מכות כד ע"א

דף כד - א

"תורה" - בגימטריא  שית מאה וחד סרי הוי, [שש מאות ואחד עשרה] שהם מנין המצוות שנמסרו לכלל ישראל מפי משה רבינו.

שהרי שתי המצוות, אנכי, ולא יהיה לך, מפי הגבורה שמענום, דכתיב "אחת דיבר אלהים ושתים זו שמעתי". כלומר: אנוכי, ולא יהיה לך.

וביחד הם שש מאות ושלוש עשרה מצוות.

[סימן דמשמ"ק ס"ק]: וממשיכה הגמרא להביא את דברי רבי שמלאי:

בתחילה, בדורות הראשונים, היו כלל ישראל צדיקים, והיו יכולים לקבל עול מצות הרבה, אבל דורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך, ואם באו לשמור את כולן, אין לך אדם שזוכה. ולכן בא דוד והעמידן על אחת עשרה, כדי שיזכו אם יקיימו את י"א מצוות הללו ^[1], [וכן כל דור שעבר, היו הולכין וממעטין, כמו שיתבאר בהמשך].

ואלו הן אחת עשרה המצוות שהעמידן דוד:

דכתיב: [תהלים טו] "מזמור לדוד. ה', מי יגור באהלך, מי ישכון בהר קדשך? -

[א] הולך תמים [ב] ופועל צדק [ג] ודובר אמת בלבבו. [ד] לא רגל על לשונו, [ה] לא עשה לרעהו רעה, [ו] וחרפה לא נשא על קרובו. [ז] נבזה בעיניו נמאס, [ח] ואת יראי ה' יכבד. [ט] נשבע להרע ולא ימיר, [י] כספו לא נתן בנשך, [יא] ושוחד על נקי לא לקח. עושה אלה - לא ימוט לעולם"

א. "הולך תמים" - זה אברהם, דכתיב [בראשית יז] "התהלך לפני והיה תמים".

ב. "פועל צדק" - כגון אבא חלקיהו, שנמנע מלהגיד שלום לחכמים בזמן עבודתו כשכיר יום [תענית כג].

ג. "ודובר אמת בלבבו" - כגון רב ספרא. ^[2] שהיה לו חפץ אחד למכור, ובא אדם לפניו בשעה שהיה קורא קריאת שמע, ואמר לו אותו אדם - תן לי את החפץ בכך וכך דמים, ולא ענה לו רב ספרא מפני שהיה באמצע קריאת שמע, ואותו אדם היה סבור שהוא לא מסכים בסכום שנקב, והוסיף על הסכום, ואמר תנהו לי בכך יותר.

לאחר שסיים רב ספרא את קריאת שמע, אמר לו - טול את החפץ בדמים שאמרת בראשונה, מפני שבאותן דמים היה דעתי ליתנם לך. ^[3] ד. "לא רגל על לשונו" - זה יעקב אבינו, שלא רצה לשקר מתחילה כששלחה אותו אמו להביא מטעמים ליצחק, דכתיב [שם כז] "אולי ימושני אבי, והייתי בעיניו כמתעתע". אלא שאמו הכריחתו על פי הדיבור, כמו שנאמר "עלי קללתך בני", ובתרגום "אלי אתאמר [נאמר] בנבואה, דלא ייתון לווטיא [שלא יבואו קללות] עלך, ברי"

ה. "לא עשה לרעהו רעה" - שלא ירד לאומנות חבירו ^[4].

ו. "וחרפה לא נשא על קרובו" - זה המקרב את קרוביו. שלא סובל את חרפת קרובו.

ז. "נבזה בעיניו נמאס" - מי שנמאס להקב"ה, נבזה הוא בעיניו של אדם. זה חזקיהו המלך, שניבזה היה בעיניו אביו שנמאס לפני הקב"ה בעובדו עבודת כוכבים, ^[5] ולכן גירר את עצמות אביו במטה של חבלים.

ח. "ואת יראי ה' יכבד" - זה יהושפט מלך יהודה, שבשעה שהיה רואה תלמיד חכם, היה עומד מכסאו, ומחבקו ומנשקו, וקורא לו, [אבי אבי], רבי רבי, מרי מרי. ^[6]

ט. "נשבע להרע ולא ימיר" - כרבי יוחנן. דאמר רבי יוחנן, אהא בתענית עד שאבא לביתי. שהיה נשבע כך כנגד יצר הרע, שהיה אומר כך כדי להשתמט מאנשי ריש גלותא שהזמינוהו לסעוד עמהם [תענית יב]. ^[7]

י. "כספו לא נתן בנשך" - אפילו ברבית עובד כוכבים. שאינו מלוה בריבית אפילו לגוי, כדי שלא ימשך ויבוא להלוות לישראל בריבית ^[8].

יא. "ושוחד על נקי לא לקח" - אפילו שוחד שהיה רשאי ליקח, כגון רבי ישמעאל ברבי יוסי. שאריסו, שהיה לו דין אצלו, הביא לו את פירותיו שלו עצמו קודם זמנו, ולא רצה רבי ישמעאל ברבי יוסי ליקח ממנו את הפירות קודם זמנו כי חשש לשוחד, על אף שמעיקר הדין אין זה שוחד.

וכתיב על העושה את המצוות הללו, "עושה אלה לא ימוט לעולם".

כשהיה רבן גמליאל מגיע למקרא הזה, היה בוכה,

אמר: משמע מהפסוק הזה כי רק מאן דעביד להו לכולהו, המקיים את כל אלו, הוא זה דלא ימוט. הא אם אינו מקיים אלא חדא מינייהו - ימוט!

אמרו ליה: מי כתיב "עושה כל אלה"?

"עושה אלה" כתיב! ואם כן, משמעות הפסוק היא, אפילו בקיום חדא מינייהו, לא ימוט העושה זאת.

דאי לא תימא הכי, שאם לא נפרש כן אלא נפרש את משמעות הפסוק שרק אם עשה את כל אלה לא ימוט, אם כן יקשה, הא דכתיב בקרא אחרינא [ויקרא יח, כד] בפרשת עריות "אל תטמאו בכל אלה".

וכי התם נמי נוכל לפרש, שדווקא אם עובר [בכולהו ^[9]] הוא דמטמא, שהאיסור לטמא עצמו באיסור עריות הוא רק אם הוא עובר על כל איסורי עריות, אבל אם מטמא עצמו רק בחדא מינייהו, לא נאסר לו להטמאות!?

והרי פשוט הדבר שאי אפשר לפרש כן!

אלא לאו, בהכרח, הפירוש שם הוא, שאפילו להטמא באיסור עריות "באחת מכל אלה", אסור. ואם כן, הכא נמי, נפרש גם כאן, כי "עושה אלו לא ימוט", משמעותו היא, אפילו רק בקיום אחת מכל אלו. ^[10]

בא ישעיהו, והעמידן בדורו על שש מצוות:

ואלו הן המצוות:

דכתיב: [ישעיה לג] " [א] הולך צדקות [ב] ודובר מישרים. [ג] מואס בבצע מעשקות, [ד] נוער כפיו מתמוך בשוחד, [ה] אוטם אזנו משמוע דמים, [ו] ועוצם עיניו מראות ברע" א. "הולך צדקות" - זה אברהם אבינו דכתיב [בראשית יח] "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה', לעשות צדקה ומשפט".

ב. "ודובר מישרים" - זה שאינו מקניט פני חבירו ברבים, שאינו מצערו אפילו בדבור. ^[11]

ג. "מואס בבצע מעשקות" - כגון רבי ישמעאל בן אלישע שהיה כהן, והובא במסכת כתובות [קה, ב] המעשה, שהביא לו אדם ראשית הגז. אמר לו רבי ישמעאל - מהיכן אתה? אמר לו - ממקום פלוני. אמר לו רבי ישמעאל - וכי משם ועד לכאן לא היה כהן שיכולת לתת לו? אמר לו - יש לי דין אצלך, ואמרתי שאגב אורחא אביא אותו אליך. אמר לו - פסלת אותי מלדון אותך, ולא קיבל ממנו.

ולא רצה ליטול לעצמו, אף על פי שהיה רבי ישמעאל בן אלישע כהן, משום שדומה כאילו עושק את הכהן האחר, שהיה רגיל אותו אדם ליתן לו את מתנותיו. ^[12]

ד. "נוער כפיו מתמוך בשוחד" - כגון רבי ישמעאל ברבי יוסי שאריסו הביא לו את פרותיו שלו עצמו קודם זמנו, ולא רצה ליקח ממנו את הפירות קודם זמנו כדי להיות לו דיין.

ה. "אוטם אזנו משמוע דמים" - דלא שמע בזילותא דצורבא מרבנן, ושתיק. שאינו שותק כששומע שמזלזלים בתלמיד חכם אלא מגיב מיד. ומשמעות הפסוק היא, שאזנו אטומה מלשמוע זלזול בצורבא דרבנן מבלי להגיב [ובכך הוא נראה כמי שמקבל את הדברים ומסכים עמם], אלא מיד שהוא שומע, הוא מוחה.

כגון רבי אלעזר ברבי שמעון, שאחרי פטירתו יצאה תולעת מאזנו, והתראה לאשתו בחלום, ואמר לה, תולעת זו יצאה מאוזני מחמת ששמעתי שמזלזלים בצורבא מרבנן ולא מחיתי כמו שצריך למחות. משמע שבחייו היה רגיל לדקדק בכך, ולפיכך הקפיד הקב"ה עליו, על אותו הפעם האחת שלא מיחה. ^[13]

ו. "ועוצם עיניו מראות ברע" - כדרבי חייא בר אבא.

דאמר רבי חייא בר אבא: זה שאינו מסתכל כשהוא הולך על שפת הנהר ^[14], בנשים בשעה שעומדות על הכביסה, שצריכות לעמוד שם יחפות ולגלות שוק כדי לעמוד בנהר.

וכתיב על העושה את המצוות הללו: [ישעיה לג] "הוא מרומים ישכון [וגו'] ". שהמקיים אלו שש המצוות, הכוללות חלק גדול ממצוות התורה, "הוא מרומים ישכון"

- שזוכה למעלה גדולה. ^[15]

בא מיכה, והעמידן בדורו על שלש מצוות:

ואלו הן המצוות:

דכתיב: [מיכה ו] "הגיד לך אדם מה טוב, ומה ה' דורש ממך? כי אם -

[א] עשות משפט [ב] ואהבת חסד [ג] והצנע לכת עם אלהיך".

א. "עשות משפט" - זה הדין, שבית הדין דנים את הדין.

ב. "אהבת חסד" - זה גמילות חסדים

ג. "והצנע לכת" - זה הוצאת המת והכנסת כלה, שכתוב בהם לשון "לכת", "טוב לכת אל בית האבל מלכת אל בית המשתה" [קהלת ז]. ואף שם צריך הצנע, לסעוד במדה נאה, ולשמוח במדה נאה, ולא להנהיג קלות ראש בעצמו.

ויש מפרשים, שאם צריך לתת צדקה עבור הוצאת מת עני, או להכנסת כלה ענייה, יעשה זאת בצנעא, ושלא יספר זאת לכל מי שעדיין לא יודע על כך. ^[16] ולומדים מזה, והלא דברים קל וחומר:

ומה דברים כגון הכנסת כלה ולוית המת, שאין דרכן לעשותן בצנעא, לפי שאחרים מתעסקין בהם, והם יודעים מי הוציא את הממון עבור ההוצאות, בכל זאת אמרה תורה "והצנע לכת".

דברים שדרכן לעשותן בצנעא, כגון צדקה הניתנת לעני בסתר, שאין צריך להודיע לשום אדם, על אחת כמה וכמה שצריך לעשותם בצינעא. וזהו שאמר מיכה, שכל דבר צריך לעשות בצנעא.

חזר ישעיהו, והעמידן בדורו על שתים.

ואלו הן המצוות:

שנאמר [ישעיה נו] "כה אמר ה' -

[א] שמרו משפט [ב] ועשו צדקה"

בא עמוס, והעמידן בדורו על מצוה אחת,

שנאמר [עמוס ה] "כה אמר ה' לבית ישראל: דרשוני, וחיו"

מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: אימא כוונת הכתוב, דרשוני בכל התורה כולה, שצריך לקיים את כל מצוות התורה!?

אלא, בא חבקוק והעמידן בדורו על מצוה אחת,

שנאמר [חבקוק ב] "וצדיק, באמונתו יחיה". ^[17]

אמר רבי יוסי בר חנינא: ארבע גזירות גזר משה רבינו על ישראל.

באו ארבעה נביאים, וביטלום.

ואלו הן:

א. משה אמר [דברים לג] "וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב". אימתי ישכון ישראל בטח, רק כשיהיו צדיקים כעין יעקב.

בא עמוס, וביטלה.

[שנאמר] [עמוס ז] "חדל נא, מי יקום יעקב, כי קטן הוא".

"חדל נא" - אותה ברכה שאמר משה "וישכון ישראל",

"מי יקום יעקב!?" - מי יוכל להיות חסיד כיעקב.

"כי קטן הוא" - קטנים, הם הטובים, שיהיו צדיקים כיעקב.

וכתיב: [שם] "ניחם ה' על זאת [וגו'] ", שניחם ה' על הברכה שבירך משה.

ב. משה אמר [דברים כח] "ובגוים ההם לא תרגיע", שלא יהיה לכלל ישראל מנוחה בגלות.

בא ירמיה, וביטלה. ואמר: [ירמיה לא] "הלוך להרגיעו ישראל", שיהא להם מנוחה בגלותם.

ג. משה אמר [שמות לד] "פוקד עון אבות על בנים",

בא יחזקאל, וביטלה: [יחזקאל יה] "הנפש החוטאת, היא תמות"

ד. משה אמר [ויקרא כו] "ואבדתם בגוים".

בא ישעיהו ואמר: [ישעיה כז] "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ" וגו'. מלמד שלא יהיו אבודים בין הגוים.

אמר רב: מסתפינא [אני פוחד] מהאי קרא [מהנאמר בפסוק זה], "ואבדתם בגוים", שמשמעתו כי כלל ישראל חס ושלום ייאבד בין אומות העולם.

מתקיף לה רב פפא: דלמא כוונת הכתוב, שייאבדו כאבידה המתבקשת, והנמצאת לאחר זמן, דכתיב [תהלים קיט] "תעיתי כשה אובד, בקש עבדך".

אלא מסיפא [דקרא] מסתפינא, דכתיב [ויקרא כו] "ואכלה אתכם ארץ אויביכם".

מתקיף לה מר זוטרא [ואיתימא רב אשי]: דלמא כוונת הכתוב, כאכילת קישואין ודילועין, שמקצתם נאכלים ומקצתם אינם נאכלים.

וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של רומי, מפלטה [מבית של רומי] [ברחוק] מאה ועשרים מיל, והתחילו בוכין, ורבי עקיבא היה משחק [צוחק].

אמרו לו: מפני מה אתה רבי עקיבא משחק?

אמר להם: ואתם, מפני מה אתם בוכים?

אמרו לו: הללו גויים - שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים, יושבין בטח והשקט. ואנו - בית הדום רגלי אלהינו שרוף  באש, ולא נבכה?!

היורד לאומנותו של חברו נקרא רשע והוא שדרשו לא עשה לרעהו רעה שלא ירד לאומנותו של חברו:

כל הנשבע להרע לעצמו כגון שיחבול בעצמו אע"פ שאינו רשאי שבועה חלה עליו ואם לא עשה חייב על שבועה בטוי ואין צריך לומר בדברים שהוא רשאי לעשותן לכתחלה כגון מי שאמר אהא בתענית עד שאבא לביתי:

אע"פ שרבית של גוי מותרת כמו שביארנו במקומו מ"מ מי שנשקע בהתיר לעצמו רבית של ישראל כשיתעורר לשוב בתשובה שלמה צריך להרחיקו בקצה האחרון ולימנע מכל ריבית אפילו מן המותר לו דרך רפואת הנפש והוא שאמרו מי יגור באהלך וכו' ונאמר בו כספו לא נתן בנשך ודרשו בו אפילו רבית דגוי וכבר ביארנו בחבור התשובה שזה המזמור כלו בנוי על בעל התשובה ובעניני ההנהגות שהוא ראוי לאחוז בהן הכל כמו שבארנו שם:

כל המצות פונות אל תכלית אחת והוא התכלית שראוי לכל משכיל להדריך עליו כל פעולותיו והוא הכונה לעבודת השם והוא שאמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים והוא שדרשו בכאן על כלל המצות בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה:

ומהנה נשלם מה שנראה לנו לכללו במסכת מכות תהלה לאל יבא אחריו מה שיראה לכללו במסכת שבועות בע"ה ובישועתו אמן ואמן.

ע"א גמ' משמוע דמים כגון ראב"ש דלא שמע כו' כצ"ל:

בפירש"י בד"ה והעמידן כו' לקבל עול מצות כו' ובד"ה בא ישעיה בן אמוץ כל כו' עכ"ל כצ"ל:

סליק מסכת מכות בס"ד :

ואמר דוד בא והעמידן כו'. לפי שיטתנו זוכיון דרוב מצות התורה מתרי"ג המצות אינן מצויים שיזכו בהם לחיי עולם הבא אלא במעט אנשים ובמעט מהזמנים כי יש הרבה מצות שהם לכהן ולא ללוי וישראל וכן להפך ויש לנשים ויש שנוהגין בזמן הבית ותלויות בארן גם בלאוין א"א שיזכה בהן אם לא בא עבירה לידו והוא נזהר ממנה וא"כ במה יזכה לחיי עולם הבא וע"כ נתנו הנביאים כללים כוללים לכל אומה ישראלית בכל זמן מהזמנים ושעל ידיהם או באחד בהם איזה שיהיה כ"א מישראל יזכה לחיי עולם הבא בקיומן ואמר שבא דוד והעמיד דבר זה על י"א כללים שהם כוללים חלק גדול מהתורה בכל זמן מהזמנים ולכל איש שבהם יזכה לחיי עולם הבא.

ואמר הולך תמים זה אברהם. כי הוא היה ראש האמונה וכמ"ש במדרש תשורי מראש אמנה זה אברהם שהוא היה ראש האמונה שלא להאמין בזולתו ובשום שיתוף והיה הולך תמים שהיה עושה המצות בשלמות ובתמימות והתחיל דוד בכלל גדול הזה שקיים אבינו שהיה ראש אמונה וכמ"ש בו והאמין בה' ויחשבה לו צדקה כי הנה באיש אחר המבקש שכר על האמונה בו יתברך ב"ה לא עשה [כהוגן] כמ"ש הוו כעבדים העושים על מנת שלא לקבל פרס חוץ מצדקה שמותר לכל אדם לעשות על מנת לקבל פרס כמ"ש מותר לתת צדקה ע"מ שיחיה בני ואמר שהוסיף הקב"ה באברהם שיהיה ראש האמונה לתת לו שכר על בקשתו בשכר כמ"ש מה תתן לי וז"ש והאמין בה' ויחשבה לו לתת לו שכר על האמונה כמו בצדק' גם בשכר וכמו שנתן לו שכר על הצדקה כמ"ש כי ידעתיו למען וגו' לעשות צדקה ומשפט וגו' למען הביא ה' על אברהם וגו' ופרש"י שכך היה מצוה לבניו שיביא כו' ע"ש:

ואמר ופועל צדק זה אבא חלקיה בתענית דיהבו ליה רבנן שלמא ולא אסבר להו. ויש לדקדק למה לא השיב להם שלום כלום כיון ששאלת שלום וכ"ש השבתה מצוה היא ואם מפני שהיה מושכר הרי פועל חוזר אפילו בחצי יום ואפשר שהיה עני כדמוכח התם כי כריך ריפתא לא אמר להו לרבנן כרוכו ופלג ריפתא לינוקא כו' ע"ש וזהו הפועל צדק שהזכירו בו כמ"ש עושה צדקה בכל עת זה הזן בניו ובנותיו כשהם קטנים וה"ל פעולת צדק על מתכונת היותר שלמה אף שהיה אפשר לו מזונותיו בדרך אחר והשתא הפעולה ממש צדקה הוה לפרנס את בניו ובנותיו.

ואמרו דובר אמת זה רב ספרא. כתב המרדכי פרק קמא דקידושין דהיינו למעליותא דאף להדיוט היה מקיים מחשבתו כדין הקדש דקנה במחשבה כדכתיב כל נדיב לב והוא מבואר שהקדיש דבורו כאלו הם לשמים ועשה החול קודש וכענין זה אכלו החסידים חוליהן על טהרת הקדש והיא המתכונה שלמה שכל דיבורו ומאכלו יהיה קדש

ואמר לא רגיל על לשונו זה יעקב אבינו שנאמר והייתי בעיניו כמתעתע שלא היה בו מדת לשון הרע שאם היה אביו יודע שהוא יעקב היה הוצרך יעקב לדבר לשון הרע על עשו נגד פני אביו יצחק שעשו אינו ראוי לברכה לפי מעשיו גם כי כבר מכר לו את בכורתו וכמו שהסכים על ידו זה לבסוף על ידי הגדת עשו שאמר גם ברוך יהיה וז"ש לא רגל וגו' ר"ל שלא הרגיל עצמו בלשון הרע וההפך נאמר ברשעים למדו לשונם דבר שקר וגו':

ואמר לא עשה לרעהו רעה שלא ירד לאומנתו של חבירו כו'. ר"ל שיעסוק בתורה כמ"ש בסוף קידושין מניח אני כל האומניות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה כו' והוא שבכל אומנות הנה אם יש אחר באותה מבואה שיש לו אותה אומנות הוא מעכב ע"ז שרוצה לירד לאומנותו כדאמרי' פ' לא יחפור דא"ל קפסקת לחיותי אבל באומנות של תורה אין כן דבמקרי דרדקי אמרי' שם דמודו כ"ע דלא מצי מעכב עליה דקנאת סופרים תרבה חכמה. ואמר

וחרפה לא נשא על קרובו זהו המקרב כו'. נראה לומר שאמר דחרפה לא נשא על קרובו היינו שמוכיחן ובזה הוא מקרבן אף לעצמו כי כן דרך כל הארץ על איש טוב וישר לומר ולהודיע שהוא קרובו אבל על איש הרע אף אם קרובו הוא מכחיש בו והרי זה אם אינו מוכיחן שישובו למוטב הרי הוא מרחיקו ממנו שהוא מכחיש אח"כ בו שאינו קרובו. ואמר

נבזה בעיניו נמאס זה חזקיהו שגירר כו'. בפרק מקום שנהגו ובפרק נ"ה פירש רש"י כדי שיוסרו הרשעים ויותר נראה לפרש משום כפרה כדאמרי' פרק נ"ה כי היכי דתהוי ליה כפרה לאבוה ובזה יתיישב מ"ש פרק חלק מפני מה לא מנו אמון מפני כבודו של יאשיה מנשה נמי לא נימני מפני כבודו של חזקיהו ברא מזכה אבא אבא לא מזכה ברא דכתיב ואין מידי מציל השתא דאתית להכי אחז נמי לא נימני מפני כבודו של חזקיהו ומפני מה לא מנו יהויקים כו' שנתכפר לו שלא ניתן לקבורה ויש לתת טעם בזה אמאי ברא מזכה אבוה ואבוה לא מזכה ברא ונראה דהכי קאמר ברא שהוא חזקיהו מזכה אבוה שלא הניח לקוברו ובזה נתכפר לו כמו ביהויקים ומצא לו רמז בד"ה דכתיב כי לא הביאו לקברי מלכי ישראל וכן באמון כתיב ויקשרו עליו עבדיו וימיתוהו בביתו ולא הזכיר לו קבורה אבל אבא אינו יכול לזכות ברא בכה"ג שכבר מת הוא ואינו יכול לזלזל בקבורת בנו. ואמר

ואת יראי ה' יכבד זה יהושפט כו'. יש בזה רמז בכתוב דמעיקרא כתיב מלך יהודה ובתר הכי כתיב ויאמר יהושפט האין פה נביא לה' וגו' וירדו אליו מלך ישראל ויהושפט וגו' שפירוש וירד שירד מכסאו ולכך קראו בשמו שמחל על כבודו שהיה מלך אף על גב שאין כבודו מחול ואפשר שלזה נתכוין לומר אבי אבי רבי וכו' שאסור למלך למחול על כבודו רק לאביו ולרבו כדאמרינן פרק קמא דקידושין. ואמר

נשבע להרע ולא ימיר כרבי יוחנן דאמר אהא בתענית כו'. לפי שאמר הכתוב או נפש כי תשבע להרע או להיטיב וגו' אמר כי המתכונה שלמה היא שנשבע להרע כנגד היצר הרע דהיינו שלא אוכל ואהא בתענית כר"י ולא נשבע להיטיב לעצמו כגון שאוכל היום שזה הוא מרדכי היצר וז"ש ולא ימיר דהיינו שלא ישבע להיטיב לגופו שהוא תמורת הרע שנזכר נשבע להרע כר"י דלא אמר כן אלא לאשתמוטי מר"ג שלא רצה ליהנות משל אחרים: ואמר

כספו לא נתן בנשך וגו'. מבואר בפרק הרבית בחידושי ע"ש: ואמר

ושחד על נקי לא לקח כגון ר"י בר' יוסי. בסוף כתובות לפי שכל שחד הוא מקרבא דעתיה שהוא עושה לו טובה בשביל זה אבל אריס זה היה נקי ולא הביא לו ביום זה לטובת ר"י רק לטובתו שלא ילך שנית למחר והיינו על נקי בשביל שיהא נקי מה' ומישראל משא"כ בעובדא דר"י בן אלישע שאפשר היה לו למיתב לכהן אחר טרם שבא לכאן ואמר שכל עושה אחד מאלה י"א כללים על מתכונה השלמה כמו שעשו אלו הצדיקים לא ימוט לעולם:

מי כתיב כל עושה אלה עושה אלה כתיב כו'. יש לגמגם דממה שאמר מי כתיב כל עושה אלה משמע אלו הוה כתיב כל עושה אלה יתחייב לפרשו דוקא דעביד לכולהו ולא לחד מינייהו ומהא דמייתי ראיה מאל תטמאו בכל אלה מוכח דאע"ג דכתיב כל אלה יש לפרשו אחד מכל אלה ובמדרש ילקוט בספר מיכה ובגי' עין יעקב ליתא כל זה ע"ש ונראה ליישב הגי' שבתלמודינו דודאי מלת כל הונח ברוב מקומות כמשמעו אכולהו ולא אכל חדא מינייהו ומ"ה אלו הוה כתיב הכא עושה כל אלה היינו מפרשים בו דעביד לכלהו ולא דעביד חד מינייהו ולא היינו מפרשים כל כמו אל תטמאו בכל אלה דהתם מוכרע ממקומו אבל השתא כיון דלא כתיב כל אלה פירושו אחד מאלה דאל"כ ליכתב כל אלה ומ"ש תו דאלת"ה כו' שלא תאמר דאע"ג דלא כתיב כל אלה מלת אלה לחוד נמי הונח אכולהו ולא אאחת מאלה ואין לו משמעות אחר וע"ז מייתי ראיה מאל תטמאו בכל אלה דהתם ע"כ מלת אלה הונח אאחת ואם כן הכי נמי הכא כיון דלא כתיב כל איכא לפרשו אחת מאלה דאל"כ לכתוב כל ודו"ק:

בא ישעיה והעמידן על ו' כו'. כללים היותר מצוים ושאין אדם נמלט מהם וכ"א כולל חלק גדול מן המצוה ואמר הולך צדקות זה אברהם שנאמר כי ידעתיו וגו' ר"ל שהוא ודאי עשה צדקה וגמילות חסדים אבל נוסף בו שהולך צדקות להדריך את בניו לעשות צדקה שנאמר כי ידעתיו וגו' ופירוש הכתוב על פי מ"ש בחלק שלשה דברים היו בסדום האחד שאמרו למה לנו עוברי דרכים שאין באים אלא לחסרנו נשכח תורת רגל מארצנו כו' השני במשפט שקר כמ"ש דאית ליה חד תורא מרעי חד יומא דלית ליה ב' כו' דעבר במברא חד זוזא דלא עבר ב' ד' דיינים הוו התם שקראי כו'. ע"ש הג' בצדקה דאתרמי ליה עניא יהבי ליה כ"א דינר וכתב שמיה עליה ולא יהבו ליה ריפתא כי הוה מיית אתי כל חד ושקל דידיה וההיא עובדא דרביתא פלטית כו' ע"ש ולז"א הש"י ב"ה כי ידעתיו וגו' ר"ל שאודיע דבר זה לאברהם שאני מאבד הסדומים בשביל ג' עבירות אלו למען אשר יצוה את בניו ליזהר בהם שלא יעשו כן רק ושמרו דרך ה' הוא דרך עוברי דרכים להכניס אותם לבית ולעשות משפט וצדקה כמשמעו וכל זה עשה ה' למען וגו': ואמר

ודובר מישרים זה שאינו מקניט פני חבירו. שאינו מדבר בעקב ורמאות להונות חבירו כדאמרינן פרק הזהב כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה כו' והכל נפרע על ידי שליח חוץ מאונאה והטעם כי האונאה בדבור רמאות ועקב אין דינו מסור לב"ד כמ"ש שם כל דבר המסור ללב כו' ואמר מואס בבצע כגון ר"י בן אלישע מהנראה שאף שאמר פסילנא לך לדינא ולא רצה לקבל משום שחד מ"מ אחר שלא ישב עליו בדינו היה לו לקבלו אבל לא קבלו משום עושק של כהן אחר שהיה זה רגיל ליתן לו מתנותיו: ואמר

נוער כפיו וגו'. כי דיין הצדיק נוער כפיו ופותח ידו וכפיו ומראה שאין בידו כלום בפני בעלי דינין שלא יחשדוהו אחד מהן שקבל דבר מה שבידו מבעל דין חברו וזו דעת ר"י בר יוסי שאף שלא הביא האריס לטובת ר"י רק לטובת עצמו כמ"ש לעיל מ"מ לא רצה בזה מפני החשד שלא יאמרו נתנו בתורת שחד. ואמר

אוטם אזנו משמוע דמים דלא שמע בזילותא וכו'. והיינו דמים שהמבזה אותו כאילו שופך דמים דאזיל סומקא וכו'. ודמים תחת דמים ששיערו למבייש ת"ח ליטרא זהב: ואמר

ועוצם עיניו מראות וגו'. בשעה שעומדות על הכביסה נקט בכה"ג דודאי להסתכל בפני אשה ובשאר מקומות המגולים דאסור דאפשר ליזהר ולהשמר מלהסתכל בזולת עצימת עין רק שלא יגבה עיניו ובכפיפת ראש אבל בשעת הכביסה במקום מגולה בעקבת רגל האשה א"א ליזהר מלהסתכל אם לא בעצימת עין והכי מוקמינן לה בפרק ח"ה דמבעי ליה למינס נפשיה וע"ש בחדושינו ומסיים וכתיב הוא מרומים וגו' ר"ל שהמקיים אלו ששה מצות הכוללים חלק גדול ממצות התורה הוא מרומים ישכון שהוא זוכה למעלה גדולה: ואמר

בא מיכה והעמידן על ג' כו'. שהם יותר כוללים ומוסכמים גם בדת הנימוסית וז"ש דכתיב הגיד לך אדם מה וגו' שהיא דת הנמוסית המוסכם בשכלו של אדם ומה ה' דורש מעמך וגו' שהוא דת אלהית כי באלו הג' דברים הדת נימוסית תודה ומסכים לדת אלהית והם משפט ואהבת חסד והצנע לכת אבל אמר שיש יתרון לדת אלהית שהיא תשער שלא לעשות המצות בשתוף ד"א רק לש"ש והוא שאמר

והצנע לכת עם וכו' שאף בדבר המפורסם וגלוי לא יאמר האדם כך וכך וזו המצוה עשיתי שאין זה רק ליוהרא ולכבוד עצמו שהוא שתוף ד"א ואין זו מתכונה שלמה שתהיה המצוה לשמה וא"כ ק"ו לדברים שדרכן לעשות בצנעא כגון הצדקה שמלבד זה אסור לעשותה בגלוי שלא יתבייש המקבל: ואמר

שבא ישעיה ופיחת מהן והעמידן על שנים היותר כוללים בין איש לחבירו והם משפט וצדקה שנאמר שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה וגו' ר"ל אף שבעוה"ז שכר המצוה נעלם כמ"ש עין לא ראתה וגו' לפי שהשכר שיהיה לעוה"ב הוא בב"ת לפי שהוא בא מצדו ית' שהוא בב"ת כי לא נברא האדם רק בשבילו ב"ה לקיים העשיים כמ"ש לעיל וע"כ אמר וצדקתו להגלות בעוה"ב שתקרב התשועה ממנו ית' אז תגלה צדקתו והשכר הנעלם בעוה"ז: ואמר

שבא חבקוק וכו' שנאמר וצדיק באמונתו יחיה שהוא האחד היותר כולל לכל בר ישראל בכל עת והיא האמונה שהיא אנכי מעשיין ולא יהיה לך מלאוין ששמענום מפי הגבורה כמ"ש לעיל ר"ל מפי הגבורה שהוא אחד ומצותיו א' ולא יקבלו המצות רבוי מצדו ית' ב"ה וע"ז רמז דוד בתמני אפי שאמר כל מצותיך אמונה וגו' ר"ל שכל המצות נכללים במצוה הראשונה שהיא אמונה ששמענו מפי הגבורה וכמו שהעמידה חבקוק שנאמר וצדיק באמונתו יחיה וגו':

וישכון ישראל וכו' עיין פרש"י ועוד נראה לפרש ע"פ מ"ש דשם ישראל הוא ע"ש מעלתם וישרותם ושם יעקב ע"ש עקב מרמה וז"ש לא יעקב יאמר עוד שמך שיהיו ח"ו מעשיך בעקב ורמיה כ"א ישראל יהיה שמך ע"ש מעשיך הישרים לאל ולזה כשישראל עושין רצונו של מקום נקראו ישראל וכשאין עושין רצונו של מקום נקראו יעקב כמ"ש כי כל אח עקב יעקב וז"ש שהתנה משה בברכתו לישראל וישכון ישראל ר"ל כשאתם עושין רצונו של מקום ותהיו קרוים ישראל תשכנו בטח כמ"ש וישבתם על הארץ לבטח אבל בדד וגו' כשאין אתם עושין רצונו של מקום כעין של יעקב שהוא עקב ורמיה אז תהיו בדד כמ"ש ירמיה איכה ישבה בדד בדד ישבתי ואמר שבא עמוס וביטל זה התנאי ואמר חדל נא מתנאי זה בברכה זו כי מי יקום יעקב וגו' כי איך יהיה לו תקומה כשהוא יהיה כעין יעקב שקטן הוא ע"ש מעשיו וכן היה שנתבטל התנאי דכתיב כי נחם וגו':

משה אמר ובגוים וגו' ובא ירמיה ואמר הלוך וגו'. שדרשו פסוק זה על הגלות שאמר עם שרידי חרב בגלותם וה' יתברך ב"ה מתהלך בתוכם בגלות להרגיעם היפך שאמר משה ובגוים וגו'.

משה אמר פוקד עון וגו'. משה גופיה אמר איש בחטאו יומתו ובפ"ק דברכות רמינן הני קראי אהדדי ומשנינן הא דכתיב פוקד עון אבות וגו' כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם ודכתיב איש בחטאו וגו' כשאין אוחזין כו' אבל קרא דיחזקאל הנפש החוטאת היא תמות משמע ליה דאיירי אף כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם וביטל גזירת משה דכתיב בתר האי קרא בן לא ישא בעון אב וגו' ורשעת הרשע עליו תהיה והרשע כי ישוב וגו':

משה אמר ואבדתם וגו' בא ישעיה וכו'. נראה שהוא מפרש ואבדתם אבדה ממש כרב דמייתי ליה לקמן דהשתא בא ישעיה וביטל הגזירה ובאו האובדים וגו' אבל למאן דמפרש ואבדתם כאבדה המתבקשת לא הוה צריך לבטל הגזירה. והא דלא מייתי הני קראי מארבע גזרות לא כסדר הכתובות שבתורה ולא כסדר הנביאות אפשר דלפי ענין ד' הגזרות שיבואו זה אחר זה קחשיב להו דבדד ישב כמ"ש הוא תחלת החורבן ואחר כך שלא יהיה להם מרגוע בגלות ואחר כך שיפקוד שם עונותם על בניהם שיולדו להם בגלות ואח"כ ואבדתם ולכך מייתי נמי כסדר הזה הנביאים לבטלם ודו"ק:

שנאמר תעיתי כשה אובד בקש וגו'. אמר תעיתי כשה אובד המתבקש מבעליו כן בקש עבדיך האובד בגלות ואף שפשע העבד בך הנה מצותיך לא שכחתי והם עמי בגלות וראוי לך לבקש אותי בשביל מצותיך אשר עמי ובדרך צחות נאמר בזה הכתוב לפי מ"ש בפ' אלו מציאות דשה דכתבה בפרשת אבדה לכ"ע קשיא דלא איצטריך ליה וע"ז אמר כ"י הנני אומר תעיתי כשה אובד ר"ל כשה האובד האמור בפרשת אבדה דלא איצטריך ליה בקרא אבל הוא רמוז על ישראל הנקראים שה פזורה והם המה שה דאבדה שבתורה שהש"י ב"ה הוא בעליו של אותו השה ומבקשו להוציא מאבדתו מן הגלות וק"ל:

דלמא כאכילת קישואין כו'. פי' כאכילת קישואין שאינו נאכל כולו רק בשר שמבחוץ אבל הגרעינין והזרע שבתוכו נשארו כן ישארו זרע ישראל בגלותם ועוד י"ל דה"ק קרא ואכלה אתכם ארץ אויביכם כמו שהארץ אוכלת קישואין שלמים שמניחים בה שהבשר של הקישואין הוא כלה בארץ אבל הזרע שבתוכו אינו כלה בארץ ואדרבה הוא נשרש בארץ ומצמיח ועושה פרי שמגדל קישואין הרבה כן תאכל אתכם ארץ אויביכם שיהיה זרעכם לעתיד מפרה ומרבה בתוך ארץ אויביכם בזמן הגאולה בב"י:

וכבר היה ר"ג כו'. ר"ל כמו שאמר ריב"ח בענין ד' הגזירות שבאו הנביאים ובטלום כבר היה ר"ג כו' ואמר רע"ק דומה לענין זה שבא נביא זכריה וביטל נבואתו וגזירת אוריה שהיה לרעה כמפורש לקמן ומ"ש ושמעו קול המונה של רומי כו' בע"י מפורש שאין זה קול המונה ממש אבל רצה בו קול המיית ההצלחות הזמניות אשר הם שקטים ושלוים כו' ע"ש:

גמ' דאי לא תימא הכי כו'. נ"ב פי' ואף תימא שאין חילוק בין כל אלה לאלה אפי' הכי אשכחן אף היכא דכתיב כל אלה דאחת מאלה קאמר ובס"א יש גירסא אחרת:

שם בדר' חייא בר אבא דאמר רבי חייא בר אבא זה שאינו כו' כצ"ל:

גמרא אל תטמאו בכל אלה התם נמי בכולהו אין בחדא מינייהו לא. כצ"ל וכ"ה בסנהדרין כי מקרא זה בעריות הוא דכתיב:

'הוֹלֵךְ תָּמִים', זֶה אַבְרָהָם (תהלים טו, א). קשא אם צריך להיות כאברהם אבינו ע"ה איך סגי ליה בי"א והלא אברהם אבינו ע"ה קיים כל התורה כולה כמפורש במשנה על פסוק (בראשית כו, ה) וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְו‍ֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי?
ונראה לי בס"ד הכונה שילך במדה טובה אשר נשתבח בה אברהם והוא קיימה תחלה וזו היא מצות גמילות חסדים שבה יהיה האדם תמים כי אי אפשר לקיים כל מצות עשה כולם אבל אם יעשה גמילות חסדים עם בני אדם הן חולים שנטו למות הן שבוים וכיוצא הרי זה יש לו חלק בכל מצות שעושים וכמו עובדא דאותו בעל הביצה וכן אברהם שנאמר בו קיים כל התורה כולה היה גם כן על דרך זה כי הוא היה מגייר גרים שעל ידו מקיים מצות ואז יש לו זכות בכולם.
ולכן אמר לו השם יתברך 'הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים' (בראשית יז, א) כלומר התהלך במצות גמילות חסדים ששרשה במידת החסד שהיא לפני תמיד כי השם יתברך רב חסד אפילו בעת הרוגז ולכן אומרים בתפלת שמונה עשרה 'הַטּוֹב כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶיךָ, הַמְרַחֵם כִּי לֹא תַמּוּ חֲסָדֶיךָ' וכן הכתוב אומר 'חַסְדֵי הֳ' כִּי לֹא תָמְנוּ כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו' (איכה ג, כב) ולזה אמר 'הוֹלֵךְ תָּמִים' זֶה אַבְרָהָם זו מדת גמילות חסדים שנתנה לאברהם כי אין מי שקיים עמוד גמילות חסדים כמוהו.
ומה שאמר 'הֶעֱמִידָן עַל אַחַת עֶשְׂרֶה' אין הכונה שפטור מן הנשאר אלא הכונה שאם יש לו י"א אלו בטוח שהוא בן עולם הבא ויעזרהו הקדוש ברוך הוא להשלים השאר.

'לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ', זֶה יַעֲקֹב אָבִינוּ, דִּכְתִיב: "אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי" (תהלים טו, א) (בראשית כז, יב). קשא מאי יליף מפסוק זה דקאמר חששה דמסתברא כפי הטבע שיהיה נתפס כגנב בודאי?
ונראה לי בס"ד דהוא לא היה לו לחוש לזה דודאי ידע שאמו תעשה לו הצלה טבעית בעורות גדי העזים ואז נראה בעל שער ברם הוא אמר לאמו כך: בשלמא אם רגיל בערמות ותחבולות אפשר לסמוך על התקנה זו דעורות כי הרגיל יהיה לבו כלב האריה ואז לא יהיה נתקל ונכשל, אך כיון שאין אני רגיל בתחבולות ודאי כשאבא בתחבולה זו לפניו אז אהיה מרתת וכל הגוף והאברים מזדעזעים וכיון דמרתת ומזדעזע אז העורות המלבישים את הצואר וכף וזרוע גם כן מתנודדים מעל הבשר מכח זעזוע הגוף ואז כשיאחז בהם הם נשמטים וממילא יבין דאין לו מגוף שלו אלא מלבוש חיצוני של עור, ולכן אמר מחמת הפחד כי לא נסיתי בתחבולות אהיה בעיניו כמתעתע דמרתת כוליה גופאי וממילא ירגיש בתחבולה ונמצינו למידין מדברים אלו דמקמי הכי 'לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ' דאם הורגל בכך לא היה מרתת ולא הוה חששה שירגיש במשוש יען דאין צורך לו למשמש בחוזק אלא ברפיון ולא יתנדנדו העורות.

וְקוֹרֵא לוֹ: אָבִי אָבִי, רַבִּי רַבִּי, מוֹרִי מוֹרִי. נראה לי בס"ד הא דאמר ג' תוארים וגם כופל אותם כי התורה יש בה חלק נגלה וחלק נסתר ובנגלה יש פשט רמז דרש ובנסתר גם כן יש פשט רמז דרש לכן נקיט ג' תוארים כנגד לימוד הפשט ולימוד הרמז ולימוד הדרש וכפל אותם כנגד הנגלה וכנגד הנסתר.

'נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר', כְּגוֹן רַבִּי יוֹחָנָן (תהלים טו, ד). נראה הכונה דרבי יוחנן כשהיה רואה אנשי ריש גלותא באים להזמין אותו היה מקדים לידור תענית עד שיגיע לביתו קודם שיזמינו אותו כדי שכאשר יזמינו יאמר להם אני בתענית ולא ישקרו ואחר שחזרו השלוחים למקומן בטלה הסיבה אשר נדר מצידם והיה יכול להתיר לעצמו ועם כל זה אם היה מזדמן לו אכילה קודם שיגיע לביתו לא היה אוכל אלא ממתין להשלים נדרו ולא יאכל אלא עד שיגיע לביתו וכן ענין זה הוא אצל כל אדם 'שֶׁנִשְׁבַּע לְהָרַע' כגון שנשבע שלא יאכל ולא ישתה שזו שבועה שקראה הכתוב להרע וסיבת שבועה זו היתה בשביל שראה אנשים שאין מהוגנים להזמינו שיאכל עמהם ולכן קפץ ונשבע ובאמצע היום בטלה הסיבה ישאר בשבועתו 'וְלֹא יָמִר' וכמו שאמרו גבי רבי יוחנן.

'הֹלֵךְ צְדָקוֹת', זֶה אַבְרָהָם (ישעיה לג, טו). פירוש תחלה נוהג מאיליו בדבר טוב שאינו חייב בו ואחר שנהג בו נעשה חובה וזהו צדקה ומשפט תחלה צדקה ואחר כך נעשה משפט.
ומה שאמר 'וְדֹבֵר מֵישָׁרִים' זֶה שֶׁאֵינוֹ מַקְנִיט חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים פירוש על דרך 'אַל תּוֹכַח לֵץ' להדיה 'פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ' אלא 'הוֹכַח לְחָכָם' שאין בו חטא ואז ישמע הלץ ויבין וממילא 'יֶאֱהָבֶךָּ' (משלי ט, ח) מפני שלא ביישתו וכמו שאמרו המפרשים ז"ל וכן כאן דריש מ"ם של 'מֵישָׁרִים' אות השמוש וכאלו אמר 'מִן יְשָׁרִים' כלומר דובר בבני אדם ישרים שלא חטאו ואז יבינו החוטאים ויקחו מוסר לנפשם.

'נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס', זֶה חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, שֶׁגִּרֵר עַצְמוֹת אָבִיו עַל מִטָּה שֶׁל חֲבָלִים. רמז בזה שעשה אביו חבלות הרבה בנפשו לכן גררו על של חבלים. אי נמי כל חבל הוא שזור משלשה כנודע ורמז אביו שיש ביד אביו ג' מינים שהם 'חטא ועון ופשע'.

בָּא חֲבַקּוּק וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת: "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב, ד). נראה לי בס"ד ב' פעמים אמונה גימטריא צדיק [102×2=204] כי אין נקרא צדיק עד שיהיה לו אמונה כפולה מבית ומחוץ ולכן אמר וְצַדִּיק 'בֶּאֱמוּנָתוֹ' יִחְיֶה, ב' אֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה גם שני אמונות בענייני הנפשיות ובענייני הגופניות.

אַרְבַּע גְּזֵרוֹת גָּזַר מֹשֶׁה עַל יִשְׂרָאֵל. נראה לי בס"ד טעם למספר ארבעה על פי מה שאמר רבינו ז"ל דישראל צריכין לישב במצרים בקושי השעבוד ת"ל שנים למתק חמשה שמות אלקים [86×5=430] וזכות משה רבינו ע"ה הגין שלא היו בקושי השעבוד אלא פ"ו שנים וניצולו מן שמ"ד [344] שנים כנגד ד' שמות אלקים [86×4=344] בזכות משה רבינו ע"ה שמספרו אחד יותר על שמ"ד [משה=344] ואף על פי שניצולו בזכותו משעבוד קשה בפועל שצריכין למתק בהם ד' שמות אלהים לכן מאחר שלא זכו למתקה על ידם לא פלטי לגמרי וגזר עליהם ד' גזירות כנגד ד' שמות אלקים שלא זכו למתקם על ידם בפועל.
ובזה נבין הכתוב בישעיה וַיֹּאמֶר הֳ' אֵלַי קַח־לְךָ גִּלָּיוֹן גָּדוֹל וּכְתֹב עָלָיו בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ לְמַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז (ישעיה ח, א) ודבר זה מוקשה בשביל ד' תיבות אלו למה צריך 'גִּלָּיוֹן גָּדוֹל' יספיק חתיכת עור שיעור אצבע? ועוד מעיקרא אין צורך לומר לו 'קַח־לְךָ גִּלָּיוֹן' אלא יאמר כְתֹב בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ לְמַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז?
ונראה לי בס"ד דרמז בארבע תיבות אלו על ד' ביטולים שבטלו ד' זקנים את ארבע גזירות שגזר משה רבינו ע"ה והוא אות למ"ד של 'לְמַהֵר' נרמז בו ביטול שביטל ירמיה הנביא ע"ה שאמר להרגיעו ישראל לבטל גזרת לא תרגיע ואות ש' של 'שָׁלָל' רמז בזה ביטול שבטל ישעיה הנביא ע"ה בפסוק 'שׁוֹפָר גָּדוֹל' (ישעיה כז, יג) ואות ח' של 'חָשׁ' רמז בה ביטול שביטל עמוס הנביא ע"ה באומרו חֲדַל נָא מִי יָקוּם יַעֲקֹב (עמוס ז, ה) ואות ב' של 'בַּז' נרמז בה ביטול של יחזקאל הנביא ע"ה שאמר בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲו‍ֹן הָאָב וכו' (יחזקאל יח, כ) שמתחיל בבית ולכן אמר לו 'קַח־לְךָ גִּלָּיוֹן גָּדוֹל' לרמוז לו דארבע תיבות אלו של 'לְמַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז' מורים על פסוקים רבים הנזכר לעיל שצריך להביא 'גִּלָּיוֹן גָּדוֹל'.

גמ' שלא ירד לאומנות חבירו. עיין ב"ב דף כ ע"ב וסנהדרין דף פא ע"א:

שם אפי' ברבית עובד כוכבים. כדאיתא בבא מציעא דף ע ע"ב:

שם דלמא כאבידה המתבקשת. סנהדרין דף קט ע"ב:

וכבר היה רבן גמליאל וכו' ורבי עקיבא משחק וכו'. עמ"ש אני עני במאמר זה באורך בדרושים בסייעתא דשמיא הוא יעזרנו ויאיר עינינו לאור באור החיים:

כספו לא נתן בנשך אפילו רבית דנכרי. פירש ריב"ן ואפילו לנכרי כדי שלא ימשך ויבא להלוות לישראל ברבית. לכאורה יש להעיר דרבית נכרי חכמים אסרוהו אלא בכדי חייו כמ"ש פרק איזהו נשך ריש (בבא מציעא דף ע"א) ומאי משבחו הכתוב וי"ל דלת"ח שרי כמו שאמרו שם והיינו רבותיה אף דהוא ת"ח וכד דייקת שפיר אין צורך לזה דזו גזרת חכמים והכתוב מונה י"א מצות שהעמידן דוד המלך ע"ה ועדיין לא נגזרה גזירה בימי דוד המלך ע"ה והיינו רבותיה. א"נ דהגם שנאמר דנגזרה גזרה בימי דוד המלך ע"ה וכבר כתבו התוס' שם באיזהו נשך סוף דף ע' דאפשר דשלמה גזר. וכי מטית להאי יש (לאומר) [לומר] דבימי דוד המלך ע"ה גזר מ"מ לק"מ דדוד המלך ע"ה העמידן על י"א מצות ולא שיעשו בם תוספת רק שיקיימום בדקדוקיהן וכל הני דקאמר ומפרש להו הש"ס נימא דעל צד דקדוק המצות עבדי אע"ג דאיכא מינייהו דנראה חסידות יש לומר דאינו אלא דקדוק במצות וה"נ חשיב רבית דנכרי דהוא מגזרת חכמים. וכן מוכח ממ"ש הרשב"א הביאו בשיטה מקובצת שם וז"ל ומ"מ וכו' שאסור לע"ה להלוות ביותר מכדי חייו לנכרי והוא מ"ש במסכת מכות כספו לא נתן בנשך אפילו רבית לגוי אלמא מיסר אסיר וכלישנא קמא דר"נ עכ"ל הרי דמסוגיין הוכיח דאסיר ומבואר דבשמעתין איירי בדקדוק מצוה ואינו חסידות וכדאמרן. ומיהו האמת דהוא דוחק לומר דלא מיירי בסוגיין אלא בדקדוק מצוה דאיכא בינייהו דהוא לפנים משורת הדין וחסידות עצום כמבואר. ואין לומר דהרשב"א סבר כהרמב"ם דמונה מצות עשה להשיך לנכרי וכי איכא מצות עשה הנמנע מזה ודאי דאסיר דאי לאו לא לרצון יהיה לבטל מצות עשה והיינו דמוכיח מסוגיין דאסיר דאע"ג דבאינך הוא חסידות בהא דאיכא מ"ע להפך ודאי דאסיר. דהרי הרשב"א דחה דברי הרמב"ם וסבר דאינה מ"ע כמו שהביא לעיל בשמו בשיטה מקובצת ע"ש ועמ"ש הרב ישרש יעקב ודוק היטב. ומ"ש ריב"ן כדי שלא ימשך עמ"ש רש"י פרק איזהו נשך ריש (בבא מציעא דף ע"א) וע"ש בסמוך ד"ה טעמא ודוק היטב:

בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה. לפי פשוטו אפשר לומר במ"ש באגדה דרשע אחד ציוה לו החכם דידבר אמת ועי"ז בא להתרחק מכל איסור ושב בתשובה שלימה דכשהיה הולך לעשות איסור היה חושב אם ישאלני אדם היכן אלך צ"ל האמת וכדי בזיון וזו המצאת החכם שמעצמו יחזור מכל רע. ואפשר דלכן חבקוק העמידן על אמונה שידבר אמת ובזה יקיים הכל:

שית מאה וחד סרי. והיינו דכתיב תורה צוה לנו משה ושתים מפי הגבורה הרי שית מאה ותליסרי: מפי הגבורה שמענום. דכתיב אחת דבר אלהים ושתים זו. שמענו במכילתא: והעמידן על אחת עשרה. שבתחלה היו צדיקים והיו יכולים לקבל עול מצות הרבה אבל דורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך ואם באו לשמור כולן אין לך אדם שזוכה ובא דוד והעמידן כו' כדי שיזכו אם יקיימו י''א מצות הללו וכן כל שעה דורות של מטה הולכין וממעטין אותו: רב ספרא. בשאלתות דרב אחא. (שאילתא לו) והכי הוה עובדא דרב ספרא היה לו חפץ אחד למכור ובא אדם אחד לפניו בשעה שהיה קורא ק''ש ואמר לו תן לי החפץ בכך וכך דמים ולא ענהו מפני שהיה קורא ק''ש כסבור זה שלא היה רוצה ליתנו בדמים הללו והוסיף אמר תנהו לי בכך יותר לאחר שסיים ק''ש אמר לו טול החפץ בדמים שאמרת בראשונה שבאותן דמים היה דעתי ליתנם לך: (אף) לא רגל על לשונו [כו']. לא רצה לשקר מתחלה שאמר אולי ימושני [אבי] אלא שאמו הכריחתו ועל פי הדבור דכתיב עלי קללתך בני ומתרגמינן אלי אתאמר בנבואה [דלא ייתון לווטיא עלך ברי]: וחרפה לא נשא על קרובו. לא סבל חרפת קרובו: נבזה בעיניו נמאס. הנמאס להקב''ה נבזה הוא בעיניו של אדם זה חזקיהו שנבזה היה בעיניו אביו שנמאס בעבודת כוכבים: שגיררו במטה של חבלים. גמרא היא. ולא קרא: (וקורא לו רבי רבי): ואפילו לעובד כוכבים. כדי שלא ימשוך ויבוא להלוות לישראל ברבית: שוחד על נקי לא לקח. אפילו שוחד שהיה רשאי ליקח: כגון ישמעאל ברבי יוסי. שהיה אריסו מביא לו משלו [קודם זמנו] ולא רצה ליקח כדי להיות לו דיין: בבצע מעשקות. שלא רצה ליטול לעצמו ראשית הגז שהביא לו אדם אחד שבא לדון לפניו אע''ג דהוה כהן רבי ישמעאל בן אלישע משום דדמי כאילו עושקו לכהן שהיה רגיל זה ליתן לו מתנותיו: אוטם אזנו משמוע דמים. אזנו . חתומה וסתומה בדבר זה שלא ישמע בה דבר גנאי ושותק והיינו דמים לשון שתיקה: כגון רבי אלעזר ברבי שמעון. בהשוכר את הפועלים (ב''מ דף פד:) דנפק ריחשא מאודניה ואיתחזי לאיתתיה בחלמא ואמר לה האי דשמעית בזילותא דצורבא מרבנן ולא מחאי כדמבעי לי אלמא בחייו הוה רגיל לדקדק בכך ולפיכך הקפיד הקב''ה עליו על אותו הפעם שלא מיחה: זו הוצאת המת והכנסת הכלה. דכתיב בהו לכת טוב ללכת אל בית אבל מלכת וגו': בא ישעיה בן אמוץ. כל שעה דורות של מטה היו מתמעטין: חדל נא. אותה ברכה שאמר משה וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב כלומר אימתי ישכון ישראל בטח כשיהיו צדיקים כעין יעקב: מי יקום יעקב. מי יוכל להיות חסיד כיעקב כי קטן הוא קטנים הם הטובים שיהיו צדיקים כיעקב: [מכאן ואילך מפרש רבינו גרשום]: החל להרגיעו ישראל. שיהא להם מנוחה בגלותן: בשופר גדול וגו'. ובאו האובדים בארץ מלמד שלא יהו אבודים בין העובדי כוכבים: כאבידה המתבקשת. ונמצאת לאחר זמן: כאכילת קשואין ודלועין. שאוכלים מקצתם ומקצתם אין אוכלין: מפלטירו. בית של רומי: . ומה לעוברי רצונו כך. שמשתחוים לעבודת כוכבים שלהם יושבים בהשקט ושלוה ישראל שעושין רצונו על אחת כמה וכמה שישלם להם שכר טוב: קרעו בגדיהם. דדינו ליעבד הכי: והלא אוריה במקדש ראשון היה. ככתוב בספר מלכים: זכריה מנביאים אחרונים היה. שהיה במקדש שני: תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. כלומר שפורענות שניבא אוריה שאמר ירושלים לעיים תהיה והר הבית לבמות יער נתקיים כמו כן עתיד להתקיים דברי ניחומים של זכריה שיבנה בית המקדש במהרה בימינו אמן סלה:

אין פירוש לקטע זה