מכות כא ע"ב

Apropos the case where one receives several sets of lashes for performing a single action, the mishna continues: There is one who plows a single furrow and is liable to receive lashes for violating eight prohibitions. How so? For plowing with an ox and a donkey, in violation of the prohibition: “You shall not plow with an ox and a donkey together” (Deuteronomy 22:10); and they are consecrated, and therefore he is guilty of misuse of consecrated property; and he is plowing diverse kinds in a vineyard; and it is during the Sabbatical Year, when it is prohibited to work the land; and it is on a Festival, when plowing is a prohibited labor; and he is both a priest and a nazirite and is performing the plowing in a place of impurity imparted by a corpse, which is prohibited for both a priest (see Leviticus 21:1) and a nazirite (see Numbers 6:6).

Ḥananya ben Ḥakhinai says: If he was wearing a garment consisting of diverse kinds of wool and linen while plowing he is also flogged for violating that prohibition. The Sages said to him: That is not a prohibition in the same category as the others, as it is not connected to the act of plowing. Ḥananya ben Ḥakhinai said to them: According to that criterion, the fact that he is a nazirite is also not in the same category, as a nazirite and a priest are not flogged for plowing; rather, they are flogged for contracting impurity imparted by a corpse.

GEMARA: Rav Beivai says that Rabbi Yosei says that when the mishna teaches with regard to wearing a garment of diverse kinds of wool and linen: And he removes it and dons it after each forewarning, does it mean that one is liable for each forewarning only if he actually removes and dons it, or perhaps one is liable even if he inserts and removes his arm from the sleeve of his garment [unkali]; perhaps this is also considered removing and donning the garment? The Gemara relates: Rav Aḥa, son of Rav Ika, gestured: One is liable only for actually inserting his body in the garment entirely and then removing it. Rav Ashi says: The reference in the mishna is not to actually removing and donning the garment; rather, even if he only waited an interval equivalent to the period required to remove and to don the garment, he is liable to receive lashes for each and every forewarning.

§ The mishna teaches: There is one who plows a single furrow and is liable to receive lashes for violating eight prohibitions. Rabbi Yannai says that when the Sages sat in a group, their opinions were counted and they concluded: One who covers seeds of diverse kinds with dirt is flogged for sowing diverse kinds. Rabbi Yoḥanan said to them: Isn’t this the halakha in our mishna: There is one who plows a single furrow and is liable to receive lashes for violating eight prohibitions, including: For plowing with an ox and a donkey, and they are consecrated, and he is plowing diverse kinds in a vineyard. With regard to this person who plows who is liable to receive lashes due to violating the prohibition of diverse kinds, how can you find these circumstances? Plowing a field is unrelated to sowing diverse kinds. Is it not a case where one covers the seeds with dirt in the course of his plowing as he proceeds, indicating that one who covers the seeds of diverse kinds is flogged?

Rabbi Yannai said to him: You are correct; but if I had not lifted the earthenware shard for you, would you have found the gem beneath it? It was only after I told you the halakha that you succeeded in finding a source in the mishna. Later, Reish Lakish said to Rabbi Yoḥanan: If it was not for the fact that a great man, Rabbi Yannai, praised your statement, I would say that there is no proof from the mishna, as it is possible to say: Whose opinion is expressed in the mishna? It is that of Rabbi Akiva, who says: One who maintains diverse kinds by performing actions essential for their existence is flogged. Therefore, one who plows and covers seeds of diverse kinds is liable to receive lashes, as he facilitates the existence of the diverse kinds, not because in covering the seeds it is as though he sowed them.

The Gemara asks: What is the aforementioned statement of Rabbi Akiva? It is as it is taught in a baraita: One who weeds and one who covers the seeds of diverse kinds with dirt is flogged, as he performed an action that promotes the growth of the diverse kinds, which is tantamount to sowing. Rabbi Akiva says: Even one who maintains diverse kinds violates the prohibition.

The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Rabbi Akiva? As it is taught in a baraita that it is written: “Your field you shall not sow with diverse kinds” (Leviticus 19:19), I have derived only that sowing diverse kinds is prohibited. From where do I derive that maintaining diverse kinds, which does not involve any positive action, is also prohibited? It is as the verse states: “Your animals you shall not breed with different species [kilayim]; your field you shall not sow with diverse kinds [kilayim]” (Leviticus 19:19), which is interpreted as though it is written: Diverse kinds [kilayim] in your field you shall not sow, indicating that one may not allow diverse kinds to remain in his field.

Ulla said to Rav Naḥman: And let him be flogged also for violating the prohibition of sowing on a Festival. Rav Naḥman said to him: Indeed, lashes for that prohibition could have been included in the mishna. The tanna taught certain prohibitions and omitted other prohibitions.

Ulla said to him: The tanna taught and specifically enumerated eight sets of lashes, and you say that he taught some and omitted some? Rava says: The reason that sowing on a Festival was omitted is that there is a division of labors on Shabbat, but there is no division of labors on a Festival. On Shabbat, one who unwittingly performs several prohibited labors during one lapse of awareness is liable to bring one sin-offering for each labor that he performed. On a Festival, if one performs several prohibited labors, he is liable to receive only one set of lashes, as there is one prohibition against performing labor on a Festival. Since the mishna listed plowing on the Festival, it does not also list sowing on the Festival. Ulla said to him: That [ada] is so.

Abaye raised an objection to the opinion of Rava: And is there no division of labors on a Festival? But didn’t we learn in a baraita: One who cooks a sciatic nerve in milk on a Festival and eats it is flogged with five sets of lashes. How so? He is flogged for violating the prohibition of eating a sciatic nerve (see Genesis 32:33); and he is flogged for violating the prohibition of cooking on a Festival not for the purpose of the Festival, as he is prohibited from eating it; and he is flogged for violating the prohibition of cooking a sciatic nerve, which is meat, in milk; and he is flogged for violating the prohibition of eating meat cooked in milk; and he is flogged

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כא - ב

יש אופן שאדם יהא חורש תלם אחד בשדה, וחייב עליו מלקות משום שמונה לאוין שונים, באם התרו בו על כולם.

כיצד?

א. החורש בשור וחמור יחדיו, עובר עליו משום "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" ^[22] [דברים כב, י], הרי כאן לאו אחד.

ב - ג. והשור והחמור הן מוקדשין, שהשור היה קדוש בקדושת בכור, ועובר על עבודתו בו בלאו של "לא תעבוד בבכר שורך" [שם טו, יט], שהוא אזהרה לכל קדשי מזבח שאסורים בעבודה. וכן החמור היה של קדשי בדק הבית, וחייב על העבודה בו משום מעילה ^[23] [שכל המזיד במעילה, הרי הוא באזהרת לאו. כדגמרינן בגזירה שוה "חטא - חטא" מתרומה, דכתיב בה "וכל זר לא יאכל קדש"]. הרי כאן שלשה לאוין.

ד. והחרישה היתה מסוג החרישה המהפכת את הזרעים, ובכך עבר על איסור זריעת כלאים בכרם.

והיינו, שהיו על הקרקע חרצנים של גפן וזרעים של תבואה, וחרש את הקרקע, ובחרישה הזאת הוא חיפה אותם בעפר, הרי החיפוי הזה נחשב זריעה של כלאיים [כמו שיתבאר בגמרא], ולוקה בו משום "לא תזרע כרמך כלאים" [שם כב, ט]. הרי כאן ארבעה לאוין.

ה. והיה זה בשנת השביעית, ובחרישתו כדי לכסות את הזרעים, חרישה הנחשבת, כאמור, לזריעה, הרי הוא עובר גם על איסור זריעה בשביעית, ולוקה משום "שדך לא תזרע" [ויקרא כה, ד], הרי כאן חמשה לאוין.

ו. וחרש חרישה זו ביום טוב. ^[24] והרי הוא לוקה אף משום "כל מלאכת עבודה לא תעשו". הרי כאן ששה לאוין.

ז - ח] והיה החורש כהן וגם נזיר ומקום החרישה היה בבית הטומאה [בבית הקברות], והרי הוא לוקה משום הלאו שנאמר לגבי כהן "לנפש לא יטמא" [ויקרא כא, א], וכן לוקה משום הלאו שנאמר לגבי נזיר "על נפש מת לא יבא" [במדבר ו, ו]. הרי כאן שמונה לאוין. נמצא שבחרישה אחת מתחייב שמונה מלקיות.

חנניא בן חכינאי אומר, אף הלובש כלאים בשעה שהוא חורש, עובר על לאו נוסף של "ובגד כלים שעטנז לא יעלה עליך" [ויקרא יט, יט].

אמרו לו חכמים, אין לכלול לאו זה בחרישה, כיון שאינו מן השם, לאו זה של לבישת כלאים אינו מחמת החרישה.

אמר להם חנניא בן חכינאי, אף הלאו של נזיר לא הוא [אינו] מן השם, שהלאו שיש לנזיר כשנכנס לבית הטומאה, הוא מחמת הליכתו ולא מחמת החרישה.

ותנא קמא סובר, שגם לאו זה נחשב מחמת החרישה, כיון שאינו יכול לחרוש אלא אם כן הולך עם הבהמות ומנהיגם.

גמרא:

שנינו במשנה: היה לבוש בכלאים, והתרו בו, וכל פעם שהתרו בו היה פושט ולובש, חייב על כל אחת ואחת.

[אמר רב ביבי אמר רב אסי: לא צריך שיהיה פושט ולובש ממש, אלא] אפילו מכניס ומוציא בית יד אונקלי שלו [שמוציא ומכניס את ידו בשרוול של הבגד] עובר על לאו נוסף של לבישת כלאים, אם התרו בו.

מחוי [הראה] רב אחא בריה דרב איקא [על ידי המחשה] שצורת איסור לבישת כלאים להתחייב עליה בכל פעם ופעם, היא על ידי עיולי [לבישה] ואפוקי [ופשיטה] ממש.

רב אשי חולק ואומר: אפילו לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש, חייב. כלומר, אפילו אם אינו פושט ולובש, אלא שוהה כדי פשיטה ולבישה, חייב, אם התרו בו. ^[25]

שנינו במשנה: יש אופן שאדם חורש תלם אחד וחייב עליו מלקות משום שמונה לאוין, אם התרו בו על כולם.

אמר רבי ינאי: בחבורה [ביום ועד או אסיפה שהיה להם]: נמנו חכמים וגמרו, שהחופה בכלאים [שמכסה הזרעים של כלאים בעפר] כדי שיקלטו היטב בקרקע, ^[26] לוקה ^[27] משום זורע. ^[28] אמר להן רבי יוחנן: לאו משנתנו היא זו, וכי אין זה הדין של משנתנו, האומרת "יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין. כיצד: החורש בשור ובחמור, והן מוקדשין, וכלאים בכרם".

ומדייק רבי יוחנן: האי חורש דמחייב עליו במשנתנו משום כלאים, היכי משכחת לה? והרי בכלאיים לא נאסרה החרישה בהם אלא הזריעה שלהם!

אלא לאו, בהכרח המדובר הוא באופן דמיכסי בהדיה דאזיל, שעל ידי החרישה הוא מכסה זרעים של כלאים, ולכן הוא לוקה משום זורע כלאיים, ונמצא שדברי רבי ינאי שהחופה בכלאיים לוקה, מבוארים במשנתנו!

אמר לו רבי ינאי לרבי יוחנן: בדרך משל:

אי לאו [אם לא] דדלאי [שהגבהתי] לך חספא [את החרס שכיסה את המרגלית], מי משכחת [וכי היית מוצא] מרגניתא תותה [את המרגלית שתחתיו].

כלומר: אם לא שהייתי אומר לך שעל ידי כיסוי העפר בכלאים עובר משום זורע, היית אומר שבכיסוי העפר על הכלאים, אינו עובר משום זורע, לא היית אומר שזהו הטעם לחייב במשנתנו, אלא היית אומר שהמשנה מחייבת אותו מלקות משום שקיים את הזרעים ולא עקרם ממקומם, ועל זה בלבד הוא מתחייב.

אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: אי לאו [אם לא] דקילסך גברא רבה [שקילס אותך אדם גדול - רבי ינאי] על פירושך במשנה,

הוה אמינא [הייתי אומר] לפרש את המשנה אחרת: שהחיוב כלאים בכיסוי הזרעים בעפר על ידי החרישה, אינו משום זורע אלא משום שבמעשה זה שמחפה את העפר על הכלאיים, הרי הוא מקיים את הכלאים בידים, ומתניתין מני, בשיטת מי הולכת המשנה האומרת דין זה? בשיטת רבי עקיבא היא, דאמר: המקיים כלאים, לוקה. ולפי זה, מי שסובר שהמקיים כלאיים בכרם פטור, הרי גם במכסה הזרעים יסבור שפטור.

אבל רבי ינאי קלסך, והודה לפירושך במשנה שהחיוב במכסה את הזרעים של כלאים הוא משום זורע, והוא לכולי עלמא. וגם למאן דאמר המקיים כלאיים בכרם פטור, במכסה זרעי כלאיים בעפר הוא מחייב משום זורע. כי אם היתה כוונתו של רבי ינאי לומר שהחיוב במחפה אינו אלא לרבי עקיבא, המחייב על קיום כלאיים בכרם גרידא, היה עליו לנקוט כלשונו של רבי עקיבא, ש"המקיים" כלאיים בכרם לוקה. וכיון שנקט רבי ינאי בלשונו "החופה", משמע שמחייב זאת אפילו לרבנן, משום שהחיפוי בקרקע, נחשב כזריעה.

ומבארת הגמרא: מאי רבי עקיבא? היכן אמר רבי עקיבא שהמקיים בכלאים חייב?

דתניא: המנכש, העוקר בשדה הזרוע כלאים את העשבים הרעים מתוך הטובים, כדי שיגדלו האחרים יותר טוב, לוקה. וכן המחפה את הזרעים בכלאים, לוקה. ודברים אלו, לדעת רבי עקיבא הם, לפי שרבי עקיבא אומר: אף המקיים כלאים לוקה.

אבל רבנן חולקים עליו, וסוברים שבמנכש ומחפה אינו חייב, משום שעיקרם הוא לקיום הכלאיים, ולדעת רבנן המקיים כלאיים אינו לוקה.

מאי טעמא דרבי עקיבא שמחייב מלקות אפילו במקיים כלאים גרידא?

דתניא בברייתא: כתוב בתורה "שדך לא תזרע כלאים" [ויקרא יט, יט]

אין לי שלוקה אלא מי שזורע ביד.

המקיים כלאים בלא שיעשה מעשה ביד, מנין שגם הוא לוקה?

תלמוד לומר "בהמתך לא תרביע כלאים - שדך לא תזרע כלאים".

והיינו, על אף שכתוב אומר "לא תזרע כלאים", אבל כיון שיכל לומר "בהמתך כלאים לא תרביע", ולא אמר כן, אלא סמך את המילה "כלאים" של בהמה אל "שדך לא תזרע כלאיים", דורשין מזה, שהמילה "כלאים" של סוף המשפט בכלאי בהמה מוסבת גם לגבי "שדך לא", הסמוך לו, ודורשים כך: "כלאים בשדך, לא!" דהיינו, שלא יהיה לך כלאים בכל אופן, ואם קיימים אצלך כלאים, עליך לבטלן. ולפיכך המקיימן אצלו ואינו מבטלן עובר בלאו, ולוקה על כך.

אמר ליה עולא לרב נחמן: כיון שנמנו וגמרו שמחפה נחשב למלאכת זורע, אם כן, משנתנו שמנתה את הלאוין של חורש ביום טוב, מדוע לא מנתה חיוב מלקות נוסף?

ולילקי נמי משום איסור זורע ביום טוב! ^[29] מלבד המלקות שלוקה משום חורש ביום טוב, ונמצא שיתחייב תשע מלקות, ולא שמונה בלבד.

אמר ליה רב נחמן לעולא: תנא ושייר [המשנה מנתה חלק מהלאוין ושיירה חלקם].

אמר ליה עולא: כיצד ניתן לומר שהתנא שייר חלק מהלאוין? והרי תנא קתני [במשנה אומר התנא] מנין מדויק של שמונה לאוין, ואת אמרת [ואתה רוצה לתרץ לי] שתנא ושייר?!

אמר רבה לתרץ את קושית עולא, מדוע לא מנתה המשנה גם מלקות משום זורע ביום טוב:

משום שהמשנה סוברת, יש חילוק מלאכות רק בשבת. שאם עשה בשבת שתים ושלש מלאכות בהעלם אחד, או שעשה פעולה אחת שיש בה שני שמות מלאכה נפרדים, חייב חטאת על כל מלאכה ומלאכה בפני עצמה, על אף שכל מלאכות שבת נכללו באזהרה אחת, כיון שיש לימוד מיוחד לענין שבת, לחלק לגבי חיוב חטאות את כל המלאכות לאיסורים נפרדים. ^[30]

ואין חילוק מלאכות ביום טוב. שאם עשה ביום טוב כמה מלאכות חלוקות במזיד, אינו לוקה אלא אחת. שהרי לא עבר אלא על לאו אחד של "לא תעשו כל מלאכה". וביום טוב לא חידשה התורה את דין חילוק מלאכות לגבי מלקות.

אמר ליה עולא: עדא [זאת] תהא התירוץ לקושייתי.

איתיביה [הקשה לו] אביי לרבה: וכי אין חילוק מלאכות ביום טוב?

והתניא [פסחים מז, ב]: המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב, ואחר כך אכלו, לוקה חמש פעמים מלקות.

א. לוקה משום אוכל גיד הנשה.

ב. ולוקה משום מבשל ביום טוב שלא לצורך, שעבר על "לא תעשה כל מלאכה", כי לא הותר בישול שכזה משום "אוכל נפש". שהרי גיד הנשה אינו ראוי לאכילה מחמת איסורו.

ג. ולוקה משום מבשל גיד, שהוא בשר, בחלב, שעבר על "לא תבשל גדי בחלב אמו", כי התנא שלנו סובר שיש בגידין "נותן טעם" והם ראויים לאכילה.

ד. ולוקה משום אוכל בשר בחלב. ^[31] לפי ששלש פעמים אמרה תורה "לא תבשל גדי בחלב אמו", ומכאן למדו שפסוק אחד בא לבישול, אחד לאכילה, ואחד להנאה.

הערות

^[22] לא שור וחמור בלבד אסורים משום כלאי בהמה, אלא הוא הדין כל בהמה, ואפילו חיה ועוף בכלל זה, כמו שאמרו בבבא קמא [נד, ב] שלומדים בגזירה שוה "שור" "שור" משבת. וכתב הריב"ן, שאפילו בשני מינים טהורים לוקה, [וכן כתב הרא"ש בהלכות כלאים סי' ה']. אבל הרמב"ם [בפ"ט מכלאים ה"ז-ח] כתב, שאינו עובר על הלאו אלא במנהיג במין טהור עם מין טמא, אבל שני מינים טהורים, או שני מינים טמאים אינו אסור אלא מדרבנן.

^[23] כך פירש רש"י בפסחים, והובאו דבריו בתוס' כאן. ועל השור אינו עובר משום מעילה, כיון שהוא בכור, ולאו בר מעילה הוא, כיון שהוא ממון כהן, ואין מעילה אלא בקדשי גבוה, שכתוב "מקדשי ה"', ואין מעילה בבכור אלא בנהנה מן האימורים אחר זריקת דמים, שהם של גבוה. והוא הדין לכל קדשים קלים. אבל בקדשי קדשים יש מעילה לפני זריקת דמים, כיון שהם מיועדים לגבוה. מה שאין כן אחרי שנזרק הדם, זכו הכהנים בבשר משולחן גבוה, והוא נהיה ממון כהן, ואין בו מעילה. ריב"ן.

^[24] הטעם שנקטו במשנה יום טוב ולא שבת, משום שבשבת יש חיוב מיתה, ולאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו.

^[25] הר"ן מפרש, הטעם שחייב אף על פי שלא עשה מעשה, כיון שעשה מעשה כשלבש, ועכשיו שוהה כדי לפשוט וללבוש, נחשב למעשה, כיון שהתרו בו על כל שהיה ושהיה. וכן פירש התוספות בשבועות [יז, א ד"ה או אין].

^[26] האגלי טל [זורע, ס"ב אות ז'] הוכיח מכאן דלא כהמגן אבות [להר"מ בנעט] שסובר שמהות זריעה היא שמכסה את הזרע בקרקע. אלא מהות מלאכת הזריעה היא הנחת הזרע בקרקע במקום הראוי לצמוח, ואפילו אם לא חיפה את הזרעים בעפר. שאם נאמר שמהות הזריעה היא כיסוי הזרעים בעפר, אם כן מה בא רבי ינאי להשמיענו, הרי כל זריעה כך היא. וכתב החזון איש [כלאים סי' ב' סק"ח], שיש הכרח לפרש שמדובר כאן באופן שגם בלי כיסוי הזרעים בעפר ראויים להשריש, משום שאם מדובר באופן שרק על ידי כיסוי הזרעים ראויים להשריש, אם כן לא מסתבר שיהיה מחלוקת אם חייב על כיסוי הזרעים בכהאי גוונא, כיון שהיא עיקר הזריעה.

^[27] ורבי ינאי היה צריך להעיד על כך כיון שמחלוקת היא בתחילת מועד קטן [ב, ב]. ריטב"א.

^[28] אין לומר ברבי ינאי שכוונתו שלוקה משום מקיים כלאים כשיטת רבי עקיבא לקמן, כיון שאם לזה נתכוון לא היה לו לנקוט אופן של "מחפה" בכלאים אלא היה לו לומר סתם, "המקיים כלאים לוקה". אלא משמע מזה שנקט "מחפה" שיש עדיפות בחיפוי מבקיום שמחפה נחשב כזורע, וחייב בו לפי כולם. ריב"ן לקמן ד"ה אי לאו.

^[29] כתב החזו"א [שביעית סי' כ"ה ס"ק ל"ח, ב"ק סי' י"ד ס"ק י"ב], שמקושית הגמרא מתבאר שחייב ביום טוב על זריעה גם אם נעשית על ידי בהמתו, שמכסה את הזרעים בחרישתה, ואף על פי שעיקר המלאכה נעשה בכח השור המושך, כיון שדרכו בכך, זהו עיקר המלאכה. וכן לגבי שביעית, אם זרע על ידי שוורים, חייב.

^[30] יש מחלוקת מנין לומדים חילוק מלאכות בשבת: יש מאן דאמר שסובר שלומדים מ"הבערה", שנכתבה לחוד, והיא מיותרת, כדי ללמוד ממנה חילוק מלאכות. ופסוק זה של הבערה, נאמר רק בשבת. ואם כן ביום טוב, שאין יתור פסוק של הבערה כדי ללמוד ממנו על חילוק מלאכות, אין בו חילוק מלאכות. ויש מאן דאמר, ש"הבערה" יצאה מן הכלל ונכתבה בפני עצמה כדי ללמד שאין חייבים עליה מיתה, אלא היא אסורה רק באיסור לאו. ומאן דאמר זה לומד את חילוק המלאכות בשבת מ"ועשה מאחת מהנה". ואף על פי שפסוק זה לא נאמר דוקא בשבת, מכל מקום, כיון שהוא נכתב לגבי קרבן חטאת, לומדים ממנו לחלק רק באיסורים שיש בשגגתן חיוב חטאת, והיינו מלאכות שבת שזדונן כרת ושגגתן חטאת. אבל לא לומדים ממנו לענין חילוק מלאכות יום טוב שזדונן מלקות, ואין בהם חיוב חטאת. ריב"ן.

^[31] הרא"ם בתוספותיו על הסמ"ג הלכות חמץ, כתב להוכיח מזה שהברייתא מונה בבשר בחלב שני מלקיות, על בישול ועל אכילה, ולא ג' מלקיות, על בישול, על אכילה ועל הנאה, שהרי נהנה באכילתו, מוכח, שאין לוקים על הנאת בשר בחלב. אבל המשנה למלך [פ"ה מיסודי התורה ה"ח ד"ה אך] דחה ראיה זו, שאפילו לסוברים שלוקה על הנאת בשר בחלב, אינו לוקה על אכילתו שתים, משום אוכל ומשום נהנה, שהאכילה וההנאה דבר אחד הוא.

כיון שהוזכר שאדם העושה מעשה אחד לוקה על כך כמה מלקות, מביאים דין שיש בו דמיון מסויים: יש חורש תלם אחד, וחייב עליו על אותו מעשה, מלקות משום שמונה לאוין, כיצד? היה החורש בשור וחמור יחד, שעובר משום "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו" (דברים כב, י), והן מוקדשין והרי הוא עובר משום מועל בקדשים, והיו אלה כלאים בכרם, ובחרישה הוא מסייע לגידולם, כמבואר בגמרא. והיתה זו שנת השביעית (השמיטה), ועובר משום עושה מלאכת עבודת אדמה בשביעית, והיה זה יום טוב, שעובר משום עשיית מלאכה ביום טוב, והוא היה כהן וגם נזיר, ששניהם אסורים להיטמא למת, והיה אותו מקום שחרש בבית הטומאה (במקום טמא בטומאת מת).

חנניא בן חכינאי אומר: אף אם היה לובש כלאים באותה שעה שחורש, לוקה גם משום כלאיים. ויש איפוא עוד איסור שעבר עליו. אמרו לו: אינו השם. כלומר, אין זה מאותו טעם, כי אין זה שייך למעשה החרישה. אמר להם: אם כן, לדבריכם אף הנזיר לא הוא השם, שהרי הנזיר והכהן לא משום חרישה הוא חייב, אלא משום הכניסה למקום טמא.

א גמרא אמר רב ביבי אמר ר' יוסי: האם מה ששנינו במשנה "פושט ולובש" לענין כלאיים, שחייב על כל פעם ופעם אם התרו בו, כוונתו פושט ולובש ממש, או אפילו מכניס ומוציא את ידו מבית יד אונקלי (שרוול הבגד) שלו, ואף זה נקרא פשיטה ולבישה? ומספרים כי בענין זה מחוי [מראה היה] רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: עיולי ואפוקי [להכניס ולהוציא] ממש. רב אשי אומר: אין הכוונה לפושט ולובש ממש, אלא אפילו לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש, והתרו בו — חייב על כל התראה והתראה.

ב שנינו במשנה: יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין. ובענין זה אמר ר' ינאי: בחבורה של החכמים נמנו וגמרו (הצביעו והחליטו): החופה (המכסה בעפר) בכלאים על מה שזרע — לוקה משום האיסור לזרוע כלאיים. אמר להן (לו) ר' יוחנן: לאו [והאם לא] משנתנו היא זו? ששנינו בה: יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין: החורש בשור ובחמור והן מוקדשין, וכלאים בכרם; ונברר: האי [זה] החורש, דמחייב [שמתחייב] בשעת חרישה משום כלאים היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה]? שהרי חרישה עצמה אינה שייכת לזריעת כלאיים. לאו דמיכסי בהדיה דאזיל [האם לא מדובר שהוא מכסה את הזרעים בעפר בתוך כדי שהוא הולך וחורש]? ומכאן משמע שהמחפה בכלאיים לוקה.

אמר ליה [לו] ר' ינאי: צודקים דבריך, אבל אי לאו דדלאי לך חספא, מי משכחת מרגניתא תותה [אם לא שהרמתי לך את החרס, האם היית מוצא את המרגלית מתחתיו]? כלומר, כיון שאמרתי לך את ההלכה, הצלחת למצוא לה מקור במשנה. אמר ליה [לו] ריש לקיש לר' יוחנן לאחר זמן: אי לאו דקילסך גברא רבה [אם לא ששיבח אותך אדם גדול, ר' ינאי] על מה שאמרת, הוה אמינא [הייתי אומר] שאין זו הוכחה, שהרי אפשר לומר כי מתניתין מני [משנתנו זו כדעת מי היא] — דעת ר' עקיבא היא, דאמר [שהוא אומר]: המקיים כלאים, כל שעושה מעשה שחיוני לקיומם — לוקה. ולכן החורש ומחפה בכלאיים, כיון שהוא עוזר לקיומם — לוקה על כך. אבל לא משום שהוא נחשב זורע.

ושואלים: מאי [מה הם] דברי ר' עקיבא? דתניא [ששנויה ברייתא]: המנכש (העוקר עשבים שוטים) והמחפה בעפר את הזרעים בכלאים — לוקה, שעשה מעשה לגדל את הכלאיים, כזורע. ר' עקיבא אומר: אף המקיים את הכלאיים.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' עקיבא? דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר "שדך לא תזרע כלאים" (ויקרא יט, יט) — אין לי אלא זורע, מקיים מנין? תלמוד לומר "בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים" (ויקרא יח— יט) שמצרפים וקוראים כאילו היה כתוב "כלאים שדך לא", שבכל מקרה לא יהיו כלאים בשדך.

ג ובקשר לרשימת הלוקים שבמשנתנו, שאמרנו שמדובר במי שחורש ומחפה את הזרעים, ויש בו משום זורע, אמר ליה [לו] עולא לרב נחמן: ולילקי נמי [ושילקה גם כן] משום זורע ביום טוב! אמר ליה [לו]: תנא [שנה] ושייר, והיה יכול לשנות גם לאו נוסף זה.

אמר ליה [לו] עולא: התנא קתני [שנה] שמונה ומנה אותם, ואת אמרת: [ואתה אומר]: תנא [שנה] ושייר?! אלא ודאי דייק במספר! אמר רבא: כך צריך להסביר, יש חילוק מלאכות בשבת, שאם עושה אדם מלאכות שונות בשבת בבת אחת — חייב על כל אחת ואחת, ואין חילוק מלאכות ביום טוב, אלא כל איסור מלאכה ביום טוב לאו אחד הוא, ולוקה רק פעם אחת אפילו עושה כמה מלאכות. אמר ליה [לו] עולא: עדא תהא [זאת תהיה] כלומר, כך הוא, זה הוא ההסבר הנכון.

איתיביה [הקשה לו] אביי: וכי אין חילוק מלאכות ביום טוב? והתנן [והרי שנינו במשנה]: המבשל גיד בחלב ביום טוב, ואכלו — לוקה חמש. כיצד? לוקה משום אוכל גיד, ולוקה משום מבשל ביום טוב שלא לצורך, ולוקה משום מבשל גיד (שהוא בשר) בחלב, ולוקה משום אוכל בשר בחלב, ולוקה ל

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני': יש חורש תלם אחד והם מוקדשים. פרש"י ז"ל אמוקדשים חייב שתים אשור משום לא תעבוד בבכור שורך וכל קדשי מזבח כשור וחדא אחמור שהוא בדק הבית משום שהזיד במעילה והזיד במעיל' באזהר' בגמר חטא חטא מתרומה כדאמרי' בסנהדרין ובתמורה זה פרש"י ז"ל במסכת פסחים.
וקשיא לן, ליחשוב תשע, דכלאים בכרם מחייב שתים חדא משום כלאי הכרם וחדא משום כלאי זרעים דהא כל זורע כלאי הכרם חייב שתים אי אתרו ביה משום כלאי זרעים ומשו' כלאי הכרם כמו שפירשנו במס' חולין. וכי אקשי' בגמרא ולחייב נמי משום זורע ביום טוב ליקשי הא ותו למה לי למתני כלאים דכרם ליתני כלאים סתמא שאף בכלאי זרעים הוא לוקה ותו דאוקימנא בגמרא מידי דאיתיה בשאלה לא קתני ואקשי' הקדש ואוקימנא בבכור ובבכור ליכא מעילה דממון כהן הוא.
ולפיכך נראה לפרש דלא מחייב משום דמוקדשים אלא חדא משום לא תעבוד בבכור שורך ואחמור לא (מחייב בה משום דבבכור עסקי' דמידי דאיתיה בשאלה לא קתני ולית בה מעילה) וכלאי הכרם קתני לאיחיובי תרתי משום כלאים בכרם ומשו' כלאי זרעים דתרי לאוי נינהו:

בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען. ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

נכתב ונחתם על ידי יוסף גרשון בר מאיר גרשון ס"ט למשכיל ונבון ר' נסים ביבא"ש ועשיתי אותו בהיותינו קורין תורת אלהינו בגוארדה לה חג"רה בישיבת המאור הגדול מורינו ורבינו הרי"א. וסיימתיו לכ"ה ימים לר"ח אדר בשנת בזאת יבא אהרן אל הקדש. הם יזכהו להגות בו ובספרים אחרים ויקיים קרא דכתיב ובתורתו יהגה יומם ולילה וכו':

לבישת הכלאים כל שאדם מתרה בו לפשוט והוא שוהה בכדי לפשוט וללבוש חייב על כל אחת ואחת וכבר ביארנוה במשנה:

כבר ביארנו במשנה שהמחפה בכלאים לוקה כזורע עצמו וכן הדין במנכש שהנכוש אף הוא מגדל ומצמיח אבל הרואה כלאים בשדהו ומקיימן ר"ל שאינו עוקרן או שבונה גדר להוסיף בשמירתן אינו לוקה אלא שמ"מ יש בדבר איסור:

העושה אבות מלאכות הרבה בשבת בהעלמה אחת חייב חטאת על כל אחת ואחת ואם עשאן במזיד בהתראה אחת לוקה על כל אחת ואחת אבל יום טוב שאין חטאת בשגגתו אם עשה אבות מלאכות הרבה במזיד בהתראה אחת כגון שזרע וחרש וארג ובנה בהתראת איסור מלאכה אינו חייב אלא אחת וזהו שאמרו חלוק מלאכות לשבת ואין חלוק מלאכות ליום טוב מעתה החורש בכלאים שנמצא מחפה שדינו כזורע והוא יום טוב שנמצא חורש ביום טוב ולוקה משום חרישת יום טוב כמו שביארנו במשנה אין אומרים לחייבו משום זורע שאלו אמרת כן נמצאת מחייב בחלוק מלאכות:

המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב ואכלו יש בזה חמשה אסורין והם אכילת גיד הנשה ואכילה בשר בחלב ובשול בשר בחלב ובשול שלא לצורך ביום טוב והבערה שלא לצורך ביום טוב ומ"מ אין כאן אלא מלקות אחת והוא אכילת גיד הנשה שעל בישול והבערה שלא לצורך אינו לוקה הואיל ויש בהן סרך אוכל נפש אע"פ שהאוכל אסור לו כמו שביארנו במקומו בראשון של יום טוב וכן על אכילתו ובישולו בחלב אינו לוקה שאין בגידין בנותן טעם כמו שהתבאר במקומו:

גמ' מקיים מניין ת"ל כלאים שדך לא א"ל עולא כו' המבשל גיד בחלב בי"ט כו' כצ"ל:

בפירש"י בד"ה יש חורש כו' ואלאו דכלאים קאי כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה אי לאו דקלסך כו' וכן בשביעית משום חורש מחייב ליה תנא כו' עכ"ל ולעיל במתני' פירש דשביעית נמי משום זורע חייב והיינו לפום מאי דקאמר גבי כלאים נמי משום זורע חייב דמכסי בהדי דאזיל אבל לפום מאי דקיימינן השתא דבכלאים לאו משום זורע מחייב ליה אלא משום מקיים ה"נ א"ל בשביעית לאו משום זורע הוא אלא משום חורש מיהו ק"ק דאיכא למ"ד בפ"ק דמו"ק דלא מחייב בשביעית משום חורש ודו"ק:

תוס' בד"ה אפי' לא שהה כו' ולא דמי דין זה להך כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה החורש בשור כו' ולאו דוקא והן מוקדשין כו' איכא ב' מלקות דמיירי כו' עכ"ל כצ"ל:

בגמ' אמר רב ביבי א"ר יוסי לא פושט ולובש ממש אלא אפילו מכניס ומוציא וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה התירש וכו' עד לכך מפרש ר"י וכו' אבל בכלאי הכרם איכא ב' מלקות וכו' דקא עבד ב' הדא דזרע כלאי זרעים ועוד דזרע כלאי הכרם כצ"ל:

גמ' משום זורע בי"ט. נ"ב פי' ויש כאן ב' מלאכות חרישה וזריעה וחייב שתים דהא משקה מים לזרעים חייב משום חורש ומשום זורע וק"ל:

אמר ליה עדא תהא. נ"ב פי' זאת תהא ונ"ב עוד פ' השולח (גיטין דף מ"ה) פירש"י עדא אמרה כמו זאת אומרת:

שם גיד בחלב ואכלה לוקה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה בכור בכור כו' נפקא לחולין כצ"ל והס"ד:

בד"ה המנכש כו' ורבנן דפליגי כו' כצ"ל. ונ"ב פי' כך הוא אליבא דס"ד וק"ל:

תוס' בד"ה החורש כו' שהוא מוקדשין חולין בשור וחמור לאו דוקא דליכא כו' כצ"ל:

במשנה א"ל אינו השם. כה"ג בכריתות (ר"ד י"ג) במשנה:

שם א"ל אף הנזיר לא הוא השם. וכתב הרע"ב ומיהו ת"ק כו' לפי שאינו יכול לחרוש בשוורים אא"כ הולך עמהם ומנהיגם אף דאריו"ח בב"מ (צ' ב') דהנהיג בקול חייב וזה אפשר מרחוק מ"מ חרישה א"א שלא ילך אחריהם להחזיק הקנקן כדאיתא שם (פ') והשתא דאתינן להכי י"ל דמיירי שע"י החרישה הסיט עצם כשעורה:

גמ' א"ר ינאי בחבורה נמנו. כעין זה יבמות דף צב ע"ב:

שם ולילקי נמי משום זורע. קשה לי דבלא"ה קשה דלילקי נמי בחורש משום מחמר אחר בהמתו ואף אם אינה בהמתו מ"מ להר"ן מחמר אחר בהמה דעלמא חייב. ולכאורה מוכח מזה דשביתת בהמתו ודמחמר אינו ביו"ט כמ"ש הרמ"א סי' רמ"ו ס"ג ואפשר שלזה כיון המג"א שם ס"ק י"ב בלשונו הקצר ועי' מכות פ"ג:

שם ולוקה משום מבשל. עי' סנהדרין דף סג ע"א תוס' ד"ה על:

תוס' ד"ה החורש וכו' לכך מפרש ר"י. ועי' טורי אבן ר"ה דף ד ע"א ד"ה צדקות:

יש חורש תלם א' וחייב עליו משום ח' לאוין. הא מתניתין בקשו בה רבוותא קמאי חשבונות רבים משום דבכללן אתה מוצא שמונה לאוין ובפרטן אי אתה מוצא אלא ז' מפורשים כלאים דהנהגה וקדשים וכלאי הכרם ושביעית ויו"ט וכהן ונזיר אבית הטומאה [וכתבו התוס'] ופרש"י דשור בכור עובר משום לא תעבוד בבכור שורך וחמור קדשי ב"ה ולקי משום דהזיד במעילה באזהרה וי"א פטר חמור וכמאן דאמר אסור בהנאה וליתא דליכא למ"ד דלקי הנהנה ממנו ולא נראה לר"י וכו' דהא בגמרא אמרינן מידי דאיתי' בשאלה לא קתני והקדש דמתניתין מיירי בבכור דליתיה בשאלה לכך נראה לר"י דעל החמור אינו לוקה כו' כלאי הכרם ע"כ. והא ודאי לא תקשה לפר"י דלחשוב נמי חמור של מוקדשין קדשי בדק הבית למסקנת הש"ס דמידי דאיתי' בשאלה קתני מדתני נזיר והא לקמן פריך ונחשוב טובא ואמאי לא פריך דנחשוב נמי הא דיש לומר דלא חשיב אלא לאוי דאיתנייהו בפחות משוה פרוטה אבל מעילה אינו אלא בש"פ וכה"ג אמרינן בפ"ג דשבועות (דף כ"ד) כי קתני מידי דחיילא כשיעור שבועה דחיילא אפחות מכשיעור לא קתני והרי הקדש הא בעינן שוה פרוטה והכא איפכא וחד טעמא הוא כיון דקפיד התנא לערב איסורי דבעי שיעור עם הני דלא בעי שיעור וכה"ג פירשו התוס' [לקמן] אהא דבישלו בעצי הקדש וכמש"ל בס"ד. אבל ק"ל על פר"י דלקמן פריך ולילקי נמי משום זורע ביו"ט ומוכיח מהא דאין חילוק מלאכות ביו"ט ומנ"ל דלמא הכי נמי חשיב יו"ט דאית תרתי משום זורע ומשום חורש וכלאים בכרם לא מיירי אלא במין א' בכרם דליכא [אלא] חדא משום כלאי הכרם לחוד ואין כאן כלאי זרעים כל עיקר ואע"ג דלא חשיב כלאי זרעים במשנתינו לית לן בה דהא פריך וליחשוב הרבה ולא חש תנא למיחשב לכולהו ולא קשה ליה לילקי משום זורע ביו"ט אלא כיון דמני ליו"ט אי אמרת דבדידי' איכא תרתי בע"כ היה לו למנותן וכמ"ש התוס' לקמן ובתוס' פ"ג דפסחים דייקי לפר"י מדתני כלאים בכרם ולא קתני כלאי הכרם משמע דאיכא כלאי זרעים בהדי כלאי הכרם ולפי"ז אתי שפיר דע"כ בהא דכלאים בכרם איכא תרתי אבל אין זה דיוק:

אבל נראה לי דבנזיר אבית הטומאה איכא תרתי חדא משום לא יטמא דכתיב ביה וחדא משום בל יחל דנפקא לן ברפ"ק דנדרים (דף ג') מלנדור נדר נזיר להזיר מקיש נזירות לנדרים מה נדרים עובר בבל יחל אף נזירות עובר בבל יחל ועל בל יחל דאתי מהאי הקישא לקי כדאמרינן בהדיא בפ"ו דנזיר (דף ל"ח) גבי אכל ענבים לחים ויבשים כו' לוקה חמש וקאמר הגמרא דשייר מלקות דלא יחל דברו וזה מהתימה על כל הני רבוותא בפרט רבותינו בעלי התוס' אשר נהירין להו שבילי דגמרא כשבילי דמתא איך נעלם מהם זה. וא"ת למאי דפי' תקשה הא אמרינן התם לענין בל תאחר נמי איתקש נזירות לנדרים ואמרינן התם בל תאחר דנזירות היכי משכחת לה ומוקי לה רב אחא בר יעקב כגון שנדר והוא בבית הקברות וקם ליה בבל תאחר משום דקא מאחר נזירות דטהרה ואמר ר"א הואיל וכן נזיר שטימא את עצמו במזיד עובר משום בל תאחר דנזירות טהרה וא"כ איכא עוד לאו בנזיר ולילקי ט' וי"ל דלא מיבעי' למאי דפי' התם הרא"ש דאין עובר בבל תאחר דנזירות טהרה אלא בשהה בטומאתו ג' רגלים כמו בל תאחר דקרבנות דאתי שפיר דהשתא ליכא מלקות בשהה ג' רגלים או משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה או משום דה"ל התראת ספק כדאמרינן לענין שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלו ברפ"ק דשבועות דפטור ממלקות מטעמי דאמרן אלא אפי' למאי דפי' הר"ן שם דנזיר שטימא את עצמו במזיד דעובר בבל תאחר לאלתר ולקי וכן עיקר כמש"כ שם בחידושי למס' נדרים בס"ד אפ"ה ניחא דודאי אי לא משכחת לה לנזיר שנטמא בלתי מלקות דבל תאחר ודאי קשה דלילקי נמי משום ב"ת כדפריך ולילקי משום זורע ביו"ט כיון דאי אפשר לחורש ומחפה בלתי מלאכת הזריעה אבל הא ודאי משכחת לה לנזיר שנטמא ואין עובר בלאו דבל תאחר והיכי דמי כגון שנטמא כבר בו ביום קודם חרישה זו אבית הטומאה בשוגג או במזיד דהשתא אינו מאחר לנזירות טהרה ע"י חרישה זו של בית הטומאה דהא מחמת טומאה קמייתא דבו ביום אי אפשר לחול עליו נזירות טהרה עד יום הז' מהיום לר' יוסי ב"ר יהודא דאמר בפ"ג דנזיר (דף י"ח) דנזירות טהרה מז' חייל או עד יום ח' לרבי דס"ל התם נזירות טהרה עד ח' לא חייל וע"י טומאה שניה זו דחרישה נמי יחול עליו נזירות טהרה ביום ז' או ח' מהיום ולא משכחת לה לבל תאחר בטומאה בתר טומאה אלא א"כ נטמא בשניה למחרת טומאה קמייתא או להלן דהשתא מאחר לנזירות טהרה ע"י טומאה שניה משך יום או יותר ומ"מ אפילו בנטמא בו ביום לקמייתא אפ"ה עובר משום לא יטמא ובל יחל אפי' לר"ה דאמר בפ"ו דנזיר (דף מ"ב) דבטומאה וטומאה אינו עובר על טומאה ב' משום בל יטמא היינו דווקא בטומאה בחיבורין דבעוד שנוגע במת א' נגע בשני דאינו מוסיף טומאה על טומאתו אבל לאחר שפירש מן הא' חזר ונטמא בשני מודה דחייב דמוסיף טומאה על טומאתו דלאחר שפירש הנוגע בו אינו אלא ראשון וכאשר נוגע במת שנית הנוגע בו אב הטומאה דהא דמסיק התם לא קשיא כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין אד"ר, א"ר הונא מסיק לה כמו שהוכחתי שם בחידושי ובתשו' בס"ד וכן משמע שם מדברי התוס' וכיון דעובר על בל יטמא בכה"ג ממילא עובר נמי בבל יחל דכיון דאסור לטמא כשמטמא מחלל דברו וכיון דמשכחת לה לבל יטמא ובל יחל בלתי בל תאחר בנטמא וחזר ונטמא בו ביום מתניתין בכה"ג איירי וקאמר דליכא בטומאת דנזיר פחות מב' לאוין ואע"ג דזימנין דמשכחת לה ג' לאוין בלא נטמא קודם בו ביום לא חשיב להו כי היכי דלא חשיב לכל הני וליחשוב דמקשי כל הני אמוראי וכ"ש דניחא הא דאמרינן התם דבטומאה וביאה בב"א חייב הנזיר תרתי ואפ"ה לא חשיב להו במתניתין בהדי הני לאוי כיון דרוב פעמים ליכא משום לא יבוא כלל כגון בחורש בגלוי בשדה ואינו מאהיל על הטומאה כל עיקר דאין כאן כלל משום ביאה:

ואין חילוק מלאכות ביו"ט. פי' ריב"ן אם עשה ב' או ג' מלאכות בהעלם א' או עשה מלאכה שיש בה ב' אינו חייב אלא א' ע"כ. ואיני יודע מה ענין העלם לגבי יו"ט הא אין שגגתו חטאת אלא ודאי לענין מזיד לחוד מיירי ולמלקות והא דקאמר חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט לאו בחדא גוונא קמיירי דחילוק מלאכות דשבת בשוגג ולקרבן דאלו במזיד אטו בתרי קטלא קטלת ליה וחילוק מלאכות דיו"ט לא איירי אלא במזיד ולמלקות. אי נמי הא דחילוק מלאכות לשבת נמי במזיד מיירי וכגון דאתרו ביה למלקות ולא אתרו ביה לקטלא ור' ישמעאל היא דאמר לעיל בריש פירקין לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו ומצי מיירי חילוק מלאכות לשבת למלקות ונ"ל דהיינו טעמא משום דנפקא ליה חילוק מלאכות לשבת מהבערה וסבירא ליה הבערה לחלק יצאת וקרא סתמא מיירי בין בשוגג ולחטאת בין במזיד ולמלקות. אי נמי אפי' לר"ע דאמר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד [א"ה כאן לא סיים רבינו את דבריו]. ומ"מ ק"ל מאי פריך אביי ואי אין חילוק מלאכות ביו"ט משום הבערה לא לחייב דהא אחייב ליה משום בשול נהי נמי דלא רבי רחמנא חילוק מלאכות ליו"ט במזיד היינו דוקא בעשה ב' מלאכות בבת אחת כגון מחפה דמתניתין דאיכא משום חורש ומשום זורע אי נמי בזה אחר זה כגון חורש עם בונה דכוותיה בשאר איסורים כגון אוכל ב' מיני שרצים בבת אחת או אפי' בזה אחר זה ובהתראה א' אינו חייב אלא א' ה"נ כיון דלא רבי רחמנא חילוק מלאכות ליו"ט הו"ל כשאר כל איסורין שבתורה דאינו חייב אלא א' וכדאמרינן בסוף פ"ה דחולין (דף פ"ב) גבי הזורע כלאים כלאים לוקה דבבת אחת והתראה א' אינו לוקה אלא א' והאי ובהתראה א' דקאמר היינו או בהתראה א' ואפי' בזה אחר זה וכן פירשו התוס' שם והכי משמע לעיל גבי קרחה אבל בזה אחר זה ובב' התראות לא מיבעי' בעושה ב' מלאכות חלוקות ביו"ט אלא אפי' בעושה וחוזר ועושה מלאכה א' ב' פעמים כיון דבזה אחר זה עשה ובב' התראות לא גרע משאר איסורים דחייב ב' כדתנן לעיל א"ל אל תשתה אל תשתה אל תטמא אל תטמא אל תגלח אל תגלח אל תלבש אל תלבש חייב על כל אחת ואחת ולהא לא צריך רבויא דהתראה בין עבירה לעבירה במזיד מחלקת כמו שידיעות בין עבירה לעבירה מחלקות לחטאת בשוגג וכדאמרינן התם וכדתנן אכל חלב וחלב בב' העלמות חייב ב' ולא צריך קרא לחילוק מלאכות בשוגג גבי שבת גופיה אלא כשעשאן בהעלם א' וקמ"ל דמלאכות מחלקות כידיעות או כב' מיני איסור וכדתנן אכל חלב ודם בהעלם אחד חייב ב' וכן כתב הרמב"ם [בפ"א מהלכות יו"ט] העושה אבות מלאכות הרבה ביו"ט בהתראה א' כגון שזרע ובנה וסתר וארג בהתראה א' אינו לוקה אלא א' חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט והיינו כדפי' וזה ברור והשתא מאי קושיא דלא לחייב אהבערה הואיל וחייב אבישול הא כיון דהבערה ובישול אי אפשר אלא בזה אחר זה ראוי לחייבו ב':

וה"נ קשה הא דאמר בפ"ג דפסחים (דף מ"ז) דסבירא ליה לרבה האופה מיו"ט לחול אינו לוקה הואיל וחזי לצרכי אורחים חזי ליה ופריך ליה מהא דהמבשל גיד הנשה ביו"ט דאהבערה לא לחייב הואיל וחזי לי' לצרכו ומשני אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה פי' דאההיא הבערה ליכא למימר הואיל וחזי לצרכו דמן התורה אסור להשתמש בעצי מוקצה ופריך מהא דאין חילוק מלאכות ליו"ט ומאי קושיא הא הבערה ובישול כיון דאיתני' בזה אחר זה הא ודאי בב' התראות חייב ב':

וי"ל מדנקט בברייתא לוקה משום הבערה לבסוף בתר דתני דלוקה משום מבשל דיו"ט ודבב"ח ואי מיירי במבעיר קודם בישול הו"ל לאקדומי למלקות דהבערה קודם למלקות דבישול די"ט ובשר בחלב אלא ודאי מיירי בענין דאיסור הבערה לא קדים לאיסורי דבישול והיכי דמי כגון ששפת הקדירה של בב"ח ואח"כ הביא שם את האור דע"י הבערה זו שהבעיר את העצים תחת קדירה זו בא ביחד איסור הבערה ואיסור בישול בין די"ט בין דבב"ח וכי הא דתניא בפ"ד דביצה (דף ל"ד) אחד מביא את האור ואחד מביא את העצים ואחד שופת את הקדירה וא' מביא את המים כו' כולן חייבין ופריך והתניא אחרון חייב וכולן פטורין ומשני לא קשיא הא דאייתי האור מעיקרא פי' אזי כולן חייבין הא דאייתי האור לבסוף הוא חייב אבל אינהו לא עבדו מידי וה"נ במייתי האור לבסוף מיירי דאיסור בישול והבערה בבת אחת באו והשתא פריך שפיר אי אין חילוק מלאכות ליו"ט משום הבערה לא לחייב דהא אחייב ליה אבישול ואפי' אי מיירי בב' התראות אפ"ה לא מחייב [אהבערה] כיון דאין חילוק מלאכות ליו"ט ותדע דהכי הוא כדפירשתי דמיירי דאתו הבערה ובישול בב"א וכגון דאייתי האור לבסוף דאי בתחלה מבעיר ולבסוף מבשל מיירי וכגון דאייתי האור בתחלה א"כ היכי קאמר אהבערה לא לחייב דהא איחייב ליה משום בישול איפכא הוי ליה למימר דלא לחייב משום בישול דלבסוף כוון דחייב אהבערה דקדים דהא בשעת הבערה מחייב משום הבערה וכי סלקא אדעתין דאתי בישול אחרי' ומפיק חיוב מלקות דהבערה דקדים וכבר חלה מה"ט דאין חילוק מלאכות ליו"ט הא ודאי מלקות דהבערה דקדימא וחיילא כבר לא פקע אבל מלקות דבישול הבאה אחריו לא חייב משום דאין חילוק מלאכות ליו"ט דקדים חייל ודבתרא לא חייל אלא ע"כ מיירי כדפירשתי דאיסור הבערה ובישול חייל בב"א ובדאייתי את האור לבסוף והא דקאמר אהבערה לא לחייב דהא איחייב ליה משום בישול ה"ה דהוי מצי למימר איפכא אבישול לא לחייב דהא איחייב ליה משום הבערה אלא קאמר אהבערה לא לחייב דש"מ דפשיטא ליה דאין הבערה זו דברייתא מיירי בדקדים לבישול דא"כ לא שייך למימר דלא לחייב אהבערה דקדים משום דאתי בישול דבתריה ומפקי חובת מלקות מיניה הא ודאי לא ובע"כ מיירי בדאתי בהדי הדדי והיינו מטעמא דפי' פשיטא ליה הכי מדחשיב למלקות דהבערה לבסוף אחר מלקות דבישול וע"י זה בא להקשות ואי אין חילוק מלאכות ליו"ט אמאי חייב תרתי אהבערה ובישול דאל"כ לא הוי קשיא מידי דאיכא למימר דמיירי בהבערה דקדים לבישול דאפי' תימא אין חילוק מלאכות ליו"ט אפ"ה מחייב תרתי בב' התראות כיון דעביד להו בזה אחר זה וכדפי' ומשום זה נקט אהבערה לא לחייב דע"י זה הכריח עיקר הקושיא שלו:

וכ"ת דאפי' תימא דהבערה ובישול דברייתא מיירי בבאים בבת אחת ומש"ה תני מלקות דבישול מקמי מלקות דהבערה אכתי תקשה אמאי נקט למלקות דאכילת גיד ובב"ח קודם למלקות דהבערה הא ודאי הבערה קודמת לאכילה דאינו אלא לבתר הבערה ובישול יש לומר איידי דמקדים למלקות דבישול קודם לשל הבערה מטעמא דפי' נקט נמי לאכילה דידי' אצל בישול שלו בסמוך אכילת בשר בחלב אצל בישול בשר בחלב ואכילת גיד אצל בישול גיד:

יש חורש תלם אחד. יש עובר בלא תחרוש בשור ובחמור ונלקטים עליו איסורים הרבה עם אותו לאו בלבד ובהא לא קא עסיק שיהא חורש בכמה שוורים וכמה חמורים והרי נלקטים איסורין הרבה עליו דלכל הפחות קאמר ואלאו דכלאים קאי ללקוט עליו כל איסורין שהוא יכול: והן מוקדשין. בגמ' מוקי ליה בבכור בכור שור ופטר חמור וקעבר בהן משום לא תעבוד בבכור שורך ואליבא דרבי יהודה דאמר בפ''ק דבכורות (דף ט:) פטר חמור אסור בהנאה דבכלל לא תעבוד הוא ואע''ג דבקרא כתיב בכור שורך איהו דריש לי' בכור שורך למעוטי שותפות ולא למעוטי פטר חמור אי נמי מתני' כמאן דממעט פטר חמור מהכא שור וחמור דקתני במתני' לאו דוקא דשור ושה קאמר והאי דנקט חמור משום לישנא דקרא דגבי כלאים כתיב שור וחמור והוא הדין לכל שני מינין ומשום הנאה דמיתהני מהקדש והוה ליה הזיד במעילה לא לקי דבכור לאו בר מעילה הוא דהא ממון כהן הוא דאין מעילה אלא בקדשי גבוה דמקדשי ה' כתיב ואין מעילה בבכור אלא בנהנה מן האימורים אחר זריקת דמים דהנהו לגבוה נינהו והוא הדין לכל קדשים קלים ובקדשי קדשים יש בהן מעילה לפני זריקת דמים דלגבוה נינהו אבל משנזרק הדם זכו בהו כהנים משולחן גבוה והוה ליה ממון כהן ואין בו מעילה וכן מוכח בר''ה (דף כח.) בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא מאי טעמא עולה דבת מעילה היא כיון דמעל בה נפקא לחולין שלמים דלאו בני מעילה נינהו לא נפקי לחולין והכי נמי מוכח במס' מעילה ובכמה דוכתי: וכלאים בכרם. דמכסי בהדי דאזיל ומחפה בזורע: שביעית. נמי משום זורע בשביעית: ויום טוב. דקעביד חרישה ביו''ט: כהן: והוא נזיר והולך במקום טומאה אחר מחרשתו דאיכא חד לאו משום כהן לנפש לא יטמא בעמיו וחד משום נזיר על כל נפשות מת לא יבוא: אינו השם. אינו לאו זה נלקט עליו משום חרישה אלא משום לבישה: אף נזיר. נזיר וכהן קאמר ולא דייק: אינו השם. אין לאו שלו בא עליו משום חרישה אלא משום כניסה שנכנס למקום טומאה: גמ' אפילו מכניס ומוציא בית יד אונקלי שלו. מכניס ומוציא ידו בבית יד חלוקו דמי כפושט ולובש: עיולי ואפוקי. ממש: בחבורה. נראה לי יום אסיפה או יום וועד היה להם שקורין חבורה: דדלאי. הגבהתי: מי משכחת מרגניתא. דאי לאו דאמרי לך הוי אמרת חורש דמחייב בכלאים לאו משום זורע אלא משום (מקום) מקיים דשביק ולא עקר להו: אי לאו דקלסך גברא רבה. רבי ינאי הוה מוקימנא מתניתא דמחייבא חורש בכלאים דמשום מקיים הוא וכרבי עקיבא ומאן דאית ליה מקיים בכלאים פטור פוטר נמי במחפה אבל רבי ינאי קלסך והודה לך דמחפה משום זורע מיחייב לכולי עלמא דמדקאמר רבי ינאי המחפה בכלאים לוקה ולא קאמר מקיים בכלאים לוקה ש''מ דעדיף ליה מחפה ממקיים דמחפה כזורע חשיב ליה וחייב לכולי עלמא וכי אמרת ליה לא משנתנו היא הודה לדבריך שיפה אמרת ואי לאו דקלסך הוה אמינא טעם דמתניתין משום מקיים דמקיים בכלאים לוקה לרבי עקיבא וכן בשביעית משום חורש מחייב ליה תנא דמתניתין ומאן דפטר במקיים פטר נמי במחפה: מאי רבי עקיבא דתניא המנכש והמחפה. ולא גרסינן דתנן דברייתא היא ולא משנה: המנכש והמחפה בכלאים לוקה רבי עקיבא אומר אף המקיים. כולה רבי עקיבא קאמר לה המנכש והמחפה בכלאים לוקה דמקיים הוא שר''ע כו' והכי משני ליה במועד קטן ורבנן דפליגי עליה דרבי עקיבא סבירא להו מחפה אינו לוקה דמאן דפטר במקיים פטר במחפה והמנכש עוקר עשבים רעים כדי שיגדלו האחרים יותר לוקה דחשיב כזורע כלאים: בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים. ושמעינן ליה הכי כלאים שדך לא דעקרינן ליה מפשטיה לדרשא דהוה מצי למיכתב בהמתך כלאים לא תרביע ומדסמך כלאים לשדה שמע מינה להכי הוא דאתא: ולילקי נמי משום זורע. דהא נמנו וגמרו דמחפה זורע הוא כדאמרן: ואין חילוק מלאכות ביום טוב. אם עשה שתים ושלש מלאכות בהעלם אחד או עשה מלאכה שיש בה שתים אינו חייב אלא אחת למ''ד (שבת דף ע.) הבערה לחלק יצאת סבירא ליה אין חילוק מלאכות ביו''ט דביו''ט לא יצאת הבערה ומ''ד נמי הבערה ללאו יצאת ונפקא ליה חילוק מלאכות מועשה אחת מהנה הני מילי באיסורי דאית בהן חיוב חטאת כגון מלאכות דשבת דזדונן כרת ושגגתן חטאת דבההיא פרשה דועשה מאחת מהנה קמיירי בחטאת אבל יו''ט דחיוב מלקות הוא ואין זדונו כרת אין בו חילוק מלאכות: לוקה משום מבשל. גיד ביום טוב ומשום מבשל בשר בחלב קסבר יש בגידין בנותן טעם תלתא לא תבשל כתיבי חד לאכילה וחד להנאה וחד לבישול בשחיטת חולין (דף קטו:):

ואפילו לא שהה אלא להפשיט מלבוש חייב. ובלא שהה לא מיחייב ולא דמי דין זה להך דפ''ב דשבועות (דף טז: ושם) דאיבעיא להו מי צריך שהייה למלקות גבי טומאת מקדש ונזיר בקבר דשמא מחייב בלא שהה והכא אמרי' דלא מיחייב בלא שהייה דלא דמי לשהייה דהתם דכיון דבידו לפרוש מן הטומאה כי נמי לא שהה כדי השתחוואות דין הוא דמחייב אבל הכא דאין לו שהות לפשוט וללבוש אין כאן עבירה אחרת דעדיין הלבישה הראשונה קיימת דהתם נמי אינו חייב עד שיוכל לפרוש מן הטומאה: (לעיל ע''א) מחוי ליה רב ששת בין פירקי. לפ''ה כדאיתא שתים מכאן ושתים מכאן ולפר''ת כמו שפירש בשבועות (דף ג.): (ג''ז שם) לא יגלחו. וא''ת מאי מייתי מלא יגלחו הא גבי כהנים כתיבא וי''ל דגמרינן מיניה: החורש בשור וחמור והן מוקדשין. ופ''ה בכור שור עובר משום לא תעבוד בבכור שורך וחמור קדשי בדק הבית ולקי משום דהזיד במעילה באזהרה וי''א פטר חמור וכמ''ד אסור בהנאה ולא נהירא דאינו כן דליכא למ''ד דלקי הנהנה ממנו ולא נראה לר''י פירוש הקונטרס דפירש דחמור לקי מלאו דהזיד במעילה דבגמ' קאמר מידי דאיתיה בשאלה לא קתני והקדש דמתני' מיירי בבכור דליתיה בשאלה לכך מפרש ר''י דעל החמור אינו לוקה ויכול להיות שהוא חולין והן. מוקדשין בשור וחמור לאו דוקא דליכא מוקדשין אלא בשור וליכא אלא ב' לאוין בשור וחמור אבל בכלאי הכרם איכא ב' מלקות דמיירי שהיה זורע בכרם חטה ושעורה וחרצן וחפה אותם בחרישה דקא עבד תרתי חדא דזרע כלאי זרעים ועוד דזרע כלאי הכרם.: