include the thorn of a palm [hasol], and a thorn, a needle, and a gimlet, and a stylus for writing on wax, as valid tools for piercing his ear? The verse states: “And you shall take,” which indicates that anything that can be taken by hand is a valid tool. This is the statement of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda. Rabbi Yehuda HaNasi says: Not all these items can be used. Rather, since the verse specifies an “awl,” only items similar to an awl can be used; just as an awl is distinct in that it is fashioned of metal, so too, anything fashioned of metal can be used.

And we say with regard to this dispute: About what do they disagree? Rabbi Yehuda HaNasi expounds verses using the method of generalizations and details, and Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, expounds verses

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ר' עקיבא מחייב לשעבר מרבוי הכתוב שנאמר לכל אשר יבטא האדם בשבועה. דתנן א"ל ר' עקיבא א"כ אין לי אלא דברים שיש הבן הרעה והטבה. דברים שאין בהם הרעה והטבה מנין. א"ל מרבוי הכתוב. א"ל אם ריבה הכתוב אפילו לדברים שאין בהם הרעה והטבה. ריבה הכתוב נמי לשעבר וכיון דר' עקיבא דריש רבויי ומיעוטי שמעינן מינה דר' נמי דריש רבויי ומיעוטי שבעינן מינה דר' נמי מחייב לשעבר כר' עקיבא.

דתניא ר' אומר בכל פודין את הבכור חוץ מן השטרות. שנאמר ופדויו במן חדש תפדה.

ופדויו מבן חדש. ריבה לפדות בכל דבר. בערכך כסף חמשת שקלים מיעט כל דבר זולתי כסף. תפדה חזר וריבה כו'. וחכ"א בכל פודין בכור אדם חוץ מקרקעות ועבדים ושטרות.

שנאמר ופדויו מבן חדש תפדה. ופדויו מבן חדש כלל. בערכך כסף פרט. תפדה חזר וכלל.

כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט כו'. ומקשה רבינא והא אשכחן לר' דדריש נמי כללי ופרטי דתניא ולקחת את המרצע.

מרצע אין לי אלא מרצע מנין לרבות הסול והסירה והמקדח והמחט והמכתב ת"ל ולקחת לקבות כל דבר הניקח ביד. דברי ר' יוסי בר' יהודה. ר' אומר מרצע. מה מרצע של מתכת אף כל של מתכת.

ואמרינן במאי פליגי. ר' יוסי דריש רבויי ומיעוטי ולקחת ריבה כל דבר הניקח. את המרצע מיעט הכל זולתי המרצע. ונתתה באזנו חזר וריבה כל דבר הניתן ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל. ר' אומר ולקחת כלל את המרצע פרט. ונתתה חזר וכלל. כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט כו'.

כבר ידעת שבשלש עשרה מדות התורה נדרשת ואחת מהן כלל ופרט ומ"מ רבה ומעט אינה מדה בפני עצמה אלא שמדה זו יש דורשים אותה בלשון כלל ופרט ויש דורשים אותה ברבוי ומעוט ומה שיש בין זה לזה ר"ל מה שמתרבה במדה זו על פנים אלו יותר ממה שנתרבה בה על פנים הראשונות וכן כל מה שנכלל במדה זו כבר ביארנו הכל בסנהדרין פרק נגמר הדין ומ"מ לענין פסק יש מקומות שהולכין אחר כלל ופרט ויש מקומות שהולכין אחר רבוי ומיעוט וזו אחת מהן ודבר זה מתבאר בכל דבר ודבר בפרט איש על מקומו:

בכל פודין בכור אדם בין בכסף בין בשוה כסף ובלבד בדבר המיטלטל וגופו ממון מעתה אין פודין בקרקעות שהרי אינן מיטלטלין ולא בעבדים שהרי הוקשו לקרקעות ולא בשטרות מפני שאין גופן ממון ויתבאר לך ממה שכתבנו בה כשתעיין בסוגיית הגמ' שבזו הולכין אחר כלל ופרט וכן דבר זה מתחלק לכמה ניצוצות זו בכלל ופרט וזו בריבה ומיעט כפי מה שנפסק בפרטיהן אחת לאחת וכן למדת מכאן שכל שני כללות הסמוכין זה לזה ופרט אחריהם כגון במים במים שפירש אחריהם בימים ובנחלים דינו שתטיל פרט ביניהם לדונם בכלל ופרט כמו שביארנו בסנהדרין פ"ו א' ולא ברבוי ומעוט שהרי זו של בכור כך הוא שמלת ופדוייו ומלת תפדה שתיהן קודם הפרט ר"ל בערכך חמשת שקלים ואתה דנו בכלל ופרט:

רציעת האוזן האמורה בעבד עברי לא סוף דבר שהיא נעשית במרצע לבד אלא אף במכתב ובמחט ומקדח ושאר הדברים שהן של מתכת אבל סול וסירה וכיוצא בהן מן הדברים שאינן של מתכת אין רציעה מתקיימת בהן כלך מה מרצע מיוחד של מתכת אף כל של מתכת:

בפירוש רש"י בד"ה ונעלם ונעלם תרי כו' וידיעה בסוף לא צריך קרא כו' עכ"ל כצ"ל והא דקאמר ליה רבי א"צ רצה לומר דאינו צריך להוציא והוא ידע ממשמעותיה הטילו בין תרי ונעלם אלא והוא ידע היינו ידיעה בתרייתא כפשטיה וידיעה קמייתא איכא למילף נמי מגופיה ונעלם מכלל דידע ומהרש"ל דחק בזה לאין צורך ע"ש ודו"ק:

תוס' בד"ה ונעלם ונעלם כו' וקשה הרבה לפירושו א' דמאי איצטריך כו' ועוד דפי' כו' עכ"ל ע"ש ומלשון רש"י שכתב ואידך קרא יתירה הוא לדרשה הטל כו' נראה לכאורה דהיינו אידך ונעלם קרא יתירה הוא למדרש להטיל והוא ידע בין תרי ונעלם כו' כפרש"י דהשתא יתיישבו כל קושיות התוס' דונעלם קמא לגופיה וממילא אימעוט מנייהו העלם מקדש דמהי תיתי לחייבו ולידיעה בתרייתא ודאי אורחא דקרא הוא בעלמא אלא דהכא ע"כ דאתי לידיעה קמייתא מיתורא דונעלם דהטל והוא ידע כו' והשתא הך דספ"ב נמי דמשמע דר' עקיבא דבעי ידיעה בתחלה מונעלם יתירה הוא ניחא אבל התוספות לא הבינו פרש"י כך דמשמע להו מפירושו דונעלם קמא יתירה למעט העלם מקדש אבל ונעלם בתרא לגופיה ומה שכתב רש"י ואידך קרא יתירה הוא לא קאי אונעלם אלא והוא ידע קרא יתירה הוא משום דידיעה בתרייתא לא צריך קרא ולכך הקשו התוס' שפיר מה שהקשו ודו"ק:

בד"ה דתניא מרצע כו' של עץ ושל אבר ושל גיסטרון רבי פוסל ור"י כו' עכ"ל הסוגיא התם ליתא הכי דאיכא ברייתא התם דפליגי בשל בעץ ואבר וגיסטרון וכולי עלמא אית להו כלל ופרט דמ"ס מה הפרט מפורש דבר מתכות כו' ומ"ס מה הפרט מפורש דבר חשוב אבל בשל עץ כולי עלמא פוסל ומסיק דסמי הך ברייתא מקמי הך דתניא דבשל בעץ ואבר וגיסטרון כולי עלמא מודו דכשר ולא פליגי בשל עץ ומר דרש כלל ופרט ומר דריש רבוי ומיעוט ודו"ק:

גמ' ל"א עד סברא הוא כל זה נמחק ונ"ב ס"א אינו:

בד"ה וידיעה בסוף כו' ויצא ונודע לו כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ונעלם ונעלם שני כו' וידיעה בסוף לא צריכה כו' הד"א ונ"ב עד כאן שייך להיפוך הדף ונכתב עוד בצדו יש מקשים לפרש"י מהו אינו צריך דקאמר ר' הלא ר"ע נמי לא דריש שניהם לידיעה קמייתא ולידיעה בתרייתא ומחד ונעלם והוא ידע יליף ואדרבה רבי יותר צריך מר"ע שהרי ר' צריך ונעלם וגם והוא ידע משא"כ לר"ע דונעלם אתא לגופיה ועיקרא מוהוא ידע יליף כדפרישית בהגה' תוס' ונ"ל דהכי פריך רבי אומר לא צריך קרא כוליה לגופיה כמו שדרש ר"ע ואף שר"ע נמי דריש מיתורא למעוטי טומאת מקדש כו' מ"מ מאחר שנ' והוא טמא להדיא בקרא נראה כאילו דריש לגופיה ומ"מ איהו דלא צריך קרא להכי אלא אדרבה לרבוי' אתא טומאת מקדש ודו"ק [עיין במהרש"א]:

תוס' בד"ה ונעלם ונעלם כו' דמהי תיתי דאצטריך קרא למיפטריה ותדע דהא כו' כצ"ל ונ"ב פי' דע"כ לר"ע האי ונעלם בתרא לגופא אתא דהא מונעלם לא שמעינן ידיעה אלא לר' דדריש ונעלם מכלל שידע ור"ע לא דריש אלא ונעלם והוא ידע ועיקרו מוהוא ידע קדריש כו' דלידיעה בתרייתא לא צריכא קרא ולא כתבה התורה ונעלם בתרא אלא לגופיה וממילא האי ונעלם קמא מיותר ואתא לדרשא למעוטי העלם מקדש כו' וק"ל:

בד"ה לר"ע כו' בפרט וכלל ופרט נ"ב פירש פרט וכלל ופרט הוי כמו כלל ופרט וכלל וכן איתא להדיא בפי' ג' מינים:

בד"ה בכל פודין כו' ומפרש היכא דליכא אלא ה' סלעים כ"ע סברי דהוא קדים דמצוה דגופא עדיף כי פליגי כגון דאיכא חמש בני חורין וחמש משועבדים ור' יהודה סבר מלוה כו' הנך משועבדים כו' לאו כו' כצ"ל:

בד"ה דתניא מרצע כו' ושל גיסטרון נ"ב פי' הערוך העשוי בכל מיני מתכת:

גמרא שבועות דאית ליה טעמא דנפשיה מנלן. כצ"ל:

גמ' שם מ"ט דרבי כו'. עי' בהגהות הב"ח גי' אחרת בשם ס"א והיא היתה גי' רש"י כנראה מסדור דבריו:

רש"י ד"ה חוץ מן השטרות. ורבנן פליגי עלי' במתניתין כו'. משמע דדעת רבנן לא נזכרה בברייתא רק דהש"ס מייתא לה ממתניתין וכ"מ בבכורות שם:

תד"ה דתניא. גבי מנורה של בעץ ושל אבר כו'. כ"נ דצ"ל וזהו כדתני ר"פ בדר"ח שם ועי' מהרש"א וגם בו יש ט"ס:

תוס' ד"ה ר"ע וכו' ור"ע אית ליה נמי. עי' לקמן דף כה ע"א תוס' ד"ה רב:

תוס' ד"ה ונעלם כו' ועי' מהרש"א. הנה כבר הארכתי בחידושי למס' שבת ע"א ע"ב בישוב קו' מג"א סימן א' ססק"ט ע"ש ובאמת דברי תוס' בכאן תמוהים קצת דלכאורה פשיטא דאין לחלק בין העלם טומאה להעלם קדש ומקדש כשם שקיי"ל בשבת דמחייב על זדון שבת ושגגות מלאכות וכן בהיפוך וע"כ עיקור קושייתם מדאיצטרך קרא לרבי לרבות העלם מקדש ש"מ דהכא סברא חיצונה שלא לחייב העלם מקדש ולפע"ד לרש"י לק"מ כל קו' תוס' עי' לשון רש"י ה' ע"א ד"ה ידיעת בית רבי כו' והוא ידע שהרגיש כו' ולכאורה הלשון והוא ידע שהרגיש קשה קצת ומיותר הוא אבל דע שיטת רש"י ז"ל דקשה לי קצת לצייר ב' העלמות בידיעת בית רבי שלמד שהנכנס טמא למקדש חייב ואח"כ שכח בזה איך שייך לעשות מזה ב' אופנים ויש ליישב קצת אבל רש"י פי' במרווח דבעי נמי שידע עתה שנגע בשרץ ולא שם אל לבו לזכור מה שלמד שהנוגע בשרץ אל יכנס למקדש וכן פרש"י בהדיא לקמן רפ"ב וע"ש בתוס' ד"ה או דלמא כו' ובזה מיושב נמי מאי דנקט התם במתני' נטמא וידע אף ע"ג דסגי בידיעת בית רבו וכמו שהק' תוס' שם ולעיל ג' ע"ב סוף ד"ה אי כו' והא"ש דבעינן נמי ידיעה דהשתא שנגע בשרץ רק שלא שם על לב והוה שפיר ב' מיני ידיעות לטומאה שלא שם לבו מה גרמה לו נגיעת השרץ או שלא שם לבו כניסתו למקדש וזה יצא לו מונעלם מכלל דידע ידיעת בית רבו ועכשיו נעלם והוא ידע גם כן פי' שנעלם ידיעה קמייתא דבית רבו והוא ידע עכשיו שנגע בשרץ דאל"ה והוא ידע למה לי דלידיעה בתרייתא לא צריך קרא אלא ע"כ אתא להורות כנ"ל:

והשתא א"ש נמי דבעי לר' ב' ונעלם לרבות מקדש וקדש משום דהשתא ידיעת טומאה מילתא אחריתא היא מידיעת מקדש כנ"ל שמשים על לב משא"כ לר"ע דבעי ידיעה גמורה שפיר משכחת ליה ב' שהן ד' בפשיטות ואין לחלק בין העלם טומאה להעלם מקדש כדמצינו לענין שבת כנ"ל וע"כ צריך והוא טמא לומר ולמעט העלם הקדש ומתורצים כל קו' התוס'. אך מה שהקשו דבעינן או הודע בחטאת לידיעה קודם הפרשה ואם כן ה"נ דפשיטא להו דליכא למילף עולה ויורד משארי חטאות להחמיר עליו דלא מהני הפרשה קודם ידיעה משום דעולה ויורד קיל הואיל ואיתא בדלות וע"ש בכריתות. ולפע"ד לרש"י לק"מ דאיהו פי' בשבת שם דלהכי בעי ידיעה קודם הפרשה משום דספיקו איל ודאי נקבה והעליתי שם דס"ל לרש"י שם ע"א ריש ע"א דאף ע"ג [דידיעות] מחלוקת דוקא ידיעת החטא אבל בלא"ה כגון שקצר בשוגג אבל ידע שהוא שבת ואחר כך שכח שהוא שבת ונזכר איסור הקצירה בשבת אינה מחלקת לחטאות כיון שלא ידע שחטא ולפע"ד נפקא ליה מאו הודע אליו חטאתו דוקא ידיעת החטא בעי והשתא נילף עולה ויורד מק"ו משאר חטאת דליתא בדלות ולא מחלקי כ"א ידיעת החטא מכ"ש עולה ויורד אם כן והוא ידע למה לי ע"כ לידיעה קמייתא לר"ע ולר' אתיא כנ"ל ודוק ועי' מזה עוד לקמן אי"ה:

גמ' שבועות דלית ליה טעמא דנפשיה מנלן. יש להקשות מדוע לא הקשה מיד דע"כ ר' כר' ישמעאל ס"ל דהרי דרש כללי ופרטי בברייתא דמרצע. ונלפע"ד ליישב לפמ"ש הפר"ח ביו"ד סימן פ"ד אהרמב"ם שפסק כר"ע בשבועות ואנן קיי"ל כמאן דדרש כללי ופרטי וכה"ג הקשו תוס' לקמן כ"ה ע"א ד"ה רב כו' עוד דקדק הפר"ח שם ופי' כאן מה דאמר הש"ס לקמן כ"ו ע"א ר"ע ששימש נחום איש גם זו שהיה דורש כל התורה בריבויי ומיעוטי איהו נמי דרש מה צורך לכל זה הל"ל בקיצור ר"ע דרש ריבויי ומיעוטי:

ונלפע"ד בשים טעם במאי פליגי תנא דבי ר' ישמעאל ודאמרי במערבא בשני כללים הסמוכים כבר כתבתי מזה בחידושי למסכת חולין ס"פ אלו טריפות דאמרי במערבא ס"ל כתנא דבי רב דאית ליה בכל התורה כללא בתרא דוקא והשתא שפיר מצינן למימר הטל פרט ביניהם והא דסמכינהו רחמנא להנהי כללי משום דלהוי הכא כללא קמא דוקא דלא כדרך שארי כללי ופרטי משא"כ תנא דבי ר"י לטעמיה דאית ליה בכל מקום כללי קמא דוקא א"כ מאי שנא הנהו כללי דסמכינהו רחמנא ע"כ לרבויי ומיעוטי. ויש לישב בזה קו' תוספות לקמן ד"ה דתנא דבי ר"י וכו' דלהכי לא חשבינהו בהדי מדות שהתורה נדרשת בהן משום שכל הנהו מדות מקובלות מפי משה מסיני ולהכי לא חשיב יתוריה אכין וגמין ומוקדם ומאוחר וכדומה משום שהמציאוהו חכמים וה"נ הך דרבוי ומיעוט בשני כללים הסמוכים כנ"ל: והנה למ"ד כללא בתרא דוקא לא בעי אלא הדומה לפרט בצד א'. ועי' בחולין ס"ה ע"ב תוס' ד"ה וכי תימא וכו' ואם כן לפ"ז לא הוי צריך למימר דר"ע ס"ל ריבוי ומיעוטא אלא דכ"ע כללי ופרטי דרש אלא ר"י לטעמיה דכללי קמא דוקא ובעינן דומה בשני צדדים והיינו איתא בלאו והן ואיתא בלהבא. ור"ע ס"ל כללא בתרא דוקא ולא בעינן אלא חד צד והיינו איתא בלאו והן לאפוקי נשבע לקיים המצוה אבל להבא לא בעינן. עי' כל זה לקמן פ"ג ותבין. וצ"ל אה"נ הוי מצי למימר הכי אלא קושטא קאמר שהרי היה תלמידו של נחום איש גם זו שהיה דורש ריבויי ומיעוטי ומתורץ דקדוק הנ"ל לכן קאמר ר"ע שימש נחום איש גם זו דאל"ה לא היה מההכרח לומר דדרש ריבויי ומיעוטי. ומיושב נמי קו' תוס' כ"ה ע"א דלקמן דרב מצי שפיר סבר כר"ע אע"ג דדריש כללי ופרטי מ"מ ס"ל כתנא דבי רב דאיתא ליה כללי בתרא דוקא עי' בחולין. וממילא מתורץ נמי הרמב"ם לפי מה דקיי"ל כללי בתרא דוקא. והשתא מתורץ נמי מה שהתחלנו דלא הוי מצי הש"ס להקשות מברייתא דמרצע דיש לומר דס"ל כללא בתרא דוקא ושפיר ס"ל כר"ע אבל השתא דאמרינן דס"ל לר' שני כללים סמוכים דרשינן בריבוי ומיעוט אם כן ע"כ ס"ל כללא קמא דוקא דאי כללא בתרא דוקא היה לנו לומר דהטל פרט וכו' והא דסמכינהו רחמנא דלהוי הכא כללא קמא דוקא אלא ע"כ בכל מקום אית ליה כללא קמא דוקא א"כ ע"כ קשי' שבועות ודו"ק:

בתוספות בד"ה ונעלם ונעלם שתי פעמים פי' בקונטרס תרי ונעלם כתיבי כו' קמא למיגמר מיניה כו' והטל והוא ידע כו' וידיעה בסוף לא בעי קרא כו' וקשה הרבה לפירושו כו' לכן נראה לר"ת כו' עס"ה. ולע"ד נראה דשיטת רש"י מוכרחת וליישב כל הקושיות שהקשו התוס' על פירושו דאדרבה מהנך קושיות שהקשו התוס' הוכרח לפרש כן ואי כדקדוקו מלישנא דר"ע גופא דמהדר למילף מקרא דבעינן שתי ידיעות מאי דלא אשכחן בשום דוכתא בכל התורה כולה בקרבנות קבועות וא"כ מאי מייתי מקרא דתרתי העלמות דאדרבה מקרא הוי משמע איפכא דמדכתיב ב' פעמים ונעלם ובתר הכי והוא ידע משמע דלא בעינן ידיעה אלא לאחר העלמה כמו בכל הקרבנות והא דאיצטריך קרא היינו משום דעולה ויורד מקבוע לא ילפינן וממילא דהא דכתיב תרי ונעלם היינו כפשטי' לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש אע"כ דעיקר ילפותא דר"ע היינו כיון דחד ונעלם מיותר דאי לאשמעינן דחייב נמי על העלם מקדש לשתוק קרא מיניה ואי משום דלא נימא דוהוא טמא אתי למעט העלם מקדש לשתוק נמי מוהוא טמא אע"כ דקסבר ר"ע דקושטא דמילתא הכי הוא דונעלם והוא טמא בקרא קמא היינו לאשמעינן דעל העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש והיינו כדאמר ר"ע להדיא ברפ"ב וא"כ אכתי מיותר אידך ונעלם אע"כ דהא דכתיב באידך קרא ונעלם והוא ידע היינו כי היכי דנטיל והוא ידע בין הנך תרי ונעלם ולאו מפשטא דקרא דוהוא ידע אלא משום דאי אפשר לפרש בענין אחר דאל"כ מייתר ליה ונעלם בתרא אע"כ דפי' הפסוק כך ונעלם ממנו לאחר שידע כבר ולידיעה בתרא לא מצריך ר"ע קרא וא"כ אין מקום לקושיית התוס' במה שהקשו דאורחא דקרא הוא וכן נראה בכוונת מהרש"א ז"ל אלא שקיצר במובן וגם במה שכתב דמ"ש רש"י דונעלם קמא איצטריך למיגמר מיניה דאינו חייב על העלם מקדש לאו מיתורא אלא דממילא ידעינן דמה"ת ליחייב דהא ודאי ליתא דאדרבה אי לאו יתורא דקרא ה"א דחייב אפילו בהעלם מקדש כמו בכל הקרבנות (ומה שהכריחו למהרש"א לפרש כן היינו ממה שכתבו התוס' תדע דהא לרבי) אע"כ כדפרישית דמיתורא הוא דילפינן לה דאי סלקא דעתך דחייב על שניהם לישתוק קרא מיניה. ולפ"ז אין מקום למאי שדקדקו התוס' דהא לרבי איצטריך ונעלם לחייבו על העלם מקדש ומשום הא לא איריא כיון דע"כ לרבי מוקי להאי והוא טמא לדרשא אחריתי א"כ מש"ה איצטריך נמי אידך ונעלם דאל"כ לא הוי ידעינן הך דרשא אחריתא מוהוא טמא אלא טפי הוי מוקמינן לה האי והוא טמא למעוטי דאינו חייב על העלם מקדש וכמו שאבאר עוד ברפ"ב בפלוגתא דר"ע ור' ישמעאל וממילא נתיישב ג"כ במה שהקשו מסוגיא דפ' דם שחיטה דדרשינן מאו הודע דאינו מכפר על הידיעה דלאחר הפרשה דאדרבה הך סוגיא מסייע לפירש"י דלר"ע דדריש הטל והוא ידע בין תרי ונעלם והיינו מיתורא דונעלם וא"כ אמאי כתיב והוא ידע לבסוף ה"ל למכתב בין תרי ונעלם אע"כ דהיינו להך דרשא דפרק דם שחיטה מדסמיך הידיעה להובאה היינו דאתי למעוטי דידיעה דלאחר הפרשה ומיתורא ונעלם שמעינן נמי הך דרשא דהכא כן נראה לי ליישב שיטת רש"י והדברים מבוארים מעצמן דלא ניחא ליה לרש"י כלל לפרש כפי' התוס' דלפירושם בתירוץ השני העיקר חסר מדברי ר"ע ולא ה"ל לסתום אלא לפרש דהא איהו גופיה דרש בהדיא ברפ"ב דונעלם והוא טמא אתי למעוטי העלם מקדש וכפירוש ראשון נמי לא ניחא ליה דא"כ ה"ל למימר הכי ת"ל ונעלם ונעלם ב' פעמים מכלל דידע כדקאמר רבי האי לישנא גופא כל זה כתבתי לפי פשט הסוגי' דהכא מיהו לקמן בסוף הסוגיא דאוקמינן למלתיה דרבי למעוטי תינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים אבאר בזה בשיטה אחרת עיין עליו:

בא"ד א"נ איצטריך לידיעה בתרייתא כו' דאפילו למ"ד בפ' דם שחיטה אשם ודאי לא בעי כו' בחטאת מודה דבעי ידיעה כו' עכ"ל. ולא ידענא למאי הוצרכו התוס' לאתויי מפ' דם שחיטה ומדיוקא דאשם לחטאת טפי ה"ל לאתויי מסוגיא דפ' כלל גדול (שבת דף ע"ב) דאמרינן התם להדיא והרי חטאת דבעי ידיעה בתחילה ופירש"י גופא דהיינו מדכתיב או הודע אליו והביא תו קשיא לי דטפי ה"ל לאתויי מסוגי' דשילהי כריתות דמייתי הש"ס להדיא דהא דכתיב או הודע ביחיד ונשיא ומשיח וציבור כולהו איצטריכו לאשמעינן דכי אתיידע לאחר יה"כ אפ"ה בעי לאתויי חטאת ולא אמרינן יה"כ מכפר ע"ש באריכות ומהתם נמי משמע ממילא דלאו אורחא דקרא הוא דקאמר התם צריכא ודברי התוס' כאן צ"ע בזה אלא דאדרבא לפ"ז יש ליישב שיטת רש"י דלענין קרבן עולה ויורד לא איצטריך הך ידיעה דבלא"ה ידעינן דכי אתידע לאחר יה"כ לא מיפטר מקרבן דהא דרשינן לקמן לכל חטאתם דאתי לכלל חטאת ואטומאת מקדש וקדשיו קאי התם כנ"ל נכון בשיטת רש"י והתוס' וכמו שכתבתי נראה להדיא בל' הירושלמי דקאי בשיטת רש"י ומטעמא דפרישית. מיהו לולי פירושם היה נ"ל לפרש מילתא דר"ע ורבי בפשיטות בענין אחר דעיקר מילתא דר"ע דאמר מניין שאינו חייב אלא על שיש בה ידיעה בתחילה דהאי לישנא משמע דבלא"ה פשיטא ליה דכשיש בה ידיעה בתחילה מביא עולה ויורד ולא חטאת קבוע' אי מפשטא דונעלם דמשמע דידע או מיתורא אלא דאכתי איכא למימר דאפילו באין בה ידיעה בתחילה דבשאר כריתות חייב חטאת קבוע א"כ במקדש וקדשיו נמי לחייב בעולה ויורד כיון דמונעלם ליכא למשמע הך מילתא דאפשר דהא גופא קמ"ל דביש בה ידיעה דחמיר נמי סגי ליה בעולה ויורד ויליף לה ר"ע שפיר מדכתיב ונעלם ונעלם ב' פעמים חד לגופא דביש בה ידיעה חייב ואידך לאשמעינן דדוקא ע"י ונעלם הוא דחייב והיינו היכא דידע מעיקרא הא בלא"ה פטור ואהך מילתא גופא קאמר רבי דאין צריך דמונעלם ידעינן דביש לו ידיעה חייב ומוהוא ידע שמעינן דדוקא ע"י ידיעה מעיקרא הוא דחייב הא בלא"ה פטור דאל"כ והוא ידע למה לי דלידיעה בתרייתא לא איצטריך כדפרישית בשיטת רש"י ולר"ע נמי אע"ג דאיצטריך תרי ונעלם להך דרשא אפילו הכי ס"ל דאינו חייב על העלם מקדש מדכתיב והוא טמא כן נראה לי נכון בעזה"י לולי דרש"י והתוס' לא כתבו כן ודוק היטב:

בגמרא א"כ מה ת"ל ונעלם כו' ונעלם לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש. לכאורה יש לדקדק אמאי נקט העלם מקדש טפי מהעלם קודש הא איסור טומאה בקודש וכרת דידיה כתיב בפ' צו סמוך לפ' עולה ויורד ואיסור טומאת מקדש כתיב בפ' חקת ויש ליישב למאי דמסקינן לקמן דף ז' דהא דמוקמינן בפ' עולה ויורד לענין טומאת מקדש וקדשיו טפי מתרומה עיקר ילפותא לפי המסקנא דרב' היינו מג"ש דטומאתו טומאתו היינו קרא דטמא יהיה עוד טומאתו בו והאי במקדש כתיב מש"ה נקט בכל דוכתא העלם מקדש וטומאת מקדש וקדשיו ובסוגיות שלפנינו אבאר עוד בכמה דרכים אי"ה:

(ד רע"ב) שבועות דלית ליה טעמא דנפשיה מנלן.—נראה להגיה: שבועות דאית ליה טעמא דנפשיה מנלן. [וכ"ה "דאית" בדפוסים ישנים ובכתבי יד.]

עולה ויורד ונעלם ממנו והוא טמא (ויקרא ה) ונעלם ממנו והוא ידע (שם) קמא דוקא למיגמר מיניה על העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש ואידך קרא יתירא הוא לדרשא הטל והוא ידע בין תרי ונעלם ודרוש דלאחר שהיתה ידיעה נעלם ולמימר דבעי ידיעה בתחלה וידיעה בסוף לא צריכא קרא דאי לא ידע שחטא אמאי לייתי קרבן: מכלל שידע. לקמן מפרש לה: א''כ מה ת''ל כו'. אלמא רבי אהעלם מקדש נמי מחייב כר' ישמעאל: דדריש ריבויי ומיעוטי. מדרשא דריבויי ומיעוטי נפקא ליה בפ''ג (לקמן כו.) שלא היה דורש את התורה במשמעות כללות ופרטות אלא במשמעות רבויין ומיעוטין וגבי שבועות הכי דריש נפש כי תשבע ריבה כל השבועות להרע או להיטיב מיעט את הריבוי ולימד שאינו חייב אלא על הדומה למיעוט שיהא להבא כמותו ולא דדריש ליה במשמעות כלל ופרט דנימא להרע או להיטיב פירושו של כלל הוא ואין לך להביא בו אלא הוא לבדו הרעה והטבה ולא שאר דברים ואפילו להבא שאינו הרעה והטבה שכל הדורש התורה כלל ופרט אית ליה אין בכלל אלא מה שבפרט וכי הדר אתי כללא אחרינא בתר פרטא כי הכא דכתיב בתריה לכל אשר יבטא וגו' די לך אם תוסיף על הפרט בכלל אחרון דברים שאין בהן הרעה והטבה ויהיו כעין הפרט בלהבא ולא לשעבר שאינו דומה לפרט כלל דלהכי אהני כלל קמא למעוטי והיינו דאומר כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט כלומר דן אתה להוסיף על הפרט ע''י כלל האחרון אבל אי אתה דן להוסיף עליו אלא הדומה לו אבל הדורש בריבה ומיעט אין הפרט פירושו של כלל אלא ממעטו במקצת כלומר לא את הכל ריבה בריבוי הראשון אלא זה וכיוצא בו בלא ריבוי בתרא משתמע ליה זה וכיוצא בו הלכך כי אתא ריבוי אחרינא בתריה לרבות בא ואפי' שלא כעין הפרט ולא מיעט המיעוט אלא דבר אחד הראוי להוציא מן הכלל הזה יותר מן הכל ור''ע הכי דריש בפ''ג להאי כי תשבע ואינו ממעט מן המיעוט אלא נשבע לבטל את המצוה פרט הוא לשון פירוש לפיכך כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט מיעוט אינו פירוש אלא ממעט את משמעות הכלל במקצת ומשייר את כל הדומה למיעוט כך מפורש בסנהדרין בפרק נגמר הדין (דף מו.) גבי והומת ותלית דריבה ומיעוט לחודיה מביא כל כעין הפרט בלא רבויא בתריה ורבי נמי דריש ריבוי ומיעוט כלומר שמעי' ליה בעלמא שדורש את התורה במשמעות ריבוי ומיעוט ולא במשמעות כלל ופרט: חוץ מן השטרות. היה חייב לו אדם בשטר ה' סלעים ונתן זה אותו שטר לכהן בפדיון בנו אינו פדוי אבל בשאר כל דברים פודין ורבנן פליגי עליה במתני' במסכת בכורות דתנן אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות: ופדויו. בכל דבר משמע: תפדה חזר וכלל. ואע''פ דתפדה ופדויו גבי הדדי כתיבי והדר כתיב בערכך כסף איכא תנאי דסבירא להו בשתי כללות הסמוכין זה לזה והפרט אחריהם הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל: שהוקשו לקרקעות. והתנחלתם אותם וגו' (ויקרא כה): אין גופן ממון. הנייר אינו שוה כלום ואינו עומד אלא לראיה שבו: מיעט שטרות. שהן ראויין למעט יותר מן הכל שאינן ממון: הסול. חתיכת עץ חדודה: הסירה. קוץ: המכתב. חרט שקורין גריפא: דריש כלל ופרט. ולקחת כלל מרצע פרט ונתת באזנו כל דבר הנתון חזר וכלל מה הפרט מפורש של מתכת וכו':
ונעלם ונעלם ב' פעמים. פי' בקונט' תרי ונעלם כתיבי גבי טומאה בקרבן עולה ויורד ונעלם ממנו והוא טמא ונעלם ממנו והוא ידע קמא למיגמר מיניה על העלם טומאה הוא חייב ולא על העלם מקדש ואידך קרא יתירא הוא לדרשה והטל והוא ידע בין שני ונעלם ודרוש דלאחר שהיתה לו ידיעה נעלם ולמימר דבעי ידיעה בתחלה וידיעה בסוף לא בעי קרא דאי לא ידע שחטא אמאי מייתי קרבן ע''כ לשון הקונט' וקשה הרבה לפירושו א' דאמאי איצטריך ונעלם למימר דאינו חייב על העלם מקדש דמהי תיתי דאיצטריך קרא למיפטריה תדע דהא לרבי איצטריך ונעלם לחייבו על העלם מקדש ועוד דפירש דלידיעה בתרייתא לא צריך קרא דאי לא ידע שחטא אמאי מייתי קרבן א''כ בכל החטאות דכתיב או הודע ליבעי ידיעה בתחלה ועוד הרי רבי דריש והוא ידע לידיעה בתרייתא וכתיב קרא לאורחא דמילתא אף ע''ג דלא איצטריך א''נ איצטריך לידיעה בתרייתא למעוטי הפריש קרבן קודם שנודע לו דאפי' למ''ד בפ' דם שחיטה (כריתות דף כב:) אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה ואם הפריש אשמו קודם שידע הוי קדוש כחטאת דכתיב או הודע אליו מודה דבעי ידיעה ועוד דבסוף פ''ב (לקמן יט:) קאמר דר' ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה מדמצריך תרי ונעלם להעלם מקדש ולהעלם טומאה משמע דר''ע דבעי ידיעה בתחלה דריש ליה מונעלם יתירא לכך נראה לר''ת דר''ע דריש ליה מונעלם יתירא מכלל שידע ורבי מונעלם דאתי לגופי' דריש מכלל שידע ידיעת בית רבו ועוד יש לפרש ונעלם ונעלם שתי פעמים שדי והוא ידע בין תרי ונעלם דהשתא איכא ידיעה אחר העלמה וקודם העלמה: ר''ע דמחייב לשעבר משום דדריש ריבויי ומיעוטי. וא''ת דבפ''ק דב''מ (דף ד: ושם) גבי סלעין דינרין קאמר ר''ע דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות וא''כ דריש כללי ופרטי דלמאן דדריש ריבויי ומיעוטי לא ממעטי' אלא שטרות כדמוכח בסמוך ולספרים דגרסי התם רבי יעקב ניחא וי''ל דאפי' מאן דדריש ריבויי ומיעוטי כי איכא תרי מיעוטי מוקמת חד למעוטי קרקעות וחד למעוטי שטרות כדמשמע בפ' מרובה (ב''ק דף סג. ושם) ור''ע אית ליה נמי שום מיעוט אחרינא גבי שבועות למעוטי קרקעות וי''מ דההיא דהזהב (ב''מ דף נז: ושם) דממעט קרקע משבועה מקרא דכי יתן איש מכלל ופרט וכלל אינה עיקר דרשה אלא מקרא דממעטי' כפל מעל כל דבר פשע ממעטינן נמי שבועה והתם איכא טובא מיעוטי למעט שטרות וקרקעות וקרא דכי יתן איש אתא לדרשא אחריתי כי יתן איש (לקמן מב.) עד שיתן כשהוא איש כסף כלים (שם לט:) מה כלים שנים כו' ועי''ל דאפי' מאן דדריש ריבויי ומיעוטי מיעט וריבה ומיעט לא דריש אלא דרש ליה בפרט וכלל ופרט כדמשמע פ' ג' מינים (נזיר דף לה. ושם) ומ''ל דר''ע ידרוש גבי שבועות בפרט וכלל ופרט דכה''ג דריש גמ' בב''מ (דף נז:) כי יתן איש אל רעהו חמור וגו' בכלל ופרט וכלל ובפ' ג' מינים (נזיר דף לה.) מאן דדריש ריבה ומיעט דריש ליה בפרט וכלל ופרט: בכל פודין בכור אדם. הא דפליגי בפ''ק דקדושין (דף כט.) גבי הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו ר' יהודה אומר בנו קודמו. ומפרש כגון דאיכא חמש בני חורין וחמש משועבדים לרבי יהודה מלוה הכתובה בתורה כמלוה הכתובה בשטר דמיא ואזיל כהן וטריף הנך משועבדים לאו דמפריק בקרקעות אלא ימכרם ויתן דמים לכהן: יצאו שטרות. הא דמשמע הכא דשייך בשטרות מכר מדאיצטריך למעוטי שטרות מפורש במקום אחר (כתובות פה: קדושין מח. ובשאר דוכתי): דתניא מרצע. הוי מצי לאיתויי מההיא דהקומץ רבה (מנחות דף כח:) גבי מנורה של עץ ושל אבר ושל גיסטרון רבי פוסל ור' יוסי בר' יהודה מכשיר: הסול והסירה והמקדח. זו ואין צ''ל זו קתני דהמקדח ומחט ומכתב ה''ל למיתני ברישא דמודה בהו רבי שהן של מתכת: לרבות כל דבר הנלקח ביד. לאו דוקא דהא ממעט סם:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד