מכות כב ע"א

משום הבערה ואם איתא משום הבערה לא מחייב דהא איחייב ליה משום בשולו אפיק הבערה ועייל גיד הנשה של נבילה והתני ר' חייא לוקה שתים על אכילתו ושלש על בשולו ואי איתא שלש על אכילתו הוא חייב אלא אפיק הבערה ועייל עצי אשירה ואזהרתיה מהכא {דברים יג-יח} ולא ידבק בידך וגו' א''ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי ולילקי נמי משום {דברים ז-כו} לא תביא תועבה אל ביתך אלא הכא במאי עסקינן כגון שבישלו בעצי הקדש ואזהרתיה מהכא {דברים יב-ג} ואשריהם תשרפון באש {דברים יב-ד} לא תעשון כן לה' אלהיכם: סימן שנבא''י שנ''ז: מתקיף לה רב הושעיא וליחשוב נמי הזורע בנחל איתן ואזהרתיה מהכא {דברים כא-ד} אשר לא יעבד בו ולא יזרע מתקיף לה רב חנניא וליחשוב נמי המוחק את השם בהליכתו ואזהרתיה מהכא {דברים יב-ג} ואבדתם את שמם וגו' (ו) לא תעשון כן לה' אלהיכם מתקיף לה ר' אבהו וליחשוב נמי הקוצץ את בהרתו ואזהרתיה מהכא {דברים כד-ח} השמר בנגע הצרעת מתקיף לה אביי וליחשוב נמי המזיח החושן מעל האפוד והמסיר בדי ארון ואזהרתיה מהכא {שמות כה-טו} (ו) לא יסורו {שמות כח-כח} ולא יזח החושן מתקיף לה רב אשי וליחשוב נמי החורש בעצי אשירה ואזהרתיה מהכא {דברים יג-יח} ולא ידבק בידך מאומה וגו' מתקיף לה רבינא וליחשוב נמי הקוצץ אילנות טובות ואזהרתיה מהכא {דברים כ-יט} כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות א''ל רבי זעירא לרבי מני וליחשוב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש ביום טוב התם לא קא חלה שבועה מושבע ועומד מהר סיני הוא א''ל כגון דאמר שבועה שלא אחרוש בין בחול בין ביו''ט דמגו דחלה עליה שבועה בחול חלה עליה נמי ביו''ט מידי דאיתיה בשאילה לא קתני ולא והרי הקדש בבכור והרי נזיר בנזיר שמשון נזיר שמשון בר איטמויי למתים הוא אלא האי תנא איסור כולל לית ליה אמר רבי הושעיא המרביע שור פסולי המוקדשים לוקה שנים אמר רבי יצחק המנהיג בשור פסולי המוקדשים לוקה שהרי גוף אחד הוא ועשאו הכתוב כשני גופים:
מתני' כמה מלקין אותו ארבעים חסר אחת שנא' {דברים כה-ב} במספר ארבעים מנין שהוא סמוך לארבעים ר' יהודה אומר ארבעים שלימות הוא לוקה והיכן הוא לוקה את היתירה בין כתפיו) אין אומדין אותו אלא במכות ראויות להשתלש אמדוהו לקבל ארבעים ולוקה מקצת

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כב - א

ה. ולוקה משום הבערה ביום טוב, על מה שהבעיר עצים לצורך הבישול שאינו לצורך יום טוב.

ומכאן הקשה אביי לרבה: ואם איתא, אם נכון הוא כדבריך, כי מי שעושה ביום טוב כמה מלאכות במזיד, אינו לוקה אלא אחת, מדוע אמרה הברייתא שלוקה חמש, כשהמלקות החמישית היא על ההבערה? והרי משום הבערה לא מחייב, דהא איחייב ליה כבר משום בשולו, על מה שבישל ביום טוב שלא לצורך היום. ^[1]

אמר לו רבה: אפיק, [הוצא] מחמשת המלקות על הלאוין האלו את המלקות על איסור הבערה ביום טוב, ואל תגרסנה במשנה, ועייל, והכנס במקומה למנין חמשת המלקויות את המלקות על איסור אכילת נבילה, והמדובר הוא במבשל גיד הנשה של נבילה ביום טוב, ואכלה.

אך הקשה לו אביי: והתני רבי חייא על המשנה ההיא, בברייתא: חמש מלקיות אלו שנשנו באכילה זו - לוקה שתים מהן על אכילתו, על אכילת גיד הנשה, ועל אכילת בשר בחלב.

ושלש מהן לוקין על בשולו. על בישול בשר בחלב, על בישול ביום טוב, ועל הבערה ביום טוב.

ואי איתא כדבריך, שמוציאים את האיסור של הבערה, ובמקומו מצרפים את האיסור של אכילת נבילה, אם כן יוצא ששלש מלקויות על אכילתו הוא חייב, ולא שתי מלקויות על אכילתו כמו שאמר רבי חייא, ושתי מלקויות על בישולו, ולא שלש כמו שאמר רבי חייא!

אמר לו רבה תירוץ אחר: אלא, אפיק הוצא מחמשת הלאוין, את מלאכת הבערה, ועייל, הכנס במקומה את איסור ההשתמשות בעצי אשירה. ונעמיד באופן שמבשל בעצי אשירה [חתיכות עץ, מעץ שעבדוהו לשם עבודה זרה], האסורים בהנאה.

ואזהרתיה של איסור הנאה מעבודה זרה, היא מהכא: דכתיב "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" [דברים יג, יח].

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: אם המשנה מדברת במבעיר בעצי אשירה, תיקשי: ולילקי נמי משום "ולא תביא תועבה אל ביתך", ^[2] [דברים ז, כו] ומדוע אמרה המשנה שלוקה רק חמש פעמים בלבד? והלא עבר על ששה לאוין.

אלא, הכא במאי עסקינן, שלא הבעיר בעצי אשירה, אלא כגון שבישלו בעצי הקדש. והלאו החמישי הוא משום ששורף עצי הקדש.

ואזהרתיה של השורף עצי הקדש היא מהכא: דכתיב [דברים יב, ג] "ואשריהם תשרפון באש, לא תעשון כן לה' אלהיכם". מכאן שאסור לאבד עצים המוקדשים לה' אלוהיכם. ^[3]

שנינו במשנה: שיש אופן שחורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין שיש בהם מלקיות.

[סימן שנבא"י שנ"ז]: ^[4]

מתקיף לה רב הושעיא, וליחשוב נמי במשנתנו מלקות נוספים, באופן שזרע בחרישתו על שפת נחל איתן שנערפה בו עגלה ערופה, שאז עובר משום לאו נוסף, של הזורע בנחל איתן, שאסור לזורעו. ואזהרתיה של איסור זריעת נחל איתן היא מהכא: דכתיב גבי עגלה ערופה, שעורפים אותה בנחל איתן, "אשר לא יעבד בו ולא יזרע" ^[5] [דברים כא, ד].

מתקיף לה רב חנניא, וליחשוב נמי במשנתנו מלקות נוספים, שחייב גם משום המוחק את השם, בהליכתו עם המחרישה.

ואזהרתיה של איסור מחיקת השם היא מהכא: דכתיב [דברים יב, ג] "ואבדתם את שמם וגו', לא תעשון כן לה' אלהיכם". מכאן שאסור למחוק את שם ה' אלהיכם.

מתקיף לה רב אבהו, וליחשוב נמי, המשנה יכלה להעמיד שלוקה על לאו נוסף בחרישה, שחייב גם על הקוצץ את בהרתו במחרישה בשעת החרישה.

ואזהרתיה של איסור קציצת הבהרת, היא מהכא: דכתיב [דברים כד, ח] "השמר בנגע הצרעת", ולומדים מכאן במסכת שבת [קלג, א] שאסור לקצוץ את הצרעת. ^[6]

מתקיף לה אביי, וליחשוב נמי מלקות נוספות, שהיה כהן גדול, והיה לבוש את החושן מבלי להיות לבוש את האיפוד, ולוקה משום המזיח את החושן מעל האפוד, בשעת חרישתו. ^[7]

וכן המסיר את בדי ארון, כדי לחרוש בהם, ועובר ולוקה על לאו נוסף, בכל שעה ושעה. ^[8]

ואזהרתיה היא מהכא:

דכתיב "בטבעות הארן יהיו הבדים, לא יסורו ממנו" [שמות כה, טו].

וכתיב "ולא יזח החושן" [שמות כח, כח]

מתקיף לה רב אשי, וליחשוב נמי לאו נוסף, של החורש בכלי מחרישה העשויים מעצי אשירה, שבאופן זה עובר על לאו נוסף.

ואזהרתיה של איסור הנאה מעבודה זרה היא מהכא: דכתיב "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" וגו' [דברים יג, יח].

מתקיף לה רבינא, וליחשוב נמי לאו נוסף, של הקוצץ אילנות טובות שעושים פרי, בהליכתו.

ואזהרתיה של איסור קציצת אילן פרי היא מהכא: דכתיב "כי ממנו תאכל, ואותו לא תכרות" ^[9] [דברים כ, יט].

אמר ליה רבי זעירא לרבי מני, וליחשוב נמי לאו נוסף, בכגון דאמר: שבועה שלא אחרוש ביום טוב! שאז עובר גם על איסור שבועה.

אמר לו רבי מני: התם, באופן שנשבע שלא יחרוש ביום טוב, לא קא חלה השבועה, מפני שמושבע כבר ועומד מהר סיני הוא שלא לחרוש ביום טוב. ואין שבועה חלה על שבועה!

אמר ליה רבי זעירא: נעמיד באופן כגון דאמר, שבועה שלא אחרוש בין בחול בין ביום טוב, שאז היות והוא כולל בשבועתו זמן שמותר בחרישה יחד עם הזמן שאסור בחרישה, אזי השבועה חלה על כל מה שכלל בשבועתו. משום דמגו [מתוך] דחלה עליה [עליו] שבועה לענין חרישה בחול, חלה עליה נמי לענין חרישה ביום טוב. ^[10]

אמר לו רבי מני: שבועה היא מידי דאיתיה בשאילה [דבר איסור, שאפשר להישאל עליו, ולבטלו] שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו, ונמצא שאין כאן לאו כלל. ומידי דאיתיה בשאילה, לא קתני [איסור כזה משנתנו אינה שונה]. ^[11]

ומקשינן: ולא?! וכי המשנה לא הביאה איסור שאפשר להישאל עליו!? והרי המשנה הביאה את איסור הקדש, ולפי בית הלל [במסכת תמורה], אפשר להישאל על ההקדשות!?

ומתרצינן: המשנה מדברת בקדושת בכור, שהוא קדוש מחמת שהוא בכור, ואי אפשר להישאל עליו כיון שהוא קדוש מאליו.

ומקשינן: והרי המשנה הביאה את איסור נזיר, שאפשר להישאל עליו!?

ומתרצינן: המשנה מדברת בנזיר כמו שמשון, שהיה על ידי מלאך, ^[12] ואינו יכול להישאל עליו, כיון שהוא צווי מלמעלה.

ומקשינן: כיצד אפשר להעמיד את המשנה בנזיר שמשון, והרי נזיר שמשון, בר איטמויי למתים הוא [מותר לו להטמאות למתים], כמו שכתוב במסכת נזיר [ד, ב] ששמשון הותר ליטמא למתים, ואילו המשנה אצלנו הביאה גם איסור טומאה למת.

ומתרצינן: אלא, לעולם, המשנה מדברת גם באיסור שיכול להישאל עליו,

והטעם שהמשנה לא העמידה באופן שנשבע שלא יחרוש בין בחול ובין ביום טוב, הוא משום שהאי תנא, "איסור כולל" לית ליה.

התנא במשנתנו סובר שגם אם כולל בשבועה דבר שמותר, אין השבועה חלה, כיון שאין השבועה יכולה לחול על דבר שכבר יש עליו איסור מן התורה, ואפילו אם היא שבועה באופן של איסור כולל גם על דבר היתר.

אמר רבי הושעיא: המרביע שור פסולי המוקדשים לאחר שנפדה, אפילו אם הרביעו על מינו, לוקה משום כלאיים, שמרביע חולין בקדשים. כי אף על פי שפדו את השור, עדיין יש בו תורת קדושה, והתורה החשיבה את שור פסולי המוקדשים לשנים, לשני גופין חלוקים, שיש על השור הזה לאחר פדיה, גם תורת חולין, וגם תורת קדשים.

יש עליו תורת חולין, שמותר באכילה מחוץ לפתח אהל מועד כאילו לא הוקדש מעולם.

ויש עליו תורת קדשים, שאסור בגיזה ועבודה. ולומדים את זה בספרי מהפסוק "בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר" [דברים יב] "תזבח" - ולא גיזה, מלמד הכתוב שאסור בגיזה ועבודה.

ולכן אסור להרביעו אפילו עם מינו משום כלאים, שמרביע חולין על קדשים, או להיפך, קדשים על חולין, כיון שעשאו הכתוב כשני גופין חלוקין. ^[13]

אמר רבי יצחק: המנהיג בשור פסולי המוקדשים, אפילו מנהיג אותו בפני עצמו, לוקה משום כלאיים, שהרי גוף אחד הוא, ועשאו הכתוב כשני גופים, שיש בו גם חולין וגם קדשים. לכן חייב משום כלאים של "לא תחרש בשור ובחמור יחדיו" [דברים כב, י].

מתניתין:

א. כמה הוא מנין המלקות שמלקין אותו בחיוב מלקות מן התורה?

ארבעים מלקות חסר אחת. כלומר שלושים ותשע מלקות.

שנאמר [דברים כה, ב] "והפילו השופט, והכהו לפניו כדי רשעתו, במספר". וסמוך לו "ארבעים יכנו",

ודורשים כאילו כתוב "במספר ארבעים",

והיות ולא כתוב "יכנו ארבעים במספר", אלא "במספר ארבעים", לומדים מזה שכוונת הכתוב היא למנין שהוא [סמוך ל] ^[14] [סוכם את ה] ארבעים. כלומר, מספר המשלים סכום של ארבעים, שגורם שהמספר שאחריו יהיה ארבעים, והיינו שלושים ותשע, שהרי אם ספר שלושים ותשע צריך לספור עתה ארבעים. ^[15]

רבי יהודה אומר: ארבעים מלקות שלימות הוא לוקה.

וכיון שסדר המלקות נעשה בסדרות סדרות של שלש מלקות, שתים מלאחריו על שתי כתפיו, ואחת מלפניו, כדלהלן, נמצא שלפי רבי יהודה, המכה הארבעים היא מכה "יתירה", שהרי אם תחלוק את ארבעים המלקות לסדרות של שלש שלש, תשאר מכה אחת יתירה, שאין לה סדר של שלש מכות.

והיכן הוא לוקה את המכה הארבעים, היתירה? - בין שתי כתפיו.

ב. כשנתחייב אדם מלקות, צריך לאמוד אותו על ידי רופא כמה מלקות הוא מסוגל לקבל, כדי שלא ימות מחמת ההכאות, מדכתיב "לא יוסיף", מכלל שאם צריך לגרוע, גורעין. ^[16]

אבל היות וצורת המלקות הם בסדרות של שלש שלש, לכן אין אומדין אותו אלא במכות הראויות להשתלש. למשל, אם אמדוהו שמסוגל לקבל עשרים מלקות, אין מלקין אותו אלא שמונה עשרה מלקות, שהוא מספר המתחלק לסדרות של שלש.

ג. אם אמדוהו הרופאים בתחילה שמסוגל לקבל ארבעים מלקות חסר אחת, והתחיל לוקה מקצת מהמלקות,

הערות

^[1] הגבורת ארי הקשה, הרי זה שאמרנו שאין חילוק מלאכות ביום טוב, הוא או בעשה ב' מלאכות בבת אחת, כגון מחפה שיש בו משום חורש ומשום זורע, או בעשה ב' מלאכות בזה אחר זה בהתראה אחת, אבל העושה שתי מלאכות בזה אחר זה ובשתי התראות, פשיטא שחייב שתים, ואפילו בעושה מלאכה אחת פעמיים, וכמו בנזיר שאמרו לו אל תשתה אל תשתה, וכל שכן בעושה ב' מלאכות חלוקות, ואם כן, מה מקשה לא ליחיייב אהבערה כיון שחייב משום בישול, והרי מלאכות הבערה ובישול נעשות בזה אחר זה, וכשהתרו בו על שתיהן, ודאי שחייב על שתיהן. ותירץ, שכאן מדובר שההבערה והבישול נעשו בבת אחת, וכגון ששפת הקדרה על העצים, ואחר כך הביא שם את האש, שעל ידי הבערה זו שהבעיר את העצים נעשים יחד איסור הבערה ואיסור בישול, ובאופן זה, שבפעולה אחת נעשו שתי מלאכות, הדבר תלוי בחילוק מלאכות, ואם אין חילוק מלאכות ביום טוב אינו חייב אלא אחת.

^[2] נחלקו הראשונים בביאור הלאו של "לא תביא תועבה אל ביתך". הרמב"ם [בפ"ז מעכו"ם ה"ב] כתב שלאו זה נאמר על איסור הנאה בעבודת כוכבים ומשמשיה ותקרובת שלה וכל הנעשה בשבילה, וכן כתבו הרמב"ן והריטב"א במסכת עבודה זרה [כא, א], אבל דעת התוספות [שם ד"ה אף] שלאו זה נאמר על הבאה לבית ואפילו בלי הנאה, וכן היא דעת הרא"ש והר"ן שם. וכתב הערוך לנר, שלדעה זו שהלאו הוא על הבאה לבית, קשה, מה מקשה "ולילקי נמי משום לא תביא", והרי אפשר להעמיד שלא הביא את העצי אשירה לביתו. וכתב שצריך לומר, שכוונת הקושיא שירבה התנא בלאוין ונעמיד בהביאו לבית. וכן כתב הבית הלוי [ח"א סי' מ"ז]. עוד כתב הבית הלוי, שיש לומר שביתו לאו דווקא, אלא הוא הדין רשותו, וכשנטלם לעצי אשירה לבשל בהם הרי הכניסם לרשותו.

^[3] כתב הרמב"ם [בפ"ו מיסודי התורה ובפ"א מבית הבחירה] שאיסור נתיצת אבן מהמזבח ושריפת עצי הקדש הוא בנותץ ושורף דרך השחתה, וכן כתב המאירי בסוגיין. וכתב הפרי מגדים [או"ח סי' קנ"א במשבצות סק"ג] שלפי זה מה שמבואר בסוגיין שגם בשורף עצי הקדש לצורך בישול עובר בלאו זה, צריך לומר שגם זה נקרא דרך השחתה, ואף על פי שעושה כן להנאתו, בכל זאת נחשב להשחתה, משום שמכל מקום השחית את עצי ההקדש. אבל בשיח יצחק כתב, שאפילו אם נאמר, שבעושה לצורך לא נקרא דרך השחתה, לא קשה מסוגיין שעובר על לאו זה בשורף עצי הקדש לבשל עליהם, משום שכאן מדובר שמבשל עליהם בשר בחלב האסור באכילה והנאה, וזה נקרא שעשה שלא לצורך כלל. המגן אברהם [בסי' קנ"ב סק"י] כתב בשם המהר"ם פאדווה, כי מה שאסור לנתוץ הוא דווקא בדבר המחובר. והקשה עליו הפרי מגדים [שם] מהאמור בסוגיין, ששורף עצי הקדש לוקה מלאו ד"לא תעשון", והרי שורף עצי הקדש תלושים הם, ואיבוד ונתיצה נלמדים מאותו פסוק. ותירץ החתם סופר [בשו"ת או"ח סי' ל"ב], שלא נתכוון המהר"ם פאדווה לומר שאין איסור נתיצה בתלוש, ולא אמר אלא שאין איסור בפינוי הספסלים והכלים מבית הכנסת, כיון שהכלים אינם מחוברים לבית הכנסת אין בזה נתיצת בית הכנסת.

^[4] הוא סימן לשמות של כל האמוראים שתוקפים להקשות על מנין הלאוין שבמשנה [רב הושעיא, רב חנניא, רב אבהו, אביי, רב אשי, רבינא, רבי זעירא]

^[5] הערוך לנר הקשה, למה רב הושעיא הקשה דווקא מזורע ולא מחורש בנחל איתן, שהרי כל עבודה אסורה בנחל איתן. ותירץ, שלרב יאשיה שמפרש בסוטה [מו, ב] את הפסוק "אשר לא יעבד" לשעבר, אם כן אין איסור רק על זריעה, ורק לרבי יונתן שמפרש את "אשר לא יעבד" להבא, אז כל העבודות אסורות, ולכן אילו הקשה מחורש, היה אפשר לדחות שמשנתינו סוברת כרבי יאשיה, ולכן מקשה מהזורע שזה אסור באיסור מלקות לכולי עלמא.

^[6] הערוך לנר הקשה, שאם מדובר במצורע, איך יתחייב גם משום נזיר, והלא ימי חלוטו אינם עולין לו למנין נזירות כמו שכתוב במסכת נזיר [נו, א וכן פסק הרמב"ם בפ"ז מנזירות ה"ט]. ואם כן, אם המשנה תחשב את מצורע, אם כן תצטרך למעט את הלאו של נזיר שנטמא בשעת החרישה. ותירץ, שעל אף שאין ימי חלוטו עולין לו, מכל מקום, אם נטמא באותם ימים, הרי הוא לוקה, כמבואר ברמב"ם לענין גלוח, שנזיר מוחלט אם גילח, עובר בלאו של "תער לא יעבור על ראשו".

^[7] הריטב"א מבאר שקושיה זאת היא רק לדעת חנניא בן חכינאי במשנתנו, שמנה במנין הלאוים גם את איסורי הבגדים שעליו, כגון כלאיים. ובספר ערוך לנר ביאר, שמדובר באופן שהכהן גדול עמד בסמוך לחורש, כשהוא לבוש בגדי כהונה, והחורש הזיח במחרשתו את החושן מעל האפוד.

^[8] ריטב"א.

^[9] כתב הרמב"ם [בפ"ו מהלכות מלכים הל' ח'-י']: אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו, שנאמר "לא תשחית את עצה", וכל הקוצץ לוקה. ולא במצור בלבד, אלא בכל מקום, כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה. וכו', ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים, וקורע בגדים, והורס בנין, וסותם מעין, ומאבד מאכלות דרך השחתה, עובר ב"לא תשחית", ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם, עכ"ל. וכתב בשו"ת מהר"י בסן [סי' ק"א], דמקורו של הרמב"ם שלוקה אף בקוצץ אילן שלא במצור הוא מסוגיין.

^[10] וזהו הדין של "איסור כולל", שחל על איסור אחר.

^[11] המהרי"ק [שורש נ"ב] הקשה, שהרי אם נשבע על דעת רבים אינו יכול להשאל על השבועה, ואם כן חוזרת הקושיא, שאפשר להחשיב במשנה, שעובר על לאו נוסף באופן שנשבע על דעת רבים. ועיין בפני יהושע בגיטין [לו, א] שכתב, שעל דעת רבים שאין לו התרה, אינו אלא מדרבנן, אבל מדאורייתא יש לו התרה. ואם כן גם שבועה על דעת רבים איתא בשאלה מדאורייתא, ולכן לא החשיבה המשנה לאו זה.

^[12] הריב"ן פירש, שאין לפרש נזיר שמשון, שנעשה נזיר מבטן ומלידה, כיון שבנזירות זו יכול אביו להישאל עליו, ולכן יש לפרש, נזירות שמשון, שנעשה על ידי מלאך. בשו"ת חות יאיר [סי' כ"ה] פירש שכוונת הריב"ן לפרש שנזיר שמשון האמור בגמרא היינו לא שקיבל על עצמו נזירות שמשון אלא שמלאך מן השמים הזירו. ועיין שו"ת מהרי"ט [ח"ב סי' כ"ד] שהאריך להקשות על פירוש זה. ופירש, שכוונת הריב"ן היא, שהוא קיבל על עצמו נזירות שמשון. אלא שנתכוון הריב"ן לתת טעם למה אין שאלה בשקיבל נזירות שמשון, ולזה כתב שנזירות שמשון היתה על ידי מלאך.

^[13] כך פירש הריב"ן, אבל התוספות בשם רבינו תם כתבו, ששור פסולי המוקדשים נחשב לשני גופין, משום דכתיב ביה "כצבי וכאיל", שהם ב' מינים.

^[14] מסורת הש"ס

^[15] כתב הרמב"ם [בפי"ז מהלכות סנהדרין ה"א]: כיצד מלקין את המחוייב מלקות, כפי כחו, שנאמר "כדי רשעתו במספר" וזה שנאמר "ארבעים", שאין מוסיפין על הארבעים אפילו היה חזק ובריא כשמשון, אבל פוחתין לחלש, שאם יכה לחלש מכה רבה בודאי הוא מת, לפיכך אמרו חכמים שאפילו הבריא ביותר מכין אותו שלשים ותשע, שאם יוסיף לו אחת נמצאת שלא הכהו אלא ארבעים הראויות לו, ע"כ. וכתב החינוך [מצוה תקצ"ה] שכוונת הרמב"ם היא, שמן התורה חייב מ' ומתקנת חכמים שלא ילקה אלא ל"ט, ותקנו כן חכמים כדי לגדור את הלאו של "לא יוסיף". וכן פירש הכסף משנה בפירושו הראשון, וכתב שהרמב"ם יפרש, שהדרשה שבמשנה, אינה אלא אסמכתא. אבל הכסף משנה בפירושו השני פירש, שכוונת הרמב"ם שבאמת מן התורה אינו לוקה אלא ל"ט, וכך קבלו חכמים ממשה רבינו עליו השלום דרשה זו, ומה שכתב "אמרו חכמים", הוא לשיטתו של הרמב"ם - שכל דבר שאינו מבואר במפורש בתורה, הוא קורא דברי סופרים.

^[16] רע"ב

משום הבערה ביום טוב. ואם איתא [יש] מקום לדבריך, שאין חילוק מלאכות ביום טוב — משום הבערה לא מחייב [מתחייב], דהא איחייב ליה [שהרי התחייב לו] באיסור מלאכה אחר ביום טוב, משום בשולו! ענה לו: אפיק [הוצא] ממנין חמשת חיובי המלקות איסור הבערה, שבאמת אינו לוקה עליו, ועייל [והכנס] איסור אחר — גיד הנשה של נבילה, שהיה זה גיד הנשה של נבילה, ועבר על איסור נוסף של אכילת נבילה.

ומקשים: והתני [והרי שנה] ר' חייא בברייתא, כסיכום לחמשת חיובי המלקות שבמשנה זו: לוקה שתים על אכילתו ושלש על בשולו, ואי איתא [ואם יש] מקום לדבריך אלו, שיש להוציא הבערה ולהכניס אכילת גיד הנשה של נבילה, אם כן שלש על אכילתו הוא חייב, שהרי הוא חייב משום אכילת גיד, אכילת בשר בחלב, ואכילת נבילה! אלא כך צריך לומר: אפיק [הוצא] מן המנין איסור הבערה, ועייל [והכנס] איסור אחר, והוא שעשה זאת בעצי אשירה (עץ שהוקדש לעבודה זרה), ואזהרתיה מהכא [ואזהרתו, מקור איסורו, מכאן] מפסוק זה, שנאמר "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים יג, יח), שאסור ליהנות מעבודה זרה.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: אם עצי אשירה הם, ולילקי נמי [ושילקה גם כן] משום "לא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ז, כו), והיה צריך להוסיף לאו נוסף על החמישה! אלא כך צריך לומר: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שבישלו בעצי הקדש, ואזהרתיה מהכא [ואזהרתו, מקור איסורו מכאן] שנאמר "ואשריהם תשרפון באש... לא תעשון כן לה' אלהיכם" (דברים יב, ג—ד), שאסור להשמיד חפץ שבקדושה, והעושה כן עובר בלאו.

א על מנין הלאווים שבמשנתנו, במי שחורש, הקשו חכמים, סימן לשמות החכמים שהתקשו בדבר. שנבא"י שנ"ז (הו שעיא, ח נ ניא, א בהו, א בי י, א שי, רבי נ א, ז עירא).

מתקיף לה [מקשה על כך] רב הושעיא: וליחשוב נמי [ושימנה גם כן] בתוך האיסורים איסור הזורע בנחל איתן, שהיה חורש במקום שערפו בו את העגלה הערופה, ואזהרתיה מהכא [ואזהרתו, מקור איסורו מכאן] שנאמר "והורידו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע" (דברים כא, ד), שמפרשים אותו כאיסור להבא, שמאז העריפה בנחל אסור עוד לעבוד בו!

מתקיף לה [מקשה על כך] רב חנניא: וליחשוב נמי [ושימנה גם כן] איסור המוחק את השם בהליכתו תוך כדי שהוא הולך וחורש, ואזהרתיה מהכא [ואזהרתו מכאן] "ואבדתם את שמם וגו' (ו)לא תעשון כן לה' אלהיכם" (דברים יב, ג— ד)!

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' אבהו: וליחשוב נמי [ושימנה גם כן] שבתוך כדי כך היה קוצץ את בהרתו (את נגע הצרעת שהיתה עליו), ואזהרתיה מהכא [ואזהרתו מכאן] "השמר בנגע הצרעת" (דברים כד, ח), ו"השמר" הוא לשון לאו, שאסור להסיר את הנגע!

מתקיף לה [מקשה על כך] אביי: וליחשוב נמי [ושימנה גם כן] שהיה באותו זמן מזיח החושן מעל האפוד, וכן המסיר בדי ארון העדות, ואזהרתיה מהכא [ואזהרתו מכאן] שנאמר "בטבעות הארון יהיו הבדים (ו)לא יסרו ממנו" (שמות כה, טו), וכן לגבי החושן נאמר "ולא יזח החשן מעל האפוד" (שמות כח, כח)!

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: וליחשוב נמי [ושימנה גם כן] את החורש בעצי אשירה, שהיתה המחרישה עצמה עשויה מעצים אלה, ואזהרתיה מהכא [ואזהרתו מכאן] "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים יג, יח)!

מתקיף לה [מקשה על כך] רבינא: וליחשוב נמי [ושימנה גם כן] הקוצץ אילנות טובות, שקוצצם עם חרישתו, ואזהרתיה מהכא [ואזהרתו מכאן] "כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת" (דברים כ, יט)!

אמר ליה [לו] ר' זעירא לר' מני: וליחשוב נמי [ושימנה גם כן] כגון דאמר [שאומר] "שבועה שלא אחרוש ביום טוב" ועבר על השבועה! ענה לו ר' מני: התם [שם] לא חלה שבועה זו עליו, כי מושבע ועומד מהר סיני הוא שלא לחרוש, ואין שבועה חלה על שבועה. אמר ליה [לו]: בכל זאת אפשר שתחול שבועה זו, כגון דאמר [שאומר] "שבועה שלא אחרוש בין בחול בין ביום טוב", דמגו [שמתוך] שחלה עליה [עליו] שבועה בחול — חלה עליה נמי [עליו גם כן] ביום טוב! ענה לו ר' מני: מידי דאיתיה [דבר שישנו] בשאילה לא קתני [שנה במשנה], שלא מנה איסורים שאפשר להתירם אם יישאל לחכם, וכיון שיכול להישאל לחכם על השבועה ויתיר לו, אין בזה לאו ודאי.

אמר לו ר' זעירא: וכי לא שנה שם דבר שאפשר להישאל עליו? והרי נזכר במשנה הקדש, שחרש בבהמות הקדש, ואדם יכול להישאל על נדר ההקדש ולבטלו! ענה לו: מדובר במשנה בבכור, שקדושתו מרחם, ואי אפשר להישאל על איסורו. וחזר והקשה: והרי הובא במשנה גם איסור טומאה של נזיר שיכול להישאל על נדר נזירותו! השיב לו ר' מני: מדובר שם בנזיר שמשון שאין התרה לנדרו.

ודחה ר' זעירא: וכי נזיר שמשון בר איטמויי [בן טומאה] למתים הוא? והרי נזירות כנזירות שמשון אינה כוללת איסור טומאה למתים, כמו שמצאנו בשמשון עצמו שנטמא למתים! אלא צריך לתרץ כי הסיבה שלא נאמר במשנה גם שאדם זה עבר על שבועתו, היא משום שהאי תנא [תנא זה] איסור כולל לית ליה [אין לו], שלדעתו אין איסור חל על איסור גם במקרה כזה. ולכן, הואיל וכבר נאסר מן התורה לחרוש ביום טוב, אינו מוסיף דבר במה שנשבע שלא לחרוש גם ביום חול.

ב אגב דברים אלה אמר ר' הושעיא: המרביע שור פסולי המוקדשים (שור שהוקדש ונפל בו מום), הרי אף שיצא מקדושתו לכמה דברים — יש בו עדיין מקצת קדושה, כגון שאסור לעבוד בו, ואם הרביע עליו (כגון שהיה נקבה) — לוקה שנים, אחת משום עבודה בפסולי המוקדשים, ואחת משום כלאיים. לפי שהכתוב עשה את פסולי המוקדשים כשתי בריות, בהמת הקדש ובהמת חולין, ואם מרביע עליו שור — הריהו כמרביע עליו בהמה ממין אחר, ועובר על איסור כלאיים. וכן אמר ר' יצחק: המנהיג כגון שחורש בשור פסולי המוקדשים — לוקה, וטעמו שהרי גוף אחד הוא, ועשאו הכתוב כשני גופים, והמנהיג שתי בהמות שונות יחד — לוקה.

ג משנה כמה מלקות מלקין אותו את המחוייב מלקות — ארבעים חסר אחת, שנאמר "והכהו לפניו כדי רשעתו במספר, ארבעים יכנו לא יוסיף..." (דברים כה, ג— ד), ואנו דורשים את הכתובים, ומצרפים את סוף הפסוק הראשון לתחילת הפסוק השני, וקוראים כאילו היה כתוב יחד "במספר ארבעים", כלומר מנין שהוא סמוך לארבעים. ר' יהודה אומר: ארבעים שלימות הוא לוקה, והיכן הוא לוקה את המכה היתירה שאיננה בכפולות של שלוש (שהרי כמבואר להלן מחלקים את המלקות לשלוש) — בין כתפיו.

אין אומדין אותו, כדי לפסוק כמה מכות הוא יכול לקבל, אלא במכות ראויות להשתלש להתחלק לשלוש, כגון שאם יכול ללקות עשרים — יפסקו לו שמונה עשרה. ועוד הלכה בענין האומדן: אמדוהו הרופאים שיכול לקבל ארבעים מלקות, ולוקה בפועל מקצת מהן,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

for violating the prohibition of kindling a fire on a Festival. And if it is so, that there is no division of labors on a Festival, he is not liable for violating the prohibition of kindling a fire, as he is already liable for violating the prohibition of cooking the sciatic nerve on a Festival. Rava said: Remove kindling from the list of five prohibitions for which he is flogged, as he is not liable for violating that prohibition, and insert the prohibition of eating the sciatic nerve of an unslaughtered animal carcass.

The Gemara asks: But didn’t Rabbi Ḥiyya teach a baraita that summarizes the prohibitions listed in this mishna: One is flogged with two sets of lashes for his eating and three sets of lashes for his cooking? And if it is so, that the prohibition of kindling a fire is replaced with the prohibition of eating the sciatic nerve of an unslaughtered animal carcass, he is liable to receive three sets of lashes for his eating; for eating a sciatic nerve, for eating meat cooked in milk, and for eating an unslaughtered animal carcass. Rather, say: Remove kindling from the list of prohibitions, and insert the prohibition of using wood of a tree worshipped as part of idolatrous rites [ashera], whose prohibition is derived from here: “And nothing of the dedicated item shall cleave to your hand” (Deuteronomy 13:18), indicating that it is forbidden to derive benefit from accouterments of idol worship.

Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: If the reference is to the wood of an ashera, let him also be flogged for violating the prohibition: “You shall not bring an abomination into your house” (Deuteronomy 7:26), in addition to the other prohibitions enumerated. Rather, say: What are we dealing with here? We are dealing with a case where one cooked the sciatic nerve with wood consecrated for use in the Temple, whose warning, the source of its prohibition, is from here: “And their asherim you shall burn in fire…you shall not do so to the Lord your God” (Deuteronomy 12:3–4), indicating that one who destroys a consecrated item violates a prohibition.

§ The Gemara provides a mnemonic: Shin, nun, beit, alef, yod; shin, nun, zayin; representing the amora’im who suggest additions to the eight prohibitions violated by the person in the mishna who plows the field with diverse kinds: Hoshaya; Ḥananya; Abbahu; Abaye; Ashi; Ravina; Zeira.

Rav Hoshaya objects to this: And let the tanna also enumerate in his list the prohibition of sowing in a forceful stream, the land where a heifer’s neck is broken by the Elders of the city closest to the corpse of a murder victim whose murderer is unknown, and its prohibition is from here: “And the Elders of that city shall bring the heifer down to a forceful stream, which will be neither plowed nor sown” (Deuteronomy 21:4). The verse is written in the future tense as a prohibition for the future: It is prohibited to work the land there after the heifer’s neck is broken.

Rav Ḥananya objects to this: And let the tanna also enumerate one who erases the name of God in the course of his walking and plowing, and its prohibition is from here: “And you shall destroy their names…you shall not do so to the Lord your God” (Deuteronomy 12:3–4).

Rabbi Abbahu objects to this: And let the tanna also enumerate one who severs his snow-white leprous mark in the course of his plowing, and its prohibition is from here: “Take heed of the plague of leprosy” (Deuteronomy 24:8), indicating the prohibition against severing the mark.

Abaye objects to this: And let the tanna also enumerate one who loosens the breastplate from upon the ephod in the course of plowing, or one who removes the staves of the Ark of the Covenant. And its prohibition is from here: “The staves shall be in the rings of the Ark; they shall not be removed from it” (Exodus 25:15), while the relevant verse with regard to the breastplate is: “And the breastplate shall not be loosened from the ephod” (Exodus 28:28).

Rav Ashi objects to this: And let the tanna also enumerate one who plows with a plow crafted from the wood of an ashera, and its prohibition is from here: “And there shall cleave nothing of the dedicated item to your hand” (Deuteronomy 13:18).

Ravina objects to this: And let the tanna also enumerate one who chops down beautiful fruit trees in the course of plowing, and its prohibition is from here: “For you may eat of it, and you shall not chop it down” (Deuteronomy 20:19).

Rabbi Zeira said to Rabbi Mani: And let the tanna also enumerate a case where one says: On my oath I will not plow on the Festival, and then proceeds to violate his oath. Rabbi Mani said: There, the oath does not take effect, as he is already under oath from Mount Sinai not to plow on a Festival, and an oath does not take effect when another oath is already in effect. Rabbi Zeira said to him: The oath can take effect in a case where one says: On my oath I will not plow whether during the week or on a Festival, as in that case, since the oath takes effect in his regard during the week, it takes effect in his regard on a Festival as well. Rabbi Mani replied: The mishna did not include that prohibition because the tanna is not teaching a matter that is in the category of those matters subject to dissolution by means of posing a request to a Torah scholar. As oaths fall into that category, this case is not enumerated in the mishna.

Rabbi Zeira asked: And did the tanna not teach matters subject to dissolution by means of a Torah scholar? But isn’t there the matter of consecrated animals, whose sanctity can be repealed by means of dissolution of the vow by a Torah scholar, which was included in the mishna? Rabbi Mani answered: The tanna is referring to a firstborn animal, which is consecrated from the womb. Since it was not consecrated by means of a vow, the sanctity cannot be dissolved by a Torah scholar. Rabbi Zeira asked: But isn’t there the matter of the impurity of a nazirite, whose vow of naziriteship can be dissolved by a Torah scholar, which was included in the mishna? Rabbi Mani answered: The reference in the mishna is to one who is a nazirite like Samson, for whom there is no dissolution.

Rabbi Zeira asked: Is a nazirite like Samson subject to the prohibition of contracting impurity imparted by corpses? He is not. As the tanna enumerated the prohibition of a nazirite becoming impure with impurity imparted by a corpse, clearly he is not a nazirite like Samson. Rather, the tanna does not enumerate the case of one who violated an oath not to plow both during the week and on a Festival, because this tanna is not of the opinion that a more inclusive prohibition takes effect when the standard prohibition does not take effect. Just as with regard to one who takes an oath not to perform labor on a Festival, the oath does not take effect, so too, even if he adds to it an oath not to plow during the week, it does not take effect, because he is already under oath from Sinai not to plow on a Festival.

Rabbi Hoshaya says: One who breeds a disqualified consecrated ox with a female even of the same species is flogged with two sets of lashes, one for labor with a disqualified consecrated animal, and one for breeding two animals of diverse kinds. Even after the animal is desacralized through redemption, it remains prohibited to perform labor with it. It is considered diverse kinds because the Torah accorded disqualified consecrated animals the status of two animals, one consecrated and one non-sacred. If one breeds such an animal with an ox, it is as though he bred it with an animal of a different species, thereby violating the prohibition. Likewise, Rabbi Yitzḥak says: One who drives a disqualified consecrated ox to plow the field is flogged, as it is one body, and the verse accorded it the status of two bodies. One who plows with two different species of animals together is liable to receive lashes.

MISHNA: With how many lashes does one flog a person sentenced to receive lashes? One flogs him with forty lashes less one, as it is stated: “And he shall strike him before him, in accordance with his wickedness, by number. Forty he shall strike him, he shall not add” (Deuteronomy 25:2–3). The mishna joins the end of the first verse and the beginning of the second, forming the phrase: “By number, forty,” which is interpreted as: A sum adjacent to forty. Rabbi Yehuda says: He is flogged with a full forty lashes. And where is he flogged the extra lash? As the mishna proceeds to explain, the thirty-nine lashes are divided into three and administered in three places on the body of the person being flogged; according to Rabbi Yehuda there is one lash that remains. That lash is administered between his shoulders.

One assesses the number of lashes that the one being punished is capable of withstanding only with a number of lashes fit to be divided into three equal groups. If the assessment was that he can survive twenty lashes, he is flogged with eighteen. Likewise, if doctors assessed concerning him that he is able to receive forty lashes and survive, and he is then flogged some of those forty lashes,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

המבשל בעצי אשרה וכן הנהנה בע"ז ומשמשיה ובתקרובת שלה לוקה שתים אחת משום לא ידבק בידך מאומה ואחת משום לא תביא תועבה אל ביתך:

האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה אינו לוקה משום טמאה שמאחר שאין בגידין בנותן טעם אינן מכלל הבשר אבל אם אכל גיד הנשה של נבלה או של טרפה או של עולה מתוך שנכלל שאר גופה באיסור זה חל אותו איסור אף על הגיד ולוקה שתים:

המכלה ממון הקדש במזיד שלא בדרך הנאה יראה מכאן שהוא לוקה אע"פ שמשלם את הקרן ואזהרתו מואשריהם תשרפון באש לא תעשון כן ליי' אלהיכם ולא ראיתי לאחד מן המחברים שיזכירה במנינו ושמא מפני שלאו זה נתיחד לאזהרת מוחק את השם ולגדולי המחברים ראיתי שהנהנה מן ההקדש במזיד לוקה ומשלם את הקרן ואזהרתו מלא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וכו' מפי השמועה למדו שהיא אזהרה לאוכל עולה והוא הדין לשאר קדשים בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית שלוקה אע"פ שמשלם ואיני יודע למה לא מנאוה במצות לא תעשה ר"ל שלא ליהנות בקדשים ולא מנו בהם אלא גזה ועבודה ומצות עשה של תשלומין ושמא נכללת היא בלאו שלא יאכל זר בקדשים או באזהרת בשר עולה לכל אחד שהיא נכללת באזהרת לא תוכל לאכול בשעריך:

הזורע בנחל שנערפה בו עגלה והמוחק את השם מן השמות שאין נמחקין והחותך סימני צרעת קודם שיתרפא או שיוחלט והמזיח את החשן מעל האפוד והמסיר את הבדים מן הארון והקוצץ אילני מאכל דרך השחתה כל אלו לאוין מיוחדים הם להיות העובר לוקה עליהם כמו שביארנו במשנה:

השבועה אינה חלה על דבר מצוה כמו שיתבאר במקומו מעתה האומר שבועה שלא אחרוש ביום טוב וחרש אינו לוקה משום שבועת בטוי שלא חלה שבועה זו עליו ומ"מ חלה היא בכולל ר"ל שאם נשבע שלא יחרוש כלל וחרש ביום טוב לוקה אף על בטול השבועה גדולי הדורות למדים מסוגיא זו שאע"פ שהנדרים חלים על המצוה כמו שיתבאר במקומו לא נאמר כן אלא בבטול מצוה כגון שאמר ישיבת סוכה עלי וכו' אבל למניעת עבירה כגון אם אמר הרי עלי שלא לחרוש ביום טוב וחרש שנחייבהו משום בטול נדר לא שאלו כן כשהקשה וליחשוב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש ביום טוב והוא משיבו שאין שבועה חלה עליו וחזר והקשה דליחשבה בדקא משתבע ביום טוב ובחול בו השבועה חלה אף על היום טוב בכולל עד שהוצרך לדחוק האי תנא כולל לית ליה היה לו להקשות ליחשב נמי כגון שאסרה עליו בנדר שהוא חל על דבר מצוה וכן בשמועת גיד הנשה האמורה למעלה היה לו להוסיף ולמנות שאסרו עליו בנדר אלא שאין אומרים כן בקיום מצוה ר"ל למניעת עברה אלא בבטול מצוה ובמסכת שבועות יתרחבו בה הדברים בע"ה:

השבועות והנדרים יכול אדם לישאל עליהם על ידי חכם או שלשה הדיוטות ומתירין לו ואף הנזירות בכלל זה וכן ההקדשות יש להן שאלה כל שלא הגיעו ליד גזבר וכן תרומות ומעשרות וחלות ודומיהן כל שלא הגיעו ליד כהן כמו שיתבאר במקומו ומ"מ מה שהוא קדוש מאליו כגון בכור אין בו שאלה לעולם וכן מי שאמר הריני נזיר כשמשון אין לו שאלה ששמשון לא היה נזיר מתורת נדר עצמו אלא ממה שהמלאך הפרישו מן הטומאה וכל שכיוצא בזה אין לו שאלה וכן כל שהוא בנזירות שמשון מותר ליטמא למתים ואסור ביין ובתגלחת לעולם כמו שיתבאר במקומו:

י"מ בנזירות שמשון כל שהוא נזיר מבטן על ידי אביו וכמו שאמרו האיש מדיר את בנו עד שיגדל בנזיר ר"ל שאם אמר פלוני בני נזיר נדר וקיים והאב נוהג בו כל דקדוקי נזירות ואין זה כלום שמ"מ אף האב בדין שאלה:

כל קדשי מזבח בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אסורים בגזה ועבודה שנאמר לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך והוא הדין לשאר קדשים ואפי' הוממו ונפדו הרי הן באיסור גזה ועבודה וזהו הנקרא שור פסולי המוקדשין ומעתה בהמה זו אע"פ שהיא גוף אחד הואיל וקדש וחולין מעורבין בה הרי היא כשני גופין והרי הן לענין חרישה כטמאה עם טהורה שהרי הכתוב קראה טמאה וכמו שאמרו ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן ליי' אין הכתוב מדבר אלא בפסולי המוקדשין והחורש או המנהיג בה לבדה כחורש ומנהיג בכלאים ולוקה וכן המרביע עליו אפי' מינה לוקה אף משום הרבעה:

גיזה זו שאסרנו בפסולי המוקדשין פירושה מחיים אבל לאחר מיתה גזתה מותרת ובקדשי בדק הבית אין בהן איסור גיזה ועבודה אלא מדברי סופרים וכשם שקדשי מזבח אסורין בגיזה כך אסורין בהוצאת חלבן ואין צריך לומר שאסור ליתן בשרן לכלבים כמו שיתבאר במקומו:

המשנה השניה והכוונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר כמה מלקין אותו ארבעים חסר אחת שנאמר במספר ארבעים מנין שהוא סוכם את הארבעים ר' יהודה אומר ארבעים שלמות לוקה בין כתפיו אמר הר"ם אלו אמר ארבעים במספר היה ראוי להיותם שלמים ולפי שהקדים במספר ר"ל שלא ילקה בלא שיעור אלא במנין ידוע כפי מה שיוכל לסבול כמו שנאמר כדי רשעתו במספר כלומר סוף ההלקאה ואמרו אח"כ ארבעים יכנו ר"ל עד ארבעים כמו שלמדנו מפי הקבלה בדברי חכמים ז"ל הואיל וההכאה היא כפי מה שיוכל לסבול ולא יוסיף על ארבעים לא נכה ארבעים ונניח הכאה זו דרך סמיכה כמו שביאר ואמר שהשמירה במיעוט הכאה ראוי לר' יהודה אין דעתו כן ואין הלכה כר' יהודה אין אומדין אותו אלא מכות הראויות להשתלש אמדוהו לקבל ארבעים ולקה מקצת וחזרו ואמרו אינו יכול לקבל ארבעים חייב אמדוהו לקבל שמנה עשר ומשלקה אמרו יכול לקבל ארבעים פטור עבר עבירה שיש בה שני לאוין אמדוהו אומד אחד לוקה ופטור ואם לאו לוקה ומתרפא וחוזר ולוקה ידוע שנאמר ארבעים יכנו אינו ר"ל שילקה ארבעים לא יותר והוא שאמר לא יוסיף וילקה למטה מן תאר הארבעים כפי מה שיוכל לסבול כדי שלא ימות והוא שאמרו לו כפי כחו על רשעתו ויש להקל בזה כגון שאמדוהו היודעים במזגי בני אדם ואמרו שיכול לסבול עשרים הלקאות מעקרינו שלא ילקה אלא שמנה עשרה אע"פ שיוכל לסבול עשרים ועל זה הדרך תקיש ואמרו אמדוהו אומד אחד הוא כשנתחייב שתי מלקיות או יותר ואמדוהו על דרך משל שיסבול שנים וארבעים ויפטר מן הכל כיון שתחלת האומד היה יכול לסבול את הכל והם כך וכך הלקאה או לא ואם אמדוהו למלקות אחד בלבד יניח אותו עד שיבריא ממלקותו ולוקה פעם שניה כפי מה שיסבול גם כן וכמעשה זה בעצמו יעשה כשעבר עבירה שיש בה לאוין הרבה על זה הדין שוה שיתבוננו בשעת האומד אם אמדוהו לסבול הכל או לסבול אחת ואחת:

אמר המאירי כמה מלקין אותו ארבעים חסר אחת שנאמר במספר ארבעים מנין שהוא סוכם את הארבעים ר"ל שמשלים את הארבעים והוא שגורם להיות נאמר אחריו ארבעים וזהו ל"ט שהם מכות הראויות להשתלש י"ג בכל שליש ר' יהודה אומר ארבעים שלמות כפשוטו של מקרא ואותה היתרה על המכות הראויות להשתלש הוא לוקה בין שתי כתפיו ששאר המכות הנתנות מאחריו הם נתנות על הכתפים עצמן כמו שיתבאר ואין הלכה כר' יהודה אלא כתנא קמא:

אין אומדין אותו אלא מכות הראויות להשתלש פי' שאע"פ שבמצות התורה בארבעים אין סוף הענין אלא שאין מוסיפין עליהן אפי' היה זה חזק לסבול כמה וכמה אבל מ"מ אם היה חולני או חלוש הטבע שאין כחו לסבול סכום הכתוב בתורה פוחתין לו כפי אומד הבית דין שיהא יכול לסבלן שלא ימות בהן וכשאומדין אותו כמה יכול לסבול אין אומדין אלא למכות הראויות להשתלש ר"ל שאם אמדוהו לסבול עשרים אין מלקין אותו עשרים שאין עשרים ראויות להשתלש ואין אומרים שילקה עשרים ואחת שאין מוסיפין על האומד אלא ילקה שמונה עשר וכן כל כיוצא בזה בכל האומדות:

אמדוהו לקבל ארבעים וכיון שלקה מקצת הכירו שאינו יכול לקבל ארבעים הואיל והושלם ענינו במכות הראויות להשתלש כגון שלשה או ששה או תשעה וכיוצא באלו פטור:

בפירש"י בד"ה היינו איסור כו' דומיא דא"א ונעשית חמותו כו' והשתא קיימא ליה בשריפה א"נ כו' עכ"ל כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה מתקיף לה כו' תנא ושייר ואומר הר"ם כו' ואי דאיתא דאיכא תו מלקות כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה שהרי גוף א' כו' הקונט' פי' כגירסתו ור"ת פי' בע"א כו' וחד לכדר' הושעיא כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה המנהיג כו' משום דמושך השור משוי כו' דאל"כ לא ללקי דאל"כ לעולם לא כו' עכ"ל כצ"ל:

ד"ה מתקיף וכו' ואומר הר"ם דלא דמי וכו'. ר"ל ולעיל הכי פריך תנא קתני שמנה ד"ל בהנך דקא חשיב לא משכחת כי אם שמנה לאוין מכלל דלא מנה בי"ט כי אם חד וזה אינו דהא משכחת ביה שתי' זהו עיקר קושיתו ואין קושיתו דליחשוב יותר אלא קושיתו היא דלא תני האמת וק"ל:

ד"ה אמר ליה כגון דאמר שלא אחרוש וכו' עד ואולי י"ל דמשכחת לה בהן כגון בעפר תיחוח. אין ר"ל דהברייתא איירי בעפר תיחוח דא"כ לא היה חייב משום חורש בי"ט אלא ר"ל כיון דאשכחן הן כגון בעפר ולכך הלה בענין זה שבועת ביטוי דנשבע להרע ולהיטיב קרינן ויש לדקדק א"כ מאי דאמר נמי התם לא קא הלה שבועה דמושבע ועומד וכו' הא אשכחן שפיר דהלה כגון בעפר תיחוח דאינו מושבע ועומר דלית ביה חיובא מן התורה וצ"ל דלענין מושבע ועומד צריך להיות דבעינן דאתינן לחייבי משום שבועה לא יהא בו איסור מקודם דאל"כ לא היה חייב עליה משום שביעה והואיל והברייתא ע"כ איירי בעפר שאינו תיהוה כדלעיל לא חייב עליה משום שבועת דלא חיילא עלה איסור שבועה כיון דכבר אסיר משום מלאכת י"ט (לכך הוצרך לשנויי דחיילא מטעם איסור כולל וק"ל):

גמרא איסור כולל לית ליה כו'. נ"ב פי' ומש"ה ליכא למימר מגו דחייל אחול כו':

גמרא המרביע שור פהמ"ק לוקה שנים. נ"ל דא' הוא משום כלאים. והב' הוא משום עבודה כדאיתא בבכורות (ט"ו ב') בין לאחר פדיונן הגוזז והעובד בהם סופג אה"א וזה מקרי עבודה כדאיתא במו"ק (י"ב) אין מרביעין בבכור ולא בפהמ"ק ופירש"י דקעביד ביה מלאכה וכתיב ל"ת בבכור שורך וזה דלא כהמל"מ פ"ט מהל' כלאים ופ"א מהל' מעילה הל"ט דההיא דמו"ק אינו אלא מדרבנן ומהכ"מ שם נראה שלא היה לפניו הגי' לוקה שתים אלא לוקה סתם וכ"מ שהיה גי' התוס' בבכורות (ל"ג) ואולי שכן היה גם גי' המל"מ:

רש"י ד"ה מיגו דחיילא. דא"א ונעשית חמותו דמוסיף הוא כו'. תמוה דהא אמר ר' יוסי ביבמות (ל"ב) בזה דנידון בא"א ואף שבאיסור מוסיף מודה כדאיתא שם:

תד"ה א"ל. וקשה דאכתי ליתא בלאו והן כו'. עי' מל"מ פ"ד מהל' שבועות ה"א ד"ה הן אמת:

רש"י ד"ה מיגו דחיילא וכו' כללה נמי לדידיה. לדידה כצ"ל. תשו' נ"ב מ"ת סי' ק"כ:

תוס' ד"ה מתקיף וכו' דלא דמי. כעין זה נזיר דף לח ע"ב תוס' ד"ה וללקי:

[בנזיר שמשון]. ואיני יודע טעמא [דנזיר שמשון אינו בשאלה] ומהא [דסוגין] אפשר לומר דליתא בשאלה מדרבנן וכיון דמ"מ ליתא בשאלה תני לה אבל מהא דפ"ב [דנזיר] (דף י"ד) דבעי רבא אמר הריני נזיר שמשון לאחר עשרים יום ומעכשיו נזיר סתם מהו הכא לא אפשר לאיתשולי מי חיילא או לא ש"מ דנזירות שמשון מה"ת אינו בשאלה דאי מדרבנן מאי ס"ד דלא חיילא עלי' נזירות דהשתא משום דלא איתיה בשאלה כיון דאפשר בשאלה מה"ת ואין לומר דה"ט כיון דנזירות שמשון גופי' לא היה אפשר לאיתשולי עלי' כיון דנזירותו היה מן השמים על ידי מלאך מאן דמתפיס ביה דיניה כמוהו לפיכך אינו בשאלה דזה אינו דא"כ לב"ש דס"ל (שם (דף ט')] הקדש טעות הקדש ואין שאלה בהקדש א"כ מתפיס בקרבן לב"ש אין שאלה והרי בפ"ג דנדרים (דף כ"ח) אמרינן בש"א אין שאלה בשבועה משמע אבל בנדר יש שאלה אע"ג דסתם נדר מתפיס בקרבן הוא ועוד הא ר"א ס"ל כב"ש דאין שאלה בהקדש בפ"ו דערכין (דף כ"ג) ואפ"ה תנן ברפ"ט דנדרים (דף ס"ד) קונם שאני נהנה לאיש פלוני ונעשה סופר כו' ר"א מתיר והרי קונם אתפוסי בהקדש הוא ואפ"ה ישנו בשאלה לר"א אע"ג דבהקדש גופי' אין שאלה ועוד אפי' לב"ה דס"ל הקדש טעות אינו הקדש ויש שאלה בהקדש משכחת לה לנדר שאינו בשאלה במתפיס בתמורה דתמורה בטעות נמי קדשי לפיכך אין לה שאלה כדאמרינן התם דב"ש ילפי תחלת [הקדש] מסוף הקדש מה תמורה אפילו בטעות אף הקדש אפילו בטעות אלא שבהא נ"ל כדא"ר ירמיה התם (דף ל"ב) לב"ה אע"ג דאמרי תמורה בטעות הוי תמורה הנ"מ היכא דאיתיה לעיקר הקדש אבל היכא דמיתעקר עיקר הקדש כלומר ע"י שאלה איתעקר נמי תמורה ויוצאת לחולין אלמא מהני שאלה דעיקר הקדש לתמורה הלכך מתפיס בתמורה איתיה בשאלה הואיל ותמורה גופיה איתא בשאלה ע"י עיקר הקדש. אבל מ"מ ק"ל דהא תנן התם א"ל ב"ש לב"ה דאמרו הקדש טעות אינו הקדש אי אתם מודים במי שטעה וקרא לט' י' ולי' ט' ולי"א י' שהוא מקודש אלמא הקדש טעות הקדש ואפילו ב"ה לא השיבו להם אלא הכתוב שקידש את הי' הוא קידש את הט' ואת הי"א וגזה"כ הוא אבל לכ"ע הט' והי"א קדשי ע"י טעות והכי אמרינן שם בגמרא וה"נ תנן בספ"ב דבכורות טעה וקרא לט' י' כו' שלשתן מקודשות וכיון דקדשי ע"י טעות ודאי אין להו שאלה וכי נאמר דהמתפיס בהן א"א לו לישאל על נדרו והא לא אישתמיטתיה בגמרא לאשמועינן דיש נדר שאין לו שאלה כגון במתפיס באלו של מעשר אלא ודאי אע"ג דאינהו גופייהו ליתנייהו בשאלה אפ"ה מתפיס בהו איתיה בשאלה וה"נ האומר הריני כשמשון אע"ג דאיהו גופיה לא הוי בשאלה המתפיס ביה אמאי ליתא בשאלה:

כגון דאמר שבועה שלא אחרוש בין בחול בין ביו"ט. כתבו התוס' וקשה דאכתי כו' באותה חרישה ע"כ. ולא תקשה למאי דפירשו דמשכחת לה הן בעפר תיחוח אלמא עפר תיחוח הוי נמי בכלל שבועה שלא אחרוש א"כ מאי קשה בתחלה באמר שלא אחרוש ביו"ט התם לא קא חל עליה שבועה דהא מושבע ועומד מהר סיני הוא הא התם בלא אחרוש ביו"ט לחוד נמי איסור כולל הוא שכולל חרישה של איסור ושל היתר דעפר תיחוח די"ל דלא משכחת עפר תיחוח בכלל חרישה אלא בכולל עמה חרישה של היתר דהיינו של חול דגלי אדעתיה שרוצה לאסור עצמו בדבר המותר אבל לא באומר שלא אחרוש ביו"ט לחוד וכה"ג פי' התוס' התם גבי שלא אוכל נבילה ושחוטה דאיתא בהן בנבילה מסרחת משום גלוי דעת דפירש אבל בלא כולל אין נבילה מסרחת בכלל. מ"מ ק"ק גבי שלא אחרוש בחול וביו"ט למה ליה למימר כולל דיו"ט אגב חול כיון דזה לחוד לא מהני דהא ליתיה בהן אלא מחמת כולל דעפר תיחוח דבא מחמת כולל דחול הו"ל למימר סתמא מיגו דחל עליו שבועה בהיתרא חל עליו בשל איסור נמי כדי לכלול נמי היתרא דעפר תיחוח דהוא עיקר גורם לה לשבועה זו שתחול דאל"כ לא חל הואיל וליתא בהן:

אבל לדידי אין צריך לזה דקושיא מעיקרא ליתא דעד כאן לא בעינן לאו והן אלא גבי שוגג ולקרבן דכתיב ביה להרע או להיטיב דהיינו לאו והן אבל במזיד ולמלקות לא בעינן לאו והן והתם במסכת שבועות כולי פירקין דשבועות שתים בשוגג ולקרבן מיירי והכא בשמעתין איירי במזיד ולמלקות והכי מוכח להדיא מפ"ג דשבועות (דף כ"ה) דפריך התם לשמואל דס"ל דמילתא דליתא בלהבא ולשעבר פטור מקרבן שבועה כמו מילתא דליתא בלאו והן מהא דתנן [לא אכלתי] היום ולא הנחתי תפילין היום חייב בשלמא לא אכלתי איתא בלא אוכל אלא לא הנחתי מי איתיה בלא אניח ומשני לצדדין קתני לא אכלתי לקרבן ולא הנחתי למלקות וכיון דשמואל דמדמי להבא ולשעבר ללאו והן לקרבן אפ"ה במזיד לית לן בה ה"ה ללאו והן במזיד ולמלקות לכ"ע ל"צ וכן כתבו התוס' גופייהו להדיא שם באותו סוגיא דשלא אוכל נבילה ושחוטה וגבי שבועה שלא אוכל תאנים דלמלקות לא בעינן לאו והן ובחידושי למס' נדרים בסוגיא דמנין שנשבעים לקיים את המצוה כ"כ מזה יותר:

מיגו דחיילא עליה שבועה בחול. מה שפירש כאן ריב"ן דאשת איש ונעשה חמותו איסור מוסיף הוא דמעיקרא קיימא ליה בחנק והשתא קיימא ליה בסקילה וחמותו ונעשה א"א הוי איסור כולל דמיגו דחיילא אכ"ע באיסור א"א כללה נמי לדידיה לחייבו ב' ע"כ. דברים הפוכים אני רואה כאן דחמותו ונעשה א"א איסור מוסיף הוא כדאמרינן בהדיא בספ"ג דיבמות (דף ל"ב) ובסוף פ"ט דסנהדרין (דף פ"א) והיינו טעמא משום דכשהיתה אלמנה והיא חמותו לא היתה אסורה אלא לו ומותרת לכ"ע וכשנעשית א"א ניתוסף בה איסור לכ"ע ומיגו דשם אשת איש חייל אכ"ע חייל נמי אדידיה לאסרה עליו משום א"א והא דא"א ונעשה חמותו לאו איסור מוסיף הוא מטעמא דמעיקרא בחנק והשתא בסקילה דהא ס"ל לר' יוסי התם א"א ונעשה חמותו נידון בא"א אע"ג דמודה ר' יוסי באיסור מוסיף כדאמרינן התם:

בנזיר שמשון. פי' ריב"ן ע"י מלאך כו' שלמעלה הוא עוד פי' ואית דפרשי כו' ההיא שעתא ע"כ. ושתי הפי' אינם נכונים בעיני דודאי אדם יכול לקבל עליו ע"י עצמו נזירות שמשון אפי' שלא ע"י אביו או מלאך וכדתנן ברפ"ק דנזיר (דף ד') הריני כשמשון כבן מנוח כו' הרי זה נזיר שמשון ומותר לטמא למתים וכדתניא התם ר"י אומר נזיר שמשון מותר לטמא למתים שכן מצינו בשמשון שנטמא ר"ש אומר האומר נזיר שמשון לא אמר כלום וש"מ דלר' יהודא האומר נז"ש חייל ובפ"ב דנזיר (דף י"ד) בעי רבא אמר הריני נזיר שמשון לאחר כ' יום ומעכשיו נזיר סתם מהו הכא לא אפשר לאיתשולי מי חיילא או לא ושמע מיני' דאדם מקבל עליו נז"ש בעצמו וליתא בשאלה. ומ"מ מה שהקשה על פי' שני לא קשה לי מידי דאיכא למימר הא דמשני מידי דאיתא בשאלה לא קתני היינו מידי דאיתא השתא בשאלה אבל בנזיר שמשון ע"י אביו ומת אביו אע"ג דבחיי אביו הוי בשאלה כיון דהשתא ליתיה בשאלה קתני אבל עדיפא מיניה הו"ל לאקשויי דע"כ אי אפשר לפרש נזיר שמשון נזיר מבטן ע"י אביו מדמחייב ליה תנא דידן ע"י חרישה זו משום שמונה לאוין אלא בגדול ובר עונשין מיירי והרי בספ"ד דנזיר (דף כ"ט) אמרינן לכ"ע דאין אדם מדיר את בנו בנזיר אלא עד שיביא שתי שערות ואפי' הזירו קודם לכן כשהגדיל פקע נזירותו כדמוכח התם בסוגיא גבי מעשה בר"ח שהדירו אביו בנזיר ועוד נזירותו של שמשון לאו ע"י אביו היתה דהא שם ברפ"ק דנזיר פריך אדר' שמעון דאמר האומר נזיר שמשון לא אמר כלום שלא מצינו בשמשון שיצא נזירות מפיו ושמשון לאו נזיר הוי והכתיב כי נזיר אלקים יהיה הנער מן הבטן וקס"ד שהמלאך צוה לאביו שיזרנו כשיולד והאב מדיר את בנו בנזיר ומשני התם מלאך הוא דקאמר כלומר ולא צוה לאביו להזירו:

(כב א) והרי נזיר בנזיר שמשון וכו'.—מפירש"י משמע, דנזיר שמשון היינו כשמשון ממש, שמלאך הדירו, ודוקא נזיר כזה אין לו שאלה. אבל דעת התוס' בנזיר (ד א ד"ה מה) דכל מי שנדר להיות נזיר כשמשון ה"ז נזיר שמשון ואינו בשאלה. וכן משמע בנזיר יד א. שוב מצאתי בחות יאיר סי' טו שהאריך בענין זה.

(שם) המרביע שור פסולי המוקדשין לוקה שנים.—מפירש"י וחדושי ריטב"א ותוס' בכורות לג א ד"ה חד ורמב"ם הל' כלאים פ"ט הי"א וכ"מ הל' מעילה פ"א ה"ט נראה דגרסי "לוקה" סתם [וכן לי' "שנים" לא בכתב יד מינכן ולא בכל הדפוסים הישנים]. ולפי גירסא שלנו י"ל דלוקה משום עבודה וכלאים, ולדעת ר"ת י"ל משום מרביע צבי בבהמה וכן איל.

(שם תוספות) ד"ה אמר וכו' וקשה דאכתי ליתא וכו'.—תירוצם דחוק כמובן, אבל נראה דר"ז התכוין כשאמר "שבועה שלא אחרוש" סתם, וה"ז כולל בשבועתו בין חול ובין יו"ט, אלא שכלפי דאמר תחלה "שבועה שלא אחרוש ביו"ט", חזר אח"כ ואמר "בין בחול בין ביו"ט", אבל לא שאמר כן מפורש, אלא סתם קאמר.

משום הבערה. דאי הוה איהו מבעיר וחבירו מבשל הוו תרוייהו . חייבין דמבעיר ומבשל אבות מלאכות אלמא מיחייב משום יו''ט שתים הבערה ובישול: ה''ג ואם איתא אהבערה לא ליחייב דהא איחייב ליה משום מבשל: גיד הנשה של נבילה. דלוקה אף משום נבילה שאכל: שלש על בישולו. בישול בשר בחלב ובישול שלא לצורך יו''ט והבערה שלא לצורך ושתים על אכילתו אכילת גיד ואכילת בשר בחלב ואם איתא דמפקת הבערה ומעיילת אכילת נבילה הוי איסור ג' על אכילתו: ואזהרת עצי הקדש מהכא ואשריהם תשרפון באש לא תעשון כן לה' אלהיכם: השמר בנגע הצרעת. ואמרינן (שבת דף קלג.) בקוצץ בהרתו הכתוב מדבר והשמר הוא לא תעשה: נילקי נמי. כגון שהיו כלי מחרישה מעצי אשירה: קוצץ אילנות טובות. בהליכתו: מי קא חיילא עליה. הא הוה ליה נשבע שלא יבטל המצוה ונפקא לן מלהרע או להיטיב בשבועות (דף כה.) דאין זו שבועה: מיגו דחיילא עליה שבועה כו'. היינו איסור כולל ואיסור מוסיף כגון שבחתיכה עצמה נוסף איסור כגון אילו נוסף על היו''ט איסור ע''י שבועה זו וה''ל מוסיף דומיא דאשת איש ונעשית חמותו דמוסיף הוא דמעיקרא קיימא ליה בחנק והשתא קיימא ליה. בסקילה א''נ חלב דנותר מעיקרא קאי עליה באיסור חלב והשתא איתוסף עליה איסור נותר ואיסור כולל היינו שאין איסור נוסף על החתיכה אלא כולל אחרים באיסורא כגון שנשא אחות חמותו דמיגו דמיתסר בכולהו אחוותא איתסר נמי בחמותו משום אחות אשה אי נמי כגון חמותו ונעשית אשת איש דמיגו דכיילה כולי עלמא באיסור אשת איש כללה נמי לדידיה לחייבו שתים: בנזיר שמשון. ע''י מלאך קיבל נזירות עליו דההוא אין לו שאלה דצווי שלמעלה הוא: נזיר שמשון בר טמויי למתים הוא כלום אסור הוא להיטמא למתים אדם שמקבל נזירתו ע''י מלאך הא אמרינן במס' נזיר דף ד:) שמשון הותר ליטמא למתים ובעי לאפוקי מהאי קרא ויך מאה וחמשים וגו' ופריך ליה אימא דשוינהו גוססין אלא גמרא ואית דמפרשי נזיר שמשון נזיר מן הבטן וקשיא לן ההיא נמי בשאלה איתיה שהיה אביו יכול לישאל עליו ואפילו מת אביו בשאלה מיהא הוה ההוא שעתא: המרביע שור פסולי המוקדשין. שנפדה אפילו על מינו לוקה שהרי גוף אחד ועשאו הכתוב שני גופין דתורת חולין ותורת קדשים יש עליו תורת חולין שמותר באכילה מחוץ לפתח אהל מועד כאילו לא הוקדש מעולם ותורת קדשים שאסור בגיזה ועבודה כדאמרינן בספרי בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר במה הכתוב מדבר אם בבשר תאוה הרי כבר אמור כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' כי תאוה נפשך וגו' אם באכילת קדשים הרי כבר אמור כי אם במקום וגו' שם תעלה וגו' הא אין הכתוב מדבר אלא בפסולי המוקדשין שנפדו תזבח ולא גיזה דאסור בגיזה ועבודה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך והלכך אסור להרביעו אפי' עם מינו משום כלאים שמרביע חולין על קדשים או קדשים על חולין וכן במנהיג אפילו מנהיג עם מינו ואפילו מנהיגו בפני עצמו חולין וקדשים הוא וחייב משום כלאים דחרישה דהוא עצמו כלאים שעשאן הכתוב שני גופין ולא שמעתי ראיה מנלן דחולין וקדשים כלאים זה בזה ודבר תימה הוא: מתני' שנאמר במספר ארבעים. והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר (דברים כה) וסמיך ליה ארבעים יכנו ודרשינן כמאן דכתיב במספר ארבעים מנין שהוא סוכם את הארבעים כדמפרש בגמ' דמדלא כתיב יכנו ארבעים במספר אלא במספר ארבעים יכנו שמעינן דהכי קאמר מנין הסוכם הארבעים חשבון המשלים סכום של ארבעים שגורם לקרות אחריו ארבעים והיינו שלשים ותשע: ראויות להשתלש. בגמרא מפרש:

אלא הכא במאי עסקינן שבישלו בעצי הקדש. ואם תאמר לילקי משום הזיד במעילה באזהרה וי''ל דלא חשיב אלא לאו דאיתנהו בפחות משוה פרוטה: מתקיף לה רב אושעיא וליחשוב נמי משום זורע בנחל איתן. קשה דהשתא פריך טובא (ונפרוך דלא) משני מידי וצריך לומר דע''כ דתנא תנא ושייר ולעיל קאמר אלא תני תנא שמונה ואת אמרת תנא ושייר ואומר הר''ם דלא דמי לעיל דקתני שמונה ומני י''ט בחד ואם איתא דאיכא תו מלקות משום י''ט היה לו למנותן בשתים אבל הכא יכול להיות דלא איירי תנא למיחשב כל הני גווני דזורע בנחל איתן ומוחק את השם: אמר ליה כגון דאמר שלא אחרוש בין בחול בין ביו''ט. וקשה דאכתי ליתא בלאו והן כדפריך פ''ג דשבועות (דף כד. ושם) גבי שלא אוכל נבילה ושחוטה: דפריך מי איתא בלאו והן ואולי י''ל דמשכחת לה בהן כגון עפר תיחוח דלית בה חיובא מן התורה באותה חרישה: שהרי גוף אחד ועשאו הכתוב ב' גופים. הקונטרס פירש כגרסתו ור''ת פירש בענין אחר כמין חומר דכתיב ביה כצבי וכאיל שהם ב' מינין ובזה הפירוש מיושב הא דאמרי' בבכורות (דף לג.) תלתא צבי ואיל כתיבי בו חד לכדרב יצחק וחד לכדר' (יהושע) ופירוש הקונטרס לא אתפרש למילתייהו והשתא ניחא הא דרבי יצחק ורבי יהושע דהכא: המנהיג בשור פסולי המוקדשים לוקה. ודוקא אי מושך השור משוי בגופו אבל בלא המשכה אין לוקה בהנהגה דאם לא כן לעולם לא יוכלו להנהיג שור פסולי המוקדשים ממקום אחר: