דף כג - ב
"ושמרתם את חקתי ואת משפטי, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". [שם ה]
וסמיך ליה "לא תקרבו לגלות ערוה".
הרי שמי שיושב ואינו מגלה ערוה, הכתוב קוראו עושה מצוה, וכתוב בו "וחי בהם", כדרך שהעניש בכרת את מי שעושה עבירה. [15]
הא למדת, שכל היושב ולא עבר עבירה, נותנין לו שכר כעושה מצוה.
וכל זה דווקא במי שבאה עבירה לידו, וכבש את יצרו, כמו שמצינו ביוסף הצדיק.
רבי שמעון בר רבי אומר: הרי הוא אומר "רק חזק לבלתי אכול הדם. כי הדם הוא הנפש", וגומר [דברים יב, כג].
ויש ללמוד בקל וחומר: ומה אם הדם, שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו מקבל שכר, שנאמר בפרשת דם "למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם, כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלהיך" [שם כח].
גזל ועריות, שנפשו של אדם מתאוה להן לעריות ומחמדתן לגזל, הרי הפורש מהן, על אחת כמה וכמה שיזכה בשכר לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות.
רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל כדי שיהיו מקבלין שכר במה שמונעים עצמן מן העבירות, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, כגון פרשת שקצים ורמשים, אף על פי שבלאו הכי לא היו אוכלין אותו, שנפשו של אדם קצה בהן, שנאמר "ה' חפץ למען צדקו", היינו שרוצה להצדיק את ישראל, לפיכך "יגדיל תורה ויאדיר" [16] [ישעיה מב, כא]:
גמרא:
שנינו במשנה: כל חייבי כריתות שלקו מלקות בבית דין, נפטרו מידי כריתתם ושוב אין בית דין של מעלה נפרעין, דברי רבי חנניה בן גמליאל.
אמר רבי יוחנן: חלוקין עליו חבריו רבנן על רבי חנניה בן גמליאל, שסובר שנפטר על ידי מלקות מכרת, וסוברים שאינם נפטרים בכך.
אמר רב אדא בר אהבה: אמרי בי רב: תנינן, שנינו לדבר זה שאמר רבי יוחנן, במשנה במגילה [ז, ב], שמוכח שם, כי חלוקים רבנן על רבי חנינא בן גמליאל.
דתנן: אין בין שבת ליום הכפורים, אלא שזה זדונו בידי אדם, שעבירה בזדון על מלאכת שבת יש בה מיתת בית דין, וזה, יום הכיפורים, זדונו בהכרת.
ואם איתא שרבנן דמתניתין שם סוברים כרבי חנניה בן גמליאל, שנפטרים על ידי מלקות גם מחיוב כרת, אם כן, אידי ואידי בידי אדם הוא! אף ביום הכפורים, כיון שיש מלקות על הלאו שבו, ובית דין שמלקים אותו על עשיית מלאכה פוטרים אותו מכרת, נמצא שעונשו בידי אדם! אלא ודאי, רבנן חולקים על רבי חנניה בן גמליאל, וסוברים שהמלקות שמקבל בידי אדם, אינן פוטרות אותו מעונש כרת בידי שמים רב נחמן [בר יצחק] אומר: אין ראיה מהמשנה שם במגילה, אלא אפשר לומר שרבנן לא חלוקים על רבי חנניה בן גמליאל, והמשנה במגילה, הא מני, רבי יצחק היא, דאמר לעיל [יג, ב] מלקות בחייבי כריתות ליכא. שאין מלקין על לאו הניתן באזהרת כרת, אפילו אם התרו בו למלקות.
אבל לדידן, שלוקים על חייבי כריתות, יתכן לומר שהמקבל מלקות נפטר בכך מחיוב הכרת.
דתניא: רבי יצחק אומר, כל חייבי כריתות של עריות, בכלל "ונכרתו הנפשות העושות" האמור בפרשת עריות, היו.
ולמה יצאת כרת באחותו? מדוע חזר ושנה הכתוב חיוב כרת באיסור ערות אחותו, בפרשת קדושים תהיו "ואיש כי יקח את אחותו"!?
לדונו בכרת, ולא במלקות. כדי לומר שאין בהם עונש אחר אלא כרת לבדו, אפילו אם התרו בהן.
ורבי יצחק הוא זה שאמר את המשנה במגילה, שדבר אשר זדונו כרת עונשו בידי שמים בלבד ולא בידי אדם, שאינו ענוש אלא כרת, ולא מלקות.
רב אשי אמר: אפילו תימא שהמשנה במגילה רבנן היא, שמחייבים מלקות בחייבי כריתות, בכל זאת אין להוכיח משם שחלוקין חכמים על רבי חנניה בן גמליאל, לפי שכך יש לפרש את המשנה שם:
זה [שבת], עיקר חומר זדונו בידי אדם. וזה [יום הכיפורים], עיקר חומר זדונו בכרת בידי שמים, ומיהו אם התרו בו, ולקה, נפטר מכרת.
אמר רב אדא בר אהבה אמר רב: הלכה כרבי חנניה בן גמליאל, שנפטר מכרת אם לקה. [17]
אמר רב יוסף: מנין יודעים שהלכה כרבי חנניה בן גמליאל? הרי עונש כרת הוא בידי שמים, וכי מאן סליק לעילא, ואתא ואמר!? מי עלה לשמים וחזר משם, והעיד לנו שהחייב כרת אינו נענש מן השמים אם לקה בידי בית דין?!
אמר ליה אביי: אלא הא דאמר רבי יהושע בן לוי, שלשה דברים עשו בית דין של מטה והסכימו בית דין של מעלה על ידם.
האם גם כאן תטען: מאן סליק לעילא, ואתא ואמר!? מי עלה לשמים וחזר משם ואמר לרבי יהושע בן לוי שבית דין של מעלה הסכימו על ידם?!
אלא התירוץ על כך הוא, שקראי קא דרשינן [אנו דורשים כן מהפסוקים].
הכי נמי, כאן לגבי כרת, יש לתרץ, שקראי קא דרשינן [שדורשים מהפסוקים] שנפטר על ידי מלקות מכרת.
גופא: אמר רבי יהושע בן לוי: שלשה דברים עשו בית דין של מטה, והסכימו בית דין של מעלה על ידם.
[אלו הן]:
א. אמרו שחייבים במקרא מגילה.
ב. ושאילת שלום [בשם].
התירו לאדם לשאול בשלום חבירו בשם ה', כגון "ישים ה' עליך שלום", ואין בו משום מוציא שם שמים לבטלה.
פירוש אחר, שחייב אדם לשאול בשלום חבירו בשם ה'.
[גם ואנו גם מזכירים את השם, לפי ש"שלום" הוא גם כן משמותיו של הקב"ה, דכתיב [שופטים ו] "ויקרא לו, ה' שלום!" דהיינו שקראו שלום, שהוא שם ה'].
ג. והבאת מעשר אל לשכת בית ה'.
עזרא הסופר קנס את הלוויים לפי שלא עלו עמו, וצוה להביא את כל המעשרות אל לשכת בית ה', והיו מחלקים את המעשר ראשון, המגיע ללוויים בלבד, לכהנים וללוים בשוה, כמו שנאמר בעזרא [נחמיה י], "והיה הכהן בן אהרן עם הלוים, במעשר הלוים".
וגם חזקיהו עשה כן, שהכין לשכות להביא לשם את כל המעשרות, מפני שיש שהיו מזלזלין בנתינת מעשרותיהם, ויש שהיו נותנים אותם למי שאינו הגון, ולכן הכין לשכות להביא שם המעשרות, כדי שלא יקבלום הלוים שהיו עובדי עבודה זרה, כמו שנאמר בדברי הימים [ב לא] "ויאמר חזקיהו להכין לשכות בבית ה'. ויכינו, ויביאו את התרומה והמעשר".
והוא גם תיקן להעלות לירושלים מעשר ירק ומעשר אילן [על אף שמדאורייתא אין חייבים בהם, כי מן התורה אין חיוב של תרומות ומעשרות אלא בדגן תירוש ויצהר], כדכתיב [בדברי הימים ב לא, ה] "וכפרוץ הדבר", שנתחזקה וגברה תקנתו של חזקיה, "הרבו בני ישראל ראשית דגן תירוש ויצהר ודבש, וכל תבואת שדה". ומפרשת הגמרא בנדרים, מאי "וכל תבואת השדה"? לאיתויי פירות האילן וירק, שאין עושין גורן מהן.
והסכימו על ידם בית דין של מעלה, כמו שמוכח מהפסוקים:
א. על מקרא מגילה הסכימו בית דין של מעלה, דכתיב [אסתר ט'] "קימו וקבלו היהודים", קיימו למעלה, מה שקבלו למטה. [18] ב. ועל שאילת שלום בשם, הסכימו בית דין של מעלה, דכתיב [רות ב'] "והנה בועז בא מבית לחם, ויאמר לקוצרים: ה' עמכם". ואומר [שופטים ו'] "ה' עמך, גבור החיל".
ומקשינן: מאי ואומר מדוע צריך להביא פסוק נוסף, והרי אדם גדול כבועז לא היה אומר אם לא שידע שהקב"ה הסכים על כך לפני כן. [19]
ומתרצינן: וכי תימא, שמא תדחה ותאמר כי אמנם היה בועז אדם גדול, בכל זאת, שמא בועז הוא דעביד מדעתיה, ואולם משמיא לא אסכימו על ידו, לכן הביאו את הפסוק הנוסף, תא שמע, ואומר, שהמלאך אמר לגדעון, "ה' עמך גבור החיל". ומזה שהמלאך אמר לגדעון שאילת שלום בשם ה', משמע שבית דין של מעלה הסכימו על כך.
ג. ועל הבאת מעשר ללשכת בית ה', הסכימו בית דין של מעלה, דכתיב [מלאכי ג'] שאמר להם הנביא לישראל "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר, ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות, אם לא אפתח לכם את ארובות השמים, והריקותי לכם ברכה עד בלי די". ומשמע שהסכימו בית דין של מעלה על ידם. [20]
ומבארת הגמרא: מאי "ברכה עד בלי די" שכתוב שם בסוף הפסוק?
אמר רמי בר רב: הברכה תהיה עד שיבלו שפתותיכם מלומר די.
אמר רבי אלעזר: בג' מקומות הופיע [נגלה] [21] רוח הקודש בפרהסיא.
א. בבית דינו של שם. ב. ובבית דינו של שמואל הרמתי. ג. ובבית דינו של שלמה. [22]
וכמו שמוכח מהפסוקים:
א. בבית דינו של שם נגלה רוח הקודש, דכתיב [בראשית לא] לגבי תמר, כאשר הביאוה לבית דין של שם [23] לפסוק את דינה לשריפה על שזינתה, "ויכר יהודה [את החותמת ואת הפתילים] ויאמר, צדקה ממני", שממני נתעברה.
וקשה, מנא ידע יהודה שהעיבור הוא ממנו, דלמא כי היכי דאזל איהו לגבה, כשם שהוא הלך אצלה, אזל נמי אינש אחרינא לגבה, אולי גם אדם אחר הלך ובא עליה, וממנו נתעברה.
אלא, יצאת בת קול ואמרה: ממני ימצאו כבושים! משמים יצאה גזירה זו, לפי שיהודה היה מלך והיא היתה צנועה בבית חמיה, לכן יצאה הגזירה שיצאו מהם מלכים, שני בנים הללו, לכבוש את העולם. שהרי עתידים דוד ומשיח לצאת ממנה.
ב. בבית דינו של שמואל נגלה רוח הקודש, דכתיב [שמואל א' יב],
"הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו, את שור מי לקחתי!?
ויאמרו: לא עשקתנו ולא רצותנו!
ויאמר: עד ה' ועד משיחו כי לא מצאתם בידי מאומה!
ויאמר: עד"
ומקשה הגמרא: מדוע אמר הכתוב "ויאמר עד" בלשון יחיד? והרי ישראל ענו לו, וכמו שכתוב קודם לכן, "ויאמרו לא עשקתנו" בלשון רבים, ואם כן, גם כאן "ויאמרו עד" בלשון רבים, מיבעי ליה למימר!
ומוכח מלשון זו, שלא בני ישראל ענו כך, אלא יצאת בת קול ואמרה: אני עד בדבר זה.
ג. בבית דינו של שלמה נגלה רוח הקודש: דכתיב [מלכים א' ג'] במשפט שלמה "ויען המלך [שלמה] ויאמר תנו לה את הילד החי והמת לא תמיתוהו [כי] היא אמו".
וקשה, מנא ידע, דלמא איערומא מיערמא? אולי היא ידעה את כוונתו של המלך שלמה שרוצה לראות מי היא האשה מרחמת על התינוק, והתכוונה להערים עליו, ועשתה את עצמה מרחמת.
אלא, יצאת בת קול ואמרה: היא אמו!
אמר רבא: יש לפרוך את הראיות שהופיעה רוח הקודש במקומות האלו:
א. ממאי שנגלתה רוח הקודש בבית דינו של שם? דלמא, יהודה, כיון דחשיב ירחי ויומי ואיתרמי. הוא חישב את ימי עיבורה, ויצא החשבון בדיוק לפי התאריך שהוא בא עליה, לכן אמר להחזיק אותה למעוברת ממנו, שהוא מהבועל הידוע, ולא לחשוש לבועל אחר, שאינו ידוע, שהרי דחזינן, מחזקינן. [מחזיקים דבר לפי מה שידוע ונראה]. דלא חזינן, לא מחזקינן. [אין מחזיקים דבר שאין ידוע ונראה].
ב. וכן לגבי שמואל נמי, מנין שנגלה שם רוח הקודש? אולי מה שכתוב "ויאמר" בלשון יחיד, משום דכולהו ישראל קרי להו בלשון יחידי [כל ישראל נקראים בלשון יחיד], דכתיב [ישעיהו מה] "ישראל נושע בה'", בלשון יחיד.
ג. וכן אצל שלמה נמי, מנין שנגלה אצלו רוח הקודש? אולי הוא ידע שזאת האם, מדהא [מזה שהאם הזאת] קא מרחמתא [ריחמה על התינוק] והא [והאם השניה] לא קא מרחמתא [לא ריחמה], ואם האם שריחמה רק הערימה עליו שמרחמת, אם כן האם השניה היא אמו, ומדוע לא ריחמה על התינוק, אלא מוכרח שהאם שריחמה לא הערימה.
אלא, אין ראיות מהפסוקים שנגלה שם רוח הקודש, ורק גמרא - יש קבלה על כך.
דרש רבי שמלאי:
שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה בסיני [24],
שלש מאות וששים וחמש מתוכם, הם לאוין, כמנין ימות החמה שכל יום ויום מימות החמה מזהיר עליו שלא לעבור איסור.
ומאתים וארבעים ושמונה מתוכם, הם עשה, כנגד מנין איבריו של אדם, שכל אבר ואבר אומר לו עשה מצוה [25].
אמר רב המנונא: מאי קרא? -
[דברים לג] "תורה צוה לנו משה מורשה"
הערות
[15] לפי פירוש הרע"ב, וכן פירשו הריטב"א והנמוקי יוסף, אבל המהרש"א פירש שרבי שמעון קאי על האמור בראש המשנה עיי"ש.
[16] הרמב"ם בפירוש המשניות כתב: בעקרי האמונה בתורה כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים אלא שיעשה העושה לשמה מאהבה, כמו שבארתי לך, הנה זכה בה לחיי העולם הבא, ועל זה אמר רבי חנניא כי המצוות בהיותם הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלמותה, ובעשותו אותה המצוה תהיה נפשו באותו מעשה, וממה שיורה על העיקר הזה, מה ששאל רבי חנניא בן תרדיון [בעבודה זרה יח, א] מה אני לחיי העולם הבא והשיבו המשיב כלום מעשה בא לידך, כלומר נזדמן לך לעשות מצוה כהוגן, השיבו כי נזדמנה לו מצות צדקה על דרך שלמות ככל מה שאפשר וזכה לחיי העולם הבא, ופירש הפסוק [ישעיה מב] "ה' חפץ למען צדקו, לצדק את ישראל, למען כי יגדיל תורה ויאדיר, ע"כ. ובדרשות הר"ן דרוש י' כתב: אמנם בעשיית מצוה אחת לבדה על השלמות כל ימיו יזכה בה לחיי העולם הבא אבל לא יהיה כן בכל המצוות וכו', ואין ספק שיש קצת מצוות שהן גדולות הערך ורבות הגמול עד שבמעטות מהן יזכה האדם לחיי העולם הבא.
[17] כתב הערוך לנר, שגם לדידן יש בזה נפקא מינה למעשה, שמי שחייב כרת אפילו כשאין מלקות נקרא רשע ופסול לעדות, ובזה שפסקנו שנפטר מכרת על ידי המלקות, הוכשר לעדות משלקה.
[18] כתב המאירי: מקרא מגילה, העיד רוח הקודש עליה שלא תבטל קריאתה לעולם, דרך צחות אמרו [בירושלמי מגילה פ"ב ה"ה] כל הכתובים יבטלו ומקרא מגילה לא תבטל, ולא שיבטל ספר מן הספרים הנאמרים בנבואה או ברוח הקודש, אלא כך הוא אומר שאפילו תבטל קריאתם בצבור, מקרא מגילה זו לא תבטל, שעיקר תקנתה לקריאת צבור היתה, ע"כ.
[19] ריטב"א
[20] והריטב"א ביאר, שתקנת חזקיה היתה, שיביאו כל אחד מעשרותיו לאוצר ידוע, ויהיה נחלק שם על ידי בית דין, וזאת, אף על פי שהתורה נתנה טובת הנאה לבעלים, שזכותו לתתו לכל כהן שירצה, כדכתיב "ונתת ללוי". ועשה כן מפני שהיו אנשים שזלזלו בנתינת המעשרות, או שנתנום למי שאינו הגון.
[21] פירוש אחר הביא הריב"ן "הופיע" - נשמעה בקול גדול
[22] עיין בעיון יעקב שפירש, שאף על פי שאצל כל שלשה היושבים בדין שכינה שורה ביניהם כמו שנאמר "אלוקים נצב בעדת קל" מכל מקום אינו מופיע בפרהסיא, ובג' מקומות אלו ניתן הקול בפרהסיא לפי שאלו הג' היו צריכים פרסום.
[23] שם לא היה חי באותה שעה שהרי מת, אלא היה בית דין של אחריו מבניו ותלמידיו, ונקראת בית דין של שם, כמו בית שמאי ובית הלל. ריב "ן.
[24] בספר מעלות התורה [לר' אברהם אחי הגר"א] כתוב: ושמעתי מאחי הגאון ז"ל שורש הדבר, שבודאי אין לומר שלא יכנסו תחת גדר המצות רק תרי"ג ולא יותר וכו', אלא באמת כל דבור ודבור בתורה שיצא מפי הגבורה הוא מצוה בפני עצמו, והנה באמת המצות רבו ועצמו מאוד עד אין מספר וכו', ועל זה אמר דוד המלך עליו השלום, "לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאוד", ומה שהוזכר תרי"ג מצות אינם אלא שורשים, אבל הם מתפשטים לענפים הרבה. ע"כ.
[25] הקשה המבי"ט בקרית ספר [בהקדמה], שלשון נצטוו ישראל משמע שהחובה על כל ישראל לקיים תרי"ג מצות, וכן מוכח מלשון המדרש [תנחומא פ' כי תצא] שכל אבר וכל יום אומרים לו לאדם שיעשה בו מה שמגיע לחלקו, או שלא יעשה בו מה שהוא בחלקו, וקשה שהרי יש הרבה מצות שאינן על היחיד אלא על הציבור, וכן יש הרבה מצות שתלויות בפעולה מסויימת, ואפשר שלא יגיע האדם לקיומם, בהעדר הפעולה ההיא, וכמו המצוות שנצטוינו בעבד עברי ועבד כנעני וארבעה שומרים, והעשים והלא תעשים שבנזיר ומצורע, ומצות הכהנים וטמאים, וזולתם אלו, הרבה מצות שאין האדם בא לחיובן. ותירץ, שהיות וישראל נעשו ערבים זה לזה, והם נענשים ונתפשים זה בעון זה, אם כן נמצא שכל אדם יכול לקיים כל המצוות, אותן שהם בגופו יקיימו, ואותן התלויות בפעולה מן הפעולות, ימחה באחרים אם לא יקיימום או יסייע להם בעשיית המצות וייחשב לו כאילו הוא עצמו עשאם. ועוד תירץ, שכשיקבל האדם לעשות כל מה שנצטווה מפי הגבורה הרי הוא כאילו עשאן, והקבלה תיחשב כמעשה.
רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְווֹת (ישעיה מב, כא). פירוש תורה של מצות אלו שלא היה צורך לצוות אותם עליהם והיינו רצונו לומר לא מבעיא שישלם שכר מצות אלו אלא גם על תורה של מצות משלם שכר של לימוד. אי נמי קאי על ספר בראשית שאין בו מצות אלא רק מעשים שנעשו בדורות אפילו הכי משלם שכר תורה זו של ספר בראשית.
שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים עָשׂוּ בֵּית־דִּין שֶׁל מַטָּה, וְהִסְכִּימוּ בֵּית־דִּין שֶׁל מַעְלָה עַל יָדָן. אֵלּוּ הֵן: מִקְרָא מְגִלָּה, וּשְׁאֵלַת שָׁלוֹם בַּשֵּׁם, וַהֲבָאַת מַעֲשֵׂר (אסתר ט, כז). מקשים הוה ליה למימר מקרא מגילה בסוף כי כן הסדר כפי הזמן? ונראה לי בס"ד הקדים מקרא מגילה דאית בה רבותא טפי שהיא חובה על כל איש ואשה ועוד אם עוסקין במצוות עשה פוסקין לשמוע מקרא מגילה ועוד יש בה הזכרת השם תחלה וסוף ועוד לפי דברי הרב עיון יעקב שלשה אלו כנגד שלשה עמודים ולפי זה מנאן כסדרן מקרא מגילה כנגד תורה שאלת שלום כנגד גמילות חסדים הבאת מעשר כנגד עבודה.
מַאי 'וְאוֹמֵר'? וְכִי תֵּימָא: בֹּעַז הוּא דְּעָבַד מִדַּעְתֵּיהּ וּמִן שְׁמַיָּא לָא אַסְכִּימוּ עַל יְדֵיהּ, תָּא שְׁמַע, וְאוֹמֵר: "הֳ' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל". קשא והלא ההוכחה דהסכימו בית דין של מעלה היא מפסוק 'הֳ' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל' (שופטים ו, יב) ואיך על זאת לא הביא פסוק אלא הביא פסוק של 'וַיֹּאמֶר בֹעַז' (רות ב, ד)? ועוד קשא קושיית מהרש"א ז"ל דזמן פסוק של 'הֳ' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל' קדים טובא לזמן פסוק ד'וַיֹּאמֶר בֹעַז' ואיך יתלה המוקדם במאוחר?
ונראה לי בס"ד דהשואל הבין שהוכחת רבי יהושע בן לוי על מה שאמר שהסכימו בית דין של מעלה היא מן פסוק 'וַיֹּאמֶר בֹעַז הֳ' עִמָּכֶם' ויליף זה משום דמגילת רות נכתבה ברוח הקודש על ידי שמואל הנביא ע"ה ודברים אלו שאמר בעז לקוצרים אין בהם צורך לענין ולמה נכתבו? אלא ודאי שבא ללמדנו שהסכימה רוח הקודש בדבר ולענין הלכה נכתבו דאם לא כן למה נכתבו, וכי דיבור זה בלבד דבר בעז עם הקוצרים, ומאי שנא שנכתב דבר זה? אלא מוכרח לומר שבא ללמדנו שדבר זה הוסכם בבית דין של מעלה שהסכימו לשאול בשם.
ואם תאמר כיון דאיכא פסוק 'הֳ' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל' דקדים אנחנו נלמוד דהסכימו בית דין של מעלה מאותו הפסוק ולמה הוצרך להודיענו זה בפסוק של מגילת רות? זה אינו דבאמת אין הוכחה גמורה מאותו פסוק דיש לומר כיון דגדעון הוא שלוח להציל נפשות לכן בשביל פקוח נפש שיצליח בו גדעון ברכו המלאך בשם ואין למידין מדבר הנעשה בשעת סכנה דישראל היו בסכנה וצריכין להיות להם עזר על ידי גדעון, אך מדברי בועז יש הוכחה גמורה דשרי לשאל בשם כי אלו היו קוצרים ואין עומדים בצרה ועם כל זה אמר להם 'הֳ' עִמָּכֶם'.
ולכן שאל בתלמודא 'מַאי וְאוֹמֵר' כלומר פסוק זה של 'עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל' אינו שייך לשאלת שלום אדם לחבירו דהתם הוה עסק הצלת נפשות של כמה אלפים מישראל ואין ללמוד מהא לשאול בשלום חבירו בשם! ואם נאמר הכל הוא ענין אחד ואי שרי בזה שרי בזה תיקשי למה ניליף זה מבועז נילף ממלאך דקדים? ועוד דנאמר בועז עצמו יליף זה מהמלאך ונמצא אין כאן ענין שאמרת בדברים שעשו בית דין של מטה והסכימו בבית דין של מעלה דהא כאן הוא להפך שעשו בית דין של מעלה ועבדי כוותייהו בבית דין של מטה!
על כן מוכרח אתה לחלק ולומר דאיכא הפרש טובא בהא דמלאך משום דהוה התם ענין נפשות ועל כן מקשי 'מַאי וְאוֹמֵר' דאיך מדמי עניינים אלו דמלאך ודבועז להדדי והלא איכא הפרש ביניהם? והשיב לו הכי קאמר 'וְכִי תֵּימָא בֹּעַז הוּא דְּעָבַד מִדַּעְתֵּיהּ וּמִשְּׁמַיָּא לָא אַסְכִּימוּ עַל יְדֵיהּ' ולית לך הך סברה סברה דאמרינן כיון דדבריו של בועז נכתבו במגילה ברוח הקודש שמע מינה דהסכימה רוח הקודש בדבריו, לא כן! אלא אמרינן נכתבו אפילו שלא הסכימה רוח הקודש בדבריו לכך הביא פסוק 'הֳ' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל' דקאמר המלאך לגדעון ודבריו אלו גם כן נכתבו בנביאים ברוח הקודש וכאן אי אפשר לומר דהמלאך קאמר כן ולא הסכימו משמים כי המלאך ודאי לא עביד מלתא מסברה דנפשיה.
בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת הוֹפִיעַ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ. קשא והלא כמה פעמים הופיע רוח הקודש בבת קול בזמן התנאים, חדא בזמן הלל ושמאי שאמרה בת קול אלו ואלו 'דברי אלקים חיים' והלכה כבית הלל (עירובין יג:) וכן בעובדא דרבי אליעזר בתנורו של עכנאי שיצאה בת קול ואמרה מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו (בבא מציעא נט:) וכן בזמן שגזרו על רבן גמליאל הריגה והפיל עצמו אותו הממונה עליו מן הגג וניצול רבן גמליאל ויצאה בת קול ואמרה שהוא מזומן לעולם הבא (תענית כט.) וכן הוה גם כן בעובדא דרבי חנינא בן תרדיון (עבודה זרה יח.) וכן ביום פטירתו של רבינו הקדוש (כתובות קג:).
ונראה לי דכאן נקיט מקומות שיש להם רמז ואסמכתא בכתובים ועוד כאן נקיט על זמן שהיו נביאים מתנבאים בעולם דלא הוה צורך בבת קול ויצאה בת קול אבל בזמן דליכא נביאים אין זה חידוש דאתמר בגמרא שהיו משתמשין בבת קול.
מְנָא יָדַע? דִּלְמָא כִּי הֵיכִי דְּאָזִיל אִיהוּ לְגַבָּהּ, אָזִיל נַמִּי אִינִישׁ אַחֲרִינָא? (בראשית לח, כו). קשא כיון דאותו זמן דנו אותה כאשת איש ממש דחייבו אותה מיתה משום דהיתה זקוקה ליבום וגם באותו זמן בדיני בני נח היה אצלם היבום בקרובים אחיו או אביו של מת ולכך ביאת יהודה דנו אותה בהיתר, אם כן מאי מקשי 'כִּי הֵיכִי דְּאָזִיל אִיהוּ לְגַבָּהּ אָזִיל נַמִּי אִינִישׁ אַחֲרִינָא' מאחר שהיא עשתה דבר המותר שנזקקה לחמיה שיכול ליבם מהיכא תיתי לחשוד אוחה שתזנה עם איש זר שתתחייב עליו מיתה?
ונראה בס"ד לתרץ דהם עדיין לא ידעו מציאות התיקון הזה של מיעוך בתולים שהוציאה בתוליה באצבע כדי שתתעבר מביאה ראשונה ולכן דנו כיון שיהודה בא עליה ביאה אחת לא אפשר שתתעבר מביאה זו אלא מוכרח שבא עליה אדם אחר גם כן וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל על פסוק זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְהִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים (בראשית לח, כד) פירוש כיון דהרה מוכרח שהיה לה זנונים תרתי שזינתה שני פעמים, ולכן מקשי 'כִּי הֵיכִי דְּאָזִיל אִיהוּ לְגַבָּהּ אָזִיל נַמִּי אִינִישׁ אַחֲרִינָא' כיון דנמצאת מעוברת אי אפשר שתתעבר מביאה אחת של יהודה
ובזה יובן בס"ד דברי בת קול שאמרה 'מִמֶּנִּי יָצְאוּ כְּבוּשִׁים' פירוש החכמה הזאת שהיו הבתולים כבושים שמיעכה באצבע קודם ביאתו של יהודה ממני היתה, שאני נתתי בלבה לעשות כן כדי שתתעבר מביאה ראשונה של יהודה שמציאות זו לא נודעה בעולם אצל שום אדם אלא נתחדשה בעולם על ידי דבר ממני שנתתי לה בינה לעשות כן להוציא הבתולים על ידי כבישה באצבע ולכן אמרו רבותינו ז"ל (יבמות לד:) כל מועכות של בית רבי תמר שמם שנקראו על שם תמר שהיא היתה ראשונה במציאות חכמה זו.
וַיֹּאמֶר: עֵד". 'וַיֹּאמְרוּ', מִיבָּעִי לֵיהּ! (שמואל א יב, ג). פירוש אין לפרש 'וַיֹּאמֶר עֵד' קאי על שאול המלך ע"ה דמנא ידע כדי שיעיד בשלמא הם ידעו בעצמן אבל שאול איך יעיד בעבורם אלא ודאי רוח הקודש אמרה 'עֵד'.
דְּכוּלְּהוּ יִשְׂרָאֵל קָרִי לְהוּ בִּלְשׁוֹן יָחִיד, דִּכְתִיב: "יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּהֳ'" (ישעיה מה, יז). כתב מהרש"א מה שלא הביא קרא דתורה דכתיב וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר (שמות יט, ב) היינו משום דהתם נאמר כן לדרשה עיין שם. וקשה וכי פסוק זה בלבד יש בתורה והלא כמה מקראות איכא כהאי גונא ובפרשת חוקת בלבד יש כמה מקראות אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל וכו' וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל וכו' אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ וכו' וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל עָרֵי הָאֱמֹרִי (במדבר כא, יז-כה) וכן שם וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר (בראשית כח, כ) וכן כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל (במדבר כ, יד) וגם בפרשת וזאת הברכה וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד (דברים לג, כח) ואמאי לא הביא תלמודא חד מפסוקי תורה אלו?
ובהשקפה הראשונה אמרתי לתרץ דהביא פסוק יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּהֳ' שהיה שגור בפיהם הרבה ולכך הביא הדמיון ממנו, אך חזרתי ואמרתי דהיה לו להביא פסוק שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הֳ' אֱלֹקֵינוּ הֳ' אֶחָד (דברים ו, ד) ואין לך פסוק שגור בפה יותר מזה. מיהו אמרתי אין קושיא מפסוק זה דאיתא במדרש ישראל האמור בפסוק זה קאי על יעקב אבינו ע"ה ששמו ישראל ואנחנו גם כן אומרים אותו כנגדו 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל' אבינו כי 'הֳ' אֱלֹקֵינוּ הֳ' אֶחָד' ותחלה השבטים אמרו אותו אליו ולכן נאמר 'שְׁמַע' לשון יחיד.
ולעיקר הקושיא רציתי לתרץ דכיון שפסוק של 'וַיֹּאמֶר עֵד' הוא לשון הכתוב בנביאים רצה להביא דוגמה גם כן מן פסוק של נביאים ושוב ראיתי תירוץ זה דהא איכא כזאת בנביאים ביהושע דקדים דכתיב וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל אֶת הֳ' (יהושע כד, לא) והוה ליה למימר פסוק זה דקדים שהוא גם כן בנביאים לכן אמרתי אין זו קושיא כי מעיקרא אין צריך להביא הוכחה לדבר זה דבאמת ידוע הוא בלשון המקראות בכמה מקומות לקרא לרבים בלשון יחיד ואין צריך להביא הוכחה לזה כדי שתאמר למה לא הביא מלשון תורה כי הוא לא הוצרך להוכחה ורק רצה להזכיר פסוק אחד מן המקראות לדוגמה ואתרמי לפי שעה פסוק זה של 'יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע' ואמרו והוא לא נחת למצוא הוכחה לדבר זה כדי שידקדק להביא מן פסוקי תורה.
וראיתי להגאון חיד"א בפתח עינים דקרא דשמואל ברישא לשון רבים ואחר כך בלשון יחיד לכך הביא פסוק דומה לו בזה 'יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּהֳ'' ומסיים לשון רבים 'לֹא תֵבֹשׁוּ וְלֹא תִכָּלְמוּ' עד כאן דבריו ואחרי המחילה זה אינו דהוה ליה למימר פסוק (במדבר כא, כא) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר, וסוף אמר אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה.
שְׁלֹמֹה נַמִּי, מִדְּהָא מְרַחֵם קָא מְרַחְמָא, וְהָא לָא קָא מְרַחְמָא (ישעיה מה, יז). קשא והלא גם רבי אלעזר ידע סברה זו דקא מרחמא אך קאמר דמרחמת לעיני הרואין בדרך ערמה כדי שיאמרו זו אמו באמת ומה חידש רבא בדברים אלו שבא לדחות ההכרח של רבי אלעזר? ועוד יש להקשות בכפל הלשון דאמר 'מְרַחֵם קָא מְרַחְמָא' וסגי לומר 'הָא מְרַחְמָא' כמו דנקיט בחברתה?
ונראה לי בס"ד בהקדים מה שכתב הגאון חיד"א ז"ל בראש דוד (דף קמ"ח) בשם מהר"ץ ז"ל דמה שאמר המלך 'גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי' (מלכים א' ג, כה) אין כונתו לחתכו לִשְׁנָיִם דדבר זה אי אפשר לעשותו להרוג הילד ולא היה ראוי להוציא מפיו אפילו דרך הערמה אלא הכונה שימכרו הילד ויחלקו המעות וכמו שאמרו בגמרא דמציעא (בבא מציעא ח.) גבי יחלוקו דאתמר בבהמה דהיינו לדמיה שימכרנה ויחלקו המעות ומה שאמר קחו חרב היינו להורות בזה החרב דבר מוסר הנוגע למשפט והוא דהדיין צריך שיראה חרב מונח בין ירכותיו ואמו לא רצתה שימכרו את בנה לעבד ולכך אמרה תנו לה את הילד כולו בשבילה. ומה שאמרה 'וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ' הכונה לומר אף על פי שאמרתי 'תנו לה הילד' אל תבואו להוכיח מדברי אלו לחשוב שאני מודית שהיא אמו דהשתא אם אחר שיגדיל יכה או יקלל אותה תעשו לו דין מכה או מקלל לאמו דחייב מיתה אלא באמת אין זו אמו אלא זרה ולכן אם קלל או הכה אותה אל תמיתוהו עד כאן דבריו עיין שם.
ונמצא לפי זה נראה בזו שתי מיני רחמנות האחת דחסה עליו שלא ימכר ממכר עבד לעת עתה והשני רחמנות שניה על העתיד לבוא שאם יכה או יקלל את זו לא חייב מיתה ולפי זה אם כדברי רבי אלעזר דעשתה רחמנות זו בערמה שאמרה אל ימיתוהו כדי שיאמרו שהיא אמו היה די לה באומדנא שיש לה מחמת רחמנות זו בלבד ולמה עשתה עוד רחמנות אחרת בערמה שאמרה מעתה אם יגדל ויכה ויקלל את אמו שלא ימיתוהו דלא היתה צריכה לעשות רחמנות עוד בערמה ודי לה באותה ערמה דאותה רחמנות, אלא ודאי דהיא אמו באמת ואמרה מכח רחמנות ולא דברה בערמה אלא היא אמו באמת ולזה אמר דקדק רבא לומר 'הָא מְרַחֵם קָא מְרַחְמָא' נקיט לשון כפול על דעבדא שתי רחמנות דמכח דעבדא שתיים אמדינן אומדנא רבא דלא מערמה.
ברם עדיין צריך לרבא שבא לסתור דברי רבי אלעזר דדייק ומפרש דמה שאמר היא אמו בת קול קאמרה כן והוא לדידיה דלאו בת קול אמרה זאת אלא הם דברי שלמה איך יתיישבו דברי הכתוב בזה דבאמת קשה למאי הוצרך לפרש ולומר היא אמו כי מאחר דאמר 'תנו את הילד החי' ידענו דגזר אומר והיא אמו דלכך נותנים לה את הילד החי כאשר טענה ואמרה מעיקרא בני החי?
ונראה לי בס"ד על פי מה שהובא בספר ארץ צבי שמצא כתוב מעשה היה באחד שהלך למדינה רחוקה עם עבד והוליך עמו ממון גדול ואשתו היתה מעוברת ואחרי זה מת האדון וקם העבד והחזיק בנכסיו באומרו שהוא בנו וכשגדל הבן הלך לתבעו בנכסים ונתאכסן אצל רבינו סעדיה גאון ז"ל וספר הדברים האלה לרבינו סעדיה ונתן לו עצה שיקבול אצל המלך על העבד ויאמר למלך שישלח אחר רבינו סעדיה ויצוהו שהוא ידין את הדין הזה וכן עשה וצוה רבינו סעדיה להקיז דם הבן בספל אחד ודם העבד בספל אחד ולקח עצם אחד מעצמות המת שבקבר ושברו לחצאין והניח החצי בספל דם הבן והחצי בספל דם העבד לילה אחת ונבלע הדם של הבן בעצם האב מפני שהוא ואביו גוף אחד ודם של העבד לא נבלע בעצם ולקחו הממון מן העבד ונתנו אותו לבן עד כאן.
וכתב דלפי זה קשא על שלמה המלך ע"ה שהיה חכם מכל האדם שה"ל להוציא דין הנשים האלו לאורה על ידי חכמה זו כי אף על גב דהיו זונות ולא נודע מי אביהן של ילדים אלו הנה הוא יכול לבדוק בדם הנשים עצמן שיקח עצם מילד המת ויקיז דם מן הנשים בשני ספלין ויתן חצי העצם בדם אשה זו וחצי בדם אשה זו ואותו דם הנבלע בעצם המת נודע בו שהיא אמו של המת וממילא ילד החי הוא להשנית שלא נבלע דמה בעצם המת?
ותירץ דאיתא במסכת נדה (נדה לא.) שלשה שותפים באדם וכו' ואביו מזריע לובן וגידים וצפרנים ועצמות ואמו מזרעת אודם עור ובשר וכו' נמצא העצמות הם מחלק האב וכן בהך עובדא של רבינו סעדיה שהיה באב עם בנו נבלע הדם של הבן בעצם האב כי יש קשר לאב עם הבן מצד העצמות אף על גב דהתם העצם של האב ולא של הבן עם כל זה איכא התקרבות לאב עם הבן בעצמות בצד מה אבל עובדא דשלמה המלך ע"ה היה בנשים עם הבן ואי אפשר לבדוק בעצמות דאין התקרבות לאם עם בנה מצד העצמות עד כאן דבריו.
ובזה מובן הדבר דאם נאמר מה שנאמר 'הִיא אִמּוֹ' (מלכים א' ג, כז) שלמה המלך ע"ה הוא דקאמר הכי היינו אחר שאמר 'תנו לה הילד' ולא אפשר בדיקה טבעית לסייע הסברה שאני גוזר לתת לזו הילד החי והיינו משום שהיא אמו בלבד לפנינו שלא נודע לנו אביו דאם היינו יודעים אביו היינו עושים על זאת בדיקה טבעית בעצם ובדם.
או יובן 'הִיא אִמּוֹ' כלומר על פי אמריה ודבריה אנחנו אומרים זו אמו אבל לא נתברר לנו הדבר בעדים ונפקא מינה אם אחר שיגדל יכה או יקלל אותה אין מחייבים אותו מיתה על פי עצמה.
תַּרְיַ"ג מִצְווֹת נֶאֶמְרוּ לוֹ לְמֹשֶׁה, שס"ה לָאוִין כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה (דברים לג, ד). הא דלא אמר כנגד שס"ה גידין נראה דהכל אחד כמו שכתב בקהילת יעקב ז"ל שס"ה גידים ושס"ה ימים ושס"ה מצות לא תעשה הן מצד הדין ויונקים משם אלהים דמלוי יודי"ן שהוא ש' [אל״ף למ״ד ה״י יו״ד מ״ם = 300] ומשם אדנ־י [65] שהוא ס"ה ויש באדם שס"ה גידים דופקים והם כנגד שס"ה ימים ושס"ה גידים נחים שהם כנגד שס"ה לילות כמו שביאר בעשרה מאמרות בשם הראב"ע והביאו בשל"ה (דף יד:) עיין שם. נמצא הם ענין אחד והשס"ה גידים הם כנגד שס"ה ימים לכך תלה רבי שמלאי שס"ה לאוין בשס"ה ימות החמה.
ונראה לי בס"ד מה שאמר 'בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ' (שמואל א' יג, א) ופרשו בגמרא בן שנה כמו בן שנה שלא טעם טעם חטא וקשא לימא 'בֶּן חֹדֶשׁ' שלא טעם טעם חטא? ובזה ניחא דשס"ה לאוין הם כנגד ימות השנה לחשבון החמה ובא הכתוב לומר שלא חטא אפילו בלאו אחד והוא 'בֶּן שָׁנָה' דהיינו שלם בכל שס"ה לאוין שהם כנגד שנה תמימה דימות החמה.
ובזה נראה לי טעם דאמר 'וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה' (מלאכי ג, כ) כי השומרים שס"ה לאוין נקראים יראים ומאחר דהלאוין הם כנגד שנות השמש לכך אמר 'וְזָרְחָה לָכֶם שֶׁמֶשׁ צְדָקָה' מדה כנגד מדה.
והא דהקדים רבי שמלאי הלאוין לעשין מפני שהלאוין באותיות י־ה שבשם והעשין באותיות ו"ה שבשם גם הלאוין חמירי דיש בהם כריתות ומיתות בית דין אבל עשין עונשם קל ולא ענשי עלייהו אלא בעידן רתחא כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל על פסוק בְּעֵת אַפְּךָ עֲשֵׂה בָהֶם (ירמיה יח, כג).
223ימים לסיום הש״ס